צרור הערות ‏28.5.23

* לא קומץ – יש לשלול מבית"ר את הגביע. הפעם אי אפשר לטעון שזה היה "קומץ".

* סיפור מקומי ולאומי – מוישיק גרליק היה ראש המועצה האזורית גולן הראשון ומעמודי התווך של ההתיישבות בגולן בכלל וההתיישבות הדתית בפרט. הוא נפטר בטרם עת, בן שישים, שבע מעשים, בשנת 2001. מאז, כמעט מדי שנה אנו עורכים לזכרו את כנס ההתיישבות, שבו אנו עוסקים מדי שנה בנושא כלשהו העוסק בהתיישבות.

השנה, לראשונה, בכנס ההתיישבות ה-17 לזכר משה גרליק, התמקדנו בעיקר בהיסטוריה, אך עם מבט לעתיד. במלאת יובל למלחמת יום הכיפורים, הנושא היה: "מלחמת יום הכיפורים – סיפור מקומי". כותרת המשנה: "מלחמת יום הכיפורים מהזווית המקומית. אנשים – התיישבות – צבא".

הכנס התמקד בצד האזרחי-התיישבותי של המלחמה, ובראש ובראשונה סיפור פינוי היישובים והשיבה אליהם. ותיקי ההתיישבות עדני מינרט ממרום גולן ומאירה גרליק מרמת מגשימים סיפרו את סיפור הפינוי והאירוח ביישובים עורפיים. חיימקה גרליק והגר הראל קוניאל סיפרו את חוויית המלחמה והפינוי מנקודתם ראותם כילדים (היום שניהם סבים). יהודה הראל סיפר על המאבקים אחרי המלחמה. אפרת בדיחי סיפרה על הקמת קשת. אני הרציתי על הקמת קצרין, שהיא תוצאה ישירה של המלחמה ולקחיה. אסף קוטף מרמות, אז ממרום גולן, סיפר על לחימתו במילואים על הבית, בגולן, ובעיקר על פועלו לאחר המלחמה, בשיקום מחצבת תל-פארס, שמנהלה נהרג והוא החליף אותו ועל האנדרטה לזכר חללי הגולן באתר גמלא, שהוא היה הפרויקטור שלה. הוא רק "שכח" לספר שהוא זכה בעיטור העוז על גבורתו במלחמה. מה שהתחדש לי, היה סיפור הדרוזים בגולן, אותו סיפר נזיה פרחאת מבועקתא. מסתבר שהסורים הפגיזו את הכפרים הדרוזים. מטוס סורי הפציץ את מג'דל שמס. תושב בוקעתא נהרג ובתו נפצעה קשה. בתום הכנס, שנערך במדרשת הגולן בחספין, יצאנו לסיור קצר בשביל מורשת רמת מגשימים.

אירוע דרמטי היה בהרצאתו של יהודה הראל. לאחר שסיפר את סיפורו, הוא אמר שברצונו להוסיף כמה מלים אישיות. את החלק הזה הוא קרא מן הכתב. הוא דיבר על הגעגוע למוישיק, ולאופי החברות בין המתיישבים החילונים והדתיים שהוא ייצג. הוא הביע צער עמוק על ההקצנה בציונות הדתית, שהעדיפה את הברית עם בן גביר, גולדקנופף ודרעי, על השותפות עמנו. הוא אמר שמדינת "ימין מלא מלא" אינה המדינה שעליה חלמו אבות הציונות הרצל, אחד העם, בן גוריון וז'בוטינסקי.

יהודה אמר דברים קשים ונוקבים. כדרכו, הוא דיבר בשקט. הייתה דממה באולם. סביר להניח שאילו אדם אחר היה אומר את הדברים הייתה פורצת סערה. אבל יהודה הוא אבי ההתיישבות בגולן. בכל ההרצאות הוא היה הגיבור המרכזי. ההערכה אליו עצומה. וכשהוא מדבר, מקשיבים.

אני בטוח שיש מי שנפגעו מדבריו. אבל אני מקווה שהעובדה שיהודה הראל, שמקרב תנועת העבודה ספק אם יש מי שמזוהה כמותו עם החיבור לציונות הדתית ולגוש אמונים, חש תחושה כה קשה כמוהו, תעורר חשבון נפש בקרב הציבור הדתי בגולן.

שתי תגובות שאמרו לי אנשים מן הציבור הדתי בקהל: אחת אמרה לי ש-95% מהדתיים באולם מסכימים עם יהודה, ומי שגרם למצב הזה הוא ביבי. אחר אמר לי שדברי יהודה הם שערוריה. "הוא דיבר מדם לבו", השבתי והוא ענה: "גם אני יכולתי לדבר מדם לבי. לכל אחד יש מטען כבד. זה לא מתאים לאירוע". אני מקווה שגם הוא, אחרי שהכעס ישכך, ינסה להבין מה הביא את יהודה למקום הזה.

* סתימת פיות – אני מתנגד למהפכה המשטרית, תומך במאבק נגדה ושותף לה, אך כפי שכתבתי פעמים רבות, הרבה דברים במחאה אינם לרוחי. הדבר הבעייתי מכל, עליו כתבתי רבות, הוא האיום בסרבנות.

אני גם נגד המרדף אחרי השרים בכל מקום שבו הם נואמים, וההפרעה בנאומם. זה ממש ניסיון למנוע מהם לדבר. זו כבר ממש סתימת פיות, דבר הרחוק מהדמוקרטיה שעליה נסוב המאבק. האם פעילי המאבק אינם מבינים שהם מכשירים אותן פעולות בעתיד, נגד ממשלה בראשותם? וגם אם לא – הדבר פסול כשלעצמו.

זכות הצעקה מאפשרת מדי פעם לעשות הפגנה כזו, של פיצוץ נאום. לבוא לכנס מסוים, שבו נואם השר לוין, למשל, ולהפגין ולהפריע לו. זה חלק מכללי המשחק. אבל מרדף יומיומי אחרי כל שר ושר, בכל כנס וכנס ולא לאפשר להם לדבר – זו חציית הקו האדום של מאבק לגיטימי.

* עליהום מקארתיסטי – פורום "קהלת" הוא בראש ובראשונה גורם המקדם השקפת עולם כלכלית-חברתית ימנית קיצונית של דרוויניזם ליברטריאני. גישה זו מנוגדת בתכלית הניגוד להשקפת עולמי הסוציאל דמוקרטית, שאותה אני מגשים בחיים שבחרתי כחבר קיבוץ ובה אני מאמין ודוגל. ולכן, קשה לחשוד בי באיזו אהדה גדולה לפורום. אך העליהום עליו מקומם ומקארתיסטי. פורום "קהלת" הוא ארגון לגיטימי, שמקדם באופן לגיטימי, השקפת עולם לגיטימית שאני מתנגד לה. הוא לגיטימי בדיוק כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן ברל כצנלסון, מרכז "מולד" ועוד, המקדמים גם הם השקפות עולם לגיטימיות, שונות לחלוטין משל "קהלת". גם הם חותרים להשפיע על המדינה ועל מקבלי ההחלטות ולקדם אידיאולוגיה. ולא רק שכל הגופים הללו לגיטימיים, הם מבורכים, כי הם מעשירים את הדיון הפוליטי במחקרים, בנתונים ובעומק.

אני מכבד את פורום "קהלת" על אף שאני מתנגד לרבות מעמדותיו. אני שותף לחלק מביקורתו על מערכת המשפט ומעוניין ברפורמה משפטית למרות התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית שהם תומכים בה. עם זאת, ראוי לציין, שבשיא תנופת הדי-9 של שיכורי הכוח שניסו לחולל את המהפכה בשם "רצון הרוב", כביכול, אנשי פורום "קהלת" קראו להידברות ולהסכמה והיו שותפים להידברות של גורמי מקצוע משני צדי המתרס על הסכמות. ראש התחום הכלכלי בפורום יצא חוצץ נגד המהפכה והסביר מדוע ריכוז שלוש הרשויות ביד אחת היא סכנה לדמוקרטיה. אני תומך בחוק הלאום שהם תמכו בו, אם כי בניגוד לאגדות, הם לא יזמו אותו, כיוון שכאשר הפורום קם החוק כבר הונח על שולחן הכנסת ורק מוסמס בידי נתניהו במשך שנים. האמת היא, שהחוק הוא אכן יוזמה של אקטיביסטים במכון של החברה האזרחית, אך מכון אחר, המכון לאסטרטגיה ציונית. גילוי נאות – עבדתי תקופה מסוימת במכון לאסטרטגיה ציונית ועמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה מטעמו.

* מי ייתן עוד שמפניות – רוב הסוטים, שמאמינים בתאוריית הקונספירציה המטורללת על רצח רבין, לא ישנו את דעתם גם אחרי תכנית "עובדה" עם אבישי רביב. לשכנע אותם באמצעות עובדות זה בלתי אפשרי. לשכנע אותם לשנות את דעתם, זה כמו לשכנע את המאמינים שהרבי מילובביץ' חי, שהוא מת, או לשכנע את המאמינים שהמוסד ביצע את פיגועי 11 בספטמבר, שאין לכך שחר.

ניכרים דברי אמת, ולרוב דבריו של רביב אני מאמין. ודווקא בשל כך, ניכרים גם השקרים. ההתפתלות שלו בשאלת הכרזה של רבין במדי SS אינה אמינה. אבישי רביב לא הדפיס את הכרזה ובוודאי שלא השב"כ, אלא שני נערים בני 16 שהורשעו על כך בדין (ושמם חסוי כי היו קטינים). אבל רביב הוא שהראה לניצן חן, כתב ערוץ 1, ואולי גם לעיתונאים אחרים, את הכרזה.

הריאיון עם רביב חשוב מאוד ומעורר מחשבות רבות. לב העניין, הוא הדילמה של סוכן שיצא מכלל שליטה. ברגע שרביב, שרצה להסיר מעצמו את החשד שהוא סוכן, החל ליזום פרובוקציות ופעילות אלימה, בניגוד להנחיות הממונים עליו, איך היה על השב"כ לפעול? האם היה עליו להפסיק לאלתר את הפעלתו ולאבד סוכן חשוב כל כך, שבמשך 8 שנים נכנס ללב המאפליה של הימין הכהניסטי? זו דילמה קשה מאוד. אם יאבד הסוכן, לא יהיה מי שיסכל פיגועים קשים ביותר. אם יישאר, למרות אובדן השליטה, הוא עלול בעצמו ליצור פיגועים. ככל שאני חושב על כך, איני מצליח לגבש עמדה מה נכון לעשות.

אבישי רביב אינו דמות מופת. בדרך כלל, אנשים מן היישוב אינם הופכים לסוכנים, לא בקרב ארגוני פשיעה וסוחרי סמים ולא בקרב ארגוני טרור ערבי או יהודי. כבר בנעוריו רביב היה פעיל בכהנא-יוגנד והעריץ את "הרב" שר"י. אבל אי אפשר להילחם בטרור ללא מודיעין אנושי; סוכנים, המוחדרים עמוק ללב ארגוני הטרור ומספקים מידע מסכל. מן הבחינה הזאת, הלוואי שיהיו עוד שמפניות.

חשוב מאוד שיהיו שמפניות כאלה, אבל המבחן שלהם הוא בתוצאה. רביב היה שתול בלב הכנופיה הכהניסטית ובכל זאת לא הצליח למנוע את רצח רבין ואת הטבח במערת המכפלה, כך שמהבחינה הזאת הוא כישלון חרוץ. מצד שני, איננו יודעים כמה ואיזה פיגועים ומעשי רצח הוא הצליח לסכל. עכשיו, אחרי שני פרקי הריאיון אתו, אנו יודעים שהוא סיכל פיגוע בהר הבית. רק על כך הוא ראוי להוקרת המדינה ולהערכתה.

הדבר הנורא העולה מן הסרט, הוא דמותו הטרוריסטית של הפשיסט הגזען החוליגן המכהן היום כשר (!) ל"ביטחון" לאומני בממשלת ישראל.

* הוא לא מאמין – אב"ע תמה איך זה יתכן שנתניהו מאמין לעלילת ילדי תימן. ובכן, הוא לא מאמין לה, כמובן. הוא משקר ביודעין, כדי לפלג ולהסית ולחרחר מדנים בעם ישראל, כי הוא נבנה מן השנאה והפילוג. המסר שלו, הוא ש"השמאל", "האנרכיסטים", המפגינים בקפלן וכו' הם חוטפי תינוקות מתימן.

נתניהו מאמין לאגדה הזאת כמו שהוא מאמין לאגדת ה"53 מיליארד לאחים המוסלמים" ולשאר הפייק המופק בתעשיית השקרים וההסתה, שהוא עומד בראשו.

* מבינים באנטישמיות – בגרמניה נפתחה חקירה נגד רוג'ר ווטרס בגין הפצת מסרים אנטישמיים.

הגרמנים מבינים דבר וחצי דבר באנטישמיות.

אצלנו יש עדין מעריצים לצורר, כולל עיתון לאנשים חושבים שמתן במה לגדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השניה זו פתיחות ונאורות.

* תיקון ליל שבועות – לב חגיגות שבועות באורטל, הוא טקס הביכורים הנערך מדי שנה במטע – החג החקלאי. עם שיבתו של העם היהודי לארצו, החזירה התנועה הקיבוצית את עטרת חג השבועות ליושנה, כחג חקלאי, כפי שהיה במקורו. טקס הביכורים באורטל מרשים תמיד, מרגש תמיד, ומוציא את החקלאות, שהיא מטה לחמנו העיקרי, מן החולין והיומיום אל החגיגי ומרומם הנפש. והן זו מהותו של חג.

אולם שבועות הוא גם חג מתן תורה, וקהילה יהודית אינה יכולה להתעלם מן התוכן הזה. זה כעשור וחצי, אני מוביל באורטל תיקון ליל שבועות. השנה עסקנו בתכנים של היחיד והיחד, פרט – משפחה – קהילה – עם. מאור רובין, בחור צעיר מאורטל שזכות גדולה נפלה בחלקו, לנהל את עיזבונו של חתן פרס ישראל, פרופ' אליעזר שבייד, מענקי הרוח של עם ישראל בדורות האחרונים, שהוריש את עיזבונו למדרשת עין פרת, לימד על היחיד והבודד במשנתו של אליעזר שבייד. אני הנחתי לימוד העוסק בנושא היחיד והיחד, תחת הכותרת "או חברותא או מיתותא", ושילבתי בו טקסטים עתיקים וחדשים, סיפורים ושירים.

הייתה זו חוויה מיוחדת של לימוד ושירה.

* רות אלון – ב-1981 הגעתי עם הגרעין שלי לתקופת השל"ת המוקדם, לפני הצבא, בקיבוץ בית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל.

באותה תקופה רות אלון, מורה ומחנכת רבת פעלים, הייתה רכזת התרבות של הקיבוץ. בית השיטה הייתה אימפריה תרבותית. מידי יום היו פעילויות וחוגים לכל הגילאים, החגים נחוגו ברוב עם והדר, עם תוכן יהודי, ציוני וקיבוצי. רות ניצחה על הפעילות הזאת ביד רמה. הנוכחות שלה הייתה אצילית ומרשימה ביותר.

