פינתי השבועית ברדיו: הסיפור הגדול

הסיפור הגדול / החצר האחורית
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 27.1.20

הפינה מוקדשת היום לפזמונאי יענקלה רוטבליט, החוגג השנה 75. את תאריך הלידה שלו גוגל לא יודע, ואפילו אני לא, אבל זה היה ב-1945.

הגדרתי את רוטבליט כפזמונאי, כי הוא בראש ובראשונה פזמונאי, אבל הוא גם מלחין, זמר ופובליציסט. כמה משיריו הם מאבות המזון של פס הקול שלנו, כמו "דברים שרציתי לומר", "דרכנו", "שיר לשלום", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "אמא אדמה", "רואים רחוק רואים שקוף", "תנו לגדול בשקט", "לקחת את ידי בידך", "היא חזרה בתשובה", "יונתן סע הביתה", "אחרי עשרים שנה", "באה מאהבה", "ימי ראשית הקיץ", "שבתות וחגים", "סוס עץ", "ד"ר יארינג", "קפה טורקי", "היא תבוא", "צא מזה", "שיר מספר שמונה", "יום רודף יום", "בלדה לעוזב קיבוץ", "איך הגלגל מסתובב", "ידידותי לסביבה", "חוזה לך ברח", "אלוף משנה במילואים", "כמה טוב שבאת הביתה", "רחבת הריקודים", "שבתות וחגים", "בנימין זאב", "אני שוכב לי על הגב", "אצלי הכל בסדר" שכתב יחד עם מאיר אריאל, "מה אתי" שכתב יחד עם אריק, שלום וג'וזי כץ, "הנה זה בא", "בלדה בין כוכבים", "בוקר של כיף", "זמר שכזה", "השריקה של התנועה", ועוד ועוד ועוד ועוד מאות שירים. ללא ספק יוצר פורה מאוד. אחדים משיריו כבר השמענו כאן בפינה, ומן הסתם נשמיע שירים נוספים בעתיד.

רוטבליט שיתף פעולה עם אמנים רבים. האמן המזוהה עמו יותר מכל הוא שמוליק קראוס, שגם היה חבר קרוב. הוא כתב את מרבית שיריו. הוא כתב הרבה גם לאריק איינשטיין, כמו למשל את שירי תקליטו המיתולוגי "בדשא אצל אביגדור". עוד זמרים שרוטבליט עבד אתם על תקליטים שלמים הם יהודית רביץ – "שבתות וחגים" ודני בסן. לאורך השנים, טובי המלחינים בישראל הלחינו את שיריו.

אמרתי שרוטבליט הוא גם מלחין וזמר, אך עם שיריו המצליחים שציינתי, לא נמנה אף שיר שהוא הלחין ושר. השירים האלה הם ערוץ מיוחד, לא מסחרי; שירים אישיים יותר, קשים יותר, חלקם כועסים, רבים מהם פוליטיים ושירי מחאה – 5 תקליטי סולו, שמלכתחילה לא נועדו להצלחה מסחרית, אלא לביטוי אמנותי. הראשון שבהם היה "כך שחררתי את ירושלים" שהוציא ב-1978, והאחרון הוא "צומת עלעול" שהוציא ב-2011. הרבה משיריו של רוטבליט הם תנ"כיים או לפחות שזורים בהם ציטוטים והרמזים תנ"כיים. ויש גם שירים פוליטיים רבים. המוכר שבהם הוא כמובן "שיר לשלום", אחד משיריו הראשונים. אך גישתו הפוליטית מורכבת מאוד, לא פלקטית. הוא כתב, הלחין ושר גם תקליט מחאה שלם נגד ההתנתקות – "מדינת היהודים". רבים תהו אז אם רוטבליט עבר מהשמאל לימין, אך הוא טען שהוא אינו שמאל ולא ימין אלא הומניסט, שמתחבר לכאבם של אנשים שנרמסים בידי הקולקטיב.

סיפור חייו של רוטבליט מרתק. הוא שירת בנח"ל, בגרעין של "השומר הצעיר" לקיבוץ מצר והיה קצין בגדוד 50, כשעוד היה גדוד הנח"ל המוצנח בחטיבת הצנחנים. כקצין צנחנים במילואים הוא לחם בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, שם נפצע קשה ואיבד רגל. בשנות ה-70 הוא התחתן עם המשוררת רינה שני, המבוגרת ממנו ב-8 שנים, עקר אתה לארה"ב, אך שם היא קצת התחרפנה, התמכרה לסמים, שינתה את שמה לריין שיין והפכה למנהיגת כת. הם התגרשו, רוטבליט חזר לארץ והתחתן עם אורנה, אמהּ מנישואיה הראשונים של הזמרת עלמה זוהר. נולדו להם שתי בנות ובן. אורנה נפטרה מסרטן, ורוטבליט כתב לזכרה את "דרכנו".

כשהחלטתי להקדיש את הפינה לרוטבליט, היה לי ברור שאשמיע שיר של ההרכב המיוחד שעובד אתו ושר משיריו החדשים – "החצר האחורית".

המיזם החל בשנת 2011. רוטבליט החל לעבוד עם שלושת המוסיקאים תומר יוסף, איתמר ציגלר וגֶדי רונן. הם הרבו להיפגש וליצור יחד, וכשהחליטו להוציא את תקליטם "החצר האחורית", הם עשו זאת באמצעות גיוס המונים. היה זה אקט של מחאה נגד חברות התקליטים, שעושקות, לטענתם, את האמנים. כך הם הוציאו גם את תקליטם השני "החצר האחורית 2". רבים משיריהם הנם שירי מחאה על המצב החברתי והפוליטי בישראל, והם יותר ברוח תקליטיו האישיים של רוטבליט ופחות ברוח הלהיטים שכתב לאחרים.

השיר שנשמיע הוא "הסיפור הגדול", שהלחין תומר יוסף. זהו שיר מחאה על הסיפור הציוני הגדול, שרוטבליט מאוד מזדהה אתו, אך הוא השתבש בעיניו והושחת. הסיפור הציוני מתחיל בתנ"ך ומספר את סיפורו של העם היהודי שגלה וחזר לבית שבין הים והנהר. הסיפור כולל את השואה ואת התקומה, את החלוציות ואת המלחמה על ארץ ישראל. אך הוא הושחת וטובע בסכסוך אין סופי בין בני אברהם, בכיבוש, בשחיתות, בהרס הסביבה והנוף. לטענתו הסיפור הציוני הוא סיפור נהדר, אך הוא השתבש כאשר הפכנו מנרדף לרודף.

איני שותף למסר הפוליטי של השיר. אני ממש לא מסכים שהפכנו לרודפים ולמסרים נוספים. אבל זה שיר יפה ואני אוהב אותו כי אני חש בכנות שלו. זה לא עוד דאווין של שיר מחאה, אלא שיר כאב, של פצעי אוהב, של אדם שבאמת אוהב את הארץ ואת המדינה ומאמין בסיפור הציוני, ובאמת כואב את הכיוון שהסיפור הזה סטה אליו, לדעתו. ואני יכול להזדהות עם תחושת האכזבה והכאב על הדברים בחברה הישראלית שבעיניי משחיתים אותה.

אני מאמין שהסיפור הגדול לא אבד. אבל חלק מהסיפור היהודי מאז ומעולם היה המחלוקת. וכאשר המחלוקת היא עם אוהב וכואב, זו מחלוקת לשם שמיים, ויש לי כבוד רב לרוטבליט, ליצירתו ולדעותיו.

הסיפור הגדול שמתחיל בתנ"ך
ומאז עד היום הוא הולך ונמשך
עם העם שיצא לגלות וחזר
אלפיים שנה יותר מאוחר
לבית שבין הים לנהר

הסיפור הגדול עם שואה ותקומה
חלוצים רעבים גואלים אדמה
דונם פה דונם שם הפרחת השממה
הפרחת האשמה כי הייתה מלחמה
ואויבים אין מספר מדינה שהוקמה
וזה העיקר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

בין הים לנהר המרחק לא גדול
בין הים לנהר קו ירוק קו סגול
קו אדום בבקעה תפר תכלת בהר
וחומה של בטון בגוון אפרפר
והנוף ההרוס נאנח מיוסר

הסכסוך לא נגמר הסכסוך לא נפתר
מי לוקח הכל ולמי לא נשאר
של מי העתיד ושל מי העבר
איפה אסור ולמי זה מותר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

הסיפור הגדול סיפור נהדר
לדור ועוד דור את עצמו הוא מכר
עד שחל בו שיבוש את עצמו הוא סתר
ומאז בפירוש הסתבך עד צוואר
הנרדף נעשה לרודף האכזר

בין הים לנהר יד החוק כבר תקצר
ההמון שזרע וההון שקצר
אלימות ושחיתות וכפל מוסר
שררה וכבוד במיקח וממכר
ויד איש באחיו באשה ובזר
הכל כבר פרוץ והכל מגודר
והכל מבוצר
כל מגזר ומגדר
בין הים לנהר

הלך לאיבוד הסיפור הגדול
הסיפור הגדול שיודע הכל
מימין ומשמאל והפוך וישר
שיבין את אתמול ויגיד מה מחר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

ואומרים עוד מוקדם ואומרים מאוחר
ואומרים שאפשר ואומרים שנגזר
מחכים שיבוא כבר נשיא או קיסר
משיח נביא מצביא או חייזר
שיודע לפתור את הבלתי נפתר
להביא שוב תקווה להראות שאפשר
לחיות בשלום בין הים לנהר
בין הים לנהר

שני בניו של האב שני בני אברהם
שני עמים אוחזים זה את זה בגרונם
וכובש ונכבש נכבשים עד עפר
אדמה שספוגה בדם הניגר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

הלך לאיבוד הסיפור הגדול
הסיפור הגדול שיודע הכל
מימין ומשמאל והפוך וישר
שיבין את אתמול ויגיד מה מחר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

 

צרור הערות 26.1.20

* המפה הפוליטית – פרסום "עסקת המאה" עשוי למצב מחדש את המפה הפוליטית בישראל. הוא יבהיר, שבתחום המדיני כחול לבן והליכוד קרובים מאוד זה לזה, והם נבדלים מהימין שמימין לליכוד ומהשמאל שממפלגת העבודה ודרומה. התהום בין כחול לבן והליכוד אינו נוגע לגבולות המדינה, אלא לתוכנה ולדמותה המוסרית.

* מחוץ לקופסה – נתניהו ביצע תרגיל מבריק, שהכניס את כחול לבן למלכוד. הוא הזמין את גנץ להצטרף אליו לפסגה בוושינגטון. אם גנץ ייענה להצעה, הוא יהיה מעין ניצב בחגיגה שנתניהו במרכזה, ערב הבחירות. אם יסרב, התנהגותו תתפרש כבלתי ממלכתית, כמנוגדת ל"ישראל לפני הכל" ועלולה להתפרש כעלבון לטראמפ, והתחלה רעה של מערכת היחסים בין מי שעשוי להיות ראש הממשלה בקרוב לנשיא ארה"ב.

בדילמה הזו, עֶמדתי הייתה שעליו לנסוע. כתבתי על כך לבוגי יעלון וח"כי תל"ם, העליתי רשומה ברוח זו לפייסבוק.

לשמחתי, בני גנץ הוכיח חכמה ותכסיסנות פוליטית בפתרון מחוץ לקופסה, שהוציא אותו ואת כחול לבן מן המלכוד. שעה שהתקשורת דווחה עד רגע הצהרתו, שהוא ישיב להזמנה בשלילה, רקם גנץ מהלך מבריק עם הנשיא טראמפ, ששיבש את התכסיס של נתניהו. הוא ייוועד עם טראמפ כראש הסיעה הגדולה בכנסת ומועמד מוביל לראשות הממשלה, ולא כפי שנתניהו ניסה ללהק אותו.

אילו נתניהו ידע שזאת תהיה התוצאה, לא היה מעלה על דעתו ליזום את הזמנת גנץ.

