צרור הערות 26.5.19

* עונג שבת – לנסוע להפגנה בתל-אביב הרחוקה… זה לא בדיוק עונג השבת שלי.

אבל זו שעת חירום. זה צו השעה. כאזרח פטריוט אני חש חובה אזרחית לומר: עד כאן!

ארזתי את דגל הלאום, נסעתי לקצרין ועליתי על ההסעה להפגנה. בדרך החלו להגיע השמועות על השתתפותו של איימן עודה.

עשיתי מיד כמה טלפונים, לוודא שזה פייק ניוז. מסתבר שזאת אמת. על המקום גמרתי אומר עם עצמי – כף רגלי לא תדרוך בהפגנה הזאת.

כתבתי בקבוצת הווטסאפ של הנהגת תל"ם שראוי להחרים את ההפגנה. הרוב הגדול תמכו בעמדתי.

נסעתי להפגין על דמותה המוסרית של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. לא להפגין יחד עם מפלגה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית ותומכת בדמוקרטיה של אסד.

אילו הייתי במכוניתי, הייתי מסתובב מיד. אבל הייתי לכוד בהסעה. נסעתי עד תל-אביב. בארלוזורוב ירדתי מן האוטובוס, חציתי את הרחוב ועליתי על האוטובוס הראשון לקריית שמונה. במחניים המתינה לי אשתי היקרה והסיעה אותי הביתה.

התענוג המפוקפק ארך 7 שעות ו-36 דקות. לא נעים. אבל לפחות אני שלם עם מצפוני ויכול להביט במראה.

* יחד יהודים וערבים – השאם אבו-ריא מסכנין הוא הקצין ערבי המוסלמי הראשון בצה"ל. כשהשתחרר משירות הקבע, הקים עמותה לעידוד גיוסם לצה"ל של ערבים וערביות, ושכנע לא מעט ללכת בדרכו.

אבו-ריא הוא חבר פעיל ב"יש עתיד". מיד לאחר סעודת תום צום הרמדאן הוא נסע להפגנה בת"א.

ראוי היה לתת לאבו-ריא לנאום, ולהפגין את השותפות של יהודים וערבים, ישראלים פטריוטים, בהפגנה נגד השחיתות והחסינות.

ובשום אופן אסור היה להזמין לבמה את ראש מפלגתו של עופר כסיף.

* המפגין נגד השחיתות – מביך, ממש מביך, לראות את העבריין המושחת, האסיר המשוחרר אהוד אולמרט בהפגנה נגד השחיתות. איזו עזות מצח.

אבל… כשמארגנים הפגנה, אין שליטה על זהותם של המפגינים. זאת מדינה חופשית, וכשמזמינים את הציבור, אי אפשר להעמיד סלקטורים בכניסה.

לעומת זאת, מי שמארגן הפגנה שולט על זהות הנואמים. כפי שאף אחד לא היה מעלה על דעתו להזמין את אולמרט לבמה, לנאום נגד השחיתות, כך אסור היה בשום פנים ואופן להזמין לבמה מנהיג של מפלגה אנטי ישראלית, שמזדהה עם האויב ותומכת בטרור.

* אידיוטים שימושיים – החלטתי לעשות אחורה פנה ולא להשתתף בהפגנה שאני תומך בכל לבי במטרתה, הייתה החלטה מצפונית, ערכית, ללא כל חשבון. אבל כאשר אני עושה גם את החשבון הפוליטי, אני חושב שההזמנה של איימן עודה לנאום היא גם נזק פוליטי. ממש לתת תחמושת לנראטיב של "ביבי או טיבי". נדמה לי שמזמן נתניהו לא זכה למתנה כל כך מפנקת כמו השתתפות איימן עודה בהפגנה נגד חסינותו.

* הפתרון למשבר הפוליטי – הפתרון הראוי למשבר הפוליטי, הוא שהליכוד יחליף את נתניהו, ויעמיד במקומו אדם אחר, שאינו שקוע בפלילים, לא הוגש נגדו כתב חשדות חמור ואינו מנסה להעמיד את עצמו מעל החוק. ברגע שהליכוד ינהג כך, מיד תקום ממשלת אחדות לאומית עם "כחול לבן".

מה הסיכוי לכך? אפס. כי נתניהו הצליח להפוך את כל סיעת הליכוד לחבורת פחדנים צייתנים וחסרי מנהיגות מינימלית.

* אין כלום – מבחינה ציבורית וערכית – מנהיג שבורח ממשפט, למעשה הודה באשמה.

* איך יצביע עוזי דיין – במאי 2005 מונה צחי הנגבי, אז שר במשרד ראש הממשלה שרון, לתפקיד השר לענייני ירושלים. היה זה לאחר שנאלץ להתפטר מתפקידו כשר לביטחון פנים, בשל החקירה נגדו בפרשת המינויים הפוליטיים.

באותו שבוע, השתתפתי בקונגרס של המועצה הציונית בישראל, שנערך בירושלים. יו"ר המועצה הציונית בישראל באותה תקופה, אלוף (מיל') עוזי דיין, תקף בנאומו את המינוי. "ציון במשפט תיפדה", הוא ציטט, והוסיף שמינוי אדם שחשוד בפלילים ובשחיתות לשר לענייני ירושלים, מבזה את דמותה ומהותה של ירושלים.

היעלה על הדעת שח"כ עוזי דיין ייתן את ידו לניסיון של ראש ממשלת ישראל שעל סף כתב אישום על שוחד (!) להסתתר מאחורי עיוות החסינות ולמלט את עצמו מאימת הדין? שעוזי דיין יצביע בעד העמדתו של נתניהו מעל החוק ובכך להפיכת השחיתות לנורמה מקובלת בחברה הישראלית? מתוך הערכתי העמוקה לעוזי דיין, איני יכול להעלות זאת על דעתי.

* הכל משיל – אמון הציבור במערכת המשפט ובעיקר בבית המשפט העליון נפגעה מאוד בשנים האחרונות. אם בעבר, מוסד זה נהנה מהאמון הגבוה ביותר, קרוב ל-100% בכל הסקרים, היום הוא נמוך בהרבה, פחות מ-60%.

יש לכך שלושה גורמים מרכזיים. א. האקטיביזם השיפוטי הקיצוני של בית המשפט העליון, שהנהיג משפטיזציה של מערכות החיים בישראל, תחת הכותרות של אהרון ברק "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". ב. הסתה שיטתית וממושכת בימין נגד בית המשפט, שחרגה מהמחלוקת על האקטיביזם השיפוטי והייתה לניסיון לשפוך את התינוק עם המים ולהרוס את מערכת המשפט, שעצמאותה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ולבטל את הביקורת המשפטית על הכנסת ואפילו על הממשלה, שמשמעותה שלטון ללא מיצרים, ללא איזונים ובלמים. ג. הפיכתו של ראש הממשלה נתניהו, מאחד המגנים החשובים ביותר על בית המשפט ועצמאותו, לעומד בראש הניסיון להחריב את המערכת, מהרגע שבו החל להסתבך בפלילים, והאינטרס האישי שלו החל לסתור את האינטרס הלאומי.

ולמרות הכל, עדין האמון הציבורי בבית המשפט, גבוה לאין ערוך מאמון הציבור במערכת הפוליטית, באותם סקרים בדיוק. ולכן, הטענה הנואלת, שהכפפת מערכת המשפט לשליט, שזאת משמעות הצעות ההפיכה השלטונית נגד בית המשפט, כאילו זה "רצון העם", היא שקר.

כמי שמתנגד למשפטיזציה, אני מתנגד לפוליטיזציה. כפי שאני מתנגד לתפיסת "הכל שפיט", אך אני מתנגד לגישת "הכל משיל". שלטון-על של שליט אחד, ששלוש הרשויות כפופות אליו למעשה, ואין בו מערכת איזונים ובלמים, הוא איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלי.

* משפט הרחוב – תועמלן נחות של נתניהו, שכתב בשבוע שעבר שמוטי גילת צריך לשבת מאחורי סורג ובריח, כתב למחרת: "היועץ המשפטי, הסגנים שלו וכל מי שסביבו צריכים לשבת בכלא".

על איזה סעיף בחוק? כנראה "רצון העם".

* האם ישראל מדינה מושחתת? – מדינה שמנהיגה מושחת אינה מדינה מושחתת. חברה שמשלימה עם השחיתות ומקבלת אותה כנורמה, היא מדינה מושחתת. היו לנו נשיא וראש ממשלה מושחתים והחברה התגוננה מפניהם, העמידה אותם למשפט והם נתנו את הדין. החברה הישראלית הוכיחה שהיא חזקה יותר ממנהיגיה המושחתים. אולם מדינה שמאפשרת לראש הממשלה, החשוד העיקרי, שעל ראשו כתב אישום (כפוף לשימוע) על שוחד, מרמה והפרת אמונים, שמאפשרת לו להסית נגד רשויות החוק והמשפט, להעליל על ראשיהם עלילות מופרכות ולהתחבא כעבריין נמלט מאחורי חסינות, היא מדינה מושחתת.

* אינפלציה – ומה אומרים הליברטריאנים, אלה שדוגלים במדינה מינימליסטית, בביטול מדינת הרווחה, בביטול תפקידיה של המדינה מלבד להיות שוטר תנועה – על ממשלת ענק בלתי מוגבלת, עם אינפלציה של משרדים מיותרים לשרים מיותרים ולכל אחד פקידוּת מיותרת, רכב שרד מיותר עם נהג מיותר ומאבטחים מיותרים ותועפות סגני שרים מיותרים (סגן שר הוא תפקיד מיותר מעיקרו)?

* מהיכן יבוא הכסף? – מהיכן יבוא הכסף לאחזקת כל השרים המיותרים ומגנוניהם הבזבזניים? אולי מביטול בתי המשפט בישראל.

* פרקטיקה פוליטית מקובלת – ב-1956 פרש חבר סיעת הפועל המזרחי בעיריית ירושלים רחמים כלנתר מסיעתו, וחבר לקואליציה תמורת מינוי לתפקיד סגן ראש העיר. המדינה כולה סערה כתוצאה מן המקרה חסר התקדים. האיש הפך לדמות מגונה, ובמשך שלושה עשורים לאחר מכן, הביטוי כלנתריזם היה רווח בשיח הפוליטי, כשם גנאי לאופורטוניזם, לפוליטיקה מסואבת, מלוכלכת ומושחתת, לבוגדנות תמורת טובת הנאה.

