שלושה שיחסרו בסדר

בטו בשבט תשס"ב, 2002, לפני עשרים שנה בדיוק, הובלתי לראשונה, יחד עם בוג'ה, סדר טו בשבט אזורי באניעם. אירחנו את עזריה אלון, שסיפר, לאורך הסדר, על כל אחד משבעת המינים, ועוד הוסיף כהנה וכהנה על צמחים למיניהם. הסדר היה מוצלח מאוד, ועזריה היה נפלא.

עזריה אלון, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, ממייסדי החברה להגנת הטבע, כתב עשרות ספרים על הטבע ועל הארץ, ובהם ספר על שבעת המינים. אחד מספריו נקרא "כישרון לארץ ישראל". אין מי שניחן כמוהו בכישרון הזה.

בתום הסדר אמרתי לו: "בשנה הבאה – פעם נוספת". עזריה השיב לי, שהוא בן 84 והוא לא יכול להתחייב על השנה הבאה. הדיאלוג חזר על עצמו גם בשנה הבאה ושוב מדי שנה עד 2013. מדי שנה הובלנו שלושתנו סדר, בכל שנה ביישוב אחר בגולן, וכשסיימתי לנהל את מתנ"ס הגולן ועברתי לנהל את מרכז "יובלים" – בכל שנה ביישוב אחר בגליל. אחד הסדרים, ב-2006, היה בחדר האוכל של אורטל. היה זה סדר אזורי, ואירחנו בו את עקורי נצר חזני מגוש קטיף, ששהו אותם ימים במדרשת הגולן בחספין. ב-2014 עזריה הודיע לנו ימים אחדים לפני הסדר שמצבו הבריאותי מחייב אותו לבטל את השתתפותו. את הסדר, שערכנו בקריית שמונה, הקדשנו לבריאותו והחלמתו של עזריה. אולם ימים אחדים אחרי טו בשבט עזריה נפטר, בגיל 96.

****

אחרי מותו של עזריה ערכתי עוד סדרים אחדים עם בוג'ה. האחרון שבהם היה באורטל ב-2018. הקדשנו אותו לציון ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. הפקנו חוברת טו בשבט מיוחדת לסדר הזה, ולבטח עוד נשוב אליה מדי פעם בשנים הבאות. בכל אחת מארבע הכוסות, ברכו את בוג'ה חברים מאורטל. עוד ימים רבים לאחר מכן בוג'ה ואשתו דניאלה לא חדלו להודות לי בהתרגשות ולבקש שאמסור תודה לחברים. אפילו אחד מבניהם התקשר אליי כדי לספר לי כמה ריגשנו את הוריו.

לפני שנתיים וחצי, גם בוג'ה הלך לעולמו.

****

אחרי כעשרים שנים של קיום סדר טו בשבט באורטל, בשנתיים שעברו לא יכולנו לקיים אותו, בשל הקורונה. הסתפקנו בשילוב מִינִי סדר טו בשבט, בקבלת שבת מצולמת, שהעלינו בקבוצת הפייסבוק וקבוצות הווטסאפ.

סדר טו בשבט האחרון באורטל נערך לפני שלוש שנים. הנגנים בסדר היו גל ש' וגיא עמיר.

לפני מעט יותר משנה, גיא הלך לעולמו בטרם עת.

בסדר טו בשבט השנה, נזכור ונציין את זכרם של עזריה אלון, בוג'ה וגיא.

****

סדר טו בשבט הראשון שבוג'ה הנחה באורטל היה בשנת 2000. בסדר זה אירחנו את אלוני הבשן לסדר משותף. השנה, נחזור ונארח את אלוני הבשן.

הסדר ייערך ביום א' הקרוב, ערב טו בשבט, ב-20:00 במועדון.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏1.2.23

* דמה בראשו – אספסוף פרוע ומוסת יצא במחולות על דם הנטבחים בפיגוע בירושלים, תקף את צוות ערוץ 13 וצווח שצריך "לנטרל", כלומר לרצוח, את היועמ"שית בהרב מיארה.

אין מוסתים בלי מסית. המסית הוא הפרחח הכהניסט, השר לביטחון "לאומי", איתמר בן גביר. כדי לברוח מכישלונו בהגנה על אזרחי ישראל, כפי שהבטיח שיקרה אם רק יבחר, הוא סימן מטרה להסית נגדה את האספסוף הכהניסטי. המטרה שהוא סימן היא היועמ"שית.

אם הצרחות תתורגמנה למעשים והיועמ"שית תירצח – דמה בראשו של השר החוליגן, הפשיסט הגזען.

* מוסתי בן גביר – אספסוף פראי האדם שתקפו את גנץ וטרופר ואת ניידת ערוץ 13 הם מוסתי בן גביר. הם לא באו לכאוב את הטבח הנתעב. הם באו לחגוג אותו, לרקוד על הדם. הם למדו מבן גביר להגיע לכל פיגוע, לשלהב את היצרים. אלא שהפעם הוא אינו מסית אותם, כדרכו עד עתה, נגד הממשלה והשר לביטחון פנים, אלא נגד היועמ"שית, האופוזיציה והתקשורת.

מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שמגיע לנו שאיש נתעב ונקלה כזה, ראש כנופיה פשיסטית, חוליגן נאלח כזה, יהיה שר בכיר בממשלת ישראל?

* מילה טובה על בן גביר – מן הראוי לציין לזכותו של בן גביר, שבנאום ההסתה והתרת הדם של היועמ"שית, הוא לא נפנף בסמל שנתלש ממכוניתה.

* לא סגר שבת – השר הפרחח מתבכיין/מתפאר איך עזב את שולחן השבת, את הילדים והאורחים. אזרח בוכה על כתפיו וזה מה שהוא מספר לו ולכל מי שרק מוכן לשמוע וכך הוא פתח גם את הצהרת ההסתה והתרת הדם שלוחת הרסן שלו.

האיש שלא לבש מדי צה"ל יום בחייו וגם לא שירת שרות לאומי, אינו יודע מה זה לסגור שבת, או שתי שבתות רצופות, או שלוש או יותר. אינו יודע מה זה לבלות שבת או חג במארב, או על בט"שית. האיש, שכאשר בני גילו מסרו את נפשם על הגנת המולדת, עמד בראש כנופיה ביריונית, הפך דוכנים בשוק, נאבק בכוחות הביטחון והפריע להם במלאכתם, מספר על ההקרבה הגדולה שלו. ואו, הוא עזב את שולחן השבת.

שריך סוררים.

* ליקוי מאורות – צפיתי בהופעתו הראשונה של יועז הנדל כפרשן ערוץ 13 ברגשות מעורבים. מצד אחד, נהניתי לראותו ולשמוע את דבריו. חשוב מאוד שדבריו הנכוחים יישמעו ויגיעו לכל בית בישראל. אין ספק שתרומתו לדיון הציבורי לא תסולא בפז.

מצד שני, אני מודה שהבטתי בו בתסכול רב. מקומו של יועז אינו באולפן הטלוויזיה אלא ליד שולחן הקבינט הביטחוני-מדיני.

אנחנו נמצאים בתקופה של ליקוי מאורות. מצב שבו יועז הנדל אינו חבר קבינט ואילו החוליגן הכהניסט חבר בקבינט הוא הזוי. מה יש לכהניסט לתרום לקבינט? את ניסיונו כמנהיג כנופיית פרחחים ורעיונות ברמה של כנופיה?

ברור לי שזה מצב זמני. לא רחוק היום שבו הממשלה הרעה הזאת תקרוס אל תוך שקריה ומזימותיה. ממשלה שבמקום להילחם בטרור נלחמת במדינת החוק ובמערכת המשפט, אינה ראויה למשול והיא לא תאריך ימים. השאלה היא, מה המחיר שעם ישראל ישלם על הטירוף הזה.

* זאב זאב – בהספד שכתבתי על צביקה צמרת, סיפרתי שיאיר גרבוז, בחוצפתו, כינה אותו "פשיסט". את צביקה, איש המרכז, התגלמות המתינות, הוא כינה "פשיסט".

הזילות הזאת, של השימוש במושג פשיזם… בעימות בין בן גוריון ונאמניו לצמרת מפא"י בעקבות פרשת לבון (1963) הגדירה צמרת מפא"י את הקבוצה שפרשה – פשיסטים. בן גוריון עצמו כינה את ז'בוטינסקי ואת בגין פשיסטים. בגין מצדו כינה את בן גוריון פשיסט, בהפגנה נגד השילומים מגרמניה. גם יצחק שמיר ובנימין נתניהו כונו פשיסטים. שולמית אלוני אמרה שמוסוליני היה גאה בבוגי יעלון. בנט כונה "בניטו" (כמו בניטו מוסוליני).

השימוש הקל בהגדרת יריבים פוליטיים כפשיסטים, יצר את תופעת ה"זאב זאב". היום, כאשר כמו בסיפור הגיע זאב אמתי, ומפלגה פשיסטית גזענית מובהקת יושבת בממשלה והדוצ'ה שלה הוא השר לביטחון "לאומי", כבר לא מתרגשים.   

* מי אשם – לפני שבועות אחדים יצא גדעון לוי במאמר תמיכה נלהב בדברי התמיכה של ישראל פריי בפיגועים קטלניים נגד חיילי צה"ל, והסביר שפעולה נגד חיילים, להבדיל מאזרחים, אינה טרור ולכן היא מוצדקת.

טבח שבעת הישראלית בנווה יעקב לא כוון נגד חיילים. כמובן שזה לא מנע מלוי להצדיק אותו ולתמוך בו. "אין להם ברירה" כתב על המחבלים. ומי אשם בטבח? כמובן, מי ששלח את צה"ל לסכל פיגוע המוני באמצעות מעצר או הריגת המחבלים במחנה הפליטים בג'נין. את הפעלה הוא מגדיר "טבח". ומלבד זאת, מזכיר לנו לוי, הנרצחים הם מתנחלים בירושלים, וההתנחלות שלהם אינה חוקית. כלומר, הם בני מוות ואין למחבלים ברירה אלא לרצוח אותם. אגב, לא זכורה לי הסתייגות של המנוול הזה מרצח ישראלים שאינם "מתנחלים".

העיקר שהשוקניה החליטה לא לפרסם מאמרים של גדי טאוב. תמיכה נלהבת ברצח יהודים ועידודהּ, מצד לוי וחבריו לדבוקת שוקן, רצויה וחביבה.

* דגל הטבח – עשרות אלפי דגלי הלאום הונפו בהפגנה בקפלן. הם מבטאים את צבעה הכחול לבן של המחאה; מחאה ציונית על דמותה של המדינה היהודית.

ושוב הגיע קומץ פרובוקטורים עם דגל אש"ף; הדגל שבשמו נטבחו 24 שעות קודם לכן 7 מאחינו.

איני מקבל את האמירה שאין מה לעשות נגד הפרובוקטורים האלה. יש מה לעשות. מארגני ההפגנה צריכים להציב סדרנים, שמשימתם להוריד ולקרוע את הדגל הזה, מיד כשהוא מונף.