* יש דרך שלישית – תכנית טראמפ היא התכנית המתאימה ביותר למרכז הישראלי, לכחול לבן. אין זו תכנית של ארץ ישראל השלמה וסיפוח מיליוני פלשתינאים לישראל, באופן שעלול לסכן את הרוב היהודי במדינת ישראל. אין זו תכנית מופקרת של נסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת חבלי התיישבות. זו תכנית חכמה, של פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון והיא דומה מאוד לתכנית "הדרך השלישית" משנות ה-90 (בהנחה שההדלפות על תוכנהּ נכונות). על כחול לבן לאמץ את התכנית.

תכנית טראמפ עשויה להוות הזדמנות לשיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הגם שהשמאל והימין הקיצוני ידחו אותה. הייעוד של כחול לבן הוא שיקום הקונצנזוס הלאומי בישראל, הן בסוגיית הממלכתיות ומדינת החוק, אך גם בתחומי החוץ והביטחון. לכן, כאשר תכנית כזו עולה – על גנץ להיות שם.

בפגישתו עם הנשיא טראמפ, על גנץ להודיע שהוא מקבל את התכנית, וישתית על יישומה את ממשלתו.

* המשותף – המשותף בין מתווה קלינטון לתכנית המאה – את שניהם הפלשתינאים דחו על הסף.

* תיאום בינלאומי – אם אכן "תכנית המאה" כוללת בתוכה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן – זה התיאום הבינלאומי הנדרש. זאת הזדמנות שיש לנצל.

* קונצנזוס לאומי – פשקוויל המערכת של "הארץ" משתלח בבני גנץ על הבטחתו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. "חסידי הסיפוח בימין יכולים לראות בדבריו ניצחון אידיאולוגי ולזקוף אותו לזכותם. מי היה מאמין עד לפני שנים מעטות, ששתי האלטרנטיבות הפוליטיות המרכזיות בישראל ינופפו בדגל הסיפוח?"

אז לידיעת דבוקת שוקן – הקונצנזוס על בקעת הירדן היה יציב ממלחמת ששת הימים עד שנת 2000. בנאומו האחרון בכנסת, שבה הציג רבין את מורשתו המדינית, הוא אמר שבקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג", כלומר עד מזרחה מכביש אלון, תהיה ישראלית. רק ברק, בשנת 2000, הציע לערפאת הצעה מופקרת שכללה, בין שאר כשליה, נסיגה מבקעת הירדן. אנו זוכרים כיצד זה נגמר ולאן זה הוביל.

למרבה הצער, למרות כל הכישלונות, מפלגת העבודה טרם הפיקה לקח ועד היום לא חזרה בה מתמיכתה בהצעה המופקרת, והיא עוד מתפלאת למה הגיעה לאן שהגיעה. אבל בשנה האחרונה קמה מפלגת מרכז גדולה, שהיא ורק היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כחול לבן משקמת את הקונצנזוס הלאומי, בין השאר על בקעת הירדן.

כמובן שמנסחי פשקווילי המערכת, שנוזפים בגנץ, אינם מתכוונים לתמוך בכחול לבן. וגם לא במפלגת העבודה-גשר-מרצ.

כך מסתיים הפשקוויל: "למחנה הזה דרוש מנהיג שניחן באומץ להעז להציע חלופה מדינית לזו של נתניהו והימין. היטיב לנסח את התסכול מדבריו של גנץ יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, שאמר כי 'לאזרחי המדינה מגיעה תקווה ולא חיקוי — ככה לא מחליפים ראש ממשלה' ". ברור מיהם נושאי התקווה של השוקניזם. בשבוע הבא, אם לא תהיינה הפתעות, אחת ממבשרות אותה "תקווה", ח"כ יזבק, תיפסל מהתמודדות לכנסת.

* בפירוש הנרחב ביותר של המושג – אמנון אברמוביץ' אמר בשידור טלוויזיה שרבין, שרון ונתניהו מעולם לא התייחסו לבקעת הירדן כגבול המדיני של ישראל אלא רק כגבול ביטחוני. הוא הסביר שמדובר בעניין טכני, שתהיה שם איזו גדר ומעליה ירחפו כמה מל"טים ואולי כמה חיילים ישמרו על הגדר. הבל ורעות רוח. הדברים נכונים אולי לגבי נתניהו, שהסכים לכך במו"מ על תכנית קרי, אך בוודאי לא לגבי רבין ושרון.

רבין דגל עד יומו האחרון בעקרונות תכנית אלון. לב לבה של התכנית הייתה בקעת הירדן ישראלית, כגבולה המזרחי של מדינת ישראל. כאשר דובר על גבול ביטחון, מתכנית אלון ואילך, לא הייתה זו אמירה שזה לא יהיה הגבול המדיני, אלא שבשל משמעותה הביטחונית של בקעת הירדן, שם יהיה הגבול המזרחי.

יגאל אלון קצת היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", בתכניתו, שאכן נטמע בתודעה הציבורית, וחשש שהמושג עלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם (אם כי, כמובן, לא במובן המגוחך שהציג אברמוביץ'). בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ שפיים ב-1976 אמר אלון: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו-ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

וכשרבין דיבר על בקעת הירדן, הוא התכוון בדיוק לדבריו של אלון. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת, בדיוק חודש ערב הירצחו; נאום שבו הציג לראשונה את הקווים האדומים שלו טרם המו"מ על הסדר הקבע והוא מורשתו המדינית, הוא הציג את השטחים שמהם בכל מקרה לא תהיה נסיגה. ויש לציין, שהוא לא העלה על דעתו את רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים בשטחה הריבוני של ישראל כ"פיצוי" על כל שטח שישאר בידי ישראל. הרי חילופי השטחים מתבססים על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, ואילו כותרת תפיסתו של רבין הייתה "לא ניסוג לקווי 4.6.67". בין השטחים שאותם מנה רבין, מופיעה גם בקעת הירדן. וכך הוא אמר: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". למה הוא טרח להוסיף את המילים "במושג הנרחב ביותר של המושג הזה?" בדיוק כדי למנוע פרשנות מן הסוג של אברמוביץ'. ולמה הוא התכוון כאשר אמר זאת? בדיוק למה שפירט יגאל אלון. כלומר כל השטח שבין נהר הירדן ומערבה, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה.

יש לפרשן אברמוביץ' מיקרופון לבטא את דעותיו? שיבטא את דעותיו. אל ייחס אותן לרבין.

* לא המחנה שלך – איש השמאל השוקניסטי הרדיקלי אורי משגב, תקף בחריפות את כחול לבן, הן על היותה אופוזיציה ממלכתית (כלומר לא מספיק לוחמנית) ובעיקר על עמדותיה המדיניות. הוא תקף את כחול לבן על סירובה לראות ברשימה המשותפת שותפה אפשרית לקואליציה וגינה את עמדתה בנושא בקעת הירדן. עיקר הגינוי היה על ביקורתו של בני גנץ על הממשלות שניהלו בעבר מו"מ על הבקעה. משגב ערבב את רבין, ברק ואולמרט לעיסה אחת של מי שכביכול ויתרו על הבקעה, ואמר שהם לא ויתרו על גבול הביטחון כי הציעו להשאיר איזו תחנת התרעה על הירדן. כותרת הפשקוויל: "יש לי חלום: להתעורר יום אחד ולא להתבייש במנהיגי המחנה שלי".

העליתי תגובה למאמר בזו הלשון: הם לא מנהיגי המחנה שלך. הם לא שמאל רדיקלי. אם הם יאמצו את הדעות שלך, רוב מצביעי כחול לבן (אני ביניהם) יתביישו בהם. רבין הציב קו אדום למו"מ – בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר לפי תכנית אלון – כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, יהיה תמיד ישראלי. ואילו ברק ואולמרט ויתרו על בקעת הירדן בהצעותיהם המופקרות, וראינו איזה שלום הם הביאו. הרי האויב לא הסתפק בפחות מ"זכות" השיבה, כלומר הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כחול לבן היא מפלגת מרכז, שקמה כדי לשקם את ההסכמה הלאומית הציונית השפויה.

* הגמגום – לוי אשכול היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אשכול הוא האדם שהקים יישובים רבים יותר מכל אדם אחר בתולדות הציונות. הוא האדריכל של המשק הישראלי. הוא ראש הממשלה שהוביל את צה"ל לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.

והוא היה שר הביטחון שהכין וצייד את צה"ל למלחמת ששת הימים. אבל מי שזכה לתהילה היה משה דיין, שהצטרף לממשלה כשר הביטחון שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. ולמה נאלץ אשכול לוותר על תיק הביטחון? כי הוא לא היה פצצת כריזמה, אלא איש מעשה צנוע. ובגלל הגמגום.

איזה גמגום? בנאום רדיו לאומה בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, היה תיקון קטן של הרגע האחרון בטקסט, בכתב ידו של ישראל גלילי. אשכול התקשה לקרוא את המילה, ואמר "אהה… אהה…". מיד הופצו שמועות שהוא גמגם, מבולבל, איך הוא יוביל אותנו במלחמה וכו'.

בכנס הבחירות של נתניהו, הוא לעג ל"גמגום" של גנץ. אילו גנץ היה מגמגם באמת, הרי רק מנהיג עלוב נפש ובזוי היה לועג לו על לקותו, לקול תרועות ההמונים. אבל גנץ אינו מגמגם. אז אולי הוא התבלבל באיזה ראיון, או אמר איזה "אהה". מזה השרלטן מנסה לעשות הון פוליטי. הוא מעיד בכך בעיקר על עצמו.

ישראל ראויה למנהיגים מן הסוג של אשכול ושמיר. אנשים צנועים, לא זחוחים ויהירים שעפים על עצמם.

* ועוד על אשכול – לוי אשכול היה המיישב הגדול של הגולן. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים למותו, קמו 1/3 מן היישובים שקמו בגולן בכמעט 53 שנות התיישבות. אבל כאשר יגאל אלון הציג ב-1968 את ההצעה לסיפוח הגולן, אשכול סירב אפילו להעלות זאת לדיון בממשלה, כדי לא לקומם עלינו את ארה"ב. הוא אמר שסיפוח הגולן נעשה לאט לאט באמצעות ההתיישבות, וכל עוד האמריקאים מסכימים לכך בשתיקה, לא צריך להתגרות בהם. הוא היה איש הציונות המעשית.

יגאל אלון, שגם לו חלק מרכזי בהתיישבות בגולן, צדק, לדעתי. אבל הסיפור הזה מעיד על כך, שהתנגדות לסיפוח בעיתוי ספציפי, משיקולים מדיניים, אינה מעידה על התנגדות לכך ששטח מסוים יהיה ישראלי.

הגולן סופח 14 שנים לאחר תחילת ההתיישבות. אני תומך בסיפוח בקעת הירדן. אבל הפיכת הנושא הרציני הזה לסחריר בחירות כדי להסיח את הדעת מהדיון על החסינות, היא עלובה. יש לזכור, שנתניהו הוא ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות. לא זו בלבד שהוא לא סיפח את בקעת הירדן, הוא גם ייבש אותה, הזניח אותה, לא נקף אצבע נגד הטרור החקלאי שממנו סובלים יישובי בקעת הירדן, כולל גניבת מימיהם. אני לא מתרשם מסחריר הבחירות שלו.

(אבל אם הוא יעלה להצבעה את הסיפוח, אף שמדובר בסחריר שקוף וזול, יש להצביע בעד).

* אירוע היסטורי – נשיא פולין, שהחרים את כנס פורום השואה בירושלים, אמר שאת יום השנה ה-75 לשחרור אושוויץ יש לציין באושוויץ, ואף הגדיר זאת כ"מובן מאליו".

לא. המקום הראוי לציין את האירוע הוא ירושלים. הרי לא מדובר בכנס של היסטוריונים וחוקרי השואה, אלא בכנס של מנהיגי העולם, שצריכים לשאת מסר לעמיהם ולעולם כולו. מסר – עם הפנים לעתיד.

האירוע צריך להתקיים בירושלים, כיוון שירושלים היא בירתה של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינת העם שהשואה נועדה להשמידו. מדינת ישראל אמנם לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות, אך היא גם התשובה הניצחת לשואה. השואה נועדה להשמיד את העם היהודי, והיום מדינת העם היהודי היא אחת המדינות החזקות והמתקדמות בעולם. ומנהיגי העולם כולו עולים לרגל לירושלים, כדי לבטא את הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינתו.

