אחריות הפרט

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

הסיסמה הזאת אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות; על חייך, על סביבתך, על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים". במה היא "מאשימה את האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?

האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?

אחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה אינה פוטרת כהוא זה אותנו, האזרחים, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו.

האחריות האישית היא יסוד מוסד ביהדות. כך כתבו חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה". זו דרישה מהפרט למתיחות שיא בלתי פוסקת, כל חייו; מתיחות לעשות את הטוב. אם נתייחס אל עצמנו כאילו מעשינו הטובים והרעים עומדים כל העת על כף המאזניים, שקולים, והמעשה הבא שנעשה הוא זה שיכריע את חיינו לכף זכות או לכף חובה – המתח הזה יביא אותנו לבחירה מתמדת בטוב.

אך בכך אין די. האדם אינו חי רק לעצמו ואינו אחראי רק על עצמו. חז"ל קוראים לפְּרָט לקחת אחריות על החברה כולה, על העולם כולו: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". לעולם עליך לראות לא רק את עצמך, כאילו חצייך זכאי וחצייך חייב, אלא את כל האנשים ככאלה. ואם כל האנשים הם כאלה, הרי כל העולם הוא כזה. ולכן, עליך לחשוב כאילו עתידו של כל העולם תלוי בך. והוא לא רק תלוי בך, אלא תלוי במה שתעשה עכשיו. על כל צעד ושעל עליך להתייחס למעשה שאתה עושה עכשיו, כאילו עתיד העולם תלוי בו.

זו דרישה כמעט על-אנושית למתח תמידי. איך אפשר לחיות כך? אך מימרה כזאת מחנכת את האדם לאחריות אישית, להגשמה אישית, לאקטיביזם.

(מאמר שפרסמתי בטור שלי ב"ידיעות אחרונות" לפני חודשיים וחצי).

****

חלפו חודשיים וחצי מאז כתיבת המאמר, והיום תוקפו גדול אף יותר. בתקופה זו הכישלון של הממשלה נגלה לעינינו בצורה בולטת יותר, אך לא פחות מכך -התוצאות הקשות של חוסר האחריות האזרחית.

זה לא רק החרדים ולא רק הערבים. זו תופעה שקיימת בכל המגזרים. אנחנו יכולים להמשיך להכות "על חטא" על חזה המגזר השנוא עלינו ולהמשיך לשפוך את מררתנו על הממשלה, אך לא יהיה בכך כדי לקדם דבר. לעומת זאת, יש לכל אחד ואחת מאתנו יכולת להיות שותף לניצחון על הקורונה – באחריות אישית להקפיד באדיקות על כל כללי הזהירות של הקורונה ולמלא בקפדנות את הוראות הסגר.

זו הערבות ההדדית שלנו. זו האחריות האישית של כל אחד ואחת מאתנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אש יוקדת בחזה

בתגובה למאמרי "המגדל הראשון" ציין דניאל וולצ'ונוק שבניגוד למה שכתבתי, ניר דוד (תל-עמל) לא היה היישוב הראשון של "חומה ומגדל" וכי קדם לו כפר חיטים.

כבר במאמרי המקורי רציתי להקדיש פסקה למאבק בין היישובים על הבכורה, אך מפאת קוצר היריעה נמנעתי מכך. לכן, אני מודה לדניאל שהאיר את המחלוקת הזאת, ובעיקר על כך שזימן לי סיבה למאמר נוסף, שלישי במספר, על הסיפור ההרואי של התיישבות חומה ומגדל, שהרי כל המרבה לספר בתולדות הציונות וההתיישבות, הרי זה משובח.

יש מחלוקות בין יישובים על הבכורה, שכנראה יישארו לעד וסופן להתקיים. מיהו המושב הראשון – נהלל או עין גנים? כיוון שאני קשור בקשרי נישואין עם נהלל, אני כמעט מתחייב בנפשי כשאני מציב סימן שאלה. או מי הקיבוץ הראשון בגליל העליון – כפר גלעדי או איילת השחר? שומר נפשו לא יאמר ליד חברי כפר גלעדי שאיילת השחר קדמה להם ולהיפך.

לחברי אותם יישובים זה מאוד חשוב. אבל בראיה כוללת, מה שחשוב הוא שאלה אף אלה תרמו תרומה חלוצית אדירה להגשמת הציונות, לבניין הארץ ולהרחבת גבולותיה.

כזו היא גם המחלוקת בין תל עמל לכפר חטים על הבכורה ב"חומה ומגדל". מה שחשוב באמת הוא ששני היישובים תרמו תרומה גדולה למפעל הציוני החשוב של "חומה ומגדל".

ובכל זאת, אנסה להסביר את הנימוקים לכאן ולכאן, וישפוט כל קורא כהבנתו.

על דבר אחד אין מחלוקת – חלוצי כפר חיטים עלו לקרקע שלושה ימים לפני חלוצי תל-עמל. המושב כפר חיטים נוסד ב-7 בדצמבר 1936 ותל עמל "רק" בעשרה בו. אם כך, למה תל-עמל טוען לבכורה?

קיבוץ תל-עמל שקם שלושה ימים אחרי כפר חיטים הוא הראשון שקם בצורה הקלסית של "חומה ומגדל", וחבריו הם הוגי הרעיון.

אחזור על תקציר הפרקים הקודמים. חברי קיבוץ א' של השומר הצעיר, הגרעין שייסד את תל-עמל, ישבו בהכשרה בבית אלפא, וכבר עבדו את אדמות תל-שוך, קילומטרים אחדים ממזרח לבית אלפא, במטרה להתיישב באזור. בפרוץ מאורעות 1936-1939 הם נדרשו בידי המוסדות לנטוש מיד את השטח, למען ביטחונם. התסכול שלהם היה עצום, והם היו נחושים לחזור למקום ולהתיישב בו, אך המוסדות סירבו. היה זה אזור ריק מיהודים וההנהגה חששה לסכן אותם בתקופה המתוחה הזאת. הטענה הייתה שעד שהם יספיקו להתארגן, הערבים ירצחו את כולם.

המתיישבים לא ויתרו, התעקשו ולחצו. חבר הקיבוץ, המהנדס שלמה גרזובסקי (לימים – גור) הגה את שיטת ההתיישבות המבוצרת של חומה ומגדל: הקמה בן לילה של מאחז קטן, מוקף חומה של תבניות עץ ממולאת חצץ, ובה שתי עמדות מגן, ובתוך המחנה ארבעה צריפים ומגדל שמירה במרכזו, ועליו זרקור ופנס איתות. מחוץ לחומה, במרחק של כ-150 מ' ממנה, הוקף היישוב בתלתלית (כדי למנוע השלכת רימונים מעל החומה). שיטת ההתיישבות נקראה "חומה ומגדל". גור ושותפו לרעיון, פרופ' יוחנן רטנר, מראשי ההגנה (ותקופה מסוימת אף עמד בראש הארגון) עמלו קשה לשכנע את מפקדת ההגנה וראשי המוסדות המיישבים לאשר את התכנית. חברי תל-עמל הכינו בעוד מועד את כל חלקי המחנה העשויים עץ, ובנו את המחנה בלילה אחד.

הרעיון יושם ב-52 יישובים שהוקמו במהלך המאורעות, והיו הניצחון הגדול של הציונות על הפורעים הערבים. אולם ברוב רשימות יישובי "חומה ומגדל" מופיעים 53 יישובים, כולל כפר חיטים. הכללתו צודקת במידה רבה, כי הוא בהחלט חלק מאותה תנופת התיישבות מרחיבה גבולות במאורעות. אולם מצד שני, הוא לא קם בשיטת "חומה ומגדל", אלא התבסס על מבני אבן שהיו במקום מניסיונות ההתיישבות הקודמים. כפר חיטים הוקם לראשונה ב-1913 אך חלוציו לא החזיקו מעמד בשל הצקות הערבים ומחסור במים. הוא הוקם בשנית ב-1923, עמד במתקפה ערבית במאורעות תרפ"ט (1929), אך ננטש ב-1933. העליה השלישית למקום הייתה בדצמבר 1936. לא היה צורך בחומה ובמגדל, כי היו במקום מבנים.

אז מי משני היישובים ראוי לתואר בכור יישובי "חומה ומגדל"? מי אני שאפסוק? אומר רק שאלה ואלה חלוצים וגיבורים הראויים למקום של כבוד בכותל המזרח של ההיסטוריה הציונית.

****

במאמרי הראשון על תל-עמל, כתבתי בהרחבה על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", שנכתב על תל-עמל, ובו המילים: "תל-עמל ראשונה לחומה ומגדל".

אין זה השיר הראשון שנכתב על תל-עמל. שיר נוסף הוא "שורו הביטו וראו". למחרת העליה של תל-עמל לקרקע, שמר המשורר, הפזמונאי והסופר זלמן חן ביישובו תל צור, ובמהלך השמירה הגיעה לאוזניו הידיעה המרגשת על היישוב שעלה בן לילה. זלמן, נרגש כולו, שלף עט וכתב ואף הלחין את השיר:

שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ

מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!

אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה

וְהַמַּחְרֵשָׁה

שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.

אֵת, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

וְנַדְלִיקָה שׁוּב,

שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,

בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

עוּרוּ, הַעְפִּילוּ, עֲלוּ

מַה מּוֹרָא וּמָה רָעָב, וּמָה רָעָב?

לֹא נֵחַת וְלֹא נִיעַף

עַד שֶׁיָּזוּבוּ שׁוּב

דְּבַשׁ מִסֶּלַע וְחָלָב.

יָד, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

וְנַדְלִיקָה שׁוּב,

שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,

בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

ארבעה חודשים לאחר מכן, בטקס העליה לקרקע של המושב בית יוסף, אף הוא יישוב "חומה ומגדל" בעמק בית שאן, עלה אברהם הרצפלד, מאבות תנועת העבודה ומובילי ההתיישבות בארץ ישראל, ולימים חבר כנסת וחתן פרס ישראל על מפעל חיים, לברך את המתיישבים בשם ההסתדרות הכללית. ברכתו הייתה קצרה מאוד ובסופה הוא שר את השיר. ומאז ועד אחרית ימיו, השתתף הרצפלד בטקסי העליה לקרקע כמעט של כל יישוב בארץ ישראל, ושר את השיר, המזוהה עם זכרו עד היום.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 16.9.20

* הישג גדול לנתניהו – הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין הם בשורה גדולה למדינת ישראל ושינוי אסטרטגי במקומה במזרח התיכון. ההסכמים מפוררים את האחדות הערבית סביב היוזמה הערבית, שהיא תכתיב התאבדות למדינת ישראל. אלו שתי החוליות הראשונות בשרשרת, ומדינות ערביות נוספות עתידות להצטרף אליהן.

זהו הישג גדול של נתניהו והוא ראוי על כך לשבח. מי שמתכחש לכך עושה שקר בנפשו.

החמיצות בקרב חלק ממחנה השמאל להסכמי השלום הללו, מגחיכה את התואר שאותם אנשים מתהדרים בו – "מחנה השלום".

* בקליפת אגוז – ישראל חותמת על הסכמי שלום. הפלשתינאים משגרים רקטות על אזרחי ישראל. זה הסיפור בקליפת אגוז.

* טקס קבורה – אהוד יערי החכם: "זה טקס הקבורה של היוזמה הערבית". זאת חשיבותו העיקרית של האירוע.

* הנרמול הבא – בעקבות הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין, הגיע הזמן לנרמול עם מצרים וירדן. לא?

* קיצור תולדות השלום – הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין חשובים ומשמחים מאוד. אבל כדי להימנע מאופוריה, הנה תקציר הפרקים הקודמים.

ב-1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים ובו הסכמי נרמול מרחיקי לכת. ב-1981 נרצח סאדאת ומובארק צפצף על כל ההסכמים והפך שלום חם למלחמה קרה. החליף אותו מורסי שניסה לרצוח גם את המעט שנשאר מן הפורמליסטיקה של השלום. א-סיסי שיפר את המצב וחימם מעט את השלום, אך הוא עדין רחוק לאין ערוך מן השלום עליו חתמנו ותמורתו שילמנו מחיר כבד מאוד.

ב-1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון. הוא לא התקיים אפילו יום. אפילו שעה. אפילו דקה. כעבור תשעה חודשים הוא בוטל.

ב-1993 וב-1995 נחתמו הסכמי אוסלו א' ו-ב' עם אש"ף. ההסכמים היו הונאה של ערפאת וכמובן שרק הרחיקו את השלום.

ב-1994 נחתם הסכם שלום עם ירדן, שלום חם ומנורמל. ב-1998 מת חוסיין ובנו עבדאללה, שהחליף אותו, הולך בדרכי מובארק.

ב-1994 כוננו ישראל ותוניסיה יחסים דיפלומטיים, שכללו משרדי אינטרסים בשתי המדינות שתפקדו כשגרירויות בפועל. תוניסיה ניתקה את היחסים ב-2000 עם פרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאית ("האינתיפאדה השניה" בכיבוסית).

ב-1995 כוננו ישראל ומרוקו יחסים דיפלומטיים. מרוקו ניתקה אותם בפרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000.

ב-1999 ישראל ומאוריטניה כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים, עם שגרירויות בשתי המדינות. מאוריטניה ביטלה את מצב המלחמה עם ישראל עליו הכריזה בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. ב-2008, בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" להגנת יישובי הדרום בעקבות ירי הרקטות מאז הנסיגה מגוש קטיף, מאוריטניה ניתקה את היחסים עם ישראל.

איני מציין זאת כדי להשבית שמחות, חלילה, או לרפות ידיים. אנו עם אוהב שלום ורודף שלום וההסכמים עם שתי המדינות, וכנראה מדינות נוספות תצטרפנה אליהן, הם הישג מדיני גדול לישראל, שעשוי להשיא רווחים כלכליים וביטחוניים.

אבל פרספקטיבה היסטורית לא תזיק. בכל זאת, אנחנו פה במזרח התיכון.

* ביטול מוחלט – מסר מדאיג של טראמפ. אם ינצח בבחירות הוא נחוש לחתום על הסכם עם איראן, שיהיה טוב יותר מההסכם של אובמה.

כל הסכם, שאינו ביטול מוחלט של תכנית הגרעין האיראני, הוא הסכם רע.

* שלום עושים עם אויבים? – בהודעת הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" על כך שתפגין בבלפור במוצאי ראש השנה, כתב דובר הארגון אדם קלר: "הכישלון הגדול בהיסטוריה של המדינה – וביבי בורח". לאן ביבי בורח? לחתימת הסכמי שלום של ישראל עם מדינות ערב. הוא הרי דובר גוש "שלום". הוא היה אמור לברך על כך. לא?

זה מזכיר לי סיפור שכתב מייסד גוש שלום ומנהיגו אורי אבנרי בביוגרפיה שלו "אופטימי", כרך 2, על הדיון בתנועתו בעקבות הסכם אוסלו. הדיון היה סוער. המחלוקת – עמוקה. היו תומכים ומתנגדים להסכם.