כתרבותניק בנשמתי, כבר אז ועד עתה, הערצתי את חיי התרבות של בית השיטה. רות אלון הייתה ועודנה מודל של מנהיגת תרבות קהילתית קיבוצית.

רות ועזריה אלון היו מאוהדי אורטל ואוהביה בבית השיטה. עזריה אלון, חתן פרס ישראל, הוא שנתן לאורטל את שמה. במשך שנים רבות הובלתי יחד עם בוג'ה ממכון שיטים ועם עזריה אלון סדרי טו בשבט. בדרך כלל רות התלוותה לעזריה, וכך פגשתי אותה מדי שנה, עד מותו של עזריה, לפני 9 שנים.

בשבועות הלכה רות לעולמה. בת 99 הייתה במותה.

יהי זכרה ברוך!

          * ביד הלשון

טנא עומרים – מקום בחדשות – היישוב הקהילתי בדרום הר חברון, המשלב דתיים וחילונים, טנא עומרים, עלה לכותרות בעקבות סיכול הפיגוע בתוכו בשבועות, בידי חברי כיתת הכוננות של היישוב שחיסלו מחבל חמוש בסכין שחדר ליישוב.

היישוב עצמו קם כתגובה לפיגוע. ב-1983 נרצחה אסתר אוחנה, תושבת בית שאן, בדאהריה שבדרום הר חברון. בתגובה, החליטה הממשלה להקים בקרבת מקום את היאחזות הנח"ל עומרים.

באפריל 1984, החליטה ועדת השרים להתיישבות בממשלת שמיר, שבראשה עמד יו"ר תנועת התחיה, שר המדע, חתן פרס ישראל למדעים מדויקים פרופ' יובל נאמן, על הקמת שורה של יישובים ביהודה, שומרון, הנגב והגליל. בין השאר הוחלט על אזרוח היאחזות עומרים. כעבור חודש עלה לקרקע הגרעין החלוצי המייסד, שהתיישב בחמישה קרוונים. בניית בתי הקבע החלה ב-1986. ב-2005 קלט היישוב עשרים משפחות מעקורי היישוב מורג בגוש קטיף, שנעקר בהתנתקות.

מייסדי היישוב קראו לו בשם ההיאחזות – עומרים וכך הם קוראים לו עד היום. ועדת השרים להתיישבות החליטה לקרוא לו טנא, על שמו של מנכ"ל משרד השיכון הראשון דוד טַנֶה. המעניין בהחלטה הוא שהנצחת שמו של טנה, אינה בשמו הלועזי, אלא במילה עברית הדומה לו במצלול – טנא.

טֶנֶא הוא סל עשוי מענפים המשמש לנשיאת תבואה. המונח קשור מאוד לחג הביכורים, שבו נעשה ניסיון הפיגוע. הוא מופיע בתורה במצוות הבאת הביכורים: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, כו, ב).

עונת הבאת הביכורים מתחילה בשבועות, שבו הובאו ביכורי קציר החיטים. בתרבות הציונית חודש אופיו החקלאי של החג, וילדים בגנים ובבתי הספר הלכו למוסדות החינוך עם טנא, סל קלוע ובו פירות וירקות העונה.

כאמור, תושבי היישוב ממשיכים לקרוא ליישובם עומרים. בכיתוב הרשמי הם מכנים את יישובם בשני השמות: טנא עומרים.

* "חדשות בן עזר"

עוד מאותו דבר

מבצע "מגן וחץ" היה הכרחי. ישראל אינה יכולה להשלים עם מציאות של ירי רקטות על אזרחיה ללא תגובה. ההכלה וההבלגה שחזרו עם הקמת הממשלה הנוכחית, כפי שהיה בממשלות נתניהו הקודמות, הזמינו את המשך התוקפנות. רק שבוע טרם פתיחת המבצע, נורו למעלה ממאה רקטות על ישראל, בתגובה לפיגוע ההתאבדות, באמצעות שביתת רעב בכלא, של המחבל האסיר עדנאן. ברור שישראל הייתה חייבת להכות באויב מכה קשה. חיסול הנהגת הגא"פ (ג'יהאד אסלמי פלשתינאי) היה צעד חשוב. חיסולים כאלה הם מכה משמעותית לארגון טרור, שמקשה מאוד על תפקודו ועל התאוששותו. הפגיעות הקשות בחוליות ירי ובמתקני טרור ורקטות של הגא"פ הן הישג משמעותי של ישראל. וגם הצד ההגנתי – יירוט מרבית הרקטות האפקטיביות והפגיעה הקטנה בנפש וברכוש בצד הישראלי, היא הישג משמעותי.

פרשנים הציגו הישג נוסף – השארת חמאס מחוץ לתמונה, כפי שהיה גם במבצע "שומר החומות". האם זה באמת הישג? כיוון שזה יעד שהציגו מתכנני המבצע ועמדו בו – מן הבחינה הזו מדובר בהצלחה. יתר על כן, לנוכח הרהב של ארגוני האויב על מלחמה רב חזיתית נגד ישראל, העובדה שאפילו בחזית האחת הלחימה הייתה של ארגון אחד היא בהישג ישראלי. אבל האם בראיה אסטרטגית רחבה יותר וארוכת טווח, זה אכן הישג? עוד אחזור לכך ובינתיים נשאיר את השאלה פתוחה.

אי אפשר לזלזל בהישג המשמעותי של האויב. הגא"פ הוא ארגון טרור קטן, בוודאי בהשוואה לחמאס, לא כל שכן לחיזבאללה. והנה, לאורך כל ימי המבצע הוא לא חדל בירי רקטות לעבר מערב הנגב ומפעם בפעם ירה גם לכיוון תל-אביב וירושלים. הוא הצליח להכניס לממ"דים ולמקלטים משך כל ימי המבצע מאות אלפי ישראלים ולעתים מיליונים. הוא הצליח לשבש את שגרת החיים, הכלכלה והחברה בדרום הארץ ובאופן חלקי גם במרכזה במשך ימים. שיגור הרקטות נמשך עד הרגע האחרון, והופסק כאשר תשתית הרקטות עוד קיימת ומאיימת.

מכאן נחזור לשאלה – האם השארת חמאס מחוץ ללחימה היא אכן הישג? ההישג של גא"פ עם ארסנל הנשק תלול-המסלול שלו מרשים, ואנו יודעים שהארסנל הזה הוא כאין וכאפס לעומת זה של חמאס. חמאס היה חלק מן החפ"ק המשותף של האויב במבצע, ויצא ללא פגע. יתר על כן, חמאס מפעיל טרור ביהודה ושומרון ומעודד טרור של ערביי ישראל וזאת כאשר הוא בוחר בשלב זה להימנע מלפעול בעצמו בעזה. ההימנעות הזאת מצביעה על הרתעה של צה"ל. מצד שני, ההשלמה שלנו עם מעשי חמאס והחסינות שאנו נותנים לו בשני המבצעים האחרונים, מעידה על כך, שההרתעה היא הדדית. כן, עלינו להודות ביושר, שחמאס מרתיע אותנו. תיקו כזה, בין המעצמה האזורית החזקה ביותר לבין ארגון טרור, הוא בלתי נסבל, במיוחד לנוכח העובדה שהוא יוצר שביתת נשק שבחסותו חמאס הולך ומעצים את ארסנל הרקטות שלו, ובכך הופך לאיום הולך וגדל על ישראל.

זוהי משוואה שאסור לנו להשלים אתה. הדרך היחידה להגיע לכך היא פירוז רצועת עזה מנשק רקטי. לאחר מבצע "צוק איתן", פרחה הסיסמה "שיקום תמורת פירוז". היום, בחלוף 9 שנים, אנו יודעים שהסיסמה הזאת אינה מציאותית.

מבצע "מגן וחץ" היה מוצלח מאוד מבחינה טקטית, אך מבחינה אסטרטגית הוא "עוד מאותו דבר". "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "חגורה שחורה", "חומת מגן", "שומר החומות" הם רק חלק מן המבצעים שהיה בהם הישג טקטי, לעתים גדול יותר ולעתים קטן יותר, והם הביאו לשקט לתקופה מסוימת, שנוצל להתחמשות האויב. אבל כפי שאף אחד מהמבצעים האלה לא שינה את המצב האסטרטגי, כך גם מבצע "מגן וחץ". את המשוואה האסטרטגית הזאת חובה לשנות.

****

איך הגענו לכך?

הגורם לכך הוא מחדל עזה.

הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח, ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו"ש ובהן רמאללה במימוש הסכם אוסלו ב', ערפאת עצמו ישב בעזה.

כפי שהיום צה"ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה, הייתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה"ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.

השינוי הגדול היה במבצע "חומת מגן" (2002) שבו צה"ל כבש מחדש את ערי יו"ש, השמיד את תשתיות הטרור, ולאחר מכן שב לבסיסיו אך שינה לחלוטין את המשוואה – ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה"ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה"ל, השב"כ וימ"ם פועלים בשטחי הרש"פ מדי יום ומדי לילה, ומגיעים אל המחבלים למיטותיהם לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, אך אז צה"ל שם את ידיו על המחבלים, אם לא בתוך שעות, בתוך ימים. יצירת תשתית רקטית כברצועת עזה בלתי אפשרית ביו"ש.

לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה לא נערך מבצע "חומת מגן". בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. ורובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).

שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.

ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות הייתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ואח"כ מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע "חומת מגן" ברצועת עזה הוא בכיה לדורות. שעה שצה"ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם, וכעת מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה"ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה"ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור, היא "חומת מגן" ברצועת עזה. המחיר של "חומת מגן" בעזה היום, יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.

כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא "חומת מגן" בעזה. אלא שלשם כך יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה כמו ב"מגן חץ", הוא לשקם את הלכידות הלאומית החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור. אך כבר עתה, יש להכשיר את הלבבות למבצע כזה, ולגייס נכונות לאומית למחירו הכבד, שנועד למנוע מחיר כבד לאין ערוך אם נדחה את ההכרעה.

* "שישי בגולן"

דרשה לשבועות ולפרשת "נשא" תשפ"ג

כאשר השבת צמודה לחג השבועות, אנו זוכים, למעשה, לחג כפול, עמוס באירועים אך בנחת, בלי לחץ.

פתחנו את החג בסעודת החג החלבית, החגיגית, במגרש הכדורגל, עם מסכת החג והריקודים. המשכנו הבוקר בטקס הביכורים היפה ורב המשתתפים במטע. לאחר מכן מלחמת מים, בהובלת הנוער. את תיקון ליל שבועות, העברנו לליל שבת, הערב ב-21:00 במועדון. וגם קבלת השבת היא חלק מאירועי החג ונעסוק בה בעיקר בתכני החג. כבר מספר שנים אנו עורכים את קבלת השבת הסמוכה לשבועות בגינה הקהילתית. האמת היא שהגינה ידעה ימים טובים מאלה, ונקווה שקבלת השבת תעורר את חידושה.

חג השבועות הוא חג מן התורה, חג חקלאי, שבו אנו חוגגים את קציר החיטה ומביאים לבית המקדש את ביכורי קציר חיטים. לאחר שבית המקדש חרב ועם ישראל גלה מארצו, עשו חז"ל את הרפורמה המשמעותית ביותר של היהדות, שהצילה אותו מכליה; יצרו יהדות שמתאימה למציאות החדשה, ועיקרה הוא הספר, לימוד התורה, בית המדרש ובית הכנסת. התוכן החדש שהוענק לחג השבועות, הוא חג מתן תורה.

החלוצים ששבו לארץ ישראל בראשית הציונות והכו שורשים באדמת המולדת, חידשו את החג החקלאי. את הביכורים הם תרמו לקק"ל, במקום לבית המקדש. היום אנו מסתפקים בהצגת הביכורים, כולל ביכורי הבטן. כאשר החלו חגיגות הביכורים, התעוררה סערה בארץ. החוגים הדתיים קצפו על כך שקדושת החג מחוללת, באירוע שנוסעים בו בטרקטורים ויש בו, לשיטתם, חילול חג המוני.

חברי הקיבוצים האמינו בדרכם, האמינו שהם משיבים את עטרת החג ליושנה, מתחברים למקורות החג ומחיים אותם ומעניקים נופך של קדושה לחיי החולין שלהם, המבוססים על חקלאות. כך כתב יוסקוביץ', מחלוצי אשדות יעקב בשנת 1925: "מכאן סוד קנאותנו לחג צעיר זה, שאנו אומרים לחוג כרצוננו וכאשר עם ליבנו. ואמרנו: אשר עשינו בחיי החולין שלנו נעשה גם לחג שלנו. ערכים קרקעיים אלה וחתירה זו למגע בלתי אמצעי עם הטבע ועם ענפי עבודה בראשיתיים הממלאים את ישותנו כל ימות השנה ביצירתנו ובמפעלנו – לאלה אנו רוצים למצוא ביטוי הולם בימי חג ומועד. לא מקרי הוא הדבר, שבחלקנו נפל הגורל להשיב לחגי הטבע את דמותם הראשונית, להשיב לעם השב לאדמתו את חגי אדמתו".

יורם טהרלב, בהומור האופייני לו, שיתף את חוויית חג הביכורים בילדותו ביגור, בהרבה פחות פאתוס:

אני יושב על חבילת שחת

ועל ראשי זר, ושושנים שלוש,

ודוקר לי בתחת

ודוקר לי בראש.

לצד המעשה היהודי המשמעותי של חידוש החגים החקלאים, נטשו הקיבוצים והחברה החילונית כולה, את התוכן האחר של החג, שהתקדש במשך אלפים שנה – חג מתן תורה. זהו אובדן תרבותי משמעותי, וצר על כך. אולם דווקא בקיבוצים, התחדש במתכונת חדשה תיקון ליל שבועות, אותו מנהג שהחלו שכנינו המקובלים בצפת במאה ה-16, של לימוד תורה לאורך הלילה. חידש את המנהג מאיר איילי בקיבוץ יפעת בשנות השישים, ומאז בהדרגה נפוץ המנהג לקיבוצים רבים ומהתנועה הקיבוצית החוצה לעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית כולה. באורטל אנו עורכים תיקון מדי שנה כבר כעשור וחצי, ואתם מוזמנים להצטרף אלינו בשעה 21:00 במועדון.

פרשת השבוע היא פרשת "נשא", הפרשה הארוכה בתורה. יש הרבה מה לדרוש ולדבר על הפרשה, וניתן להפליג עמה לסוגיות אקטואליות כמו שאלת הגיוס וההשתמטות, מעמד האישה, אלימות נגד נשים וקנאות של גברים. באווירה החגיגית הזאת, בחרתי מתוך הפרשה שלושה פסוקים נפלאים ומרגשים, נוסח ברכת הכוהנים. טקסט ברכת הכוהנים הוא הטקסט התנ"כי העתיק ביותר שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות. זהו טקסט שקוראים הכוהנים בבית הכנסת בשבתות ובחגים, ובאמצע שבוע לרוב רק החזן קורא אותו בחזרה על תפילת עמידה. ובבתים רבים, מברכים בה ההורים את ילדיהם מדי ליל שבת.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

ספינת הדגל של המשימתיות האורטלית

"קיבוץ שיתופי, משימתי" – כך נפתח חזון אורטל.

על החזון השיתופי החלטנו, ברוב קולות, לוותר. ומה באשר לחזון המשימתי?