כמובן שהדבר חשוב במיוחד כאשר מתנהלת מערכה להחרמתה של מדינת ישראל ולדה-לגיטימציה שלה. המערכה של ה-BDS היא שיאו של גל אנטישמיות הולך ומתחזק במרבית מדינות העולם. חלק מן האנטישמים מסווים את האנטישמיות שלהם, שאינה פוליטיקלי קורקט, כ"אנטי ציונות". עולים מנהיגי תבל לירושלים כדי להוציא משם קול ברור נגד האנטישמיות לכל גווניה, כפי שאמר נשיא צרפת מקרון במילים ברורות: "אנטי ציונות היא אנטישמיות.

קיומו של פורום השואה בירושלים, וההד שלבטח ייצא ממנו לכל רחבי תבל, הוא אירוע היסטורי חשוב ביותר.

* מסר חשוב מאוד – עקבתי בדריכות והתרגשות אחרי כל הנאומים באירוע פורום השואה העולמי, ב"יד ושם". כל הנאומים היו מרוממי נפש, חשובים ומרגשים. יותר מכל התחברתי לנאומו של הנשיא ריבלין, ובעיקר למסר שישראל לא קמה כתגובה לשואה, אלא חזרנו לארצנו, למולדתו של העם היהודי. המסר הזה חשוב במיוחד באירוע הזה. כאשר מנהיגי העולם עולים לירושלים ומצדיעים לישראל, והדבר נעשה בהקשר של זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות, חשוב היה שנשיא מדינת ישראל יזכיר זאת. ארץ ישראל היא מולדתנו. קיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית במולדתנו, היא מימוש זכותנו להגדרה עצמית. מסר חשוב מאוד. אהבתי גם את העובדה שהוא נאם בעברית.

* נושאי דבר האומות – ב-1996 ביקר נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן בגרמניה, ונשא נאום היסטורי בפני הפרלמנט הגרמני. היה בדבריו משא האומה היהודית, מפי נשיא המדינה היהודית, לעם הגרמני, העם שחולל את השואה.

עד היום, שנות דור אחרי השמעת הנאום, אני נתקל בציטוטים ממנו.

ומעניין אם איזשהו עיתונאי גרמני כתב אז שבעצם הנאום הזה לא באמת חשוב, כי ויצמן נושא רק בתפקיד סמלי והוא לא מנהיגה של ישראל.

דומני שמכל הנאומים בכנס פורום השואה העולמי ביד ושם, הנאום שייזכר יותר מכל יהיה נאומו של נשיא גרמניה.

אבל נחמיה שטרסלר כתב מאמר ב"הארץ" שבו ניסה להמעיט בחשיבות הכנס, כיוון שלמעט כארבעה אורחים, כל השאר אינם באמת מנהיגי המדינות, אלא נושאים בתפקידים סמליים; נשיאים ומלכים.

נכון, מי שנושאים באחריות לתכנית אופרטיבית למלחמה באנטישמיות, הם ראשי ממשלות או נשיאים שעומדים בראש הרשות המבצעת בארצותיהם. אבל נשיא, מלך או נסיך, שמייצג את מדינתו בכנס כזה, מבטא בעצם השתתפותו את דבר מדינתו לא פחות מראש האקזקוטיבה.

ואגב, ראשי הרשויות המבצעות היו מעטים, אך היו בין המנהיגים החשובים ביותר בעולם – נשיאי רוסיה וצרפת.

* מכחישי השואה – צבי בראל פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד כנס השואה הבינלאומי בישראל. דוגמית מייצגת לפשקוויל – הוא ממליץ לפוטין, שכאשר הוא חונך את קיר הזיכרון להרוגי המצור הנאצי על לנינגרד, לזכור ש"גם בעזה יש איזשהו מצור" וכו' וכו'. הרי ברור – אנחנו הנאצים. אפשר לקבוע רשמית: צבי בראל הוא מכחיש שואה.

חברו לדבוקה, מכחיש השואה גדעון לוי, פרסם פשקוויל נאצה נגד הפורום ונגד ראשי העולם שבאו לירושלים, תחת הכותרת "מיד ושם לכו לגטו עזה".

* החשיש של כולנו – העונש שהושת על נעמה יששכר היה עונש אכזרי ובלתי פרופורציונלי לחומרת העבירה בצורה קיצונית. יתר על כן, אין ספק שהעונש לא נבע ממדיניות הענישה הפלילית ברוסיה, אלא מהוראה מדינית לבית המשפט לפגוע בה כבת ערובה בסוגיה אחרת לגמרי. לכן, בצדק הציבור הישראלי חש עמה הזדהות, בצדק הנשיא וראש הממשלה פעלו לשחרורה וטוב שהצליחו בכך.

אולם אסור לשכוח, שאין המדובר באסירת ציון, לא בלוחמת שנפלה בשבי האויב וגם לא בצעירה תמימה שהמשטרה החשאית ברוסיה השתילה חשיש בתיק שלה. מדובר בעבריינית. אל לנו להפוך אותה לגיבורה לאומית. היא לא. ואין מקום לחגיגות מוגזמות לרגל שחרורה.

* עצמאות המשפט – הלקח החשוב ביותר שעלינו ללמוד מפרשת נעמה יששכר, הוא ההזדמנות שניתנה לנו לראות מה המשמעות של בית משפט לא עצמאי, שכפוף ל"רצון העם", כלומר למרותו של המנהיג הנבחר.

* חוסכת תחמושת – אשתו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, שמתמודדת לכנסת, עתרה לוועדת הבחירות המרכזית בתביעה לפסול את רשימת העבודה-גשר-מרצ. ואני תמה. למה לפסול אם אפשר לרצוח?

* שמאל ציוני – מי אמר? " אני לא אומר כיבוש. אני בעד להתנתק מהפלסטינים, לקבוע גבולות לישראל, ואני לא אומר כיבוש. כי כיבוש זה לקחת משהו שלא שלך. ואני אומר, חבר'ה, אני ציוני. כשחלמנו על הציונות בראשיתה, זה היה לחזור לארץ ישראל ההיסטורית. עם ישראל צמח יותר בשילה, בבית אל בבית לחם ובחברון מאשר בתל אביב, נתניה וחדרה. אז אני לא אומר כיבוש. אז מה? מה זה משנה למה הגעת למסקנה שצריך להתנתק מהפלסטינים? מה זה משנה איך הגעת למסקנה שחייבים לשים גבולות לישראל?" את הדברים אמר בראיון לרווית הכט ב"הארץ" ח"כ יאיר גולן.

העמדות הפוליטיות של יאיר גולן רחוקות משלי. אבל משנה לי מאוד למה הוא הגיע למסקנות שהגיע. העמדה שלו היא עמדה ציונית. עמדת שמאל ציוני. אמירה שבעבר ניתן היה לשמוע כמותה במפ"ם, למשל, שהיא המ"ם של מרצ. ניתן היה לשמוע אמירות כאלו ממנהיגי מפ"ם יערי וחזן. אבל כבר הרבה מאוד שנים לא נשמעה אמירה כזאת במרצ.

גולן מסביר את הבעיה של השמאל הישראלי ומה גורם לו להצטמק ולהתנדף. "הדבר הראשון שהשמאל שגה בו הוא נטייה לאיזושהי בינלאומיות, גישה אוניברסלית… הכל סובב סביב פנייה לצדק של ביהמ"ש הבינלאומי בהאג, ומה יגידו בחוץ, ואיך זה ייראה ב… לא! זו טעות! צריך לדבר כאן ועכשיו לאנשים שיושבים כאן, חיים כאן. הלוקאל פטריוטיזם הוא דבר בסיסי בשביל לייצר הזדהות. השמאל עשה לעצמו נזק עצום בזה שניסה להיות בינלאומי מדי". (תיקון מושגי – מדובר בפטריוטיות, לא בלוקאל פטריוטיות. לוקאל פטריוטיות הוא פטריוטיות לעיר, ליישוב או לאזור שאם חי בו, וגולן מתכוון לפטריוטיות לאומית).

והריאיון מלא ציטוטים כאלה, כולל ביקורת על צה"ל שהפסיק לרצות לנצח ועוד. הדברים הללו עוררו בי קורת רוח רבה. מזה זמן רב אני חרד מהקרע בחברה הישראלית, מתהליכי ההקצנה המטורפים. מהימין שנותן לגיטימציה לכהניזם ומהשמאל שנותן לגיטימציה לשוברים שתיקה ול-bdsיזם למינהו. כל צעד של התמתנות והתקרבות למיינסטרים הציוני הממלכתי הוא בשורה טובה.

כשקראתי את גולן, תחושתי הייתה שמהר מאוד הוא לא ימצא עוד את מקומו במרצ. שמהר מאוד הם יקיאו אותו. אבל הדברים עוררו בי גם תקווה. אולי המסר שלו יחלחל בקרב מרצ, שתחזור להיות שמאל ציוני לכל דבר, ולא תלך שבי אחרי הקוסמופוליטיות העקרה וההקצנה, בואך חד"ש. במילים אחרות, ככל שמרצ תהיה פחות מוסי רז ויותר יאיר גולן, תהיה זו בשורה חשובה לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית.

ודבר נוסף שכדאי ללבן עם יאיר גולן. אם הוא מכיר במשמעות הזיקה שלנו לחבלי ארץ ישראל, אך רוצה לסכל את האיום הדמוגרפי – למה הוא תומך בנסיגה ישראלית מלאה? הרי המסקנה המתבקשת מעמדותיו, היא פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון ובנוסח "תכנית המאה".

* השחרור – מלחמת השחרור? העצמאות? הקוממיות? תש"ח? כל התשובות נכונות. ומדוע אני כותב בדרך כלל מלחמת השחרור? כי פעם כתבתי מלחמת השחרור בעבודה אקדמית ו"תיקנו" אותי שלא מקובל כבר להשתמש במילה הזאת. מאז, אני מקפיד לכתוב מלחמת השחרור.

מאז כבר לא מקובל להשתמש גם במלחמת העצמאות, ומשתמשים בנוסח ה"נייטרלי" מלחמת 1948. והמהדרין יאמרו "נכבה".

אז אני לא נייטרלי. אני מכנה את המלחמה מלחמת השחרור. היא שחררה את העם היהודי המשועבד והיא שחררה את מולדתנו. והיא גם מלחמת העצמאות והקוממיות שלנו, וגם מלחמת תש"ח. אך בשבילי היא קודם כל מלחמת השחרור.

* מרתקת את הקורא – הרציתי בסמינר מחלקתי של החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, וחזרתי עם שלל – הגיליון החדש של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", ובו סקירה מפרגנת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", מאת פרופ' משה ענבר. מתוך המאמר: "סיפור חיים זה כתוב בצורה שמרתקת את הקורא ויחד עם זאת כחקר היסטורי עם מובאות של מסמכים ותעודות".

* ביד הלשון

האיש שלנו – כתבת השער של מוסף "הארץ", הייתה כתבתו המרתקת של יוסי מלמן על אשרף מרואן, המרגל המצרי הבכיר שהעביר לישראל את המידע על מלחמת יום הכיפורים; בכיר המרגלים של ישראל, שחוסל, קרוב לוודאי, בידי המודיעין המצרי, ברצח שהוסווה כהתאבדות.

הכתבה התבססה על סדרת שיחות של מלמן עם דובי, מפעילו של מרואן, והיא הציגה את הפרשה מנקודת מבטו. כותרת עמוד השער הייתה "האיש שלו בקהיר". שלו = של דובי.

הכותרת הזאת היא פרפרזה לכינויו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק שנתפס והוצא להורג – "האיש שלנו בדמשק". כינוי זה נוצר בעקבות הספר על אלי כהן, מאת א. בן חנן, שיצא לאור ב-1968: "האיש שלנו בדמשק".