אני קובע זאת מניסיון. כך נהגנו אנו, ועד יישובי הגולן, בהפגנות שלנו במאבק של שנות ה-90. הסדרנים שלנו הונחו ליירט כל כרזה כהניסטית שתונף, ואף כרזה לא נותרה באוויר יותר משניות ספורות.

* הדחה לאלתר – יו"ר קיבוץ ראש הנקרה הוסיפה לתמונת הפרופיל שלה את דגל אש"ף. המעשה הנואל עורר סערה רבתי בקיבוץ והיא הסירה את התמונה.

אילו זה היה בקיבוץ שלי, הייתי תובע לאלתר את התפטרותה או פועל להדחתה (בלי קשר לאיכות תפקודה כיו"ר, גם אם היא היו"ר הטובה ביותר שיש, מבחינה מקצועית). דגל אש"ף הוא דגל השמדת ישראל, דגל הטרור נגד ישראל ונגד יהודים.

אילו מורי ורבי, חבר קיבוץ ראש הנקרה, יריב בן אהרון זצ"ל היה חי, הוא היה מת.

* הידברות בהובלת הנשיא – במאמר ב"הארץ" קרא לפיד לרפורמה במערכת המשפט, במהלך שהנשיא יוביל. הוא היטיב לכתוב שאין תוחלת למחאה שאינה מציבה אלטרנטיבה ותקווה.

דבריו חשובים. חשוב שהוא מתייצב מול הבייס שבז לפשרה, ומציג מולו גישה קונסטרוקטיבית. זהו גילוי ראוי ויפה של מנהיגות. וטוב שהוא מסכים בפומבי שיש צורך ברפורמה במערכת המשפט.

הבעיה היא, שהוא מדבר על הקמת ועדה חיצונית בהובלת הנשיא, שתיפגש עם נציגי הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון. אין לכך כל היתכנות. אף ממשלה לא תסכים למשחק שהיא אינה חלק ממנו. אכן, מי שצריך להוביל את המהלך הוא נשיא המדינה. אך זה צריך להיות מהלך של הידברות בין הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון, שבין השאר יוזמנו אליה להביע את עמדותיהם אנשי אקדמיה ומומחים.

* מילה טובה על הממשלה – לזכותה של הממשלה ייאמר, שהיא אינה מתעלמת מן המחיר הכלכלי הכרוך במהפכה המשטרית. להיפך, היא נערכת לקטסטרופה.

הנה, היא כבר מסמנת שעירים לעזאזל האשמים במחיר מעשיה. ובראשם, ראש האופוזיציה יאיר לפיד, ששר האוצר סימן אותו כאשם בקטסטרופה הכלכלית שעלולה להתרגש עלינו.

* בלי בקרה שיפוטית – אם הממשלה תחליט למנות אסיר המרצה את עונשו לשר בממשלה – גם על כך לא תהיה ביקורת שיפוטית, על פי חוק מגה-שחיתות החדש שממשלת הדי-9 רוקמת.

* מדינה מושחתת – הימים שבהם אנס סדרתי היה הנשיא, נוטל שוחד סדרתי היה ראש הממשלה, גנב היה שר האוצר, הרב הראשי נטל שוחד ושבעה נציבים במשטרה הודחו בשל עברות פליליות, היו ימים רעים וקשים לישראל.

אולם ישראל לא הייתה אז מדינה מושחתת, כיוון שהחברה הקיאה את המושחתים והוקיעה אותם.

מה שהופך מדינה למושחתת, הוא התייחסות הציבור לשחיתות שלטונית. היום, לאסוננו, ישראל הפכה למדינה מושחתת. ראשיה ושריה מושחתים וההמון נושא אותם על כפיו ומריע לשחיתותם. השחיתות שלהם מוגדרת כ"רצון הרוב". ממשלה מושחתת וקואליציה מושחתת מחוקקת חוקי מגה-שחיתות לחיזוק השחיתות והמושחתים, כולל חוקים פרסונליים שנועדו לאפשר לפושע מורשע סדרתי, לחזור לממשלה וכדי לצפצף על פסיקת בג"ץ בנוגע אליו. ממשלת השחיתות מובילה מלחמת חורמה נגד מדינת החוק, שנועדה לאפשר למושחתים להמשיך בשחיתותם, בטענה שהם מבטאים, בשחיתותם, את "רצון העם".

המחאה הציבורית נגד השחיתות וחבר המושחתים, היא התקווה של מדינת ישראל.

* תרבות של שוחד מיני – [נכתב טרם התפטרותו של חימי]. עו"ד חימי, ראש לשכת עורכי הדין וחבר הוועדה למינוי שופטים, מודה שביצע מעשה מגונה בוידאו בפני עו"ד שהייתה זקוקה להמלצתו למינויה לשופטת. מדובר במעשה זוועתי, החורג מעבר למעשה עצמו של האיש עצמו. כאשר מחברים זאת לשוחד המיני של אתי כרייף לאפי נווה, קודמו של חימי בתפקיד, הדבר מצביע על תרבות קלוקלת, תרבות של שוחד מיני בארגון. אם זה מה שמשותף לשני היריבים המייצגים כל אחד תפיסה מנוגדת – זה אומר משהו על הארגון.

על חימי להתפטר מיד, ואם לא יעשה כן, יש להדיח אותו לאלתר ולפתוח בחקירה פלילית.

אמנם הדרישה הזאת נשמעת מגוחכת, כאשר שולטת בישראל ממשלת שחיתות, ראש הממשלה עם שלושה כתבי אישום חמורים ביותר, פרי חקירה יסודית ומעמיקה, והממשלה מתנקשת שוב ושוב בחוק יסוד הממשלה כדי לתפור לפושע סדרתי את הדרך להמשיך לכהן בה. ואף על פי כן, אין מקום לפשרה בנדון. גם בימים הקשים שבהם ממשלה מושחתת מושלת בישראל, והדוגמה האישית היא דוגמה של עבריינות, אסור לנו, האזרחים, להשלים עם עבריינות ושחיתות בכל מקום שהיא נמצאת. זה חלק מהמאבק למען טוהר המידות בישראל.

* הראה את הדרך לנתניהו – התפטרותו של עו"ד חימי מובנת מאליה. לא היה לו מנוס אלא להתפטר.

כך בדיוק צריך היה לנהוג נתניהו, שבניגוד לחימי, שאפילו לא נפתחה חקירה בעניינו, הוא כבר עומד לדין על אשמות חמורות מאוד. כך בדיוק צריך היה לנהוג דרעי, שכבר הורשע בדין.

טוב לראות שלמרות הנורמות של ממשלת השחיתות – השחיתות לא חלחלה לכל שדרות החברה הישראלית, ועדין קיימים בתוכנו נוגדנים לשחיתות. עדין יש בתוכנו איים של הוקעת  מי שסרחו ודרישה מהם להתפטר.

* פרקטיקה ביביסטית – טענתו של עו"ד חימי על רדיפה על רקע פוליטי, היא פרקטיקה ביביסטית מובהקת.

אבל האמת היא שנתניהו לא המציא את זה. גם לאולמרט הייתה תאוריית קונספירציה הזויה דומה, על הימין הקיצוני שחבר למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט בקשירת קשר לסכל את השלום העולמי שהוא כמעט הביא.

ההבדל הוא שהסביבה של אולמרט בעטה בו, בעוד תאוריית הקונספירציה ההזויה של נתניהו נישאת בפי המוני חסידים שוטים.

* בשם השוויון – שר החינוך יואב קיש אמר בדיון בוועדת הכספים, שמשימתו המרכזית כשר החינוך היא הגדלת תקציבי החינוך החרדי. ודוק, אין כוונתו לחינוך הממלכתי חרדי, אלא לחינוך העצמאי החרדי. וכפי שעוכר המשפט לוין טוען שמטרת המהפכה שלו היא לחזק את מערכת המשפט, וכפי שעוכר התקשורת קרעי טוען שהוא רוצה להחריב את השידור הציבורי למען חופש הביטוי, כך קיש טוען שהוא עושה זאת למען השוויון.

איזה שוויון צריך להיות בין חינוך ממלכתי, לבין חינוך של מגזר הבוחר לא להיות חלק מן הממלכה? לדעתי, חינוך פרטי לא צריך לקבל אפילו אגורה מהמדינה. שההורים יבחרו אם לשלוח את ילדיהם לחינוך ממלכתי חרדי, שעליו ורק עליו צריך לחול חוק חינוך חינם, או לממן מכיסם חינוך פרטי. הרי החינוך העצמאי, בעצם עצמאותו, בוחר לא להיות חלק ממערכת החינוך של המדינה, בשל עמדתו השלילית כלפי המדינה (למעט עמדתו החיובית כלפי כספיה).

איזה שוויון בין מערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה לשרת את המדינה במסירות נפש למערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה להשתמטות? איזה שוויון בין מערכת חינוך שמספקת לתלמידים כלים להיות אזרחים תורמים ומועילים, למערכת חינוך שמונעת מתלמידיה את הכלים שיאפשרו להם להיות אזרחים תורמים ומועילים?

אילו אמר השר שבשם השוויון הוא יתגבר ויחזק את החינוך הממלכתי החרדי, כדי שיהווה אבן שואבת לילדים החרדים, הוא היה ראוי לשבח ולברכה.

* חוק יסוד: השתמטות – ההפטרה שנקרא השבת, שבת שירה, מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים ומנדים אותו ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא".

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים. וכעת יש המנסים להגן עליה בחוק יסוד. חוק יסוד: לימוד תורה, הוא נקרא בכיבוסית. נכון יותר לכנותו חוק יסוד: השתמטות. ואולי דווקא חוק יסוד: חילול השם.

* השמאל האמוני – בשבוע שעבר נערך כנס יסוד של השמאל האמוני; ארגון של דתיים וחרדים שמאלנים, בהשתתפות 700 איש.

עמדותיהם – רחוקות מעמדותיי, אבל אני שמח על ההתארגנות. אני חושב שהיא נושאת בשורה לחברה הישראלית בכלל ולציבור הדתי בפרט.

צביעת כל הציבור הדתי בצבע פוליטי אחיד, רעה לחברה הישראלית ולחברה הדתית. גיוון אידיאולוגי ופוליטי בציבור הזה, טוב לחברה הישראלית כחברה מגוונת ופלורליסטית.

אם יש רק קוטב אחד לציבור הדתי, פירוש הדבר הקצנה הולכת וגוברת בכיוון הימני, החרדי, הלאומני והביביסטי. טוב שהחברה הזו תאוזן בקוטב נגדי. בחברה דו-קוטבית יש רצף דעות. כשיש רצף דעות, יש מרכז, יש מתינות, יש הבנה למורכבות.

