התברכנו בך

דברי פרידה מרותם ג', בשם פורום חינוך, עם סיום תפקידה כמנהלת הגיל הרך

רותם היקרה!

יש סוגים שונים של מנהלים.

יש מנהלים טובים בראיה הכוללת, בתמונה הגדולה, בראיה העתידית.

יש מנהלים בקיאים בפרטים הקטנים, בתפעול השוטף, בפרטי התקציב.

יש מנהלים טובים בתוכן, וכשמדובר במנהלי חינוך – בפדגוגיה.

יש מנהלים טובים בניהול הכלכלי.

יש מנהלים טובים בניהול המשאב האנושי.

את התברכת בכל אלה; בראיה הכוללת ובפרטים הקטנים, בפדגוגיה, בניהול הכלכלי ובניהול המשאב האנושי. ואנו התברכנו בך, כמנהלת מצוינת שהיטיבה לנהל את חינוך הגיל הרך באורטל.

ניהלת את המערכת בתקופה סוערת ורבת תהפוכות. בתקופה שבה נפרדנו מעין זיוון לאחר שנים רבות מאוד שבהן ילדי עין זיוון התחנכו באורטל, ואנו התמכרנו למשאב הזה, שהשאיר אותנו עם הראש מעל המים בתקופות של שפל דמוגרפי. ניהלת את המערכת בתקופה של קליטה גדולה והתמלאות בתי הילדים בילדים חדשים של משפחות חדשות שבאו מן העיר ואף מחו"ל, והחינוך הקיבוצי היה חדש להם וצריך היה להנגיש אותו לתודעתם ולהווייתם. ניהלת את המערכת בימי הקורונה הקשים עם ההנחיות המשתנות מידי יום ולעתים פעמים אחדות ביום. ואת כל התהפוכות הללו צלחת לא רק בכבוד, אלא בהצלחה, תוך שיפור תמידי של המערכת.

ריכוז חינוך הוא תפקיד קשה, המחייב את הנושא בו למתח תמידי של התנהלות מיטבית עם הילדים, ההורים, הצוות, הקהילה, המועצה והמדינה. ואת נשאת בו ביד רמה במשך 11 שנים.

וכעת עברת לאתגר הבא, כמנהלת מחלקת הגיל הרך במועצה האזורית גולן. אני בטוח שתביאי אתך לתפקיד הזה, בנוסף לניסיונך ויכולותיך המוכחות, גם את רוח הקיבוץ, את רוח אורטל.

בשם פורום חינוך אני מודה לך על שירותך הארוך והמוצלח ומאחל לך הצלחה רבה בתפקידך החדש!

צרור הערות 7.8.22

* חומת מגן ברצועת עזה – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ועכשיו – "עלות השחר". כל מבצע, בפני עצמו, היה מוצדק, חשוב ונכון. כל מבצע הכה באויב. כל מבצע, מי יותר מי פחות, יצר הרתעה שהחזיקה תקופה מסוימת, ואט אט נשחקה. בהדרגה, המצב חזר לקדמותו, עד המבצע הבא. לא נעשה טיפול שורש. המבצע הנוכחי שונה במקצת, בכך שהוא לא המתין למאות רקטות על ישראל. להיפך, הוא יצא לדרך אחרי שנה של שקט, אך לאחר ארבעה ימים שתושבי הנגב המערבי חיו כתחת מצור, בשל כוונת הג'יהאד האיסלמי לבצע פיגועים בישראל. עצם העובדה הזו, מעבירה מסר מרתיע, על פיו ישראל "משתגעת" בעקבות כל פרובוקציה, ואפילו בעקבות כוונה לפיגוע. אך אם יהיה זה מבצע כקודמיו, לא יהיה בכך שינוי אסטרטגי.

שינוי אסטרטגי אמתי יכול ליצור רק מבצע נוסח "חומת מגן". מבצע "חומת מגן" אמור היה להיות גם ברצועת עזה. אני והיחידה שלי גויסנו בצו 8 לפעולה בעזה, בשלב ב' של "חומת מגן", אך שרון קיבל רגליים קרות, המבצע בוטל ברגע האחרון, ואנו עברנו להמשך הלחימה בטול כרם.

מבצע "חומת מגן" היה מבצע אסטרטגי, ששינה שינוי עומק את המצב בשטחי הרש"פ. השינוי היה כפול. מרכיב אחד הוא שצה"ל נכנס בעוצמה יבשתית לשטחי הרש"פ והשמיד את תשתיות הטרור. המרכיב השני, והחשוב יותר, הוא שישראל החזירה לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ ומדי לילה לוחמי צה"ל והשב"כ מגיעים אל המחבלים במיטתם, לפני שהם מגיעים לפגע בישראל. ולכן, לאורך השנים שבהן נורו אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית, לא נורתה אפילו רקטה אחת מיו"ש, כיוון שאין שם תשתית שתאפשר טרור מסוג זה. בזכות "חומת מגן", גוש דן לא הפך ל"עוטף יו"ש", כפי שהנגב המערבי הפך ל"עוטף עזה".

אם מבצע "עלות השחר" יהיה "עוד מאותו דבר", הוא ישיג שקט יחסי לתקופת זמן קצרה, אך לא יהיה בו שינוי אסטרטגי. מה שנדרש עכשיו הוא מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה.

* חסר לי – רוני דניאל חסר לי בשידורי המבצע הזה.

* החזית הפנימית – נקווה שהפעם המשטרה ערוכה במגזר הערבי ובערים המעורבות. הפעם אף אחד לא יוכל לומר שהוא הופתע.

* תפסו צד – במלחמה בין צה"ל לג'יהאד האיסלמי, הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מיהרה לתפוס צד, באופן חד-משמעי ומובהק. היא תומכת בג'יהאד האסלמי, ורואה בצה"ל אויב.

לתשומת לבם של כל המשתעשעים ברעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* לא להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון – שעה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, ובראש ובראשונה, כתמיד, עופר כסיף, התייצבה לצד הג'יהאד האסלאמי והתלהמה בגינויים שלוחי רסן למדינת ישראל ולצה"ל, פרסם יו"ר רע"ם מנסור עבאס, רשומה אמיצה בערבית, בזו הלשון: "אנו מתנגדים לכל מלחמה שנופלים בה קורבנות וחפים משפע, אך אין לנו שום השפעה על מבצעים צבאיים. אנחנו נמצאים בכנסת כדי לעבוד למען החברה הערבית ולא כדי להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל".

זה ההבדל בין הרשימות, והוא הבדל של יום ולילה. מסתבר שבנושא הזה דווקא נתניהו היה הראשון לזהות, והוא צדק בניסיונו להקים קואליציה עם רע"ם. אז התנגדתי לכך, והתנגדתי גם לקואליציה של ממשלת השינוי עם רע"ם. אני שמח להודות בטעותי.

* שינוי קל – בדפי המסרים שעד יום שישי אחה"צ נטען בהם שלפיד נמנע מלתקוף בעזה בגלל הבחירות, שונתה מילה אחת: לפיד הורה לתקוף בעזה בגלל הבחירות.

* אופוזיציונר ממלכתי – צחי הנגבי ישב באולפן חדשות 12 והיה מופת של אופוזיציה ממלכתית. הוא לא רק התייצב מאחורי צה"ל ותושבי הדרום, אלא גם מאחורי הדרג המדיני, שיבח אותו על התנהלותו, על תרגיל ההטעיה בארבעת הימים שקדמו למבצע ועל החלטותיו. כאשר דני קושמרו ובן כספית אמרו שבאמת כל הממשלות הן חותמת גומי של צה"ל, הוא דחה זאת ואמר, בצדק, שמי שמקבלים את ההחלטות, גם בממשלות הקודמות וגם הפעם, הם הדרג המדיני, ומגיע להן הקרדיט על כך.

אני מודה שהופתעתי, ואני שמח להעלות זאת על נס. אמנם בעיניי זה אמור היה להיות מובן מאליו, אך אחרי השנה האחרונה, בהחלט יש לציין זאת לשבח.

* קו הבלימה – בסקר של ערוץ 13 הרוח הציונית אינה עוברת את אחוז החסימה ולגוש בן גביר יש 62 ח"כים.

בסקר של "מעריב" הרוח הציונית עוברת אחוז החסימה וגוש בן גביר יורד ל-58 מנדטים.

המטרה העליונה של הבחירות, היא לסכל את אסון ממשלת בן גביר.

* תסמונת השרוכים – לאורך השנים נתקלנו פעמים רבות בסיפורים כאלה, בארץ ובחו"ל. משחק כדורגל מכריע, קהל אלים ומאיים מטיל חתתו על שחקני היריב, השחקנים חוששים שאם ינצחו הקהל יפרוץ למגרש ויקרע אותם לגזרים. ופתאום חסרה רגל מסיימת, שחקן ברחבה מפספס את הכדור, שחקן מפחד להתרומם לכדור קרן, שחקן מתכופף לשרוך את נעליו ברגע המכריע של המשחק. הם לא מכרו את המשחק. לא שוחדו. לא קיבלו כסף תמורת בגידה בקבוצתם. הם בסך הכל קיבלו פיק ברכיים, ולא העזו לשחק.

אנחנו מצפים מספורטאי להיות ספורטאי עד הסוף. אנו מצפים ממנו לתת את הנשמה, לגלות רוח לחימה ודבקות במטרה עד השניה האחרונה. ומצד שני אנו גם יכולים להבין את האימה שהביאה לשיתוק.

זה הסיפור של עידית סילמן וניר אורבך.

* החלטה חשובה – החלטת ועדת הבחירות של הליכוד לפסול את התמודדותו של העבריין דוד לניאדו, היא החלטה חיובית וחשובה.

אפשר כמובן להסתתר מאחורי סיסמאות ה"החזיר את חובו לחברה" וכו'. הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן אינו יושב היום בכלא, אלא הוא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להיות נבחר ציבור.

* ישראל האנרכיסטית – אלי אבידר נבחר לכנסת מטעם ישראל ביתנו. כשקמה הממשלה, הוא היה משוכנע שמשרד החקלאות מגיע לו. כשליברמן מינה את פורר לתפקיד, אבידר נעלב ונהיה ברוגז, ערק ממפלגתו והפך לאלקטרון חופשי בקואליציה, כאשר הוא פועל בתוכה כאופוזיציה לכל דבר ורק מתחייב לא להפיל אותה. כאשר הסתמנה אופציה של התפטרות אלעזר שטרן מן הממשלה, כשהוא התכוון להתמודד על ראשות הסוכנות היהודית, אבידר הצטרף לממשלה, תחילה כשר בלי תיק, ולשם כך הסכים אפילו להתחסן נגד קורונה (!), אחרי שהתגאה שהוא סרבן החיסונים היחיד מבין 120 הח"כים. אך שטרן לא פרש ואבידר התפטר מן הממשלה וחזר לעמדת האופוזיציה בקואליציה. תקף השכם והערב את בנט וקרא להתפטרותו ופעל כסיעה אופוזיציונית, למעט הפלת הממשלה.

עכשיו הוא רץ לבחירות, והמסר המרכזי שלו, הוא הקמת ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זאת, כדי לצאת נגד האינטרס הלאומי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, בשם ההתנגדות המוחלטת לממשלה בשיתוף עם נתניהו.

אלי אבידר הוא קריקטורה של הרל"ב. רל"ב (רק לא ביבי) הוא הכינוי של הביביסטים לכל מי שאינו סוגד למנהיג העליון, כאילו אין בהם כלום זולת שנאה לנתניהו. כמובן שזה קשקוש. לגבי אבידר – זו אמת.

מהו מחוז הבחירה של אבידר? הוא פונה לשני קהלים. האחד, הם הבלפורואידים הכבדים, האנרכיסטים, שעליהם הוא תפס טרמפ לצורך מיצוב ציבורי ותקשורתי בימי הבלפוריאדה העליזים. השני, הם מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כזכור, הוא ברבר את משנתם ההזויה נגד הפעולות של המדינה במלחמה בקורונה, בשם ה"חופש". החופש להדבקה המונית, החופש של המדינה מאחריות לאזרחיה – שלומם ובריאותם.

המסר שלו הוא מסר אנרכיסטי. שם המפלגה שלו הוא "ישראל חופשית". השם הראוי לה הוא "ישראל אנרכיסטית".

* חורבן ותלישות – יאיר לפיד, כאדם פרטי, רשאי לקחת חופשה מפנקת בכל צימר בתשעה באב. ראש ממשלת ישראל יכול לעשות זאת מבחינת החוק, אך אין זה ראוי שינהג כך, מבחינה לאומית, תרבותית, חברתית וציבורית. אגב, גם מבחינה פוליטית, אבל זה באמת לא כל כך מעניין אותי.

איני יודע מה חמור יותר – אם הוא לא ידע שזה תשעה באב או אם ידע ובכל זאת קבע אז את החופשה.

חופשה מפנקת בתשעה באב, היא בעבור יהודים רבים כמו מנגל ביום השואה או ביום הזיכרון, או אי עמידה צפירה. איזו סלידה מעוררות בנו התמונות של חרדים שמחללים את ימי הזיכרון הלאומיים שלנו. כזו סלידה מעוררת בקרב ציבור רחב תמונה של חילול יום הזיכרון הלאומי – תשעה באב. קל וחומר כאשר מדובר בראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה של כולנו.

אבל יותר שמפריעה לי חוסר ההתחשבות ברגשות חלקים מן העם, מפריע לי שלפיד עצמו נטול רגש זה, שיותר משהוא רגש דתי, הוא רגש לאומי.

אני שמח שלפיד התעשת וקיצר את חופשתו. אני מקווה שזה לא רק מטעמים של בניית קואליציה עתידית עם החרדים, אלא שהוא הבין שטעה. מודה ועוזב – ירוחם.

כאשר בט' באב תרצ"ד (1934) נערך מחנה של תנועת המחנות העולים, יצא ברל כצנלסון, מורה הדרך הדגול של תנועת העבודה הציונית, בשני מאמרים נוקבים בעיתון "דבר": "מקורות לא אכזב" ו"חורבן ותלישות".

מדבריו: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

(בסופו של דבר לפיד ביטל את החופשה בשל מבצע "עלות השחר").

* זילות המשאל – במשך עשרים שנה נאבקנו על חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. כל ראשי הממשלה באותן שנים (1994-2014) עשו כל מאמץ כדי לסכל את החוק. בסופו של דבר היה זה ניצחון גדול.

כעת, בהסתמך על החוק, פורום קהלת דורש משאל-עם על ההסדר המסתמן (אולי) עם לבנון, לסימון גבולות המים הכלכליים של שתי המדינות.

אין המדובר בשטח ריבוני של ישראל. אין המדובר במים הטריטוריאליים של ישראל. אם יהיה ויתור, הוא ויתור על עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ.

אין שום קשר בין ההסכם הזה לבין חוק יסוד משאל עם. השימוש בחוק הזה לתביעת משאל עם על הסכם כזה, הוא זילות משאל העם.

באשר להסכם עצמו – הוא עוד לא התפרסם, כך שאין לי דעה כלפיו. האמירה שלי היא עקרונית.

* שכר שהוא חרפה – מהו שכרו של מנהל מחלקה במועצה האזורית גולן?

החזיקו טוב. 8,800 ₪ ברוטו, למשרה מלאה, ואסור לו להשתכר ממקור נוסף להשלמת הכנסה. והשכר הזה אינו עולה עם שנות הוותק.

השכר הזה הוא חרפה.

הסתדרות המורים מאיימת להשבית את מערכת החינוך כיוון שהאוצר מציע למורה מתחיל, צעיר בשנות העשרים לחייו שרק סיים את הלימודים, 9,000 ₪; יותר משכרו של מנהל מחלקה ותיק במועצה.

כאשר התחלתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, לפני 21 שנים (!), שכרי ההתחלתי היה 12,000 ₪. כאשר סיימתי את התפקיד שכרי היה 18,000 ₪, במחירי 2010. עמיתיי במועצה היו מנהלי המחלקות, אלא ששכרי לא היה מן המועצה אלא מן החברה למתנ"סים. וזה ההבדל.

הביקורת על חוסר הצדק הזה אינה על המועצה, שאין לה כל השפעה על השכר, אלא על הממשלה. היא הקובעת את השכר בשירות הציבורי, כולל השלטון המקומי.

אז מה? אתם חושבים שכך משתכר מנהל מחלקה בעיריית ת"א? כמובן שלא (איני יודע כמה הוא משתכר, אך השכר הרבה יותר גבוה). שכר העובדים נגזר משכר ראש הרשות ומנכ"ל הרשות. והשכר שלהם הוא על פי מספר התושבים ברשות.

זו אפליה חמורה נגד אזורי הספר והפריפריה הגיאוגרפית. המועצות האזוריות והמועצות המקומיות וגם הערים בספר, הן דלילות אוכלוסין. במקום שהמדינה תראה את הצורך לחזק את הספר, לחזק את השירות לתושבי הספר ולהפוך את האזורים הללו לאבן שואבת לצמיחה דמוגרפית, ולו בשל האינטרס הלאומי בפיזור האוכלוסין ובחיזוק הספר, היא מפלה קשות את הספר, באמצעות קביעת קריטריון חד-ערכי, היוצר אי שוויון קיצוני. התוצאה – שכר המבזה את עובד הרשות, מבזה את עבודתו ומבזה את הציבור שמקבל ממנו שירות.

* שוקניסט השבוע – על התואר "שוקניסט השבוע" מתחרים שניים. קרולינה לנדסמן: "לפרק את המוסדות הלאומיים אחד אחד, בלי למצמץ, כולל הסוכנות היהודית – ולא רק ברוסיה, ויפה שעה אחת קודם". רוגל אלפר: "החברה הישראלית מטומטמת".

* מתנדבים לאמץ את העלילה – הסרט "טנטורה", שעלה לאחרונה לאקרנים, החזיר אל לב השיח את עלילת ה"טבח" שכביכול ערכו לוחמי אלכסנדרוני בטנטורה במלחמת השחרור.

כזכור, את העלילה רקם תדי כ"ץ, בעבודת תזה שכתב באוניברסיטת חיפה, וזכתה לחגיגה תקשורתית. כזכור, גם בית המשפט, שדן בתביעת דיבה של עמותת לוחמי אלכסנדרוני נגד כ"ץ, וגם ועדת בדיקה של היסטוריונים באוניברסיטת חיפה, הפריכו את העלילה. מסתבר שכ"ץ זייף עדויות וכל עבודתו – זיוף אחד גדול. התזה נפסלה, והציון עליה ירד מעט – ממאה לאפס. כעת, אלון שוורץ ואדם רז, יוצרי הסרט, מחזרו את העלילה והפכו את כ"ץ לגיבור נרדף. כמעט מיותר לציין ש"הארץ" התגייס לקידום העלילה.

לפני שבועיים, פרסם יוצר הסרט, אלון שוורץ, מאמר ב"הארץ" שבו שטח את עלילת הטבח וההכחשה. שבוע לאחר מכן, התפרסמו בעיתון, בתגובה, שלושה מאמרים שהפריכו את טענותיו. המעניין שבהם היה של ההיסטוריון פרופ' בני מוריס. מוריס הוא ראשון ה"היסטוריונים החדשים", שכבר ב-1991 פרסם את ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949" שבו גולל את סיפור גירוש הערבים במלחמת השחרור וחשף (בספר זה ובמחקרים אחרים שלו) גם פשעי מלחמה שערכו לוחמי צה"ל במלחמת השחרור. אפילו הוא הפריך מכל וכל את עלילת הטבח, ואף הסביר מדוע אין כל סבירות להיתכנות הטבח, כביכול.

בשבוע האחרון, פרסמתי בדף הפייסבוק שלי, סרטון של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר ומאמר של ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, המפריכים אף הם את העלילה. בין התגובות שקיבלתי, מעניינת קבוצת תגובות, ברוח זו: אנחנו צריכים להפסיק להתנצל כל הזמן. הערבים תקפו אותנו בניסיון להשמיד אותנו, אנו התגוננו וכל המעשים שעשינו מוצדקים. אכן, הערבים תקפו וכו', ואילו היה טבח, נכון היה להעמיד אותו בהקשר ההיסטורי, וגם אם לא להצדיק אותו, להעמיד אותו בפרופורציות הנכונות. אבל לא היה טבח. זו עלילה. אז מה ההיגיון של הקופצים בראש לקדם את עלילת הטבח ולהתנדב להצדיק טבח שלא היה ולא נברא?

* סמולנומטר – "אתה שמאלני?" שאלו אותי בסקרנות נערים דתיים, שעבדו אתי במטע אורטל, במסגרת התנדבות שלהם לעבודה חקלאית מטעם השומר החדש.

השבתי בשלילה, והם רצו לבחון את רצינותי. "אתה בעד מוות למחבלים?"

השבתי להם שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות. בזמן פיגוע יש לחתור למגע ולחיסול המחבלים, אך אם הם נתפסו בחיים, אסור להרוג אותם ויש להעמיד אותם לדין.

"אתה בעד גירוש לסוריה של משפחות המחבלים?"

– "לא".

– "טוב, שמאלני".

האנקדוטה המשעשעת הזאת אינה זרה לי. מאז ומתמיד הייתי שמאלן בעיני ימנים וימני בעיני שמאלנים (והמהדרין מגדירים אותי כבולשביק / פשיסט, בהתאמה. אפילו ביום שבו הוגדרתי בידי ועדת הבחינה כ"שמאלן" מישהו הגדיר אותי שוב כפשיסט באיזו תגובה בפייסבוק).

והאמת היא שאני בכלל מחוץ למשחק הזה. ההגדרות של שמאל וימין עבשות ואנכרוניסטיות בעיניי, ואין לי עניין בהן ולא חלק בהן. והאנקדוטה המשעשעת מדגימה את הבעייתיות. אדם אינו צריך לחשוב, אלא להשתבץ. שאלו אותי את דעתי בנושא אחד. על פי התשובה הזאת אני מתוייג כשמאלני או ימני. ומכאן, אין צורך לשאול אותי על דעותיי בנושאים אחרים, כי זה ברור. אם אני ימני – ברור מה דעתי בכל נושא ונושא וכנ"ל אם אני שמאלני.

לא, תודה. אני לא משתבץ במסגרות הללו. וגם לא במסגרות של דתי / חילוני. וגם לא במסגרות של אשכנזי / מזרחי. איני מאמין במסגרות הללו והן אינן מגדירות אותי ואת זהותי.

אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ אורטל. זאת הזהות שלי.

          * ביד הלשון

היש מכאוב כמכאובי – כאשר רצה אברהם שלונסקי להמחיש את האסון והאבל שהמיט הטוחן על עצמו ועל בתו, במחזמר "עוץ לי גוץ לי", כאשר שיקר למלך, הוא השתמש במאגר האולטימטיבי של ביטויי אסון ואבל, הקינה הקשה מכל, מגילת איכה.

מגילת איכה, מורכבת מחמש קינות שנכתבו אחרי חורבן בית ראשון. על פי המסורת, היהודית והנוצרית, היא נכתבה בידי ירמיהו. שלוש מהקינות נפתחות בשאלה "איכה".

פרק א': "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

פרק ב': " אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת-בַּת-צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ".    

פרק ד': " אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי-קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת".

שלונסקי הכתיר את השירים ששם בפיהם של הטוחן ובתו, בכותרת קינה. ב"קינת הטוחן", הוא חוזר פעמיים על המילה "איכה", בפזמון החוזר המושר שלוש פעמים, וכך מנכיח מאוד את המילה:

"אבוי בתי, איכה נמהרתי,

איכה למלך רם שיקרתי,

אבוי, בתי".

"קינת בת-הטוחן" היא מעין קינת המשך לקינתו של אביה (גם הלחן, של דובי זלצר, הוא מעין המשך המנגינה). היא נפתחת במילים:

"אבוי, אבי, איכה נמהרנו,

איכה למלך רם שיקרנו".

