בוגד או גיבור

לצד השמחה על הסרת המגבלות מעל יונתן פולארד ועלייתו הצפויה לישראל, נשמעים גם קולות אחרים, שעיקרם – מדובר בסך הכל בבוגד. הוא אזרח ארה"ב שבגד במדינתו, בשירות המודיעין של הצי האמריקאי שבו עבד ובסיווג הביטחוני הגבוה שקיבל, והעביר חומרים סודיים באופן שיטתי למדינה זרה.

העובדות נכונות. ניתן להבין אמריקאי הרואה בפולארד בוגד ואת בית המשפט האמריקאי שהרשיע אותו בבגידה. אין זה מצדיק את ההתעמרות של שלטונות ארה"ב בפולארד, בענישה ויחס חסרי פרופורציות בהשוואה למרגלים אחרים, גם כאלה שריגלו למען בריה"מ ואויבי ארה"ב. אך עצם ההתייחסות אליו, מצד ארה"ב, כאל בוגד – מובנת.

אבל אנחנו איננו אמריקאים, אלא ישראלים. כיצד ראוי שאנו נגדיר את פולארד?

פולארד פעל למען ישראל והביא מידע חיוני לישראל ועל כך הוא ראוי להוקרתנו. אך האם הוא ראוי גם להערכה על מעשהו?

כל מדינה שמחה על כך שיש מי שפועלים למענה ומעבירים לה מידע מודיעיני חשוב. אבל איני חושב שאפשר להעריך את אישיותו של סורי שבוגד במדינתו ומרגל לטובת ישראל. אדם כזה הוא בוגד, ואישיות של בוגד אינה ראויה להערכה.

האם כך נכון לשפוט את יונתן פולארד ואת מעשיו? התשובה לשאלה זו נובעת מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו כמדינת הלאום של העם היהודי. על פי תפיסתי הציונית, כיוון שישראל קיימת למען כל יהודי בעולם; זו מהותה, זו זהותה זה ייעודה, אין אנו יכולים לראות ביהודי שפעל למען מדינת ישראל – בוגד. פולארד הוא פטריוט יהודי שפעל למען מדינתו – מדינת העם היהודי. בפעולתו הוא תרם רבות לביטחון ישראל. הוא סיכן את עצמו למען מדינת ישראל. הוא שילם מחיר כבד מנשוא למען מדינת ישראל. ועל כך הוא ראוי לכל ההערכה והיקר שאנו מקנים לגיבורי האומה. גם אם בעיניים אמריקאיות פולארד הוא בוגד – בעבורנו הוא גיבור לאומי.

לצד התועלת הביטחונית במידע שהוא מסר, אין ספק שכתוצאה מפעולתו נגרם נזק כבד לאין ערוך למדינת ישראל; נזק אסטרטגי ליחסיה עם בעלת בריתה, המעצמה החזקה בעולם. אך מי שאחראי לנזק הזה אינו פולארד אלא מפעיליו, כלומר מדינת ישראל. ניתן לראות בפולארד לוחם שהתנדב ליחידה נבחרת, שנשלחה לפעולה מעבר לקווי האויב, שגרמה לנזק יותר מתועלת. מתכנני הפעולה ומי ששלחו את החיילים נושאים באחריות להחלטה, אך החיילים עצמם ראויים לשבח על התנדבותם ועל ההקרבה שלהם. הוא הדין בפולארד.

מדינת ישראל ששלחה את פולארד למשימת הריגול, חטאה לארה"ב, חטאה לעצמה וחטאה לפולארד. ישראל אינה יכולה בשום אופן להרשות לעצמה לרגל נגד ארה"ב, הגם שהכל יודעים שארה"ב מרגלת בישראל וגם כשישראל חשה שארה"ב מסתירה מפניה מידע חיוני. אופי היחסים בין המדינות ויחסי הכוחות ביניהן, אינם יכולים לאפשר ריגול כזה, גם אם דומה שזו הזדמנות מודיעינית שקשה לוותר עליה. מחיר החשיפה, במקרה כזה, גדול מן התועלת שבמידע. קל וחומר שאסור לישראל להפעיל יהודים כסוכנים בארה"ב, בשל הנזק הצפוי ליהדות ארה"ב במקרה שהסוכן ייתפס, כפי שאכן קרה. 

השגיאות הללו הן שלנו. לא של פולארד. בזכות פועלו למען ישראל, בגין המחיר הכבד שהוא שילם ובשל העוול שגרמנו לו, יש לנו חוב ענק לפולארד.

"ידיעות אחרונות"

צרור הערות 25.11.20

* איפה טעינו – לאורך השנים נמתחה ביקורת על ממשלת ישראל, על ראש הממשלה פרס ושר החוץ שמיר, על נעילת שערי שגרירות ישראל בוושינגטון בפני יונתן פולארד כאשר ניסה להימלט אליה.

עם כל הקושי הרגשי שבהחלטה זו – הייתה זו החלטה נכונה. וכי מה היה עלינו לעשות? להשאיר את פולארד בשגרירות ישראל כעבריין נמלט בחסותנו? שבמשך שבועות שגרירות ישראל תהיה נצורה בידי כוחות ביטחון אמריקאיים וכל התקשורת העולמית תסקר זאת? ו…? אחרי כמה שבועות כאלה נסגיר אותו? הוא היה מרוויח מזה? אנחנו היינו מרוויחים מזה? יחסי ישראל-ארה"ב, שספגו גם כך טלטלה קשה, היו נשכרים מכך?

בסיטואציה שנוצרה צריך היה לקבל את ההחלטה הפחות גרועה, וכך נעשה.

הטעות הגדולה והעוול הגדול לפולארד היו בעצם הפעלתו. באופי מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לרגל בארה"ב, הגם שאין ספק לאיש שארה"ב מרגלת בישראל. ובוודאי שאסור לישראל לגייס יהודים אזרחי ארה"ב כסוכנים לריגול נגד ארה"ב.

פולארד הוא גיבור, פטריוט יהודי שפעל למען מדינת הלאום של עמו, סיכן את עצמו ושילם מחיר אישי נורא. בפעולתו הוא תרם תרומה גדולה לביטחון ישראל. הפעלתו גרמה נזק חמור לביטחון ישראל ולנכס האסטרטגי – היחסים המיוחדים עם ארה"ב.

ישראל חייבת לפולארד חוב גדול, הן על תרומתו והן על המחיר הכבד ששילם למענה ובשליחותה, ובשל העוול שגרמה לו. אני מקווה מאוד שנמצא את הדרך להוקיר לו תודה, בוודאי בצד החומרי – עליו לקבל דירה ראויה, פנסיה ראויה ממערכת הביטחון וטיפול רפואי לאשתו ולו.

* הגיבור של ג. האו האו – עם סיום ההתעמרות הממושכת בפולארד, המרגל הישראלי, שפעל למען מדינת ישראל ושילם מחיר כבד, פרסם גדעון לוי פשקוויל שבו ביזה את פולארד, כינה אותו בוגד (כי מבחינתו אין משמעות להיותו יהודי ולכך שפעולה של יהודי למען ישראל היא מעשה פטריוטי), לעג לאכפתיות הישראלית לגורלו ולרצון לראותו חוזר הביתה, למולדתו. בהזדמנות חגיגית זו הוא העלה על נס את המרגל הבוגד ואנונו, הציג אותו כגיבור, כמי שפעל ופועל למען השלום, כמי שהקדים את זמנו, וכמי שישראל, כולל בתי המשפט בישראל וכולל השמאל הציוני, התעמרה בו וממשיכה להתעלל בו. לטענתו, ישראל מתנכלת לו ממניעים פוליטיים, "אך ורק כי הוא נתן ביטוי לעמדותיו האנטי ציוניות ואנטי גרעיניות הלגיטימיות".

אילו מאסרו הממושך היה בשל מתן ביטוי לעמדות אנטי ציוניות, הרי על כל יום שואנונו ישב בכלא גדעון לוי היה צריך לשבת שנה. והנה, הוא ממשיך להיות תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, לבטא בארץ ובעולם כולו את משנתו האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאוטו-אנטישמית, באין מפריע. אף אחד לא עוצר אותו, לא חוקר אותו, לא מעמיד אותו לדין, לא זורק אותו לשנים לכלא. איך זה קורה? אה, ברור. כי ישראל היא דיקטטורה פשיסטית נאצית.

גדעון לוי יודע שואנונו נאשם בצדק בבגידה וריגול וריצה בצדק מאסר ממושך. הוא פשוט תומך בו. הוא תומך בו כיוון שהיה מרגל וכיוון שפגע במדינה שהוא כל כך שונא, כל כך מתעב. אולי הוא אפילו מקנא בו, על שעשה מעשה בעוד הוא עצמו רק מדבר וכותב.

* אין מספיק מקום – האסיר המשוחרר אולמרט התגולל בפולארד ויצא נגד עלייתו למדינת ישראל. אם מדינת ישראל קטנה מכדי להכיל את שני הג'נטלמנים הללו, שמא אולמרט יתכבד ויירד מהארץ?

ובכלל, עצם העובדה שהעבריין המורשע הנ"ל משמיע את דברו בנושאים השונים מעידה בעיקר על אובדן הבושה. אדם נורמטיבי במקומו לא היה יוצא מביתו מפאת הבושה. מצד שני, אדם נורמטיבי לא היה במקומו.

* מחדל מתמשך – "שתדע, אני שמאלני. אבל הייתי יורה בהם אחד אחד". כך סח באוזניי חקלאי מן הגליל העליון. הוא דיבר על הטרור החקלאי.

זה לא עניין של שמאל או ימין. זו חובתה של מדינה לאזרחיה – להגן על חייהם ועל רכושם מפני פשיעה וטרור. ומדינת ישראל אינה ממלאת את חובתה כלפי אזרחיה החקלאים. זהו מחדל מתמשך, ארוך שנים.

יתכן שהמחדל הזה נובע מיחס מזלזל של הממשלה כלפי החקלאות, בדומה למדיניות ההכלה וההבלגה על טרור ההצתות של שדות הנגב המערבי ולכישלון המדיני שהביא לנישול חקלאי צופר ונהריים מאדמותיהם בירדן. יתכן שהמחדל נובע מפחד של הממשלה מפני אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל אם תילחם בטרור החקלאי. מן הסתם המחדל נובע משילוב של שתי הסיבות הללו.

המחדל הזה הוא חרפה לאומית, אחד הכישלונות הצורבים של נתניהו. מה שנדרש הוא החלטה של ראש הממשלה על מלחמת חורמה בטרור החקלאי והצבת הנושא במקום גבוה בסדר העדיפויות של ממשלת ישראל.

* אסוציאציה – האמא: הוא בסך הכל רצה ללטף את התנין, והתנין נשך אותו.

באמת. תנין רע שכמותך. באמת לא יפה.

ולמה זה קצת מזכיר לי את הסכם אוסלו?

* לימודים ברשויות ירוקות – הדילמה בין השיקולים הרפואיים במלחמה בקורונה לבין השיקולים הכלכליים, החברתיים והחינוכיים היא דילמה אמתית. לכל החלטה יש מחיר לא פשוט. לכן, אני מתייחס בכבוד למקבלי ההחלטות, הן בדרג המדיני, הן בדרג המקצועי והן בדרג הפרלמנטרי, בין אם אני מסכים עם החלטה זו או אחרת ובין אם לאו; בין אם בדיעבד החלטה מתבררת כנכונה או שגויה. המגפה הזאת חדשה, אי הוודאות רבה ועל המחליטים לתמרן בין שיקולים צודקים.

עם כל ההערכה, אני סבור שבנושא החזרה ללימודים ההחלטות היו שגויות, ואגב, הן היו ייחודיות לישראל בלבד. כאן, בשיקול בין הבריאות והחינוך, יש לתת משקל גדול יותר לחינוך. הנזק המצטבר לילדי ישראל, מבחינה נפשית, חברתית ולימודית, גדול מאוד, וכנראה שהנזק האפידמיולוגי של חזרה ללימודים קטן יחסית. יש להאיץ את החזרה ללימודים בכל הכיתות, גם אם הדבר יחייב האטה בתחומים אחרים במשק וגם אם הדבר יחייב הגבלות חדשות בתחומים אחרים. כמובן שיש למצוא את הדרכים למזער את הסכנה בצעד כזה, כמו לימודים בקפסולות, לימודים בחוץ, בדיקות תכופות של התלמידים וצוותי ההוראה וכד'.

החלטת קבינט הקורונה על חזרה מלאה ללימודים ברשויות ירוקות היא בשורה גדולה. מלבד תמיכתי בחזרה ללימודים, אני תומך מאוד בגישה הדיפרנציאלית; גישת הרמזור, לא רק בתחום החינוך אלא בהקלות ובהגבלות בכל התחומים. 

* בדרכי נועם – לפני כשבועיים כתבתי שיש לחוקק חוק המחייב את האזרחים להתחסן נגד הקורונה. התגובות שקיבלתי ועוד דעות ששמעתי וקראתי הביאו אותי לשנות את דעתי. הגעתי למסקנה שלא ניתן ולא ראוי לבצע הליכים רפואיים בכפיה. זה לא מעשי, זה לא נכון וזה גם לא יעמוד במבחן בג"צ.

יש לפעול בדרכי הסברה, שכנוע וחינוך כדי לגרום למקסימום אזרחים להתחסן ולהעניק תמריצים כלכליים למתחסנים. מן הראוי שכבר עכשיו משרד הבריאות, קבינט הקורונה ופיקוד העורף ייערכו למסע ההסברה להתחסנות המונית.

* דיכוטומיה ילדותית – בצרור הקודם הוקעתי את המנוולים שהשוו את נתניהו להיטלר ואהוד בן עזר האשים אותי בצביעות, כי גם אני מבקר את נתניהו.

הדיכוטומיה של אהוד בן עזר מוזרה. הוא מכיר רק שני מצבי צבירה. או להיות עובד אלילים בפולחן האישיות של נתניהו או לצווח שהוא היטלר, סטלין ומוסוליני.

אז אני לא במשחק הדיכוטומי הילדותי הזה. איני ולא אהיה חסיד שוטה של נתניהו. לא אתפלל לנתניהו שלוש פעמים ביום. לא אראה בציוצי ההסתה שהוא משגר באמצעות בנו חסר-המעצורים את כתבי הקודש. לא אדקלם כמו תוכי את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה שלו. לא אאתרג את השחיתות שלו. לא אשתלח בשעירים לעזאזל שלו על כישלונותיו. לא אשתה בצמא את סיפורי הקונספירציה המטורללים וההזויים שלו על איזה "דיפ-סטייט" מומצא ש"תופר תיקים" כדי לבצע "הפיכה שלטונית" ושאר ההבלים האינפנטיליים מן הסוג הזה. ולא אראה בנכלוליותו, שקרנותו ורמאותו ביטוי לגאונות פוליטית, הראויה להערצה.

ויחד עם זאת, לא אהיה שותף לשנאה היוקדת כלפיו, להשוואתו להיטלר, לשקר שהוא דיקטטור, לקונספירציות הזויות על כך שהסגר הוא פוליטי שנועד לחלץ אותו מן המשפט, לדברי בלע ובוז על היותו אח שכול; לא אשתה בצמא כל טענה והאשמה לא מבוססת כלפיו, לא אצרח "ביבי לכלא" ואקפיד לזכור ולהזכיר את חזקת החפות שלו (אך גם להזכיר שהיא נוגעת לתחום הפלילי בלבד, אך הציפיה ממנהיג הרבה יותר גבוהה מלא להיות עבריין פלילי ושחיתות ערכית ומוסרית חמורה לא פחות מפלילית), אשבח אותו על הישגיו ועל הצלחותיו המדיניות והאחרות בדיוק כפי שאבקר אותו על כישלונותיו. לא אהפוך לגיבור כל מי שמשתלח בנתניהו, גם לא אם קוראים לו אהוד (ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה) וגם לא אם קוראים לו אהוד (עבריין מורשע ואסיר משוחרר).

כן, יש כמה אנשים מוזרים כאלה, שאינם חלק משתי הקטגוריות. והכמה אנשים האלה, אני משוכנע, הם רוב הציבור הישראלי. הרוב הדומם.

