צרור הערות ‏29.3.23

* מנהרת הזמן – כמה נתניהו היה מוכן לשלם כדי לחזור במנהרת הזמן לנאומו הראשון של הרצוג, להפסיק את החקיקה ולפתוח בהידברות על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

כמה הוא היה מוכן לשלם כדי לחזור במנהרת ת הזמן לנאומו השני של הרצוג ולהודיע שהוא מקבל את המתווה כבסיס לפשרה ולהסכמה.

כמה הוא היה מוכן לשלם כדי לחזור למוצ"ש, להיענות לפניית גלנט ולהפסיק את החקיקה.

כמה הוא היה מוכן לשלם כדי לחזור שעות אחדות אחורה, להיענות למכתב גנץ, להשיב בחיוב לידו המושטת, להפסיק את החקיקה ולפתוח מיד בהידברות.

אבל בכל צמתי ההכרעה הללו, נתניהו הכביד את לבו, כדי לא להיראות כמי שנכנע. וכך הוא הגיע למצב שבו הוא באמת נכנע.

זה המחיר של פוליטיקת הכנעה. מי שמנסה להכניע את יריביו – נאלץ להיכנע.

* זמן להפוגה – נתניהו אכזב, אמנם, כאשר אמר שהמהפכה תחודש במושב הקיץ, אבל יתכן שזה מה שהוא מסוגל לומר עכשיו. עצם הפסקת הבליץ השבוע ופסק הזמן הוא חיובי.

טוב עשו לפיד וגנץ שהודיעו על כניסה להידברות בחודש הזה.

מן הראוי שגם המחאה תצא להפוגה בתקופה הזאת. הרי אם לא תהיה הסכמה והמהפכה תתחדש, אפשר לחזור ולחדש את המחאה. אבל אני שמח שלפחות השביתה הכללית הופסקה ויום השיבוש בוטל.

אני משוכנע, שעם רצון טוב ניתן להגיע לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, שתשמור על עצמאות הרשות השופטת, אך תסדיר ותנסח מחדש את מערכת היחסים בין הרשויות, כולל הגדרה מצמצת לנושאים והסיבות שעליהם מותר לבטל חוקים, באיזה רוב ובאיזה הרכב של בית המשפט ותאפשר פסקת התגברות ברוב סביר (לפחות 70 ח"כים). ניתן בהחלט להגיע לרפורמה ש-75% מהציבור יתמוך בה והשאר יוכלו לחיות אתה.

* דורס את ביטחון המדינה – הדי-9 שיצא לדרוס את מדינת החוק ואת מערכת המשפט, דורס את החברה, הכלכלה והביטחון.

* ראש ממשלה מטורף – נתניהו דירדר את ישראל למצב הביטחוני הקשה ביותר מאז הימים הקשים בתחילת מלחמת יום הכיפורים. וכאשר ישראל נמצאת תחת המדרון הזה, והאיומים מכל עבר גואים וצה"ל מתפורר, נתניהו, בצעד מטורף, פיטר את גלנט כיוון שאמר את האמת.

ראש הממשלה מטורף!

עם מי הוא ילחם? עם נמושות כמו שרת התעמולה? עם כלומניק כמו קרעי? עם פרחח איש כנופיות כמו בן גביר?

* בין גלנט לנתניהו – נאומו לאומה של שר הביטחון יואב גלנט היה מעשה אמיץ של מנהיג לאומי, המעמיד את האינטרס הביטחוני והקיומי של האומה מעל שיקולים תועלתניים אישיים.

גלנט הציב לנתניהו סולם, שיאפשר לו לרדת מן העץ, שעליו הוא מתבצר.

נתניהו בעט בסולם, כפי שבעט בסולם שהציב לו הרצוג.

גלנט הוכיח עצמו כמנהיג אמת, שסיכן במודע את הקריירה הפוליטית שלו למען ביטחון ישראל. נתניהו הוכיח שהוא איבד כל קשר עם המציאות. האיש פשוט לא כשיר.

* עיטור הגבורה האזרחית – הייתה לי ביקורת חריפה על גלנט בשנים האחרונות. לא פעם הצטערתי לראותו מתקרנף. למשל, בהצבעותיו הבוגדניות עם האופוזיציה למדינה נגד האינטרס הלאומי, הביטחוני והדמוגרפי, כמו הצבעת קואליציית ביביטיבי נגד חוק האזרחות ועוד.

אבל יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. השעה של גלנט הייתה בנאומו לאומה במוצאי שבת. היה זה רגע נדיר, שבו אזרחי ישראל ראו בשידור חי איך נולד מנהיג לאומי.

לפני שבועות אחדים כתבתי רשומה שכותרתה "געגועיי לקהלני". הזכרתי אך קהלני, בניגוד לגיבורי קרבות אחרים שהשתפנו בפוליטיקה, מרד במנהיגו הנערץ יצחק רבין, כאשר ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. הבעתי תקווה שגיבורי הקרבות גלנט, דיכטר וניר ברקת ינהגו כך ויצאו נגד המהפכה המשטרית.

לקח קצת זמן, אך גלנט התעשת ועשה זאת. הוא זינק על הרימון, בהעדפת האינטרס הלאומי והביטחוני על פני שיקולי קריירה פוליטית אישית. האם דיכטר וברקת ילכו בעקבותיו? (את מי שימהרו להשיב בשלילה, אני מבקש להשיב עם יד על הלב, מה היו עונים אם לפני שבוע הייתי שואל שאלה כזאת על גלנט).

* יוותר על מצפונו? – אין שום הבדל בין עמדותיו של אבי דיכטר לאלו של גלנט. דיכטר יודע, בדיוק כמו גלנט, את האמת על האסון שאליו דירדר נתניהו במרוץ האיוולת את מדינת ישראל.

גלנט דבק באמת ובמצפונו ואיבד את תפקיד שר הביטחון. האם דיכטר יאבד את מצפונו כדי לקבל את תפקיד שר הביטחון?

* לא כינס את הקבינט – שר הביטחון דרש פעמים אחדות מראש הממשלה לכנס את הקבינט, כדי שהוא, הרמטכ"ל וראש השב"כ יציגו בפני חברי הקבינט את האיומים הביטחוניים המידיים על ישראל אם תמומש, חלילה, המהפכה המשטרית.

נתניהו סירב. די בכך כדי לקבוע שהאיש אינו כשיר להנהגה לאומית.

נתניהו העניק לחברי הקבינט מתנה – בוועדת אגרנט הבאה הם יטענו שלא ידעו.

מצד שני, מה כבר יכול הקבינט של בן גביר להועיל בדיון על המצב הביטחוני?

* תשובה ליד המושטת – פיטורי גלנט הם התשובה של נתניהו להושטת היד של גנץ.

האיש גמר. הוא לא כשיר.

* דבוקת מי האפסיים – הלינץ' שדבוקת לויןאמסלםרגבדיסטלקרעיגוטליב וחבר מרעיהם ולצדם הצייצן, המעי הגס של "המשפחה" יאיר נתניהו הג'ורה, עשו ליואב גלנט, מעידים ששלולית מי-האפסיים הדלוחה של הליכוד אינה ראויה לגלנט. גלנט מתאים יותר לליכוד של פעם.

* הפוזה של ביטן – בניגוד לגלנט, דיכטר, אדלשטיין, ניר ברקת, גילה גמליאל, דני דנון וחברי ליכוד אחרים, שאני מקווה שיצביעו על פי מצפונם, במקרה של ביטן – אני מודה שאיני קונה את הפוזה שלו. הוא מושחת, נאשם בפלילים, היה נער השליחויות של נתניהו, שתמך בהתלהבות בכל שיגיונות הביביזם עד שלא מונה לשר.

אבל מה? האצבע שלו בכל מקרה נמצאת בכנסת. הלוואי שיצביע נגד המהפכה המשטרית, ויהיה שותף להצלת הדמוקרטיה הישראלית.

* שיא הצביעות – כפי שכתבתי פעמים רבות – אני מתנגד לגילויי הסרבנות של לוחמי המילואים. ברור שמי שנושא בעיקר האחריות זו הממשלה שדרדרה אותנו למצב שגרם לסרבנות, אולם חוסר האחריות של הממשלה המופקרת אינו מצדיק חוסר אחריות של האזרחים. ההיפך הוא הנכון – באין אנשים היה אתה האיש. הרי מישהו צריך להיות כאן המבוגר האחראי.

אבל כששרי ממשלת המשתמטים, שעומדת להביא לאישור הכנסת את חוק יסוד: השתמטות, מטיפים ללוחמי המילואים – הם שוברים את שיאי הצביעות וההתחסדות, אפילו של עצמם.

* זרעי הסרבנות העתידית – התנגדתי בכל לבי לעקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, אך משהממשלה והכנסת קיבלו את ההחלטה ולא שינו אותה, ברור היה לי שצה"ל חייב לציית להחלטה ושכל החיילים צריכים לציית לפקודות. לצד יציאתי נגד ההתנתקות יצאתי נגד הקריאות לסרבנות.

ואכן, מתנגדי ההתנתקות בדרך כלל נהגו באחריות. הסרבנות הייתה שולית מאוד.

מה יקרה אם ממשלה עתידית תחליט על עקירת יישובים? אני מקווה מאוד שזה לא יקרה, אבל אם זה יקרה – תהיה סרבנות המונית, עד כדי חוסר יכולת לבצע את ההחלטה. וזרע הסרבנות הזאת נזרע בימים האלה. בניגוד לסרבנות השירות בלבנון, סרבני השירות ב"שטחים" וסרבני השירות בהתנתקות, שהיו בעייתיים מבחינה עקרונית, אך זניחים בהשפעתם בשל שוליותם, הפעם אנו עדים לסרבנות המונית. האם אותם סרבנים ותומכיהם אינם נותנים לעצמם דין וחשבון על משמעות המעשה? האם אין הם חושבים על הבוקר שלמחרת?

* עבירה גוררת עבירה – כצפוי, יצא מכתב של מילואימניקים בצוותי קרקע בחיל האוויר, שהודיעו ש"לא יתנדבו" למילואים בשל השהיית המהפכה. כמובן שזה מעשה מגונה. אך גם ה"אי התנדבות" של מתנגדי המהפכה הייתה מגונה. וברור שעבירה גוררת עבירה, סרבנות גוררת סרבנות, ומי שסרב לא יכול לברוח מאחריותו לסרבנות של יריביו.

מי שגרם לכל המצב, זו הממשלה חסרת האחריות במרוץ האיוולת של המהפכה. אך חוסר האחריות של הממשלה, אינו מצדיק חוסר אחריות של סרבנים. וחוסר אחריות של סרבנים א' לא מצדיק חוסר אחריות של סרבנים ב'. כל אחד חייב לראות את עצמו כאילו עתידה של מדינת ישראל מונח על כתפיו, ולא להיתלות באחרים כדי להצדיק מעשים חסרי אחריות.

הסרבנות היא מסוכנת. כפי שכתבתי לאורך כל השבועות הללו – היא מסוכנת לא פחות מהמהפכה המשטרית המסוכנת. היא גם חרף פיפיות, כפי שהוכח מהר יותר משציפיתי.

אגב, האם נתניהו יפטר את שר הביטחון שימנה, אם לא ילחם בנחרצות בסרבנות החדשה הזאת?

יש לגבש הסכמה לאומית רחבה בנושאים רבים. אחד החשובים בהם הוא גבולות המאבקים הציבוריים. את הסרבנות יש להוציא אל מחוץ לתחום של כל מאבק.

לפקודה תמיד אנחנו!

* עיר מקלט לעבריינים – אם הממשלה תמנה לשר עבריין שנידון למאסר בפועל אחרי הרשעתו – האם בג"ץ יוכל להתערב? על פי חוק מגה-שחיתות המכונה דרעי 2, התשובה היא שלילית.

* מתפכחים – יהורם גאון ועמית סגל מבטאים את המוני המתפכחים.

* למה חייב להיות בג"ץ עצמאי וחזק? – כדי להגן על אזרחי ישראל מפני הקמת צבאות פרטיים של פוליטיקאים פשיסטים מן הזן של הכהניסט, רק כי הממשלה תלויה ברצונו הרע.

* לא פראיירים – כשנתניהו חתם עם סמוטריץ' ובן גביר על ההסכמים הקואליציוניים, לא עלה על דעתו שהוא יכבד אותם. הרי מעולם הוא לא כיבד הסכמים. מבחינתו, הסכמים קואליציוניים הם משוכה שהוא צריך לעבור כדי להגיע לשלטון. מאותו רגע, אין בהם עוד צורך. כך הוא נהג תמיד. מה שהוא לא הבין, זה שהפעם לא מדובר באנשים תמימים, שוחרי טוב המפרשים את הזולת כבעל כוונות טובות, כמו בני גנץ ושאול מופז. הפעם מדובר בפוליטיקאים ערמומיים וקשוחים לא פחות ממנו. הם אוחזים באשכיו ולא מרפים. וכך נתניהו נאלץ למלא את ההסכם ולהכניס את סמוטריץ' לחבל בביטחון המדינה כסָרְבֶּה משרד הביטחון. ועכשיו, כדי שלא יפרוש, הוא שב ואישרר את הבטחתו המופקרת לכהניסט, להקים מיליציה משלו.

נתניהו מבין שרק בג"ץ יכול להציל אותו מעצמו. אני מקווה שהוא ייקח זאת בחשבון בהידברות.

* ק.ק.ק. ברישיון – בתמורה להסכמתו הנדיבה להישאר שר בממשלתו, סחט הכהניסט מראש הממשלה, שאותו הוא אוחז בביצים, הקמת מיליציה כהניסטית "ממלכתית" בראשותו.

זה יהיה שילוב של קו-קלוקס-קלאן להב"ה ולה-פמיליה, אבל עם רישיון.

מה תעשה המיליציה הפרטית של בן גביר? פוגרומים בערבים? שפיכת דם מפגינים נגד המשטר?

הכל מותר בשביל להישאר בשלטון? אין לנתניהו שום קווים אדומים?

בהידברות על רפורמה בהסכמה יש לדרוש את ביטול ההחלטה על המיליציה הכהניסטית.

* הדרך ללבנון – המיליציה הפרטית של בן גביר – לבנוניזציה של ישראל.

* מודל לחיקוי – למה בן גביר רוצה מיליציה פרטית? כי הוא מתקנא בהישגים של אלי חובייקה.

* המפקד – בראש המיליציה צועד אצבעוני המפקד.

* דף המסרים העדכני – דף המסרים העדכני של תעשיית השקרים וההסתה, שעדרי הדקלמנים מדקלמים בתחושת ידענות, היא ש… מה רוצים מבן גביר? הרי בנט הוא זה שהחל להניע הקמת משמר לאומי.

ואו! גאונים. בנט הוביל תהליך של הקמת משמר לאומי הכפוף למשטרה, לא מיליציה פרטית של פוליטיקאי, ובטח לא של פשיסט גזען צמא דם.

* בשם הגולנצ'יקים – הכהניסט מתיימר לדבר… תחזיקו טוב… בשם הגולנצ'יקים.

מי? האיש שמעולם לא אחז ברובה ביד? שלא יודע מה זה פזצט"א? שצה"ל לא גייס אותו כי הוא מחבל, וכדי לא להפקיר נשק בידיו? מי שרק הפריע לחיילי צה"ל?

הוא מדבר בשם הגולנצ'יקים?

* מי נתן לו רישיון – שופטי בית המשפט העליון שהכשירו את השרץ הכהניסטי, שותפים לאחריות למצב שאליו התדרדרנו.

זה מחיר האקטיביזם השיפוטי; הפיכת ערך חופש הביטוי לפטיש, העומד מעל חוק יסוד הכנסת.

הוא הדין בלשכת עורכי הדין שהעניקה רישיון עריכת דין לעבריין מועד.

* של מי המחאה – על פי כל הסקרים, השמאל הישראלי מדדה באזור אחוז החסימה. אז ספרו לי שמאות אלפי המפגינים הם… מחאת "השמאל".

* הסנטימנט הממלכתי – נסיקתו המטאורית של בני גנץ בסקרים, מעידה על סנטימנט חזק, בציבור הישראלי, למה שגנץ מגלם בדמותו: ממלכתיות, אחריות לאומית, שאיפה לאחדות לאומית, מתינות, מזג טוב (בני-חותא), חתירה לפשרה ולהסכמה לאומית.

* לשמור על הסמלים הממלכתיים – קשה שלא להעריך אדם המוכן לוותר על הכבוד הגדול של פרס ישראל מטעמים אידיאולוגיים. אבל אני מצר על החלטתו של שלמה ארצי, למרות שאני מבין את תחושתו.

לטעמי, גם בעימות הקשה בחברה הישראלית ואולי ביתר שאת בשל העימות הזה, חשוב לשמור מכל משמר על הסמלים הממלכתיים, ופרס ישראל הוא מהחשובים שבו.

גם שלמה ארצי הוא סמל לממלכתיות. היה עליו לקבל את הפרס. חבל שהוא החליט כפי שהחליט.  

* ויתרו על הפרס – שלמה ארצי אינו הראשון שמסרב לקבל את פרס ישראל.

 ב-1976 הוענק לאורי זוהר פרס ישראל בקולנוע. זוהר סירב לקבל את הפרס "הממסדי". ראש הממשלה אז, האיש שגילם את הממסד, היה יצחק רבין. חודשים אחדים לאחר מכן, בהתמודדות בין רבין לפרס על ראשות מפלגת העבודה, הקים זוהר את ארגון את"ר – אזרחים תומכי רבין…

ב-1993, זכה ישעיהו ליבוביץ' בפרס ישראל על מפעל חיים. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין זעם על ההחלטה, בשל הטפתו של ליבוביץ' לסרבנות שירות ב"שטחים" וכיוון שכינה את חיילי צה"ל יהודונאצים. רבין הודיע שהוא מחרים את הטקס, כי הוא מסרב ללחוץ את ידיו של ליבוביץ' ולהעניק לו את הפרס. בתגובה, הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס, ואמר: הפרס היה בעצם ההכרה בי. חודשים אחדים לאחר מכן חתם רבין על הסכם אוסלו. ליבוביץ' אמר, שכעת, אחרי שנחתם ההסכם, אין לסרב עוד. מעתה הכדור הוא בידי הפלשתינאים ואם יפרו את ההסכם, יש להילחם בהם. אין לי ספק שרבין, לו חי היום, היה מתנגד לסרבנות.  

ב-1968 הוענק פרס ישראל על מפעל חיים לבן גוריון. בן גוריון סירב לקבל את הפרס. במכתב ששיגר לשר החינוך זלמן ארן, הוא כתב: "ניתן לי הפרס על מפעל חיי: פועלי ביסודה של מדינת ישראל וכו'… איני רואה לי כל זכות לקבל פרס זה, כי פועלי בארצנו לא היה יותר ממילוי חובתי האזרחית".

* למרות חוק החמץ – משחר ילדותי איני אוכל חמץ בפסח.

כך יהיה גם השנה.

אפילו החוק הדרקוני הבזוי של גפני ושות', לא יגרום לי לאכול חמץ.

המסורת היהודית היקרה לי ומסורת בית הוריי, חזקה יותר מהקבס שמעורר בי החוק הזה ולכן הוא לא יגרום לי לשנות ממנהגי.

נתניהו, שצולם אוכל לובסטר במלון בלונדון, יצביע, כמובן, בעד החוק. והצבועים שהובילו את החוק "הכילו" את הלובסטר.

* אנחנו האלטרנטיבה – בית המדרש "מעגלים", שבו אני חבר ואני המנחה שלו, עורך אחת לשנה, לקראת פסח, אירוע הנקרא "והגדת", שנערך ביישוב והקהילה מוזמנת אליו. היום אירחנו את האירוע בק"ק אורטל תובב"א.

בחלקו הראשון הצגתי את אוסף ההגדות העשיר שלי והרציתי עליו ולאחר מכן נערך ערב שירי פסח ואביב בהובלת חבר "מעגלים", המוסיקאי וחוקר הזמר העברי עופר גביש.

את האירוע פתחתי במילים האלה: מסביב יהום הסער ואנחנו יושבים ומספרים ביציאת מצרים. מה זה? אנחנו בועה? אסקטיפיזם?

אני רואה חשיבות רבה במפגש כזה דווקא עכשיו. בימים אלה, כשאנו משלמים את מחירה של פוליטיקה של הכנעה וכוחנות, אנחנו מציגים את האלטרנטיבה, שהיא הדרך הראויה לחברה הישראלית לטווח ארוך. אלטרנטיבה של מחויבות לביתנו המשותף, תוך התבססות על תרבותנו היהודית, בלי שמישהו ינסה לנכס אותה לעצמו.

* איש המקף – שמעתי בצער על פטירתו של פרופ' אמנון שפירא, חבר קיבוץ טירת צבי, ממנהיגי הקיבוץ הדתי, המזכ"ל המיתולוגי של בני עקיבא. ציוני דתי במובן האצילי של המילה. נלחם בחירוף שיניים במשך שנים בהקצנה הדתית, בהתחרדלות, שבה ראה סילוף היהדות וחילול השם. איש הציונות הדתית של המקף.

מחנך  דגול בכל רמ"ח ושס"ה. חבר קיבוץ ותנועה מסור ונאמן. מאז המאבק על הגולן עמדנו בקשרי ידידות. הזמנתי אותו להרצאות במתנ"ס הגולן, במרכז יובלים ובבית המדרש מעגלים. בליל תשעה באב תשס"ו, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, הזמנתי אותו להרצות בנטור. באותו יום נפלה רקטה בנטור. התקשרתי אליו ושאלתי אם יבוא. הוא כמעט נעלב מהשאלה. מעט אנשים הגיעו לאירוע, והוא ריתק את כולנו.

היה אנרכיסט, במובן הטהור של המושג, וכתב ספרים עבי כרס על התאוריה שלו שהיהדות היא אנרכיסטית ושמקור האנרכיזם הוא התנ"ך והיהדות.

הוזמנתי ביום רביעי שעבר לאירוע השקת ספרו החדש על המהפכה השלישית של היהדות. לא התפניתי לאירוע. לו ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה לראותו. איזו החמצה!

יהי זכרו ברוך!

* מלא אושר על כל הטוב – דברים שכתב ב-24 בינואר אמנון שפירא, שהלך היום לעולמו, לחברי קיבוץ טירת צבי:

לחברים ולשותפים של "באר הכפר", שלום רב. אני עכשיו בבית חולים העמק, ושם גילו שיש לי מחלת ניוון שרירים ALS. קבלתי את הידיעה ברגשות מעורבים: מחד גיסא, צער שכנראה לא אגיע עד 120. נו, מילא. אבל מאידך גיסא אני מלא אושר על כל הטוב שזכיתי לו בימי חיי פה בטירת צבי. כולל ובייחוד החברים הטובים עם החום האנושי שלהם הידוע לתהילה.

הרופאים קצבו לי בין שנתיים לשבע שנים ואני היום כמעט בן 88, וגם גיל 90 זה לא רע בכלל.

תודה לכם ולהתראות בשמחות קרובות.

שלכם, אמנון שפירא

          * ביד הלשון

מילואים – שירות המילואים בכותרות. מה מקור המושג מילואים ומה תולדותיו?

בפרשת השבוע, פרשת "צו", נקרא על "שבעת ימי המילואים" ובפרשה הבאה אחריה, שאותה נקרא אחרי פסח – פרשת "שמיני", נקרא על היום השמיני, שהוא היום של חנוכת המשכן, ובו ארע האסון של מות נדב ואביהו, בניו של אהרון, שנספו לעיני כל עם ישראל במהלך חנוכת המשכן.

שבעת ימי עבודת המילואים שקדמו לטקס, הם זמן החניכה של הכוהנים לקראת עבודתם במשכן. אחד הפירושים למילה מילואים, הוא שנתנו לכוהנים לעתיד כלים לתפקידם; ש"מילאו את ידיהם".

בתקופת המנדט הבריטי, הפלוגות שמילאו את החוסרים בשורות הצבא נקראו Reserve Forces – הרזרבה. גם ההגנה והפלמ"ח אימצו את המושג, וקראו לכוחות המילואים שלהם – הרזרבה.

בן גוריון לא אהב את השימוש במושג הלועזי, וחידש מושג עברי לכוחות הרזרבה: פלוגות עמ"ל. בכך השתמש במושג עמל, שביטא את ערך העבודה שהיה ערך עליון בתנועת העבודה, כראשי תיבות של "עתודות מילואים". וכך הכריז בן גוריון לאחר הקמת המדינה בישיבת מועצת המדינה – הרשות המחוקקת הזמנית, שקדמה לכנסת: "למען המצאת כוח האדם הדרוש לצבא, ומתוך שמירה עד כמה שאפשר לבל ייפגע כוח האדם הדרוש לצורכי המשק, החליטה הממשלה להקים עתודות-מילואים שיכונו בנוטריקון בשם עמ"ל".

הנוטריקון עמ"ל לא נתפס, אך בעיתוני שנות החמישים עדין ניתן לראות את המושג "עתודות המילואים". בהדרגה נשמטה המילה "עתודות" ונשאר המושג מילואים.

האם את המושג "מילואים" לקח בן גוריון משבעת ימי המילואים של פרשת השבוע? לא מצאתי לכך אישוש, אך איני מעלה על דעתי אפשרות אחרת.

* "חדשות בן עזר"

להשהות, להידבר, להסכים ולחוקק

ראיון עם אורי קלנר, ששבת רעב במאהל ההסכמות

במשך תשעה ימים, נערכה במאהל ההסכמות, מול בית המשפט העליון בירושלים, שביתת רעב, בקריאה להשהיית החקיקה ופתיחה בהידברות על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה. עם עשרים וחמשת השובתים נמנה אוֹרי קלנר מרמת מגשימים, סגן ראש המועצה האזורית לשעבר, ששבת בארבעת הימים הראשונים.

"הכל החל בשיח שנערך במשך כשבועיים בקבוצה של בוגרי קורס מג"דים, שהשתתפתי בו לפני שש שנים", מספר אורי. "בשיח עלתה דאגה למצבה של המדינה, עקב הקרע החברתי שנוצר במחלוקת על הרפורמה. בשיח היה כל מנעד הדעות במחלוקת על הרפורמה, אך התגבשה הסכמה שהמתח והקרע המחריפים מסוכנים וחייבים להביא להשהיה".

– למה שביתת רעב, למה? (מתבקשת השאלה המיתולוגית מהמערכון של הגשש).

"חשבנו שצריך לעשות מעשה על מנת שהצדדים ידברו ביניהם. גיבשנו מסמך ודרכו הצטרפנו לקבוצה גדולה יותר, לאנשי מאהל ההסכמות בירושלים. לא חשבנו שאנחנו נשנה הכל, אבל רצינו להוסיף את המשקל שלנו באירוע הזה ולכוון את המהלך לשיח על הסכמות. מטרתנו היא להביא להכרה בכך שהמאחד רב על המפריד בעם ישראל. ולכן, יש לגרום לשיח שיתמקד סביב ה-80% של ההסכמות ולא סביב ה-20% שבמחלוקת".

מה הייתה הקריאה שלכם?

"להשהות, להידבר, להסכים ולחוקק. לגבש הסכמה כמה שיותר רחבה".

אנשים באו להזדהות אתכם?

"באו הרבה מאוד אנשים להזדהות. בערב ראש חודש צמו עמנו למעלה ממאה איש.

הגיעו למאהל, להזדהות עמנו, אנשים מכל הקצוות, מימין ומשמאל, תומכים נחרצים מאוד ברפורמה לצד תומכים נחרצים לא פחות".

מה הביא להפסקת השביתה?

"אחרי שראש הממשלה הודיע על השהיית החקיקה, הפסקנו את שביתת הרעב. הרי זו הייתה מטרתנו הראשונה.

אנו מקווים מאוד שההידברות תביא להסכמות רחבות. מאהל ההסכמות ממשיך לפעול, וללוות את מהלך ההידברות".

אורי סבור שאת השיח שנועד להביא להסכמות, יש לקיים לא רק בנושא אלא גם בנושאים אחרים השנויים במחלוקת, כדי לא לחזור למצב דומה סביב נושאים אחרים.

אסיים בנימה אישית. לפני 29 שנים, שבתתי רעב יחד עם 12 מחבריי, נגד נסיגה מהגולן. במשך 19 יום שתינו רק מים. האירוע הזה, שהיה אחד המרכזיים במאבק, הוא בעבורי אחד האירועים המכוננים בחיי. אני רואה בשביתת רעב את הדרך האצילית ביותר למאבק. אני חש סולידריות גם כלפי שובתי רעב שאינם בדעתי. קל וחומר במקרה הזה, שבו אני מזדהה בכל לבי עם מטרת השביתה.  

* "שישי בגולן"

מהרי נא / אהוד בנאי

פינתי השבועית ברדיוטק, 27.3.23

הילד בן שבעים. כן כן, כוונתי כמובן לאהוד בנאי, שביום שישי הקרוב ימלאו לו שבעים. וכבר מהפתיח ברור באיזה משיריו היפים בחרתי לציין את יום ההולדת העגול – "מהרי נא", הידוע יותר כ"הילד בן שלושים", על פי המילים הראשונות של השיר ושל כל בית בתוכו. השיר הוא אוטוביוגרפי. כלומר הילד בן השלושים היה אהוד בנאי עצמו, שעוד לא ידע מה יעשה כשיגמור את הצבא.

במזמור קמז בתהלים, מופיע הפסוק הבא:

הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב   

וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם.

אני מוצא חיבור בין פסוק זה לשירו של אהוד בנאי "מהרי נא" ואולי הוא נכתב בהשראתו.

בשירו של אהוד בנאי, פונה המספר לאמו:

מהרי נא והניחי על לִבִּי תחבושת.

היהדות מתייחסת להורים כאל סוג של אלוהים, בהיותם יוצרי האדם. לא בכדי, הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" נמנה עם המצוות שבין אדם למקום.

בנאי משתמש במילות התהילה לאלוהים, בציפיה להשגחה פרטית של אמו, בצר לו, גם כאשר הוא כבר בן שלושים.

אז מה פתאום בן שלושים הוא ילד? כדי להבין זאת, נצלול לסיפורו של אהוד בנאי.

כשאהוד בנאי השתחרר מצה"ל, הוא יצא למסע תרמילאים באירופה, הרבה לפני שהטיול אחרי צבא היה חלק מהמסלול של הצעירים הישראלים. הוא הגשים בכך חלום נעורים. הוא נדד ברחבי אירופה במשך שנה וחצי, עבד וטייל, קנה גיטרה חדשה. בסוף המסע הגיע ללונדון, התגורר בדירה נטושה, נגמר לו הכסף והוא לא מצא עבודה. הוא החל להופיע עם הגיטרה ברכבות התחתיות של לונדון, כדי להרוויח כמה פני מדי יום. ואז החל להתגבש בלבו החלום ליצור מוסיקה.

גם לאחר שובו לארץ, בשנות העשרים לחייו, המשיך אהוד לנדוד ולחפש את עצמו, את דרכו ואת פרנסתו. כשהילד היה בן ששים, השבוע לפני עשר שנים, השמענו כאן את "עיר מקלט" וגם שם דיברנו על המסע האינסופי של אהוד בנאי הצעיר. במסעו הגיע אהוד בנאי לראש פינה.

בראש פינה הוא גר בצריף עץ, עבד כשיפוצניק ובערב ניגן ויצר. כתב מחברות של שירים, אך לא הלחין אותם. כאילו המוסיקה והשירה היו שני עולמות שונים בתוכו. בקיץ 1977 הפליג לטיול בן חודשיים בכרתים. שם קנה תקליט של הזמר היווני דימיטריס מיטרופאנוס.

בגיל שלושים חזר אהוד לגבעתיים והחל לעסוק ברצינות במוסיקה. לפרנסתו עבד כפועל במה במופע של "הגשש החיוור" "קרקר נגד קרקר", בבימויו של דודו יוסי בנאי, ואחד הגששים הוא דודו האחר גברי בנאי. יום אחד אהוד חלה, היה לו חום גבוה, והוא הלך לשכב על הספה בבית הוריו, בחדר נעוריו. הוריו הזמינו רופא. כבר סיפרתי פעם, בפינה שהקדשתי לשירו "משורר וילד", שילדותו של אהוד בנאי הייתה במחוזות ילדותי, ומקומות וחוויות שהוא מספר עליהם, בעיקר בתקליטו "רסיסי לילה", מחזירים אותי לילדותי ונעוריי. בפרק בהסכת "שיר אחד" שהוקדש לשיר, שרבים מן הפרטים שאני מספר כאן לקוחים ממנו, מספר אהוד בנאי, שהוריו הזמינו את רופא המשפחה, דוקטור שוורצמן. כן, כן, אותו ד"ר שוורצמן, רופא המשפחה חמור הסבר שלנו, שהגיע לביקורי בית אצלנו בכל פעם שמי מאתנו היה חולה. הרופא אבחן ברונכית קשה וציווה עליו להישאר בבית.

בראיון סיפר אהוד, שבשלב מסוים הוא קם מהמיטה לקחת שתיה מהמקרר. הוא ראה בזווית עיניו את אמו, שהייתה אישה חולה, יושבת בסלון, וחש שהיא צריכה שהוא ידבר אתה. אבל הוא רק אמר לילה טוב והלך לישון. למחרת בבוקר הידרדר מצבה, היא אושפזה ונפטרה, בגיל 54.

במשך שנים, מספר אהוד, הוא התייסר על כך שלא התיישב לשוחח אתה, ולו לכמה דקות. הייתה זו תחושת אשמה מהולה בתחושת החמצה גדולה.

באותה תקופה, יוסי בנאי סידר לאהוד תפקיד במחזמר שהפיק, "כמו ציפורים". תפקידו היה של צועני אילם. הוא ישב על מדרגות של קרון, ובקטעי המעבר בין הסצנות הוא אילתר בגיטרה. אחת הרקדניות במחזמר הייתה אודליה. ביום שבו חזר מן השבעה, היא חיפשה טרמפ לר"ג והוא הסיע אותה. הם היו לזוג. חמישה חודשים אחרי מות אמו הם התחתנו והקימו את משפחתם. אהוד מספר שתחושתו המיסטית הייתה שאמו עלתה כדי לרמוז לו שעליו למצוא סוף סוף אהבה. באותה תקופה יצא הסינגל הראשון שלו לרדיו, ולא הצליח. הוא החל לפקפק בבחירת הקריירה. הוא פנה לכישרון השני שלו, כישרון הכתיבה, והחל לכתוב רומן. ברקע הוא שמע מוסיקה. אחד השירים ששמע היה מן התקליט של דימיטריס מטרופנוס, שאותו קנה ביוון. היה שם שיר אחד, של הזמרת רנה פנדה, שהתארחה בתקליט. בפרק ב"שיר אחד" השמיעו את אותו קטע בשיר, הדומה מאוד לפזמון של "מהרי נא". תוך כדי כתיבת הספר, אהוד שמע את השיר, והחל לכתוב בשולי הדף מילים לשיר, על בסיס המנגינה הזאת. הוא כתב: "מהרי נא והניחי על לבי תחבושת, בטרם תשכיביני לישון, וספרי לי על הילד שהייתי, איך שמחתי על הגשם הראשון". הוא נזכר, שאמו תמיד סיפרה לו, איך בילדותו התפרץ בשמחה כשירד הגשם הראשון.

אהוד לא המשיך לכתוב את הספר. את המחברת שבה כתב אותו הכניס למגירה, ובה גם המילים הללו. כעבור שנתיים נולדה בתו הבכורה. הוא קרא לה מרים, על שם אמו. ברגע שהוא קרא בשמה לבתו, מספר אהוד, הוא חש שהתפייס עם אמו, אחרי רגשות האשם שליוו אותו מאז הלילה האחרון שלה.

ב-1985, בגיל 32, נענה אהוד להפצרות של אודליה ושל אביו, השחקן יעקב בנאי, וניסה שוב את מזלו במוסיקה. הוא הוציא את שירו "עיר מקלט" שהיה ללהיט ענק, והשאר – היסטוריה.

ב-1994, עשר שנים אחרי הניסיון לכתוב את הספר, הוא שב וקרא בו, ומצא את השורות שכתב – הפזמון של "מהרי נא". ואז הוא כתב את הבתים. בכולם הוא מספר את הסיפור, ובשיאו, נקודת המפנה – קריאת שמה של אמו לבתו.

את הפזמון הוא השאיר בקרבת המנגינה היוונית שעל בסיסה הוא כתב אותו. לבתים הוא כתב לחן מקורי. אודליה, אשתו של אהוד, ליוותה אותו בקולות בהקלטת השיר.

השיר יצא בשנת 1996, בתקליטו המצליח – "עוד מעט". דווקא השיר הזה, אולי האישי ביותר שאהוד בנאי כתב, היה לשיר המצליח והפופולרי ביותר שלו. משהו בו, כנראה, נגע בלבבות רבים.

מזל טוב לאהוד בנאי בן השבעים. נאחל לנו ולו שעוד שנים רבות נהנה מיצירתו הנפלאה.   

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא שוכב על הספה בבית הוריו

כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא חוזר אל חדר נעוריו.

אמא באה ואומרת: "תשתה משהו חם"

הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו"

מסתכל על ארון הספרים הישנים

סיפורים שליוו את חייו.

מהרי נא והניחי על לבי תחבושת

בטרם תשכיביני לישון

וספרי לי על הילד שהייתי

איך שמחתי על הגשם הראשון.

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא מובטל מעבודה ואהבה

כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע

מה יעשה כשיגמור את הצבא.

אמא באה ואומרת: "בוא קצת לסלון"

הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו"

מסתכל על מדף התקליטים הישנים

השירים שליוו את חייו.

מהרי נא…

את עכשיו מול כוכב, מנצנץ במרחק

את חזרת אל ביתי, כן עכשיו את איתי

אני קורא בשמך לבתי.

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא שוכב על הספה בבית הוריו

כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא חוזר אל חדר נעוריו.

כשאמא באה ואומרת: "יש לך מכתב"

הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו

הוא מריח באוויר את הגשם מתקרב

ומביא את אהבת חייו.

מהרי נא…

צרור הערות ‏26.3.23

* הפסקת אש –תשומת הלב התקשורתית והציבורית מופנית מצד אחד למרוץ האיוולת של הממשלה שיכורת הכוח ואחוזת האמוק לקדם בכל מחיר את המהפכה המשטרית מכאן, ולמאבק האזרחי, מחאת דגלי הכחול-לבן, שיותר ויותר סוטה מן הדרך ויורדת לפסים שליליים של "שיבוש" החיים, הפרת חוק וסדר והחמור ביותר – סרבנות המונית, שהיא סכנה למדינת ישראל לא פחות מן המהפכה, מכאן.

מתחת לרדאר, יש גם פעולה אחרת, שבימים רגילים הייתה נקראת רבת משתתפים, כי נוטלים בה חלק אלפים רבים, אך היום זה מספר שולי יחסית למשתתפים בהפגנות נגד המהפכה. הכוונה היא לפעולה שעיקר מעייניה – מאבק נגד ההידרדרות לקרע ומלחמת אחים חלילה, לקידום הידברות והסכמות על פשרה של רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. הרבה גופים עוסקים בכך. הזכרתי כבר את תנועת "הרבעון הרביעי" שלפעילות בה הצטרפתי, והיא אינה היחידה. כעת מרוכזת עיקר הפעילות ברוח זו במאהל ההסכמות בירושלים, ובלבו – שביתת הרעב למען ההסכמות. ביום חמישי האחרון, השתתפו חניכים ממדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה, באירוע של אלפי חניכי מכינות קדם צבאיות וכן חניכים בישיבות ואולפנות, תחת המסר הזה (לא יכולתי להשתתף באירוע).

אני מאמין שלטווח הארוך, מה שמגלם המאבק למען הסכמות וכל הפעילות להחלפת פוליטיקה של הכנעה המאפיינת את הפוליטיקה הישראלית היום בפוליטיקה של הסכמות רחבות, היא המענה הראוי והנכון ולהערכתי הוא גם ינצח. בטווח הקצר, בתוך הרעש הנוכחי, קשה להבקיע את התודעה הציבורית במסרים מתונים של פיוס ופשרה.

אבל בשעת שריפה אי אפשר לעסוק רק בבניית הטווח הרחוק. כרגע, מתמקדת קואליציית מאהל ההסכמות בקריאה דחופה להפסקת אש. הפסקת אש בתקופת החגים והמועדים הקרבים והולכים. קואליציית מאהל ההסכמות מכנה את הפסקת האש "הפוגה", כמו ההפוגות במלחמת השחרור. הפוגה לתקופת החגים והמועדים, שבה תיעצר החקיקה ותיעצר המחאה. הפוגה שתוקדש להידברות אמת כדי להגיע להסכמות.

קואליציית מאהל ההסכמות כוללת את הארגונים הבאים: הקיבוץ הדתי, קולך – פורום נשים דתיות, דרך שירה בנקי, בינ"ה – הבית של היהדות הישראלית, תנועת תיקון, רבני ורבניות בית הלל, פנימה – פתרונות ישראליים, המדרשה התיכונית לבנות – אור תורה סטון, הקונגרס הישראלי, רשת הרבנות הישראלית, התנועה המסורתית, מיתרים ונאמני תורה ועבודה. אני משער שגופים נוספים יצטרפו לקואליציה הזאת.

הקואליציה פרסמה גילו דעת, שכותרתו: הפוגה עכשיו. כותרת המשנה: יוצאים להפוגה עד אחרי יום העצמאות – הפוגה בחקיקה והפוגה במחאות.

וכך נאמר בגילוי הדעת: "בשם החירות, כדי שנשב יחד לשולחן הסדר. בשם מי שחלמו ולא זכו לראות ולמען שורדי השואה, שחלמו מדינה יהודית. בשם הרעות והאחווה, עבור הנופלים וקדושת יום הזיכרון. בגלל המסע המשותף שלנו, בשביל שנחגוג יחד 75 שנות עצמאות.

… הפוגה סביב חג החירות וימי הלאום תאפשר לכולנו, בעד ונגד, להיזכר למה אנחנו כאן, שאנחנו אחים, שאין לנו ארץ אחרת ושצריך למצוא יחד את השביל המשותף ולהידבר. עוצרים את החקיקה, עוצרים את המחאה, יוצאים להפוגה".

האם הפוגה כזו אפשרית? המפתח היא בידי הממשלה. אם היא לא תעלה את חוק ההשתלטות על מינוי השופטים השבוע ותכריז על עצירת כל החקיקה הנוגעת למהפכה עד אחרי יום העצמאות, הפסקת האש אפשרית.

* שביתת רעב – אחד האירועים המכוננים של חיי היה שביתת הרעב בגמלא, נגד נסיגה מהגולן. במשך 19 יום שתינו, חבריי ואני, רק מים. הייתה זו אחת הפעולות החשובות והמצליחות במאבקנו.

מאז, יש לי רגישות לשביתות רעב. אני רואה בהן צעד אצילי. וכעת אני חש הזדהות עם שובתי הרעב במאהל ההסכמות בירושלים, בקריאה להידברות ופשרה שתעצור את ההידרדרות לקרע נוראי בעם. אני מכיר אחדים מן השובתים והייתי בסוד השביתה כבר לפני כשבועיים. לצערי, עד כה אין לשביתתם הד ציבורי ותקשורתי, בניגוד לשביתתנו. אני מאמין שאם יתמידו, עשויה להיות להם השפעה משמעותית.

* הרגע שבו נולד מנהיג – צפיתי בנאומו של שר הביטחון יואב גלנט לאומה. ראיתי לנגד עיניי, בשידור חי, את הרגע שבו נולד מנהיג.

מנהיג אינו מי שנסחף כמו דג מת בזרם העכור של הבייס הליכודניקי.

מנהיג אינו מי שמחניף לבייס ומנסה לרצות אותו, לקראת הפריימריז הבאים.

מנהיג הוא מי שמעמיד את טובת האומה מעל האינטרס הפוליטי האישי שלו, מביט לציבור בעיניים ואומר את האמת. זה מה שעשה יואב גלנט.

ביום חמישי, לקראת נאומו שבוטל ברגע האחרון, הוא הספיק לטעום מן לינץ' של  דבוקת לויןאמסלםרגבדיסטלקרעיגוטליב וחבר מרעיהם. אך הוא לא נרתע. הוא מוכן לשלם את המחיר, הוא דבק במצפונו, הוא אמר את האמת. אמת של מנהיג.

הסכמתי עם כל מילה בנאומו. גם עם דבריו הנחרצים נגד הסרבנות. גם עם דבריו על הצורך ברפורמה שתאזן את מערכת היחסים בין שלוש רשויות השלטון. וכמובן עם קריאתו לעצור את בליץ החקיקה, למען ביטחון ישראל.

מה שחסר לי בנאומו, הוא אמירה מפורשת שהוא יצביע נגד חוק ההשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים. אך נראה לי שהוא נתן להבין למי שצריך להבין, שהוא לא ייתן ידו להמשך החקיקה.

* יש תמורה לאגרה – בבחירות 2015, נתתי את קולי לכולנו, בהנהגת משה כחלון. מס' 2 במפלגה היה יואב גלנט. כלפון ומפלגתו היו המבוגר האחראי שבלם ניסיונות לחוקק את חוק מגה-שחיתות הצרפתי, לפרק את השידור הציבורי בישראל ועוד. היום, יש סיכוי שגלנט, גיבור ישראל, יעצור את טרפת המהפכה המשטרית.

גם אחרי 8 שנים נעים לי לחוש שיש תמורה לאגרה.

* המדריך של מדריכיי – יואב גלנט היה המדריך של מדריכיי בצופים. לא הכרתי אותו אישית, אבל הם העריצו אותו, את מנהיגותו. הבנתי שהכריזמה נשפכת ממנו.

לפחות שניים מהם הלכו בעקבותיו לשייטת 13.

אני זוכר ביקור שלו, במדי חיל הים, בבית הספר "בליך". חניכיו לשעבר, שהיו אז בכיתה י"ב, רצו אליו וכמעט נפלו לרגליו.

עקבתי בהערכה אחרי הקריירה הצבאית שלו. האמת היא שבשמונה שנותיו בפוליטיקה, לא התרשמתי ממנו במיוחד.

הערב יצא מתוך גלנט הפוליטיקאי גלנט המנהיג.

* זה מול זה – בן גביר קרא לנתניהו לפטר את גלנט. הקריאה הזו כל כך סמלית.

גלנט, לוחם בקומנדו הימי שהתקדם עד תפקיד מפקד השייטת, מפקד פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה" אדם שכמעט הגיע לתפקיד הרמטכ"ל. אדם שלאורך שנים רבות בילה חלק ניכר בזמנו מאחורי קווי האויב, לא אחת תחת אש. אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה, והערב שב ובאותה רוח הקרבה זינק על הרימון תוך נכונות להקריב את הקריירה הפוליטית שלו למען ביטחון ישראל.

ובן גביר? ראש כנופיה כהניסט עלוב. אדם שבשעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הפך דוכנים של סוחרים ערבים בשוק, הפריע לכוחות צה"ל במילוי תפקידם, התעמת עם המשטרה ועם כוחות הביטחון  וארגן קבוצות עליה לרגל אל קברו המשוקץ של אלילו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין. האיש שהגבורה העילאית שגילה הייתה להגיע לסמל במכוניתו של ראש ממשלת ישראל ולנפנף בו מול כלי התקשורת ולהתרברב שבפעם הבאה נגיע אליו. והם הגיעו. שר כושל, שמתפאר בתואר הבומבסטי "השר לביטחון לאומי" אך בשלושה חודשים בעיקר נלחם במשטרה שאותה הוא מנסה להפוך למיליציה כהניסטית, וביטחון הפנים של ישראל מידרדר מיום ליום.

כשמעמידים זה מול זה את בן גביר ואת גלנט, אפשר להבין את השבר הקורע את החברה הישראלית.

* הפנטזיה [נכתב ביום חמישי, לאחר נאום רוה"מ] – הזינוק החד בכל מדדי הבורסה ביום חמישי אחה"צ, מעידים מצד אחד על השפל המוראלי שבו מצוי עם ישראל ומצד שני, על התקווה לכל נצנוץ של אור באפילה.

ולרגע, כאשר דומה היה שזהו יום המפנה מאז היום המר והנמהר שבו יריב לוין הרים את ידו הגסה על הדמוקרטיה הישראלית, האופטימיות גאתה.

רוב עם ישראל המתין בכיליון עיניים למסיבת העיתונאים של גלנט. וכאשר נודע שאחריה תהיה הצהרה של נתניהו, הייתה תקווה שהנה רגע המפנה.

מה הייתה הפנטנזיה שלי. לא, איני אומר שהערכתי שזה מה שיקרה, אבל פינטזתי שזה מה שיקרה.

פינטזתי, שיואב גלנט, לוחם עתיר קרבות, שגילה לאורך הקריירה הצבאית שלו אומץ לב צבאי למופת, יגלה סוף סוף אומץ לב אזרחי ופוליטי ויתגלה כמנהיג. ציפיתי שיקרא לעצירת המהפכה, ויבהיר שלא יצביע בעדה.

פינטזתי, שד"ר נתניהו, שכמעט שכחנו מקיומו, יגיח מתוך מיסטר ביבי ויכריז על הפסקת המהפכה ועל כניסה מיידית להידברות עם האופוזיציה על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה.

אך גלנט התקפל מול הלינץ' שעשו לו כל מיני קרעי דיסטלים למיניהם. ונתניהו עטף במלל של אחדות את החלטתו להמשיך במרוץ האיוולת; לדרדר את מדינת ישראל למשבר חוקתי, חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני החמור בתולדותיה.

מייאש.

ובכל זאת… אני עוד מצפה שגלנט לא אמר את המילה האחרונה. הרי הוא מבין את האסון הביטחוני אליו מוביל לוין וגרורתו נתניהו.

* ניגוד עניינים – ניגוד העניינים האמתי, הוא בעצם העובדה שממשלה שהעומד בראשה נאשם בפלילים מובילה רפורמה (לצורך העניין אשתמש במונח המכובס "רפורמה" לתיאור המהפכה המשטרית) משפטית. לא כל שכן, כאשר זה המהלך החשוב והמרכזי ביותר שהממשלה מובילה, תוך הזנחה מופקרת של כל שאר תחומי חיינו.

השאלה האם ראש הממשלה עצמו מעורב באופן אישי במהלך משנית בעיניי, כיוון שבכל מקרה – הוא נושא באחריות.

לכן, לא התפעלתי מחוות דעתה, הקיצונית בעיניי, של היועמ"שית בנוגע לניגוד העניינים של נתניהו. יתר על כן, חשבתי שמוטב שנתניהו יהיה מעורב, כי בלא מעורבותו הנושא הוא באחריותו המוחלטת של יריב לוין, שהוא אידיאולוג קנאי של המהפכה המשפטית (בניגוד לנתניהו, שהשקפת עולמו מנוגדת אליה, הגם שמסיבות אישיות הוא מקווה להיבנות ממנה), ולבטח יכשיל כל פשרה.

אך הדעה הקובעת אינה דעתי, אלא חוות דעתה של היועמ"שית. היא המוסמכת על פי החוק לפרש את החוק וגם את פסיקות בג"ץ. פסיקותיה – מחייבות. היא המוסמכת לפרש את מהות הסכם ניגוד העניינים, שעל בסיסו דחה בית המשפט העליון ברוב של 11:0 את העתירות נגד יכולתו של נתניהו, בהיותו נאשם בפלילים, לכהן כראש הממשלה. הגורם היחיד שיכול לבטל או לשנות את חוות דעתה הוא בג"ץ.

חוות דעתה מחייבת, ופעולה בניגוד אליה היא עבירה על החוק. במדינת חוק, הכל שווים בפני החוק, גם הממשלה, גם ראש הממשלה. אין לו שום סמכות להפר חוק. ראש ממשלה שמפר בגלוי וביודעין את החוק, יאבד את הלגיטימיות של שלטונו. כשראש הממשלה מפר את החוק, הוא יוצר אנרכיה במדינה. איך אפשר לדרוש מאזרח כלשהו לכבד חוק כלשהו, כאשר ראש הממשלה מפר חוק?

האור היחיד בממשלה הרעה הזאת, הוא ההבנה שהיא מתפוררת ולא תחזיק מעמד עוד זמן רב.

* האם ראש הממשלה כפוף לחוק – אז אתם טוענים שחוות דעתה של היועמ"שית בנוגע לניגוד העניינים של נתניהו אינה מחייבת. אוקיי. אז חוות דעתו של מי, בנדון, מחייבת. של בג"ץ? למה מי הם השופטים שאף אחד לא בחר בהם בלה בלה בלה. או אולי נתניהו עצמו, הוא יהיה האיש המוסמך לפרש את ניגוד העניינים.

ובכלל, היתכן, בעיניכם, ניגוד עניינים לראש הממשלה? הרי הרוב בחר בו. אז מי יכול לומר לו שיש לו ניגוד עניינים כלשהו?

זו מהות המחלוקת. האם הממשלה וראש הממשלה כפופים לחוק.

שלטון החוק, השוויון בפני החוק – של ראש הממשלה כמו של אחרון האזרחים, והעובדה שהכל כפופים לחוק, זו מהותה של דמוקרטיה. "הרוב" אינו יכול לפטור את נבחריו מכפיפות לחוק.

* לב המחלוקת – כשצועקים "ביבי המלך" – מיטיבים לחדד את המחלוקת. אגב, איני רוצה לדמיין מיהו יורש העצר.

* להכרעת העם – המהפכה המשטרית היא שינוי מהפכני של כללי המשחק. אי אפשר לשנות את כללי המשחק בכפיה, באופן חד צדדי, ברוב קטן. את כללי המשחק יש לשנות בהסכמה רחבה. הסכמה כזו אינה יכולה להיות על מתווה רדיקלי כמו זה של המהפכה המשטרית. היא גם אינה יכולה להיות על הסדר הקיים. היא חייבת להיות פשרה. היום, אחרי מה שעברנו בחודשיים וחצי האחרונים והאמוציות שהצטברו, קשה יותר להגיע להסכמה, מכפי שניתן היה אילו מלכתחילה הייתה נערכת הידברות. אלא שהממשלה לא ניסתה להגיע להסכמות אלא להכניע. והתוצאה היא ריסוק העם והמדינה.

התייחסות הממשלה למתווה הרדיקלי כאל "סלע קיומנו", כאילו כל פשרה עליו היא "כניעה", קלעה אותנו למשבר שבו כמעט בלתי אפשרי להגיע להסכמה, בעוד המשך תהליך חקיקת המהפכה הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. לכן, 7 דקות אחרי פרסום מתווה הנשיא, שהוא מתווה ראוי להסכמה לאומית רחבה – אם לא בקבלתו המלאה, לבטח כבסיס להידברות ולהסכמה, דחו אותו ראשי הקואליציה בגסות. וכך גם מצג השווא של "הריכוך" – הממשלה לקחה דווקא את הסעיף הרדיקלי ביותר, שהוא מה שעושה את הרפורמה למהפכה, הוא ה"ייהרג ובל יעבור" בעבור הציבור הענק שבעבורו המהפכה היא גזירה שאי אפשר לעמוד בה, ודווקא אותו היא הציגה כדבר שעליו לא מתפשרים. ושאר הסעיפים? הממשלה לא ויתרה עליהם אלא דחתה אותם לאחרי פסח.

ואף על פי כן, ולמרות הקושי, אני עדין מאמין שניתן להגיע למתווה מוסכם. אם נתניהו, שהסכים למתווה הנשיא ואח"כ התקפל לנוכח איומי ההתפטרות של הקנאי, שורף האסמים יריב לוין, יגלה מנהיגות לאומית אחראית, יעז לצאת נגד הבייס שלו, ויודיע על הפסקת החקיקה והחלפתה בהידברות – תהיה הידברות ואפשר להגיע להסכמה.

אך אם אי אפשר להגיע להסכמה ואין מנוס מהכרעה – הכרעה על שינוי כללי המשחק אינה יכולה להיות בהצבעה רגילה ברוב רגיל בכנסת. מן הראוי להביא אותה להכרעת העם במשאל עם. העם יידרש להכריע בין המהפכה המשטרית לבין מתווה הנשיא.

* ההתנדבות מחייבת – שוחחתי עם חבר קרוב; אדם שהמושג "מלח הארץ", כאילו נתפר על מידותיו. עד גיל ששים, בערך, הוא עשה מילואים – עשרות ימי מילואים בכל שנה, חרף העובדה שהוא היה תמיד בעומס עבודה עצום בתפקידיו האזרחיים. הוא עשה זאת מתוך תחושת אחריות ומחויבות אדירה, כמי שחש שמדינת ישראל מונחת על כתפיו. הוא עשה זאת במסירות, והשירות במילואים היה חלק מהותי באורח חייו. הוא אמר לי, בשיחתנו, שאילו היה היום במערך המילואים, היה מפסיק להתנדב.

דבריו עוררו בי צער רב. אני יודע שמדובר באדם שמעולם לא היה מעלה על דעתו סרבנות נוסח הסרבנות לשרת בלבנון או ביו"ש. והנה, גם הוא נפל. הוא חש שזו אינה המדינה שלמענה הוא התנדב שנים רבות כל כך. שמשהו מהותי נשבר.

השבתי לו, שאילו הייתי היום במערך המילואים, הייתי מכפיל את התנדבותי, חרף עמדתי, שאינה שונה משלו, על המהפכה המשטרית.

לצערי, אני נתקל בכל פינה בגישה הזאת, של אנשים המצדיקים את הסרבנות הזאת. דומני שרוב המילואימניקים שאיימו בסרבנות או בהפסקת התנדבות, קרובים יותר לפרופיל של חברי, מאשר לפרופיל של סרבני השרות בלבנון, ביו"ש או בהתנתקות.

סלידתם רבת השנים מן הסרבנות, והרצון שלהם שלא ידבק בהם כתם הסרבנות, מביא אותם להתנער מהמושג סרבנות ולהשתמש במושג אי-התנדבות. לטענתם, כיוון שאינם חייבים לשרת והם מתנדבים, אין המדובר בסרבנות. הם פשוט לא מתנדבים. גם אם אזרום עם הסמנטיקה הזאת, אני שולל מכל וכל את ההימנעות מהתנדבות.

בטרם אנמק זאת, אומר שהערכה עצומה בלבי לאותם אנשים, שבמשך עשרות שנים מתנדבים – בחלק מן היחידות למאה ימי מילואים בשנה. אנשים בגיל מתקדם, בעלי משפחות ואנשי קריירה, נותנים כל כך הרבה מזמנם להגנה על המולדת, תוך סיכון חייהם. אני בז מעומק נשמתי לשרת התעמולה, זו שמכנה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות" אך מרשה לעצמה להגדיר את הטייסים הפועלים דרך קבע מעבר לקווי האויב, "לא ציונים", "לא פטריוטים" ו"נפולת של נמושות". מיהי, הכלומניקית הזאת, הנמושה הזאת, שתעז לנבוח כך? הרי עצם העובדה שהדבר הזה היא שר בממשלה, היא ביטוי להידרדרות הערכית והמוסרית של החברה הישראלית. או עמיתה, עוד כלומניק, עוכר התקשורת קרעי, ששלח אותם לעזאזל. הערכתי לאותם מילואימניקים גדולה מאוד. ודווקא מתוך אותה הערכה, אני מצר כל כך על צעדם.

מהי התנדבות? מתנדב הינו אדם שלקח בהתנדבות אחריות על דבר מסוים. מרגע שהוא התנדב, האחריות שלו מלאה. הוא אינו יכול לומר, שכיוון שהוא התנדב, לא בא לו היום למלא את תפקידו. "זכותי, התנדבתי". זה לא עובד כך. אני ממלא תפקידים רבים בהתנדבות, בחיי האזרחיים. אין כל הבדל, ולו קל שבקלים, בין המחויבות המוחלטת שלי לתחומים שבהם אני עוסק בהתנדבות לבין מחויבותי לעבודה.

מי שהתנדב למילואים – נושא בתפקיד. המחויבות שלו לתפקידו – מוחלטת. האחריות שלו על משימתו – מוחלטת. ההתנדבות מחייבת.  

אם צה"ל בונה חלק ממשימותיו על מערך המילואים – מי שהתנדב למערך, מחויב לו בדיוק כמו חייל סדיר. אחרת, אי אפשר לקיים את צה"ל. קשה להלין על מילואימניקים, שעה שרק אחוז אחד מן האזרחים משרת במילואים. ובכל זאת, האחריות המוטלת על האחוז האחד היא של מאה אחוזים. והאחריות מחייבת.

במידה מסוימת, גל "אי ההתנדבות" הנוכחי מסוכן וחמור יותר מהסרבנות בלבנון, ביו"ש או בהתנתקות. שם הייתה זו סרבנות, שבשום אופן איני מצדיק אותה, למלא משימה מסוימת המנוגדת למצפונו של הסרבן. אבל מי שלפי מקורות זרים הפציץ בשבוע שעבר בסוריה כדי למנוע התבססות איראנית לאורך גבולנו או כדי לסכל את מיזם דיוק הטילים של חיזבאללה – מזדהה בכל לבו עם המשימה. לא לבצע את המשימה שעמה אתה מזדהה בשל התנגדותך הפוליטית לממשלה או להחלטותיה? זה חמור מאוד. וזו פגיעה חמורה בביטחון ישראל.

הסיבה הנוספת לכך שהגל הזה חמור יותר, היא שאותם סרבנים היו קומץ. בוויכוחיי אתם, נהגתי להשתמש בצו הקטגורי של קאנט. מה יקרה, אמרתי, אם כל החיילים ינהגו כך? המדינה לא תוכל להתקיים. עכשיו זו כבר לא תאוריה.

הסרבנים ומפסיקי ההתנדבות, מעידים במעשיהם עד כמה השתרשה התרבות הביביסטית ועד כמה היא חלחלה גם לחריפים ביריביו. הזיהוי של המדינה עם נתניהו, היא אימוץ הדיבר הביביסטי "המדינה זה ביבי". אבל אינכם משרתים ב"צבא הוד מלכותו", אלא בצבא ההגנה לישראל. החוזה הבלתי כתוב שלכם אינו עם ראש הממשלה אלא עם כל אזרח וילד במדינה. כשהתחלתי את שירות המילואים שלי, שמעון פרס היה ראש הממשלה. לרגע לא חשתי שאני משרת את מדינתו של פרס, ואח"כ לא שירתתי את שמיר, רבין, נתניהו, ברק ושרון. ולכן, גם כאשר ממשלות ניסו להחריב את מפעל חיי, לנשל אותי מאדמתי, לעקור אותי מביתי ולמסור את הגולן לאויב הסורי, לא העליתי על דעתי לא ללכת למילואים ולא ויתרתי על יום מילואים אחד. זאת, כיוון שהיה לי ברור שאיני משרת את הממשלה, אלא את המדינה. שירתתי את מדינת ישראל, תחת דגל הלאום; הדגל שהוא גם סמל המחאה. ויש סתירה בין הנפת הדגל, לבין סרבנות.

* אל תחללו את קודשי האומה – ביום הזיכרון לחללי צה"ל אשתקד, נשלחו ביביריונים לחלל את טקסי הזיכרון ולהפריע לראש הממשלה נפתלי בנט ולשרי ממשלתו לשאת את דבריהם. היה זה מעשה מכוער, חילול הקודש במלוא מובן המילה.

חשש כבד בלבי, שהתופעה עלולה לחזור על עצמה גם עתה, הפעם מצד מתנגדיו של נתניהו, ואולי אף ביתר שאת. אם זה יקרה, יהיה זה מעשה מכוער באותה המידה, אותו חילול הקודש.

מבחינתי, אין שום הבדל בין הפרעה לבנט, ראש ממשלה שתמכתי בו והאמנתי בו, להפרעה לנתניהו, שאני מתנגד לו ואין לי אמון בו. בטקס יום הזיכרון, אין זה נאום בנט או נתניהו, אלא  נאום ראש הממשלה. וההפרעה לו אינה רק הפרעה לראש הממשלה. היא חבלה בטקס וחילול יום הזיכרון.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, הם ימי הקדוּשה הציונית, הישראלית. הם צריכים להיות מעל לכל מחלוקת. חייבים לשמור על קדושתם הממלכתית.

יש עוד למעלה מחודש עד המועדים הללו. כבר עתה, על מנהיגי האופוזיציה ועל מנהיגי המחאה לפעול בקרב המוחים כדי להבטיח שלא יחוללו קודשי האומה.

* כולם אחראים על הכל – כאשר אני קורא לעמיתיי למאבק במהפכה המשטרית לגלות אחריות לאומית במאבק, ובעיקר להימנע מסרבנות, אני נתקל פעמים רבות באמירה, שמי שנוהג בחוסר אחריות זו הממשלה, זה ראש הממשלה, מי שדרדרו אותנו למצב הזה וממשיכים לדהור לעבר התהום.

ברור שעיקר האחריות היא על הממשלה. הממשלה, כמנהיגות הלאומית, מחויבת להבטיח את שלום החברה ושלום המדינה וכאשר הממשלה פועלת בחוסר אחריות, כפי שהיא פועלת, היא נושאת באחריות לתוצאות פעולותיה.

אולם חוסר האחריות של נתניהו אינו מכשיר חוסר אחריות של אזרחים. איננו ילדים בגן והממשלה אינה גננת. כאזרחים מוטלת על כולנו, על כל אחד מאתנו, האחריות לשלומה של המדינה. איננו יכולים לתלות בחוסר האחריות של הממשלה את המעשים שלנו, כאילו אין לנו אחריות.

כתב הפילוסוף היהודי-צרפתי הדגול עמנואל לוינס: "כולם אחראים על הכל, כלפי כולם, לפני כולם, ואני לפני אחרים".

* מהו פשר אחריות – כתב אברהם שלונסקי, מתוך "עלילות מיקי מהו":

וְעַכְשָׁיו אֱמוֹר לִי, פּוּט,

מַהוּ פֵּשֶׁר "אַחְרָיוּת"?

"אַחְרָיוּת" – שָׁאַלְתָּ, פִּיט?

גַּם כֵּן שְׁאֵלָה טִפְּשִׁית!

"אַחְרָיוּת" זֶה… אֵיךְ לוֹמַר?

"אַחְרָיוּת" זֶה… מִין דָּבָר,

שֶׁ… שֶׁ… שֶׁ… אוּלַי אוּכַל

לְהַסְבִּיר זֹאת בְּמָשָׁל.

אִם בְּמִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט

כָּל הַכַּפְתּוֹרִים קַפּוּט

רַק הַטֶּמְבֶּל לֹא יַרְגִּישׁ

כִּי הָעֵסֶק עֵסֶק בִּישׁ.

אַךְ הִנֵּה כַּפְתּוֹר אֶחָד

עַל־פִּי נֵס נִשְׁאַר לְבַד, –

אָז עָלָיו הָאַחְרָיוּת

בְּעַד מִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט…

* מי היריב – המאבק נגד המהפכה המשטרית הוא מאבק אזרחי נגד הממשלה. זה לא מאבק של ציבור נגד ציבור.

ההפגנה בבני ברק אינה יכולה שלא להצטייר כהתרסה נגד הציבור החרדי. אין לזה מקום, בוודאי באווירה הטעונה כל כך.

חבל.

* המנצח בתחרות השקר הגס – בכל תרבות השקר הביביסטית, אין שקר בזוי, עלוב, נתעב ומרושע יותר מהצגת מחאה עמוקה וכואבת של לפחות מחצית העם, שנאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כ"סירוב לקבל את תוצאות הבחירות". ואין שקר שהוא מספק גס ונתעב כדי שהביביסטים לא ידקלמו אותו בלי לחשוב.

* זו לא ההסברה – "ההסברה שלנו לא עבדה", מסביר השר מיקי זוהר את ההתנגדות העממית הרחבה והנחושה למהפכה המשטרית. גם שר הרווחה מרגי העביר ביקורת על תיווך הרפורמה: "גם את האוכל הכי טעים – צריך לדעת איך להגיש".

לא הבנתם את הבעיה. הבעיה אינה ההסברה, אינה השיווק, אלא המוצר. הבעיה אינה בהגשת האוכל, אלא בכך שהוא רקוב.

ועוד אמר השר זוהר: "צריך לשבת ולדבר ללא תנאים ובאופן מיידי. כל אחד עומד על שלו ובינתיים אנחנו משלמים מחיר כבד. גם התומכים וגם המתנגדים לרפורמה צריכים להבין שאנחנו עם אחד עם אחריות משותפת, אסר לנו להרוס הכול גם אם אנחנו לא מסכימים". מסכים לחלוטין. על הממשלה לעצור מיד את בליץ החקיקה ולגנוז את המהפכה, ולשבת להידברות על בניית רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. אמנם הממשלה בעטה בסולם שהנשיא הגיש לה כדי לרדת מהעץ, אך ממש לא מאוחר. אם החוק להשתלטות פוליטית על הוועדה לבחירת שופטים יעבור בקריאה שניה ושלישית, זה יהיה מאוחר מדי. אז, אי אפשר יהיה עוד לקיים הידברות.

* הדי-9 דורס גם את הביטחון – אחרי מלחמת לבנון השניה, התוודה נסראללה בראיון, שאילו העריך את התגובה הישראלית, לא היה מבצע את פיגוע החטיפה שהוביל למלחמה. את הלקח הוא הפיק ב-16.5 שנים של הסתתרות בבונקר ונצירת האש. הפיגוע במגידו, הסתכם בפצוע אחד, אבל היה זה פיגוע אסטרטגי, שאילו הצליח עלול היה לשנות את כל המשוואה שנוצרה במלחמת לבנון השניה. ואיך הגיבה ישראל?  לא הגיבה. הבליגה. הכילה. הפגינה חולשה, שתזמין הסלמה טרוריסטית. כפי שישראל חזרה למדיניות ההבלגה וההכלה של ירי הרקטות מרצועת עזה, שהופסקה תחת ממשלת בנט. כפי שאחרי הצהרות הרהב האינפנטיליות לאחר רפורמת הפיתות הפאתטית, שב"ס – שתחת אחריותו של הכהניסט, חתם השבוע על הסכם כניעה עם נציגות ארגוני הטרור בבתי הכלא, שאיימו בשביתת רעב. כפי שישראל חתמה על הסכם העברת כספים אדירה ללא תנאי לרש"פ, בחתימת סמוטריץ'. מה היה קורה כאן אם רק קמצוץ מכל אלה היה נעשה בידי ממשלת בנט (אגב, קמצוץ מכל אלה לא היה נעשה בידי ממשלת בנט)? אבל לממשלת מלא-מלא מותר.

מה גורם לחולשה הזאת? מה גורם לפער בין הרהב המיליטנטי המתלהם והמתריס של סמוטריץ' ובן גביר לבין מדיניות הממשלה.

נתניהו יודע שיש צורך בלכידות לאומית כדי ליצור את החוסן הלאומי שיאפשר לפעול כראוי נגד עליית הטרור והאיומים. את הלכידות הלאומית הם הרסו ב-12 השבועות מאז ראשית המהפכה המשטרית. הבעיה היא שגם האויב מבין זאת, ולכן הוא מגביר ויגביר את תוקפנותו.

כך, הדי-9 שנועד לדרוס ולרמוס את מדינת החוק ומערכת המשפט, דורס ורומס גם את כלכלת ישראל ואת ביטחון ישראל.

* לעשות סדר – השר הכושל בן גביר קורא לעשות סדר בחווארה.

רגע רגע. הרי אנשיו כבר עשו שם "סדר", לא? הרי הח"כהניסט פוגל אמר שהפוגרום בחווארה הוא פעולת ההרתעה המוצלחת ביותר מאז "חומת מגן". כן, ראינו ולמדנו מה זו הרתעה כהניסטית.

* הרוע המוחלט – למה בן גביר סיכל את חוק האיזוק האלקטרוני?

כי הוא התגלמות הרוע. הוא הרוע המוחלט.

* הכרה בתרומת העדה הדרוזית – פרס ישראל על מפעל חיים יוענק ביום העצמאות לאמל נאסראלדין, בן 94, איש דלית אל-כרמל, מייסד "יד לבנים" הדרוזי, ממייסדי התנועה הדרוזית הציונית וח"כ מהליכוד.

לפני שנים אחדות, השתתפתי בביקור בדלית אל-כרמל של קבוצת ירוחם, בהנהגת צביקה צמרת, באירוח התנועה הציונית הדרוזית, בהובלת מייסד התנועה יוסף נאסראלדין, חברו הקרוב של צביקה, שכמדוני הוא בנו או אחיינו של אמל. ביתו של יוסף היה עמוס בסמלי הציונות, תמונה של הרצל, סמל המדינה ואפילו תמונה של אריה דולצ'ין, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית שקיבל להסתדרות את התנועה הדרוזית הציונית. במהלך הסיור ביקרנו גם בבית יד לבנים, שם פגשנו את אמל, ששכל את בנו ואת נכדו במלחמות ישראל.

התרשמתי מאוד מהפגישה עם פטריוט ישראלי, דרוזי גאה, איש חזון, אדם חכם, איש  עשיה.

שמחתי על זכייתו בפרס ישראל. הענקת הפרס מבטאת הכרה בתרומתה הגדולה של העדה הדרוזית למדינת ישראל.

* עשור למותו של אלישע פורת – ב-24 במרץ מלאו עשר שנים למותו של המשורר, הסופר, המסאי, חוקר הספרות, המתרגם והחקלאי אלישע פורת, חבר קיבוץ עין החורש.

שמור אצלי מכתב שכתב בכתב ידו היפה, כששלח לי את ספרו "חושניה, המסגד".

אורי שלום!

נוסעים ומבקרים רבים, מכרים ושאינם כאלה, המכירים את שירי הספר הזה, ובמיוחד את השיר "חושניה, המסגד", מספרים לי, שהתרגשו מאוד, כשעמדו מתחת למסגד החרב בחושניה וקראו את השיר.

הספר יצא בסוף 75, ואני כבר התרפאתי אז בירושלים, בלימודי יהדות. עליתי לשם לאחות את השברים שהצמיחה המלחמה. הספר דיבר אל כמה מבקרים, זכה לביקורות מעטות אך טובות. אבל לא זכה לאהבת הקהל הרחב. על התקבלותו ועל אי התקבלותו, סיפרתי כמה סיפורים משעשעים בספריי. אתה יכול למצאם ב"איקונין סדוק", למשל, או ב"המשיח מלה-גרדיה" למשל, או ב"מחיקת עוונות" – אם הספרים הללו מצויים בספרייתכם.

ובחורבן קונייטרה-החדשה ננוחם,

אלישע פורת.

במלחמת יום הכיפורים, שממנה חזר פוסט טראומטי, אך המשיך לשרת במילואים כלוחם עוד שנים רבות, כולל במלחמת שלום הגליל, הוא לחם בגולן ובמובלעת הסורית. כאשר הגיע למסגד בחושניה, נגלה לנגד עיניו המחזה המזעזע – גופות של לוחמי צה"ל כפותים, וירויים בראשם. שבויים שנרצחו בידי הצבא הסורי. אחד מהם היה דודו של גלעד שליט.

את השיר "חושניה, המסגד", כתב אלישע בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר

מִטִּיחַ כְּמוֹ עַין לְבָנָה

בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר,

האֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל

כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,

שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה

בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת

רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ

כְּמוֹ עַין הָרוֹאָה

אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים

הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין

לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם

הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ

שָרְשֵי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת

לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת.

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.

חושניה, רמת הגולן, אוקטובר 1973.

          * ביד הלשון

מכשכש – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ": "דוד ביטן ביטא את מה שרבים חושבים, כשאמר שהזנב מקשקש בכלב".

איך בדיוק זנב מקשקש? ההגדרות לקשקוש על פי מילוג: 1.ציור צורות ללא ארגון וללא חשיבה. 2. פטפוט, דברי שטות. 3. ערבוב, טריפה, בחישה. אף אחת מההגדרות אינה מתקשרת לזנב של כלב.

איך עושה כלב? בזנב, אני מתכוון. הוא מכשכש. והנה הגדרת הכשכוש על פי מילוג: הזיז, נענע, נפנף – לרוב לגבי זנב.

במאמר במהדורה המודפסת נכתב "מקשקש". במהדורה המקוונת תוקנה הטעות: הזנב מכשכש בכלב.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבת הגדול ופרשת "צו" 2009

דרשה לשבת הגדול

קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 3.4.09

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

בדבריי לא אעסוק בפרשת השבוע. שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, ומאחר ופסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.

אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

כבר בברית בין הבתרים, שעל פי אחת המסורות נכרתה במחוז שלנו – בהר החרמון, מספר אלוהים לאברהם על תכניתו ארוכת הטווח, הכוללת שעבוד של עם ישראל, ואחריו גאולה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

מדוע החליט האל להעביר את עם ישראל סדרת חינוך אכזרית וממושכת כל כך? ההסבר היחיד העולה על דעתי, הוא הרצון לחנך את העם לשנאת העבדות ולאהבת החירות. החירות היא ערך מרכזי ביהדות.

קורות בני ישראל אחרי צאתם ממצרים, הם עדות לקושי להשתחרר מן העבדות. בפרשת המרגלים, אלוהים אינו זקוק למודיעין אודות האויב, אלא למודיעין אודות כוחותינו. לא סוכני מודיעין מקצועיים נשלחים לתור את א"י, אלא נשיאי השבטים, מנהיגי העם. מטרת השליחות היא לבחון האם עם ישראל כשיר כבר להיכנס לא"י, להלחם עליה ולהתנחל בה. מהתנהגות המרגלים והעם הסיק אלוהים שאין העם בשל, ולכן תחת כניסה מיידית לא"י, בתום מסע של ארבעה חודשים, נגזר על בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה, עד שימות כל דור העבדים כולו, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, והדור הבא – דור של בני חורין, יכנס לא"י.

ומדוע משה לא נכנס לא"י? התורה מספרת שמשה נענש על כך, שכאשר נצטווה לדבר אל הסלע ויצאו ממנו מים, הוא הכה בסלע כדי להוציא את המים. האם על עבירה כה קטנה, מגיע למשה עונש כבד כל כך? הסבר אחד לכך, שראוי שייקלט בציבוריות הישראלית, הוא שממנהיג מצפים ליותר, וככל שהמנהיג גדול יותר מצפים ממנו ליותר, ולכן, לא זו בלבד שאין למנהיג הנחות, אלא להיפך – הוא נדרש ליותר, והוא נשפט באמות מידה מחמירות הרבה יותר מאשר אזרח רגיל.

אפשר לדרוש זאת, בהקשר של ערך החירות. אחרי צאת ישראל ממצרים נדרש משה להכות בסלע ולהוציא מים. לפני הכניסה לא"י הוא נדרש לדבר אל הסלע. אחרי היציאה ממצרים, הוא מנהיג עם של עבדים, שהתרגל לכך שהשפה היחידה היא שפת השוט והמקל. לפני הכניסה לא"י, הוא מנהיג עם של בני חורין, שהדרך להנהיג אותם היא דרך ההידברות, השיחה, המילה. כאשר משה השתמש במטהו במקום בלשונו, הוא אותת שלא הפנים את השינוי, ולכן מנהיג אחר מתאים יותר להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים". קראתי את השיר במהלך סדר הפסח במדבר אשתקד, וכיוון שהציבור אהב אותו מאוד, אני שב וקורא אותו כעת:

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

דרשה לשבת הגדול ופרשת "צו" 2010

דרשה לשבת הגדול

קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 26.3.10

שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, וכיוון שפסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.

אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

אני מודה, שמכל חמישה חומשי תורה, ספר "ויקרא" הוא הפחות חביב עליי, או לפחות הפרשות הראשונות שבו. הספר עוסק בעבודת הקורבנות, ועמוס בפרטים טכניים, לא אסתטיים במיוחד של עבודה זו. הספר עוסק במשפחת הכהונה ומעמד הכוהנים. הן עבודת הקרבנות והן מעמד הכוהנים זר לי.

הכוהנים אינם מכהנים בתפקידם בגין כישורים, מעשים, מידות טובות, הישגים, אלא בזכות אבות וירושה. ועבודת הקרבנות היא עדות לשלב פרימיטיבי של היהדות הקדומה, שאין לי כל געגוע אליו, להיפך.

האם אלוהים רוצה בקרבנות? האם הוא זקוק להם, לאוכל, לריח הניחוח? כמובן, שלא. כל פולחן אינו צורך של האל אלא של האדם. התורה, שהיא תורת חיים, יודעת לדרוש מן האדם ולהגביה אותו, אך היא פרגמטית דיה כדי לא לגזור עליו גזירות שאינו יכול לעמוד בו. בעידן פגאני, כאשר עבודת האלילים שלטה בעולם והילכה קסם על בני האדם, בתחרות על נפשם של ישראל, נאלצה היהדות להתפשר ולאפשר פולחן המושפע מהסביבה ומתחרה בה. בניגוד לעשרת הדברות ולמצוות המוסריות, שהם נצחיים, המצוות הפולחניות הן הוראת שעה. כנראה, שאחרי פרשת עגל הזהב, התברר שעם העבדים אינו בנוי עדיין ליהדות מורכבת ומופשטת והוא זקוק לפולחנות פיזיים כמו הקרבנות.

בעידן של קרבנות אדם, תורת ישראל מאפשרת אך ורק קרבן מבעלי חיים, וכך מציב רף הומאני, מתקדם יותר. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה. אני מאמין, שהתחדשות יהודית, כמו קבלות השבת באורטל, היא הצבת אלטרנטיבה של יהדות נאורה להבדיל מהפגאניות הליצמנית.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים":

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

שני קווים מקבילים

במסגרת מפגשי "חולקים", המשותפים ל"עיינות" במרכז הקהילתי גולן ולמתנ"ס קצרין, הוקדש המפגש בשבוע שעבר למהפכה המשטרית, או בשם החיבה שלה "הרפורמה המשפטית".

בחלקה הראשון נערך דיאלוג בין עדי ארבל מפורום "קהלת", התומך במהפכה, לבין אורי הס מהתנועה לאיכות השלטון, המתנגד לה, בהנחיית עו"ד אירה רובין ממרום גולן.

יש לציין שהיה זה דיאלוג עמוק, מעניין, ענייני, לא מתלהם, עם כבוד הדדי רב בין הניצים. המובן-מאליו הזה אינו חזון נפרץ בתקופתנו ובמקומותינו, בלשון המעטה, ולכן כבר על כך ראויים השנים להערכה. יתר על כן, עצם העובדה שניתן לקיים דיאלוג כזה, ברוח כזו, נותן יסוד כלשהו לאופטימיות.

אך דווקא העובדה שהדיאלוג הזה היה מכבד כל כך ושונה כל כך מסגנון העימות הנוכחי, הבליטה את העובדה שהשניים היו כשני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. אי אפשר היה לזהות תזוזה של זה לקראת זה, ולו במילימטר. כל אחד דבק בעמדתו. ואם כך בדיון כזה, השונה כל כך מן הלהט הסוער והזעם הקדוש המאפיין את המחלוקת הייצרית כל כך הקורעת את החברה – קשה להיות אופטימי ביכולת לגבש הסכמה לאומית. ואם לא נגבש הסכמה כזו, החברה הישראלית עלולה להידרדר לאסון.

את עדי ארבל אני מכיר כבר 14 שנה. הכרנו במכון לאסטרטגיה ציונית, שהוא היה מראשיו ואני עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה במסגרתו. עמדותינו אז היו קרובות למדיי אלו לאלו, בתחומים רבים. חלקנו גם ביקורת משותפת על האקטיביזם השיפוטי ועל המישפוט של החברה הישראלית והבנה שיש צורך בשינוי ובהגדרה אחרת של מערכת היחסים בין הרשויות. דעותיי לא השתנו מאז. והנה, אנו ניצבים היום משני עברי המתרס במחלוקת הקורעת את החברה הישראלית. הדבר עורר בי מחשבות נוגות באשר להקצנה בימין הישראלי. כפי שבאותם ימים איש לא יכול היה להעלות על דעתו שהימין הישראלי אי פעם יעניק לגיטימציה לכהניסטים ולבטח לא שיראה בהם שותפים טבעיים וימנה את החוליגן הכהניסט לשר ל"ביטחון" לאומני – כך מי היה מעלה על דעתו, שהביקורת על מערכת המשפט תביא למהפכה שמשמעותה ביטול עצמאותה של מערכת המשפט והפיכת הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה? מי היה מעלה על דעתו שהמענה לטיפול במיגרנה הזאת, יהיה עריפת הראש?

החלק השני הוקדש לשיח בקבוצות דיון. ההתחלקות לקבוצות הייתה ספונטנית. בקבוצה שבה ישבתי נטלו חלק 16 אנשים. על אף הספונטניות ואולי אף המקריות בחלוקת הקבוצות, בלטה לעיניי העובדה שבדיוק שמונה מן המשתתפים הם "דתיים" ושמונה – "חילונים" (אני לא שלם עם ההגדרות הדיכוטומיות הללו, ולכן המירכאות). לצערי, זו בדיוק החלוקה בדיון, בין התומכים ברמה זו או אחרת במהפכה לבין הנוטים להתנגד לה. אגב, החלוקה הזאת אינה מייצגת. השתתפתי בהפגנות נגד המהפכה, ומספר הדתיים שהשתתפו בהן היה גדול והוא הולך וגדל מהפגנה להפגנה. אך כך היה בקבוצה שלנו.

לא היה זה שיח מתייפייף ולא ניסיון הדדי לרצות. היה זה דיון נוקב וכואב, אף שהתנהל בצורה מכבדת ורצינית, כיאה לרוח הגולן. איני חושב שהמפגש העביר מי מהמשתתפים בו מתמיכה להתנגדות או להיפך. אבל אני משוכנע שכל מי שנטל בו חלק, לפחות בקבוצה שבה השתתפתי, למד להבין טוב יותר את עמדת בני הפלוגתא.

אני משוכנע שאיש מבין המשתתפים, לא יחשוב עוד, אם חשב כך קודם, שכל המחאה הזאת היא בסך הכל התנגדות "שמאלנית" לתוצאות הבחירות, והמהפכה היא תירוץ של אליטה פריבילגית לשמור על מעמדה בלה בלה בלה; כל אותו הבל, כל אותה רעות רוח, כל אותה גישה מזלזלת המופנית כלפי מתנגדי המהפכה. אין לי ספק, שכל מי שהיה בקבוצה מבין שמדובר בהתנגדות אמתית, קשה וכואבת, מתוך ידע והבנה של משמעות המהפכה, וחשש של ציונים פטריוטים שמשהו רע וקשה מאיים על הבית המשותף שלנו. ומצד שני, איש מבין המשתתפים לא יחשוב עוד, אם חשב כך קודם, שתומכי המהפכה רוצים למגר את הדמוקרטיה, להשליט כאן דיקטטורה, ושהם שיכורי כוח אחוזי אמוק שמנסים להשליט את רודנות הרוב על החברה הישראלית. כל מי שהיה בדיון, אינו יכול שלא להכיר בכאב אמתי, אותנטי, של ציבור רחב החש נפגע מהמערכת המשפטית שפסיקות שונות שלה איימו על השקפת עולמו ויצרו תחושה שרצונם להשפיע על פי ערכיהם באמצעות הקלפי נבלם בשל התערבות משפטית. גם בלי להסכים עם כאבי הצד האחר – גם הבנתם וההכרה באותנטיות שלהם חשובה. תנאי ליכולת להגיע להסכמות, היא אמון הדדי והכרה בשאיפת הטוב של בעל הדעה האחרת. בקבוצת הדיון שלנו זה היה. (אני חייב להודות על האמת, שההכרה שלי בשאיפת הטוב של בני הפלוגתא שלי, אינה כוללת מספר פוליטיקאים בכירים מושחתים, שמנסים לדחוף את המהפכה מאינטרסים אישיים, המנוגדים לטובת הציבור).

במהלך הדיון, ביקשה מנחת הקבוצה, בינה פבזנר, שכל אחד מאתנו יצביע על דבר אחד שהוא מוכן לוותר עליו, כדי להגיע להסכמה. לא היה אחד מן המשתתפים, שלא הצביע על ויתור אפשרי. תחושתי הייתה, שאילו קבוצת הדיון הייתה קבוצת משימה, שמטרתה הייתה לגבש הסכמה על רפורמה קונסטרוקטיבית מוסכמת – היא הייתה משיגה את המטרה. ואף שהקבוצה הורכבה מאזרחים מן השורה, שאינם נמנים עם מקבלי ההחלטות, התחושה הזאת משמחת אותי ונותנת לי להאמין שהדבר אפשרי.

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏22.3.23

* סעיף ההפיכה – ה"ריכוך" במהפכה – "השעיית" מרבית סעיפי המהפכה המשטרית, והעברה לפני פסח "רק" את הסעיף הנוגע לוועדה למינוי שופטים.

זהו ניסיון לסמם ולהרדים את המחאה במצג שווא של "ריכוך" ו"פשרה". אך זו אחיזת עיניים. הסעיף הזה הוא הבעייתי והקשה ביותר בכל סעיפי המהפכה. הוא הסעיף שהופך את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. הסעיף הזה, של ההשתלטות על הוועדה לבחירת שופטים, משמעותו היא ביטול עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של ראש הממשלה. וכל שאר הסעיפים לא מבוטלים. רק נדחים. ובמקביל, ממשיכים בבליץ חוקי השחיתות, שכביכול אינם חלק מן המהפכה.

ניסיון ההרדמה לא יצלח. ההיפך הוא הנכון, הוא רק יחריף את המאבק.

* בעד מה המאבק – ברור נגד מה מתנהל המאבק – נגד המהפכה המשטרית. אבל בעד מה המאבק?

התשובה לשאלה מצויה בשלושת סמלי המאבק – דגל הלאום, ההמנון הלאומי, מגילת העצמאות.

המאבק הוא להגנה על ההסדר המכונן של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית. ההסדר הזה הוא מקשה אחת. מי שמניף את ידו הגסה על יהדותה של ישראל או על דמוקרטיותה, מניף את ידו על המכלול, על ההסדר המכונן כולו.

לא את כל דרכי המאבק אני אוהב ויצאתי נגד מרכיבים מסוימים בתוכו ובראשם הסרבנות, שבעיניי מסוכנת לא פחות מהמהפכה המשטרית. אבל העובדה שמאות אלפי ישראלים, חמושים בדגלי כחול לבן, יוצאים בדבקות, בנחישות ובהתמדה, שבוע אחר שבוע אחר שבוע, ומפגינים למען אבני היסוד של המדינה, מעידה על עומק האמונה בהסדר המכונן ועל עוצמתה.

ממשלת נתניהו הופתעה לגלות בישראל אזרחים, לא נתינים. אזרחים שנאבקים על ערכי הציונות, שהם היסוד להקמת מדינת ישראל, לקיומה ולעתידה.

עם ישראל חי!

* מבחן המנהיגות הגדול בחייו – כתבתי בצרור הקודם "נאום לאומה", שראוי היה שנתניהו יישא, ובו יכריז על הפסקת המהפכה המשטרית וכניסה מיידית למו"מ על רפורמה משפטית בהסכמה לאומית רחבה.

ואם נתניהו יישא נאום כזה, מה יקרה אז?

רבים מהבייס שלו יזעמו, ירקעו ברגליים ואולי אף יבעטו. יראו בו מנהיג חלש שהחמיץ הזדמנות היסטורית בכך שנכנע למתנגדיו.

החלק המיליטנטי במחאה; אלה שמתנגדים לכל פשרה ורל"ביסטים אמתיים (כן, יש גם כאלה. הביביסטים מציגים כל מי שאינו סוגד לנתניהו כרל"ב וזו כמובן שטות, אבל כן, יש כאלה) – אף הם יראו בכך חולשה וירצו למנף את "ההתקפלות" להמשך המאבק עד לכניעה.

אבל

מנהיג לאומי צריך לראות בראש ובראשונה את האינטרס הלאומי, ואין לי ספק שנתניהו מבין שהאינטרס הלאומי הוא לעצור את מצעד האיוולת, שעלול למוטט את החברה, את הכלכלה, את יחסי החוץ ואת ביטחון המדינה.

האינטרס הלאומי הזה הוא גם אינטרס של נתניהו, שלבטח אינו רוצה להיכנס להיסטוריה כרחבעם, שקרע את ממלכת ישראל, וכמי שבמו ידיו החריב את כל הישגיו מהקדנציות הקודמות.

אין לי ספק שרוב מוחלט של הציבור יתמוך במהלך, ינשום נשימת רווחה ויודה לנתניהו על גילוי אומץ מנהיגותי.

נתניהו ניצב כעת בפני מבחן המנהיגות הגדול בחייו. האם יש בו כוחות נפש ומנהיגות לעשות את הדבר הנכון?

* חבל ההצלה – שר הביטחון יואב גלנט איים להתפטר אם הממשלה לא תגיע להידברות ולפשרה.

מפתיע? האמת היא שהופתעתי שגלנט שתק עד היום. סוף סוף הוא מתחיל לגלות עמוד שידרה ואומץ לב אזרחי. לוין תופס את נתניהו בביצים באיומי התפטרות? הגיע הזמן שגלנט, דיכטר, ניר ברקת וגילה גמליאל יודיעו שיתפטרו אם הממשלה לא תלך להידברות ופשרה ויחד עם אדלשטיין, דני דנון ואחרים יצביעו נגד המהפכה.

הם עשויים להיות חבל ההצלה של מדינת ישראל.

* תקצור אנרכיה – ממשלה ששר המשפטים (!) שלה מהלך אימים על בג"ץ ומצהיר שהממשלה תפר פסק דין שלא יהיה לטעמה, מאבדת את הלגיטימיות שלה ואת זכות קיומה.

ממשלה שזורעת תרבות עבריינית של לית דין ולית דיין, תקצור אנרכיה.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* ממשלה אנרכיסטית – באיזו זכות ניתן לדרוש מאזרח לציית לפסיקת בית המשפט, אם הממשלה מצהירה שתפר פסיקה שלא תהיה לטעמה?

קוראים לזה אנרכיה.

זו ממשלה אנרכיסטית.

* אל תגידו "לא ידענו" – בוועדת אגרנט על תוצאות אסון המהפכה המשטרית, הדרג המדיני לא יוכל לטעון שלא הזהירו אותו, שלא הייתה התרעה, שמישהו דיבר על "סבירות נמוכה".

* חילוף תפקידים – אם ניקח את המחלוקת הציבורית על המהפכה המשטרית ואת עמדות שני צדדיה, ונלביש אותה על המחלוקות בסוגיות משטריות וחוקתיות בעשורים הראשונים של המדינה, תתגלה לנגד עינינו תמונה מעניינת ומפתיעה. המסרים של מצדדי המהפכה, שהיום הם בצד הימני של המפה, הם המסרים שבעשורים הראשונים מפלגות השמאל נשאו אותם. ואילו המסרים של מתנגדי המהפכה, שמזוהים היום במידה חלקית של צדק, עם השמאל הישראלי, הם המסרים שבאותם ימים הימין נשא אותם.

בן גוריון, מפא"י וממשלות תנועת העבודה, נשאו את הדגל שהיום נקרא "משילות". הם חתרו לחיזוק הרשות המבצעת, על חשבון הרשויות האחרות. הם לא אהבו ולא התלהבו משומרי הסף שמפריעים להם לבצע. הם לא התלהבו מיועצים משפטיים, מהתערבות בג"ץ, ממבקר המדינה, מתקשורת חופשית וכד'. הם ראו בדמוקרטיה בעיקר את שלטון הרוב, המעניק להם את הסמכות לפעול כהבנתם.

לעומתם, בגין, תנועת החרות ובהמשך, גלגוליה – גח"ל והליכוד, נשאו את דגל הדמוקרטיה המהותית, הדמוקרטיה הליברלית. הם סלדו מההתייחסות לשלטון הרוב כביטוי המשמעותי של הדמוקרטיה. הם העלו על נס את חרות האדם, זכויות האזרח, זכויות המיעוט וניסו להחליש את כוחה של הרשות המבצעת ולהעצים את כוחן של הרשות המחוקקת ובעיקר של האופוזיציה ושל הרשות השופטת. הם נשאו את דגל עליונות המשפט, שהיום נקרא אקטיביזם שיפוטי, ובעיקר את היכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת הפוגעים בזכויות האזרח והמיעוט. והטיעונים שלהם היו דומים מאוד לטיעונים של מתנגדי המהפכה היום – שליטתה של הממשלה בכנסת (שהייתה פחות הדוקה מהיום) מחייבת לפחות מערכת משפט עצמאית וחזקה עם סמכות לבטל חוקים ובוודאי החלטות ממשלה. הם אלה שלחמו למען שירות ציבורי חזק ועצמאי שיש לו כוח לעמוד מול הדרג הפוליטי. הם התנגדו לקיומו של משרד משטרה, כדי להבטיח שהמשטרה לא תהיה פוליטית אלא ממלכתית. הם חתרו לחקיקת חוקה ולחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שקיבלה אח"כ את הכותרת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. והם היו נושאי הדגל במלחמה בשחיתות שלטונית. 

מה גרם למהפך הדו-צדדי הזה? השלטון רוצה תמיד יותר כוח, וככל שהוא ממושך יותר הרצון הזה מתחזק וכאשר תחושתו היא ששלטונו צפוי להתקיים עוד עשרות שנים, המוטיבציה הזאת חזקה במיוחד. כך היה בשלטון מפא"י והמערך וכך כעת בשלטון הליכוד. לעומת זאת, האופוזיציה חוששת מכוח יתר של השלטון ורוצה להגביל אותו, לאזן אותו, לבלום אותו ולחזק את הגורמים שבולמים אותו, בנוסף לאופוזיציה הפרלמנטרית – מערכת משפט חזקה ועצמאית, מוסד מבקר מדינה חזק, תקשורת חופשית ונשכנית, שירות ציבורי מקצועי ועצמאי וכד'. כשהליכוד עלה לשלטון, בימי בגין ושמיר, הוא עוד היה בתנופת הלהט האידיאליסטי האופוזיציוני, וראה במימוש הדרך שנשא באופוזיציה את הגשמת שלטונו. נראה לי התהליך הזה הגיע למיצויו כאשר ממשלת שמיר העבירה את חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. מאז שלטון הליכוד הלך והסתאב, השלטון הפך למובן מאליו, והיום אנו רואים את התוצאה.

השאלה היא מהו האינטרס של הציבור, של אזרחי המדינה – זה שנושא השלטון או זה שנושאת האופוזיציה. אין לי ספק, שהאינטרס האמתי של האזרחים, הוא שיהיה להם הרבה כוח מול השלטון ולכן האופוזיציה הלוחמת על כך משרתת אותו. הדבר נכון, גם אם בטווח הקצר מי שתומך בממשלה אינו מעוניין בהגבלתה. בטווח הארוך, ההגבלות הללו הן לטובת כל האזרחים. שלטון ללא מיצרים יפגע בכל האזרחים ובזכויותיהם ובהעדר כלבי שמירה הוא יהיה מושחת יותר.

הנטיה לשלטון אוטוריטרי הוא במידה רבה תוצר של שלטון ממושך מדי. אמר בגין, בהיותו באופוזיציה: "כלל גדול הוא, כי שלטון ממושך הוא סכנה לחרות האומה ולמוסר בניה. שלטון ממושך, אפילו אם הוא מיטיב למישהו, הוא רע מעיקרו… הוא מוליד שחיתות. הוא אינו יכול שלא ליצור: התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים… במקום שלטון העם, השלטון על העם, שחרותו הפנימית מודברת, אם לא להלכה, הרי למעשה… שלטון ממושך, אינו יכול לא להיות מושחת".

למרות מה שכתבתי כאן, חשוב להדגיש שהטענה של מחוללי המהפכה, שמה שהם מציעים הוא לחזור לדרך שהייתה נהוגה עד לפני שלושים שנה, ממש אינה נכונה. אבל הרוח של שלטון המבקש להחליש את "הנודניקים" שמפריעים לו לשלוט, היה קיים גם אז. אז והיום, הגישה הזאת רעה לאזרחים.

* התנקשות בטוהר הבחירות – במסגרת בליץ החקיקה המטורלל, אחת מהצעות החוק הקואליציוניות היא שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לא ימונה עוד בידי נשיא בית המשפט, אלא בידי יו"ר הכנסת, והוא לא יהיה שופט. יש לזכור שיו"ר הכנסת ממונה, בפועל, בידי ראש הממשלה, הוא שליחו ולמעשה כפוף אליו. כזאת היא הפרדת הרשויות שלנו.

הצעת החוק היא ניסיון להשתלטות פוליטית על ועדת הבחירות; גם בטוהר הבחירות הם רוצים להתנקש.

* הצבעה חשאית – אפרופו הצעת החוק לפיה יו"ר הכנסת ימנה את יו"ר ועדת הבחירות המרכזית:

אזרח הגיע לקלפי בדמוקרטיה העממית בבריה"מ.

הוא קיבל מוועדת הקלפי את המעטפה שעליו לשלשל לקלפי.

הוא אמר: חברים, ברור שאצביע כפי שמצופה ממני. אבל אפשר אולי לראות למי אני מצביע?

התשובה: נייט. זו הצבעה חשאית.

* עולה על כל אבסורד – על פי החוק, הבחירות לכנסת מתקיימות ביום שלישי הראשון בחודש חשוון, ארבע שנים אחרי תחילת כהונתה של הכנסת. לכן, אם הבחירות הוקדמו ולא התקיימו במועדן, יתכן שכהונת הכנסת הבאה תתארך.

כמעט אף פעם זה לא קרה, כיוון שרוב הכנסות התקצרו. הפעם האחרונה שהבחירות התקיימו במועדן הייתה בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988. ממשלת האחדות הלאומית שקמה ב-1984 החזיקה מעמד עד תום הקדנציה. וכיוון שהבחירות לכנסת ה-11 נערכו באוגוסט 1984, הכנסת כיהנה 4 שנים ו-14 שבועות והבחירות התקיימו בנובמבר 1988, ביום שלישי הראשון בחודש חשוון.

הבחירות האחרונות, לכנסת ה-25, נערכו ב-1 בנובמבר, ו' בחשוון תשפ"ג. אם הכנסת תמלא את ימיה, הבחירות תתקיימנה ביום שלישי הראשון בחשוון תשפ"ז, בשנת 2026. כעת באה הקואליציה עם הצעה מטורללת. לטענתם, אם הבחירות תתקיימנה ביום שלישי ב' בחשוון, יחסרו ארבעה ימים להשלמת ארבע השנים, ולכן יש לדחות אותן בשנה, ולקיים אותן ביום שלישי הראשון בחשוון תשפ"ח, כלומר ב-2 בנובמבר 2027. במילים אחרות, קדנציה של חמש שנים ויום! למה? בגלל ארבעה ימים. הרי אם באמת ארבעת הימים משמעותיים בעיניהם, הם יכלו להציע לדחות את הבחירות בשבוע, לשבוע השני של חשוון.

הייעוץ המשפט לכנסת כבר הביע התנגדות נחרצת. מן הסתם, זו תהיה גם עמדת היועמ"שית. ואם יהיה חוק כזה, ברור שבג"ץ יבטל אותו. אופס. הרי הם רוצים לעקר את בג"ץ. בג"ץ יבטל? הרוב האוטומטי יתגבר על הביטול ב-61 ח"כים.

הם כל כך יהירים ושיכורי כוח, שאפילו לא יכלו טקטית להסתיר את כוונתם לדחות בשנה את הבחירות עד אחרי קבלת חוקי המהפכה. הרי שתי הדוגמאות הפופולריות למה הכרחי בג"ץ עצמאי שיכול להפעיל ביקורת שיפוטית, הן "ואם הרוב יחליט להרוג את הג'ינג'ים" ו"ואם הרוב יחליט שהבחירות לא תתקיימנה כל ארבע שנים, אלא כל חמש או שש שנים". גם על הדוגמה השניה הטענה היא שזו דמגוגיה, אד-אבסורדום. והנה, כבר עכשיו מתברר שהמציאות עולה על כל אבסורד.

אגב, להערכתי זה לא יקרה. איני רואה היתכנות לכך שהממשלה הרעה הזאת תחזיק מעמד. היא תקרוס לתוך שקריה ותתפורר די מהר.

ובלי קשר למזימה להאריך בשנה את כהונת הכנסת הנוכחית – יש לשנות את חוק הבחירות. לקבוע שהבחירות תתקיימנה ביום שלישי הראשון אחרי מלאת ארבע שנים לבחירות שקדמו להן.

* ארורים המסיתים – כתב לי ע.ב., ביביסט מצוי: "האויב מספר 1 של ישראל הוא בג"ץ! 250,000 טילים וכתב"מים קטנים עליו. ממשלת ישראל הנוכחית פועלת ממש לפי סדר העדיפויות הנכון".

ארורים בני העוולה המנוולים והנקלים, שבמשך שנים של הסתה נתעבת, הפכו ביביסטים מצויים כמו אותו ע.ב. לפצצות שנאת חינם, שנאת אחים. ארורים!

ארורים המנוולים בני העוולה הנקלים, שגורמים לביביסטים מצויים כמו אותו ע.ב., שרואים בבג"ץ את האויב מס' 1 של ישראל, להיות מרוצים כל כך מהממשלה הנוכחית ומסדר העדיפויות העקום שלה. ארורים!

אז נכון, אותו ע.ב. הוא לא בדיוק המיתר המכוון ביותר בגיטרה. גם יונה אברושמי לא היה גאון. אבל המנוולים בני העוולה הנקלים שמסיתים אותו סוג של אנשים, ביביסטים מוסתים ולא כל כך חכמים, בלשון המעטה, יהיו אשמים כאשר יצורים מן הזן של הביביסט המצוי ע.ב. ירצחו שופט בג"ץ (הגם שהם לבטח יגלגלו עיניים ויגנו אותם).

* הרמז ברור – כאשר נתניהו שותק לנוכח גל הטרור נגד המפגינים, שכבר כלל שני פיגועי דריסה – האספסוף מבין היטב את הרמז.

* את מי הוא יאשים? – כאשר מסע הטרור נגד המפגינים יסתיים ברצח, את מי נתניהו יאשים?

* הבוקר שלמחרת המהפכה – רוצים לדעת מה יקרה כאן ביום שלמחרת המהפכה? שימו לב להצהרתו של אמסלם, שמפכ"ל המשטרה יישלח לכלא.

אחרי המהפכה, לא יהיה בג"ץ, לא תהיה רשות שופטת עצמאית, לא תהיה הפרדת רשויות. הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת תהינה רשות אחת – הממשלה. פוליטיקאים מן הזן של אמסלם, יהיו גם השרים וגם השופטים. והם ישלחו לכלא מי שלא בא להם בטוב. למשל, מתנגדי משטר. למשל, מפכ"ל משטרה, שמבין שעליו להגן על המשטרה מפגיעתו הרעה של הפרחח הכהניסט הממונה עליו, ושנאמנותו היא לחוק, למדינה ולאזרחיה ולא לאף פוליטיקאי. מפכ"ל שמנסה לשמור על המשטרה שלא תהפוך למיליציה כהניסטית ששופכת דם של מפגינים מתנגדי משטר, יישלח לכלא בידי שרים-שופטים כמו אמסלם.

* למה הוא מינה סמולן? – למה אמיר אוחנה מינה סמולן, אנרכיסט בוגד למפכ"ל המשטרה?

* ככל שהוא יקבל פחות – מסתבר שההתרברבות של בן גביר, על כך שהשיג 9 מיליארד ש"ח תוספת לתקציב המשטרה הייתה פייק. מדובר במיליארד בלבד.

האמת היא, שאם הכסף הולך לניסיונותיו להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית – ככל שהוא יקבל פחות, הנזק יהיה קטן יותר.

* תועבה – העובדה שראש כנופיית הכהניסטים, החוליגן הפשיסט והגזען, איש שכל חייו התעמת עם כוחות הביטחון והפריע להם; אדם שכל חייו עבריינות ופרעות, מי שלא שירת יום בחייו בצה"ל או בשירות לאומי ושעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת הוא הפך דוכנים של סוחרים ערבים בשוק והפריע לצה"ל ולכוחות הביטחון בעבודתם – הוא שר בממשלה, היא כתם בל ימחה על ההיסטוריה היהודית.

מילא שר. נתניהו הפקיר בידי המופקר הזה, שצה"ל בצדק לא גייס אותו, כדי לא להפקיר בידיו נשק, את ביטחון הפנים של ישראל. עובדה זו רק מעצימה את החרפה.

כאילו לא די בכך, הוא קיבל את השם הפלצני "שר לביטחון לאומי" ומנסה לחוקק חוקים פרסונליים פשיסטיים שיהפכו אותו למפכ"ל-על ויאפשרו לו לחלק פקודות בלתי חוקיות בשטח, בעיקר בהפגנות נגד הממשלה, כמו בדיקטטורות חשוכות ובמדינות עולם שלישי.

השר המתועב הזה מעלים עין כאשר אנשיו מבצעים פוגרום בערבים. הוא מעלים עין לנוכח טרור נגד מפגינים, ולעומת זאת הוא מנסה לכפות על השוטרים לשפוך דם של מפגינים, מתנגדי המשטר.

וכאשר בג"ץ מבהיר לו שאין לו סמכות לפעול כך, הוא כבר רוצה לחוקק עוד חוק פרסונלי, שיאפשר לו להורות לשוטרים מה לעשות. הוא רוצה להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית.

מיהו ראש הממשלה המופקר שמאפשר את הזוועה הזאת? איזו הידרדרות מוסרית של מדינת ישראל, של העם היהודי?

רק לפני פחות מארבעה עשורים כל 119 הח"כים חוץ ממורו ורבו "הרב" כהנא שרי"י, אבי אבות הטומאה, תמכו בחוק שישלול מהכהניסטים הגזענים הפשיסטים את האפשרות להיבחר לכנסת. בחסות אקטיביזם משפטי פרוע של שופטי בג"ץ שנהגו כאידיוטים שימושיים והכשירו את השרץ, המסוכן לאין ערוך יותר ממוריו ורבותיו כהנא וגולדשטיין, הוא נכנס לכנסת ועכשיו לממשלה, ומבחינתו הוא עושה את כל הדרך לשלטון, כדי שיוכל להגשים את הפתרון הסופי על פי תורת הגזע הכהניסטית.

לא הייתה תועבה כזאת בישראל.

* כמו הכלבים הפירנאים – לפני שנים לא מעטות, ענפי הבקר של יישובי צפון הגולן, גידלו גורים של כלבי הרים פירנאים, שנועדו לגדול עם העדר, ובבגרותם – להגן עליו מפני טורפים. הרעיון התבסס על מאות שנות ניסיון באירופה, שבהן הכלב הפירנאי שמר על העדר "שלו" בהצלחה מפני זאבים, תנים ודובים.

הגורים החמודים גדלו והחלו לטרוף את העגלים, שהם נועדו לשמור על חייהם, שלומם וביטחונם.

וזה כל כך מזכיר לי את הפקרת ביטחון הפנים של מדינת ישראל בידי הפרחח הכהניסט. (הסתייגות – במקרה דנן, הניסיון האירופי אמור להזהיר אותנו מפני הפקרת הביטחון בידי פשיסט).

* רעיית החוליגן – רדיו וויינט ראיין את זרש בן גביר. והנה, מצאנו גאון שמאמינה ברפורמת הפיתות.

* פוגל צדק – אחרי הפוגרום בחווארה הצהיר ח"כהניסט פוגל שהוא יצר הרתעה שלא היה כדוגמתה מאז "חומת מגן".

ואכן, מאז – פיגוע אחרי פיגוע אנחנו רואים שפוגל צדק.

* שוב – ושוב רקטה מרצועת עזה לעבר אזרחי ישראל. ושוב פשע המלחמה הפלשתינאי נגד האנושות – ירי מכוון של רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית. ושוב ישראל אינה מגיבה. ושוב מדיניות ה"הכלה" הזכורה לרע, שנתניהו מוביל, כפי שהוביל בממשלותיו הקודמות, שהופסקה בידי ממשלת בנט ושבה וחזרה. ושוב מתחילים להשתמש בביטוי המאוס "טיפטופים".

לא אחזור על הצעתי – מה נכון לעשות ברצועת עזה. כדי לעשות זאת, יש צורך בחוסן חברתי ובאחדות לאומית. בתוך שלושה חודשים הממשלה ריסקה את החוסן הלאומי. האויבים מבינים זאת ותוקפנותם עולה.

אם יש לממשלה אחריות לאומית, עליה לעצור מיד את המהלך המטורף שלה.

* המפה המנדטורית – מהי המפה שהייתה תלויה על דוכן הנואמים שעליו נשא סמוטריץ' דברים בכנס בצרפת? זוהי המפה המנדטורית; המפה שעליה חבר הלאומים נתן לבריטניה את המנדט להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. המפה הזו כוללת את שטח ישראל ושטח ירדן.

ב-1922, בעקבות מאורעות תרפ"א (1921), מאורעות הדמים שבהם ערביי א"י התנפלו על היהודים במסע רצחני, פרסמה בריטניה את הספר הלבן של שר המושבות צ'רצ'יל, שקרע את עבר הירדן המזרחי משטח המנדט והעניק אותו לאמיר עבדאללה איבן חוסיין, להקמת הממלכה ההאשמית.

התנועה הציונית כולה מחתה על הקריעה. חבר ההנהלה הציונית זאב ז'בוטינסקי מתח ביקורת חריפה על ההנהלה, שלטענתו השלימה עם קריעת עבר הירדן המזרחי. הוא הקים את המפלגה הרוויזיוניסטית, שממנה נגזרו לימים בית"ר, אצ"ל, תנועת החרות והליכוד. ז'בוטינסקי נאבק על מימוש המנדט הבריטי ותנועתו אימצה את מפט המנדט כסמל. זו הייתה המפה הרוויזיוניסטית, זו הייתה מפת בית"ר, סמל האצ"ל היה המפה הזו ועליה יד אוחזת רובה והכיתוב: רק כך! ולימים – זה הייתה הסמל של תנועת החרות, רק ללא המילים "רק כך", כלומר עכשיו, אחרי שקמה המדינה, לא רק הרובה מדבר.

תנועת החרות חרטה על דגלה את "שתי גדות לירדן".  הסלוגן של התנועה נפתח במילים "לשלמות המולדת" – הכוונה הייתה למולדת השלמה משתי גדות הירדן. במסמך "שליחות התנועה ועקרונותיה", העיקרון הראשון נפתח במילים "שחרור המולדת כולה". תנועת החרות לא הכירה בממלכת ירדן. בעיתון "חרות" נכתב תמיד "ירדן", במירכאות, כי זו לא באמת מדינה.

אבל זה היה חלום רחוק, נכון יותר פנטזיה. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, יהודה ושומרון, תנועת החרות נאבקה בשם שלמות המולדת נגד חלוקת הארץ. אמנם בגין נהג לומר "נגד חלוקתה מחדש של ארץ ישראל המערבית", אך למעשה תנועתו ויתרה על הדרישה לעבר הירדן המזרחי. כראש הממשלה הוא קרא לשלום עם ירדן, ללא מירכאות כמובן. הליכוד, מהאופוזיציה, בהנהגת נתניהו, תמך בהסכם השלום עם ירדן (1994). כל סוגיית עבר הירדן המזרחי לא נותרה אלא כחלום רחוק, ערטילאי, לא בר מימוש. וככזה, הוא בהחלט חזון לגיטימי.

אגב, גם חלקים בתנועת העבודה דגלו בשלמות הארץ משתי גדות הירדן, ובראש ובראשונה טבנקין והקיבוץ המאוחד. בניגוד לרוויזיוניסטים, הם לא ציירו מפה מדויקת, והרי זו מפה של הקולוניאליזם הבריטי, אלא דיברו באופן כללי על ארץ ישראל מן הים עד המדבר. טבנקין עצמו לא חתם על כרוז היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים, בטענה שאינו יכול לעשות שקר בנפשו ולחתום על כרוז שנפתח במילים ארץ ישראל השלמה כולה בידינו, כאשר הגלעד והבשן אינם בידינו.

הסמל, כאמירה סמלית, נשאר סמלה של תנועת החרות וכך גם של תנועת בית"ר.

סמוטריץ' נאם בכנס לזכרו של ז'אק קופפר, ממנהיגי תנועת החרות, הליכוד ותנועת בית"ר בצרפת. בכנס, על דוכן הנואמים, הייתה תלויה כרזה ועליה סמל בית"ר – המנורה ודגל ארץ ישראל המנדטורית שהוא הסמל הרוויזיוניסטי. סמוטריץ', שביקר בצרפת, הוזמן כאורח לאירוע. ברור שהוא לא עיצב את התפאורה, ברור שהוא לא היה מודע לה, וברור שלא היה זה אירוע שקרא לכבוש את ירדן.

איני חשוד באהדה לסמוטריץ' או במוטיבציית יתר לסנגר עליו, אבל אני רוצה לסנגר על האמת – הביקורת עליו אינה מוצדקת. יש מספיק סיבות לבקר אותו ואין סיבה להוסיף על כך ביקורת שאינה מוצדקת.

ובכלל, הרגישות של ירדן קצת צבועה, כאשר חברי פרלמנט שלה קוראים להשמדת ישראל והיא באופן רשמי מצדדת ב"זכות" השיבה, שמשמעותה חיסולה של ישראל.

ובאשר למפה המנדטורית – אני מתעב את המפה הזאת, כי הגולן אינו נכלל בה. הגולן לא נכלל בשטח המנדט הבריטי אלא בשטח המנדט הצרפתי להקמתן של סוריה ולבנון. ואף על פי כן, איני תוקף את סמוטריץ' שנאם מעל מפה שבה הגולן אינו חלק מישראל, כי אני מבין שהמפה הזו אינה יותר מסמל.

* אלישע פורת – בכנס של המדרשה ב"אורנים", שנערך ב-2007 באולם התרבות בקיבוץ יפעת, ישב לידי איכר חסון ומזוקן, בעל מראה בלתי אינטלקטואלי בעליל. פרופ' עוז אלמוג הרצה בכנס, והאיש שלידי אהב את ששמע, וליווה את הדברים בקריאות אהדה, שגרמו לי לבקש ממנו בנימוס לא להפריע לי. את הדוברים הבאים הוא פחות אהב, וגם את יחסו זה ביטא בקול, שוב ושוב, מה שגרם לי להעיר לו שוב, בנימוס… וכך, התפתחה בינינו שיחה מעניינית, והתברר שהמראה הבלתי אינטלקטואלי מטעה. הוא הזכיר מאמר שקרא ואהב ב"מקור ראשון" ולמראה פדחתי הגלויה העיר "העיתון שבטח לא שמעת עליו". "גם אני קורא אותו", השבתי, "ואף כותב בו". "מי אתה?" הוא שאל. "אתה אורי הייטנר?!", קרא בהפתעה בעקבות תשובתי. – "כן, ומי אתה?" – "אלישע פורת". – "אתה אלישע פורת?!". וכך פגישתנו הייתה למפגש של ידידים ותיקים, שמעולם לא נפגשו קודם לכן.

מאז ועד מותו הפתאומי מדום לב לפני עשר שנים, ב-24.3.13, שמרנו על קשר, בעיקר קשר מיילים – שלחנו זה לזה את פרי עטנו, חווינו דעה והחלפנו רשמים. אלישע שלח לי את ספריו. הוא היה מאושר כשסיפרתי לו שהכנסתי שיר שלו לטקס יום הזיכרון באורטל. העובדה שבגולן, שבו לחם וכתב את שירי הזיכרון קוראים את השירים בטקס הזיכרון, ריגשה אותו מאוד. פעמים אחדות נפגשנו, בעיקר בכנסים שעסקו בנושאים הקרובים ללב שנינו – ערב לזכר אבא קובנר, מורו ורבו של אלישע, אירוע השקת הביוגרפיה של מאיר יערי ועוד.

אלישע היה משורר, סופר, מסאי, בלש ספרותי, לוחם וחקלאי. הוא היה גאה בבוסתן עצי הפרי שלו, שאליו הזמין אותי פעמים רבות, ופעמים רבות הבטחתי שאסור לראות, ולצערי לא זכיתי לקיים את הבטחתי.

אהבתי את שיריו, את סיפוריו ובעיקר את מחקריו "הבלשיים" כהגדרתו, על מנת להבחין ביניהם לבין מחקרים אקדמיים, שבהם התחקה אחרי פרשיות בתולדות התרבות והספרות העברית בכלל והקיבוצית בפרט.

יהי זכרו ברוך!

* המעמד מחייב – פרשת השבוע – "ויקרא", עוסקת בעבודת הקורבנות, שאינה רלוונטית לחיינו וטוב שכך. אולם ראוי למצוא בתוך הפרשה את המסרים הערכיים, להבחין ביניהם לבין טכניקת עבודת הקורבנות, ולבחון אותם בראי ימינו.

קורבן החטאת המופיע בפרשה שלנו, הוא הקורבן שאנו נדרשים להקריב כדי לכפר על חטא שעשינו בשגגה. יש כאן מסר ערכי, שמצד אחד מבחין בין פשע בכוונה תחילה לבין חטא בשגגה, אך מצד שני, אינו פוטר אותנו מאחריות על חטא בשגגה ועל הצורך לכפר עליו. זוהי תביעה מיוחדת לאחריות. אין די בכך שלא חטאתי במכוון. מצופה ממני להיות ערני כל העת ולפעול באופן אקטיבי כדי להימנע מכישלונות מוסריים.

מסר חשוב נוסף הוא מעמדם של המנהיגים – הכהן המשיח (הכהן הגדול, שנמשח בשמן לכהונתו) והנשיא. הם אינם פתורים מקרבן החטאת על שגיאותיהם. אך אין די בכך. הם נדרשים לקורבן אחר משל אחד האדם. כיוון שהם מנהיגים, נדרשת מהם אחריות גדולה יותר. עליהם לשמש דוגמה ולכן חטא שלהם, גם בשגגה, חמור יותר. הן הם עלולים להחטיא את הרבים. כאשר מדובר בראשי העם, הנזק שבחטאיהם רב יותר, ולכן כפרתם צריכה להיות מהותית יותר. לא חסינות, לא חוק צרפתי. ההיפך הגמור. נדרש מהם יותר ולכן הם ישלמו יותר.

אתגר ליהדות בת זמננו – למצוא תחליף ראוי, המתאים לימינו, לקרבן החטאת בכלל, ולקרבן החטאת של המנהיגים בפרט.

          * ביד הלשון

יכול להיות שזה נגמר – אביב גפן עמד בהפגנה נגד המהפכה המשטרית עם שלט שעליו כתוב: "יכול להיות שזה נגמר".

"יכול להיות שזה נגמר" הוא שם של שיר שכתב אביו של אביב, יהונתן גפן. השיר מתחיל במילים: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", והוא מעלה על נס את ההוויה החלוצית של מגשימי הציונות טרם הקמת המדינה. הפזמון, "יכול להיות שזה נגמר" מופיע עם סימן שאלה בסופו: יכול להיות שזה נגמר?

אביב גפן הסיר את סימן השאלה, וכביכול השיב את התשובה: "יכול להיות שזה נגמר". אך התשובה הזו אינה נחרצת. היא בספק. יכול להיות. ויכול להיות שזה ימשיך. זה תלוי בנו.

השיר נכתב לתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה – חלק ב'". לבד מהשיר הנוסטלגי הזה, שאר השירים הם הנוסטלגיה עצמה, שירי מולדת ישנים ואהובים שאריק חידש. התקליט יצא לאור לפני חמישים שנה, בשנת 1973, חודשים ספורים טרם מלחמת יום הכיפורים.

במלחמת יום הכיפורים לחם יהונתן גפן בסיני כקצין באוגדת שרון. הוא חזר מהמלחמה הלום קרב ובעל עמדות פוליטיות שמאלניות קיצוניות. ספק אם אז הוא היה כותב את השיר, שבו ליבת הערצתו את דור החלוצים היא ש"היה להם בשביל מה לקום בבוקר; כי לנו, לנו, לנו ארץ זו!"

אך האמת הזו, שלנו, לנו, לנו ארץ זו, היא בהחלט סיבה טובה לקום בבוקר גם היום.

* "חדשות בן עזר"

שנינו ביחד וכל אחד לחוד / חנן יובל

פינתי השבועית ברדיוטק, 20.3.23

אם אנסה לצייר פרופיל של אמן, שהוא הנגטיב המוחלט של זמר מחאה, יעלה מולי דיוקנו של חנן יובל. לא כיוון שהוא אדם חסר דעה, פרווע, אלא להיפך, מתוך דעה ותפיסה ממלכתית. התפיסה שהוא מגלם ביצירתו, היא של ממלכתיות, הצורך בקונצנזוס, באחדות, בחיבור הקצוות, בגיבוש יחד מתוך כבוד וחיבור לקבוצות המרכיבות אותו. חנן יובל מגלם את הסיפור המשותף שלנו ולכן הוא קונצנזוס.

חנן יובל מעולם לא העלה על דעתו להחרים ציבורים בישראל. כאשר רבים מחבריו נגררו אחרי קיצונים שהביאו לחרמות על היישובים ביהודה ושומרון, ספק אם הם פנו אליו בכלל ואם פנו – לבטח דחה את הפניה ללא לבטים. הוא זמר של עם ישראל כולו והוא מופיע בפני כל עם ישראל. אגב, הוא אחד הזמרים הפופולריים ביהודה ושומרון ומרבים להזמין אותו להופיע שם, והוא עושה זאת בשמחה.

הקריירה שלו מלאה חיבורים. הוא נולד וגדל במשמרות, בתנועה הקיבוצית, בתנועת העבודה. והנה, ב-1974, בהיותו בן 28, הוא נטל חלק במיזם של הלחנת ושירת שירי ז'בוטינסקי, בתקליט "משירי זאב ז'בוטינסקי". הוא הלחין ושר שניים משיריו של ז'בוטינסקי – "שיר אל על" ו"הדוכסית אל תגיע".

הוא מזוהה כקיבוצניק אשכנזי פריבילג, אך לאחר בחירות 1981, כאשר המתח העדתי בישראל הגיע לשיאו, הוא יזם יחד עם דודו אלהרר את המיזם "הקוסקוס והסרפן", ששמו מבטא את מסר האחדות בין שבטי ישראל השונים, בין העדות והתרבויות. המיזם כלל תקליט ומופע, שהעבירו מסר של שוויון תרבותי והתנגדות לקיפוח תרבותי. הרומן שלו עם המוסיקה המזרחית מלווה את כל הקריירה שלו.

הוא חילוני שנושא תמיד כיפה בכיס וחובש אותה בהופעותיו בשירים מן המקורות. כבר בראשית שנות השבעים הוא הביא אל קדמת הבמה הישראלית את לחנו של החזן יוסל'ה רוזנבלט "שיר המעלות". החיבור שלו למוסיקה יהודית דתית התבטא במיוחד בקשר שלו עם הרב קרליבך ויצירתו. כבר ב-1969 הוא שר עם להקת "השלושרים", בפסטיבל הזמר החסידי, את שירו "והאר עינינו" וכעבור שנתיים, באותו פסטיבל, עם להקת "שובבי ציון" את "חמדת ימים". הוא אף יזם וערך ערב משירי שלמה קרליבך והופיע בו, בפסטיבל ערד, יומיים לפני אסון ערד. הוא אף הוביל סיבוב הופעות משירי קרליבך עם עוזי חיטמן, שלמה בר ואלעזר שטרום.

לחנו לשירו של יורם טהרלב "שהשמש תעבור עליי" הפך פופולרי מאוד בציבור הדתי והחרדי, במיוחד לאחר שאומץ בידי הרב אברהם פריד, שנתן לו את השם "רק תפילה אשא". חנן אהב מאוד את החיבור ואף הופיע עם פריד בשיר הזה.

בספרו "סידור אישי", שצורף לתקליט בשם זה, הציג חנן יובל את עולמו הרוחני והתרבותי ואת מקורות יצירתו, וכלל טקסטים מארון הספרים היהודי שמדברים אליו ומבטאים אותו. הוא יצר את הסידור בעקבות הופעתו בפסטיבל "לא בשמים" בכפר בלום ב-2000, שזכיתי להיות נוכח בו, במופע אישי שנקרא "מסע אישי יהודי". אקרא ציטוטים אחדים מן הספר: "כור ההיתוך ההוא היה ואיננו. החברה של היום היא רב-תרבותית. הכאב של יוצרים ומבצעים על שהחניקו את התרבות שהוריהם או הם הביאו מארצות מוצאם הוא אמתי. ובכל זאת, לא כך היה פעם: למוסיקה שאני שמעתי בילדותי ועליה גדלתי לא היו שום פיצול אישיות או שאלת זהות. את המוסיקה ה'מערבית', המודרנית והפופולרית, היינו נוהגים לשמוע ברדיו רמאללה, בתחנה בי-בי-סי שבקפריסין או בערוגות מיוחדות בקול ישראל. המוסיקה הישראלית שנוצרה פה הייתה כמעט כולה ים-תיכונית, מעצם היווצרה לחופי אגן הים התיכון. כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת יצרו מלחינים רבים בישראל, רובם ממוצא אשכנזי, מוזיקה ישראלית שורשית, צליל חדש שהושפע מהמזרח ומתרבות ערב… כנראה שאותם צלילים ראשונים ששמעתי בילדותי הטביעו את חותמם בי והשפיעו על טעמי. מאז ומתמיד נמשכתי למוסיקה המזרחית או הים-תיכונית כפי שנהוג לקרוא לה היום, ומשיכה זו קיבלה ביטוי לא פעם בבחירת חומרים להלחנה ולהופעות. והקשר למוסיקה המזרחית חשוב לי ועומד ברקע של שירים רבים שהלחנתי". ועוד מאותו סידור: "הפעם הראשונה שפגשתי במילותיו הארמיות של הקדיש, שהיו סתומות לי, הייתה כשאמרתי אותן בהלוויית אבי, כשהייתי בן תשע. מאז חזרתי ואמרתי קדיש פעמים רבות, על אבי ועל אמי אחריו, ובכל פעם אמירתו מטלטלת אותי. כשניגשתי ביראת קודש להלחין את הקדיש, ביקשתי קודם כל להבינו. תרגומו לעברית עורר בי פליאה גדולה: בין כל המילים המוקדשות כל כך לרגעי הפרידה הקשים, אין ולו מילה אחת של אבל, של צער. הקדיש הוא כולו שיר הלל לבורא עולם ולמעשיו… הלחנת וביצוע הקדיש בגרסתו כאן היה הקטר שאליו חוברו קרונות מסע הסידור האישי שלי. בין חבריי ומשפחתי, בארץ ובעולם, הוא הפך לחלק מטקסי הזיכרון של יקירינו, ובתום טקס הקבורה של אמי ניגנתי ושרתי אותו בקול גדול לכבודה, ליד קברה".

והנה, לאחרונה מותג חנן יובל כשמאלן בוגד, אולי אנרכיסט. הופעה שלו במועצה האזורית מטה בנימין בוטלה. מכתבי נאצה הגיעו אליו. כל זאת למה?

חנן יובל קיבל הזמנה להופיע בטקס ממלכתי ביום הזיכרון לחללי צה"ל בכנסת. מה מובן מאליו יותר משחנן יובל, סמל הממלכתיות, הממלכתיות בהתגלמותה, יופיע באחד הטקסים הממלכתיים ביותר בשנה. וחנן יובל השיב בשלילה.

הסיבה לכך הייתה הזעזוע שלו ממופע האימים הבהמי של הח"כהניסט אלמוג כהן בוועדת הכנסת, שבה שידר בשידור חי עלבונות והשפלות לחברי ובעיקר חברות כנסת, הערות גזעניות בוטות כלפי ח"כים ערבים והשמיע קולות של חיות ובהמות. זאת, בעוד מיודענו אריה דרעי יושב לידו וצוחק בהנאה גלויה מן המיצג הדוחה.

חנן יובל חש שאין הוא מסוגל להופיע בפני הכנסת, שאלה פניה.

סירוב להזמנה להופיע באירוע כזה, בדרך כלל, היה מוציא ממני דברי גינוי חריפים. במקרה הזה, לא יכולתי שלא להזדהות עם חנן יובל. ומתוך ההזדהות עמו, החלטתי להקדיש לו את הפינה ולהשמיע שיר שלו.

איזה שיר לבחור? מן הסתם, אחד משיריו המאפיינים מאוד את השקפת עולמו – שירים אופטימיים של אמונה ביחד הישראלי ובעתיד היפה והטוב הצפוי לנו. למשל – "אחרת לא הייתי שר": הם אומרים לי אל תשיר / על שמי אביב פתוחים / לא על שדרות לא על פרחים / עזוב שירים שמחים. // והם אומרים תפסיק לחרוז / את אור הכוכבים / שיר רק מה שבנפשנו / את הכאבים / והם אומרים תפסיק לחרוז / את אש האהבות / שיר רק מה שבנפשנו / את האכזבות. // אך איך אפשר לזמר איך אפשר / בלי מחר בלי מחר / איך אפשר לזמר איך אפשר / אם חלום לא נשאר".

או את השיר "דור": דור, דור, / אל תשבור את חלומך, כמוני. / דור, דור / אל תמכור את עולמך. / עיניים פקח / אך אל תשכח / כל מה שאתה רוצה עכשיו. / ידיים שלח / אך אל תבטח / באלה הקוראים לשווא. / אל תשתוק – עמוד מולי /

אל תסמוך – על הדור שלי!

או את השיר "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר": ואם השיר הזה נשמע לכם עיקש, זה רק מפני שהוא לעד לא מתייאש. מעט יגע, פחות נוגע – / אולי, / אבל השיר הזה רוגש ומבקש, / עוד רוגש ומבקש".

אגב, שלושת השירים הללו נכתבו בידי חברו אהוד מנור.

אך אני בחרתי שיר אחר, שירו של יהודה עמיחי "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", שאותו חנן יובל הלחין ושר. למה? כי אני אוהב מאוד את השיר וכבר זמן רב מחפש את ההזדמנות להשמיע אותו. ודומה שגם השיר הזה מבטא את האופטימיות הבסיסית של חנן יובל. חנן הלחין את השיר והקליט אותו, בעיבודו של יגאל חרד, ב-1972, בשיאו של גל הלחנת שירי משוררים, בעקבות ערבי שירי משוררים של גלי צה"ל. השיר זכה להצלחה רבה.

השיר מתאר סיטואציה של מלחמה, והנחמה היא האהבה בין איש ואישה. בסופו של דבר מה שיש לנו הוא לך אותי ולי אותך; שנינו ביחד וכל אחד לחוד. השיר כתוב בגוף שני. האוהב מדבר עם אהובתו. קשה לשמור על משהו עכשיו. מאחורי ההר חיכו הלוחמים. כמה זקוקים אנו לרחמים. שנינו ביחד וכל אחד לחוד. אהבתי הפכה אותי כנראה כים מלוח לטיפות של יורה. (כוונתו של עמיחי  היא כמובן לגשם הראשון, אך גם לחייל שיורה). אני מובא אליך לאט ונופל. קבליני. אין לנו מלאך גואל. כי שנינו ביחד וכל אחד לחוד.

יַלְדָּה שֶׁלִּי, עוֹד קַיִץ עָבַר

וְאָבִי לֹא בָּא לַלּוּנָה-פַּרְק.

הַנַּדְנֵדוֹת מוֹסִיפוֹת לָנוּד.

שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

אֹפֶק הַיָּם מְאַבֵּד סְפִינוֹתָיו –

קָשֶׁה לִשְׁמֹר עַל מַשֶּׁהוּ עַכְשָׁו.

מֵאֲחוֹרֵי הָהָר חִכּוּ הַלּוֹחֲמִים.

כַּמָּה זְקוּקִים אָנוּ לְרַחֲמִים.

שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

יָרֵחַ מְנַסֵּר אֶת הֶעָבִים לִשְׁנַיִם –

בּוֹאִי וְנֵצֵא לְאַהֲבַת בֵּינַיִם.

רַק שְׁנֵינוּ נֹאהַב לִפְנֵי הַמַּחֲנוֹת.

אוּלַי אֶפְשָׁר עוֹד הַכֹּל לְשַׁנּוֹת.

שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

אַהֲבָתִי הָפְכָה אוֹתִי כַּנִּרְאֶה

כְּיָם מָלוּחַ לְטִפּוֹת מְתוּקוֹת שֶׁל יוֹרֶה;

אֲנִי מוּבָא אֵלַיִךְ לְאַט וְנוֹפֵל.

קַבְּלִינִי. אֵין לָנוּ מַלְאָךְ גּוֹאֵל.

כִּי שְׁנֵינוּ בְּיַחַד. כָּל אֶחָד לְחוּד.

צרור הערות ‏19.3.23

* נאום לאומה – אזרחי ישראל!

לפני ארבעה חודשים וחצי יצאנו כולנו לקלפיות. בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, רוב העם בחר במפלגות שתמכו בי לראשות הממשלה. הגוש שאני עומד בראשו זכה ב-64 מנדטים. קיבלנו מנדט להקים ממשלת ימין על מלא, שיש לה סמכות לקדם את דרכה ומדיניותה. לכנסת שבה הגוש שלנו זכה לרוב, יש סמכות לחוקק חוקים ברוחנו.

זאת הסמכות שלי כראש הממשלה. אך כראש הממשלה אין לי רק סמכות, אלא גם אחריות. בראש ובראשונה – אחריות. אני נושא באחריות הלאומית העליונה – האחריות לשלומה ולעתידה של מדינת ישראל. אני נושא באחריות לכלכלת ישראל, לביטחון ישראל ולחוסנה של החברה הישראלית. ומעל הכל, אני נושא באחריות לאחדות ישראל, לשלמותו של הבית המשותף שלנו.

ביום שבו נבחרתי, התחייבתי להיות ראש הממשלה של כולם. איני ראש הממשלה רק של מי שבחרו בי, אלא גם של מי שבחרו ביריביי. את ההתחייבות הזו בכוונתי לקיים.

לפני קרוב לשלושה חודשים, יצאה לדרך הרפורמה המשפטית שאותה הציג שר המשפטים יריב לוין. עשינו זאת מתוך כוונה לתקן את הראוי לתיקון במערכת המשפט ובמערך האיזונים בין הרשויות בישראל.

כשיצאנו לדרך, לא ידענו ולא הבנו, עד כמה התכנית הזאת פוגעת בציפור הנפש של חלקים רבים כל כך בעם ישראל. לא הערכנו את גודל הפגיעה, את עוצמת הפחד; לא תיארנו לעצמנו כמה גדולה, בכמות, בהתמדה ובעוצמה תהיה ההתנגדות לתכנית. לא שיערנו שרבים כל כך מקרב אזרחי ישראל רואים בתכנית הזו גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה. לא העלינו על דעתנו שחלקים גדולים כל כך מקרב אזרחי ישראל יחושו שהם איבדו את המדינה.

אני מכבד את יריבינו, הגם שאני חולק עליהם. הם לא בוגדים, לא אנרכיסטים ולא טרוריסטים, ואני חש צורך להביע צער על אמירות חמורות כלפיהם, שנאמרו מפי שרים בממשלתי ואף מתוך משפחתי. אני יודע שמדובר באזרחים פטריוטים ותורמים, מהתורמים ביותר לכלכלה ולביטחון. איני יכול שלא להיות קשוב אליהם. קיבלתי מנדט להוביל דרך, אך אין לי מנדט לקרוע את העם.

אני מודע לכך שהמתח בחברה הישראלית הגיע לסף פיצוץ שסופו – מי ישורנו. אני רואה את המשבר הכבד שאליו נקלעה החברה הישראלית, ואין לי הזכות להתעלם מכך. האחריות הלאומית מחייבת אותי לעשות מעשה. זה מבחן המנהיגות הגדול ביותר בחיי.

קיבלתי החלטה. אני יודע שחלק מחבריי למפלגה, חלק משותפיי הקואליציוניים, חלק מבוחריי יתאכזבו ממנה. אבל כמנהיג לאומי, אני מחויב בראש ובראשונה לטובת האומה ולעתיד המדינה.

אני מחויב לרפורמה במערכת המשפט. אני מודע לכך שרוב הציבור, כולל רבים מן המפגינים, מבינים שאין מנוס מרפורמה ושינויים. אך בכוונתי להוביל רפורמה שתתקבל על רוב העם, ושהכל יוכלו לחיות עמה.

לפיכך החלטתי לגנוז את הרפורמה המשפטית שזכתה לכינוי "מהפכה משטרית", וללכת במקומה להידברות שתביא להסכמה לאומית רחבה על רפורמה משפטית אחרת. ברור לי שלא כל מה שאני והמחנה שאני עומד בראשו רצינו – ימומש. אבל נחולל שינוי בסדר הקיים, ובהסכמה רחבה, שתקדם את אחדות ישראל ואת חוסננו הלאומי.

אני קורא לראשי האופוזיציה לגלות אחריות לאומית, כפי שעשיתי אני, ולא לדחות את ידי המושטת. להתכנס כבר מחר בבוקר להידברות אינטנסיבית על רפורמה מוסכמת, שבה כל צד יידרש לוותר על חלק מעמדות המוצא שלו. זה המהלך הלאומי החיוני לשלומה של מדינת ישראל.

שבוע טוב לכם, אזרחי ישראל!

* אף על פי כן – פשרה – חרף אכזבתי העמוקה מן הדחיה חסרת האחריות של הקואליציה את מתווה הנשיא; אף על פי כן ולמרות הכל, אני איתן בדעתי שאין ברירה אלא להתפשר ולהגיע לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, כי זו הדרך היחידה שלנו לשמור על ביתנו המשותף וכי האלטרנטיבה היא אסון לאומי שסופו – מי ישורנו.

תהיה זו רפורמה שתעקור את המהפכה המשטרית, כלומר את הכפפת הרשות השופטת לממשלה, אך תחולל שינוי משמעותי במערך האיזונים והבלמים בין הרשויות לעומת המצב הנוכחי, ברוח הביקורת הצודקת של מחוללי המהפכה.

איך ניתן להגיע להסכמה אחרי דחיית מתווה הנשיא? הדרך היא הפסקה מיידית של חקיקת המהפכה המשפטית וכניסה להידברות בין הממשלה והאופוזיציה, שגבולות הגזרה שלה הם מתווה הנשיא ומתווה פרידמן אלבשן. הידברות מתוך נחישות להגיע להסכמה ומתוך נכונות לחטוף ביקורת חריפה מהבייסים של שני הצדדים. אני משוכנע שהדבר אפשרי.

* סדר יום חדש [דברים שכתבתי מיד בתום נאום הנשיא (וכך גם שלוש ההערות הבאות)] – לפני כשלושה חודשים, הטיל יריב לוין את פצצת המהפכה המשטרית וקבע את סדר היום הצפוף של המדינה, שהוביל למשבר חברתי חסר תקדים ולאיום ממשי על עתידה של המדינה.

הערב הטיל הרצוג את "מתווה העם". המתווה הזה ראוי לקבוע סדר יום חדש, שישליך את המהפכה לפח האשפה של ההיסטוריה.

מן הראוי שהממשלה תאמץ את המתווה ותוותר על המהפכה.

מן הראוי שהאופוזיציה תאמץ את המתווה ותקרא לציבור הישראלי לתמוך בו.

מן הראוי שארגוני המחאה ישנו את מהות המחאה, ועל ההתנגדות למהפכה המשטרית יוסיפו תמיכה במתווה העם.

על השרים והח"כים הרבים בליכוד המתנגדים למהפכה ובטח לאופן האלים של ביצועה, לצאת מהארון ולהודיע שהם מקבלים את מתווה הנשיא ולא יתנו את ידם למהפכה.

כל אחת מן התגובות הללו אינה צריכה להיות מותנית. על הממשלה לאמץ את המתווה גם אם האופוזיציה לא תעשה כן ובלי להמתין להחלטות האופוזיציה. על האופוזיציה לאמץ את המתווה בלי קשר לעמדת הממשלה ובלי להמתין לה. עליהם לאמץ את המתווה גם אם המחאה תמשך, גם אם הבייס יכעס.

מי שלא ייתן ידו למתווה ההצלה של מדינת ישראל ויכשיל אותה – יישא באחריות קשה לתוצאות הרות האסון של הכישלון.

המתווה אינו מושלם, אך הוא גלגל ההצלה של החברה הישראלית.

* העם יכריע – יש להביא את מתווה העם – למשאל עם! תנו לעם להחליט!

* על אף פגמיו – תמיכתי בקבלת מתווה העם כמקשה אחת, אינה כי הוא מושלם, אלא למרות פגמיו, כי האלטרנטיבה היא התרסקות לאומית מטורפת.

אין שום סיבה לשנות את הוועדה למינוי שופטים. השיטה הנוכחית, אחרי מתווה סער, היא אידיאלית. אבל למען השלום אני מקבל את הפשרה, כיוון שהיא במסגרת הקו האדום – לא הופכת את הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה, כמו במהפכה המשטרית.

אני רואה בעיה חמורה בהעדר ביקורת משפטית על מינוי שרים. למה? כי עינינו רואות לאיזה אבסורד אנו מגיעים, כשעבריין סדרתי נבחר לממשלה.

אך, כאמור, על אף פגמיו – זה המתווה ואין בלתו.

* יישאו באחריות לאסון – הודעתם המופקרת של ראשי הקואליציה על דחיית מתווה העם, שבע דקות אחרי נאום הנשיא, מעידה על הטירוף שאחז בממשלה הזאת, שבמקום לקפוץ כמוצאת שלל רב על הסולם שהנשיא הציע לה כדי לרדת מן העץ, שעליו היא מתבצרת, היא דחתה אותו בגסות.

חבר המטורפים אחוז האמוק הזה ממשיך לדהור ולדרדר את ישראל לעבר התהום.

מי שדחה בגסות את מתווה העם יישא באחריות לאסון החברתי, הכלכלי, המדיני והביטחוני שאליו הוא גורר את מדינת ישראל.

אני מקווה שתקום קבוצה של שרים וח"כים בעלי מצפון מן הליכוד, תאזור אומץ לצאת מהארון, להודיע שהיא מקבלת את מתווה העם ותכשיל את המהפכה המשטרית.

* אִמרו כן לנשיא – ב-1984, בסיטואציה של קרע עמוק, הקימו יצחק שמיר ושמעון פרס ממשלת אחדות לאומית.

ביום חמישי חתמו בניהם, השר לשעבר יאיר שמיר וחמי פרס, על גילוי דעת הקורא לאמץ את מתווה הנשיא; מתווה של אחדות לאומית. כותרת גילוי הדעת: אִמרו כן לנשיא.

עוד חתומים על גילוי הדעת נתן שרנסקי, קהלני, פרופ' בני איש שלום, פרופ' שלמה מור יוסף, ראש המל"ל לשעבר יעקב עמידרור, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר פנחס ולרשטיין ואחרים (כולם סססמולנים ידועים).

* געגועים לקהלני – הכל מעריצים את גבורתו העילאית של קהלני תחת אש, אך אני מעריץ לא פחות את האומץ הפוליטי והציבורי שלו. הוא היה ח"כ טרי ממפלגת העבודה, עם עתיד מבטיח במפלגתו. אולם כאשר רבין, המנהיג הנערץ עליו, סטה מדרכו והחל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן, קהלני יצא נגדו והוביל את המאבק נגד הנסיגה, לצד ועד יישובי הגולן. הוא לא נשבר מול הלחצים הכבדים ובסופו של דבר פרש מן המפלגה.

יואב גלנט, אבי דיכטר וניר ברקת הם לוחמים עזי נפש בשדה הקרב, אך פחדנים פוליטיים. מדוע אינם קמים לעצור את המהפכה המשטרית? פחד הבייס משתק אותם.

ואנא, חסכו ממני תגובות מגוחכות כמו "ואולי הם תומכים במהפכה המשטרית"?

* כשל מנהיגותי – נתניהו אינו מנהיג.

בוודאי שאינו מנהיג לאומי.

מי שמוביל את מדינתו לקרע נורא ודוחה כל הצעה שיכולה לאחות את הקרע ולמנוע אסון לאומי – הוא אדם מופקר שאינו ראוי למנהיגות.

* למה בלי הידברות? – לפני למעלה מחודש הנשיא הציע הידברות. הממשלה חסרת האחריות דחתה בגסות את הצעתו והמשיכה בבליץ חקיקת הקלון המושחתת בכל העוצמה. ועכשיו הם מיתממים – מה פתאום הנשיא הציג מתווה באופן "חד-צדדי"?

* מה אתם מציעים? – לא רוצים את מתווה הנשיא? אדרבא. עצרו את המהפכה המשטרית והציעו אתם רפורמה קונסטרוקטיבית שניתן לגבש סביבה הסכמה לאומית רחבה.

* מתווה חלופי – אם הממשלה תבטל את המהפכה המשפטית ותציע הידברות על בסיס מתווה פרידמן – אלבשן, יש לקבל בברכה הצעה כזאת, למרות הבעייתיות במתווה הזה.

* וידבר כעצת הילדים – כאשר הנשיא דיבר על אלה שתמכו במתווה אך יכחישו זאת, הוא התכוון לנתניהו שתמך אבל נבהל מאיומי ההתפטרות של יריב לוין.

וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, וַיִּוָּעַץ אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן-הָעֹל אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ? וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים, אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, לֵאמֹר: כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל-הָעָם אֶל-רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים, לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם".

והתוצאה ידועה.

* להחריב עולמי יצאתם – כששמעון בר יוחאי ובנו יצאו מהמערה, הם התקשו להשלים עם מראה עיניהם – יהודים שעוסקים בפרנסה ובחיי יום יום, ולא רק בלימוד תורה. בזעמם הקנאי, "כל מקום שנתנו עיניהם נשרף". לנוכח ההרס הנורא שהם גרמו לו, "יצתה בת קול ואמרה להן: להחריב עולמי יצאתם? חִזְרו למערתכם!"

קנאותם של יריב לוין ושמחה רוטמן מזכירה לי אותה קנאות. גם הם, בקנאותם, שורפים הכל; מכלים כל חלקה טובה בישראל, ועלולים להשאיר כאן, חלילה, אדמה חרוכה. כיוון שאיננו יכולים לסמוך על בת קול – מי יכול לעצור אותם בדהירתם ולזעוק באוזניהם: "להחריב עולמי יצאתם?"

* הסכנה הגדולה ביותר – על פי ידיעות ושמועות, לוין מתכוון להשעות את חקיקת המהפכה החוקתית, מלבד השינוי בוועדה לבחירת שופטים. זו ה"פשרה". אם הוא היה נוהג הפוך, כלומר מקפיא את החוק הזה ומעביר את כל האחרים, זה היה חמור פחות. כי הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה ולמדינת החוק היא השתלטות הממשלה על הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה. זו ההפיכה המשטרית.

* לוין נגד שופטים שמרנים – בניגוד לאגדות לילדים שמספרים לנו, על "השופטים הבוחרים את עצמם", "משובטים" וכו', האמת היא שהיום, ודווקא בזכות שיטת בחירת השופטים הנוכחית, מחצית משופטי בית המשפט העליון הם שמרנים, דתיים, ימניים. הבולט שבהם, נועם סולברג, תושב אלון שבות שבגוש עציון, כלומר "מתנחל" רחמנא לצלן, יהיה, בזכות שיטת הסניוריטי המושמצת, הנשיא בעוד חמש שנים.

אז מה הבעיה של לוין, רוטמן ושות'? שאותם שופטים שמרנים, דתיים, ימנים אינם מספקים את הסחורה. לוין ושות' אינם רוצים שופטים שמרנים, דתיים, ימניים. הם רוצים שופטים מטעם, שופטים אומרי-הן. כאלה שלא יבריזו להם, כפי שעשו בפסיקה הנוגעת לדרעי.