בת הטוחן מצרפת את עצמה לאחריות על האסון שהמיט עליהם אביה, כאשר את השקר הנמהר שלו היא מתארת בגוף ראשון רבים.

ובהמשך הקינה היא מקוננת:

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי.

גם הביטוי הזה שאול ממגילת איכה, פרק א, פס' יב: "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ: אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ".

* "חדשות בן עזר"

החרותניק האחרון

הספר "סיפור עצוב", הוא בעיניי המסמך החשוב ביותר שנכתב על הסכמי אוסלו ותוצאותיהם. מייחדת אותו העובדה, שאין זה ספר של חכמה שלאחר מעשה, אחרי קריסת ההסכמים, אחרי מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", או אחרי דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בידי ערפאת. הספר, שיצא לאור בשנת 2000, הוא כינוס של נאומיו, בעיקר בכנסת, ומאמריו בעיתונות, של ח"כ בני בגין, בזמן אמת. נאומים ומאמרים שבהם היטיב לחזות את תוצאות ההסכם.

"זהו סיפור עצוב. מופיעים בו שוב אלה שלא ידעו, אלה שלא רצו לדעת, אלה שידעו ולא הבינו, אלה שסירבו להבין ואלה שהבינו ולא רצו לומר. זה גם סיפורה של יהירות. יותר מכל, זהו סיפורה של עייפות, בעולם שאינו סולח לחולשה". כך נפתח הכיתוב על העטיפה האחורית של הספר.

לממשלת אוסלו הייתה בכנסת אופוזיציה תקיפה וחריפה. הייתה זו גם אופוזיציה מתלהמת, מגדפת, העושה דה-לגיטימציה לממשלה ולעומד בראשה. בני בגין היה אופוזיציונר מסוג אחר. לא גידף, לא התלהם, לא הקצין ויצא בתוקף נגד הדה-לגיטימציה לרבין וממשלתו.  אבל הוא היה האופוזיציה הקשה מכל. בנאומים מזהירים, תרתי משמע, בכושר רטורי יוצא דופן, וביכולת ניתוח מדיני וביטחוני מרשים, הציב בגין זרקור על ההסכם ופגמיו. כשבגין דיבר – הקשיבו. גם יריביו האידיאולוגיים המרים ביותר, היטו אוזן לדבריו. והוא תקף, ללא רחם, את ההסכם. הוא ניתח אותו והפשיט אותו עירום ועריה קבל עם ועדה. בגין היה מחובר למזרחן ואיש המודיעין אל"מ (מיל') יגאל כרמון, שב-1998 הקים את ממר"י – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. כרמון הזרים לו על בסיס קבוע נתונים על ההתבטאויות הפנימיות, בערבית, של ערפאת וחבר מרעיו, שהבהירו שההסכם הוא הונאה שכל מטרתה לשפר את עמדתו של אש"ף במאבק המזוין ובטרור. בגין הדהד את הדברים מעל במת הכנסת ובישיבות ועדת החוץ והביטחון. הוא האיש שהביא לידיעת הכנסת והציבור את נאום יוהנסבורג של ערפאת, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, שבו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלשתין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.

בכל ישיבות ועדת החו"ב, בגין שלף את הלפטופ (שהיה אז שיא הקידמה הטכנולוגית) וציטט את הנתונים המוכיחים שאוסלו הוא הונאה. "די, נמאס כבר מהמשפחה הזאת", הפטיר פרס בייאוש, כשנותר ללא מילים לנוכח שאלותיו הנוקבות והתרסותיו החדות של ח"כ בגין.

בני בגין הוא החרותניק האחרון. הוא ורובי ריבלין, הם האחרונים הדבקים במורשת מנחם בגין – מצד אחד עמידה בלתי מתפשרת על שלמות ארץ ישראל וכביכול מהצד השני, אך בעצם מאותו צד, דבקות בשלטון החוק, בעליונות המשפט, בעצמאות המשפט, בזכויות שוות לכל אזרחי המדינה, ביחס מכבד למיעוטים, בשמירה על עצמאות השירות הציבורי, בממלכתיות. כל אותם ערכים, שהליכוד הביביסטי נלחם בהם מלחמת חורמה, והיום, בפריימריז, המועמדים מתחרים ביניהם מי מתלהם יותר בקריאות לדרוס אותם, לשלוח אותם למכלאות, להעמיד אותם מול קיר לבן וכד'.

בגין התנגד לכל ויתור על שעל כלשהו בארץ ישראל. הוא פרש מממשלת נתניהו במחאה על הסכם חברון. הוא פרש מהליכוד במחאה על הסכם וואי. הוא חזר לפעילות ציבורית כדי להיאבק בעקירת גוש קטיף.

בבחירות 1999, לאחר הסכם חברון והסכם וואי, רץ בגין לכנסת בראש האיחוד הלאומי. אולם מיד לאחר הבחירות התפטר מהכנסת. הוא הגיע למסקנה, שהאנשים שהצביעו לו, בשל עמדתו התקיפה וחסרת הפשרות בנושא שלמות המולדת, רחוקים מאוד מהשקפת עולמו הליברלית ומעמדתו בנושא המשפטי. הוא אמר בכנות שגילה שהוא "שליח ציבור ללא ציבור", ולכן התפטר.

בני בגין כבש את לבי, מראשית דרכו הפרלמנטרית. כאשר שרון, דוד לוי ומודעי הקימו את אופוזיציית החישוקים, שתקפה את שמיר (!) מימין ("מי בעד חיסול הטרור") התייצב בגין בכל כוחו לצד שמיר, וכינה את השלישיה "קואליציה של אמביציה". אולם הוא לא היסס להתנגד לשמיר, כאשר חתם על הסכם להחזרת העריקים מהליכוד שהיו שותפים לקשר "התרגיל המסריח" (אברשה "חזור הביתה" שריר, מודעי, גרופר וגולדשטיין). בנאום במרכז הליכוד, הוא נשא את נאום "ככה לא בונים חומה" הבלתי נשכח. כאשר שמיר צירף לממשלתו את רחבעם זאבי, בגין הצביע בכנסת נגד הצירוף, והיטיב להגדיר את רעיון הטרנספר "זיהום מוסרי".

הכרתי באופן אישי את בגין ב-1993. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וסטודנט באוניברסיטה העברית. בגין התמודד על הנהגת הליכוד (מול נתניהו, דוד לוי, קצב ושטרית) והרצה באוניברסיטה. הלכתי להרצאה והתרשמתי מאוד. הזמנתי אותו ליום בגולן, וליוויתי אותו לאורך היום בפגישותיו ביישובי הגולן. לא הייתי חבר הליכוד, אך קיוויתי מאוד שיבחר.

שנה מאוחר יותר, נאמתי לצד בגין בהפגנה בעד הגולן ונגד אוסלו בירושלים. בשלב מסוים חלק מהקהל החל להתלהם בקריאות "מוות לערבים" ו"רבין בוגד". בגין נטל את המיקרופון, גער בהם בתקיפות והשתיק אותם.

בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999, הודיע בגין על התמודדותו (מול נתניהו, ברק, איציק מרדכי ועזמי בשארה). הייתי אז בתנועת הדרך השלישית. דגלתי, כפי שאני דוגל היום, בפשרה טריטוריאלית, ואף על פי כן כתבתי מאמר שבו הבעתי תמיכה במועמדותו של בגין, חרף חילוקי הדעות האידיאולוגיים עמו. כאשר שקל לפרוש מן המרוץ, התקשרתי אליו וניסיתי לשכנע אותו להתמיד. בסופו של דבר הוא החליט לפרוש (נשארו רק נתניהו וברק) והביע את תמיכתו בנתניהו. נאלצתי להטיל פתק צהוב ריק.

לאורך השנים שמרתי עמו על קשר. הזדהיתי עם רבות מעמדותיו. הזדהיתי אותו כשהיה השר היחיד שהצביע נגד מינויו הבלתי ראוי של רוני בר-און לתפקיד היועמ"ש. בנושא אחד חלקתי עליו בתוקף – התנגדותו לחוק הלאום. בגין צודק בדרישה שעקרון השוויון יהיה חלק מהחוקה המתגבשת, אך אין לכך מקום בחוק הלאום ובטח היעדרו אינה סיבה להתנגד לחוק החשוב הזה.

כעת, לקראת מלאת לו שמונים, הודיע בני בגין על פרישתו מהחיים הפוליטיים, מפאת גילו. הכנסת מאבדת את אחד המובחרים, החכמים, הערכיים, הישרים וההגונים בחבריה; את בני בגין שלאורך שנותיו בכנסת היה בה מגדלור מוסרי.

מאמר שפרסם בגין ב"מעריב" למחרת החתימה על הסכם אוסלו, הסתיים במילים אלה: " 'ברוח ובדם נפדה אותך, פלשתין', שאגו אתמול בוושינגטון מול ערפאת ערבים אמריקנים מעונבים, וקולותיהם נבלעו בתשואות הנאספים בבית הלבן. מסונוורים בברק המצלמות דימו החוגגים כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם העזים של ניצי הפת"ח והנשרים האדומים מג'נין במעופם לירושלים.

'עיט, עיט על הריך, עיט על הריך עף!' "

כמה שהוא צדק.

* "שישי בגולן"

הנחלן

"לימים תיאר שלישו הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קונייטרה. בירת הרמה הסורית הייתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה, ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים לידו, כמו עלם צעיר'". התיאור הזה מופיע בביוגרפיה עבת הכרס של לוי אשכול, אותה כתב פרופ' יוסי גולדשטיין.

מלחמת ששת הימים היא גולת הכותרת של כהונתו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל. ברמה האישית-פוליטית, היא גם הטרגדיה שלו. אשכול, איש ביצוע מצטיין, משכמו ומעלה, הוא האיש שהכין את צה"ל למלחמת ששת הימים, לניצחון הגדול ביותר של צה"ל ושל מדינת ישראל. אולם אשכול לא היה מנהיג כריזמטי, לא נואם חוצב להבות ומעמדו הציבורי כראש הממשלה היה בשפל. הוא לא הצליח, בעיני דעת הקהל, להשתחרר מצלו של בן גוריון הכריזמטי. בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, כשהציבור הישראלי היה בחרדה, הוא חיפש מנהיג כריזמטי, מין צ'רצ'יל ישראל. גל ציבורי פופוליסטי סחף את הציבור בדרישה להחליף את אשכול בתפקיד שר הביטחון, במשה דיין הכריזמטי, רמטכ"ל מבצע קדש. בלבול קל בעת נאום רדיופוני של אשכול לאומה, בשל מחיקה ושינוי בכתב יד בנוסח הכתוב, התפרש כ"גמגום" המעיד על העדר נחרצות והנהגה. אשכול נאלץ לוותר על תפקיד שר הביטחון, דיין מונה תחתיו שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, וקצר את תהילת הניצחון. אך, כאמור, מי שהכין את צה"ל למלחמה וחימש אותו במיטב התחמושת, היה אשכול. מי שהנהיג בתבונה מדינית יוצאת דופן את מדינת ישראל בתקופת ההמתנה, היה אשכול. הוא הגיבור הגדול של המלחמה. שש שנים לאחר מכן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הציבור שהעלה על נס את דיין, מאס בו. לוי אשכול, המנהיג ה"אפור", ה"לא כריזמטי" מוכר היום בצדק כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר של ישראל.

במלחמת ששת הימים, תמך אשכול בכל לבו בשחרור הגולן, אך שר הביטחון דיין הטיל וטו. רק כאשר דיין שינה את דעתו, צה"ל יצא למשימה. לאחר המלחמה תמך אשכול בכל לבו בהתיישבות בגולן. 11 מתוך 34 היישובים בגולן, שליש ממספר היישובים, קמו בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לבין פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול.

לוי אשכול היה בראש ובראשונה איש התיישבות, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. בכל תולדות הציונות לא היה עוד אדם מזוהה כמוהו עם ההתיישבות, שפעל כמוהו למען ההתיישבות ושהקים כמוהו מאות יישובים.

מאז עלייתו לארץ, בשלהי העליה השניה (1914) הוא עסק בהתיישבות. הוא דחף להתיישבות, וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הוא הקים חבלי התיישבות שלמים. הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה התיישבות.