אגב, הראיה הדיכוטומית הזאת משותפת לחסידים השוטים של נתניהו ולתמונת הראי שלהם, שונאי נתניהו הפנאטים. הנה, על אותה רשומה שבה הוקעתי את המנוולים שהשוו את נתניהו להיטלר קיבלתי מענה כהאי לישנא: "ואיך בדיוק אתה וכל יפי הנפש מהימין נלחמים בשחיתות בשיסוי ובפילוג שהמנהיג הנערץ כל כך המלך היחיד קורע פה את העם ומפלג אותנו כבר שנים…". כלומר, מי שאינו רואה בנתניהו היטלר הוא "יפה נפש מהימין" שנתניהו הוא "המנהיג הנערך כל כך המלך היחיד", בעיניו.

* אהוב שלנו – רמת פולחן האישיות יורדת אל מתחת לאפס.

* נאום לאומה – אזרחי ישראל! מזה ארבע שנים רודפים אותי ואת משפחתי, סביב עלילת דם נבזית, הקושרת אותי לפרשיית שחיתות שלא הייתה ולא נבראה, המכונה בכינוי "פרשת הצוללות". בכירים במערכת הביטחון לשעבר, ממורמרים, מתוסכלים ונקמנים, בודים מלבם סיפורים מסמרי שיער, אך חסרי שחר. התקשורת השמאלנית המוטה מפרסמת ידיעות שקריות בנושא. מפגינים שאין להם שמץ של מושג ירוק עורכים מפגנים ילדותיים עם צוללות מנייר, אך ורק כדי להכפיש את שמי כדי להדיח אותי מתפקידי, כיוון שהם הבינו שלא יוכלו לעשות זאת בקלפי.

כל פעולותיי בנושא הזה היו אך ורק מתוך מחויבות מוחלטת לביטחון ישראל. לא דבק בי רבב. אחרי שארבע שנים שופכים את דמי, הגיע הזמן לטהר את שמי; הגיעה השעה שהאמת תצא לאור.

אני שמח על החלטתו של שר הביטחון על הקמת ועדת חקירה משפטית לחקר הפרשה. אין מחטא טוב מאור השמש. אדרבא, נציג את העובדות וצִדְקתי תוכח לעיני כל.

מיד עם כניסתו של גנץ לתפקיד שר הביטחון הנחיתי אותו להקים ללא שיהוי ועדת החקירה משפטית. לצערי, מטעמים פוליטיים זרים הוא מרח את הזמן ולא מינה את הוועדה ובכך גרם לעינוי דין לי ולמשפחתי.

אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. הקמת ועדת סטרשנוב מבורכת. אני הראשון שמברך על המהלך החשוב הזה.

* יהודי תחילה – במלאת 47 שנים לפטירתו של בן גוריון, נערך מפגש זום משותף של פורום עמק השווה ומיזם 929 תחת הכותרת: "הזקן והעם". המפגש היה במתכונת שיחה של הרב בני לאו וחכ"ל איילת נחמיאס-ורבין עם הביוגרף של בן גוריון פרופ' מיקי בר-זוהר.

בר-זוהר סיפר שלפני כמה עשרות שנים, מעט לאחר מותו של בן גוריון, יצחק נבון והוא הפיקו תקליט עם הקלטות מנאומים של ב"ג. התקליט נפתח בהקלטה שבה הבהיר ב"ג שהוא "יהודי תחילה וישראלי – אח"כ". ומדוע הם פתחו את התקליט דווקא עם ההקלטה הזאת? כי הם ראו בה את לוז תפיסת עולמו של ב"ג ואת המפתח לעולמו, להחלטותיו ולפועלו. כך הוא תפס את מדינת ישראל, כך הוא תפס את הישראליות, כך הוא תפס את עצמו. זה הייחוד והייעוד של המדינה שאותה הנהיג.

ודומני שחשוב מאוד להנחיל את הזהות והמהות הזאת בקרב החברה הישראלית גם היום, בשנים הבאות ובדורות הבאים.

            * ביד הלשון

זקס – באחת הפינות האחרונות סיפרתי על קרב נבי-יושע בתש"ח. השיר המזוהה ביותר עם הקרב הוא השיר "דודו" שכתב חיים חפר. דודו צ'רקרבסקי, מפקד כוח הפריצה בגדול מבין שלושת הקרבות, ב-20.4.48, נפל בקרב. דודו היה לוחם ומפקד נערץ וגבורתו בקרב הפכה אותו לאגדה. השיר מזוהה אתו, בין השאר כיוון שחיים חפר היה חבר שלו.

אך האמת היא שחיים חפר כתב את השיר שנה וחצי לפני נפילתו של דודו, להצגה "הוא הלך בשדות", על פי ספרו של משה שמיר. דודו מן השיר נכתב בהשראת דמותו של אורי, גיבור הספר.

אחד הבתים בשיר נפתח במילים: "והנה הזֶקְס בא בערב אחד". מה זה זקס? זקס פירושו ביידיש שש. איך זה מתקשר לשיר?

שאלתי את חוקר הזמר העברי, חברי עופר גביש. אביו של עופר, ישעיהו גביש (מקיבוץ יפתח, לא האלוף שייקה גביש), היה פלמ"חניק והוא סיפר לו שזה היה כינוי לפקודת מבצע אופרטיבית. כלומר להודעה שמחר בשעה זו בזו יוצאים לפעולה.

עופר גילה בחקירותיו שהמילה זקס שימשה ככינוי בקרב יהודים בפולין לשוטרים במשטרה הפולנית, שלבשו בטלדרס עם שישה כפתורים.

האם יש קשר בין הזקס הפולני לזקס הפלמ"חניקי? ואם כן, מהי החוליה החסרה? אם פעם אדע אשמח לכתוב על כך ואם מישהו מהקוראים יודע – אשמח אם ישתף אותי.

* חדשות בן עזר

צרור הערות 22.11.20

* השיבה הביתה – פעמים רבות הבעתי את הערכתי הרבה ליצחק שמיר, שהוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן (ולשמחתי, ככל שחולף הזמן מכהונתו, יש יותר ויותר הערכה לפועלו, מה שלא היה בזמן אמת. אגב, זה לא כל כך עניין אותו. הוא היה חף מאגו, תופעה חד-פעמית אצל פוליטיקאים. מה שעניין אותו היה לשרת את העניין הציוני).

אולם בנושא היחס לפולארד גישתו של שמיר הייתה שלילית ביותר, בעיניי אף מבישה. בתקופתו כראש הממשלה, ישראל התנכרה לפולארד. הגישה שלו (שהוא לא אמר אותה בגלוי, אך אנשים שעבדו אתו סיפרו עליה לאחר מעשה), הייתה שכפי שחייל ההולך למלחמה מוכן לשלם את המחיר ולמסור את נפשו, להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי, כך פולארד צריך לשלם את המחיר ולהבין שישראל אינה יכולה לקחת אחריות על מעשיו, כי הדבר יפגע באינטרס הלאומי שלה. זו גישה אכזרית, בעיניי.

יש לציין שתחילת הפעלתו של פולארד הייתה אמנם כאשר שמיר היה ראש הממשלה, אך בניגוד מפורש להוראתו, שהוכחה כצודקת, לא להעסיק בשום פנים יהודים אמריקאים בריגול בארה"ב. האם הוא ידע בדיעבד על העסקתו? על כך הדעות חלוקות. על פי גרסה אחת הפעלתו הוסתרה ממנו ועל פי גרסה אחרת איכות החומר שסיפק ותרומתו לביטחון ישראל גרמה לו להעלים עין מהפרת הוראתו. אין לי מושג איזו גרסה נכונה.

ההתנכרות של ישראל לפולארד התקיימה בתקופת ממשלת האחדות בראשות פרס (שבתקופתו הוא נתפס) ושמיר ובממשלת שמיר אחרי התפרקות ממשלת האחדות. מי ששינה את היחס לפולארד היה רבין, הראשון שפעל מול קלינטון להשגת חנינה לפולארד. שר הפנים בממשלתו, אהוד ברק, יזם הענקת אזרחות ישראלית לפולארד, אך לא הספיק ליישם זאת לפני רצח רבין. בניגוד לגישתו של פרס בממשלתו הראשונה – בכהונתו השניה הוא המשיך את דרכו של רבין, פעל למען חנינה לפולארד ובתקופת כהונתו – שר הפנים בממשלתו, חיים רמון, העניק לפולארד אזרחות ישראלית. כל ראשי הממשלה הבאים המשיכו לפעול לשחרורו של פולארד. מי שהיה קרוב יותר מאחרים להשיג לו חנינה היה נתניהו, בתקופת כהונתו הראשונה. בוועידת וואי, הוא הגיע להסכמה עם קלינטון על חנינה לפולארד, כמחווה בעקבות ויתוריו לפלשתינאים בהסכם. אלא שקלינטון לא עמד בהסכמה, לאחר שראש ה-CIA איים להתפטר. כל מאמצי ישראל לאורך השנים לא נשאו פרי, כיוון שהאמריקאים הפכו את פולארד לסמל של בגידה, החמירו בעונשו וביחס הקשה אליו מעבר לכל פרופורציות, והוא מילא את שנות מאסרו הרבות, שלושים שנה, עד היום האחרון, ללא כל חופשה, ולאחר שחרורו חי עוד חמש שנים, עד יום שישי האחרון, תחת הגבלות קשות.

אני רואה בפולארד גיבור לאומי. יכול להיות שמבחינת האמריקאים הוא אמריקאי, אבל מבחינתי הוא יהודי, וכיהודי, הוא פעל למען מדינתו, מדינת הלאום של העם היהודי, ישראל. והוא תרם תרומה משמעותית לביטחון ישראל. והוא שילם מחיר כבד על פועלו למען ישראל. אני מייחל לעלייתו לישראל במהרה.

עלייתו לישראל תהיה השיבה שלו הביתה.  

אין לי כל ביקורת על פולארד, שכיהודי פעל למען מדינת ישראל. ביקורתי היא על מפעיליו. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לרגל בארה"ב ואני מקווה שהלקח נלמד ולא חזרנו שוב על הטעות.

* ביקור היסטורי – על רכס מנרה שבגליל העליון מצויה גבעה ששמה הבלתי רשמי היא תצפית קרלוצ'י. מהי תצפית קרלוצ'י? קרלוצ'י היה הרמטכ"ל האמריקאי בשנות ה-90. הוא ערך ביקור בישראל, ללמוד על דרישות הביטחון של ישראל במו"מ עם סוריה. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין רצה לקחת אותו לסיור בגולן, כדי להראות לו את חשיבותה הביטחונית, להציג לו את עומק הסיכון שישראל מוכנה לקחת למען השלום ולהסביר לו מדוע היא דורשת בתמורה הסדרי ביטחון (שאגב, הסורים לא היו מוכנים אפילו להקשיב להם). קרלוצ'י הסביר, שכיוון שהגולן הוא "שטח כבוש" הוא אינו יכול לבקר בו. לכן, רבין עלה אתו לתצפית בהר שממול לגולן, ברכס מנרה. והתצפית קיבלה את השם העממי "תצפית קרלוצ'י".

ביום חמישי נערך ביקור היסטורי בגולן של מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו. זהו הביקור הראשון של שר אמריקאי בגולן מאז שחרורו לפני 53.5 שנים.

המסוקים שטרטרו במשך שעות מעל ראשינו, היו מוסיקה ערֵבה לאוזן.

* הנציב העליון – ראש הממשלה ביקש רשות ממזכיר המדינה האמריקאי פומפאו, לבניית אלפי יחידות דיור באזור עטרות. כך נמסר בכלי התקשורת.

האם מזכיר המדינה האמריקאי הוא הנציב העליון של ארץ ישראל שצריך לבקש את רשותו? ישראל היא מדינה ריבונית, ירושלים השלמה היא בירתה, ואין היא זקוקה לבקש את רשותו של איש לבנות את בירתה.

איזו נמיכות קומה.

ישראל לא ביקשה רשות להחיל את הריבונות על ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים ולא ביקשה רשות להקמת כל השכונות היהודיות במזרחה. אילו ביקשה לא הייתה מקבלת וירושלים מזמן לא הייתה בידינו. וגם היום ישראל לא צריכה לבקש רשות לבנות בבירתה, לא את עטרות ולא את גבעת המטוס.

הרעיון של בקשת רשות מפומפאו לפני כניסתו של ביידן לתפקיד טיפשי. אם הרעיון הוא לא להסתכסך עם ביידן – האם החלטה על הבניה אחרי בחירתו של ביידן ולפני כניסתו בפועל לתפקיד תכעיס אותו פחות? כמובן שלא. אולם עצם בקשת הרשות מפומפאו מעבירה לביידן מסר, שישראל לא תבנה בבירתה ללא רשותו.

* התאום הביטחוני במבחן – אני שמח על חידוש התאום הביטחוני עם הרש"פ. טוב יותר שהתיאום הזה מתקיים משאינו מתקיים. אבל החודשים הרבים ללא התיאום הביטחוני יכולים להחזיר אותנו לפרופורציות. מי שמגן על ישראל ומסכל טרור אלו צה"ל והשב"כ. האגדה על פיה ללא התיאום צה"ל אינו יכול לפעול בשטחי הרש"פ והתאוריה על פיה סיכול הפיגועים הוא במידה רבה בזכות שיתוף הפעולה עם שירותי הביטחון של השב"כ הופרכה.

ללא הפעילות של צה"ל והשב"כ, הטרור היה נמשך במתכונת שקדמה ל"חומת מגן", כאשר צה"ל לא נכנס לשטחי הרש"פ ואנו חיינו תחת מתקפת טרור רצחנית שהכתה בנו כמעט מדי יום. כאשר הפעילות הזאת התקיימה ללא תיאום ביטחוני, לא ראינו שינוי בהצלחות הטרור. התיאום הביטחוני הוא תוספת שולית שבשולית. איני מזלזל בתוספת הזו, כי די אם בזכותה יינצלו חיי ישראלי אחד, כדי להצדיק את התאום הביטחוני. אבל בחודשים האלה נוכחנו בפרופורציות.

* אופס. ברח לנו – אז נחתה עוד איזו רקטה על אשקלון. מה אתם עושים מזה עניין? הרי זה בטעות. התפלקה לה איזו רקטה. מה, לא ראיתם שהייתה סופת ברקים?

אני מקווה מאוד שבטעות ייפלו לצה"ל ממטרים קשים של פצצות על מתקני טרור של חמאס.

* גוש שלום מתגעגע – הודעה לתקשורת של "גוש שלום" לכבוד יום זכויות הילד נפתחת כך: "בלילה בלילה כשכולם ישנים… כך מתחילים סיפורי ילדים, המציגים עולם של פלא, ניסים, פיות וגמדים. אגדות. אבל במציאות, כאן ועכשיו, בזמן שכולנו ישנים בביטחון וברוגע מתוך ידיעה שנתעורר במיטותינו ובביתנו – ילדים שגרים ממש לידנו במרחק נגיעה, חיים יום יום ולילה לילה תחת הפחד שהצבא שלנו ידפוק על דלת בית משפחתם באמצע הלילה וייקח אותם לחקירה ולמעצר. אסור לנו להשלים עם המציאות הזו ואף מעבר לכך – מחובתנו להיאבק בה".

זו התגלמות תרבות השקר והעיוורון; עיוורון מוסרי. מה שהם רואים זה חיילים שחוטפים ילדים מהמיטות שלהם. אין שום הֶקשר.

אז הבה נזכיר ונזכור. במשך 6 שנים, מיישום הסכם אוסלו עד מבצע חומת מגן, הפלשתינאים באזורי הרש"פ ביהודה ושומרון וברצועת עזה, ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותן שנים, נרצחו כ-1,500 ישראלים בגלי טרור נוראים. כן, ילדים ישראלים פחדו לעלות לאוטובוסים, נערים פחדו לחגוג בדיסקוטק והוריהם פחדו להיכנס למסעדה. מחבלים מתאבדים נשלחו לזרוע הרס והרג. רק אחרי חודש שבו נרצחו למעלה מ-200 ישראלים ולאחר טבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה, ישראל יצאה לפעולה. והיא נאלצה להחזיר את השליטה הצבאית הכוללת על שטחי הרש"פ. בכך ניצלו חייהם של עוד אלפי ישראלים שהיו ממשיכים להירצח, ומי יודע, אולי היה זה במקרה אדם קלר, כותב הפשקוויל, או ילדיו או נכדיו. השינוי שצה"ל חולל, הוא שהיום אנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מתפוצץ ורוצח עשרות יהודים וגם לפני שהוא לוקח סכין ודוקר שוטרת.

אני מבין שאדם קלר וחבר מרעיו מגוש שלום מתגעגעים למציאות הקודמת. אני, מכל מקום, כישראלי שפוי, מנצל את יום הילד כדי לשבח את לוחמי צה"ל והשב"כ שמסכלים פיגועים ומבטיחים חיים לילדי ישראל.