אבנרי עמד בראש המצדדים. "הטיעון שלי היה פשוט. ההסכם רע, אבל סעיפי ההסכם כשלעצמם אינם חשובים. חשובה הדינמיקה שתתפתח, שכן את הדינמיקה הזאת אי אפשר עוד לבלום". ובהמשך הוא מפרט את ליקוייו הרבים של ההסכם, כמעט כתב שהוא מחורר כגבינה שוויצרית.

מהן הבעיות שמצא אבנרי בהסכם? שמא הוא מצא פגיעה בביטחון ישראל, באינטרסים הישראליים?

את התשובה ניתן למצוא בציטוט הבא, המופיע אחרי שני עמודים של ניתוח הבעיות בהסכם. "האם ערפאת היה מודע לכל החורים האלה בהסכם? בוודאי. באוזני אנשיו הגדיר את הסכם אוסלו במילים: 'ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בתנאים הרעים ביותר' ".

כלומר, הדיון הנוקב בתנועה הישראלית "גוש שלום", והמחלוקת החריפה שאף הביאה לפרישת חברים מן התנועה, לא היו על השאלה האם ההסכם טוב לישראל, אלא האם הוא טוב לאויביה. מתנגדיו תקפו את ערפאת על כניעתו לישראל. אבנרי הגן על כך בטענה שלא היתה לו ברירה, והוא השיג את המרב עבור הפלשתינאים.  

ולכן, מה הפלא שהגוש המתקרא גוש שלום, לוחם נגד השלום עם המפרציות, כיוון שמדובר בשלום עם ישראל. כלומר, הסיסמה "שלום עושים עם אויבים" לא תקפה אצלם כאשר האויב הוא ישראל.

* עלוקות אנרכיסטיות – מובילי מחאת בלפור הודיעו שישעו את ההפגנות בזמן הסגר. שמחתי לשמוע את ההודעה, כיוון שזהו סוף סוף גילוי של אחריות, אולי אפילו קמצוץ של סולידריות, מצד המחאה הזאת.

אבל הרי אחת הבעיות המרכזיות של המחאה היא העדר מנהיגות. עובדה זו מנוצלת בידי קומץ האנרכיסטים שתופסים על המחאה טרמפ ולוקחים אותה למקומות חמורים. מה הם יעשו הפעם?

אז כבר קיבלתי הודעה לתקשורת של אדם קלר, דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" שמצפצף על ההודעה הזאת ומודיע "סגר לא סגר אנחנו נפגין בבלפור" במוצאי החג. סביר להניח שהם לא היחידים וקבוצות אנרכיסטיות נוספות תנהגנה כך. ולא אתפלא אם תהיה זו הפגנה פרועה ואלימה במיוחד.

שמא הנהגת המחאה (אם יש דבר כזה) והציבור ההולך להפגנות יבינו סוף סוף שעליהם למצוא דרך להתנער מהעלוקות האנרכיסטיות שהשתלטו על המחאה בניסיון לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה?

* סכנה לדמוקרטיה – התנגדות לסגר היא עמדה לגיטימית לחלוטין. אי ציות לסגר הוא צעד בלתי לגיטימי, אנטי דמוקרטי. אי ציות המוני עלול להוביל לאנרכיה.

הסלחנות כלפי סרבנות בצה"ל, הקריאות להפר פסיקות של בית המשפט ועכשיו האיומים באי-ציות, הם סכנה לדמוקרטיה.

* שר המחדל – בממשלה צרה, כל ליצמן יכול היה להכתיב את ההחלטות. בממשלת אחדות, יש הרבה יותר חופש פעולה ויכולת לקבל החלטה עניינית.

ליצמן היה שר הבריאות בתקופת המחדל שתוצאתו היא הסגר שבעטיו הוא התפטר.

* ניגוד עניינים – התנהלותו והתנהגותו של נתניהו הן ההסבר וההוכחה לכך שיש ניגוד עניינים מובהק במצב שבו נאשם מכהן כראש ממשלה, ולכן על החוק למנוע זאת, או לכל הפחות לחייב את ראש הממשלה, במצב כזה, לצאת לנבצרות.

אנו רואים איזה נזק נגרם למדינה ולחברה כאשר ראש הממשלה מנהל מלחמת חורמה במדינת החוק ובמערכות החוק והמשפט של המדינה; מכפיש אותן, מעליל עליהן עלילות, מפיץ עליהן תאוריות קונספירציה מטורללות, מפקיע זמן שידור למופעי אימים של הסתה נגדן. זו חבלה נוראה במדינת ישראל בידי ראש הממשלה.

ניתן לומר, מנגד, שלא צריך להכליל. אילו היה מדובר באדם אחר, נורמטיבי, לא בנתניהו, הוא היה נוהג אחרת. הוא היה יודע להבחין בין עניינו האישי לענייני המדינה ולמחויבותו הלאומית. הוא היה אומר שהוא בטוח בחפותו, יש לו אמון מלא בבית המשפט והוא מאמין שיוכיח במשפט את חפותו. בכך הוא היה מסתפק ובמקביל היה מנהל את ענייני המדינה בצורה נקיה.

אבל אילו היה מדובר באדם אחר, נורמטיבי, שאינו נתניהו, הוא כבר מזמן היה מתפטר.

* ארור – הדבר הנתעב והנאלח ביותר שמתרחש בימים אלה, הוא המאבק למען המחבל הרוצח בן-אוליאל, אדם שפועל בשם תורת הגזע הכהניסטית, ששורף להנאתו תינוקות ערבים, שערך טבח במשפחה שכל פשעה הוא היותה ערבית.

ארור כל מי ששותף למאבק הזה.

* ריקוד הדמים – אחרי שהמחבל הרוצח בן העוולה בן-אוליאל רצח את משפחת דוואבשה, חבריו הכהניסטים רקדו בחתונת דמים של אחד מחבריהם סביב תמונת התינוק, שחברם שרף למוות, ודקרו את תמונתו. בן גביר היה נוכח במקום.

עכשיו, כדי לחלצו מהכלא, תומכיו טוענים שהוא לא הרוצח, כפי שהם מעלילים את עלילת הדם שהשב"כ רצח את רבין.

כיוון שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות, איני תומך בעונש מוות למחבל בן אוליאל. אבל אני מקווה שהוא ינמק בכלא עד אחרון ימיו ולא יראה אור יום.

* זה לא העם שלנו – בנאומו בעצרת האו"ם, אחרי שבן-אוליאל רצח את משפחת דוואבשה, אמר נתניהו: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים… זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו". מילים כדורבנות! והנה, עכשיו, בנו הג'ורה שותף לקמפיין בעד הרוצח. למה? כי כעת המטרה היא למוטט את מדינת החוק ואת מערכת המשפט של מדינת ישראל. והמטרה מקדשת את כל האמצעים.

* ירוק עד – לפני שנים אחדות הייתי שותף למאבק נגד קידוחי נפט בגולן (פעלתי בעיקר באופן עצמאי, כיוון שהקו של מטה המאבק היה מיליטנטי לטעמי, אך שיתפתי אתם פעולה). התנגדנו לאופי הקידוח וגם לסוג האנרגיה בה מדובר. בסופו של דבר לא נמצא נפט, אבל הרווחנו מהקידוח כי נמצא מאגר מי תהום ליד אלוני הבשן.

המסר המרכזי במאבק היה שהיום העולם ומדינת ישראל צועדים לנושא של אנרגיה נקיה – רוח ושמש, ובאלה יש לנו יתרון יחסי ואלה האפיקים בהם עלינו לפעול, בלי לזהם את הסביבה.

ואכן, אלה אפיקי האנרגיה שהגולן בחר, אך מיד החלו ארגונים ירוקים, בגולן ומחוצה לו, במאבק נחרץ נגד טורבינות הרוח בגולן. וכשהערתי להם: "אי אפשר לומר רק מה לא. אמרו מה כן", תשובתם הייתה: אנרגיית שמש.

ואכן, אנו הולכים בגדול גם על אנרגיית שמש, בשדות פאנלים סולאריים. ומי יוצא נגד המיזם? לא טעיתם. הירוקים. בין השאר הם יוצאים נגד פאנלים סולאריים על מאגרי המים. זה מכער, הם טוענים, ומסתיר את הנוף הנפלא של המאגרים. אגב, הירוקים נאבקו נגד הקמת המאגרים.

אני עצמי חובב טבע. גדלתי בבית של חובבי טבע, חברי החברה להגנת הטבע. השתתפתי עם הוריי בצעדות ומחאות של החברה, והייתי שותף למאבקים ירוקים גם בבגרותי. אבל אני נגד קנאי דת פנאטיים. של כל דת. גם של דת האקולוגיה.

* מצבה לספר האלמוני – ישראל אפשטיין היה לוחם אצ"ל, שכינויו היה גונדר אביאל, שיצא בשליחות המחתרת לרומא, נאסר, ונהרג במהלך בריחה מן הכלא, ב-1946. ב-1957 הסופר הרוויזיוניסטי ד"ר יהודה מרגולין, כתב את הביוגרפיה שלו, לבקשת אחיו. לאחר שכתב את הספר, הודיעו לו הפונים אליו שהם פוסלים את הספר ואוסרים עליו לפרסם אותו.

מרגולין כתב מכתב לתפוצה של מספר ידידים ונוגעים לדבר, שבו תבע את עלבונו ומתח ביקורת חריפה על ההחלטה. בגיליון האחרון של "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר, התפרסם המסמך הזה. מלבד העובדה שהוא כתוב ביד אמן, הוא נכתב בדם לבו. זהו מסמך אנושי מאלף, ומרתק מבחינה היסטורית. עיקר המסר שלו, הוא שציפו ממנו לכתוב פלקט תעמולתי מפלגתי ולהציג את גיבור הספר כאנדרטה ולא כאדם. הוא מזכיר כדוגמה את האנדרטה לזכר דב גרונר ברמת-גן, שבו נראה אריה קטן – גור אריה יהודה, הגובר על האריה הגדול, האימפריה הבריטית. הוא לא רצה לפסל אנדרטה של אריה, אלא לספר סיפור על אדם, בשר ודם, אדם אמתי, עם חולשות אנוש, אדם מן השורה, לא מנהיג מלידה, לא איש השורה הראשונה, שנסיבות החיים העמידו אותו במבחן עליון והוא עמד בו.

יש בו ביקורת נוקבת, גם אם חלקה חבויה בין השיטין, על גישה אנטי אינטלקטואלית של בגין ושל תנועת החירות ומוסדות התנועה הלאומית, בניגוד לרוחו של ז'בוטינסקי, שהיה בעצמו סופר ומשורר. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, נדרש אומץ לפרסם את המסמך בבטאון של מסדר ז'בוטינסקי, ועל כך ראוי יוסי אחימאיר להערכה. אחימאיר כתב מבוא למסמך, שבו סיפר את סיפורו של מרגולין ואת הרקע לאירוע.

מרגולין נשא במכתבו את דגל חירות היוצר. ניכר בו כאב עצום על אובדן של ספר שכה עמל עליו (אך לא העז להמרות את דין התנועה ולפרסם אותו על דעת עצמו). מסתבר שאין זה הספר הראשון שלו שירד לטמיון. כתב היד של ספר שכתב על ה"ניאו-ציונות" ב-1939 נתפס בידי הנאצים, טרם פורסם, והושמד. ספר שני, "על החרות", שכתב במחבוא במשך חמש שנים במחנות ריכוז סובייטיים נתפס בידי שוביו והושמד לעיניו.

מרגולין ציטט מספרו "מסע לארץ עצורים": "צריך אולי להקים מצבה 'לספר האלמוני שאבד' – זה שהושמד בידי מדכאי הרוח, וזה שנחנק באיבו, וזה שלא הניחו כי יגיע לקורא. שעה שעמדתי עירום בחצר הכלא בוולגודה, נדרתי שנאה ללא פשרה לאנשים הרוצחים ספרים. אולי לארץ, בה רוצחים ספרים!"  

* חפץ חיים – ליווינו את בוג'ה לדרכו האחרונה בבית העלמין של קיבוץ בית העמק. וכפי שאמר אחד הסופדים: "בוג'ה זה בית העמק ובית העמק זה בוג'ה".

בדברי ההספד שלי, ציטטתי מתהלים את "מי האיש החפץ חיים" וגו'. נאמר לי לאחר מכן, שזהו יום פטירתו של "החפץ חיים", רבי מאיר ישראל הכהן מראדין (1836-1933).

נכנסתי לערך על החפץ חיים בוויקיפדיה, וגיליתי דבר מעניין. תאריך הפטירה שלו, כ"ד באלול, הוא יום אחרי יום הפטירה של בוג'ה. יום הולדתו, י"א בשבט, הוא יום אחרי יום הולדתו של בוג'ה.

יום פטירתו של בוג'ה הוא גם יום פטירתה של אמי, כ"ג באלול.

אנשים שהם חפצי חיים – חייהם נצח!

* איחוליי – איחוליי לשנת תשפ"א הם שהרמות הכוסית לקראת שנת תשפ"ב לא תהיינה בזום.

* שנה וברכותיה – תכלה שנה וקללותיה. ואין ספק שזו לא הייתה מן השנים היפות שידענו; שנת הקורונה ותוצאותיה הכלכליות והחברתיות.

אבל הייתה זו גם שנת ברכה. שנה ברוכה מאוד בגשמים. שנה שבה הכינרת התמלאה, שנתיים אחרי שכמעט נעלמה. שנה שבה המאגרים בגולן גלשו. שנה שבה כל הנחלים והמפלים גאו, שצפו וקצפו.

הייתה זו השנה ברוכת הגשמים השניה ברציפות, וזה כבר ממש נדיר.

השנתיים הנפלאות הללו באו אלינו אחרי חמש שנות בצורת. ולכן, למען ההגינות, מגיעות לנו עוד שלוש שנים ברוכות כל כך. אחר כך נדבר.

תחל שנה וברכותיה! שנה טובה ומבורכת!

* ביד הלשון

שנהיה לראש ולא לזנב – אחד ממנהגי סעודת ליל ראש השנה הוא אכילת ראש של דג או של כבש. כנראה שהמקור היה אכילת ראש של איל, זכר לעקידה.

את אכילת הראש מלווים באיחול "שנהיה לראש ולא לזנב".

המקור לביטוי הוא בדברים כח, יג: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב". ומפרש הרמב"ן, שעם ישראל יהיה בראש העמים ולא יהיה משועבד לעמים אחרים.

* "חדשות בן עזר"

קן פרשת המים

לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה-מדם ביותר בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מרחיקת לכת, חסרת תקדים, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים שעד היום מדקלמים את השקר ההזוי שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת האנטי-ישראלית, גם בתוכנו: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה לפחות בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה" – קו פרשת המים בתודעה הציבורית הישראלית, נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* "ידיעות אחרונות"

פינתי השבועית ברדיו: מי האיש

מי האיש / שולי נתן ונחמה הנדל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 14.9.20

בשבת בבוקר הלך לעולמו, שְׂבע שנים ומעשים, בנימין יוגב, המוכר לכל בכינויו בוג'ה (קיצור של שם המשפחה המקורי שלו – בוג'ייב), בגיל 82.5, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.

בוג'ה, בן ירושלים במקור, היה חבר קיבוץ בית העמק, שירת מספר פעמים כמזכיר הקיבוץ, והיה כל חייו התרבותניק של הקיבוץ, איש התרבות היהודית, איש החגים והשבת של הקיבוץ, מי שהקים את בית הכנסת של בית העמק וניהל אותו לאורך השנים. בהלוויה שלו נוכחתי בדבר שלא נתקלתי בו באף הלוויה קיבוצית. לצד זר קיבוץ בית העמק, הונח זר תרבות בית העמק. וזה אומר הרבה על מקומו בתרבות קיבוצו. רבים הנהנו כאשר אחד הסופדים אמר: "בית העמק זה בוג'ה ובוג'ה זה בית העמק". אמר לי אחד הנוכחים בהלוויה, שעזב את בית העמק לפני 22 שנים, שרק עכשיו, בהלוויה של בוג'ה, הוא באמת עוזב את בית העמק.

אך בוג'ה הוא הרבה יותר מבית העמק. הוא היה איש חינוך ותרבות הרבה מעבר לגבולות קיבוצו. מילא פעמיים שליחויות עליה וחינוך בתפוצות הגולה, ורבים מחניכיו ותלמידיו עלו לארץ. היה מרכז תנועת הצופים, היה מרכז ועדת החגים הבינקיבוצית, אך מפעל חייו היה מכון "שיטים", מכון החגים הבינקיבוצי. עשר שנים הוא עבד במכון לצד מייסד המכון אריה בן גוריון. עשר שנים, לאחר פטירתו של אב"ג, הוא ניהל את המכון. ולאחר מכן הוא השכיל להעביר את השרביט לדור הצעיר כדי להבטיח את המשכיות המכון. היום המכון מנוהל בידי חברי תנועת הבוגרים של המחנות העולים, בני שלושים פלוס. ובוג'ה עבד אתם כאיש התוכן המרכזי, כמרצה בכיר וככותב ועורך חוברות וילקוטים, עד מחלתו בשנה שעברה. הם ראו בו אבא רוחני, והוא פירגן להם, הצמיח אותם, העצים אותם ואני בטוח שבזכות עובדה זו הוא חש רוגע נפשי בימיו האחרונים.

בברכה שנשאתי באירוע ליום הולדתו השמונים, כיניתי אותו "הסנה הבוער". הוא היה הר געש בלתי פוסק של עשיה ויצירה, של מרץ בלתי נדלה והתלהבות אין קץ. היה אנציקלופדיה יהודית מהלכת, אדם אכפתי בצורה יוצאת דופן, ומענטש אמתי; אוהב אדם. הייתה לו כריזמה רבה, אך הוא מעולם לא הסתחרר, ושמר כל חייו על פשטות וענווה.

עד מחלתו הוא לא חדל להרביץ תורה, והרצה כמעט כל יום ולעתים מספר פעמים ביום, בכל רחבי הארץ: בפני חיילים וקצינים, בפני תלמידים, בפני מכינות קדם צבאיות, בבתי מדרש מתחדשים, בפני גמלאים, בפני עולים חדשים, בקיבוצים.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הכרתי אותו לפני כשלושים שנה, כששנינו כיהנּו במקביל כמזכירי קיבוצינו, אך הקשר התהדק ככל שעסקתי בתרבות יהודית, לא רק באורטל אלא כמנהל מתנ"ס הגולן וכמנהל "יובלים". שיתפנו פעולה במיזמים רבים, כמו הנחיה משותפת של קורסי "הקהילה במעגל השנה" לפעילי תרבות בגולן ובגליל, הנחיה משותפת של סדנאות למנחי סדר פסח ובעיקר בהנחיה משותפת של סדרי טו בשבט ביישובי הגולן והגליל במשך 18 שנים ברציפות. הפעם האחרונה, לפני שנתיים, הייתה באורטל, בסדר שהוקדש לציון ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. בוג'ה היה מחובר מאוד לאורטל, אהב מאוד את אורטל ואורטל החזירה לו אהבה. ואני שמח מאוד על הסדר הזה, שבו זכה לשמוע ברכות חמות של חברי אורטל. והרי לא רבים המקרים שאנשים זוכים לשמוע בחייהם את ה"הספדים" עליהם. הוא ודניאלה אשתו התרגשו מאוד בערב הזה. התקשרו לספר לי עד כמה לבם רחב, וגם אחד מבניהם התקשר להודות לי ולספר עד כמה הם חזרו נפעמים.

בהספדי בהלוויה של בוג'ה ציטטתי את הפסוקים ממזמור לד בתהלים:

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים   

אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע   

וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב   

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

בסיומה של ההלוויה הקהל שר את השיר, שכל כך מתאים לבוג'ה ומאפיין אותו.

לאחר מכן נאמר לי, שזהו יום פטירתו של "החפץ חיים", רבי מאיר ישראל הכהן מראדין.

נכנסתי לערך על החפץ חיים בוויקיפדיה, וגיליתי דבר מעניין. תאריך הפטירה שלו, כ"ד באלול, הוא יום אחרי יום הפטירה של בוג'ה. יום הולדתו, י"א בשבט, הוא יום אחרי יום הולדתו של בוג'ה.

יום פטירתו של בוג'ה הוא גם יום פטירתה של אמי, כ"ג באלול.

אנשים שהם חפצי חיים- חייהם נצח!

הלחן הקסום לשלושת הפסוקים היפים ממזמור לד, נכתב בידי הרב, הסופר והמוסיקאי ברוך חייט, ראש ישיבת מערבא ביישוב מתתיהו שבבנימין.

מה למתנחל ול"בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"? חזקה על הרב חייט שהוא כתב את השיר לא רק בהכרה מלאה ובהבנה מלאה, אלא בהתכוונות רבה, מתוך בקשת שלום ורדיפתו. חזקה עליו, שגם התיישבותו במתתיהו נעשתה לא רק בהכרה מלאה ובהבנה מלאה, אלא בהתכוונות רבה. וגם היא נעשתה מתוך בקשת שלום ורדיפתו.

כיוון שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אני מאמין שהלוויים בבית המקדש שרו את "מי האיש", עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכינור, בלחנו של ברוך חייט, בשני קולות.

"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב?" שואל משורר תהלים. יתכן ששני הפסוקים הבאים הם תיאורו של האיש. אולי הם דברי הדרכה לאיש ההוא.

ההקבלה של החיים לטוב, מבהירה שחפץ חיים הוא האיש שחפץ חיים טובים, במובן המוסרי של המילה. כלומר, חפץ בחיים מוסריים, ערכיים, נכונים. מי האיש?

בדומה ל"אַשְׁרֵי הָאִישׁ", ול"מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ", מציג משורר תהלים את איש המעלה. כמו בשני המזמורים הקודמים, גם כאן אין כל אזכור לשמירת מצוות פולחניות, אלא לבעל דרך חיים מוסרית. בוג'ה עונה בהחלט על תנאי המכרז.

"נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".

שמירת הלשון היא ערך מוסרי רב חשיבות. לא לרכל, לא לדבר לשון הרע, לא להשמיץ, לא לעשות שיימינג.

ולא לשקר. המשורר קורא למִרְמָה בשמה. בשנים האחרונות אנו נוהגים לתת בה סימנים: "פוסט אמת", "עובדות אלטרנטיביות", "פייק ניוז". אלו מילים חדשות המבטאות את תופעת הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי. אין אמת, אין שקר, יש "נראטיבים". כל אחד והאמת שלו. וכך הוכשרו שקרים נתעבים ותיאוריות קונספירציה מטורללות.

שומע זאת משורר תהלים ומסביר לאיש החפץ חיים, שזו אינה הדרך. "נְצֹר … שְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב.

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", אמר הרב קוק.

דברים דומים אמר בן דורו, א.ד. גורדון: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

הם צודקים. הדרך הראשית והטובה ביותר לעשות את העולם לטוב יותר, היא עשיית טוב.

לשיר ביצועים רבים, ואנו נאזין לביצוע הקלסי של שולי נתן ונחמה הנדל בשני קולות. ונקדיש את השיר לזכרו של בוג'ה, זכר צדיק לברכה, ולעילוי נשמתו.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

בוג'ה

דברים בהלוויה, בית העמק 13.9.20

זכיתי לברך בשמחה את בוג'ה בחגיגות ימי ההולדת השבעים והשמונים שלו. היום אני סופד לו בצער.

בוג'ה נפטר בטרם עת בשיבה טובה. בדרך כלל, משפט כזה הוא אוקסימורון. או שאדם נפטר בטרם עת או שהוא נפטר בשיבה טובה. אולם כל מי שהכיר את בוג'ה יודע, שלמרות שהוא חצה את הגבורות ונפטר בעשור התשיעי לחייו – קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ – וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד!

כי בוג'ה, עד אחרית ימיו, היה התפרצות הר געש בלתי פוסקת של חיים, של שמחת חיים, של טוב לב, של אופטימיות, של מרץ, של עשיה, של סקרנות, של למידה, של תשוקה ללמד, לחנך, להנחיל את תורתו; את אהבת האדם, העם, הארץ, הקיבוץ, חגי ישראל, חגי הקיבוץ. באירוע לכבודו של בוג'ה בהגיעו לגבורות, שנערך בבית השיטה, כיניתי אותו "הסנה הבוער", שאיננו אוכל. והנה, שירת חייו באמצע נפסקה.

בוג'ה הוא אחד מעמודי התווך של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. אך לא נכון להגדיר אותו כ"אחד מ…", כיוון שהמקום שלו בעולם היהדות הישראלית הוא מקום ייחודי. לא היה כמוהו איש החגים. ויותר משהיה איש של העמקה בתכני החגים, והוא בהחלט העמיק מאוד בתכני החגים, כפי שניתן לקרוא בילקוטים ובחוברות שחיבר וערך על כל חגי ישראל, הוא היה האיש של שמחת החגים, של "ושמחת בחגך והיית אך שמח". איש חסיד הוא היה. לא חסיד של אדמו"ר, אלא חסיד במובן של דבקות, של שמחה, של עבודת ה' בשמחה. ויחד עם זה, הוא גם היה מודאג מאוד ומוטרד מאוד מתופעות קשות בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית, שאותן לקח מאוד ללבו. והדאגה והצער שכנו באופן קבע לצד השמחה.

זכיתי להכיר מקרוב את בוג'ה, שבמידה רבה הוא מורה רוחני שלי. למדתי ממנו הרבה. שיתפנו פעולה במיזמים רבים מאז אמצע שנות התשעים. הנחינו יחד קורסים של "הקהילה במעגל השנה" במתנ"ס הגולן ובמתנ"ס מבואות חרמון. ערכנו יחד ערבי הכנה לסדר פסח. ובמשך 18 שנים רצופות, הנחינו יחד סדרי טו בשבט ביישובי הגולן והגליל. בוג'ה, בצניעותו ובהומור המיוחד שלו, נהג לומר לי: "אני מתנצל ששוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. לא נמאס לך?" ואני השבתי תמיד, בכנות מלאה, שאני נהנה מהסיפורים הללו ומאזין להם בצמא כאילו שמעתי אותם בפעם הראשונה.

בוג'ה היה מספר סיפורים נפלא. וכאשר הוא חש באיזו נפילת מתח בקהל, מיד הוא שלף סיפור ועורר את כולם. והוא סיפר את סיפוריו בלי להזיז מילה ממקומה, כאילו היו פסיפס סדור שכל אבן בו מונחת במקומה. וכך, כשהאזנתי לסיפוריו ידעתי היכן בדיוק הוא יטעים "וכשיצאנו לרחוב בארבע לפנות בוקר – הגאולה לא באה וגם לא המשטרה", ומתי "ומי שלא הכיר את אריה בן גוריון זכרונו לברכה, יחשוב שהמצאתי את הסיפור", ומתי "ונודע הדבר. אוי לבושה". וכשהוא סיפר את הסיפור המסביר למה הוא צרוד – סיפור ליל כ"ט בנובמבר 1947, לפעמים הצטרפתי אליו כאשר קרא בהתלהבות ובגרון ניחר, כאילו הוא חווה כעת חיה את אותו לילה היסטורי: "מדינה עברית – עליה חופשית – בוז לספר הלבן – יחי דגלנו כחול לבן!"

והחברות והקשר בינינו לא נסדקו כהוא זה, על אף המחלוקות הפוליטיות בינינו. כאשר הוא אמר "מורנו ורבנו ישעיהו ליבוביץ'" והזכרתי לו שבעיני ליבוביץ' מפעל חייו אינו יהדות אלא פגאניות, הוא חייך את חיוכו הטוב, אך את צמד המילים ישעיהו ליבוביץ' לא יכול היה להגות ללא ה"מורנו ורבנו".

לפני כל אירוע משותף הייתי מוטרד ומודאג – האם הציבור יבוא? כמה יבואו? וְבוג'ה לימד אותי את חכמת חייו: "כשהייתי צעיר ספרתי תמיד את אלה שלא באו ותמיד הייתי מאוכזב. כשבגרתי אני סופר את מי שבא, ותמיד אני מרוצה". והמשפט הזה הוא כל כך בוג'ה!

הייתה לבוג'ה פינה חמה בלב לקיבוץ אורטל, וחברי אורטל השיבו לו אהבה. הוא הוביל במשך שנים רבות קבלת שבת למשפחות שנת המצוות, כולל הסבים והסבתות של בנות ובני המצווה, שעלו לאורטל לאותו סופ"ש במיוחד. הוא הנחה סדרי טו בשבט, הרצה בחגים. לפני שנתיים ערכנו לכבודו סדר טו בשבט, בסימן ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. דניאלה ובוג'ה התרגשו עד דמעות באירוע, והתקשרו אליי בימים שלאחר מכן כדי לספר עד כמה הם נרגשים. ביקורם האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה באותה שנה, במופע המרכזי של שנת הארבעים, שהיה גם אירוע שנת המצוות, כולל של בתי תמר. ובשנה שעברה, צוות קבלת שבת של אורטל נפגש עם בוג'ה במכון "שיטים" לסדנת לימוד על קבלת השבת. בחודשים האחרונים, הקדשנו את קבלות השבת לתפילה להחלמתו של בוג'ה. את קבלת השבת הבאה נקדיש לזכרו.

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

בוג'ה. זכר צדיק לברכה.

לקסיקון תש"ף

אבן יסוד של הדמוקרטיה – הגדרה אורוויליאנית של נתניהו לחסינות.