כאשר מונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על כך שנפלה בידו הזכות להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". בנורמות של היום, הדבר היה נחשב כאמא של ניגוד האינטרסים. אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העליה ההמונית מארצות ערב, במאות יישובים חדשים, רובם חקלאיים, פריסת התיישבות ציונית לאורך גבולות הארץ כדי לעצב את הגבול ומניעת חזרתם של מסתננים ערבים לתוך מדינת ישראל וליישובים שננטשו.

גם כשמונה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל ההתיישבות האדיר, היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר… אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם כראש הממשלה ושר הביטחון, סוגיות ההתיישבות, החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו; לפני מלחמת ששת הימים – ואחריה.

מי שהיטיב לנתח את גישתו של לוי אשכול, היה עורך "העולם הזה" וח"כ מטעם סיעת "העולם הזה – כוח חדש", אורי אבנרי. בשנה ושמונת החודשים שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול, לא חדל אבנרי לתקוף אותו על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן". נחלן, במובן של מקים התנחלויות סדרתי. יש לציין, שבאותה תקופה טרם נוצרה ההפרדה בשיח הציבורי בין המושגים התיישבות והתנחלות. היו אלו מילים נרדפות, שהקונוטציה שלהן, בעיני כל ציוני, הייתה חיובית. אולם אבנרי הציג זאת באופן שלילי ביותר. אני רואה בו מעין בלעם מודרני, שבא לקלל את אשכול, אך בעיניי הוא "יצא מברך".

לטענתו של אבנרי, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. בכל תפקידיו הוא ראה כלי שרת להתיישבות ולאחר מלחמת ששת הימים הוא ראה בתפקידו כלי שרת להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע לחצים בינלאומיים שיפריעו להתיישבות (ואכן, כאשר יגאל אלון הציע לראשונה, ב-1968, לספח את הגולן לריבונות ישראל, אשכול לא העלה את הצעתו לדיון בממשלה, בטענה שמוטב לבצע סיפוח בפועל, ולא לקבל החלטות שיעוררו התנגדות בינלאומית ותפרענה למהלך ההתיישבותי).

וכך כתב על אשכול אורי אבנרי באחד ממאמריו, בספטמבר 1968: "למראית עין אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי אשכול לגמרי מתמונה זו.

אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם שעסק במיטב שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך היה מנוי וגמור עמו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד שהעולם יתרגל.

הקו של 'עוד דונם ועוד עז', קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של אשכול שוב על הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות… התשובות של אשכול, שגובשו בשנות העשרים לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבלו … כתשובות לשנות השישים".

****

בפולמוס החלוקה בשנות השלושים המאוחרות, צידד אשכול בעמדת בן גוריון וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר. זו הייתה עמדתו גם בנוגע לתכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.

השְׁנִיוּת הזו, היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם יקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת, התנועה הציונית לפני קום המדינה ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות כל שיעלה על רוחה, ויתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות, הייתה שיש להקים התיישבות ענפה כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח (בהחלטת החלוקה של האו"ם ישובים יהודיים נשארו בשטח המדינה הערבית), אך משימתנו היא לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלית הוא שהגולן, או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. והוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.

פתחתי בקונייטרה ואסיים בקונייטרה [סיפור המופיע בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" א.ה.]. 

הנקודה הזמנית השניה של חלוצי מרום גולן הייתה קונייטרה, ומשם עסקו באיתור נקודת התיישבות הקבע שלהם. בביקור של ראש הממשלה לוי אשכול בקונייטרה, הוא ביקש לשוחח בארבע עיניים עם יהודה הראל בדירתו. הוא ניסה לשכנע את יהודה לוותר על מעבר לנקודת קבע, וליישב את העיר קונייטרה. כך ניתן לחסוך במשאבים ולהסתמך על התשתיות והמבנים של קונייטרה. אחרי מלחמת השחרור, אשכול ייהד בצורה כזאת את יפו, לוד, רמלה, טבריה וכו', ואלו היו כוונותיו כלפי קונייטרה אחרי מלחמת ששת הימים.

* "תבור – יהדות ישראלית"  

ממשלת בנט – פוסט מורטום

ממשלת בנט כשלה במבחן ההישרדות. זהו מבחן חשוב, כי אי עמידה בו, אינה מאפשרת התמודדות עם שאר המבחנים. בנט לא הצליח להתנהל פוליטית, ולכן הוא כיהן שנה ושבוע, פחות מכל ראש ממשלה אחר.

אילו הייתה הלימה בין תפקודה של ממשלה, עשייתה והישגיה לבין מצבה הפוליטי והישרדותה, כישלונו הפוליטי של בנט אמור היה להצביע על כישלונה התפקודי של ממשלתו. אך למרבה הצער, הקשר בין השניים רופף למדיי, אם לנקוט לשון המעטה. למרבה הצער, הפוליטיקה הישראלית מלמדת אותנו עוד ועוד שיעורים ב"צדיק ורע לו" ועוד יותר מכך, ב"רשע וטוב לו".

ולכן, ראוי לנתח את שנת כהונתו של בנט, גם בהתעלם מהכישלון הפוליטי. ולמיטב הכרתי בנט היה ראש ממשלה מצוין, שהנהיג בתבונה, באחריות ובממלכתיות ממשלה מצוינת.

כל ממשלה נבחנת בשני מדדים – בחינה אובייקטיבית של עשייתה למען הציבור ובחינה אידיאולוגית של מדיניותה, שהיא סובייקטיבית, בהתאם להשקפה האישי של כל אזרח. בבחינה האידיאולוגית, אדם שדעתו שונה משלי, יראה בשלילה מדיניות חיובית בעיניי ולהיפך. כאשר אני משבח את הממשלה, השבחים הם בשתי הבחינות. הישגי הממשלה בולטים בעיקר בהשוואה לקודמותיה בנושאים רבים.

ממשלת בנט הייתה ממשלת שינוי. אחרי 12 שנים, זכינו שוב ממשלה שהמצפן שלה הוא האינטרס הלאומי ולא האינטרס האישי של העומד בראשה. במקום פולחן אישיות למנהיג העליון – עבודה יומיומית קשה למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל. הייתה זו ממשלה שהחלה את המסע הארוך והקשה של החזרת הריבונות שאבדה בעשור האחרון בנגב, בגליל ובערים המעורבות, ואף שהיא מילאה את תפקידה שנה אחת בלבד, כבר היו לכך תוצאות בשטח, בעיקר במלחמה בנשק הבלתי חוקי. אחרי שנים של שלטון שנבנה מחרחור ריב ומדון בין קבוצות בישראל, ממשלת בנט נשאה את דגל האחדות הלאומית, שיתוף הפעולה בין יריבים אידיאולוגיים למען האינטרס הלאומי המשותף ולמען אזרחי ישראל.

אציג אחדים מן ההישגים:

שר התקשורת יועז הנדל הוביל את מהפיכת הסיבים, שהזניקה את ישראל מאזור חיוג העולם השלישי, לטופ העולמי בתחום הזה, בתוך שנה! ישראל היא המובילה בעולם בקצב פריסת הסיבים, ובוודאי בחיבור של אזורי ספר ופריפריה מועטי אוכלוסין, שאין כל היגיון "כלכלי" לחברם, אך יש לכך היגיון ציוני. הוא הוביל את רפורמת הסלולר החרדי, שתשחרר את האזרחים החרדים מהתלות המאפיוזית בבעלי זרוע וכסף, ומשליטת העסקונה החרדית בחייהם. ובנוסף לאלה, הוא הוביל עוד מהפכות ורפורמות לטובת אזרחי ישראל, אחרי שנים שמשרד התקשורת עסק בניסיון של ראש הממשלה להשתלט על התקשורת ובנושאים שנדונים כעת בבתי המשפט.

שר המשפטים גדעון סער הוביל רפורמות משמעותיות במערכת המשפט, מתוך מחויבות לתקן ולשפר אותה, ולא מתוך רצון להרוס אותה, כמו בימי אוחנה. הישגו הגדול הוא המינויים הרבים של שופטים ושל בכירים במערכת המשפט, לאחר שנים של הזנחה. כך גם חוקים ושינויים כמו שימוע למועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון, חוקים להגנת החשודים והנאשמים, מפני הסתמכות על ראיות שהושגו בדרך בלתי חוקית. חקיקה שנתנה כלים במלחמה בפשיעה במגזר הערבי ובנשק הבלתי חוקי. חבל שבזמן הקצר של כהונת הממשלה, הוא לא הספיק לבצע את הרפורמה בתפקיד היועמ"ש ופיצולו בין תפקיד היועץ ותפקיד התובע הראשי.

השר לביטחון פנים עמר בר-לב קידם את שיקומה וחיזוקה של משטרת ישראל, אחרי שנים שבמקום להילחם בפשע הממשלה נלחמה במשטרה.

שר הדתות מתן כהנא הוביל רפורמות חשובות לחיזוק וביצור זהותה היהודית של ישראל וחילוצה של הזהות היהודית משבי החרדים הלא-ציונים (הגם שאני מצפה לרפורמות מרחיקות לכת יותר בתחום זה).

שר התרבות חילי טרופר הוא מופת של ציונות ממלכתית, אהבת התרבות וטיפוחה, חיזוק האחדות בעם – הנגטיב של קודמתו שונאת התרבות ומי שמינפה את תפקידה לפלגנות, סכסכנות, הפצת שנאה וחרחור ריב ומדון. טרופר אפילו הצליח לסכל את נבואתה של רגב, שאפילו שני שרי תרבות לא יצליחו לתקן את מה שהיא עשתה.

וכן הלאה, וכן הלאה, ניתן להציג את הישגיו של כל שר בתחום אחריותו. לא פחות חשוב, הוא שכולם יחד השכילו לשלב ידיים להצלחת הממשלה.

ברצוני להתמקד במאמר זה, דווקא בבחינה האידיאולוגית, מזווית הראיה שלי. איני מקבל את החלוקה האנכרוניסטית של "שמאל" ו"ימין", אך על פי ההגדרות המקובלות, בנושא חוץ וביטחון הייתה זו ממשלה "ימנית". בהגדרות שלי, הייתה זו ממשלה של אקטיביזם ציוני ואקטיביזם ביטחוני.

****

מרבית ראשי הממשלות מהימין, קיבלו החלטות המנוגדות לדרך הימין שבשמה נבחרו. בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובי סיני. הוא חתם על הכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי והציע את תכנית האוטונומיה. שמיר דבק יותר מאחרים בדרכה המדינית של מפלגתו. עם זאת, הוא הלך לוועידה הבינלאומית במדריד, אחרי שנים שבהן התנגד נחרצות לוועידה כזו, ובמלחמת המפרץ הוא הבליג על ירי הטילים לעבר ישראל. שרון היה הפטרון של ההתיישבות ביש"ע. הוא עלה לשלטון על בסיס העיקרון של "דין נצרים כדין תל-אביב". והוא הוביל לתכנית ההתנתקות, לנסיגה מרצועת עזה עד קווי 4.6.67 ולעקירת גוש קטיף וכבונוס עקר גם את יישובי צפון השומרון.

נתניהו שהוביל את ההתנגדות לאוסלו, חתם על הסכם חברון ונסוג מרוב שטחי העיר ומשטחים נוספים ביו"ש בעקבות הסכם וואי. הוא הביע בנאום בר-אילן תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. הוא ניהל מו"מ עם אסד האב ועם אסד הבן על נסיגה מהגולן לקווי 4.6.67 ועקירת היישובים. אף שבמשך שנים הוא נשא את דגל העמידה האיתנה מול הטרור ואת נס ההתנגדות לעסקאות חלופין עם ארגוני הטרור והיה למותג בינלאומי של עמידה נחרצת מול הטרור, הוא חתם על עסקת שליט, שבה שוחררו למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים, וחלקם שבו ורצחו יהודים אחרי שחרורם. הוא הבליג על טרור ההצתות מגבול עזה וממש בימים האחרונים לשלטונו אסר על מצעד הדגלים לעבור בשער שכם. כשר בממשלת שרון הוא הצביע בממשלה ובכנסת בעד עקירת גוש קטיף.

