צרור הערות 17.7.19

* אשת ציבור למופת – החלטתה של שלי יחימוביץ' לפרוש מן החיים הפוליטיים מצערת אותי מאוד.

יש מעט מאוד פוליטיקאים וחברי כנסת שאני מעריך כפי שאני מעריך אותה.

מנהיגה, פרלמנטרית למופת, מחויבת כל כולה לעשיה למען האזרח, למען החברה, למען צדק חברתי, למען מדינת רווחה, למען השוויון.

חרוצה מאוד, חכמה מאוד, ערכית מאוד, מוסרית וישרה. אשת ציבור למופת.

אחד הדברים שעליהם אני מעריך אותה כפרלמנטרית, היא הנכונות שלה לשתף פעולה עם ח"כים ממפלגות יריבות לקידום נושאים חברתיים שהיא מאמינה בהם. בזכות עובדה זו, השפעתה כח"כית מהאופוזיציה והצלחתה בקידום נושאים וחוקים חברתיים הייתה גדולה.

בתקופה האחרונה ביקרתי אותה בחריפות, בעיקר בשל מלחמתה (התמוהה בעיניי) בחוק הלאום. וגם אז הערכתי אותה.

היכרותי הראשונה עם שלי יחימוביץ' הייתה בשנות ה-90 כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, והיא הייתה עיתונאית מובילה. חידשתי את הקשר כשנכנסה לפוליטיקה.

שמחתי מאוד על כניסתה לחיים הפוליטיים ועוד יותר מכך, על בחירתה לראשות מפלגת העבודה. הפעם היחידה מאז 1992 שהצבעתי בקלפי למפלגת העבודה, מה שלא האמנתי שאעשה, היה כאשר שלי עמדה בראשה, והסיבה היחידה הייתה האמון האישי במנהיגותה. כשהייתה יו"ר האופוזיציה גם עבדתי אתה בתחום מסוים.

הופתעתי מהחלטתה של שלי, כי ראיתי בה "חיית כנסת ופוליטיקה", במובן החיובי של המילה, וסברתי שתישאר במערכת עוד שנים רבות.

אני בטוח ששלי תמצא את הדרך להמשיך לתרום לחברה הישראלית ולהשפיע בה. הכנסת, לעומת זאת, תחסר מאוד את תרומתה והשפעתה. ומפלגת העבודה בלעדיה תאיץ את תהליך גוויעתה.

* מה היא תעשה כשהיא תקום בבוקר – איני יודע מה תעשה שלי יחימוביץ' לאחר פרישתה, אבל אני בטוח שהיא לא "תעשה לביתה", אלא תמשיך לעשות למען הציבור.

היא לא תמנף את שמה, ניסיונה וקשריה לרדיפת בצע. לא נראה תמונות שלה עם טייקונים מפוקפקים. היא לא תסתיר קשרים מפוקפקים, כי לא יהיו לה כאלה. היא לא תשב בדירות פאר ותצייץ בהתלהמות.

גם מחוץ לפוליטיקה היא תקום בבוקר, תפעיל שרוולים ותפעל למען החברה הישראלית.

* אין חיה כזאת 1 – אין חיה כזאת טיפולי המרה. אי אפשר להמיר את נטיותיו הטבעיות של אדם. איני מאמין לסיפורים על "טיפולי המרה שהצליחו". אותן "הצלחות" הן שטיפת מוח לנער, שגרמה לו לחיות כל חייו כאנוס, כנגד טבעו; שגזרו עליו חיי אומללות – עליו ועל אשתו והמשפחה שהקים.

איני מאמין גם לסיפור על טיפול המרה במי שבחרו בכך. האם אלה שבחרו בכך באמת בחרו בחירה חופשית? הם בחרו בכך בשל הלחץ הסביבתי ותחושות האשמה והסלידה מעצמם וממי שהם ומה שהם.

מן הראוי שנכבד כל אדם על פי טבעו ונטייתו המינית ולא פחות חשוב – שניצור אווירה שתגרום לכל אדם לקבל את עצמו, את טבעו ואת נטייתו.

דבריו של השר פרץ אומללים וראויים לגינוי.

עם זאת, כיוון שראיתי את הראיון, אני רואה בו גם את הצדדים האחרים – הבטחתו לתקצב את פעילות איגי, תנועת הנוער הלהט"בי ומתן האפשרות לתנועה זו לפעול בבתי הספר וכן את דבריו על מחויבותו לכל תלמיד, מכל מגזר, מכל עם ועם כל נטיה מינית.

כן, יש סתירה בין שתי האמירות שלו, אך הוא אמר את שתיהן ונכון לראות את המכלול, לשבח את הראוי לשבח ולגנות את הראוי לגנאי. בכל מקרה, אני רואה הבדל מהותי ומשמעותי בין דבריו המורכבים לבין תופעות נתעבות כמו "מצעדי הבהמות" למיניהן, נוסח סמוטריץ' והכהניסטים.

בראייה רחבה, אני רואה את ההתקדמות המהפכנית ביחס החברה הישראלית (והמערבית), כולל החברה הדתית לאומית, ללהט"ב בשלושים השנים האחרונות. זו המהפכה הדרמטית ביותר בחברה הישראלית בתקופה זו.

המהלך החברתי הזה הוא בלתי הפיך. מלחמת המאסף של חוגים שמרניים המתנגדים למהלך נדונה לכישלון.

* אין חיה כזאת 2 – הסערה שעוררו דבריו של הרבשר פרץ על טיפולי ההמרה, האפילו על אמירה אחרת שלו באותו ראיון – תמיכה בסיפוח יו"ש בלי להעניק זכות הצבעה לפלשתינאים החיים שם.

אין חיה כזאת ריבונות בלי אזרחות. בכל אופן, אין דמוקרטיה כזאת. מדינת ישראל שקמה בתוך סערת מלחמת קיום קשה ועקובה מדם, כשערביי א"י היו צד פעיל ולוחם נגדה, העניקה ביום הקמתה זכות בחירה לערביי ישראל. הבחירות לכנסת הראשונה נערכו עוד במהלך מלחמת השחרור, וערביי ישראל בחרו ואף נבחרו.

אי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. אנו יכולים להחיל ריבונות על כל שטח של ארץ ישראל, אך המשמעות של החלת ריבונות היא הענקת אזרחות וזכות בחירה לכל תושבי השטח שעליו חלה ריבונות ישראל. השיקול האם לספח שטח חייב להיות כפוף לתובנה הזאת.

אני מאמין בזכותנו הנצחית על כל שעל בארץ ישראל, אך אני מתנגד להחלת ריבונות על כל חלקיה, כי חשוב לי יותר להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אני מכבד את מי שתומך בריבונות על כל השטח, כל עוד הוא מודע למחיר הריבונות.

אולם עמדה כמו זו שהציג פרץ היא בלתי לגיטימית.

נכון להיום ובעתיד הנראה לעין אין לישראל פרטנר לפתרון הסכסוך. נגזר עלינו לחיות עם הסכסוך עוד זמן רב, ולכלכל בתבונה את צעדינו, כך שנשרת את האינטרסים החיוניים למדינת ישראל ולהגשמת הציונות בצורה הטובה ביותר. אין לדחוק את הקץ בצעדים שינסו לכפות פתרון על מציאות הרחוקה מפתרון.

הצעתו של פרץ פסולה גם כפתרון עתידי ולבטח כפתרון עכשווי.

אילו יעלו לישראל עוד מיליוני יהודים, גם אני אתמוך בריבונות ישראלית מן הים עד הירדן. בינתיים פרץ רק עושה הכל כדי להרחיק את יהדות הגולה מישראל. כך, למשל, בהשתתפותו בתפילת מחאה נגד מתווה הכותל, רק לאחרונה.

* מכבסת המילים של ההבלגה – רק שני פצמ"רים בשטחים פתוחים… בסה"כ איזה שדה קוצים נשרף… כמה ילדים מפריחים בלונים…

מכבסת המילים של חרפת ההבלגה, של זילות הריבונות ושל שחיקת ההרתעה.

* יש היתכנות לשלום כלכלי? – הממשלה הציגה היום עדויות על החינוך, התקשורת וההסברה ברש"פ, והמראות קשים; מראות של חינוך הילדים הקטנים לשנאת נצח, למלחמת נצח, למוות, למוות. למוות לציונים, וכמיהה למוות במלחמה לסילוק הפולש הציוני מארצנו. ו"ארצנו" אינה יהודה ושומרון. ילדי כיתה ב' נדרשו בשיעורי הבית לצבוע את מפת פלשתין בצבעי דגל פלשתין. פלשתין היא מן הירדן והים. לא מדובר בחמאס. מדובר ברש"פ. מדובר באלה שחתמנו אתם "שלום של אמיצים".

העובדות הללו מעוררות שאט נפש בלבו של כל שוחר שלום. וחבל שמי שמכנים עצמם בתוכנו "מחנה השלום" בוחרים להכחיש את המציאות, וממשיכים להאשים אותנו, דווקא אותנו, ב"סרבנות".

התמונות הללו מייאשות ומטילות ספק רב גם בהיתכנותו של השלום הכלכלי. אבהיר ואומר שאני בעד רעיון השלום הכלכלי. ראשית, כי אין לנו מה להפסיד בו, ואם נקל על מצוקת האוכלוסיה הפלשתינאית, ואולי יש בכך גם להרחיק מלחמה ועימות, מה טוב.

אבל האמת היא, שהסיכוי למתֵן את השנאה ואת המוטיבציה לחסל את מדינת ישראל באמצעות רמת חיים ושיפור הכלכלה, נמוך מאוד, אם הוא כלל קיים.

* כשהמציאות אינה מסתדרת עם התאוריה – ביום שישי חשף גידי וייץ ב"הארץ" את קשריו העסקיים של אהוד ברק עם עבריין המין המורשע, המיליארדר אפשטיין. ביום ראשון, "כאן 11" המשיך וחשף פרטים נוספים, מביכים ביותר. ביום שני פורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מאמר של סבר פלוצקר התוקף קשות את ברק. ובאופן כללי, מרבית כלי התקשורת תקפו את סרבנות השקיפות של ברק.