* מוסר כפול – ח"כ איימן עודה נשא נאום חוצב להבות בנושא האלימות והנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי וקרא למדינת ישראל להתעשת ולטפל בתופעה. הוא צודק. אבל ביום שבו משטרת ישראל תפשוט על כפר כדי לאסוף את הנשק הבלתי חוקי – מה יעשו איימן עודה וחבריו? האם לא יפעלו כהרגלם להתסיס את התושבים לצאת להתפרע ולתקוף את השוטרים ולהציג את המשטרה כאויב שבא לכבוש את הכפר?

בעיית הפשיעה במגזר הערבי מתבטאת באלימות, ברצח בתוך המשפחה, באחזקת נשק בלתי חוקי, בטרור נגד חקלאי ישראל ובעבריינות בניה. המלחמה בפשיעה במגזר הערבי חייבת להיות מערכתית, נגד כל סממני הפשיעה. מי שאינו יוצא נגד כל התופעות הללו, אינו רוצה באמת להילחם בפשיעה. הח"כים של הרשימה המשותפת תומכים בעבריינות הבניה ולוחמים בעד העבריינים, נגד אכיפת החוק ומסיתים את הציבור לאלימות כלפי אוכפי החוק. הרשימה המשותפת מעולם לא השמיעה ולו הסתייגות קלושה מהטרור החקלאי. כל עוד כך הם נוהגים, שלא ילינו על אוזלת היד של המדינה במלחמה בפשיעה במגזר שלהם.

ובאשר לעבריינות הבניה – שר המשפטים ניסנקורן פגע בשלטון החוק בכך שנכנע ללחצי הרשימה המשותפת והקפיא את יישום חוק קמיניץ, שנועד להתמודד עם תופעת עבריינות הבניה. אגב, ההקפאה היא רק במגזר הערבי.

* ערבים זה לזה – יוסף חדאד, פעיל חברתי ערבי מנצרת, ועמותת "ערבים זה לזה" בראשותו, הפועלת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ויוצאת נגד הבדלנות והעוינות למדינה במגזר הערבי, פועלת נמרצות נגד תופעת הכחשת השואה הרווחת במגזר, בעיקר ברשתות החברתיות. לאחרונה, הגיעה העמותה להסכם עם "יד ושם" על הפקת חומרים בערבית על השואה והנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל.

כמי שפעילה במאבק נגד הכחשת השואה ומודעת לסכנה שבה, הוקיעה העמותה את כתבת CNN כריסטיאן אמנפור שהשוותה את שלטון טראמפ לליל הבדולח. זאת, בניגוד למגמד השואה המדופלם רוגל אלפר, ששיבח בהתלהבות את העיתונאית וגינה את הביקורת עליה. אלפר, שמרבה ללעוג ל"דת השואה" ולבוז לכל מי שמזכיר את השואה בהקשר של תביעת ישראל לביטחון, קופץ מעורו כדי לשבח כל מי שמשווה את ישראל לגרמניה הנאצית. אלפר עצמו מרבה להציג את "אקיבוש" והשואה כאירועים זהים. ובמקרה הזה הוא צהל על השוואת שלטון טראמפ לנאצים. אגב, בהשוואה הקודמת שעשה, הוא כתב שטראמפ גרוע יותר מהיטלר וסטלין. אין אנשים שמעוררים בי תעוב עמוק כמו אוטו-אנטישמים עלובי נפש מן הזן הנחות של רוגל אלפר ודומיו. כגודל התיעוב שלי ליהודים כמו אלפר – גודל ההערכה שלי לערבים כיוסף חדאד. יוסף חדאד הוא מופת של שיתוף יהודי-ערבי במדינת ישראל.

* מעוררי גועל – בליל הבדולח, החודש לפני 82 שנים, נפרצו משרדי חברת שוקן בגרמניה, האספסוף המוסת השחית מכל הבא ליד, ספרי היהדות הושחתו והוצתו ולמחרת ניתן צו סגירה לחברה. וכעת, שני כותבי הדגל של "הארץ", רוגל אלפר וגדעון לוי, הביעו תמיכה בלתי מסויגת בכתבת CNN שהשוותה את שלטון טראמפ לליל הבדולח.

* נתניהו במדי SS – סדי בן שטרית, ממנהיגי הבלפוריאדה ומראשי ארגון "קריים מיניסטר" השווה בנאום בהפגנה את נתניהו להיטלר. נחשו מי יצא טוב יותר בהשוואה? בניגוד לרוגל אלפר שבהשוואה בין טראמפ להיטלר הוא קבע שטראמפ גרוע מהיטלר, בן שטרית אמר שהם "בדיוק אותו דבר".

זו לא רק הסתה. אלה לא רק דברי בלע נתעבים. זה גם גימוד השואה, שהוא בן חורג של הכחשת השואה. הרי אם השואה היא כמו החיים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, אז היא אחלה קייטנה.

והדבר הגרוע מכל – שעה שהמנוול נבח את דברי הבלע, הקהל שעמד סביבו קיבל את דבריו מבלי שיקום צדיק אחד בסדום וימחה.

עוד זה מדבר וזה בא. יו"ר עמותת "קריים מיניסטר" ישי הדס, עוד מכוער נפש, התראיין בערוץ 12, הביע תמיכה בלתי מסויגת בדברי חברו וחזר עליהם כאשר פרצופו מעוות משנאה. יש לציין לשבח את המראיין, עופר חדד, שלא התייחס בשוויון נפש לדברי ההסתה, אלא שוב ושוב אמר שאין לגיטימיות להשוואה הזו.

מחר הם ידפיסו תמונות של נתניהו במדי SS.

* אורלי חסרת לב.

* תמונת ראי – בעקבות ההפגנה הביביריונית נגד משפחת פרקש השכולה וביטויי השנאה והבוז לאבלם, מצד אורלי חסרת לב וחבריה, העלו אנשים כקונטרה את הקטע המבחיל של אסף הראל שבו לעג לשכול של נתניהו על אחיו יוני. הם צודקים. אכן אסף הראל התנהג בדיוק כמו הביביריונים הללו.

* צבועים – … הביביסטים שמציגים ביקורת על אסנת מארק כ"גזענות" אבל להתגולל ביפעת שאשא ביטון ולהשתלח בה זה בסדר.

* ברית הקנאות האסלאמית – ה"ניו יורק טיימס" דיווח שעבדאללה אחמד עבדאללה, מי שהיה מספר 2 בארגון הטרור אל-קאעידה ונחשב כאחראי על מתקפת הטרור נגד שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה ב-1998, חוסל על ידי ישראל בטהרן, בחודש אוגוסט האחרון.

שאלה מעניינת העולה מן הדיווח היא עצם המקלט שאיראן מעניקה למנהיגי אל-קאעידה.

אנו יודעים על השנאה התהומית בת אלף השנים בין המוסלמים הסונים והמוסלמים השיעים. שנאה זו מתעצמת כאשר מדובר בקנאים שיעים מול קנאים סונים. אנו יודעים על הסכסוך האלים בין איראן, בירת הקנאות השיעית לארגוני הקנאות הסונית אל-קאעידה ודאע"ש.

והנה, שיתוף פעולה בין הניצים. מסתבר, שהקנאים השיעים והסונים יודעים להתאחד ולשתף פעולה נגד האויבים המשותפים: המערב בכלל וארה"ב בפרט וכמובן – ישראל. מכאן יחסי הקִרבה–שנאה בין איראן לארדואן. מכאן התמיכה האיראנית בארגוני הטרור הסונים הקנאים חמאס והג'יהאד האסלאמי. מכאן התמיכה האיראנית באחים המוסלמים במצרים, והברית בין המדינות בתקופת שלטונו של מורסי במצרים.

כשצה"ל נכנס ללבנון ב-1982 הוא התקבל במטחי אורז בכפרים השיעים שראו בו צבא ששחרר אותם מן ההגמוניה האש"פית בדרום לבנון, אך חיש קל, מיד עם סילוקם של ערפאת ואנשיו מלבנון, הם היו לאויבים המרים ביותר שלנו בלבנון.

ברית הקנאות האסלאמית מול המערב וישראל חזקה יותר מן היריבות והשנאה ביניהם.

* הנחלה – האמת? מבראבא ציפיתי ליותר.

* המונית – אני מכנה את אופירה אסייג The taxi כיוון שהיא אישה המונית.

* התחלה מבורכת – אחרי שנתיים ברוכות מאוד, גם השנה נפתחה בשלוש מערכות גשומות מאוד ועוד אחת צפויה להחיל ביום רביעי הקרוב. אם כך ימשך, סיכוי גדול שסכר דגניה יפתח, לראשונה מאז חורף 1992 הזכור לטוב.

* כתר החרמון – הכותרת הראשית בוויינט בשבת בבוקר הייתה שירד שלג ראשון על פסגת החרמון. אמנם היה זה השלג הראשון השנה על פסגת החרמון הישראלי, אך בחרמון הסורי ירד שלג כבר בתחילת השבוע.

            * ביד הלשון

גבעת המטוס – רשות מקרקעי ישראל פרסמה השבוע מכרז לבניית 1,257 יחידות דיור בגבעת המטוס בירושלים. בכך היא מממשת את החלטת ראש הממשלה על הקמת שכונת הקבע, בראשית השנה.

גבעת המטוס היא גבעה בדרום ירושלים, באזור ששוחרר במלחמת ששת הימים. היא נקראת כך כיוון שמטוס פוגה מגיסטר של צה"ל נפל שם במלחמת ששת הימים, וטייסו  סגן דן גבעון נהרג.

ב-1991 הוקם על הגבעה אתר קרוואנים לקליטת עולים מאתיופיה שעלו במבצע שלמה. הממשלה הבטיחה להקים במקום שכונת קבע בתוך שנתיים, ועד היום, כמעט שלושים שנה אחר כך, ההבטחה לא קוימה.

גבעת המטוס היא אזור בעל חשיבות לאומית רבה, כיוון שהיא יוצרת רצף טריטוריאלי מהר חומה עד הר גילה, שינתק את מזרח ירושלים משטח הרש"פ ויבטיח את שלמות ירושלים בריבונות ישראל.

* "חדשות בן עזר"

הדרך לשלום (חלק ב')

בחלקו הראשון של המאמר הסברתי מדוע הדרך הראויה לשלום במזה"ת אינה הסכם עם הפלשתינאים שבעקבותיו כל מדינות ערב תחתומנה עמנו על הסכם שלום, אלא להיפך – ניתוק בין הסוגיה הפלשתינאית לבין השלום עם מדינות ערב וחתימה עמן על הסכמי שלום, תוך בידוד הפלשתינאים. אין סיבה להנציח את האיבה בין מדינות ערב וישראל בשל הסכסוך עם הפלשתינאים ואין להפוך את השלום לבן ערובה שלהם. זה אינטרס הן של ישראל והן של מדינות ערב.

"אבל הבעיה הפלשתינאית היא לב הסכסוך", משיבים לי. לא. הסכסוך על ארץ ישראל הוא קודם כל סכסוך על זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. ואם ניתן להפוך את הסכסוך הזה מסכסוך בינינו לבין המזה"ת כולו לסכסוך נקודתי בינינו לבין הפלשתינאים, זהו אינטרס מובהק של ישראל. כל שוחר שלום אמתי יתמוך במהלך כזה.

כל עוד הפלשתינאים עומדים על דרישתם לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 ולעקירת כל היהודים מן השטחים המיועדים למדינה פלשתינאית, ועל דרישתם ל"זכות" השיבה, שמשמעותה הטבעתה של מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים, ברור שהסכסוך אתם אינו בר פתרון. אין כל סימן לשינוי בעמדתם בעתיד הנראה לעין. טוב שמדינות ערב מתחילות להבין, ששלום עם ישראל הוא אינטרס מובהק שלהן, ועליהן להשתחרר מן הלפיתה הפלשתינאית.

ועל אף העובדה שאין פרטנר פלשתינאי, אין בכך כדי לשחרר אותנו מן השאלה מה הפתרון הראוי גם לסכסוך עמם על ארץ ישראל. אציג כאן בקצרה את תפיסתי בנדון.

****

נקודת המוצא לכל דיון כזה, היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. זו תמצית הציונות. זו תמצית מגילת העצמאות. זה העיקרון שהוכר על העולם, כבר בוועידת סן-רמו לפני מאה שנה.

במגילת העצמאות הוכרזה המדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל, "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית". זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם להגדרה עצמית במדינת לאום במולדתו. זכותנו ההיסטורית היא הזכות על ארץ ישראל.

ללא הזכות הזו, אין זכות קיום למדינת ישראל בשטח כלשהו. הזכות הזו אינה ניתנת לחלוקה והיא קיימת בכל ארץ ישראל. הזכות הזו היא נקודת המוצא לכל דיון על הפתרון לסכסוך. יש למדינת ישראל רשות לוותר על מימושה המלא של הזכות הזאת, אך ויתור כזה הוא ויתור על מה ששייך לנו בזכות, ולא הפסקת ה"כיבוש". עם אינו כובש במולדתו ואל לנו לקבל את טענת הכיבוש, השומטת את עצם זכות הקיום של המדינה. כל שטח בארץ ישראל שנמצא בידינו, נמצא בידינו בזכות, ויש לנו מלוא ההצדקה לממש זכות זו בהתיישבות וריבונות. כמובן שירושלים השלמה חייבת להישאר בירת ישראל.

נדבך נוסף של זכותנו על כל שטחי ארץ ישראל המערבית, הוא העובדה ששטחים אלה שוחררו במלחמת מגן צודקת, מול תוקפנות של האויב הערבי ששלט בהם, לא השלים עם קיומה של ישראל ופעל מתוכם בתוקפנות להשמדתה. לפיכך, יש לנו זכות מוחלטת לא לתת פרס לתוקפן.

מול הזכות הזאת, עומד העיקרון של הבטחת זהותה ומהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. לשם כך, יש להבטיח רוב יהודי גדול ומוצק לדורות במדינת ישראל. אין אפשרות להבטיח רוב כזה אם נממש את מלוא זכותנו על הארץ. לכן, יש מקום לפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חבלי ארץ ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון ותחיל את ריבונותה ותיישב באופן מאסיבי את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

עיקרון נוסף שחייב לשמש נר לרגלינו ואל לנו להתפשר עליו, הוא העליונות הביטחונית של ישראל. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שכל סביבתה שוללת את זכות קיומה ואת עובדת קיומה וחותרת להשמידהּ. לכן, גם בהסכמי שלום, הן עם השכנים הקרובים והן עם כל מדינות ערב, אסור להתפשר על צרכי הביטחון. אסור לישראל לוותר על כוחה הצבאי הקונבנציונלי ועל היכולת להביס באמצעותו את אויביה. אסור לישראל לוותר על היכולת הבלתי קונבנציונלית המיוחסת לה, שהיא תעודת ביטוח באמצעות נשק יום הדין מול סכנת השמדה אקוטית ובעיקר אמצעי הרתעה מפני ניסיון השמדה. אסור לישראל לוותר על גבולות בני הגנה, שבלעדיהם לא תוכל להגן על עצמה בדרך קונבנציונלית מול מתקפה ובעיקר מול מתקפת פתע. העיקרון הזה מחייב להשאיר בידי ישראל את הגולן ואת בקעת הירדן רבתי, כולל המורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית בגב ההר.

על העקרונות הללו יש לבסס את מדיניותה של ישראל. הראשון שהציג תכנית ברוח זו היה יגאל אלון מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בשנות השבעים הוצגה תכנית השדרה הכפולה, שהדגש שלה היה פיזור האוכלוסיה ויישוב שדרה מזרחית, מקבילה למישור החוף, במזרח הארץ מהחרמון והגולן דרך בקעת הירדן והערבה ועד אילת (במקור – עד שארם א-שייך, במזרח סיני). השדרה המזרחית היא גם עתודת הקרקע לקליטת עליה גדולה של יהדות הגולה לארץ ישראל. עקרונות אלו היו גם עקרונותיו של רבין, שעה שהוביל את תהליך אוסלו, והוא הציג אותם בנאום המורשת המדינית שלו, ערב הרצח. גם תכנית טראמפ, הגם שיש בה לא מעט מגרעות, מבוססת על אותם עקרונות.

****

הטענה העיקרית המופנית כלפי רעיון הפשרה הטריטוריאלית ברוח זו, היא שאין לה שום סיכוי. לעולם הפלשתינאים לא יקבלו אותה. טענה שניה היא שהתכנית אינה מאפשרת קיום למדינה פלשתינאית בת קיימא על שטח קטן כל כך. ולכן, יש לקבל את העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 67' ".