אדמה חרוכה – אסטרטגיה של צבא נסוג, שמשמיד אחריו כל מה שניתן, כדי להקשות על צבא האויב. זו האסטרטגיה של נתניהו, שבהימלטותו מאימת הדין פועל בכל מאודו למיטוט מדינת החוק וכל מערכות המשפט והחוק במדינת ישראל.

אהה…אהה… – האופן שבו נתניהו חיקה את גנץ ולעג לו, ועל הדרך פגע במגמגמים (שגנץ אינו נמנה עמהם) ונאלץ להתנצל בפניהם.

אווירת סוף קורונה – ביטוי שאול מצה"לית: אס"ק אווירת סוף קורס, המבוטאת בהתרופפות המשמעת וזלזול בנהלים. הושמע בשלהי הגל הראשון של הקורונה.

אוקראינה-גייט – פרשה שסיבכה את הנשיא טראמפ וגרמה לפתיחת תהליך להדחתו. הודלף שטראמפ לחץ / איים על נשיא אוקראינה זלנסקי לפתוח בחקירה נגד יריבו הפוליטי ביידן ובנו. הביטוי "גייט" הפך לשם נרדף לפרשיות פוליטיות נשיאותיות בארה"ב, רמז לפרשת ווטרגייט שבעטיה נאלץ הנשיא ניקסון להתפטר. כך, למשל, נקראה פרשת איראן-גייט בתקופת רייגן.

אי ספיקה – איום יום הדין של הקורונה – מצב שבו בתי החולים יקרסו תחת העומס ולא יוכלו להעניק טיפול לחולי הקורונה וחולים אחרים.

איכון סלולרי – איכון הוא פעולה לקביעת מיקומו של עצם מסוים. איכון סלולרי הוא איכון באמצעות רשת סלולרית. במסגרת המלחמה בקורונה אושר שימוש בידי השב"כ באיכון סלולרי כדי לאתר את מסלול מיקומו של חולה קורונה עד שאומת, ולזהות את האנשים שפגש ולהורות להם להיכנס לבידוד. יש הרואים בביטוי שם מכובס למעקב של השב"כ אחרי אזרחים.

איקאה – מסמלי הקורונה. בתהליך היציאה מהגל הראשון, אושרה פתיחת איקאה שעה שרוב המשק עוד היה בסגר – החלטה תמוהה שעוררה סערה ציבורית.

אישה מוכה – הגדרה נוטפת מודעות עצמית של שרה נתניהו את עצמה.

אכיפה בררנית – טענה של נתניהו ותומכיו כלפי רשויות החוק, שהן מפלות לרעה את נתניהו ואוכפות את החוק בעבירות הקשורות אליו, בעוד הן נמנעות מלנהוג כך כלפי פוליטיקאים שאינם מן הימין.

אלכוג'ל – חומר חיטוי לידיים. מסמלי משבר הקורונה.

אני לא יכול לנשום – סיסמת המחאה בארה"ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר. אלו היו המילים האחרונות שלו.

אני מוכן – שתי מילים שגדעון סער צייץ, וגרמו לנתניהו לבטל את תכניתו לפריימריז בזק לאחר הבחירות לכנסת ה-21. לאחר פיזורה אכן נערכו פריימריז שבהם נתניהו ניצח, אך למעלה מרבע מהמצביעים נתנו את קולם לסער.

אני שולמן – עמותה של בעלי עסקים קטנים, שהחלה כקבוצת פייסבוק, ונאבקת למען זכויות העצמאים בישראל. מקור השם הוא ביטוי שגור בשנות החמישים עד השבעים של המאה שעברה: מי ישלם? שולמן ישלם. מלבד הדמיון הפונטי של שולמן וישלם, הביטוי מיוחס לשמו של עבריין משנות ה-50, מרדכי שולמן, שנהג לשבת בבתי קפה וללכת משם מבלי לשלם.

אנרכיסטים – קבוצת שמאל רדיקלי פורעת חוק שתפסה טרמפ על המחאה שבעקבות הקורונה והסיטה אותה למאבק אלים וונדליסטי והכתימה אותה (למרות שהיא מהווה מיעוט קטן מקרב המפגינים).

אסטרטגיית יציאה – קוד לתכניות ממשלתיות (ושל גופים נוספים) על החזרה ההדרגתית לשגרה, ממדיניות הסגר עקב הקורונה.

א-סימפטומטי – נשא של קורונה שאין עליו סימנים של המחלה, אך הוא עלול להדביק בה אנשים אחרים.

אפידמיולוג – מומחה למגיפות. מילה קשה שכל ילד השנה יודע לומר אותה בלי להתבלבל.

אקורדיון – הגדרה של נתניהו לצורך להקל או להחמיר את הנחיות הקורונה על פי הערכות המצב המשתנות. כמו פתיחה וסגירה של אקורדיון.

אקספוננציאלי – מעריכי. גידול אקספוננציאלי / מעריכי הוא כאשר גודל כמותי, גדל באחוז גידול קבוע, בפרק זמן מוגדר. נכנס לשיח הציבור בהקשר של הגידול בקצב ההדבקה בקורונה.

בדיקות – אחד המצרכים החיוניים של השנה – בדיקות קורונה. מדינות נמדדו על פי מספר הבדיקות ליום, וכמות הבדיקות ליום בישראל עמדה לביקורת מתמדת של התקשורת ודעת הקהל.

בהמה – מירי רגב, על פי הגדרותיהם של נתן אשל ושל ליברמן.

בולע רוק – עדות עצמית של גנץ על ההבלגה שלו על התנהגותו של ראש הממשלה כלפיו וכלפי כחול לבן בכלל, והדרתו מההסכם עם איחוד האמירויות בפרט.

בושה – אחת הסיסמאות המובילות במחאת הקורונה, היא קריאות קצובות: בושה בושה בושה בושה.

ביבי בעלי אקספרס – הגדרה של נתניהו לגנץ, שהוא כביכול חיקוי זול שלו.

ביביסטיליה – כינוי לבית ראש הממשלה בבלפור, בהפגנה שנערכה ב-14 ביולי, יום הבסטיליה. המפגינים דימו את עצמם כפורצי הבסטיליה במהפכה הצרפתית.

בידוד – הצעד שנדרשו לבצע אוכלוסיות חשודות בהיחשפות לנגיף הקורונה.

ביצים – מוצר נחשק עקב מחסור בתקופת הסגר, לקראת פסח.

בלב פתוח ונפש חפצה – האופן שבו ניגש היועמ"ש מנדלבליט לשימוע של ראש הממשלה.

בלב כבד אך בלב שלם – האופן שבו קיבל היועמ"ש את ההחלטה להגיש כתבי אישום נגד נתניהו.

בלוק – כינוי להפיכת גוש הימין – הליכוד והמפלגות הדתיות והחרדיות – ליחידה אחת בתהליכים הקואליציוניים, לאחר הבחירות לכנסת ה-22.

בלפור – רחוב בירושלים המנציח את הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי החתום על ההצהרה על מחויבות בריטניה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ברחוב זה נמצא בית השרד של ראשי הממשלה לדורותיהם. לאחרונה הפך שם נרדף למשפחת נתניהו המתגוררת בו ולניתוק מן הציבור המיוחס לה.

בן מוות – תואר כבוד שניתן לבכיר הג'יהאד האסלאמי אבו אל-עטא, עם סיכולו במבצע "חגורה שחורה".

בעגלא ובזמן קריב – אחד הספינים המתבכיינים של השנה. שיחה בין שדרני הטלוויזיה אמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי, שבה אברמוביץ' סיפר על בכירי הליכוד שמחכים בקוצר רוח לכך שנתניהו יפנה את המקום בעגלא ובזמן קריב, כלומר במהרה ובזמן הקרוב, הוצגה כאמירת קדיש יתום (!) על נתניהו, כלומר לייחול למותו (!).

ברדק – כינוי שהדביק השר אוחנה למחאה בבלפור.

ברקס – עצירת סחריר בחירות של נתניהו – החלת ריבונות בהחלטת ממשלה ערב הבחירות, מיד לאחר פרסום עסקת המאה, בידי האמריקאים.

בת ערובה – נעמה יששכר.

גל שני – האיום הגדול ביותר, אחרי שנמנע סיבוב הבחירות הרביעי – התפרצות שניה של מגפת הקורונה. האיום התממש ובגדול.

דגל אדום – איתות המצוקה של בתי החולים, שהם עלולים להגיע אל סף קריסה ואי ספיקה. הגורם לסגר השני.

דגלים שחורים – דגלי אנרכיסטים בכל העולם, שאנרכיסטים בישראל הפכו לדגל מחאת בלפור. רוב המוחים אינם מודעים למשמעות הדגל שאחריו הם נוהים.

דיפ שיט – הגדרה של בני גנץ לתהליכי הסרבנות והחמצת ההזדמנויות של הפלשתינאים.

דרבוקות וקונצרטים – ניסוח לא כל כך מוצלח של יועז הנדל בראיון ל"הארץ", על התרבות הישראלית שנוצרה מחיבור של תרבויות, עוות וסולף והפך לכלי הסתה עדתי נגד הנדל וכחול לבן.

הדבקה – האיום הגדול של השנה – ההדבקה וההידבקות בנגיף הקורונה.

הדחה – תהליך להפסקת כהונתו של נשיא ארה"ב טראמפ עקב פרשת אוקראינה-גייט. הקונגרס החליט על ההדחה אך הסנט סיכל אותה.

הזויים – כינוי למפגינים בבלפור בפי ראש הממשלה.

החלת הריבונות – סוגיה שעלתה על סדר היום הציבורי, על רקע תכנית טראמפ, שעל פיה בקעת הירדן תהיה בריבונות ישראל. ניסיון של נתניהו להחלת ריבונות בצעד בזק בישיבת ממשלה סמוך לבחירות סוכלה בידי האמריקאים. עם הקמת ממשלת האחדות סיפוח הבקעה נקבע במרכז סדר יומה המדיני, אך נתניהו קיבל רגליים קרות, ומצא בהסכם הנרמול עם איחוד האמירויות סולם לרדת מהעץ. בפי המתנגדים מוגדרת החלת הריבונות – סיפוח.

הטרלה – כינוי להצעות החוק השבועיות של האופוזיציה מימין ומשמאל, שנועדו להביך את מפלגות הקואליציה ולערער אותן.

הכדורגלנים והקטינות – פרשה שהסעירה את הציבור – קיום יחסי מין בין כדורגלנים לנערות בנות 15. לטענת הכדורגלנים הנערות שיקרו באשר לגילן.

המצור על בלפור – הגדרת המפגינים בבלפור את מחאתם.

הנחיתי – ביטוי שגור בפי נתניהו בהתייחסו להוראות שהוא נותן לשרים ופקידים. "הנחיתי לייצר חיסון לקורונה".

הסכם אברהם – שם הקוד להסכם הנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות.

הסעודה האחרונה – מיצג אמנותי קצת סר טעם שהוצג בכיכר רבין, שהציג את נתניהו ומשפחתו בסעודת מלכים שעה שהמצוקה משתוללת. נתניהו קפץ על המציאה וטען שזהו מיצג המסית לצליבתו.

הערבים – כינוי רווח לרשימה המשותפת.

הפיכה שלטונית – הגדרתו של נתניהו לחקירה המסועפת נגדו שהובילה להגשת כתב אישום על סמך ראיות.

הפיראט האדום – מוקד התפרצות הקורונה הראשון בישראל. חנות צעצועים ותחפושות באור יהודה, שבעליה הוא הישראלי הראשון שלקה בקורונה והדביק אחרים שהפיצו הלאה את המחלה.

הקלות – הנחיות שיש בהן כדי למתן את הנחיות הסגר החמורות של משרד הבריאות.

השטחת העקומה – העקומה היא הגרף המתאר את קצב ההידבקות בקורונה. השטחת העקומה היא יעד של האטה משמעותית בקצב ההידבקות. השטחת העקומה היא המדד על פיו מתקבלות ההחלטות על הקלות בסגר וביטולו.

השר לביטחון בלפור – אמיר אוחנה.

התפשטות – התפשטות הקורונה היא קצב ההידבקות במחלה.

התרופפות המשמעת – ההאשמה שהוטחה בציבור עם ההקלות לאחר הסגר בגל הראשון של הקורונה.

וירוס – טפיל מוחלט בגודל מיקרוסקופי שתלוי בתא-חי מארח כדי להתרבות. הקורונה היא וירוס. בעברית – נגיף.

זום – תוכנה שמאפשרת שיחות וידאו מרובות משתתפים. מלהיטי עידן הקורונה. איפשרה קיום ישיבות, לימודים, הרצאות וקשר בין בני משפחה וחברים.

זחילה – כינוי גנאי שיאיר לפיד הדביק להחלטתו של בני גנץ להקים ממשלת אחדות עם נתניהו.

חגורה שחורה – שם המבצע של הסיכול הממוקד נגד אבו אל-עטא.

חולים מאומתים – נבדקים שהתברר שאכן לקו בקורונה.

חולים קשים – שיבוש לשון נפוץ. במקום השימוש במושג חולים קשה, כלומר חולים במצב קשה, נאמר "חולים קשים", כאילו הקושי הוא תיאור החולים ולא תיאור מצב המחלה.

חוק ההסמכה – כינוי מביש של חוק הקורונה הגדול בפי המפגינים הרדיקליים, שהציגו אותו בדמות חוק ההסמכה הנאצי שביטל למעשה את הדמוקרטיה בגרמניה.

חוק הקורונה הגדול – החוק שהסדיר את סמכויות החירום של הממשלה במשבר הקורונה ואת תפקיד הפיקוח הפרלמנטרי על יישומן.

חוק נורווגי מדלג – רעיון שנקבע בהסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד ובוטל מחשש שייפסל בבג"ץ. החוק הנורווגי מאפשר לשרים להתפטר מהכנסת וכל עוד הם שרים הבא בתור ברשימתם יכנס במקומם לכנסת. כיוון שכחול לבן התפלגה, המשמעות של ביצוע החוק הנורווגי היה שכאשר שרים יתפטרו יכנסו במקומם ח"כים מיש-עתיד שבאופוזיציה. הרעיון היה לחוקק חוק שבו יישום החוק הנורווגי ידלג על ח"כים מיש עתיד ועם התפטרות שר יכנס תחתיו הח"כ הבא ברשימה שהוא מכחול לבן. כאמור הרעיון לא יצא לפועל.

חוזה חדש בינינו לבין האזרחים – תמצית נאומו של פרופ' רוני גמזו, עם כניסתו לתפקיד הפרויקטור למלחמה בקורונה, שקרא לחידוש האמון בין האזרחים וההנהגה בהתמודדות עם אתגר הקורונה.

חיוביים – נבדקים שהתברר שחלו בקורונה. מתי אנשים רצו כל כך להיות שליליים?

