המאבק על הזכות להיאבק

לפני שבועות אחדים סיפרתי כאן בהרחבה על מבצע "עוז לגולן" – המיצג הנודד של ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק על הגולן, במלאת למבצע 25 שנה. בסיום המאמר סיפרתי שהמבצע הופסק בעודו באיבו בשל משבר כספי אליו נקלע ועד יישובי הגולן, בעקבות צו ביניים של בג"ץ בעתירה נגד מימון ועד יישובי הגולן.

סיפור העתירה לבג"ץ הוא סיפור חשוב. הוא מציג את המאבק שנאלצנו לנהל בעיצומם של הימים הקשים ביותר שבהם נאבקנו על קיומנו – המאבק על זכותנו להשמיע את קולנו ולהיאבק. הוא מציג את הניסיון הנואל לייבש את הוועד כדי למנוע מאתנו את היכולת להיאבק. פרשה זו היא אבן דרך לא רק בהיסטוריה של המאבק על הגולן, אלא בהיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית.

****

חשוב להבין את הסיטואציה בה עמדנו. מולנו עמדה ממשלת ישראל, שככל ממשלה היא הקובעת המרכזית את סדר היום הציבורי, אצלה כל המידע ולה כוח הסברה והשפעה בלתי מוגבלים. הרי כל אימת שראש ממשלה או שר רוצה להתראיין – התקשורת מתייצבת אצלו. התקשורת, ברובה הגדול, תמכה בעמדת הממשלה ודִבְּרְרָה אותה. ו"שלום עכשיו", הארגון הציבורי שהוביל את המאבק בעד הנסיגה, הוא ארגון ותיק ועשיר מאוד, שמאחוריו עמדו ועומדים קרנות עתירות בשומן ומשאבים.

ועד יישובי הגולן היה גוף קטן, שזה עתה חידש את פעולתו שהופסקה בראשית שנות השמונים, לאחר קבלת חוק הגולן, עם אפס משאבים. עיקר המשאבים של ועד יישובי הגולן באו מן המועצה האזורית גולן ובמידה פחותה מן המועצה המקומית קצרין. ב-1995 עתרה תנועת "שלום עכשיו" לבג"ץ נגד המועצות בתביעה שיפסיקו את העברת הכספים לוועד, ונגד הוועד, בתביעה שיחזיר את כל הכספים שהועברו אליו מן המועצות מאז 1991. אילו צלחה מזימתם, הם היו מנחיתים מכה אנושה על מאבקנו. הייתה זו מלחמה מלוכלכת נגדנו.

****

ביום ב' 1.5.95 ליווה צוות מיוחד של יומן השבוע בערוץ הראשון, את הפתיחה החגיגית של מבצע "עוז לגולן" – המיצג הענק של הגולן, במלחה שבירושלים. למארגני האירוע היה ברור, ששיא החשיפה של המיצג יהיה בתכנית זו, בערב שבת הקרובה. למחרת, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, עלה הצוות לצילומים בגולן. ראיונות עם יהודה וולמן, סמי בר לב ואלי מלכה הפכו ל"חקירה משטרתית צולבת", שרק שיטת הטלטול נעדרה ממנה. המאבק על הגולן לא עניין כלל את הצוות. השאלות עסקו בעניין אחר לגמרי – מניין בא הכסף? לעורכי הכתבה לא היה ספק – בידיהם חשיפה של פרשיית שחיתות חמורה.

הכתבה ביום ו' לא הייתה סימפטית לפרנסי הגולן. לצד תצלומים מ"חקירתם" של ראשי המועצות, הופיעו מספר אנשים מן הגולן שחשפו את "השחיתות". אדון אחד מקצרין התבכיין שאינו יכול לשלוח את ילדיו לפולין, כי הכסף שנועד לכך הולך לוועד יישובי הגולן… בכתבה נמסר שאותם תושבים שדיברו ותנועת "שלום עכשיו" עותרים לבג"ץ נגד המועצות. צלי רשף, ממנהיגי "שלום עכשיו" נראה יושב במשרדי תנועתו בירושלים, זחוח דעת ומדושן עונג, כמי שמצא את הדרך הקלה לקידום הנסיגה – סתימת פיות תושבי הגולן, בכסות של מאבק על טוהר המידות.

כעבור ימים אחדים הוגשה העתירה. בעתירה התבקש בית המשפט למנוע העברת כספים מן המועצות לוועד ולהורות לוועד להחזיר את כל הכספים שקיבל מן המועצות בשנים הקודמות. כן נקבע בעתירה, שהמועצות העבירו כספים למפלגת "הדרך השלישית" – טענה חסרת כל שחר. בתשובתם, לא הסתירו המשיבים את העובדה שאכן המועצות תומכות בוועד, אך טענו שהכל נעשה על פי החוק וכללי המנהל התקין, בגלוי, ובידיעתם של משרד הפנים ומשרד מבקרת המדינה ואישורם. היועץ המשפטי של משרד הפנים שלום זינגר פרסם חוות דעת המצדדת בעמדת המועצות. ואז באה המהלומה הראשונה – היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר, שמאז פרישתו ועד היום הוא פעיל שמאל קיצוני, פרסם חוות דעת הפוכה, המצדדת בעמדת העותרים, ומרגע שהוציא את חוות דעתו – זו הייתה עמדת המדינה בעתירה. המכה השניה הייתה צו הביניים שאסר על העברת הכספים עד קבלת ההחלטה הסופית על העתירה. המכה השלישית הייתה סחבת של למעלה מארבעה חודשים בקביעת מועד הדיון, וכתוצאה מכך לא זרמו לוועד כספים דווקא במבצע היקר ביותר.

****

הדבר הכואב ביותר במהלך הזה, היה הירתמותם של שבעה תושבי הגולן לעתירה. טענתם הייתה שהם בחרו את המועצות כדי לדאוג לחינוך, לניקיון ולאיכות הסביבה ולא לפוליטיקה ארצית; לא לשם כך הם משלמים ארנונה, ראשי המועצות לא מייצגים אותם והוועד לא מייצג אותם. מול הטענה הזו נטען שבבחירות לראשות המועצה המקומית קצרין בראש המצע של סמי בר-לב עמד המאבק על הגולן. יתר על כן, גם כל המתמודדים נגדו העמידו בראש המצע שלהם את המאבק על הגולן. במועצה האזורית לא היו בחירות, כי היה מועמד אחד, אבל מליאת המועצה האזורית, שבה חברים הנציגים הנבחרים של כל היישובים החליטה פה אחד על הקמת הוועד (בישיבה משותפת של מליאות שתי המועצות) ועל תקצוב הוועד. על כך טענו העותרים, שהם לא בחרו את נציגיהם למליאה על פי השקפות פוליטיות.

אל מול הטענה הזאת, החתמנו את כל חברי המזכירויות, של כל יישובי הגולן, ואת כל חברי מליאת המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על תצהיר על פיהם ועד יישובי הגולן הוא הגוף המייצג את יישובי הגולן ושהם תומכים במימונו. לא היה אפילו חבר אחד בגופים הללו שלא חתם. מול אמירה חד-משמעית כל כך, לא הייתה עוד משמעות לטענת אי הייצוג.

****

אחרי שלוש המכות שציינתי, המהפך היה מהיר מאוד – בתוך שבוע אחד שלוש ישיבות והצגת פסק הדין.

את המועצות בגולן ייצג עו"ד אשר קולא, היום שופט בית המשפט המחוזי בנצרת ואת הוועד – עו"ד יונתן בך ז"ל, שהובילו מהלכים משפטיים מזהירים שהביאו לניצחון. כבר בראשית המשפט הודיעו השופטים שהעברת הכספים של המועצות לוועד עד כה נעשו כדין ולכן הדיון יתמקד בשאלה העקרונית – לעתיד. הם יעצו לעותרים לוותר על דרישתם להחזר הכספים עד כה. העותרים ביטלו את התביעה להחזרי העבר אך עמדו על כך שכספי שנת 95' יוחזרו. הם גם חזרו בהם מטענתם שהועברו כספים למפלגה פוליטית (הדרך השלישית).

טענת המועצות הייתה שתפקידה של המועצה הוא לפעול למען האינטרסים של תושביהם, ואין אינטרס מובהק לתושבים כמו הבטחת עצם קיום יישוביהם. ראש הרכב השופטים, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט שלמה לוין, הזכיר בהקשר זה מאבקים שניהלו רשויות באותם ימים נגד שינויי גבולות מוניציפליים והעברת שטחים שלהם לרשויות אחרות, ומקובל על הכל שהדבר לגיטימי וזה תפקידם. על כך השיבו העותרים ונציגת הפרקליטות עו"ד אסנת מנדל שהמקרה שונה, כיוון שכאן אין המדובר בסוגיה מוניציפלית אלא בנושא פוליטי ארצי, שעומד במרכז הדיון הפוליטי ונוגע לכלל אזרחי המדינה, ובנושא כזה אין לרשויות סמכות להתערב. השופטים הקשו, ושאלו אם במקרה שבשל מדיניות ממשלתית יוחלט על העברת שטחים ממאה רשויות חקלאיות למאה רשויות עירוניות, והנושא יהיה הנושא המרכזי על סדר היום בבחירות – האם גם אז ייאסר על הרשויות להיאבק על זכויותיהם? אם בעקבות ירי קטיושות על קריית שמונה יוחלט על פינוי חלקים מהעיר והעירייה תתנגד לכך – האם ייאסר עליהם להיאבק? העותרים התקשו מאוד להתמודד עם השאלות הקשות.

מדברי השופטים במהלך הדיון, היה ברור לאן נושבת הרוח. ואף על פי כן, ביום שישי 22 בספטמבר 1995 ב-9:00, שלושה ימים לפני ערב ראש השנה, ישבנו באולם בית המשפט מתוחים מאוד. השופטת דליה דורנר נכנסה לאולם והודיעה: "ברוב קולות של השופט לוין והשופט גולדברג מול עמדת השופטת דורנר החליט בית המשפט הגבוה לצדק לדחות את העתירה".

פסיקת בג"ץ – לצד משמעותה הכספית החשובה, הייתה ניצחון מוסרי גדול לתושבי הגולן. נדחה הניסיון של גורמים מבחוץ ומבפנים להשמיץ את תושבי הגולן. נבלם הניסיון של מי שהתקשו להתמודד עניינית וציבורית עם הנאבקים בנסיגה, לעצור את המאבק בדרכים אפלות. סוכל הניסיון ליצור דה-לגיטימציה לתושבי הגולן ולמאבקם. בית המשפט חשף את פרצופה האמתי של תנועת "שלום עכשיו" – תנועה שהתיימרה לדבר בשם הדמוקרטיה והמנהל התקין.

לימים, פסק הדין הזה איפשר למועצה האזורית חוף עזה לממן את מאבק גוש קטיף נגד העקירה, שלמרבה הצער הסתיים רע.

****

שירתתי באותם ימים כדובר ועד יישובי הגולן. ישבתי באולם בית המשפט העליון, ומיד לאחר מתן פסק הדין הוצאתי לתקשורת את ההודעה הבאה:

ועד יישובי הגולן גאה בהחלטת בית המשפט הגבוה לצדק, לדחות את העתירה של "שלום עכשיו" נגד העברת כספי המועצות למימון המאבק על הגולן.

בית המשפט דחה את ניסיונה הנואל של תנועת "שלום עכשיו" לסתום את פיות תושבי הגולן ולמנוע את מימוש זכותם האלמנטרית להיאבק על קיום יישוביהם. החלטה זו היא ניצחון הדמוקרטיה.

ועד יישובי הגולן, יגיש בימים הקרובים תביעה נגד תנועת "שלום עכשיו", בגין הנזק הכספי שנגרם לו בצו הביניים [תביעה כזו לא הוגשה בסופו של דבר].

אנו משוכנעים, שכפי שניצחנו במאבק המשפטי, כך ננצח גם במאבק הציבורי, ורמת הגולן תישאר בריבונות ישראל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 8.7.20

* בעיות רגליים – בראיון ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 העריך ליברמן שנתניהו לא יחיל ריבונות, כי מלכתחילה הוא לא התכוון לזה והייתה זו תרמית בחירות.

איני יודע אם תהיה החלת ריבונות, אך איני מקבל את התיאור של ליברמן. להערכתי, נתניהו רוצה להחיל את הריבונות והוא התכוון בהחלט להצהרותיו. אולם ככל שמתקרב המועד למימוש כוונותיו, תוקפות אותו בעיות רגליים למיניהן – רגליים קרות, פיק ברכיים, גרירת רגליים. זו התסמונת של "רוצה אבל פוחדת".

להחלטה על החלת הריבונות עלול להיות מחיר מדיני וביטחוני לטווח הקצר. אמנם להימנעות מהחלת ריבונות עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, אבל הוא אינו מיידי. נתניהו היה מודע למחיר מלכתחילה, אולם ככל שהוא מתקרב לביצוע, הפחד מתחיל לשתק אותו. אולי הטראומה של מהומות המנהרה משתקת אותו. קל יותר לנקוט בדרך של "שב ואל תעשה" ולהתבוסס באזור הנוחות.

אני מודה שהייתי אופטימי (אך זהיר) באשר לסיכוי שנתניהו יוביל את המהלך, ואני נעשה יותר ויותר פסימי. כנראה שהוא לא ניחן בחוסן האישיותי המנהיגותי להחלטות כאלו. כנראה שהן גדולות עליו.