אנשי השמאל האמוני מאמינים ופועלים לאור ערכים יהודיים. הם אמנם מבודדים ערכים מסוימים ומבליטים אותם באופן בלתי פרופורציונלי, על חשבון ערכים אחרים, אבל גם הקוטב האחר עושה זאת, בערכים אחרים. גם מהבחינה הזו, חברה דו-קוטבית עשויה ליצור רצף מגוון של שילוב בין הערכים האלה. המגוון הזה יציג מורכבות, והמורכבות הזו חשובה וברוכה.

תרומה נוספת של השמאל האמוני היא לשמאל הישראלי. עצם קיומו של שמאל אמוני, עשוי למתן את המגמות בשמאל של התרחקות מהיהדות, של שנאת הדת ושל שנאת דתיים.

* שקדיה – איזה עץ נקרא כל השנה בזכר ויום בשנה בנקבה?

מדי שנה אני מנחה סדרי טו בשבט, ותמיד חד את החידה הזאת. התשובה היא שקד, שרק בט"ו בשבט נקרא שקדיה, בשל שירו של דושמן "השקדיה פורחת".

כך סיפרתי גם בסדר אזורי שהובלתי בקיבוץ דן בתשע"א, 2011. ידידי ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, באותם ימים יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, שנכח בסדר על פי הזמנתי, ניגש אליי לאחר סיומו, וסיפר לי שלא הייתה זו סתם הבלחה של דושמן. הייתה זו הצעה של ביאליק. ביאליק הציע להבחין בין שם העץ לשם הפרי שהוא נושא. למשל, עץ הדובדבן – דובדבניה. עץ השקד – שקדיה וכן הלאה.

ואכן, בשירו "קומי צאי" כתב ביאליק "הדובדבניה הלבינה".

… ומאז, בכל סדר טו בשבט, אחרי שאני חד את החידה, אני מספר את גרסתו של צמרת.

אגב, עץ השקד מופיע תחת השם שקדיה בשיר נוסף – שירו של מרדכי זעירא (מילים ולחן) "הודיה", שנפתח במילים "ליווית אותי, ארצי, בלובן שקדיה".

          * ביד הלשון

אל תגיד נגיד – פרק בטור של יוסי ורטר ב"הארץ", שעסק באזהרת נגיד בנק ישראל מפני ההשלכות הכלכליות של המהפכה המשטרית ובמתקפה הפרועה על הנגיד, קיבלה את הכותרת "אל תגיד נגיד".

הכותרת לקוחה מהמערכון של "הגשש החיוור" "שיח טבחים".

הטבחים הוותיקים, "מארבעים ושמונה", פסח (פולי) וינואר (שייקה), לועגים לרס"ר המטבח הצעיר, "מששת הימים", המכונה בשל כך "ששת" ובשם החיבה "ששתוניניו" (גברי).

הם מרבים בעלילות גבורה מארבעים ושמונה, והוא מנסה לספר להם ש"גם אצלנו בששת הימים… גם לנו היו מקרים בששת הימים".

ינואר: נגיד.

ששת: אל תגיד נגיד.

ינואר: אני אגיד נגיד.

ששת: אתה לא תגיד נגיד.

פסח (בצעקה): הוא יגיד נגיד!

* "חדשות בן עזר"

איש מופת

המחנך וההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, הלך לעולמו. בן 78 היה במותו.

צביקה צמרת היה דמות מופת. התגלמות המושג מלח הארץ. התגלמות ארץ ישראל היפה.

הוא היה ציוני שכל חייו שליחות ציונית. החל את פעילותו כמדריך ופעיל בנוער העובד, ומטעם התנועה התגייס לנח"ל, לגרעין לקיבוץ האון, שהיה אז יישוב ספר, תחת תותחי הסורים על הגולן. לאחר לימודיו האקדמיים ירד, או בלשונו – עלה לנגב. ישב בירוחם ובשדה בוקר. בגיל 26 ניהל את בית הספר מקיף שדה בוקר והיה למנהל בית הספר הצעיר ביותר בתולדות המדינה. ב-1974, לאחר הטבח בקריית שמונה והתקפות הקטיושות עליה, עלה צביקה לקריית שמונה והיה מנהל בית הספר "דנציגר". אני מכיר אחדים מתלמידיו, שעד היום רואים בו מורה לחיים ושמרו עמו על קשר במשך חמישים שנה. רבים מהם הלכו בדרכו, דרך השליחות בתחומים שונים ובהם החינוך. רבים מהם השתתפו בהלווייתו. בימים הקשים של המתח החברתי והעדתי בין ערי הפיתוח והקיבוצים, עבר צביקה עם משפחתו לבית שמש, שם חי שנים רבות. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה הוא עבר לאפרת שבגוש עציון. 6 פעמים יצא לבריה"מ לשליחות חינוכית מחתרתית מטעם "נתיב". הוא היה אדם של "הנני", היכן שיש צורך לאומי – שם הוא נמצא.

צביקה היה מחנך דגול, מרצה מצוין במוסדות אקדמיים, היסטוריון, סופר ועורך. גולת הכותרת של מפעלו החינוכי והאקדמי, היה ניהול יד בן צבי במשך 28 שנים, שבהם הפך את המרכז למוסד מפואר ולו הוצאת ספרים מפוארת. הוא היה מעורב מאוד בכל ספר שהוציא המוסד, ורבים מהם הוא ערך בעצמו. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה של ארץ ישראל, של עם ישראל ובעיקר של הציונות ומדינת ישראל.

צביקה היה איש של אהבת ישראל. אהבת ארץ ישראל. אהבת עם ישראל. אהבת התרבות היהודית. איש מתון בדעותיו ובנועם הליכותיו, שידע לסול מסילות אל לב ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והמגזרית בחברה הישראלית. הוא היה אמן הפשרה, ומאמין בפשרה המושגת מתוך הידברות ומתוך רצון להגיע להסכמות, בין חלקי החברה הישראלית. הוא העדיף תמיד את ההסכמות, על פני הכרעה פוליטית או משפטית, שתמיד היא כוחנית ויש בה מנצחים ומפסידים, ובעצם רק מפסידים. ואילו בהידברות ניתן להגיע להסכמות שהכל מנצחים בהם.

הוא עמד בראש ועדת צמרת שהצליחה לגבש פשרה בנושא כביש בר-אילן, שבמשך שנים היה מוקד למהומות אלימות בשבתות. אף אחד לא האמין שניתן להגיע להסכמות. צביקה הצליח. הוא היה גאה בהסכמות ובכך שהן יושמו בשטח והחזיקו מעמד עשרות שנים. בעיניו, ועדת צמרת לא הייתה רק ועדה לסוגיית כביש בר-אילן, אלא אב טיפוס להסכמות בין חילונים ודתיים בישראל. הוא תמך מאוד באמנה שחתמו חברתו הקרובה רות גביזון והרב מדן, בנושאי דת ומדינה ברשות הציבור בישראל. הוא השתתף בקבוצה שעיצבה את אמנת כינרת ליצירת מכנה משותף בין הזרמים השונים בחברה היהודית-ישראלית. כמעט בכל פורום שעסק בחיבורים ובפשרות בחברה הישראלית, הנוכחות שלו הייתה מובנה מאליה. מי ייתן ותקום מין ועדת צמרת דומה ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה בין הצדדים למחלוקת.

הוא לא היה ימני ולא שמאלני, לא דתי ולא חילוני. ואולי נכון יותר לומר שהוא היה ימני ושמאלני, דתי וחילוני. היה בו מהכל. ולכן הוא ידע להתחבר לכל הזרמים. ההגדרות הללו קטנות עליו. הוא היה מעליהם. ההגדרה שלו הייתה יהודי וציוני.

הוא היה איש מרכז בכל ישותו ובמהותו. לא מרכז של רִיק, של חוסר אידיאולוגיה, אלא מרכז מתוך אידיאולוגיה, אידיאולוגיה של מתינות, שהלמה את אופיו המתון. הוא אהד מפלגות מרכז כמו מימ"ד והדרך השלישית.

בשלהי שנות התשעים הוביל צביקה ניסיון להקים מפלגת מרכז גדולה, שתכלול את הדרך השלישית, ישראל בעליה (שרנסקי), מימד, גורמים מתונים בליכוד כמו דן מרידור וגורמים ניציים במפלגת העבודה. מי שאמור היה להנהיג את המפלגה היה אלוף (מיל') מתן וילנאי, שזה עתה השתחרר מצה"ל (עוד לא היה אז צינון). הוא הקים את קבוצת ירוחם (כיוון שהכנס הראשון שלה היה בירוחם). למגינת לבו, ערב בהיר אחד מתן וילנאי התראיין ב"שיחת ועידה" עם ניסים משעל, שבה הכריז על הצטרפותו למפלגת העבודה, והביע בה בנחרצות עמדות שונות לחלוטין מאלו שהביע באותה נחרצות עד אותו בוקר. צביקה הסיק שהפוליטיקה אינה הזירה המתאימה לו.

הוא הפך את קבוצת ירוחם לקבוצה של אנשי מעשה ורוח מכל רחבי הארץ, מכל שדרות הציבור ומכל הזרמים והגוונים של החברה; שמתכנסת אחת לכמה שבועות לסיור במקום אחר בארץ, חוקרת אותו ונחשפת מצד אחד לחצר האחורית של החברה הישראלית ומצד שני ליוזמות של חלוציות וחדשנות חינוכית, חברתית, התיישבותית, אקולוגית וכלכלית מעוררת תקווה. לאורך שלושים שנות הקבוצה, אין אבן בחברה הישראלית שהיא לא הפכה. זו קבוצה שלא הייתה אמורה לעשות ולפעול אלא ללמוד ולהכיר, אך כיוון שהורכבה מאנשי מעשה רבים, הביקורים הניבו הרבה יוזמות ומיזמים ושיתופי פעולה שחבריה יזמו עם האנשים במקומות שבהם ביקרה.

נהגתי לכנות את צביקה "אחרון המפא"יניקים" והוא קיבל את הכינוי כמחמאה. הוא היה בעיניי סמל הממלכתיות, החלוציות, החברתיות, המתינות; שילוב של אידיאולוגיה ופרגמטיזם. הוא חתר לצדק חברתי ולשוויון. הוא ראה בפערים בחברה הישראלית איום קיומי וביטחוני ונהג לומר שלא לאורך זמן ניתן יהיה להושיב בטנק אחד את בנו של מי שאינו גומר את החודש עם בנו של טייקון. זה יתפוצץ לנו בפנים, חזר והתרה שוב ושוב.

צביקה כאב את הבורות ביהדות, בהיסטוריה יהודית ובציונות והיה ביקורתי מאוד כלפי משרד החינוך וספרי הלימוד בנושאים הללו. כאשר נבחר ליו"ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, תחת השר סער; תפקיד של האחראי על תכניות הלימוד, הוא פעל ליהודיזציה וציוניזציה של מערכת החינוך. על כך הפך לאויב של עיתון "הארץ". אור קשתי, ראש דסק החינוך בשוקניה, הוביל מסע הסתה מקראטיסתי נורא נגדו. לא פחות ממאתיים מאמרים, כתבות וידיעות התפרסמו ב"הארץ" בגנותו, מתוך רצון לסכל את המגמות הפדגוגיות שלו. הוא הוצג כאיש ימין קיצוני, פשיסט וכז'דנוביסט. לא היה מרחק גדול יותר בין האיש המתון הזה לדמוניזציה שעשה לו "הארץ". צביקה לקח קשה מאוד את מסע ההסתה.

כשניהלתי את מרכז "יובלים" בגליל העליון, נהגתי לערוך מדי תשעה באב כנס "הלילה לא לומדים תורה", בשיתוף עם כנס שדרות לחברה. ב-2011 ערכנו את הכנס במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה. הזמנו את צביקה צמרת ואת יאיר גרבוז לשאת דברים. ימים אחדים טרם האירוע, הודיע לי גרבוז שהוא מבטל את השתתפותו, כי אינו מוכן להופיע לצד הימני הקיצוני הזה. הדברים חרו מאוד לצביקה. הוא סיפר לי שגרבוז והוא היו חברים טובים וגרו יחד, אם איני טועה באיזו קומונה של הנוער העובד, כמדומני. והנה, אדם שהכיר אותו, ידע איזה איש מתון הוא, הוסת כך עד כדי החרמתו.

צביקה היה איש של אנשים. איש נעים הליכות וחביב. הייתה לו רשת מפוארת של חברים ומקורבים בכל רחבי הארץ ובכל חלקי החברה. הוא היה איש של חיבורים. קבוצת ירוחם הייתה בראש ובראשונה קבוצה של חיבורים אישיים בין חבריה, שמזווג הזיווגים ביניהם היה צביקה. בכל מקום בארץ היה לו האיש שלו. זכיתי, והייתי האיש של צביקה בגולן. בכל פעם שהגיע לאזור הוא הודיע לי יום יומיים קודם לכן, ותמיד נלוו אליו איש או שניים שהוא רצה להכיר בינינו. יום אחד התקשר וביקש ממנו ללוותו בסיור בצפון הגולן וביקש שנבקר בנמרוד, כי הוא מעולם לא היה שם. הצטרף אליו לסיור ברק בן אליעזר מי שעד זמן קצר קודם לכן היה מפקד יחידת תלפיות ועמד להצטרף למשטרה לתפקיד בכיר . מדי פעם, לפני פגישות של קבוצת ירוחם, הוא ביקש ממני לאסוף טרמפיסט ממקום זה או אחר בגליל. הבנתי שלא הטרמפ מעניין אותו, אלא הרצון שלו להכיר ביני לבין האיש שחיבר אותי. בזכות צביקה, זכיתי להיכרות עם אנשים נפלאים, ובהם עדינה בר שלום, שמואל סלבין, נחום ברוכי, הרב פרומן, טובה אילן, מוטקה נאור, אמר נסראלדין – מייסד הדרוזים הציונים, שמחה גולדין (שנים לפני נפילתו של הדר), במבי ויאיר שלג ועוד רבים וטובים.  

ההיכרות בינינו החלה לפני למעלה מ-25 שנה, כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה וכחבר בהנהגת הדרך השלישית. ככל הזכור לי, הכיר בינינו פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה ובאותם ימים ח"כ מטעם הדרך השלישית. נפגשנו מאז באירועים שונים של התחדשות יהודית וכמובן בקבוצת ירוחם. הוא שיתף אותי בכמה מן היוזמות להן היה שותף.

כשעוד ניהל את יד בן צבי, זימן אותי לפגישה. בפגישה הוא הציג לי כמה ספרי לימוד באזרחות ובהיסטוריה, והציג בכאב ובבושה את הרמה הנמוכה שלהם ואת הבורות שהם מנחילים בציונות וביהדות. ואז הטיל את הפצצה – הוא בחר בי לכתוב ספר לימוד במגמה הפוכה. מי שמכיר את צביקה יודע, שקשה מאוד לסרב לו. וההצעה החמיאה לי מאוד. אך בסופו של דבר השבתי בשלילה, כיוון שהיענות לבקשתו הייתה כרוכה בעזיבת התפקיד שכה אהבתי – מנהל מתנ"ס הגולן.

שיחתנו האחרונה הייתה עשרים יום לפני מותו. הוא התקשר אליי בעקבות מאמר שכתבתי בנושא ייהוד הגליל. הוא סיפר לי ששלח את המאמר ליהורם גאון, שהוא ייעץ לו בתכניתו השבועית בגל"צ. הוא סיפר לי שיהורם עתיד לדבר על הנושא בתכניתו באותו שבוע ואולי ירצה לשוחח אתי לפני כן. לא שוחחנו גם שכחתי להאזין לתכנית.

ימים אחדים לאחר מכן, מעד צביקה ונחבל קשות בראשו. הוא אושפז ובלילה בין יום ראשון לשני, נפטר.

צביקה היה תלמידו המובהק של פרופ' אליעזר שבייד וידידו הקרוב. פרופ' שבייד נפטר לפני שנה בדיוק. וכעת נפטר צביקה צמרת. מי ימלא את החלל הענק שהם השאירו?

צביקה גילם בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

חשתי קרבה רעיונית וקרבת נפש לצביקה.

יהי זכרו ברוך!

* "חדשות בן עזר", "שישי בגולן"

האישה שאתי / דיוויד ברוזה

פינתי השבועית ברדיוטק, 30.1.23

שירים מסוימים נקשרים אצלנו לחוויות שחווינו, למקומות שהיינו בהם, לנערה שבילינו אתה. השירות הצבאי הוא חוויה אינטנסיבית מאוד ומיוחדת, ולא מעט שירים נקשרים אצלי לחוויות צבאיות, בסדיר ובמילואים.

השיר "האישה שאתי" ושאר שירי התקליט "האישה שאתי", מחזירים אותי תמיד למוצב "גפן" ליד הכפר עמיק בבקעת הלבנון. "גפן" היה המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, מוצב הקצה מול האויב. חוויתי שם תעסוקה מבצעית בת שלושה חודשים, קשה ועקובה מדם. התקופה הזו חרוטה היטב בזיכרוני. פס הקול של התעסוקה הזאת היה "האישה שאתי", בפי דייוויד ברוזה.

זה היה לפני ארבעים שנה בדיוק. שירי התקליט כולו, ובראשם שיר הנושא, היו להיט היסטרי באותה תקופה. זהו אחד התקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים – קרוב לרבע מיליון עותקים. בתוך כשבוע לאחר צאתו, הוא כבר הגיע לאלבום פלטינה, כלומר מכר 40,000 עותקים. הרדיו לא הפסיק לנגן את שיריו. ועד היום, כאשר אני שומע את השירים האלה, אני נזרק לשנת 1983, למוצב "גפן".

בתקליט 9 שירים. 8 מהם שירים ספרדיים מקוריים שיהונתן גפן תרגם, והשיר התשיעי, "רומבה", הוא שיר בסגנון ספרדי, שיהונתן גפן כתב את מילותיו למנגינה של דיוויד ברוזה. מבין השירים אזכיר את "האישה שאתי", "סיגליות", "בנהר של סביליה", "כמו שאת" ו"טיו אלברטו".

דיוויד ברוזה נולד בישראל, אך נעוריו עברו בספרד, בשל שליחות של אביו. המוסיקה והתרבות הספרדית שבתוכה חי בתקופה הפורמטיבית הזו השפיעה עליו מאוד. ברוזה היה נער מוזיקלי מאוד, שלצד היותו שחיין, אלוף מדריד בשחיה בסגנון חתירה, הוא שר וניגן, הקים להקה ובגיל 14 הופיע עם להקתו בפני מלך הממלכה הקטנה פַּאטוֹנֶס שמצפון למדריד.

הלהיט הראשון של ברוזה היה שירו של יהונתן גפן "יהיה טוב" ומאז הם הרבו לשתף פעולה, ברוזה השתתף במופע של יהונתן גפן "שיחות סלון", בתקליט והמופע "הכבש ה-16" ובמופע המשותף שלהם "דוד ויהונתן". התקליט "האישה שאתי" הוא תוצר של שיתוף הפעולה הזה.

מספר דיוויד ברוזה: "עבדתי על שירים עם יהונתן גפן, שמאוד מאוד התעקש שאני אתרגם לו את השירים שאני שר לעצמי לפני הופעות, על מנת להכניס את עצמי למוזה של ההופעות, לפני שאני שר את 'יהיה טוב' או את 'סניוריטה', או שירים אחרים של אותה תקופה. אז הייתי שר לעצמי את השירים האלה. הוא (גפן) אמר על מה אתה כל-כך מתרגש. תרגמתי לו מילה במילה, וככה שיר, שיר, שיר, עברנו על כל השירים האלה, ותרגמנו אותם. נהיה לנו פשוט אוסף שירים".

השיר "האישה שאתי" הוא שיר של אדם מאוהב, המספר על אהבתו הגדולה, אהובתו, האישה שאתו, שעמה בחר לחיות למרות התנגדותם של הוריו והלעג של סביבתו. משפט אחד בשיר עורר סערה: "אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי;

החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים – על הכל ויתרתי". זיונים – ברדיו? לא יעלה על הדעת! המילה צונזרה, ובקול ישראל וגל"צ הושמע פיפס במקומה. מיותר לציין שלא היו לשיר ולתקליט יחסי ציבור טובים יותר מאותו פיפס, שהפך את השיר לשיחת היום. כעבור שנים אחדות הוסר הפיפס, ודומני שהכל יסכימו שזה שיר אהבה תמים וזך.

ארבעים שנה! כמה שהזדקנו…

האישה שאיתי אינה מתעקשת

לרחוץ את גופה בבריכה מקודשת

היא לא בשבילך, כך אימי ממלמלת

ואבא אומר שרזה היא כמו שלד

אבל היא אמיתית יותר מכולנו

זו אהבה כמו בזמנים לפני שנולדנו

רק אני יודע

האישה שאיתי אינה מתעקשת

שבכל לילה אקטוף לה עוד ורד

האישה שאיתי היא פרי גן העדן

בנשמתי כמיתר היא רועדת

החברים הם עושים לה עיניים

והאויבים מרימים שתי ידיים

היא תעטוף אותי רכה ומבושמת

ואחר כך בגופה אותי היא מחממת

ואני לוחש לה

האישה שאיתי היא פרי גן העדן

מחליקה על פני כמו מים על אבן

לאישה שאיתי כל כולי התמכרתי

והיא גם זרעה בשדות שחרשתי

בבוקר אני מתעורר רק אליה

בחושך אני מגשש אל שפתיה

אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי

החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים

על הכל ויתרתי

מסכן חואניטו

לאישה שאיתי כל כולי התמכרתי

אך אל תגלו לה את מה שאמרתי

צרור הערות ‏29.1.23

* אנו מנצחים – 400 פיגועים סוכלו ב-2022. הטבח בנווה יעקב מבהיר לנו את משמעותה של פעילות צה"ל וכוחות הביטחון מדי לילה ביהודה ושומרון – חייהם של מאות ואלפי ישראלים ניצלו בזכות פעילות זו. כל אותה התבכיינות על הקלגסים שחוטפים פלשתינאים בלילות – היא תיאור מסולף של ההגעה אל המחבל במיטתו לפני שיגיע לבית כנסת או בית ספר או גן ילדים או מסעדה ויבצע טבח המוני.

31 מחבלים נהרגו בפעולות ביהודה ושומרון מראשית ינואר. הטבח שביצע מחבל אחד מעיד על המשמעות של ניטרול 31 מחבלים לפני הפיגוע.

גם הפעילות המוצלחת ביותר אינה יכולה להבטיח 100% הצלחה ולמרבה הכאב יש מחבלים שאיננו מצליחים להגיע אליהם לפני הפיגוע. השאיפה צריכה להיות 100%. יש לתחקר כיצד חמק אותו מחבל את הרדאר המודיעיני ולהפיק לקחים. אך אין מקום להלקאה עצמית.

אין מקום להטחת האשמות בממשלה, כפי שלא היה מקום להטחת ההאשמות בממשלה הקודמת. אני בטוח שלא נראה הפעם את פסטיבלי המחולות על הדם שהובילה האופוזיציה הקודמת.

ארץ ישראל נקנית בייסורים. המאבק בן 150 השנים על הארץ כרוך במחיר דמים כבד. אבל אנו מנצחים – ובגדול. איפה אנחנו נמצאים ואיפה הם…

מי שמוכרים מקסמי שווא על חיסול הטרור ב"זבנג וגמרנו" חוטאים בדמגוגיה. זו מלחמה ממושכת, שאנו חייבים לנצח בה ואנו מנצחים בה וננצח בה. גם בלילה קשה של טבח נורא, עלינו לזכור זאת.

יהי זכרם של הנרצחים בטבח – ברוך!

* היכונו לפשקוויל – אזרחים חמושים ירו במחבל שביצע את הפיגוע בעיר דוד ופצעו אותו.

המחבל היה בן 13.

ככה נראה אקיבוש – הם יורים בילדים.

צפו לפשקווילים של גדעון לוי ברוח זו.

* החוליגן ממשיך להסית – לכל זירת פיגוע עד כה, מיהר ראש הכנופיה הכהניסטית ופצח בפסטיבל מחולות על הדם, תוך שהוא מסית נגד הממשלה ונגד השר לביטחון פנים. עכשיו יש לו בעיה להסית נגד הממשלה ובוודאי נגד השר לביטחון "לאומי". אז הוא מסית נגד היועמ"שית. והפעם זה מסוכן יותר, כי זו הסתה של שר בממשלה.

אחרי ההסתה הפרועה של השר הפרחח, חובה להצמיד בדחיפות אבטחה על היועמ"שית.

חוליגן כהניסט נקלה, פשיסט וגזען. היותו שר בממשלת ישראל – כתם על תולדות העם היהודי.

* בן גביר בכאפיה – מפגינים כהניסטים בירושלים צווחו "בן גביר חלש מול חמאס". או-טו-טו נראה תמונות שלו עם כאפיה. אני מודה שאני שמח לאידו. הוא חינך את האספסוף הכהניסטי, שדמגוגיה גזענית פשיסטית צווחנית היא הדרך להילחם בטרור. פתאום מוטלת עליו אחריות ומתברר שהרבה יותר קל להנהיג כנופיה כהניסטית מלהתמודד עם אחריות.

עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.

(הערה זו נכתבה ביום חמישי, יום לפני הטבח בנווה יעקב).

* שוברים גלים – כל הכבוד לצה"ל וכוחות הביטחון על הפעולה המוצלחת בג'נין! כל הכבוד לממשלה שממשיכה את מבצע "שובר גלים"!

* למי מועיל התאום הביטחוני – התיאום הביטחוני עם הרש"פ אינו נובע מכך שאש"ף הפך לארגון של חסידי אומות העולם, שונא טרור ואכפת לו מחיי יהודים. הוא נובע מהבנתם שטרור כפי שהיה לפני מבצע "חומת מגן" ותגובה ישראלית כדוגמת "חומת מגן" תמוטט את הרשות. אם יפסק התיאום, הפלשתינאים ייפגעו מכך יותר מאתנו. לכן, איני מתרשם מהאיום הפלשתינאי, החוזר על עצמו בכל פעם שהם צריכים לשחרר בדעת-הקהל שלהם קצת לחץ.

על מה הם מלינים? על שצה"ל סיכל פיגוע המוני במרכז הארץ בפעולתו בג'נין? הרי אילו הרש"פ הייתה ממלאת את חובותיה על פי ההסכמים עם ישראל, לא היה צורך בפעולת צה"ל. אולם הרש"פ איבדה את ריבונותה במחנה הפליטים ג'נין, ולכן אין שם תיאום ביטחוני. אין לנו מנוס מלהגן על אזרחי ישראל בפעולות יזומות, בוודאי בג'נין.

* תרומה ממשית לביטחון – הח"כהניסט צביקה פוגל תקף את שר הביטחון גלנט בעקבות התקפות חיל האוויר ברצועת עזה. הוא הגדיר זאת בלעג "הפצצת נדל"ן" במקום להרוג מחבלים.

הנדל"ן הוא מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות. הפצצת מפעל כזה תורמת לביטחון לאין ערוך יותר מסיפוק תאוות הגולגלות של הח"כהניסט.

* איש מבולבל – כותב רוגל אלפר: "הערבים אזרחי ישראל הם פלסטינים. בני אותו עם פלסטיני המתגורר בגדה, במזרח ירושלים ובעזה והנאבק בכיבוש. הם מקיימים עמם קשרים משפחתיים, חברתיים וכלכליים ענפים. הם בני עם אחד, אף שהופרדו לאחר הקמת המדינה. בדיוק כשם שגרמנים במערב גרמניה ובמזרח גרמניה היו בני עם אחד גם לאחר שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה. ולראיה, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם הם דרשו לשוב ולהתאחד בהקדם האפשרי בישות מדינתית אחת, שמשקפת את אחדותם הלאומית. זה נכון גם לגבי הפלסטינים. לא גדר, לא קו ירוק, לא קלגסי צה"ל ולא שב"כ/שטאזי יצליחו להפריד ביניהם. הפלסטינים אזרחי ישראל מזדהים עם אחיהם בגדה. זה לא ישתנה לעולם. שום חוק לא ישנה זאת. פלסטינים ישראלים ימשיכו להזדהות עם גוב האריות".

ואני תמה, איפה אותה הערצה ללאומיות נעלמת כאשר מדובר בלאומיות היהודית? למה הוא בז לה כל כך? כאשר אלפר מצהיר שאינו יהודי ושאין שום קשר בינו לבין יהודי בחו"ל (הם לא אותו עם, יהודים הם דת והוא חסר דת וכו'), הוא מתנכר ללאומיות ומדבר על אזרחות ומסביר שהסולידריות שלו היא אזרחית. ערבים ישראלים הם שותפיו לאזרחות בניגוד ליהודים אמריקאים, למשל, שאין לו שום קשר אתם.

ולמה זיקה של אזרחי ישראל הערבים ללאום שלהם כל כך מובנת מאליה בעיניו בעוד הוא בז מעומק נשמתו לזיקה של אזרחי ישראל היהודים ללאום שלהם ולבני עמם באשר הם? למה הוא מדבר בכזו ערגה על ההזדהות "עם אחיהם" ובכזה זלזול לדיבור בין יהודים על "אחים". לא רק עם אחינו בחו"ל, גם יהודים ישראלים. כמה קולמוסים הוא שבר בפשקווילי לעג למושג "אחים" כאשר מדובר ביהודים, ובאיזו קלות הוא מדבר על אחים, כדי להצדיק את תמיכתם של ערבים ישראלים בטרור. אגב, הוא מזדהה עם המחבלים ועם הפיגועים בלי להיות אח שלהם.

איש מבולבל ולא קוהרנטי. אני די מרחם עליו, למען האמת.

* שם קוד להשמדת המדינה היהודית – עזמי בשארה התנגד בתוקף לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולקיומה של מדינת ישראל. לעמדתו האנטישמיות הוא המציא סלוגן מכובס – "מדינת כל אזרחיה".

אין מדינה דמוקרטית שאינה מדינת כל אזרחיה. גם מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה. אין שום סתירה בין מדינת לאום להיותה גם מדינת האזרחים. כפי שמדינת לאום איטלקית, למשל, היא גם מדינתם של כל אזרחי איטליה, כך גם מדינת הלאום של העם היהודי היא גם של כל אזרחיה. אדרבא, המדינה היחידה במזרח התיכון ששייכת גם לאזרחים ערבים היא ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. הדמגוגיה המתוחכמת של בשארה, היא השימוש בסיסמה הזאת כשם קוד לחיסול המדינה היהודית. והסלוגן הדמגוגי הזה תפס. עובדה, עד היום הסיסמה הזאת מככבת במחלוקת הציבורית מצד תומכים ומתנגדים. יש התוקפים את ישראל על כך שכביכול אינה מדינת כל אזרחיה, וכוונתם היא לתקוף את קיומה של מדינה יהודית. ויש היוצאים נגד הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" ובכך משמשים אידיוטים שימושיים של מתנגדי מדינת ישראל. ההרחבה של הדמגוגיה של בשארה היא הצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית.

השוקניה היא חוד החנית של הפצת תורתו של עזמי בשארה. רק בגיליון ערב שבת התפרסמו ב"הארץ" שלושה מאמרים נגד קיומה של מדינה יהודית. קרולינה לנדסמן תוקפת את החוק, שקיים מאז שנות השמונים, השולל את ההתמודדות בכנסת ממפלגות השוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אגב, חוק שבג"ץ מסמס באקטיביזם קיצוני, בדיוק כפי שגם הכניס את בן גביר ועוצמה כהניסטית בניגוד לחוק מפורש. לנדסמן: "אני מתנגדת לסעיף זה, כי משמעותו היא שכל מי שדוגל בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה – אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה – אמור להיפסל מלרוץ לכנסת". כלומר, אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה, היא שלעם היהודי לא תהיה מדינה.

עמרי בהם, פרופסור יורד, פרסם מאמר שכותרתו: "רק דמוקרטית. נקודה". כלומר, הוא ממחזר את השקר שיש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית ומטיף לבטל את יהדותה של המדינה ולהפוך אותה ל"רק דמוקרטית". זה מה שיביא גאולה לעולם, כנראה – שלעם היהודי לא תהיה מדינה. אף שבית המשפט העליון איפשר לבל"ד להתמודד, הוא תוקף בחריפות את אסתר חיות על כך שאיימה שבעתיד לא תאפשר למפלגה הזו להתמודד. הוא גם תוקף את המחאה, על שהיא נאבקת לשמירה על הסדר הקיים, כלומר של קיומה של מדינה יהודית-דמוקרטית, במקום להיאבק בעד המרתה במדינת שקשוקה לא יהודית.