איני יודע אם מבחינת ברק מדובר בעבירות פליליות. אבל גם אם זה לא פלילי – זה מסריח. גם אם אין זו שחיתות פלילית – זו שחיתות ציבורית.

כדאי להבחין בדבר מעניין. תאוריית הקונספירציה שנתניהו וחסידיו מפיצים, מציירת את "התקשורת", כחלק מן המהלך המשותף עם המשטרה, רשות המסים, הפרקליטות, היועמ"ש, בתי המשפט וכמובן "הקרן", לתפירת תיקים נגד נתניהו. והם גם אלה שדוחפים את אהוד ברק, כמובן. והמהדרין גם יודעים לספר שאפשטיין הוא בכלל איש הקרן שתפקידו היה לפתות את ברק להגיע לסצנות סקס עם קטינות שכמובן תועדו, וכך באמצעות סחיטה הם יגרמו לו לסגת מיו"ש.

אז איך התיאוריה מסתדרת עם תפקיד התקשורת בפרשת ברק / אפשטיין? הרי מי אם לא "הארץ", תאגיד השידור הציבורי (השנוא מעצם היותו ובעיקר מעצם כישלון ניסיונו של נתניהו לחסל אותו) ו"ידיעות אחרונות" הם "התקשורת" בתיאוריה הזאת?

ואולי באמת הגיע הזמן שכולנו נבין שכל התאוריה הזאת היא קישקוש שנתניהו וחבר חסידיו בדו מלבם כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

* תשובה למגיבים האוטומטיים – כל אימת שאני מבקר את נתניהו מיד קופצים מגיבים אוטומטיים עם שאלות קבועות בנוסח: "ומה עם הממד החמישי? למה אתה מתעלם מן הממד החמישי?"

אחזור ואומר מה שאמרתי וכתבתי פעמים רבות: ליועץ המשפטי לממשלה הוגשו תלונות נגד גנץ בפרשת הממד החמישי. אני מבהיר מראש, שאני סומך את ידיי על כל החלטה שיקבל. אם יגיע למסקנה שיש מקום לחקירה, אתמוך בכל לבי בחקירה, ובכך שתגיע לחקר האמת. אם יש מקום לחקירה, יש לבצע אותה בנחישות, ללא משוא פנים, באופן חמור יותר מאשר אם היה מדובר באזרח מן השורה, כי הציפיה ממנהיג ציבור גבוהה יותר. בינתיים אני יודע שמבקר המדינה הודיע רשמית שבניגוד למקרים רבים אחרים, בנושא הזה הוא אינו רואה כל עניין לחקירה משטרתית. אם היועמ"ש יחליט לא לפתוח בחקירה, הוא לבטח ינמק את החלטתו, ובהתאם לנימוקיו, אוכל להביע את דעתי גם בעניין הציבורי (כי הציפיה מאיש ציבור גבוהה יותר מאשר לא להיות עבריין פלילי). מבחינתי, בכל מקרה של שחיתות הקשור לאדם ששייך למפלגה שבה אני תומך – הביקורת שלי תהיה באמת-מידה חמורה יותר מאשר אם מדובר באדם ששייך למפלגה אחרת. אני שב ואומר מראש: אם יוחלט לחקור את גנץ, אתמוך בחקירה ב-100%.

ואחרי שכתבתי זאת, אומר שוב. אחת משיטותיו הנלוזות של נתניהו, היא ליצור מצג שווא לפיו "כולם מושחתים", ועל פי מצג זה מופרחות שמועות ורכילויות על "כולם". ומרגע שמופרחת רכילות, מיד מדקלמי דפי המסרים קופצים בסיפור ה"אכיפה הבררנית". למה לא חוקרים את מוישה? נו, זה ברור. הרי אלוהים אמר "לא ביבי לא חוקרים", או איזו שטות מהסוג הזה. בעצם, לא. לא "כולם מושחתים". כולם מושחתים חוץ מנתניהו, כמובן.

* מנהיגות במבחן – מבחנה הגדול של מנהיגות, הוא בשעת משבר. האירוע שבו נהרג סלמון טקה והמחאה בעקבותיו הוא משבר קשה לחברה הישראלית, ובראש ובראשונה לקהילת הישראלים יוצאי אתיופיה. משבר כזה הוא מבחן למנהיגות הפוליטית והדתית של העדה. אחרי שהמחאה יצאה מכלל שליטה ביומה הראשון, כאשר הזעם התפרץ ללא ויסות ובלי שההנהגה הצליחה לרסן את המחאה (והיה גם מחדל של המשטרה, שאפשרה חסימת כבישים לאורך שעות, מתוך הנחה שההפגנה תדעך, וכתוצאה מכך ההפגנות הסלימו לאלימות) – מיום המחרת ועד עתה, היטיבה ההנהגה להרגיע את הרוחות ולמנוע הישנות האלימות והפרת החוק.

כעת, עם התקדמות חקירת מח"ש, אתגר המנהיגות יהיה קשה שבעתיים. קל מאוד למנהיגות לשלהב יצרים, אך תפקידה של ההנהגה הפוך – להביא לציבור מסר של אמון בחקירה ובתוצאותיה, תהינה אשר תהינה, כיוון שהמבחן היחיד בחקירה הוא מבחן הראיות. יש מקום למחאה על גילויי גזענות ואפליה בחברה הישראלית כלפי עדת יוצאי אתיופיה, יש מקום לדרוש ועדת חקירה ממלכתית בנדון, אך חשד ספציפי, יש לחקור בצורה מקצועית, ללא הטיה, על פי הראיות. חובתה של הנהגה לומר אמת לציבור, וזאת האמת.

דבריה של ח"כ פנינה תמנו שטה על כך שהמשטרה עוקבת אחריה, הם גילוי של חוסר מנהיגות, ובעצם של מנהיגות שלילית. אם תמנו שטה חושדת שעקבו אחריה, עליה לפנות באופן דיסקרטי לקצין הכנסת כדי שיבצע את הבדיקות הנחוצות. היא יכולה לפנות ליועמ"ש. היציאה הפומבית שלה עם הטענה הזאת, שאין לה שמץ של הוכחה על אמתותה, בימים של מתח גבוה, לחץ וחוסר אמון בעדה, כמוהם כהשלכת גפרור בוער אל תוך חבית אבק שריפה. זו התנהגות חסרת אחריות וכישלון מנהיגותי.

* פינת החי – העיתונאי אורי דרומי, מי שהיה עורך בטאון חיל האוויר, ראש לשכת העיתונות הממשלתית וכתב במשך שנים את המדור "אחרי מות" ב"הארץ", התארח, כך ספרו לי, בתכניתה של טלי ליפקין שחק בגל"צ. כשנשאל על "אחרי מות", הוא ציטט אותי, שהגדרתי אותו כמדור על "אנשי השורה השניה".

אכן, המדור הזה כותב על אישים שהלכו לעולמם, מספר את סיפורם ואת תרומתם החשובה למדינת ישראל, אך מתרכז באלה שהידיעה על מותם אינם תופסת את הכותרות הראשיות. אין צורך במדור הזה כדי לכתוב, למשל, על עמוס עוז, נחמה ריבלין, רונה רמון או שייע גלזר.

אני אוהב את המדור הזה. אהבתי אותו כשדרומי ערך אותו ואני אוהב אותו היום כשעופר אדרת עורך אותו. אני אוהב אותו בעיקר כי הוא מדור ציוני, ובעמודי הדעות של "הארץ", שבו הוא מופיע, זו תופעה מרעננת.

"אחרי מות" ב"הארץ" הוא כמו פינת החי בבית קברות.

* ביד הלשון

עוכר ישראל – עוכר ישראל הוא שונא ישראל, אדם הפועל נגד עם ישראל.
ומיהו האדם שעליו נאמר שהוא עוכר ישראל?
אליהו הנביא.
בהפטרה שנקרא השבת, בספר מלכים א פרק יח, מסופר על המפגש של המלך אחאב עם אליהו. אחאב פונה אל אליהו בזו הלשון: "הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?" תשובת אליהו: "לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ, בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים".

אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ – ראש הממשלה הגיב על דברי הרהב של נסראללה, במילים "אל יתהלל חופר כמפתח". זוהי פרפרזה לפסוק מן התנ"ך: אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מלכים א׳ כ, פסוק יא), המרמזת לחפירת מנהרות חיזבאללה. הפסוק המקורי הוא תגובתו של המלך אחאב לדברי הרהב של מלך ארם בן הדד, ערב המלחמה בין הממלכות. ואכן, ישראל ניצחה במלחמה.

ג'ומס – נעמן כהן כתב על חיים אורון "הידוע בכינויו ג'מוס", ולאורך כל הרשימה הקפיד לציין: "חיים אורון-ג'מוס".

אולם אורון אינו ידוע בכינויו ג'מוס, כי אין זה כינויו, אלא ג'ומס.

ג'מוס הוא בערבית הבהמה תאו, ואילו ג'ומס הוא בערבית פרי השקמה.

אורי הייטנר

מודעות פרסומת

מבחן הראיות או משפט הרחוב

חקירת מח"ש בעניינו של השוטר שירה למוות בסלומון טקה הסתיימה אתמול, ובסופה נקבע כי הוא חשוד בעבירה של המתה בקלות ראש. רבים לא שמחו לשמוע זאת, כי עבורם מבחן הראיות אינו קיים – הם יודעים, הרי, שמדובר ברצח, תובעים ממח"ש לקבל החלטה בהתאם לרצונם, וכבר יצאו אמש לרחובות להביע את מחאתם. זהו מקרה נוסף של אלימות שפורצת לאחרונה במהלכו של בירור משטרתי: בפרשת "הגננת המתעללת", ביתה של כרמל מעודה הוצת עוד בטרם הסתיימה חקירתה. המעשה עלול היה לעלות בחיי אדם, בחיי ילדים, אך מי שעשה זאת היה משוכנע שהוא עושה צדק עם קורבנות ההתעללות בכך שהוא מרשיע את הגננתת, גוזר את דינה ומבצע את גזר הדין.

ניתן להבין את זעמם של הישראלים יוצאים אתיופיה, החווים גילויי גזענות. קיימת גזענות, ועל החברה הישראלית ומוסדות המדינה לבער את הנגע הזה. גם זעמם של ההורים של הפעוטות בגן של מעודה – שאחד מהם אף חשוד בהזמנת ההצתה – הוא מובן לגמרי: כל הורה יודע שכאשר מדובר בחשש לפגיעה בילדיו, הוא יעשה הכל כדי למנוע זאת וכדי להביא לדין את הפוגע. עם זאת, חקירה של אירוע ספציפי חייבת להתנהל באופן מקצועי. הציבור אינו יכול להאשים, להרשיע ולגזור גזר דין. על רשויות החוק והמשפט להחליט אך ורק על פי מבחן הראיות, במשפט צדק, שבו גם הגרוע שבפושעים זכאי ליומו בבית המשפט. הסניגוריה צריכה לקבל הזדמנות ללמד עליו זכות, ואין לאיש רשות לקחת את החוק לידיו ולפעול על פי מידת הזעם שלו על מעשי החשודים.

המשותף למקרים הללו, ומה שמוביל לכך שמשפט הרחוב מחליף את מבחן הראיות, הוא הקרקע שעליה הם צמחו: אווירה ציבורית של אנרכיה. כאשר צמרת המדינה, ובמיוחד ראש הממשלה נתניהו ותומכיו, מסיתים נגד מערכות החוק של המדינה ומציגים מסקנות של חקירת משטרה כמזימה שרקחו ביחד השוטרים, רשות המסים, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, בתי המשפט והתקשורת – המסר הזה מחלחל לציבור. כאשר נתניהו ואנשיו טוענים כי התיקים נגדו נתפרו במטרה להפיל אותו, וכאשר הם מציבים את תוצאות הבחירות אל מול החלטת היועץ המשפטי לממשלה בטענה ש"העם אמר את דברו", הם מסייעים לחזק את ההצדקה לכך ש"רצון העם" ו"משפט העם" יכולים לגבור על מבחן הראיות.

מנהיג לאומי נדרש לשמש דוגמה אישית של טוהר מידות, של כיבוד החוק, של ממלכתיות. כאשר ראש הממשלה משמש דוגמה אישית של בוז לכל אלו, ערעור האמון במוסדות המדינה ושלהוב של תאוריות קונספירציה אפלות על אודות דיפ־סטייט ("מדינת העומק") שאיש לא בחר בה, התוצאה עלולה להיות שאין דין ואין דיין. במקורות נכתב: "אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו", או בקיצור – אנרכיה.

* "ידיעות אחרונות"

פינתי השבועית ברדיו: בצהרי יום

בצהרי יום / מאיר אריאל ודייוויד ברוזה
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.7.19

עשרים שנה ימלאו השבוע לפטירתו של האמן הנערץ עליי משחר נעוריי, מאיר אריאל. משורר דגול, פורץ דרך, וירטואוז השפה העברית ואדם מיוחד במינו. הקדשנו כבר תכנית שלמה על מאיר אריאל, ובנוסף לכך הקדשנו פינות רבות לו ולשיריו, חלקם בביצועו וחלקם בביצוע זמרים אחרים.

מידי שנה אנו מציינים בפינה זו את יום השנה למותו, וכמובן שנעשה כך גם השנה, ביום השנה העשרים. מחר ייערך מופע גדול לזכרו עם מיטב אמני ישראל, בראשל"צ. אני לא אסע הפעם למופע, ואסתפק בהאזנה לשידור החי (ובטוח שאוכל את הלב).

בפינתנו הפעם נחזור 32 שנים אחורה, לשנת 1987. שנה זו הייתה משמעותית בחייו של מאיר אריאל. זו השנה שבה עזב רשמית את הקיבוץ ועבר לת"א (אף שהיה זה לאחר שתי שנות חופש מהקיבוץ). בשנה זו נפטר אביו, סשה. בשנה זו הוא הוציא את "נשל הנחש", שבעיניי הוא הטוב שבשיריו, והוא גם שירו המצליח ביותר. בשנה זו גם הקליט גידי גוב את אחד משיריו המשמעותיים של מאיר, "שלל שרב". ב-1987, החל מאיר אריאל לכתוב טור במגזין "כותרת ראשית". הוא לא הספיק לכתוב הרבה, כיוון שב-1988 העיתון נסגר. וב-1987, בחג הסוכות, יצא מאיר אריאל לאחת ההרפתקאות המוסיקליות והחברתיות המשמעותיות בחייו, "מסע הבחירות של מאיר אריאל". הן הביוגרף שלו ניסים קלדרון והן יואב קוטנר, שהשתתף כמתופף במסע הזה, במסגרת הלהקה שליוותה את מאיר, להקת "קריזמא", מצביעים על המסע הזה כנקודת מפנה בחייו. ניסים קלדרון כתב שבמסע הזה "נזרעו הזרעים לשני השינויים הגדולים שיבואו על מאיר אריאל אחרי המסע, בעשר השנים האחרונות של חייו… הזרע לתחושת האסון הדתי, או האבסורד הדתי, שתהיה התוכן העיקרי של חייו המאוחרים וגם תוליך אל השלמה ביצירותיו: 'רישומי פחם'. וניתן לשמוע כאן גם אות מבשר לאסון שהוא יביא על עצמו כאשר תפרוץ ממנו בכל עוצמתה האובססיה 'להחזיר זכר ונקבה למקומם' ". יואב קוטנר כתב: "מאז 1987 זהו מאיר אריאל חדש". קוטנר כותב שמאיר אריאל שאחרי המסע העמיק את התעניינותו בחכמה היהודית, ניסה להגיע לקהלים חדשים, וניסה לבטא את עצמו בדרכי יצירה חדשות לו, כמו התיאטרון.

השיר שנשמיע היום, "בצהרי יום", קשור לשנים מהאירועים שהזכרנו כאן – הטור ב"כותרת ראשית" ו"מסע הבחירות של מאיר אריאל". בסוכות תשמ"ח (1987) יצא מאיר אריאל עם להקה שהקים לצורך העניין – "קאריזמא", למסע הופעות מקריית שמונה עד אילת, שנקרא "מסע הבחירות של מאיר אריאל", שאותו הוא תיעד בסרט בשם זה. בכל מקום שבו הם עצרו, הם ערכו הופעת רחוב בפני הקהל המזדמן, והסרט מתעד את המופע ואת תגובות הקהל. היה זה מסע של מאיר אריאל אל החברה הישראלית, אל הקהלים שלא התחברו אליו, מתוך ניסיון להכיר אותה ולהכיר את עצמו אליה. במסגרת המופע שר / דקלם מאיר אריאל את השיר "נאום בחירות", שהמסר שלו הוא "אל תצביעו בעדי", שיר שבו הוא משכנע את הקהל למה לא להצביע בעדו בבחירות.

באותה תקופה כתב מאיר אריאל את הטור שלו ב"כותרת ראשית". הטור הזה הניב שני שירים שהקליט: "נשל הנחש" ו"בצהרי יום". השיר "בצהרי יום" הוא לחן של דיוויד ברוזה לכתבה של מאיר אריאל ל"כותרת ראשית", שתיעדה את המסע. הרי אצל מאיר אריאל גם הפרוזה היא שירה… דיוויד ברוזה קרא את הכתבה, התרשם מאוד, הלחין חלקים נרחבים ממנה, והקליט את השיר עם מאיר אריאל לתקליטו "נשיקה גנובה" (1991).

כותרת השיר "בצהרי יום", היא דו משמעית. ראשית, היא מסמנת את השעה ביום שבו מתרחשת העלילה. "ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים". העלילה מתרחשת בשעת צהרים לוהטת בירוחם. "כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר", כלומר, על פי השיר, אין איזה עניין גדול במפגש הזה עם ירוחם, בביקור הזה; הוא די סתמי. בסך הכל, כל העניין הוא לשתות משהו קר. בשעת הצהרים הזאת העיירה עושה את עצמה מתנמנמת ואותנו זה אפילו לא מצחיק. הם עומדים בשמש ללא ניע, "נימה וחצי מהצל" כפי שהוא חוזר שלוש פעמים. גם האירוע המרכזי בשיר, שעוד נגיע אליו, הוא עימות שמתרחש, כביכול, סביב מקומה של החבורה בשמש הצהרים הקופחת של ירוחם.

אך יש סיבה נוספת לכותרת השיר, שאמורה אף היא לרמוז על המשכו. "בצהרי יום" הוא מערבון משנת 1952, בכיכובו של גרי קופר. יש כאן רמז למקום שעמו מזוהה הקבוצה המבקרת בירוחם. המערב. תרבות המערב. הביקור בירוחם אינו ביקור של שריף בעיירת המערב הפרוע. הוא ביקור של אנשי המערב ביישוב מזרחי. המפגש הזה טעון מאוד.

ואז קורה העימות הדרמטי הגדול, שהוא לב לבו של השיר, מטרת כתיבתו והמסר שלו. עימות בין החבורה לבין מי שמכונה בזלזול "איזו מקומית". "איזו מקומית פתאום נועצת אף בשמש, ופה שבאוזנינו ממלל", ואומרת:

תראו תראו את ה"גארי קופרים" האלה
"קלינט איסטוודים" דמי קולו, "יענו" בזים לשרב
הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם
מתרבות המערב.

בום! איזה מפגש. הם, אנשי המערב, גארי קופרים, קלינט איסטוודים. אבל הם רק חיקוי קלוש וזול של המקור, כי הם תלושים. הם "דמי קולו", אומרת ה"איזו מקומית" הזאת בלדינו, כלומר "מהתחת שלי". היא, שמודעת לסכנות השמש, לועגת לחבורת האשכנזים הלבנבנים שמקפידים לעמוד בשמש, "יענו בזים לשרב". יענו.

איך מאיר אריאל וחבריו מגיבים? מה הם עונים לה?

נימה וחצי מהצל, אנחנו סובבים
ונעים באטיות מירבית
חוצים שקולים את הרחבה של המרכז המסחרי המאובק
ונכנסים אל המכונית.

מה הם עונים לה? הם לא עונים לה. הם נשארים פעורי פה. נטולי מענה. והם פשוט מקפלים את הזנב, מובסים, ובורחים אל המכונית, אולי נספיק להרוג איזה טורקי של ערב במצפה רמון.

האם באמת "איזו מקומית" אמרה את הדברים? ואם כן, האם כך היא ניסחה אותם? או שמא זו דרכו של המשורר לבטא קול פנימי שבער בו, והגיע לשיאו במפגש המיוחד ב"מסע הבחירות"?

וכאן מופיע טוויסט בעלילה. כידוע, השיר הזה מתאר את מסע הבחירות של מאיר אריאל. האמנם? מסע הבחירות נערך בסוכות, בחודש אוקטובר. ואילו הכתבה, שהייתה מעוטרת בציור של מכונית הוואן שבה מאיר וחבריו יצאו למסע, התפרסמה ב-29 ביולי 1987, שלושה חודשים לפני המסע!

אומר על כך קוטנר: "איך זה יכול להיות? האם מאיר חזה את המסע וכתב עליו בטרם התקיים? האם מאיר חזר בזמן? אין לי מושג".

אני רואה בדברים שכתב לפני המסע, את מה שדחף אותו למסע. מאיר אריאל באמת מחובר לתרבות המערב, בדרכו שלו, אך כל חייו ויצירתו הם חיפוש אחר קול ייחודי. ונדמה לי שמשהו בתוכו זועק לעצמו: "הגיע הזמן שתוציאו את הלשון שלכם מתרבות המערב". "שלכם", אתם. כלומר, מאיר אריאל הבין, ולשם כך המסע, את הצורך ב"אנחנו" הכולל גם את אותה "איזו מקומית" מירוחם, ולשם כך יש צורך לשנות את אופי הזיקה לתרבות המערב, שיש בה מן הדביקות והחנופה.

לפני שלוש שנים בדיוק, ביום שנה למותו של מאיר אריאל, יצאתי מן הסיפור שסיפרתי כאן, למאמר מקיף על הרומן המרתק של מאיר אריאל עם המוסיקה המזרחית. מפאת קוצר היריעה, לא ארחיב כאן, אך אפנה את המאזינים למאמר, ששמו "הברירה הכי טבעית", שניתן למצוא אותו בחיפוש קל בגוגל. את הכותרת למאמר לקחתי ממאיר אריאל, כמובן. באחת מהופעות להקת "הברירה הטבעית", הוזמן מאיר לבמה והצטרף ללהקה ששרה את השיר שכתב לה "ארצי לגואל". בתום השיר הוא אמר: "זאת הברירה הכי טבעית".

אצטט קטע מן המאמר, החוזר ל"בצהרי יום": "במופע המקסים של שולי רנד בשירי מאיר אריאל, הוא שר בהדרן את 'בצהרי יום'. מה חש שולי רנד, ולמה הוא מתכוון, כאשר הוא שר 'תוציאו את הלשון שלכם מתרבות המערב'? מהי תרבות המזרח שלו?

שולי רנד לבוש וחבוש כפי שהתלבשו והתחבשו יהודים בעיירה במזרח אירופה לפני 200 שנה. עולמו נע ונד מירושלים לברלסב ולאומן ובחזרה. הוא נטוע בעולם החסידי המזרח אירופי, אך הוא נטוע גם בתרבות הישראלית, ולא בכדי הוא שר מאיר אריאל, והוא נטוע היטב גם בתרבות המערב, הרי המופע שלו הוא מופע רוק לכל דבר. הוא, וששת נגניו החילונים, והמפיק המוסיקלי אסף תלמודי שבין מפעלותיו היפים גם אירועים של החייאת שירת ספרד – הם הסינתזה הראויה של התרבות הישראלית".

מאיר אריאל חתר לסינתזה הזאת, שהיא חלק מהותי ומשמעותי ביצירתו. במוסף מיוחד לזכרו של מאיר אריאל שהתפרסם ערב שבת ב"מעריב" רואיינו רבים מן המוסיקאים שעבדו אתו, ואחת השאלות הזהות שהם נשאלו הייתה, מה היה אתו אילו חי אתנו היום.

אני מאמין שאילו חי והמשיך ליצור עד היום, הוא היה מעמיק את הדיאלוג עם תרבות המסורתיות המזרחית.

אז סיימנו עוד פינה המוקדשת למאיר אריאל, וכרגיל, כל נגיעה ביוצר הגאון הזה פותחת עוד ועוד שאלות ומעוררת יותר ויותר את הסקרנות. ואין ספק שעוד נחזור אליו, גם בפינתנו זו, עוד פעמים רבות.

ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים
במרכז המסחרי המאובק
התענוג מתחיל בהליכה איטית שקולה ומדודה
כמו טורבו מאופק

השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה
משתחררים בתענוג בכל הגוף
משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח
שמצליף אבק וחום על הפרצוף

וכל העניין
הוא לשתות משהו קר
בלב מדבר

העיירה עושה את עצמה מתנמנמת
אותנו זה אפילו לא מצחיק
חוצים ברחבה בכמו חגיגיות סמויה
עוזבים לשמש שתעיק

צרור נקישות טמבור עוצר אותנו כאחד
נימה וחצי מהצל
עומדים בשמש לא ניד, לא זיע, מחכים
נימה וחצי מהצל

וכל העניין….

עודנו עומדים לא זיע, לא ניד
נימה וחצי מהצל
כשאיזו מקומית פתאום נועצת אף בשמש
ופה שבאוזנינו ממלל

תראו תראו את ה"גארי קופרים" האלה
"קלינט איסטוודים" דמי קולו, "יענו" בזים לשרב
הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם
מתרבות המערב

וכל העניין….

נימה וחצי מהצל, אנחנו סובבים
ונעים באטיות מרבית
חוצים שקולים את הרחבה של המרכז המסחרי המאובק
ונכנסים אל המכונית

אחר הצהריים נגביים, מה עכשיו? לאן נוסעים?
מכחכחים בגרון
אולי נספיק עוד להרוג טורקי קטן של ערב
במצפה רמון!

וכל העניין….

צרור הערות 14.7.19

* זכות הציבור לדעת – כל אימת ששואלים את ברק שאלות הקשורות לעסקיו, לקשריו העסקיים, למשל על סכום עתק שקיבל מקרן וקסנר על מחקר שעשה (או לא עשה) בעבורם, תשובתו היא שמדובר בעסקיו הפרטיים ואין בהם עניין לציבור.

כל עוד היה אדם פרטי, יש בכך היגיון מסוים. ובכל זאת, כאשר מדובר במי שהונו נובע מקשריו ומכרטיס הביקור שלו כראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל, ניתן היה לצפות לגילוי נאות. הרי זה מדיף ריח רע מאוד של הון-שלטון.

אולם היום, כאשר הוא חוזר לחיים הציבוריים (ולמרות שעל פי הסקרים הוא מדשדש סביב אחוז החסימה, ברור שהוא מכוון לתפקיד אחד בלבד), אין הוא יכול להסתתר מאחורי הטענה הזאת. ברגע שהוא חוזר להיות איש ציבור – זכות הציבור לדעת את כל הפרטים על הונו, על עסקיו ועל קשריו. עצם ההסתרה הזאת היא שחיתות ציבורית.

אין דבר רחוק יותר מדרך החיים שבה גדל ברק בקיבוץ משמר השרון, מרדיפת הבצע והנהנתנות הנובו-רישית שלו. וחברים מפוקפקים כמו עבריין המין המיליארדר אפשטיין, מעוררים בהחלט את המכתם הידוע "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה". והם גם מעוררים סלידה.

כאשר אני מדבר על שחיתות ציבורית, אין כוונתי בהכרח לשחיתות פלילית. לא כל מה שאינו פלילי – ראוי. והרף שעלינו להציג בפני מנהיגינו צריך להיות גבוה הרבה יותר מהסף הפלילי.

עם זאת, הקריאות של נתניהו ותומכיו לחקור את ברק, סתם, בלי שום מידע, בלי שום חשד, הן חלק משיטה. נתניהו מפזר מסרים לפיהם "כולם מושחתים". אנשיו מפיצים רכילויות ושמועות על "כולם". ואם "כולם" מושחתים, למה הם לא נחקרים? ברור. כי יש "אכיפה בררנית". "מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו, ולא חוקרת את המושחתים האמתיים. כי אלוהים אמר "לא נתניהו לא חוקרים" ואם כך כתוב בדף המסרים המקודש, צריך לדקלם ולהוכיח. וכבר קראתי רשומות המספרות שאפשטיין הוא איש "הקרן", וכחלק ממזימה הוא זימן את ברק ואנשיו לסצנות מין מביכות, ובאמצעות סחיטה הוא יאלץ אותו לממש את תכנית הקרן לנסיגה חד צדדית מיו"ש. בית החרושת לבדיית קונספירציות לא נח לרגע.

* חסידים שוטים – דבר מעניין למדתי בשבועות האחרונים. מאז הודעתו של ברק על חזרתו לחיים הפוליטיים, מתחתי עליו ביקורת פעמים אחדות. ולמדתי, שיש לו חסידים שוטים, תואמי חסידיו השוטים של נתניהו. כלומר, אנשים הרואים במנהיגם אדם-על, שאין לבקר אותו, ואם מישהו מבקר אותו, כנראה שמשהו פגום בו, אולי הוא לוקה בנפשו.

* בשעה שקבע בית המשפט העליון – כותרת מאירת עיניים בכתבה הנפרשת על עמוד שלם ב"הארץ": "נא לפנות את החדר בשעה שקבעו המתנחלים".

נו, זה ברור. "המתנחלים". הפרוטוקולים של זקני המתנחלים. הרעים. כאלה שמגרשים מביתו זקן בן 75.

אולם כשקוראים את הכתבה (וכמה קוראים את האותיות הקטנות?) מגלים תמונה "קצת" שונה. לא "המתנחלים" קבעו. בית המשפט העליון קבע. ובכך אושש פסיקה קודמת של ערכאה נמוכה יותר. ובסך הכל מדובר בביצוע רכישה חוקית, בכסף מלא, שביצעה עמותת "עטרת כוהנים" לפני 15 שנים.

אבל האידיאולוגיה של "הארץ" היא שלא חייבים לקיים את החלטות בג"ץ. כלומר חייבים לקבל את פסיקות בג"ץ, אם הן "נכונות". כלומר, אם השופטים עובדים אצל שוקן. אם ההחלטות "לא נכונות", לא צריך לקיים אותן.

אבל ממי שזאת האידיאולוגיה שלו, ניתן היה לצפות לאיזושהי הגינות עיתונאית. ניתן היה לצפות לכותרת: "נא לפנות את החדר בשעה שקבע בית המשפט העליון". כותרת כזאת, דומני, נשמעת קצת אחרת מ"נא לפנות את החדר בשעה שקבעו המתנחלים". והיא תהיה הרבה יותר מדויקת.

אבל אם אפשר להסית ולהשניא, "הארץ" לא יחמיץ את ההזדמנות.

* רב המרצחים – לאחר הטבח הנורא שערך המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, שם רשעים ירקב, בו רצח בירי מהגב בשעת תפילה 29 אנשים וילדים שכל פשעם הוא היותם בני הדת המוסלמית ופצע מאות, הוציא יצחק גינזבורג ספר בשם "ברוך הגבר" המהלל ומשבח את המחבל ואת הפיגוע הרצחני שלו.

כשנודע דבר רצח רבין, גינזבורג ותלמידיו יצאו במחולות וריקודים.

שנים אחדות לאחר מכן, חתם גינזבורג על "הסכמה" רבנית לספר תועבה משוקץ של תלמידיו המובהקים יצחק שפירא ויוסף אליצור "תורת המלך", שעל פיו מותר (על פי עיוות ההלכה) לרצוח גויים ("שאינם בשלום אתנו").

הוא הקים את ישיבת "עוד יוסף חי" בקבר יוסף ואח"כ ביצהר, שהיא חממה לפשעי השנאה המכונים בכיבוסית "תג מחיר" ולסרבנות בצה"ל – ישיבה שרבים מתלמידיה הורחקו בצווים מנהליים מיו"ש והיא עצמה קיבלה צו סגירה וצו הריסה.

לאחר עקירת יישובי גוש קטיף הוא הכריז על גט כריתות מן הציונות ומדינת ישראל.

בערב שבת, מודעה שהשתרעה על פני עמוד שלם ב"מקור ראשון", בישרה על פרס תורני חשוב שהאיש מקבל. ביררתי קצת, ונאמר לי שהפרס אינו כל כך חשוב כפי שמצטייר, אפילו די אזוטרי, ובכל זאת, חתומים על המודעה כמה מן הדמויות המרכזיות בציונות הדתית.

עובדה זו היא חרפה. איש כזה, התומך במחבלים ורוצחים, רבם של המרצחים, ובקיצור – רב המרצחים, ראוי לנידוי; ראוי להיות מוקצה מחמת מיאוס.

* דילמת הרייטינג – לפני ימים אחדים צפיתי בסרט התעודי "אישה פשוטה", על המשוררת זלדה, בסדרת "העברים" בקצרין.

כמו כל סרטי הסדרה, הסרט מצוין, ערוך היטב, מיטיב להנגיש את דמותה של זלדה לצופים.

הייתי 20% מהקהל. לאחר מכן נערכה שיחה עם יוצר הסרט והסדרה, יאיר קדר. הוא סיפר שזאת עליה תלולה במספר המשתתפים, כיוון ששבועיים קודם לכן, בסרט על מרים ילן שטקליס (שבו צפיתי לא מכבר בטלוויזיה) הקהל מנה שני אנשים.

צר לי שהאיכות הזאת אינה מושכת קהל. אך כמנהל מתנ"ס לשעבר, שמכיר את דילמת האיכות מול הרייטינג, אני גאה במתנ"ס קצרין שאינו מוותר ומביא תרבות איכותית, גם כשאינה פופולרית. כל הכבוד!

אך האתגר הוא למצוא את הדרך למשוך קהל, ובפרט קהל צעיר, לתרבות הזאת.

* זכות גדולה – אני מעורב מאוד בעשיה הגולנית, חבר או יו"ר בפורומים רבים במגוון תחומים. אולם השבוע הוזמנתי להצטרף לפורום שגורם לי להתרגשות מיוחדת – ועדת ההיגוי של הקמת היישוב החדש בגולן. (כן, אני יודע שיש לו שם. אך, בלשון המעטה, איני מתחבר לשם. לעומת זאת אני מתחבר מאוד, בכל ישותי, להקמת יישוב חדש בגולן. לכן, אני משתמש בהגדרה הזו).

זו זכות גדולה והתרגשות גדולה להיות שותף ליצירה התיישבותית חדשה בגולן, מראשיתה.

* לגמרי במקרה – מה המחיר של הביוגרפיה החדשה של מאיר הר ציון? 101 ₪.
מעניין בכמה יימכר ספר על יחידה 8200.

* ביד הלשון

ערבב את הטיח – בראיון לגל"צ אמר יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון – ג'ומס, שיש לשנות את מערכת היחסים הקיימת היום בינינו לבין ערביי ישראל, שבה הערבים הם "מערבבי הטיח" והבית הוא שלנו.

את הביטוי "מערבבי הטיח" אמר גו'מס בהשראת שיר של אהוד בנאי משנות ה-80, מתוך תקליטו "אהוד בנאי והפליטים" – "ערבב את הטיח". השיר מספר על יומו של ערבי מעזה העובד בבניין בישראל. בנאי כותב בשירו "מי יבנה יבנה בית" והתשובה היא… אחמד. הפזמון החוזר הוא: "ערבב את הטיח, אחמד, ערבב את הטיח".

* "חדשות בן עזר"

עוטף המפלצת

ב-20 ביולי, ימלאו שבעים שנה לסיומה הפורמלי של מלחמת השחרור. סיומה הפורמלי, ציינתי, כיוון שקרבות מלחמת השחרור הסתיימו כבר ב-10 במרץ, בסיומו של מבצע "עובדה" – שחרור הנגב הדרומי, הערבה ואילת. אולם ב-20 ביולי נחתם הסכם שביתת הנשק האחרון.

מלחמת השחרור הסתיימה בהסכמי שביתת נשק בין ישראל לכל אחת משכנותיה. סוריה הייתה המדינה האחרונה שעמה נחתם ההסכם. הסיבה להימשכות המו"מ עם סוריה, נבעה מהפער התהומי בעמדות הצדדים. המלחמה עם סוריה הסתיימה באופן שונה מאשר המלחמה עם שאר מדינות ערב. בעוד בשאר החזיתות צה"ל הדף את הפולש מגבולות המדינה ואף הרחיב את הגבולות, בחזית הסורית צה"ל אמנם בלם את הפולש, אך הקרבות הסתיימו כאשר צבא סורי ניצב עדיין בתוך שטח ישראל על פי הגבול הבינלאומי (הגבול שנקבע לאחר מלחמת העולם הראשונה), באזור משמר הירדן – המושבה שנפלה בקרב ותושביה נפלו בשבי הסורי (המושבה ישבה במקום בו יושב היום קיבוץ גדות, ושמה מונצח במושב משמר הירדן), אזורים מדרום מזרח הכינרת ועוד. עמדתה של ישראל הייתה חד משמעית ולא ניתנת לפשרה – התנאי לשביתת הנשק הוא נסיגת צבא סוריה אל הגבול הבינלאומי. בן גוריון לא היה מוכן לוותר על דרישה זו, גם במחיר חידוש הקרבות. לעומת זאת, הדרישה הסורית הייתה נסיגה ישראלית משטחי הגליל העליון, מכל מזרח הכינרת (כך שמחצית האגם תהיה בידי סוריה) ועוד.

הסורים התקפלו במהלך המו"מ מדרישות הנסיגה, והמו"מ התמקד בדרישה הישראלית לנסיגה סורית. בסופו של דבר נתקבלה פשרה – סוריה תיסוג לגבול הבינלאומי, אך האזורים שבהם ישב צבאה ועוד מספר אזורים הוגדרו "שטחים מפורזים". בהשוואה לעמדות הפתיחה, אין ספק שההישג הישראלי במו"מ היה גדול. נסיגת צבא סוריה היתה הישג משמעותי לישראל. אך גם הוויתור הישראלי; ההסכמה לפירוז אותם שטחים, הייתה ויתור קשה, כרסום בריבונותה של ישראל ומקור להמשך הסכסוך בשנים שלאחר המלחמה.

שטח מפורז הוא שטח שאסור להכניס אליו כוחות צבא, או שיש הגבלה על כמות הכוחות שניתן להכניס אליו. הסורים המציאו פרשנות מקורית, יצירתית – לכאורה השטחים המפורזים הם מעין שטח הפקר, אינם שייכים לאף צד, ולכן אסורה בהם כל פעילות ישראלית, לא רק צבאית, כי אם גם אזרחית. ישראל, כמובן, דחתה את הפרשנות הזאת ומימשה את ריבונותה בהקמת יישובים בשטחים המפורזים – גדות, משמר הירדן, תל קציר, האון, מעגן ואלמגור. כן עובדו שטחים חקלאיים של עין גב, דן, דפנה, שאר יישוב, שמיר, כפר סאלד ואחרים. הסורים הציגו את הפעילות האזרחית הזאת כהפרת ההסכם, וכעילה לתוקפנות נגד ישראל, יישוביה ותושביה.

עילות נוספות לתוקפנות הסורית, היו פעולות שישראל ביצעה בתחום המים, כמו ייבוש אגם החולה והקמת המוביל הארצי. כל פעולה כזאת הוגדרה בפיהם כשינוי הסטטוס קוו, והם הגיבו עליה בתוקפנות. הם אף הצליחו לסכל את הקמת המוביל הארצי בתוואי המקורי שלו, ההגיוני יותר – תפיסת המים בירדן ההררי (במקום שאיבתם מן הכינרת). הם ניסו לסכל גם את התוואי החלופי. הסיבה האמתית לניסיון לסכל את הקמת המוביל – פעולה עליה החליטה הליגה הערבית, הייתה ניסיון למנוע את הזרמת המים לנגב, כדי לסכל את יישוב הנגב.

בשנות השישים ניסו הסורים להטות את מי הירדן ולהזרימם לנהר הירמוך, כדי לייבש את ישראל. פעולה שישראל סיכלה בפעולות צה"ל.

סוריה אף השתלטה לאורך השנים על שטחים ריבוניים ישראליים כמו חמת גדר, רמת בניאס וצפון מזרח הכינרת.

לאורך כל השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים החיים ביישובי עמק החולה ועמק הירדן היו סיוט. ניתן להשוות אותם לחיים באזור עוטף עזה בימינו. לפני שנים אחדות התחלתי לחקור את הסכסוך הישראלי סורי בעשור שקדם למלחמת ששת הימים (הפסקתי את המחקר הזה לטובת מחקר אחר, אולם יתכן שעוד אחזור אליו). הופתעתי לגלות עד כמה התוקפנות הסורית הייתה יומיומית. לא חלף כמעט יום שלא היה בו אירוע – טרור הצתות, חדירת מרעה או חקלאים לשטחים ישראליים, ירי צלפים, מיקוש, הפגזות יישובים וכן הלאה. ברוח הביטוי עוטף-עזה, ניתן לכנות אותם יישובים כעוטף-גולן, או בשם המאיים שהיה נהוג אז – עוטף-הרמה הסורית. ואולי נכון, ברוח הביטוי הקולע, המטיב לתאר את הגולן באותה תקופה, "ההר שהיה כמפלצת" (מתוך השיר "בתי את בוכה או צוחקת"), לכנות את האזורים הללו עוטף המפלצת.

ניקח לדוגמה את אירועי השבוע לפני 62 שנה. 9.7 – יום קרב בן עשר שעות באזור גונן. החל בהתקפה סורית על סיור של מג"ב באזור דרבשיה, ממזרח לחולה. היו פצועים בכוח. צה"ל הגיב באש. במשך שעות הופגז קיבוץ גונן והופגזו עמדות באזור. צה"ל הפגיז את מוצבי הצבא הסורי באזור. ביום הקרב נהרג פועל מקריית שמונה, תמוז עטיה, שעבד בעבודות הכשרה של קק"ל ונפצעו 7 שוטרי מג"ב, מתוכם שנים קשה. במהלך יום הקרב הוכרזו חמש הפסקות אש, בחסות משקיפי האו"ם, אך הסורים התעלמו מארבע הראשונות. אש נורתה על רכב של עיתונאים שיצא מקיבוץ גונן. נפילות גם בקיבוץ להבות הבשן. צה"ל הפגיז, בתגובה, את המוצבים הסורים מהם נורתה האש, המוצבים ספגו פגיעות קשות, חלקם נהרסו וחיילים סורים רבים נהרגו ונפצעו. 10.7 – לפנות בוקר – ירי לעבר להבות הבשן. אין נפגעים ולא הושבה אש. בבוקר – חבר קיבוץ דן, משה כהן, נפצע ביריות צלף סורי, בעת עבודתו על קומביין בשדות הקיבוץ. בשעות הבוקר היו עוד אירועי ירי על עובדים בשדות בעמק החולה. 11.7 – הסורים חידשו את האש על קיבוץ גונן. אחרי חצות ירו על הקיבוץ במשך רבע שעה. בבוקר התחדשה האש. 12.7 – הסורים ירו לעבר טרקטוריסט שעבד בחפירת תעלת ניקוז מדרום לקיבוץ גונן. הטרקטוריסט לא נפגע. לא הושבה אש. 20.7 –קבוצות פלחים סוריים חדרו לשטחים ישראליים באזור אל חנזיר, 400 מ' מהגבול, ועיבדו אותם.

השבוע לפני 60 שנה. 10.7 – הסורים אינם מאפשרים הזרמת המים לשמיר, למעט זרם דקיק, זה היום הרביעי. אין מים לשדות ולבעלי החיים. 13.7 – טרם התחדשה אספקת המים לשמיר. הסורים טוענים שמי המעיין הידלדלו, אך ידוע שחפרו מנהרת הטיה. 22.7 – ירי ממוצבים סוריים לעבר מטוס ישראלי שטס בשמי ישראל. המטוס לא נפגע.

השבוע לפני 59 שנים. 11.7 – טרקטוריסט מתל קציר, יוסי קנטור, נפצע מירי סורי לעבר חקלאים שעיבדו את אדמות הקיבוץ. 18.7 – הסורים חסמו את זרימת מי מעיין הדופלה לשמיר. 22.7 – סיור סורי חדר לשטח ישראל מדרום לכפר סאלד. הוא התגלה בידי כוח צה"ל שירה עליו והרג שניים מלוחמיו. צבא סוריה הביא כוחות תגבורת ובמשך שש שעות נערכו חילופי אש, והסורים ירו גם אש מרגמות. הסורים ירו גם לתוך קיבוץ כפר סאלד.
24.7 – הסורים הציתו את שדות האון, בירי של פצצות תאורה במשך חצי שעה.

כך נראו החיים בעוטף המפלצת לאורך 19 שנים, מדי יום ביומו, שבוע בשבועו, חודש בחודשו, שנה אחר שנה. מה שיכול להמחיש את אופי החיים בעוטף המפלצת באותן השנים, הוא שיר ערש, שכתבה חברת קיבוץ שער הגולן תרצה ברגל.

שיר ערש לילדים במקלט

נומי ילדה
נומי, נומי ילדה,
עוד הלילה נושק עפעפיך.
איך קרעו חלומך
ונשאוך עם צרורך
בוכיה למקלט – עד ייבשו
דמעותיך,
בוכיה עד ייבשו דמעותיך.
נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
שאגת מטוסים לך שיר ערש,
כי נולדת בספר
מול תותח על ההר,
כי צמחת בין פרחים, בין פרחים
ובין הרס, כי צמחת בין פרחים ובין הרס.
נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
בובתך נרדמה כבר מזמן.
תערב לך שנתך,
המקלט – הוא ביתך,
המקלט – הוא ביתך
כאן אל מול הגולן –
עוד שנתך תערב
בחדרך מול כוכב
המחייך על הרי הגולן.

שיר ערש. "המקלט הוא ביתך". "צמחת בין פרחים ובין הרס".
איזו גבורה גילו אותן אימהות, שגדלו את ילדיהן באימה הזאת.

בשנים האחרונות מידי פעם קופץ חכם תורן עם הנראטיב על פיו חלק ניכר מן התקריות היו פרובוקציות ישראליות. ישראל שלחה בכוונה טרקטוריסטים לחריש, מתוך ידיעה שהסורים יפתחו באש, ואז ישראל תגיב במתקפה חזקה יותר ותחמם את הגזרה. האמת היא שישראל מעולם לא הכחישה את העובדות הקטנות, אלא שהתמונה הגדולה שונה לגמרי.

למה הדבר דומה? חמאס יקפיד לירות על שדות נתיב העשרה וכרם שלום, וייצור מצב שאין אפשרות לחקלאים לעבד את שדותיהם. ישראל תעמוד על ריבונותה, ובאבטחת חיילי צה"ל ייצא טרקטור לחרוש את השדה. המחבלים יירו לעבר הטרקטור, ובתגובה צה"ל יפציץ בסיסי חמאס. זאת פרובוקציה? הטענה הזו היא קשקוש. מדובר בפעילות שנועדה לממש את ריבונות ישראל על שטחיה. אלמלא ירו הסורים על הטרקטור, לא הייתה מתפתחת תקרית. וכשהם ירו, ישראל ניצלה את התקרית שהתפתחה, כדי לתקוף את פעולות הטיית הירדן.

כתב לי יורם מאירי מראש פינה: "משנת 1957 ועד 1966 הייתי מעורה ומודע לנעשה בעיבוד החלקות באזורים המפורזים. בתחילה ממזרח לקיבוץ דן כחבר הקיבוץ ורכז הפלחה ומשנת 1962 כמנהל אזור במפעל תחנות הטרקטורים של הסוכנות היהודית. בין שאר העבודות החקלאיות שביצענו במושבים ובקיבוצים, ביצענו גם עיבודים חקלאיים בשטחים המפורזים, בחלקות שהיה סיכון בעיבודן. הייתי עד וגם שותף פעיל במספר תקריות, בחלקן היו נפגעים, בביצוע העבודות החקלאיות. בכל המקומות הייתה הקפדה שלא לחרוג מהשטח שבבעלות ישראלית. הקפדנו שלא לעלות על שטח שלא בבעלות ישראלית. כדי להגיע לחלקותינו היה עלינו לעקוף את החלקות שלא בבעלותנו. הקפדנו שלא לעבור דרכן ולא לדרוך עליהן, גם אם לא היו מעובדות ובוודאי שלא לחרוש ולעבד אותן. על פי רוב, עיבוד חלקות אלה היה כרוך בתקריות של ירי על העובדים או הטמנת מוקשים בשטח החקלאי ובדרכי הגישה. בתקריות אלה היו מספר נפגעים".

****

האם צדק בן גוריון כאשר הסכים לפשרת השטחים המפורזים?

ניתן להבין אותו. ישראל הייתה בתום מלחמה קשה שבה איבדה 6,000 נפש, כאחוז מאוכלוסייתה. באופן יחסי, בהשוואה לגודלה של ישראל היום, מדובר ב-90,000 איש! אלפים נפצעו. המצב הכלכלי היה קשה מנשוא. כל מעייניו של ב"ג היו נתונים למשימה הגדולה של הדור – העליה הגדולה מארצות ערב וממחנות העקורים באירופה ויישובם ברחבי הנגב והגליל. בעמידה עיקשת ואיתנה הוא השיג את המטרה העיקרית – נסיגת הפולש הסורי אל מעבר לגבול הבינלאומי. הוא סבר שהוויתור בפשרת הפירוז סביר, ולא כדאי לסכן את הסיכוי לשביתת הנשק ואולי אף להביא להתחדשות הקרבות.

מצד שני, השטחים המפורזים הפכו לעילה לתוקפנות. הסכם שביתת הנשק נחתם, אך הנשק לא שבת כלל וכלל.

בימים אלה לפני 61 שנה, במלאת 9 שנים להסכם, פרסם עזריה אלון בעיתון "למרחב" סדרה של שלושה מאמרים, שכותרתן "מכת האזורים המפורזים". וכך הוא כתב לסיכום: "כך, אפוא, מסתכמת פרשת האזורים המפורזים כמאזן שכולו הפסד בעבורנו. יתכן ויוכיחו כי בצד הרווח עומדת חתימת הסכמי שביתת הנשק בשעתו – אך ודאי שיש לא מעט טענות צודקות בפי אלה הטוענים, כי את שביתת הנשק יכולנו להשיג, לו גילינו יתר סבלנות וכושר תמרון, בתנאים הרבה יותר טובים ובלי הצרה הזו העוכרת את המדינה מיומה הראשון ועד היום".

אין תִּמה שמי שלחצו על הממשלה להחליט על שחרור הגולן במלחמת ששת הימים היו יישובי העמקים הצפוניים. שחרור הגולן שחרר אותם מן הסיוט של החיים תחת לועי התותחים הסוריים. לא בכדי, היוזמה ליישב את הגולן, מיד לאחר שוך הקרבות, יצאה אף היא מיישובים אלה.

****

לאחר מלחמת השחרור, הוציאה קבוצת כנרת את הספר "כנרת בימי מבחן", המתאר את הקרבות על הגנת הקבוצה בתש"ח. לאחר הקמת המכון לחקר הגולן (היום מכון שמיר) נשלח למכון, מהשכנים בכנרת, עותק של הספר. זיוה ליש כתבה הקדשה בנוסח זה: "תמיד היה הגולן עבורנו 'ההר שמנגד'. משם פתחה הרעה בימי ראשית המדינה, היינו קו החזית ויכולנו להם. היום אתם קו החזית. חומה מגוננת. אנחנו אתכם תמיד".

אסיים בסיפור שסיפר מוקי צור, חבר עין גב, מתחילת כהונתו כמזכיר התק"ם, בשנת 1989. הסיפור מופיע בספרו האוטוביוגרפי "חצי חליל": "באחד השבועות הראשונים לכניסתי לתפקיד, ניגש אליי זוג ותיק מחברי עין גב ואמר בחשש עמוק: 'זהו? אתה מתחיל לחסל את הקיבוצים?' שאלתי: 'ממה אתם מסיקים זאת?' וכך הסבירו: 'מעלינו יושב קיבוץ כפר חרוב. פעם הייתה זו עמדה סורית. מדי לילה בחצות היו החיילים הסורים מכבים את האורות. והנה במקום זה קם קיבוץ כפר חרוב. מאז שהקיבוץ הצעיר עלה על הקרקע לא מכבים בו בחצות את האורות. כל לילה בחצות אנחנו יוצאים מביתנו לראות האם האורות בכפר חרוב עדיין דולקים ודבר זה נותן לנו תחושת ביטחון. אבל בלילות האחרונים אין אורות בכפר חרוב. אז תגיד את האמת, חיסלת את הקיבוץ?'

התברר כי בכפר חרוב הייתה הפסקת חשמל. שלחתי מברק. ביקשתי מאנשי כפר חרוב שיתקנו את החשמל כדי שחבריי הוותיקים יוכלו לישון בשקט. יחד עם זאת חשתי היטב עד כמה עמוקה החרדה ורב החשש".

* "שישי בגולן"

צרור הערות 10.7.19

* אחריות חינוכית – הפרשה המזעזעת של "הגננת המתעללת" (שהיא כלל אינה גננת ואין לה אף הכשרה כמטפלת), כמו פרשיות נוספות של אלימות כלפי ילדים, מצביעה על בעיה לאומית, החורגת מתחום האלימות (שהיא בוודאי חריגה. אין לי ספק שרוב מוחלט של העוסקים בחינוך וטיפול אינם אלימים). הבעיה היא שאין אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2019 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך.

* האנרכיה מסריחה מהראש – ישראל היא מדינת חוק, ציין ראש הממשלה בפתח ישיבת הממשלה, ולא ניתן לדרדר אותה לאנרכיה.

זה היה מצחיק, אילו הבדיחה לא הייתה על חשבוננו. הרי נתניהו הוא הלוחם הראשי נגד מדינת החוק, ובכך הוא מדרדר את ישראל לאנרכיה.

לפני חודשים אחדים, קיימתי עימות רדיופוני עם ארז תדמור, מקורבו של נתניהו והאידיאולוג של תאוריית הקונספירציה המופרכת על איזו "מדינת עומק" דמיונית. בעימות הוא שאל במפגיע, איך זה יכול להיות שבדמוקרטיה אין שום גוף שמבקר את המשטרה? יש, השבתי, מח"ש. והוא פרץ בצחוק.

הרי זה ברור. מח"ש היא חלק ממדינת העומק. ואם ימונה גוף שיבקר את מח"ש גם הוא יהיה חלק ממדינת העומק. ואם יקום גוף שיבקר את הגוף שיבקר את מח"ש אף הוא יהיה חלק ממדינת העומק. המשטרה, השב"כ, מח"ש, הפרקליטות, היועמ"ש, רשות המסים, מבקר המדינה, בתי המשפט – כולם "מדינת העומק" המופעלת בידי הקרן החדשה ותופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל אותו ולהשתלט על ישראל. מול כל הגופים האלה עומד "רצון העם" שבא לידי ביטוי במי שמגלם אותו – נתניהו. בניגוד ל"מדינת העומק" שאף אחד לא בחר אותה, את נתניהו "העם" בחר ולכן כל מה שהוא עושה וכל מה שהוא רוצה וכל מה שהוא מעולל מבטא את רצון העם וכל מי שחוקר אותו, בודק אותו, שופט אותו, מבקר אותו, פועל נגד רצון העם וכדי לסכל את רצון העם.

זאת הדרך לאנרכיה. אלמלא מוראה של מדינת החוק, איש את אחיו חיים בלעו. כאשר ראש הממשלה החזק ביותר בתולדות המדינה, השולט ללא סייג במפלגתו, בממשלתו ובכנסת, מטפטף את הרעל הזה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, כאשר המנהיג הכריזמטי שפולחן האישיות שהוא טיפח לאורך שני עשורים יצרו השפעה מאגית שלו על חלקים רחבים בחברה הישראלית, מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה, זה לא יכול שלא לחלחל לחברה, לאזרחים, לעברייני תנועה ולפורעי חוק למיניהם. זאת חוסר אחריות משוועת, הממוטטת את יסודות קיומה של מדינת ישראל.

* המסית הראשי – נתניהו חש שהכיסא שלו מתנדנד עקב מחאת הישראלים יוצאי אתיופיה, והוא ממהר לשיטה הישנה והמוכרת, האהובה עליו – הסתה. מה מקור מסע השקרים על כך שהמחאה ממומנת בידי הקרן החדשה והיא העומדת מאחורי האלימות?

המקור הוא נתניהו. הבן שמצייץ את מה שהאבא לא אומר בגלוי.

הם מ-פ-ח-דים.

* אל נהיה אטומים – שום דבר אינו מצדיק את האלימות והוונדליזם של מיעוט מקרב המפגינים במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה. אין ספק שהאלימות פגעה בהזדהות הציבור עם המסר של המפגינים. אולם אסור שהאלימות תגרום לנו להתעלם מן הטענות הצודקות. מיזוג גלויות הוא ערך ציוני עליון, ואין סתירה חמורה יותר של הערך הזה, מגזענות כלפי אחינו, היהודים שעלו או הוריהם עלו מאתיופיה. אל לנו להיות אטומים לזעקה הזאת. אל לנו ללכת שבי אחרי מי שמנסים למצב את המחאה במסגרת של תאוריית קונספירציה מטורללת.

* לא שאלה פוליטית – האם השוטר היורה יואשם ברצח? בהריגה? בגרימת מוות ברשלנות? ואולי כלל לא יואשם?

זו אינה שאלה פוליטית ואינה שאלה של דעה והשקפת עולם. זו שאלה של ראיות ושל תוצאות חקירה. וגם אם הישראלים יוצאי אתיופיה צודקים, ואני משוכנע שהם צודקים, בטענתם שקיימת תופעה של שיטור יתר כלפיהם – גם אז, כאשר בוחנים מקרה ספציפי, יש לבחון אותו אך ורק בכלים חקירתיים ומשפטיים, אך ורק על פי ראיות.

* הפקרות בדואר ישראל – הרבה תלונות וביקורת אני שומע על דואר ישראל, אך רק לאחרונה הבנתי עד כמה המצב חמור. עם צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הוא נשלח למספר אנשים שההוצאה ואני ראינו לנכון לשלוח להם. לעתים לקח שבועות עד שהספר הגיע לנמען, ולא אחת פשוט לא הגיע. באחד המקרים, אחד הנמענים קיבל את הספר רק בפעם השלישית שהוא נשלח אליו (אולי בחודשים הבאים או בשנים הבאות הוא יקבל גם את שני העותקים הראשונים).

לאחרונה פגשתי את יוכי ברנדס ומסתבר שהיא שלחה לי לפני שנה עותק של ספרה "אדל". הוא לא הגיע. היא סיפרה לי ששלחה כ-200 עותקים וכרבע מהם לא הגיעו ליעדם.

זאת הפקרות.

* הפתרון האפשרי היחיד – האם יש ילד שמאמין שיש חיה כזו "גרעין איראני למטרות שלום"? ברור שזאת בדיחה. ברור מה המטרה הלאומית העליונה של איראן – להפוך למעצמה גרעינית כדי להשתלט על המזה"ת. לכן, ברור שכל צעד שהיא עושה נועד לקדם אותה למטרה הזאת. היא חתמה על הסכם הגרעין, כדי לקדם באמצעותו את המטרה, והיום היא מפירה את ההסכם בגלוי כדי לקדם אותה מטרה. כל צעד שהיא עושה הוא טקטיקה למימוש היעד העליון.