תמיד ראיתי את מאזן הכוחות בין שני צירי החזון האלה ככלים שלובים. ככל שמפלס השיתופיות גבוה יותר, כך גם מפלס המשימתיות גבוה יותר. בקיבוץ שמבוסס על הנתינה לכלל, על העדפת אינטרס הכלל על האינטרס הפרטי, אך טבעי שגם הקיבוץ יהיה מחויב למה שמחוצה לו, שגדול ממנו, ויירתם למשימות לאומיות.

כעת, לאחר ההחלטה שקיבלנו, אני רוצה מאוד להתבדות. אדרבא, אני מייחל לכך, שהמאזן יהיה של יחס הפוך. שדווקא כאשר הורדנו את מפלס השותפות, ילך חלק מן האנרגיה שהשקענו בשותפות למשימתיות, ומפלס המשימתיות יעלה. זו תקוותי.

****

המשימתיות היא ההירתמות של אורטל למשימות חברתיות ולאומיות שמחוצה לה. בעצם קיומה, אורטל ממלאת משימה לאומית של יישוב הגולן, אולם מעולם לא הסתפקנו בכך. לאורך השנים לקחנו על עצמנו משימות לאומיות, כמו קליטת ארבעה גרעיני עולים, קליטת גרעין צב"ר, אירוח "בית ראשון במולדת", אימוץ חיילים בודדים, אימוץ מבקשות מקלט מאריתריאה ועוד. בשנותיה הראשונות של אורטל, אורטל גם הקימה שבט צופים בקצרין הצעירה. ולצד המשימות הגדולות – הרבה משימות התנדבות נקודתיות.

גולת הכותרת של המשימתיות האורטלית, היא "אדם ואדמה".

****

אורטל היא תולדה של קיבוץ משימתי. קיבוץ בית השיטה, שנתיים וחצי בלבד אחרי האסון הכבד שפקד אותו, עם נפילת 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים, לקח על עצמו משימה אדירה – הקמת קיבוץ חדש בגולן.

הקיבוץ נרתם למשימה. הוקם צוות ליווי אורטל. בית השיטה הייתה מעורבת בכל המהלכים להקמת אורטל. חברים ובנים של הקיבוץ עלו לקיבוץ הצעיר, להיות שותפים לו. בית השיטה הקצתה מלווה חברתי, מלווה משקי, מלווה תעשיה, מלווה בניה, מלווה חינוכי. בית השיטה הדריכה את הגרעינים הראשונים ואירחה לתקופות ההכשרה את החבורות הראשונות ואת שמונת הגרעינים הראשונים. בית השיטה הייתה מופת של קיבוץ מאמץ. ספק אם יש אח ורע בתנועה לאימוץ כזה. ובאותם שנים של אימוץ אורטל, בית השיטה לקחה על עצמה עוד משימה חברתית, של שיקום אסירים בכלא שאטה, באמצעות העסקתם בקיבוץ.

לצד בית השיטה, גם מרום גולן, קיבוץ בן עשר, נרתם להקמת אורטל, סייע ואף אירח בתוכו את הקיבוץ החדש טרם העליה לקרקע.

כקיבוץ עם היסטוריית הקמה כזו, ניתן לצפות שהמשימתיות תהיה ב-DNA שלנו.

ואכן, לאורך שנים, אנו חולמים על משימה גדולה שניקח על עצמנו, אולי בתחום החינוך, אולי בתחום הרווחה; משימה שרבים מאתנו יירתמו אליה והיא תהיה ארוכת טווח.

הדבר הקרוב ביותר לכך הוא "אדם ואדמה".

****

רן ק', כמזכיר הקיבוץ, נשא ברמה את דגל המשימתיות. הוא הרבה לדבר על כך שארגון משגשג הוא ארגון שאחוז האנרגיה והמשאבים שהוא מקדיש החוצה גבוה יחסית לאלה שהוא מקדיש פנימה. הוא הוביל מהלך של "קיבוץ משימתי" ועיקרו היה מציאת מיזם קהילתי גדול שאורטל תיקח על עצמה.

במסע הזה הגענו ל"אדם ואדמה". אך טבעי שרן נבחר לנהל את בית הספר.

אחד מראשי "השומר החדש", הארגון ש"אדם ואדמה" הוא זרוע שלו, סיפר לי, שאחרי המפגש הראשון עם הנהגת אורטל, במועדון הקיבוץ, יצאו הוא וחבריו ואמרו זה לזה, על אורטל: "הם מדברים בשפה שלנו". נזכרתי מיד, שרן סיפר לי, שמיד בתום אותה פגישה, אחרי שאנשי "השומר החדש" יצאו, החברים מאורטל ציינו ש"הם מדברים אורטלית".

"אדם ואדמה" הוא מפעל חינוכי מופתי, שלא בכדי זכה השנה בפרס יגאל אלון למעשה מופת חברתי-חלוצי. רשת "אדם ואדמה" זכתה בפרס בזכות "חינוך לערכים ומצוינות תוך שילוב של עשיה חקלאית, עבודת אדמה וחיבור לשורשים". "אדם ואדמה" הוא מפעל חינוכי נפלא, המחנך על ערכי הציונות, החלוציות, ההתיישבות, העבודה והחקלאות. הוא מפעל המחנך באמצעות הגשמה – לא "מדבר על", אלא "עושה את". הערכים שעליהם מחנך "אדם ואדמה", הם הערכים המובילים של אורטל.

זכות גדולה נפלה בחלקנו, להקים את "אדם ואדמה" באורטל. לצערי, הקיבוץ אינו מעורב מספיק ב"אדם ואדמה". בפועל, אין זו ממש משימה שלנו. אנו בעיקר מארחים את המיזם. זו בהחלט נקודה הטעונה שיפור. אך גם עצם האירוח הוא משימה גדולה וחשובה. "אדם ואדמה" הוא סיבה גדולה לגאוות יחידה שלנו. "אדם ואדמה" הוא ספינת הדגל של המשימתיות האורטלית.

****

משימתיות של קיבוץ נבחנת בראש ובראשונה בנתינה. הקיבוץ נותן מעצמו למען המשימה. מה הוא מרוויח? שכר מצווה – מצווה. מה בית השיטה הרוויחה מהקמת אורטל? היא הרוויחה מעצם העשיה, מעצם התרומה. מי שתורם, נהנה מעצם תרומתו ותמיד הוא נשכר ממנה.

אך אנו בהחלט גם מקבלים הרבה מ"אדם ואדמה". תרומתם לחקלאות האורטלית גדולה מאוד. כמי שעובד אתם, אני שוב ושוב מתפעל ממוסר העבודה שלהם, מהחריצות שלהם, מהרצינות שלהם. תקצר היריעה לתאר כאן את חוויותיי מן העבודה אתם במטע ומכך שאני מלמד ב"אדם ואדמה". עוד אקדיש לכך מאמר בפני עצמו.

ומעבר לתרומה בחקלאות, הם תורמים גם לקהילה, כמדריכים בתנועת הנוער, בפעילות תרבותית כמו הובלת טקס יום השואה כבר שנה שניה ברציפות, ערב שירה בפאב לפני חודשים אחדים, קבלת שבת קהילתית מדי שנה ועוד. וגם בנושא הזה יש מקום לשיפור ולקידום שיתוף הפעולה הקהילתי. כיו"ר פורום חינוך ניסיתי לקדם זאת, אך לא בהצלחה מספקת. אני סבור שיש להקים צוות משותף, קבוע, שיקדם את הידוק השותפות בין אורטל ל"אדם ואדמה".

****

בכל מקרה של יישוב המארח בתוכו מוסד או קבוצה זו או אחרת, יש גם חילוקי דעות בעניינים תקציביים וחיכוכים אלה או אחרים. אך טבעי שזה יקרה. וכשזה קורה, סביר להניח שיש אמת וצדק בטענות שני הצדדים. מה עושים? משוחחים ופותרים את הבעיות. ובעתיד תצוצנה בעיות חדשות וגם הן תיפתרנה בשיח והידברות.

מה שחשוב הוא לא לאבד פרופורציות ולדעת להפריד בין טפל ועיקר; בין החזון הגדול והתרומה הגדולה, לבין זוטי זוטות בחיים השוטפים. הבסיס לראיה כזו, היא לא להתייחס למשימה לאומית כאל עוד "כל פעילות עסקית".

קראתי את מאמרו של ע' במידף שעבר בצער רב.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏24.5.23

* נתניהו מפחד מבן גביר – אני תומך בעליית יהודים להר הבית. זהו צעד חשוב של מימוש ריבונותנו והידוק זיקתנו לאדמת המולדת, לערש האומה.

אבל לא בן גביר. בן גביר הוא מנהיג הכהניזם. נדבך מרכזי בתורת הגזע הכהניסטית הוא הדרישה "לגלח" את הר הבית ולהסיר ממנו את "השיקוץ", כפי שהם מכנים את המסגדים. למותר לציין שפעולה כזו תביא למלחמה איומה של כל העולם המוסלמי נגד ישראל. זהו איום קיומי של ממש. אבל מבחינת הקנאים הדתיים, הצעד הזה יעורר את הקב"ה ויביא לגאולה השלמה.

עליה פרובוקטיבית של בן גביר, מעניקה תחמושת לגרועים שבאויבינו, ובעיקר לעלילת "אל-אקצה בסכנה". כאשר כהניסט כזה עולה להר הבית כשר בישראל, הוא מחבר את מדינת ישראל לעלילה. הפרובוקציות שלו עלולות להביא לשפיכות דמים, והוא מעוניין בכך כי הכהניסטים נבנים ממנה.

על ראש הממשלה לאסור על בן גביר לעלות להר הבית. הבעיה היא שנתניהו מפחד מבן גביר.

* מיהו יהודי – יהודי שאינו שונא את הכהניזם, שכח מה זה להיות יהודי.

* מחויבות המדינה לילד החרדי – על מדינת ישראל לראות כיעד ממלכתי ממעלה ראשונה, לקדם את המגזר החרדי. לשם כך, עליה להשקיע השקעות עתק בחינוך הממלכתי חרדי, ולעצור לחלוטין כל תמיכה בחינוך חרדי פרטי. לכל ילד חרדי מגיע חינוך טוב, השכלה ראויה, חינוך שיביא אותו לנקודת זינוק שווה בשוק העבודה ויאפשר לו להתנהל במאה ה-21.

העסקונה החרדית מנציחה את העוני של החרדים. מדינת ישראל נושאת באחריות לצמצום הפערים ולמלחמה בעוני. אם המדינה תבין שעליה להתחרות על כל ילד חרדי, מול הגורמים האנטי ממלכתיים, יהיה זה צעד חשוב לריפוי החברה החרדית ותרומה גדולה לכלכלה, לחברה ולביטחון של מדינת ישראל.

* המשותף לגפני ולי – "גם לבת שלי מגיע תקציב", מתחכם ח"כ גפני ומתבכיין, "למרות שהיא לא למדה על נועה קירל". או, הנה מצאתי משהו משותף לילדים שלי ולילדים של גפני. גם הילדים שלי לא למדו על נועה קירל. אבל בניגוד לבנים שלו, הבנים שלי למדו אזרחות, מתמטיקה, אנגלית, לשון, מדעים, היסטוריה, ספרות, חינוך גופני ו…תנ"ך. כן, בישיבות החרדיות לא לומדים תנ"ך. ובניגוד לילדים שלו, הילדים שלי שרתו בצה"ל. למדינת ישראל יש אינטרס לאומי לממן את החינוך שהילדים שלי קיבלו. אין לה אינטרס לממן את החינוך של הילדים שלו. זכותו לבחור לילדים שלו מערכת חינוך פרטית שערכיה מנוגדים לחינוך של מדינת ישראל, אבל עליו לשלם את מחיר בחירתו. היום, כאשר הוקם זרם חינוך ממלכתי חרדי, יש להפסיק כל תקצוב לחינוך החרדי הפרטי.

* האם הפולנים אשמים בשואה? – "לקבל 12 נקודות מפולין אחרי שכמעט כל משפחת קירל נרצחה בשואה – זה ניצחון"; האמירה הזאת של נועה קירל אחרי האירוויזיון חוללה סערה ציבורית בפולין, גינויים במערכת הפוליטית, בתקשורת וברשתות ודברים מפורשים של סגן שר החוץ הפולני.

כאשר שר החוץ אלי כהן נשאל על כך בערוץ 12 הוא השיב בתבונה, שלא נכון להעמיס את סוגיית יחסי ישראל-פולין על כתפיה של נועה קירל. צודק לחלוטין.

אז נניח את נועה קירל בצד, ואתייחס לסוגיה עצמה. אני יודע שדעתי בנדון אינה פופולרית.

7,323 פולנים הוכרו כחסידי אומות העולם, וסביר מאוד להניח שהם אינם היחידים. חשוב לזכור, שחסידי אומות העולם אינם פשוט אנשים טובים שראו יהודים במצוקה והסתירו אותם. מדובר באנשים שסיכנו במודע את חייהם וחיי משפחותיהם. הם ידעו, שאם יתפסו מצילים יהודי, כל משפחתם תוצא להורג. אולי אפילו כל הכפר שלהם. ואף על פי כן, הם נטלו סיכון גדול כל כך. זה ממש לא מובן מאליו. וזה ממש לא מספר מבוטל. לא היה מספר דומה של חסידי אומות העולם באף ארץ. המדינה השניה במספר חסידי אומות העולם היא רוסיה. מספר חסידי אומות העולם הרוסים הוא 217.

נכון, מספר משתפי הפעולה עם הנאצים ורוצחי יהודים היה גדול הרבה יותר. אך נכון גם שהרוב המוחלט של הפולנים לא שיתפו פעולה.

מחנות ההשמדה הוקמו בפולין, אך לא בידי הפולנים כי אם בידי הגרמנים. פולין הייתה כבושה בידי הנאצים. מלחמת העולם פרצה בפלישה הגרמנית לפולין ולאחר מכן פלשו לפולין גם הסובייטים, שהיו בראשית המלחמה בני בריתם של הגרמנים (הסכם מולוטוב ריבנטרופ). מראשית הפלישה, הפולנים התנגדו לנאצים ונלחמו בהם. הפולנים מרדו בשלטון הכיבוש הנאצי; מרד שדוכא באכזריות. פולנים גם נשלחו למחנות ההשמדה והוצאו בהם להורג.

לשם השוואה, באותן שנים צרפת שיתפה פעולה עם הנאצים. כמה מאתנו זוכרים ומזכירים זאת?

המגמה בפולין להכחיש את העובדה שהיו משת"פים עם הנאצים ורוצחי יהודים רבים בין הפולנים, מסלפת את האמת ואין לקבל אותה. אבל הפולנים צודקים בטענתם שהפולנים, כהכללה, הם קורבנות הנאצים ולא שותפיהם. העובדה שפולין מעלה על נס את חסידי אומות העולם ורואה בהם גיבורים לאומיים ראויה לשבח.

השואה אמנם התקיימה, ברובה, על אדמת פולין, אך הפולנים לא אירחו את הנאצים אלא נכבשו בידיהם. המגמה הקיימת בישראל, של הצגת הפולנים כשותפיהם של הנאצים בהשמדת היהודים אינה מוצדקת, ויש צדק בביקורת הפולנית עלינו בנושא זה.