ראש הממשלה היחיד מן הימין שאינו נמנה עם הרשימה הזו הוא בנט. בשנת שלטונו, הוא לא סטה כהוא זה מדרכו המדינית-ביטחונית. להבדיל מכל קודמיו, אי אפשר להצביע על רשימת החלטות "שמאלניות" שלו. ודווקא הוא עבר מסע הסתה והכפשה חסר תקדים, קריאות "שמאלן", "בוגד" ו"נוכל" ואיומים על חייו ועל חיי בני משפחתו.

למה הם רדפו אותו? אך ורק מסיבה אחת; בשל עצם העובדה שהוא יושב על כיסא ראש הממשלה, שרשום בטאבו על שמו של מי שנסוג מחברון, שיחרר מחבלים ורוצחים, הסכים לנסיגה מהגולן, הבליג על טרור ההצתות ותמך בהתנתקות.

מתנגדי בנט, שאינם יכולים להצביע על החלטות ומעשים של ממשלתו, המנוגדים להשקפת עולמו ולמדיניותה של ימינה, מצביעים על כך שהוא הקים ממשלה עם מרצ ועם רע"ם; "תומכי הטרור", שכנראה כשרים לשבת רק בקואליציה, שבראשה עומד אבו-יאיר.

אולם במה נבחן ראש הממשלה – במדיניותו, בהחלטותיו ובמעשיו או בהרכב ממשלתו? הממשלה עם מרצ ורע"ם היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד אחרי הסכם אוסלו שהתנגד למדינה פלשתינאית והצהיר על כך בגלוי. הממשלה עם מרצ ורע"ם החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תכנית שלא הייתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן לפני 55 שנים, ושיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי של סכנת הנסיגה מהגולן. שרי מרצ תמכו בהחלטה בממשלה, שבה אין, כידוע, משמעת הצבעה. דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה, ותחתיה – כל הפרת הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענתה בתגובה קשה. ישראל החריפה את המב"ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. היא חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני. ותחת הממשלה הזו מצעד הדגלים צעד בשער שכם. העובדה שכל הפעולות הללו נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה ורע"ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו.

אני, יודע קשה להתמודד באמצעות עובדות עם עוצמת הרמקולים של תעשיית השקרים הביביסטית. אך אלו העובדות, זאת האמת. אין אחרת.

* "דיומא"

צרור הערות 3.8.22

* מתקנים את מה שקלקלת – "מה אנחנו עושים בשטח A?", תמה יוסי ביילין, במאמר ל"ישראל היום". למה חיילינו מבלים שם בלילות, במעצרים ונקלעים לחילופי אש? באמת למה?

הוא מזכיר את הסכם אוסלו ב', 1995, "שבעקבותיו יצאה ישראל מן הערים הפלשתיניות הגדולות. ישראל חילקה את השטחים לשטחי A שבהם האחריות האזרחית והביטחונית בידי הפלשתינאים, לשטחי B שבהם האחריות האזרחית בידי הפלשתינאים ואילו זו הביטחונית בידי ישראל, ולאזור C שמתוכו יועברו לרשות הפלשתינאים שטחים נוספים בשלוש פעימות (למעט סוגיות הקשורות בהסכם הקבע)".

הוא שכח רק דבר אחד. שהיה גם צד פלשתינאי להסכם. ההתחייבות הפלשתינאית הייתה לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. במחויבות הזאת הם לא עמדו אפילו יום אחד. גם לא שעה אחת. יתר על כן, הסכם אוסלו ב' נחתם כשנתיים אחרי אוסלו א' שבעקבותיו ישראל נסוגה מעזה ויריחו, תמורת… אותה התחייבות פלשתינאית, להפסקת הטרור והמאבק המזוין.

בראיון ל"מעריב" מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו א', הגדיר ביילין את המבחן של ההסכם "מבחן הדם". "המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם. המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

כזכור, הם לא עמדו בהתחייבותם ולו יום אחד. ובכל זאת ישראל מילאה בדקדקנות את חלקה, וחרף הטרור חתמה אתם על אוסלו ב', והם שוב הפרו אותו מן היום הראשון ובכל זאת ישראל שוב מילאה את חלקה. את כל זה, ביילין לא מזכיר. מבחינתו, אין שום משמעות לכך שהפלשתינאים אינם מקיימים ולו אות אחת מן ההסכם. הטענות ההזויות שלו, הן ש"ישראל מילאה רק חלק ממחויבותה (זוכרים את נתניהו, 'ייתנו – יקבלו'?)". הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וגם אחרי שנתניהו עלה לשלטון הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וכאשר נתניהו חתם על הסכם וואי בנוגע לפעימות הנסיגה מחלק משטחי C הוא התנה, בצדק, את הנסיגה בכך ש"ייתנו – יקבלו". על כך יש לביילין טענות. על כך שישראל דרשה גם מהצד השני לקיים חלק מן ההסכם. הרי הם לא מילאו פסיק ממנו.

ממשיך ביילין בסקירתו ההיסטורית המוזרה: "במהלך האינתיפאדה השנייה (שרק אלוהים מבין מדוע פתחו בה הפלשתינים) נכנסו כוחות הביטחון שלנו לשטחיA  תוך הפרה מוצדקת של ההסכם. הבעיה היא שהם שכחו לצאת משם".

רק אלוהים מבין? כל מי שלא אטם את אוזניו ועצם את עיניו מבין. הם פתחו במתקפת הטרור, כי זו הייתה מטרתם. הסכם אוסלו נועד להביא את ערפאת וצבאו ליהודה ושומרון, כדי לשפר עמדות בטרור נגד ישראל. והם לא התחילו בכך רק במתקפת הטרור של 2000, אלא מיד עם הגעתו של ערפאת לעזה. ב-2000 הם הגבירו והעצימו את מתקפת הטרור.

ביילין מודה שהכניסה לשטחי הרש"פ במבצע "חומת מגן" הייתה מוצדקת, אך מצר על כך ששכחנו לצאת משם. שכחנו?! לא. זכרנו. יצאנו משם. צה"ל אינו יושב עוד בשטחי הרש"פ. אולם מאז המבצע תיקנו את הקלקול של אוסלו, בכך שהבטחנו את חופש הפעולה של צה"ל, כדי לשים קץ לטבח ההמוני באזרחי ישראל, בעקבות הסכמי אוסלו, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים.

לכן, ההשוואה של ביילין ללבנון מופרכת. ביילין מציג את הפעילות של צה"ל בשטחי A כמקבילה לישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, שבה "מאות חיילים נהרגו עד שהחלטנו ולסגת מלבנון ויישובי הצפון זכו לשקט שלא היה כמותו כבר שנים רבות". אין כל דמיון בין שתי הדוגמאות. ברצועת הביטחון צה"ל ישב בתוך השטח, במוצבים נייחים שהפכו את החיילים לפגיעים, כברווזים במטווח. כאן המצב שונה. צה"ל אינו יושב בתוך שטחי A אלא נכנס אליהם לביצוע משימותיו. ובניגוד לדברי ביילין, תושבי הצפון לא זכו לשקט בזכות הנסיגה. ההיפך הוא הנכון. הטרור מלבנון נמשך גם אחרי הנסיגה, ומצב הביטחון הידרדר עד שנאלצנו לצאת למלחמת לבנון השניה. רק מלחמת לבנון השניה, 6 שנים אחרי הנסיגה, הביאה שקט ליישובי הצפון.

מה צה"ל עושה בשטחי A? את מה שהוא לא עשה בתקופה שבין אוסלו לחומת מגן – מגיע אל המחבלים למיטתם בלילה, ולא מחכה למחבל שיתפוצץ באוטובוס או מסעדה בבוקר. למעלה מאלף נרצחים לפני המבצע – כמה רבבות עוד היו נרצחים אילו המשכנו "לכבד" באורח חד-צדדי את ההסכם? מישהו מתגעגע לימים שבהם ישראלים חששו להיכנס לבית קפה, לעלות על אוטובוס, הורים לא הרשו לילדיהם לצאת מהבית? מה שעושה את ההבדל, הוא פעילות צה"ל וכוחות הביטחון בשטחי A, שנגדם יוצא ביילין.

אז מה אנחנו עושים בשטחי A, אתה שואל, מר ביילין? אנחנו מתקנים את מה שקלקלת.

* החרותניק האחרון – הספר "סיפור עצוב", הוא בעיניי המסמך החשוב ביותר שנכתב על הסכמי אוסלו ותוצאותיהם. מייחדת אותו העובדה, שאין זה ספר של חכמה שלאחר מעשה, אחרי קריסת ההסכמים, אחרי מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", אחרי דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בידי ערפאת. הספר, שיצא לאור בשנת 2000, הוא כינוס של נאומיו, בעיקר בכנסת, ומאמריו בעיתונות, של ח"כ בני בגין, בזמן אמת. נאומים ומאמרים שבהם היטיב לחזות את תוצאות ההסכם.

"זהו סיפור עצוב. מופיעים בו שוב אלה שלא ידעו, אלה שלא רצו לדעת, אלה שידעו ולא הבינו, אלה שסירבו להבין ואלה שהבינו ולא רצו לומר. זה גם סיפורה של יהירות. יותר מכל, זהו סיפורה של עייפות, בעולם שאינו סולח לחולשה". כך נפתח הכיתוב על העטיפה האחורית של הספר.

לממשלת אוסלו הייתה בכנסת אופוזיציה תקיפה וחריפה. הייתה זו גם אופוזיציה מתלהמת, מגדפת, העושה דה-לגיטימציה לממשלה ולעומד בראשה. בני בגין היה אופוזיציונר מסוג אחר. לא גידף, לא התלהם, לא הקצין ויצא בתוקף נגד הדה-לגיטימציה לרבין וממשלתו.  אבל הוא היה האופוזיציה הקשה מכל. בנאומים מזהירים, תרתי משמע, בכושר רטורי יוצא דופן, וביכולת ניתוח מדיני וביטחוני מרשים, הציב בגין זרקור על ההסכם ופגמיו. כשבגין דיבר – הקשיבו. גם יריביו האידיאולוגיים המרים ביותר, היטו אוזן לדבריו. והוא תקף, ללא רחם, את ההסכם. הוא ניתח אותו והפשיט אותו עירום ועריה קבל עם ועדה. בגין היה מחובר למזרחן ואיש המודיעין אל"מ (מיל') יגאל כרמון, שב-1998 הקים את ממר"י – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. כרמון הזרים לו על בסיס קבוע נתונים על ההתבטאויות הפנימיות, בערבית, של ערפאת וחבר מרעיו, שהבהירו שההסכם הוא הונאה שכל מטרתה לשפר את עמדתו של אש"ף במאבק המזוין ובטרור. בגין הדהד את הדברים מעל במת הכנסת ובישיבות ועדת החוץ והביטחון. הוא האיש שהביא לידיעת הכנסת והציבור את נאום יוהנסבורג של ערפאת, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, שבו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלשתין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.

בכל ישיבות ועדת החו"ב, בגין שלף את הלפטופ (שהיה אז שיא הקידמה הטכנולוגית) וציטט את הנתונים המוכיחים שאוסלו הוא הונאה. "די, נמאס כבר מהמשפחה הזאת", הפטיר פרס בייאוש, כשנותר ללא מילים לנוכח שאלותיו הנוקבות והתרסותיו החדות של ח"כ בגין.

בני בגין הוא החרותניק האחרון. הוא ורובי ריבלין, הם האחרונים הדבקים במורשת מנחם בגין – מצד אחד עמידה בלתי מתפשרת על שלמות ארץ ישראל וכביכול מהצד השני, אך בעצם מאותו צד, דבקות בשלטון החוק, בעליונות המשפט, בעצמאות המשפט, בזכויות שוות לכל אזרחי המדינה, ביחס מכבד למיעוטים, בשמירה על עצמאות השירות הציבורי, בממלכתיות. כל אותם ערכים, שהליכוד הביביסטי נלחם בהם מלחמת חורמה, והיום, בפריימריז, המועמדים מתחרים ביניהם מי מתלהם יותר בקריאות לדרוס אותם, לשלוח אותם למכלאות, להעמיד אותם מול קיר לבן וכד'.