אם מי שטוענים את הטענה הראשונה יהיו ישרים עם עצמם, הם יאלצו להודות שכפי שאין פרטנר לרעיון הפשרה כפי שהצגתי אותו, בדיוק באותה מידה אין פרטנר לפתרון שהם מציעים. עובדה, אהוד ברק, קלינטון, אהוד אולמרט ואובמה הציעו את ההצעה והפלשתינאים דחו אותה. הם מסרבים לעיקרון של שתי מדינות לשני עמים, ומתעקשים על "עיקרון שתי המדינות" – מדינת הלאום הפלשתינאית, שתהיה נקיה מיהודים, מן הקו הירוק ומזרחה, וממערב לה מדינה לא-יהודית שתוצף במיליוני פלשתינאים.

קצת מוזר שמי שמציעים פתרון שאין לו פרטנר, שהוצע שוב ושוב ונדחה שוב ושוב, תוקפים רעיון אחר בטענה שאין לו פרטנר.

גם בטענה השניה, על פיה אין יכולת קיום למדינה פלשתינאית כה מצומקת יש אמת. אך הדבר נכון גם אם מדובר במדינה על כל יהודה ושומרון. זו תהיה מדינה קטנה וחלשה שלא תוכל לקיים את עצמה, ובוודאי לא את כל הפליטים שיתיישבו בה על פי אותו חזון, והמפלט יהיה מערבה – האשמת ישראל והציונות במצבה והסחת הדעת באמצעות טרור, ירי רקטות ודחיפת פלשתינאים ל"שיבה" אל תוך ישראל. פתרון כזה ימיט אסון על שני העמים.

הפתרון חייב להיות מחוץ לקופסה של ארץ ישראל המערבית. חלוקת הארץ צריכה לכלול את השטח של ארץ ישראל משתי גדות הירדן, שהיא גם פלשתין השלמה, כפי שכתוב בפירוש באמנה הפלשתינאית. פתרון שתי המדינות הריאלי, הוא מדינה ירדנית-פלשתינאית מן הירדן מזרחה. מדינת ישראל היהודית מן הירדן ועד הים. האזורים הצפופים בפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה יהיו חלק מן המדינה הירדנית-פלשתינאית; אזור מפורז בתוך החלק הישראלי של ארץ ישראל.

אני יודע שהתכנית הזו אינה ישימה היום, בהיעדר פרטנר, אך הדבר נכון באותה מידה באשר לכל פתרון אחר שאינו כניעה מוחלטת לדרישות הפלשתינאיות; הן הטריטוריאליות והן דרישת השיבה. עלינו לעצב את הפתרון בצעדים חד-צדדיים ולנהל את הסכסוך בתבונה ותוך שמירה על האינטרסים הלאומיים שלנו עד בוא השלום. בפועל, ישראל כבר אינה שולטת על רוב מוחלט של הפלשתינאים. הם חיים תחת שלטון פלשתינאי, הן ברצועת עזה והן בשטחי הרש"פ. הם לא מאיימים עלינו מבחינה דמוגרפית. ישראל צריכה להודיע שאין לה תביעה לאזורים אלה. עליה להחיל את ריבונותה על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות. התוואי הסופי של הגבול ייקבע במו"מ עם המדינה הירדנית-פלשתינאית בבוא היום.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 18.11.20

* פיגוע כלכלי – כאשר נתניהו ניסה להעביר תקציב לחודשיים במקום לשנה וחודשיים, היו כמה… נכנה אותם בעדינות ובזהירות נאיבים, שהאמינו שיש לכך איזשהו נימוק כלכלי. אבל כעת, כאשר הוא רוצה להעביר תקציב ל-8 ימים, הוא מוכיח שזה היה שקר.

יש לומר את הדברים גלויות, בלי להתייפייף ובלי פוליטיקלי קורקט. במזימתו לא להעביר תקציב למדינת ישראל, נתניהו מחבל במזיד בכלכלת ישראל, המצויה בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים בתולדותיה. זהו פשע כלכלי, פיגוע כלכלי נגד מדינת ישראל. הוא נעשה במזיד.

הפשע הזה נועד למטרה אחת בלבד. להשאיר לנתניהו פרצה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל הנוכלות הפוליטי המסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפשע הזה אינו פלילי. אך הפשע הזה מושחת יותר מכל כתבי האישום הפליליים נגד נתניהו גם יחד.

* תנאי ללגיטימציה – לנוכח הרומן המסתמן בין נתניהו ומנסור עבאס מתעוררת השאלה האם רע"ם היא שותפה לגיטימית לקואליציה? תשובתי היא: בהחלט כן. אולם רק אחרי שהיא תכיר בכך שישראל הינה מדינה יהודית וכזאת תהיה תמיד ותתנגד לכל ניסיון לקעקע זאת. אחרי שהיא תבהיר שעל ערביי ישראל להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אחרי שהיא תבהיר שאין "זכות" שיבה. אחרי שהיא תסכים שעל ישראל להילחם בטרור הערבי. ברגע שהיא תקבל על עצמה את העקרונות הללו היא תהיה שותפה רצויה בממשלה. אגב, הדברים נכונים גם לגבי בל"ד.

מי שאינו מקבל על עצמו את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינו יכול להיות שותף בשלטון.

איפה עומדת רע"ם בסוגיות אלו? את התשובה קיבלנו בהצבעותיה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל.

אם נתניהו ינסה להקים ממשלה עם רע"ם או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, תהיה זו ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.  

* דמות המפתח – על פי תמונת הסקרים, אם הבחירות תוקדמנה איש המפתח בפוליטיקה הישראלית יהיה נפתלי בנט. אם נתניהו ובנט יקימו ממשלת ימין צרה, היא עלולה לקבל את "החוק הצרפתי".

"החוק הצרפתי" הוא חוק מגה-שחיתות, שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולמלט אותו מהתמודדות בבית המשפט עם הראיות על פשעים חמורים שבהם הוא נאשם. אם חוק הפיגולים הזה יעבור, הוא יהפוך את ישראל מדמוקרטיה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת. ממשלה שתעשה כן היא איום חמור על הדמוקרטיה הישראלית.

הדרך לסכל זאת, היא אם כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יסכמו עם ימינה לפני הבחירות, בגלוי, על ממשלה בראשות בנט, ללא רוטציה, אחרי הבחירות. יש עתיד וישראל ביתנו יבהירו שאינם שוללים ממשלה עם החרדים. סביר להניח שמהלך כזה יביא לפרישת סמוטריץ' הגזען וההומופוב מימינה.

אני מקווה שהנסיקה של בנט בסקרים וחששו של נתניהו מניצחונה של ימינה בבחירות, תביא אותו להתעשת, להתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני, להגיש תקציב, לחדש את פעולת ועדת השרים לחקיקה, לאפשר את המינויים הבכירים בשירות הציבורי ובכך לסכל את הסיבוב הרביעי בתנאי קורונה, ולקיים את הסכם הרוטציה. עדיפה ממשלה מתפקדת על בחירות עכשיו.

ודוק – כתבתי שאני מקווה, לא שאני מעריך.

* הקשית כחרב פיפיות – לאור נסיקתו של בנט בסקרים, הליכוד מוציא הודעות אוטומטיות על פיהן בנט תמיד מצליח בסקרים הרבה יותר מאשר בבחירות, וכך יהיה גם הפעם.

באשר למערכות הבחירות האחרונות – הם צודקים. אלו העובדות. האם זה מנבא גם את הבחירות הבאות?

יתכן, אבל אני רואה הבדל בסיטואציה. המסר של נתניהו בשתיית קולות ימינה לפני בחירות היה שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על הסיעה הגדולה ביותר ולכן קול לימינה יוציא את השלטון מידי הימין. ספק אם טיעון כזה רלוונטי במצב של כמעט שוויון בין הליכוד לימינה. אדרבא, ימינה עשויה להצטייר כחלופה מועדפת עבור אנשי ימין שמאסו בנתניהו ובביביזם. ואם ימינה תעבור את הליכוד בסקרים, היא עשויה לתפוס את הסנטימנט של הצבעה למפלגת הימין הגדולה ביותר, ובנט עשוי לפתוח במשתה הגדול של קולות הליכוד.

* התרומה של אסנת מארק – התרומה המשמעותית של אסנת מארק לפוליטיקה הישראלית, היא שמאז כניסתה לכנסת מירי רגב מצטיירת כמעט כנורמטיבית.

* העובדות – כתבתי נגד אלה שחסמו את כביש 1 ואח"כ התבכיינו שהמשטרה פינתה אותם ועצרה חלק מהם. על כך הגיבו כמה קוראים שאיני בקיא בעובדות. בדקתי את העובדות ואלו הן: א. הם לא חסמו את כביש 1. ב. חסימת כביש 1 הייתה ברישיון. ג. העובדה שהמשטרה לא נתנה רישיון לחסימת כביש 1 מוכיחה שהמשטרה פוליטית ולא לשכוח – אכיפה בררנית, כמובן.

* החינוך בראש – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי בניגוד להחלטות הממשלה הייתה מעשה שלא ייעשה. הייתה זו עבירה מאורגנת על החוק, של מגזר שלם שבחר לעשות שבת לעצמו. הייתה זו פגיעה במאמץ הלאומי למלחמה בקורונה וחתירה תחת ערך הערבות ההדדית, הדורש מכל מגזר, מכל רשות, מכל קהילה ומכל אזרח להטות שכם למאמץ המשותף, ולהימנע מצעדים שעלולים להפיץ את המחלה ולהגביר את התחלואה. המעשה הזה ואוזלת היד בהתמודדות עמו (הפארסה של הקנסות, למשל) הם ביטויים של אנרכיה.

לצד הביקורת החריפה על ההתנהגות הזאת, אני חש כבוד רב לחברה החרדית על כך שהיא מציבה את החינוך על ראש שמחתה, לא כמס שפתיים, אלא הלכה למעשה.

ועם כל הביקורת על המעשה, מכיוון שהוא נעשה, ומאחר שההתמודדות עם הקורונה היא עם הלא-­נודע ולימוד המגפה נעשה תוך כדי תנועה – יש להתייחס לקיומם של הלימודים במגזר החרדי כמעבדת ניסיונות לחברה הישראלית כולה. מה ההשלכות של החזרה מהסגר השני ללימודים.

תוצאות הניסוי מעניינות ומעודדות. לא זו בלבד שהצעד לא גרם לעליה בתחלואה בכלל החברה הישראלית, הוא גם לא גרם לעליה בתחלואה במגזר החרדי עצמו. ולא זו בלבד שבעקבות פתיחת תלמודי התורה לא התחוללה עליה בתחלואה במגזר החרדי – חלה בו ירידה תלולה. הסיבות לירידה, מן הסתם, אינן קשורות לחזרה ללימודים, אולם החזרה ללימודים לא מנעה את המהלך.

עובדות אלו מצדיקות גישה נועזת יותר באשר לחזרה ללימודים בכלל המדינה. המחיר של חודשים רבים כל כך ללא מסגרת לימודית כבד ביותר. הלימודים המקוונים נותנים מענה חלקי ביותר להשכלה, אך אינם נותנים כל מענה לצורך החברתי והנפשי של הילדים במפגש עם חברת השווים וגם עם המורים, ולא לצורך להשתייכות פעילה לחברת בית הספר. בית הספר נועד להיות בית חינוך לא פחות מאשר מוסד להשכלה, ואת החינוך אי אפשר להעניק בזום. בהרצאה ששמעתי לפני ימים אחדים, דובר על עליה תלולה בהפרעות אכילה של נערות במערב כולו בעידן הקורונה. זו רק דוגמית אחת למחיר הכבד לטווח רחוק של הישיבה בבית זמן רב כל כך.

כשהייתי תלמיד בכיתה יו"ד, הייתה שביתת מורים בת כחודשיים. חבריי ואני היינו מאושרים. אך היום, אחרי קרוב לשנה של העדר מסגרת וגם העדר מסגרות חלופיות שאף הן מושבתות (מרכז חיי באותה תקופה הייתה בשבט הצופים ובהדרכה, ומבחינתי השביתה רק נתנה לי יותר פנאי להשקיע בפעילות זו), אנו רואים את הסבל של הילדים, את הכמיהה שלהם לחזור לבית הספר, את ההפגנות שלהם נגד המשך הרביצה בבית, שנפשם קצה ממנה. אני חש בסבל של בתי הצעירה, השייכת לקבוצת כיתות ז'-י', שאינן נמצאות בשום מתווה של חזרה ללימודים בעתיד הנראה לעין.

אני מבין את הרצון של משרד הבריאות וקבינט הקורונה לחזרה איטית ומדורגת לשגרה, כדי למנוע אובדן שליטה וסגר שלישי, חלילה. אך אני מאמין שעל גופים אלה לשנות את סדר העדיפויות בתהליך החזרה לשגרה, ולהציב את החזרה ללימודים, במתווה זהיר ואחראי, בראש סדר העדיפויות; לפחות בערים הירוקות.

* בלתי סביר – לאחר פרסום ההודעה של חברת "פייזר" על סיום שלבי הניסוי לחיסון נגד קורונה, צייץ טראמפ שהחברה דחתה את הפרסום עד אחרי הבחירות כדי לפגוע בו. האם הוא צודק?

כמובן שאיני יודע את התשובה, אבל ההיגיון אומר לי שההיתכנות של קונספירציה כזו נמוכה מאוד. בין חברות "פייזר" ו"מודרנה" התנהל מרוץ חיסון אדיר – מי תהיה הראשונה. לא מתקבל על הדעת ש"פייזר" הייתה דוחה את הפרסום ולוקחת סיכון ש"מודרנה" תעקוף אותה. יתכן שראשי החברה עוינים את טראמפ, אך בטח לא עד כדי סיכון האינטרס העסקי המובהק שלהם.

* לסמן V – מפלגת הלייבור ביטלה את השעייתו של הצורר האנטישמי קורבין. כאילו ההשעיה הייתה עונש ואפשר לסמן V. כך לא נלחמים באנטישמיות.

* האסיפה הכללית – השתתפתי ביום ראשון בישיבה הראשונה של האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני מייצג את תנועת דרך ארץ. אני רואה זכות גדולה להיות שותף לעיצוב דרכה של החברה החשובה הזאת ולעשייתה בבניין הארץ והגשמת הציונות. למרבה הצער, האסיפה הייתה בזום. אני מקווה שהאסיפה הבאה תהיה פנים אל פנים.

            * ביד הלשון

מחנה פילון – ברשומה שהוקדשה למחנה נפח, כתבתי ששם ישבה מפקדת אוגדה 36 בפיקודו של רפול. אביגדור קהלני העמיד אותי על טעותי. עד המלחמה לא ישבה בנפח אוגדה, אלא מפקדת החטיבה בפיקודו של צבי בר. מפקדת האוגדה ישבה במחנה פילון, בקרבת ראש פינה, ועלתה לנפח במלחמה. אחרי המלחמה היא התמקמה בנפח כמחנה קבע.

מחנה פילון קרוי על שמו של סגן פילון פרידמן, מ"מ בגדוד השלישי של הפלמ"ח שנפל בקרב על מצודת נבי יושע (מצודת ישע או מצודת כ"ח) בגליל העליון המזרחי. פילון פיקד על מחלקה, שהורכבה ברובה מעולים חדשים, שורדי שואה, שביצעה פעולת הסחה מדרום למצודה, שעה שחבלנים פרצו למצודה מצפון. הייתה זו ההתקפה השניה על המצודה שאף היא, כמו הראשונה, כשלה. לפנות בוקר לוחמיו נסוגו לרמת נפתלי והוא חיפה עליהם. לאחר מכן פילון נשאר בשטח האויב עם שני לוחמים שנפצעו קשה ולא יכלו לסגת. הוא העביר אותם לנקיק סלע מדרום לכביש העולה למצודה בהמתנה לחילוץ. כאשר פילון ראה שהערבים רוצחים את הפצועים שנשארו בשטח, הוא ירה בפצועים שאתו והתאבד. גופתו וגופות חבריו חולצו לתל-חי.

סיפור גבורתו של פילון מונצח בסרט יפה ומרגש במוזיאון הרעות במצודת ישע, שאני ממליץ מאוד לבקר בו.