* רב טבחים – בשאר אסד הוא אחד העריצים האכזריים בהיסטוריה. מאז רצח העם בקמבודיה בידי פול פוט, במחצית השניה של שנות השבעים, לא היה עוד רודן שאחראי לרצח עם, רצח עמו, בממדים כאלה. אסד רצח כחצי מיליון מבני עמו. לאלה מצטרפים 5.5 מיליון פליטים ועוד 7.5 מיליון עקורים. אסד לא בחל באף צעד אכזרי ולא בנשק להשמדה המונית, במלחמת האזרחית הנוראה.

והנה, אחרי כמה שנות נידוי, העולם הערבי מחבק אותו שוב ומקבל אותו אל חיקו. הוא מקבל אותו כמנצח, יש לציין. הרי הוא המנהיג היחיד שניצח ב"אביב הערבי".

קבלתו של אסד מעידה עד כמה חיי ערבים מעניינים את שליטי ערב, ומסירה את מסכת הצביעות מעל היללות שלהם כאשר ישראל נאלצת להרוג פלשתינאים בהגנתה על חיי אזרחיה.

נרמול היחסים של מדינות ערב עם רב הטבחים מדמשק, היא צעד מסוכן של התקרבות לבעלת בריתו, איראן. היא מתחברת לצעדים כמו חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן, והשמועות על חידוש צפוי של היחסים הדיפלומטיים בין מצרים לאיראן.

המאמץ המדיני לביצור הברית האנטי איראנית במזרח התיכון, ספג בשבועות האחרונים מכה קשה. אולם אסור להתייאש ויש לפעול בכל דרך לגיבוש הברית הזאת. אגב, פרובוקציות בן גביר בהר הבית אינן מסייעות במיוחד למאמץ הזה.

* כך הצבעתי בקונגרס – לפני כחודש השתתפתי בקונגרס הציוני המיוחד, כציר מטעם תנועת דרך ארץ. הקונגרס בלט בפילוג ובמתח, אפילו שנאה, בין מפלגות השמאל והמרכז למפלגות הימין. בעקבות תרגיל פיליבסטר של המזרחי, אי אפשר היה לקיים את ההצבעות בקונגרס. ההצבעה נערכת השבוע באופן מקוון.

הצבעתי ביום ראשון. כמו בקונגרס עצמו, איני רואה את עצמי שייך לאחד הגושים ואיני מחויב להם. אני מצביע בכל נושא על פי מצפוני, על פי ערכי הציונות ועל פי דרכה של דרך ארץ. כך שהצבעתי לעתים עם השמאל ולעתים עם הימין, והאמת היא שכל ענייני השמאלימין לא מעניינים אותי.

אציג כאן את הצבעותיי בהצבעות העיקריות. הייתה הצעה של הרפורמים לאמץ לצד תכנית ירושלים (מצע ההסתדרות הציונית העולמית) את מגילת העצמאות. הצעה מבורכת. אלא שבנימוקים, מגילת העצמאות מוצגת באופן מסולף, המבליט רק את הסעיפים על התחייבות לשוויון וכד' ומתעלם מן המסרים בדבר זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. הייתי חבר בוועדה שדנה בסעיף הזה. הצעתי הצעה המתייחסת לכל תכני מגילת העצמאות כמכלול; כמקשה אחת. הצעתי שברה את האוטומט של המרכז-שמאל, שבמקרה זה התפלגו. לצערי, ההצבעה על הצעתי נגמרה בתיקו, ולכן הצעתי לא התקבלה. לא יכולתי להצביע בעד ההצעה כמות שהיא, אך גם לא להצביע נגד ההצעה הקוראת לאמץ את מגילת העצמאות ולכן נמנעתי. לעומת זאת, הצבעתי בעד הצעה דומה של מפלגת העבודה, שקראה גם היא לאמץ את מגילת העצמאות, אך הנוסח שלה היה הרבה יותר ראוי ואמתי.

הצבעתי בעד הצעה של הליכוד בדבר עקרונות הציונות ובהן זכותנו על הארץ. ההצעה המקורית הייתה קיצונית מאוד, באזור חיוג סמוטריץ'. ברור שלא הייתי תומך בה. אולם הליכוד ריכך מאוד את הצעתו ותמכתי בה.

תמכתי בהצעה נגד שינוי חוק השבות. תמכתי בהצעה נגד המהפכה המשטרית, הקוראת לרפורמה בהידברות והסכמה ותוך שמירה על עקרון האיזונים והבלמים בין הרשויות.

עלתה הצעה לתמיכה של ההסתדרות הציונית העולמית בבתי הכנסת, העומדים בלב הקהילה היהודית בתפוצות הגולה. בוועדה שעסקה בכך הוגדר שמדובר בבתי הכנסת משלושת הזרמים. מציע ההצעה דרש להצביע על הצעתו המקורית שלא נאמר בה שמדובר בשלושת הזרמים, אם כי הוא ציין שגם לא כתוב שמדובר רק בזרם האורתודוכסי. ברור שברגע שהוא טרח להתנגד ולעמוד על הנוסח המקורי, הצעתו נועדה להפלות לרעה את הזרמים הלא אורתודוקסים. בהצבעה תמכתי בהצעה הכוללת את כל הזרמים והתנגדי להצעה שאינה כוללת זאת.

הצבעתי נגד הצעה של מרצ בנושא הלהטבק"א. ההצעה רצתה לרתום אל ההסתדרות הציונית למאבקים האלה, למצעדי הגאווה וכו'. לא קל לי להצביע נגד, כאילו שאני נגד הלהט"ב או נגד זכויותיהם, ובכל זאת הצבעתי נגד, כי איני חושב שההסתדרות הציונית צריכה להירתם לנושא, בוודאי כאשר הוא שנוי במחלוקת.

הצבעתי בעד הצעות שקוראות להתנגד לחוקי הגיור שנועדו להפלות את הזרמים הלא אורתודוקסיים. הצבעתי בעד סעיפים הנוגעים למלחמה באנטישמיות ולזיכרון השואה.

נמנעתי בהצבעה על הצעה שקוראת לכבד את חוקת ההסתדרות הציונית, שלמעשה משמעותה הייתה להדיר את החרדים שהצטרפו לאחרונה להסתדרות הציונית. אני מסכים עם העיקרון שמי שמצטרף להסתדרות הציונית צריך לקבל על עצמו את כל עקרונותיה וסמליה. מצד שני, אני רואה חיוב ברצון של גורמים שבעבר התנגדו לציונות, להצטרף אליה היום, ומעדיף לקיים את המחלוקת האידיאולוגית אתם בפנים. היה לי קשה להצביע בעד או נגד ולכן נמנעתי.

* הטרור החקלאי משתלם – ביום של פיגוע טרור חקלאי קשה – הצתת מטעי התמרים של קיבוץ אלמוג, מקבל הטרור החקלאי פרס. רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) מעניקה בחכירה שטח נרחב, שהוחזק בחכירה במשך ארבעים שנה בידי ענף המרעה של קיבוץ מורן שבגליל, לידי והייב להייב, טרוריסט חקלאי סדרתי מורשע.

הפקרות וטימטום.

* אהוד בן עזר מחרים את נתניהו – אהוד בן עזר: "מי שמאמין בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, אינו אמין עליי גם בכל דבר אחר שהוא כותב או משדר, אני לא קורא אותו, לא מאזין לו ולא מתייחס אליו במכתב העיתי".

כך אמר נתניהו, ב-22.2.21, בהתייחסו לעלילת חטיפת ילדי תימן: "זאת פרשה מהכואבות בתולדות מדינת ישראל. הגיעה העת שהמשפחות שהתינוקות שלהן נלקחו מהן יקבלו הכרה מהמדינה ומממשלת ישראל, וגם פיצוי כספי. אני מבקש משר החינוך לכלול את פרשת ילדי תימן בספרי הלימוד של תלמידי ישראל, יש להכיר את הפרשה הזאת".

* גדול המשוררים – בראיון לחדשות 12 הגדיר אביב גפן את אביו, יהונתן גפן, "גדול משוררי ישראל".

נו, נו. אין לצפות מאדם להיות אובייקטיבי כלפי אביו, ובכל זאת… קצת פרופורציות.

אולי כדי להכניס את אביב גפן לפרופורציות, אזכיר כמה שמות של משוררים שאולי חלקם לא פחות גדולים מאביו, כמו, למשל, אלתרמן, ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, לאה גולדברג, רחל, חיים גורי, יהודה עמיחי, נתן זך, דליה רביקוביץ', נעמי שמר, מאיר אריאל, נתן יונתן, רוני סומק.

בהלווייתו של מאיר אריאל, אמר עליו יהונתן גפן: "הוא היה גדול מכולנו. גדול המשוררים של דורנו". והוא לא נהג להצטנע.

יהונתן גפן היה בהחלט משורר ופזמונאי מוכשר.

* אלישע שלם – אלישע שלם, חקלאי, לוחם ומפקד, מהמנהיגים ועמודי התווך של קיבוץ רמת יוחנן, הלך לעולמו בגיל 89.

אל"מ אלישע שלם מוכר בעיקר בזכות עברו הצבאי המפואר, כאחד מגדולי המפקדים של חטיבת הצנחנים בסדיר ובמילואים, מג"ד במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, שהוביל בהצלחה קרבות מפוארים, ולאחר מכן מח"ט החרמון ומח"ט הצנחנים במילואים.

אך אלישע עצמו ראה את עצמו קודם כל כחקלאי. את שירותו בצה"ל ראה כהכרח קיומי; לא כמטרה, אלא כאמצעי הכרחי להגנה על מימוש המטרה. המטרה בה האמין כל חייו היא ההתיישבות והחקלאות. הוא היה חקלאי מוכשר ומסור כל חייו, ועד חודשיים לפני מותו המשיך לעבוד במטע האבוקדו.

אלישע היה בנו של מתתיהו שלם, המשורר והמלחין, עמוד התווך של תרבות החג הקיבוצי, מי שהעמיד את טקסי העומר, הביכורים והגֵז, וכתב שירים רבים ובהם "שיבולת בשדה", "הבו לנו יין", "הזורעים בדמעה", "פנה הגשם", "רוב ברכות", "רועה ורועה", "שבת בכפר" ועוד רבים וטובים. אחיו של אלישע, חברי אמתי שלם, הוא ממייסדי ההתיישבות בגולן וממנהיגיה, מראשוני קיבוץ מבוא חמה, היישוב השני בגולן, שעלה לקרקע בינואר 1968, והיה מראשי ועד יישובי הגולן.

הכרתי את אלישע בשנות השמונים, במסגרת עמותת "השידרה המזרחית", ששנינו היינו חברים בה. העמותה נועדה לקדם את תכנית "השידרה הכפולה" להתיישבות רבתי וריבונות על כל השידרה המזרחית של ארץ ישראל, מהגולן, דרך בקעת הירדן ועד אילת ומן הירדן ועד קו האוכלוסיה הפלשתינאית; תכנית שתאפשר פשרה טריטוריאלית שבה ניתן לוותר על האזורים הצפופים בערבים ביו"ש, בלי לפגוע באינטרסים הלאומיים של ישראל. כחלק מהשקפת עולמו, אלישע תמך בגולן במאבקים נגד הנסיגה, בשנות התשעים.

אלישע היה אדם מיוחד, אהוב על חבריו ועל חברי קיבוצו. לפני שנים אחדות התארחתי בטקס העומר ברמת יוחנן, והוא, בעשור התשיעי לחייו, עוד השתתף בקציר הידני המסורתי עם מגל, בשיאו של הטקס.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חבל תענך – חבל תענך הוא חבל התיישבות ציוני בדרום עמק יזרעאל, בין עפולה לפאתי ג'נין. בחבל 13 יישובים, ובהם עשרה מושבים ושלושה יישובים קהילתיים. כל היישובים הם חלק מן המועצה האזורית גלבוע.

החבל הוקם בשנות החמישים, במאמץ הלאומי האדיר לעליה והתיישבות. את היישובים הקימו חלוצים שעלו ממרוקו, פולין, איראן, כורדיסטן, תוניס וטורקיה. היישובים הקהילתיים קמו כמרכזי אזוריים שנועדו לספק שירותים למושבים הסמוכים אליהם.

שמו של החבל ניתן לו על שם העיר המקראית תענך. תענך מוזכרת בתנ"ך בכיבושי יהושע בן נון ובתעודות מצריות מן המאה ה-15 לפנה"ס בקשר לכיבוש מגידו הסמוכה. העיר מזוהה עם תל תענך, בצפון השומרון, לצד כביש מגידו-ג'נין, בקרבת הכפר הפלשתינאי תיעניכּ.

* "חדשות בן עזר"

עכשיו מעונן / אביב גפן

פינתי השבועית ברדיוטק, 22.5.23

אביב גפן חוגג יובל להיווסדו, ועל ההישג הזה ראוי להעניק לו את הופעת הבכורה בפינתנו.

מן העובדה שב-12 וחצי שנות הפינה לא השמעתי שיר של אביב גפן, אפשר להסיק שאיני מהשרופים שבמעריציו. מצד שני, אי אפשר להתעלם ממעמדו בתרבות הישראלית, מהיותו מנהיג תרבות ומהיותו סמל של דור, או לפחות של חלק מדור, שהתיימר לייצג את הדור.

את עמדתי עליו כאמן אתמצת כך: הוא מלחין מעולה, מהטובים שיש לנו. הוא תמלילן סביר. הוא זמר גרוע, בעל קול צפרדעי.

אך כאמור, אביב גפן הסמל, משמעותי לא פחות מאביב גפן האמן. ודווקא בהיותו סמל, אני מעריך את השינוי המתמיד, שמאפיין אותו לאורך השנים. הוא לא נשאר ילד בועט כל חייו ולא דבק באופן פאתטי במראה שהיה האפיון שלו בשנות ה-90, אלא התבגר ולא ניסה להתנער מהתבגרותו. בכך הוא שונה, למשל, מאבא שלו, יהונתן גפן.

אם בתור בן עשרים הוא שיווה לעצמו דמות של מנהיג אנרכיסט שונא הממסד ולוחם בו, המראה שלו עם השיער הארוך, האיפור הכבד וללא חולצה אמור היה לסמל את המסר הזה. והשירים שלו היו מרדניים ובוטים וקשים וכך גם הראיונות שלו והמסרים שפיזר לכל עבר. אך כבר בשנות השלושים של חייו התמתן, נרגע ואף התברגן.

גפן הוא בן למשפחת דיין הענפה, שאין בישראל משפחת אצולה מובהקת ממנה, ובתור שכזו היא מזוהה מאוד עם הממסד; היא הממסד. מצד שני, יש ותמיד היה באנשיה משהו מרדני מאוד, אנטי ממסדי. גם משה דיין, שהיה נשוא הזעם והשנאה של שונאי הממסד, היה בעצמו אדם אנטי ממסדי, במידה מסוימת. יהונתן גפן, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שממנה שב הלום קרב, היה לאחד הלוחמים בממסד הישראלי, הציוני, שדודו היה מסמליו. הוא בעט במשפחתו, כתב על משפחתו ועל נהלל דברים קשים. ועם זאת, תמיד היה קשור למשפחה בעבותות. הוא כתב פעם הספד על סבא שלו, שמואל דיין, שהיה ח"כ וממנהיגי תנועת המושבים ומפא"י, תחת הכותרת "סבא שלי היה היפי". הוא נסה, באופן קצת מאולץ, בלשון המעטה, להישאר מחובר לסבא שלו ולמורשת המשפחתית, באמצעות גיוסה הרטרואקטיבי למיליה שלו. גם בני דודו אסי דיין ואודי דיין ובמידה מרוככת גם יעל דיין, לא בדיוק הלכו בתלם הממסדי.