בגין התנגד לכל ויתור על שעל כלשהו בארץ ישראל. הוא פרש מממשלת נתניהו במחאה על הסכם חברון. הוא פרש מהליכוד במחאה על הסכם וואי. הוא חזר לפעילות ציבורית כדי להיאבק בהתנתקות.

בבחירות 1999, לאחר הסכמי חברון וואי, רץ בגין לכנסת בראש האיחוד הלאומי. אולם מיד לאחר הבחירות התפטר מהכנסת. הוא הגיע למסקנה, שהאנשים שהצביעו לו, בשל עמדתו התקיפה וחסרת הפשרות בנושא שלמות המולדת, רחוקים מאוד מהשקפת עולמו הליברלית ומעמדתו בנושא המשפטי. הוא אמר בכנות שגילה שהוא "שליח ציבור ללא ציבור", ולכן התפטר.

בני בגין כבש את לבי, מראשית דרכו הפרלמנטרית. כאשר שרון, דוד לוי ומודעי הקימו את אופוזיציית החישוקים, שתקפה את שמיר (!) מימין ("מי בעד חיסול הטרור") התייצב בגין בכל כוחו לצד שמיר, וכינה את השלישיה "קואליציה של אמביציה". אולם הוא לא היסס להתנגד לשמיר, כאשר חתם על הסכם להחזרת העריקים מהליכוד שהיו שותפים לקשר "התרגיל המסריח" (אברשה "חזור הביתה" שריר, מודעי, גרופר וגולדשטיין). בנאום במרכז הליכוד, הוא נשא את נאום "ככה לא בונים חומה" המזהיר. כאשר שמיר צירף לממשלתו את רחבעם זאבי, בגין הצביע בכנסת נגד הצירוף, והיטיב להגדיר את רעיון הטרנספר "זיהום מוסרי".

הכרתי באופן אישי את בגין ב-1993. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וסטודנט באוניברסיטה העברית. בגין התמודד על הנהגת הליכוד (מול נתניהו, דוד לוי, קצב ושטרית) והרצה באוניברסיטה. הלכתי להרצאה והתרשמתי מאוד. הזמנתי אותו ליום בגולן, וליוויתי אותו לאורך היום בפגישותיו ביישובי הגולן. לא הייתי חבר הליכוד, אך קיוויתי מאוד שיבחר.

שנה מאוחר יותר, נאמתי לצד בגין בהפגנה בעד הגולן ונגד אוסלו בירושלים. בשלב מסוים חלק מהקהל החל להתלהם בקריאות "מוות לערבים" ו"רבין בוגד". בגין נטל את המיקרופון, גער בהם בתקיפות והשתיק אותם.

בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999, הודיע בגין על התמודדותו (מול נתניהו, ברק, איציק מרדכי ועזמי בשארה). הייתי אז בתנועת הדרך השלישית. דגלתי, כפי שאני דוגל היום, בפשרה טריטוריאלית, ואף על פי כן כתבתי מאמר שבו הבעתי תמיכה במועמדותו של בגין, חרף חילוקי הדעות האידיאולוגיים עמו. כאשר שקל לפרוש מן המרוץ, התקשרתי אליו וניסיתי לשכנע אותו להתמיד. בסופו של דבר הוא החליט לפרוש (נשארו רק נתניהו וברק) והביע את תמיכתו בנתניהו. נאלצתי להטיל פתק צהוב ריק.

לאורך השנים שמרתי עמו על קשר. הזדהיתי עם רבות מעמדותיו. הזדהיתי אותו כשהיה השר היחיד שהצביע נגד מינויו הבלתי ראוי של רוני בר-און לתפקיד היועמ"ש. בנושא אחד חלקתי עליו בתוקף – התנגדותו לחוק הלאום. בגין צודק בדרישה שעקרון השוויון יהיה חלק מהחוקה המתגבשת, אך אין לכך מקום בחוק הלאום ובטח היעדרו אינה סיבה להתנגד לחוק החשוב הזה.

כעת, לקראת מלאת לו שמונים, הודיע בני בגין על פרישתו מהחיים הפוליטיים, מפאת גילו. הכנסת מאבדת את אחד המובחרים, החכמים, הערכיים, הישרים וההגונים בחבריה; את בני בגין שלאורך שנותיו בכנסת היה בה מגדלור מוסרי.

מאמר שפרסם בגין ב"מעריב" למחרת החתימה על הסכם אוסלו, הסתיים במילים אלה: " 'ברוח ובדם נפדה אותך, פלשתין', שאגו אתמול בוושינגטון מול ערפאת ערבים אמריקנים מעונבים, וקולותיהם נבלעו בתשואות הנאספים בבית הלבן. מסונוורים בברק המצלמות דימו החוגגים כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם העזים של ניצי הפת"ח והנשרים האדומים מג'נין במעופם לירושלים.

'עיט, עיט על הריך, עיט על הריך עף!' "

כמה שהוא צדק.

* תאוות ה-D9 – כתבתי בצרור ההערות הקודם שלא אתפלא אם ה- D9 שיעלה על בית המשפט העליון, יהיה מטעם שוקן. הרי השוקניסטים מגדפים את בית המשפט העליון, תוקפים אותו לאורך שנים רבות באין ספור פשקווילים ובהם פשקווילי מערכת. אין בהם שום כבוד לבית המשפט, אלא רק דרישה ממנו להפוך לסניף שלהם, למכשיר ביצוע של האידיאולוגיה האנטי ציונית; להחריב את המדינה היהודית, שמעצם קיומה היא מדינת אפרטהייד, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, שבשפתם השקרית והמכובסת נקראת "מדינת כל אזרחיה" (הרי במציאות, ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינתם של כל אזרחיה, כמו בכל מדינת לאום דמוקרטית בעולם).

לא חלף יום, וגדעון לוי פרסם פשקוויל נוסף נגד בית המשפט העליון, שכותרתו: "ואם יעלו ב- D9על בית המשפט?" והפשקוויל כולו הוא ציפיה לרגע המיוחל של הרס בית המשפט העליון. "…בבית משפט שמתייצב בשיטתיות לצד בריונים ופושעים, שמכשיר פשעי מלחמה ומצפצף על המשפט הבינלאומי, אי אפשר לתמוך. אי אפשר אפילו להתרגש מהאיומים שיעלו עליו ב- D9. ואם בית המשפט ייהרס, מה בדיוק יקרה למדינה זולת הפגיעה בנדל"ן? ישראל תהפוך למדינה שמתעלמת מהחוק הבינלאומי? מדינה שמערכת המשפט שלה מכשירה אפרטהייד? מלבינה פשעי מלחמה? מטפחת עליונות יהודית?" לוי תוקף במיוחד את השופטים המכונים ליברלים (אגב, גם אני לא אוהב את ההפרדה המלאכותית בין "שמרנים" ו"וליברלים"). "בישראל גם הליברלים אינם ליברלים. ומי תמך בשוד האדמות בכרמים? הנעם סולברגים, כמובן, אבל לצדם התייצבו הליברלים דפנה ארז־ברק ויצחק עמית. גם הם חשבו שליהודים מותר לגנוב מערבים. גם הם חושבים שלמתנחלים מותר הכל כי הם יהודים… ביום פקודה, כשייכתבו דברי הימים הללו ואלו שקדמו להם, תרשום ההיסטוריה את בית המשפט העליון של ישראל בצד החובה והחרפה, כמי שהיה האב המכונן והמכשיר של מדינת האפרטהייד".

הנה, חוק הרדיקלים השלובים בהתגלמותו. לעולם הרדיקלים משני הצדדים יהיו קרובים אלה לאלה יותר משכל אחד מהם יהיה קרוב למיינסטרים הציוני, הדמוקרטי השפוי. כך היה תמיד. אלא שבעבר הימין הרדיקלי היה בשולי המחנה. היום הביביזם הוא רדיקלי; גם הוא מנסה לעקור משורש את הערכים הבסיסיים עליהם מושתתת מדינת ישראל ואת מוסדות המדינה המגלמים אותם.

הנה, עוד הסבר למה גדעון לוי מעריץ את נתניהו. הוא רואה בו את מי שעשוי להחריב את בית המשפט העליון ואת שאר מוסדות החוק והמשפט במדינה השנואה עליו כל כך. ולכן, הוא מוכן להלבין את השחיתות שלו. כי בהשוואה לפשעים נגד האנושות שבהם אשם בית המשפט העליון, "פשעי נתניהו ועבירות ביטן ילבינו כשלג לעומתם".

          * ביד הלשון

אניות – בראיון לרשת ב', אמרה סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בדימוס עדנה קפלן הגלר: "לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי, בעי"ן ובאל"ף".

מה זה לעניות דעתי, בעי"ן? ביטוי מצטנע, לפני הבעת דעה, שהאמירה שלי היא עניה, דלה. בדומה לתפילת שליח ציבור בימים הנוראים: "הנני העני ממעש".

ומה זה לַאֲנִיּוּת דַּעְתִּי, באל"ף? ובכן, אין דבר כזה. המילה אֲנִיּוּת, היא מילה נרדפת (ולא מקובל להשתמש בה) לאנוכיות, אגואיזם. ברור שכבוד השופטת לא התכוונה לומר: לדעתי האגואיסטית.

אגב, מנחם בגין הציע להבחין בין אנוכיות לאניות. האנוכיות היא השם העברי המקובל לאגואיזם, דאגה יתרה של הפרט לעצמו, על פני הזולת. הוא הציע את אניות כשם העברי לאגוטיזם – רגישות יתר של אדם לעצמו, הערכה עצמית מופרזת תוך ביטול הזולת.

הנה, התייחסות לנושא בנאום של בגין בכנסת ביוני 1974. הוא התייחס לדברים של אבא אבן, שבתגובה לכך שלא מונה לתפקיד שר בממשלת רבין הראשונה, הגדיר זאת "כאחד הימים הקודרים בחיינו". אמר בגין: "מה קרה? היית שר חוץ ולא תהיה עוד. אם כך, זה אחד הימים הקודרים בחיינו? מר אבן ואני נמנים עם דור אחד. ריבונו דכולי עלמא, מה לא עבר על הדור הזה, איזה סבל, כמה דמעות, כמה נהרי נחלי דם, אילו שאיפות, חלומות, קרבנות בדרך, דאגה מכרסמת ביום ובלילה, ובעיקר לחיי אדם. וזה היום הוא אחד הקודרים ביותר בחייך ובחיינו?

אדוני היושב-ראש, את המלה 'אגואיזם' תרגמנו לעברית חדשה 'אנוכיות'. איך נתרגם את המלה 'אגוטיזם'? אני מציע להשתמש במלה הפשוטה 'אניות'. איזו אניות? אדם פסק להיות שר חוץ. ובכן, לכל עם ישראל יש תסכול רגשי ורוחני, והתסכול ירד למעמקים, והיום הזה הוא אחד הימים הקודרים ביותר בחיינו? לא כך. ביטוי לפינוק הוא, להרגלים שלטוניים שאין להם מקום בחברה דמוקרטית".

* "חדשות בן עזר"

טוליק / אושיק לוי

פינתי השבועית ברדיוטק, 1.8.22

בפסטיבל שירי הילדים בחנוכה 1978, הופיע אושיק לוי בשיר שאמנם לא זכה בתחרות, אך לאחר הפסטיבל היה הפופולרי והמושמע ביותר מבין שירי הפסטיבל – "טוליק". את השיר כתבה רמה סמסונוב, זמרת אופרה ומורה לפיתוח קול, ולצד עיסוקיה אלה גם כתבה שירי ילדים. ב-1976 פרסמה סמסונוב את ספר שירי הילדים הראשון שלה, "לא הספיקה לי היד", ובין שיריו היה השיר "טוליק". כעבור כשנתיים, נפתלי אלטר הלחין את השיר לקראת פסטיבל שירי הילדים.