אווה אילוז מתמקדת הפעם ביציאה נגד הדת והדתיים, אך גם היא יוצאת נגד הציונות ומדקלמת את השקר "שאיננו יכולים לרבע את המעגל של 'דמוקרטיה יהודית'. הגענו לרגע האמת שבו התרמית שבסיפור על דמוקרטיה יהודית נחשפת בפנינו". כלומר, הדמוקרטיה, בעיני אילוז, היא שלא תהיה מדינה יהודית.

מדינת ישראל היא המדינה שבהכרזתה נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין מדינת ישראל אחרת. מדינת ישראל שלא תהיה מדינה יהודית, לא תהיה מדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? מדינתו של ישראל, של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי.

מי שמציע שהמדינה לא תהיה מדינה יהודית, מציע להשמיד את מדינת ישראל (גם אם הוא אינו מטיף להשמדה פיסית) ולהקים על חורבותיה מדינה אחרת.

מצער מאוד, שביום השואה הבינלאומי מקדם "הארץ" את רעיון השמדתה של המדינה היהודית.

* חובתו של נגיד בנק ישראל – על פי חוק בנק ישראל, נגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי של הממשלה.

כאשר נגיד בנק ישראל מזהה שמהלך שהממשלה יוזמת עלול לפגוע בדרוג האשראי של ישראל – אם לא יתריע על כך בפני ראש הממשלה, ימעל בתפקידו. אם נגיד בנק ישראל יודע שצעד מסוים יביא לתוצאה כלכלית הרסנית והוא לא יתריע – אין הוא ראוי לתפקידו. כל ועדת חקירה ממלכתית לא תקבל שום תירוץ לכך שהנגיד ידע ושתק. שתיקה כזו היא הפרת אמונים.

נגיד הבנק פרופ' ירון מילא את חובתו כאשר הזהיר את ראש הממשלה מפני ההשלכות הכלכליות הצפויות אם המהפכה המשטרית תצא לפועל.

אמר, וכאילו צלל אל תוך הג'ורה של הגוטליב'ס. הם לא אוהבים נגידים שנוקטים עמדה. כפי שאינם רוצים יועמ"שים שממלאים את תפקידם כנאמני הציבור. כפי שהם לא רוצים שופטים עצמאיים. מבחינתם כולם פקידונצ'יקים שתפקידם רק לבצע את מדיניות הממשלה, כי היא "רצון הרוב".

האם הם מעדיפים שהציבור הישראלי ילמד בדרך הקשה, באמצעות הכיס, שהנראטיב שמכרו לו מהנדסי התודעה, כאילו המהפכה תהפוך את ישראל ל"ככל הדמוקרטיות" – הוא שקר אחד גדול?

אני מקווה מאוד, שנתניהו, שמתגאה במעמדה של ישראל ובחוסנה הכלכלי, יפנים את הסכנה הכרוכה בביצוע המהפכה וילחץ על הבלם.

* שעירים לעזאזל – אם המהפכה המשטרית תתבצע ודרוג האשראי של ישראל יפגע ומשקיעים ימנעו מהשקעה בישראל, נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה יאשימו את האופוזיציה, את המחאה, את נגיד בנק ישראל ושאר שעירים לעזאזל.

* מסיבת העיתונאים ההיסטרית – במסיבת העיתונאים ההיסטרית דיבר נתניהו על בעיית המישפוט היוצרת ביורוקרטיה שפוגעת בפעילות הכלכלית. הבעיה אמתית, אך מה הקשר בינה למהפכה המשטרית? האם השתלטות הממשלה על הרשות השופטת, כמו במדינת עולם שלישי, קשורה לבעיה? כמובן שלא.

נתניהו אמר שהתכנית נועדה להחזיר את מערכת המשפט למה שהייתה לפני חמישים שנה. האם לפני חמישים שנה הממשלה בחרה את השופטים? להיפך, אז כוחם של הפוליטיקאים בוועדה היה נחות לעומת המציאות מאז 2008, שביטלה את הרוב האוטומטי של השופטים ועורכי הדין. האם לפני חמישים שנה שופטי בית המשפט העליון פעלו תחת הידיעה שהממשלה תמנה את הנאמן לה מתוכם לנשיא, ואם לא יהיה בתוכם עבד נרצע, הם יביאו שופט חיצוני (חבר מרכז? קבלן קולות? שכן של בן דוד של קבלן קולות?)? האם לפני חמישים שנה היועמ"שים היו משרות אמון של השרים? האם לפני חמישים שנה לא הייתה ביקורת שיפוטית על הממשלה ושריה, שמהותה היא עילת הסבירות? נכון, לא היה אז אקטיביזם שיפוטי (רק יו"ר האופוזיציה מנחם בגין הטיף לאקטיביזם כזה, שאותו כינה "עליונות המשפט"). אבל כדי להתמודד עם האקטיביזם השיפוטי לא שופכים את התינוק עם המים, לא מכפיפים את הרשות השופטת לממשלה, אלא מחוקקים את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות.

נתניהו באמת מאמין שאם יחזור אלף פעמים על השקר שהמהפכה תחזק את הדמוקרטיה הוא יהפוך לאמת? הרי אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן.

מסיבת העיתונאים ההיסטרית מעידה שנתניהו בפאניקה. הוא יודע שחוות הדעת המקצועית של נגיד בנק ישראל, שהוא מינה אותו לתפקידו, אינה דבר האופוזיציה ולא נאמרה מפוזיציה. הוא יודע שהמאמר של הנגידים לשעבר יעקב פרנקל (שעמו עבד שנים רבות והוא מעריך אותו מאוד) וקרנית פלוג (שהוא מינה אותה לתפקיד) מקצועי ביותר. הוא יודע שהמכתב של למעלה מ-300 כלכלנים בכירים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, אנשי שמאל וימין כלכלי, ובהם הכלכלנים המוערכים עליו ביותר – מבטא חוות דעת מקצועית, אובייקטיבית. הוא יודע היטב שמה שהוא מכנה בשפתו ההיסטרית "הפחדות" של כל המומחים, הן אמתיות ומוחשיות.

גאוותו של נתניהו הוא חוסנה הכלכלי של ישראל בתקופתו. הוא מתחיל להבין שהמהפכה המשטרית מסכנת את כל הישגיו. איזו מורשת הוא רוצה להשאיר אחריו?

במסיבת העיתונאים ההיסטרית ראינו מנהיג מפוחד, בפאניקה. להערכתי, הוא כבר מחפש את הסולם לרדת מן העץ.  

* מעשה אנטי פטריוטי – הסכנות לכלכלת ישראל, אם תתממש חלילה המהפכה המשטרית, הן אמתיות ומוחשיות. נתניהו מבין זאת היטב. חובת בכירי המשק והכלכלנים וכמובן נגיד בנק ישראל להתריע.

עם זאת, החלטה של חברה בבעלות ישראלית (!) להוציא את כספיה מהארץ חמורה מאוד. אמנם מדובר בחברה פרטית שזכותה לנהוג על פי הבנתה, אבל מן הראוי שהציבור ובראש ובראשונה מנהיגי האופוזיציה יגנו זאת.

במשך שנה וחצי סבלנו מאופוזיציה למדינה; אופוזיציה בוגדנית שהצביעה במזיד נגד האינטרסים הביטחוניים, הדמוגרפיים והלאומיים של ישראל. הוקענו אותה וגינינו אותה בכל פה. כעת יש להציג לציבור אלטרנטיבה, גם כאופוזיציה. מהי אופוזיציה ממלכתית ופטריוטית. אני מצפה מלפיד, גנץ וליברמן לגנות את המעשה.

* הניידים – קראתי פרסום של ארגון הנקרא "Saving Israel democracy" המספר על 15 ערים בארה"ב ובאירופה שתתקיימנה בהן הפגנות במסגרת המחאה נגד המהפכה המשטרית.

אני מזדהה עם ההפגנות בת"א, בירושלים, בחיפה, בב"ש ובכל מקום בארץ, גם אם יש לי השגות על חלק ממאפייני המחאה. אין לי שום הזדהות עם הפגנות בפאריס, בבזל, בשיקאגו, בניו יורק ובברלין (אם אכן תהיינה שם הפגנות וזו לא סתם התרברבות). אתם רוצים להשפיע? חזרו הביתה. אל תשבו בגולה ותגנו על הדמוקרטיה הישראלית משם. ההפגנות בניכר, כמו הוצאת כספי חברה ישראלית מהארץ, כמו האיומים בירידה מן הארץ או בלשון מכובסת "רילוקיישן", או הדיבורים על סרבנות, רק מאמתים את האבחנה של גדי טאוב על "ניידים" ו"נייחים". באמת, כך הם חושבים להשפיע על החברה הישראלית?

אני "נייח". אני "אסיר ציון" מבחירה. אני צומוד. הציונות שלי, הישראליות שלי, היהדות שלי – אינן מותנות. אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. והמאבק שלי על דמותה של החברה ונגד המהפכה המשטרית, נובע מן המחויבות המוחלטת הזאת.

* מחאה בלתי לגיטימית – כשהשתחררנו משירות המילואים בצו 8 במבצע "חומת מגן", הופצה בקרב לוחמי החטיבה עצומה הקוראת להקים גדר ביטחון.

תמכתי בגדר הביטחון ואף כתבתי על כך, אולם סירבתי לחתום על העצומה. כחייל, תפקידי למלא את המשימות והפקודות. את דעותיי אני משמיע כאזרח. התארגנות של יחידות מילואים לפעולה פוליטית מסוכנת ואינה ראויה בדמוקרטיה.

מהסיפור הזה אפשר להבין מה דעתי על מחאת לוחמי הסיירות. בניגוד למחאת המשפטנים, האקדמיה, הכלכלנים, הרופאים, התלמידים, ההיי-טקיסטים וכן הלאה, מחאת לוחמי יחידות אינה ראויה ואינה לגיטימית.

* השמן בגלגלי הדי-9 – מפלגת העבודה צריכה להתבלט בגל המחאה, והפתרון שמצאה הוא להשיק קמפיין נגד פשרה בנושא המהפכה המשפטית.

הגישה של הכל או לא-כלום היא מתכון ללא-כלום. הדרך היחידה לסכל את המהפכה המשטרית היא הידברות ויצירת רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה. משמעות הצלחת הקמפיין היא מימוש המהפכה המשטרית.

יש הרבה אמת בביקורת על המערכת המשפטית. ההתעקשות לדבוק בסדר הקיים יצרה את הריאקציה שהובילה לסכנת המהפכה המשטרית. מה הם רוצים? להמשיך ולהתחפר? הם יהיו השמן בגלגלי הדי-9.