במערכת הארצית תופעה כזאת לא עלתה על הדעת. ח"כים שפרשו מסיעתם, עשו זאת בשל סיבות אידיאולוגיות, ולרוב תוך ויתור על אפשרויות קידום. כך היה כשגאולה כהן ומשה שמיר פרשו מן הליכוד בשל התנגדותם לנסיגה מסיני, כאשר יוסי שריד פרש ממפלגת העבודה כשהחליטה להצטרף לממשלת אחדות לאומית וכאשר קהלני וזיסמן פרשו מפלגת העבודה בשל נכונותה לסגת מהגולן ועקב התנגדותם להסכם אוסלו ב'. בכל המקרים הללו, הח"כים הנ"ל פרשו ממפלגתם כאשר סטתה מהבטחותיה לבוחר.

בגין חטא בגניבת ח"כ מהאופוזיציה, כאשר צירף לממשלתו את משה דיין שנבחר לכנסת מטעם המערך. אולם הוא, לפחות, עשה זאת מתוך אמונה אישית בדיין כמדינאי ומנהיג, וכמי שיוכל לחזק את מעמד ישראל בעולם, שנרתע מהמהפך וראה בבגין מנהיג קיצוני ומחרחר מלחמה. עצם ההצעה להצטרף לממשלתו הייתה לגיטימית, אך מן הראוי היה שדיין יחזיר את המנדט ויתפטר מן הכנסת.

מי שהפך את הנוהג הנפסד והמושחת הזה לפרקטיקה פוליטית היה שמעון פרס. תחילה, בשנת 1982, שפיתה את הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ מהליכוד לערוק ממפלגתם ולחבור למפלגתו. התופעה הגיעה לשפל בתרגיל המסריח, כאשר פרס שיחד בהצעות לתפקידי שרים + שריון ח"כים ושרים ממורמרים מן הליכוד, כמו שריר, מודעי, גולדשטיין וגרופר. לא בכדי זכה התרגיל לכינוי "מסריח", ושיא הסירחון בו היה לכידת העריקים.

המעשה הנואל והמושחת הזה עורר מיאוס בקרב הציבור כלפי הפוליטיקה בכלל, והמערכת הפוליטית מיהרה לחוקק חוקים שיקשו מאוד על המהלך.

ממשיך דרכו של פרס בדרך זו הוא נתניהו. הוא ניסה לנהוג כך כלפי ח"כים מ"קדימה" וכעת כלפי ח"כים מכחול לבן.

חוה לייבוביץ', ממעריצותיו של נתניהו, נזעקת להציג את המעשה כנורמטיבי, ומכנה את הפעולה הזאת "פרקטיקה פוליטית מקובלת".

מה מקובל כאן? הח"כים אינם נבחרים ישירות בידי הציבור. הציבור בוחר רשימות לכנסת. הציבור מעניק ייפוי כוח, מנדט, למפלגות לייצג אותו. ח"כ שנבחר ברשימת כחול לבן, קיבל מנדט להתנגד לנתניהו ולמה שהוא מייצג. אם יערוק לליכוד, פירוש הדבר בגידה בבוחרים וגניבת מנדט. מי שמשדל ח"כים באמצעות שוחד פוליטי, והתייחסות לחברות בממשלה כאתנן – מנהיג פוליטיקה מושחתת.

יש לציין, שעל פי החוק, שחוקק בעקבות התרגיל המסריח, ח"כ שפרש אינו יכול לקבל תפקיד. כלומר, ההבטחות ששליחו של נתניהו הבטיח לח"כ יברקן אינן חוקיות. מן הסתם, אילו הצליח לשכנע אותו (אילו הכיר אותו היה מבין שאין טעם לנסות), הוא היה משנה את החוק באמצעות הרוב האוטומטי, ומסביר שזה לגיטימי כי זה "רצון העם" ש"אמר את דברו".

* מיצובישי – העריקה הפוליטית בעלת המשמעות ההיסטורית הגדולה ביותר בתולדות המדינה, הייתה של גונן שגב ואלכס גולדפרב, שבזכותה היה לממשלת רבין רוב לחסום את שריון חוק הגולן ולהעביר את הסכם אוסלו. השניים הצביעו בניגוד מוחלט למנדט שקיבלו, והיו אלה שהכריעו את הכף.

ולמה לא מניתי אותם ברשימת פיתויי העריקות? כיוון שכאן המקרה היה שונה.

בחקיקה שבעקבות התרגיל המסריח, שנועדה למנוע עריקות בודדים, נאמר שכאשר שליש סיעה ומעלה פורשת, מדובר בפילוג, והפורשים מוכרים כסיעה בכנסת. סיעת צומת בכנסת ה-13 מנתה 8 ח"כים. כשנתיים לאחר הבחירות פרשו ממנה שלושה ח"כים – גונן שגב (לימים סוחר סמים ומרגל למען איראן), אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ', והקימו את סיעת ייעוד. כעבור שנה, ייעוד הצטרפה לקואליציה. יש לציין, שמתחילת הדרך רבין רצה סיעה ימנית בקואליציה, וניהל מו"מ עם המפד"ל וצומת. ויתכן שאילו נכנסו, ההיסטוריה הייתה אחרת.

גונן שגב מונה לשר ואלכס גולדפרב לסגן שר.

מבחינת רבין, היה זה מהלך פוליטי לגיטימי ומקובל. אבל מבחינתם – היה זה מעשה בוגדני וציני. אגב, כאשר ייעוד הצטרפה לקואליציה, אסתר סלמוביץ' פרשה ממנה.

שיא הסירחון בפרשה הזאת היה סמוך להצבעה על שריון חוק הגולן. שר השיכון פואד בן אליעזר הסתגר במשך שעות עם סגנו אלכס גולדפרב, והעניק לו עוד ועוד סמכויות ואחריות על חברות ממשלתיות, עד שהתרצה והצביע עם הממשלה.

רשומה זו אינה ראשונה וגם לא עשירית שלי בנדון, מאז שאלכס גולדפרב איים לתבוע אותי תביעת דיבה, אם אחזור על דבריי.

* המבוגר האחראי – בתקופת המאבק על הגולן, שאותו הקפדנו לנהל על פי חוק וכמופת של מאבק דמוקרטי (אפילו את המובן מאליו, כביכול, חסימת כבישים, לא עשינו), הזמין את עצמו אלינו אדם ששמו חמי בן נון, עם הצעה לשינוי אופי המאבק. הוא נשא באוזנינו הרצאה מרתקת וחילק לנו ספר מרתק, ששמו, כתוכן הצעתו – מרי אזרחי.

האמת היא, שאפילו לא הבנתי האם הוא באמת תומך בנו, או משתמש במאבקנו כדי לקדם את המסר של מרי אזרחי, שהיא פיתוח משנתו של יריב קשה שלנו – פרופ' ישעיהו ליבוביץ'.

דחינו מכל וכל את רעיונותיו. הוא דיבר על מאבק באמצעות הפרת חוק, שביתות המוניות, סרבנות בצה"ל, אי תשלום מסים, התפטרות המונית של אנשי השירות הציבורי וכד'.

היינו אמנם במצב קשה מאוד, כאשר ממשלות ישראליות איימו להניף עלינו את הגרזן, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, להחריב את מפעל חיינו, להפוך אותנו לפליטים בארצנו וכל זאת תמורת מה שידענו היטב (היום כמעט הכל מבינים זאת) שהינו אסון לאומי.

ואף על פי כן, נהגנו באחריות. ולדעתי, בזכות עובדה זו העם היה עם הגולן וניצחנו במאבק.

גם היום, מול האיום החמור על מדינת החוק, נשמעים קולות למרי אזרחי. וגם אותם אני דוחה מכל וכל ורואה בהם איום חמור.

דווקא כאשר ראש הממשלה, מסיבות אנוכיות של הצלת עורו מאימת הדין, שובר את כללי המשחק ונוהג בחוסר אחריות לאומית משווע, חובתנו – אזרחים פטריוטים ושומרי חוק הנאבקים נגד המגמות הללו, להיות המבוגר האחראי, ולא להוסיף עוד שמן לתבערה.

* אל תתנו להם שריוניות.

* דין רקטה – ההתיישבות היא לוז הציונות. היא הכאת השורשים של העם היהודי במולדתו, ארץ ישראל. היא היוצרת את הריבונות של מדינת ישראל על שטחי ארץ ישראל ומקיימת אותה. זאת יודע גם האויב. כאשר המחבלים מציתים את שדות הנגב, הם אינם עושים זאת רק לשם הנזק החומרי המסוים של החקלאים, אלא כדי לפגוע בסמל הריבונות והציונות, כדי להשיג תמונת ניצחון על הציונות.

מדיניות של הבלגה והכלה על הצתת שדות הנגב המערבי, זה הקיץ השני ברציפות, היא פגיעה בציונות ומכה להתיישבות.

ובכלל, מדינה אינה מאפשרת התנקשות בריבונותה וכבר 14 חודשים ריבונותנו בגבול עזה הייתה למרמס.

מדיניותנו כלפי טרור ההצתות צריכה להיות ברורה – דין הצתה כדין רקטה. וכאשר המחבלים מציתים עשרות שריפות ביום, על ישראל להגיב כפי שהייתה מגיבה על מטח של עשרות רקטות.

* אנטישמים עם מטען גנטי יהודי – גדעון לוי סיפר במאמר במוסף "הארץ" על בדיקת DNA שעשה לחקירת שורשיו, והתברר שהוא ב-100% יהודי, ומכאן הוא התרברב, שאינו יכול להיות אנטישמי.

אז יש לי חדשות בשבילו. אפשר להיות אנטישמי שה-DNA שלו יהודי. יתר על כן, אנטישמי שאלה מקורותיו הגנטיים הוא הנחות שבאנטישמים. דוגמה? גדעון לוי.

ודוגמה נוספת – אילנה המרמן. מבריחת השב"חים ופורעת החוק הסדרתית הזאת, פרסמה בשוקניה פשקוויל נאצה נגד הבונדסטג, הפרלמנט הגרמני, על כך שהגדיר את BDS כתנועה אנטישמית, בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, באיחוד כוחות של הקואליציה והאופוזיציה. מאמרה היה רצוף שטנה נגד מדינת ישראל ותמיכה נלהבת בהחרמתה.

המרמן נעלבה. אוי אוי אוי. ובכן, גב' המרמן, הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות. הם יודעים איך זה מתחיל ולאן זה מוביל. לא בכדי יוזם ההחלטה היה הנציב מטעם ממשלת גרמניה למלחמה באנטישמיות.

ועל פי הגדרתם המדויקת כל כך, הפשקוויל של המרמן, שכנראה גם המטען הגנטי שלה הוא יהודי, הוא התגלמות האנטישמיות.

* לא לצורר – מי יהיה ראש הממשלה הבא של בריטניה? רק לא הצורר האנטישמי קורבין.

* אש זרה – בין האדמו"רים שהדליקו מדורות ל"ג בעומר בקבר הרשב"י בהר מירון, היה הסקס-מניאק, עבריין המין "הרב" ברלנד. ואוי לחרפה.

כתב ב"הארץ" יוני קדם, עיתונאי דתי, בוגר מוסדות חינוך חרדיים: "ביום כזה, אני מתבייש ברבנות הראשית לישראל. איך אתם רוצים שאזרחי ישראל יסמכו על החותמת הכשרותית שלכם שאמורה להתנוסס על כל מוצר שנמכר בארץ, בעוד אתם לא משגיחים על התדמית הרבנית ונותנים לגיטימציה לעבריין מין מורשע באחד המקומות הקדושים ביותר ליהדות האורתודוקסית? אני בטוח שאם נשות הכותל או אנשי התנועה המסורתית היו רוצים לערוך אף הם הדלקה במתחם ציון הרשב"י, הייתם נשכבים על הגדר כדי למנוע את הדבר. כל בר דעת מבין שלאפשר לאדם כזה לערוך הדלקה בל"ג בעומר במירון, חמור שבעתיים מאשר לאפשר לרפורמים או לקונסרבטיבים לערוך הדלקה דומה באותו יום ובאותו מקום".

טעות של הכותב – הגוף שסרח ואיפשר את התועבה לא היה הרבנות הראשית אלא משרד הדתות.

  * ביד הלשון

מבוא מודיעים – אסון כבד פקד את המושב מבוא מודיעים, במועצה האזורית מודיעין, סמוך למחלף בן שמן, שארבעים מתוך חמישים בתיו נשרפו כליל בשריפה הגדולה השבוע, שפרצה ביער בן שמן.

מקור השם הוא היישוב הקדום מודיעים, עירם של החשמונאים. ועל שם מי העיר מודיעין? על שם היישוב הקדום מודיעין, עירם של החשמונאים.

אז איך נקראה עירם של החשמונאים – מודיעין או מודיעים? התשובה היא כן. כלומר, בשני השמות. הנו"ן והמ"ם מתחלפות, הנו"ן מחליפה בארמית (ובעברית במבטא ארגנטינאי) את המ"ם. במקורות היא מופיעה לעתים כמודיעים ולעתים כמודיעין, וכן כמודעים, כמודיעות, מודיעית ומודעית.

וכל השמות הללו נובעים מכך שהכפר היה כנראה על ראש הר, שהודלקו בו משואות להעברת הודעות, כמו הכרזה על ראש חודש וכד'.

המושב מבוא מודיעים עלה לקרקע ב-1964 בידי גרעינים של תנועת "עזרא" – תנועת נוער תורנית לאומית, שבאותם ימים הוגדרה חרדית לאומית. ב-1970 עברו המתיישבים לנקודת הקבע שלהם במבוא חורון, שבאזור לטרון. את מקומם במבוא מודיעים החליפו הרב שלמה קרליבך וחסידיו, רובם עולים מארה"ב. הם החליפו את שם היישוב למאור מודיעים, אך ועדת השמות הממשלתית לא קיבלה את השם וחברי המושב קיבלו את הדין; מאור מודיעין הוא שמה של האגודה השיתופית החקלאית שלהם, והיישוב עצמו נשאר בשמו המקורי.

* "חדשות בן עזר"

מודעות פרסומת

מאה פניות

נהנינו משנת גשמים ברוכה ביותר, וזהו אושר גדול מאין כמותו. אך יש לו גם מחיר, שיש להתמודד אתו. הגשמים פגעו מאוד בכבישי הגולן ופערו בהם בורות; הן בכביש 91, הכביש הראשי, ויותר מכך בכבישים המשניים.

אם חלילה יקרה אסון כתוצאה מבור כזה, סביר להניח שבעקבותיו יתוקן המפגע הספציפי. אך הרי איננו רוצים להמתין לאסון כדי לתקן מפגעים.

פניתי בנדון לראש המועצה חיים רוקח. אמנם הגורם האחראי על הכבישים אינו המועצה כי אם חברת נתיבי ישראל (לשעבר מע"ץ), אך לבטח יש למועצה מילה ויכולת השפעה באשר לנעשה בתחום שיפוטה.

תשובתו של רוקח הייתה שהוא אכן פנה בנדון, והתשובה שקיבל הייתה: "אבל אף תושב לא התלונן, אז מה אתה רוצה?" ההמלצה שלו הייתה שנפנה בהמוננו לנתיבי ישראל. "כשהמועצה פונה זאת פניה אחת. אם יהיו מאה פניות, זה הרבה יותר משמעותי".

כל שנדרש הוא להיכנס לאתר של נתיבי ישראל, להיכנס לדף "מפגע" ולדווח על המפגע.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

חדשות בעתיקות

האם נכון להשאיר אתרים היסטוריים תחת מסתורין ותעלומה, או שרצוי לחקור ולחשוף אותם עד תום? שאלה זו לא הייתה חלק מסדר היום בכנס קצרין והגולן לארכיאולוגיה, אבל היא מיקדה התייחסויות רבות.

עורר אותה ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח, שבדברי הברכה שלו סיפר על השקעה צפויה של מיליונים באתר רוג'ם אל הירי, אך הוסיף: "אבל תשאירו קצת תעלומה, קצת מסתורין". פרופ' יוני מזרחי, שחפר וחקר ברוג'ם אל הירי, פתח את דבריו בהצהרה שרוג'ם אל הירי כבר אינה תעלומה. מגלה גמלא יצחקי גל, שביקש את רשות הדיבור מבין הקהל, תקף את הרומנטיקה של מסתורין, ודיבר בזכות המחקר והמדע שתפקידם לגלות ולחשוף. אך מי שהיטיב לסכם את המחלוקת היה הארכיאולוג הראשי של הגולן מטעם רשות העתיקות אורן זינגבוים, שקבע שככל שאנו חושפים יותר ויודעים יותר – כך נפתחות יותר ויותר שאלות חדשות. ואכן, כמעט כל ההרצאות בכנס הסתיימו בהצגת סימני שאלה שנוצרו או נותרו, דווקא בעקבות החשיפות.

בלג בעומר נערך כנס קצרין והגולן לארכיאולוגיה ה-6, שחזר לאולם התרבות בקצרין, לאחר ארבעה כנסים שנערכו במכללת אוהלו. בחוץ נמדדו למעלה מ-40 מעלות חום, אך בתוך האולם הנוכחים ביקשו שוב ושוב להעלות את טמפרטורת המזגן, כי הם קופאים. הכנס הוא סוג של פגישת מחזור – אותם הפנים כבכל שנה; של שוחרי הארכיאולוגיה וידיעת הארץ והגולן; אנשי הגולן והסביבה.

הכנס נפתח בדברי ברכה של ראשי המועצות בגולן חיים רוקח ודימיטרי אפרצב ושל המנהל המדעי של מכון שמיר למחקר ד"ר ירון דקל. שלושתם דיברו על חשיבות ההעמקה בהכרת העבר שלנו בגולן, כדי לשאוב את הכוחות למפעל ההתיישבות שלנו בגולן. בלשונו של רוקח: "העבר מושך אותנו לעתיד". רוקח התחייב שגם בתנופת פיתוח לא נפגע בערכי הטבע בגולן. אפרצב סיפר, שכעולה חדש, מה שחיבר אותו לארץ ישראל ולגולן היו הממצאים הארכיאולוגיים, כמו קצרין העתיקה. "הדרך הטובה ביותר לאהוב את המולדת", הוא אמר, "היא לגעת בה".

כבכל כנס, הרצאת הפתיחה הייתה של אורן זיגבוים מרשות העתיקות, שתיאר את התפתחויות המחקר והפיתוח הארכיאולוגיים בגולן – החל בחפירות המושפעות מצרכי הפיתוח והרחבת היישובים והנחלות, דרך סקרי פיתוח ועד מיזמים קהילתיים וחינוכיים. הוא הקדיש את עיקר דבריו למצודת הרוקאד, מצודה תלמיית בדרום הגולן, סמוך לגדר המערכת עם סוריה, שנחשפה בחפירת הצלה לפני חמש שנים. מדובר במצודה שנבנתה כנראה במאה ה-3 לפנה"ס, על מפגש הנהרות ירמוך ורוקד. זיגבוים עצמו היה בין מנהלי החפירה.

כותרת המושב הראשון הייתה "ארץ רפאים בגולן". המושב כלל הרצאה על אתר רוג'ם אל הירי ושלוש הרצאות על הדולמנים בגולן ומחוצה לו. פרופ' יוני מזרחי מהמכללה האקדמית עמק יזרעאל הרחיב בסיפור אתר רוג'ם אל הירי והמחקר עליו, שאותו הוביל בעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד. הארכיאולוגית אניה קליינר, בת מרום גולן, הרצתה על חפירת הצלה של דולמנים במאגר חושן. פירוש המושג דולמן הוא שולחן [דול] אבן [מן], והוא מתאר מבנה אבן הבנוי משתי אבנים עומדות נטועות באדמה ועליהן מונחת אבן כיסוי.

אורי ברגר מרשות העתיקות סיפר בהרצאתו סיפור בלשי, שיותר משעסק בארכיאולוגיה עצמה, עסק במחקר על מחקר ארכיאולוגי. הוא סיפר על מחקר שערך בעקבות מסע של האחים הנסיכים מווילס יורשי העצר לכתר הבריטי, אלברט ויקטור ואחיו הצעיר ג'ורג', לימים המלך ג'ורג' החמישי. במסע לא"י באפריל 1882 הם תיארו מספר דולמנים שזיהו מדרום לכפר ע'ג'אר, בשטחי הנוחיילה שמצפון וממזרח לתל דן. הממצא תואר בזיכרונותיהם כאחד משיאי מסעם לארץ הקודש. אולם מאז לא נמצא זכר לאותם דולמנים. ברגר סיפר על שיחזור נתיב מסעם שהביא לגילוי אותם דולמנים. הצגת התמונות של הדולמנים היום סמוך לאיור הדולמנים לפני 130 לא הותיר מקום לספק – אלה הדולמנים המלכותיים.

המושב השני הוקדש לאתר מג'דוליה, שלצד הדרך העולה לנטור, שבחפירות בה התגלה יישוב יהודי מהתקופה הרומית.

ערן מאיר החופר באתר, ציין בראשית דבריו שכל ארכיאולוג בטוח שהאתר שלו הוא החשוב ביותר בעולם, והוא שמח להציג כך גם את האתר שבו הוא חופר. אך מי שאולי הפתיע היה חופר עין קשתות פרופ' חיים בן-דוד, שבפתח הרצאת הפתיחה של המושב הצהיר, שהאתר במג'דוליה חשוב יותר גם מאתר עין קשתות, אף שאינו יפה יותר. אתר זה מסייע לנו למצוא את החוליה החסרה, בין התגליות ההיסטוריות על היישוב היהודי בגולן בתקופת בית שני, ליישוב היהודי בגולן בתקופה הביזנטית. מה קרה באותן 300 שנה? איך חיו היהודים? איך נראו בתי הכנסת שלהם? מג'דוליה חושף לראשונה את החיים האלה. תגליות מג'דוליה סייעו לו בפיענוח ממצאים משרידי בית כנסת עתיק שנמצא מתחת לבית הכנסת מן התקופה הביזנטית בעין קשתות (אום אל-קנאטיר).

יוזם החפירה במג'דוליה ומנהלהּ ד"ר מיכאל אזבנד הרצה על בית הכנסת שנחפר במג'דוליה ועל קטע הפסיפס שנחשף בו. ערן מאיר ממכון שמיר ומכללת אוהלו הרצה על מתקן לייצור כלי חרס שנתגלה במקום, שהוא המתקן הראשון מסוגו שהתגלה באזור בזלתי. ד"ר קייט רפאל הרצתה על כפר ממלוכי מימי הביניים שהתגלה אף הוא במג'דוליה. רוב הרצאתה הוקדשה לרקע על הממלכה הממלוכית. רפאל אמרה בהרצאתה, שהגולן, שהיום נחשב פריפריה במדינת ישראל, היה מרכז בממלכה הממלוכית, בזכות קרבתו לדמשק, העיר השניה בגודלה ובחשיבותה בממלכה, אחרי קהיר. היא הציגה מטבע זהב מסוף התקופה הממלוכית שהתגלתה באתר.

המושב השלישי עסק בבתי כנסת שהתגלו בגליל. פרופ' ג'ודי מגנס מאוניברסיטת צפון קרוליינה ריתקה את הקהל בהרצאה שהייתה גולת הכותרת של הכנס, על תגליות הפסיפס בבית הכנסת הגדול מן המאה החמישית שנחשף בחוֹקוֹק (ולא חוּקוּק, כפי שאנו נוהגים לטעות). בית הכנסת מרוצף פסיפסים מרהיבים ביופיים, המתארים את סיפורי המקרא (סיפורי שמשון, תיבת נח, יונה הנביא, קריעת ים סוף ועוד), מדרשי חז"ל, גלגל המזלות ואפילו דמויות מן המיתולוגיה היוונית. אילו מין יהודים אלה, ציטטה מגנס שאלות שהופנו אליה, אם הם מציגים את המיתולוגיה היוונית, והשיבה: "אלה יהודים כמוני. זאת היהדות שלי", בהתכוונה ליהדות שאינה מסוגרת ומסתגרת אלא פתוחה לעולם, לתרבותו ולאמנות שבו. אחד המאפיינים היפים והמרגשים בפסיפסים הללו, הוא שכל הכתובות שבהם הן בעברית.

אחרון הדוברים, אחיה כהן תבור, הרצה על סופה של כורזים היהודית. המסר המרכזי שלו היה, שהנה הוא שוחט את הפרה הקדושה על אודות "אלפיים שנות גלות" כאשר הוא מוכיח שעד לפני אלף שנה היו בא"י חיים יהודיים ויצירה יהודית. נדמה לי שהיו בדבריו יותר משמץ של יוהרה. מה הסיפור שלו? האם מישהו מהנוכחים לא ידע על היישוב היהודי בארץ ישראל באותן אלפיים שנה. הרי כל ההרצאות על האתרים היהודיים בגולן עסקו בתקופה הזו. כאשר אנו מדברים על אלפיים שנות גלות, הכוונה לתקופה שבין חורבן בית המקדש ואובדן העצמאות היהודית ועד הקמת מדינת ישראל, שזו תקופה של קרוב ל-1,900 שנה ואנו מעגלים זאת לאלפיים. אמנם כן, לאורך כל תקופת הגלות הייתה נוכחות יהודית בארץ ישראל, ונוצרו בה יצירות חשובות ביותר כמו המשנה והתלמוד הירושלמי.

הכנס השאיר טעם של עוד וציפיה לכנס השביעי, בשנה הבאה.

* "שישי בגולן"

דרשות לפרשת "במדבר"

פרשת "במדבר" תשס"ט – קבלת שבת באורטל

בשעה טובה אנו מתחילים לקרוא השבת את החומש הרביעי בחמישה חומשי תורה – "במדבר". במרכז פרשת השבוע, פרשת "במדבר" – מיפקד של בני ישראל.

התיאורים אודות יציאת בני ישראל ממצרים אינם מבשרים את המראה של המִפקד המופיע בפרשתנו. תמונת בני ישראל היוצאים למצרים נראית כתמונה של בלגן לא מאורגן, של עם עבדים וערב רב, חסרי משמעת, המאופיינים באנרכיה. עד פרשת "יתרו" בספר שמות, שיטת ההנהגה של משה מאופיינת בחוסר סדר – באיש אחד, המנהיג משה, שמן הבוקר עד הלילה שופט את בני ישראל הבאים אליו עם בעיותיהם האישיות.

והנה, התמונה הנגלית בפרשה זו, חודשים אחדים אחרי יציאת מצרים, זמן קצר אחרי קבלת התורה, שונה לגמרי. כאן נגלית לנגד עינינו המשתאות תמונה של משמעת מופתית. אלוהים מצווה את משה, ומיד עם שלם נעמד למפקד, כל שבט תחת דגלו, בהובלת מנהיג השבט ששמו מופיע בראשית הפרשה. כל השבטים מסודרים סביב אוהל מועד, בכל כיוון שלושה שבטים, כל שבט במקום שלו, ובתוך כל שבט – כל משפחה יודעת את מקומה וכל פרט את מקומו. בהתארגנות מהירה, עם המונה כמה מיליונים (כיוון שרק הגברים בני העשרים ומעלה, לא כולל שבט לוי, מונים 603,550 איש) מסתדר למפקד, נספר והנתונים זורמים במהירות ובדייקנות למשה.

לשם מה נערך המפקד? נוסח הספירה של כל שבט ושל העם כולו מדבר על מספר האנשים "מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא". מכאן, שמטרת המפקד, כנראה, לארגן את הצבא שיצא, או-טו-טו, למלחמה, לכבוש את א"י. התמונה הנגלית במפקד – תמונה של עם מסודר, מאורגן וממושמע, מפיחה בנו, הקוראים, רוח אופטימית. הנה, אוסף העבדים הפך בתוך חודשים ספורים לאומה מסודרת, המוכנה לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. ההתארגנות סביב אוהל מועד, נותנת את התחושה שאין המדובר רק בסדר ומשמעת, אלא גם בתוכן רוחני שהגוף הלאומי נבנה סביבו – היפוכה המוחלט של פרשת עגל הזהב.

בעוד שלוש פרשות ניווכח שהתמונה שנגלתה לעינינו בפרשת "במדבר" אינה אלא מצג שווא. בפרשת המרגלים, התברר שהעם אינו בשל לכיבוש הארץ וליישובה, מאחר והוא מאס בארץ חמדה. לא בכדי נענש העם בארבעים שנות נדודים במדבר, עד שיוחלף דור העבדים הזה.

עם המואס בארץ חמדה, הוא עם של עבדים, שאינו ראוי ואינו בשל לריבונות.

אתמול חגגנו את יום ירושלים. בשל השבת, הוקדם החג ביום אחד, אולם התאריך האמיתי של יום ירושלים חל היום, כ"ח באייר. היום לפני 42 שנה, צה"ל שחרר את העיר העתיקה. מספר השנים שחלפו מאז, גדול יותר מכל שנות נדודי בני ישראל במדבר. והנה, גם היום רבים בתוכנו מואסים בארץ חמדה. לא מעטים בזים ליום ירושלים ולמה שהוא מסמל ורואים ביום הגדול בו שוחררה ירושלים יום של אסון.

ונשאלת השאלה, האם עם המואס בארץ חמדה, ראוי לריבונות ולעצמאות? שמא מתקיים בתוכנו תהליך הפוך לתהליך שעברו אבותינו בסיני, ומאומה אנו הופכים לאוסף של עבדים?

****

ואחרי סימני השאלה הכואבים הללו, אני חייב לעבור למשהו אופטימי, הנוגע לזהות היהודית שלנו, כיהודים, ישראלים וחילונים. "איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד, סביב לאוהל מועד", נכתב בפרשתנו.

המשורר והמחנך בארי צימרמן דרש את הפסוק בשיר הבא:

אבותינו מנגד לבית אבותם / חנו / בית חדש הקימו, מנהג אבותם / שינו // כך נבראנו, קרועי מועד / נבוכי תאריך / מחדשי חידושים כשצריך / וכשלא צריך. // בא מועד, עת לשוב / בית אבותינו / להפוך את הרבים / לרבותינו // אוהל מועד הוא שלנו / אם יש בו או אין בו אל / ואנחנו סביבו נחנה / ככל בני ישראל.

****
יום ירושלים הוא יום הזיכרון הממלכתי לזכר העולים מאתיופיה שנספו במדבר בסודן, בדרכם לא"י. 4,000 יהודים, ובהם משפחות שלמות נספו במסע. השיר "המסע לא"י" של חיים אידיסיס, בביצועם של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא", מתאר את המסע הזה. נאזין ונשיר:

הירח משגיח מעל,
על גבי שק האוכל הדל
המדבר מתחתי, אין סופו לפנים,
ואמי מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

אור ירח החזק מעמד,
שק האוכל שלנו אבד
המדבר לא נגמר, יללות של תנים,
ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.

ובלילה תקפו שודדים,
בסכין גם בחרב חדה
במדבר דם אימי, הירח עדי,
ואני מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

בירח דמותה של אימי,
מביטה בי, אמא אל תיעלמי
לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,
לשכנע אותם שאני יהודי.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון לפני ירושלים.

דרשה לפרשת "במדבר" תשע"א
קבלת שבת באורטל 27.5.11

השבת אנו מתחילים לקרוא את ספר "במדבר" – החומש הרביעי בתורה; הספר המתאר את קורות בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר.

הספר הזה – הוא בעצם תקלה. הוא לא אמור היה להיכתב. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, ועמדו לקראת השלב הבא בתהליך הגאולה – הכניסה לא"י, כיבוש הארץ והתנחלות בה. אולם חטא המרגלים, בו נעסוק בעוד שלושה שבועות, טרף את הקלפים. עם ישראל נענש, גאולתו נדחתה ונגזרו עליו 40 שנות נדודים במדבר, עד שייתם כל דור יוצאי מצרים. ולא רק בארבעים שנות נדודים נענשנו. על פי המדרש, חטא המרגלים, אירוע הנהי המתבכיין של העם אחרי ששמע את חוות דעתם התבוסתנית של המרגלים, אירע בט' באב. על כך אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני נותן לכם בכיה לדורות". שני בתי המקדש חרבו בתאריך זה. חטא המרגלים, על פי מדרש זה, הוא הגורם לכל הפורענויות של עם ישראל לאורך הדורות. על מה לקו בני ישראל בעונש כבד כל כך? על שמאסו בארץ חמדה.

ביום רביעי הקרוב, ימלאו 44 שנים לשחרור העיר העתיקה, ליום הגדול בו ירושלים אוחדה לה יחדיו. בקרב הציונות הדתית, יום ירושלים הוא יום חג של ממש, כמעט כמו יום העצמאות. ואילו בציבור שלנו, החג הזה אינו קיים. במקרה הטוב הציבור החילוני מתייחס לחג באדישות, ובמקרה הפחות טוב בחמיצות ובניכור, לעתים אפילו בבוז, כאילו צרה גדולה פקדה אותנו עם שחרור העיר העתיקה. ונשאלת השאלה – שמא גם אנו מואסים בארץ חמדה?

פרשת "במדבר" היא פרשה – ממש מצ'עממת. מה משעמם יותר משנתון סטטיסטי? תיאור של מסדר צבאי. עיקרה של הפרשה הוא שילוב של שנתון סטטיסטי מדוקדק המתאר את מספר החיילים בכל שבט ומשפחה, בפורמט החוזר על עצמו לעייפה, תוך תיאור מפורט, לפרטי פרטים, של מסדר צבאי. במה חטאנו שנגזר עלינו השעמום הזה?

מקובל עלינו שאין בתורה אף אות מיותרת. לא כל שכן – פרשה מיותרת. אם הפירוט המדוקדק הזה מובא בפרשה, חזקה על התורה שאין זה מקרה, שהתיאור הזה נועד לשדר לנו מסר, ועלינו לחפש ולמצוא אותו. מהו המסר? הנה, זו הצעתי.

רגע לפני הכניסה לארץ, מקיימים בני ישראל מִפגן של עוצמה בלתי רגילה. חודשים אחדים אחרי שיצאו בני ישראל כערב רב, כאספסוף, אנו רואים צבא מסודר ומאורגן לעילא ולעילא. אלוהים מצווה את משה, ומיד עם שלם נעמד למִפקד, כל שבט תחת דגלו, בהובלת מנהיג השבט ששמו מופיע בראשית הפרשה. כל השבטים מסודרים סביב אוהל מועד, בכל כיוון שלושה שבטים, כל שבט במקום שלו, ובתוך כל שבט – כל משפחה יודעת את מקומה וכל פרט את מקומו. בהתארגנות מהירה, עם המונה כמה מיליונים (כיוון שרק הגברים בני העשרים ומעלה, לא כולל שבט לוי, מונים 603,550 איש) מסתדר למִפקד, נספר והנתונים זורמים למשה במהירות ובדייקנות שלא היו מביישות אף מערכת ממוחשבת.

לשם מה נערך המפקד? נוסח הספירה של כל שבט ושל העם כולו מדבר על מספר האנשים "מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא". מכאן, שמטרת המפקד, היא לארגן את הצבא שייצא, או-טו-טו, למלחמה, לכבוש את א"י. התמונה הנגלית במפקד – תמונה של עם מסודר, מאורגן וממושמע, מפיחה בנו, הקוראים, רוח אופטימית. הנה, אוסף העבדים הפך בתוך חודשים ספורים לאומה מסודרת, המוכנה לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. ההתארגנות סביב אוהל מועד, נותנת את התחושה שאין המדובר רק בסדר ומשמעת, אלא גם בתוכן רוחני שהגוף הלאומי נבנה סביבו – היפוכה המוחלט של פרשת עגל הזהב.

התיאור העוצמתי הזה יוצר בנו ציפיות גדולות. בקרוב מאוד ניווכח, שכגודל הציפיות, גודל האכזבה. התיאור הזה מסביר לנו מהי עוצמה לאומית אמיתית. באין חוסן רוחני, ללא נחישות ודבקות במטרות הלאומיות, ללא אמונה אמיתית בצדקת הדרך – העוצמה הפיסית, הצבאית והכלכלית, עלולים להתגלות כמסגרת חלולה, כעורבא פרח, כמשענת קנה רצוץ. עם המואס בארץ חמדה – שום כוח פיסי לא יחליף את החולשה הזאת.

זה המסר של הפרשה. וזה גם הלקח לימינו.

 

נווה הנשיא

האם יקום בגולן יישוב על שמו של טראמפ, כפי שהציע נתניהו? אם כן, לא יהיה זה תקדים. מספר יישובים יהודיים בא"י מנציחים מנהיגים זרים על פועלם למען הציונות וישראל.

כזהו בלפוריה, מושב העובדים בעמק יזרעאל, המנציח את שמו של הלורד ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, בזכות הצהרת בלפור שהכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי (כלומר מדינה ריבונית) בארץ ישראל. המושב עלה לקרקע ב-1922 במלאת חמש שנים להצהרת בלפור. במקום פעלה חווה חקלאית כבר משנת 1919.

בלפוריה אינו היישוב היחיד המנציח את גיבורי הצהרת בלפור. על ההצהרה חתום, אמנם, בלפור, אך האיש שקיבל את ההחלטה הוא ראש הממשלה דיוויד לויד ג'ורג'. לא מגיע לו יישוב? מגיע גם מגיע.

על שמו של לויד ג'ורג' נקרא קיבוץ רמת דוד, בעמק יזרעאל המערבי, שנוסד ב-1926. סמוך לקיבוץ נמצא בסיס חיל האוויר, שנקרא אף הוא, בשם הקיבוץ, רמת דוד.

כזהו גם כפר טרומן בשפלה, המנציח את שמו של נשיא ארה"ב טרומן, המנהיג הזר הראשון שהכיר במדינת ישראל, ביום הכרזתה, וסייע רבות לישראל הצעירה. המושב כפר טרומן הוקם בידי חיילים משוחררים מחטיבת הראל בפלמ"ח ב-1949 ונקרא בני הראל. כעבור שנים אחדות שינה את שמו, כדי להנציח את נשיא ארה"ב.

יישוב נוסף בארץ ישראל, שקרוי על שם מנהיג אמריקאי, הוא טל שחר. טל שחר?! מי זה טל? מי זה שחר? טל זה בן או בת? ושחר?

לא טל ולא שחר, אלא מורגנטאו. המילה מורגן היא בגרמנית בוקר. טאו היא טל.

אז מיהו אותו מורגנטאו?

הנרי מורגנטאו הבן, מנהיג יהודי אמריקאי, היה שר האוצר בממשל רוזוולט, בשנים 1934-1945. מורגנטאו היה דמות מפתח בשיקום כלכלת ארה"ב אחרי השפל הגדול של ראשית שנות ה-30 ונחשב לאחד משרי האוצר המוצלחים בתולדות ארה"ב.

עם הקמתה של מדינת ישראל, בימים הקשים של מלחמת השחרור, עמד מורגנטאו בראש המגבית היהודית המאוחדת, שגייסה משאבים רבים לעזרת ישראל העניה. לאחר מכן היה ממקימי הבונדס.

שמו גרמני, כי אביו, הדיפלומט האמריקאי הנרי מורגנטאו האב, היה יליד גרמניה.

מושב טל שחר נמצא בין בית שמש לגדרה, סמוך לערוץ נחל שורק. הוא עלה לקרקע בספטמבר 1948, בידי חלוצים שעלו מטורקיה (רוב התושבים), כורדיסטן, פרס ומרוקו.

טל שחר הוא אחד מ-32 יישובים שממשלת ישראל החליטה להקים בעיצומה של מלחמת השחרור לאורך הכביש לירושלים, כדי להבטיח את השליטה הישראלית על הציר ולמנוע את חזרתם של הערבים שישבו על אדמות אלו עד המלחמה.

שמו המקורי של היישוב היה טל בוקר, אך הוא שונה לשם טל שחר, בעל אותה משמעות אך צליל יפה יותר. טל שחר הוא מושב עובדים של תנועת המושבים.

טרומן אמנם היה המנהיג הראשון שהכיר בישראל, והיה בין מובילי החלטת כ"ט בנובמבר, אולם בין שני האירועים הללו הוא הפעיל לחץ כבד על בן גוריון לא להכריז על הקמת המדינה. מנהיג שתמך בהכרזה והמריץ את בן גוריון לא להסס, כי זו הזדמנות בלתי חוזרת, היה ראש ממשלת צרפת ליאון בלום.

ליאון בלום היה ראש הממשלה היהודי של צרפת. בלום היה מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ולאחר מכן ייסד את החזית העממית של כל המפלגות האנטי פשיסטיות. הוא ישב במאסר בתקופת ממשלת וישי הפרו-נאצית, המשת"פית עם הנאצים. הוא הגיע לשיא תהילתו בנאומיו המזהירים במשפט הראווה שנערך נגדו, שהיו "אני מאשים" נגד ממשלת וישי. בלום היה ראש הממשלה זמן קצר לפני מלחמת העולם השניה ושוב אחריה. הוא היה פרו ציוני מובהק.