אשמח מאוד להתבדות.

* קבינט הפיוס והריבונות – הביטוי האוקסימורוני "קבינט הפיוס" אינו מוצלח, אך הרעיון העומד בבסיסו נכון. אמנם ממשלת האחדות הלאומית קמה מתוך כורח; הכרת המציאות כפתה על שני הצדדים את הקמתה, אולם משהוקמה, ראוי למנף אותה לפיוס לאומי. בינתיים, לא זו בלבד שהפורום לא החל לפעול, אין גם שום סממנים לפיוס לאומי. אדרבא, ניתן לומר שנתניהו אף מחריף את הקרע בעם בהתנהגותו, כמו המשך והחרפת מסע ההסתה הנורא נגד המערכת המשפטית בישראל והמסע הממוקד נגד מנדלבליט, שעלול להסתיים בשפיכות דמים.

מן הראוי היה ש"קבינט הפיוס" יתכנס כדי למצוא את הדרך לגשר בין השסעים בחברה הישראלית בנושא המדיני, בנושא הסדרת היחסים בין שלוש רשויות השלטון וקידום חוקה לישראל ובנושא דת ומדינה, ולאחות אותם.

בנושא המדיני, שבמשך חמישים שנה עמד במוקד המחלוקת, יש הזדמנות לעיצוב הסכמה לאומית רחבה, שעשויה להיות ההישג ההיסטורי החשוב ביותר של ממשלת האחדות. רוב הציבור מבין שנסיגה לקווי 49' והקמת מדינת פלשתינאית עצמאית בגבולות אלה היא סכנה קיומית. רוב הציבור מבין שריבונות ישראלית על כל ארץ ישראל המערבית מאיימת באופן מוחשי על זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, המחייבים רוב יהודי מוצק לדורות.

תכנית טראמפ אינה מושלמת, יש בה לא מעט בעיות (בעיקר הדרישה האבסורדית לנסיגה בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על החלת ריבונות על שטחים ביו"ש) וישראל אינה יכולה לקבל אותה, כמות שהיא, בשלמותה. אולם על בסיס עקרונותיה ניתן להגיע להסכמה לאומית היסטורית על גבולות הקבע של ישראל, ולהחיל את הריבונות הישראלית על האזורים המוסכמים על רוב הציבור הישראלי – בקעת הירדן וגושי ההתיישבות.

זה לא קורה ואשמים בכך שני הבנימינים. גנץ, שערב הבחירות הגיע מספר פעמים לבקעת הירדן, נשבע לה אמונים והתחייב להחיל עליה את ריבונות ישראל בתיאום בינלאומי (ומהו תיאום בינלאומי יותר מתמיכה של מעצמת העל, ידידתנו הגדולה, ארה"ב?), מפחד מהבייס שרודף אותו בשל הקמת ממשלת האחדות, ומפחד לקדם את הריבונות. נתניהו אינו מעוניין בהסכמה לאומית רחבה, כי הוא נבנה מהפילוג והשסע, וכעת מסתמן שהוא גם נבהל מעצמו ומפחד לקבל את ההחלטה הנועזת על החלת הריבונות.

חוסר המנהיגות של ה"בפועל" ו"החליפי" גובה מחיר כבד מן החברה הישראלית.

* נאמנות למנהיג או נאמנות לדרך – ח"כ אורלי פרומן התראיינה ל"ישראל היום" ותקפה בגסות את יועז הנדל וצביקה האוזר שפרשו מתל"ם, אותם כינתה, ללא בושה, "אופורטוניסטים". והיא העמידה מולם את עצמה: "כשאני הלכתי לפוליטיקה בחרתי מנהיג ואני הולכת אתו". והנה, היא הצביעה בדיוק על הנקודה, או על השאלה: מיהו אופורטוניסט?

היא בחרה במנהיג והיא הולכת אתו, בין אם הוא הולך בתלם ובין אם הוא סוטה מן התלם. יועז וצביקה בחרו בדרך, בתלם, והם דבקים בה בין אם המנהיג ממשיך לצעוד בה ובין אם הוא סוטה ממנה. אז מי מהם אופורטוניסט?

אורלי לא תוכל לטעון שנכונות להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית – זו הדרך של תל"ם. היא גם לא תוכל להכחיש שעד היום שבוגי יעלון היה מוכן לכך, כל תל"ם ללא יוצא מן הכלל שללה באופן נחרץ ובלתי ניתן לפרשנות ולספק את התועבה הזאת.

אני מקבל כמעט מדי יום הודעה לתקשורת של מאהל המחאה בירושלים נגד החלת הריבונות. ב-24.6 נכתב על ביקור הזדהות של ח"כיות ובהן אורלי פורמן. מיד שלחתי לה הודעת ווטסאפ שבה שאלתי אותה אם זה נכון או פייק ניוז. עד כה היא לא השיבה לשאלתי, ואני מפרש את שתיקתה כהודאה. האם מאבק נגד החלת הריבונות היא דרכה של תל"ם? הרי הייתי שם. לי היא אינה יכלה לספר סיפור כזה. אנו הנפנו את דגל הריבונות על בקעת הירדן.

אורלי הסבירה את פרישתם של יועז וצביקה כ"מעבר צד כדי לקבל תפקיד". גם אני פרשתי מתל"ם בדיוק מאותן סיבות שיועז וצביקה פרשו, והרי לא קיבלתי שום תפקיד. אז איך היא מסבירה את פרישתי?

אני מייחל בכל לבי לכך שבוגי יעלון יתעשת ויחזור לתלם. אם זה יקרה, ברור שאורלי תחזור אתו. אין לי הערכה רבה לאנשים שמוותרים על המחשבה העצמית שלהם ומפקידים את תודעתם בידי אדם אחר. ובטח לא כאשר הם מרשים לעצמם לכנות את הדבקים בדרך ובאידיאולוגיה "אופורטוניסטים".

* ניהול סיכונים – בימים האחרונים יש גל של ביקורת, שהפכה כמעט למוסכמה, שהממשלה שגתה בתהליך מהיר מדי של הקלות ושחרור מהסגר. עובדה – עכשיו הממשלה חוזרת בה.

איני שותף לביקורת. אגב, אני מתחתי ביקורת הפוכה, על כך שתהליך היציאה איטי מדי, ובדיעבד אני חושב שטעיתי. אולם עצם התהליך של יציאה מהסגר הוא הליך נכון וחשוב.

סגר אינו יכול להיות מדיניות. סגר היה נכון כאפקט של טיפול בהלם מול מגפה שאיש לא הכיר ולא ידע איך להתמודד אתה, ולכן היא הייתה צעד נכון, שללא ספק הוכיח את עצמו. אבל אי אפשר להתמיד במדיניות של סגר. אי אפשר להתעלם מהכלכלה, מהחברה, מהצורך של אנשים לפרנס את עצמם, מהצורך של המשק הישראלי להתאושש, מהצורך בחיי תרבות, מהמחיר הנפשי והמשפחתי של הסגר, עליו מעידים כל עובדי הרווחה במדינה. אי אפשר להתעלם מכל אלה, לראות בעיניים רק את המגפה ולפעול כאילו היא הבעיה היחידה. בדיוק כפי שאיננו מטפלים במכת תאונות הדרכים, הגובה מידי שנה חייהם של יותר מ-300 איש, באמצעות סגר על כבישי ישראל.

העובדה שנוצר מצב של גל שני המחייב נסיגה מסוימת מן ההקלות, אינה מעידה על כך שהן היו שגויות. נכון היה לפעול בדרך של ניסוי וטעיה, ובדרך זו יש מקום לחזרה על פי הערכת מצב; מדובר בניהול סיכונים, ובעיניי הוא מושכל ונכון באופן כללי.

בנושא אחר הממשלה בהחלט כשלה – בנושא החקירות האפידמיולוגיות. היה עליה לנצל את ההפוגה בין הגל הראשון והשני להקמת מערך גדול של אנשים – סטודנטים, מובטלים, צה"ל, לביצוע החקירות באופן מקיף, יעיל ומהיר ובכך לעצור את שרשראות ההדבקה במהירות.

* כמו במלחמה – ראש הממשלה נוהג להגדיר, במידה רבה של צדק, את המאבק בקורונה כמלחמה. אם כך – אז במלחמה כמו במלחמה. במלחמה תמיד ימצא המקור הכספי להוצאות המלחמה. גם במלחמה הזאת ניתן, אם רק רוצים ומחליטים, למצוא את המקור הכספי לפיצוי הוגן לכל העסקים, העצמאים והשכירים שנפגעו מהקורונה ומהחלטות הממשלה בנושא הקורונה. הקורונה הכלכלית היא אויב לא פחות מסוכן מהקורונה הרפואית.

* ראש האופוזיציה האפקטיבי – ראש האופוזיציה הפורמלי הוא יאיר לפיד. ראש האופוזיציה האפקטיבי הוא נפתלי בנט. הוא חכם יותר, הוא חריף יותר, הוא יעיל יותר והוא זריז יותר. שעה שלפיד רק תוקף ומדקלם מנטרות עבשות כמו "אנחנו נעבוד בשבילכם", בנט מציג חלופות. הוא לא אומר רק מה לא, אלא גם מה כן. הוא מקים קבינט צללים למלחמה בקורונה, ומציע דרך. הוא מקרין בקיאות בחומר, מקצועיות ואמינות. וכאשר הוא אומר שהוא היה פותר בתוך חודש את הקורונה, מקשיבים לו. אם לפיד יאמר זאת, כל השומע יצחק.

האם ההצעות של בנט אכן היו פותרות את בעיית הקורונה. איני יודע. אין לי די כלים לדעת. אבל הוא לפחות מציע חלופות, מנמק אותן ועומד אחרי הצעותיו. ואי אפשר לבטל את הצעותיו בזלזול.

אופוזיציה אפקטיבית היא אופוזיציה שמעמידה חלופה אמתית לשלטון.

* אני אהיה בסדר – לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה, לאורך שבועות רבים, עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

מי אחראי למודעה? איני יודע. גם איני יודע מה בדיוק עמד מאחורי היוזמה. אם הכוונה הייתה להמעיט מאחריותה של ההנהגה המדינית והצבאית למחדלי המלחמה, ודאי שאין זו כוונה ראויה.

אך הסיסמה הזאת נכונה מאוד, ראויה מאוד. הייתי ילד בן 11 כשקראתי אותה, והיא שבתה את לבי, ומשמשת מוטו לחיי עד היום, בחלוף 46 שנים.

היא אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות. קח אחריות על חייך. קח אחריות על סביבתך. קח אחריות על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. במאבק הזה יש תפקיד משמעותי ביותר למדינה, לממשלה, למשרד הבריאות, לפיקוד העורף, למל"ל, לרשויות המקומיות ולגופים נוספים. כל אלה מכווננים למטרה של ניצחון על הקורונה, והם עושים זאת טוב יותר או פחות. אך מעל הכל נדרשת אחריות של כל פרט, של כל אחת ואחד מאתנו, לשמור על הנחיות הקורונה. כל אחד מאתנו שאינו נוהג כך, מחבל במטרה המשותפת ומסייע לקורונה.

אילו אני ניסחתי את הסיסמה, הייתי פותח אותה במילים – אני אהיה בסדר.

אני אהיה בסדר, אתה תהיה בסדר, כולם יהיו בסדר הכל יהיה בסדר.

* בדרך להלאמה – חברת אל-על בדרך להלאמה, וזאת תחת ממשלה וראש ממשלה שמניפים את דגל ההפרטה. איך זה קורה?

התעופה היא נכס אסטרטגי. העצמאות התעופתית היא הכרח לאומי. מדינה, בוודאי מדינת ישראל, אינה יכולה לוותר עליו. והנה מסתבר, שלמרות כל הסיסמאות ש"מדינה אינה יודעת לנהל" והכל צריך להיות בידיים פרטיות, מסתבר שבשעת מבחן המציאות חזקה יותר מהאידיאולוגיה והעובדות חזקות מסיסמאות וגם ממשלה שבעיניה הלאמה היא מילה גסה נאלצת לנהוג כך. אולי נשמע משהו על "דברים שרואים משם".

למדינה יש אחריות להבטיח ולפתח את התשתיות האסטרטגיות של המדינה.

* אפיקי הקולחין – דו"ח נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, אדם הידוע ביושרתו הקיצונית, על ההאשמות נגד מנדלבליט, קבע באופן חד משמעי שלא נמצא כל פסול במעשיו של מנדלבליט וכל הטענות נגדו משוללות יסוד. הדו"ח גילה הבנה להחלטת הפרקליטות לא לציין את העילה לסגירת התיק – חוסר אשמה, מטעמי מראית עין (היות הפרקליטים כפופים ליועמ"ש), אך טען שזו הייתה טעות חמורה, ושנכון היה לפרסם את העובדה הזאת.