למציאות הזאת נולד אביב גפן ובה הוא גדל. הוא גדל בבית בוהמייני, של ברנז'ת הבוהמה הישראלית, באווירת המרד של אביו, שאותו הוא קיבל בירושה. הוא גדל עם אבא פוסט טראומטי, מכור לאלכוהול וסמים, הורים שהזניחו אותו, כך לפחות על פי עדותו, הורים שהתגרשו בהיותו בן 17. הוא חווה ילדות ונעורים במשפחה מפורקת.

המרד שלו היה כפול. מצד אחד, הוא התחבר מאוד למרד של אביו ואף הקצין אותו, בהתנגדות לממסד, ולצדו הוא מרד בהוריו ועשה להם שיימינג קיצוני בשיריו. בשנות ה-90 הוא היה מנהיג תרבות וסמל תרבות של השמאל, ואף שהשמיע דעות של שמאל רדיקלי סחף אחריו המוני בני נוער ובני גילו, שנטו לשמאל אך לא הקצינו. הוא לא התגייס לצה"ל. תחילה התגאה בכך ונתן להבין שאי גיוסו נובע מאידיאולוגיה אנטי מיליטריסטית. מאוחר יותר, החל להסביר שלא גויס מסיבות בריאותיות. בדיעבד מתברר שהוא אכן לא גויס בשל בעיה בריאותית, אך היה זה פטור זמני, ולאחר תקופה הפטור בוטל, הוא זומן לגיוס, ובעקבות מכתבים ואיומי התאבדות אם יגויס – שוחרר. אף על פי כן, היה נערץ על חיילים רבים ובהם חיילים קרביים. כחלק מהשינוי שחל בו, החל בשלב מסוים לחבק את צה"ל, נאבק שיתנו לו להופיע בפני חיילים וכבר שנים שהוא מופיע בפניהם בהתנדבות.

בבגרותו, הכיוון החברתי והפוליטי שהוא מייצג הוא של המרכז. הוא תמך ביאיר לפיד ויש עתיד, מפלגת מרכז השנואה על השמאל הקיצוני ממנו בא. והוא המשיך להתמרכז ומזוהה עם רעיונות של אחדות ישראל וחיבור בין חלקי העם. אחרי שנים שהחרים את ההתנחלויות, הסיר את החרם והוא מרבה להופיע בהן. אחרי שנים של מסרים אנטי דתיים, הוא התחבר מאוד לדתיים ולחרדים ואף התנצל על האנטי דתיות שלו בעבר. הוא התחבר, במידה מסוימת, גם למסורת, למרות שהוא מגדיר את עצמו אתאיסט. בנו, דילן, עלה לתורה בבר המצווה שלו והניח תפילין.

גפן מספר כיצד בנה את חייו במידה רבה כהיפוך של אביו. למשל, הוא לא נוגע באלכוהול, לא בגראס ובטח לא בסמים קשים. הוא אב מאוד מחויב ומסור ומעניק לילדיו חוויה הורית הפוכה לשלו. בראיונות רבים לאורך השנים, הוא דיבר על ערך המשפחה ודומה היה שבניגוד לנישואי הבוסר שלו עם אילנה ברקוביץ', נישואיו השניים לשני פרידן, אם ילדיו, יציבים וגם הם אנטיתזה למשפחתו שהתפרקה ולטראומת הגירושין של הוריו. אולם השנה, שני והוא התגרשו.

הוא עלה השנה לכותרות תחילה בשל גירושיו, אח"כ במות אביו ולאחרונה במופע הגדול בפארק הירקון בעת מבצע "מגן וחץ", מופע לציון יום הולדתו החמישים, שמשך כ-40,000 צופים, אך היה שנוי במחלוקת. המחלוקת הייתה בשל הסיכון הביטחוני, אך מי שאישר את המופע היה פיקוד העורף. נמתחה עליו ביקורת גם על כך שהוא עורך חגיגה גדולה כאשר תושבי הדרום יושבים בממ"דים תחת אש. אני ממש לא שותף לביקורת הזאת. בעיניי, קיום חיי תרבות תחת אש הם תמונת הניצחון שלנו. זו עמדתי העקבית לאורך שנים, לאורך מתקפות הטרור השונות. עם זאת, תהיה זו מחווה יפה מצדו, לערוך מופע מיוחד לתושבי העוטף בהתנדבות.

אחרי מלחמת לבנון השניה הוא ערך מופע גדול בחורשת טל, כהוקרה לתושבי הצפון. ככל הזכור לי – בהתנדבות. זו ההופעה היחידה שלו, שהייתי בה. בני הבכור, עמוס, שהיה אז בן 11, רצה מאוד שאקח אותו, ואני מודה שנהניתי במופע, אף שאיני ממעריציו של גפן.

בתקופת הקורונה יזם גפן מפגשים עם נתניהו על מתווה לחיי התרבות בקורונה. נמתחה עליו ביקורת בקרב האמנים, על כך שהוא מעניק לגיטימציה לנתניהו. גפן השיב שנתניהו הוא ראש הממשלה ואתו צריך לעשות עסקים. המסר הפרגמטי שהוא ייצג, מתאים מאוד לדמותו היום ושונה מאוד מדמותו בצעירותו.

ובכל זאת, אפשר לראות שכבר אז, בשנות התשעים, יחסו לממסד היה אמביוולנטי. ב-1995, בהיותו בן 22, הוציא גפן את תקליטו הרביעי, "שומקום". בשיר הנושא מופיעה השורה "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה". הייתה זו ביקורת מרומזת על ראש הממשלה רבין, ועל מיתוס הרגלי השתיה שלו. זה היה במסגרת הבעיטה שלו בממסד. עם זאת, לאה רבין נפגשה אתו למעין סולחה, והוא הופיע בעצרת בעד הסכמי אוסלו, שבסופה נרצח רבין, בכיכר מלכי ישראל. הוא שר שם את השיר שכתב לאריק איינשטיין "לבכות לך". לאחר מכן הצטלם מתחבק עם רבין. היה זה קצת מוזר לראות את רבין, איש הצבא המחוספס, עם אביב גפן, שלא התגייס לצה"ל והאנטי ממסדי. השיר "לבכות לך" הפך למזוהה עם רבין ועם האבל על הרצח ואביב גפן היה לאחד מסמלי "נוער הנרות".

אביב גפן היה כוכב ענק בשנות ה-90, הכוכב הגדול ביותר של העשור; נערץ על המוני צעירים. את תקליטו הראשון, "זה רק אור הירח", שאת כל שיריו כתב והלחין, הוציא אביב גפן בגיל 18. ב-1993, בגיל עשרים, הוא הוציא את תקליטו השני "עכשיו מעונן". השירים הבולטים בתקליט הם שירים פרובוקטיביים, עם מסרים של מרד בהורים ומרד דורי. האחד הוא "בוכה על הקבר" שבו הוא בוכה על קברה של אמו, שגם היום, כעבור שלושים שנה, היא עוד חיה ובועטת. היא עצמה שיתפה פעולה בקליפ, כשהצטלמה יוצאת מארון קבורה. שיר הנושא, "עכשיו מעונן", הוא השיר שאותו אשמיע היום בפינה. זה השיר המזוהה ביותר עם גפן הצעיר ועם הדור שהוא התיימר לייצג.

בשיר הוא מתאר את עצמו כאדם מבולבל, שגר בבית, שהוא מקום מסוכן ומגעיל, להורים שנפרדו והוא נזרק מבית לבית ולאבא שתיין ששותה בקבוק אחר בקבוק. הוא משחיל גם מסרים חברתיים ופוליטיים, כמו "למרות שיש הרבה כסף יש הרבה אנשים עניים". אך בסך הכל, ארבעת הבתים הם אישיים מאוד, ובהם הוא מתחשבן ללא רחמים עם הוריו. הפזמון הוא בן שתי מילים בלבד, "עכשיו מעונן".

בהופעות, אחרי ארבעת הבתים הראשונים, הוא עשה פאוזה ארוכה מאוד. הבמה הוחשכה. ואז הוא צעק לעבר הקהל פעמים אחדות, כטריבון עממי: "רוצים שינוי?" או כפי שזה נשמע "רָצֶם שֶנָיי?" והקהל כמובן צורח "כן". הפאוזה והדיאלוג עם הקהל הם המעבר בין הסיפור הכל כך אישי, לבין היומרה הדורית. ואז הוא צועק את זעקת הקרב, תוך שכל גופו ופניו מתעוותים: "אנחנו דור מזוין", שהיה לביטוי שגור בשפה העברית והוא המושג המזוהה ביותר עם גפן. בני נוער רבים, שלא נהו אחרי גפן, התריסו במסר החלופי "אנחנו דור מצוין".

אז אביב גפן בן חמישים, שזה כשלעצמו נשמע קצת אוקסימורון, ומעניין אם בני חמישים יצעקו עמו היום באותה התלהבות "אנחנו דור מזוין". אך נדמה לי שזה השיר המתאים לציין את יום ההולדת. מזל טוב!

במקום מסוכן שנקרא לו הבית

גר אדם מבולבל שנקרא לו אני

ולמרות שיש שמש יש הרבה אנשים אפורים

במקום די מגעיל שנקרא לו הבית

גר אדם מבולבל שנקרא לו אני

כי למרות שיש כסף יש הרבה אנשים עניים

עכשיו מעונן…

במקום די מגעיל שנקרא לו הבית

ההורים נפרדים שיהיה יותר טוב

אבל הבית שלי הוא נמצא בין רחוב לרחוב

במקום די מפחיד שנקרא לו הבית

בן אדם שם שותה בקבוק אחרי בקבוק

הבן אדם הזה הוא האבא שלי בדיוק

אולי עכשיו מעונן…

אנחנו דור מזויין

עכשיו מעונן

אנחנו דור מזויין

עכשיו מעונן

רוצים ללכת מכאן

עכשיו מעונן

אנחנו דור מזויין

עכשיו מעונן

צרור הערות ‏21.5.23

* חג לאומי – לפני למעלה מעשרים שנה, כתבתי מכתב לדני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים, והצעתי להפוך את יום ירושלים ליום שבתון. זהו חג לאומי, שני ליום העצמאות, שבו אנו חוגגים את תיקון העוול ההיסטורי, שבו ירושלים, בירתה הנצחית של האומה היהודית, מחולקת, ומזרחה, כולל אבני התשתית של אומתנו, היו בשבי האויב; היום המציין את העובדה שהעיר חוברה לה יחדיו. במכתבי, כתבתי לו שאני חש שהחג הולך ומאבד ממרכזיותו, שחלקים בציבור הישראלי מתרחקים ממנו ונהיים אדישים לו, חלקם אפילו עוינים לו, וצריך לעשות מעשה. הגדרת יום ירושלים כחג לאומי רשמי וכיום שבתון, עשוי לחולל את המפנה. אני עדין ממתין לתשובתו.

באותם ימים עדין נערך מדי שנה ביום ירושלים מצעד "ההתיישבות מצדיעה לירושלים", בבירה. אלפי חברי קיבוצים ומושבים ובני נוער מן ההתיישבות העובדת צעדו בעיר וחגגו את איחודה. חלקם רכבו על טרקטורים וכלים חקלאיים. זכיתי, כמנהל מתנ"ס הגולן, לצעוד בראש הצועדים מן הגולן, רובם בני הנוער של תנועת בני המושבים, שאיגדה באותם ימים את כל ילדי המגזר החילוני במועצה האזורית גולן. חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה", הופיעה באירוע הסיום בגן סאקר (ובשנת 2002, בדיוק כאשר החבורה עלתה לשיר, קיבלתי צלצול טלפון ונאמר לי שקיבלתי צו 8 ועליי להתייצב במשמר הנגב למחרת בשעת בוקר מוקדמת. היה זה הגיוס לשלב ב' של מבצע "חומת מגן").

אך למרות המצעד הזה, חשתי אז שהיום הולך ומאבד מאחיזתו בציבור החילוני. ומאז, אכן, יום ירושלים הפך כמעט לחלוטין מחג לאומי לחג מגזרי, של הציונות הדתית. ואין באמירה זו דבר וחצי דבר נגד הציונות הדתית, שכביכול ניכסה את החג, אלא נגד הציבור החילוני ששמט את החג והפנה לו עורף. אך ככל שהחג הצטייר כיותר מגזרי, כך שאר המגזרים הלכו והתרחקו ממנו, וחוזר חלילה.

בחודשים האחרונים, שבהם ציבור רחב במרכז ובשמאל שב ואימץ את הסמלים הלאומיים; את דגל הלאום, את ההמנון הלאומי, את מגילת העצמאות, מן הראוי שישוב ויאמץ אל לבו גם את יום ירושלים.

יועז הנדל מוביל מהלך חשוב, של מצעד דגלים בירושלים, של ציבור חילוני, מסורתי, שמאל ציוני וציונות דתית מתונה; ציבור שאינו מתחבר למצעד הדגלים המסורתי ובעיקר לדימוי הקיצוני שלו, בשל התנהגות חוליגנית גועלית של קומץ מבין הצועדים. בוודאי, כאשר עם הצועדים נמנה הדוצ'ה בן גביר. לצערי, בשל אילוצים קודמים נבצר ממני להשתתף באירוע. השתתפתי בו בלבי. הוא לא משך קהל רב, אבל החשיבות היא בעצם קיומו. אני מקווה שיהיה למסורת ושבשנים הבאות אטול בו חלק.

* מבשרת אדומים – הפעולה החשובה ביותר לחיזוקה של ירושלים, להעצמתה כבירת ישראל ולהעמקת ריבונותנו עליה, היא יישוב מבשרת אדומים, המוכרת כשטח E1, שתיצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים.

חלק מהשטח סופח לתחומה המוניציפלי של מעלה אדומים, בידי ממשלת שמיר, ב-1991. יתרת השטח סופחה ב-1992, בידי ממשלת רבין. מטרת ההחלטות הייתה לבנות במקום שכונת מגורים גדולה, שתבטיח את הרצף לבירה. ב-1994, מועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי אישרה את תכנית הרחבתה של מעלה אדומים לכיוון ירושלים באמצעות הבניה באזור זה. ראש הממשלה ושר הביטחון רבין אישר את התכנית, שתאמה את העקרונות שלו להסדר הקבע, והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר להתחיל בעבודות להקמת השכונה. מאז חלפו כשלושים שנה, וכל הממשלות לא מימשו את ההחלטה, מתוך כניעה ללחצים מדיניים.

כשאנו מדברים גבוהה גבוהה על מימוש ריבונותנו על ירושלים השלמה, הדרך לכך אינה באמצעות פרובוקציות של קריאות גזעניות נגד ערבים וגרוע יותר – קריאות תמיכה בבן גביר. להיפך, המעשים האלה רק פוגעים בריבונותנו. הדרך לכך היא הציונות המעשית – הכאת שורשים ופיתוח ההתיישבות.