על שמו נקרא קיבוץ כפר בלום, בגליל העליון. כפר בלום עלה לקרקע ב-1943, והנציח את המנהיג הצרפתי, למרות שמייסדיו היו עולים מאנגליה.

קיבוץ כפר מסריק בגליל המערבי, מנציח את שמו של "אביה של צ'כוסלובקיה" – מייסדה ונשיאה הראשון תומאס מסריק, שהיה לוחם צדק, ידיד היהודים, לוחם ללא חת באנטישמיות ואוהד הציונות. כפר מסריק, הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי, שעלה לקרקע ב-1940, שלוש שנים לאחר מותו של מסריק.

ומאירופה לאפריקה. איזה יישוב מנציח את שמו של מנהיג אפריקאי?

קיבוץ רמת יוחנן במועצה האזורית זבולון, מנציח את שמו של ראש ממשלת דרום אפריקה, אוהד הציונות, יאן סמאטס. יאן הוא יוחנן.

הקיבוץ עלה לקרקע במוצאי שמחת תורה תרצ"ב, 1931. שמו הראשון היה רמת הצפון, ושם נוסף שניתן לו היה אוּשָׁה, המחיה את שמה של אושה העתיקה. ב-1935 הוחלט לקרוא ליישוב רמת יוחנן, על שמו של יאן סמאטס. מיד ניטע עץ בקרבת הקיבוץ, והוחלט שבו יוקם יישוב חדש, שיקרא אושה. וכך היה.

מספֵּר חברי מֵאייקֶה יפה, חבר רמת יוחנן, וההיסטוריון הבלתי רשמי של הקיבוץ: "בזכות שינוי השם קיבלה רמת יוחנן תרומה נדיבה שאפשרה הקמת מתחם תרבות מפואר במושגים של אז ועשתה עמו הרבה דברים טובים. לימים, בשנות ה-60, התברר שיוחנן סמאטס, כראש ממשלת דרום אפריקה – מעבר להיותו תומך גדול בציונות היה גם ממניחי התשתית החוקתית לאפרטהייד ונחשב כטריפה מצד חברי תנועות הנוער הציוניות בדרום אפריקה, שעלו בהמוניהם לישראל. כשהביעו תרעומת על כך באוזניי, הצעתי שנשאיר את השם, אך ניקרא לו על שם רבי יוחנן בן-זכאי בעל הזכויות הרבות… (אגב – לפני כשנתיים הגיעה משלחת של מאות מעולי דרום אפריקה ונכדו או נינו של יאן סמאטס לביקור מרגש ברמת יוחנן – אז אולי נשאיר את היוחנן, וכל אחד ייחס אותו למי שמתאים לו…)".

****

אחרי שנוכחנו שקריאת יישוב על שמו של מנהיג זר אינו תקדים, אלא דבר מקובל, וחלק מן המנהיגים הללו הונצחו עוד בחייהם, כדאי לבחון האם נכון לקרוא ליישוב בגולן על שמו של טראמפ.

אין ספק – טראמפ עשה מעשה חשוב ביותר למען הגולן והוא ראוי להוקרה על כך. יתר על כן, ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל בגולן מצטרפת להכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין האיראני והקיצוץ המשמעותי בתמיכת האמריקאית לאונר"א (ארגון שנזקו לישראל ובעיקר לסיכויי השלום גדול יותר משל חמאס).

השאלה היא, האם ההוקרה צריכה להתבטא בקריאת שמו של יישוב על שמו. לדעתי – לא.

אני מתנגד עקרונית להנצחת אישים בעודם בחיים.
בוודאי ובוודאי שאני מתנגד עקרונית להנצחת אישים שעדיין מכהנים בתפקידם. יש בכך יותר משמץ של חנופה, יותר מקורטוב של קרתנות ויותר מקמצוץ של פולחן אישיות.

מן הראוי שהנצחת אישים תעשה כאשר כבר תהיה פרספקטיבה היסטורית על פועלם. טראמפ הוא דמות שנויה במחלוקת, ורק ההיסטוריה תשפוט את נשיאותו.

אבל נתניהו רוצה, נתניהו לוחץ ואולי בלי קריאת שם על שמו של טראמפ לא יקום היישוב. מה עושים?

****

את קיבוץ כפר הנשיא ברמת כורזים, צמוד לטובא-זנגריה, כולנו מכירים. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1948. הוא קם בעיצומה של מלחמת השחרור, על הגבול, והיה יישוב-מִשְׁלָט. מקימי הקיבוץ היו חברי תנועת "הבונים" בבריטניה, ולכן שמו הראשון היה קיבוץ הבונים. לאחר מכן שונה שמו לכפר הנשיא, על שמו של נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן.

מי יודע שכפר הנשיא קרוי על שמו של ויצמן? מי שמתעניין.

נראה לי שזו דרך נאותה לממש את החלטתו של נתניהו לקרוא יישוב בגולן על שמו של טראמפ. כפר הנשיא כבר תפוס, אבל הוא יכול להיקרא עין הנשיא, נווה הנשיא, גבעת הנשיא, רמת הנשיא, רמות הנשיא, מעלות הנשיא, מורדות הנשיא, יד הנשיא, תל הנשיא וכד'.

מי יידע שנווה הנשיא קרוי על שמו של טראמפ? מי שיתעניין.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 22.5.19

* העם אמר את דברו – בהיותי בן 11 השתתפתי בהפגנה הראשונה בחיי. הייתה זו הפגנה של תנועות המחאה, בהנהגת מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה בשל מחדל מלחמת יום הכיפורים.

ההפגנה התקיימה בגן הוורדים בירושלים באפריל 1974. קצת יותר משלושה חודשים קודם לכן, ב-31.12.73, חודשיים לאחר מלחמת יום הכיפורים, נערכו הבחירות, והמערך בראשות גולדה ניצח, עם 51 מנדטים. העם אמר את דברו, למרות המלחמה והמחדל.

ואכן, הממשלה התפטרה. ועד היום, המחאה נחשבת לאחת מפסגות הדמוקרטיה הישראלית.

איש לא העלה על דעתו לומר את השטות שהפגנות נגד הממשלה מנוגדות לדמוקרטיה, כי "העם אמר את דברו". העם הנו סך כל האזרחים, וכשאזרחים שאכפת להם מפגינים למען שינוי, הם חלק מן העם האומר את דברו. וכאשר מנסים לבצע פוטש נגד הדמוקרטיה, להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים, אין סיבה המצדיקה יותר יציאה לרחובות.

* אני תומך בשינוי חוק החסינות – הניסיון הנואל של נתניהו לחקיקה פרסונלית המשנה חוק יסוד כדי למלט עצמו ממשפט ולהעמיד את עצמו מעל החוק כל כך מסריחה, שלידה – ניסיון של נתניהו לקבל חסינות במסגרת החוק הקיים נראה נורמטיבי. אין זה מן הנמנע, שלנוכח הביקורת הציבורית, לא ישונה החוק ונתניהו ישיג חסינות על פי החוק הקיים.

ולכן חשוב לומר – החוק הפרסונלי הופך את השערוריה ליותר מבאישה, אבל עיקר הסירחון הוא בעצם הניסיון להימלט מאימת הדין, בכל דרך שהיא. החסינות נועדה להגן על ח"כים במילוי תפקידם, כדי למנוע מהשלטון לחסום אותם. למשל, שלא יעצרו בשל הפגנה בלתי חוקית, או בשל עליה להר הבית, בשל התבטאות קיצונית או שימנעו מהם ביקור אסירים וכד'. החוק לא נועד לחסן ח"כים החשודים בפלילים מפני משפט על ההאשמות נגדם. שינוי החוק ב-2005, ביוזמת הליכוד, היה תוצאה של שני מקרים שבהם ח"כים נהגו כגילדה ומנעו העמדה לדין של חבריהם. המיאוס הציבורי הביא את הכנסת להבין שעליה לשנות את החוק.

אין מנהיגות ללא דוגמה אישית, ומן הראוי שנצפה ממנהיגינו, בוודאי מראש הממשלה, להיות מופת של רמה מוסרית גבוהה לאין ערוך יותר מלא להיות עבריין פלילי. אבל לתת חסינות על עבירות פליליות?! איזה פרצוף יהיה למדינה שלנו? על מה נחנך את ילדינו?

אני בעד שינוי חוק החסינות. יש לשנות את החוק כך שיוגדר חד משמעית, שאין שום חסינות ושום אפשרות לחסינות על עבירות מסוג פשע (רצח, שוחד, אונס, גניבה, עבריינות מין וכד').

* תיק 5000 האוסטרי – בעקבות "מערכת יחסים נורמלית בין פוליטיקאי לתקשורת" נוסח תיקי 2000 ו-4000, סגן הקנצלר של אוסטריה נאלץ להתפטר מתפקידו. אפילו לא נפתחה חקירת משטרה. בעצם, בסך הכל גיא פלג קרא הקלטות מהמו"מ בין נוני מוזס ונתניהו, ושטראכה התפטר בתוך פחות מ-24 שעות, מפאת הבושה.

* מהלכים אימים – הלינץ' נגד גדעון סער נועד להלך אימים על ח"כים ישרים אחרים בליכוד, לבל ישכחו שמשימתם העליונה היא לחלץ את נתניהו ממשפט, ושישכחו משטויות כמו מצפון, אתיקה, נורמות וערכים. יש בסיעת הליכוד ח"כים ישרים רבים. השאלה היא כמה מהם אמיצים.

* אחדות לאומית – אהוד בן עזר מאשים את "כחול לבן" באחריות לכל דבר רע שיקרה כאן בשנים הקרובות, כיוון שאינם מצטרפים לממשלת אחדות בראשות נתניהו (כאילו שנתניהו רוצה בה).

אני דווקא תומך בכך ש"כחול לבן" תצטרף לממשלת אחדות בחמישה תנאים: א. נתניהו יתחייב לא לנסות כל דרך מילוט מאימת הדין. ב. נתניהו יתחייב שאם יוגש נגדו כתב אישום לאחר השימוע, בו ביום הוא יתפטר מתפקידו. ג. נתניהו יתחייב לשים קץ למסע ההסתה נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. ד. נתניהו יודיע שכל עוד בראש הממשלה ניצב חשוד בפלילים, לא יתקיים כל דיון על שינוי במעמד המערכת המשפטית, מפאת ניגוד עניינים קיצוני. ה. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידי שרי "כחול לבן".

* רצון העם – בדף הפייסבוק של בוגי יעלון, רובץ מארב אוטומטי של טוקבקיסטים, שפותח באש של "תגובות", על כל רשומה שהוא מעלה. עשרות "תגובות" של הסתה, נאצה וניבולי פה. אחת לדוגמה, מהרשומה האחרונה, כללה את המשפט: "שופטי בג"ץ צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח". אגב, אתמול קראתי בדף של אחד מתועמלני נתניהו הנחותים ביותר, שהעיתונאי מוטי גילת צריך לשבת מאחורי סורג ובריח. וניסיתי לחשוב, על איזה סעיף הם ייכנסו לכלא? והתשובה: כי זה "רצון העם".

* היד שמאכילה אותי – מישהו כתב לי, שכאשר אני מבקר את נתניהו, אני נושך את היד שמאכילה אותי, כי בזכותו ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

עצם צורת החשיבה על "היד שמאכילה" אינה גישה של אזרח חופשי, אלא של עבד נרצע. בירכתי את נתניהו על חלקו בהצהרת טראמפ. אבל אני לא אוכל מהיד של אף אחד. ההכרה האמריקאית בריבונותנו בגולן, היא בראש ובראשונה הישג היסטורי של 52 שנות התיישבות בגולן של חבריי ושלי (אני רק 35 שנים). בזכות ההתיישבות ניצחנו חמישה ראשי ממשלה שהובילו לנסיגה מהגולן ולעקירת כל יישובי הגולן. אחד מהם הוא נתניהו, הן בקדנציה הראשונה והן בקדנציה השניה. בעצם, עד מלחמת האזרחים בסוריה. בכך הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

* חדשות מרעננות – איני מכיר את המועמדת לתפקיד מבקר המדינה עו"ד מיכל רוזנבוים, אבל בעצם העובדה שהמפלגות החרדיות תמכו באישה כמועמדת לתפקיד, אני רואה חדשות טובות ומרעננות.

* יעד מדיני – החלטת הפרלמנט הגרמני להגדיר את BDS כתנועה אנטישמית, היא הוכחה לכך שאין לנו כל סיבה להתייאש מאירופה. על ישראל ועל הארגונים היהודיים באירופה להציב יעד מדיני – החלטות דומות בפרלמנטים נוספים באירופה.

* תועמלן אנטישמי – אין זה מקרי שדווקא גרמניה היא הראשונה להגדיר את ה-BDS תנועה אנטישמית. הרי הם מבינים משהו באנטישמיות ויודעים לזהות את התופעה.

הנה, תגובה אנטישמית של תועמלן אנטישמי על ההחלטה: "החלטה הזויה ומקוממת, שנובעת מסחטנות ישראלית. גרמניה הפכה לסוכנות התעמולה של הקולוניאליזם הישראלי".

התועמלן האנטישמי – גדעון האו האו.

* אחריות – אני מברך את נתניהו על חזרתו למדיניות העמימות באשר לפעילות בסוריה, אחרי שעברנו את הבחירות.

* הרתעה – לא יכול היה להיות לארגוני הטרור חלום מתוק יותר מפיגוע ראווה גרנדיוזי בעיצומו של האירוויזיון, שיהדהד מקצה העולם ועד קצהו (כדוגמת הטבח במינכן, אם לא למעלה מזה). העובדה שהם לא עשו כן, מעידה שלא איבדנו את כוח ההרתעה. האויב הבין שהתגובה על מעשה כזה תהיה כזו, שהוא לא יוכל לעמוד בה.

עובדה זו מעצימה את תחושת ההחמצה ממה שקרה כאן ב-14 החודשים האחרונים. בתקופה זו, האויב הצליח לעצב כללי משחק ששחקו את ההרתעה הישראלית. על פי הכללים, כאשר הם פותחים במתקפת רקטות על האוכלוסיה האזרחית בישראל, צה"ל מגיב בתקיפות בעזה, אך ברגע שהם חשים שאינם יכולים עוד להכיל את התגובה, הם מחליטים על הפסקת אש וישראל מקבלת זאת. כלל המשחק השני, הוא שהפסקת האש משמעותה הפסקת ירי הרקטות ותקיפות חיל האוויר, אך חזרה לשגרת טרור ההצתות, שאותם ישראל מכילה, ומבליגה עליהם.

על ישראל להשתמש בכוח הרתעתה כדי לשנות את כללי המשחק הללו. להעביר לידיעת האויב, שמתקפת רקטות תביא לתגובה שרק ישראל תחליט מתי היא תסתיים, והיא תהיה קשה הרבה יותר מבסבבים הקודמים, ושדין הצתה כדין רקטה. וברגע שהאויב יפגע בריבונותנו בצורה זו או אחרת, צה"ל יכה בו בעוצמה רבה, הרבה יותר מבשנה האחרונה.

יש לציין לשבח את שני הרמזים המרתיעים בסבב האחרון – החיסול הממוקד ומיטוט רבי קומות. הייתה זו עליית מדרגה בתגובת ישראל, שעשויה לְגָבּוֹת את המסר המרתיע.

לצד כל אלה, אני בעד המשך והאצת מאמצי ההסדרה, אך בתנאי אחד – הפסקה מוחלטת של ההצתות ושל ההתפרעויות על הגדר.

* פרצוף עגל – הדבר שבלט במיוחד בפרובוקציה האנטי ישראלית של האיסלנדים באירוויזיון, היה המבע הריק והמטומטם על פניהם של הפרובוקטורים.

* סיכום האירוויזיון – לא ראיתי את התחרות, למעט שירו של קובי מרימי. אני יכול לקבוע שמכל השירים שראיתי – הוא היה הטוב ביותר. ובלי קשר – בעיניי הוא היה מקסים. ראיתי רק מאמצע המופע האמנותי – החל בעידן רייכל ואת ספירת הקולות. עידן רייכל היה מצוין. ננה בננה הייתה בושה. מדונה הייתה משעממת. בר רפאלי יפהפיה.

ואפרופו בר רפאלי – כשבני אסף היה בערך בן 17, בר רפאלי הופיעה על המרקע. אמרתי לו: "אתה רואה? כזאת אני רוצה שתביא". ומה ענה החצוף? "תביא אתה. מה אתה רוצה ממני".

* ככה? – לא יפה. אירחנו אתכם כל כך יפה. נתנו לכם חומוס ושמש. ככה?

* מחדל לאומי – תאונה, אפילו תאונה קשה, עלולה לקרות. העובדה שמישהו עשה טעות, אפילו אם היא גבתה חיי ארבעה פועלים, היא טעות, נכון יותר טעות פושעת, של אדם אחד.

אולם כאשר 20 פועלים נהרגים ב-20 יום בתאונות עבודה, ומספר ההרוגים בתאונות במשך שנה הוא עשרות – זהו מחדל לאומי. מחדל, שמחייב שינוי דרסטי בהתמודדות המדינה עם הבעיה, בחקיקה, בפיקוח, באכיפה, בהכשרה ובהסברה. לשם כך יש ממשלה.

אין בקביעה זו, כמובן, להפחית מאחריותו של כל יזם, קבלן, מנהל עבודה ופועל.

* אפשר להתבולל בישראל? – גדעון סער נמצא תחת מתקפת מלקחיים של השמאלימין הרדיקלי, כיוון שלבתו יש חבר ערבי. מנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין הולם בו על התבוללות בתו, וכמוהו שליחים-טוקבקיסטים רבים שמנצלים את ההזדמנות להלקות אותו כנקמה על שאינו הולך בסך בתמיכה עיוורת במנהיג (שגם בנו יצא עם לא יהודיה, אגב) ורון כחלילי מדבוקת שוקן שמח לאידו על כך ש"הגולם קם על יוצרו", כלומר סער הוא חלק מהגזענים/לאומנים שיצרו את האווירה הגופשטיינית וכו'. כחלילי מעודד זוגיות מעורבת דווקא כיוון שכמו גופשטיין הוא רואה בה התבוללות, והוא מסכם בשורת מחץ אוטו-אנטישמית טיפוסית: "כשם שמאות עמים וקהילות נמחקו במהלך ההיסטוריה, כך גם העם היהודי צועד בגאון אל סופו".

מעבר לגסות הרוח של כניסה חודרנית לחיים אישיים של מישהי ושל עליהום ציני על פוליטיקאי בשל חייה הפרטיים של בתו, אומר אמירה כללית.

בימי המשבר בנושא מיהו יהודי, שפירק ממשלה ב-1958, אמר יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, שההגדרה שלו למיהו יהודי אינה מי שאמו יהודיה, אלא מי שהנכד שלו יהיה יהודי. אני מקבל זאת. ואני רואה את המשכיותו של העם היהודי כחשובה מאוד, ורואה חשיבות רבה בכך שהיהודי כפרט יראה עצמו אחראי לכך.

אבל במדינת ישראל, המדינה היהודית, בעלת הרוב היהודי, שתרבותה יהודית, ששפתה עברית, אין סכנת התבוללות. ובמקרה של זוגיות בין יהודי/ה ללא יהודי/ה, סביר להניח שהלא יהודי יתבולל בתוך העם היהודי ולבטח צאצאציו וצאצאי צאצאיו (אלא אם כן היהודי בוחר ומצהיר שהוא יוצא מן העם היהודי ועובר לעם אחר). לעומת זאת, בגולה, סביר להניח שהיהודי יתבולל בסביבת הרוב. לכן, ירידה מהארץ, למשל, מסוכנת לעתיד היהודי הרבה יותר מזוגיות עם לא יהודי. הסבירות שילדיו ונכדיו של היורד מן הארץ לא יהיו יהודים, גדול לאין ערוך מהסבירות שילדיו של מי שהתחתן עם לא יהודיה יצאו מן הקולקטיב היהודי.

לכן, משימתנו הציונית היא לחזק את החינוך הציוני ואת הזיקה של היהודים הישראלים לארצם, לעמם ולמדינתם כדי לצמצם את הירידה, לפעול להגברת העליה לארץ של יהודים בגולה, ולחזק את הזיקה של יהודי הגולה למדינת ישראל וליהדות. וכן, לא לרדוף את היהודים בגולה שנישאים ללא יהודים, אלא לקרב אותם ואת בני זוגם ליהדות ולקהילה היהודית, כדי לא לאבד את צאצאיהם.