מי הקולחין הנודפים מתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אל תעלות הביבים, זורמים בשני אפיקים נפרדים, בתגובה על דו"ח רוזן. אפיק אחד הוא עיוות הדו"ח, והצגתו כ"הוכחה" לשחיתות של הפרקליטות. הנה, הפרקליטות לא ציינה שהתיק נסגר מחוסר אשמה, כדי להחזיק את מנדלבליט בביצים ולסחוט אותו כדי שיצטרף לתפירת התיק נגד נתניהו. האפיק השני הוא הסתה נגד רוזן, בטענה שהוא חלק ממדינת העומק המושחתת התופרת תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית. והאשמה חמורה נגדו – הוא היה המפקד של מנדלבליט ולכן יש… ניגוד עניינים.

השרלטן והתעשיה שלו משחיתים כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

* שגריר בדואי – ועדת המינויים בשירות החוץ אישרה את מינויו של איסמעיל חאלדי מהיישוב חוואלד שבגליל התחתון לשגריר באריתריאה. המינוי טעון אישור של הממשלה וקרוב לוודאי שיאושר.

חאלדי הוא השגריר הבדואי הראשון. הוא מילא תפקידים רבים בשירות החוץ ובהם אחראי על המאבק בתנועת ה-BDS בשגרירות ישראל בלונדון. במסגרת תפקידו הוא מצא עצמו לא פעם מותקף על-ידי פעילים אנטי ישראליים בקמפוסים בבריטניה.

אני שמח מאוד על המינוי. על המדינה לטפח מנהיגות חיובית בקרב ערביי ישראל. מנהיגות חיובית – כזו השואפת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. כלומר, היפוכם של איימן עודה וחבר מרעיו.

* את אחי אנוכי מבקש – בשבועות האחרונים צפיתי בהתרגשות גדולה בסדרה "עוד ניפגש" בערוץ 11. זו סדרה שבה בני משפחה חילונים, שהיו בנתק, שנים רבות, מאח, אבא, בן ש"חזרו בתשובה" והיו לחרדים, מחפשים ומוצאים את הקשר והגשר לבן משפחתם האבוד. הם עושים זאת לאחר שבוע אינטנסיבי בליווי של אדם חרדי שלוהק בידי ההפקה, והוא היה הגשר שלהם קודם כל לעולמו של בן המשפחה ואחר כך לבן המשפחה עצמו. אותם מגשרים היו אנשים משכמם ומעלה, אנשים מלאי אהבה ונכונות אין קץ לעזור – והצליחו.

אני סולד סלידה עמוקה מסדרות ריאליטי. והאמת היא שגם כשצפיתי בסדר הזאת, לא הצלחתי להבין את האנשים שמכניסים את המצלמות ואת כל עם ישראל לרגעים האינטימיים ביותר בחייהם ובחיי משפחותיהם. אך הפעם, הנושא כל כך ריתק וריגש אותי, שהצלחתי להתגבר על אותה סלידה טבעית, ולזרום עם הסדרה.

שאלה ששאלתי את עצמי לאורך הסדרה, הייתה האם אותה נכונות שביטאו החילונים להיחשף בפתיחות רבה לחיים האחרים של בני משפחותיהם, יכולה להיות גם בכיוון ההפוך? ואיני מתכוון בתוך אותה משפחה. ברור שהאח ש"חזר בתשובה" אינו צריך להתנסות באורח החיים של אחיו, כי הוא בא משם, הוא מכיר את אורח החיים הזה. אבל האם בני משפחה חרדים יהיו מוכנים לעשות מהלך כזה כדי להתחבר לבני משפחה ש"יצאו בשאלה" אחרי נתק כה ממושך? את התשובה לשאלה הזו קיבלתי משקופית בתום פרק הסיום, שהעונה הבאה של התכנית תוקדש לדרך ההפוכה. וזה באמת באמת מסקרן אותי.

מה המסר של הסדרה? האם זה מסר על היכולת לגשר ולקרב בין חילונים וחרדים באמצעות פתיחות, הסרת מחיצות, נכונות לפתיחות הדדית? כן, בהחלט, אך זה לא העיקר. המסר המרכזי הוא על המשפחה כערך מקודש (אחת המשתתפות בפרק הסיום אף השתמשה בביטוי "ערך עליון". אני באופן אישי לא אוהב להעמיד ערך מסוים כ"עליון"). על כך שעל המשפחה יש לשמור מכל משמר, בכל מחיר, ולדעת לאהוב ללא תנאי, לקבל ללא תנאי, גם אם הבן או האח הולך לכיוון אחר, רחוק ככל שיהיה.

הדמות שמהפרק הראשון התחברתי אליה יותר מכל הייתה של אלעד, שחקן במקצועו, שמבקש את אחיו התאום אלון, שהוא אפילו לא זכר מתי פגש אותו לאחרונה. הסצנה שרגשה אותי יותר מכל בסדרה, הייתה במפגש בין התאומים, כאשר אלון שלף גיטרה והם שרו את שירו של שמוליק קראוס "אם".

בוא נהיה וניתן להיות

בוא נחיה וניתן לחיות.

אם, אם רק תבינו,

אם רק תאמינו,

זה לא בשמים.

הושיטו ידיים.

* ביד הלשון 

חולים קשים – הקורונה הכניסה לשפתנו עשרות ביטויים חדשים (ובלקסיקון תש"ף שאפרסם כבכל שנה לקראת ראש השנה אציג אותם). אחד מהם מוזר – חולים קשים.

מה פירוש חולים קשים? ההיפך מחולים רכים? חולים שאם לוחצים עליהם חשים בקשיות שלהם?

המקור להגדרת קושי המחלה הוא ההגדרות לקושי פציעה – האבחנה בין פצוע קשה לפצוע קל. מהו פצוע קשה? קיצור של פצוע במצב קשה. וברבים נכון לומר פצועים קשה, כלומר פצועים במצב קשה. וכן חולים קשה. התואר קשה, מתאר את מצב המחלה ולא את החולה. ולכן יש לומר חולים קשה ולא חולים קשים.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: אישי ואהובי

אישי ואהובי / שלומית אהרון
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 6.7.20

אנו חוגגים היום את יום הולדתה השבעים של אחת הזמרות הטובות ביותר בישראל, שלומית אהרון.

שלומית דביניק נולדה ב-10 ביולי 1950 בתל-אביב. הוריה היו ניצולי שואה. אביה איבד בשואה את אשתו הראשונה ואת שני ילדיו. כששלומית הייתה בת 11, אמה ילדה את אחותה הקטנה, שנפטרה בגיל 9 ימים. בהיותה בת 17 נפטר אביה. היא גדלה למציאות של אובדן, והאובדן מלווה אותה כל חייה.

אמה הייתה זמרת אופרה ושחקנית בתיאטרון יידיש בלודג' וגם בישראל. היא הייתה בת של שחקן. כך שהמוסיקה והתיאטרון הם אצלה בדי.אן.איי. שלושה דורות. הכישרון שלה נדיר.

כישרונה של שלומית אהרון התגלה כבר בילדותה. היא למדה בבית הספר לאמנויות רננים, לצד כישרונות כיגאל בשן, שלמה בראבא ודובלה גליקמן. בהיותה בת 16 יגאל בשן והיא הקימו צמד – "יגאל ושלומית" ושיר שלהם אף הגיע לרדיו.

היא שירתה בלהקת פיקוד מרכז. בלהקה היא שינתה את שם משפחתה לאהרון – שמו של אביה. בטרם קיבלה את ההחלטה היא התייעצה עם נעמי שמר, שליוותה את הלהקה וכתבה לה, ונעמי נתנה לה את ברכתה. בלהקה היא שרה כסולנית שירים כ"יש לי אהוב בסיירת חרוב" ו"הימים האחרים". לאחר שחרורה הופיעה במופע "החייט ואשת הסנדלר".

הפריצה הגדולה שלה הייתה ב-1975, כאשר הצטרפה לשלישיית "אף אוזן וגרון" ויחד העלו את המופע "הכל עובר חביבי", בבימויו של צדי צרפתי, שהיה גם מעין מנטור ואבא רוחני שלה. אמנון אברמזון היה המפיק ואלדד שרים המנהל המוסיקלי. היה זה מופע של גרסאות כיסוי לשירי שנות החמישים והשישים, בגל של נוסטלגיה שהציף את החברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים. שם המופע היה שמו של אחד השירים שההרכב חידש. ההצלחה של המופע הייתה אדירה. ההרכב היה ללהקה. שלומית אהרון אף הייתה נשואה ליובל דור, אחד מחברי הלהקה, ויש להם שני ילדים משותפים.

הלהקה הייתה פופולרית מאוד בשנות השבעים והשמונים, ולאחר שני המופעים הראשונים הם עברו לשיר שירים מקוריים שלהם. הלהקה זכתה פעמיים בפרס "כינור דוד" ובתואר להקת השנה. שלומית הייתה הסולנית, בקולה המהפנט, ושלושת הגברים ליוו אותה בקולות. מבין שיריהם אזכיר שיר שכבר השמענו בפינה זו, כי הוא האהוב עליי ביותר ברפרטואר של הלהקה, "אני ארקוד על מדרגות הרבנות". נדמה לי שבשיר הזה יותר מבכל שיר אחר בא לידי ביטוי קולה פורץ הגבולות, וכן הסקסיות המתפרצת בשיר. עוד שיר נפלא של הלהקה הוא "המנגינה נגמרת" שנעמי שמר כתבה ללהקה במיוחד, לאירוע המרכזי של יום העצמאות 1979.

באותן שנים היו לשלומית אהרון גם כמה החמצות. שני שירים שהוצעו לה והיא סירבה לשיר אותם, הם "אבניבי" ו"הללויה", השירים שזכו באירוויזיונים. היא עצמה הופיעה באירוויזיון ב-1981 בשיר "הלילה", והגיעה למקום השביעי, שהוא לא כל כך רע, אבל הייתה זו אכזבה כיוון שהשיר נחשב לפייבוריט לניצחון.

ב-1989 שלומית אהרון פרשה מלהקת "הכל עובר חביבי". הלהקה עצמה המשיכה לפעול עד 2005, כשאת מקומה של שלומית תפסו זמרות אחדות, אך הלהקה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה. שלומית בת ה-39 פתחה בקריירת סולו, והוציאה את תקליט הסולו הראשון שלה "אישי ואהובי", ששמונה מתשעת שיריו כתבה המשוררת מאיה בז'רנו ושיר נוסף כתבה צרויה להב. חלק מן השירים בתקליט היו נועזים מאוד בתיאורים ארוטיים. את התקליט הפיק לואי להב, והמנהל המוסיקלי היה ירון בכר, שהלחין ועיבד את השירים, מלבד שיר אחד שהלחין בן זוגה של שלומית באותן שנים יובל דור. את שיר הנושא "אישי ואהובי" דור ובכר הלחינו יחד.

התקליט לא זכה להצלחה מסחרית, כך שהקריירה של שלומית כסולנית לא החלה ברגל ימין. אך במקביל היא כיכבה בהצגה "אחים בדם" ותקליטה הבא "תקליט עברי" ובו גרסאות כיסוי שלה לשירים האהובים עליה והמופע בשם זה זכו להצלחה גדולה. עם זאת, בדיעבד זכה התקליט להערכה רבה, כתקליט איכותי ביותר.

שלומית אהרון הוציאה תקליטים רבים ומופעים רבים ומבין שיריה הרבים אזכיר במיוחד שיר לא כל כך מוכר, "תגיד לי", שיר געגועים לאביה שממנו נפרדה בנעוריה. את השיר כתב לה שלמה ארצי.

במקביל לקריירת הסולו שלה היא המשיכה להופיע בהרכבים – מופע עם ייבגני שפובלוב, מופע עם "שלושת הטנורים", סיבוב הופעות בפני קהילות יהודיות בארה"ב וקנדה עם מרגלית צנעני, רותי נבון, אילנית וירדנה ארזי שנקרא "חמש הדיוות". ב-2006 היא אף השתתפה במסע הופעות מחודש עם "הכל עובר חביבי". היא הופיעה במחזות הזמר "עלובי החיים" ו"אחים בדם" ודיבבה בסרטים ובהם "ספר הג'ונגל".

השיר שנשמע היום לכבוד יום הולדתה השבעים, הוא שיר הנושא של תקליטה הראשון – "אישי ואהובי". בשיר פונה הדוברת לעתים לאיש שלה ולעתים לאהובה. כשהיא עם האיש שלה היא מייחלת שיהיה כאהובה ולהיפך. "הלוואי ופיך, אישי, כפיו של אהובי" ומצד שני "הלוואי שכוח מותנך, אהובי, גווך ההולם בי, בכריעה נחרצת של ברכיך, היו כשל אישי הביישן".

נאחל לשלומית אהרון עוד שנות יצירה ומוסיקה רבות.

הלוואי
שראשך היה עטור תלתלים שחורים
הלוואי
הלוואי
ופיך אישי כפיו של אהובי

הלוואי
ענבים עמוסים סגולים,
תלתלים שחורים, שחורים
הלוואי
שכוח מותנך אהובי
גווך ההולם בי
בכריעה נחרצת של ברכיך
היו כשל אישי הביישן
היו כשל אישי הביישן.

הלוואי
שראשך היה עטור תלתלים שחורים
הלוואי
הלוואי
שכוח מותנך אהובי
גווך ההולם בי,
בכריעה נחרצת של ברכיך
היו כשל אישי הביישן
היו כשל אישי הביישן
אהובי הרך והחמקן

הלוואי

צרור הערות 5.7.20

* תלוי באדם אחד – האם תהיה החלת ריבונות? באיזה שיעור והיכן? התשובות לשאלות הללו תלויות באדם אחר. בנימין נתניהו.