בראיון ל"האישה" ב-1976, סיפרה רמה סמסונוב על נסיבות כתיבת השיר: "פעם, כשבני היה קטן, ישבתי אתו על שפת הים. היה שם ילד אחד משגע בשם טוליק, שאחז בידו אשכול ענבים. ילדה קטנה חיזרה אחריו וביקשה רק עינב אחד, וכשלא רצה לתת לה, הלכה והותירה אותו בודד ועצוב. בשבילי סימלה סיטואציה זו יותר מכל את המקרה של הגבר האגואיסטי, יפה-התואר, שמרוב אהבה עצמית נשאר לבסוף לבדו.[…] לפני שנה הייתי עם בני על החוף, ופתאום הוא אומר לי: אני רוצה להראות לך משהו. והוא מצביע על נער יפהפה בן 16 ואומר: זה טוליק".

מיהו טוליק? בשיר, אייתה רמה את שמו בטי"ת, אבל הוא דווקא תולי או תוליק בתי"ו. זה שם החיבה של תובל גבירצמן. תולי נולד ב-1959 בחדרה. הוא התגייס לחיל השיריון, לחטיבה 188. היה מט"ק ולאחר מכן יצא לקורס קצינים. במלחמת שלום הגליל היה סרן תובל גבירצמן מ"פ בחטיבה.

הטנק שלו היה הראשון שנכנס ללבנון בגזרה המרכזית. ב-21 ביולי 1982 הטנקים של פלוגה מ' בפיקודו פגעו ב-18 טנקים ו-4 נגמ"שים סוריים, ללא נפגעים בפלוגתו. ביום רביעי, טו באב, 4 באוגוסט, השבוע לפני ארבעים שנה, כשהגיעו לנמל התעופה של ביירות, ניתכה באזור אש כבדה. נגמ"ש של גולני נפגע ותולי רץ תחת האש הכבדה, כשמטף כיבוי בידו, לחלץ את הצוות הלכוד. הוא נפגע בעצמו מפגז נוסף ונהרג במקום. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב סרן וקיבל ציון לשבח מאלוף הפיקוד אמיר דרורי.

עידו גביש, אחיו של חוקר הזמר העברי, חברי עופר גביש, שירת כמפקד מחלקה בפלוגה של תולי. בסרטון לזכרו של תולי הוא סיפר: "תולי לא התגאה בשיר שנכתב עליו. רק אנחנו, שידענו, היינו שרים לו מדי פעם. תולי היה מפקד מיוחד ואדם מיוחד. המילים שנקשרו אצלנו לדמותו היו 'יהיה בסדר', תמיד היה מרגיע אותנו ככה".

בסרטון מספר עידו על מקרה במלחמת לבנון שבו לקח אחד החיילים רדיו טרנזיסטור מבית בכפר שנכבש. תולי פקד על מחלקתו לעצור, הניח את הרדיו על הכביש והורה לנהג הטנק הראשון לדרוס אותו. 'אנחנו לא לוקחים שלל!' אמר לפקודיו.

תולי, בן חדרה, היה נצר משני הצדדים למשפחות של מייסדי חדרה. לאחר נפילתו, נקראה כיכר בעיר על שמו: כיכר תוליק.

ארבעים שנה מלאו לנפילתו. יהי זכרו ברוך!

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

העיניים של טוליק שני כוכבים

ואוכל הוא בנחת אשכול ענבים.

טוליק, הי טוליק, תן לי עינב

אך טוליק שותק, כמעט נעלב

העינב הוא של טוליק כל האשכול

רק לו, לו לטוליק, מותר לאכול.

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

בעיניים של טוליק דמעות עגולות

כי רינה הלכה לה לבד בחולות.

צרור הערות 31.7.22

* איילת, שכנעי אותי – אני חבר בתנועת דרך ארץ; ממייסדיה ופעיליה המרכזיים. אני מעריך מאוד את יועז הנדל וצביקה האוזר. למיטב הכרתי, הם שני האישים האיכותיים ביותר בפוליטיקה הישראלית.

עוד בתקווה חדשה תמכתי בהליכה משותפת עם ימינה, כשבראשה עמד בנט והיא כללה את מתן כהנא. גם היום תמכתי במו"מ עם ימינה בהנהגת שקד.

אני מעריך את יכולותיה הביצועיות והמנהיגותיות של איילת שקד, אך עמדותיה ימניות מדי בעבורי. עם זאת, איני שולל ריצה משותפת אתה. אבל יש לי ספקות וחששות. כדי שאתמוך באיחוד הזה, איילת שקד תצטרך להרגיע אותי, שבשום אופן הקול שלי בקלפי לא ינדוד למחוזות גוש נתניהו. כמו כן, אני רוצה להיות בטוח, שהכהניסטים הם פסולי חיתון מוחלטים, בכל מחיר.

אמירה ברורה על תמיכה רק בממשלת אחדות רחבה, ללא הקיצוניים, משמעותה הפוליטית היא כמובן שהכהניסטים ועוזריהם פסולי חיתון. אבל אין זה מספק אותי. אני רואה חשיבות בהבהרה חד-משמעית יותר, הנוגעת ספציפית לכהניסטים.

בפעם הקודמת שהכהניזם הרים ראש, בשנות ה-80 של המאה שעברה, החברה הישראלית הורידה אותו, כיוון שהיא התאחדה נגדו. כל הימין – התחיה, צומת, מורשה, הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל והחרדים שילבו ידיים עם כל מפלגות השמאל במאמץ לאומי משותף לביעור הנגע.

למרבה הצער נשארו בגוף האומה גרורות כהניסטיות וכעת ההתפרצות היא ממארת. הסיבה לכך היא החיבוק החם מכל מפלגות הימין. אסור להשאיר את המאבק בכהניזם למפלגות השמאל. אם רק השמאל ישלול את הכהניזם, זה יהיה עוד מאבק שמאל-ימין סטנדרטי. אבל כיוון שלא מדובר כאן רק בסוגיה פוליטית אלא בראש ובראשונה בעניין מוסרי וערכי, מי שצריך להוביל את המאבק בכהניזם זה הימין הממלכתי.

בעבר איילת שקד הייתה מוכנה לרוץ ברשימה משותפת עם בן גביר. לכן כאשר אני חושד בה, איני חושד בכשרים. יש עוד למעלה משלושה חודשים עד הבחירות. זה הרבה זמן. אני רוצה מאוד להצביע לדרך ארץ; לרשימת הרוח הציונית (שם נפלא) שדרך ארץ היא חלק ממנה. ואני מקווה שאיילת שקד תשכנע אותי עד אז, שזו ההצבעה הנכונה.

אני חייב להודות, שבמסיבת העיתונאים בה הצהירו שקד והנדל על הריצה המשותפת, איילת לא הרגיעה את חששותיי.

* רק בגלל הרוח – על פי הסקרים של ערוץ 12 ושל "מעריב", הרוח הציונית עוברת את אחוז החסימה ומחלישה בשני מנדטים את גוש ביבי בן גביר, כיאה לרוח ציונית.

* עכשיו באים? – מסתמן שניר אורבך יפרוש מהחיים הפוליטיים. בוקר טוב אליהו! עכשיו באים? לא יכולת לפרוש לפני חודשיים, כאשר התפוררת בלחץ הטרור האישי נגדך ונגד משפחתך?

* ממשלת ליברמן – ליברמן מצהיר שבשום אופן הוא לא ישב בממשלה עם נתניהו, עם החרדים, עם הציונות הדתית ועם הרשימה המשותפת. עכשיו שיסביר מתמטית איזו קואליציה יש לו.

* דבקים בביביאולוגיה – בפריימריז בליכוד נערך מסע נגד בחירת גלעד שרון, בשל חלקו בעקירת גוש קטיף. ומי מובילים את המסע? חסידיו השוטים של נתניהו, שתמך בעקירת היישובים בהצבעות בממשלה ובכנסת.

* ההלכה הביביסטית – הפריימריסט בועז ביסמוט השתלח ברפורמות שהוביל מתן כהנא בנושא הכשרות והגיור. ביסמוט החילוני, שמחלל מדי שבוע את השבת באולפן שישי, מגנה את הרפורמות בשם ה… הלכה. אין ברפורמת הכשרות דבר וחצי דבר הנוגד את ההלכה. הגיור, על פי רפורמת הגיור של מתן כהנא, הוא אך ורק על פי ההלכה בפרשנותה האורתודוקסית, ולצערי אפילו בפיקוח הרבנות החרדית. אגב, את מתווה הגיור הוא תכנן בהנחיית מורו ורבו הרב דרוקמן.

אבל מי זה הרב דרוקמן, בענייני הלכה, בשביל איש ההלכה המובהק בועז ביסמוט. אלא שההלכה המדריכה את ביסמוט אינה הלכה למשה מסיני, אינה ההלכה היהודית, אלא ההלכה של דת אחרת; של פולחן האישיות הפגאני של נתניהו.

* הטעות של מג'אדלה – בפרידה הדביקה של פאנל אולפן שישי מביסמוט, הוא התמוגג למשמע המחמאה שקיבל ממג'אדלה: "ביסמוט מאמין במה שהוא חושב". מג'אדלה טועה. ביסמוט מאמין במה שנתניהו חושב.

* איזהו גיבור – לחתונתו של אלאור אזריה הגיע בן גביר, חמוש בחבר מרעיו ושותפיו ההדוקים, ברוך מרזל, גופשטיין ובן ארי (גולדשטיין כבר מת אז הוא לא הצטרף אליהם). בברכתו הוא כינה את החייל הסורר "גיבור ישראל".

כל כך אופייני לאדם שלא שירת ולו יום אחד בצה"ל וגם לא בשירות לאומי, להשתמש בהגדרה שניתנה לאנשים שחירפו את נפשם תחת אש האויב, כדי לתאר מוג לב שירה בדם קר לראשו של מחבל גוסס, זמן רב אחרי סוף אירוע (ואם לקנות את הסיפור שעורכי הדין אמרו לו לדקלם, שהוא חשש שהגוסס עטוף בחגורת נפץ – הוא גם סיכן את חיי החיילים והמפקדים שעמדו סביבו). אם הגיבורים שלנו לא יהיו עוד קהלנים אלא אלאורים, צה"ל יהפוך לעוד כנופיה מזרח תיכונית א-לה לבנון; לצבא מובס.

* התפטרות רטרואקטיבית – בעקבות דו"ח מבקר המדינה על מחדל פרעות שומר החומות, על אמיר אוחנה להתפטר רטרואקטיבית.

כאשר במקום להילחם בפשיעה ובטרור הממשלה נלחמת במשטרה – אלו התוצאות.

* נתניהו צודק – נתניהו צודק בדרישתו מגנץ לדחות את מינוי הרמטכ"ל עד הקמת הממשלה הבאה. אמנם מינוי כזה הוא חוקי והיו לכך תקדימים בעבר, אך לא כל מה שחוקי הוא ראוי. לא ראוי שממשלה תציב עובדה מוגמרת לממשלה הבאה במינוי כזה. מן הראוי להאריך את כהונתו של כוכבי.

אגב, אני מקווה שגנץ יהיה ראש הממשלה הבא. עמדתי בנושא מינוי הרמטכ"ל, כמו עמדתי בכל נושא ונושא, חפה מפוזיציה. ברור לי שהייתי מתנגד למינוי רמטכ"ל בידי נתניהו ערב בחירות, וכך אני נגד מינוי בידי הממשלה הנוכחית, שאני תומך בה. עניינית, אני חושב שזה צעד לא ראוי.

* הדי-ניין של שוקן – אם יעלה פעם די-ניין על בית המשפט העליון, לא אתפלא אם הוא יהיה של שוקן והנהג יהיה מרדכי קרמניצר. אינספור מאמרי מערכת ומאמרים של אנשי דבוקת שוקן משתלחים ללא רסן בבית המשפט העליון, המכשיר את "אקיבוש", המכשיר את "אאיטנכלות", מכשיר הגזל, העושק, האפרטהייד ושאר הסדרה.