* ואנוכי – אהוד ברק יוצא חוצץ נגד נשיא המדינה, גנץ ולפיד, על ניסיונותיהם לקדם הידברות ופשרה. הנשיא מגלה אחריות לאומית בניסיון למנוע את הקרע בעם ולהביא לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל ברק משסע ומקצין ומחמם את עצמו ומחריף עוד ועוד את התבטאויותיו. במאמר ל"ידיעות אחרונות" שלל מכל וכל כל הידברות עם ה"אויב".

הוא מציג את ההידברות כתמימות של מי שחשים שההידברות היא כולירע אך המהפכה המשטרית היא דֶּבֶר ועדיפה כולירע על דבר. לטענתו, ההידברות היא אכן כולירע, אך היא לא תמנע את הדבר. אך בסיס הטענה הזו שגוי. לא מדובר בכולירע. נכון, הידברות, אם תצליח, תסכל את הדבר. אבל היא עשויה להוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית שלא רק תסכל את הדבר, אלא תשפר מאוד את המצב הנוכחי, שהוא לא טוב, והוא אחד הגורמים לריאקציה לעבר הדבר.

ברק מזכיר להרצוג ולגנץ שהם כבר "נפלו קורבן לאשליה ותעתוע של שקרן כפייתי". הוא שוכח, שלא זו בלבד שהוא היה שותפו הבכיר והקרוב של נתניהו, אלא הוא פילג את מפלגת העבודה שבראשה עמד והקים את עצמאות שהייתה הנגררת של נתניהו.

כותב ברק: "משא ומתן אתם מהווה כניעה לסחיטה באיומים. לא פחות ולא יותר. להרצוג וגנץ, אם יתעקשו, ייאמר בפראפראזה על צ'ר'ציל: רציתם למנוע הרס גם אם תסתכנו בחרפה. תקבלו גם הרס וגם חרפה".

האמירה המקורית של צ'רצ'יל, כלפי צ'מברליין הייתה: "בחרתם בחרפה מפחד מלחמה, עכשיו תקבלו חרפה ומלחמה גם יחד". צ'רצ'יל צדק. וגם אצלנו היה מקרה דומה. ראש ממשלה שאץ רץ באמוק חסר מעצורים למו"מ עם רב המרצחים ערפאת, והציע לו הצעות מרחיקות לכת עד טירוף, שניתצו את הקונצנזוס הישראלי והפכו את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". זאת, כדי למנוע מלחמה וטרור. הוא בחר בחרפה מפחד מלחמה, והמיט עלינו את מתקפת הטרור הקשה והנוראה בתולדות המדינה, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה". לאיש קוראים אהוד ברק. 14 ראשי ממשלה היו בישראל. ברק אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.

כאשר אני קורא מאמר, אני מנסה לעתים לעשות "פוווו" כדי לנטרל את הפודרה ולמצוא את לוז המאמר. הנה לוז המאמר: "כל אדם חייב לשאול את עצמו האם הוא מאמין במה שאומרים חיות ואנוכי, או שהוא מאמין בדרכם של נתניהו ולוין. כי אם חיות ואנוכי צודקים" וכו'.

למאבק הזה אין הנהגה. מאז שהודח ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה מראשות הממשלה, הוא מחפש בכל דרך את ההנהגה. אסתר חיות אינה מנסה להנהיג את המאבק ולכן היא אינה מאיימת על המעמד שאליו הוא חותר. הוא בז לראשי האופוזיציה, הוא מתעלם מפעילים אחרים במאבק, הוא נאחז בלגיטימיות של נשיאת בית המשפט העליון ומעמיד את עצמו לצדה, בחיבוק דב ציני. לכאורה, היא המנהיגה שידיה כבולות והוא ינהיג את המערכה. מעין ברק ודבורה הנביאה. אלא שבניגוד לברק בן אבינועם המקראי, ברק אחי-אבינועם (אבינועם ברוג, אחיו של ברק), אינו רואה את חיות כמפקדת העליונה שלו, אלא הוא משתמש בשמה כדי להעצים את מעמדו.

הוא קורא למרי אזרחי. הוא משחק באש. גם במאבק נגד נתניהו השרלטן, צריך להיזהר מפני מקסם השווא של ברק השרלטן. המטרה שלו היא במרי אזרחי וכאוס והתפוררות, שיביאו לכמיהה למנהיג חזק שיעשה סדר. ברור למי הוא מתכוון.

* לא "רק לא" – עמית סגל: "אלמלא היו אלה ימים כל כך מאיימים במונחי קרע חברתי והתבטאויות משסות, הם היו ימים יפים: בפעם הראשונה יוצאים רבבות לרחובות ומיליונים לרשתות על נושאי מהות. חמש מערכות בחירות נראו כחור שחור ששואב אליו כל עיקרון וכל נושא מהותי ומותר אותנו בריק מוחלט כשרק כן-ביבי-לא-ביבי על פני תהום. ולפתע, כולנו עוברים ומעבירים סמינר על סבירות, השתק, גבולות המשפט, דמוקרטיה רובנית או מהותית".

סגל ממחזר את גימוד ההתנגדות לכהונתו של נאשם בפלילים שמנצל את כוחו למלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה ל"רק לא ביבי"; לאיזו פסילה פרסונלית, "חרם" של ילדים בגן על אחד הילדים. אבל מה שקורה היום מוכיח את צדקת ההתנגדות לנתניהו. נתניהו, שגדל בבית רוויזיוניסטי, גדל על תפיסה של הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ועליונות המשפט. לא בכדי, הוא סיכל כל ניסיון לפגוע במעמד בית המשפט ברוח המהפכה שאותה הוא מוביל היום. לא בכדי הוא הסביר, בכישרונו הרטורי, טוב יותר מכל אחד אחר, שאין בעולם דמוקרטיה ללא מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק נתפס בקלקלתו והחלו החקירות נגדו, והוא הפך את עורו והיום הוא מוביל מתקפה נגד מדינת החוק, שנועדה להכפיף את מערכת המשפט לממשלה. בכך הוא מוכיח שצדקו מי שהצביעו על הנזק החמור הנגרם מכך שנאשם בפלילים הוא ראש הממשלה, כפי שצדק ראש האופוזיציה שקרא להתפטרותו המיידית של ראש הממשלה אולמרט כאשר רק החלו חקירות נגדו (הרבה לפני שהוגש כתב אישום).

אגב, עם השורה התחתונה של מאמרו של סגל, קריאה ליצירת מעין אמנת גביזון-מדן בנושא מערכת המשפט בישראל, אני תומך. אבל לא כתרגיל ביביסטי של "נעביר בקריאה ראשונה ואז נידבר", אלא הקפאת המהפכה וכניסה למהלך לאומי ממלכתי של הידברות בין הרשויות, בהובלת נשיא המדינה.

* מכון "קהלת" – מכון "קהלת" מוביל קו, שברובו מנוגד לערכיי ולהשקפת עולמי. הקו הכלכלי הליברטריאני שלו הוא היפוכה של השקפתי החברתית כלכלית. אני תומך ברפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט אך מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית של הממשלה, שהמכון עומד מאחוריה. בנושאים זהותיים, כמו חוק הלאום (שאגב, בניגוד לפרסומים הוא לא צמח במכון, אך המכון תמך בו) אני חש קרבה למכון. אני גם תומך בעמדת המכון בנושא לימודי ליבה והשכלה לחרדים ומסכים עם אזהרתם מפני הנזק החמור לכלכלת המדינה של העדר לימודי ליבה. אך בלי קשר להסכמתי או התנגדותי, אני רואה בחיוב את קיומם של מכוני מחקר שונים, כמו "קהלת", "אדווה", המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד, מכל הצדדים, שמעניקים עומק ותוכן לעמדות השונות ומעגנים אותם במחקר אקדמי ובכלים אינטלקטואליים. המכונים הללו קיימים בכל גווני הקשת, וכולם נעזרים במימון מחו"ל, כך שאיני מתרגש מה"גילויים המרעישים" על המימון החיצוני של "קהלת".

* מי מממן – בתי תמר התחמשה בדגל הלאום ויצאה להפגנה בקפלן.

וכעת אני יודע את התשובה לשאלתו-התרסתו הסדרתית של אהוד בן עזר: מי מממן את ההסעות?

התשובה היא: המפגינים. ההסעות הן בתשלום.

* על צדק, סבירות ו…מימון – ב-1995, בעיצומם של הימים הקשים במאבק על הגולן, עתרה תנועת שלום עכשיו לבג"ץ נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, בדרישה להפסיק לממן את ועד יישובי הגולן, הגוף שהנהיג את המאבק, ואף למשוך בחזרה את כל הכספים שכבר הועברו לוועד. טענתם הייתה, שהמועצות הן גופים מוניציפליים שתפקידם לספק שירות לאזרח ואסור להן להשתמש בכספי המסים לפעילות פוליטית.

מולנו עמדה ממשלה, שכל תקציב המדינה עומד לרשותה וכל הכוח של השלטון. התקשורת, ברובה, קידמה את עמדת הממשלה. ושלום עכשיו עצמה, הייתה תנועה עשירה עם יכולת פיננסית גדולה לאין ערוך מזה של ועד יישובי הגולן. ועד  יישובי הגולן היה גוף עני, שעיקר כספיו היו מתקציבי הרשויות בגולן.

שלום עכשיו רתמה לעתירה קומץ משת"פים מהגולן, שטענו שהם בחרו מועצה ומשלמים לה ארנונה כדי שתפנה את הזבל, לא כדי ש"תעסוק בפוליטיקה". בתגובה, החתמנו את כל חברי המזכירויות של כל יישובי הגולן ואת כל חברי מליאת המועצה המקומית קצרין, מן הקואליציה והאופוזיציה, על מכתב התומך בוועד ובמימונו בידי המועצות.

אילו שופטי בג"ץ פסקו על פי החוק היבש, הם היו מקבלים את העתירה ומייבשים את המאבק על הגולן. אולם השופטים ידעו שבג"ץ הוא בית המשפט הגבוה לצדק, ושעליו להגדיל ראש מעבר לחוק היבש, ולפסוק גם על פי הצדק ולהגן על הדמוקרטיה. לשם כך קיים מבחן הסבירות. האם סביר שרשות מקומית תממן מאבק על עצם קיומו של היישוב שהיא מנהיגה? האם סביר למנוע זאת ממנה? האם סביר להשתיק אזור בסכנת חורבן בטיעונים פרוצדורליים וחוקיים יבשים ועבשים?

בג"ץ דחה את העתירות. הרשויות המשיכו לתמוך בוועד יישובי הגולן וניצחנו במאבק. כן, בית משפט לא יוכל לפסוק דין צדק, אם ישללו ממנו את הסבירות ואת המידתיות. אגב, נשיא בית המשפט העליון היה אז אהרון ברק.