עוד על המצודה כתבתי לפני 4.5 שנים באחת הפינות,  שהוקדשה לצומת כח:

צומת כח – כאשר אנו כותבים ללא ניקוד, אנו נוהגים לכתוב בכתיב מלא. וכך, את צומת כֹּחַ, שעל כביש 90, בין יסוּד המעלה לקריית שמונָה, נאיית "צומת כוח". אולם איות כזה יחמיץ את מהות שמו של הצומת.

צומת כח קרוי כך על שם מצודת כח, ששם נוסף שלה הוא מצודת ישע. המצודה נקראת כך, כדי להנציח את 28 חללי שלושת הקרבות לשחרור המצודה במלחמת השחרור. כח = 28 בגימטריה. כמובן שהבחירה בשם הזה, נועדה גם לשדר כוח.

מצודת כח היא מצודת טיגארט בריטית, שהוקמה בשנות השלושים של המאה שעברה, כדי לבלום הסתננויות מלבנון, כחלק מרשת מצודות לאורך הגבול. זו מצודה בעלת יתרון טופוגרפי משמעותי, השולטת על כל סביבתה. המצודה סמוכה לכפר הערבי נבי יושע שהיה במקום עד תש"ח, ומכאן השם מצודת ישע – לציון הישע לגליל בכיבושה, תוך שמירת זיקה לשם הכפר הערבי.

ב-15 באפריל 1948, חודש לפני סיום המנדט, כאשר הגבול נפרץ וכנופיות "צבא ההצלה הערבי" של קאוקג'י הסתננו ופלשו מלבנון ותקפו שיירות ליישובים הנצורים למחצה מנרה ורמות נפתלי, הבריטים מסרו את הנקודה האסטרטגית הקריטית הזאת לערבים. שליטת הערבים במצודה, סיכנה את אצבע הגליל כולו, ועלולה הייתה להביא לנפילת הגליל העליון. כבר בלילה הראשון לאחר מסירת המצודה לערבים, ניסה כוח של הפלמ"ח לכבוש אותה, אך הניסיון כשל. ב-20 באפריל, השבוע לפני 68 שנים, עשה הפלמ"ח את הניסיון השני, שאף הוא לא צלח, והכוח ספג אבדות רבות. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע "יפתח", יומיים לאחר הקמת המדינה, הצליח הפלמ"ח לכבוש את המצודה. בשלושת הקרבות נפלו 28 לוחמי פלמ"ח.

המצודה עצמה משמשת היום כבסיס מג"ב. לצדה – אתר ההנצחה ל-28 החללים, כולל קבר אחים של 19 מן הנופלים, ועליו אנדרטה מכובדת, משדרת עוצמה. במקום קם בשנים האחרונות מוזיאון הרעות, ואני ממליץ מאוד לבקר בו, כיוון שהוא מיטיב להנחיל את האתוס הציוני, את סיפור הפלמ"ח, את סיפור מלחמת השחרור והדגש שלו הוא על ערך הרעות ואחוות הלוחמים.

צומת כח עצמו הוא היום מרכז מסחרי שוקק חיים, ולצדו מוסדות המועצה האזורית מבואות חרמון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.11.20

* מהנקודה שבה הופסק – אחרי שנים של סרבנות מו"מ, הודיעה הרשות הפלשתינאית, שהיא מוכנה לחדש את המו"מ עם ישראל מהנקודה שבה הופסק ועל בסיס החלטות האו"ם.

כאשר הם מדברים על הנקודה שבה הופסק המו"מ, כוונתם להצעתו של אולמרט שהם דחו. אולמרט הציע נסיגה מלאה לקווי 4.6.67 עם "חילופי שטחים" סמליים (כלומר, תמורת כבשת הרש הישראלית שלא תיעקר ביהודה ושומרון ישראל תפצה את הפלשתינאים במסירת שטחים ריבוניים בנגב). הוא גם הציע לקלוט כמה אלפי "פליטים" פלשתינאים, כלומר כמו בבדיחה הידועה, על העיקרון הוא כבר הסכים, נשאר לדון על המחיר. ולמה הפלשתינאים דחו בבוז את ההצעה? כי אין הם מוכנים להתפשר כהוא זה על דרישתם להכרה בלתי מסויגת בדרישת "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעתה של מדינת ישראל המצומקת במיליוני פלשתינאים.

לתפיסתם, ניתן לקיים מו"מ עם ישראל, שנקודת המוצא שלו היא נסיגה מוחלטת מיהודה, שומרון בקעת הירדן וירושלים, עקירת כל היישובים, הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים שבירתה ירושלים, ונכונות עקרונית לקליטת "פליטים". מכאן ימשך המו"מ חסר הפשרות על "שיבה" מלאה.

כאשר הפלשתינאים מדברים על החלטות האו"ם כוונתם לפרשנותם להחלטה 194, לפיה מדובר ב"זכות" השיבה.

זה ה"שלום" שעליו הם מוכנים לדון. זה לא בא בחשבון מבחינת ישראל.

ישראל נמצאת כעת בעיצומה של תנופת שלום במזה"ת, שבירת מעגל האיבה במרחב המקיף אותנו וריסוק היוזמה הערבית, שאינה אלא תכתיב התאבדות לישראל. תִּהיֶה זו טעות חמורה לנטוש את המאמץ הזה ולהתחיל במו"מ עם הפלשתינאים. ברגע שהסוגיה הפלשתינאית תחזור לסדר היום, מדינות ערב יחזרו לעמדת המתנה, וצפוי שזו תהיה המתנה אינסופית.

על ממשלת ישראל לחבור כבר עתה לביידן, במטרה להגיע אתו להסכמות על סדר העדיפויות הראוי וכדי לגרום לו לזהות את עצמו עם ההישג בר המימוש של שלום בין ישראל למדינות ערביות רבות ולא עם תהליך חסר סיכוי של ניסיון לרצות את תביעות הפלשתינאים.

* עוד תתגעגעו – מיד לאחר מלחמת ששת הימים הציג יגאל אלון את תכנית אלון. תכניתו הציעה פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה ישראל תוותר על האזורים עתירי האוכלוסיה הפלשתינאית, שהשליטה עליהם מסכנת את זהותה היהודית, ותיישב ותחיל את ריבונותה על האזורים הדלילים באוכלוסיה פלשתינאית ופנויים להתיישבות יהודית. אבן הראשה של תכניתו הייתה בקעת הירדן במובנה הרחב, שתבטיח גבולות בני הגנה לישראל.

אלון היה ממנהיגי הקיבוץ המאוחד, תנועה שדגלה בשלמות הארץ. גם אלון עצמו חינך על שלמות הארץ וראה בהחלטת בן גוריון שלא לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת השחרור בכיה לדורות. אולם כאשר במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השחרור, הפלשתינאים לא ברחו, הוא התאים את עמדותיו למציאות והציע את הצעתו.

מנהיג הקיבוץ המאוחד טבנקין ותומכיו, ששללו כל פגיעה בשלמות הארץ, כעסו מאוד על אלון. והוא השיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". ואכן, כל מי שמכיר את ההצעות של ברק ואולמרט לפלשתינאים, וגם את תכנית קרי שנתניהו היה שותף לבנייתה, מבין עד כמה אלון צדק. אלמלא עשו עמנו הפלשתינאים חסד כשדחו את ההצעות הללו, כולנו היינו מתגעגעים לתכנית אלון.

אחרי פרסום תכנית טראמפ, הדומה במידה רבה לתכנית אלון, יצאו מנהיגי מועצת יש"ע ובראשם יו"ר המועצה דוד אלחיאני, דווקא הוא – ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, נגד התכנית ופעלו, באיוולתם, בארץ ובארה"ב, לסיכול החלת הריבונות על בקעת הירדן, בשם עקרון "הכל או לא כלום". לפעולתם היה חלק בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית לריבונות בתיאום עם ארה"ב. ועכשיו? הם עוד יתגעגעו לתכנית טראמפ. ועוד איך יתגעגעו.    

* המתון – עם מותו של סאיב עריקאת נשמעו בישראל סופרלטיבים על "מתינותו" ועל חתירתו לשלום.

אין לכך שחר. סאיב עריקאת אמנם תמך ברעיון שתי המדינות, אך לא ברעיון "שתי מדינות לשני עמים". הוא חתר לשתי מדינות – מדינה פלשתינאית ריקה מיהודים בקווי 4.6.67 ובירתה ירושלים, וממערב לה מדינה לא-יהודית, שתוטבע במיליוני פלשתינאים שתיאלץ לקלוט במסגרת תביעת "זכות" ה"שיבה".

ב-25 ביוני 2009 פרסם היומון הירדני "אל-דוסתור" ריאיון עם סאיב עריקאת, ראש מחלקת המו"מ ברש"פ. עריקאת גילה כי הממשלה הקודמת בראשות אהוד אולמרט הציעה ליו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס (אבו מאזן), 100% מן השטחים הפלשתינאיים שנכבשו ב-1967 באמצעות חילופי שטחים, אך הרש"פ אינה מוכנה להסכים לחילופי שטחים לפני שנקבעו הגבולות ולפני שהיא החילה את ריבונותה על השטחים הללו. לדבריו, ישראל ממילא נסוגה מעמדותיה עד שהסכימה לוותר על 100% מן השטח, כך שאין לפלשתינאים סיבה להיחפז בקבלת הצעותיה. הוא הדגיש כי הפלשתינאים לא יסתפקו ב"זכות" שיבה או פיצויים אלא ידרשו "זכות" שיבה ופיצויים.

הראיון המלא נמצא באתר ממר"י, המכון לחקר התקשורת המזרח תיכונית. הראיון מאלף, כיוון שעריקאת הציג בגילוי לב לא רק את המטרות הפלשתינאיות, אלא גם את אסטרטגיית המו"מ עם ישראל. "לאן הגיע המו"מ עם הצד הישראלי? בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר, אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66% [מן השטח], בקמפ דיוויד הגיעו ל-90% והיום הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו? לא יהיה הסכם יציב אם הוא לא יתבסס על הדין הבינלאומי או על הצדק".

כלומר, כל מי שמאמין ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" אינו אלא משלה את עצמו. גישת המו"מ הפלשתינאית היא סבלנות והתשה, כך שישראל תלך ותתקפל. בגישה הזו, כפי שהוא עצמו מעיד, השיגו הפלשתינאים נכונות ישראלית לוותר על 100% מהשטח. בתמורה ציפינו ל-100% שלום. קיבלנו 0% שלום. כי על פי התפיסה הפלשתינאית, ה-100% זו רק ההתחלה. הם לא יתפשרו על פחות ממדינה פלשתינאית מן הים עד המדבר. הדרך לכך היא לקפל אותנו לקווי 4.6.67 ולעקור את כל יישובינו ביו"ש, ולהציף את מה שיישאר במיליוני פלשתינאים.

זה הפרטנר. זה התהליך. מי מתגעגע לתהליך כזה, כאשר אנו בעיצומה של תנופת שלום עם מדינות ערב?

* כרע"ם ביום בהיר – רע"ם, יחד עם כל הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הצביעה נגד הסכם השלום עם בחריין. היא לא עשתה זאת כי היא נגד שלום עם בחריין, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל. כך שכל דיבור עליה כשותפה אפשרית בקואליציה הוא הזוי.

עם זאת, יש לציין שחברי רע"ם מגלים לאחרונה סימנים של פרגמטיות, יחסית לשאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית, וזה בהחלט סימן מעודד. אופטימיסט חשוך מרפא כמוני לא יכול להתעלם מכל סממן של שינוי, ואם רע"ם תלך לכיוון של השתלבות ערביי ישראל במדינה ולא בהמרתה בישות אחרת, לא-יהודית, כמובן שיהיה זה מהלך היסטורי מבורך. כרגע הם עוד ממש לא שם.

* רק שאכטה אחת – תומכי הקמת ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית, מספרים, אולי גם לעצמם, את אגדת ה"רק הצבעה אחת". סיפור ה"רק הצבעה אחת" מזכיר לי את הדרך שבה מדיחים נערים לסמים והתמכרויות. רק שאכטה אחת. הצבעה אחת? איזו שטות. הרי הממשלה זקוקה לרוב בעשרות הצבעות מדי יום בכנסת וועדותיה. ממשלת מיעוט אינה יכולה לתפקד, אלא אם יש לה רשת ביטחון של מפלגה שאינה בקואליציה. במקרה הזה – הרשימה האנטי ישראלית. רק הצבעה אחת. ורק עוד הצבעה אחת. ועוד הצבעה אחת ודי. והפעם רק הפעם וזהו. ולכל הצבעה כזאת יהיה תג מחיר. אוהו, איזה תג מחיר.

* לא עניין לבג"צ – רעיון ראש הממשלה החליפי הוא רעיון דפוק מיסודו. הרי אין חיה כזאת באמת. אין דבר כזה שני ראשי ממשלה. יש ראש ממשלה אחד. גם כאשר יש תואר כזה, ברור מי ראש הממשלה, מי בעל הסמכות והנושא באחריות העליונה. אם תהיה רוטציה, נתניהו לא יהיה ממלכתי כמו גנץ, אלא באמת ישתמש בתואר הזה כדי להקים ממשלה בתוך ממשלה.

כל מנגנון ממשלת האחדות הזאת הוא מנגנון הזוי. ברור שאילו ממשלת האחדות הייתה עם כל מנהיג אחר, כל מי שאינו נתניהו, לא היה צורך במנגנון כזה. היה נקבע תאריך, היו חותמים על הסכם קואליציוני, היו קובעים את מועד הרוטציה, היו לוחצים יד (או מרפק) והיה ברור לכל הצדדים שההסכם יתקיים, כמו בכל חברה נורמטיבית. אבל כיוון שאף אחד אינו מאמין לאף מילה של נתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, חתימה אתו חייבה את המנגנון המסורבל שנועד למנוע ממנו לגנוב את הבחירות. והנה, למרות זאת, נשארה פרצה שאותה הוא מנסה לנצל כדי לגנוב את הרוטציה. אם לא יעבור התקציב, הכנסת תתפזר בלי להחליף את ראש הממשלה. ולכן, הוא מבצע במזיד פשע נגד כלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידעה ישראל במודע, ולא מגיש תקציב, אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה נכלולית לגנוב את הרוטציה.

רעיון ראש הממשלה החליפי הוא רעיון הזוי, אבל אין זה עניינו של בג"צ. בית המשפט העליון אינו בייביסיטר של הכנסת, של חוקיה ובוודאי של חוקי היסוד שלה. בית המשפט העליון צריך להתערב בחוקים רק כאשר יש בהם פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט או אם הם סותרים בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. השינויים בחוק יסוד הממשלה עם הקמת ממשלת האחדות אינם קשורים לזכויות האדם והאזרח וכמובן שאינם סותרים חוק יסוד כי הם חוק היסוד עצמו, כפי שחוקקו המחוקקים.

בית המשפט העליון דחה, בצדק, ברוב של 11:0 את העתירות שדרשו למנוע ממי שהוגשו נגדו חוקי יסוד לכהן כראש הממשלה, לא כי הם רואים בכך מצב ראוי, אלא כיוון שזה החוק. כך עליהם לנהוג גם בנושא ראש הממשלה החלופי. אמנם אני מאמין שהעתירה תידחה, אך עצם צו הביניים הוא התערבות פסולה של בית המשפט בחקיקה.

האקטיביזם השיפוטי פגע במעמד בית המשפט בישראל וסייע לאויבי מדינת החוק והמשפט במלחמת החורמה שהם מנהלים למיטוט מערכת המשפט הישראלית. שופטי בית המשפט לא למדו את הלקח? במקום לעשות חשבון נפש, הם ממשיכים לנהוג כאידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק.

* הסתה – במקום בו עוכרי דין מכובדים (בעיני עצמם) מכנים את בית המשפט "אויב העם", זה עלול להיגמר ברצח שופטים.

* התבכיינות בררנית – מפגינים נגד נתניהו צעדו ללא רישיון ובניגוד לחוק על כביש 1, ציר הכניסה הראשי לירושלים, וחסמו אותו. משטרת ישראל פינתה אותם, שחררה את התנועה ועיכבה 18 מפגינים לחקירה.

אני מתנגד עקרונית להפגנות בלתי חוקיות ולחסימת כבישים, בוודאי צירים מרכזיים. אולם אילו המפגינים היו אומרים בגלוי: הפרנו חוק ביודעין ואנחנו מוכנים לשלם את מחיר הפרת החוק, יכולתי לכבד אותם. אך לא. הם מתבכיינים על "מעצרים פוליטיים" של "משטרה פוליטית" ועל "אכיפה בררנית".

עו"ד גונן בן יצחק, מראשי המפגינים, התראיין אצל ליאת רגב ב"כאן ב'" – ראיון יללני במיוחד גם בנורמות ההתבכיינות הקבועות של החבורה הזאת. הוא התבכיין על הפגיעה בזכות המחאה, הפגיעה בדמוקרטיה בלה בלה בלה.

22 שבועות ברציפות מתקיימות הפגנות בירושלים ובכל רחבי הארץ. התקשורת משדרת את ההפגנות בשידור חי במשך שעות כבר 22 שבועות. התקנות נגד התקהלות נאכפות על כל התקהלות זולת ההפגנות. במהלך השידור שבו הוא התראיין, חלפתי על פני 8 הפגנות בין צומת נהלל לצומת ראש פינה. והוא מתבכיין ומיילל על זכות ההפגנה שאינה קיימת בישראל. כאילו מדובר בזכות-על העומדת מעל כל ערך. וכל מה שמפגינים רוצים לעשות – יש לאשר. ואם הם רוצים לחסום את הצירים המרכזיים של המדינה אין למנוע זאת מהם. איזה אבסורד.

ובאשר ל"אכיפה הבררנית" – זה הקיטור הקבוע של שמאל וימין, חילונים ודתיים, יהודים וערבים. האכיפה נגד כולם בררנית.  

* כיכר יהודיה – לאחר הקמת מדינת ישראל, סוריה שינתה את שמו של כפר יהודיה, לכפר יַעְרַבִּיֶה, מתוך רצון לטשטש את העובדה שהוא בנוי על חורבותיו של יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ולהכחיש את השורשים ההיסטוריים העמוקים של העם היהודי בגולן.

ביום חמישי נחנכה, במעמד יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ צביקה האוזר, כיכר יהודיה בקצרין. הכיכר ניצבת בפתח הכניסה לשכונת היובל, שכונה חדשה שעל הקמתה הוחלט ב-2017, שנת היובל להתיישבות בגולן והיום היא כבר בתנופת בניה. בשכונה יוקמו כ-700 יח' דיור. כל רחוב בשכונה יישא שם של יישוב בגולן. בכיכר הוצבו שחזורים של חלקים מבתי הכנסת בגולן מתקופת המשנה והתלמוד.

חנוכת הכיכר הייתה גולת הכותרת של ביקורו של האוזר בגולן. האוזר נטע עץ בכיכר ונקבעה בה כתובת המציינת את העובדה שהיא נחנכה במעמדו. ראש המועצה המקומית קצרין דימי אפרצב אמר שבדרך כלל זוכים לכבוד הזה ראשי ממשלה ושרים, אך צביקה אינו עוד ח"כ, אלא התומך המובהק ביותר של הגולן, הדוחף ומקדם את ענייניה.

* אריק צדק – ב-2003 ביקר צלם קק"ל דימיטרי וילקין בנהלל, וראה את חמי, אריק שליין ז"ל רוכב על סוס. הוא עצר אותו וביקש רשות לצלם אותו. וכך החלה סדרה של צילומים של אריק, שצילם וילקין. אחת התמונות הוצגה בתערוכה "קרן קיימת ומצלמת – תמונות מהקופסה הכחולה 1903-2003" לציון מאה שנה לקק"ל. כותרת התמונה הייתה: "החקלאי, נהלל, 2003". התמונה הזו גם סגרה את ספר התערוכה.

התמונה התפרסמה באותם ימים באחד העיתונים (איני זוכר איזה) והכותרת שניתנה לה הייתה "החקלאי האחרון". אריק רתח מכעס. מה פתאום האחרון? עוד יש עתיד גדול לחקלאות בישראל.

ביום חמישי האחרון השתתפתי בפגישה של ח"כ צביקה האוזר עם חקלאים בגולן, בחצר בית האריזה "בראשית". הפגישה נפתחה בסבב היכרות. הדובר הראשון בסבב פתח ואמר שהוא בן מושב רמות והיום הוא ממשיך לקיים את המשק המשפחתי. הדובר אחריו סיפר שהוא בן שעל, שממשיך בחקלאות, ובהמשך בן רמת מגשימים ובן נוב ועוד. זה היה מרגש. הם הציגו את עצמם כדור הביניים שמכניס את הדור השלישי לחקלאות (לאו דווקא בניהם אלא גם נקלטים חדשים ביישובים). הם דיברו על חדשנות בחקלאות; חדשנות מדעית וטכנולוגית. אריק צדק. מה פתאום האחרון? עוד יש עתיד גדול לחקלאות בישראל.

* טרור לכל דבר – בפגישה של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר עם חקלאים בגולן, עלתה הסוגיה הכואבת של הטרור החקלאי. בדבריי בפגישה פניתי להאוזר בבקשה שיעלה את הנושא בוועדה ויטפל בו בתוקף תפקידו. אמנם ועדת החוץ והביטחון אינה עוסקת בביטחון פנים, שעליו אחראית ועדת הפנים של הכנסת. אך כפי שגל הדקירות לפני חמש שנים, הגם שהתפרס בפנים הארץ, נתפס כנושא ביטחוני לכל דבר, כך יש להתייחס גם לטרור החקלאי, שהוא טרור לאומני לכל דבר.

* סימן לבנות – קראנו בפרשת השבוע, "חיי שרה": "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". הנערה היא רבקה. הוריה ואחיה מעמידים בפניה את הזכות לבחור את הבחירה המשמעותית והגורלית של חייה. האם לעזוב היום הכל מאחוריה, לעזוב את בית הוריה, את סביבתה הטבעית, את חבריה, את ארצה, וללכת לארץ זרה, לבן זוג שלא פגשה? היא יודעת שלא תראה עוד לעולם את משפחתה, גם לא בזום, לא תשוחח אתם בטלפון ולא תשלח להם מסרונים. איזו הכרעה קשה מונחת על כתפיה של נערה רכה.

הכתוב אינו מספר על מחשבותיה, על לבטיה, על היסוסיה. הוא מצטט אותה במילה אחת: "אלך". איזה אומץ, אולי הרפתקנות, הביאו את הנערה להכרעה של חייה.

כל אחד מאתנו ניצב לעתים בפני הכרעה אמיצה האם לקחת סיכון ולקפוץ למים הקרים, אולי לסכן את כל מה שיש לו, כדי להגשים חלום. ובלי חולמים ובלי חלומות ובלי אנשים שיש להם אומץ להגשים חלומות, אלו חיים היו לנו?

ביום שישי האחרון, ערב שבת פרשת "חיי שרה", ביליתי את כל שעות הבוקר עם חמש המשפחות הראשונות שהתקבלו לרמת טראמפ; משפחות צעירות, הנחשוניות שבחרו לקפוץ למים ולהקים מאפס יישוב חדש בגולן הרחוק, להתגורר בשנים הראשונות במגורונים במחנה זמני, ללא תשובות מסודרות ומספקות לשאלות הפרקטיות של החיים. את התשובות הם כבר ייצרו תוך כדי תנועה. אני מזהה בהם את רוחה של רבקה אמנו, בחינת מעשה אימהות – סימן לבנות ולבנים.

* ממשלת חלם – ביום שלישי האחרון הסתיים הסגר על מג'דל שמס. ביום רביעי בבוקר יצאו כל תושבי מג'דל שמס לעבודה. ביום רביעי בערב הוחלט לחדש את הסגר על הכפר עד יום שלישי 17.11. איך זה קרה? לא תאמינו. הממשלה שכחה להאריך את הסגר. לא שמה לב שהוא הסתיים. מה זה אם לא חלם בהתגלמותו?

* חוק חיסון חובה – לקראת הגעת החיסונים נגד הקורונה, יש לחוקק בהקדם חוק חיסון חובה, המחייב כל אזרח להתחסן ולחסן את ילדיו ומטיל עונש על סרבני חיסון.

לכאורה, מה עניינה של המדינה להכריח אדם להתחסן? מדובר בבריאותו. אם הוא רוצה לחלות – זו בעיה שלו. אך מדובר במגפה, והחיסון נועד להגן לא רק על המחוסן אלא על זולתו. המגפה הקשה הזו פוגעת קשה בכל מרקם החיים שלנו ואסור לאפשר לאף אזרח להתחמק מחלקו בהדברתה. סרבנות חיסון היא התנהגות סוציומטית, החותרת תחת הערבות ההדדית, שהיא הבסיס של החברה.

אם המדינה מחייבת בחוק את הנהגים לחגור חגורת בטיחות כדי להגן על חייהם, קל וחומר בחיסון המגן על החברה כולה.

* קרב מאסף – בכירי הרבנים החרד"לים פרסמו בשבועות האחרונים שני פשקווילים נגד רבנים ש"סטו" מן הקו. האחד הוא הרב אליעזר מלמד מהר ברכה, שמקיים דיאלוג עם היהדות הרפורמית ומשתתף ברבי שיח עם רבנים ורבות רפורמים. השני הוא הרב בני לאו, שקורא לקבלה מלאה ומחבקת של להט"בים בקהילה ובבית הכנסת.

הפשקווילים הללו הזכירו לי את הפשקווילים בחוגים החרדיים נגד הרב קוק, לפני כמאה שנה. אותה רדיפה אחרי מי שמגלה עצמאות ואומץ ולא מתיישר על פי הקיצונים ביותר. ההבדל הוא, שהרודפים כעת מתיימרים להיות תלמידי הרב קוק.

קשה וכואב לקרוא את כתבי השנאה והקנאות הללו, אולם דבר אחד משמח אותי; אני יודע שההקצנה הזאת נובעת ממצוקה. זהו קרב מאסף נואש, אך חסר סיכוי.

            * ביד הלשון

קרם עור וגידים – שאל אותי קורא האם הפועל קרם, בביטוי קרם עור וגידים הוא שיכול אותיות של הפועל רקם?

שאלה מצוינת, לא רק בשל התופעה של שיכול אותיות (למשל שמלה/שלמה), אלא גם כיוון שבמשך תקופה ארוכה היה נפוץ הביטוי "רוקם עור וגידים", והאקדמיה ללשון עברית יצאה נגד הביטוי. דומני שהיום הטעות נפוצה הרבה פחות.

מקור הביטוי הוא בספר יחזקאל, בחזון העצמות היבשות: "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם… וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה" (יחזקאל לז). כאן לא מדובר על קרימת עור וגידים, אלא רק בקרימת עור – על הגידים והבשר.

חזון העצמות היבשות הוא חזון שנגלה לנביא יחזקאל, ובו הוא נמצא בבקעה מלאה בעצמות אדם יבשות, והוא רואה איך הן מתכסות בבשר, גידים ועור. מלאך אלוהים נגלה אליו ומורה לו לשאת נבואה שתפיח רוח בדמויות הללו, שמסמלות את בני ישראל בגלות, כדי להחיותם ולהעלותם לארץ ישראל.

חזון העצמות היבשות היה, בצדק, טקסט פופולרי מאוד בקרב הוגי הציונות בראשיתה ובקרב מחיי השפה העברית. הם הרבו להשתמש במטבעות לשון מתוכו ובהן וריאציות שונות על הגידים, הבשר, העור והקרימה, עד שהתבסס והתקבע הניב "קרם עור וגידים". משמעות הניב הוא – מימוש, הגשמה, הוצאה מן הכוח אל הפועל.

פירוש הפועל לקרום, הוא לפרוש מעל. מכאן שם העצם קְרוּם במובן של מעטפת, כמו קרום של החלב או של הלחם.

* "חדשות בן עזר"

התומך המובהק ביותר של הגולן

יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר ערך ביקור בגולן

לאחר הקמת מדינת ישראל, שינתה סוריה את שמו של כפר יהודיה, לכפר יַעְרַבִּיֶה, מתוך רצון לטשטש את העובדה שהוא בנוי על חורבותיו של יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ואת השורשים ההיסטוריים העמוקים של העם היהודי בגולן.

ביום חמישי 12.11 נחנכה, במעמד יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ צביקה האוזר מסיעת דרך ארץ, כיכר יהודיה בקצרין. הכיכר ניצבת בפתח הכניסה לשכונת היובל; שכונה חדשה שעל הקמתה הוחלט ב-2017, שנת היובל להתיישבות בגולן, והיום היא כבר בתנופת בניה. בשכונה יוקמו כ-700 יח' דיור. כל רחוב בשכונה יישא שם של יישוב בגולן. בכיכר הוצבו שחזורים של חלקים מבתי הכנסת בגולן מתקופת המשנה והתלמוד.

חנוכת הכיכר הייתה גולת הכותרת של ביקורו של האוזר בגולן. האוזר נטע עץ בכיכר ונקבעה בה כתובת המציינת את העובדה שהיא נחנכה במעמדו. ראש המועצה המקומית קצרין דימי אפרצב אמר שבדרך כלל זוכים לכבוד הזה ראשי ממשלה ושרים, אך צביקה אינו עוד ח"כ, אלא התומך המובהק ביותר של הגולן, הדוחף ומקדם את ענייניה.

הביקור החל בפגישה עם מפקד אוגדה 210. בחלק האזרחי נפגש האוזר עם חקלאים בבית האריזה "בראשית", ערך סיור בקצרין, נפגש עם ראש המועצה האזורית חיים רוקח ובכירי המועצה במכון שמיר, ערך פגישת עבודה עם גורמים שונים בנוגע להארכת שביל ישראל לחרמון וחיבורו עם שביל הגולן וסיים במפגש עם פעילים בתנועת דרך ארץ בגולן.

צביקה האוזר פעיל למען הגולן מאז הקים התארגנות סטודנטים למען הגולן בתקופת המאבק בשנות ה-90. כמזכיר הממשלה הוא הראשון שהעלה את הצורך לפעול להכרה אמריקאית ובינלאומית בגולן ועם פרישתו הקים את היחדה למען הגולן שדחפה להכרה ופועלת למען פיתוח הגולן.

"מדינת ישראל עשתה שגיאות אסטרטגיות חמורות", אמר האוזר, "הזניחה את צפון הארץ ובעיקר את הגולן. המקום, שמשיקולים גאו-פוליטיים צריך היה לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי של ישראל הוא הגולן". האוזר הביע חשש שמא רעיון הנסיגה מהגולן יחזור לסדר היום, כצעד שישראל תידרש לו תמורת נסיגת כוחות איראן מסוריה, ואמר שיש להיערך כדי לסכל את הסכנה הזאת, בין השאר באמצעות פיתוח מוגבר של ההתיישבות בגולן. הוא הבהיר שהוא רואה את עצמו מחויב לחלוטין לכל צרכי הגולן, כי הם צרכים אסטרטגיים של מדינת ישראל.  

* "שישי בגולן"

הדרך לשלום (חלק א')

ימים אלה הם ימים טובים לשוחרי השלום. טבעת האיבה האופפת את ישראל מיום הקמתה מתרופפת, שלוש מדינות ערביות חתמו עם ישראל על הסכמי שלום ונרמול והאווירה עמן היא של שלום חם. ובעקבותיהן צפויות מדינות ערביות נוספות לחתום עמנו על הסכמי שלום.

יש בתוכנו מי שמזלזלים בשלום הזה, ממעיטים בערכו. זה לא בדיוק שלום, כי הם לא בדיוק אויבים, והם לא שכנים, ולא הייתה לנו מלחמה אתם וכו'. באמת? סודן, למשל, הייתה עד לאחרונה מדינת אויב מובהקת – מדינת טרור מוצהרת, צינור אספקת הנשק והאמל"ח מאיראן לחמאס. מדינה שעל פי פרסומים זרים חיל האוויר הישראלי פעל בה והפציץ שיירות תחמושת מאיראן לרצועת עזה. אך גם באשר לאיחוד האמירויות ובחריין, שאכן, לא היה לנו עימות ישיר אתן – ההתייחסות המזלזלת לשלום אתן מבטאת גישה של ראש קטן, של אי ראיית התמונה השלמה. השלום הזה גדול מסך ההסכמים הבילטרליים עם כל מדינה בנפרד (וגם ליחסים הבילטרליים ערך רב; ערך כלכלי, שגם אנחנו בגולן נהנים ממנו – עסקת רכישת יינות מיקב הגולן לאיחוד האמירויות).

מה משמעותה האסטרטגית של תנופת השלום הזאת?

יש משהו סמלי בהסכם השלום עם סודן. בירת סודן, חרטום, היא סמל לאי ההכרה של הערבים בישראל. אמרתָּ חרטום – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם".

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה. משמעות הדבר היא נסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה (שעליו כתבתי סקירה נרחבת בטור זה) את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא רק על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות".

