קיבוץ באתגר הקורונה

קבוצת ראות היא עמותה ישראלית, המגדירה עצמה כקבוצת השפעה ואסטרטגיה, השואפת להבטיח את חוסנם ושגשוגם של מדינת ישראל, החברה הישראלית והעם היהודי. הקבוצה הפיקה מסמך שכותרתו: "מבט מערכתי – השלכות הקורונה על סוגיות של חוסן לאומי". המסמך בוחן את השלכות המגפה על החוסן הלאומי, הקשר עם העולם היהודי והאתגרים במזרח התיכון. אחד הפרקים במסמך נקרא: "קהילות בישראל כמנוע לחוסן לאומי, חברתי וכלכלי". וכך נאמר, בין השאר, בפרק זה: "גישת הקהילתיות עשויה לספק את רשת הביטחון החברתית האופטימלית עם תום המשבר, ואולי אף בזמן המשבר. מערך המוסדות הקהילתיים שפרוס ברחבי המדינה ובכל קהילה יוצר את הבסיס לחוסן, לשגשוג והכללה ברמה הקהילתית והלאומית. קהילה ממקסמת את ההון החברתי, ומבטאת את הנכונות להקריב, ליטול סיכון ולקיים חליפין למען ובין חברי הקהילה, בזכות השתייכותם לאותה מסגרת חברתית ובהתבססות על סולידריות הדדית ומערך נורמות חברתיות, ובכך, למעשה, להוות רשת ביטחון חברתית וכלכלית. גם בעת משבר הקורונה ולמרות הסגר, הקהילה היא בעלת הפוטנציאל הגדול ביותר לספק תמיכה אפקטיבית ומורלית לחבריה, כולל מתן מענה לצרכיהם של קשישים, הפגיעים יותר למחלה".

מילים כדורבנות! הקהילה היא בסיס החוסן גם בימי שגרה – לא כל שכן בימי חירום, קל וחומר במצב חירום מתמשך. אין קהילה קהילתית יותר מקיבוץ שיתופי, שהנו קהילה מקפת-כל, שהחברות בה היא במלוא גופו ורוחו של האדם. אנו חשים זאת היטב בחיינו, בקיבוץ אורטל.

קיבוץ אורטל הגיע למשבר הקורונה כקהילה חסונה וחזקה, הרבה מאוד בזכות תנופת הצמיחה הדמוגרפית האדירה בשנים האחרונות. וחוסנה של הקהילה בא לידי ביטוי עילאי במשבר הקורונה. הערבות ההדדית, בין חבר לחבר, בין החבר והקהילה, ובין הקהילה לחבר, באים לידי ביטוי במלוא הודם והדרם. מה שמאפיין את אורטל בימים אלה, הוא שילוב של הנהגה מרכזית חזקה הזוכה לאמון הציבור, ועדות פעילות ומתפקדות היטב והתנדבות והירתמות יפים של מרבית החברים ושל הנוער הנפלא שלנו – זה השילוב המנצח באתגר הקורונה. האופן שבו כל המערכות באורטל השכילו להתאים את עצמן בקלות יחסית לשינוי מהיר ודרמטי לא רק בסדר יומן, אלא באופן פעולתן, ולתת לכך את המענה המתאים, הוא מקור לגאווה לכולנו.

כך, למשל, מערכת החינוך – שבתחילת המשבר הצליחה ליצור תכנית הפעלה מאורגנת ומסודרת במגבלות הנחיות משרד החינוך, וכאשר למחרת – ההגבלות החדשות הפכו את התכנית לבלתי אפשרית, התאימה מיד את פעולתה לתנאי אי-המפגש. גולת הכותרת היא הפעלת הנוער בהנעת הקהילה והמשק.

כך גם ועדת תרבות, שכל הווייתה היא יצירת המפגש הקהילתי, ובהתראה של 24 שעות נאלצה לבטל את מסיבת פורים עליה עמלה כל כך ואת ערב חורף, אך מיד התעשתה ויצרה חלופה תרבותית המתאימה לתנאי הבידוד והסגר. מדורת השבט פועלת ללא המפגש הבלתי אמצעי. וכך גם קבלות השבת שהפכו מיד למקוונות. אש התמיד של קבלת השבת לא כבתה לרגע ומיד שינתה את אופן פעולתה.

****

ברצוני להאיר בזרקור גדול במיוחד את ענף המזון. תפקיד מנהל ענף המזון, או כפי שנקרא בעבר "אקונום", הוא אחד התפקידים הקשים ביותר בקיבוץ. הוא נמצא בחוד החנית של השירות לציבור, צריך לקלוע לטעמם של יותר משלוש מאות פיות ולהשביע את תֵּאבונם, ולרצות את רצון כולם. המשימה הכמעט בלתי אפשרית הזאת נעשית במגבלות תקציב לא פשוטות. בימי שגרה הענף מאכיל גם את קבוצות התיירים הרבות הפוקדות אותנו כמעט מדי יום.

וביום אחד, כל אופן פעולתו של הענף ושל חדר האוכל הפך לסכנת הדבקה, ולכן הענף חייב היה לשנות את פניו ללא היכר. חדר האוכל, שעצם מהותו הוא היותו מקום המפגש החברתי היומיומי החשוב ביותר של הקיבוץ, אינו יכול למלא את ייעודו הרגיל. ענף המזון שהפך, באפס התרעה, למרכז משלוח ארוחות לבתי החברים – ממלא את ייעודו החדש בצורה מעוררת התפעלות. הוא מוכיח, כמו יתר מוסדות אורטל, יכולת גמישות והתאמה למציאות משתנה, וזהו ביטוי לעוצמה וחוסן.

עמדתי בנושא חדר האוכל מוכרת. איני רואה בו ענף שייעודו האכלת החברים, אלא האוכל הוא רק אמצעי למפגש חברתי קהילתי. לכן, כבר לפני 25 שנים ניסיתי להעביר החלטה, שכל לקיחת מזון מחדר האוכל לבתים הפרטיים תהיה בתשלום מלא ואילו האכילה בחדר האוכל תהיה בסבסוד של 100%. בשנים האחרונות תפיסתי, שבעבר נתקלה בהתנגדות מקיר לקיר, יושמה באופן חלקי.

על פי אותו העיקרון, הייתי צריך לתמוך בסגירת חדר האוכל בימי קורונה, בהם ייעודו אינו מתממש. יש קיבוצים שנהגו כך. גם אנו, במטה קורונה, דנו בכך. אבל בימי קורונה אני תומך בהתלהבות בפעולתו של חדר האוכל באספקת אוכל לבתי החברים, כי זה הביטוי היפה ליחד שלנו, לערבות ההדדית שלנו, לאכפתיות של קהילה המספקת את צרכי חבריה, ונעזרת לשם כך בהירתמות של חברים ובעיקר של בני נוער לתפעול הענף באופן שונה כל כך מן הרגיל.

כאמור, תפקיד מנהל ענף המזון הוא מן הקשים בקיבוץ, והדבר מחריף בימי קורונה, שבהם העצבים מתוחים מן הרגיל. ולצערי, נחשפנו למתקפות כעורות על הענף, מצד מי שכנראה מקבלים כמובן מאליו את הטוב הזה והוא אינו מספק אותם.

איני טוען, חלילה, שאין מקום להשמעת ביקורת על כל בעל תפקיד, על כל מערכת וגם על ענף המזון. השאלה היא איך היא נשמעת והיכן. יש הבדל בין ביקורת בונה והצעות שיפור וייעול, לבין תּוֹבענוּת ברוח "מגיע לי", שאינה הולמת את הרוח האורטלית.

****

היעד העליון שלנו בימים אלה הוא הימנעות מכניסת הנגיף לאורטל, ושאף חבר לא ילקה במחלה. במקביל אנו נערכים לכך שאם חברים ילקו במחלה, נשכיל לבצע את הפעולות הנחוצות לבלימת התפשטותה ולהמשך תפקוד מיטבי של הקהילה.

הדרך לעמידה ביעד היא סגירת אורטל מפני אנשים מבחוץ. גם הסגירוּת הזאת מנוגדת לדרך החיים הנורמלית שלנו, אך כעת היא כורח המציאות.

בנושא זה, הופתעתי לשמוע לפני ימים אחדים חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, הקובע שאין ליישוב קהילתי סמכות חוקית לסגור את שעריו מפני הבאים מבחוץ. יש לציין, שכיוון שבגולן ראש המועצה, נציג הריבון, הוציא צו המחייב את היישובים להסתגרות כזו, חוות הדעת הזו אינה תקפה לגבינו. עם זאת, יתכן שעל פי אותה השקפה משפטית, ניתן לפסול גם את חוקיותו של הצו.

חוות הדעת הזו היא ביטוי לאי ההבנה הקיימת באליטה המשפטית הישראלית את מקומה ומשמעותה של קהילה ובעיקר של התיישבות קהילתית כפרית. האידיאולוגיה הנאו-ליברלית אינדיבידואליסטית של אותה אליטה, מכירה רק בפרט ובמדינה וכל קולקטיב אחר, קהילתי ולאומי, זר לה. הדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיה נגד ועדות הקבלה, כאשר גורמים פוסט-ציוניים שונאי ההתיישבות הציונית ניצלו את הגישה הזו כדי לחבל, באמצעות בית המשפט, ביכולת הקיום וההתפתחות של ההתיישבות.