חיטוי – חיסול מיקרואורגניזמים מעוררי מחלות באמצעי כימיים. בעידן הקורונה אנו נדרשים לחטא כל משטח, כדי למנוע הדבקה.

חייזרים – כינוי למפגינים בבלפור בפי יאיר נתניהו.

חיי שחורים נחשבים – Black lives matter, סיסמת המחאה בארה"ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד.

חייבים להתקדם – סיסמת הבחירות של כחול לבן, בסיבוב הבחירות השלישי. שידרה מסר שאחרי שיתוק המדינה בממשלת מעבר אינסופית ומערכות בחירות תכופות, יש להכריע כדי להתקדם.

חל"ת – חופשה ללא תשלום ממקום העבודה. עקב הקורונה הוצאו מאות אלפי ישראלים לחל"ת ממקום עבודתם והפכו, למעשה, למובטלים.

חנינה תמורת פרישה – רעיון שהעלה ליברמן, להסדר מיוחד שבו נתניהו יקבל חנינה לפני משפט על כל האישומים נגדו, תמורת פרישתו מהפוליטיקה.

חסינות – פעולה שבה הכנסת מאפשרת לח"כ שהוגש נגדו כתב אישום לא לעמוד לדין כמו כל אזרח. נתניהו ביקש חסינות כדי לברוח מהמשפט על כתבי האישום שהוגשו נגדו, ומשך אותה כאשר הרוב בכנסת כפה דיון כבר בכנסת ה-21, שבה לא היה רוב לחסינות.

חסינות העדר – הגנה עקיפה ממחלות זיהומיות כאשר אחוז ניכר מהאוכלוסיה מחוסן וכך המחלה אינה מתפרצת ועוברת בין מרבית בני האדם. רבים מעריכים שככל שתמשך המגיפה תיווצר חסינות עדר, ולכן הדרך לעצור אותה היא דווקא חזרה לשגרה.

חקירות אפידמיולוגיות – חקירת התנועה והמפגש של נדבקים בקורונה כדי לזהות את כל האנשים שפגשו ולהנחות אותם על כניסה לבידוד כדי לעצור את שרשרת ההדבקה.

חרטא – השר צחי הנגבי הגדיר את הטענה שיש ישראלים רעבים – חרטא, ועורר סערה גדולה, שבעקבותיה הוא התנצל על דבריו.

חתונמי – שם חיבה לתכנית הריאליטי "חתונה ממבט ראשון", שהפגישה ב"חתונה" זוגות שלא הכירו זה את זה וליוו את תהליך הניסיון שלהם ליצור זוגיות.

טריקים ושטיקים – הגדרה ישנה של אריק שרון לתרגילים פוליטיים מלוכלכים. חזרה לתודעה כאשר נתניהו הישיר מבט למצלמה והתחייב לקיים את הרוטציה במועדה ללא טריקים ושטיקים. ומרגע הקמת הממשלה הוא עסוק יומם ולילה בטריקים ושטיקים כדי לגנוב את הרוטציה.

יחיד סגולה – הגדרה נרקיסיסטית של נתניהו את עצמו, בפי פרקליטו, בתשובה לעתירה נגד מינויו לראש הממשלה, כשיש נגדו כתבי אישום.

ילד זין – יאיר נתניהו על פי אבחנתו של אלוביץ'.

כאוס – ביטוי לאי הסדר וההנחיות הסותרות והמבלבלות בגל השני של הקורונה.

כסף, כוח וכבוד – שלושת הכ"פים המפורסמים, שלרוב מוצגים ביהדות באופן שלילי, כיצר הרע; כתאוות שעלולות להשחית את האדם ושעליו להתגבר עליהם. מיקי זוהר סיפר בראיון שאלה שלוש הכ"פים החשובים בחיים והוא מתמקד בכוח שבאמצעותו ישיג גם הכבוד והכסף.

כפפות – לבוש חובה לכיסוי הידיים כדי להימנע מהדבקה והידבקות בקורונה.

כתב אישום – שלושה כתבי אישום חמורים, ובהם כתב אישום על שוחד, הוגשו נגד נתניהו.

לא אשכנזים – קהל היעד לקמפיין השנאה של נתניהו, על פי עדות מקורבו ואיש סודו נתן אשל.

לא גומר ת'חודש – מצבו האומלל של ראש הממשלה ה"נכה כלכלית" על פי ח"כ מיקי זוהר.

לא רוצה ללכת לביתספר – בדיחה עצמית אומללה של בני גנץ על חוסר ההנאה שלו מהנישואין עם נתניהו, התהפכה עליו כביטוי לחוסר המוטיבציה שלו להנהגה.

לבניות – כינוי עתיק למתקני הענק של בתי הזיקוק בחיפה, שחזר לתודעה הציבורית עם קריסתה של אחת ה"לבניות". לבניה היא צנצנת לבן שהייתה נפוצה בחנויות המכולת עד שנות השישים של המאה שעברה.

להיכנס תחת האלונקה – הגדרת הרמטכ"לים גנץ ואשכנזי להירתמותם להצטרף לממשלה במשבר הקורונה.

לחקור את החוקרים – סיסמת הקרב של נתניהו בנאום ההפיכה, שהפכה מיד להשטאג הסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

ליל הסגר – כינוי לליל הסדר שנערך בתנאי סגר (ובעצם בתנאי עוצר).

ליפסוסים – שגיאות הגיה. המילה עלתה לתודעה הציבורית בעקבות ליפסוסים של בני גנץ בראיונות בזמן הבחירות, שבעטיין הולעג במערכת הבחירות ואף הוצג כדמנטי, לחוץ וכו'.

לסכל את – גלגול חדשני של המושג סיכול ממוקד. במקור, כוונת המושג היא שההתנקשות במחבל נועדה לסכל פיגועי טרור. המושג הוטמע בשיח, והגלגול שלו היה "לסכל את המחבל". הביטוי נאמר פעמים רבות בהקשר לסיכולו של אבו אל-עטא במבצע "חגורה שחורה".

לשרוף ת'מועדון – ביטוי שאול מהמערכון "שירים ושערים וטכנאים" של הגשש החיוור, על אוהדי בית"ר ששורפים את מועדון קבוצתם, לתיאור אסטרטגיית האדמה החרוכה של נתניהו, המנסה לשרוף את מערכת המשפט הישראלית כדי למלט את עצמו מאימת הדין.

מאה מטר – המרחק המותר להתרחק מהבית בעידן הסגר.

מבצע טחינה – כינוי לפרשת שחיתות חמורה ביחידת האיסוף 504, שבה נשלחו חיילים בפעילות מבצעית ברש"פ להביא טחינה לקצין מודיעין ראשי.

מגה קוקו – יאיר נתניהו, על פי הגדרתו של ניר חפץ.

מגן – היישומון הלאומי של משרד הבריאות למלחמה בקורונה, שנועדה לאפשר למשתמש בה לדעת אם נחשף לחולה קורונה.

מגן אבות ואימהות – המבצע לטיפול בבתי האבות והדיור המוגן בישראל בעקבות הפגיעה הקשה בהם בגל הראשון של הקורונה.

מגן ישראל – התכנית הלאומית ללוחמה בקורונה, עם מינויו של רוני גמזו לפרויקטור.

מגפה – התפשטות מהירה של מחלה בקרב האוכלוסיה. מגפת הקורונה היא האירוע המרכזי של השנה.

מדגרת קורונה – כינוי של מתנגדי ההפגנות בבלפור להפגנות, בניגוד לכללי הריחוק החברתי, שעלולות להביא להדבקה גדולה בקורונה.

מדינת ישראל נגד נתניהו – כותרת כתב האישום נגד ראש הממשלה.

מחאת המכנסונים – מחאה של בנות בתיכון הדורשות שתינתן להן האפשרות ללבוש בבית הספר מכנסיים קצרים, כפי שניתן לבנים.

מחלות רקע – מחלות נוספות שיש ללוקים בקורונה. מרבית הנספים בכל העולם מהקורונה הם קשישים או חולים שיש להם מחלות רקע נוספות. יש המבקרים את השימוש במושג "מתו מקורונה" של אותם אנשים, ומציעים להשתמש במושג "מתו עם קורונה". כלומר סיבת המוות אינה הקורונה אלא שילוב מחלות הרקע.

מטוש – המוצר שבאמצעותו נוטלים את הדגימה מהאדם, באמצעות שני מטושים לכל אדם – אחד ללקיחת דגימה מהאף והשני מהלוע. האמצעי המרכזי לבדיקת הקורונה.

מיגון – שכבות בידוד שנועדו להגן על אנשים, ובעיקר אנשי צוותים רפואיים, הבאים במגע עם חולי קורונה, כדי למנוע את הידבקותם בנגיף.

מילה זו מילה – ציוץ של רפי פרץ, רגע לפני שהפר הסכם עם בן גביר. מבוסס על סיסמה ותיקה של ליברמן, שעליה נאמר שאמנם מילה זו מילה, אך בכל יום זו מילה אחרת.

מכחישי קורונה – כינוי לרופאים שהציגו לציבור מסר על פיו הקורונה היא סתם עוד שפעת קלה ולא צריך להתרגש ממנה ואין צורך בכל הצעדים שהממשלה נקטה. הבולט בהם – פרופ' יורם לס.

מכשיר הנשמה – המרכיב החשוב ביותר בתמיכה בחולי קורונה במצב קשה. כמות מכונות ההנשמה בישראל היה נמוך יחסית למקרה של התפרצות המונית של המגפה, וזה היה החשש העיקרי שחייב מדיניות דרסטית ובראשה הסגר. בדרכים שונות וחלקן עלומות הושגו במהלך המגפה מכשירים מכל העולם לישראל.

מכתזית – כלי רכב לפיזור הפגנות המצויד בתותח מים המתיז סילוני מים חזקים. נעשה בו שימוש בהפגנות הפרועות בכיכר פריז בירושלים.

מלגת קיום לעצמאים – אחת מן ההבטחות של הממשלה בהתמודדות עם הקורונה הכלכלית. הדעות חלוקות באשר לאופן מימוש ההבטחה.

מלון קורונה – מלונות שבהם מתאשפזים חולי קורונה במצב קל. המלון הראשון שיועד לכך – מלון דן פנורמה בתל-אביב.

ממשלה דו-ראשית – כינו לממשלת החליפין, שיש בה שני ראשי ממשלה – בפועל וחליפי.

ממשלה בתוך ממשלה – ראש הממשלה, שמיום הקמת הממשלה הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ועוד יותר מכך את רוח ההסכם, הגדיר בציניות את הילדים הטובים מכחול לבן כמי שפעלים כ"ממשלה בתוך ממשלה".

ממשלה פריטטית – ממשלה המחולקת לשני חצאים, שכל חצי כולל שרים מצד אחד של המפה. כזו היא ממשלת האחדות בין הליכוד ובנותיו וכחול לבן ובנותיה.

ממשלת אחדות – הממשלה המשותפת לליכוד וכחול לבן – ממשלה פריטטית ורוטציונית.

ממשלת חירום – שם נוסף לממשלת אחדות, לביטוי מצב החירום בעקבות הקורונה שחייב את הקמתה. ושימש גם כביטוי נוח למי שמראש שללו את ממשלת האחדות ונתלו במצב החירום להסברת השינוי בעמדתם.

ממשלת חליפין – ממשלה שמראש נשבעו אמונים שני ראשיה שיתחלפו ברוטציה.

ממשלת מיעוט – אופציה, או אולי תרגיל, או שמא פנטזיה, ב-28 הימים שבהם המנדט להרכבת הממשלה היה בידי גנץ, של הקמת ממשלה שאין לה 61 תומכים, אך תיהנה מתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת.

מנותקים – הגדרה של הממשלה בפי דוברי האופוזיציה ושל כלל הפוליטיקאים בפי רבים בציבור, בשל התעסקותם המתמשכת בעצמם ובפוליטיקה הקטנה שעה שהציבור נאנק תחת קשיי הקורונה הרפואית והכלכלית.

מסכה – כיסוי הפנים ובעיקר האף והפה כדי למנוע מהרסס נושא הנגיף לחדור למערכת הנשימה שלנו ומאתנו לזו של זולתנו. בתחילת המשבר הייתה מחלוקת אם לעטות מסכות והייתה טענה שהמסכה מזיקה, אולם בהמשך נוצרה הסכמה בנחיצות המסכה והממשלה חייבה את האזרחים לעטות מסכות.

מרד המסעדנים – התארגנות של מסעדנים לפתיחת המסעדות לאחר הוראה על סגירתן בגל השני. האיום הביא לביטול ההחלטה.

מרפסות – עידן הסגר בגין הקורונה, שחייב את האזרחים להישאר לבית, החזיר לתודעה את תרבות המרפסות שדעכה בעידן המזגנים. המרפסת הייתה הקשר לעולם החיצון והקשר החברתי בין האנשים. באיטליה החלה תופעה של שירת רבים מן המרפסות והיא התפשטה גם לשאר המדינות. בין האקטים של תרבות המרפסות – מחיאות כפיים בשעה מסוימת בכל רחבי הארץ לאות הוקרה לצוותים הרפואיים, תפילות כתחליף למניינים שנאסרו בבתי הכנסת, שירה משותפת בליל הסדר ועוד.

מרפקים – האיבר שידע עדנה בעידן הקורונה, כתחליף ללחיצת יד ולשימושים בכף יד, שעלולים להדביק במחלה.

משיכת החסינות – צעד שעשה נתניהו יום לפני הדיון בכנסת על בקשתו לחסינות, כשהבין שאין לה שום סיכוי להתקבל.

משפחה גרעינית – המשפחה המצומצמת המתגוררת באותו בית. השנה סדרי הפסח וחגים נוספים נחוגו רק במשפחה הגרעינית, בגין הקורונה.

מתחם הסבירות – ביטוי יסוד בתורת האקטיביזם השיפוטי, על פיו התנהלות הרשויות נבחנת לא רק על פי החוק היבש, אלא גם על פי הסבירות של התנהלות. הביטוי היה בכותרות בעקבות הודעתו של היועמ"ש מנדלבליט שמינוי אורלי בן ארי למ"מ פרקליט המדינה היא מחוץ למתחם הסבירות.

מתווה ריבלין – מתווה שרקם נשיא המדינה כדי לאפשר ממשלת אחדות רוטציונית בין כחול לבן והליכוד, לאחר הבחירות לכנסת ה-22, שכללו יציאה לנבצרות של ראש הממשלה נתניהו אם יוגש נגדו כתב אישום, והפיכתו של גנץ לראש ממשלה בפועל בכל תקופת הנבצרות ועד הרוטציה, שבעקבותיה יהיה לראש הממשלה לכל דבר. המתווה כלל שינויי חקיקה כדי לאפשר זאת.

נאום ההפיכה –נאום ההסתה וההמרדה של נתניהו לאחר החלטת היועמ"ש להגיש נגדו כתבי אישום, בו האשים את מערכות האכיפה בישראל בלא פחות מהפיכה.