* גילוי של אחריות – קיום התייעצות ביטחונית לקראת יום ירושלים בלי להזמין אליה את השר לביטחון פנים (או הכינוי החדש של התפקיד) – זו שערוריה. אבל כאשר השר הוא בן גביר – להזמין אותו להתייעצות כזו, זו הפקרות. הדרתו מן ההתייעצות היא גילוי של אחריות.

* פשע שנאה – דברי הבלע של גלית גוטמן, בשידור טלוויזיוני, שבהם היא כינתה את החרדים "מוצצי דם", הם פשע שנאה. היא ראויה לכל גינוי, וטוב שראשי המערכת הפוליטית, מן הקואליציה והאופוזיציה, גינו את דבריה. טוב שראש הממשלה הוקיע אותה. טוב שהיא חזרה בה והתנצלה, אך למרות ההתנצלות מן הראוי שינקטו נגדה צעדים משמעתיים.

אולם אם ראש הממשלה הטריח עצמו לגנות את הדברים, זועקת שתיקתו המבישה על הקריאות הגזעניות האלימות נגד ערבים במצעד הדגלים ביום ירושלים. כאן, חשובה יותר תגובתו, כיוון שהוא פרסם סרטון שבו קרא להשתתף במצעד. הרוב המוחלט של הצועדים רחוקים מן ההתנהגות הזו, אך אי אפשר להתעלם מכך שהם חוזרים ונשנים מדי שנה.

במצעד צווח האספסוף הכהניסטי צרחות שכל בן אנוש, לא כל שכן כל יהודי, ובוודאי יהודי בעל תודעה היסטורית, שלא שכח מה זה להיות יהודי, אינו יכול שלא להזדעזע מהם; קריאות איומות ונוראות כמו "מוות ל@רב*ם", "שישרף לכם הכפר", "ערבי הוא בן זונה" ו"בן גביר! בן גביר!".

ראש הממשלה חייב להוקיע את פשע השנאה הזה.

* המפוטר הראשון – הראשון שצריך לפטר אותו לאחר פרסום הדו"ח על בריחת המחבלים מכלא גלבוע הוא השר ל"ביטחון" לאומני, איתמר בן גביר.

למה? מה הקשר? הרי הוא לא היה אז בתפקיד.

אני אמרתי שיש קשר? בלי קשר, צריך לפטר אותו, כי הוא פשיסט, גזען צמא דם ויצור כמותו לא צריך להיות שר בממשלת ישראל. ואם הוא לא פוטר לפני פרסום הדו"ח, יש לפטר אותו אחרי הפרסום.

* תקציב חולה ורקוב – תקציבי החינוך של מדינת ישראל, צריכים לממן את החינוך הממלכתי על כל זרמיו, כולל הזרם הממלכתי חרדי. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת ללימודי ליבה באזרחות, במתמטיקה, באנגלית, במדעים, בספרות, בתנ"ך, בהיסטוריה וביהדות. מערכת החינוך הממלכתית על כל פלגיה מחויבת לחנך לנתינה, ולשרות משמעותי בצה"ל או בשירות לאומי אזרחי.

ישראל כמדינה דמוקרטית תאפשר קיום של בתי ספר פרטיים שאינם חלק מהמערכת הממלכתית. בתי הספר הללו ימומנו מכספי ההורים ומתרומות. מדינת ישראל לא תעביר ולו אגורה אחת מתקציבה לבתי הספר האלה. הורים שיבחרו לשלוח את ילדיהם למערכת שאינה ממלכתית, ישלמו את מחיר בחירתם.

כל שקל מתקציב המדינה שהולך למערכת שאינה מפוקחת בידי המדינה, שתכנית הלימודים שלה נעדרת לימודי ליבה ושאינה מחנכת לשירות – הוא שקל שהמדינה מעניקה לפגיעה בה, בכלכלתה ובעתידה. העברת מיליארדים למערכות חינוך אנטי ממלכתיות, שמחנכות להשתמטות, שאינן מספקות לתלמידים כלים לחיים במאה ה-21 – היא פגיעה במדינת ישראל. היא מנציחה את העוני של המגזר החרדי ההולך וגדל וככל שיטפח ככזה, הוא יהווה איום על מדינת ישראל. במסגרת המאמץ לתקן את החולי הזה, המדינה צריכה להעמיד את ביסוס והרחבת מסגרות החינוך הממלכתי-חרדי בעדיפות גבוהה מאוד, כדי להבריא את החברה החרדית ובכך גם את החברה הישראלית כולה. כן, גם אם צבועים ודמגוגים למיניהם יציגו זאת כ"אנטישמיות" (כי הרי בעיניהם יהודים = חרדים; טענה מטומטמת ובורה), מדינת ישראל חייבת לסייע למגזר החרדי להשתקם. זו חובתה לאזרחיה החרדים, גם אם הם יודו לה על כך רק בעוד עשרות שנים.

אין זה עניין של ימין ושמאל, כיוון שהחולי הזה התקיים בכל ממשלות ישראל, מכל הגוונים ומכל המינים. עם זאת, בממשלת המלא מלא מלא הזאת, הפקרות המיליארדים למימון ההשתמטות והחינוך הבדלני החולה, תחת הכותרת המכובסת "עולם התורה", מגיעה לשיאים חסרי תקדים, כי הבושה אבדה וגם מראית העין.

תקציב המדינה הוא תקציב חולה ורקוב, שפוגע פגיעה קשה במדינת ישראל.

* גדול המצווה ועושה – אחד הטיעונים האפולוגטיים של החרדים בכל שיחה על השתמטותם מצה"ל ושירות לאומי, הוא העלאה על נס של ההתנדבות במגזר החרדי ושל ארגוני החסד הרבים.

ההתנדבות הזו ראויה לשבח וארגוני החסד הם נפלאים. אך ההתנדבות קיימת בכל המגזרים, לא רק במגזר החרדי. באף מגזר אחר היא אינה במקום שירות.

אמר רבי חנינא: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". ארבע פעמים מופיעה הממרה הזו בתלמוד. ותמיד תמהתי, למה? מי שעושה את חובתו עדיף על מי שעושה מעבר לחובתו? ההיפך הוא הנכון.

רק דרך סיפור ההשתמטות ונראטיב ארגוני החסד החרדיים הבנתי לעומק את כוונתו של רבי חנינא. קודם כל מלא את חובתך. אם לא מילאת את חובתך, אל תתהדר במה שאתה עושה בהתנדבות.

* תינוקות שנשבו – אין כל דרך ללמד סניגוריה על ההשתמטות, אך יש דרך ללמד סנגוריה על המשתמטים. הם תינוקות שנשבו. עם חלב אמם הם ינקו את תורת ההשתמטות ובמשך 18 שנים הם עברו שטיפת מוח בשם רעיון ההשתמטות. צריך אדם להיות בעל עוצמה רוחנית חריגה, כדי לגדול במגזר כזה ולבחור בשירות בצה"ל.

אני מתפלל על ציבור המשתמטים שיחזרו בתשובה.

* בלתי בגיץ – אני תומך בחוק קרן הארנונה, אך גם אילו התנגדתי לו, הייתי מתנגד לעתירה נגדו לבג"ץ (כפי שהתנגדתי לעתירות דומות נגד חוקים שהתנגדתי להם, כמו חוק טל). אין זה עניין לבג"ץ. בג"ץ אינו בייביסיטר של החקיקה.

בג"ץ צריך להתערב בחקיקה, כאשר היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, או כאשר חוק סותר בעליל חוק יסוד. הקריטריונים הללו אינם תקפים בחוק קרן הארנונה. עתירה לבג"ץ נגד חוק רק כי אנו מתנגדים לו, כמוה כהתייחסות לבג"ץ כאל תחליף לכנסת.

האקטיביזם הזה הוא הגורם למהפכה השלטונית, שמבוססת גם על טענות צודקות (אלא שבכאב ראש לא מטפלים באמצעות עריפת הראש). התערבות בחוקים כאלה, היא האקטיביזם השלילי. במקום להבין את הרגישות – דווקא כעת, ברקע העימות הקשה על המהפכה, שקורעת את העם, צריך להיות אטום לחלוטין כדי להגיש עתירה כזו.

אם רשות מקומית זו או אחרת סבורה שנעשה לה עוול נקודתי במסגרת עקרונות החוק שקיבלה הכנסת, מן הראוי שתעתור נגד העוול הזה. עתירה גורפת נגד החוק, היא צעד שלילי ומזיק.

* השתלטות עוינת – ירדתי להפגין נגד המהפכה המשטרית בצומת הגומא. התחמשתי בדגל הלאום ושמחתי להצטרף לים של מאות דגלים.

אבל בניגוד להפגנות שבהן השתתפתי עד היום, היו שם הרבה חולצות וכרזות נגד אקיבוש. אין לי בעיה להפגין על נושא שאני מאמין בו, לצד אנשים שבנושאים אחרים דעתם שונה משלי. זאת, בדרך של כבוד הדדי. מהו כבוד הדדי? לא להתגרות זה בזה. אני לא אבוא להפגנה הזאת עם כרזות בעד חוק הלאום, בעד ריבונות על בקעת הירדן וכו' והם לא יביאו כרזות נגד אקיבוש. נתאחד נגד המהפכה המשטרית ונצניע את המחלוקות בנושאים אחרים.

אני לא סובל את הטרמפיסטים האלה. להפגנות שלהם באים מתי מעט, אז הם תופסים טרמפ על הפגנות הענק ומבצעים השתלטות עוינת. ואז החלו הנאומים. ראשון הנואמים היה יאיר גולן. הוא הסית למרי אזרחי ולסרבנות. קמתי והלכתי משם. אין זה מקומי. מה לכהן בבית קברות? גם לא אשוב לשם.

אותם טרמפיסטים הם האידיוטים השימושיים של יריב לוין וחבר מרעיו. אנשי הדי-9 הרי מנסים כל הזמן להציג את המחאה העממית כ"מחאת השמאל". ברור שככל שהטרמפיסטים יותר יבלטו, כך יותר ויותר אנשים ידירו את רגליהם מן המחאה. הם מתנהגים כמו טפיל שמטפס על עץ ושואב את משאביו עד שהוא מת, והטפיל אתו.

* ארבעים שנות שלום – בעשורים הראשונים של המדינה, הייתה מקובלת האמירה, שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום אתנו על הסכם שלום. מה שבטוח, הוא שהשניה תהיה לבנון.

הסיבה לכך הייתה, שהיחסים עם לבנון היו סבירים, יחסית. הגבול עם לבנון היה שקט. לבנון היא השכנה היחידה שלא השתתפה במלחמת ששת הימים. המדינה הייתה המערבית ביותר בין מדינות ערב וזכתה לכינוי "שוויץ של המזה"ת". אך מצד שני היא מדינה קטנה וחלשה, שלא תעז להיות הראשונה.

שלושים ואחת שנה אחרי קום המדינה נחתם הסכם השלום הראשון, עם מצרים.

ומי המדינה השניה שחתמה אתנו על הסכם שלום? לבנון.

כן, כן. לבנון. לפני ארבעים שנה בדיוק, ב-17 במאי 1983, נחתם חוזה שלום בין ישראל לבין לבנון. נשיא לבנון היה אמין ג'מאייל.

הייתי באותם ימים בעיצומה של תעסוקה קשה ועקובה מדם בלבנון. ככזה אני יכול להעיד, שהסכם השלום לא החזיק מעמד אפילו שניה. לא הייתה לו ולו השפעה קלה על הנעשה בשטח.

ללמדך, שהסכם שלום במזרח התיכון אינו מבטיח, בהכרח, מציאות של שלום. מבטיח אולי כן, אבל לבטח אינו מקיים.

מאוחר יותר למדנו זאת שוב על בשרנו, בהסכמי אוסלו.

* הו יוליה – קבוצת ילדים ערבים מיפו עמדה ויידתה אבנים בכלבת הים שעל החוף. ככל שהפצירו בהם לחדול, הם המשיכו.

ניגש אליהם חוקר יונקים ימיים שמטפל בה, זיהה את מנהיגם, והציע לו עסקה: אם תפסיקו ליידות אבנים – אתם תתנו את השם לכלבת הים. הילד, מוחמד שמו, התלהב. יידוי האבנים פסק. הוא הציע את השם יוליה, וזה שמה בישראל.

וזה מזכיר לי את הסיפור הבא. לפני 51 שנה עברנו ל"בית החדש", שהיה ביתו של אבי עד יומו האחרון. היה זה בית בן שבע קומות, בית ענק באותה תקופה. הוריי היו פעילים מאוד בבניין, בוועד הבית. אמי הייתה אחראית על הגינה, והייתה זו גינת מופת, ועל ניקיון הבית.

רוב המשפחות היו צעירות מאוד עם ילדים קטנים, אך הייתה גם חבורה של נערים בגיל תיכון. החבר'ה האלה עשו מעשי ונדליזם, וככל שדיברו אתם – לא עזר. אמי, שהייתה מורה ומחנכת, לא רק במקצועה אלא בנשמתה, זיהתה באחד הנערים הוונדליסטים, תלמיד כיתה י"א, את מנהיג החבורה. היא הציעה לצרף אותו לוועד הבית. וכך היה. מרגע זה פסק הוונדליזם. הנערים לקחו על עצמם להפוך את המקלט (שכעבור שנה, אכן, היה בו שימוש כמקלט) למעין מועדון. היה בו שולחן פינג פונג, פטיפון עם תקליטים ופוסטרים במקום קירות.

זו חכמת הפדגוגיה; להשכיל לתת אחריות לילדים. זה עובד הרבה יותר טוב מכל עונש.

(אגב, לא תמיד זה עובד. ע"ע בן גביר).

          * ביד הלשון

שמות משפחה של כוהנים – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי לשם אזולאי, שעל פי הסברה הוא שם של כוהנים, המציג ראשי תיבות (קצת מאולצים, יש להודות) של הנשים האסורות על כהן. כתבתי שם שאיני נוטה לקבל את הגרסה הזאת לפירוש השם.

אך יש שמות מובהקים של כוהנים. כמובן משפחות כהן, הכהן, כהנא (שזה הכהן בארמית – ה"א הידיעה בארמית היא אל"ף בסוף המילה), כהנמן, כגן (גימ"ל הוא ה"א ברוסית), קגן, כהנר וכדומה.

שמות נוספים הם ראשי תיבות: כ"ץ – כהן צדק. מזא"ה – מזרע אהרון הכהן. ש"ך – שפתי כהן ובן ש"ך.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "במדבר", קבלת שבת באורטל 19.5.23

המשורר, המסאי והמחנך בארי צימרמן ז"ל, בן קיבוץ משמר השרון וחבר גבעת חיים איחוד עד אחרית ימיו, פרסם לפני למעלה מעשרים שנה ספרון בשם "דורש טוב לתורה". מכל פרשה מפרשות השבוע הוא בחר פסוק אחד, וכתב עליו מדרש-שיר.

בפרשת "במדבר" הפסוק הוא "איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד, סביב לאוהל מועד".

הוא דרש את הפסוק בשיר הבא:

אבותינו מנגד לבית אבותם

חנו.

בית חדש הקימו, מנהג אבותם

שינו.

כך נבראנו, קרועי מועד

נבוכי תאריך

מחדשי חידושים כשצריך

וכשלא צריך.

בא מועד, עת לשוב

בית אבותינו

להפוך את הרבים

לרבותינו.