אני מקווה מאוד, שמשבר הקורונה, המדגיש את כוחה ומשמעותה של קהילה, יביא למהפך ביחס מדינת ישראל וגם המערכת המשפטית, ביחסם לקהילה ולהתיישבות. כפי שנאמר בדו"ח של קבוצת ראות: "במשבר טמונה גם הזדמנות לפיתוח מורשת של רשת קהילות בחברה הישראלית, שבתקופת ההתאוששות מהמשבר תגביר את השגשוג, ההכללה והחוסן של חבריה. לפי ניתוח קבוצת ראות, הקהילה היא המפתח להשגת היעדים של שגשוג, הכללה וחוסן, ויש לה השפעה מכרעת על איכות חייו של האזרח. מוסדות הקהילה המהווים את עמוד השדרה של הקהילה, הם המפתח לבניית הון חברתי וכתובת למתנדבים ולפעילים".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 8.4.20

* צירי לידה – האם עם ישראל יזכה למתנת חג – ממשלת אחדות לאומית? אני מקווה שהמשבר הנוכחי במו"מ הוא צירי הלידה. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

* בונים על הרמאות – הבון טון אצל "לה-פמיליה" של הבייס הביביסטי ברשתות החברתיות, הוא שלמעשה ממשלת האחדות היא "ממשלת שמאל". "נעבור את הקורונה ונפיל אותה". כלומר, הם בונים על היכרותם את נתניהו כרמאי ונוכל. כנראה שלכן הם מעריצים אותו. אבל אני נותן לו יותר קרדיט, ומאמין שהוא לא יפיל את ממשלת האחדות. ובכל מקרה, להקמת הממשלה תקדם חקיקה שתעגן את הרוטציה באופן שאי אפשר יהיה להתחמק ממנה.

ובכלל, העובדה שהקנאים מימין רואים בממשלה "ממשלת שמאל" והקנאים משמאל רואים בה "ממשלת ימין" היא ההוכחה שזו ממשלת אחדות לאומית, ולא ממשלה צרה צרורה קנאית קיצונית. כאשר השמאלימין הקיצוני מתנגד לממשלה, זה סימן שיש לעם ישראל סיבה טובה לחגוג ולשמוח.

* רק לא גנץ – נחרדתי לקרוא, בכתבה ב-ynet, שבה התבשרנו שעידן רייכל ישיא משואה בטקס יום העצמאות, את המשפט הבא: "את הנאום המרכזי, שיוקלט גם הוא מראש, צפוי לשאת יו"ר הכנסת בני גנץ". בני גנץ? מכל האישים במערכת הפוליטית, האדם האחרון שאני מעוניין לשמוע אותו נושא דברים בטקס הוא בני גנץ. למה? כי פירוש הדבר, הוא שב-28 באפריל הוא עדין יהיה יו"ר הכנסת וטרם תקום ממשלת האחדות הלאומית.

העובדה שממשלת האחדות הלאומית לא קמה ולא הושבעה בשבוע שעבר היא תעודת עניות לנתניהו וגנץ. אבל שלא תקום גם עד סוף אפריל? הרי זו אמורה להיות ממשלת חירום!

* הרהורים לנוכח פריחת הדובדבן – אני יושב ספון בביתי, צמוד למקלדת ולמסך, שדרכו אני מקיים את כל הפגישות והישיבות באמצעות יישומון "זום". אולם את הנוף המרהיב הנשקף מחלוני, אף קורונה אינה יכולה לעצור. והימים האלה הם ימי הפריחה המרהיבה של עצי הדובדבן. פריחת הדובדבן נמשכת ימים ספורים. לאחר מכן העלעלים הלבנים משחימים, מתייבשים ונידפים ברוח.

מה משותף לפריחת הדובדבן ולהחלת הריבונות על בקעת הירדן? לשניהם יש חלון הזדמנויות קצר, קצר מאוד. אם מפספסים את חלון ההזדמנויות ביום אחד – הוא מאחורינו. אבל יש הבדל. הדובדבן יפרח גם בשנה הבאה. ואילו אם נחמיץ חלילה את חלון ההזדמנויות של סיפוח הבקעה בתיאום עם ארה"ב, מי יודע האם ומתי תהיה עוד הזדמנות כזו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת לבצע את המהלך ההיסטורי הזה בקונצנזוס לאומי רחב. זה יעד לאומי עליון. שום שיקול כיתתי, ושום ריצוי של "בייס" אינו סיבה לעכב את הגשמת היעד הזה. זה הזמן להכרעה בן-גוריונית – סיפוח בקעת הירדן עכשיו!

* החלטה מנהיגותית אמיצה – בני גנץ קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה, שהצילה את מדינת ישראל מאנרכיה, כשחתך את תעלולי עופר שלח לסיכול ממשלת האחדות והכריע בעד שלמות העם והמדינה, גם על חשבון שלמות המפלגה. אבל האם הוא חושב שבכך הוא מילא את מכסת ההחלטות המנהיגותיות האמיצות שלו לשנה זו?

בני גנץ נבהל מה"בייס" שמזנב בו בעקבות צעדו האמיץ, ולכן הוא עושה שריר מלאכותי דווקא סביב הנקודה הלא-נכונה ביותר – הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח. הוא הופך לסלע המחלוקת, דווקא את מה שראויה להיות אבן הראשה של האחדות הלאומית והבשורה ההיסטורית של ממשלת האחדות הלאומית – ריבונות ישראלית על בקעת הירדן בהסכמה לאומית רחבה ובתמיכת ארה"ב.

על בני גנץ לקבל החלטה מנהיגותית אמיצה נוספת, להציב את החלת הריבונות בלב העשיה המדינית של ממשלת האחדות.

* ארגון הקצינים הקונפורמיסטים – הארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" מנהל קמפיין נגד סיפוח בקעת הירדן. זהו ארגון של קצינים בכירים במיל', בעלי השקפת עולם יונית.

יש לי כבוד רב לכל אדם שהקדיש שנים רבות מחייו לביטחון ישראל כמפקד בצה"ל. אין לי ספק באשר למחויבותם של כל אותם קצינים לשלומה וביטחונה של ישראל. אך יש לי ספקות רבים באשר לתבונה האסטרטגית של אותם קצינים. אני זוכר את גילויי הדעת של אותם אנשים, בעד נסיגה מהגולן, בעד הסכמי אוסלו, בעד הוויתורים של אהוד ברק, בעד ההתנתקות. תמיד הם סיפקו הסבר ביטחוני המצדיק מדיניות, שהמציאות הוכיחה שהיא כושלת. כל תחזיותיהם התנפצו אל סלע המציאות. אך הם הולכים עם הראש בקיר, דבקים בקונספציה שכשלה.

אני מזהה בחבורה הזאת קונפורמיות ועדריות. לעתים נדמה לי שכל אותם קצינים הפקידו את חתימותיהם כבלוק, ובכל פעם מישהו ממלא בתוכן את גילוי הדעת התורן. איני מוצא שם יצירתיות, חשיבה מקורית, תפיסה אסטרטגית רחבה, תעוזה אינטלקטואלית.

הסיסמה התורנית שלהם היא "ההכרעה הגורלית היא סיפוח או היפרדות". הטענה הזו משוללת יסוד. להסכמי אוסלו היו תוצאות שליליות רבות; את השלום בוודאי הם לא קידמו ומחיר הדמים של הכנסת ערפאת וצבאו לא"י כבד מאוד. אך להסכמי אוסלו יש תוצאה חיובית אחת שאי אפשר להמעיט בחשיבותה – היפרדות. בהסכם אוסלו נפרדנו מן הפלשתינאים. נכון, אחרי אלף הרוגים ישראליים נאלצנו להחזיר לצה"ל את השליטה הביטחונית הכוללת, אך נקווה מאוד שיבוא יום שבו לא יהיה בה צורך. מבחינה דמוגרפית, אזרחית ומדינית, ישראל אינה שולטת עוד על רובו הגדול של העם הפלשתינאי.

סיפוח בקעת הירדן רבתי – לא זו בלבד שאינו סותר את ההפרדה, אלא הוא תנאי להפרדה. רק כאשר בקעת הירדן וצפון ים המלח יהיו בריבונות ישראל, תהיה אפשרות לבצע פשרה טריטוריאלית שבה ישראל תוותר סופית ורשמית על חבלי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את צביונה היהודי של מדינת ישראל.

יתר על כן – סיפוח בקעת הירדן לריבונות ישראל תיצור הפרדה – הפרדה בין הרשות הפלשתינאית לבין הרצף הטריטוריאלי שבין ירדן לאיראן. בלי הפרדה כזו, יהיה רצף עוין מאיראן עד הקו הירוק, כלומר עד פאתי גוש דן. גוש דן יהיה "עוטף יו"ש" מול הרצף הזה. ומי שמאמין שהשלום עם ירדן יחזיק מעמד כאשר ממערב לירדן תהיה מדינה פלשתינאית, שוגה בחלומות באספמיה.

ההכרעה ההיסטורית היא בין סיפוח והיפרדות לבין איום אסטרטגי על מדינת ישראל.

* מפא"י החדשה – אם חוסן וישראל ומפלגת העבודה יתאחדו, זו תהיה מפא"י החדשה. מפא"י חדשה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. (אבל אני שייך לאחדות העבודה).

* קבורת חמור – ניצן הורביץ האשים את עמיר פרץ, שניתק את השותפות בין מפלגת העבודה למרצ, שהוא קבר את מפלגת העבודה קבורת חמור. מעניין, שזה בדיוק הביטוי שבו אני האשמתי את פרץ על החיבור עם מרצ – טענתי שהוא קבר את מה שנשאר ממפלגת העבודה קבורת חמור בחיקה של מרצ.

כבר בשנות השמונים, כאשר החל הכרסום בעמדותיה המדיניות של מפלגת העבודה, כתבתי שאם מפלגת העבודה תאמץ את הקו המדיני של ר"צ, היא תקטן לגודלה של ר"צ. מפלגת העבודה הייתה אז מפלגה עם יותר מארבעים מנדטים ור"צ – מפלגה זעירה (עוד טרם החיבור עם מפ"ם ושינוי והקמת מר"צ).