אין לי ספק שנתניהו מעוניין בהחלת ריבונות. הוא מאמין בדרך הזו. לדעתי, החשיבה המדינית שלו נכונה (בגדול). כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא חתר למה שכינה, בצדק, "תכנית אלון פלוס". גם ברמה האישית, סביר להניח שהוא מעדיף להיזכר לא רק כמי שמורשתו היא שוחד, מרמה והפרת אמונים, אלא מעשה מדיני מרחיק לכת בדמות המעשים הגדולים של מנהיגים כבן גוריון ובגין. החלת הריבונות היא מעשה כזה. השאלה היא אם יש לו עוצמות הנפש להוביל החלטה כזו, אל מול ההפחדות מפניה.

יש לי חשש כבד שהוא קיבל רגליים קרות. החשש שלי נובע מכך שאני מזהה בימים האחרונים בקרב מדקלמי דפי המסרים שבגלל גנץ לא תוחל ריבונות. הרי זה ברור – אם תוחל ריבונות זה בזכות נתניהו ואם לא תוחל זה בגלל גנץ. כרגיל. במקרה הזה, לצערי, גנץ עצמו יקפוץ על האשמת השווא כמוצא שלל רב, כי האצבע המאשימה הזאת תועיל לו ולתדמיתו בקרב הבייס ה"שמאלי".

אז כדאי לזכור. בהסכם הקואליציוני יש אך ורק סעיף אחד שבו נכתב במפורש שאין לכחול לבן זכות וטו – החלת הריבונות. ולנתניהו יש רוב להחלת הריבונות הן בממשלה והן בכנסת. אם לא תהיה החלת ריבונות, יהיה זה באחריותו המלאה והבלעדית של נתניהו. 

* חד צדדית – יש המתנגדים להחלת הריבונות כיוון שהיא חד-צדדית. הם אומרים שהם בעד ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך הדבר צריך להיות בהסכם.

הם צודקים. עדיף שזה יהיה בהסכם. אלא שאין סיכוי שזה יהיה בהסכם. האם את הריבונות על ת"א ועל חיפה השגנו בהסכם? האם את הריבונות על הנגב והגליל השגנו בהסכם? האם את הריבונות על ירושלים והגולן השגנו בהסכם?

הסכסוך שלנו עם הפלשתינאים אינו על תוואי הגבול אלא על עצם זכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו. בכל מקום שהוא. ואם תהיה הסכמה שלהם לריבונות, היא תהיה רק בדיעבד, מתוך השלמה עם המציאות. ולכן, תפקידנו ליצור את המציאות הרצויה, ועמה לגשת למו"מ, והלוואי שנזכה ליום שבו יהיה לנו פרטנר לשלום.

* התבלבלת בתכנית – מנכ"ל משרד האוצר לשעבר דוד ברודט פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נגד החלת הריבונות, והציג אותה כאסון כלכלי. אלא שכל הנתונים שהציג כלל אינם רלוונטיים להחלת הריבונות, כי הם מתייחסים לצירוף 2.5 מיליון פלשתינאים למדינת ישראל. אבל אין שום תכנית כזו. לא ברור האם ובאיזה סדר גודל תהיה החלת הריבונות, אך התכנית המקסימליסטית מדברת על 30% מהשטח, שהם כמעט ריקים מפלשתינאים, ומספר הפלשתינאים שנמצאים בשטח הזה לא יעלה ולא יוריד מבחינת המאזן הדמוגרפי של ישראל, והשפעתם על הכלכלה היא פחות מזניחה.

החלת הריבונות נועדה לקדם את תכנית טראמפ, שיש בה הפרדה ברורה בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים והם מיועדים למדינה הפלשתינאית, לבין השטחים המיועדים לריבונות ישראל שאין בהם פלשתינאים.

ברודט כותב שאם תחול ריבונות על חלק מהשטח, השלב הבא יהיה ריבונות על כל השטח. על סמך מה הוא כותב את זה? אני מאמין שההיפך הוא הנכון. החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות תיצור מציאות של פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון. אם אי פעם יהיה לנו פרטנר למו"מ, המציאות הזאת תהיה הבסיס להסדר קבע. נכון לעכשיו אין לנו פרטנר לשום פתרון, גם לא לנסיגה מלאה, כפי שנוכחנו כשהצעות כאלו הוצעו בידי ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה. 

* אויב אחד – ג'יבריל רג'וב וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי הוציאו הצהרה משותפת על שיתוף פעולה בין פת"ח וחמאס במלחמה נגד ישראל ונגד החלת הריבונות. הם הבהירו שיש להם רק אויב אחד – ישראל.

ומי נכח באירוע והיה שותף לו? ח"כ איימן עודה. ח"כ ישראלי, ראש רשימה גדולה בכנסת, נמצא באירוע של ארגוני אויב עוינים המצהירים שישראל היא אויב ושהם ישתפו פעולה ביניהם במלחמה נגדו.

ורק לפני חודשים אחדים נעשה ניסיון נואל להקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הזאת, השוללת את קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה ובטרור.

ובכל פעם שנתניהו נותן לנו סיבה טובה להתחרט על השותפות עמו (כלומר רק בימים א', ב', ג', ד', ה', ו' ושבת מדי שבוע), כדאי תמיד לזכור מה הייתה האלטרנטיבה.

* חוסר אשמה – השופט דוד רוזן הוא אדם שיש קונצנזוס על היושרה שלו ועל דבקותו המוחלטת באמת ובצדק. רוזן לעולם לא יתפשר ויתכופף מול חזקים, לעולם לא יעגל פינות מול שחיתות, אך לעולם לא יקבל כאוטומט כתבי אישום.

הוא השופט שדן בפרשת הולילנד, הרשיע את אולמרט ושלח אותו לכלא. בפסק הדין ההיסטורי שלו הוא הגדיר את השחיתות השלטונית כבגידה (אח"כ, בערעור, בית המשפט העליון הקל בהרשעה ובעונש). רוזן הוא השופט שזיכה את יעקב נאמן ואת קהלני מחוסר אשמה, במשפטיהם.

היום מכהן השופט רוזן כנציב הביקורת על הפרקליטות. חזקה עליו שהוא לא יחפף ולא יתרשל בבדיקת תלונה כלשהי על הפרקליטות.

ובתוקף תפקידו זה הוא בדק את ההתנהלות הנוגעת לסגירת התיק נגד מנדלבליט בנוגע למעורבותו בפרשת מסמך הרפז. בחוות הדעת שפרסם, הוא מתח ביקורת חריפה על התנהלות הפרקליטות ובראשה פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן בפרשה זו. הוא ניקה לחלוטין את מנדלבליט מכל חשד, הצדיק לחלוטין את סגירת התיק, אך מתח ביקורת על הפרקליטות שלא ציינה שסגירת התיק היא מחוסר אשמה, ולא נימקה את הסגירה.

הטענה של הפרקליטות הייתה הזויה. ניצן וחבריו טענו שיש תמימות דעים שאכן יש לסגור את התיק בגין חוסר אשמה, אך יש ניגוד עניינים בכך שאנשי הפרקליטות, הכפופים למנדלבליט, יקבעו את עילת סגירת התיק שלו. רוזן מתח על כך ביקורת חריפה, וכתב ש"באיזון שנדרש בין החשש למראית עין לבין כבודו ושמו הטוב של כל אדם, גם אם הוא נושא תפקיד ציבורי, הנני סבור כי הכף נוטה לטובת ההכרעה המקצועית, כמו זו שהוכרה בפרקליטות כנכונה ונדרשת".

מיותר לציין שתעשיית השקרים של נתניהו והמוני מדקלמי תוצריה, ימשיכו להעליל את עלילותיהם הבזויות על מנדלבליט. אמנם כאשר נתניהו מינה את מנדלבליט ליועמ"ש הוא ידע את כל הפרטים הנוגעים לפרשה, אך משמנדלבליט קיבל החלטה מקצועית ומתבקשת מתוקף תפקידו, והגיש את כתבי האישום החמורים נגד נתניהו, הוא הפך לאויב, ואין שקר גס והשמצה בזויה שלא יטיחו נגדו. ועכשיו אולי גם נגד השופט רוזן, שבטח גם הוא שייך ל"דיפ-סטייט" המדומיין, וגם הוא "רודף" וחלק מ"נסיון ההפיכה" נגד "הימין".

(טוב, בינתיים כבר קראתי את עלובי הנפש שמפיצים את הרעל של תעשיית השקרים, כמו התועמלן הגס והפרוע ברדוגו, מאשימים את רוזן בניגוד אינטרסים כי הוא היה מפקדו של מנדלבליט. זהו! הוכחה! גם רוזן שייך לכת הקושרים נגד השרלטן המושחת).

* הקרטל – משבר הקורונה העלה על סדר היום את המחסור ברופאים. האמת היא שהסוגיה עלתה לדיון עוד טרם הקורונה, כולל בדו"ח של OECD שפורסם בנובמבר 2019. אבל כאשר נפתחה הפקולטה לרפואה באוניברסיטת השומרון באריאל, קמה זעקה. וכך גם כאשר קם בית הספר לרפואה בצפת. ההתנגדות לפתיחת הפקולטה באריאל נומקה בכל מיני הבלי "אקיבוש". אז למה ההתנגדות לצפת?

את ההתנגדות הובילו האוניברסיטאות הוותיקות. הן יצאו גם נגד הקמת האוניברסיטה בשומרון. הן שיסו מלחמה פוליטית נגד הקמת האוניברסיטה וליבו דה-לגיטימציה שלה בטענות אידיאולוגיות. אך האם זה מה שעמד באמת על סדר יומו של ועד ראשי האוניברסיטאות?

ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (או בשמה המקורי אוניברסיטת הנגב). קודם לכן ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת חיפה. ועוד קודם לכן האוניברסיטה העברית נאבקה נגד הקמת אוניברסיטת תל-אביב. הוועד נלחם נגד כל העצמה של המכללות. והיום הוא נאבק נגד הכרה במרכז הבינתחומי בהרצליה כאוניברסיטה. הם מסבירים זאת בהתנגדות לאוניברסיטה פרטית המוצגת כהפרטת ההשכלה הגבוהה. אז למה הם התנגדו לאוניברסיטת השומרון, הנגב, חיפה, ת"א? תמיד היה תירוץ, אך למעשה מדובר בקרטל שרוצה לשמר את כוחו ומעמדו ואת המונופול שלו. אילו שעו ממשלות ישראל להתנגדויות הללו, ישראל הייתה מדינה מפגרת. ואילו גילו יתר תוקף בעמידה מול הקרטל, ההשכלה הגבוהה, המדע, החינוך והכלכלה בישראל היו מתקדמים יותר.

מזה כשלושים שנה יש צורך אמתי בהקמת אוניברסיטה בגליל. זה לא קרה, למרות שממשלות וראשי ממשלות תמכו בכך. למה? בשל התנגדות הקרטל.

עם כניסתו לתפקיד השר להשכלה גבוהה הכריז השר אלקין שיפעל לקידום האוניברסיטה בגליל. כן הודיע שיצרף את נציג אוניברסיטת השומרון למל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) ולות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) ושיגדיל את הייצוג במל"ג למכללות. בכך הוא סימן עצמו כאויב הקרטל, אך למעשה הוא מייצג את האינטרס הלאומי של קידום ההשכלה הגבוהה בישראל.

ולכן, כאשר אני שומע את ראשי האוניברסיטאות משתלחים באלקין בגסות בשל ההחלטה לערוך בחינות מרחוק בגין הקורונה, אני לא מתרשם מדבריהם. אני מבין מה עומד מאחורי ההשתלחות.

* פופוליזם חרדי – ח"כ גפני, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, התראיין בכאן ב' ותקף בחריפות את ההחלטות על הטלת סגר על אזורים חרדיים, וטען שזו אפליה מכוונת שנועדה לפגוע בחרדים.

יו"ר ועדת השרים להחלטה על הטלת סגרים הוא ראש הממשלה נתניהו, שהמפלגות החרדיות כרתו עמו ברית. האם גפני טוען שבן בריתו, נתניהו, עוין את החרדים ומכניס אותם לסגר?

איני מאוהדי נתניהו, כידוע, אך אין לי ספק שכל ההחלטות על סגרים מקומיים הן החלטות מקצועיות, הנובעות משיעורי הדבקה וקצב הדבקה ונועדו לעצור את שרשרת ההדבקה. המדיניות של הטלת סגרים מקומיים נועדה למנוע חזרה לסגר כולל, שהוא הרסני לכלכלה ולחברה. חבל שגפני, כמנהיג ציבור, בוחר בדרך הפופוליסטית הזאת.

אני רואה לנכון לציין שאני מרבה לבקר בצפת, עיר שאחוז החרדים בה גבוה מאוד, ואני נפעם מרמת המשמעת הגבוהה שלהם, לפחות במה שקשור לעטיית מסכות. איני רואה משמעת כזו בשום מקום אחר. אך נתוני התחלואה מעידים על התפרצויות במספר מוקדים חרדיים, כמו העיר אלעד, וכאשר יש מוקדים כאלה יש לטפל בהם. וגם הצעד הקשה של סגר, לא נועד לפגוע בהם אלא לסייע להם.