בגיליון יום שישי שעבר נמרח על דפי העיתון מאמר שלוח רסן של קרמניצר על פסיקת בג"ץ המאפשרת לשלול את האזרחות ממחבלים בעלי אזרחות ישראלית. בגיליון השבוע – נגד פסיקת בג"ץ שלא לעקור את היישוב מצפה כרמים.

הם באמת חושבים שבג"ץ אמור לעבוד אצלם.

* התחביב של אלפר – אחד התחביבים האהובים על רוגל אלפר, הוא שמחה לאידן של המשפחות השכולות של חללי צה"ל ושל הנרצחים בטרור, לאידם של הפצועים ולאידם של שורדי השואה. הוא שמח תמיד לרקוד על דמם, לבוז בהם, להגחיך אותם, להשפיל אותם ולבזות אותם. כאשר מדובר במשפחה שיש בה שני הרוגים – החגיגה כפולה, אין לו תענוג גדול יותר מעוד ועוד זריית מלח על פצעיה.

השבוע גרמניה הסכימה לשלם פיצוי מזערי למשפחות הספורטאים שנרצחו באולימפיאדת מינכן. אילנה רומנו, נציגת המשפחות, התראיינה בערוצים השונים, מחתה על הפיצוי הזעום ודרשה פיצוי הולם. איזו הרמה לאלפר. למחרת – פשקוויל של שינאה, הגחכה ובוז עמוק למשפחות הנרצחים ושמחה גדולה לאידם. הרי מדובר בסחטנים רודפי בצע ומתקרבנים.

"שוב גרמניה אשמה. שוב היהודים קורבנות. מתחילות מניירות ההנצחה… הן דורשות הרבה, הרבה יותר. פי 11 יותר. מכונת יחסי ציבור תוקפנית נכנסת לפעולה… הן מנסות לסחוט עוד כסף… מדובר בסכסוך כספי… זהו משא ומתן על כסף… ישראל כבר דאגה להן כלכלית… המסר שעובר לציבור: אנחנו עם של קורבנות, עם שהתעללו בו, מגיע לישראלים פיצוי… אלה שיעורים המוניים באידיאולוגיה של להיות ישראלי שמאמין בנרטיב הלאומי".

אוי, שוקן שוקן. אין לו קווים אדומים.

* ניצול הצלחה – גדעון לוי מריע לרוסיה על הכוונה לסגור את פעילות הסוכנות היהודית, כיוון שהוא נגד עליה לישראל, נגד קיומה של הסוכנות ובעיניו אין מקום לזיקה כלשהי בין מדינת ישראל לבין יהודי העולם, שבעיניו אינם אלא רוסים, אמריקאים, אירופים וכו', כלומר בנים ללאומים אמתיים, ולא ללאום שאין לו זכות למדינה ריבונית, כלומר העם היהודי. וכעת, בהזדמנות חגיגית זו שבה הרוסים פועלים נגד המדינה השנואה עליו, הוא קורא להם לפעול בדרכים נוספות – למנוע את "חוצפת ההפצצות בסוריה ושחצנות הטיסות בלבנון".

* כשהצודק הוא החלש – אוקראינה שונה מישראל. ישראל היא גם הצד הצודק בסכסוך הישראלי-ערבי וגם הצד החזק. אוקראינה היא הצד הצודק בסכסוך עם רוסיה, אך היא הצד החלש.

נכון, הפנטזיה של פוטין לדרוס את אוקראינה בטיול קליל של סופ"ש עלתה לו בלמעלה מעשרת אלפים הרוגים ובהתבוססות של חודשים רבים באוקראינה. מנהיגותו הנחושה ומעוררת ההשראה של זלנסקי והעמידה האיתנה של העם האוקראיני, היא מעל ומעבר לכל הציפיות, לא רק של פוטין אלא גם של המערב. עם זאת, לאט לאט אוקראינה מאבדת עוד מאחז, עוד משלט, עוד עיר, עוד אזור. אף מדינה זרה לא נחלצת לעזרתה.

יתכן שעמדתו הצודקת לחלוטין של זלנסקי, על פיה על רוסיה לסגת מכל שעל שכבשה מאדמת אוקראינה, תביא לאובדנה של אוקראינה. קשה להמליץ לו להתפשר על חבלי מולדת, אבל לעתים, כמו בהחלטת בן גוריון לקבל את תכנית החלוקה, ויתור על חבלי מולדת עשוי להבטיח את עצם הקיום. במצב הנוכחי, דומני שאין לזלנסקי ברירה אלא לחתור לפשרה כואבת. מי שאינם מוכנים לשפוך את דם בניהם במלחמה למען אוקראינה – אל יטיפו לזלנסקי להילחם עד טיפת הדם האחרונה של האוקראינים.

* עשר או עשרת הדיברות:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֱלֹהַיִךְ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ אוֹ הוֹצֵאתִיךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.

לֹא יִהְיֶה אוֹ לֹא תִּהְיֶה לְךָ אוֹ לָךְ אֱלֹהִים אוֹ אֲלוֹהִימָה אֲחֵרִים אוֹ אֲחֵרוֹת עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ אוֹ לֹא-תַעֲשִׂי לָךְ פֶּסֶל וְכָל-תְּמוּנָה.

לֹא תִשָּׂא אוֹ לֹא תִּשְׂאִי אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ או אֱלוֹהַיִךְ לַשָּׁוְא.

זָכוֹר אוֹ זִכְרִי אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ אוֹ לְקַדְשָׁה.

כַּבֵּד אוֹ כַּבְּדִּי אֶת-אָבִיךָ אוֹ אֶת אָבִיךְ וְאֶת-אִמֶּךָ אוֹ אֶת אִמֵּךְ.

לֹא תִרְצָח אוֹ לֹא תִרְצְחִי.

לֹא תִנְאָף אוֹ לֹא תִנְאֳפִי.

לֹא תִגְנֹב אוֹ לֹא תִגְנְבִי.

לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ אוֹ בְרֶעֲתְךָ אוֹ לֹא-תַעֲנִי בְרֵעֶךְ אוֹ בְרֵעֲתֵךְ עֵד אוֹ עֵדָת שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד אוֹ לֹא תַחְמְדִּי.

          * ביד הלשון

אכמ"ל – ציטוט מתוך רשומה שקראתי: "בנוגע לשקד, עדיין לא ברור לאן פניה של שקד ואכמ"ל".

מה זה אכמ"ל?

ראשי תיבות של: אין כאן מקום להאריך.

* "חדשות בן עזר"

החל רָש / דיוויד ברוזה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.7.15

אתמול מלאו 16 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ופרשת השבוע היא פרשת "דברים". לכן, אשמיע היום שיר של מאיר אריאל, שהוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רש".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ…בָ…רָ… ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

לפני שנים אחדות, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

משהו נגמר ילד,

משהו מתחיל נער, והכל נמשך.

נסגרת דלת ילד,

נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,

ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,

אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,

כתובה לך ארץ נגד סימנים.

זאת הנעימה שלך, אלה התווים,

זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

החל רש החל רש

אלה הפסוקים, אלה התיבות,

אלה החוקים, אלה המצוות,

שלוש עשרה ושש מאות

שלושה עשר עיקריים

שלוש עשרה מידות

שלוש עשרה שנים.

אלה התנועות שלך,

אלה הטעמים,

אלה הקבועות,

אלה הפעמים.

שרק תדע ללמוד

שרק תדע לדעת,

שרק תדע ללמוד,

שרק תדע לדעת.

החל רש

איך שמחו שאמרת א

איך בכו כשאמרת ב

צהלו כשאמרת ר

נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,

שלא יברח ויצרח.

לאן שאתה הולך, נער,

קח, קח אותו, קח.

החל רש!

שום משמעת סיעתית לא הייתה מזיזה אותה

כאשר בגין הביא לכנסת, בדצמבר 1981, את חוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן, סיעת המערך החליטה להחרים את ההצבעה. המערך תירץ את החלטתו בנימוקים שונים, אך הסיבה האמתית הייתה המחלוקת הפנימית והרצון להימנע מביזיון של הפרת החלטה בעד או נגד בידי חלק מחברי הכנסת. ההחלטה להחרים לא מנעה את הביזיון, כי הסיעה אכן התפצלה. הרוב נעדרו מן ההצבעה, בהתאם להחלטה, מפ"ם ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד, הח"כים מטעם התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) וכן שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזלינו ותמר אשל, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד.

תמר אשל הלכה השבוע לעולמה בגיל 102. הצבעתה בעד החוק הייתה בעבורה מובנת מאליה, ושום משמעת סיעתית לא הייתה מזיזה אותה ממנה. היא הייתה חברה פעילה בשדולת הגולן בכנסת (בלשון התקופה – "לובי הגולן") בראשות אברהם כץ-עוז, אף הוא מהמערך. והיא הייתה תמיד מן הניצים במפלגתה.

הכרתי את תמר בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. כשהקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה חוץ פרלמנטרית, תמר התייצבה והייתה חלק מן התנועה. כאשר החלטנו להפוך למפלגה, רבים ממייסדי התנועה, אנשי מפלגת העבודה, לא הלכו אתנו ופרשו. תמר, נאמנה לערכיה ולעקרונותיה, נשארה אתנו ופרשה ממפלגת העבודה. היא אף הייתה המועמדת ה-50 (מתוך 52, כלומר בין המכובדים, סוגרי הרשימה) ברשימת הדרך השלישית לכנסת.

באותם ימים הקמנו גם את המל"ג, המועצה למען הגולן. תמר הצטרפה גם למועצה הזאת והייתה מהפעילות המרכזיות בה וחברת הנהלתה בכל שנות קיומה. ב-1999, לקראת צאתו של ברק לוועידת קמפ-דיוויד תוך נכונות לסגת מבקעת הירדן, המל"ג הרחיבה את היריעה, והייתה למועצה למען הגולן ובקעת הירדן.

אני זוכר את תמר כאישה דעתנית, בעלת כושר רטורי מעולה, מצטיינת ביכולת ניתוח פוליטי,  בעלת קול סמכותי וצורת דיבור סמכותית – כאשר דיברה, כולם שתקו והאזינו. היא גילמה בעיניי את תנועת העבודה האמתית. בעלת עמדות סוציאליסטיות מובהקות, כאשת ההסתדרות, מייסדת נעמ"ת והמזכ"לית הראשונה שלו ופמיניסטית לוחמת על זכויות האישה ומנהיגה פמיניסטית ברמה הבינלאומית (עמדה בראש ועדת האו"ם למעמד האישה), ואקטיביסטית ציונית ניצית המאמינה בכל לבה בזכותנו על ארץ ישראל, בחשיבות ההתיישבות והעליה, בעמדה ביטחונית נוקשה, לצד נכונות לפשרות ברוח תכנית אלון.

הפעם האחרונה שבה שוחחנו הייתה לפני 6 שנים. ארגנתי כנס משותף של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנים לחוק הגולן. לאחר שקיבלה את ההזמנה, תמר, אז בת 96, פנתה אליי בבקשה לאפשר לה לומר כמה דברים מהמקום. כמובן שהסכמתי בשמחה. בסופו של דבר, באותו ערב היא חשה שלא בטוב ולא יכלה להגיע לאירוע.

בשנה שעברה, במלאת לה 101, נערך אתה ראיון מקיף. היא הייתה מחוברת לחמצן, אך צלולה כבדולח וחדה כתער, סמכותית כתמיד, וממש שמחתי לצפות בראיון עמה.

כל חייה של תמר היו קודש לעם ולמדינה. היא הייתה אחייניתו של אבשלום פיינברג איש ניל"י. מאז נעוריה הייתה פעילה ומנהיגה, בתנועת הצופים, בגדוד מגיני השפה העברית, בהגנה (כבר כנערה במאורעות 1936-1939), במלחמה בנאצים, בהעפלה, בשירות החוץ, בהסתדרות, בנעמ"ת, בעיריית ירושלים כסגנית ראש העיר ובכנסת. ולאחר פרישתה, הייתה עמוסה בהתנדבות בארגונים רבים, בתחומי פעולתה המגוונים.

יהי זכרה ברוך!

* "שישי בגולן"