תהליך השלום המתחדש מפורר את החרם הערבי. תהליך השלום ריסק את "היוזמה הערבית"; יוזמה שניסתה לכפות על ישראל תנאי התאבדות, במלכודת דבש של "שלום" עם כל מדינות ערב. אלה שהתלהבו מהיוזמה וקראו לנו להיענות לה, לא טענו שאיחוד האמירויות, בחריין וסודן לא חשובות, כי אינן מדינות עימות ולא היה לנו כל סכסוך אתן. הם ראו בשלום אתן שאיפה גדולה, שמצדיקה תשלום מחיר בלתי מוגבל. והנה, הן כורתות עמנו על הסכמי שלום ונרמול, בלי התשלום האובדני.

מדינות ערב מתחילות להבין שהאינטרס שלהן הוא לחדול להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. אחמד טיבי אמר פעם, בצדק, שהמקסימום שישראל יכולה לתת לפלשתינאים רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. במילים אחרות, כנראה שלא צפוי שלום עם הפלשתינאים בעתיד הנראה לעין. האם בשל כך עלינו לוותר על השלום עם מדינות ערב; להשאיר לנצח את האיבה? אולי דווקא בידודם של הפלשתינאים, כאשר העולם הערבי יכונן שלום עם ישראל, יגרום לתפנית בסרבנותם?

החמיצות שבה קיבלו את הסכמי השלום חלק ממי שהתיימרו במשך עשרות שנים להגדיר את עצמם בהגדרה המדירה והיומרנית "מחנה השלום", נובעת מהתנגדות אוטומטית להישגים של נתניהו וטראמפ, אך יותר מכך, מן העובדה שהם רואים לנגד עיניהם את התמוטטות הקונספציה בה דגלו ובשמה הטיפו במשך למעלה מיובל, על פיה הדרך לשלום במזרח התיכון חייבת לעבור בהסכם עם הפלשתינאים, והסכם כזה חייב להיות כניעה לדרישותיהם. פתאום, כאשר השלום מושג בדרך אחרת, שהם לא האמינו בהיתכנותה, הם כבר לא כל כך מתלהבים מן השלום. פתאום, נסיגה ועקירת יישובים אינם המחיר הכואב של השלום, אלא השלום הוא המחיר של העקירה והנסיגה. בלי עקירה ונסיגה, מי צריך את השלום הזה?

שמעון פרס נהג להציג בכל הזדמנות את פנטזיית הגלאביות שלו – איך נעמוד על מדשאת הבית הלבן, ויחד עמנו יעמדו הגלאביות של עשרות מנהיגי מדינות ערב שיחתמו עמנו על הסכמי שלום. אך הדרך לכך עוברת אצל הפלשתינאים והסורים, בנסיגה מיהודה ושומרון והגולן. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב, כן". כמה טוב היה כשיצאנו… את זה חשנו היטב על בשרינו. והנה, אנו חוזים בהתגשמות חלום הגלאביות בלי המחיר הכבד, שעלול לסכן את עצם קיומה של ישראל. ואנשי "מחנה השלום" נבוכים; מי הזיז את הפרדיגמה שלנו?

****

תנופת השלום במזה"ת היא תוצאה ישירה של מדיניותו המזרח תיכונית הפרו-ישראלית של טראמפ. מדיניות הפייסנות של אובמה כלפי הקנאות האסלאמית ואיראן וכלפי הפלשתינאים המיטה אסון על המזה"ת. נהרות של דם שטפו את המזה"ת במשמרת של חתן פרס נובל לשלום. אובמה היה נשיא מלא כוונות טובות, אך ממקורותינו אנו יודעים הדרך לאן רצופה לעתים בכוונות טובות.

עם כל הסלידה מאישיותו הדוחה של טראמפ, אי אפשר שלא להודות שהוא גדול ידידי ישראל אי פעם, וששורה של החלטות היסטוריות שקיבל העצימו את ישראל באופן מהפכני. מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ הביאה ליציבות יחסית במזרח התיכון (עד כמה שניתן להכפיף במשפט אחד את האוקסימורון "יציבות במזה"ת"), קידמה את השלום במזה"ת ואת שלום בעולם.

מה תהיה דרכו של ביידן? ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, מגדולי התומכים בישראל לאורך ארבעים שנות קריירה פוליטית מפוארת. הוא אף מגדיר את עצמו – ציוני. אך ביידן גם היה סגנו של אובמה ושותף למדיניותו הכושלת.

איך הוא ינהג כנשיא? האם הוא ישכיל להבין איזוהי הדרך הנכונה לא רק לממש את אהדתו לישראל, אלא גם לחזק את ביטחונה הלאומי של ארה"ב, את מעמדה במזה"ת, את שלום המזה"ת ואת שלום העולם?

הדרך לשלום עוברת בהמשך תנופת השלום בין ישראל למדינות ערב. הדרך לכך היא רק באמצעות ניתוק הקשר הגורדי בין הסכסוך הישראלי-פלשתינאי לבין הסכסוך הישראלי-ערבי. לשם כך, על ביידן להימנע מלחצים על ישראל להתפשר עם הפלשתינאים, לא לחזור למדיניות הלחצים על ישראל להקפאת ההתנחלויות, כי הדרך הזו רק מרחיקה את השלום.

אני מקווה מאוד שביידן יגלה תבונה ובנושא המזרח תיכוני ימשיך את דרכו של טראמפ, כמובן בסגנון ביידן. אך להערכתי, ביידן עלול לנסות להחזיר לכותרות את הסוגיה הפלשתינאית. עובדה זו תחייב את ישראל לגבש ולנקוט עמדה בנושא הזה. עובדה זו עלולה להצית מחדש את הוויכוח הפנימי בתוכנו בסוגיה זו, דווקא שעה שהמתחים בחברה הישראלית נמצאים בנקודת רתיחה.

אני סבור שעל ישראל להציב את תכנית טראמפ, אף שיש בה פגמים לא מעטים, כבסיס למדיניותה. על כך – בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.11.20

* הכרה במציאות – אם הדיווחים על כך שטראמפ מתכוון לרוץ בבחירות 2024 נכונים – פירוש הדבר שהוא הכיר בעובדה שהפסיד בבחירות.

* תקדים – יש לברך על כך שנבחרה לראשונה אישה לתפקידי סגנית נשיא ארה"ב. וכדאי לזכור שבישראל כבר לפני כמעט 52 שנה (כאשר בשוויץ, למשל, אפילו לא הייתה זכות בחירה לנשים) אישה, גולדה מאיר, נבחרה לראשות הממשלה.

* המאוכזבים – ידידותו של ביידן לישראל תאכזב שני סוגים של ישראלים. אלה שתמכו בו דווקא כיוון שטראמפ היה אוהד ישראל, והחסידים השוטים של טראמפ ששכנעו את עצמם שביידן הוא עוכר ישראל.

* למרות טראמפ – בן דרור ימיני פרסם מאמר שכותרתו: "נסחפתם. צריך להגיד תודה לטראמפ". בן דרור יצא נגד החגיגה בתקשורת הישראלית על נצחונו של ביידן. בן דרור מכיר בבעייתיות שבאישיותו של טראמפ, ומבין את מי שמתנגדים לו, אך מונה את ההחלטות ההיסטוריות הפרו-ישראליות שלו, את מדיניותו המפוכחת כלפי המזה"ת ואת ידידותו לישראל, כמו גם את העובדה שמדובר בנשיא ששבעים מיליון אמריקאים בחרו בו לכהונה שניה, כמעט מחצית הבוחרים, ואין זה ראוי להתייחס אליו בזלזול.

אני מזדהה עם המסר המרכזי של המאמר, אך לא עם כולו. בן דרור מבהיר שלא רק הימין אלא גם השמאל הישראלי צריך להודות לטראמפ וכותב: "ללא טראמפ ממשלת נתניהו הייתה מובילה אותנו לאסון הסיפוח". איני מסכים עם האמירה הזאת. ראשית, כי החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות אינה אסון אלא אינטרס לאומי ישראלי מובהק. שנית, כי אלמלא טראמפ, רעיון החלת הריבונות כלל לא היה עולה. שלישית, כי הריבונות לא הוחלה לא בגלל טראמפ, אלא למרות טראמפ; כי נתניהו נבהל וקיבל רגליים קרות, בעקבות איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן. בקרב חסידיו השוטים של נתניהו רווחת הטענה שנתניהו רצה אבל גנץ ואשכנזי טרפדו. כרגיל, נתניהו אחראי בלעדי על כל ההצלחות ואין לו כל אחריות לכישלונות. כדאי לזכור, שבהסכם הקואליציוני סוכם שהנושא היחיד שבו אין לכחול לבן זכות וטו הוא החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות. הוא החליט לא לממש אותו, כי נבהל מהאיומים. הוא השתמש בהסכמי השלום המבורכים כסולם ל"דחיית" החלת הריבונות. איני מקבל זאת. המדינות שחתמו עמנו על הסכמי השלום עשו זאת כי זה האינטרס שלהן. כפי שהן חתמו על ההסכם למרות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, שעליה הפחידו אותנו שהיא "תבעיר את המזה"ת", כך הם היו חותמים עמנו על ההסכמים גם אילו החלנו את הריבונות. לזכותו של נתניהו ייאמר, שהוא הפריך, במדיניותו, את כל ההפחדות על "צונאמי מדיני", "בידוד מדיני" והבערת המזה"ת. חבל שבחלק מהמקרים, ובעיקר בנושא החלת הריבונות, הוא נבהל מהאיומים.

* פיתוח הבקעה עכשיו – נתניהו החמיץ החמצה היסטורית כאשר לא הוביל להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב בחודשים האחרונים. כעת, הדבר אינו אפשרי.

לגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון איני דואג. נוצרה בהם מסה התיישבות קריטית שהפכה אותם למציאות בלתי הפיכה. כבר לפני 25 שנה אפילו ביילין הבין זאת ולכן המציא את הרעיון המטורף של "חילופי שטחים" כלומר נסיגה ישראלית משטחים בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על סיפוח גושי ההתיישבות לישראל, וכדי לשמור על העיקרון ה"מקודש" של נסיגה מלאה. היום אף בר דעת אינו מעלה על דעתו עקירה של גושים אלה.

אני מודאג הרבה יותר מעתיד בקעת הירדן. כבר ראינו את תכניותיהם ההזויות של ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה, לנסיגה מהבקעה. ההתיישבות בבקעת הירדן דלילה ואין בה כדי להפוך את ישיבתנו בבקעה לבלתי הפיכה. בקעת הירדן היא האזור החשוב ביותר להבטחת גבולות בני הגנה לישראל וכדי לאפשר לישראל פשרה טריטוריאלית שפויה.

קיוויתי מאוד שבעקבות תכנית טראמפ ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כיוון שכעת ברור שזה לא ייעשה, אני מצפה לתכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בבקעת הירדן.

* נראטיב לבייס – בנאומו בכנסת בדיון על הסכם השלום עם בחריין אמר גנץ: "במקום סיפוח חד צדדי שהיה מחליש אותנו מול הקיצוניים שבאויבנו, אנחנו מציינים היום ברית שמחזקת את ביטחוננו".

אלה פטפוטי סרק, שנועדו לקרוץ לשמאל שתוקף אותו על כניסתו לממשלת האחדות. הוא מעביר להם מסר – תראו, אלמלא נכנסנו לממשלה היה סיפוח חד צדדי וכיוון שנכנסנו לממשלה מנענו זאת וכך השגנו את הסכמי השלום.

הנראטיב הזה משרת את שני הבנימינים מול הבייסים שלהם. הבייס של נתניהו יאשים את כחול לבן במניעת הריבונות וכחול לבן יתגאו בכך בפני הבייס שלהם.

אולם העובדות – שונות. בהסכם הקואליציוני נאמר בפרוש שתהיה החלת ריבונות ביולי. כחול לבן לא אמרה שתתמוך בכך, אך קיבלה על עצמה שאין לה וטו על המהלך והוא לא יהיה עילה לפרישה. דרך ארץ הודיעה על תמיכתה ללא סייג במהלך, כך שהיה לנתניהו רוב בממשלה ובכנסת. אני מעריך שחלק משרי כחול לבן היו תומכים במהלך.

הריבונות לא הוחלה כי נתניהו לא העז לעשות את הצעד, בשל האיומים בהסלמה עם הפלשתינאים, לצד איומי האיחוד האירופי וביידן. בעיניי הוא טעה. אפשר להסכים אתו. אך זו האמת. אני משוכנע, שכפי שהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים לא מנעה את הסכמי השלום – גם החלת הריבונות לא הייתה מונעת אותם.

כחול לבן הביעה תמיכה בריבונות ישראלית על בקעת הירדן, אך התנתה זאת בהסכמה בינלאומית. יש הסכמה בינלאומית גדולה יותר מאשר תמיכת ארה"ב, מעצמת העל? היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב. החמצת ההזדמנות היא כישלון מדיני.  

* שלום אמת – איחוד האמירויות חתמה על הסכם לקניית יינות מיקבי רמת הגולן. כך נראה שלום אמת. זו התשובה המזרח תיכונית לטרור הבי.די.אס.

* תשובה ציונית הולמת – ממשלת ישראל קיבלה את הצעתו של נתניהו להקים יישוב חדש במועצה האזורית שדות נגב בעוטף עזה.

איך אומרת אופירה? מה ששלו – שלו. כשמגיעים לנתניהו שבחים, אני משבח אותו בשמחה. הקמת יישוב ציוני חדש בעוטף עזה, זאת התשובה הציונית ההולמת לתוקפנות הפלשתינאית. הם רוצים לחבל ולהחריב – אנו בונים ויוצרים ומיישבים את מולדתנו.

ולמי שמטיל ספק בכך שהדיבורים וההחלטות ייצאו לפועל במעשים, אני יכול להעיד שבנושא רמת טראמפ בגולן, הממשלה לא רק קיבלה החלטה, אלא משרד ראש הממשלה דוחף ועושה, היישוב קורם עור וגידים, הקמת המחנה הזמני בעיצומה והמשפחות הראשונות תעלנה לקרקע כבר בסוף דצמבר או ראשית ינואר.

* בנפול אויבך – החכם מכל אדם כתב בספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו – אל יגל לבך". ולכן, אין שם סיבה לשמחה וצהלה במות סאיב עריקאת. עם זאת, אין לשכוח שמדובר באויב. גילויי האבל וההספדים המביכים – מיותרים והזויים. אילו היה מדובר רק בנימוס, או במחווה מדינית של גילוי רצון טוב, ניחא. אבל למה השקרים?

ציפי לבני התפייטה איך עריקאת והיא היו נחושים להביא שלום בין העמים. אני מאמין לה שהיא הייתה נחושה. אז למה היא לא השיגה את השלום? למה ברק ואולמרט שהציעו נסיגה מלאה (עם חילופי שטחים סמליים) לא השיגו שלום, אלא רק טרור? למה עקירת גוש קטיף והנסיגה עד המ"מ האחרון ברצועת עזה לא קרבו את השלום אלא את משגרי הרקטות (ויש לזכור שהנסיגה הייתה שנתיים לפני עליית חמאס לשלטון)? כי הצד השני לא רצה בשלום.

סאיב עריקאת היה ראש צוות המו"מ הפלשתינאי לאורך שנים. מאז ועידת מדריד (1991) הוא היה שותף בכיר בכל תהליך מדיני. והוא מעולם לא ויתר כהוא זה על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה המלאה במיליוני פלשתינאים. אז על איזה שוחר שלום מדובר?

* והרי התחזית – בימים הקרובים נשמע תאוריות על כך שישראל הרעילה את סאיב עריקאת.

* יושר אינטלקטואלי – אטילה שומפבלי צייץ: "אם להנדל והאוזר היה יושר אינטלקטואלי, אחרי שנחשף הרומן הפוליטי הפרברטי של נתניהו, הליכוד ומנסור – הם היו מתייצבים ומסירים כל התנגדות לשת"פ עם המפלגות הערביות".

הציוץ הזה מלא כשלים לוגיים. ראשית, לא כל מה שנתניהו עושה – כשר. להיפך. הרי דרך ארץ לא הייתה קמה אילו נתניהו פעל רק בדרכים כשרות, כי היא לא חלוקה באופן מהותי על מדיניותו. הבעיה נובעת מתפיסת העולם של נתניהו "המדינה זה אני", לפיכך כל מה שמשרת את נתניהו הוא אינטרס לאומי ולכן הכל מותר לו, וכיוון ששלטונו הוא הצלת מדינת ישראל, כל אמצעי מקדש את המטרה של היאחזותו בשלטונו. ולכן, אילו באמת נתניהו היה מקים קואליציה שתלויה ברשימה המשותפת, זה לא היה מכשיר את הצעד הזה.

שנית, נתניהו לא הקים קואליציה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. איש אינו שולל, גם לא הנדל והאוזר, שיתוף פעולה נקודתי עם הרשימה המשותפת. השלילה היא של קואליציה עמה, או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי בה.

שלישית, הביטוי הדמגוגי "עם המפלגות הערביות" נועד לצייר את ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת בכך שמדובר ברשימות ערביות. זה שקר גס. אילו הרשימה המשותפת הייתה על טהרת יהודים אוטו-אנטישמים מן הזן של עופר כסיף, ח"כ מטעם הרשימה המשותפת, היא הייתה פסולה באותה מידה. מצד שני, אם תקום מפלגה ערבית שחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה ולא לחיסולה באמצעות הפיכתה ללא-יהודית, היא הייתה שותפה רצויה לכל קואליציה. ישראל נמצאת עכשיו בתנופת שלום ונרמול עם מדינות ערב, מתוך כבוד לערבים ורצון בדו-קיום עמם. הרשימה המשותפת לוחמת נגד ההסכמים, כי היא נגד שלום ונרמול עם ישראל. כלומר, הבעיה אינה שהיא רשימה ערבית, אלא שהיא רשימה לאומנית אנטי ישראלית. יש לציין שיש חברים ערבים בדרך ארץ, כאלה החותרים להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. וראוי להזכיר שיועז הנדל, כשר התקשורת, פועל רבות לקידום המגזר הערבי בישראל, בתחומי משרדו, בדרך של העדפה מתקנת.

כך, שמי שמגלה כאן חוסר יושר אינטלקטואלי הוא אטילה שומפבלי.

* למי אכפת מהאלימות במגזר הערבי – ראש הממשלה הוזמן להשתתף בישיבת הפתיחה של ועדת הכנסת למיגור האלימות במגזר הערבי, וסירב לבוא. איך הרשימה המשותפת הייתה מגיבה על הסירוב? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

זה לא קרה. להיפך, ראש הממשלה נענה להזמנה והשתתף בישיבה. איך הגיבה הרשימה המשותפת? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

אם מה שהיה אכפת לרשימה המשותפת הוא באמת מיגור האלימות במגזר, הם קודם כל היו מברכים את ראש הממשלה על השתתפותו בישיבה ועל הודתו שבתוך שבועיים יגיש לממשלה תכנית לאומית בנושא. והיו מוסיפים שהוא ייבחן במעשים ולא בתכניות. אבל אם היה אכפת לה ממיגור האלימות, הח"כים שלה לא היו מגיעים ראשונים לכל מקום שאליו נכנסת המשטרה כדי לאכוף את החוק ומסיתים את התושבים נגד האויב שחדר ליישוב שלהם.

* כפר סגור –לא כל כך נעים לראות כפר סגור. לא כך נעים לראות שכנים בסגר. מג'דל שמס, מסעדה ובוקעתא, שכנינו הדרוזים בצפון הגולן, נמצאים תחת סגר. מג'דל שמס כבר בשבוע השלישי של הסגר, מסעדה – מהשבוע שעבר ובוקעתא מראשית השבוע. זאת, עקב עליה בתחלואה בכפרים, בעיקר בעקבות חתונות המוניות.

מלבד תחושת ההזדהות עם שכנים, יש בסגר הזה פגיעה גם בנו, תושבי הגולן היהודים. הסגר הדוק מאוד, גם עובדים חיוניים אינם מורשים לצאת (מלבד מקרים חריגים כמו רופאים, למשל), ויש לא מעט עובדים מן הכפרים אצלנו. למשל, יש נהגים דרוזים במועצה האזורית גולן, וכתוצאה מהסגר בכפרים יש שיבוש בהסעות לבתי הספר.

אבל אני מאמין בשיטת הרמזור – סגרים נקודתיים על מוקדי תחלואה, כדי למנוע את התפשטות המגפה. כאשר הוחלט על הסגר השני, לא היה מנוס מכך, כי היינו על סף אובדן שליטה. אולם אילו אומץ מודל הרמזור מוקדם יותר ויושם ללא הנחות וללא כניעה ללחצים פוליטיים, לא היינו מגיעים למצב שחייב סגר. אני מאמין שמה שימנע סגר שלישי הוא אכיפה חסרת פשרות של הסגרים המקומיים.

לבי לבי לאותם תושבים בכפרים שמקפידים על כל ההנחיות ומדירים רגליהם מהחתונות ההמוניות, ונאלצים לסבול בגלל שכניהם. על כך נאמר במשנה: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

* רמזור חלקי – הרעיון של מודל הרמזור, הוא חלוקת כל היישובים בארץ לארבע קטגוריות, על פי מדדי התחלואה בהם: אדום, כתום, צהוב וירוק. בפועל, החלוקה היא רק לאדום ולכל השאר. כך, יישובים ירוקים נתונים להגבלות כמו יישובים כתומים. זו החמצה של הרעיון. הרמזור נועד לתת מענה הן לצורך הבריאותי והן לצורך הכלכלי, של חזרה מרבית לשגרה. מן הראוי שבכל שלב בתכנית היציאה, תהיה הגדרה לכל צבע ברמזור, והיכן שניתן לשחרר יותר, יש לעשות זאת.

* מנהיג עם ארנק בכיס – פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה; חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק. ומשלם על המקום.

ומי שמוצא כאן איזו השוואה, עושה זאת על אחריותו. בעצם גם על אחריותי.

            * ביד הלשון

רואים עין בעין – בראיון ל"כאן ב' " אמר מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי, שיש נושאים שבהם משרד הבריאות ומשרד האוצר "רואים בעין אחת".

ותמהתי. מה קרה? איבדתם את כל העיניים ונותרה רק עין מתפקדת אחת?

כוונתו הייתה כמובן שבאותם נושאים משרדי הבריאות והאוצר מסכימים על תיאור המצב ועל הפתרונות; שהם נוקטים אותה עמדה.

נכון היה לומר שבנושאים אלה שני המשרדים רואים עין בעין.

בעברית המודרנית, הביטוי "רואים עין בעין" מבטא הסכמה. במקור המקראי, משמעות הביטוי הוא "פנים אל פנים".  "אשר עין בעין נראה אתה ה'" (במדבר יד), וכך גם מובן הביטוי בישעיהו "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".

* "חדשות בן עזר"

טרלול צדקני

לפני עשר שנים מינתה אותי שרת התרבות והספורט לימור לבנת למועצה הלאומית לספריות הציבוריות. המעמד המשפטי של המועצה הוא כשל דירקטוריון של חברה ממשלתית. אחרי שהשבתי בחיוב על ההצעה, נשלחה אליי חוברת. חוברת? ספר! מסמך ניגוד עניינים עב כרס. עשרות עמודים שנכנסו לקרביים כדי לוודא שאין לי שום ניגוד עניינים.

מדובר בתפקיד התנדבותי. תפקיד שאי אפשר להפיק ממנו שום תועלת אישית; בסך הכל הזדמנות לתרום לחברה ולתרבות הישראלית בנושא הספריות. ופתאום – לעמוד מול שאלון חטטני; חקירת שתי וערב לוודא שאין … ניגוד עניינים.

לב התחקיר היה הניסיון לוודא שאיני שייך לגוף הבוחר במפלגתו של השר. השרה לבנת הייתה בליכוד. הגוף הבוחר בליכוד הוא כלל המתפקדים למפלגה. מדובר ב-120,000 איש. משמעות הדבר היא שכל אחד מחברי הליכוד מנוע מלהיות חבר באיזושהי מועצה ציבורית / דירקטוריון וכו' של ארגון הקשור למשרד שבראשו עומד שר מן הליכוד.

ברור מה עומד מאחורי אותו תחקיר – מינויים פוליטיים מושחתים של קבלני קולות וחברי מרכז לעמדות כוח ממשלתיות ללא כל קשר לקישוריהם. מינויים מן הסוג שעליהם הורשע צחי הנגבי. הבעיה היא שבמקום להיאבק נגד מינויים כאלה, הרחיקו לכת לקיצוניות שניה, שפוגעת ביכולת התפקוד של המדינה ומדירה מאות אלפי אזרחים מהיכולת לתרום למדינה בגופים הללו. מדובר במשפוט ובירוקרטיזציה שבסופו של דבר אינם אלא כסת"ח. המושחתים ימצאו דרך לעקוף את ההנחיות הללו, אבל הן כובלות את ידי הנורמטיביים. ורוב האנשים, כן, אפילו רוב הפוליטיקאים, הם נורמטיביים.

כדי לא להשאיר את הקוראים במתח אציין שעברתי את הסף וכיהנתי קדנציה במועצה. לא לפני שחתמתי על מסמך ניגוד עניינים, שלא אגע בשום נושא הקשור לספריית הגולן לפחות עשר שנים לאחר תום תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן (שהספריה האזורית שייכת לו).

****

המשפוט הטהרני הזה לא פסח גם עלינו, המועצות האזוריות. לפני שנים אחדות נקבע שחברים בוועדי היישובים אינם יכולים להיות חברי מליאת המועצה האזורית, מחשש לניגוד עניינים.

מה שעומד מאחורי ההחלטה הוא העיקרון שחברי מליאת המועצה מחויבים לטובת המועצה ותושביה ולא ליישוב שהם מייצגים. כך זה היה תמיד, גם לפני החוק הזה. ובכל זאת, הרי חברי המליאה הם נציגי היישובים, שנבחרו בידי חברי היישוב. כך קובע החוק. כלומר,  המחוקק הבין שמי שייצגו בצורה המיטבית את האינטרס האזורי של המועצה, הם האנשים שקיבלו את אמון חברי יישוביהם לייצג אותם במליאה. מדוע שלא יהיו אלה חברי הוועדים הנבחרים ביישובים? מדוע יש ניגוד אינטרסים בין חברות בוועד היישוב לחברות במליאה ואין ניגוד עניינים בין עצם החברות ביישוב ובחירה בידי תושבי הישוב לבין החברות במליאה? האם מי שאינו חבר בוועד היישוב פחות אכפתי כלפי בוחריו ביישוב מאשר חבר הוועד? ואולי התושבים ביישוב יבחרו כנציגם למועצה דווקא את מי שילחם על האינטרס של היישוב, גם בניגוד לאינטרס האזורי? מי שקבעו את התקנה הזאת, בסך הכל כסת"חו. הנה, הם עשו משהו כדי למנוע ניגוד עניינים…

בעבר זה היה שונה. חברי המליאה היו המזכירים או מרכזי המשק של היישובים במועצה. אני ייצגתי את אורטל במליאה בשנים 1987-1999. נבחרתי למליאה כשנבחרתי למזכיר הקיבוץ, כפי שהיה מקובל אז, במקום המזכיר שקדם לי. נשארתי נציג אורטל במליאה לבקשת שני המזכירים שבאו אחריי, וחברותי במליאה נמשכה בקדנציה השניה שלי כמזכיר. החליף אותי במליאה המזכיר הבא אחריי. בחמש השנים האחרונות אני שוב חבר במליאה, הפעם בזכות העובדה שאיני חבר במזכירות אורטל. מניסיוני אני יכול לקבוע חד-משמעית, שהמחויבות של חברי המליאה לטובת הגולן בתקופה שכיהנו בה מזכירי היישובים לא נפלה כהוא זה מכפי שהיא היום. ולכן, מן הראוי היה שהמליאה תהיה מורכבת מן ההנהגות של היישובים. כלומר, טוב היה אילו מזכירת אורטל הייתה הנציגה במליאה, ולא אני. בסופו של דבר, נציגי היישובים במליאה הם חלק מהנהגת היישוב, רובם ממלאים תפקידים מרכזיים ביישוב, חלקם מזכירים או יושבי ראש ועדים לשעבר. האם המחויבות שלהם ליישוב שהם מייצגים קטן יותר מאשר של חברי הוועד או המזכירות הנוכחית? כמובן שלא. ולכן, אין שום היגיון בשיגעון, זולת כסת"ח. ואם המטרה היא למנוע ניגוד עניינים מושחת – אל דאגה, מושחתים יידעו לעקוף כל כסת"ח.

את הטרלול הצדקני, הכסת"חי של ניגוד העניינים, אני יכול להציג בעוד שתי עובדות שאני קשור אליהן; המעידות על ההחמרות המיותרות בשנים האחרונות.

שרון פז אגאי, מנהל המרכז הקהילתי, היה חבר מזכירות אורטל כשנבחר לתפקיד. עם כניסתו לתפקיד הוא נדרש לעזוב את המזכירות, כדי למנוע ניגוד עניינים. איזה ניגוד עניינים יכול להיות בין ניהול המרכז הקהילתי לחברות במזכירות היישוב? החשש שמנהל המרכז יעדיף את האינטרס של היישוב שלו על פני האינטרס האזורי. וכאשר הוא פרש מהמזכירות, היישוב שלו פחות חשוב לו? הוא לא עלול לנהוג כך? כאשר החברה למתנ"סים והמועצה בוחרים תושב לניהול המרכז, יש לסמוך על מחויבותו לתפקידו, בלי הכסתוח הזה. שרון נאלץ לעזוב את המזכירות, אבל המשיך לשאת תפקיד מרכזי ביישוב – מרכז ועדת צעירים. האם היה איזה ניגוד עניינים כתוצאה מכך? כמובן שלא. גם אני ניהלתי את מתנ"ס הגולן, במשך כמעט עשור. ובמקביל, ,הייתי חבר מזכירות אורטל ורכז הקליטה של קיבוץ. מה השתנה מאז? כלום, זולת כסת"ח.

דוגמה נוספת קשורה לתפקידי כיו"ר עמותת מדרשת השילוב. היה עליי לחתום על הסדר ניגוד עניינים כחבר מליאה, כיוון שהמועצה תומכת במדרשת השילוב. וזה הגיוני. נאסר עליי להיות שותף להצבעה במליאה הנוגעת לתקציבים למדרשת השילוב. מקובל לחלוטין. נאסר עליי להיות נוכח במליאה שעה שנדון בו נושא שקשור למדרשת השילוב. זאת כבר הגזמה. אבל נאסר עליי להחליף מילה עם ראש המועצה או בעלי תפקידים במועצה בכל מה שקשור למדרשת השילוב. זה כבר טרלול צדקני.

בעבר הלא רחוק זה לא נדרש. מייסד המדרשה וראש המדרשה, חברי הטוב הרב אביה רוזן, לא היה רק חבר מליאה אלא גם חבר הנהלה. בניגוד אליי, שמכהן כיו"ר בהתנדבות, הוא ראש המכינה בפועל, בשכר. ברור שהוא לא השתתף בהצבעות על תקציבים למדרשת השילוב. אבל אף אחד לא העלה על דעתו שיש סתירה בין חברותו במליאה ובהנהלה של המועצה לפעולתו למען המדרשה מול ראשי המועצה. אבל תקנות הכסת"ח הולכות ומחריפות ומחמירות. במקום להתעסק בשחיתות אמתית, ממציאים ניגודי עניינים דמיוניים כדי לסמן וי שעשו משהו. כסת"ח – כבר אמרנו?

****

אני כותב זאת כהמשך למאמרי הקודם, שבו הזכרתי את האמירה שחברי מליאה שהם חברי אגש"חים לא יוכלו להצביע בנושאים כלכליים במליאה. כאילו אין די בתקנות הטהרניות – יש להוסיף על כך החמרות משלנו.

יקב הגולן, בראשית, מי גולן, הארגונים הכלכליים של הגליל העליון ועמק הירדן הם רק חלק מן הארגונים שבבעלות יישובי הגולן והסביבה. מי יושב במועצות המנהלים שלהם? לרוב מרכזי המשקים או יו"רי ההנהלות הכלכליות של היישובים. זה הרי מובן מאליו. ולאורך עשרות שנים, האינטרסים של הארגונים האזוריים מקודמים בידי נציגי היישובים השותפים, מתוך הבנה שאין ניגוד עניינים בין הארגון ושותפיו; שהצלחת החברה או הארגון היא הצלחת השותפים בה. הטרלול הזה טרם הגיע לארגונים הללו, וכולנו מרוויחים מכך.

כך בדיוק צריכה להיות השותפות בין המועצה והיישובים. אבל המשפוט, הבירוקרטיזציה, הצדקנות והכסת"ח כובלים את ידינו ופוגעים בנו.

* "שישי בגולן"