כאשר טראמפ קורא למו"מ עם איראן, הוא אינו מבהיר מה תכלית המו"מ. אם יהיה זה הסכם גרעין משופר, אין לכך שום טעם. תכלית המהלך מול איראן חייב להיות אחד, ואין בלתו – פירוק מוחלט של הגרעין האיראני וביטול מוחלט של תכנית הגרעין האיראני.

כאשר אובמה פתח במו"מ עם איראן, הוא הגדיר זאת כמטרת המו"מ, אך הסוף ידוע.

ברור שעדיף פתרון דיפלומטי על פתרון צבאי, ובלבד שהפתרון יהיה הפתרון היחיד הראוי. כלומר, לגרום לאיראן לפרק את יכולותיה בלי מלחמה. לשם כך, על העולם להפעיל לחץ כלכלי כבד ביותר, עד כדי חרם טוטלי, וללוות כל מו"מ בנבוט של איום מוחשי בפעולה צבאית. רק כך ניתן אולי למנוע את הפעולה הצבאית, ולפרק את הגרעין האיראני בדרכי שלום.

על ארה"ב ועל ישראל להיות ערוכים לפתרון צבאי ולהכין לכך את דעת הקהל בארצותיהן ואת דעת הקהל העולמית.

* התחרפנתם? – יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון (ג'ומס) התראיין לגל"צ וסיפר על יוזמה שהוא מריץ לשיתוף פעולה פוליטי של העבודה, מרצ וברק וכן חד"ש ואחמד טיבי. הרעיון הזה נפוץ בקרב חוגי מרצ מאז הבחירות. למשל, יו"ר הנהלת מרצ ומנכ"ל גבעת חביבה יניב שגיא פרסם אף הוא סדרת מאמרים ברוח זו בעיתונות הקיבוצית.

אורון סיפר שנפגש עם ברק, שהקשיב להצעתו בעניין.

אין סיכוי ליוזמה הזאת. חד"ש וטיבי חוזרים לרשימה המשותפת, יחד עם המפלגות הרדיקליות אפילו יותר מהן, כולל מפלגות הקנאות האיסלמית. גם איני מאמין שמפלגת העבודה וברק היו משתפים פעולה עם רעיון העוועים הזה.

אבל עצם העובדה שרעיון כזה נתפס כראוי, מעוררת חלחלה.

אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים ערפאת. במתקפת הטרור של שנת 2000, כאשר ערפאת שלח את אנשיו לפיגועי התאבדות המוניים ברחבי ישראל, אחמד טיבי הצטלם שלוב זרוע עמו לנוכח אספסוף פלשתינאי משולהב, כאשר הראיס צווח שוב ושוב "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים". זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?

חד"ש שוללת את קיומה של מדינה יהודית, עופר כסיף יוצא נגד חוק השבות "הגזעני", ולאורך כל שנותיה בכל עימות תמכה באויב ובמלחמתו נגד ישראל. גם במלחמת "צוק איתן", שבה נכדו של ג'ומס נפצע פצעים קשים, חד"ש תמכה באויב. זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?

חד"ש וטיבי דוגלים ללא סייג בתביעת "זכות" ה"שיבה", כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. הם מעולם לא הביעו נכונות להתפשר על כך. האם ג'ומס סבור שזאת עמדה לגיטימית, של שותף פוליטי לגיטימי?

ג'ומס אמר שיש לשנות את מערכת היחסים הקיימת היום בינינו לבין ערביי ישראל, שבה הערבים הם "מערבבי הטיח" והבית הוא שלנו. למה הוא מתכוון? גם הוא מתנגד לפתע לכך שמדינת ישראל תהיה ביתו של העם היהודי, מדינת הלאום של העם היהודי? שמא הוא חותר לחלוקת הארץ, כך שמן הקו הירוק מזרחה תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית "נקיה מיהודים", ומן הקו הירוק מערבה תהיה מדינה דו-לאומית?

משהו רע קורה לשמאל הישראלי. אובדן הדרך, אובדן המצפן ואובדן עשתונות. המכות שספג בבחירות לא גרמו לו לחשב מסלול מחדש, ולבחון כיצד הוא חוזר לחיק עם ישראל, אלא המריץ אותו דווקא ללחוץ על הגז מטר לפני התהום.

* פריימריטיס – מועצת העובדים באל-על הוציאה לחבריה מכתב הקורא להם להתפקד בהמוניהם לליכוד, יחד עם בני משפחותיהם, כדי להתחזק כקבוצה משמעותית ובעלת השפעה. כלומר, כדי להכפיף את האינטרס הלאומי לאינטרס של קבוצת עובדים מסוימת. והם עושים זאת מן המקפצה. כתוב בפירוש, "ללא קשר להשקפותיכם הפוליטיות".

הם לא הראשונים. כך חיים כץ הגיע לצמרת הליכוד. וכך גם היה במפלגת העבודה (היום ארגונים כאלה מתמקדים בליכוד, כי היא מפלגת שלטון וזונחים את מפלגת העבודה בשל היותה מפלגה קטנה ושולית).

למחלה הזאת יש שם. פריימריטיס. יש הרואים בה את פסגת הדמוקרטיה.

* ביד הלשון

ישראבלוף – אהוד ברק יצא נגד חוק הגיוס וכינה אותו "ישראבלוף".

ישראבלוף היא מילה מקובלת בשפה העברית, ומקורה, כמו ביטויים רבים אחרים, במערכון של שלישיית "הגשש החיוור".

הביטוי, המחבר את ישראל עם בלוף – שקר ביידיש, מתייחס לדרך לעקוף בעיה, באמצעות פתרון-דמה, "כאילללו" בשפת הגשש.

הביטוי מופיע במערכון "השליח בבנק", שהניב עוד ביטוי שגור בשפתנו, "אתה הבנת את זה, ברוך?"

המערכון, שכתב וביים יוסי בנאי לתכניתה של השלישיה "אופסייד סטורי" (1974), מתאר ראיון עבודה של ברוך, המבקש להיות שליח של הבנק "ישראבנק". מנהל הבנק וסגנו מנהלים עמו מו"מ על השכר, אינם מוכנים לשלם את הסכום שהוא ביקש, אך מציעים לו תוספות והטבות פיקטיביות, כמו ספרות מקצועית (אף שאינו יודע לקרוא) רק שיביא קבלה על ספרות מקצועית, או הוא יקבל שנת שבתון באמריקה. "אבל אני מה יש לי לעשות באמריקה, כל המשפחה שלי בפתח תקווה". שייסע לפ"ת ויביא קבלה שכאילו היה באמריקה. וכד'. ואז אומר ברוך (פולי מהגשש): "אההההה, כל זה כאיללו. אתם מדברים ככה ועושים ככה. יעני ישראבלוף. טוב אני יש לי הצעה בשבילכם. אני אבוא כל ראשון בחודש לקבל את המשכורת שלי 2,000 ל"י ביד, ואני אביא לכם קבלה כאילללו שאני עבדתי אצלכם".

* "חדשות בן עזר"

התחרפנתם?

יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון (ג'ומס) התראיין לגל"צ וסיפר על יוזמה שהוא מריץ לשיתוף פעולה פוליטי של העבודה, מרצ וברק וכן חד"ש ואחמד טיבי. הרעיון הזה נפוץ בקרב חוגי מרצ מאז הבחירות. למשל, יו"ר הנהלת מרצ ומנכ"ל גבעת חביבה יניב שגיא פרסם אף הוא סדרת מאמרים ברוח זו בעיתונות הקיבוצית.

אורון סיפר שנפגש עם ברק, שהקשיב להצעתו בעניין.

אין סיכוי ליוזמה הזאת. חד"ש וטיבי חוזרים לרשימה המשותפת, יחד המפלגות הרדיקליות אפילו יותר מהן, מפלגות הקנאות האיסלמית. גם איני מאמין שמפלגת העבודה וברק היו משתפים פעולה עם רעיון העוועים הזה.

אבל עצם העובדה שרעיון כזה נתפס כראוי, מעוררת חלחלה.

אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים ערפאת. במתקפת הטרור של שנת 2000, כאשר ערפאת שלח את אנשיו לפיגועי התאבדות המוניים ברחבי ישראל, אחמד טיבי הצטלם שלוב זרוע עמו לנוכח אספסוף פלשתינאי משולהב, כאשר הראיס צווח שוב ושוב "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים". זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?

חד"ש שוללת את קיומה של מדינה יהודית, עופר כסיף יוצא נגד חוק השבות "הגזעני", ולאורך כל שנותיה בכל עימות תמכה באויב ובמלחמתו נגד ישראל. גם במלחמת "צוק איתן", שבה נכדו של ג'ומס נפצע פצעים קשים, חד"ש תמכה באויב. זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?

חד"ש וטיבי דוגלים ללא סייג בתביעת "זכות" ה"שיבה", כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. הם מעולם לא הביעו נכונות להתפשר על כך. האם ג'ומס סבור שזאת עמדה לגיטימית, של שותף פוליטי לגיטימי?

ג'ומס אמר שיש לשנות את מערכת היחסים הקיימת היום בינינו לבין ערביי ישראל, שבה הערבים הם "מערבבי הטיח" והבית הוא שלנו. למה הוא מתכוון? גם הוא מתנגד לפתע לכך שמדינת ישראל תהיה ביתו של העם היהודי, מדינת הלאום של העם היהודי? שמא הוא חותר לחלוקת הארץ, כך שמן הקו הירוק מזרחה תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית ריקה מיהודים, ומן הקו הירוק מערבה תהיה מדינה דו-לאומית?

משהו רע קורה לשמאל הישראלי. אובדן הדרך, אובדן המצפן ואובדן עשתונות. המכות שספג בבחירות לא גרמו לו לחשב מסלול מחדש, ולבחון כיצד הוא חוזר לחיק עם ישראל, אלא המריץ אותו דווקא ללחוץ על הגז מטר לפני התהום.

* "הזמן הירוק"