מוסיף ומעשיר את ידיעותיי דורון ארזי: "א. בן חנן" – שם העט של זוג המחברים אורי דן וישעיהו בן פורת – בעצמם לקחו את השם מן "האיש שלנו בהוואנה",Our Man in Havana רומן הריגול הסאטירי של גרהם גרין משנת 1958, שגם הפך לסרט ב-1959, ותורגם לעברית ב-1962.

* "חדשות בן עזר"

רוח הגולן – ההיית או חלמתי חלום?

ביום חמישי שעבר, בערב חורפי סגרירי, התאספנו, כמה עשרות תושבים אכפתיים מיישובי הגולן, בכפר האמנים באניעם, לשיח של חשבון נפש במלאת שנה לבחירות לראשות המועצה. כותרת המפגש הייתה: "הרוח הגולנית – האם זה עוד רלוונטי?" יזם את המפגש והנחה אותו יעקב שה-לבן מיונתן, והוא ראוי על כך לברכה ולתודה. מאמר זה מבוסס על דברים שאמתי במפגש.

****

מהי רוח הגולן?
רוח, כשמה כן היא – היא אינה דבר גשמי, אלא רוחני, ערטילאי; אי אפשר לתפוס אותו, לצבוע אותו, לכמת אותו. רוח הגולן אינה דבר מוחשי אלא משאת נפש, שאיפה, אוטופיה.

פירושה המילולי של המילה אוטופיה היא אי-מקום. מקום שאינו קיים. היא מחוז חפץ, מגדלור, כוכב הצפון, המורה לנו דרך שאנו שואפים להגשמתה. אוטופיסט אינו אדם שחי במקום שאינו קיים, אלא אדם שהולך לאור האוטופיה ומחויב לניסיון תמידי להתקרב אליה, ומקדיש לכך את חייו.

אז מהי רוח הגולן? ראשוני המתיישבים בגולן, שעלו לחבל ארץ ריק כדי להקים יש חדש, לא רצו רק להקים יישוב וקהילה, לא רק לעצב את גבולה של מדינת ישראל. הם חלמו על הקמת חברה אחרת; חברה שתהיה טובה יותר מהחברה הישראלית בכללה, כי היא תבנה את עצמה אחרת, על סמך הפקת לקחים מחוליי החברה הישראלית וקלקוליה.

אני חוקר את ראשית ההתיישבות בגולן, והחזון הזה נוכח מאוד.

אתן שתי דוגמאות, מני רבות. לפני כשלוש שנים ערכתי מחקר על הקמת קצרין – בירת הגולן. היוזמה להקמת קצרין, דחיפת הממשלה להחליט על הקמתה ותהליך בנייתה והקמתה, נעשו בידי היישובים הכפריים של הגולן. קראתי הרבה חומר מהתקופה, ראיינתי אנשים, ומשפט אחד הופיע לעתים רבות והיה המוטו של המפעל: "אצלנו זה יהיה אחרת".

בעת הקמת קצרין, בשלהי שנות השבעים, הגיע המתח בין היישובים העירוניים המוקפים בקיבוצים ומושבים לשיא. בבית שמש, בית שאן, קריית שמונה ועוד, גאה המתח עד לפיצוץ הגדול בבחירות 1981. בספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל, סתיו 1982" ניתן לראות בבירור את הקרע והשנאה. יוזמי הקמתה של קצרין נשבעו ש"אצלנו זה יהיה אחרת". שמערכת היחסים בין קצרין לקיבוצים ולמושבים תהיה מופת לחברה הישראלית כולה. ואכן, על הבסיס הזה קמה קצרין. וכך באמת היה בשנים הראשונות. לצערי, חלה התרחקות במשך השנים, אך הבסיס הזה עדיין קיים.

הדוגמה השניה היא יחסי חילונים ודתיים. ההתיישבות בגולן קמה ביישובים נפרדים לחילונים ודתיים, בגושי התיישבות נפרדים, אפילו אשכולות המרכז הקהילתי נפרדים (אני שמח שהיום יש גם את נטור ואת בית-ספר שורשים המשותפים לחילונים ודתיים). מצד אחד, יש בכך כדי למנוע חיכוך. מצד שני, ניתן להשתבלל כך, כל יישוב ומגזר בפני עצמו, בזרות וניכור. מראשית ההתיישבות בגולן, נוצרה מערכת של שותפות בכל תחומי החיים בגולן – בחקלאות, בתעשיה, בשירות בהגמ"ר, בהקמת המועצה האזורית, במערכות הפוליטיות ועוד. תמיד ראינו בעצמנו מופת לאומי ליחסים אחרים בין חילונים ודתיים. בשעות מתח וקרע בין המגזרים בישראל, אצלנו זה היה שונה.

רוח הגולן הגיעה לשיאה במאבק על הגולן לאורך שנות ה-90. עם כל הקושי, המתח והכאב, היו אלה רגעינו היפים ביותר. מעולם לא הייתה לכידות וחברות כזו, בין חילונים ודתיים, בין קצרין ויישובי מוא"ז, בין קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים, בין צפון הגולן ודרומהּ.

האם כפי שעם ישראל מתאחד במלחמה ומתגלה במלוא יופיו, "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים כמו רקפות בין הסלעים", כמו בשירו של אריאל הורביץ – כך נגזר גם עלינו, להתאחד ולגלות את הכוחות היפים הגנוזים בנו רק תחת איום, כשהחרב מתנפנפת מעל ראשינו? הרי אנחנו מקווים ומאמינים שהאיום לא יחזור עוד. איננו יכולים לשחזר את הרוח הזאת גם לעת שלום?

אם רוח הגולן היא הרצון להיות חברת מופת לחברה הישראלית כולה, איך הדבר בא לידי ביטוי בפוליטיקה הפנימית?

הבחירות בשנה שעברה, היו למעשה הפעם הראשונה שהייתה כאן תחרות פוליטית אמתית, בין מועמדים שונים, על ראשות המועצה. כבר הייתה פעם מערכת בחירות בגולן, אך אז לא הייתה באמת תחרות על הראשות והשאלה הייתה רק באיזה הפרש אלי ינצח. הפעם היו אלו בחירות של ממש, והן היו מבחן בעבורנו. מהי הרוח הפוליטית של הגולן? איך אנו יכולים ליצור כאן מערכת פוליטית אחרת, שונה מזו הקיימת במדינת ישראל.

אני מצפה שבבחירות בגולן, המועמדים השונים והמטות שלהם, יציגו קמפיין פוזיטיבי – למה המועמד שלנו הוא המתאים? מה הוא מציע? מה בכוונתו לעשות? מה הרקורד שלו? מהם כישוריו ויכולותיו? לא לנהל קמפיין נגטיבי – להסביר למה המועמדים האחרים רעים. ובוודאי לא להשמיץ ולהכפיש את המועמדים האחרים. ולשמור גם על הניקיון הפיזי של הגולן, לא לתלות כרזות בחירות, למשל.

לצערי הרב, כשלנו במבחן הזה.

איני מדבר על תוצאות הבחירות. לא תמכתי בחיים, אך מרגע שהוא נבחר, הוא ראש המועצה שלי, הוא ראש המועצה של כולנו, אני רוצה בהצלחתו שהיא הצלחת הגולן. אני נרתמתי לסייע לו וכולנו צריכים להירתם לסייע לו.

הכישלון שאני מדבר עליו הוא בתהליך, במערכת הבחירות. לא זו בלבד שמועמדים הובילו קמפיינים נגטיביים, הם גם לוו בהשמצות אישיות, בשקרים, בהדבקת "קרניים" – תרתי משמע למועמדים. הם התבטאו בפלגנות ובעיקר בין חילונים ודתיים, תופעה שמעולם לא הייתה בגולן. וברשתות החברתיות הקמפיין הזה היה רע ומלוכלך. והיה זיוף של הודעות סמס החירום של המועצה בשליחת מודעות הכפשה נגד מועמדים וסקרים מזויפים לתושבי הגולן.

אני יכול להעיד מהחוויה האישית שלי. מדי יום העליתי בפייסבוק רשומת תמיכה במועמדת שבה תמכתי. כל הרשומות היו פוזיטיביות – למה לבחור במיכל. הפעם היחידה שהתייחסתי למועמד אחר, היה כאשר בשידור רדיו הושמעה הכפשה על חיים, ואני הוצאתי רשומה שבה הגנתי עליו והפרכתי את ההשמצה.

ובאותם ימים, מספר אנשים התנחלו בדף הפייסבוק שלי, ועל כל רשומה שכתבתי החלו בתגובות מכוערות, השמצות קשות נגדי באופן אישי ונגד הקיבוץ שלי; ניסיונות הגחכה ושיימינג. וכל מי שכתב תגובת תמיכה בפוסט שלי, מיד נענה בהשמצה והגחכה שלו. גם התנהלות כזו נגד מועמדים היא שלילית. אבל אני לא הייתי מועמד. היה זה רק ניסיון לגרום לי לסתום את הפה או להלך אימים על אחרים.

עלינו לעשות חשבון נפש ולתקן את דרכנו. בעוד ארבע שנים תהיינה בחירות, וחובתנו לדאוג שהן תהיינה שונות לחלוטין. יהיה עלינו להחתים את כל המועמדים על אמנה למערכת מכובדת ונקיה, והתחייבות של כל מועמד להבטיח שהמטה שלו ותומכיו יפעלו על פי האמנה הזאת. נכון יהיה בעוד מועד, להקים מעין ועדת בחירות בלתי פורמלית, של דמויות מרכזיות בגולן, המקובלות על הציבור, שלא יזדהו עם אף מועמד, ואליהם יצטרפו נציגים של כל המטות, שיפקחו על מימוש האמנה.

ומעבר לסוגיית הבחירות – רוח הגולן באה לידי ביטוי כאשר יש לנו מטרות משותפות. כך היה כשהמטרה הייתה הקמת ההתיישבות, כך היה במאבקים הפוליטיים. עלינו להציב בפנינו מטרות בתחומים השונים. ביכולתנו להיות המופת למדינת ישראל – איך לבנות את מערכת החינוך הטובה ביותר, איך לייצר את החקלאות המתקדמת הטובה ביותר, איך לקיים את חיי הקהילה וחיי קהילת-הקהילות הטובים ביותר, איך ליצור ניסיונות התיישבות חדשניים.

אני תומך במטרה של הכפלת ההתיישבות בגולן ומאמין שניתן לבצעה תוך שמירת הרוח הקהילתית ושמירה על הסביבה (אך זה כבר נושא למאמר נפרד).

רוח הגולן – ההיית או חלמתי חלום? אני מאמין שעל אף המשבר המטלטל שעברנו, רוח הגולן חיה וקיימת בנו, ועלינו לחזור ולהפיח בה חיים חדשים.

* "שישי בגולן"

לימוד לפרשת "בא" תש"ע

פרשת "בא" – "היאך אנו נגאלין?"

לימוד ב"קסם הגולן" 6.1.10

 א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.  ג דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה  וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.  ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת  אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה.  ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים תִּקָּחוּ.  ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.  ז וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם.  ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.  ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם  כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ.  י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.  יא וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה.  יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה.  יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה  לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.  טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם  כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי.  טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם  כָּל-מְלָאכָה לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.  יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. 

שמות יב, א-יז.

למה התכוון הקב"ה כאשר הודיע למשה ואהרון שהחודש הזה הוא ראש חודשים לכם? שעד אותו רגע זה לא היה החודש הראשון. מעתה ואילך, החודש הראשון יהיה ניסן. הגאולה ממצרים תהיה כה משמעותית, שהכל יתגמד לידה, ולכן היא תהיה תחילת הספירה. ספירה חדשה לנוכח גודל האירוע.

חז"ל תלו בפסוק הזה משמעות רבה. החיבור "מכילתא דר' ישמעאל" מתחיל בפסוק זה; מדרש הלכה – זאת ההלכה הראשונה. כל עיבור השנה קשור לכאן. הרש"י המפורסם ביותר, הוא השאלה מדוע התורה אינה מתחילה בפסוק זה (מסביר שיש צורך ברקע, שלא יאמרו "ליסטים אתם"). כלומר, באופן טבעי זאת הייתה צריכה להיות תחילת התורה – ההלכה הראשונה.

את הפסוקים הללו קוראים גם ב"שבת החודש" – השבת שלפני ראש חודש ניסן. פסיקתא דרב כהנא הנו מדרש לפרשיות הנקראות בחגים ובשבתות המיוחדות, כמו "שבת החודש". המדרש מפרש את הפסוק "החודש הזה לכם" באמצעות הפסוק משה"ש "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת" (שה"ש ב, ח).

הטקסט כולו: 2. קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת.  ט דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים.  י עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי  קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ.  יא כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.  יב הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.  יג הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לכי (לָךְ) רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ.  {ס} יד יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ  כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.  {ס} טו אֶחֱזוּ-לָנוּ שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר.  טז דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.  יז עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים  סֹב דְּמֵה-לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל-הָרֵי בָתֶר.  {ס}

שה"ש סיפור אהבה בין הדוד והרעיה (דוד = אהוב, רעיה = אהובה). הרעיה המתגעגעת לדוד, הרחוק ממנה, מצפה בכליון עיניים לבואו, ושומעת את קולו קרב אליה. היא מאמינה, שבשל אהבתו ותשוקתו אליה, הוא רץ אליה ומקצר את הדרך, מדלג על ההרים וכו'.

ע"פ רוב מדרשי חז"ל, שה"ש הוא אלגוריה לסיפור האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל. קול דודי וכו' – באביב ("הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו" וגו'). מתחבר ל"אתם יוצאים בחודש האביב".

  1. קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה"ש ב, ח). ר' יהודה ור' נחמיה ורבנין. ר' יודה א': קול דודי הנה זה בא, זה משה. בשעה שבא משה וא' לישראל בחודש הזה אתם נגאלין אמרו לו, רבינו משה, היאך אנו נגאלין, לא כך אמר הקב"ה לאבינו אברהם: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה?" (בר' טו יג), והלא אין בידינו אלא מאתיים ועשר. א' להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (שה"ש שם) מדלג על הקיצים ועל החשבונות ועל העיבורים, ובחודש הזה אתם נגאלין,החודש הזה לכם ראש חודשים (שמות יב, ב).

 פסיקתא דרב כהנא, פרשת החודש, פסקה ה' סימן ז'

"קול דודי הנה זה בא" – משה הוא הקול. דודי – הקב"ה. משה – קולו, דוברו של אלוהים. הוא מודיע: החודש הזה לכם ראשי חודשים.

"מדלג על ההרים" – כשמשה מודיע לבנ"י הם מגיבים בספקנות. הם מסבירים שעוד לא הגיע הזמן. לפי ברית בין הבתרים הגלות צריכה להיות 400 שנה, וחלפו רק 210. איך 210? על פי חשבון חז"לי כמה שנים חי כל אחד מהדורות שבין לוי למשה. המנין – רד"ו = 210.

איך פותרים את הפער בין 210 ל-400? בשל אהבתו לעם ישראל, וגעגועיו אליו, הוא מדלג על ההרים והגבעות וה"עיבורים" (הבטן = הר, או עיבור שנה). אלוהים החליט לקצר את הזמן.

זאת עמדת ר' יהודה. חולק עליו ר' נחמיה.

  1. ר' נחמיה א': "קול דודי הנה זה בא" זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אמרו לו: רבינו משה, היאך אנו נגאלין וארץ מצר' מלאה מטינופת ע"ז שלנו. א' להם: הואיל והוא חפץ בגאוותכם אינו מביט בע"ז שלכם, אלא "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". ואין הרים אלא בתי ע"ז, היך מה דאת א' "על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו" (הושע ד, יג).

 ורבנין אמרין: "קול דודי הנה זה בא", זה משה. בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין ואמרו לו: רבנו משה, היאך אנו נגאלין ואין בידינו מעשים טובים. א' להן, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי הוא מביט? בצדיקים שבכם, כגון עמרם ובית דינו. ואין הרים וגבעות, אלא בתי דינין, היך מה דאת אמר "אלכה וירדתי אל ההרים" (שופטים יא, לז). א"ר יודן עבדות וגרות בארץ לא להם, "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" אפילו על איספיטלית שלהם.

מה ההבדל בין עמדת ר' יהודה לר' נחמיה ורבנים? כולם מפרשים ש"קול דודי" הוא משה, שהודיע על הגאולה וע"י מהסס ומתעכב. המחלוקת – על מה העיכוב.

על פי ר' יהודה, העיכוב הוא על התכנית ההיסטורית. אצל ר' נחמיה, בשל עבודה זרה. אצל רבנים? בשל העדר מעשים טובים.

מה ההרים אצל ר' נחמיה? על כל הר מזבח עבודה זרה. הקב"ה מדלג על ההרים וכך מתעלם מהמזבחות שעל ראשיהם. כלומר הדילוג הוא מהגאיות שבין ההרים.

מה ההרים אצל רבנים? על ראשי ההרים נמצאים בתי הדין של הצדיקים, כעמרם. הדילוג הוא מראש הר לראש הר, כלומר בדילוגיו אלוהים פוגש את הצדיקים.

* איספיטלית = תפנוקים. בעבדות מצרים אפילו התפנוקים היו כרוכים בסבל.

  1. ר' יודן בשם ר' ליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, ר' חונה בשם ר' ליעזר בן יעקב: "קול דודי הנה זה בא", זה מלך המשיח. בשעה שהוא בא ואומר לישראל: בחודש הזה אתם נגאלין הם אומרים לו, רבינו מלך המשיח, היאך אנו נגאלין? לא כך אמר הקב"ה שהוא משעבדינו בשבעים אומות. והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גלה לברבריה ואחד מכם לסרמטיה, כגון שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכותה רשעה הזאת מכתיבת טירונין מכל אומה ואומה, כותי אחד בא ומשעבד, כגון ששיעבדה כל אומתו, כושי אחד בא ומשעבד, כגון ששיעבדה כל אומתו. ובחודש הזה אתם נגאלין, החודש הזה לכם ראש חדשים.

 כאן, לא מדובר במשה אלא במשיח, כלומר לא ביציאת מצרים אלא בגאולה בסוף הגלות הנוכחית. מדרש מאוחר יותר, של אמוראים.

ברבריה וסמרטיה = ארצות. קצות העולם. אם יהודי אחד גלה לברבריה ואחר לסמרטיה, כאילו העם פוזר לשבעים אומות. מכתיבת טירונין מכל אומה ואומה = הצבא הרומי היה צבא של שכירי חרב שייצגו את האומות השונות, וכל חייל כאילו ייצג אומה, וזה שעבוד 70 אומות. כלומר ניתן לתת הסבר לכל השאלות, אך לא זה מה שחשוב, אלא הנכונות להגאל ולא לתרץ תירוצים למה לא להיגאל.

מדרש של אמוראים. מאוחר יותר. כמו במצרים, כך גם בתום הגלות הזאת, היהודים יחשבו שלא הגיע הזמן ויתרצו תירוצים.

  1. ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי (מסכת כתובות קיא).

המדרש מתייחס לשלושה פסוקים דומים המופיעים בשיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם … אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". למה שלוש פעמים?

  1. שכשיש התעוררות כללית לשוב לארץ ישראל, זה סימן שה' חפץ, ואין כאן שבועה, שנאמר 'השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה – לעלות לארץ ישראל – עד שתחפץ', כלומר עד שיעלה רצון מהקב"ה ואם כן כשנעשה התעוררות כללית לעלות, אות היא כי הגיעה השעה הרצויה מהקב"ה.

הרב שלמה טייכטל, "אם הבנים שמחה".

הקושי להיפרד מהגלות. הקושי להיפרד מהשעבוד. "עבד נרצע". גילה קצב וכו'. הציונות – התרסה כנגד האופי הזה. הפוסט ציונות – חזרה לאופי הזה.

 

 

דרשה לפרשת "בא" תש"ע

דבר תורה לפרשת "בא" – סמינר מנהיגות צעירה בעפרה, 8.1.10

פרשת "בא" היא אחת המרכזיות והחשובות בתורה. זו הפרשה המתארת את האירוע המכונן בה"א הידיעה של העם היהודי ואחד האירועים המכוננים של האנושות כולה – יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים היה, לאורך הדורות, לאב טיפוס של מאבק לחירות; חירות לאומית, חברתית ואישית.

פרשת "בא" מעלה סוגיות רבות שניתן וראוי לדון בהם. בפרשה זו מתקיימות שלוש האחרונות מבין עשר מכות מצרים. האם יש סתירה בין "ויחזק ה' את לב פרעה" לבין רעיון חופש הבחירה של האדם, שהוא אחד הרעיונות המרכזיים ביהדות? ואם כן, כיצד ניתן ליישב את הסתירה? מכת בכורות מעלה שאלות מוסריות בדבר גבול ההרג והמחיר שניתן ומותר לגבות מאויב, ושאלת גבול האמצעים המקודשים בידי הצודקת שבמטרות. הפסוק המופיע בפרשה, אחד הציוויים הראשונים שנתנו לנו כבר בעת יציאת מצרים הוא "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם", פסוק שראוי מאוד לבחון את עצמנו דרכו, בפרט לנוכח מכתבים, גילויי דעת ופסקי הלכה, בעת האחרונה, שספק אם מתיישבים עמו.

אני בחרתי לעסוק בשאלת המוכנות של בני ישראל לגאולה. בפרשת "בא" מופיע אחד הפסוקים המכוננים בתורה, המצווה הראשונה שניתנת לעם ישראל: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). רש"י מעורר את השאלה, מדוע התורה לא נפתחה כאן. יש לו תשובה, אך עצם השאלה, המבוססת על ההנחה שיש לראות בפסוק זה מועמד טבעי לפתוח את התורה, מעידה על חשיבותו. מן הפסוק הזה, ניתן להבין שעד הרגע שבו אלוהים מורה למשה ולאהרון לקבוע את ניסן כראש החודשים, לוח השנה היה אחר, והמשמעות האדירה של אירוע יציאת מצרים מגמדת כל אירוע אחר, ומצדיקה את שינוי לוח השנה.

את הפסקה בה מופיע פסוק זה, אנו קוראים שנית ב"שבת החודש", השבת שלפני ראש חודש ניסן. במדרש "פסיקתא דרב כהנא", העוסק במדרשי חכמים אודות הפרשות הנקראות בחגים והפרשות וההפטרות בשבתות מיוחדות לאורך השנה, מתעורר דיון מעניין סביב הפסוקים האלה. חכמים עוסקים באמצעות פסוק בשיר השירים אותו הם דורשים: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת" (שה"ש ב, ח). שה"ש הוא סיפור אהבה בין הדוד והרעיה. הרעיה המתגעגעת לדוד, הרחוק ממנה, מצפה בכליון עיניים לבואו, ושומעת את קולו קרב אליה. היא מאמינה, שבשל אהבתו ותשוקתו אליה, הוא רץ אליה ומקצר את הדרך, מדלג על ההרים וכו'. ע"פ רוב מדרשי חז"ל, שה"ש הוא אלגוריה לסיפור האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל. פסוקים אלה בשה"ש מתרחשים באביב, "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.  יב הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, ומכאן החיבור ל"אתם יוצאים בחודש האביב".

פסיקתא דרב כהנא מביא לנו דיון בשאלה – מה פירוש "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". אומר רבי יהודה, שקול דודי הוא משה – קולו של הקב"ה. כשבישר לבני ישראל על הגאולה הקרובה, הם סרבו להאמין ותירצו את חוסר אמונם בברית בין הבתרים: "רבינו משה, היאך אנו נגאלין, לא כך אמר הקב"ה לאבינו אברהם: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה?" (בר' טו יג), והלא אין בידינו אלא מאתיים ועשר". גם ר' נחמיה מתאר אותה סיטואציה בדיוק, אלא שבה מחליפים בני ישראל את התירוץ: "רבינו משה, היאך אנו נגאלין וארץ מצר' מלאה מטינופת ע"ז שלנו". אצל רבנין התירוץ משתנה: "רבינו משה, היאך אנו נגאלין ואין בידינו מעשים טובים".