* הצעה – מוצע בזאת להחליף את שמו של עין פִּיק בדרום הגולן לעין פֵייק, על שמו של טראמפ.

* מוסמך לידה – היום, ערב לג בעומר, לפני 24 שנים, היה היום המאושר בחיי. ביום הזה הייתי לאבא. היום שבו נולד עמוס, בני בכורי.

לקראת אותו אירוע, בזבזתי מזמני היקר על אחד הדברים המטומטמים ביותר שעשיתי בחיי, אם לא ה- ; השתתפתי בקורס הכנה ללידה.

איני יודע איך זה היום, אך אז היה זה טרנד כל כך חזק, שמובן מאליו היה שכל יולדת ובן זוגה חייבים לעבור את הקורס. אחרת… איך התינוק ייצא? אז למדתי לנשום ובסך הכל הרגשתי כל כך פאתטי.

והכי מעליב, זה שלא קיבלתי בסוף תעודה שאני מוסמך ללדת.

* ביד הלשון

הכפר הירוק – לאחר מותו של בן גוריון בדצמבר 1973, הונצח שמו באתרים לאומיים כמו נמל התעופה לוד, קריית הממשלה ואוניברסיטת הנגב וברחובות במרבית ערי ישראל.

מה שפחות ידוע, הוא שבן גוריון הונצח כבר בחייו. היכן? בכפר הירוק.

איך זה? הרי הכפר הירוק נקרא על שמו של לוי אשכול, יריבו המר ביותר של בן גוריון באחרית ימיו?

במקור, שמו של בית הספר החקלאי לא היה "הכפר הירוק", כלומר הכפר שצבעו ירוק, אלא "כפר הירוק", כלומר הכפר של הירוק. מיהו הירוק? גרין. ירוק ביידיש. גרין היה שמו המקורי של בן גוריון, בטרם עברת את שמו. מייסד הכפר, חתן פרס ישראל לחינוך גרשון זק, היה מקורב לב"ג והעריץ אותו (ואף היה יועצו לענייני תכנון ובניה) והחליט לקרוא לכפר על שמו, מתוך כוונה שיחנך על ערכי יישוב הארץ והפרחת השממה ברוח חזונו של בן גוריון. אך כיוון שב"ג לא הסכים להנצחה בחייו, זק התחכם.

אולם הרמז כנראה היה דק מן הדק עד שאיש לא הבחין בו. כפר הירוק כונה בפי כל הכפר הירוק. ולאחר פטירתו של לוי אשכול (1969), נקרא המוסד: "הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול".

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: לאהוב את החיים

לאהוב את החיים / דני גרנות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 20.5.19

אני נוהג לחבר את פינתי לאקטואליה, ומה טבעי יותר מלהקדיש אותה היום לאירוויזיון? אך נדמה לי שהוא כבר יצא לכולם מהאף… אז לא אשמיע את "נתתי לה חיי" וגם לא את "Push The Button" אלא אקדיש את הפינה לנושא אחר. והנושא הוא דני גרנות.

עשיתי סקר קצר בקרב אוכלוסיית הילדים שלי, האם מישהו מהם שמע אי פעם את השם דני גרנות. תוצאות הסקר היו חד משמעיות. זאת הפעם הראשונה שהם נתקלו בשם. וכשזמזמתי להם כמה שירים, הם היו זרים לחלוטין לאזניהם. וזו כשלעצמה סיבה טובה לציין כאן את יום הולדתו השבעים, שיחול מחר.

כשאני הייתי בגיל של הילדים שלי, דני גרנות כבר היה הרבה אחרי שנות תהילתו. אבל אני עוד זוכר אותו כאחד הזמרים המובילים בישראל בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים. הוא הופיע רבות מעל המרקע, למשל כסולן השיר "מר נרקיס" שהיה שיר ביניים פופולרי בין תכניות הטלוויזיה ובשירים נוספים.

כאמור, דני גרנות נולד לפני 70 שנה בדיוק, בחיפה. הוא שירת בלהקת פיקוד דרום, יחד עם מתי כספי. במופע של הלהקה "זמר בדרום" קיבל דני גרנות שיר סולו מקסים, שאת מילותיו כתב במאי התכנית, הפזמונאי יובב כץ, "לאהוב את החיים". שיר זה העלה אותו למודעות הציבורית. מאוחר יותר הוא הקליט אותו כאזרח לתקליט הסולו הראשון שלו, והשיר הזה הוא אחד המזוהים עמו ביותר, שני אולי רק ל"מר נרקיס". זה גם השיר שנשמיע הערב.

לאחר שחרורו מצה"ל, ב-1969, יצא דני גרנות למופע משותף מצליח מאוד עם חוה אלברשטיין – "ערב שירי רחל". במופע, ששיריו הופיעו גם בתקליט, שרו השניים שירים מקסימים של המשוררת, ובהם "עקרה", "זמר נוגה" הלה הוא "התשמע קולי" בלחן של יוסף מוסטקי, "כוחי הולך ודל", "בגני נטעתיך" המקסים בלחנה המרטיט של נעמי שמר, "כנרת" המוכר כ"שם הרי גולן" "רק על עצמי" ועוד. אני אוהב במיוחד את הביצוע המשותף שלהם ל"רק על עצמי לספר ידעתי", שבו חוה אלברשטיין שרה את המנגינה ודני מלווה אותה בקול שני מקסים.

דני גרנות הופיע גם במחזמר "ירושלים שלי" מאת דן אלמגור, ובמופע משיריה של נעמי שמר, עם להקה מיוחדת של יוצאי להקות צבאיות שנקראה "חבורת בימות". המופע, בבימויו של צדי צרפתי, זכה להצלחה רבה. שני הסולנים שלו היו מירי אלוני ודני גרנות. המופע המצליח הניב כמה להיטים גדולים ובהם "שש עשרה", "בסנדלים על גשר הירקון", "בארץ להד"ם", "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"מר נרקיס" – הסולו של דני גרנות.

דני גרנות הוא זמר ומלחין, שהוציא שישה תקליטי סולו, לצד התקליטים של הרכבים בהם היה שותף. אחד מהם היה תקליט משותף עם אחיו, הזמר רפי גרנות.

אולם הצלחתו הייתה קצרת טווח. באמצע שנות השבעים הוא די נדחק מן התודעה. הלהיט האחרון שלו, באמצע שנות השבעים, היה "זה חוזר", שיר שתורגם מצרפתית.

אנחנו נשמע, כאמור, את "לאהוב את החיים". שיר מקסים, שאני אוהב אותו מאוד משחר ילדותי. היה לי בבית תקליט מתנה של חברת הביטוח "מנורה" שנקרא "לחיים ולשלום" ובו שירים על חיים ושלום, שמאוד מאוד אהבתי. ולצד "יש לי חלום" של יהורם גאון, "לחיים" של בומבה צור, "כל היונים" של יפה ירקוני ו"אני אצבע את השלכת בירוק" של יורם ארבל, התאהבתי במיוחד ב"לאהוב את החיים".

את המילים כתב הפזמונאי ושדר הרדיו יובב כץ, המוכר בעיקר בזכות שיריו "בתי את בוכה או צוחקת" ו"מלכות החרמון" והלחין יאיר קלינגר. כאמור, השיר בוצע לראשונה, כשיר סולו של דני גרנות, עוד בשירותו בלהקת פיקוד דרום.

זהו שיר אהבה לחיים; שיר הלל ליפי החיים. המספר עבר חוויה קשה, בלילה פרוע ועכור, שסער כמו היה רדוף שדים, ובו היה בסכנת חיים. לא היה ברור האם עם שחר ימצאו אותו בחיים. הוא חש שהמוות מכה בו. הוא הבין שהכל הכל עבר. מה הייתה החוויה? לא ברור, אבל אני מפרש זאת כניסיון התאבדות. אבל לבסוף, כמו באגדות הוא נשאר חי.

ולפתע, לאחר שניצל מן הסכנה, הוא החל להעריך את החיים, והם כל כך יפים. כל הדברים הטריוויאלים, שלא תמיד אנו מבחינים בהם, נחווים עתה במלוא עוצמתם ויופיים. פתאום הוא חש איזו זכיה גדולה הוא זכה, כשנשאר בחיים; שוב יש לו הזכות לפגוש בירוק שבשדרות, לקטוף חיוכן של נערות, לרוץ עם הרוח אל הים, לנדוד עם ציפורים לאי שם, לדעת צחוק ובכי של ילדים, לכתוב עוד שיר במסתורים, לחזות עוד בזריחות, והוא קורא: אלוהי! הן חי אני! עוד חי!

הרמז שממנו אני מסיק שהחוויה שחווה הייתה ניסיון התאבדות, היא בבית שבו הוא מספר איך הוא שופט מחדש את החיים ורואה אותם באור אחר לגמרי. והוא מבין שהוא היה כעיוור. "הרי על מפתני פרחה מלכות, ולא ראו עיניי את הצבעים". והוא מסכם שרק מי שקרוב היה למוות, נעור כך לאהוב את החיים.

מילים מקסימות. מנגינה מקסימה. ביצוע נפלא. השיר הזה, שיר האהבה לחיים, הוא שירת חייו של דני גרנות. ובמלאת לו שבעים נאחל לו שימשיך כך לאהוב את החיים וליהנות מהם עוד שנים רבות.

הלילה הפרוע, העכור
סער, כמו היה רדוף שדים
ידעתי שזה לא… זה לא ברור
עם שחר ימצאני בחיים.

מפל, מערבולות, גרון ניחר…
הכל נטרף ולא אדע מתי
הבנתי שהכול הכול עבר…
וכמו באגדות נשארתי חי

אפגוש עוד בירוק של השדרות
אקטוף עוד חיוכן של נערות
ארוץ עוד עם הרוח אל הים
אנדוד עם ציפורים, עוד, לאי שם

אדע עוד בכי וצחוק של ילדים
עוד שיר חדש אכתוב במסתרים
אחזה עוד בזריחות, הא אלוהי
הן חי אני… כי חי אני… עוד חי…

וכמו שופט ממרום הקתדרה
בחנתי את ימיי באור אחר
מצאתי שם כל כך הרבה שגרה
שמיים, הן הייתי כעיוור

הרי על מפתני פרחה מלכות
ולא ראו עיניי את הצבעים
רק מי אשר היה קרוב למות
נעור כך לאהוב את החיים.

אפגוש עוד…