ואכן כך קרה. רבין ניהל מו"מ עם סוריה והסכים למסור לה את הגולן, בניגוד לעמדה המסורתית של מפלגת העבודה שהקימה את ההתיישבות בגולן כדי לסכל נסיגה כזו. בהסכם אוסלו הכירה ממשלה בראשות העבודה באש"ף. בוועידת קמפ-דיוויד (2000) אהוד ברק מחק את כל הקווים האדומים של רבין ושל מפלגת העבודה כשהסכים לחלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ולמעשה מחק את רעיון הפשרה הטריטוריאלית ואימץ את רעיון הנסיגה המלאה, שעד אז היה מנת חלקו של השמאל הרדיקלי בלבד. למרות שהפלשתינאים דחו מכל וכל את הצעת ברק ואח"כ את הצעת אולמרט באותה רוח, ולמרות שהפרו את הסכם אוסלו והפכו את הרש"פ בסיס טרור ולמרות תוצאות ההתנתקות – מפלגת העבודה הלכה עם הראש בקיר, דבקה בדרך שכשלה והמיטה אסונות על ישראל, בדוגמטיות חסרת פשר. ובעשור האחרון החלה מושפעת מן הרעל הפוסט-ציוני המחלחל לחברה הישראלית גם בסוגיית זהותה של המדינה, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר במלחמתה נגד חוק הלאום.

לאחר שמפלגת העבודה ירדה ל-6 מנדטים בבחירות לכנסת ה-21 (אפריל 19') פרסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר שכותרתו: "עוז לתמורה אחרי הפורענות" (פרפרזה לכותרת מאמרו של בן אהרון "עוז לתמורה בטרם פורענות"). במאמר קראתי למפלגת העבודה לשנות את דרכה, לעשות חשבון נפש ולשנות את עמדותיה שהובילו אותה אל עברי פי-פחת. אך גם אז מפלגת העבודה המשיכה לדהור לתהום.

לאורך שנות הידרדרותה, כל מפלה הביאה לעריפת ראשו של היו"ר במקום לבחינת דרכה של המפלגה.

ומי יודע, אולי ההתנתקות ממרצ וההצטרפות לממשלת האחדות תביא את מפלגת העבודה לניסיון נואש אחרון לבנות את עצמה מחדש? התנאי לכך הוא התחדשות רעיונית.

* פולסא דנורא – יאיר "תהליכים" גולן מסית נגד עמיר פרץ, תוך שהוא מדבר עליו במילות תפילת "אל מלא רחמים": "נוח על הכיסא לשלום ועמוד לגורלך הניקלה לקץ הימים. שלום ולא להתראות". מזכיר תהליכים לפני רצח רבין.

* סעד למיעוט – עו"ד ד"ר ניסן שריפי עתר לבג"ץ בדרישה לחייב את המדינה להתיר תפילה במניין מחוץ לבתי הכנסת תוך שמירת מרחק בין מתפלל למתפלל. לדעתי, יש לדחות את העתירה מפאת שלום הציבור. אני מעריך שכך יפסוק בג"ץ.

אולם זו בפירוש סוגיה הראויה לדיון בבג"ץ. יש כאן מקרה מובהק של שלילת זכויות מאזרחים, במקרה זה חופש הפולחן, בשל צורך של המדינה. ובמקרה כזה, בית המשפט העליון הוא המקום הראוי לבחינה האם הפגיעה בחירויות היא מידתית.

בקרב הציבור הדתי והחרדי יש עוינות כלפי בית המשפט, ותמיכה בנטרולו ובסירוסו. מתוך ביקורת, שחלקה מוצדקת, על בג"ץ, הם תומכים בשפיכת התינוק עם המים. הגישה הזו היא תולדה של שלטון ממושך; זחיחות של מי שמתייחסים לשלטונם כנצחי. אך לא לעולם חוסן. מי שהיום הוא הרוב, עתיד להיות מחר או בעוד שנה או בעוד עשור מיעוט. וכמיעוט, הוא עלול לחוש שזכויותיו נפגעות. ואם היום הוא יסרס את מי שנועד להגן על זכויות הפרט והמיעוט, כאשר הוא יזדקק לסעד הזה – זה עלול להיות מאוחר מדי.

* נפיחה – איך התנדפה לה כלא הייתה מחאת הדגלים השחורים, נגד "סוף הדמוקרטיה"? היא התנדפה כנפיחה כי הייתה מחאת סרק. סתם אוויר חם, ללא שום תוכן. הצליחו ליצור היסטריה מלאכותית שהחזיקה מעמד פחות משבוע.

* מדינה בעוצר – בערב ליל הסדר יוטל עוצר על מדינת ישראל. האם קרה פעם שעוצר הוטל במדינת ישראל?

ב-8 בנובמבר 1948, בשלהי מלחמת השחרור ולקראת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהייתה לכנסת הראשונה), נערך מפקד האוכלוסין הראשון של ישראל. ביום זה כל אזרחי ישראל הוכנסו לעוצר בין השעות 17:00-24:00 והפוקדים עברו מבית לבית ואספו את השאלונים שחולקו בעוד מועד.

במגזר הערבי, שהיה תחת ממשל צבאי, הוטל עוצר במלחמת סיני. הפרתו (לא במודע) הביא לטבח בכפר קאסם.

לאחר הטבח בכביש החוף ב-11 במרץ 1978, שבו נרצחו 35 ישראלים ונפצעו 71, הוטל עוצר על צפון ת"א ויישובים בגוש דן ובדרום השרון, בשל החשש (שהתברר כחשש שווא) שנותרו מחבלים נוספים על השניים שנהרגו והשניים שנתפסו.

* העוצמה הגרעינית – המשפחה הגרעינית היא העוצמה הגרעינית שלנו.

* ביעור חמץ – קיר סטארמר, מנהיגה החדש של מפלגת הלייבור בבריטניה, התנצל בשם הלייבור על האנטישמיות של המפלגה בתקופת קורבין.

האמירה הנחרצת נגד האנטישמיות, הוקעת האנטישמיות וההתנצלות בפני היהודים היא צעד מנהיגותי חשוב מאוד. אך אין די בדיבורים. מבחנו של סטארמר יהיה במעשים. עליו לבצע טיהור של מפלגתו מהצורר האנטישמי קורבין ומכל האנטישמים שזיהמו את מפלגתו. על הלייבור להשליך אותם מן המפלגה למקום הראוי להם בפח האשפה של ההיסטוריה.

* כאילו הוא יצא ממצרים – בהגדה של פסח אנו אומרים: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. על יום יציאת מצרים אמר משה בנאום הפרידה שלו מעם ישראל, בחלוף ארבעים שנה: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם". ליל הסדר הוא יום ההולדת של עם ישראל. בזמן שבית המקדש היה קיים, בליל הפסח הקריבו את זבח הפסח כשחזור של הפסח המקורי. ומאז תקנו חכמים את סדר פסח, שבו אנו מספרים ביציאת מצרים ומנחילים את הסיפור מדור לדור בחינת "והגדת לבנך". ואנו מנסים בדרכים שונות לשחזר את יציאת מצרים כדי שנראה את עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים.

השנה יהיה זה סדר מיוחד. לצערנו, לא תהיה בו החגיגה המשפחתית או הקהילתית הגדולה, אלא נסתגר איש בביתו עם משפחתו הגרעינית לחוג את הפסח. אך יש לכך גם פן חיובי: השנה כולנו זוכים לשחזר כמעט במדויק את פסח המקורי.

וכך הוא מתואר בספר שמות: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח יְהוָה עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד-עוֹלָם. וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל. וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ".

וכמו אבותינו במצרים, גם אנחנו נסתגר בבתינו, ונישמר מפני המגפה המשתוללת בחוץ שלא תעבור את סף ביתנו, ואיש לא יצא את פתח ביתו עד הבוקר, ואפילו לאליהו הנביא לא נפתח את הדלת, כי בגילו הוא כבר בקבוצת סיכון, ומי יודע איפה הוא עוד עבר הלילה.

* מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו – בהוראות ההפעלה של סדר פסח במשנה, נאמר "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". כלומר הסיפור שאנו מספרים בסדר מתחיל בחושך ומסתיים בגאולה ואור גדול. יש לאורך ההגדה של פסח, במקביל, שני סיפורי גאולה. סיפור הגאולה הלאומית – מעבדות לחירות, מגולה לארץ ישראל. סיפור הגאולה הרוחנית – מפגאניות ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו") למונותאיזם.

חובה עלינו לבער מקרבנו כל שריד של עבודה זרה. ולא חסרה עבודה זרה במקומותינו, ובראש ובראשונה – פולחן האישיות והסגידה למנהיג. אדם השבוי בפולחן אישיות אינו אדם חופשי, כי הוא מפקיע את המחשבה החופשית שלו ואת חופש הבחירה שלו, למנהיג שיחשוב בשבילו, וכל שנותר לו הוא לומר אמן.

* שהיו מסובין – העיר בני ברק בכותרות. בראש ובראשונה בשל התפשטות מגפת הקורונה בתוכה וכן כיוון שבליל הסדר אנו קוראים על מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.

בני ברק היא עיר עתיקה, פלישתית במקורה, המוזכרת בתנ"ך לראשונה בספר יהושע בנחלת שבט דן. היא התקיימה כיישוב יהודי מאות שנים, בתקופת הבית הראשון, המשנה והתלמוד.

בני ברק העתיקה לא הייתה ממוקמת במקום בו יושבת בני ברק החדשה, הקרויה על שמה. מיקומה היה בתל בני ברק, המצוי בפארק אריאל שרון, בפינה הדרומית מערבית של מחלף מסובים.

ומדוע נקרא מחלף מסובים בשמו? על שם רבי אליעזר וחבריו שישבו מסובין במקום זה, בבני ברק העתיקה, וסִפְּרוּ ביציאת מצרים.

* האשפוז הבא – לפני עשר שנים בדיוק, ב-6 באפריל 2010, אמור הייתי להתחיל תפקיד חדש, לאחר 9 שנים כמנהל מתנ"ס הגולן; מנהל "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, שהוא זרוע קהילתית של המכללה. ביקשתי לדחות את כניסתי ביום אחד, בשל התחייבות קודמת. בכל שנה (כלומר בכל שנה שאין בה קורונה) אני מדריך תוכן ימים אחדים במסע "נפגשים בשביל ישראל", ובאותה שנה אחד הימים שתיאמתי מראש היה ב-6 באפריל, שהיה אסרו חג של פסח והמימונה.