* תסמונת המטפלת – טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, שנפוצה בציבור על רקע הגל השני של הקורונה, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים". במה היא מאשימה את "האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?

האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?

כמובן שאחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה לעצב מדיניות, לקבל החלטות נכונות ולבצע אותן אינה פוטרת כהוא זה אותך, אותי וכל אזרח, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו. האחריות אינה גוף גשמי ולא חלים עליה חוקי שימור החומר. אם מנהל מאציל סמכות על הכפוף לו, אין זה גורע מאחריותו. אבל עובדה זו אינה גורעת מיליגרם מאחריות הכפוף לו.

* מיתוס תסמונת הש"ג – בתכנית "היהודים באים" הוצג מערכון פופוליסטי על פרשת "ליל הגלשונים". במערכון הופיע ראש הממשלה שמיר ולצדו הרמטכ"ל דן שומרון כתובעים של הש"ג רוני אלמוג. הם, האחראים, פטורים מכל אחריות ואילו עליו הם מפילים את האחריות לכל האסונות של עם ישראל, כולל השואה, כי הרי איזה מין מערכון זה אם אינו טבול בקורט של שואה, ואז נעמד מולו שמיר והחל לדקלם את נאום הקטגוריה של גדעון האוזנר במשפט אייכמן.

"תסמונת הש"ג" היא ביטוי שהומצא בעקבות ליל הגלשונים. רוני אלמוג, לוחם בחטיבת הנח"ל (שזמן קצר לפני כן חדל להיות לוחם ועבר למפקדת הגדוד), שובץ לשמירה בש"ג של מאהל קטן וחיילים בו מעט, סמוך למחנה "גיבור", ליד קריית שמונה. כאשר זיהה מחבל מתקרב למחנה, נס על נפשו, הפקיר את העמדה ואפילו לא ירה באוויר כדי להעיר את חבריו ולהתריע מפני סכנה. המחבל נכנס ללא קושי למאהל, הרג 6 חיילים ופצע עשרה, בשנתם.

אלמוג הורשע וישב בכלא שנה וחצי. בעקבות אירוע זה, קמה סערה ציבורית, שבה נטענה טענה דמגוגית, על פיה נוח היה להפיל את האחריות על איזה ש"ג ולחפות על מחדלי הבכירים. טענה זו הייתה מוזרה בעיקר כיוון שבמקרה זה הודחו ואף נשפטו בכירים, כולל מח"ט הנח"ל. אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד לקח אחריות והתפטר, אולם שר הביטחון יצחק רבין לא קיבל את התפטרותו והוא נשאר בתפקיד.

התפיסה של "תסמונת הש"ג" היא הרסנית. על פיה, החייל הפשוט, ובמקרה אחר – האזרח הפשוט, פטור מאחריות. יש "הגדוילים" ותעזבו אותי באמשכם. אסור לקבל את הגישה ההרסנית הזאת. הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה. כאשר הוא ניצב בשער וקורה אירוע, באותה שניה אין לו מפקדים – הוא צריך למלא את משימתו. כל שירותו לא נועד, אלא לרגע הזה, שבו הכרעה מוסרית בשבריר של שניה תגזור לחיים או למוות של חיילים רבים.

* לנתץ את אנדרטאות הרצל – ב"עניין היהודים", יומנו של הרצל, הוא כותב שהנשים אינן צריכות לעבוד אלא להיות עקרות בית ולגדל את הילדים.

חזיר שוביניסטי! סקסיסט! מיזוגין! צריך לנתץ את האנדרטאות שלו! צריך להחליף את שמה של העיר הרצליה!

אמנם בהסתדרות הציונית שהקים הוא העניק מן הרגע הראשון זכות בחירה מוחלטת לנשים. באותו זמן רק במדינה אחת בעולם, ניו-זילנד, נהנו הנשים מחופש בחירה. בשאר מדינות המערב המתקדמות נאלצו הנשים לנהל מלחמות קשות עוד שנים רבות למען זכותן לבחור.

נכון, מה שהחריד את הרצל היה בעיקר ניצול נשים וילדים בעבודות מפרכות בבתי החרושת, ללא חוקי הגנה על העובדים כמו שעות עבודה וכו'. ולכן הוא אמר שאין מקום לעבודת נשים וילדים, שהילדים צריכים ללמוד בבית הספר והנשים להיות בבית, והמדינה צריכה לממן אותם.

מצד שני, אין ספק שעמדתו שנשים צריכות להיות בבית נגועה בדעה קדומה והיא בלתי נסבלת בזמננו.

אז, יאללה אנרכיה! קדימה הסתער! עולם ישן עדי היסוד נחרימה! לנתץ את האנדרטאות שלו!

אגב, בארה"ב הוענקה זכות בחירה לנשים רק ב-1920, עשרים ושלוש שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון, עם קבלת התיקון ה-19 לחוקה. ומי היה אז הנשיא שקידם את המהפכה הזו? וודרו וילסון, שכעת מנתצים את פסליו ומוחקים את שמו מאוניברסיטת פרינסטון שהוא היה נשיאה. 

* פושע מלחמה – גדעון לוי לועג למפגינים נגד נתניהו שאינם מציגים שום אלטרנטיבה רעיונית או פרסונלית. כלומר, מבחינתו – כל הציונים אותו דבר. אלטרנטיבה רעיונית היא אנטי ציונות. אלטרנטיבה פרסונלית היא מנהיג אנטי ציוני כריזמטי שיוכל להוביל את ישראל להמרת מהותה וזהותה. וכיוון שבראש המוחים היום עומד תא"ל (מיל') אמיר השכל, ברור שהוא אינו מייצג אלטרנטיבה, הרי הוא שייך לסקציית "גמלאי חיל האוויר, שכבר לא מפציצים אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה ובלבנון". הרי טייסי חיל האוויר הם פושעי מלחמה. שכחנו?

* ולא אחרת – הדבר הטוב ביותר שיצא לנו מהקורונה הוא שיבתה של "זהו זה" אל האקרנים. זה התחיל קצת בצליעה, לקח להם זמן להתניע, אך הייתה זו עונה מצוינת של הומור וסאטירה ברמה גבוהה עם טובי הקומיקאים.

התוספת הייחודית של העונה הייתה התגלות חבורת "זהו זה" כחבורת זמר, בעלת הרמוניה נפלאה, בגרסאות מרגשות לנכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית. השיר ששרו בכל תכנית היה בעיניי גולת הכותרת של התכנית. במיוחד אהבתי את הגרסאות שלהם ל"שיר לשירה" ול"היא תבוא", עם בראבא באקורדיון. וגם בתכנית הסיום שהתקיימה ביום חמישי האחרון הם הופיעו בגרסה מקסימה ל"שיר נבואי קוסמי עליז" ("כמו עמוד ענן") בליווי תזמורת כלי נשיפה.

אני מצפה בכיליון עיניים לעונה הבאה, ואני בטוח שהיא תבוא.

* ביד הלשון 

סופר את הכסף שאין – כתבה ב"ישראל היום" על המצוקה הכלכלית של סופרים בעקבות הקורונה הייתה "סופרים את הכסף שאין". בעיניי זו כותרת מבריקה. יש בה משחק מילים בין סופרים במובן של כותבי סיפורים וסופרים את הכסף. ויש כאן מובאה מתוך שיר.

השיר הוא "מחכים למשיח" של שלום חנוך, משנת 1985. שיר זה הניב מספר ביטויים כמו "משיח גם לא מטלפן", "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", "מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם" ו"סופר את הכסף שאין". המשפט המלא "יוצא למילואים וסופר את הכסף שאין / משיח לא בא / משיח גם לא מטלפן".

* "חדשות בן עזר"

בדרכנו (ב)

בחלקו הראשון של המאמר הצגתי את קיצור תולדות תהליכי השינוי ההיסטוריים של אורטל, והוכחתי שבניגוד לנראטיב על פיו אנו בתהליך מדורג של כרסום בשותפות, בשוויון ובערבות ההדדית – ההיפך הוא הנכון. השינויים נועדו להעצמת ערכים אלו, ואכן העצימו אותם ובזכותם אנו קיבוץ שיתופי גם היום. כמובן שלא סקרתי את כל השינויים, יש עוד רבים אחרים כמו המעבר ל-5 ימי עבודה בשבוע ועוד. דוגמה נוספת להחלטה מן השנים האחרונות שחיזקה את הערבות ההדדית היא מימון לימודי תואר ראשון לכל בנות ובני אורטל.

בסיום המאמר הזכרתי שתי החלטות שבהן אכן הנמכנו את השותפות וחרגנו מעקרונות היסוד: הכנסת מרכיב הוותק לתקציב האישי והמודל השילובי (בטעות פרוידיאנית כתבתי "המודל השיתופי"…).

הכנסת מרכיב הוותק נעשתה בתהליך אסטרטגי ב-1998. לא היה זה חידוש בתנועה הקיבוצית. רבים מן הקיבוצים נהגו כך הרבה לפנינו וחלקם בסכומים גדולים יותר. בקיבוצים, הוותק נחשב לזכות היסוד של החבר, לרכושו. בעיניי, אין לו מקום בתקציב האישי, שצריך להיות רק על פי גודל המשפחה. ולמרות זאת, דווקא אני, כמזכיר, העברתי את ההחלטה. מדוע? כי חשתי את הלך הרוחות בקרב ותיקי אורטל, הכרתי בתחושות התסכול והבנתי שהחלטה כזו היא פתיחת שסתום לשחרור לחצים שעלולים להיתרגם להפרטה. כלומר, גם ההחלטה הזו נועדה, לפחות מבחינתי, להבטיח את השיתופיות באורטל.

השינוי המהותי ביותר היה המודל השילובי, שבו לראשונה סטינו מהעיקרון המרכזי של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה. הייתי חבר בצוות האסטרטגי שהציע את המודל. לאורך תקופה ארוכה עמדתי על רגליי האחוריות כדי למנוע זאת, אך בשלב מסוים הבנתי שמה שעומד על הפרק זו שלמותה של אורטל, והעדפתי את שלמות אורטל על דבקות בעיקרון. מבחינתי הייתה זו פשרה. בדיעבד, אני מבין שהמודל הוא הדבר הנכון לאורטל (אז והיום). העליה המרשימה בהכנסות מעבודה גם אוששה חלק מטענות אלה שקראו להפרטה. ב"אורטל של מעלה" שלי, באידיאה השלמה שבה אני מאמין, ההפרדה היא מוחלטת. אבל באורטל של מטה, של החיים עצמם, אני מבין שעשינו את הצעד הנכון. ואחרי עשור אפשר בהחלט לציין שלמרות המודל אנו קיבוץ שיתופי, אנו חשים בשיתופיות וגאים בה, ושומרים על הערבות ההדדית ועל השותפות באורחות חיינו, ובאתגר הקורונה נוכחנו שוב בעוצמת השותפות ובחוסן הקהילתי שהיא מעניקה לנו.

****

אריאל ל' הזכיר במאמרו "שתי החלטות חשובות שהיו מלוות בהרבה חששות ופחד" – הקמת ההרחבה הקהילתית ומתן אפשרות לבני זוג של חבר להתגורר באורטל מבלי לחייב אותם להיות חברים באגודה.

למה החלטנו על ההרחבה? הבנו בהכרח הקיומי בצמיחה דמוגרפית משמעותית ומהירה ורצינו ללכת ליותר מכיוון אחד, בין השאר כי לא היינו בטוחים שיהיה ביקוש לקליטה לחברות בקיבוץ שיתופי בגולן. ראינו בהרחבה הזדמנות לקליטה איכותית של אנשים שמתאימים לקהילה ויכולים לתרום לה, אף שאורח החיים השיתופי אינו מתאים להם. ראינו בהרחבה הזדמנות לקליטת בנים שרוצים לחיות באורטל אך לא להיות חברי הקיבוץ. קיווינו גם לקלוט להרחבה אנשים שחיו באורטל בעבר, אוהבים אותה אך חיי הקיבוץ אינם מתאימים להם. שתי המטרות האחרונות לא מומשו. עד כה אף בת או בן אורטל לא ביקשו להיקלט בהרחבה ואף עוזב אורטל לא חזר להרחבה. אולם משפחות של חברים שהחליטו לא להמשיך בחיי הקיבוץ אך הן מעוניינות להישאר באורטל ביקשו לעבור להרחבה ואישרנו זאת, ויתכן שגם בעתיד תהיינה משפחות שתלכנה בדרך זו. ההרחבה עשויה להיות פתרון לחברי אורטל שרוצים לחיות בתוכנו ואינם רוצים עוד בחיי השותפות.

החשש מן ההרחבה היה שזהותה של אורטל כקיבוץ שיתופי תפגע. הדרך למנוע זאת הייתה ההחלטה שבכל מקרה, מספר התושבים בהרחבה לא יעלה על 20% מתושבי אורטל. האופן שבו אנו משווקים את ההרחבה והמסרים למשפחות הפונות אלינו נועדו לא להיות אבן שואבת למי שמחפשים וילה בכפר, אלא למי שרוצים לחיות את החיים הקהילתיים של אורטל, גם אם אינם רוצים להיות חברי קיבוץ. החיים הקהילתיים של אורטל הם פועל יוצא של היותנו קיבוץ שיתופי. מן הבחינה החומרית אנו משווקים מראש ובמודע מוצר פחות אטרקטיבי מאשר מתחרינו – מגרש קטן יותר, אין אפשרות לצימרים. לעומת זאת אנו מציעים להם חיי קהילה, תרבות וחינוך טובים יותר. ולכן, האנשים שהגיעו להרחבה אכן מתאימים לאורטל, מעשירים אותנו ותורמים לנו.

בתהליך הקליטה התברר לנו שהאטרקטיביות של הקליטה לחברות בקיבוץ השיתופי גדולה הרבה יותר מהקליטה להרחבה. בעיניי, התרומה הגדולה ביותר לקיבוציות שלנו, היא הקליטה הגדולה של העשור האחרון.

ובאשר למסלול בני זוג. ההחלטה על המסלול הזה לא באה ממחשבה שזה מסלול רצוי לחיים קיבוציים, אלא מתוך הכרה פרגמטית במציאות חדשה ובצורך לתת לה מענה. המסלול הראוי והרצוי לחיים השיתופיים, הוא המסלול שבו המשפחה היא התא הכלכלי והחברתי של חברי אורטל. אנו מקבלים לאורטל משפחות ולא חברים. התקציב שאנו נותנים הוא משפחתי ולא אישי. ונכון שכל משפחה תהיה מורכבת משני חברי קיבוץ, שהנם חלק מן השותפות לכל דבר ועניין.

אולם נוצרה מציאות של גירושין וסיבוב שני בגיל מאוחר יותר והבנו שטובת אורטל היא להתפשר על העיקרון הזה. מדובר במשפחות בודדות ואורטל יכולה להכיל זאת ולשמור על צביונה. אני מאמין שהשער לחברות של אותם בני זוג אינו נעול. ימים יגידו.

אריאל מציע לפתוח את המסלול הזה גם בפני שאר משפחות אורטל. אני מתנגד לרעיון. בחיים אנו נאלצים להתגמש ולקבל החלטות פרגמטיות שאינן בדרך המלך הקיבוצית. אין רע בפשרה על עיקרון, אך אין להפוך את הפשרה לעיקרון. ובוודאי שאין לראות במהלך נקודתי שנועד לתת מענה לצורך אישי, "זכות" שצריך לפתוח אותה לכולנו בשם "שוויון הזכויות". זה לא יוסיף לנו דבר. זה יפגע לא רק בשותפות בינינו אלא גם בחוסן החברתי שלנו. לא בשל "פחד וחששות" החלטנו שההסדר הזה יהיה נקודתי ולא פתוח לחברי אורטל, כפי שטוען אריאל, אלא כיוון שאיננו רואים בו הסדר שהולם את אורח חיינו השיתופי. אנו מצפים שכל חברי הקיבוץ ישקיעו את כל יכולתם למען אורטל ויכניסו את מלוא הכנסותיהם לאורטל. וכאשר המודל השילובי מאפשר לנו ליהנות ממחצית ההכנסות – קל וחומר שאין עוד כל סיבה לאפשר לחצאי משפחות להוציא עצמן מן הכלל השיתופי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרשה לפרשת "בלק" תש"ף

קבלת שבת באורטל 3.7.20

החודש אנו מציינים 21 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ואת הדרשה לפרשת השבוע נקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו.

איך מתקשר מאיר אריאל לפרשת השבוע?

אז קודם כל, כל דבר מתקשר לכל פרשת השבוע. ואם לא מצאנו את הקשר, סימן שלא חיפשנו מספיק. ובאופן ספציפי – יש גם יש קשר.

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".
תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".
תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".
שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם.

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.
האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".
השם של התקליט השלישי, "ירוקות", משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה עליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, ברוח תפילת "מודה אני", כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת, תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ
בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ
וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

מה הם רוצים לנתץ?

בשבועות האחרונים עלתה דמותו של יגאל אלון בידי כותבים שונים ב"הזמן הירוק", כשכל אחד האיר את דמותו מזווית אחרת. הראשונה הייתה תמר רז, אחריה אלישע שפירא ולאחר מכן אני. רבים מאתנו כמהים לסוג המנהיגות שהוא מגלם, כאידיאל של הנהגה ציונית.

ולא רק אנו עסקנו ביגאל אלון. גם ב"הארץ" הוא כיכב. גדעון לוי פרסם מאמר שבו הוא קרא לנתץ את האנדרטאות של יגאל אלון, בדומה לניתוץ האנדרטאות של גדולי האומה האמריקאית.

לוי מלין בזעזוע על כך שבתי ספר, רחובות וכבישים נושאים את שמו של אלון. כי מיהו יגאל אלון אליבא דלוי? "גדול המטהרים האתניים ב–1948" ומפעל חייו הוא "מעשי הגירוש ההמוניים" ו"פשעי מלחמה".

ומדוע אני נדרש לדברי הבלע וההבל הללו של גדעון לוי?

כיוון שהאסון הגדול ביותר של השמאל הציוני, הוא הטשטוש בינו לבין השמאל הרדיקלי, האנטי ציוני, האנטי ישראלי, וחלחול הרעל של השמאל הזה לתוך השמאל הציוני. אם בעבר רבצה תהום רבה שורצת כרישים ותנינים בין תנועת העבודה הציונית לבין אויבי הציונות, היום פתאום כולם "מחנה השמאל". בחלוקה בין "אנחנו והם", השמאל האנטי ישראלי הפך לחלק מה"אנחנו" מול ה"הם", יריבים פוליטיים, ולאחרונה גם גנץ ואשכנזי נמנים עמהם.

התופעה הזו מתגלית לנגד עינינו במופעים רבים, שאך לפני שנים אחדות לא היינו מעלים את היתכנותם על דעתנו.

מלחמת הקודש הנזעמת נגד חוק הלאום, שניהל השמאל הישראלי, בביטויים שלקוחים כולם מארסנל הדעות הרדיקליות, ומשמעותן היא הצגת הציונות כגזענות וסתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

אנו רואים זאת במיצג ההופך את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מיום של סולידריות לאומית ערב יום העצמאות, והזדהות עם החללים שנפלו במערכה על תקומת ישראל וקיומה, למישמש קוסמופוליטי פלגני של הזדהות עם עיסה אחת של חללינו וחללי האויב, שהרגו במערכה להשמדת ישראל.

אנו רואים זאת בהפגנות שבהן מתנוססים ברמה דגלי אש"ף, הדגלים שמסמלים את החלום של פלשתין במקום מדינת ישראל.

אנו רואים זאת בקלות הבלתי נסבלת של השוואת מדינת ישראל לנאצים, כמקובל בחוגים האנטישמיים ובקרב מכחישי השואה.

ראינו זאת רק בשבוע שעבר כאשר אלוף בצה"ל וראש השב"כ לשעבר הצטרף לשוברים שתיקה – ארגון עוין המתרוצץ בכל רחבי העולם, מסית נגד ישראל ומעליל עלילות דם נוראיות על צה"ל.

ראינו זאת בניסיון להקים קואליציה עם רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית, שרק בשבוע שעבר מנהיגהּ איימן עודה השתתף במופע האיומים נגד ישראל של ראשי פת"ח וחמאס, שהגדירו את ישראל כאויב היחיד שלהם.

ואח"כ השמאל הציוני מתפלא שהציבור הישראלי מפנה לו עורף ומחק אותו.

מאמרו של גדעון לוי, מהדמויות הבולטות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, מדגים מהי מהותו. הבעיה שלו אינה "הכיבוש" של 1967 אלא של 1948. האנדרטאות שהוא רוצה לנפץ הן של מנהיגי תנועת העבודה. ניפוץ אנדרטאות הן ניפוץ סמל, מתוך רצון להחריב את מה שהוא מסמל. כמו האיראנים ששורפים את דגלי ישראל ורומסים אותו ברגליהם. כאשר הוא מציע לנתץ את אנדרטאות גיבורי תש"ח, הוא מעיד על חלומו – להחריב את תוצאת המלחמה הזאת, מדינת ישראל. ואין שנואה בעיניהם יותר מתנועת העבודה.

הגיע הזמן שנתעורר וננער חוצננו מהתועבה האנטי ציונית, ונחדל להיות האידיוטים השימושיים של רעל התעמולה שלהם.

* "הזמן הירוק"

בקעת הירדן תחילה

תכנית טראמפ פתחה למדינת ישראל חלון הזדמנויות לעצב את גבולות הקבע שלה באמצעות החלת ריבונות על כ-30% משטחי יהודה ושומרון.

מסע ההפחדה נגד החלת הריבונות כולל טענות חסרות שחר על צירוף 2.5 מיליון פלשתינאים למדינת ישראל וקטסטרופה ביטחונית. מסע ההפחדה מוגזם ומנותק מן המציאות, אך בטווח הקצר אכן יהיה מחיר מדיני וביטחוני להחלת הריבונות, שהוא בטל בשישים לעומת המחיר של נסיגה מהאזורים, שהחלת הריבונות עליהם נועדה לסכל אותה.

בשבועות האחרונים רבות ההערכות, שאין בכוונת הממשלה להחיל את הריבונות על כל השטח המדובר, אלא לבצע אותו ב"פעימות" ולהסתפק בשלב זה בהחלת ריבונות על שטח קטן, כדי למזער את המחיר. זו טעות חמורה. כך, ישראל תשלם כעת את מלוא המחיר ותקבל תמורה חלקית, ובבואה לביצוע הפעימה הבאה היא תשלם שוב את המחיר. מה ההיגיון בזה?

בהקשר זה הוזכר הרעיון של החלת הריבונות על מעלה אדומים ועל השטח שבין ירושלים למעלה אדומים. ריבונות על שטח זה חיונית ביותר. לא בכדי בנאום המורשת המדינית של רבין, שבו הציג את הקווים האדומים שלו להסדר הקבע, הוא ציין בין השאר: "ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל". אולם אם החלת הריבונות תתבצע בשלבים, סדר העדיפויות צריך להיות: בקעת הירדן תחילה.

ריבונות ישראל על בקעת הירדן תעגן את הירדן כגבולה המזרחי של ישראל. בקעת הירדן ישראלית תסכל הקמת מדינה פלשתינאית על כל שטחי יו"ש שתיצור חזית מזרחית עוינת מאיראן עד גוש דן. מדינה פלשתינאית על הירדן תאיים על קיומה של ירדן ולבטח על השלום בין ישראל לירדן. בקעת הירדן ישראלית תסכל זאת. בקעת הירדן ישראלית תשאיר בידי ישראל את המפתח הדמוגרפי של הישות הפלשתינאית ותמנע זליגה וגירוש ממדינות ערב של מיליוני "פליטים" לשטח המדינה הפלשתינאית, שיופנו מיד ללחץ בלתי נסבל ל"שיבה" שלהם לישראל. בקעת הירדן ישראלית תאפשר קיומה של שדרה מזרחית ישראלית ממטולה והחרמון עד אילת. בשנת המאה למדינת ישראל אוכלוסיית ישראל תמנה עשרים מיליון. אי אפשר לצופף אוכלוסיה כזו בשדרה המערבית – מישור החוף. קיומה של שדרה מזרחית מקבילה, שתאפשר פיזור האוכלוסיה, היא יעד לאומי ממדרגה ראשונה. מספר הפלשתינאים בבקעת הירדן קטן. החלת הריבונות תחייב הצעת אזרחות לפלשתינאים בשטח זה, אך התוספת הזו זניחה בהשפעתה על המאזן הדמוגרפי של ישראל.

אם יש לבחור בין ריבונות עכשיו על בקעת הירדן או על גושי ההתיישבות, יש להעדיף את הבקעה מסיבה נוספת. אין איום אמתי של נסיגה מהגושים הגדולים שהמציאות בהם בלתי הפיכה. בקעת הירדן, לעומת זאת, היא בסכנה של ממש, כפי שראינו בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. לכן, האינטרס הלאומי מחייב ריבונות על בקעת הירדן תחילה.

* "ידיעות אחרונות"

ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

צרור הערות 1.7.20

* גשר צר מאוד – "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל".

אני מפרש את האִמְרָה הזו של ר' נחמן מברסלב כהתייחסות לחיים כאל אתגר שמחוץ לאזור הנוחות. התייחסות לחיים כאל גשר צר מאוד, שתהום מימינו ומשמאלו, שההתקדמות שלנו בו מחייבת אותנו לאומץ ולכן, העיקר הוא לא לפחד כלל.

הן בחיי הפרט והן בחיי אומה אפשר תמיד לבחור באזור הנוחות, בקרקע המוצקה, לברוח מהחלטות קשות משנות מגמה, כי יש בהן סיכונים. בחירה כזו מוציאה מידיו של האדם או מידיה של אומה, את היכולת לעצב את עתידם. זו גישה המקדשת את השמרנות, את "מה שהיה הוא שיהיה", את העדר התעוזה לקבל החלטות קשות, את תרבות הכסת"ח.