אוהל מועד הוא שלנו

אם יש בו או אין בו אל

ואנחנו סביבו נחנה

ככל בני ישראל.

השיר עצמו אומר "דרשני" וניתן לדרוש בו כל מילה וכל פסוק. השבוע לימדתי אותו בשיעור פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". תקצר היריעה לעשות כן בפורמט של דרשה בקבלת שבת. אומר רק את תמצית המסר שלו – בארי מתפלמס עם דור המייסדים של הקיבוץ שרחק מן המסורת וקרע אותנו ממנה, וטוען שהגיע המועד שנחזור ונאמץ את המסורת. "אם יש בו או אין בו אל", כלומר ללא קשר לשאלת האמונה באל. סביב המסורת, כתרבות חיים, נחנה ככל בני ישראל.

מסורת כזו היא, למשל, פרשת השבוע, ציר הזמן של השנה העברית, לצד חגי ישראל, אותה הוא קיים בספרון הזה. וגם אנו מקיימים אותו בקבלת השבת, שאנו עורכים מדי שבוע, כבר 15 שנה.

לב פרשת "במדבר" הוא מפקד של בני ישראל. אנו רואים במפקד הזה מפגן של עוצמה, של סדר ומשמעת למופת. דו"ח מודיעיני של האויב שיצפה במסדר, ידווח למפקדיו על צבא מאורגן וממושמע. בעוד שבועיים, בפרשת המרגלים, ניווכח כיצד העוצמה הזאת, שהיא עוצמה חיצונית, תתפורר, בהעדר חוסן לאומי, ובאיזו קלות מאס העם בארץ חמדה, ונדון על כך לארבעים שנות נדודים.

הרמנו בראשית קבלת השבת כוסית לכבוד הולדת ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף". הספר עוסק בתנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969. לקראת קבלת השבת ניסיתי למצוא את החיבור בין הספר לפרשה.

בדומה לאופוריה של המפקד בפרשת השבוע, כך ניתן לראות את האופוריה בתנועות ההתיישבות ובראש ובראשונה בקיבוץ המאוחד לאחר המלחמה. הייתה אמונה שהנה, בעקבות הניצחון, הנוער בקיבוצים, בתנועות הנוער, בחברה הישראלית ובתפוצות הגולה יתגייס כולו למבצע התיישבות אדיר, שיחזיר את תנועת העבודה לימי תפארתה הגדולים כתנועה מגשימה. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, דיבר על הקמת מאה קיבוצים בני מאה חברים כל אחד בתוך שנה!

מהר מאוד התברר שהנוער לא נענה לקריאה, למעט קומץ קטן. הפער בין החזון ליכולת להגשים אותו הוא פער דרמטי, כמעט בלתי נתפס. תנועת העבודה, במהותה, היא תנועה של הגשמה, לפני היותה מפלגה פוליטית. שקיעתה כתנועה מגשימה, בימים שהייתה בשיא כוחה הפוליטית, הטרים את שקיעתה הפוליטית. עם זאת, אותו קומץ שעלה לגולן, יצר את מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, הכה שורשים באדמת הבזלת הגולנית, עיצב את גבול המדינה ויישם את ריבונותה על הגולן.

היום הוא יום ירושלים (שנחוג אתמול בשל השבת). לצערי, בעשרים-שלושים השנים האחרונות, הוא כמעט ואינו נחוג בציבור החילוני. אני מקווה שהוא יחזור לגדלותו, גם באורטל. בינתיים אנו מקפידים לציין אותו בקבלות השבת.

נשיר יחד את שירו של המשורר והמלחין, בן בית השיטה, שנפל במלחמת יום הכיפורים, יוסף שריג, "אור וירושלים".

צרור הערות ‏17.5.23

* בעד קרן הארנונה – אני תומך בהצעת הממשלה להקמת קרן ארנונה, שבה רשויות חזקות תעברנה מקצת הארנונה שלהן לחיזוק הרשויות המוחלשות. זו הצעה של צדק חברתי, המבטאת את הערבות ההדדית והסולידריות החברתית בתוכנו.

הפופוליזם האנטי-חברתי של הרשויות העשירות נועד לכסות חזירות לשמה. הפגיעה בחזקים ובעשירים תהיה מינימלית, האזרחים בקושי ירגישו אותה, אם בכלל. התוספת למוחלשים תהיה משמעותית. זו המשמעות של כל ישראל ערבין זה בזה.

על פי ההיגיון של הרשויות החזקות, נכון לבטל גם את מס ההכנסה, שבו החזקים מעבירים מהכנסותיהם לטובת הכלל ובפועל לטובת החלשים בחברה.

השביתה של הרשויות העשירות היא חרפה. שביתה היא נשקם של החלשים, נשק של אין ברירה. השימוש בנשק הזה, בידי רשויות שלטוניות ודווקא החזקות שבהן, ומניעת שירות לאזרחיהן, מבישה.

מה הם רוצים? להעמיק את הפערים? שהחזקים יתחזקו והחלשים ייחלשו?

ההתנגדות של האופוזיציה באה כולה מפוזיציה. קל להם לדמגג (מהמילה דמגוגיה) על העברת כספים לרשויות החרדיות ולמתנחלים. אבל מדובר ברשויות בגליל ובנגב, בערי הפיתוח, בקריית שמונה, בחצור הגלילית, בצפת, בטבריה, בבית שאן, בדימונה, בירוחם, באופקים, בנתיבות וכן, גם ביהודה ושומרון. והדיבור האחד על החרדים והמתנחלים הוא דמגוגי. הביקורת על הציבור החרדי, שאחוז גבוה מן הגברים בתוכו אינם עובדים, מוצדקת, אך מה הקשר למתנחלים, שעובדים בדיוק כמו כל הציבור החילוני והדתי-לאומי ברחבי הארץ?

ההתנגדות של האופוזיציה היא גם קוצר ראות פוליטי. למען רווח מיידי של כותרת בעיתון של מחר עם השתלחות פופוליסטית בחרדים, הם מפנים עורף לציבור בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. הדרך היחידה להחליף את ההגמוניה של הליכוד בשלטון, היא באמצעות התנחלות בלבבות של הציבור הזה. האם ההתנגדות לצעד שנועד לחזק אותם משרתת את המטרה או מחבלת בה?

* אליטה משרתת את עצמה – בכל מקום נורמלי, השמאל מוביל מדיניות כמו קרן הארנונה ותומך בה.

אצלנו הפוזיציה והאוטומטיות מעל הכל.

ארגוני המחאה נגד המהפכה המשטרית מצטרפים למאבק הזה. למה? בשם מה?

הם מדברים על פגיעה ב"ציבור הליברלי". מה זו פוליטיקת הזהויות הזאת? מי זה "הציבור הליברלי"? העשירים? החזקים? האטומים למצוקות החברה?

אליטה משרתת נאבקת למען הציבור הכללי ובפרט לטובת החלשים שבו.

* פופוליזם אנטי חברתי – אני קורא את הנימוקים נגד קרן הארנונה – כמיטב הדמגוגיה הפופוליסטית האנטי-סוציאלית. מי שמתאמץ… מצוינות… כישרון…

באמת?! האם ילד בירוחם וילד בקיסריה עם אותו כישרון בדיוק, נדרשים לאותו מאמץ כדי להגיע לאותן תוצאות? האם לא ברור שהילד מירוחם צריך להתאמץ לאין ערוך יותר, ואין לו תשתיות לכך? כך נוצר דור רביעי, חמישי ושישי לעוני מנוון ובמקביל דור רביעי, חמישי ושישי לעושר מופלג.

בפרשת השבוע שקראנו בשבת, למדנו על הרעיון הנשגב של שנת היובל. אחת לחמישים שנה עושים פריש-מיש, מיישרים קו, כל אחד חוזר לנקודת ההתחלה בשוויון הזדמנויות אמתי (לא "שוויון הזדמנויות" שהוא הזדמנות לאי-שוויון, כהגדרתו הקולעת של יגאל אלון). ספק אם אי פעם התקיימה שנת היובל כהלכתה והיום לבטח הדבר בלתי אפשרי. אבל יש למצוא את הדרכים למדיניות רווחה צודקת, המבוססת על ערכים כמו שוויון ערך האדם וערבות הדדית, כדי לצמצם פערים, כדי להילחם בעוני, כדי לעודד מצוינות אמתית, ולא לחזק את החזקים ולהחליש את החלשים.

קרן הארנונה היא דוגמה לסוג המדיניות הרצוי. הרי הארנונה הגבוהה בערי המרכז – עיקרה אינו מן התושבים אלא מן העסקים. העסקים הגדולים נמצאים ברובם במרכז. למה כל הארנונה שנגבית מן העסקים האלה תלך לשירות אזרחי הערים החזקות, ואי אפשר לקחת מקצתה לערים החלשות – ללוד ורמלה, לדימונה ולצפת? למה??

* התנגדות מתוך פוזיציה – מתנגדי חוק קרן הארנונה, טוענים שהחוק נועד לסייע לחרדים, למתנחלים ולרשויות המזוהות עם הליכוד. החוק נועד לסייע לרשויות המוחלשות, ואכן החרדים, הערבים והפריפריה ייהנו ממנו. העובדה שהרשויות החלשות מזוהות עם הליכוד, היא תעודת עניות לשמאל ולמרכז, שלא ידעו להגיע לציבור הזה ולסחוף אותו לתמיכה בהם. במקום לתקן זאת, הם רק מחריפים את הבעיה, כאשר בהתנהגותם הם מאוששים את כל הסטיגמות על "האליטות המנותקות", "ישראל הראשונה", "אזרחים סוג א'" וכו'. הם פועלים כאילו אבישי בן חיים ליהק אותם למחזה הזה.

עובדה מעניינת – החוק הזה, ככתבו וכלשונו, היה חלק מחוק ההסדרים 2022, תחת ממשלת בנט-לפיד, כשליברמן היה שר האוצר. החוק הוצא בלחץ הרשויות העשירות. בעיניי, זו כניעה לבעלי זרוע. מישהו אחר יכול לטעון שהממשלה השתכנעה בצדקת טענותיהם כי אלו טענות מוצדקות. כל אחד ודעתו. אבל העובדה היא עובדה, והיא מפריכה את הטענות המייחסות כוונות רעות למגישי החוק. את החוק לא ניסחו הליכוד, לא ש"ס, לא סמוטריץ' ולא יהדות התורה. זה חוק שאגף התקציבים באוצר מנסה לדחוף כבר שנים אחדות. בד"כ אגף התקציבים באוצר אטום לצרכים החברתיים, אבל במקרה הזה הוא יזם חוק חברתי לעילא ולעילא.

ההתנגדות לחוק היא מתוך פוזיציה ונימוקי המתנגדים הם עלבון לאינטליגנציה.

* קרן ארנונה 2022 – כך היה נראה הדיון בכנסת על קרן הארנונה אשתקד, אלמלא הוציאה הממשלה הקודמת מחוק ההסדרים את חוק קרן הארנונה, שנכלל בו מלכתחילה.

יאיר לפיד: "באנו בשביל לעבוד למען האזרחים, והנה, אנחנו דואגים לאזרחים, ולא כמו ראש הממשלה הקודם שדאג רק לעצמו". ליברמן: "קרן הארנונה היא ההוכחה שזה התקציב וחוק ההסדרים החברתי ביותר מאז קום המדינה". גדעון סער: "אנחנו ממשיכי דרכו של בגין, שהיטיב עם העם ודאג לשכבות החלשות וממשיכי חזון חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי". מרב מיכאלי: "אנחנו מקיימים ומקיימות את מה שאנחנו מבטיחים ומבטיחות. קרן הארנונה וארנון היא חוק סוציאל דמוקרטי והיא מבטאת את שינוי סדר העדיפויות הלאומי ברוח מורשת רבין".

נתניהו: "אני הפכתי את ישראל למעצמת-על כלכלית משגשת, כיוון שפתחתי את הכלכלה, ואתם, בחוקים הקומוניסטיים שלכם, כמו קרן הארנונה, מייבאים לכאן את (פאוזה) צפון קוריאה. קיבלתם כלכלה משגשגת ואתם הופכים אותה לכלכלה נחשלת". סמוטריץ': "ביום שנחזור לשלטון, הדבר הראשון שנעשה יהיה לבטל את החוק הבולשביקי הזה". גפני: "החוק הזה הוא מזימה של ליברמן נגד החרדים, כמו המס על הכלים החד-פעמיים ועל המשקאות הממותקים".

* מעשיך יקרבוך – התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית, לחוק ההשתמטות ולעוד מהלכים הרסניים של הממשלה, אינה הופכת אותי לאוטומט; למתנגד מראש לכל מהלך של הממשלה. לא אפסנתי בבקו"ם של המאבק נגד המהפכה המשטרית את המחשבה העצמאית שלי ולא עטיתי את מדי "בעד הנגד ונגד הבעד".

גישתי לממשלה ולראש הממשלה, היא גישתי כלפי כל ממשלה וכל מנהיג, שבה אני דבק מימים ימימה – מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני בוחן כל החלטה וכל מעשה לגופם. אין לי כל קושי וכל התלבטות לתמוך בצעד חיובי של ממשלה שאני מתנגד לה או להתנגד לצעד שלילי של ממשלה, מנהיג או מפלגה שאני תומך בהם.

אם התנגדתי למדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו בעזה – ברגע שהוא פעל אחרת, אם לא אתמוך בהחלטתו, אהיה צבוע. ואם אני תומך במדיניות רווחה פרוגרסיבית, והממשלה שאני מתנגד לה מובילה מהלך כזה – קרן הארנונה, אני תומך במהלך, גם אם אני מתנגד לממשלה.

להיות רל"ב אוטומטי, זו תמונת ראי של הביביזם. וכפי שאני סולד מן המקור, כך אני סולד גם מן ההשתקפות.

* תפקיד המגזר החרדי בחברה הישראלית – הושטת היד כדי לקחת, לא כדי לתת.

* תבוסה לבי.די.אס. – עד חרם הבי.די.אס. של המגזר המשתמט על מאפיית אנג'ל, לא שמתי לב מאיזו מאפיה הלחם שנמכר בכלבו של אורטל. אחרי החרם, שמחתי לגלות שהלחם הוא של מאפיית אנג'ל, וכך בכל כריך שאני אוכל אני מסייע לשבור את החרם הבי.די.אסי הנורא. אני ממש חש שאני תורם לעם ישראל בכל ביס שאני אוכל.

אני שמח שהחברה לא נכנעה לחרם, לא הדיחה את בר לב, לא התנצלה, לא דרשה ממנו להתנצל, ומסתבר שגם לא הפסידה. כנראה שרוב החרדים צפצפו על החרם ומצד שני חילונים ודתיים-לאומיים רבים הקפידו לרכוש דווקא מהמאפיה הזאת, כדי לשבור את החרם. אפשר לומר שהחברה הישראלית הביסה את בי.די.אס.

* מפלס השתן של חולדאי – שלטון ממושך אינו רק פתח לשחיתות, אלא גם לקהות חושים של השליט שמאבד את היכולת להבחין בין האינטרס הפרטי שלו לאינטרס הלאומי, והוא בטוח ש"המדינה זה אני".