כדרכי באותם הימים (כלומר עד לאותו יום) נהגתי לטייל כשאני נעול בסנדלים. בירידה מהתבור מעדתי על אבן לא יציבה וריסקתי את הקרסול. פוניתי באלונקה במעלה ההר עד הכביש ומשם הובהלתי לבית החולים "העמק". בלילה עברתי ניתוח, ומאז אני נושא פלטינות בקרסול שמאל.

שלושה שבועות שכבתי עם הרגל המגובסת למעלה, וכך גם עברתי בביתי את החפיפה לתפקיד החדש. כעבור שלושה שבועות עברתי לגבס הליכה, לשלושה שבועות נוספים, ובו ביום התחלתי לעבוד בתפקידי החדש, עם רגל מגובסת וקביים. בקיצור – Break a leg.

היה זה האשפוז היחיד בחיי. נהגתי לומר באותם ימים, שכל 47 שנים אני מאושפז פעם אחת. אז האשפוז הבא צפוי לעוד 37 שנים.

* ביד הלשון

אתב"ש מועדי החגים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "לא בד"ו פסח", כלומר פסח לא יחול בימי השבוע ב', ד' ו-ו', וכתבתי שעל פי האופן שבו חכמים קבעו את לוח השנה העברי, נקבעו לדורות הימים בשבוע שבהם יחולו / לא יחולו חגי ישראל השונים.

הימים האלה מסומנים על פי צירופי כתב אתב"ש. אתב"ש הוא צופן שבו מוחלפות האותיות הראשונות בסדר הא"ב באותיות האחרונות, כך שאל"ף היא תי"ו, בי"ת היא שי"ן וכו'. השם אורי, למשל, נכתב באתב"ש: תפגם.

הגדרת הימים בהם יחולו או לא יחולו חגי ישראל, סומנו באתב"ש, כאשר ימי המועדים השונים מצוינים על פי הימים בשבעת ימי הפסח. כל יום מימי הפסח מקביל למועד המקביל לו באתב"ש, כלומר היום הא' של פסח הוא היום בשבוע שבו יחול מועד המתחיל באות תי"ו, היום הב' ביום שבו יחול מועד באות שי"ן וכן הלאה. וזו הרשימה:
א"ת -תשעה באב יחול ביום שחל בו א' של פסח.
ב"ש – שבועות יחול ביום שחל בו ב' של פסח.
ג"ר – ראש השנה יחול ביום שחל בו ג' של פסח.
ד"ק – קריאת התורה (שמחת תורה בחו"ל, כ"ג בתשרי) תחול ביום שחל בו ד' של פסח.
ה"צ – צום כיפור יחול ביום שחל בו ה' של פסח.
ו"פ – פורים (שלפני פסח) חל ביום שחל בו ו' של פסח.
ז"ע – עצמאות יחול ביום שחל בו ז' של פסח.

כיוון שהשנה א' של פסח חל ביום חמישי – תשעה באב יחול ביום חמישי. ב' של פסח הוא ביום שישי – שבועות יחול ביום שישי וכן הלאה.

הסתייגות קטנה – לגבי יום העצמאות. ה"א באייר, התאריך בו הוכרזה המדינה, ייצא תמיד ביום שבו יחול שביעי של פסח. אולם בדרך כלל חג העצמאות אינו מצוין בדיוק בה"א באייר, כדי שהחג לא יהיה בשישי, שבת, ראשון או שני. למה לא שני? כדי שיום הזיכרון לא יחול ביום ראשון ולא יהיה חילול שבת בהכנות לטקס בהר הרצל (דחיית יום העצמאות שחל ביום שני הוא חידוש – בעבר יום העצמאות שחל ביום שני לא נדחה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה היו ביום ראשון והטקסים בהר הרצל וביד ושם נערכו במוצ"ש). גם תשעה באב שחל בשבת נדחה ליום ראשון.

* "חדשות בן עזר"

הריבונות כבשורה של אחדות לאומית

הקמתה הצפויה של ממשלת האחדות הלאומית היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה, של שלוש מערכות בחירות בתוך כשנה ללא הכרעה; מערכות מכוערות, עתירות שנאה, השמצות והסתה, הציבו בפני המערכת הפוליטית ברירה בין שתי חלופות: האחת – המשך היגררות לעוד ועוד מערכת בחירות, המשך שיתוק הממשלה, בזבוז מיליארדים לשווא ואובדן אמון הציבור בדמוקרטיה, עד כדי סכנת אנרכיה. השניה – הקמת ממשלת אחדות לאומית. (לא בכדי לא הצגתי כחלופה את רעיון העוועים של ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית קנאית אנטי ישראלית השוללת את קיומה של ישראל, תומכת באויביה, בטרור וב-BDS. לא היה שום סיכוי שתקום, ואילו קמה, חלילה, הייתה מתפוררת ונושרת בתוך שבועות, לבחירות שבהן היה זוכה נתניהו ברוב סוחף שהיה מאפשר לו לנהוג ככל העולה על רוחו). משבר הקורונה אינו הסיבה להכרח בממשלת אחדות, אך הוא רק העצים אותה ואת היותה הכרח חירומי.

האם ממשלת הבנימינים היא רק פלסתר רופף שמציל את המדינה מהידרדרות עכשווית לעוד סבבי בחירות, או שיש כאן הזדמנות למפנה עומק בחברה הישראלית, של הבראת החברה הישראלית באמצעות שיקום ההסכמה הלאומית הרחבה על עקרונות היסוד בתחום המדיני?

סלע המחלוקת במו"מ על ממשלת האחדות הוא סוגיית הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח. זו עובדה מצערת, המצביעה על כך שהממשלה עלולה להיות רק מסגרת מצומצמת להמשך הקרע המחנאי, במקום לשאת בשורה של אחדות לעם ישראל. דווקא סלע המחלוקת הזה ראוי להיות ראש פינה לשיקום ההסכמה הלאומית.

אין כל סיבה למחלוקת בנושא הריבונות על בקעת הירדן וצפון ים המלח. נהפוך הוא, זו עשויה להיות הבשורה הגדולה של ממשלת האחדות הלאומית – קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ועסקת המאה, בהסכמה לאומית רחבה.

נתניהו וכל הבלוק שלו תומך בריבונות על הבקעה. גם גנץ ביקר בבקעת הירדן והבטיח שממשלתו תחיל את ריבונות ישראל על הבקעה. גנץ אמר שהחלת הריבונות תהיה בתיאום עם הגורמים הבינלאומיים. נתניהו לא אמר זאת, אולם כאשר תכנן להביא לאישור הממשלה את הסיפוח הוא לא עשה כן בשל התנגדות האמריקאים. הפשרה בין עמדות השניים יכולה להיות ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב.

אין כל סיבה שהחלת הריבונות על הבקעה לא תיעשה בהסכמה לאומית רחבה. לא רק של ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם של מפלגות האופוזיציה – תל"ם וישראל ביתנו בוודאי ולפחות מרבית חברי יש עתיד (אולי חוץ מעופר שלח). איזו חגיגת אחדות לאומית זו יכולה להיות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בהסכמה לאומית רחבה כל כך.

יש לקוות שגנץ לא ייבהל מה"בייס" שמזנב בו ומנסה באמצעות סוגיית הריבונות לסכל את הקמת ממשלת האחדות הלאומית. כחול לבן התחייבה לשמור על בקעת הירדן ישראלית. כחול לבן הציגה תכנית לאומית לפיתוח בקעת הירדן ומתחה ביקורת על הזנחת בקעת הירדן בידי ממשלת נתניהו. הרי הניסוי שנעשה בהתנתקות הוכיח לנו עד כמה הכרחיים גבולות בני הגנה, שבלעדיהם, אם ישראל תיסוג לקווי 4 ביוני 67', כל גוש דן יהיה לעוטף יו"ש כדוגמת עוטף עזה. וכדי להבטיח גבולות בני הגנה בלי סיפוח האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ובלי לסכן את הרוב היהודי המוצק לדורות במדינה יהודית דמוקרטית – בקעת הירדן, במובנו הרחב ביותר של המושג, כהגדרתו הקולעת של רבין בנאומו המדיני האחרון לפני הרצח, חייבת להיות ישראלית. וכדי להבטיח זאת, יש להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן.

אפשר להסכים שההחלטה על הריבונות תעלה למשאל עם. כפי שוויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, נכון להביא למשאל עם גם את החלת הריבונות.

ניתן לשאול – אם לא עשינו זאת במשך 53 שנה, ואם ממשלות הימין לא עשו זאת בכל שנות שלטונם, מה בוער? למה דווקא ממשלת האחדות צריכה לעשות כן?

הסיבה לכך היא חלון ההזדמנויות, שבין פרסום תכנית טראמפ לבין הבחירות לנשיאות ארה"ב, שאיננו יודעים מה תהיינה תוצאותיהן. יש היום הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. הזדמנות זו יוצרת את הדחיפות לעשות דווקא עכשיו, את מה שהיה עלינו לעשות לפני 53 שנים.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 5.4.20

* פוסט מורטם – כאשר בוגי יעלון פרש מהממשלה, מהכנסת ומהליכוד והכריז שהוא מתמודד על הנהגת המדינה, חברתי אליו. אני אדם פוליטי ומעורב משחר נעוריי, אך רוב חיי לא הייתי חבר באף מפלגה, זולת הדרך השלישית, כי אף מפלגה לא התאימה להשקפת עולמי. ביעלון מצאתי את הדרך שחיפשתי: ציונות אמתית, ניציות מדינית ביטחונית, ממלכתיות, מלחמה בשחיתות, אמונה במדינת רווחה. וברמה האישית – מנהיג חכם ומנוסה, חזק – במובן הטוב של המילה, ישר, נקי כפיים, טהור מידות, ביצועיסט, ממוקד במטרה ודבק בה.