על כל שאלה תשובה, הדורשת את הפסוק "מדלג על ההרים" וגו'. תשובה אחת היא שבשל אהבתו ותשוקתו של אלוהים לעם ישראל הוא מדלג על הקיצים ועל החשבונות ועל העיבורים, ובחודש הזה אתם נגאלין. תשובה שניה היא שאלוהים מדלג על ההרים, מגיא לגיא, ומתעלם ממזבחות הע"ז שעל פסגות ההרים. תשובה שלישית היא שאלוהים מדלג על ההרים, מפסגה לפסגה, ומוצא שם את בתי הדין של הצדיקים היחידים בין בני ישראל, דוגמת בית דינו של עמרם, ומתעלם מהחטאים של המוני העם. מה שמעניין בעיניי, אינן התשובות, אלא השאלות, הפחד מפני הגאולה, מפני ההסתכנות במעשה אקטיבי, המתורצת תדיר בשאלת העיתוי.

המשך הדיון בפתיחתא, מביא את דברי האמוראים ר' יודן ור' חונה, ואצלם קול דודי אינו משה, אלא "מלך המשיח". הם כבר אינם עוסקים בגאולה מעבדות מצרים, אלא אוחזים בשור בקרניו ודנים בגלות שבה הם שרויים, אחרי חורבן הבית, ובגאולה לה הם מפללים. הם מכירים את עמם, ומתארים לעצמם שימצא את התירוצים המתאימים כדי לדחות את הגאולה, ובמקרה זה, עדין בראשית תקופת הגלות, כשעוד הייתה מצומצמת למספר קטן של ארצות, הם משערים שהתרוץ עלול להיות זה: הם אומרים לו, רבינו מלך המשיח, היאך אנו נגאלין? לא כך אמר הקב"ה שהוא משעבדינו בשבעים אומות? גם כאן, מתפלפל המשיח בתשובות הלכתיות, אך גם כאן פחות חשובות התשובות, ומעניינת יותר עצם התופעה.

תופעה זו חוזרת בקורותינו. הנה, סיפור על האר"י הקדוש בצפת, שיצא לקבל את השבת עם תלמידיו. "פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים".

גם כשהחזון הציוני פרץ לחיי העם היהודי, כך הגיב העם היהודי ברובו. לאלה ולאלה היו התירוצים לא לקום ולעשות מעשה, לשים קץ לגלות ולהביא את הגאולה הלאומית והחברתית. וכך, למשל, הוציאו רבנים מן הבוידעם מדרש זניח המפרש את השאלה מדוע נאמר בשיר השירים שלוש פעמים "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם … אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". התשובה היא שאלה שלוש השבועות שהקב"ה השביע את ישראל – שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו בגויים ושלא ידחקו את הקץ.

ונשאלת השאלה, מה גורם לעם הזה לדבוק בגלות ובשעבוד? כנראה שיש משהו באופי האדם, שכאשר אינו בן חורין, הוא פוחד מהמחיר של לקיחת האחריות שביציאה לחיי חרות. זאת העבדות הנפשית, הרוחנית. התורה, המחנכת אותנו לסלוד מן העבדות, מצווה להעניש ולהשפיל עבד שאינו רוצה להשתחרר בטענה "אהבתי את אדוני", ברציעת אוזנו. אני בטוח שאיני הישראלי היחיד שחשב על הפסוק הזה לנוכח התנהגותה המוזרה של אשת הנשיא לשעבר, למשל.

הציונות באה לשחרר את העם היהודי ממנטאליות העבד הנרצע, ולהחליפה בתודעת חרות של עם הלוקח את גורלו בידו ואינו ממתין עוד לגאולה נסית. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו", כתב אהרון זאב, והכתיר את שירו – "הנס של הלב האמיץ", כלומר הנס הוא לקיחת האחריות האקטיבית בידי העם היהודי.

אין זו רק גישה חילונית, אלא גם גישת הציונות הדתית, על פיה הגאולה האלוהית תבוא רק כתגובה לאקטיביזם שלנו. הרב שלמה טייכטל, רב חרדי אנטי ציוני שהתפכח וחזר בתשובה במהלך השואה, הספיק לכתוב, טרם הירצחו, בתנאים הקשים של הגטו את ספרו "אם הבנים שמחה". בין השאר, הוא מתפלמס עם הפרשנות החרדית לשלוש השבועות, ומפרש מחדש את הפסוק בשיר השירים: "שכשיש התעוררות כללית לשוב לארץ ישראל, זה סימן שה' חפץ, ואין כאן שבועה, שנאמר 'השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה – לעלות לארץ ישראל – עד שתחפץ', כלומר עד שיעלה רצון מהקב"ה. ואם כן, כשנעשה התעוררות כללית לעלות, אות היא כי הגיעה השעה הרצויה מהקב"ה".

 ערב הכרזת המדינה, הטיל ב"ג את כל כובד משקלו, לנוכח היסוסי חבריו להנהגה, שחששו לקבל את ההחלטה הנועזת. "עכשיו, או לעולם לא", הבהיר להם ב"ג את המצב, ושכנע אותם.

הרוח הפוסט ציונית מנסה להחזיר אותנו למנטאליות העבד הנרצע. האתגר שלנו כמנהיגות ציונית, היא לעורר את הציבור לאמונה בדרך הציונית, המתריסה כנגד המנטאליות הזאת.

 

 

צרור הערות 22.1.20

* סמולן נולד – אז עכשיו גם יולי אדלשטיין הצטרף למועדון של הסססמולנים, הבוגדים, המשת"פים. ותעשיית השקרים של בלופר פתחה את התיק האישי שהוכן לו, גם לו, זה מכבר, ובתעלות הביבים רצים הסיפורים על כך שאינו יהודי, שהוא נוצרי, בן של כומר קתולי אנטישמי, נשוי לבת של הבעלים האנטישמי של "הארץ" וכו'.

וכל זאת כיוון שהוא מנסה לשמור על רמה מסוימת של ממלכתיות, של נאמנות לחוק, של נאמנות לתפקידו ולשבועת האמונים שלו. כיוון שהוא מנסה לשמור על שמץ של עצמאות של הכנסת, נציגת הריבון, שגם ככה נרמסת בידי הרשות המבצעת (שאמורה להיות כפופה אליה) וכעת נתניהו מנסה להפוך אותה אסקופה נדרסת של האינטרס האגואיסטי שלו – הימלטותו הפחדנית והמושחתת מאימת הדין.

* ריבלין החדש – זאת לא המתקפה הראשונה שלהם על אדלשטיין. הגל הקודם היה סביב פרשת טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-70. וכך כתבתי ב-22.4.18:
נכון, אדלשטיין התקפל ונכנע. נכון, אחרי שהתקפל ונכנע, נתניהו רימה אותו, ובדורסנות אופיינית השתלט על טקס המשואות. אבל זה לא יעזור לאדלשטיין. הוא הריבלין החדש. כלומר, הוא נשוא ההסתה והשנאה החדש של נתניהו. הוא הבא בתור אחרי ריבלין ואלשייך – סססססמולן, אנטישמי, לא יהודי וכו' וכו' וכו', ממיטב מנגנון ההסתה והשיימינג של נתניהו. הנה, מזער שבמזער ממצטטי דפי המסרים של נתניהו, במסע הסיכול הממוקד נגד אסיר ציון לשעבר, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין:

– כעת משהתחתן עם אישה שהיא מאוד שמאלנית קיצונית מהקרן החדשה לחיסול ישראל- ועיתון הארץ זה אומר הכל.
– מתנהג כאחד שיורה בתוך הטנק.
– מאז התחתן עם בתו של נבזלין מבעלי עיתון הארץ כנראה שישנה השפעה שלילית עליו והוא מתחיל להפוך את עורו.
– בן הכומר השמאלן המתועב.
– חבל שלא קפא ברוסיה למוות המחותן של משפחת אל-ארד.
– קשור קשרים משפחתיים עם אחד הבעלים של הביובון "אל-ארד" (הקורא לעצמו "הארץ", תוך חוצפה ורמיה).
– לשלוח את הרוסיניאק עלוב הנפש חזרה לרוסיה.
– הפשפש המזויף שמקומו כבר לא בתנועת הליכוד ובטח שלא בכנסת ישראל.
– האמת שלא יצליח להיות במקום ריאלי בפריימריז. מקסימום מקום 70 עד 120 ולא בטוח שישוב לכהן כח"כ. ככה זה שכוחותינו יורים על כוחותינו.
– יולי – אוגוסט מתנהג כאילו ההר של האבא שלו וזכרם של הנופלים של הסבתא שלו. שוב לרוסיה הלבנה ויפה שעה אחת קודם!
– יולי אדלשטיין התחיל קמפיין לנשיאות והתחיל לקושש קולות מהמחבלים שבכנסת.
– עבר של אדם לא מעיד על ההווה שלו. גם מרשל פתן היה גיבור צרפת ובמלה"ע השנייה בגד בצרפת. גם אודי אדיב שירת כקצין בכיר ובגד. גם אבי בוסקילה שירת ביחידה מובחרת והוא בשלום עכשיו. אז מה? אז מה אם אדלשטיין ישב בכלא?
– אדלשטיין אינו יהודי. הוא חבר לאויביה הערבים של מדינת ישראל. הוא בושה לכנסת ישראל.
– אדלשטיין מתגלה כתת רימה אנושית.
– יואל אדלכלום, פגעת בראש הממשלה ביום חגנו. לא יסולח לך. איש קטן עם אגו נפוח.
– ביבי העלה אותו למשרה הרמה של יו"ר הכנסת אבל מאז שנשא לאישה את בת האוליגרך נבזלין, השותף בעיתון "הארץ", אנו חשים שנוכחותו היא לא לטובתנו ובעיקר לא לטובת נתניהו ראש הממשלה הדגול של מדינת ישראל שליט"א!
– אדלשטיין התנפח כהוגן מאז שנישא לנבזלין השותף בעיתון "הארץ" וכך הכניס את הצרה הזו לתוך הכנסת!
– החל להתנהג כלפי ראש הממשלה כאילו הוא "מעליו" ונלחם בו, ממש, כדי שלא יופיע וינאם בהדלקת המשואות, כי הוא ידע שאינו יכול להתרומם ולהגיע לגובה סוליות נעליו של ביבי!
– אדלשטין מסוכן. מתנהג כאילו הכנסת בבעלותו. נוקם ומחסל כל מי שאינו לרוחו. נקמן ומזימתי. ממש לא עומד ברמה הפטריוטית של לוחם ישראל ממלח הארץ גאוות ישראל ביבי נתניהו.
– אדלשטיין מנסה להפוך לאהוב השמאל. מטרתו – להפוך לנשיא.
– יולי איש קטן ועלוב!!!
– יולי אדלשטיין הוא בן לכומר נוצרי מומר ונשוי לבתו של אוליגרך רוסי מבעלי עיתון הבוגדים "הארץ".
– יולי ורובי יחד מייצגים פרומיל מבנימין נתניהו.
– להזכיר לך שהוא התבטא כמה פעמים נגד ראש הממשלה… לא יעזרו נזיפות. אסור לבחור בו בפעם הבאה.
– למה מי זה אדלשטיין? באף מפלגה לא ייקחו אותו. צריך להגיד כל יום תודה שיש את הליכוד.

וכו' וכו' וכו', כיד השנאה וההסתה של דפי המסרים.

עד כאן הרשומה שלי מ-2018. אז הותקפתי בהיתממות על כך שאני מייחס את הערימה הזאת לתעשיית השקרים של נתניהו. אז השבוע כתב זאת המעי הגס של ראש הממשלה, בנו יאיר הג'ורה.

* נגד חרמות – עומר אדם העלה באינסטגרם צילום סלפי שלו עם יאיר נתניהו, ומיד הוצף בצונאמי של איומי חרמות, ביטול כרטיסים וכו'.

איני חשוד באהדה יתרה ליאיר הג'ורה, אבל עמדתי על התגובות הללו זהה לעמדתי על חרמות נגד אחינועם ניני, אריאל זילבר ואחרים. אני שולל זאת מכל וכל. יש לשפוט אמנים על פי יצירתם האמנותית, ולא על פי עמדותיהם הפוליטיות. (אגב, במקרה הזה הוא אפילו לא ביטא עמדה פוליטית. אולי הוא סתם אוהב להצטלם עם ידוענים)?

* ממשלת צללים – מיקי זוהר יוזם עסקה של הבטחת תיק בממשלה לבן גביר, תמורת ויתור על הריצה של עוצמה כהניסטית לכנסת. רעיון טוב. נמנה את בן גביר לשר המשפטים, את יגאל עמיר לשר הביטחון, את עמי פופר לשר החוץ ואת יאיר נתניהו לשר החינוך.

* אין קווים אדומים – אם בן גביר לא משקר ואכן הוצע לו תפקיד שגריר כדי שלא יתמודד לכנסת, הרי שאין דוגמה בוטה מזו, עד כמה נתניהו מוכן לחבל ביודעין ובמזיד באינטרסים של מדינת ישראל, למען האינטרס האגואיסטי שלו, להיחלץ מאימת הדין. להציע לגזען הכהניסט הנורא הזה, להיות דמות ייצוגית של מדינת ישראל? הרי מדינה נורמלית מסתירה תופעה כזאת למען כבודה. עד כדי כך אין לנתניהו קווים אדומים?

אני מקווה מאוד שבן גביר משקר.

* שיתנדפו – מבחינת האינטרס של כחול לבן, טוב שעוצמה כהניסטית תרוץ, תתקרב לאחוז החסימה ולא תעבור אותו, ובכך בלוק החסינות יפסיד מספר מנדטים. ואף על פי כן, הלוואי שהכהניסטים הארורים יתייאשו ולא יתמודדו; לא עתה ולא אי פעם בעתיד. ואם כן, שיספגו מכה משפילה וצורבת. אני רוצה שהכהניזם יחלוף מהעולם. הכהניזם הוא תרגום לעברית של האידיאולוגיה שרדפה את עמנו והמיטה עלינו את האסונות הנוראים ביותר. הכהניזם הוא כתם על ההיסטוריה היהודית. עצם העובדה שהחיה הכהניסטית קיימת היא חרפה.

צריך להבין. מבחינתי, החיה הכהניסטית אינה יריב פוליטי או אידיאולוגי לגיטימי. זו לא קבוצה שיש לי עמה מחלוקת, אלא כנופיה שיש בינינו תהום מוסרית. זו לא השקפה פוליטית שונה, אלא תפיסה חפה ממוסר. אנטי מוסרית בעליל. ולכן, יחסי אליהם נטול כל שיקול פוליטי. רק כמיהה עזה לכך שהצחנה הזאת תצא מחיינו.

והיה מחננו טהור.

* הרופא הרוצח – בעקבות פרשת "התמונה", שבן גביר כמעט העביר מהסלון לחדר השינה, מעריציו של המחבל, רוצח ההמונים, שערך טבח אכזרי במערת המכפלה, בו רצח 29 ילדים ומבוגרים ופצע עוד עשרות, תוך ירי בגבם בשעת תפילה, אך ורק כי הם נולדו ערבים, חוזרים להפיץ את סיפורי-המעשיות השקריים, שהופרכו מזמן, על כך שהמחבל בסך הכל… מנע פיגוע בפורים. הרופא הרוצח הזה ייזכר לדיראון עולם לצד רופאים רוצחים מסוגו כמו יוזף מנגלה וג'ורג' חבש.

* כל עכבה לטובה – יו"ר כחול לבן ומועמדה לראשות הממשלה בני גנץ הציג שני מסרים מדיניים. האחד – התחייבות להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וביקורת על ממשלות ישראליות שבעבר הסכימו לוותר על הבקעה. (אגב, יש לציין שממשלת רבין מעולם לא הסכימה לוותר על בקעת הירדן. ראש הממשלה הראשון שעשה זאת היה ברק, אחריו אולמרט והאחרון היה נתניהו, שבמו"מ על תכנית קרי הסתפק בנוכחות צבאית זמנית לאורך נהר הירדן). המסר השני היה קריאה לטראמפ לפרסם את תכנית המאה לפני הבחירות בישראל.

אני תומך בכל לבי במסר הראשון, ואני מטיף לכך כבר זמן רב. לעומת זאת, אני מתנגד למסר השני. מכל מה שהצלחתי ללמוד ממקורות המידע שלי, קרוב לוודאי שתכנית טראמפ אינה תכנית מועצת יש"ע, אינה תכנית הליכוד וגם לא תכנית כחול לבן. פרסומה יגרום ללחץ על ישראל, וישראל תתקשה להתעמת עם טראמפ אחרי החלטותיו הפרו-ישראליות החשובות. נכון שבסוף מי שידחו את ההצעה יהיו אלה שדחו את מתווה קלינטון, את תכנית בוש ואת תכנית קרי ואת ההצעות של ברק ואולמרט. אבל אין לישראל אינטרס לעורר כלל את הסוגיה הזאת. כל עוד אין פרטנר פלשתינאי המוכן לפתרון כלשהו הכולל בתוכו את קיומה של ישראל. הצפת הסוגיה הפלשתינאית על סדר היום לא תועיל לנו. אם טראמפ לא יפרסם את תכניתו לפני הבחירות בישראל, סביר שהוא לא יעשה כן עד הבחירות בארה"ב. אם בבחירות בארה"ב טראמפ יפסיד, בלאו הכי תכניתו לא תהיה אקטואלית. אם הוא ינצח, אולי הוא יציג אותה ואולי לא. ואולי תהיה לישראל אפשרות להשפיע עליה טרם פרסומה. בנושא הזה אני מאמין שכל עכבה לטובה.

* התרגלו – גנץ הצהיר הצהרה חד משמעית שאינה משתמעת לשני פנים, על אודות מחויבות כחול לבן לעתידה של בקעת הירדן הישראלית. מיד החלו התועמלנים לטעון שהוא משקר, שזאת הצגה, שזו לא באמת עמדתו וכו'. ואני לא בא אליהם בטענות. הם התרגלו שמנהיגות היא שקרנות, שאי אפשר להאמין למנהיג וכו'.

אין ספק שלא מספיק להחליף את נתניהו. צריך לסלק מחיינו את הביביזם.

* מעשה באבן – ח"כ יעל גרמן מכחול לבן הביעה בראיון רדיו עמדה מדינית הפוכה לעמדות כחול לבן, למצע כחול לבן ולדרך שמייצגים ומבטאים יו"ר כחול לבן וכל חברי הנהגתה. מיד קפץ הליכוד על המציאה כמוצא שלל רב, ויצר מצג שווא, כאילו מה שקובע אינו המצע, המדיניות והדרך של המפלגה כולה ושל ראשיה, אלא מה שאמרה הח"כית האחת, הקצה היוני של הרשימה. אבל איני יכול להלין עליהם. הם בסה"כ ישבו במקום, לא עשו כלום ולפתע נפל לידיהם אוצר. הן כבר אמר ידידנו החכם הסיני העתיק, שאבן שטיפש אחד זרק לבאר, אלף חכמים לא יוכלו להוציא.

* מעדתי – עמית סגל פרסם ציטוט של הלצה שכתבתי בקבוצה פנימית של תל"ם, בעקבות דבריה של יעל גרמן. אני מודה שזאת הלצה סרת טעם ומיותרת גם בקבוצה פנימית, וגם ככזאת אני מתחרט עליה. צר לי שהיא הודלפה, ועוד יותר צר לי שהיא נאמרה.

התנצלתי גם באופן אישי בפני יעל גרמן.

* דמיינו – ראש השב"כ נדב ארגמן: "ב-2019 סיכלנו יותר מ-560 פיגועים משמעותיים, ובהם 10 פיגועי התאבדות, ארבעה פיגועי חטיפה ויותר מ-300 פיגועי ירי".

הבה נדמיין מה סיכלו צה"ל והשב"כ. ניזכר בחטיפת שלושת הנערים ובזעזוע הכבד של החברה הישראלית כולה ואיך זה נגמר. ונכפיל זאת פי ארבעה. ניזכר בפיגוע ההתאבדות במלון פארק, שבו נרצחו למעלה משלושים ישראלים. ונכפיל זאת פי עשרה. ניזכר ברצח טלי חטואל וארבע בנותיה. ונכפיל פי 300. מדובר במרחץ דמים איום ונורא. יתר על כן, אילו היה מתרחש, חלילה, אין ספק שהוא היה מוביל אותנו למלחמה קשה, ולאו דווקא בחזית אחת ונגד אויב אחד.

אז קודם כל עלינו להודות לחיילי צה"ל ולוחמי השב"כ.

ומעבר לכך, כאשר נקרא את השוקניסטים למיניהם מלהגים על החיילים שחוטפים נערים פלשתינאים ממיטותיהם באישון לילה וכל המלל העבש הזה – כדאי שנזכור את הנתונים האלה. כדאי שנזכור שבזכות אותם חיילים ואותם מעצרים, אנחנו יכולים לישון בלילה.

* הפתרון הסופי – כדאי להקשיב לאויב – כדאי להקשיב לגדעון לוי. לוי מייצג את עמדות האויב, ולכן חשוב מאוד להקשיב למה שהוא אומר. מי שסבור שהסכסוך הוא על יהודה ושומרון בלבד, עלול להסיק שנסיגה מיהודה ושומרון תפתור את הסכסוך. אבל כיוון שהסכסוך אינו על יהודה ושומרון, ברור שנסיגה לא תביא לסוף הסכסוך, אלא להמשכו בתנאים קשים הרבה יותר. ולכן, חשוב מאוד לדעת מה האויב חושב ומה האויב רוצה.

הנה, למשל, פנינים מתוך הפשקוויל התורן של לוי – פשקוויל נאצה נגד השמאל הציוני: "הציונות ה'שפויה' לא היתה חפה מפשע זמן רב לפני הכיבוש של 1967. 'כיבוש העבודה', נישול העובדים הפלסטינים ממקומות העבודה שלהם, שהחל עוד בשנות ה–20, לא היה רעיון של המחנה הדתי־לאומי. את 'גאולת האדמות' לא הנהיגו בני עקיבא. מה שהחל אז נמשך עד היום, בלא הפסקה. אותה מדיניות, אותם ערכים, אותם עקרונות פעולה, ואותה השקפת עולם, שעיקרה הוא שהארץ הזאת נועדה לעם היהודי, ולו בלבד. השמאל הציוני תמיד ידע לעטוף את ההשקפה הלאומנית הזאת במלים יפות על דו־קיום ועל אחווה, בלי לעשות הרבה למימושם. הדתיים־לאומיים בחלו במלים האלה. ההבדל הוא בסגנון. אבל דבר ממעשי הכיבוש של 1967 לא החל ב–1967. 1967 היא המשכה הישיר של 1948, שבה שיחקה הציונות הדתית תפקיד שולי. 2020 ממשיכה את 1948 ואת 1967. השמאל אינו מנהיג את המדינה זה שנים, אבל היא ממשיכה להתנהל בגבולות הפיזיים והמוסריים שהוא הוריש, כנראה לנצח… ההתנערות מחטאיה הקדמונים של הציונות, והצגתה של ציונות אחת כיפה והאחרת כלא־שפויה, הן צבועות ומתחסדות. גוש אמונים לא המציא דבר, וכמוהו לא בצלאל סמוטריץ' ולא ישראל הראל. הם למדו בבית הספר הגבוה של הנישול והגירוש, שייסדו מפא"י, השומר הצעיר, אחדות העבודה והפלמ"ח. אין ציונות טובה וציונות רעה. יש ציונות אחת — הציונות שהקימה מדינה ליהודים תוך נישול הפלסטינים בכוח הזרוע".

כן, האויב אינו מאמין שיש ציונות טובה וציונות רעה. ולכן, מי שמשלה את עצמו שחורבן המפעל הציוני "הרע" יספק את האויב, ישים קץ ל"אקיבוש" ויפתור את הסכסוך, אינו אלא משלה את עצמו. רק חורבן המפעל הציוני כולו, ולא רק מ-48' אלא משנות העשרים, ישים קץ ל"אקיבוש" ויביא לפתרון הסופי של הסכסוך.

* כנס ההתיישבות ע"ש גרליק – ביום ראשון נערך כנס ההתיישבות ה-15 ע"ש מוישיק גרליק. מוישיק היה חבר רמת מגשימים, ראש המועצה הראשון של הגולן, מנהל חבל הגולן בחטיבה להתיישבות, הדמות המרכזית בהתיישבות הדתית בגולן, איש חזון ומעש רב פעלים, שהטביע חותם עמוק בכל תחומי החיים בגולן. כמתכנן במקצועו, מוישיק תכנן רבים ממפעלי ההתיישבות בנגב, ביהודה ושומרון, בגליל ובגולן.

מאז מותו, אנו עורכים מדי שנה (כמעט) את הכנס לזכרו. לאורך כל השנים אני חבר בצוות ההיגוי של הכנס. בכל כנס אנו בוחרים נושא הנוגע להתיישבות בארץ ודנים בו. הפעם בחרנו בנושא הקרוב ביותר לעולמו של מוישיק: תכנון וצמיחה במרחב הכפרי.

הכנס היה מלמד, מעשיר ומרתק. מפאת קוצר היריעה, לא אזכיר כאן את כל ההרצאות, אלא אסתפק בשתיים. פרופ' שמאי אסיף, ראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, סקר בקצרה את תכניות המתאר הארציות מאז קום המדינה, וסיפר על עבודת התכנון "ישראל 100" המתכננת את מדינת ישראל בשנת 2048. הוא חבר בצוות התכנון. ההערכה היא שעד שנה זו האוכלוסיה בישראל תוכפל ותגיע לכ-20 מיליון איש. הדבר מחייב פיתוח משמעותי של הגליל והנגב וזהו מרכיב משמעותי בתכנית. לאורך הרצאתו הגלגלים לא פסקו ממחשבה – איך אנו, תושבי הגולן, נראה בכך הזדמנות לצמיחה ונערך לכך.

עוזי גדור הוא המתכנן הראשון של הגולן לאחר מלחמת ששת הימים. לפני שנים אחדות ראיינתי אותו ארוכות למחקר שערכתי על הקמתה של קצרין (שהופיעה, כולל המיקום, כבר בתכניתו הראשונה). עוזי גדור הוא היסטוריה התיישבותית מהלכת. עבורנו, אנשי ההתיישבות, הוא אגדה בחייו. עצם הופעתו גרמה להתרגשות רבה. גם באמצע העשור התשיעי לחייו, עוזי חד כתער, צלול כבדולח. יותר משהוא סיפר על שיקולי התכנון לפני למעלה מחמישים שנה, הוא ניצל את הבמה כדי להצליף בנו על שאנו מתמהמהים בפיתוח הגולן ויישובו.

הכנס הסתיים במופע קצר (מדי) מעולה של אריאל הורביץ, ששר משיריו ומשיריה של אמו, נעמי שמר.

* הגולן השופע – הגולן יפה תמיד, אך אין יפה יותר מהגולן הגשום, שופע גשמי הברכה. איזו שנה נפלאה! מערכת רודפת מערכת. הכל זורם. לא רק המפלים והנחלים – גם בצדי הדרכים. שפע של מים. והמאגרים מלאים. איזה יופי!

זה כבר החורף המבורך השני ברציפות. האמת היא, שאחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעים לנו חמישה חורפים רצופים כאלה. ואז, לאחר שמזג האוויר יחזיר את חובו לחברה, נסכם על כך שכל חורף יהיה גשום, שופע ומבורך.

* מרטיבים את הגולן – ביום שבו צביקה האוזר פרסם מאמר ב"הארץ" שכותרתו "ישראל מייבשת את הגולן", ירדו כאן (עד כה) 46 מ"מ. ביקשתי ממנו לכתוב בכל יום מאמר כזה.

* פק"ל גולני – מה ההבדל בין ישיבה בצפון הגולן לישיבה במרכז הארץ? במרכז הארץ, על השולחן לצדו של כל משתתף, נמצא הסמרטפון. אצלנו, לצד הסמרטפון, מונח גם כובע צמר.

* ביד הלשון

דו-שבועי – לאחרונה, התחלתי לשדר פינה דו-שבועית ברדיו ארץ הגולן, הנקראת "כאן הרי גולן", ואני מספר בה על סוגיות בתולדות ההתיישבות בגולן. כשדיווחתי על כך בפייסבוק, נשאלתי האם דו-שבועי הוא אחת לשבועיים או פעמיים בשבוע.

המילה דו, שהגיעה לעברית מן הארמית (ומקורה הוא יוונית עתיקה) פירושה – שתיים. זו מילת הכפלה. כאשר אומרים דו+עצם, מכפילים את העצם. קורס דו-שנתי, הוא קורס שנערך שנתיים. תואר דו-חוגי, הוא תואר בשני חוגים. רכב דו-גלגלי, הוא רכב בעל שני גלגלים. דו-חי, הוא בעל חיים שמסוגל לחיות בשני אופנים, בים וביבשה. בית-ספר דו-לשוני, הוא בית ספר שלומדים בו בשתי שפות וכן הלאה.

דו-שבועון הוא עיתון היוצא לאור מדי שבועיים. ומכאן שפינתי הדו-שבועית, היא פינה המשודרת אחת לשבועיים. אילו שודרה פעמיים בשבוע, הייתה זו פינה חצי-שבועית, בדומה לקורס חצי-שנתי (סימסטריאלי בלע"ז).

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: דרור

דרור / אילנית
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 20.1.20

השבוע חל יום השפה העברית. וכמו בשנים קודמות, גם השנה אני מקדיש את הפינה ליום השפה העברית. בעבר, למשל, השמעתי בשבוע זה את השיר הנפלא "עברית קשה שפה".

יום השפה העברית חל בכ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית. השנה חל מועד זה בשבת, ולכן יום השפה העברית הוקדם ביומיים, וצוין ביום חמישי שעבר.

הקשר של יום השפה העברית לאליעזר בן-יהודה נוכח מאוד בפינתנו. היא הוקדשה במועד זה לאליעזר בן יהודה עצמו, כשהשמענו את השיר "אליעזר בן-יהודה". היא הוקדשה לבנו של אליעזר בן-יהודה, איתמר בן-אב"י, בשיר "אהבת איתמר בן אב"י". נמשיך במסורת זו השנה, בהשמעת שיר על בתו של איתמר בן-אב"י ונכדתו של אליעזר בן-יהודה, דרורה בן-אב"י, שנולדה חודשיים טרם פטירתו של סבהּ. דרורה בן-אב"י הייתה גם רעייתו של משה חובב ואמו של גיל חובב. אבל היא לא רק נכדה של, בת של, אישה של ואמא של גברים בעלי שם, ואילו הייתה רק זאת, מן הסתם לא היה נכתב עליה השיר. היא הייתה אישיות מיוחדת, רבת השפעה בפני עצמה.

דרורה בן אב"י הייתה אחת הדמויות המרכזיות בתולדות הרדיו הישראלי לאורך שלושים שנה. היא הייתה מנהלת הגל הקל, כפי שנקראה רשת ב' הצעירה, להבדיל מרשת א' כבדת הסבר, בשנות הששים והשבעים. היא הקימה את מצעד הפזמונים העבריים בישראל, ב-1957, שנקרא "ראשון ראשון חביב", והייתה העורכת שלו. היא ערכה תכנית בוקר מוסיקלית שנקראה "שירי עצלות". היא ערכה תכנית ידע שנקראה "טובים השניים". היא חידשה את תכנית הרדיו הפופולרית "מחפשים את המטמון", שלאחר הקמת הטלוויזיה שודרה גרסה טלוויזיונית שלה. היא יזמה את התכנית המיתולוגית "בירה ומצב רוח" בהנחיית יעקב אגמון, שהוקלטה בפני קהל במועדון התיאטרון. היא ערכה את התכנית "שאלה של טעם". היא הייתה בין היוזמים והמנהלים של הקמת רשת ג' ב-1976. ומחוץ לרדיו, היא גם יזמה והפיקה את פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח "למנצח שיר מזמור", שאחרי מותה, נקרא על שמה "דרור – למנצח שיר מזמור".

משה חובב היה בעלה השלישי של דרורה בן-אב"י, ובעלה היהודי הראשון. דרורה נפטרה ממחלת הסרטן ב-1981, בגיל 59. מלבד הזיקה המשפחתית שלה לאושיות השפה העברית, היא עצמה אהבה את השפה, ידעה את השפה, השפה הייתה חשובה לה, וכמנהלת ועורכת ברדיו, היא הקפידה על הגיה נכונה ומדויקת של העברית, בפי השדרים והקריינים.

השיר שנשמיע היום, שנכתב לזכרה, נקרא "דרור". למה "דרור", אם קראו לה דרורה? בן אב"י נולדה ב-1922 לאיתמר בן-אב"י ולאה אבושדיד. היא נקראה דרור, על שם אחותה הגדולה שנפטרה בגיל ארבע. השם דרור לא היה מקובל כשם לבנות, ולא היה לה נוח לשאת אותו. כשבגרה, שינתה את שמה לדרורה. ניתן לומר שהוריה הקדימו את המאוחר. היום, סביר יותר להניח, שילדה שהייתה נקראת דרורה, הייתה משנה את שמה לדרור.

את השיר כתב חברה הקרוב ועמיתה לעבודה ב"קול ישראל" אהוד מנור. אני מניח שהשם "דרור" אינו מוכר למאזינים, ואתם בוודאי מתקשים לזהות אותו על פי שמו. השיר מוכר הרבה יותר כ"בדרך לירושלים". ואכן, בגרסה מאוחרת יותר, של מלחין השיר שלמה ארצי, כך הוא נקרא.

המבצעת המקורית של השיר היא אילנית. אילנית שרה אותו לראשונה בפסטיבל הזמר המזרחי "דרור-למנצח שיר מזמור", כהופעת אורח. היה זה הפסטיבל הראשון והיחיד שדרורה לא הפיקה אותו, כי הוא היה הפסטיבל האחרון. הוא גם הפסטיבל שהניב את הלהיט הגדול ביותר בתולדות פסטיבלי הזמר המזרחי, "הפרח בגני" של זוהר ארגוב, שאותו כבר השמענו בפינה זאת.

"דרור" הוא שיר מקסים, שיר של רעות וגעגועים. אהוד מנור התגורר בבנימינה ושידר בירושלים. בשיר הוא מספר לדרורה איך בדרכו לירושלים, לעבודה, הוא נמלא געגועים לקולה ולעיניה. "קרעי שמיים ועצים נוסעים אתי אליך". הנופים הנגלים לעברו בדרך, השמש והתכלת, חברו בחזיונות תעתועים להשיב לו את פניה. ואז לרגע שב הזמר – המוסיקה ששניהם אהבו כל כך והנחילו דרך הרדיו לציבור הרחב. השירים שוב מזכירים לו אותה. "שירי ציון קוראים לך דרור". יש כאן משחק מילים, של השירים שקוראים לך לחופש, ושל שירי ציון הקוראים בשמך. ואולי הם קוראים דרור לנשמתה החיה, הכלואה בגופה המת. והמיית הלב נכספת כמו אל אור. וכך נמשכת הדרך, וכשנגלית פתאום העיר ירושלים, הגעגוע גובר, ו"מצטעפות עיניי בשיר". והוא מסיים, שבדרך לירושלים תמיד אסע אליך.

נאזין לביצוע המקורי, של אילנית.

בדרך לירושלים
אני נמלא געגועים
לקולך ולעינייך.
קרעי שמיים ועצים
נוסעים אתי אלייך.

חברו השמש והתכלת
בחזיונות תעתועים
להשיב לי את פנייך,
ועוד מעט אשב מולך
ונדבר בשניים.

ואז לרגע שב הזמר,
שירי ציון קוראים לך דרור
והמיית הלב נכספת,
כמו אל אור.
וכשנגלית פתאום העיר
מצטעפות עיני בשיר.
ואז לרגע שב הזמר
דרור, קורא לך דרור.

בדרך לירושלים
אני נמלא געגועים
לקולך ולעינייך.
בדרך העולה בהר
תמיד אסע אלייך.

ואז לרגע שב הזמר…