נבצרות – מצב שבו ראש הממשלה אינו יכול לכהן בתפקידו, וסמכויותיו עוברים לממלא מקומו. בדרך כלל נבצרות מיועדת למקרים של מחלה (כמו התמוטטותו של שרון). על פי מתווה ריבלין, נתניהו ייצא לנבצרות אם יוגש נגדו כתב אישום.

נגיף – השם העברי של וירוס. במלחמת השפות הגיף הנגיף את הווירוס, והתאזרח בשפה המדוברת.

נהיה בסדר או שנהיה בסגר – סיסמה של משרד הבריאות שתבעה מן הציבור להקפיד על הנחיות הריחוק החברתי, המסכות והיגיינה עם היציאה מן הסגר הראשון.

נזרת – אחת ההצעות לשם העברי לקורונה, הקרויה כך בשל צורת הכתר. נזר הוא כתר. הצעה נוספת היא כתרת ויש הצעות נוספות, כולן במשקל מחלות (כמו נזלת, שעלת, חזרת, אדמת, חצבת וכן הלאה). האקדמיה ממליצה להיצמד למושג הלועזי קורונה.

נייר טואלט – מגיבורי משבר הקורונה. רבים אגרו ממנו ויצרו מחסור שעורר ביקוש וחוזר חלילה.

נמסטה – ברכה מקובלת בתרבות ההינדית, במחווה גופנית של קידה קלה והצמדת כפות הידיים כשהאצבעות כלפי מעלה. צוינה כתחליף אפשרי ללחיצת יד וחיבוק בעידן הקורונה.

נכה כלכלית – הגדרה ילדותי ומבישה של ראש הממשלה בפי ח"כ מיקי זוהר, כדי להצדיק את הקלות המס לנתניהו.

נרמול – או נורמליזציה. תהליך של יצירת יחסים נורמליים בין ישראל למדינות ערב. גולת הכותרת – הסכם השלום עם איחוד האמירויות ואחריו עם  בחריין.

סגר – במקור, סגירת חיצונית של יישוב פלשתינאי ביהודה ושומרון לצרכים ביטחוניים. בעידן הקורונה היה לְכינוי לכל סוגי ורמות הגבלות התנועה על אזרחי ישראל.

סיבוב שלישי – מערכת הבחירות השלישית בתוך שנה, שאליה נגררה מדינת ישראל.

סיבוב רביעי – החרב המתהפכת מעל הפוליטיקה הישראלית והציבור הישראלי, שמא אי הכרעה גם בסיבוב השלישי של הבחירות ואי הקמת ממשלה בעקבותיו, תהפוכנה את הסיבוב הרביעי לבלתי נמנע. גם אחרי הקמת הממשלה, החרב עדיין מתהפכת.

סיפוח – החלת הריבונות בפי מתנגדי המהלך.

"סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" – קבוצת פייסבוק פופולרית ביותר, שבה לוחמים בתקופה שצה"ל היה בלבנון מספרים את סיפוריהם. הוקמה באמצע השנה ובתוך ימים הצטרפו אליה רבבות גולשים וסיפרו את סיפוריהם.

ספינת הקורונה – כינוי שניתן לספינת התענוגות "דיימונד פרינסס", שכל הנוסעים בה "נכלאו" למעשה בה ובחדריהם, עת עגנה לחופי יפן, כדי להגן עליהם מפני קורונה, לאחר שהתגלתה התפרצות שלה על הספינה. בפועל, הצעד הזה רק הרחיב את ההידבקות.

עובד חיוני – עובד שלמרות הסגר לא יצא לחל"ת אלא המשיך לעבוד כרגיל בשל חיוניות תפקידו ומקצועו. הפך לסמל מעמד.

עוצר – הוראה של גוף בעל סמכות האוסר תנועת אנשים ברחובות. בליל הסדר הוטל עוצר על מדינת ישראל מתוך חשש שהמפגש המשפחתי והקהילתי של הסדר יחולל הדבקה המונית.

עוצר לילי – צעד שקבינט הקורונה החיל על ארבעים ערים אדומות, אך לא הצליח לאכוף אותו.

עטיה – מילה במשלב גבוה של השפה העברית, שנכנסה לשימוש עממי בעקבות הקורונה: לעטות מסכות, לעטות כפפות. סוכן הביטוי הוא התקשורת. בהנחיות משרד הבריאות דובר על חבישת מסכות. אבל למרבה הצער הביטוי השכיח הוא "לשים מסכות".

עטלף – יונק הדומה לעכבר מעופף, שלפי ההערכות הוא האשם במגפת הקורונה. מקור ההדבקה הוא כנראה בעטלפים חולים שהדביקו כמה עשרות בני אדם בשוק לממכר בשר חיות בר בעיר ווהאן שבסין.

על סטרואידים – השימוש האינפלציוני בקונספירציה של "אכיפה בררנית" חייב את נתניהו להעלות את המינון לאחר הגשת כתבי האישום, והוא החל לדבר על "אכיפה בררנית על סטרואידים".

עסקת המאה – תכנית השלום של טראמפ, הפרו-ישראלית ביותר אי פעם.

עקומה – הגרף המצביע על קצב התפשטות הקורונה בישראל ובעולם.

ערים אדומות – הערים שמצב התחלואה בהם הוא הקשה ביותר, על פי תכנית הרמזור של רוני גמזו.

פיגוע לאומי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, על פי הגדרת נתניהו.

פיוס לאומי – צורך לאומי, שרבים קיוו שממשלת האחדות הלאומית תיצור לו מענה.

פלונטר – תיאור המערכת הפוליטית בעקבות הבחירות, שהסתיימו ללא הכרעה. ובשתי מילים: הפלונטר הפוליטי.

פסח לא יהיה פורים – סיסמה להצדקת העוצר בפסח, כדי למנוע הידבקות המונית בקורונה כפי שהייתה בפורים.

פעימה – הגדרת חלוקת הכספים לאזרחים / עצמאים / מובטלים / עסקים – לא בבת אחת, אלא בחלוקה למספר פעימות.

פרויקטור הקורונה – המשיח לו חיכינו חמישה חודשים, עד מינויו לתפקיד האחראי הלאומי למאבק במגפה, רוני גמזו. ימים יגידו האם הוא משיח שקר.

פרחה – ביטוי לנערה קלת דעת. ביטוי שאול מהסלנג של העולים ממרוקו, שנקלט בשפה העברית. עלה לכותרות השנה, כאשר "שיר הפרחה" של עפרה חזה זכה לגרסת כיסוי בפסטיגל, מעוקרת מהמילה המפורשת.

פריימריז בזק – תכנית של נתניהו לשריין לשנים קדימה את מנהיגותו בליכוד, ללא מתחרים, בסוג של הצהרת נאמנות. התכנית נגוזה דקות אחדות אחרי שהוצגה, בעקבות ציוץ של גדעון סער, עם רמז להתמודדות, שהבהיל את נתניהו.

פרקליטות בתוך פרקליטות – תיאוריית הקונספירציה של השר אוחנה, על קבוצה בתוך הפרקליטות שתופרת תיקים כדי להפיל את השלטון.

קבוצת סיכון – הגדרה של קבוצות באוכלוסיה שעלולות להיפגע קשה כתוצאה מהידבקות בקורונה – אנשים מבוגרים מבני 60 ומעלה, חולים וכו'.

קבינט הפיוס – ועדת שרים שעל פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות אמורה לדון במוקדי המחלוקת והקרע בחברה הישראלית ולחתור לפתרונות של פיוס. נתניהו לא הקים אותה.

קבינט הצללים – צוות מומחים למלחמה בקורונה שהקים ח"כ בנט, שאיתגר את הממשלה והציג אותו ככישלון במלחמה בקורונה.

קבינט הקורונה – ועדת השרים לענייני הקורונה.

קו אספקה – אופן העברת ה"מתנות" לנתניהו, על פי הגדרת מנדלבליט.

קואליציית החסינות – כינוי למפלגות התומכות בנתניהו ובחסינותו, שמטרת העל של נתניהו היא להקים עמן קואליציה כדי להבטיח שלא יעמוד לדין.

קורונה – ללא ספק – מילת השנה. שמו העממי של הנגיף קוביט 19 – מגיפה עולמית שהשביתה כמעט לחלוטין את העולם כולו וגם את ישראל.

קורונה כלכלית – הכינוי לנזק הכלכלי והחברתי הכבד שנוצר עקב הקורונה.

קוקפיט – כינוי לרביעיית ההנהגה של כחול לבן: גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי. פירוש המילה: תא הטייס. הקוקפיט התפצל עם הצטרפות כחול לבן לממשלת האחדות.

קיבינימט – ליברמן נשאל בראיון מה יעשה אם נתניהו יציע לו להצטרף לממשלת אחדות ברוטציה. ליברמן השיב שיאמר לו "לך קיבינימט".

קפסולה – קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה. מקור המילה לטיני: קופסה קטנה.

ראש ממשלה חליפי – הגדרה מוזרה בהסכם הקואליציוני של הרוטציה לאחד מהשניים – נתניהו או גנץ, כשאינו מכהן בפועל כראש הממשלה.

רוטציה – הבסיס לממשלת האחדות הלאומית, כמו ממשלת האחדות שהוקמה ב-1984, הוא הרוטציה בין נתניהו לגנץ במחצית תקופת כהונתה.

ריבונות – הפיכת שטח שלא חלו בו החוק והמשפט של המדינה, לחלק אינטגרלי של המדינה, עם החוק והמשפט שלה, בדיוק כמו שאר חלקי המדינה. התחייבות הבחירות של נתניהו להחלת הריבונות על בקעת הירדן ולאחר מכן תכנית טראמפ שעל פיה תוחל ריבונות ישראל על 30% משטחי יו"ש יצרו ציפיה לצעד מדיני משמעותי של החלת ריבונות, שבסופו של דבר לא התממשה.

ריחוק חברתי – ביטוי אוקסימורוני, על פיו בניגוד למצב שגרה, דווקא הריחוק בין אנשים הוא ביטוי לחברתיות, כי הוא מגן מפני הידבקות בקורונה.

ריסון מהודק – הגדרה של הפרויקטור רוני גמזו של הצעדים החריפים נגד הקורונה ובראשם הסגר השני.

רל"ב – ראשית תיבות של "רק לא ביבי". דרך נפוצה בקרב חסידי נתניהו להסות כל ביקורת על אלילם. "אה, זה רל"בניקים".

רמזור – תכנית של רוני גמזו, פרויקטור הקורונה, לדירוג היישובים בישראל על פי התפשטות המחלה בתוכן, על פי צבעי הרמזור, וטיפול שונה בין קבוצות היישובים על פי דירוגם, ובכך מניעת סכנה לסגר על כל הארץ.

רעיל – כינוי למנהיגותו של נתניהו בפי מתנגדיו: מנהיג רעיל.

שאננות – האווירה ששררה במדינה בעקבות ההקלות בסוף הגל הראשון של הקורונה, שסייעה מאוד להתפשטות הגל השני.

שגרת קורונה – כינוי למצב הביניים שייווצר בעקבות ההקלות ושחרור הסגר, כדי ליצור שגרה מסוימת, אך ממש לא שגרה שגרתית כתמול שלשום.

שוחד – הסעיף החמור בכתבי האישום של נתניהו, בתיק 4,000.

שיטוח העקומה – עצירת העליה בקצב ההדבקה בקורונה.

שימוע – אקט שבו ניתנת לחשוד הזדמנות להשמיע את דבריו בפני הפרקליטות טרם החלטה סופית על הגשת כתב אישום. נתניהו קיבל שימוע בתנאים ייחודיים – הוא נדחה לבקשתו עד אחרי הבחירות, הוא הוארך לבקשתו לארבעה ימים. היועמ"ש ניגש לשימוע בלב פתוח ונפש חפצה, שמע את כל הטענות והחליט להגיש את כתבי האישום.

שלום – מילה שיצאה מן האופנה בעקבות כישלון הסכמי אוסלו והתהליכים המדיניים עם הפלשתינאים וסוריה, וחזרה בגדול בעקבות ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, והמדינות שככל הנראה בדרך.

שלום תמורת שלום – ביטוי שטבע יצחק שמיר, כמשקל נגד לסיסמה "שטחים תמורת שלום" וכנגד ההתייחסות למתנגדי הנסיגה כמתנגדי השלום. נתניהו הכתיר בביטוי זה את הסכמי הנרמול של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין.

שני מטרים – המרחק המותר בין שני אנשים כדי למנוע הידבקות בקורונה.

שר התורה – כינויו של הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הציבור הליטאי, בקרב הציבור זה. והמהדרין יאמרו:  "מרן שר התורה". הכינוי פרץ לתודעה הציבורית הכללית, לאחר שרוני גמזו מתח ביקורת על הרב קנייבסקי, ועורר סערה בקרב מעריציו.

שרשרת ההדבקה – מהלך ההדבקה בקורונה מחולה אחד לשרשרת של אנשים שנדבקו ממנו וכל אחד מהם החל שרשרת הדבקה משלו. עצירת שרשראות הדבקה היא הצעד המשמעותי ביותר בעצירת המגפה.

תו סגול – אישור עבודה לעסק בתהליך היציאה מסגר הקורונה, אם הוא עומד בכללי הזהירות הנדרשים בידי משרד הבריאות.

תוך כדי תנועה – תיאור אופן קבלת ההחלטות באירוע הקורונה שבא במפתיע והיה אירוע מתגלגל.

תכנית טראמפ – תכנית השלום של נשיא ארה"ב. השם הזה נקלט בשיח הישראלי יותר מהכינוי שהדביק לה בעל התכנית: עסקת המאה.

תמותה – מספר או אחוז החולים שמתו מן הקורונה.

תעשו חיים – קריאה (נמהרת מדי) של נתניהו לציבור, עם ההקלות בסגר בשלהי הגל הראשון של הקורונה.

תפירת תיקים – הקונספירציה המטורללת שבה מאשימים נתניהו וחסידיו את המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש ואו-טו-טו גם את בית המשפט.

תקציב דו-שנתי – תקציב שנתי (+חודשיים), להבדיל מתקציב חד-שנתי שהוא "תקציב" לחודשיים (או כלי עבודה לגניבת הרוטציה).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"

איש השנה תש"ף: בני גנץ

סיני חכם (או לא) אחד מן העיר ווהאן במחוז חוביי שבסין, אכל (או לא) מרק עטלפים וממנו החלה (או לא) להתפשט בכל העולם מגפת הקורונה, או הקוביט 19, שטלטלה ומטלטלת את העולם כולו; שעשרות מיליונים בכל רחבי העולם נדבקו בה, קרוב למיליון מתו ממנה וכל כלכלות העולם נקלעו בעטיה למשבר. האיש הזה הוא אולי הראוי מכל לתואר איש השנה תש"ף. אבל ספק אם אכן יש איש כזה ואם כן – מיהו. אנו נהיה קונקרטיים יותר.

מגפת הקורונה הכתה בכל העולם וגם בישראל. אלא שבישראל היא נחתה על מחלת רקע – משבר פוליטי חסר תקדים. או אולי נכון יותר לומר שהקורונה היא מחלת רקע למחלה הקשה יותר, המחלה הפוליטית הישראלית.

בתוך תקופה של כשנה נערכו בישראל שלוש מערכות בחירות, ללא הכרעה. במשך שנה וחצי שלטה כאן ממשלת מעבר לא נבחרת, ללא, תקציב אלא 1:12 מהתקציב האחרון שאושר אי אז. מערכות הבחירות היו מכוערות, עתירות השמצות, שקרים, הסתה ושנאה. מיליארדי ₪ נזרקו עליהן. כל המחלה הזאת סובבת סביב אדם אחד – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

כל אדם אחר במצבו, שידע שבעטיו אין אפשרות להקים ממשלה בישראל; לא ממשלת ימין צרה ולא ממשלת אחדות, היה מתכבד, מפנה את מקומו למנהיג אחֵר שיקים את הממשלה. נתניהו כמובן אינו מעלה אפשרות כזו על דעתו. יתר על כן, אין כמעט ישראלי שהעלה על דעתו שנתניהו יעלה אפשרות כזו על דעתו. הרי פולחן האישיות המגלומנית והנרקיסיסטית שנתניהו בונה סביב עצמו במשך שנות דור, מתמקדת ברעיון של "המדינה זה אני". לכן, מי שמבקר אותו יוצא נגד המדינה. ומי שפועל נגדו פועל נגד המדינה. ומי שחוקר אותו או מגיש כתב אישום נגדו, חותר תחת המדינה. ואם הוא לא ראש הממשלה, מי צריך בכלל ממשלה?

נתניהו, מצדו, היה גורר את ישראל לסיבוב רביעי, וחמישי ושישי. הוא היה ממשיך למשול עוד ועוד בראש ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא זכתה באמון הכנסת ללא הגבלה. וכבר היינו על סף סיבוב רביעי שרוב הסיכויים הם שאף הוא היה מסתיים ללא הכרעה. סיבוב רביעי, בתנאי קורונה וסגר, בעיצומו של המשבר הבריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה שהוביל לאחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדות המדינה. סיבוב רביעי הרה אסון לחברה הישראלית. ומי שמאמין שניתן היה לעצור את המהלך הזה באמצעות איזו חקיקה פרסונלית נגד נתניהו או באמצעות "הצבעה אחת" של הרשימה המשותפת, אינו יודע להבחין בין מציאות לפנטזיה.

מה שעצר את המשך ההתבוססות הזאת בבוץ סבבי הבחירות וממשלות המעבר, הייתה החלטה אמיצה אחת של מנהיג אחד, שסיכן את מעמדו הפוליטי ואת עתידו הפוליטי מתוך הבנה שזו טובתה של מדינת ישראל: החלטתו של יו"ר כחול לבן בני גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית, גם במחיר פירוק כחול לבן. איש השנה תש"ף הוא בני גנץ.

בני גנץ, הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, החל לשדר במחצית השניה של 2018 אותות על כוונתו להצטרף לחיים הפוליטיים, להקים מפלגה חדשה ולהתמודד על השלטון. השמועות והשדרים החלו להתבטא בסקרים. מסקר לסקר הוא נסק. היה בכך דבר מדהים. האיש נמנע לחלוטין לבטא את עמדתו בנושא כלשהו. אף אחד לא ידע מה עמדותיו המדיניות, הביטחוניות, החברתיות, הכלכליות או הזהותיות. הוא בחר בטקטיקה, שגם אם הוכיחה את עצמה כנכונה בפרקטיקה הפוליטית, היא בעייתית מאוד מבחינה מנהיגותית: טקטיקת השתיקה. הוא שתק, והתמיכה בו עלתה. הוא שתק וכך הוא לא הרגיז אף אחד והתמיכה בו גברה. אולי בגלל עיניו הכחולות. אולי בגלל גובהו. אולי בזכות הילת הרמטכ"ל. אפשר להעניק לשתיקתו תארים רבים, אבל מנהיגות – היא לא.

התמיכה בו בסקרים, עם הקמת מפלגתו חוסן לישראל, העניקה לו עוצמה פוליטית שאפשרה לו לגשת מעמדה של כוח למו"מ עם מפלגות אחרות להקמת גוש בראשותו; גוש של מפלגות המרכז. כאשר תל"ם בראשות בוגי יעלון חברה לגנץ, כוחו בסקרים עלה באחת בשבעה מנדטים. מיום ליום החלה זליגה מיש עתיד לחוסן לישראל-תל"ם, מה שחייב את יאיר לפיד למהר להצטרף לגנץ כדי להציל את עצמו ואת מפלגתו. במו"מ עם יש עתיד הפגין גנץ חובבנות, לעומת הערמומיות של לפיד, כאשר נכנע לתביעתו האבסורדית של לפיד לרוטציה על ראשות הממשלה אם המפלגה המאוחדת תזכה בבחירות.

רוטציה היא ייצור פוליטי בעייתי, אך במצב של תיקו פוליטי בין שני הגושים, וכדי למנוע שיתוק, אין מנוס ממנה. כך היה, למשל, בממשלת האחדות בין הליכוד והמערך ב-1984. אבל רוטציה בין מועמדי אותה מפלגה? זה אבסורד. כאשר החיסרון הגדול ביותר של גנץ מול נתניהו הוא חוסר הניסיון שלו, לעומת הניסיון הרב של יריבו – הוא רץ לבחירות עם מסר שאחרי שנתיים, כאשר יצבור קצת ניסיון, הוא יפרוש לטובת מועמד חסר ניסיון אחר. מפלגה המתמודדת על השלטון אינה מסוגלת לעמוד אחרי מועמד לקדנציה שלמה? איזה מסר עלוב זה לציבור. הייתה זו שגיאה חמורה. אין לי ספק, שאלמלא נכנע גנץ לתביעה ההזויה של לפיד, לפיד היה ממצמץ ראשון, וזוחל למפלגה המשותפת ללא רוטציה. היה זה עוד גילוי של חוסר מנהיגות מצד גנץ.

גנץ עמד בראש הרשימה שהקים, כחול לבן, בשלושת הסיבובים. הוא הצליח להקים אלטרנטיבה משמעותית לנתניהו שהיה בה כדי למנוע ממנו את השלטון, אך לא היה ביכולתה לנצח ולהקים ממשלה.

אחרי הסיבוב השני הציע הנשיא ריבלין את מתווה הנבצרות לממשלת אחדות שבה, לאחר זמן קצר, ראשות הממשלה הייתה עוברת לידי גנץ. הליכוד נענה להצעה (אם כי לא מן הנמנע שהיה זה תרגיל עוקץ של נתניהו). גנץ ואשכנזי רצו להיענות להצעה, בין אם כדי להעמיד בניסיון את נתניהו ובין כדי שתקום הממשלה הזאת ותמנע פארסה של סיבוב שלישי. אבל לפיד ויעלון התנגדו בתוקף וגנץ נכנע. היה זה גילוי נוסף של חוסר מנהיגות.

בסיבוב השלישי הוביל הליכוד מסע הסתה והשמצות חסרת תקדים נגד גנץ. דימנטי, מעורער בנפשו, סוטה מין, מושחת, חסר יכולת, מגמגם – אלה אך מעט מן ההשמצות שהופצו וציבור גדול קנה אותם. גנץ לא נשבר והוכיח חוסן נפשי בלתי רגיל. היה זה בהחלט גילוי של מנהיגות.

אחרי הסיבוב השלישי, נגרר גנץ אחרי לפיד שנגרר אחרי עופר שלח להרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת, שאילו קמה חלילה, היא הייתה מתפוררת ונושרת בתוך שבועות. ההיגררות הזאת הייתה גילוי מובהק של חוסר מנהיגות. כמובן שניסיון הנפל הזה קרס בטרם קם.

בסיטואציה המשברית הזאת גנץ התגלה כמנהיג לאומי. לפיד ויעלון נגררו אחרי הפנטזיה התורנית של עופר שלח: שעה שהממשלה עסוקה בהתמודדות עם הקורונה, אנחנו ננצל את הרוב המלאכותי שלנו – רוב על דרך השלילה, של מפלגות שהדבר היחיד המשותף להן הוא אויב משותף, נדיח את יו"ר הכנסת והיו"ר מטעמנו יוביל לחקיקה פרסונלית שתוציא את נתניהו מבלפור. ברגע זה, על פי הפנטזיה, הליכוד ידיח את נתניהו ויזחל לממשלה בראשות כחול לבן.

הפעם גנץ התעשת, ועצר את הפארסה. הוא ידע שאין שום סיכוי לפנטזיה הזאת. הוא ידע שיש רק שתי אפשרויות – סיבוב רביעי בתנאי קורונה או ממשלת אחדות לאומית. הוא גם ידע, שאם יהיה סיבוב רביעי, רבים הסיכויים שאחריו הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב חמישי. הוא הבין שזו חובה לאומית לעצור את זה. הוא הכריע בעד ממשלת אחדות לאומית. המחיר שהוא שילם על כך היה כבד. הוא איבד חצי מכוחו הפוליטי; כוח שעמל עליו במשך שנתיים והביא אותו לשוויון בשלוש מערכות בחירות. הוא קיבל החלטה מתוך ידיעה שהיא לא תהיה פופולרית בקרב המחנה שבחר בו. הוא ידע שיחטוף גינויים, נאצות, גידופים והשפלה בגין ההחלטה הזאת. הוא ידע היטב איזה מחיר צפוי לו. והוא שילם במודע את המחיר, כיוון שזה מה שטוב למדינת ישראל. הוא בחר להיות נאמן למסר המרכזי שעמו הלך לפוליטיקה: ישראל לפני הכל!

ההחלטה הזו הייתה הרגע שבו נולד מנהיג. הוא הקים עם נתניהו ממשלת אחדות לאומית רוטציונית פריטטית. ממשלה גדולה ומנופחת, עם תפקידי שרים מיותרים וסגני שרים מיותרים אף יותר. עם תואר חדש ומביך של "ראש ממשלה חליפי". אך הוא הציל את החברה הישראלית מאסון.

****

"אמרנו לך!"

את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום.

ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.

ממשלת אחדות? עם נתניהו?

זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.

בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא הייתה תביעה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.

נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהקרע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.

שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה נתניהו מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני.

לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית, כמו ההסכם עם איחוד האמירויות. נתניהו הדיר אותם, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא"ב של ממלכתיות, שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות למצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת. 

נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית. וזה נכון. הרי יש דברים שאפילו לא צריך לכתוב אותם.

כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב"יוזמת אחדות" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"

לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.

נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו.

הייתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכל!

האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בסוף אוגוסט, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכל – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק.

גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.

גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל.

בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג על התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות.

והנה, במשבר האחרון – משבר התקציב, כאשר גנץ עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.

ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, הייתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. יתכן שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמתית לנתניהו.

האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם.

לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

****

כשר הביטחון, מתמודד גנץ עם אתגרים רבים במספר זירות.

הוא ממשיך בדרך שעיצב נתניהו יחד עם שר הביטחון יעלון ואח"כ ליברמן ובנט – המלחמה בין המערכות, לסיכול ניסיונה של איראן להתבסס בסוריה ובלבנון ולהקים בהן מאחז תוקפנות נגד ישראל. זו מדיניות טובה ונכונה ונכון להמשיך בה. לזכותו של גנץ ייאמר שהוא חזר למדיניות העמימות המוצדקת, שנסדקה בזמן הבחירות וישראל חדלה להתפאר בפעולותיה נגד איראן.

השינוי המשמעותי שהנחיל גנץ כשר הביטחון, הוא הפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה מול טרור ההצתות בגבול עזה, שננקטה מאז תחילת המתקפה הזו במרץ 2018. הוא החליף אותה בהתייחסות להצתה כאל רקטה ועמידה חסרת פשרות על ריבונותה של ישראל. זה שינוי מבורך.

****

איש השנה תש"ף הוא בני גנץ, האיש שקיבל את ההחלטה המנהיגותית החשובה ביותר השנה ומנע אסון.

אולם אי אפשר שלא להזכיר שני אישים שאלמלא הם – זה לא היה קורה. השניים הם שר התקשורת יועז הנדל ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר.

הם היחידים שסירבו להתקרנף וללכת להרפתקה של ממשל מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וסיכלו את האיום הזה. לאחר מכן הם דחו פיתויים אדירים מצד נתניהו וסיכלו הקמת ממשלת ימין צרה צרורה שכל עניינה ניסיון להעמיד את נתניהו מעל החוק. גם לאחר הקמת הממשלה הם דחו את כל ניסיונות הפיתוי של נתניהו לפרק את הממשלה ולחבור לגוש שלו. ולאחרונה, הם סיכלו את נפילת הממשלה במשבר התקציב והצילו את החברה הישראלית מסיבוב בחירות הרה אסון.

ולכן, בכתבה על איש השנה תש"ף, אני רואה כחובה להזכיר גם יועז הנדל וצביקה האוזר ולהעלות על נס את תרומתם.

* "שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.9.20

* משבר מנהיגות – בימים הקשים האלה, כאשר המגפה הולכת ומחריפה ושוברת שיאים, עד שסגר מלא ניצב לפתחנו, כדאי לזכור איך לפני שבועות אחדים ראש הממשלה כמעט דרדר אותנו לבחירות בתוך הסיטואציה הזאת, כדי לגנוב את הרוטציה. ועדיין הוא שומר על האופציה הנכלולית הזאת. ועדין אין לנו תקציב עד סוף 2021, שכבר מזמן יכול היה להיות מאושר, אלמלא נתניהו שיחק ומשחק בו כאמצעי לגניבת הרוטציה.

מי שהצילו את מדינת ישראל מאסון הסיבוב הרביעי תוך כדי המשבר הרפואי, הכלכלי והחברתי היו יועז הנדל וצביקה האוזר – סיעת דרך ארץ, שכבר הצילו את המדינה השנה ממספר הרפתקאות מטורפות: קודם מרעיון העוועים שבעיצומו של המשבר הקשה תקום כאן ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת ובעם, וקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית קנאית אנטי ישראלית השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה ובטרור. אח"כ הם הצילו את המדינה מממשלת ימין צרה צרורה, שייעודה היה העמדתו של נתניהו מעל החוק וסיכול משפטו באמצעות חקיקה אנטי דמוקרטית. ובמקביל הם סיכלו את הניסיון לטלטל את מדינת ישראל בעיצומה של הקורונה להרפתקה של ניצול ציני של "רוב" מלאכותי בכנסת, על דרך השלילה (כלומר מפלגות שאין ביניהן שום מכנה משותף חיובי זולת אויב משותף) לצורך חקיקה פרסונלית רטרואקטיבית, שספק רב אם בג"ץ היה מאשר אותה, אך לבטח הייתה מטלטלת אותנו לסיבוב רביעי. יש לציין שבכל אחת מהאופציות הוצעו להנדל והאוזר פיתויי משרות ושריון אינסופיים, אך הם העדיפו את השיקול הממלכתי.

למרבה הצער, גם היום, בהתמודדות עם הקורונה, גורמים רבים מעמידים שיקולים כיתתיים ואישיים מעל המאמץ הממלכתי לנצח את הנגיף. בראש ובראשונה העסקנים החרדיים שנלחמים נגד צעדים שבטווח הקצר עלולים לפגוע במגזר שלהם למען טובת הכלל וגם למען טובת המגזר לטווח הארוך. וכך גם ראש הממשלה, שמתאים את החלטות הקורונה לשיקולים פוליטיים כמו החשש לאבד את תמיכת החרדים, ומפגין חוסר מנהיגות משווע.

דווקא במשבר המחייב מנהיגות נחושה, מלכדת, שמציבה את האינטרס הממלכתי העליון מעל לכל אינטרס צדדי, אנו נמצאים במשבר מנהיגות חמור כל כך.

* הרמזור שברמזור – רעיון הרמזור של רוני גמזו, שהתקבל באיחור של חודש, הוא רעיון חשוב. הוא נועד להתגונן מפני הקורונה מבלי להשבית את מדינת ישראל ולהכניס את כולה לסגר נוסף, שעלול למוטט את הכלכלה ולפגוע קשות בחברה. זאת, באמצעות טיפול נקודתי, כולל סגר, באזורים מוכי קורונה, והפרדה בינם לבין שאר חלקי המדינה.

דווקא מתוך תמיכה ברמזור של גמזו, אני תומך בעמדתו של גלנט החולק על תפיסתו של גמזו בנוגע לבתי הספר בערים האדומות. זו גישה המבוססת על תפיסת הרמזור. למה לסגור את כל בתי הספר בעיר האדומה? מקשה גלנט. יש לסגור בית ספר שיש בו אפילו חולה אחד, אך למה לסגור את שאר בתי הספר בעיר, שאין בהם אף חולה? אם יש בית ספר בבני ברק במרחק 100 מטר מבית ספר ברמת-גן, למה בית הספר בר"ג יישאר פתוח ויסגרו בית ספר בבני ברק במרחק של כמה ק"מ? צודק. זה אותו היגיון – לבודד את המקומות הנגועים ולטפל בהם באופן ממוקד.

* הפקרות – תפקידה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית וחובתה היא לבקר את הממשלה, את החלטותיה ואת התנהלותה, ואין ספק שהתנהלות הממשלה בנושא המאבק בקורונה מזמינה ביקורת מוצדקת. כאשר ליברמן מבקר את הממשלה ותוקף אותה, הוא ממלא את תפקידו ובמידה רבה הוא צודק.

אבל כאשר הוא מסית את אזרחי המדינה לא לציית להנחיות הממשלה, זו הפקרות. קריאה כשלו, בשעת חירום בריאותית וכלכלית ובמצב החברתי המעורער שבו אנו נמצאים, למרי אזרחי, עלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה. כדאי שליברמן יחליט אם הוא אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה.

* אופוזיציה אחראית – אחרי שליברמן הסית את אזרחי ישראל להפרת חוק ולאי ציות להנחיות הקורונה, אני מצפה משאר מנהיגי האופוזיציה, מבנט ועד איימן עודה ובראש ובראשונה מראש האופוזיציה יאיר לפיד, לקרוא לציבור לציית להנחיות. הם יכולים וחייבים לבקר את הממשלה. זו שליחותם ומשימתם. אך אין מנהיגות ללא אחריות, והאחריות מחייבת אותם לצאת בקריאה כזאת.

* בעליל – בדברי ההסתה שלו להפרת חוק, אמר ליברמן שהחלטות הממשלה בנושא הקורונה הן "בלתי חוקיות בעליל". לא פחות.

כדאי לזכור על אלו פקודות נאמר שהן בלתי חוקיות בעליל. הביטוי לקוח מפסק הדין בפרשת כפר קאסם, רצח בדם קר של 49 אזרחים חפים מפשע בידי מג"בניקים, כיוון שהפרו עוצר (שלא ידעו עליו). המשמעות של הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל", להבדיל מסתם "פקודה בלתי חוקית", היא שמדובר בפקודה שאסור לחייל לבצע אותה ואם הוא מבצע אותה הוא נושא באחריות פלילית. כלומר, חייל צריך לבצע פקודה גם אם היא בלתי חוקית, והעבריין הוא המפקד שנתן אותו. כאשר היא בלתי חוקית בעליל, מצפים מן החייל להבין בעצמו שאסור לו לבצע אותה, ואם יבצע אותה לא יוכל להתחמק מדין בטענה שהוא רק ביצע פקודה. למשל – פקודה לרצוח שבוי, או פקודה לרצוח נשים וילדים במכוון וכו'.

ליברמן לקח, לא פחות, את הפטיש הכי כבד, את הביטוי הכי קיצוני, כדי לבטא… מה בעצם? שאין לו אמון בממשלה הנבחרת שמחליטה על כך? הרי א"ב של דמוקרטיה הוא ציות להחלטות החוקיות של השלטון, ואין שום צל של ספק, שכל ההחלטות, הנכונות והשגויות, בנושא הקורונה – לא זו בלבד שאינן "בלתי חוקיות בעליל" הן חוקיות לעילא ולעילא. חוקיות בעליל.

האיש התחרפן בעליל.

* מחנה אחד – לכאורה, ליברמן והרב קנייבסקי הם שני הקצוות הרחוקים ביותר בציבוריות הישראלית. בפועל, הם אותו מחנה: מחנה האנרכיה והמרי האזרחי.

* אפס – יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת ח"כ יפעת שאשא-ביטון אמרה בראיון ל-y-net שעל פי נתונים אפידמיולוגיים שהוצגו לוועדה נתוני ההדבקה מן ההפגנות בבלפור הן 0. אם זה נכון, פירוש הדבר שסיכויי ההדבקה בשטח פתוח הם 0. או באותיות: אפס!

אם כך, יש לאשר לאלתר ללא הגבלה כל פעילות באוויר הפתוח – משחקי כדורגל עם קהל, הופעות המוניות בפארק הירקון ובקיסריה, חתונות ללא הגבלה בגני אירועים ובשטח הפתוח וכו'. מדוע כל אלה אינם מאושרים? האם הנתונים שהוצגו לוועדת הקורונה אינם מוכרים לפרופ' גמזו ולצוותי המומחים שלו? ולמה בכל העולם יש הגבלות חמורות על התקהלות באוויר הפתוח? הרי אין ולא יכולה להיות התקהלות צפופה יותר מזו שבהפגנות.

* הצד השני של הקונספירציה – אם מישהו חושב שתאוריות קונספירציה מטורללות הן רק מנת חלקם של החסידים השוטים של נתניהו, יש לי חדשות בשבילו. הנה אחת כזאת, לא טובה יותר מקשקושי "תפירת התיקים וההפיכה השלטונית": "הממשלה מייבאת חולים מניו-ג'רזי ואומן, כדי להמשיך לקיים את שלטונה".

החסר משוגעים אנוכי?

* לא עבירה פלילית – האם הייתה הצדקה למעצרו של זאב אנגלמאייר בתחפושת "שושקה"? לא. טעם רע, הומור ירוד וגסות רוח ראויים לגנאי, אך אינם עבירה פלילית במדינה דמוקרטית.

* צדק צדק – "צדק צדק תרדוף", נאמר בספר דברים. למה נאמר פעמיים צדק? אחת הפרשנויות היא שלא די לרדוף צדק, יש לרדוף אותו בדרכי צדק. כלומר, המטרה – צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים.

גורמי החוק בישראל שטיפלו ומטפלים בתיקי נתניהו, מונעים מרדיפת צדק. המוטיבציה שלהם לחשוף שחיתות ולבער אותה גבוהה מאוד, ועל כך הם ראויים להוקרה והערכה מכל פטריוט ישראלי.

אולם ברדיפת הצדק הם לוקים לא אחת בדרכים של חוסר צדק, סוטים מדרך הישר לדרכים עקלקלות. בסופו של דבר זו חרב פיפיות, שרק משרתת את המושחתים ואת השחיתות. כאשר חוקר בכיר בפרשיות נתניהו הוא בן זוגה של אחותו של נוני מוזס, מן הראוי להחליף אותו בחוקר אחר, ולו בשל מראית עין ומניעת לזות שפתיים. הרי הצוותים גדולים, ויש מי שייכנס לנעליו. כאשר הדבר לא נעשה, מתחילים להסתבך בטיוח, תירוצים ושקרים. והדבר ראוי לגינוי.

עם זאת, מן הראוי שלא נתבלבל, ונבחין בין פיל וזבוב. בל ניתן לפרשיות כאלה להסיט את כובד המשקל הציבורי מן המאמץ המרכזי: ביעור השחיתות הממארת – השחיתות השלטונית. ושלא נהפוך אידיוטיים שימושיים של המושחת הגדול, דרך עיסוק טהרני באי סדרים קטנים.

* עצות לבנט – מסקר לסקר עולה כוחו של בנט. אילו התייעץ אתי, אלו היו עצותיי אליו:

א. הודע מיד, כבר השבוע, שאתה מועמד לראשות הממשלה.

ב. מרגע זה ואילך, אתה וכל אחד ממפלגתך שיתראיין, ישיב על השאלה האם תמליצו על נתניהו במילים: אנו מקווים / מאמינים שנתניהו ימליץ על בנט.

ג. היפרדו בהקדם מסמוטריץ' הגזען, ההומופוב, האנטי ממלכתי.

ד. הקימו רשימה משותפת עם ישראל ביתנו, שתהיה מפלגת הימין הפוסט-ביביסטית.

ה. צרו מראש קשרים עם כחול לבן, יש עתיד, דרך ארץ, החרדים וגורמים בכירים בליכוד (סער, אדלשטיין, ברקת ואחרים) על שותפות קואליציונית אחרי הבחירות.

* הביביסט של לפיד – האם יש ליאיר לפיד חסידים שוטים מן הסוג של הביביסטים? כן, לפחות אחד. אייל ברקוביץ'.

* בעיית עומק תרבותית – כתובת מזוויעה כקבלת הפנים לתלמידות העולות לכיתות י' בבי"ס בכפ"ס: "איה נאפה – 12, אילת 30 בני י"ב – 100". אפילו כ"בדיחה" זו זוועה. יש לציין שמנהל בית הספר אסר על תליית הכרזה והתלמידים הנוגעים בדבר טופלו באופן משמעתי.

בתיכון אחר נכתבה כתובת גרפיטי: "אין יודניקית שלא נותנת – אין י"בניק שלא מקבל" (במקור "עין"). עוד לפני ה"אין" ו"אין" המפקיע את הסקס מכל הקשר של זוגיות, אהבה ואינטימיות, הבעיה מתחילה בעצם הטרמינולוגיה של "נותנת" ו"מקבל", כלומר המסחור של הסקס ליחסי קח/תן, כאילו מדובר באיזו סחורה שנמצאת אצל הבת והיא נותנת אותו לבן, ולא אקט של קרבה והדדיות בין שני בני זוג.

אלה ביטויים לבעיית עומק תרבותית, המחייבת התמודדות יסודית של מערכת החינוך.

* אמירה ביקורתית כלפי הקרבן – בכל מקרה של אונס יש רק אשם אחד – האנס. 100% מהאשמה ומהאחריות היא עליו. אין שום אשמה בקורבן. נקודה.

אין באמירה המוחלטת הזאת כדי למנוע אמירה ביקורתית כלפי הקורבן, מבלי לגרוע גרם מאשמתו של האנס. ובמקרה של האונס באילת כמו במקרים רבים אחרים, על תרבות האלכוהול והשתיה לשכרה עד אובדן הכרה.

כפי שאנחנו מלמדים את ילדינו לחצות בזהירות את הכביש, ואין בכך כדי לגרוע מאחריותו של הנהג לזהירות, כך עלינו לחנך את ילדינו להיזהר מן האלכוהול ולא לשתות לשכרה עד אובדן שליטה. ועלינו להזהיר את בנותינו שכאשר הן שותות לשכרה הן הופכות טרף לחיות אדם ואנסים.

וכפי שיש לחנך את הנוער למיניות יפה, מכבדת ומכובדת, וכפי שיש לחנך אותם נגד אלימות למיניה, וכפי שיש לחנך אותם נגד סקסיזם, כך יש לחנך אותם נגד שתיינות ונגד שתיה לשכרה.

* שמונה שנים ושלושה חודשים – על פי החלטת שר המשפטים ניסנקורן והיועמ"ש מנדלבליט תבקש המדינה דיון חוזר בבג"ץ על פסיקתו השערורייתית לפיה יש להרוס חלק ניכר מן הבתים במצפה כרמים. אני מקווה מאוד שבג"ץ יהפוך את החלטתו ויאמץ את עמדת המיעוט של השופט הנדל.

החלטת בג"ץ כלל לא הייתה באה לעולם אילו הממשלה אימצה את דו"ח ועדת השופט אדמונד לוי על מעמד הבניה ביהודה ושומרון. חלפו שמונה שנים ושלושה חודשים מאז שהדו"ח הוגש לממשלה ופורסם, אך מאז ראש הממשלה טרם מצא זמן להביא אותו לאישור הממשלה, שלא לדבר על חקיקה בכנסת ברוח המלצותיו. אגב, כבר חלפו קרוב לארבע שנים מאז שהתירוץ "אובמה" כבר לא רלוונטי.

אולי נוח יותר לנתניהו להשאיר את המצב הנוכחי על כנו, כי הוא משרת אותו במה שמעניין אותו יותר – המלחמה נגד בית המשפט העליון.

            * ביד הלשון

שפיונים – אחת הפינות האחרון הוקדשה לביטוי הגנאי דגנרלים, שהמציאה סילבי קשת.

בדרך כלל, המילה דגנרלים הופיעה אצלה עם בת זוג – המילה שפיונים. "דגנרלים ושפיונים". כלומר אנשי צבא ומודיעין.

שפיון הוא מרגל ברוסית. אם כן, מה הרעיון? הרי ברור שכאשר סילבי קשת כתבה דגנרלים היה בכך כדי להלעיג. אך שפיון? הרי זה בסך הכל תרגום של מקצועם האמתי.

את התשובה לכך למדתי מרוביק רוזנטל. יש ברוסית שתי מילים למרגל: רזוודצ'יק ושפיון. מבחינה תקנית אלו מילים נרדפות. אולם בשפה המדוברת, משתמשים במילה רזוודצ'יק כביטוי של כבוד למרגלים שלנו בעורף האויב ובמילה שפיון למרגל נגדנו. ולכן, זהו שם גנאי.

* "חדשות בן עזר"