קיימתי שיחות רבות עם יעלון. כבר בשיחה הראשונה הוא הבהיר שבכוונתו לחבר חיבורים עם גורמי מרכז נוספים, כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית. אמנם ידעתי שחיבורים כאלה פירושם פשרות אידיאולוגיות, אך זרמתי עם הרעיון, כי הכרתי בחשיבות של בניית כוח פוליטי. חשבתי שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא באמצעות מפלגת מרכז חזקה, שלא תלך בדרכי מפלגות ה"שמאל" הדבקות בדרך מדינית שנוסתה, כשלה והמיטה עלינו אסונות, והנגררות אחרי עמדות זהותיות המושפעות מהרעל הפוסט ציוני (למשל, בנושא חוק הלאום).

כמובן שהכוונה הייתה לכך, שאיחוד מפלגות המרכז יהיה בהנהגתו של יעלון ודרכו תהיה הדומיננטית בה. יש לזכור שלאחר פרישתו, ניבאו לו הסקרים למעלה מעשרים מנדטים. אך השחיקה המתמדת במצבו בסקרים, השגיאה שעשה כאשר הוציא את עצמו מן הפרונט הציבורי והתקשורתי בתקופה הארוכה שבה עסק בגיוס משאבים והקמת התנועה ועלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים (בלי לפתוח את פיו ולומר מילה על דעותיו ורעיונותיו) הפכו את האפשרות שיעלון יעמוד בראש הגוש לבלתי מעשית.

בכל השיחות, הן האישיות והן הקבוצתיות, יעלון הזכיר תמיד את יש עתיד כאחד הפרטנרים לחיבור מפלגות המרכז. גם עם זה זרמתי. אמנם איני מעריך, בלשון המעטה, את יאיר לפיד. ביום שהוא הודיע על הקמת מפלגה, הגבתי בביטוי הארמי: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. כלומר קופסה ריקה עם מטבע אחת שעושה רעש גדול. אבל הערכתי את יכולתו לגייס אנשים רציניים ביותר למפלגתו, המקבלים את הנהגתו, כמו שי פירון, מאיר כהן, אלעזר שטרן, רם בן ברק, רות קלדרון, עליזה לביא ואלי מלכה. הבנתי שכנראה בכל זאת יש בו משהו, הגם שאותו משהו נשגב מהכרתי. ובוודאי ראיתי בו איש מרכז. לא בכדי כנס היסוד של יש עתיד נעשה באריאל. עמדתו בנושא הגולן הייתה נחרצת והוא גם פעל להכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. הוא ניהל מלחמה בארגונים עוינים כמו שוברים שתיקה וכד'. הוא שלל כל חיבור עם מפלגות אנטי ישראליות, או "הזועביז", בלשונו. אמנם היה לי ברור שיש עתיד תהיה הצלע היונית של איחוד מפלגות המרכז. וזה בסדר, מפלגה רחבה שרוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית יכולה להיות מגוונת מבחינה אידיאולוגית, כפי שהיו המערך והליכוד בשנות השבעים, והרי פוליטיקה היא אמנות של פשרות. בתל"ם ראיתי בית אידיאולוגי מהודק למדיי, אך בכחול לבן ראיתי מפלגת מרכז מגוונת, שעשויה להיות הגשר המלכד בין ימין לשמאל בחברה הישראלית, והיא מפגינה זאת ביכולת לגשר בתוכה על הפערים בין יועז הנדל לעופר שלח, שחיברו יחד את המצע המדיני, שלא היה מצע החלומות של אף אחד מהם.

כאשר חוסן לישראל-תל"ם עמדה בצומת שבו היה עליה לבחור בין גשר ליש עתיד (ח"כ אורלי לוי אבוקסיס שהוגדרה מורדת בישראל ביתנו, לא יכלה, על פי החוק, לרוץ עם מפלגה המיוצגת בכנסת, כמו יש עתיד, ולכן היה צורך לבחור) קראתי לחבור לגשר. העדפתי אותה בשל מסריה ומאבקיה החברתיים, השקפתה המדינית הניצית והגישה המסורתית היהודית שמאפיינת אותה ואת אנשיה. סברתי שיש לצרף לחיבור גם את עדינה בר שלום וקבוצתה.

לצערי הרב, הבחירה הייתה ביש עתיד. זו הייתה שגיאה בפני עצמה ושגיאה קריטית בכניעה לתביעה ההזויה לרוטציה בין גנץ ללפיד.

היום, כאשר אני מביט לאחור ומנסה להבין מה הייתה נקודת הכשל של המהלך, הייתה זו החבירה ללפיד וליש עתיד. החבירה הזאת הייתה האסון שהחריב את החלום.

האכזבה שלי מיעלון, דווקא בשל הערכתי אליו ובשל הציפיות הגבוהות שלי ממנו – היא אכזבה מרה. אכן, יעלון ממוקד מטרה ודבק בה, אך מטרת העל שבחר לדבוק בה מלמדת על אובדן אוריינטציה. הצבת יעד פרסונלי – הפלת נתניהו כמטרת-על, ולא מטרה לאומית, היא אובדן דרך. אין לי ספק שיעלון לא שינה את האידיאולוגיה שלו. אני בטוח שעמדתו העקרונית נגד לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית כשותפה קואליציונית נותרה בעינה, אלא שהוא הכפיף אותה למטרת-העל שקבע. כל הקווים האדומים אותם חצה בשבועות האחרונים, והעדפת תמרונים שעלולים היו לדרדר את ישראל לאנרכיה, במקום להטות שכם לשותפות בהתמודדות הלאומית עם מצב החירום, נועדו לקדם את מטרת-העל. הוא ראה בנתניהו יעד מבוצר, וכאשר הבין שאי אפשר לתקוף אותו חזיתית בהצלחה, היא החליט לעשות זאת בתמרונים, שבהם הוא רואה מעין נסיגה הכרחית, או כפי שקוראים לכך בצה"לית – שיפור עמדות לאחור. אלא שבדרך זו הוא איבד את דרכו והתברבר. וכך, מי שנועד להיות ראש לאריות היה לזנב לשועלים.

* הקלף של גנץ – הקנאים משמאל ומימין יוצאים נגד ממשלת האחדות הלאומית. אלה מאשימים את נתניהו שהתקפל והקים ממשלת שמאל בראשותו. אלה מאשימים את גנץ שזחל לממשלת ימין חרדים שם הוא משמש כקישוט. כמובן שאלה ואלה מקשקשים, אך טעותם נובעת ממבנה נפשי קנאי – חוסר יכולת להבין מציאות מורכבת; ראיה דיכוטומית של שחור ולבן. אומר הקנאי מימין: יש ימין ויש שמאל. ימין זה אני. כל מי שאינו אני – הוא שמאל. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת ימין כמו שאני רוצה, זו ממשלת שמאל. אומר הקנאי משמאל: יש שמאל ויש ימין. שמאל זה אני. כל מי שאינו אני – הוא ימין. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת שמאל כמו שאני רוצה, זו ממשלת ימין.

הטענה הכפולה מעידה על כך שזו אכן ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות – מעצם טיבעה אינה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. והיא ממשלה ששני צדדיה נדרשים לוויתורים הדדיים, ואף צד לא ייצא כשכל תאוותו בידו.

שני הצדדים טועים בכך שהם מתעלמים מן העובדה, שזו הממשלה היחידה שניתן היה להקים. האלטרנטיבה הייתה סיבוב בחירות רביעי, שבסיטואציה הנוכחית היה עלול לדרדר אותנו לאנרכיה. בברירה בין אחדות לאנרכיה, מנהיגים אחראים קיבלו החלטות קשות, בוודאי קשות לבייס שלהם, והלכו על ממשלת אחדות (ואני מאמין שלמרות קשיי המו"מ, ממשלת האחדות קום תקום).

עופר שלח, אדריכל כל התמרונים הכושלים של כחול לבן, אינו בוחן את עצמו ואת דרכו, אלא מאשים את גנץ שהוא זנב של ממשלת ימין. "עכשיו הוא ואנשיו מתחננים לקבל משהו", הוא מאשים את גנץ וטוען שהוא נשאר ללא שום קלף במו"מ. דבריו הם הבל ורעות רוח. בידיו של גנץ קלף בלתי רגיל במו"מ – בלעדיו אין לנתניהו ממשלה. וקלף נוסף – הוא יו"ר הכנסת, ובכוחו לחדש את מהלכי החקיקה שמהם מפחד נתניהו.

ההישגים של גנץ אדירים – על אף הנטישה של יש עתיד ותל"ם שפילגו את כחול לבן והחלישו מאוד את כוחה, תקום ממשלה פריטטית, שבתוכה הכוח של כחול לבן שווה לכוח הגדול ממנו כמעט פי שלושה. הממשלה היא רוטציונית ובעוד שנה וחצי גנץ יהיה ראש הממשלה. חלוקת התיקים מאפשרת לכחול לבן שליטה על תחומים חשובים מאוד, ובראשם תיק המשפטים, שמרגע הקמת הממשלה יעוף משם הסוס הטרויאני שנכנס למשרד כדי להחריב את מערכת המשפט הישראלית. ברור שלא את כל התיקים שכחול לבן רוצה היא תקבל, כי גם לצד השני במו"מ יש רצונות ותביעות, לגיטימיות לא פחות, וכל צד ירוויח חלק מדרישותיו ויפסיד חלק מהן. בעיניי, תיק המשפטים היה הדרישה החשובה ביותר ולכן הוא ההישג הגדול ביותר.

* ריטואל המו"מ – בכל מו"מ, עסקי, פוליטי ומדיני, לקראת ההכרעה יש משברים, ניסיונות הדדיים לעשיית שרירים ולהשגת הישגים של הרגע האחרון. להערכתי, זה אופי המשברים במו"מ הקואליציוני על ממשלת האחדות. אני מאמין שאנו בדרך לסגירה.