זה נכון גם בשלטון המקומי. ע"ע שלטונו הממושך מדי של רון חולדאי, ראש העיר תל-אביב מאז 1998, והוא עדין לא שבע ורץ לעוד קדנציה. מפלס השתן של האיש היהיר והשחצן הזה כבר מזן חצה את גובה האוזניים והוא משוכנע שתל-אביב זה הוא. ומה שהוא חושב – זה מה שתל-אביב חושבת. ועמדותיו הפוליטיות הן עמדותיה של תל-אביב. ואם מישהו או משהו לא מחליק לו טוב בגרון, הוא לא מתאים לתל-אביב.

ביוני 2019 פרסמתי רשומה שכותרתה "תל-אביב זה אני": "ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל 'אלטנוילנד', כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז 'שלום לקנאים'. 'אלטנוילנד', הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

'שלום לקנאים' הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת 'תל-אביב זה אני', ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא 'העמדה של תל-אביב'.

בספרו 'שלום לקנאים' עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר 'אלטנוילנד'. התרגום העברי של סוקולוב לספר היה 'תל-אביב' ".

זו רק דוגמית אחת. בימים אלה של קרע ושסע מצד אחד, וערב בחירות מוניציפליות מצד שני, רוכב חולדאי על גל דוסופובי עכור. תל-אביב היא לכאורה עיר חילונית ולכן יש לפגוע בזכויות הדתיים. וכך, בהחלטה אנטי דמוקרטית שערורייתית הוא לא אישר קיום תפילה חגיגית של הציבור הדתי לאומי בחג העצמאות ברחוב רוטשילד, שבו הוכרזה המדינה, כיוון שזו תפילה בהפרדה.

וכעת הוא שובר את השיא של עצמו בפרשת ישיבת "מעלה אליהו". "מעלה אליהו" היא ישיבה ציונית דתית, הפועלת בתל-אביב מאז שנות ה-90 של המאה שעברה. לומדים בה למעלה מ-300 לומדי תורה לפני שירותם הצבאי ואחריו. אגב, בניגוד למשתמטים, הם באמת לומדים תורה, כי תלמוד שמביא לידי השתמטות אינו תלמוד תורה, או בכל אופן, לא תורת ישראל. תלמידי הישיבה עוסקים גם בתרומה לקהילה ובגמילות חסדים. לבקשת העירייה, הישיבה הסכימה להעביר את מושבה ממקומה, משהובטח לה שתקבל מקום חלופי. ואכן, אותר מקום כזה, במרחק של כ-500 מ' מן המיקום הנוכחי.  

כמה שכנים דוסופובים, שרוצים עיר נקיה מדתיים, יצאו בקמפיין נגד הישיבה. ועל פי כל הסימנים, חולדאי זורם עם הקמפיין (אף שטרם יצא בכך באופן רשמי).

יש לציין, שתל-אביב אינה עיר חילונית. תל-אביב היא עיר ישראלית. הישראליות כוללת את החילונים והדתיים כאחד. בדיוק כפי שירושלים אינה עיר דתית, אלא עיר ישראלית, בירת מדינת ישראל. אין לחולדאי שום סמכות לפגוע בתל-אביבים הדתיים, להדיר אותם ולשלול את זכויותיהם. העיר שייכת להם בדיוק כפי שהיא שייכת לו. גם אם הפלורליסט הזה רוצה עיר שכולה פלורליסטים בדיוק כמוהו.

אני מקווה שבניגוד לפרשת התפילה ביום העצמאות, הפעם הישיבה תעתור לבג"ץ, שיגן על זכויות הדתיים בעיר ויכפה על חולדאי לנהוג בהוגנות שלטונית ובשוויוניות.

ובמיוחד אני מקווה שבבחירות המוניציפליות הקרובות תל-אביב תאמר: "אוהבים את חולדאי. בוחרים ראש עיר אחר".

* לא מתקבל על הדעת – הקריאה להתנות את הפסקת האש בהחזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין בלתי מתקבלת על הדעת. ואם זה ייקח עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה? האם תושבי הדרום צריכים להישאר עוד יום אחד מיותר תחת אש וצמודים לממ"דים? ואם עוד רקטה או שתיים או עשר תפגענה פגיעה ישירה ותהרוגנה אזרחים?

אני בטוח שיש מנופי לחץ להחזרת גופות חללינו ולשחרור האסירים החיים שעוד לא הפעלנו. על כך נכון להעלות דרישות לממשלה. אבל אין לדרוש דרישות שמשמעותן פגיעה באזרחי ישראל.

* פיגוע התאבדות – תוצאות פיגוע ההתאבדות של המחבל המתאבד בשביתת רעב בכלא,  עדנאן: 35 פלשתינאים הרוגים ברצועת עזה, מתוכם ארבעה מירי רקטות של הג'יהאד. שני הרוגים בישראל, מתוכם פועל פלשתינאי. 190 פלשתינאים פצועים. 32 ישראלים פצועים. אפשר לומר שהפיגוע שלו סייע מאוד לעמו.

* מפגן של צביעות – קרנבל הנכבה באו"ם הוא מפגן של צביעות. הפלשתינאים מציגים את יום הקמתה של מדינת ישראל כאסון. זו דה-לגיטימציה לעצם קיומה של המדינה. על הקמת המדינה החליטה עצרת האו"ם. למחרת ההחלטה, התנפלו הפלשתינאים על היישוב היהודי כדי להשמיד אותו, שנתיים וחצי אחרי השואה. ב-15 במאי, למחרת הקמת המדינה, פלשו חמש מדינות ערב אל המדינה בת יומה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביעהּ בדם. זו התנפלות של מדינות החברות באו"ם להשמדת מדינה שקמה על פי החלטת האו"ם.

75 שנים הפלשתינאים מתבכיינים על תוצאות תוקפנותם הרצחנית ומאשימים את כל העולם במחיר פשעיהם. והאו"ם מצטרף לחינגה.

* מכחיש השואה המדופלם – מכחיש השואה המדופלם (כן, יש לו דוקטורט סובייטי על הכחשת השואה) אבו מאזן, משווה את ישראל, בנאומו באו"ם, לגבלס, שר התעמולה הנאצי, כיוון שישראל דבקה באמת ומסרבת לדקלם את שקר הנכבה.

* א-לה צפון קוריאה – תאוות הפרסום המטורפת שלה, יחד עם הרוע המאפיין אותה אינה יודעת גבולות. ההברקה האחרונה של גוטליב, הבהמה הגסה – קריאה פשיסטית להשתיק את ערוצים 11, 12 ו-13. היא רוצה שכל התקשורת הישראלית תהיה תואמת ערוץ התעמולה 14.

סליחה, אורן חזן, שחשבנו שאתה תחתית החבית. לעומת הגוטליב אתה ג'נטלמן שיכול לדגמן את ההדר הבית"רי.

מה פשענו, מה חטאנו ומה עווינו, שבבית המחוקקים של המדינה היהודית קיימת התופעה החולנית הזאת?

* גם היום נתניהו לא פיטר את בן גביר.

          * ביד הלשון

שׁוֹקֵדָה – שם בחדשות. פגיעת רקטה בשטחים של שׁוֹקֵדָה, שממנה נהרג פועל פלשתינאי ועוד שנים נפצעו, העלה את שוקדה לתודעה.

שוקדה הוא מושב דתי-לאומי המשתייך לתנועת הפועל המזרחי, בשטח המועצה האזורית שדות נגב. היישוב הוא חלק מגוש ההתיישבות "יישובי השובות" – גוש של מושבים דתיים, שנקראו תחילה בשמות שובה א', שובה ב' וכן הלאה. שובה ג' קיבל את השם שוקדה. שובה ד' קיבל את השם צומחה. אולם לבסוף אוחדו שני היישובים לאחד – שוקדה.

המושב עלה לקרקע ב-1957. ייסדו אותו 40 משפחות חלוצים שעלו ממרוקו. בשנות ה-60 הצטרפו אליהם 30 משפחות נוספות. לאחר עקירת גוש קטיף, קלט המושב זוגות צעירים של עקורים מן הגוש.

שם המושב מציין את עצי השקד הגדלים בנגב.

בסמוך למושב נמצא יער שוקדה, המפורסם בעיקר בזכות פריחת הכלניות בו בחורף.

* "חדשות בן עזר"

ניצוץ האהבה / אהוד בנאי ודקלון

פינתי השבועית ברדיוטק, 15.5.23

יוסף לוי הוא חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשפ"ג.

יוסף לוי? אני מכיר אישית כמה יוסף לוי, אבל אף אחד מהם אינו בכיוון. אנסח מחדש את המשפט, כך שיהיה מובן לכולם:

דקלון הוא חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשפ"ג.

את דקלון הכל מכירים. את הכינוי דקלון הוא קיבל בנעוריו, כיוון שהיה רזה מאוד, דק.

כך נכתב בנימוקי הפרס: "בשירתו, דקלון העניק נופך ייחודי לזמר העברי ובה משתקפת אישיותו הייחודית: נעים זמירות ישראל. דקלון נערץ על קהל מאזינים מכל גווני הקשת בחברה הישראלית וכן הוא מושא להערכה וחיקוי על ידי חבריו האמנים".

דקלון הוא זמר, מלחין ופזמונאי. הוא הוציא לאורך הקריירה שלו 42 תקליטים ועוד ארבעה משותפים עם סגיב כהן.

דקלון נולד ב-1944 בשכונת כרם התימנים בתל-אביב, להורים שעלו מתימן. כבר בגיל 6 הוא החל את הקריירה, כאשר שר שירי שבת בתכנית רדיו ב"קול ישראל". כבר בנעוריו היה זמר חפלות ידוע בשכונות תל-אביב.

אחרי שחרורו מצה"ל הקים הרכב, עם חברו משה בן משה, המוכר בכינויו בנמוש ועם נגנים אחרים, שהופיעו בשמחות ואירועים. הם נקראו מדי פעם בשמות שונים, עד שהתמסד שמם "צלילי הכרם". תקופת "צלילי הכרם" היא פסגת הקריירה של דקלון.

ב-1975 פרצו דקלון וצלילי הכרם בלהיטם הענק "חנהל'ה התבלבלה". זהו שיר של אלתרמן שהיה פופולרי בחפלות בכרם התימנים, והלהקה הקליטה אותו וחיברה אליו את השיר "הביאני אל בית היין", המבוסס על שיר השירים. באותה שנה גם הלהקה המקבילה, אולי המתחרה, "צלילי העוד", הקליטה את השיר.

זה היה להיט ענק, הלהיט המזרחי הגדול ביותר בשנות השבעים. הוא הושמע רבות ברדיו. אהבתי מאוד את השיר והתאהבתי בלהקות, שלמען האמת לא ממש ידעתי להבחין ביניהן.

הפינה מוקדשת היום לכבודו של חתן הפרס דקלון. נשמיע את השיר שאני כל כך אוהב – "ניצוץ האהבה". זהו דואט של דקלון ואהוד בנאי, למילותיו של בנאי שכתב על לחן עממי.

את השיר כתב אהוד בנאי בשיא הקרע בציבור הישראלי בתקופת אוסלו, ב-1993. אפשר לפגוש את התקופה במילים:

"כשיורדת עלי החשיכה עליך זורח אור. מה שבשבילך חלום לי זו האימה. מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה".

מה כל כך יפה, בעיניי, במילים הללו? הוא לא נקט בסגנון שהיה מקובל בברנז'ה, שחילקה את הציבור ל"מחנה השלום" ול"אויבי השלום" ומחרחרי מלחמה. הוא הצביע על כך שכל צד במחלוקת מתאר אחרת את המציאות. אלה רואים בהסכם אוסלו שלום. אחרים רואים בו מלחמה. היום, שלושים שנים אחרי, נדמה לי שברור מי צדק במחלוקת הזאת.

כך סיפר אהוד בנאי לעופר גביש על כתיבת השיר: "אני מקשיב הרבה לתוכניות של שמעון פרנס, מקשיב ולומד. הוא מביא שירים לא מוכרים, חושף סגנונות וזמרים, ויום אחד שמעתי אצלו דואט שאהבתי מאד. קזנדז'ידיס ועוד מישהו, אני לא זוכר, מישהו מהרי הפונטיס". לשאלתו של עופר, שמעון פרנס נזכר בקלטת ההיא, "כנראה פיראטית", אמר, וסיפר שהזמר השני היה חריסנצוס. "לאחר חיפושים רבים", המשיך אהוד בנאי, "מצאתי את הקלטת, קניתי אותה והקשבתי לה שוב ושוב, למרות שלא הבנתי אף מילה". על המנגינה הזאת הוא כתב את "ניצוץ האהבה". "השיר ידבר", אמר אהוד, "על שוני בין אנשים ואיך כל אחד חי בעולם אחר, ומרגיש אחרת".

באותה שנה, הוזמן אהוד בנאי להופיע במצדה, במסגרת פסטיבל ערד. הוא אירח בתכנית את דקלון. בחזרות, הוא השמיע לו את השיר החדש. דקלון התלהב, ולמרות שהשיר עוד טרם הוקלט ולא הושמע ברדיו, הם החליטו לשיר אותו במופע.

השיר התקבל בהתלהבות ולאחר מכן הם הקליטו אותו ושידרו אותו ברדיו. השיר יצא לראשונה על תקליט ב-1998, שלוש שנים אחרי רצח רבין, והמשמעות שלו הייתה מצמררת מתמיד.

גם היום, לנוכח הקרע בציבור בעקבות המהפכה המשטרית, השיר אקטואלי מאוד. חשבתי עליו השבוע, בעקבות הסערה הציבורית והפוליטית סביב קרן הארנונה. מדובר בחוק סוציאליסטי מובהק, של העברת מקצת כספי הארנונה של הרשויות העשירות והחזקות לרשויות המוחלשות, הרשויות שבפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. והנה, השמאל יוצא נגדו בשצף קצף, וארגוני המחאה קופצים על המציאה כדי להפגין נגדו. מה שבשבילי צדק חלוקתי, חיזוק החלשים, בשבילם זה שוד הרשויות של מה שמכונה בפוליטיקת הזהויות "הציבור הליברלי", כדי להעביר לחרדים ולדתיים. ופתאום אנשי שמאל מדקלמים סיסמאות של פופוליזם אנטי חברתי, של קפיטליזם דרוויניסטי, חזירי. למה? בגלל הפוזיציה. כי ביבי. כי החרדים. השנאה מדברת, אין שום ענייניות. וכך, כמובן, גם בצד השני.

אהוד בנאי ראה אז את הקרע, היטיב לתאר אותו, אך הוא מסרב להיכנע לו ולהשלים אותו. מה שהוא מציע לחברה הישראלית, הוא את ניצוץ האהבה. כי בלעדיו, שום דבר טוב לא יקרה פה.

למקום אליו אני הולך הן גם אתה תגיע. כל הדרכים הרי עולות אל אותו הרקיע.

אל המקום אליו אתה הולך, הן גם אני אגיע. אך בלי ניצוץ האהבה שום דבר לא יתניע.

ברכות לדקלון, חתן פרס ישראל לזמר עברי, בשנת ה-75 למדינת ישראל.

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה

למקום אליו אני הולך

הן גם אתה תגיע

למקום אליו אני הולך

הן גם אתה תגיע

כל הדרכים הרי עולות

אל אותו הרקיע

כל הדרכים הרי עולות

אל אותו הרקיע

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע.