יש תקווה (חלק ב')

בחלקו הראשון של המאמר, תיארתי את השינוי הדרמטי במערכת הפוליטית שחוללה פרישתו של גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה. צעד זה יצר לראשונה, אחרי שלוש מערכות בחירות עקרות, הזדמנות להקמת ממשלה חלופית לנתניהו, על טהרת מפלגות ציוניות ופטריוטיות, ללא תלות הרסנית ברשימה המשותפת. הבעתי את הערכתי שגדעון סער הוא היחיד שיכול להקים ממשלה חלופית כזו, שתוכל ללכד מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, ולתמרן בין המפלגות הללו, כדי להקים ממשלה יציבה שתסיים את שלטון נתניהו. אולם לשם כך, על תקווה חדשה להיות המפלגה השניה בגודלה, אחרי הליכוד.

גם נתניהו מבין זאת. לא בכדי הוא מקפיד להציג את יאיר לפיד כיריבו האמתי, להאדיר ולנפח אותו כיריב. נוח לו שלפיד יהיה המועמד המוביל מולו, כי מציאות כזו תנציח את שלטונו. לכן, מי שחפץ באמת בהחלפת השלטון ובהקמת אלטרנטיבה שפויה שתוביל את מהלך הדה-ביביזציה של ישראל – מן הראוי שיתמוך בתקווה חדשה.

****

בחלקו השני של המאמר, ברצוני להציג את תקווה חדשה כבית האמתי של ההתיישבות העובדת, של המגזר הכפרי, של תושבי הספר, של המאמינים ברעיון ההתיישבותי.

הגעתי לתקווה חדש ממפלגת דרך ארץ, שמיום הקמתה נשאה את דגל ההתיישבות. בתפקידו כשר התקשורת, יועז הנדל הציב בראש מעייניו את פיתוח תשתיות התקשורת והאינטרנט המהיר באזורי הספר וביישובים הכפריים. צביקה האוזר נשא את דגל הגולן, נושא שבנפשו עוד מאז היה סטודנט פעיל במאבק על הגולן, ומי שהקים את היחדה למען הגולן ועמד בראשה עד בחירתו לכנסת.

עם הקמת תקווה חדשה, הדגלים הללו הם דגליה. הוקם מטה ההתיישבות, החקלאות והמגזר הכפרי ויועז הנדל עומד בראשו. רכז המטה הוא משה הר ציון מאחוזת שושנה, בנו של מאיר הר ציון, לוחם היחידה ה-101.

תכנית תקווה חדשה לחקלאות ולהתיישבות מורכבת משש נקודות:

1. נחוקק את חוק החקלאות – חוק שנועד להסדיר את היחסים בין המדינה לחקלאים, לחזק את החקלאות ולעגן את מעמדה בחוק.

2. נחזק את החדשנות החקלאית.

3. נילחם מלחמת חורמה בפשיעה החקלאית.

4. נחזק את ההתיישבות והתשתיות בגבולות המדינה.

5. נסמן את תוצרת הארץ.

6. נתמוך בחקלאים ונאפשר להם תנאי פתיחה הוגנים.

באירוע פתיחת מטה ההתיישבות, בטו בשבט, אמר יועז הנדל, ראש המטה: "מה שנעשה כאן הוא דבר שלא נעשה כבר שנים רבות בישראל, והוא הובלה ומנהיגות בנושא ההתיישבות והחקלאות. תקווה חדשה, לא מן השפה אל החוץ, מתכוונת, רוצה ותהיה הבית של החקלאים, הבית של ההתיישבות, כל התיישבות בכל מקום בארץ, כל חקלאי של המרחב הכפרי, של המועצות האזוריות. יותר מדי שנים לא היה בית כזה. בית הוא מקום שבו אתה מרגיש שאתה עם האנשים שרוצים בטובתך ומסתכלים על המשימות הלאומיות ברמה הממלכתית. מהי המשימה הלאומית? היא לא השתנתה מאז הקמת המדינה ואף לפני כן – צומוד. להיצמד לקרקע, לעבד את הקרקע, להחזיק את הקרקע, לפתח את מדינת ישראל. אין מישהו שמבטא זאת טוב יותר מגדעון סער בהנהגה שלו, ברצון ובחזון שלו. אנחנו יושבים על כל נושא ודנים בו ויורדים לדקויות, כדי להפוך את החזון הזה למימוש. המצע של תקווה חדשה נועד לחזק את ההתיישבות, קודם כל בגבולות, בשטחים הפזורים ובעתודות הקרקע. במרכז הארץ יש מספיק תושבים. חזון בן גוריון הוא לפזר את האוכלוסיה ברחבי הארץ ובשטחים הפתוחים, גם מתוך שמירה על הראות הירוקות וגם מתוך שמירה על הגבולות. מרבית אזרחי ישראל מרוכזים במרכז ומעט מאוד בקצוות. כדי לעשות זאת, צריך מעֵבר לאידיאולוגיה לתת את התנאים, את התשתיות – חינוך, בריאות, תחבורה, תקשורת. נקודה חשובה נוספת היא סימון תוצרת כחול לבן, כדי לעודד צריכה של מוצרים שגדלים בארץ וליצור גאוות יחידה. להיות חקלאי בישראל, להיות תושב במרחב הכפרי, זה לצערנו בשנים האחרונות אובדן הביטחון, בשל הפשיעה החקלאית שהלכה וגדלה כתוצאה מחוסר הרצון להתמודד על הביטחון בארץ. תקווה חדשה יצרה תכנית להגברת המשילות והריבונות, על ידי הגברת האכיפה והחמרת הענישה. ריבונות בארץ ישראל מתחילה באחיזה בקרקע, עוברת לעבודת אדמה ומסתיימת בתשתיות ובתשתיות חוק וסדר, כדי שאנשים ישבו תחת גפנם ותאנתם בצורה בטוחה ושלמה. אנחנו לא נהיה רק בית של ההתיישבות העובדת, אלא ביתה הבטוח… יש צימאון גדול לייצוג אמתי לקיבוצים, למושבים, להתיישבות העובדת, לרעיון שקו המחרשה הוא קו הגבול, הוא המקום שבו צומחת ההתיישבות. את הייצוג הזה אנחנו נותנים בתקווה חדשה".

גדעון סער אמר במעמד זה: "אנחנו רציניים בנושא ההתיישבות והחקלאות. אנחנו מאמינים ביסודות של התנועה הציונית – עליה והתיישבות. שני הנושאים האלה נזנחו, הם היום בשוליים, גם בשולי השיח. הציונות קמה והתקדמה על שני היסודות הללו. לכן אנו רציניים ברצוננו להחזיר את הנושאים הללו למרכז סדר היום הלאומי. אנו רואים את החקלאות כערכיות של חזרת העם היהודי לאדמתו, שמירת אדמת המולדת, עיבודה, הנושא של ביטחון תזונתי; אנחנו רואים את הערכים שבתוך החקלאות, את הערכים של ההתיישבות. על הערכים האלה אנחנו רוצים להגן. לתת להם מענים. אני מאמין שלא צריך להציב את היכולת של החקלאות להתחרות גם בשווקים בעולם בהתנגשות עם יוקר המחיה. אפשר למצוא את האיזון שמשרת את שני הערכים האלה וזה מה שנעשֶׂה. … אין בית טבעי אחר, קודם כל בבסיס הערכי, להתיישבות ולחקלאות, זולת תקווה חדשה. אנחנו ניקח את הנושא הזה בכל הרצינות".  

איזה מנהיג זולת סער ואיזו מפלגה זולת תקווה חדשה נושאים את הדגלים הללו? בטח לא מפלגת העבודה ובוודאי לא בגרסת מרב מיכאלי. בטח לא נתניהו ולא לפיד. לנו, מי שמגשימים בחיינו ובאורח חיינו את הערכים הללו, לא הייתה כבר שנות דור מפלגה שמדברת את השפה שלנו. היום יש מפלגה כזו, יש תקווה כזו – תקווה חדשה. תקווה חדשה יוצרת תקווה לחילופי שלטון, לחזרה למנהיגות שרואה עצמה משרתת את האינטרס הלאומי ולא מכפיפה אותו לאינטרס האישי, כפי שהתרגלנו בעידן נתניהו. ערכי ההתיישבות, החלוציות, החקלאות, הציונות המעשית מתנוססים על דגלה של תקווה חדשה. אין ראויה ממנה לתמיכתנו בבחירות הקרובות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 24.2.21

* מפלגת ההשתמטות – איתמר בן גביר לא שרת בצה"ל. צה"ל לא גייס אותו לשורותיו, כי לתת נשק לאדם מסוכן כל כך זו הפקרות. בצלאל סמוטריץ' דחה את הגיוס במסלול ההשתמטות "תורתו אומנותו". הרעיון שעומד מאחורי מסלול ההשתמטות הוא שהבוחרים בו "ממיתים את עצמם באוהלה של תורה", כל זמנם מוקדש ללימוד תורה וכל דבר אחר הוא ביטול תורה. בשנות דחיית השרות ביטל סמוטריץ' תורה ועשה שני תארים בעריכת דין. בשעה שבני גילו שכבו במארבים בלבנון, נלחמו ביהודה ושומרון ובעזה בתקופות הפיגועים הקשים ובמבצע "חומת מגן" וחרפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הוציא "מצעדי בהמות" הומופוביים, חסם כבישים ונחשד בניסיון לפיגוע נגד תשתיות במחאה על עקירת גוש קטיף. רק בגיל 28 התגייס למיני-שירות של שנה וחצי.

לכך מחנכת הציונות הדתית? אלה המודל לחיקוי שלה?

* מסע נקם – במקום להקדיש את כל המאמצים להחלפת השלטון, יש עתיד מתמכרת למסע נקם בכחול לבן.

* נוהג בצביעות – מי שתובע מגנץ לפרוש ואינו תובע זאת ממרצ, שמפלרטטת עם אחוז החסימה – נוהג בצביעות.

* אתנחתא הומוריסטית – יש קבוצת פייסבוק שנקראת: מרב מיכאלי לראשות הממשלה.

* "מענק" בחירות – שתי ועדות חקירה ממלכתיות חקרו את פרשת ילדי תימן ולא מצאו שמץ של ראיה לטענת החטיפה. זו גם מסקנתם של היסטוריונים החוקרים את הפרשה. אבל הממשלה החליטה על פיצויים. אין זה אלא "מענק" (אם לנקוט לשון נקיה) בחירות.

* מי שגר בבית מזכוכית – גדעון לוי תקף בחריפות את איבתיסאם מראענה, על כך שחזרה בה מהרשומה שלה שבה התגאתה בכך שלא עמדה בצפירה, וכמעט האשים אותה בבגידה. "חבל שמראענה עצמה חזרה בה מדבריה מלפני עשר שנים. הם תקפים גם כיום לכל אזרח ערבי שלא איבד את שארית כבודו הלאומי… ערבי שעומד דום בתום לב בצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, החיילים שהרגו בבני עמו, שכבשו את ארצו, שגירשו את אבותיו וממשיכים להתעלל באחיו. ערבי שעומד בצפירה עושה שקר בנפשו ובוגד בעמו. חד וחלק". המלצתו לערביי ישראל היא "לנסוע בצפירה, כן, דווקא בצפירה, להתריס כנגד קידושם של אלו שהשתלטו בכוח על ארצך והחריבו את עמך".

מעניין שכבוד לאומי הוא דבר שלוי בז לו כאשר מדובר בכבוד לאומי יהודי. ובכלל, כאשר הוא משתמש במושג "בגידה" כדאי שיזכור ביטוי מסוים על מי שגר בבית מזכוכית.

* תגובת הרמב"ם לשרלטן – והרי הודעה שהתקבלה זה עתה. הגיעה תגובת הרמב"ם לקמפיין של השרלטן יובל אשרוב נגד החיסונים: "הרחק מערש הדווים כל רופא אליל…

תן בלבי לשמוע בקול חכמים אמתיים, בני אומנותי… חזקני ואמץ לבבי נגד השוטים המתחכמים".

* סגר בפורים וחזרה ללימודים – בנושא חזרת חטיבות הביניים ללימודים בערים ירוקות וצהובות אני מתנגד לעמדת משרד הבריאות. דעתי היא שיש להחזירם בשבוע הבא, כיוון שהנזק של ההיעדרות הממושכת, שנה (!) מבתי הספר; הנזק הרגשי, הנפשי, החברתי והלימודי חמור ביותר, ובניהול סיכונים נכון, בימים אלה של ירידה בתחלואה ושל חיסונים, נכון להחזיר אותם מוקדם ככל האפשר, ולא ימים אחדים לפני צאתם לחופשת פסח ממושכת. בנושא ההגבלות בפורים עמדתי כעמדת משרד הבריאות ואף קיצונית יותר. לדעתי, נכון להטיל סגר מוחלט לארבעה ימים בפורים, כדי למנוע את ההתקהלויות הפורימיות הרות סכנת ההידבקות.

* מבחן הסולידריות – ועד עובדי המועצה האזורית גולן הודיע על השבתת מערכת התחבורה בגולן, בשל סכסוך שכר של הנהגים. אני יוצא מנקודת הנחה שהעובדים צודקים בטענותיהם. אולם בשנה כה קשה, שבה עשרות אחוזים מאזרחי ישראל ובהם רבים מתושבי הגולן יצאו לתקופות ארוכות של חל"ת, ובתקופה של אבטלה קשה ועסקים קורסים – ניהול מאבק על גובה השכר הוא לעג לרש וחוסר סולידריות חברתית. עצם המחשבה על השבתת האוטובוסים, כלומר ההסעות לבתי הספר, שמשמעותה אי קיום הלימודים אחרי שנה שהתלמידים ישבו בבית, זו עזות מצח ובריונות. על המועצה לעשות הכל כדי למנוע את השביתה. עליה לנהל מו"מ בניסיון להגיע להסכם ובמקביל לפעול בבית הדין לעבודה להשגת צו מניעה. אך באין הסכם ולא צו מניעה – יש לבצע את ההסעות באמצעות חברות פרטיות.

ועד העובדים הוציא גילוי דעת לתושבים. לשם מה? כדי לבקש סולידריות. מי ששובר את הסולידריות – אין סולידריות אתו. 

* עסקה ובריאות – העסקה עם סוריה, של חיסונים תמורת הצעירה, הזכירה לי סיפור שקראתי בספרו של רפי איתן – "איש הסוד". מאיר עמית, ראש המוסד, עשה מאמצים רבים להציל את אלי כהן מחבל התליה. הוא יצר קשרים עם סוריה והציע לה סיוע בשורה של תחומים ובהם תרופות מישראל. לדאבון הלב, כידוע, הסורים לא התרצו ואלי כהן הוצא להורג.

* הנראטיב השקרי – הפרק הראשון של הסדרה על אריק שרון בכאן 11 נפתח בביקורו בהר הבית בספטמבר 2000. היה בכך מסר, שביקורו הוא שחולל את מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה". זה הנראטיב הפלשתינאי השקרי. המודיעין הישראלי ידע כבר בתחילת 2000 על מתקפת הטרור והתריע בפני ברק לא רק על כך שתפרוץ, אלא תיאר בדיוק את המתווה שלה ואפילו את מועדה. אלא שברק, שיודע הכל יותר טוב מכולם, זלזל. הדברים מפורטים היטב בספרו של יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות של שמעון שיפר עם עמוס גלעד. ועקרונית – קבלת הנראטיב הזה הוא השלמה עם כך שאסור ליהודי לטמא ברגליו את הר הבית ואם הוא עושה בכך הוא אשם במלחמה. השלמה כזו היא טירוף. הסדרה מתעלמת מכך שמתקפת הטרור פרצה אחרי פסגת קמפ-דיוויד, שבה ברק שבר את כל הקווים האדומים של הקונצנזוס הישראלי והציע לערפאת מדינה עצמאית כמעט על כל שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן ובירתה ירושלים וחילופי שטחים כ"פיצוי" על כבשת הרש של גושי ההתיישבות שלא ייעקרו. ערפאת, כזכור, דחה על הסף את הצעתו. האזכור היחיד של קמפ-דיוויד היה כאשר הוזכר שההתמודדות הייתה בין שרון לברק, ומה שהוצג שם היה רק "משחק הדחיפות" של "תפאדל היכנס אתה ראשון" בין ברק לערפאת, ללא כל אזכור להצעות של ברק ולדחייתן המוחלטת.

ה"אינתיפאדה" כולה הוצגה באופן מעוות, כספירלה של הסלמה באשמת שני הצדדים. הם ערכו פיגוע, אנחנו בתגובה – חיסול, הם בתגובה – פיגוע, אנחנו בתגובה – חיסול וכן הלאה. לא. הייתה זו מתקפת טרור חד צדדית קשה ואיומה ועד "חומת מגן" ישראל בקושי התגוננה. מדיניותו של שרון עד "חומת מגן" הייתה "גם איפוק זה כוח". האמירה הזאת, אחרי הטבח הנורא בדולפינריום, הוצגה כאיזו פליטת פה לא מתוכננת, שאינה מייצגת את שרון ואת דרכו.

עוד שגיאה עובדתית – הבחירות בהן ניצח שרון הוצגו כמערכת הבחירות "השניה והאחרונה" בבחירה הישירה לראשות הממשלה. זו הייתה המערכה השלישית: קדמו לה בחירות 96' שבהן ניצח נתניהו ובחירות 99' שבהן ניצח ברק. הייחודיות של בחירות 2001, היא שהיו אלה בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, ללא בחירות לכנסת.

* הפנטזיה על האמן כדמות מופת – קראתי בתדהמה ובזעזוע את סיפורה של גליה עוז על ההתעללות בה של אביה, עמוס עוז, בילדותה. קראתי גם את התגובות של אשתו נילי וילדיו האחרים פניה ודניאל, ולא הייתה בהן הכחשה גורפת של הדברים. כנראה שהיה צד אפל באישיותו של עוז.

האכזבה הזאת לא תשנה את הערצתי אליו כסופר ואת אהבתי הגדולה לרבים מספריו ובראש ובראשונה ליצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך". עמוס עוז היה מגדולי הסופרים העבריים ואחד הסופרים האהובים עליי ביותר.

כפי שעמדותיו הפוליטיות, שהיו רחוקות משלי, לא פגמו באהבתי את כתיבתו, כך גם הסיפור האפל הזה, שבאמת הפתיע אותי.

הסיפור הזה בסך הכל אושש את מה שאני יודע – כישרונו היצירתי של אמן אינו מעיד בהכרח על אישיותו. אמן גדול אינו בהכרח דמות מופת. וגם אם היינו רוצים מאוד לראותו ככזה, כנראה שבמקרים רבים אין זו יותר מפנטזיה.

* הסופה – זה לא היה שלג אלא גשם עם יחסי ציבור.

          * ביד הלשון

מרדכי ואסתר – מרדכי, שלא יכרע ולא ישתחווה, הוא סמל ליהודי שסרב להתבולל, בכל מחיר (אף שאין שום איסור על השתחוות). אבל שמו דווקא מעיד על התרבות המתבוללת שברקע סיפור המגילה. מרדכי אינו שם עברי, אלא שם הלקוח מן המיתולוגיה המסופוטמית, משמו של האל מרדוך. גם אסתר אינו שם עברי. שמה העברי של אסתר היה הדסה, ואילו שמה אסתר לקוח משמה של אלת האהבה והפריון הבבלית – אשתר.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: שיר ארץ

שיר ארץ / אורה זיטנר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.2.21

בשעה טובה ובעזרת החיסון חזרנו לשדר אחרי הסגרים.

בתקופה שחלפה מאז התכנית האחרונה, הלכו לעולמם כמה דמויות מרכזיות בעולם הזמר העברי, ואנו נקדיש להן רבות מן הפינות הקרובות.

הפינה שנשמע היום מוקדשת לאורה זיטנר, זמרת, פסנתרנית ומנצחת מקהלות, שנפטרה לפני כחצי שנה, בגיל 74. אורה זיטנר מזוהה בראש ובראשונה עם חתן פרס ישראל סשה ארגוב, שעמו הופיעה, הוציאה תקליטים משיריו ושרה רבים משיריו.

אורה זיטנר הייתה בוגרת האקדמיה למוסיקה בתל-אביב והתמחתה בהלחנה, נגינה בפסנתר וניצוח מקהלות. היא הייתה חברה במקהלת "רננים" ומקהלת "רינת", שתי מקהלות משמעותיות ביותר שפעלו בשנות השישים, נוהלו בידי חתן פרס ישראל גיל אלדמע וליוו תכניות רבות בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית.

אל קדמת הבמה עברה אורה זיטנר ב-1979, במופע עם סשה ארגוב. סשה גילה אותה, לאחר שנחשף אליה כמנצחת על מקהלה וכמבצעת קטע שירה. הוא אהב מאוד את הקול שלה ואת הדיוק המוסיקלי שלה, ופרס עליה את חסותו. מאז הייתה הזמרת המזוהה ביותר עם יצירתו.

הם העלו מופע משיריו של סשה ארגוב, ואורה הוציאה שני תקליטים משיריו, בליווי פסנתר בלבד: "סשה ארגוב מנגן משיריו. שירה: אורה זיטנר" (1979) ו"אורה זיטנר שרה סשה ארגוב" (1981). בהמשך הקריירה הוציאה אורה עוד 5 תקליטי סולו ובהם שלושה תקליטי גרסאות כיסוי לשירי עם ישראלים ידועים, תקליט ביידיש ותקליט של פיוטים.

היא העלתה מופעים רבים, ובהם מופע של שאנסונים צרפתיים, מופע עם מקהלת "קולן" ומופע עם ישראל גוריון. היא יזמה והנחתה ערבי זמר עברי וכן הופיעה בפסטיבל אבו גוש למוסיקה קלסית.

השיר המזוהה עמה ביותר, הוא שירם של נתן יונתן וסשה ארגוב "שיר ארץ".

תחילתו של השיר בלחן שכתב סשה ארגוב ל"שיר כלולות" של ניסים אלוני, אך בסופו של דבר השיר הוקלט בידי יזהר כהן בלחן של עודד לרר. תרצה אתר כתבה ללחן את מילות השיר "עוד זיכרון אחד", ושלמה ארצי הקליט אותו לתקליטו הראשון, אך הוא לא זכה להצלחה גדולה.

ארגוב המאוכזב לא ויתר ומסר את הלחן לנתן יונתן כדי שיכתוב מילים לשיר. היה זה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שביומה הראשון שכל יונתן את בנו ליאור.

הלחן הנוגה של סשה ארגוב נגע מאוד בנתן יונתן, והניב את השיר הנפלא "שיר ארץ". נקודת המוצא לשיר הוא פסוק מספר במדבר, מפרשת המרגלים: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא".

והשיר נפתח במילים: "ארץ שיושביה היא אוכלת". והוא מבטא את השניות ביחסו אל ארץ ישראל: מצד אחד, אהבה אין קץ למולדת ולאדמתה ומצד שני, כאב עמוק, אולי גם כעס, על הארץ שגובה מאתנו מחיר דמים כבד כל כך, וגבתה ממנו מחיר אישי כל כך קשה, בנפילת בנו.

המרגלים הסכימו שאמנם הארץ זבת חלב ודבש, אבל… מסוכנת. ויונתן מזכיר שהיא זבת חלב, ודבש ותכלת, אך לפעמים היא גוזלת את כבשת הרש. הוא מפליג למשל של הנביא נתן לדוד, שגזל את כבשת הרש, את האישה היחידה של אוריה החתי, והוא מאשים את הארץ שגוזלת ממשפחה את היקר לה מכל, את בנה.

ארץ שמתקו לה רגביה – אנו נוהגים לאחל לנפטר שימתקו לו רגבי אדמת ארץ ישראל. וכאן המשורר עושה היפוך – הרגבים מתקו לה, לארץ. אבל כל חופיה מלוחים. כמו מה? כמו הבכי. כלומר, לאו דווקא הים המליח אותה, אלא הדמעות הנשפכות בה כמים. ואז הוא מגיע אלינו, אוהביה של הארץ, ומעיד ממקור ראשון, המקור הראשון ביותר שאפשר, שאוהביה נתנו לה כל אשר יכלו לתת.

אבל הם עדין אוהביה. וגם אחרי שהמשורר נתן את כל אשר יכול לתת, הוא עדין אוהב אותה ומתאר את יופיה. פני הארץ מקומטים מזקנה ואולי מצער, אך כל אביב שבים הסביונים ומכסים את הקמטים, ורוח הקיץ ילטף את עצב אבניה באור. אם בבתים הקודמים המשורר מביע כעס על הארץ שאוכלת את יושביה וגוזלת מהם את כבשת הרש, בבית הזה הוא מאחד את הארץ ואת אוהביה; הפעם הם באותו צד. העצב אינו רק של אוהביה, אלא של הארץ עצמה. והרוח והפריחה מנחמים אותה ואותם. הוא מתאר את הארץ בארבע העונות שלה – האביב, הקיץ, הסתיו והחורף. הסתיו הוא התקופה של יום השנה למלחמת יום הכיפורים ולנפילת הבנים. והסתיו עוטף באפור את כל גניה של הארץ. והחורף יסגור את שמורות עיניה הבוכות.

השיר מסתיים בנימה אופטימית והבית הזה מתנגן במגינה שונה – על אף הכל, מחזור השנה והטבע מאפשר לארץ וליושביה איזו נורמליות למרות האי-נורמליות של המצב. שב החצב בסתיו לפרוח והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה, האבודים. איזה דימוי קסום, אך גם סתום. אני מפרש את שדות הזמן האבודים, כתיאור הארץ כסך כל הזמן, החיים, של יושביה; והיא איבדה את הזמן, את החיים, של מי שנפלו בדמי ימיהם ולא השלימו את מחזור החיים. האובדן הזה הוא גם של הארץ. את החסר הזה אי אפשר להשיב, אבל היסמין יכול להשיב לפחות את ניחוחות הזמן האבוד.

בהזדמנות זאת ראוי לציין שצפירה יונתן, אשתו הראשונה של נתן יונתן ואמו של ליאור, נפטרה לפני חודשים אחדים.

נקדיש את השיר הזה, אחד השירים היפים ביותר בזמר העברי, לזכרם של אורה זיטנר, סשה ארגוב, נתן, צפירה וליאור יונתן וחללי מלחמת יום הכיפורים.

אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת

וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת

לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת

אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ

וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ

שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ

לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ

רוּחַ קַיִץ עֶצֶב אֲבָנֶיהָ

יְלַטֵּף בָּאוֹר.

שָּב הַסְּתָו עִם כֹּבֶד-עֲנָנֶיהָ

לַעֲטֹף אָפֹר אֶת כָּל גַּנֶּיהָ

וְהַחֹרֶף אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ

הַבּוֹכוֹת יִסְגֹּר.

שָׁב הֶחָצָב לָבָן לִפְרֹחַ

שָׁם בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי

וְהַיַּסְמִין יָשִׁיב נִיחוֹחַ

שְׂדוֹת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, הָאֲבוּדִים.

הריבונות אינה ניתנת לערעור

ב-4 בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שבמסגרתו ישראל נסוגה משדות הנפט באבו רודס וממעברי המיתלה והגידי שבסיני. לצד חתימת ההסכם, חתם ראש הממשלה רבין על מזכר הבנות עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, שהיה הישג מדיני וביטחוני כפיצוי על הוויתורים הביטחוניים של ישראל, ובהם סיוע ביטחוני וכלכלי משמעותיים והבנות בנושא הפלשתינאי ובנושא הסורי. כחלק מן ההבנות, שיגר פורד לרבין מכתב שקבע, שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מהגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן". יש לציין שרבין פעל להשגת הצהרה אמריקאית כזו מיום כניסתו לתפקידו, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בתקופת הנשיא ניקסון.

הצהרתו הכתובה של פורד הייתה הישג גדול. אף נשיא לפניו לא כתב מסמך כזה ועד טראמפ – אף נשיא אחריו לא חזר על הנוסחה. אך מה נלין על נשיאי ארה"ב, כאשר ראשי ממשלה ישראליים ויתרו על הגולן? הראשון שבהם היה רבין עצמו ואחריו פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו.

הנשיא טראמפ היה רע לדמוקרטיה האמריקאית וטוב לישראל. לא היה לישראל מעולם ידיד טוב כטראמפ. כן, עדיף היה שמנהיג נורמטיבי היה מגלה ידידות כזו לישראל, אך אין לשכתב את ההיסטוריה. ביידן הוא ידיד ישראל, אך אין לי ספק שכישראלים עוד נתגעגע לטראמפ.

מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן התבטא בנושא הגולן, בתשובה לשאלה בראיון ל-CNN, ואמר: "אם שמים בצד את העניין החוקי של זה – באופן מעשי, לשליטה ברמת הגולן יש חשיבות גדולה לביטחון של ישראל במצב הנוכחי בסוריה. שאלות משפטיות (על הריבונות בשטח) הן עניין אחר. לאורך הזמן, אם המצב בסוריה ישתנה, זה משהו שנבחן – אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם".

מצד אחד, אלה הדברים הברורים ביותר שאמר מדינאי אמריקאי שאינו טראמפ בנושא חשיבות הגולן לישראל. הדברים הללו טובים יותר ממכתב פורד. ממשל ביידן מכיר בחשיבות הגדולה של הגולן לביטחון ישראל. ובאשר לריבונות, הוא אומר שאנחנו לא קרובים למציאות שבה שינוי בסוריה יצדיק את בחינת הסוגיה. הוא גם אינו אומר שבמקרה של שינוי כזה ארה"ב תחזור בה מההכרה האמריקאית בריבונות בגולן, אלא שתבחן את השאלה.

אם במצב הנוכחי יש לשליטתנו בגולן חשיבות גדולה לביטחון ישראל, הדבר נכון בכל מצב. הרי אילו, חלילה, נסוגונו מהגולן בשנות ה-90, היה זה כביכול ב"מצב אחר". כעבור שנים אחדות היינו מתמודדים עם המצב הנוכחי, ומנסים להרחיק את איראן מן הכינרת.

באופן מעשי, אין סיבה לדאגה מיוחדת בעקבות דברי בלינקן, אך דבריו מבטאים כרסום משמעותי בעמדת ארה"ב, כיוון שהכרה בריבונות פירושה שהשטח הוא ישראלי ויישאר ישראלי לצמיתות ללא תנאי ובלי כל קשר למצב בסוריה. על ישראל להבהיר חד משמעית שהגולן אינו עומד ולא יעמוד שוב למו"מ וריבונותנו על הגולן אינה ניתנת לערעור. יש לגבות זאת במעשים בשטח – הגדלת מספר התושבים היהודים בגולן ל-50,000 לפחות עד שנת 2030.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 21.2.21

* התיישבות וריבונות – רבות מדובר לאחרונה על מחדל ביטחון הפנים, על אובדן המשילות והריבונות בנגב. ועולים רעיונות שונים להתמודדות עם המצב, כולם בתחומי הביטחון והמשפט. ובצדק. גם אני מייחל לשינוי כזה, ואני בטוח שהוא מותנה במהפך פוליטי, כי מי שהפקיר במשך 12 שנה את ביטחון הפנים לא יהפוך לפתע חברבורותיו.

אך התשובה האמתית לבעיה היא בתחום אחר. אנו מאבדים את הריבונות בנגב, כי ויתרנו על יישוב הנגב. איני מדבר על מספר התושבים בבאר שבע ובערי הנגב, וברור שיש חשיבות אדירה למספר התושבים בערים, אלא למספר היישובים הכפריים והפריסה שלהם. באין התיישבות – אין ריבונות. באין התיישבות – מישהו אחר הופך לריבון בפועל. הפזורה הבדואית שהשתלטה שלא כחוק על שטחים אדירים, יכלה לעשות כן, כי אין מי ששומר על קרקעות הלאום. על קרקע הלאום לא שומרת משטרה, אלא התיישבות. אילו ברחבי הנגב הייתה פרוסה התיישבות כפרית ענפה, כולל התיישבות בודדים – המצב היה שונה.

הגיון הציונות הוא ההיגיון הנכון גם במאה ה-21.

זה לא בלתי-הפיך.

* יהודי שחצה את הגבול – מהי התמורה הסודית שישראל העבירה לסוריה תמורת הצעירה ששוחררה? אפשר ללמוד על כך מציוץ של אחמד טיבי: "האם חייבים להמתין שיהודי יחצה את הגבול כדי לזכות בחיסון?" בציוץ הוא דרש מישראל להעביר את החיסונים לעזה. הטיעון שלו: "ישראל היא כוח כובש".

אז כדאי להזכיר לאדון טיבי הנכבד, שיהודי לוקה בנפשו, אברה מנגיסטו, כבר חצה את הגבול לפני 7 שנים. חבריו של טיבי המחזיקים אותו, מסרבים אפילו להודיע אם הוא חי או מת. למותר לציין שהם אינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו.

האמירה שישראל היא כוח כובש, 16 שנים אחרי שאין ישראלי אחד, אזרח או חייל, חי או מת, בשטח הרצועה, נועדה להצדיק את המשך הטרור מרצועת עזה אחרי הנסיגה. היא גם מלמדת מה יהיה התירוץ שבו יצדיק טיבי את המשך הטרור נגד ישראל אם ישראל תיסוג, חלילה, גם מיהודה ושומרון וגוש דין יהיה עוטף יו"ש.

אין לישראל שום אחריות לחיסונים בעזה. יש לעזתים ממשלה. במקום לעסוק בטרור נגד ישראל – שתעסוק בבריאות הציבור ותדאג לחיסונים. וישראל כבר העבירה חיסונים רבים לעזה.

למרות שאין זו אחריותה של ישראל, אני בעד מעשה חסד של העברת החיסונים לרצועת עזה יום אחרי שגופות חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין יוחזרו לישראל ואזרחי ישראל אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד ייצאו לחופשי.

אגב, כשאחמד טיבי מדבר על "יהודיה שחצתה את הגבול", הוא שוכח שבידי חבריו ברצועת עזה מצוי גם ערבי שחצה את הגבול, הישאם אל-סייד. את מי אמור טיבי לייצג – את הישראלי ערבי החטוף או את הפלשתינאים החוטפים?

* שי לחמאס – האם בחיסונים שחילקנו מתנה לחמאס, הוא יחסן את אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד?

* למה הליכוד ברח – הליכוד לא השתתף בהצבעה על פסילת הרשימה המשותפת ורע"ם, בניגוד לנוהגו בכל מערכות הבחירות הקודמות. מה קרה? הם הקריצו איזה הסבר מגוחך, אבל האמת היא, שנתניהו בונה על קואליציה עם האחים המוסלמים (רע"ם), ולא יוכל להסביר מדוע הוא פוסל את המשותפת ולא את רע"ם, שאינה אנטי ישראלית פחות מהמשותפת.

* טיעון דמגוגי – ג'ידא רינאווי זועבי היא מועמדת מס' 4 ברשימת מרצ לכנסת. עיסאווי פרייג' הוא המועמד מס' 5. שניהם ערבים. האם מישהו הציע לפסול אותם כמועמדים לכנסת? כמובן שלא. לכן, הטענה שהתביעה לפסול את מראענה, המועמדת מטעם מפלגת העבודה, היא בשל היותה ערבית, היא שקר ודמגוגיה. אם מועמד יהודי היה מתבטא כמוה, הוא היה מעורר בדיוק אותה סערה, אם לא יותר. הראשונים שעתרו לוועדת הבחירות היו חמישים חברי מפלגת העבודה, שכואבים את העובדה שרשימתם כוללת מועמדת אנטי ישראלית רדיקלית.

אני, באופן כללי, לא מתלהב מריטואלי הפסילות בכל מערכת בחירות.

* מי הפרטנר? – ח"כ מאיר כהן מ"יש עתיד" אמר בראיון שהרשימה המשותפת היא פרטנר לקואליציה. גם יאיר ("זועביז") לפיד אמר דברים דומים. אז עם מי הם חושבים להקים קואליציה? הרי תקווה חדשה וימינה לא יצטרפו לממשלה כזו. גם לא המפלגות החרדיות. אני בספק רב לגבי ישראל ביתנו.

הם לא יודעים זאת? הם יודעים זאת. אז למה הם אומרים זאת? כדי להצדיק בדיעבד את מהלך הנפל אחרי הסיבוב השלישי. אני רואה שעופר שלח הלך אבל פגיעתו הרעה לא סרה מיש עתיד.

* המרוויח היחיד – היחיד שמרוויח ממלחמת האחים המיותרת בין תקווה חדשה וימינה הוא נתניהו. אני שמח שסער התעשת והודיע על הפסקת אש חד-צדדית. אני מקווה שידו המושטת תפגוש יד אחות.

* אנד ד'ה ווינר איז – בתחרות האקסטרים האנטי ישראלי בין גדעון לוי לרוגל אלפר – רוגל אלפר ניצח ביום חמישי האחרון. בעוד גדעון לוי הכה על חטא על שבהיותו ילד בגן תרם לארגון הגזעני קק"ל שגוזל אדמות מהבעלים האמתיים של הארץ, הערבים שהיו שם תמיד ולא היגרו אליה כמו היהודים, רוגל אלפר התפאר שבהיותו נער בן 16 לא עמד בצפירה כמחאה נגד "תעשיית השכול".

* מדינת היהודים היהודית – 125 שנים מלאו לפרסום ספרו של הרצל "מדינת היהודים". מאיר שלו התייחס לכך בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", וכתב: "הרצל, בכוונת מכוון, קרא לספרו 'מדינת היהודים' ואילו המנהיגים שלנו היום אומרים 'מדינה יהודית'. יש שוני גדול ועקרוני בין שני המונחים. 'מדינה יהודית' היא מדינת דת, שמתנהלת על פי עקרונות היהדות. אך השם 'מדינת היהודים' אינו מייחס אמונה למדינה, אלא השתייכות לאומית של אזרחים. 125 שנים חלפו, ושינוי השם ההרצליאני 'מדינת היהודים' לשם הקואליציוני 'המדינה היהודית' כבר התבסס. למעשה, הוא הכשרת הקרקע בדרך למדינת הלכה בנוסח איראן, שמגדירה את עצמה באופן דומה 'רפובליקה אסלאמית' ".

הבה נבחן את הטענה. האם שם ספרו של הרצל הוא "מדינת היהודים"? האם זו באמת בחירה "בכוונת מכוון" לא להיקרא "מדינה יהודית".

ובכן, שם ספרו של הרצל היה: "Der Judenstaat". הרי הספר נכתב גרמנית. ומה פירוש "Der Judenstaat"? הן מדינת היהודים והן המדינה היהודית. מיכאל ברקוביץ', המתרגם שנתן לספר את שמו העברי "מדינת היהודים" יכול היה באותה מידה לתרגם אותו ל"מדינה יהודית". וזה לא היה מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר מבחינת מהות הספר ומהות שמו. האבחנה המלאכותית הזאת היא פשוט קשקוש.

כתבתי על כך לא אחת, אולם הפעם, ליתר ביטחון, בדקתי את הדברים עם פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל, הביוגרף של הרצל ואולי גדול המומחים להרצל. והוא אושש את הדברים.

אין ספק שהרצל חזה שישראל תהיה מדינת היהודים, כלומר מדינתם של היהודים המגלמת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, אך הוא בפירוש ראה בה מדינה שתרבותה יהודית, היונקת ממורשת ישראל. בנאומו בקונגרס הציוני הראשון אמר הרצל שהשיבה ליהדות קודמת לשיבה לארץ ישראל. הוא לא דיבר על שיבה לדת, אלא על כך שהציונות אינה רק פתרון למצוקה הפיזית של היהודים, אלא גם למצוקה הרוחנית, להתבוללות. הוא דיבר בפירוש על שיבה לזהות ולתרבות היהודית. בספרו האוטופיסטי "אלטנוילנד" חזה חוזה המדינה שהמדינה תקים את בית המקדש (ללא עבודת קורבנות).

שלו כותב שהמושג "מדינה יהודית" הוא הגדרה קואליציונית, ומתכוון מן הסתם לקואליציית ימין דתיים. אחזיר את מאיר שלו במנהרת הזמן לשנת הולדתו, 1948. ל-14 במאי, ה' באייר תש"ח, חודשיים לפני הולדתו. ביום זה עמד בן גוריון בפני מועצת העם, כשמאחוריו תמונה גדולה של הרצל, והכריז: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינת ישראל הוכרזה מלידתה כמדינה יהודית, ואין זה איזה ניסוח קואליציוני בן ימינו.

הצגת המושג "מדינה יהודית" כשווה ערך להגדרת איראן את עצמה כ"רפובליקה אסלאמית" חסרת שחר. איראן היא מדינת לאום איראנית והגדרתה כרפובליקה אסלאמית היא הגדרה דתית. ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וזו משמעות הגדרתה. ההשוואה המופרכת לרפובליקה האסלאמית מתכתבת עם הטענה המופרכת שאין לאום יהודי אלא רק דת יהודית. ערפאת, למשל, הרבה לטעון זאת. הכחשת העם היהודי נועדה לשלול את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו. אם אין עם יהודי, אין לו זכות למדינה, מש"ל. הטענה הזו נועדה לקעקע את יסוד הכרזת העצמאות: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". אם היהדות אינה לאום אלא רק דת, הזכות הטבעית הזאת אינה קיימת.

אבא שלי עלה לא"י בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא ושאר המעפילים שהצטופפו על סיפון הספינה לא העלו על דעתם שמדינת היהודים עליהם הם חולמים ואליה הם חותרים, תרתי משמע, אינה מדינה יהודית.  

* אחריות – כאופטימיסט חשוך מרפא, אני טיפוס מובהק של "לי זה לא יקרה". מתחילת הקורונה לא חלף במוחי ולו כהרף עין הרהור על אפשרות שאני או מישהו ממשפחתי ילקה בקורונה. למה? אין לזה תשובה. זה לא רציונלי.

ואף על פי כן, אני מקפיד על קלה כחמורה בשולחן ערוך של הקורונה. וכמובן שהתחסנתי מיד כשיכולתי. למה אני נוהג כך? משלוש סיבות: א. אחריות. ב. ערבות הדדית. ג. דוגמה אישית כדובר מטה קורונה באורטל. זה חלקי במאמץ הלאומי והעולמי למיגור המגפה.

אני ממשיך לעטות מסכה, למרות שאני מחוסן ואני יודע שאין בכך צורך, גם מהסיבה שיש לפעול על פי הנחיות משרד הבריאות וגם מהסיבה שאני מבין למה המחוסנים לא שוחררו מחובת העטיה; כי אם ישוחררו, מיד כולם יסירו, גם אלה שלא התחסנו.

* מודה בטעות – שר הבריאות יולי אדלשטיין הודה בטעות של העדפת המסחר על החינוך במתווה היציאה מהסגר. עצם העובדה שאדם מכיר בטעותו ומודה בה, לא כל שכן – פוליטיקאי, ראויה לשבח. אבל למאות אלפי תלמידי ז'-י', ובהם בתי הצעירה, זה לא עוזר. הם כבר שנה בבית. זה בלתי נתפס. לבתי כבת קיבוץ קל יותר, כי יש לה מענה חברתי שאין לבני עיר. וכשאני רואה כמה קשה לה, ברור לי כמה קשה ובלתי נסבל לרוב בני גילה.

אז מה עושים? הוחלט שלא להחזיר אותם ביום ראשון הקרוב. בשבוע הקרוב יש להחליט על הקדמת חזרתם, מבלי להמתין לפעימה השלישית ב-9 במרץ, שבו הם רק יחזרו ללימודים ויצאו מיד לחופשת הפסח. יש להחריג אותם ולהחזיר אותם ללימודים בראשית השבוע הבא (28.2).

* ממעללי פייסבוק – ברשומה שהעליתי לפייסבוק כתבתי על הפגיעה בילדים שכבר שנה לא הלכו לבית הספר. השיבה לי המגיבה גילי שטקר: "הם נהנים מכל רגע שאין בו לימודים, רוב הילדים לא אוהבים את בית הספר. הבעיה היא ההורים שלא רוצים את הילדים בבית ולכן מחפשים תירוצים ומעשיות". בתגובה לתגובה הגיב אדם שסיפר על בנו שבכיתה ב' ועד כמה הוא רצה לחזור כבר לבית הספר. השיבה לו שטקר בגסות רוח ויהירות: "אולי יש לילד שלך ספציפית סיבות לרצות". אני השבתי, שבתי, שממש לא אהבה ללכת לבית הספר, משתוקקת לחזור אליו". שטקר הגיבה בחוצפה: "סביר להניח שילדים שלא טוב להם בבית ירצו לחזור". השבתי לה: "תת רמה. אין טעם להתווכח אתך. לילה טוב!" הנ"ל התלוננה נגדי על "תגובה פוגענית" ונחסמתי לשלושה ימים. לא ייאמן.

* 90% – במפגן משעשע של חוסר מודעות עצמית, העניק לעצמו שר החינוך ציון 90 על תפקוד משרדו במשבר הקורונה.

וכששמעתי זאת נזכרתי ביצחק מודעי. ב-1980 משה דיין התפטר מתפקידו כשר החוץ. יצחק מודעי, איש המפלגה הליברלית בליכוד (טרם איחוד הליכוד למפלגה אחת), שר האנרגיה והתשתית, ביקש להתמנות לתפקיד. בראיון טלוויזיוני הוא נשאל על סמך מה הוא סבור שהוא מתאים לתפקיד, והוא השיב שיש לו 90% כישורים לתפקיד. לבסוף בגין מינה לתפקיד את יו"ר הכנסת יצחק שמיר, שכעבור שלוש שנים החליף אותו כראש הממשלה. יצחק מודעי מונה ב-1984 לשר האוצר בממשלת האחדות הלאומית.

* נחתה או לא? – יש כבר תאוריות קונספירציה ש"התמדה" לא נחתה באמת על מאדים, או שייקח קצת זמן עד שזה יתפתח?

* האגף הרדיקלי – סופת השלגים הייתה החזקה ביותר זה 6 שנים. גובה השלג באורטל הגיע ל-40 ס"מ. היופי קסום ומהפנט. אך יש גם נזקים – עצים וענפים רבים ועמודי תאורה קרסו. היו הפסקות חשמל ארוכות.

יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שנמאס להם מהשלג. אני שייך לפלג הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג. האגף הזה כולל ילדים ואינפנטילים.

* השלג השנה הוא ממש לא שלג דאשתקד.

          * ביד הלשון

לוּט בערפל – קורא פנה אליי בשאלה על מקור המילה לוט, בעקבות שימוש שלי בביטוי לוט בערפל (על המדיניות המזרח-תיכונית של ביידן).

ראשית, אתייחס להגיית המילה – לוּט בשורוק ולא לוֹט בחולם, כפי שרבים שוגים. ובהטיה – לוּטָה, לוּטִים, לוּטוֹת. ובשום אופן לא לוטֶה – זאת שגיאה. אין מילה כזאת.

פירוש המילה לוט הוא מכוסה. מכאן הפועל "הליט פניו", כיסה, הסתיר את פניו.

"וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ, קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה. וַיֹּאמֶר דָּוִד: אֵין כָּמוֹהָ. תְּנֶנָּה לִּי". חרבו של גליית הייתה מכוסה בשמלה, לוטה בשמלה.

* "חדשות בן עזר"

האם יש סיבה לדאגה?

ב-4 בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שבמסגרתו ישראל נסוגה משדות הנפט באבו רודס וממעברי המיתלה והגידי שבסיני. לצד חתימת ההסכם, חתם ראש הממשלה רבין על מזכר הבנות עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, שהיה הישג מדיני וביטחוני כפיצוי על הוויתורים הביטחוניים של ישראל, ובהם סיוע ביטחוני וכלכלי משמעותיים והבנות בנושא הפלשתינאי ובנושא הסורי. כחלק מן ההבנות, שיגר פורד לרבין מכתב שקבע, שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מהגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן". יש לציין שרבין פעל להשגת הצהרה אמריקאית כזו מיום כניסתו לתפקידו, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בתקופת הנשיא ניקסון.

הצהרתו הכתובה של פורד הייתה הישג גדול. אף נשיא לפניו לא כתב מסמך כזה ועד טראמפ – אף נשיא אחריו לא חזר על הנוסחה. בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, נפנפנו בהצהרה הזאת אל מול האמריקאים שלחצו על ישראל לסגת מהגולן. אך מה נלין על נשיאי ארה"ב, כאשר ראשי ממשלה ישראליים ויתרו על הגולן? הראשון שבהם היה רבין עצמו ואחריו פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו. אוי לחרפה.

הנשיא טראמפ היה רע לדמוקרטיה האמריקאית וטוב לישראל. לא היה לישראל מעולם ידיד טוב כטראמפ. כן, עדיף היה שמנהיג נורמטיבי היה מגלה ידידות כזו לישראל, אך אין לשכתב את ההיסטוריה. ביידן הוא ידיד ישראל, אך אין לי ספק שכישראלים עוד נתגעגע לטראמפ.

ממשל ביידן הצהיר שממשלו מכיר בירושלים כבירת ישראל ושגרירות ארה"ב תמשיך לשכון בירושלים. באשר לשאר החלטותיו הפרו-ישראליות של טראמפ, עמדתו של ביידן לוטה בערפל. הוא מתכוון לחזור להסכם הגרעין עם איראן, אך לשנות אותו, כלומר לא לחזור להסכם של אובמה. איראן מסרבת אפילו לדון בשינויים. איראן מתנה את חזרתה למו"מ בהסרת הסנקציות האמריקאיות. ביידן הודיע שלא יסיר את הסנקציות כל עוד איראן מעשירה אורניום ומפירה את ההסכם.

ובאשר לגולן – מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן התבטא בנושא, בתשובה לשאלה בראיון ל-CNN, ואמר: "אם שמים בצד את העניין החוקי של זה – באופן מעשי, לשליטה ברמת הגולן יש חשיבות גדולה לביטחון של ישראל במצב הנוכחי בסוריה. שאלות משפטיות (על הריבונות בשטח) הן עניין אחר. לאורך הזמן, אם המצב בסוריה ישתנה, זה משהו שנבחן – אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם".

האם יש לנו סיבה לדאגה בעקבות ההצהרה?

מצד אחד, אלה הדברים הברורים ביותר שאמר מדינאי אמריקאי שאינו טראמפ בנושא חשיבות הגולן לישראל. הדברים הללו טובים יותר ממכתב פורד. ממשל ביידן מכיר בחשיבות הגדולה של הגולן לביטחון ישראל. ובאשר לריבונות, הוא אומר שאנחנו לא קרובים למציאות שבה שינוי בסוריה יצדיק בחינת שאלת הריבונות. הוא גם אינו אומר שבמקרה של שינוי כזה ארה"ב תחזור בה מההכרה האמריקאית בריבונות בגולן, אלא שתבחן את השאלה.

אם במצב הנוכחי יש לשליטתנו בגולן חשיבות גדולה לביטחון ישראל, הדבר נכון בכל מצב. הרי אילו, חלילה, נסוגונו מהגולן בשנות ה-90, היה זה כביכול ב"מצב אחר". כעבור שנים אחדות היינו מתמודדים עם המצב הנוכחי, ומנסים להרחיק את איראן מן הכינרת.

איני חושב שיש סיבה מעשית לדאגה, בוודאי לא בעתיד הנראה לעין. אך אשרי מפחד תמיד. דבריו של מזכיר המדינה מבטאים כרסום משמעותי בעמדת ארה"ב, כפי שנקבעה בידי טראמפ לפני שנתיים. הכרה בריבונות פירושה שהשטח הוא ישראלי ויישאר ישראלי לצמיתות ללא תנאי ובלי כל קשר למצב בסוריה.

על ישראל להבהיר חד משמעית שהגולן אינו עומד ולא יעמוד שוב למו"מ וריבונותנו על הגולן אינה ניתנת לערעור. יש לגבות זאת במעשים בשטח – הגדלת מספר התושבים היהודים בגולן ל-50,000 לפחות עד שנת 2030.

* "שישי בגולן"

אורטל הלבנה

לאורך שנים הייתה הלימה בין שנים גשומות למושלגות. הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן החורף המיתולוגי של 1992, אך הדבר נכון גם בשנים אחרות.

בשנים האחרונות הייתה תופעה מעניינת. השנתיים הקודמות היו גשומות מאוד, והמדד הבולט ביותר לכך הוא מצב הכינרת. עם זאת, הן היו מעוטות מאוד בשלגים. בכל אחת מהן היה אירוע שלג או שניים, אך מאוד מינוריים, שהשלג לא נערם בהן.

השנה, עד כה, היא ממוצעת + בכמות הגשמים. בינואר ירד שלג אך לא נערם. והיום, סוף סוף, לראשונה אחרי שלוש שנים, שלג אמתי, שלג של ממש, שלג שנערם. עד שעת כתיבת שורות אלו (יום רביעי ב-19:45) גובה השלג באורטל הוא 25 ס"מ, והסופה בעיצומה ותימשך לפחות עד מחר בבוקר.

כמה תובנות מהשלג הזה:

* ליצ'י, החתולה שלנו, חווה לראשונה שלג אמתי. היא לא מוצאת את עצמה. זה מחרפן אותה, תרתי משמע.

* אין לשלג הזה תופעות לוואי.

* המסכה היא מגן נהדר לפנים, לשהייה בשלג. תודה, קורונה!

* בזכות ההצלחה הגדולה בהורדת השלג, אני שוקל לתמוך בנתניהו. (אפשר להתייחס לכך כאל התחייבות שכתובה על הקרח, כמו ההתחייבויות של נתניהו).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.2.21

 

* החיסון והצו הקטגורי – הצו הקטגורי של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט (1724-1804) קובע: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". כלומר, כאשר אתה עושה מעשה, התייחס אליו כאילו כולם היו נוהגים באותה דרך, ובחן מה המשמעות של המעשה הזה על הכלל.

בשיחה שקיימתי עם סרבנית התחסנות, היא אמרה שאינה רוצה להזיק לעצמה וכו' והיא מעדיפה להמתין 20 שנה לראות התוצאות לטווח רחוק של החיסון. ואם כולם ינהגו כמוה? אם כולם ימתינו עשרים שנה? המגפה תמשיך לעשות שמות באנושות, מיליונים רבים ימותו, הכלכלות ייהרסו.

אדם מוסרי צריך לראות עצמו כאילו עתיד העולם תלוי בו ובמעשה שיעשה עכשיו. מי שמסרב להתחסן בונה על כך שאחרים יתחסנו בעבורו ויהיה בסדר. הירידה המדאיגה בהתחסנות בשבועות האחרונים, מונעת את ההתגברות על המגפה. אנו כבר יודעים היום, על סמך כשלושה מיליון מתחסנים בישראל וכמאה מיליון מתחסנים בעולם, שזו הצלחה החורגת מכל דמיון. מעולם לא היה חיסון שהוכיח את עצמו כמו החיסון הזה. זהו חיסון שבאופיו אין סכנה לתופעות לוואי ארוכות טווח, וכפי שנוכחנו – תופעות הלוואי של השעות והימים הראשונים חולפות במהרה. אין שום סיבה שלא להתחסן. מי שמתחסן מגן על עצמו, על משפחתו, על קהילתו, על מקום עבודתו, על חבריו ותורם תרומה להתגברות של האנושות כולה על המגפה. מי שמשתמט מכך פועל באופן בלתי מוסרי.

* סגר בפורים – באופן כללי אני חושב שמדיניות הסגרים מיצתה את עצמה. אבל אני בעד סגר נקודתי לארבעה ימים בפורים, כיוון שהחג מהווה סכנה לקרחנת הידבקות המונית, בכל המגזרים – כל מגזר והאופן שבו הוא חוגג את פורים, ולשבש את המגמה החיובית שבה אנו נמצאים בימים האחרונים. הלוואי שניתן היה להסתפק בקריאה לציבור להימנע מהתקהלויות בפורים.  

* כבדת ימים – מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בין נתניהו לבני גנץ בנוגע למועד פתיחת חדרי כושר למחוסנים. האם לפתוח ביום ראשון או ביום שלישי. מחלוקת כבדת ימים. כבדת דמים. יש לי רעיון גאוני. תפתחו ביום שני.

* ההישג של הקורונה – אחד ההישגים הגדולים של הקורונה, הוא שהיא גרמה לילדים ואפילו לנוער להתגעגע לבית הספר.

* לשם מה קיים מחנה הפליטים דהיישה? – בפשקווילו "מחאת הטורטלים" לועג גדעון לוי לכמה מעמיתיו ב"הארץ" שכתבו מאמרים על הנזק שנגרם לילדי ישראל בשנה האחרונה. איזו חוצפה יש לישראלים האלה, הטורטלים האלה, להתבכיין על הילדים שלהם, שעה שבאשמתנו כבר דור אחר דור אין ילדות לילדים במחנה ה"פליטים" דהיישה. "הישראלים היו צריכים לספור עד עשר לפני שהם מעיזים לקונן על סגר, על ילדים בלא עתיד, על נערים כבשר תותחים ועל דור בלי אופק, שבעבורו הסגר הוא נצחי. מעט מידתיות, קצת בושה, קורטוב של רגשות אשם ומעל לכל טיפה של מודעות עצמית לא היו מזיקים כאן". לא צריך דמיון מפותח כדי לראות לנגד עינינו איך מתעוותות פניו משנאה יוקדת כאשר הוא מפליט את המילה "הישראלים". "בדהיישה הילדים יכולים רק לחלום על מציאות הסגר הישראלית. יש שם ילדים שלא ראו מעודם את הים, למרות שהם מתגוררים במרחק כשעה נסיעה ממנו; ילדים שלא ראו פיסת דשא בחייהם, שלא היו ולא יהיו לעולם בארץ אחרת; ילדים שרואים את הוריהם ואחיהם נחטפים ממיטותיהם באישון ליל… כאלו הם הילדים של דהיישה".

למה קיים מחנה הפליטים דהיישה? ב-29.11.47 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה, שכללה הקמת מדינה יהודית בא"י והקמת מדינה ערבית בא"י. לא זו בלבד שהאזור של מחנה דהיישה כמו שאר שטחי יהודה, שומרון ועזה היו חלק מן המדינה הערבית. היא כללה גם את הגליל המערבי, חלקים נרחבים בנגב, לוד, רמלה ואפילו יפו. היישוב היהודי יצא לחגוג ברחובות את ההחלטה הזו. היישוב הערבי התנפל למחרת על היישוב היהודי כדי להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. התוקפנות לא הצליחה לסכל את הקמת המדינה, שהוכרזה ב-14 במאי 1948. למחרת פלשו צבאות ערב למדינה בת יומה כדי להטביעה בדם. אחוז מהיישוב היהודי בארץ ישראל נהרגו במלחמה הקשה הזאת. במונחים של ימינו מדובר על כ-80,000 הרוגים. ישראל ניצחה במלחמה הקשה הזאת. התוקפן ספג מפלה קשה. במלחמה הזו, שאין מדויקת יותר מהגדרתה "לחיים או למוות" בעבורנו, נעקרו רבים מערביי ארץ ישראל מבתיהם; רובם ברחו, מיעוטם גורשו. 100% מהאחריות לתוצאות המלחמה היא על התוקפן. הם האשמים היחידים והבלעדיים לפליטות הזאת. מאז חלפו 73 שנים. בכל השנים הללו ניתן היה כבר מזמן לשקם את הפליטים. כל העולם עמד בתור לאורך שנים ברצון להשקיע את הסכומים הנדרשים לכך. הערבים דחו זאת וממשיכים לדחות זאת וממשיכים להנציח באופן מלאכותי את הבעיה הזאת, באמצעות השארת הדור הרביעי והחמישי של הפליטים במחנות פליטים, כפצצה מתקתקת להזנת השנאה והנצחת הסכסוך הישראלי ערבי. כל קיומה של אונר"א הוא למטרה הזאת – להנציח את הפליטות, לסכל כל פתרון, כדי למנוע שלום. במקום להשתקם, הם המציאו את "זכות" ה"שיבה" כלומר את הזכות להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מחנה דהיישה נמצא סמוך לבית לחם. בית לחם היא חלק בלתי נפרד מפלשתין. הם לא עקורים מחוץ לפלשתין, בארץ זרה. מדוע, אם כן, הם נחשבים "פליטים"? כי השאיפה היא להחזירם לבתים שבהם חיו אבותיהם, כלומר לעקור את ההתיישבות הישראלית בגליל ובנגב, בחיפה וביפו. כדי להשמיד את ישראל. זאת הסיבה היחידה לכך שמחנה דהיישה, כמו שאר המחנות, עוד קיים. לישראל אין אפילו אחוז אחד של אחריות על כך. המחנה הוא בשטח הרשות הפלשתינאית. למה היא לא משקמת אותו? למה היא לא הופכת את דהיישה לעיר ואם בפלשתין? כדי להנציח את הסכסוך.

אז למה מחנה הפליטים דהיישה עוד קיים? בדיוק כדי לספק רעל לגדעון לוי להעליל עלילות על המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה היא שואה בעבורו.

וכרגיל, הוא חוזר על המנטרה השקרית שלו על הילדים שרואים את הוריהם ואחיהם נחטפים בלילה ממיטותיהם. שקרן בזוי. הוא מתגעגע לימים הטובים שבהם הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה, וכאן אזרחים פחדו לעלות על אוטובוסים ולהיכנס למסעדות כי כמעט כל יום מחבל פוצץ את עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים. הוא מתגעגע, הו כמה הוא מתגעגע, לימים הנפלאים של קו 405, של הדולפינריום, של מסעדת "סבארו", של מלון פארק. אחרי למעלה מאלף נרצחים ישראליים, צה"ל יצא ל"חומת מגן" והחזיר לעצמו את השליטה הביטחונית על יו"ש. "חטיפת הילדים", כפי שמעליל על ישראל לוי, היא הגעה למחבל בביתו לפני שהוא יגיע לבתינו. לוי, כדרכו, כתועמלן אנטי ישראלי ואוטו-אנטישמי משנן את דברי מורם ורבם של התועמלנים האנטישמים, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת.

הפשקוויל הרעיל של גדעון לוי יתורגם מיד לאנגלית ויופץ בקרב האליטות המשכילות במערב במהדורה האנגלית של "הארץ", ויתורגם לערבית ויופץ כחומר הסתה בקרב הפלשתינאים וערביי ישראל במהדורה הערבית.

* בניגוד לליכודניקים – בניגוד לליכודניקים אני אצביע למנהיג שהתנגד לעקירת גוש קטיף.

* השלכה – כתב לי ביביסט מצוי. היית בתל"ם היום אתה בתקווה חדשה. "ממשיח למשיח אתה קופץ". בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הביביסט חושב שכולם משיחיסטים כמוהו. שכולם מתייחסים למנהיג כמו אל משיח. שכולם מתייחסים למנהיג כמו פעוטות לאבא, שחושבים שהוא תמיד צודק, שכאשר הוא משקר השקר שלו הוא האמת, שיתמכו בו בלי מחשבה, בלי הרהור, לא חשוב מה יעשה. הם אינם מסוגלים להעלות על דעתם שיש אנשים שאינם עובדי אלילים כמותם. שיש אנשים שחושבים ולא מדקלמים דפי מסרים.

היחס שלי למפלגה הוא אינסטרומנטלי. אני בוחן לפני בחירות איזו מפלגה מבטאת יותר מאחרות את דעותיי באשר לטובתה של מדינת ישראל ואני תומך בה. תמכתי בתל"ם ובבוגי יעלון, אבל ברגע שהוא סטה מהדרך – בו ביום אמרתי יפה שלום והמשכתי בדרך, בלי המפלגה (על אף הערכתי הרבה אליו). אני תומך היום בתקווה חדשה ובגדעון סער, אבל הגישה שלי אל סער, כמו אל כל מנהיג פוליטי, היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אחרי הבחירות, בין אם ינצח ובין אם לאו, אתמוך בכל צעד שלו שיתאים להשקפת עולמי ואתנגד לכל צעד שלו שלא יתאים להשקפת עולמי. ואם אחשוב שהוא לא בכיוון הנכון, לא אמשיך לתמוך בו.

בתקופת המאבק על הגולן, היו בתוכנו מי שנשארו במפלגת העבודה שהובילה את עקירתנו. היו להם כל מיני הסברים, כמו "להשפיע מבפנים" או "הליכוד הוא הראשון שיעקור אותנו כמו שעקר את היישובים בסיני" וכו'. ואני נהגתי לרדת עליהם באמירה שהם אינם עוזבים את המפלגה שרוצה לעקור אותם מביתם, כי "בית לא עוזבים". גם הם היו סוג של ביביסטים.

* הפתק השני – אילו יכולתי להצביע בשני הפתקים, הפתק השני, אחרי הצבעתי לתקווה חדשה, היה לכחול לבן. אני מעריך מאוד את בני גנץ; מנהיג ענייני, פטריוט אמתי, מי שבאמת ובתמים מעמיד את ישראל לפני הכל. אני מעריך מאוד את הצטרפותו לממשלת האחדות בראשית הקורונה. אחרי שלושה סבבים הוא הבין מה המשמעות של סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. והוא עשה את מה שטוב למדינת ישראל במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. הוא ידע עם איזה פרטנר יש לו עסק, הוא ידע איך המחנה שלו יפגע בו, אך הוא העדיף את טובת המדינה על אזור הנוחות הפוליטי שלו. הוא נשכב על הרימון, למען טובת המדינה.

הייתה זו הכרעה של צל"ש או טר"ש, כאשר מי שיקבע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש אינו הוא אלא נתניהו. ונתניהו עקץ אותו, רימה אותו; ההסכם הקואליציוני היה מלכתחילה הונאה, שלא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו ובטח את רוחו אפילו יום אחד, בערך כפי שערפאת התייחס להסכם אוסלו.

אחת הרעות החולות שהביביזם החדיר לתרבות הישראלית היא תרבות השקר והנכלולים; הערצה לפוליטיקאי נוכל, לא למרות שהוא נוכל אלא כיוון שהוא נוכל. מנהיג ישר דרך כמו גנץ הוא מנהיג נלעג, כי הוא "לא מבין פוליטיקה". אני מעדיף מנהיגים שלא מבינים פוליטיקה, אם פוליטיקה פירושה ביביזם.

אני מקווה מאוד שגנץ יישאר במערכת הפוליטית ומקווה מאוד לראות אותו שר בכיר בממשלה בראשות גדעון סער. ואני רוצה מאוד לראות בכנסת דמויות כחילי טרופר, מיכאל ביטון, תמנה שטה ואלון שוסטר.

* על מצפונך – לחברי שמתכוון להצביע לימינה – דע שאולי הפתק שלך יהיה זה שייתן לנתניהו את המנדט ה-61 להקמת ממשלת בן גביר. על מצפונך.

* ממי הוא מפחד – נתניהו לא טיפש. הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה, כאשר הוא מדגיש בכל משפט שני בראיון בערוץ 12, שיאיר לפיד הוא היריב שלו. הוא יודע למה טוב לו שלפיד יהיה היריב שלו. הוא יודע טוב מאוד מאיזה יריב הוא מפחד ולמה. הוא יודע טוב מאוד למה הוא בורח מהיריב שממנו הוא מפחד ליריב שהוא רוצה. אני מקווה מאוד שגם הציבור שרוצה בחילופי שלטון יבין זאת.

* ולחרפת מדינת ישראל – בראיון ליונית לוי בערוץ 12 נתניהו הבהיר שלא ימנה את בן גביר לשר ולא לתפקיד בכנסת. אני בטוח שהוא לא רוצה את בן גביר בממשלה ולא בתפקיד בכנסת. אני בטוח שהוא חושב על בן גביר בדיוק מה שאני חושב עליו ובדיוק מה שחשב יצחק שמיר על כהנא כשהיה ח"כ. אבל הוא הקדיש שבועות, באובססיה מטורפת, להכנסתו לכנסת. למה? כי הוא בוטח באצבע שלו בכל הצבעה על תעלול שיעמיד אותו מעל החוק ויאפשר לו להימלט מאימת הדין. ומהסיבה הזאת, אם הוא יזדקק לו, הוא ימנה אותו גם לשר בממשלה. ולחרפת מדינת ישראל.

* נה נה נה נה – יום יבוא, ובמדינת ישראל יהיה ראש ממשלה, שבעבורו ביקורת על מחדלי השלטון, עיתונות חופשית, אופוזיציה, לא יהיו נה נה נה נה נהההההה.

* קואליציית החלומות – האם נתניהו יקים קואליציה עם האחים המוסלמים (התנועה האחות של חמאס) ועם המוטציה הכהניסטית (תמונת הראי של חמאס)?

* גאווה שכזו – נעמן כהן סקרן אותי. הוא הזכיר את קיומו של תא גאה בעוצמה כהניסטית. נו, זה כבר באמת אדם נשך כלב. הרי הכהניסטים הם הומופובים אלימים ותיקים. מיהרתי להתייעץ עם גוגל ידידי, והוא הפנה אותי לדף הפייסבוק של התא. מסתבר שהגימיק הזה קיים כבר מ-2012. עלעלתי שם, ומה שמצאתי זה ביב שופכין גזעני פשיסטי. דוגמית אופיינית, בעקבות פגישה של נתניהו עם מרקל: "ראש ממשלת ישראל בנימין פלסתניהו הופך כל יום ביומו לשמאל קיצונאצי יותר ויותר. במיוחד היום כשהיא נפגשה עם הרייך הרביעי!"

איזו גאווה.

* אגודת המייסדים – בשעה טובה ומוצלחת הוקמה ביום ראשון אגודת המייסדים של היישוב החדש רמת טראמפ בצפון הגולן. זו האגודה של היישוב עד ששלושים המשפחות הראשונות תגורנה בבתי הקבע שלהן ביישוב. אז תתפרק אגודת המייסדים ותקום האגודה הקהילתית של היישוב. בחודשים הקרובים תעלינה עשרים המשפחות הראשונות למגורונים במחנה הזמני.

חברי אגודת המייסדים הם אנשי המועצה האזורית והחטיבה להתיישבות העוסקים במלאכה, ושני נציגי ציבור. אני שותף באגודה כמו בכל צוותי ההקמה של היישוב החדש.

          * ביד הלשון

* להפריח או להפריך – קרן נויבך השתבחה בתכניתה "סדר יום" בכך שהיא מקדישה זמן רב בתכניתה כדי להפריח את הפייק ניוז נגד החיסונים.

מן הסתם היא התכוונה לומר "להפריך", כלומר להוכיח שהפייק ניוז אינו נכון. לעומת זאת, "להפריח" פירושו לפזר באוויר. להפריח שמועות, להפריח פייק ניוז, הוא להפיץ את הפייק ניוז לציבור הרחב, כלומר בדיוק ההיפך מכוונתה.

תבורך קרן על הפרכת הפייק-ניוז. זהו שירות חברתי חשוב. אבל העברית… מה יהיה אתה?

* "חדשות בן עזר"

יש תקווה (חלק א')

בעוד מעט יותר מחודש, נלך שוב לקלפיות, בפעם הרביעית בתוך שנתיים.

אני מאמין שיש שוני בין הסיבוב הרביעי לשלושת קודמיו. הפעם יש סיכוי למהפך.

שלושת הסיבובים הראשונים הסתיימו ללא הכרעה. לא היה לנתניהו רוב להקמת ממשלה בראשותו, אך גם לא היה רוב נגדי, לא הייתה אלטרנטיבה. לא הייתה אלטרנטיבה כי לא היו 61 ח"כים ממפלגות ציוניות שתמכו בממשלה אחרת.

רעיון הסרק להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת לא היה ישים. היה זה רעיון נפל. ממשלה כזו, אילו קמה, חלילה, לא הייתה מסוגלת למשול. לא הייתה לה לגיטימציה ציבורית. היא הייתה נגועה בניגוד עניינים מוחלט, בין ממשלה ישראלית שהאינטרס שלה הוא טובתה של ישראל, לבין מפלגה אנטי ישראלית שהאינטרס שלה הוא רעתה של ישראל. ברגע שחמאס היו יורים רקטות על יישובים ישראליים והממשלה הייתה שולחת את צה"ל להגיב, השותפות הזאת הייתה קורסת. הצבעתה השל הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, נבעה מכך שהיא נגד שלום עם ישראל. היא תמיד בעד מדינות ערב כאשר הן נלחמות בישראל והיא בעד ארגוני הטרור שפועלים נגד ישראל. ברגע שמדינה ערבית חותמת על הסכם שלום עם ישראל, הרשימה המשותפת מתייחסת אליה כאל בוגדת.

באין אלטרנטיבה נגררנו מסיבוב בחירות אחד לשני. פעמיים לא הוקמה ממשלה. בפעם השלישית הוקמה ממשלת אחדות לאומית, אך נתניהו עקץ את שותפיו, בתרגיל הפוליטי הנכלולי ביותר בתולדות המדינה, וגרר אותנו לסיבוב רביעי.

הפעם יש אלטרנטיבה – יש סיכוי להקמת ממשלה ציונית רחבה, חלופית לממשלת נתניהו.

מה שיצר את האלטרנטיבה היה צעדו של גדעון סער – פרישתו מהליכוד והקמת תקווה חדשה.

****

הקמת תקווה חדשה יצרה מציאות פוליטית חדשה. כעת, סיכוייו של נתניהו להרכיב ממשלה – נמוכים. הוא מנסה בכל דרך להכניס את הכהניסטים לכנסת, שזו כשלעצמה חרפה לאומית, ואף לשלב אותם בממשלתו. במקביל הוא מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם). הוא מתנהג כאדם נואש. עד כה, באף סקר אין לנתניהו 61 מנדטים, גם עם ימינה בראשות בנט.

בזכות תקווה חדשה, נוצר סיכוי שימינה תצטרף לממשלה חלופית לנתניהו. לא בכדי, היא לא חתמה הפעם על הסכם נאמנות. אין יותר "בלוק נתניהו" כמו במערכות הקודמות. וכך, נוצרה מציאות חדשה, שעשויה לפטור אותנו מעונשו של נתניהו ובכך לפתור את המשבר הפוליטי המתמשך.

מבין המתמודדים נגד נתניהו, קרוב לוודאי שגדעון סער הוא היחיד שיכול להרכיב קואליציה. הוא היחיד שמסוגל ללכד גורמים מן הימין, המרכז והשמאל, חילונים ודתיים. יש לו יכולת לתמרן בין הרכבים קואליציוניים שונים ולכן הוא יהיה הרבה פחות סחיט מכל אחד אחר. אבל כדי שזה יקרה, על תקווה חדשה להיות המפלגה השניה בגודלה ובראש המחנה של אלטרנטיבה לנתניהו. כדי להגיע לכך, נחוצה הצבעה רחבה בעד תקווה חדשה וגדעון סער.

חוששני שאם גדעון סער ותקווה חדשה לא יהיו המובילים במחנה ההתנגדות לנתניהו, לא תקום ממשלה חלופית לנתניהו וניגרר לסיבוב חמישי.

****

תמיכתי בתקווה חדשה אינה רק בזכות התקווה להחלפת שלטון נתניהו, אלא גם בזכות מה שהיא. אני רואה בגדעון סער דמות של מנהיג מאחד ומלכד, ניגודו המוחלט של נתניהו, המנהיג המפלג והמשסע.

אני רואה בתקווה חדשה מפלגה שעשויה לתת מענה לאיומים הכרוכים בהמשך שלטון נתניהו. בנקודות אותן אציג להלן, רק תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער עשויה להוות חלופת אמת לנתניהו.

לכידות לאומית – הקרע בעם הוא נורא, הוא האיום הקיומי האמתי על מדינת ישראל ועל הביטחון הלאומי שלנו. נתניהו פלגן ומסית ושלטונו קורע את החברה. יש צורך בשלטון שילכד את העם, שיוביל לפיוס לאומי, שיראה זאת כמטרתו המרכזית, כיעד לאומי. יש צורך בשלטון שיבטא את הרוב הדומם ולא את הקצוות ההרסניים. יש צורך בשלטון של מתינות מול ההקצנה ההולכת וגוברת של השמאל והימין. יש צורך בשלטון המבין שהחוסן הלאומי שלנו מבוסס על לכידות לאומית, על אחווה בין חלקי העם.

ממלכתיות – מול ההתנהלות הבלתי ממלכתית של נתניהו שבאה לידי ביטוי בהעמדת האינטרס האישי-משפטי שלו מעל האינטרס הלאומי, יש צורך בראש ממשלה שיראה עצמו כמשרת הציבור, שיעמיד את האינטרס הלאומי מעל כל אינטרס כיתתי ואישי. בימים אלה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי, מן הראוי שינהיג את מדינת ישראל אדם שהשיקול היחיד המנחה אותו הוא האינטרס הלאומי. שהחלטותיו לא תהיינה נגועות בשיקולים מן הסוג של הימנעות מאכיפה במגזר החרדי, כי הם השותפים הטבעיים שלו שיתמכו בכל דרך שבה ינסה להתחמק מאימת הדין.

שינוי תרבותי – יש להחליף את תרבות השקר, המרמה, הפרת האמונים והשחיתות של נתניהו בתרבות של אמת, טוהר מידות, ניקיון כפיים. את תרבות פולחן האישיות יש להמיר בתרבות של ענווה.

כבוד למוסדות המדינה – אף אדם ואף גוף אינם חסינים בפני ביקורת ומותר לבקר את כל מוסדות המדינה, כולל מערכת המשפט. יש מקום לרפורמות כדי לשפר את המערכת ולתקן את הטעון תיקון בה. אך הכל מתוך כבוד והערכה למערכת המשפט והצדק המפוארת של ישראל. הגנה עליה מפני מי שרוצים למוטט אותה. הגנה עליה מפני המסיתים נגדה והמפיצים תאוריות קונספירציה מופרכות, הזויות ומטורללות המציגות אותה ככנופיית פשע מושחתת שתופרת תיקים לראש הממשלה כדי לבצע הפיכה שלטונית ולהפיל את הימין.

ישראל והתפוצות – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זו זהותה, זו הצדקת קיומה. לאחרונה, באיחור של שבעים שנה, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עוגנה בחוק יסוד. מדינת הלאום של העם היהודי אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. עליה להיות הבית ומשאת הנפש של כל שבטי ישראל; של כל הזרמים ביהדות. בשנים האחרונות ישראל מפנה עורף למרבית העם היהודי בעולם, באי מימוש מתווה הכותל ובניסיונות לחוקק את חוק הגיור הכיתתי, המדיר והמפלה. יש לשנות כיוון ולאמץ דרך ציונית המושיטה יד אחים לכל העם היהודי באשר הוא.

בכל הפרמטרים האלה אני רואה בגדעון סער את התקווה החדשה למדינת ישראל. הוא היפוכו של נתניהו. אני רואה בו מנהיג שמסוגל להוביל תהליך של ריפוי החברה הישראלית מחוליי הביביזם.

בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא, אסביר מדוע תקווה חדשה היא הבית של ההתיישבות העובדת בכלל, וההתיישבות בגולן בפרט, ומדוע ראוי שמי שמאמין בערכים אלה – יתמוך בה.

* גילוי נאות – אני מועמד מס' 37 ברשימת תקווה חדשה. זה לא מקום ריאלי, אך יש בכך ביטוי להשתייכותי לתקווה חדשה, להזדהותי עמה ולאמונתי בה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 14.2.21

* לדראון עולם – ראש ממשלת ישראל חתם על הסכם עודפים עם המוטציה הכהניסטית. זהו כתם בל יימחה על תולדות מדינת ישראל. הסיבה היחידה שהוא מכשיר את השרץ הכהניסטי היא ביטחונו בכך שבן גביר יתמוך בכל ניסיון שלו להימלט מאימת הדין. די במעשה הנואל הזה כדי לקבוע שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית.

* ורטיגו – ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד (ההוא שמתחזה לד"ר ולעו"ד) צייץ: "בן גביר זה אח". בגין ושמיר בוורטיגו בקבריהם. איזו מוטציה צמחה מהליכוד. יהי זכר הליכוד ברוך!

לא אתפלא אם ואטורי יצייץ גם "יגאל עמיר הוא אח".

* פצצה מתקתקת – מנחם בגין התנגד בכל שנותיו באופוזיציה לקיום חוקי החירום המנדטוריים בכלל ובמעצרים מנהליים בפרט, בטענה שאין להם מקום בדמוקרטיה מתוקנת. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון הוא יבטל אותם. אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם, וכאשר האחריות על ביטחון המדינה הייתה מוטלת על כתפיו, הוא לא דבק בעמדתו ולא ביטל את חוקי החירום. עם זאת, הוא נמנע מהפעלתם ככל הניתן, ונזהר בכך יותר מכל ראש ממשלה אחר לפניו או אחריו.

ב-1980, בהיותו ראש הממשלה ושר הביטחון (אחרי התפטרותו של עזר ויצמן מן התפקיד) הוא חתם על צו מעצר מנהלי לחצי שנה נגד "הרב" כהנא שר"י. הוא עשה זאת, כי הבין שמדובר בפצצה מתקתקת שהסית לפיגועי טרור בעיר חברון. ארבע שנים אחרי מותו, ביצע תלמידו המובהק ומועמד מס' 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, את הטבח הנורא במערת המכפלה, בו הוא רצח בדם קר, בשעת תפילתם, 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים. בכך הוא הגשים את צוואתו הרוחנית של מורו ורבו ויישם את תורת הגזע שלו.

וכעת, נתניהו, העומד בראש המפלגה שבגין הקים, חתם על הסכם עודפים עם בן גביר, נושא דגל התועבה הכהניסטית שתלה את תמונת המחבל רב המרצחים בסלון ביתו.

* האידיאולוגיה הכהניסטית – "מהי האידיאולוגיה הכהניסטית" מעיר לי מאיר שרגאי עם איזו מעשיה שבעזרתה הוא מנסה לטהר את השרץ.

אז אספר לך, מר שרגאי, מהי האידיאולוגיה הזאת. כאשר אבי אבות הטומאה היה, לבושתנו, חבר כנסת, הוא הציע כמה הצעות חוק. מיקי איתן, ח"כ (ולימים שר) מהליכוד, שבאותם ימים היה יו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, השווה את הצעותיו של הכהנא שר"י לחוקי נירנברג. הוא פרסם טבלה ובה העמיד זה מול זה, את חוקי הגזע הכהניסטיים ואת חוקי נירנברג, והתברר שההבדל הוא שאלה כתובים בגרמנית ואלו בעברית. לא בכדי, על דעת כל סיעות הכנסת, הצעות החוק הגזעניות נפסלו ולא עלו לדיון ולהצבעה.

אספר לך עוד מהי האידיאולוגיה הכהניסטית. היא מה שהגשים תלמידו המובהק ומס' 3 ברשימתו לכנסת, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י, בטבח הנורא שערך במערת המכפלה. גולדשטיין הגשים יותר מכל אדם אחר את האידיאולוגיה הכהניסטית, ולכן הוא מושא הערצתם של הכהניסטים. ולכן, המנהיג הנוכחי של התועבה הכהניסטית, תלה את תמונתו בסלון ביתו, סמוך לתמונת כהנא.

אותו בן גביר היה שותף בחתונת הדמים שבה, לעיניו, רקדו כהניסטים סביב תמונת התינוק שחבריהם שרפו למוות בכפר דומא תוך שהם דוקרים את תמונתו. לשרוף למוות תינוקות ערבים, זו האידיאולוגיה הכהניסטית.

אותו בן גביר, בהיותו פרח כהניסטים צעיר, הציג בגאווה בפני המצלמות את הסמל שהם תלשו ממכוניתו של רבין ואמר: "בפעם הבאה נגיע אליו". זה לקח בדיוק חודש, ליתר דיוק חודש פחות יום, עד שהם באמת הגיעו אליו.

מקווה שעזרתי לך.

(אגב, אני מתנצל בפני מר שרגאי שלא ביליתי אתו באותו יום ו' גשום. הייתי אז ילד).

* השוואה דמגוגית – אחת הטקטיקות לטהר את שרץ הלגיטימציה לבן-גביר היא טענה שהוא לא ממש כהניסט. אריה אלדד, למשל, הזכיר את ההזדהות והאהדה בשנות החמישים של מפ"ם – אחת משלוש המפלגות שהקימו את מרצ – עם סטלין, אחד מרוצחי ההמונים הגרועים בהיסטוריה. "לטעון שעוצמה יהודית יורשת את כהנא", כתב אלדד, "זה כמו להגיד שמרצ היא גלגול של סטלין". זו דמגוגיה צרופה. ברגע שבן גביר יאמר על כהנא מה שאנשי מרצ אומרים על סטלין וברגע שבן גביר יכה על חטא תמיכתו בכהנא כפי שאנשי מפ"ם מכים על חטא תמיכתם בסטלין מאז אמצע שנות החמשיים – אז זו תהיה טענה נכונה. בינתיים בן גביר הוא מנהיג המוטציה הכהניסטית. הוא הנואם המרכזי באזכרות לו. תמונתו הגדולה מתנוססת בסלון ביתו. שותפיו לעוצמה כהניסטית הם ברוך מרזל, בנצי גופשטיין (מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלית) ומיכאל בן ארי – שלושתם נפסלו מריצה לכנסת. ולמה הוא לא נפסל? כי הוא מתוחכם יותר, ובתור עו"ד (עוכר דין, תמונת הראי של לאה צמל) הוא יודע למתוח את חבל הלגיטימיות בהתבטאויותיו הפומביות בלי לקרוע אותו.

* למה לפסול מראש – אני תומך בהכרזתו של גדעון סער שתקווה חדשה לא תקים ממשלה עם נתניהו, אך לא מהסיבות שהוא ציין.

סער הסביר זאת בכך, שאין זה רציני להתמודד בבחירות כדי להציב אלטרנטיבה ואח"כ להצטרף לממשלה שנגדה התמודדת. איני מסכים עם הטיעון. היו בישראל ממשלות אחדות לגמרי לא רעות. והיו משאים ומתנים להקמת ממשלות אחדות שלא הבשילו. התפקיד של מפלגה הוא לקדם את הדרך שלה ואת סדר היום שלה. לשם כך היא מתמודדת על השלטון. אך אם לא ניצחה בבחירות, עליה לבחון מה הדרך הנכונה לקדם את דרכה – ישיבה באופוזיציה והצגת אלטרנטיבה לשלטון או הצטרפות לממשלה, השפעה על דרכה וניהול משרדים חשובים בה. אין תשובה אחידה מה הדרך הנכונה. בכל זמן ובכל סיטואציה פוליטית התשובה לשאלה יכולה להיות שונה. בעיקרון, נכון להשאיר את כל הקלפים פתוחים לאחרי הבחירות. בדרך כלל, מפלגה שמחשקת את עצמה לפני הבחירות, מאבדת את יכולת התמרון שלה ופוגעת בעצמה.

אולם במקרה הזה הצדק עם גדעון סער. הסיבה לכך היא מה שקרה בשנה האחרונה. או אם להיות ספציפי יותר, הסיבה לכך היא נתניהו.

כפעיל בתל"ם וכחול לבן, כבר לפני הסיבוב השני, כאשר היה לי ברור שהבחירות שוב תסתיימנה בתיקו, תמכתי בהקמת ממשלת אחדות. אחרי הבחירות תמכתי בהיענות למתווה ריבלין. אחרי הסיבוב השלישי הייתי בין מקימי "יוזמת ממשלת אחדות" שדחפה להקמת ממשלת האחדות, בשל המשבר הפוליטי והבריאותי החריף. אבל נתניהו עקץ את שותפיו. ההסכם היה תרגיל הונאה שלו. לא הייתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם והוא הפר אותו ואת רוחו מן היום הראשון. וכדי להפר את ההסכם על אף כל החישוקים בחקיקת יסוד, הוא ניצל את הפירצה של התקציב, בפשע הכלכלי נגד המדינה של אי העברת תקציב, כדי לגנוב את הרוטציה. כלומר, המטרה – גניבת הרוטציה, קידשה את כל האמצעים.

ולכן, יש לשלול מכל וכל אפשרות של הקמת ממשלה עם נתניהו, גם במחיר סיבוב חמישי, חלילה. מה הטעם לחתום על הסכם עם מי שאין שום ערך למילה שלו, לחתימת ידו, להסכם עמו?

* הברירה של גדעון לוי – כבר עמדתי יותר מפעם (וכך גם אחרים) על היחס המיוחד של גדעון לוי לנתניהו. מצד אחד הוא מעריץ אותו כמנהיג. מצד שני הוא מתעב אותו בתור ראש ממשלת המדינה השנואה עליו ושהוא מתנגד לעצם קיומה, והוא חותר להעמדתו לדין בהאג. במאמרו "ביבי או טיבי" הוא ציין שכרגיל הוא יצביע בעד הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, אך קרא לכל מי שאינו מצביע למשותפת לתמוך בנתניהו, כי הוא מוכשר יותר מכל האחרים, וכי בניגוד ללפיד, סער ובנט הוא אינו מחרחר מלחמה. אידיאולוגית, הוא טוען, הרי אין הבדל ביניהם "בבסיסם הם תאומים זהים: כולם יהודים ציונים תומכי הכיבוש". ומסקנתו: "לכן כל מי שחי בשלום במדינת אפרטהייד, שהצדק לפלסטינים מעניין אותו כקליפת השום, והכיבוש הוא לא יותר מזמזום טורדני באוזניו, צריך להצביע לנתניהו. הוא הרע במיעוטו". בבחירות הקודמות הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורביץ לבן גביר, "כולם ציונים". הפעם יש לו בעיה. הוא לא יוכל למצוא משהו נגד האידיאולוגיה של מרב מיכאלי, שאינה רחוקה כל כך משלו. ולכן הוא כותב "מרב מיכאלי מעוררת הרבה אהדה, בצדק, אבל לא מפלגתה מכוננת הכיבוש, תעשה משהו ממשי להביא לסיומו, גם לא בראשותה". ומה הוא אומר על מרצ? "עם גנרל בצמרתה, האומר שצה"ל לא ביצע מעולם פשעי מלחמה, אין לאיש שמאל מה לחפש בשורותיה". כמובן שהוא פוסל את לפיד ה"לאומן".

"ביבי או טיבי" – זו הברירה שמותיר לנו עוכר ישראל זה. מה שמזכיר לי קריאה בתנועות הנוער החלוציות בשנות החמישים (כהתרסה על השומר הצעיר שתקופה מסוימת תמך בסטלין): "סטלין אבינו, רוסיה אמנו, הלוואי שהיינו יתומים".

* המפלגה האנרכיסטית – אחת המפלגות המדשדשות הרחק מתחת לאחוז החסימה נקראת "המפלגה הדמוקרטית". מנהיגה הוא עו"ד ברק כהן. ברק כהן הוא ביריון אנרכיסט אלים. אנרכיה אינה דמוקרטיה, אלא איום על הדמוקרטיה. וכאשר אנרכיסטים רצים לבחירות, זה לא כיוון שמאסו בפעולה האנרכיסטית ופנו לאפיק פוליטי דמוקרטי, אלא כי הם רוצים להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה.

כשמפלגה אנרכיסטית מגדירה את עצמה "המפלגה הדמוקרטית", זה כמו שיהדות התורה תגדיר את עצמה "המפלגה החילונית", הרשימה המשותפת תגדיר את עצמה "המפלגה הציונית" וסמוטריץ' & בן גביר יגדירו את עצמם "המפלגה השמאלנית".

* מה עוד צריך לקרות – מתוך רשומה של אלוף (מיל') יצחק בריק:

רק השבוע ניתן למנות את האירועים הבאים: (תקראו את הרצף ולא תאמינו שצה״ל הגיע לשפל כזה, פשוט מזעזע)  –

1. בתאריך ה 03/02/21 -מחנה צריפין-התגלתה פריצה לימ"ח מבה"ס 6023 -נתגלו חוסרים ב 113 ערכות נשק.

2. 04/02/21- מחנה שדה תימן- ניסיון גניבה מכוח מגדס"ר גבעתי במהלך מטווחים נתפסו 3 בדואים.

3. 05/02/21-גדוד קשר פדם (373)- מחנה נתן- פריצה למספר מחסנים נגנב ציוד כללי.

4. 08/02/21-מחנה שדה תימן-דווח אודות פריצה ל 17 נגמ״שים בגדחה"ן של חטיבה 84 ( גבעתי ) -מבדיקה ראשונית נגנבה תחמושת מסוג קליעית( האירוע עדין מתנהל בשטח ע"י חוקר מז"פ).

5. בלילה בין ה-7 ל 8 בפברואר, *פריצה למחנה קציעות*

בשעה 04:00 + – חדר אדם לשטח הנטוש בין מחנה קציעות למחנה נחל רביב, הפורץ חדר כ100 מטרים עד שהגיע למכולה ריקה נכנס לתוכה כדי לחפש ציוד ויצא מהבסיס. הפורץ חנה כ-500 מטרים דרומית לציר אדגרד, הפורץ עבר ברגל את התנ"ט וחדר למחנה.

6.בלילה של 9/2/21 גורמים המעורים בפרטי תקרית הפריצה הלילה (שלישי) לבסיס חיל האוויר נבטים שבנגב, תיארו שורה של תקלות אבטחה, החושפות את ההתנהלות הלקויה בשעת האירוע. הם תיארו כיצד כוח האבטחה לא הגיב בירי לפריצת המחסום בזמן אמת, ועל הגעתו של החשוד לשטח בו ממוקמים מטוסי ה-F-35 הרגישים.

הש.ג. יצא אשם.

7. בצהריים של 9/2/21-מטיילים מצאו בצאלים ג'יפ צה"לי ובו מכשיר הקשר וקודי הרשתות • הרכב נגנב מהצבא והמבריחים משתמשים בו להברחות סמים באזור הגבול עם מצרים • "זה הג'יפ השלישי שאנחנו מוצאים", סיפרו • המשמעות: רשת הקשר של צה"ל בכל הדרום חשופה •

8. יומיים אחרי החדירה לבסיס חיל האוויר בנבטים, עוד מחדל אבטחה חמור התגלה בבסיס צה"ל בדרום • כנופיית פורצים חדרה למחנה נתן בבאר שבע, אספה מודיעין באמצעות רחפנים – ופגעה ברשת החשמל של הבסיס – ואף גרמה להחשכת הבסיס באמצעות רחפנים. הרחפנים פגעו ברשת החשמל – וגרמו לחשכה בבסיס, אליו פרצו בחסותה הפורצים עשו שימוש בטיסנים ורחפנים וכך אספו מודיעין על מה שקורה בבסיס ועל דרכי פריצה והימלטות ממנו. הם חדרו לבסיס דרך הגדר ועל פי החשד היעד היה אמצעי לחימה וציוד צבאי נוסף. עם זאת, הם לא גנבו נשק אלא ציוד צבאי אחר. עד כה לא אותרו חשודים במעשה. 

9.בנוסף לכל מה שהצגתי -ריבוי גניבות הנשק והתחמושת, והחדירות למחנות צה״ל, רק בחודשים האחרונים:

א. אלמונים גנבו בשבוע שעבר 12 ארגזים של תחמושת, כ-12 אלף כדורים, מבסיס ניצנים בדרום הארץ.

ב.״שוד תחמושת ענק מבסיס האימונים בצאלים״

93 אלף כדורים:

ג. אתמול הסתיים תהליך התחקור, שבוצע על ידי ועדת החקירה בראשות ראש מטה אוגדה 146, אל"מ עידן מורג, בנושא גניבת מספר רב של כלי נשק מנשקיה בבסיס בצפון הארץ שהתרחשה לפני מספר חודשים.

ד. פריצה ל -11 נגמ״שים וטנק במחסן חירום באוגדה בצאלים וגניבת ציוד ואמצעי לחימה מתוכם.

ה. גניבת שני מא״גים (מקלעים) מתוך טנק בגדוד סדיר ברמת הגולן שעמד בתוך הבסיס של הגדוד.

ו. ריקון 7 מכולות בהן אופסן ציוד רגיש כולל מכשירי קשר ומצפינים שהיו שייכים ליחידה מבצעית גם כן מצאלים.

ז. לפני כחודש וחצי נרדמו לוחמים באחד מגדודי הנח"ל שעסק באימון בבקעת הירדן.

פלסטינים שהבחינו בכך גנבו לפחות שני כלי נשק מהחיילים, בהם מקלע נגב ורובה תבור. החיילים הבחינו בכך רק לאחר מכן, כשהתעוררו.

עד כאן הציטוט מן הרשומה של בריק. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שחייבים להחליף את השלטון?

* דאע"ש זה כאן – הרשות הפלשתינאית חיללה את אתר המורשת היהודית – מהחשובים ביותר, המזבח בהר עיבל, שזוהה בידי הארכיאולוג פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבחו של יהושע. פושעי הרִשְׁעוּת הפלשתינאית הרסו את האתר, גרסו את אבניו לצורך סלילת כביש חדש באזור שכם. זה פשע ברברי נגד ישראל והעם היהודי ופשע נגד התרבות האנושית. כך נהגו טליבאן באפגניסטן ודאע"ש בתדמור.

זו אוזלת יד של ממשלת ישראל. על ישראל לנקוט בצעדי עונשין כבדים ביותר נגד הרש"פ על הפשע. ולא חסרים לישראל מנופים. חסרים רק רצון, נחישות וכבוד לאומי.

* להעביר לשליטת ישראל – הר עיבל נמצא באזור B, כלומר בשליטת הרש"פ. אבל הוא נמצא 300 מ' משטח C. בעקבות מעשי הפשע נגד התרבות והארכיאולוגיה של הרש"פ, על ישראל לספח מיד את הר עיבל לשטח C, ולהעביר את האתר הארכיאולוגי החשוב הזה לשליטת ישראל. ובבוא היום – לריבונות ישראל.

* נגד ענישה קולקטיבית – אני תומך מאוד ברעיון התו הירוק. אני מקווה שהוא יאומץ ויחול על תחומים רבים, ואם יש צורך בשינויי חקיקה כדי לאפשר זאת, יש לעשות כן.

מציגים את מדיניות התו הירוק כהענשתם של מי שלא התחסנו. איני מקבל את ההצגה הזאת. זוהי מניעת ענישה קולקטיבית לכל הציבור בגלל מיעוט שאינו מתחסן. אין סיבה שאני, ורוב אזרחי ישראל, שהתחסנו, לא נוכל ללכת להופעות ולאירועים אחרי שנה בלי אירועים, בגלל אלה שאינם רוצים להתחסן. אין סיבה שעולם התרבות והבידור, שכולל לא רק את האמנים אלא גם את פועלי הבמה, אנשי ההגברה והתאורה, המאפרים, התפאורנים וכו' לא יוכל לחזור לחיים, ליצירה, לעבודה ולפרנסה בגלל מיעוט שמסרב להתחסן.

התו הירוק הוא גם תמריץ להתחסן. אין ראוי מכך. ההתחסנות היא אחריות אישית אבל היא אינטרס הכלל. מי שאינו מתחסן אינו מסכן רק את עצמו, אלא את זולתו. יש למדינה אינטרס מובהק להמריץ את הציבור להתחסן.

בנוסף לתו הירוק, יש להרחיב ולהעמיק את ההסברה ועל התקשורת להתגייס לכך. ההסברה חייבת להתייחס נקודתית לפייק ניוז ולהפחדות של מכחישי המדע ורופאי האליל למיניהם, שמטיפים לא להתחסן. יש להפריך בסבלנות את סיפורי המעשיות הללו.

* זהירות – שרלטן – תחקיר חשוב של קרני אלדד על השרלטן, רופא האליל, מכחיש המדע יובל אשרוב, התפרסם ב"ישראל היום". אשרוב אדם מסוכן. סיכן חיי "מטופלים", כלומר מאמינים בו, וכעת מסכן חיי המונים בהטפה שלו נגד חיסון הקורונה. מבחינה הלכתית אדם כמוהו נחשב "רודף". העדויות המופיעות בתחקיר מחייבות חקירה פלילית.

* רלטיביזם – אחת הרעות החולות של הפוסט-מודרניזם, היא הרלטיביזם. אין עובדות, יש נראטיבים. אין אמת ושקר – כל אחד והאמת שלו. הלגיטימציה לתופעות כמו מכחיש הקורונה הלוחם בחיסונים יובל אשרוב וכמו ה"הגות" של אבישי בן חיים הם תוצר ישיר של הרלטיביזם. הם לא משקרים, הם מספרים את הנראטיב שלהם.

* הוא הא מי זאת באה – אני מקווה מאוד שניקי היילי, שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר, תהיה הנשיאה הבאה של ארה"ב. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו מנהיגה דמוקרטית וליברלית אמתית ובניגוד אליו היא אדם ישר ונורמטיבי. ניקי היילי, ביקרה בחריפות את הנשיא שמינה אותה לתפקיד, דונלד טראמפ. בריאיון לאתר "פוליטיקו" אמרה היילי: "טראמפ אכזב אותנו. עלינו להכיר בכך". לדבריה, "הוא עזב את הבית הלבן בדרך לא מקובלת, ולא היינו צריכים ללכת אחריו או להקשיב לו". היילי, ששמה מוזכר כמועמדת פוטנציאלית מטעם המפלגה הרפובליקנית בבחירות 2024, הבהירה: "אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב". היילי הוקיעה את ההסתה של טראמפ נגד סגנו פנס, שכל השנים היה נאמן אליו, שבעקבותיה מעריציו הפולשים לקפיטול זעקו "מוות לפנס".

* הצעיר ביותר – אביחי שטרן, ראש העיר הנמרץ והמרשים מאוד של קריית שמונה, הוא ראש העיר הצעיר ביותר בישראל. הוא בן 35 ונבחר לתפקיד בגיל 33. בראיון לדני רופ בוועידת החדשנות, שאל אותו רופ אם הוא ראש הרשות הצעיר ביותר בתולדות המדינה, והוא השיב שרק אחד היה צעיר ממנו, מאיר שטרית שבגיל 26 היה ראש המועצה המקומית של יבנה. האמת היא ששטרית היה אפילו צעיר יותר, בן 25. אך גם הוא לא הצעיר ביותר, אלא משה קצב, שבגיל 24 היה ראש המועצה המקומית קריית מלאכי. אחיו, ליאור קצב, נבחר בגיל 29 לראשות העיר קריית מלאכי. אפרים דרעי נבחר בגיל 25 לראשות המועצה המקומית כפר יונה וכיהן בתפקיד 41 שנה. גם עמיר פרץ היה צעיר משטרן כשנבחר לראשות המועצה המקומית שדרות – הוא היה בן 32.

* השר האחרון – עם מותו של שלמה הלל, לא נותר עוד אף שר שכיהן בממשלה במלחמת יום הכיפורים. גם רובם הגדול של אנשי המטכ"ל באותה מלחמה לא נותרו בין החיים. שני בכירי מערכת הביטחון במלחמה שעוד חיים אתנו הם ראש המוסד צביקה זמיר בן ה-96 וראש אמ"ן אלי זעירא, בן ה-93.

שלמה הלל כיהן גם בממשלת רבין הראשונה, בשנים 1974-1977. הוא כיהן בה כשר המשטרה ובחלק מן התקופה גם כשר הפנים. הייתה זו הממשלה שהחליטה על מבצע אנטבה. הלל היה שר המשטרה באירועי יום האדמה, ולכן היה יעד להסתה מצד רק"ח,

(לימים חד"ש). הוא היה שר המשטרה בשעה שהתנהלו חקירות שחיתות נגד בכירים במפלגתו, כמו השר אברהם עופר, אשר ידלין שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל ואחרים. הוא לא העלה על דעתו לפגוע בחקירות ובמשטרה, והזכיר ששבועת האמונים שלו היא למדינת ישראל ולחוקיה ולא לאנ"ש מהמפלגה.

עם מותו של הלל, נשאר אתנו עוד שר אחד ממשלת רבין הראשונה, אהרון ידלין בן ה-95.

* או ציונות או כליה על העם היהודי – אני יו"ר פורום חינוך של אורטל. כל ישיבה של הפורום נפתחת ב"דבר תורה" – טקסט כלשהו, שלרוב עוסק באופן ישיר או עקיף בענייני חינוך ובענייני דיומא. בישיבה שהתקיימה ביום חמישי, הזכרנו שלמחרת, ל' בשבט, יתקיים יום המשפחה. במקור הוא נקרא יום האם. יום האם נקבע ביום השנה למותה של הנרייטה סאלד. אבל הנרייטה סאלד הייתה חשוכת ילדים. ובכל זאת, כמייסדת והמנהיגה של מפעל עליית הנוער, היא ראתה עצמה כאם של כל הילדים והנוער שהעלתה והם ראו בה אם. הטקסט שהבאתי, היה קטע ממכתב שכתבה לאחר ביקורה הראשון בארץ ישראל, ב-1909: "היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו: 'את תתאכזבי,' היו שאמרו: 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית'. ובאמת הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להיפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כליה על העם היהודי".

          * ביד הלשון

דפנה – מי זו דפנה שעל שמה קרוי הקיבוץ דפנה? הוא לא מנציח שמה של אף אישה, אלא את שם העיר העתיקה דפנה או דפני, מתקופת בית שני.

קיבוץ דפנה, בעמק החולה, נמצא בקרב הגבול בין ישראל ללבנון. בדפנה נמצא בית הספר התיכון "הר וגיא" שבו למדו בניי הגדולים. הוא עלה לקרקע בשנת 1932, בידי חלוצים עולים מפולין, גרמניה וליטא. שמו הראשון היה מצודת אוסישקין א'. ראש קק"ל מנחם אוסישקין, שהקפיד מאוד על הנצחתו בחייו, רצה ששמות ששה יישובים שהוקמו ביוזמתו בעמק החולה יישאו את שמו ויקראו מצודת אוסישקין א'-ו'. כל המתיישבים סירבו לכך והתעקשו, וכפי שקורה תמיד – כאשר התושבים מתנגדים לשם שניתן לשמם בידי המוסדות והם נחרצים בעמדתם, בסופו של דבר הם מנצחים ושמם נושא את השם שהם בחרו בו. וכך אף אחד מן הששה אינו נקרא מצודת אוסישקין.

* "חדשות בן עזר"