הייתי מצפה, בשעת חירום זו, לוותר על הריטואל הזה. מן הראוי ששני הבנימינים יישבו לבד עד שייצא עשן לבן, ילבנו את הסוגיות שנותרו במחלוקת, יגיעו להסכמות, יגלו מנהיגות ויחתכו. שהממשלה החדשה תושבע עוד לפני פסח. הרי זו ממשלת חירום, לא?

* הטוב והרע – הדבר הטוב ביותר בהרכב המסתמן של הממשלה, הוא גירושו של הסוס הטרויאני שנשלח להחריב את מערכת המשפט הישראלית ממשרד המשפטים. הדבר הרע ביותר בהרכב הממשלה הוא היותה של מירי רגב השרה לביטחון פנים. לא הופתעתי מהנקמה של נתניהו בארדן. מבחינת נתניהו, העובדה שבמשמרת של ארדן המשטרה חקרה אותו ואספה את הראיות החמורות שהובילו לכתבי האישום, היא כישלון במשימתו. לכן הוא בחר את האדם הכי פחות ממלכתי והכי פחות מתאים לתפקיד הזה, כדי לקדם את פני הרעה – המשך החקירות הצפויות לו. אני משוכנע שגנץ והשרים מטעם כחול לבן ודרך ארץ יעמדו על המשמר בממשלת האחדות.

* מעון הרוטציה – דרישתו של נתניהו למעון רשמי למ"מ ראש הממשלה הזויה ומסואבת, אבל היא הוכחה לכוונתו לקיים את הרוטציה והפנמתו שבעוד שנה וחצי תסתיים כהונתו כראש הממשלה, והוא ייצא מבלפור.

* הרוב הדומם – בסקר של מכון סמית עלה שאילו התקיימו היום הבחירות כחול לבן בראשות גנץ הייתה מקבלת 20 מנדטים ואילו יש עתיד-תל"ם – 9 מנדטים. אמנם בטוקבקיאדה ובמדדי השנאה ברשתות יש רוב מוחלט נגד "הזחילה" של "הבוגד" שהולך להיות "סמרטוט רצפה" של ממשלת נתניהו-ימין-חרדים. אבל הרוב הדומם מקרב מצביעי כחול לבן, רוב מוצק וברור של יותר מ-2/3, תומכים בממשלת האחדות, כיוון שהם יודעים שזה האינטרס הלאומי של ישראל ושאין כל אלטרנטיבה לממשלה הזו.

ונקודה נוספת – בלי קשר לחלוקת המנדטים בין מרכיבי כחול לבן – התוצאה הישירה של הפלירט עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא רוב של 63 מנדטים לקואליציית החסינות, לתשומת לבם של מי שמעדיפים עוד סבב בחירות ולא ממשלת אחדות.

* תעמולה דמגוגית – סרטון תעמולה דמגוגי מתרוצץ ברשתות. מראים בו רופאים במסכות ומדברים בשבח הרופאים המסורים. לאחר מכן מוסרות המסכות ומתברר שהרופאים הם ערבים ישראלים. ולסיום מופיע הכיתוב: "עשרות אלפי ערבים ישראלים שותפים במאבק בקורונה. שותפים בגורל, שותפים בממשל".

למה זו תעמולה דמגוגית? ראשית, הרופאים הערבים ראויים למלוא ההוקרה וההערכה, בדיוק כמו הרופאים היהודים. לא בזכות היותם ערבים, כפי שהרופאים היהודים לא ראויים להערכה בזכות היותם יהודים. הם ראויים להערכה בזכות מסירותם, מקצועיותם, עבודתם הרפואית.

ובפוליטיקה אנו שופטים את המפלגות על פי דרכן. ארור מי שמונע השתלבות של ערבים בממשל בשל היותם ערבים. ארור באותה מידה מי שרוצה לשלב בממשל ערבים רק בשל היותם ערבים. ממשלה קמה על בסיס משותף. אנו רואים איזה קושי יש בהקמת ממשלה בין הליכוד וכחול לבן בשעת חירום. והרי המכנה המשותף בין שתי המפלגות גדול מאוד. ב-80% מהנושאים הם מסכימים.

האם אפשר להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת? על איזה בסיס? הרי הבסיס המינימלי, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הוא הסכמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. כאשר אין הסכמה על זה – על איזה בסיס ניתן להקים קואליציה. הרשימה המשותפת שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל. איך מפלגה השוללת את קיומה של מדינה יכולה להיות שותפה בממשלתה? יש תופעה הזויה כזו במדינה כלשהי בעולם? איזו קואליציה ניתן להקים עם רשימה כזו? מה סדר היום של אותה קואליציה? המכנה המשותף הבסיסי השני הוא ביטחונה של מדינת ישראל, המלחמה בטרור, ההגנה על אזרחי ישראל. יכולים להיות חילוקי דעות בתוכנו על מדיניות הביטחון. אבל אלו חילוקי דעות בתוך הצד הישראלי על אודות הדרך הנכונה להבטחת הביטחון; על הדרך היעילה להילחם בטרור. איך אפשר להקים ממשלה עם מי שבאופן עקבי, בכל סכסוך, בכל עימות, בכל מלחמה, בכל "סבב" – מזדהים עם הצד של האויב? על איזה בסיס משותף ניתן להקים אתם קואליציה? ישראל רואה ב-BDS איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. כל ישראלי ציוני רוצה במיגור התופעה. המדינות הנאורות בעולם כבר הגדירו את BDS כתופעה אנטישמית. הרשימה המשותפת שותפה ל-BDS ומטיפה לו. איזה בסיס משותף יכול להיות אתה?

הקמת קואליציה היא מעשה פוליטי. ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא התנגדות פוליטית, אידיאולוגית. אין בה שום עניין אתני.

תומכי הקואליציה עם הרשימה המשותפת מסרבים בעקשנות להסביר על איזה בסיס אידיאולוגי משותף ניתן להקים אתה קואליציה. הם מסרבים בעקשנות להשיב על התמיהות מן הסוג שהעליתי כאן, על האפשרות להקים קואליציה כזאת. במקום זאת, הם מניפים דגל דמגוגי, שיודע לפרוט על נימים רגישות אצל אנשים ובמקביל לטמטמם את מחשבתם. במקום דיון תבוני וערכי, הם הולכים לדיון רגשי דמגוגי. למה אתם לא מוכנים להקים ממשלה "עם הערבים"? כי אתם "שונאי ערבים". כי אתם "גזענים". אין לכם בעיה שהם יעבדו קשה במשמרות ויטפלו בכם כרופאים. אבל להיות שותפים בממשלה הם לא טובים.

איזו דמגוגיה זולה, נחותה, עלובה, שקרית, מטומטמת, מעוררת קבס. איזו תעמולה ירודה, מבחילה, מגעילה.

* טיפול באלימות במגזר הערבי – אחת הטענות המוצדקות של ערביי ישראל, כולל הח"כים הערבים בכנסת, היא כנגד אוזלת ידה של המדינה ובעיקר של המשטרה במאבק באלימות ובעבריינות במגזר הערבי. הבעיה היא, שמנהיגי הציבור הערבי שטוענים את הטענה הזאת, שותפים לפעולה אלימה של תושבים כלפי המשטרה שנכנסת ליישובים ערבים כדי להשליט בהם חוק וסדר. ברוב המקרים, אם לא בכולם, מגיעים הח"כים של הרשימה המשותפת לאתרי ההתפרעות ומסיתים נגד המשטרה, המוצגת ככוח אויב.

במשך יומיים בשבוע שחלף היו התפרעויות המוניות אלימות של ערבים ביפו נגד המשטרה, שבאה לאכוף את תקנות משרד הבריאות. איך הגיבה הרשימה המשותפת? שמא בירכה את משטרת ישראל על אכיפת החוק? הצחקתי אותי.

כהרגלה, היא שפכה שמן על מדורת השנאה. עופר כסיף, לדוגמה, גינה את המשטרה על האלימות, על הפרובוקציות, על אפליה לעומת יהודים וקרא לשחרר את המתפרעים העצורים.

* התנצל על האנטישמיות – מפלגת הלייבור בחרה מנהיג חדש, במקום הצורר האנטישמי קורבין שהתפטר לאחר התבוסה שנחלה מפלגתו בבחירות. מחליפו, עו"ד קיר סטארמר, התנצל בנאום הניצחון שלו בפני היהודים על האנטישמיות במפלגתו בהנהגת קודמו לתפקיד. סטארמר אמר שהאנטישמיות היא כתם על מפלגת הלייבור והוסיף: "ראיתי את הצער בקהילות יהודיות רבות. בשם מפלגת הלייבור, אני מתנצל. אני אעקור את הרעל הזה משורשיו, ואשפוט את ההצלחה בהתאם לחזרתם של החברים היהודים, שהרגישו שהם כבר לא יכולים לתמוך בנו". לתשומת לבם של מעריצי קורבין בשמאל הרדיקלי הישראלי, שהכחישו את האנטישמיות שלו.

יש לקוות שלייבור תחזור לימיה המפוארים כמפלגה פרו-ציונית ותומכת ישראל.

* השקרים האנטי ציוניים – אחד הסיפרים (נראטיבים) החביבים על השיח הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, הוא שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וישראל היא מדינה קולוניאליסטית. הטיעון הזה מופרך, בראש ובראשונה מהסיבה שהקולוניאליזם הוא התפשטות של מעצמה אירופית שהשתלטה על ארצות באסיה ואפריקה כדי לנצל את אוצרות הטבע ועבודת הילידים לטובת מדינת-האם.

איזו מדינת-אם ייצגו הציונים ששבו לארץ ישראל? ברור שאלה דברי הבל.

טענה אחרת שלהם, היא שבכלל אין לאום יהודי. זאת המצאה של הציונים. היהודים אינם לאום אלא עדה דתית בלבד. כמובן שמטרת הטיעון הזה היא שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרת עצמית, כמו כל עם ועם. אבל הטענה הזאת ממש מעניינת – הציונות היא לא רק קולוניאליזם בלי מדינת אם, אלא היא בכלל קולוניאליזם של עם שאינו קיים.

לא, איני מערבב בין טיעונים שונים של אנשים שונים. כך, למשל, במסה שנקראת "מאה שנות ציונות", שהתפרסמה ב-1999 בכתב העת הפוסט-מודרניסטי והאנטי-ציוני "תיאוריה וביקורת", "ניתח" עזמי בשארה את הציונות כתנועה קולוניאליסטית מובהקת, ובאותו מאמר עצמו הוא "הסביר" את העובדה שאין לאום יהודי. איך הוא מיישב את הדברים? לטענתו, הציונים, שהמציאו את הלאום היהודי, הם קולוניאליסטים אירופים. כלומר, המטרה שלהם הייתה להקים אחיזה אירופית זרה במזרח התיכון. אבל גם כאן יש בעיה. הרי היהודים נרדפו באירופה, לא מצאו בה מנוח לכף רגלם. איזה אינטרס היה להם להקים מושבה אירופית בלבנט? טענתו של בשארה, היא שהציונים נבנו מהאנטישמיות ובעצם היה שיתוף פעולה בין האנטישמיות לציונות. הציונים לא רצו לשנות את האנטישמים, אלא לשנות את היהודים, ולהפוך אותם מקהילות של עדה דתית לאומה מומצאת, בין השאר בעזרת האנטישמיות. לכאורה הם הפנו את גבם לאירופה, אך זו רק אחיזת עיניים. "הציונות הפנתה את גבה לאירופה כדי שתוכל לייצג את אירופה כלפי המזרח ורק מחוץ לאירופה מוצאת הציונות את אוות נפשה – ההזדמנות להיות אירופה".

במסגרת מחקר לספר בכתובים, אני קורא המון חומר אנטי ציוני, ונדהם מהיכולת של האנטי-ציונים להמציא טענות סותרות ומופרכות בשירות ההסתה נגד הציונות ונגד מדינת ישראל.

* נקודת הפתיחה של העוול – ממתי החל "הפשע הציוני", ה"עוול הציוני" שנגדו יוצאים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים? מ"אקיבוש" ב-1967? חחחחח… מ"הנכבה" ב-1948? ממש לא. אולי מהצהרת בלפור ב-1917? לכאורה, כן. הרי ערפאת דיבר על כך שהצאצאים של מי שהיו כאן עד 1917 יוכלו להישאר במדינה הפלשתינאית ה"חילונית ודמוקרטית". ובכן, גם לא מ-1917. גם לא מהקמת ההסתדרות הציונית. ההגות הפוסט-ציונית מתארת את הקולוניאליזם הציוני ככזה שהחל בהקמת פ"ת ומושבות העליה הראשונה, שהן מושבות קולוניאליסטיות מובהקות. ואתר הארגון האנטי ישראלי "זוכרות" מגדיר את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שנוסד ב-1870, כ"התנחלות שקמה לפני 1948 על אדמות הכפר יעזור". זאת, חרף העובדה שארגון כי"ח (כל ישראל חברים) שהקים אותו, כלל לא היה ציוני. אם כן, התוקפנות הציונית המרושעת והמנשלת החלה ב-1870.

והצדק לא ישוב על כנו עד שייעקר וייחרב כל המפעל הקולוניאליסטי שהחל לפני 150 שנה, ב-1870.

* עונת העלילות – פסח קרב, וכמיטב המסורת זה שיא העונה של עלילות הדם האנטישמיות. השנה אין צורך בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, כי כשיש מגפה, ניתן לחזור ל"מגפה השחורה" מהמאה ה-14 שבה הואשמו היהודים ב"הרעלת בארות". ועכשיו איראן מספרת שהישות הציונית הפיצה את הקורונה, ארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים בהפצת הקורונה בארה"ב והרשות הפלשתינאית הגישה תלונה לאו"ם שישראל מפריעה לה במלחמה בקורונה.

* הבן הרשע תש"ף – בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב: מקהילה, מאומה והשנה במיוחד – מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

* סערת הסדר המקוון – סערה רבתי במגזר הדתי אורתודוכסי, עקב פסק הלכה של 14 רבני ערים וראש אבות בתי הדין בירושלים, על פיו מותר להורים מבוגרים, שנגזר עליהם בידוד בהיותם בקבוצת סיכון, לערוך סדר מקוון עם בני משפחותיהם, בחג הפסח בעידן הקורונה. פסק ההלכה הזה מבוסס על פסקי הלכה ישנים, בעיקר של רבני צפון אפריקה, המבחינים אבחנה משמעותית בין שבת ויום טוב, ומאשרים ביום טוב מלאכות שאסורות בשבת כולל שימוש בחשמל. פסקי הלכה אלה לא קוימו לאורך השנים, מתוך קבלת מעמדם הבכיר והמחייב של רבנים שהוגדרו גדולי הדור, ובראשם הרב עובדיה יוסף. על סמך אותם פסקי הלכה, הם אישרו שימוש בטכנולוגיה המקוונת בסדר פסח, שאינו חל השנה בשבת. רבנים אחרים מתחו ביקורת חריפה על פסק הדין, בעיקר מטעמי חשש למדרון חלקלק. כלומר שמה שהותר היום בצוק העתים של הקורונה, יהפוך למוסכמה גם בשנים רגילות, ופתיחת המחשב והסמרטפון, שהם היום המייצגים העיקריים של עולם העבודה, יהפכו את החג לחולין.

ואני, הקטן באלפי מנשה, מרשה לעצמי להתערב ולהציג את פסק ההלכה שלי. "לא טוב היות האדם לבדו", נאמר בפרשה הראשונה של התורה. וחז"ל אמרו "או חברותא או מיתותא", כלומר בדידות עלולה להיות פיקוח נפש, לגרום לאדם למוות (כפי שקרה לחוני המעגל במדרש שמסתיים במילים אלו). תחושת הבדידות המתמשכת של אותם הורים זקנים גוברת בשבתות ומגיעה לשיאה בסדר פסח. הסדר המקוון עשוי להקל מעט על מועקתם. לכן, יש לראות בכך פיקוח נפש, הדוחה שבת ולא כל שכן יום טוב. על כך נוסיף את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא לא רק מדאורייתא אלא מעשרת הדברות עצמם. לכן פסק ההלכה שלי מתיר לחלוטין קיום סדר מקוון.

* בית דין גוזרין עליהם – יש תקדים למדיניות הסגר. הנה, כך מתואר במשנה, מסכת תענית: "בית דין גוזרין עליהם … ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום".

ועל מה ולמה גזירת הסגר? בעקבות עצירת גשמים. והגזירה היא לאחר כעשר תעניות ציבור שלא הועילו.

אבל אנחנו נהנים משנה ברוכה ביותר בגשמי ברכה, זו השנה השניה ברציפות. מפלס הכינרת עלה בתוך שנתיים ממינוס מזעזע אל סף גלישה. אז מה הקורונה הזאת נדחפת פתאום?

* ביד הלשון

לא בד"ו פסח – מה פירוש המושג "לא בד"ו פסח"? האם הוא קשור לאיזו בדיה = שקר? הכוונה היא שחג הפסח (מה שקרוי היום "החג הראשון") לא יחול בימים ב', ד' ו-ו'. למה לא? מה הסיבה לכך?

הביטוי השלם הוא "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח", כלומר ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי ושישי ופסח לא יחול בימים בד"ו.

בימי קדם, ראש חודש נקבע בידי בית דין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. החל מתקופת רבי הלל נשיאה, במאה הרביעית, קבעו חכמים לוח שנה קבוע לדורות, שמשלב בין הלוח הירחי והלוח השמשי. הבסיס הוא לוח שנה ירחי (על פי מחזור הירח), אך כדי שחגי ישראל יותאמו לעונות השנה החקלאיות ופסח ייצא תמיד בחודש האביב, כמצווה בתורה – קבעו חכמים מחזור של 19 שנים, שבו מְעבְּרִים (מוסיפים חודש אדר נוסף) 7 שנים, וכך אחת ל-19 שנים משתווה הלוח הירחי ללוח השמשי.

החכמים שקבעו את הלוח היו בקיאים במתמטיקה ובאסטרונומיה (ללא מחשבים, טלסקופים וכו'). וכשהם יצרו את לוח השנה, היו להם שיקולים נוספים. אחד מהם היה שיום הכיפורים לא ייצא ביום שישי ולא ביום ראשון. כך, לא יהיו שני ימי שבתון מוחלט רצופים. אם יום הכיפורים היה חל ביום שישי, אסור היה לבשל בו את סעודות השבת. אם יום הכיפורים היה חל ביום ראשון, אסור היה לבשל ביום שלפניו, שבת, את הסעודה המפסקת. על פי הקביעה באלו ימים יחול יום כיפורים, נגזר גם באלו ימים יחול ראש השנה (תשעה ימים לפני יום הכיפורים) וכן כל החגים. חכמינו נתנו בהם סימנים: "לא אד"ו ראש לא בד"ו פסח".

בניגוד ליום הכיפורים, אין בעיה שהחגים האחרים יהיו צמודים לשבת, כיוון שבראש השנה ובשלוש רגלים השבתון אינו מוחלט. אסור להבעיר בו אש, אך מותר להעביר בו אש, וניתן לבשל בו.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבת הגדול תש"ף – פרשת "צו"

השבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול, והיא מוקדשת להתכוננות שלנו כפרטים, כמשפחות וכקהילה לחג הפסח.

לפני חמש שנים הנהגנו מסורת אורטלית – אנו מקבלים את השבת בחיק הטבע, ב"מתחם ל"ג בעומר", באפיית מצות על הסאג' כמו אבותינו שיצאו ממצרים.