הרי אין שום ערך דתי, שמרני או ימני בשחיתות שלטונית ובישיבת עבריינים סדרתיים בממשלה. והם פסקו שאין הוא יכול להיות שר בממשלה. ובאופן כללי, השופטים השמרנים, דתיים, ימניים, הם שופטים, לא עסקני מפלגה. ולכן לוין ושות' לא רוצים שופטים כמותם. הם רוצים "שופטים" מזן אחר לגמרי.

* מכונת השנאה – מכונת הרעל והשנאה של תעשיית השקרים וההסתה תמקד כעת את חיציה המורעלים בנשיא הרצוג, כפי שעשתה כלפי הנשיא ריבלין.

* הסולם – ישראל עומדת בפני איומים ביטחוניים חמורים. איראן כמטחווי קשת מפצצה גרעינית. הטרור מלבנון מרים ראש והשבוע היינו על סף התפוצצות. גל טרור ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים ומתוך אותם אזורים, שלא ידענו כמותו זמן רב. חידוש ה"טיפטופים" מעזה.

במציאות הזאת – אחדות לאומית היא הכרח קיומי. היא ליבת החוסן שלנו. יתר על כן, הקרע וההתפוררות הלאומית שוחקים את ההרתעה ומעודדים את האויב לפעול, מה שיחייב אותנו לפעולה, שאולי מחירה יהיה כבד. אי אפשר לעשות זאת ללא אחדות לאומית.

חוסר האחריות של הממשלה, שממשיכה לדהור בכל העוצמה עם המהפכה המשטרית הקורעת את העם בלתי נתפסת. יתכן שמלכתחילה הממשלה לא צפתה את עומק הקרע ואת הסכנות הכלכליות, החברתיות, המדיניות והביטחוניות הכרוכות במהפכה. אבל היום איש אינו יכול לטעון שאינו יודע. הממשלה חייבת להתעשת ולקחת אחריות.

מתווה העם, ברקע המצב הביטחוני, ראוי להיות הסולם שיוריד את הממשלה מן העץ.

* איפה שיקול הדעת – למחרת הדברים הקשים מאוד שאמר ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן בראיון לתכנית "עובדה", יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר זאב שניר אמר דברים קשים לא פחות בראיון ל"ידיעות אחרונות".

איך נתניהו נופל כך, שוב ושוב, וממנה לתפקידי הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש ונגיד בנק ישראל אנרכיסטים שמאלנים בוגדים?

אין לו שיקול דעת מינימלי. איך איש כזה יכול להיות ראש הממשלה?

* תירוץ חדש – כיוון שיש סכנה מוחשית לכך שבקרוב תתקבל המהפכה המשטרית, על תומכיה להזדרז ולחפש תירוץ חדש לכישלונות הממשלה ושעירים חדשים לעזאזל במקום בג"ץ.

* תוצאות ההסתה – הממשלה מסיתה לאלימות ויש כבר תוצאות. גז פלפל על מפגינים. ניסיון פיגוע דריסה נגד מפגינים.

* עליהום על פורום "קהלת" – לא אהבתי, בלשון המעטה, את חסימת משרדי פורום קהלת בידי מפגינים. זה היה מעשה ונדליסטי ואלים ואני מתנגד למעשים כאלה, גם במאבקים שאני שותף להם. המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. וכפי שיש חוקי מלחמה, מן הראוי שיהיו חוקים גם למאבקים ציבוריים. הפעולה הזאת, למיטב הכרתי, אינה עומדת בתקן של "אמנת ז'נבה" של מאבקים ציבוריים.

ומעבר למעשה הזה, איני שותף לעליהום על פורום "קהלת". פורום "קהלת" הוא מכון מחקר שמרני, ימני, הדוחף בעיקר לגישה כלכלית נאו-ליברלית בואכה ליברטאריניות. אני רחוק מהגישה הזאת כרחוק מזרח ממערב. ואף על פי כן, אני רואה בחיוב קיומם של מכונים כאלה, בכל קצוות הקשת הפוליטית, כי הם מעניקים עומק ותוכן ובסיס מחקרי לעמדות השונות במערכת הפוליטית. מבחינתי, ההתמודדות עם פורום "קהלת" אינה בפסילתו ובעליהום עליו, אלא במכוני מחקר שיפיקו תכני עומק של גישה אחרת. ויש כאלה, כגון קרן ברל כצנלסון, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד.

הצגת הפורום כגורם שעומד מאחורי המהפכה המשטרית מוגזמת. יריב לוין הגה אותה והביע את עמדותיה שנים רבות לפני שקם הפורום. אני שמעתי הרצאה שלו בנושא בכנס הרצליה בשנת 2010, שנתיים לפני הקמת הפורום. נכון, הפורום הפיק ניירות עמדה בעד עקרונות המהפכה והיה שותף למהלך. אולם משפרץ המשבר בעקבות הודעת לוין על המהפכה, פעילות הפורום היא דווקא בכיוון החיובי.

חברים בפורום שותפים מלאים בכל הדיונים והמגעים לגיבוש פשרה, שתבטל את החלקים במהפכה המשטרית המאיימים על הדמוקרטיה ועל עצמאות מערכת המשפט ותמיר אותה ברפורמה קונסטרוקטיבית שתתקן את הליקויים במערכת המשפט ותאזן את מערכת היחסים בין רשויות השלטון. חברים בפורום שותפים לדיונים עם הנשיא ולגיבוש מתווה הנשיא.

הכלכלן הראשי של "קהלת" ד"ר מיכאל שראל תקף בחריפות רבה את המהפכה המשטרית והסביר מדוע היא איום על הדמוקרטיה.

וכעת, הפורום הביע תמיכה רשמית בפשרה על בסיס מתווה הנשיא (אם כי לאחר פרסומה קיבל רגלים קרות ודחה אותה, אך עדין קורא לפשרה). ואם אכן הייתה לפורום השפעה מכרעת כל כך על גיבוש המהפכה, אולי תהיה לו גם השפעה על מקבלי ההחלטות, שתוריד אותם מעץ המהפכה אל קרקע המציאות ואל מתווה של רפורמה בונה.

אגב, גם בחלקו של הפורום בחוק הלאום יש הגזמה רבה. אני תומך מובהק בחוק, כך שבעיניי אין זו "האשמה" אלא דווקא מחמאה, אך אין הפורום ראוי לה. את החוק יזם המכון לאסטרטגיה ציונית לפחות ארבע-חמש שנים לפני שקם פורום "קהלת". הצעת החוק הוגשה לראשונה בידי ח"כ אבי דיכטר, אז ח"כ מטעם קדימה, ב-2011, שנה לפני הקמת הפורום. נכון שהפורום העניק גיבוי אקדמי למצדדי החוק בדיון הציבורי, אך הוא לא הגורם שעמד מאחורי החוק.

* שורפי האסמים – מאות קצינים וחיילים במילואים, במערך המבצעים המיוחדים במודיעין, הודיעו שהחל מיום ראשון לא יתייצבו לשירות, כי "אין להם חוזה עם דיקטטור".

זהו מעשה חמור מאוד, לא פחות מסוכן מהמהפכה המשטרית. אותם מילואימניקים הפנימו את התרבות הביביסטית על פיה המדינה זה ביבי. לכן, הם חושבים שאם הם פוגעים במדינה הם פוגעים בנתניהו.

החוזה שלכם אינו עם נתניהו, אלא עם המדינה ועם אזרחיה. החוזה שלכם הוא אתי. החוזה שלכם אתי מחייב אתכם להגן עליי, על משפחתי, על קהילתי ועל כל אזרחי מדינתי, בדיוק כפי שאני הגנתי עליכם בעשרים וחמש שנותיי מילואים כלוחם בצנחנים וכפי שבני מגן עליכם היום כלוחם קרבי במילואים. אין לכם שום זכות מוסרית להפר את ההסכם אתי, שכמוכם מתנגד למהפכה ובאותה מידה אין לכם זכות מוסרית להפר את ההסכם עם אזרח שבניגוד אליכם ואליי תומך בה.

בדומה ללוין, רוטמן ושות', גם אתם שורפים את אסמי המזון של כולנו.

* המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית – תנועת בל"ד פרסמה ב"הארץ" מודעה גדולה, שבה הסבירה מדוע אינה שותפה והציבור הערבי ברובו אינו שותף למחאה נגד המהפכה המשטרית.

"… לא למען דמוקרטיה אמתית ואזרחות מהותית יוצא כיום ההמון לרחובות, כי אם למען שימור המשוואה של 'יהודית ודמוקרטית', שמתמקדת בדמוקרטיה פרוצדורלית המבוססת על תפיסת העליונות היהודית. ישראל הייתה מאז ומעולם מדינה בעלת משטר יהודי עבה מאוד ודמוקרטיה דקה ורדודה… כעת הסדקים המעמיקים בציפוי דמוקרטי זה מאיימים גם על מרחבי הזכויות הליברליות ועל חרויות הפרט של הציבור היהודי, המזדעק לרחובות בשם ההגנה על הדמוקרטיה… היא [המחאה] לא יותר ממאבקי כוח פנים-יהודיים על כוח ועל הגמוניה, שאין בינם לבין מאבק אמתי על משטר דמוקרטי דבר וחצי דבר… הציפיה מהציבור הערבי-פלסטיני להתגייס למאבק הזה היא יותר ממופרכת; היא בגדר עזות מצח… דמוקרטיה ליהודים בלבד. הניסיון להחזיר את מחוגי השעון לאחור, לימים שבהם המסכה על פני משטר העליונות היהודית הייתה מהודקת יותר… יש להכיר בסתירה המובנית בין משטר המבוסס על תפיסת עליונות יהודית לבין משטר דמוקרטי…" וכו' וכו'.

בל"ד, כדרכה, משתמשת בג'יבריש שהגה מייסדה, המרגל עזמי בשארה. את הגישה השוללת מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד, את זכות ההגדרה העצמית במדינת לאום משלו, כינה בשארה בשם המונפץ והמכובס "מדינת כל אזרחיה". את קיומה של מדינה יהודית הוא כינה "עליונות יהודית" (כדי להתכתב בדמגוגיה מובהקת עם המושג "עליונות לבנה" של האפרטהייד). את הרצון להשמיד את המדינה היהודית הדמוקרטית הוא הגדיר כמאבק למען הדמוקרטיה, כי דמוקרטיה מהותית מנוגדת לדמוקרטיה במדינת לאום. כלומר לא במדינת הלאום הצרפתית, האיטלקית, הגרמנית, הצ'כית, היוונית והבולגרית, אלא אך ורק במדינת הלאום היהודית; המדינה של הלאום היחיד שאינו זכאי להגדרה עצמית, על פי גישתו האנטישמית של המרגל בשארה ושל מפלגתו בל"ד.

הפשקוויל שהם פרסמו כתוב בג'יבריש הזה, אבל ניכר בבל"ד שהם מיטיבים להבין את מהותה של המחאה. לא בכדי, זו מחאה ששני סמליה הם דגל הלאום הכחול לבן ומגילת העצמאות. זהו מאבק להגנה על ההסדר המכונן שעליו מושתתת המדינה – מדינה יהודית דמוקרטית, מול הניסיון לקעקע אותו במהפכה החותרת תחת הדמוקרטיה. אכן, הצלחת המאבק תהיה שמירה על הסדר של מדינה יהודית דמוקרטית, שבל"ד קמה כדי להילחם בו.

המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית, הוא ששתיהן מנסות, כל אחת בדרכה, לקעקע את ההסדר המכונן – מדינה יהודית דמוקרטית.

* ביטול תורה כדי להתפרע – שעה שנערכה הפגנה ליד ביתו של ח"כ גפני, התנפלו בריונים חרדים באלימות קשה, כולל ירי זיקוקים בכינון ישיר, התזת גז פלפל בפרצוף, יידוי ביצים וכד' על המפגינים, על עיתונאים ועל השוטרים.

כבוד השר לא הורה למשטרה להיכנס באמ-אמ-אמא של האנרכיסטים המתפרעים.

ובאשר למתפרעים – אם מותר לבטל תורה כדי להתפרע, למה שלא יוציאו את האנרגיות שלהם בהגנה על המולדת, ולא ישתמטו בתירוץ של לימוד תורה?

* הפגנות ליד בתים – במאי 1980 נטבחו 6 יהודים ליד בית הדסה בחברון. הייתי אז נער בן 17, חבר בנוער "התחיה". הוזמנתי להפגנה, למחרת, ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, ככל הזכור לי – ברמת השרון (עוד טרם המעבר שלו לקיסריה). היה זה כשלושה שבועות טרם התפטרותו מהתפקיד.

הגעתי באוטובוס למקום. כשהחלה ההפגנה נשלפו בריסטולים והחלו קריאות "ויצמן רוצח יהודים". עזבתי מיד, מזועזע, הלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה ונסעתי הביתה. מאז, למשך מספר חודשים הפסקתי את הפעילות. רק כאשר התקשרו אליי, לספר לי שאלה שהובילו את הקו המיליטנטי פרשו / הופרשו והיום הקו הוא אחר לגמרי – חזרתי.

ב-1992, בתחילת המאבק על הגולן, כאשר עוד היינו בשלב של גיבוש האסטרטגיה, ערכנו הפגנה של כמה מאות אנשים ליד ביתו של רבין ברמת אביב, וממנה עברנו לקרבת מקום, ליד ביתו של פרס. הפגנו עם משרוקיות ועשינו הרבה רעש.

לאחר האירוע ערכנו סיכום בהנהלת ועד יישובי הגולן. המסקנה שלנו הייתה שהפגנות כאלו ליד בתיהם הפרטיים של המנהיגים, תוך הפרעה לשכניהם, שאנו רואים בהם תומכים פוטנציאליים – לא זו בלבד שלא תועיל לנו, היא רק תזיק. החלטנו להימנע מהפגנות ליד בתים, ועמדנו בכך לאורך כל שנות המאבק.

אלו היו שתי ההפגנות היחידות ליד בתים פרטיים שהשתתפתי בהן.

אני לא מאמין בדרך הזו. מצד שני, אי אפשר לומר שהיא אינה אפקטיבית, אחרי שמצור טרוריסטי של חודשים רבים, תוך מרדף טרוריסטי של ממש על עידית סילמן, בעלה וילדיה, אחרי שסומנה, בצדק, כחלשת אופי, הפילו ממשלה מצוינת, ללא כל סיבה זולת העובדה שנתניהו אינו ראש ממשלה. כך, שעקרונית אני עדין נגד הפגנות כאלו, אך קשה לי להצדיק עוד את התנגדותי בסיבות תועלתניות.

אני מקווה שהמשבר הנוכחי יסתיים ברפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, על פי מתווה הנשיא. לאחר מכן, יהיה מקום לדיון נוקב על קביעת כללים וקווים אדומים מוסכמים במאבקים ציבוריים. בראש ובראשונה יש להוציא מן הארסנל את הסרבנות. צה"ל צריך להיות מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. אני מקווה שתהיה הסכמה על הוצאת בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור, ובוודאי עובדי ציבור, אל מחוץ לתחום ההפגנות.

* פצצות מתקתקות – מעל חמישים שרים וח"כים מן הקואליציה כתבו מכתב נגד המעצר המנהלי של ארבעה מחבלים שהנם פצצות מתקתקות.

גלנט עומד בלחץ ולא מתקפל.

* גם הבוקר נתניהו עוד לא פיטר את בן גביר.

* משילות – במקום להילחם בפשיעה, השר ל"ביטחון" לאומני נלחם במשטרה.

* ומה חושב עכשיו האספסוף? – אז מה חושב כעת האספסוף שהלך אחרי הכהניסט, בשל הבטחות הכזב שלו ל"משילות" ולכך שיש לו פטנט להפסקת הטרור? מה הם חושבים עכשיו, כשהחוליגן ל"ביטחון" לאומני, מחריב את משטרת ישראל בשם ה"משילות" והטרור גואה. הם מבינים שהצבעתם לא הייתה שפויה?

* מה קרה להרתעה? – מה הסיבה לפיגוע מלבנון? כנראה חיזבאללה עוד לא שמעו על רפורמת הפיתות, ולכן הם לא מורתעים.

* ההבטחה שקוימה – ב"ארץ נהדרת" הוצג קטע מראיון עם בן גביר שבו אמר "הטרור היה והטרור יהיה" וקיציס הגיב: "סוף סוף הבטחה שלו שתקוים".

קיציס שכח, שלפחות הבטחה אחת של בן גביר קוימה. כאשר הציג למצלמות בגאווה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין, הוא הבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו".

* הצוואה מחייבת – בהלוויית "הרב" כהנא שר"י, צווח האספסוף "מוות לשמאלנים". בעבור בן גביר, זו צוואת מורו ורבו. את זה הוא מנסה ליישם בניסיונו להשתלט על המשטרה ולהפוך אותה למיליציה כהניסטית (מבחינתם המפגינים הם בהכרח "שמאלנים").

* קרן אור באפילה – כשמגיעה מחמאה לממשלה הרעה הזאת – אני שמח להחמיא.

שר החקלאות אבי דיכטר הוא חוויה מתקנת בהשוואה לשר החקלאות הקודם, פורר. פורר היה עוכר החקלאות. דיכטר אוהד, אוהב, מבין את החשיבות הלאומית של החקלאות ואינו שבוי בדוגמות ליברטריאניות. כל מי שאני מדבר אתו במגזר ההתיישבותי – ראשי מועצות אזוריות ומזכירי תנועות ההתיישבות מלאים שבחים לשר. גם שרת ההתיישבות אורית סטרוק זוכה לשבחים. גם היא אוהדת ההתיישבות.

* הערת שוליים קטנה – בפברואר 1973 חדר מטוס אזרחי לובי לשטחה של ישראל, עקב טעות בניווט. היה זה בתקופה שבה הטרור האווירי היה בשיאו – חטיפות מטוסים, פיצוץ מטוסים ועוד. בישראל הייתה כוננות עקב התרעה על כוונה לפוצץ בת"א מטוס תופת. לעבר המטוס הוזנקו מטוסי פנטום של חיל האוויר. הם הורו לטייס הצרפתי לנחות ברפידים. הטייס, מבוהל ומבולבל, לא הבין אותם והתנהג באופן מוזר ומעורר חשד. בהחלטה של שניות הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר להפיל את המטוס. הייתה זו טרגדיה נוראה, שבה קיפדו את חייהם 108 אזרחים תמימים, נוסעי המטוס.

ישראל יצאה מגדרה בהבעת צער על מותם של חפים מפשע, אך סירבה בתוקף לקבל על עצמה את האשמה. הממשלה סירבה בתוקף, בצדק רב, להקים ועדת חקירה משפטית, על החלטה של שבריר שניה בתנאי אי ודאות קשים. היועמ"ש מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, הסביר שהפעולה הייתה בהתאם לחוק הבינלאומי ואף הוא שלל ועדת חקירה ממלכתית.

במוסף "הארץ" התפרסם מאמר, במלאת חמישים שנה לאירוע, שהגחיך ותקף את הממשלה, את סירובה לקחת אשמה, את ה"צדקנות". ואף נאמר שצריך היה להדיח בעקבות האירוע את גולדה, דיין ודדו, ואז אולי הייתה נמנעת מלחמת יום הכיפורים.

אילו הייתה יושרה בלבו של הכותב, יעקב לזוביק, דווקא לא איזה שוקניסט אלא גנז המדינה לשעבר, הוא היה מציב סימן שאלה קטן על פסיקותיו הנחרצות או איזו כוכבית או הערת שוליים קטנה, במילים: 11 בספטמבר 2001.

* כל הכאבים מלבינים – כשהתחלתי ללמד פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה", נאמר לי שאלמד בכיתת מאיר אריאל. כיתת מאיר אריאל? מה מתאים לי יותר. ומדוע היא נקראת כך? כיוון שעל הקיר יש כתובת גדולה ובה פסוק משירו הנפלא "באס בבלון": "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת". זו אחת השורות האהובות עליי בשירתו. והיא כל כך מתאימה לכיתה בבית ספר חקלאי, כי אין כמוה לבטא מהות משמעותית בהוויית החקלאי; התלות שלו במזג האוויר.

השבוע, בשיעור על פרשת "ויקהל פקודי", לימדתי את שירו של מאיר אריאל "שיר התעסוקה", שנכתב בהשראת הפרשה, ודרך המסרים שלו בשיר, שהם פרשנות לפרשה, ניהלתי את הדיון על הפרשה ואיך היא מדברת אלינו.

והיה זה בעבורי ממש עניין מרגש – ללמד מאיר אריאל, בכיתת מאיר אריאל, כאשר אחת מתלמידותיי היא נכדה של מאיר אריאל, שעם אביה העליתי לפני שנים אחדות מופע משותף על מאיר אריאל ("מאיר לעולם כולו"), ועם התלמידים אני עובד בבקרים במטע, ובחוץ גשם כבד ניתך; הכל התנקז להתרגשות רבתי.

          * ביד הלשון

צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו – בנאומו לאומה, בו הציג את מתווה העם, ציטט הנשיא הרצוג את הפסוק: "צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו".

מאיפה לקוח הפסוק הזה? אין פסוק כזה. זהו הלחם של שני שברי פסוקים.

"צדק צדק תרדוף" מופיע בדברים טז, כ. "בקש שלום ורדפהו" מופיע בתהלים לד, טו.

אז למה הפסוק הזה בשלמותו מוכר לנו?

כי את ההלחם הזה עשה מאיר אריאל בשירו "צדק צדק תרדוף", שפזמונו הוא:

צדק צדק תרדוף

בקש שלום ורדפהו

בקש שלום ורדפהו

צדק צדק תרדוף

* "חדשות בן עזר"