המנהיגים הגדולים הם אלה שמעזים לקבל החלטות קשות, משנות מגמה, היוצרות מפנה היסטורי אסטרטגי, תוך נטילת סיכונים. אם לתת דוגמאות מההיסטוריה שלנו בעת החדשה, כאלה היו הרצל ובן גוריון. כמעט הכל הציגו את הרצל כמטורף ופנטזיונר, אך הוא העז להנהיג את העם היהודי לעליה על הדרך הציונית, שהביאה להקמת המדינה 44 שנים אחרי מותו בטרם עת. כנ"ל בן גוריון בהחלטותיו ההיסטוריות: בראש ובראשונה ההחלטה על הקמת המדינה בתנאי אי ודאות, על בסיס תכנית חלוקה בעייתית מאוד, תוך ידיעה שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה על מנת להטביעה בדם, כאשר צמרת ההגנה (צה"ל שבדרך) העריכה שסיכויינו הם 50:50 וחרף התנגדות חריפה של ארה"ב למהלך. הוא לקח סיכון – העז וניצח. העז וניצחנו. וכך גם הכרעתו בדבר העליה הגדולה – שמדינה בת 600,000 יהודים, בתנאי מלחמת קיום במובן המוחשי ביותר של המושג, בעוני כבד, תקלוט בתוך עשור 1.5 מיליון יהודים, תכפיף למטרה זו את כל מעייניה וסדרי העדיפויות שלה, תטיל על אזרחיה משטר צנע קשה ותחתום על הסכם השילומים עם גרמניה 7 שנים אחרי השואה, כדי שגרמניה תממן את מהלך תקומתו של העם היהודי אחרי השואה שהמיטה עליו, וליישב את העולים במאות יישובים חדשים בגליל ובנגב כדי להבטיח את ריבונות ישראל עליהם.

בכל שנות שלטונו של נתניהו, הוא הביא להישגים משמעותיים בתחומים רבים וגם גרם לנזקים קשים וחמורים. אבל הוא לא קיבל אף החלטה אמיצה, משנת מגמה; אף החלטה בן-גוריונית. לדוגמה – השמדת הכור האיראני. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביו"ש היא החלטה כזו. יש בה סיכונים, אם כי פחותים בהרבה מהסיכונים שבהחלטותיו של בן-גוריון שהזכרתי, אך היא עשויה לשנות את כיוון ההיסטוריה, לעגן את גבולה המזרחי של ישראל ולשנות מן המסד את אופי פתרון הסכסוך, ביום שיהיה לנו פרטנר.

האם יהיה לנתניהו העוז לקבל את ההחלטה?

* שתי מחלוקות – כתומך במהלך החלת הריבונות (זו עמדתי שנים רבות, הרבה לפני שהנושא עלה לכותרות), אני מצוי בשתי מחלוקות שונות.

מחלוקת אחת היא עם המתנגדים האידיאולוגיים, אלה שסבורים שישראל צריכה לסגת מבקעת הירדן ותומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67. המחלוקת עם אותם אנשים בסיסית ויסודית, אך אני מבין בהחלט את התנגדותם להחלת הריבונות. זו בהחלט עמדה קונסיסטנטית, הנובעת מעמדת היסוד של הנוקטים בה. ההתנגדות שלהם להחלת הריבונות היא בדיוק מאותן סיבות שבעטיין אני תומך בריבונות – הם מתנגדים לפתרון שהחלת הריבונות נועדה ליצור ותומכים בפתרון שהחלת הריבונות נועדה לסכל.

המחלוקת השניה היא עם אנשים השותפים לדעתי הבסיסית שבקעת הירדן וגושי ההתיישבות חייבים להיות ישראליים, שמתנגדים לפתרון במתווה ברק/אולמרט ובכל זאת מתנגדים, אפילו בתוקף, להחלה חד-צדדית של הריבונות.

בין אלה, יש כאלה שעמדתם נובעת מפוזיציה – התנגדות אוטומטית לכל מהלך של ממשלת נתניהו. אך רובם מתנגדים מתוך פחד; הפחד מהתגובה הפלשתינאית, מתגובת אירופה, מתגובת ירדן, מתגובת ממשל ביידן אם ינצח בבחירות. איני מזלזל בפחדים האלה. ברור, למשל, שעל צה"ל להיערך לתרחיש הקיצוני ביותר (שלדעתי סבירותו זניחה). אבל אומה אינה יכולה להיות משותקת מפחד ולא לקדם את מטרותיה כי עלול להיות לכך מחיר מיידי. ל"שב ואל תעשה" עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, בטווח הרחוק. והמסר לאויב של פחד להחליט, עלול לשחוק את ההרתעה ולהביא למלחמה, שמחירה יהיה כבד יותר ממחיר ההחלטה הנועזת.

* סכנה – הסיכוי שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט וראשי מערכת המשפט לא תוביל לרצח הוא הרבה פחות מ-50%.

* הסיבוב השביעי – הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ התראיין ב"פגוש את העיתונות" ותקף את בית המשפט העליון שאישר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. מותר, כמובן, לחלוק על בית המשפט, אבל אם 11 שופטים הכריעו פה אחד, והם אינם חשודים כמי שירצו לכופף את החוק למען נתניהו, חזקה עליהם שהם הכריעו על פי חוק. מה רוצה דן חלוץ? שבית המשפט יפסוק בניגוד לחוק?

חלוץ השתלח בחריפות ברמטכ"לים שכיהנו אחריו אשכנזי וגנץ על כך שהקימו ממשלה עם נתניהו. שאלה אותו דפנה ליאל מה הוא היה עושה במקומם? הולך לסיבוב רביעי? וחלוץ השיב בלי למצמץ "כן, הייתי הולך לסיבוב רביעי".

לזכותו ייאמר שהוא לא חזר על הפנטזיות של עופר שלח וגרורותיו כאילו הייתה עוד חלופה מלבד ממשלת אחדות וסיבוב רביעי. אבל באמת, האם הרמטכ"ל לשעבר סבור שסיבוב בחירות רביעי בתוך שנה וחצי בעיצומה של הקורונה היא הדבר שהדמוקרטיה הישראלית הייתה זקוקה לו? ומה היו תוצאות הבחירות, לדעתו? הוא באמת חושב שנתניהו היה מאבד בהן את השלטון? הרי במקרה הטוב היינו מוצאים את עצמנו שוב באותה דילמה, בין ממשלת אחדות (בתנאים פחות טובים) לסיבוב חמישי. ואז מה הוא היה מציע? סיבוב חמישי? ושישי? ושביעי?

* על מה הם מפגינים – אני שותף לעמדתם של אמיר השכל וחבריו שנאשם בעבירות שחיתות חמורות אינו ראוי להיות ראש ממשלה, אך מתנגד למאבקם. מדוע?

כי בשנה וחצי האחרונות נערכו שלוש מערכות בחירות, שסבבו במידה רבה סביב סוגיה זו. אמנם נתניהו לא זכה ברוב שיאפשר לו להקים ממשלה צרה, אך גם אף אחד אחר אינו יכול להקים ממשלה אחרת. לכן, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות עם נתניהו.

בינתיים החל משפטו של נתניהו. בזכות ממשלת האחדות, נתניהו אינו יכול לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ולהתחמק מן המשפט. חזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על פי הראיות ואך ורק על פי ראיות. ויש לזכור שלנתניהו, כמו לכל נאשם, עומדת חזקת החפות.

ובינתיים, בית המשפט העליון דן בשאלה האם נתניהו רשאי לכהן כראש ממשלה על אף כתבי האישום נגדו, והכריע פה אחד בהרכב של 11 שופטים שהוא רשאי.

אז נגד מה הם מפגינים? נגד תוצאות הבחירות? נגד פסיקת בית המשפט העליון?

והם מתכוונים להמשיך לשבות ולהפגין ולחסום כבישים ולגרום בכך למעצרים ולהפגין נגד המעצרים ולצעוק מ-די-נת מש-ט-רה ו… די!!! מה אתם רוצים? לגרום לאנרכיה? 

* ואם הוא היה טוראי? – הפגנות הן נשמת אפה של דמוקרטיה, אך עליהן להיעשות על פי חוק, עם רישיון וללא הפרת הסדר הציבורי. חסימת כבישים, למשל, היא הפרת הסדר הציבורי, עבירה על החוק. תפקיד המשטרה הוא להבטיח את הסדר הציבורי ולשמור על החוק. כאשר מפגינים עוברים על החוק ומפרים את הסדר הציבורי, תפקידה של המשטרה להתערב ולשים לכך קץ.

כאשר השוטרים מתערבים בהפגנות פרועות, פעמים רבות יש מעצרים. כך בהפגנות של הימין ושל השמאל, של דתיים וחילונים, של חרדים ושל ערבים, של עובדים ושל מובטלים, של אוהדי כדורגל ושל עצמאים, ותמיד תמיד המפגינים מתבכיינים שהמשטרה מתנכלת להם מסיבות פוליטיות…

לא כל מעצר הוא בהכרח מוצדק. שלילת חופש מאזרח צריכה להיות מוצא אחרון ויש לנסות להימנע מכך. האם מעצרו של תא"ל (מיל') השכל היה מוצדק? לא הייתי שם ואיני יודע, אך בטוח שההפגנה שהוא עמד בראשה הייתה בניגוד לחוק ונעשו בה עבירות, כך שהמעצר הוא לבטח לא התנכלות ולא "מעצר פוליטי".

מה שהפריע לי מאוד הוא הביקורת על כך שעצרו תת-אלוף. ואם הוא היה טוראי (מיל')? אם המעצר מוצדק, הוא מוצדק גם אם העצור הוא תא"ל. אם הוא אינו מוצדק, הוא לא היה מוצדק גם אילו מדובר היה בטוראי. ודווקא מתא"ל ניתן לצפות לדוגמה אישית בכיבוד החוק.

* מעורבות של ילדים – הסרטון הוויראלי של הילדה בת ה-12 תמר עמית משיח, לאחר ההפגנה נגד נתניהו, עורר דיון ציבורי על השאלה האם נכון שילדים בגיל כזה ישתתפו בהפגנות.

התשובה שלי היא אוטוביוגרפית. ראשית, במאבק על הגולן ילדים בגיל זה השתתפו בהפגנות (הילדים שלי עוד היו קטנים מדי ולא השתתפו). שנית, כשאני הייתי בגילה ואף צעיר ממנה השתתפתי בהפגנות.

אני רואה בחיוב אכפתיות ומעורבות של ילדים, ובלבד שהדבר בא מתוכם, מתודעתם, ממקום אמתי והם לא נגררים בידי הוריהם.

* ההפגנה הראשונה – הייתי ילד מעורב, מתעניין, בקיא ובעל הכרה פוליטית ומעורבות פוליטית, אכפתניק, כפי שאני עד היום.

ההפגנה הראשונה שלי הייתה זו שלא השתתפתי בה. היה זה בינואר 1974. הייתי בדיוק בן 11. נערכה הפגנה בכיכר מלכי ישראל (היום – כיכר רבין) נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בה נאם אריק שרון שזה עתה פשט את מדיו עם היבחרו לכנסת. הייתי חולה, עם חום גבוה, והוריי אסרו עליי לנסוע להפגנה, שהתקיימה בגשם שוטף. אני זוכר איך ממש בכיתי, בדמעות, כי היה חשוב לי להשתתף בה.

ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי הייתה של תנועות המחאה בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, פחות משלושה חודשים לאחר מכן מול הכנסת, בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה. באותו יום הממשלה התפטרה, ואני בטוח שזה היה בזכותי.

* איום על מרקם היחסים – הטעות הגדולה ביותר בהרכב הממשלה היא העובדה שאין בה שר ערבי. הדבר חמור במיוחד דווקא כיוון שהממשלה גדולה כל כך. על פי סקר חדש של קמיל פוקס, הרשימה האנטי ישראלית הייתה מקבלת היום 16 מנדטים. זו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית ולמרקם היחסים העדין עם המיעוט הערבי. שינוי המגמה הזו הוא אינטרס לאומי, ומינוי שר ערבי, לפחות אחד, אמור היה להפגין מוטיבציה להצמיח מנהיגות ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. ברור שמינוי שר לא היה פותר את הבעיה, אך הוא היה סמל למגמה, שאותה צריך היה להמשיך בצעדים נוספים. ככל שמתהדקת תמיכת הציבור הערבי במפלגה לעומתית למדינת ישראל, כך השסע בין יהודים לערבים עלול להפוך למציאות בלתי הפיכה, לקרע שאי אפשר יהיה לאחותו.

אגב, באותו סקר מפלגת העבודה + מרצ מקבלות יחד 7 מנדטים. זה מחיר טשטוש ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הטשטוש הזה מחק את השמאל הציוני בישראל.

* ההידרדרות – עמי איילון הצטרף ל"שוברים שתיקה". ההידרדרות של עמי איילון, מי שהיה אלוף בצה"ל וראש השב"כ לתמיכה בארגון אנטי ישראלי עוין ובוגדני, מסמלת את האסון שקרה לשמאל הציוני – אובדן דרך, אובדן כיוון, אובדן המצפן והמצפון, טשטוש עד מחיקת ההבדל בינו לבין השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.

* נגד אזרחי ישראל – קראתי הזמנה ל"צעדת המיליון" ובה נכתב בין השאר על הפעלת אמצעים של השב"כ שנועדו להיות נגד האויב – נגד אזרחי ישראל.

האם הצלת חיי אזרחי ישראל ובריאותם היא הפעלה "נגד אזרחי ישראל". עד כמה אפשר להיות דמגוגים פופוליסטים? עד כמה תרבות השקר יכולה להפיץ בדותות?