השנה לא נוכל לבצע זאת, כפי שאיננו יכולים לבצע דברים נוספים בימי קורונה אלה. לראשונה מאז הקמת אורטל, לא נחגוג סדר פסח קיבוצי.

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, לפני למעלה מ-300 שנה, אמר דברים שכאילו נכתבו הבוקר: "בכל דור יש פירוש חדש על יציאת מצרים. ולא רק בכל דור, אלא בכל אדם ואדם יש נקודה של חירות, שהיא פירוש ליציאת מצרים, ואת הנקודה הזו יכול לברר רק האדם עצמו. לכן אמרו חכמים בהגדה עצמה, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים – לא בכאילו אלא ממש. לכל אחד מאתנו יש מצרים קטנה או מיצר גדול. בכל אחד מאתנו שוכן פרעה המתעקש להשאירנו בעבדות, אך בכל אחד מאתנו יש נקודה אחת פנימית של חירות, המבקשת גאולה. כל אחד מאתנו עובר בחייו הפרטיים מסעות שונים ומשונים, כמו אותם מסעות שעברו בני ישראל במצרים ובמדבר, וכאשר אנו לומדים מסעות אלו, אנו משחררים את אותה נקודת חירות פנימית בדרך על הגאולה האישית שלנו".

המיצר שלנו השנה הוא אורח החיים המבודד שנכפה עלינו מפאת הקורונה. גם את סדר הפסח נחגוג כל משפחה גרעינית בביתה, ללא אורחים ובלי להתארח. נשב בבתינו, כמו אבותינו בליל הפסח המקורי, ליל יציאת מצרים, בתקווה שהמגפה תפסח על בתינו. כמונו ייסובו לליל סדר של המשפחה הגרעינית כל בית ישראל בארץ ובתפוצות הגולה. וכך נחוש כולנו, בתוך ההיסגרות, לא רק את הלבד אלא גם את היחד, את הסולידריות של עם שלם, היושב בביתו ומספר ביציאת מצרים, מספר את סיפורו של עם ישראל.

בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב – מקיבוץ, מקהילה, מאומה והשנה במיוחד מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

פרשת השבוע היא פרשת "צו" העוסקת כולה בעבודת הקורבנות. עבודת הקורבנות היא פולחן השייך לשלב הפרימיטיבי של היהדות. התקדמנו מאז מאוד. את זבח הפסח מחליפה חוויית סדר הפסח. ומעבודת הקורבנות ניקח את הערך של נתינה ממשהו השייך לנו כפרטים למען הכלל. קיבוץ אורטל מבוסס על רוח ההתנדבות והנתינה, והרוח הזו היא החוסן הקהילתי והעוצמה שלנו. היא באה לידי ביטוי בשגרה, וביתר שאת בימי חירום. ההירתמות של החברים ושל הנוער האורטלי לכל עשיה למען הקהילה בימים אלה מרחיבה את הלב. אני משוכנע שקהילת אורטל תצא ממשבר הקורונה מחוזקת, חזקה יותר וטובה יותר מכפי שנכנסה אליו.

דרשה לשבת הגדול תשע"ד

פרשת השבוע היא פרשת "אחרי מות", הנפתחת אחרי מות בניו של אהרון, נדב ואביהו, שנספו כאשר הדליקו אש זרה על המזבח. הפרשה עוסקת בעיקר במשימותיו של הכהן הגדול ובחלקה האחרון – בדיני עריות, כלומר ביחסי מין אסורים. פסוק אחד בפרשה, חשוב במיוחד בעיניי: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". "וחי בהם" – זאת תורת חיים. תורה המותאמת לחיים, שבני אדם נורמטיביים, בני אדם מן היישוב, יכולים לחיות אתה.

השבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול. בשבת זו אנו קוראים קטעים מתוך ההגדה ודורשים דרשה על הלכות הפסח. אנו, כאן, לא נדרוש בהלכות הפסח, אלא במשמעות הפסח לימינו.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נאמר בהגדה. המהות של חג הפסח ושל סדר פסח אינה הכרתו של הסיפור שהתרחש לפני אלפי שנים, אלא יציקת הסיפור עתיק היומין לתוך חיינו היום, כסיפור המעניק לחיינו משמעות והשראה.

יציאת מצרים היא יציאה מעבדות לחירות, והמשמעות שעלינו להפיק ממנה היא שנאת העבדות ומאבק נגד גילויי עבדות בתוכנו. אין בתוכנו היום עבדות במובנה הקלאסי, אולם עלינו להתקומם נגד כל עוול חברתי ונגד כל סוג של העסקה שאינה מכבדת את העובדים. עלינו להתקומם נגד העסקת עובדי קבלן ללא זכויות בסיסיות, נגד העסקת עובדים בשכר שאינו מאפשר לעובד לפרנס בכבוד את משפחתו; עלינו להיאבק נגד מעסיקים האוסרים, בניגוד לחוק, על התארגנות עובדיהם; עלינו להיאבק נגד העסקה פוגענית המשפילה את העובדים, במיוחד כאשר היא נעשית במקום שאמור לשמש דוגמה ומופת לציבור – בית ראש הממשלה.

יציאת מצרים היא היציאה מן הגולה והעליה למולדת. זכינו לחיות בתקופה הציונית, תקופה של יציאת מצרים מחודשת. למרבה הצער, אנו נדרשים להתמודד עם תופעות של פוסט ציונות ואנטי ציונות בתוכנו. בחודשים האחרונים, אנו עדים לקמפיין המעודד ירידה מן הארץ, ומכל המקומות – דווקא לברלין. אפילו השימוש במונח "ירידה" הפך לבלתי לגיטימי במקומותינו; הרי זהו מונח שיפוטי, ובעידן הפוסט מודרני, החטא הגדול ביותר הוא להיות שיפוטי… אבל אובדן הזכות להיות שיפוטי, משמעותו אובדן היכולת להיאבק על דמות החברה, להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהיאבק ברע. כן, מקומו של יהודי הוא בישראל, ובוודאי של יהודי ישראלי. מבחינה ערכית, הגירה של יהודי מהגולה לישראל היא עליה, והגירה של יהודי מישראל לגולה, היא ירידה. עלינו לחזק את התודעה הציונית, תודעה של דבקות בארצנו.

מחרתיים נסב לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל. "לכם, ולא לו". בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה מנחה אותנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. מיהם אלה שהיום כופרים בעיקר, מוציאים עצמם מן הכלל? מיהם אלה הפוצעים את הסולידריות הלאומית, את המהות הבסיסית ביותר של עם ישראל – "כל ישראל ערבין זה בזה?" בקיצור, מיהו הבן הרשע תשע"ד?

מי שממשיכים להשתמט משירות בצה"ל ומגדירים את הגיוס כ"גזירה", אפילו כ"גזירת שמד". הישראלים המשתתפים בקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, הצגתה כמדינת אפרטהייד, כביכול, והסתה לחרם נגדה. הישראלים המרשים לעצמם להילחם נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל, כפי שראינו רק השבוע, בחדירה העוינת למוצב צה"ל ביצהר.

ולמרות כל אותם חוליים רעים שהזכרתי, ושחובה עלינו להיות ערים להם ולהיאבק בהם, אני מאמין שבסך הכל אלו ירידות בעליה, ומדינת ישראל ועם ישראל נמצאים כל העת בהמשך התהליך הציוני הגדול של יציאת מצרים.

 

דרשה לשבת הגדול תשע

דרשה לשבת הגדול
קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 26.3.10

שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, וכיוון שפסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.
אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

אני מודה, שמכל חמישה חומשי תורה, ספר "ויקרא" הוא הפחות חביב עליי, או לפחות הפרשות הראשונות שבו. הספר עוסק בעבודת הקורבנות, ועמוס בפרטים טכניים, לא אסתטיים במיוחד של עבודה זו. הספר עוסק במשפחת הכהונה ומעמד הכוהנים. הן עבודת הקרבנות והן מעמד הכוהנים זר לי.

הכוהנים אינם מכהנים בתפקידם בגין כישורים, מעשים, מידות טובות, הישגים, אלא בזכות אבות וירושה. ועבודת הקרבנות היא עדות לשלב פרימיטיבי של היהדות הקדומה, שאין לי כל געגוע אליו, להיפך.

האם אלוהים רוצה בקרבנות? האם הוא זקוק להם, לאוכל, לריח הניחוח? כמובן, שלא. כל פולחן אינו צורך של האל אלא של האדם. התורה, שהיא תורת חיים, יודעת לדרוש מן האדם ולהגביה אותו, אך היא פרגמטית דיה כדי לא לגזור עליו גזירות שאינו יכול לעמוד בו. בעידן פגאני, כאשר עבודת האלילים שלטה בעולם והילכה קסם על בני האדם, בתחרות על נפשם של ישראל, נאלצה היהדות להתפשר ולאפשר פולחן המושפע מהסביבה ומתחרה בה. בניגוד לעשרת הדברות ולמצוות המוסריות, שהם נצחיים, המצוות הפולחניות הן הוראת שעה. כנראה, שאחרי פרשת עגל הזהב, התברר שעם העבדים אינו בנוי עדיין ליהדות מורכבת ומופשטת והוא זקוק לפולחנות פיזיים כמו הקרבנות.

בעידן של קרבנות אדם, תורת ישראל מאפשרת אך ורק קרבן מבעלי חיים, וכך מציב רף הומאני, מתקדם יותר. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה. אני מאמין, שהתחדשות יהודית, כמו קבלות השבת באורטל, היא הצבת אלטרנטיבה של יהדות נאורה להבדיל מהפגאניות הליצמנית.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים":

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,
כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,
שידע לשאת עיניו אל השמים,
כל אדם צריך תפילה
אחת,
שתהא שגורה אצלו על השפתים,
כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,
כל אדם צריך השגחה.
אדם צריך פעם אחת להתכופף –
כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים.
כל אדם צריך כתף,
לשאת עליה את עצמות יוסף,
כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,
לזכור אותו לעד
בכפות הרגלים,
כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.