מדובר בהפעלת אמצעים שמשתמשים בהם נגד אויבים – כדי להציל חיי אזרחים.

למה הדבר דומה? אם רכב שב"ס אוסף פצוע שנפגע בתאונה ומבהיל אותו לבית חולים, נטען שלא יעלה על הדעת שרכב שמופעל נגד פושעים יופעל "נגד" אזרחים שומרי חוק. 

* איש הישר בעיניו יעשה – בארה"ב מתעוררת מחאה נגד חובת עטיית המסכות, בשם חירות הפרט, בשם הליברליזם והליברטריאניות. אמירות בנוסח: המדינה לא צריכה להתערב בחיים שלי, ולהגיד לי אם לעטות מסכה. זו בעיה שלי, אני לא ילד קטן, אני לוקח אחריות על בריאותי ועל חיי וזכותי לסכן אותם.

היה טעם באמירה הזו, אילו המסכה נועדה רק להגן על בעל המסכה מפני הידבקות, אך היא נועדה גם להגן על זולתו מפני הידבקות ממנו. עטיית המסכה מבטאת סולידריות אנושית בסיסית, ערבות הדדית.

חירות הפרט הוא ערך נעלה, אך אין הוא נעלה יותר מערך האחריות החברתית, האחריות כלפי הזולת. יש להבדיל בין אינדיבידואליזם לאגואיזם. אי אכפתיות, ניכור אנושי – אינם תכונות של אינדיבידואליסט אלא של אגואיסט.

בספר שופטים מתוארת האנרכיה במילים: "איש הישר בעיניו יעשה". ונשאלת השאלה: מה רע בכך? הרי זו ממש אוטופיה אם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אלא שקיום חברתי מחייב את הפרט לא לעשות כל הישר בעיניו, אלא להתחשב גם בחברו, גם בסביבתו, בקהילתו, בזולת; לא לעשות העקום בעיני זולתו. ללא התחשבות בזולת, אין יכולת לקיים חברה אנושית.

* מקומו של וילסון בהיסטוריה האנושית – ב-8 בינואר 1918 נשא נשיא ארה"ב וודרו וילסון נאום מכונן בפני בתי הנבחרים, ובו הציג את 14 הנקודות המפורסמות שלו.

בטווח המידי הביא הנאום לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. אך מעבר לכך, נאום זה יצר את התשתית לסדר עולמי חדש, שעיקרו ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית של הלאומים השונים. התשתית הזו הביאה להקמת ארגון חבר הלאומים, ולאחר מלחמת העולם השניה – להקמת האו"ם. העיקרון הזה יצר דה-לגיטימציה לקולוניאליזם, שעד אז נחשב לביטוי של הנאורות המודרנית וייצואה לאזורים נחשלים. על בסיס עקרונות וילסון קמו מדינות חדשות רבות באירופה, ולאורך עשרות השנים הבאות קמו עשרות מדינות באסיה ואפריקה. גם מדינת ישראל היא תוצר של מגמת הפוסט-קולוניאליזם הזה ואימוץ עקרון ההגדרה העצמית וכך גם כל מדינות אפריקה השחורה, שזכו לעצמאות במחצית השניה של המאה ה-20.

בשבוע שעבר החליטה אוניברסיטת פירסטון שהיא מסירה משמה את שמו של וודרו וילסון, שטרם בחירתו לנשיא ארה"ב היה נשיא האוניברסיטה ובמשך שנים רבות לימד בה משפטים. החלטה זו נבעה מהמחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, וזאת בטענה שדעותיו של וילסון היו גזעניות.

איני מכיר את ההתבטאויות של וילסון על פיהן הופנתה נגדו המחאה, אך אני מניח שיש דברים בגו. אך גם אם הוא ביטא דעות גזעניות נלוזות וחשוכות, ההחלטה הזו שגויה ומקוממת. זהו אנכרוניזם לשפוט אדם שפעל לפני למעלה ממאה שנה על פי הנורמות של היום. לא כל שכן, כאשר דווקא הוא חולל מהפכה שקידמה את הנורמות החדשות. וילסון לא המציא את הגזענות, אלא נולד לתוכה, גדל והתחנך בתוכה כי היא הייתה הנורמה. אולם הוא ייסד והוליד תפיסה חדשה של היחסים הבינלאומיים ששחררה את אפריקה השחורה מן הקולוניאליזם והעניקה למדינותיה עצמאות. זאת תרומתו הגדולה להיסטוריה האנושית ולא ביטויים שהוא אמר כמו רבים מאוד לפניו ואחריו. מן הראוי לזכור אותו ולהוקיר אותו על תרומתו ההיסטורית הגדולה, ולא לשפוט אותו שיפוט אנכרוניסטי, כדי לרצות אנרכיסטים שאינם מנסים לתקן אלא רק להרוס.

* מיומנות בסיסית – כתיבה אקדמית היא מיומנות בסיסית הנדרשת מכל סטודנט, ובה – עליו להיבחן. לכן, עבודות גמר ומבחני בית משמעותיים וחשובים יותר מבחינות בכיתה, המתאימות יותר לתלמידי תיכון.

אני בעד עבודות ולא בחינות גם ללא קשר לקורונה, אבל כאשר יש סכנת הידבקות בבחינות בכיתה, קל וחומר שאני בעד עבודות. ואם בזכות הקורונה יהיה מעבר מבחינות בקיאות לעבודות חקר – האקדמיה רק תרוויח מזה.

* אינפנטיליזציה של החברה – גל הקונספירציות ההזויות על שבבי G5 וכו' הוא חלק מתהליך האינפנטיליזציה של הציבור. כמו אלה שמאמינים שמערכת החוק והמשפט בישראל היא כנופיה מושחתת שמאלנית שרודפת את נתניהו ותופרת לו כתבי אישום.

אפשר להוסיף לרשימה את גדעון לוי וחבריו, שטוענים שאין בישראל מערכת משפט אלא "קריקטורה צבאית", כלשונו, שייעודה להגן על פשעי המלחמה של ישראל. 

* חוק השבות כחוק יסוד – ב-2001 הציע השופט אהרון ברק לעגן את חוק השבות כחוק יסוד. למרבה הצער, הצעד לא נעשה. אך לא מאוחר. אני מציע לצרף את חוק השבות לחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", ובכך להעצים את שני החוקים החשובים הללו. 

* מבשר חוק הלאום – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגדיר את ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. היו מסתייגים לסעיף הזה, בעיקר מצד שמאל (שולמית אלוני, למשל), בטענה שהכנסת ההגדרה האתנית של מדינה יהודית לחוק המגדיר את זכויות האדם והאזרח עלולה להגביל את הזכויות מטעמי לאומיות.

בספרם "ישראל ומשפחת העמים", שיצא ב-2003, מגלים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון הבנה לטענה הזאת ומציעים פתרון: "עדיף היה לקבוע את ההוראות היסודיות בדבר אופיה של המדינה בחוק יסוד נפרד ולא להכניס הגדרות אלה לחוקים שעניינם זכויות האדם". ואכן, כך נעשה בקבלת חוק הלאום.

אמנון רובינשטיין, אם כן, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, הוא במידה רבה מבשר חוק הלאום.

* יהודים נרדפים במדינה היהודית – יש לשים קץ להתעמרות ביהודים שעלו מחבר המדינות. רבנות חרדית אנטי-ציונית מרשה לעצמה להשתולל ולפעול נגד האינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו ונגד מאות אלפי אזרחי ישראל יהודים נפלאים, שעלו מחבר המדינות. היא רודפת אותם, לא מכירה ביהדותם, דורשת מהם להמציא "הוכחות" לכך שהם יהודים. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, חייבת לעצור זאת.

תחיית יהדות בריה"מ אחרי שבעים שנות דיכוי ורדיפה היא ההוכחה שנצח ישראל לא ישקר. העליה מחבר העמים היא המעשה הציוני הגדול והחשוב ביותר מאז העליה הגדולה של שנות החמישים, ותרומתה למדינת ישראל בכל התחומים לא תסולא בפז. מנהיגות יהודית רוחנית אמתית הייתה צריכה להכריז רשמית שכל העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין (אלא אם כן הם מגדירים את עצמם אחרת) וההכרזה הזאת הייתה חג ליהדות ולציונות.

* תינוקות שנשבו – החרדים שאינם ציונים – אחינו הם. הם תינוקות שנשבו. ישראל – גם אם חטא ישראל הוא. שערי תשובה לא ננעלו, ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

* היגיון – הישיבה הקודמת של מליאת המועצה האזורית גולן נערך בזום. כיוון שמדובר בגוף סטטוטורי, לקיום הישיבה בזום קדמה חוות דעת משפטית על פיה זוהי ישיבה לכל דבר. חוות הדעת נשלחה לפני הישיבה והוזכרה בתחילתה.

אמש נערכה ישיבת מליאה במליאה עצמה ובמקביל בזום. זה הגיוני – מי שיכול, שיבוא למועצה ומי שחושש ישתתף בה מרחוק. הגיוני. מה שלא הגיוני, הוא שנאמר שמחצית חברי המועצה צריכים להיות נוכחים בפועל, כדי שהישיבה תהיה חוקית. למה? כי בישיבה אתמול הובא לאישור צו הארנונה.

איפה ההיגיון? אם ישיבה בזום היא חוקית, וההצבעה בישיבה כזו נספרת, למה אי אפשר לקיים ישיבה כזו על צו ארנונה. אם היא בלתי חוקית בהצבעה על ארנונה, מדוע היא חוקית לכל עניין אחר?

התשובה לשאלה הזו היא – ככה זה. אבל לאנשים שמחפשים היגיון, התשובה הזו אינה נותנת מענה.

* בגויים לא יתחשב – פרשת השבוע, פרשת "בלק", עוסקת בבלעם שנשכר בידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל – והוא בירך את ישראל. באחת מברכותיו אומר בלעם על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". האמנם זאת ברכה? אולי דווקא קללה? בידוד מדיני אינו ברכה. לא בכדי, אויבי ישראל מנהלים מערכת דה-לגיטימציה לישראל, בניסיון נואל לבודדה. אולם ניתן לפרש את הפסוק אחרת – ציפיה מישראל לא להיות סתם עוד מדינה, אלא מדינת מופת, חברת מופת, חברה צודקת, שעיני העולם נשואות אליה. אני מעדיף לפרש זאת כך, כדרישה להיות טובים יותר.

המסר החשוב ביותר של הפרשה, בעיניי; מסר חשוב לפרט, לקהילה ולמדינה, הוא שאין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

את ספרו "מדינת היהודים", סיים הרצל באמירה מעניינת, זווית אחרת ל"ובגויים לא יתחשב": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה. אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה, כי נחיה חופשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו. חופשתנו תביא חופש לכל העמים, באשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל לבני האדם".

* בוריינות לשונית – דוד הרבנד, עורך לשון באקדמיה ללשון העברית, במכוני מחקר ובהוצאות ספרים מובילות, פרסם ספר בנושא עריכה לשונית – "קיצור שולחן עורך". את ההקדמה לספר כתבה הבלשנית רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון הוותיקה של קול ישראל והיום של "כאן חדשות", המשמשת בתפקיד זה כמעט 50 שנה. בדברי ההקדמה שלה היא כתבה, בין השאר: "אורי הייטנר מספר ביומן הרשת (בלוג) שלו על כמה חוויות שהוא מכנה 'בוריינות לשונית':

במאמר ששלחתי לאחד העיונים כתבתי 'הכסף לא יענה את הכל'. העורך הלשוני 'תיקן' את המשפט שלי ל'הכסף לא יענה על הכל'. נראה לי שיש לשלוח לעורך לתיקון את ספר קהלת, ששם, בפרק י פסוק יט נאמר: הכסף יענה את הכל.

במאמר אחר כתב הייטנר "פוסח על שתי הסעיפים', וכשהתפרסם המאמר גילה שהעורך תיקן 'שתי' ל'שני', והוא מסיים ואומר: 'כאילו מדובר בשני סעיפים בחוזה, ולא בדבריו של אליהו הנביא לעם ישראל: 'עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מלכים א יח, כא)".

ומוסיפה על כך אלמגור-רמון: "חשוב אפוא להיזהר מ'תיקון' של ניסוח המתיישב עם דרך הירושה לנו ממקורותינו".

* ביד הלשון

אפס קצהו – פירוש הביטוי אפס קצהו, הוא הקצה שבקצה, המעט שבמעט, קצה הקרחון, המעט הגלוי לעין. "מה שראית בעיניך הוא רק אפס קצהו של המעשה הגדול".

מהו אפס? בלשון המקרא אפס פירושו אֲבָל. אז מהו אפס קצהו?

הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר, אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה".

בלק שכר את הנביא בלעם לקלל את ישראל, אך בלעם בירך את ישראל. בלק משער שאולי בלעם ראה את מחנה ישראל במלואו הוא התפעל ולא יכול לקלל. הוא מנסה להביא אותו לנקודת תצפית אחרת, שבה יראה אמנם את ישראל, אבל-את-קצהו = אפס קצהו, של מחנה ישראל. אולי מהזווית הזאת תצא מפיו הקללה. גם זה לא עזר לו.

* "חדשות בן עזר"