מאז אותה עתירת-השתקה, אני חשדן מאוד כלפי העיסוק האובססיבי ב"מקורות המימון" של מאבקים ציבוריים. אני מבין מה האובססיה של המעלים זאת ומה המוטיבציה שלהם. אותה מוטיבציה זדונית, אפלה ומרושעת של עתירת שלום עכשיו – לסתום פיות של יריבים.

* המזימה של התקשורת – כלי תקשורת שמזמינים את גוטליב לראיון, מצדיקים את הטענה שהתקשורת רוצה להכפיש את הימין. איני יכול לראות שום הצדקה מקצועית להזמנתה להתפרע באולפנים.

* סותמת פיות – ההתנהגות האלימה והפרועה של גוטליב כלפי כל מראייניה, אינה עניין של סגנון. היא מהות. היא מעבירה להם (ולציבור) את המסר שהם מיותרים. היא בעלת הבית. היא "רצון העם". עליהם לסתום את הפה והיא זו שתסתום להם את הפה. אין כאן מקום לשאלות. שאלות הן עניין ללוזרים. היא עולה על מראייניה בדי-9.

* סותם פיות – החלטת "הארץ" להפסיק לפרסם מאמרים של גדי טאוב (לא מדובר בפיטורים כי הוא אינו עובד העיתון) – יותר משהיא פוגעת בטאוב, היא פוגעת בעיתון עצמו. גדי טאוב ימצא את הבמות להביע בהן את עמדותיו, אך "הארץ" ייתפס, בצדק, כסותם פיות.

העמדות של "הארץ" ידועות, אך לזכותו ייאמר שהעניק במה לכותבים שדעותיהם רחוקות ת"ק פרסה מעמדת העיתון – גדי טאוב, ישראל הראל ובעבר גם משה ארנס. פרסום העמדות הללו הפך את העיתון למעניין יותר ולכן העיתון נשכר מכך. עצם פרסום מאמרי תגובה רבים על מאמריו של טאוב הם עדות לתרומתו לוויכוח החופשי ולעיתון.

ההחלטה המבישה של מערכת "הארץ" מזכירה את צעדו של בעז ביסמוט שפיטר את דן מרגלית ומוטי גילת מ"ישראל היום", כיוון שלא הלכו בסך והביעו עמדות עצמאיות.

* ניגוד עניינים – עמית סגל כותב שיש ניגוד עניינים במינוי יועז הנדל לפרשן של ערוץ 13, חודש אחרי שכיהן כשר התקשורת.

דומני שניגוד העניינים הוא ביציאה של עמית סגל נגד בחירת עמיתו בערוץ המתחרה, שעתיד לערער את ההגמוניה שלו כפרשן המוביל בישראל.

* מלך ישראל השניה – טרם צפיתי בסרט "דוד מלך ישראל השניה", כי איננו קולטים "הוט 8" והסרט עוד לא עלה לרשת. אך קראתי ב"7 ימים" קטעים נרחבים מתמלילי הראיונות של לוי לסרט וכתבה ב"אולפן שישי" לקראת הסרט. איני יכול להתייחס לסרט, אך אומר כמה דברים על דוד לוי, מנקודת ראותי.

ב-1983, כאשר לוי התמודד מול שמיר במרכז תנועת החרות על ראשות תנועת החרות והליכוד, לאחר פרישתו של בגין, תמכתי בכל לבי בלוי. הייתי עוד חייל, ואני זוכר איך הייתי מרותק לטרנזיסטור בעת השידור החי מישיבת המרכז.

הסיבה הראשונה לתמיכתי בלוי, הייתה עמדותיו החברתיות כלכליות. הוא היה סוציאליסט יותר מכל ח"כ מן המערך. הוא ביטא יותר מכל ח"כ או שר אחר את השקפותיי. עקבתי אחריו עוד מן הימים שהנהיג את סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות (הסיעה ההסתדרותית של תנועת החרות) וכאופוזיציונר חברתי נחרץ ותקיף בכנסת. ולאחר מכן, הזדהיתי עם מאבקיו החברתיים כשר בממשלה. רציתי אדם שזו השקפת עולמו בראשות הממשלה.

הסיבה השניה הייתה הערכתי לכישוריו כמנהיג, לכישוריו הפוליטיים, לכישוריו הרטוריים – הוא היה נואם בחסד, שני רק לבגין. נשביתי בקסמו.

הסיבה השלישית היא הביוגרפיה שלו, שראיתי בה את יופיו של הסיפור הישראלי – העולה החדש ממרוקו, שצמח מן המעברה, מאבטלה ועבודות דחק ועבודה כפועל בנין, אב ל-12 ילדים שהעפיל דרך תפקידו כמנהיג פועלים עד לקו הגמר של המרוץ לתפקיד מספר 1 בהנהגת המדינה.  

התאכזבתי כשהפסיד במרוץ. בדיעבד, אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. את תרומתו הגדולה למהפכה הציונית הגדולה של ניתוב יהודי בריה"מ לעליה לישראל וקליטתם המופלאה – אף אחד אחר, גם לא לוי, לא היה עושה בהצלחה כזו. גם לא את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה.

בשנים הבאות התאכזבתי לא פעם מדוד לוי. כשקמה ממשלת האחדות ב-1984, הוצע לו תפקיד שר האוצר והוא סירב. ציפיתי מאדם שכל חייו היה אופוזיציה לכל שרי האוצר, מן המערך ומן הליכוד, וכנושא הדגל החברתי בישראל, לקחת על עצמו את המשימה להוציא את ישראל מן הבוץ הכלכלי, במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, בדרך החברתית שבה הוא דגל ובה גם אני דגלתי (ועדיין דוגל). ממנהיג כדוד לוי ציפיתי להתנהגות אחרת, אמיצה יותר. כצפוי, לוי המשיך להיות אופוזיציה לשר האוצר מודעי ולבאים אחריו, אך הייתה לו הזדמנות לא רק לתקוף מן היציע אלא לפרוץ נתיב ולהוביל. הייתה זו אכזבה גדולה.

אח"כ הוא איכזב בוועידת תנועת החרות ב-1986, בהתפרעויות האלימות שיחד עם שרון הוביל נגד שמיר. ושוב, ביתר שאת, כאשר הצטרף לשרון ומודעי ל"שרי החישוקים" שאיגפו מימין את שמיר במלחמה קשה ומכוערת נגד "ותרנותו" כביכול. והרי לוי היה המתון ביותר מבחינה מדינית בין בכירי הליכוד, והיה לי ברור שאין זו אלא פוזיציה נטו; שלו, כמו גם של שותפיו. בני בגין היטיב לתארם "קואליציה של אמביציה".

אולם חרף אכזבות אלו, תמיד הערכתי אותו ואת כישוריו ותמיד נהניתי להאזין לנאומיו ולראיונות עמו ולהתמוגג מן השפה הרהוטה שלו ומכושרו הרטורי.

הערכתי אותו כאיש ביצוע בתפקידיו המיניסטריאליים. כשר חוץ הוא הוביל, יחד עם ראש הממשלה שמיר, להישגים גדולים ובהם חידוש היחסים עם כשלושים מדינות ובהן בריה"מ והגוש הסובייטי, סין והודו והחלטת האו"ם לבטל את ההחלטה הקודמת שגינתה את הציונות וכינתה אותה "גזענות". הערכתי אותו על היותו השר היחיד מהליכוד, שהצביע יחד עם שרי המערך בעד הנסיגה בלבנון אל רצועת הביטחון ובכך הכריע את הכף.

בהתמודדות על הנהגת הליכוד אחרי פרישת שמיר, תמכתי בבני בגין. אבל ככל שהתקרבה ההצבעה היה ברור שההתמודדות הריאלית היא בין נתניהו ללוי. כמובן שהעדפתי את לוי, ופרשת "הקלטת הלוהטת" חיזקה מאוד את תמיכתי. "צלופח", קרא לוי לעבר נתניהו בעימות הטלוויזיוני, וקלע למטרה.

אודה ואבוש, שעל אף הערכתי את דוד לוי, אהבתי את בדיחות דוד לוי; לשמוע ולספר אותן. האמת היא שהרוב היו בדיחות ישנות שהולבשו עליו, ומשחקי מילים של תרגום מילולי משעשע של ביטויים באנגלית לעברית, שהדביקו לו. בנעוריי הייתי חקיין ונהגתי לחקות את ראשי המדינה. דוד לוי היה אחד ממושאי החיקויים החביבים עליי. אבל תוכן החיקויים היה ברוח בדיחות דוד לוי. אני יכול אולי לתרץ זאת בגילי הצעיר, אך אני בהחלט מצר על כך, בדיעבד.

שלוש פעמים פגשתי את לוי. הפגישה הראשונה הייתה ימים אחדים לפני ועידת מדריד, בספטמבר 1991. הוא היה שר החוץ ואמור היה לעמוד בראש המשלחת הישראלית לוועידה. נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, כדי לגשש מה עומד לקרות במו"מ עם הסורים. לא הצלחנו להוציא מפיו התחייבות לשמור על הגולן. הוא דיקלם את המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים ונמנע מכל אמירה חד-משמעית. ממנו עברנו לראש הממשלה שמיר, שאמר לנו בצורה נחרצת, שאינה משתמעת לשני פנים, שבשום פנים ואופן לא ידון על נסיגה. הוא "נזף" בנו על שבזבזנו יום עבודה, שהרי עמדתו ברורה ואינה זקוקה לחיזוק. למחרת, כאשר שמיר הודיע על החלטתו לעמוד בראש המשלחת למדריד, ולוי במחאה ביטל את נסיעתו – רווח לי.

הפגישה השניה הייתה בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר לוי עלה לגמלא להזדהות עמנו, שובתי הרעב נגד הנסיגה. הוא שוחח עמנו בחום רב ולאחר מכן נשא באוזני הקהל והתקשורת נאום חוצב להבות בעד הגולן. נהניתי מאוד מדבריו וניכר שהוא דיבר מדם לבו, דברים שהוא באמת מאמין בהם. אך לא יכולתי שלא לחשוב על אותה שיחה ערב מדריד.

הפגישה השלישית הייתה כבר אחרי פרישתו מן החיים הפוליטיים. הוא הוזמן להרצות במכינת מיצר על מנהיגות. נכחתי בהרצאה והתרשמתי מאוד מתוכנה, ממסריה ומכך שלא נס לחו של דוד לוי.

* לא יציאה אלא הערכות מחדש – שני תיקונים לכתבה על דוד לוי ב"7 ימים". לוי אכן נבחר לכנסת לראשונה בכנסת השביעית, אך הבחירות היו ב-1969 ולא ב-1966. ב-1985 צה"ל לא יצא מלבנון, אלא נערך מחדש בלבנון – ברצועת הביטחון. צה"ל נשאר בלבנון עוד 15 שנה אחרי ה"יציאה".

* הכהן הגדול של הזמר העברי – אליהו הכהן הוא גדול חוקרי הזמר העברי. הוא אוטודידקט ענק. הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השבוע תרם אליהו את אוצרות האוסף האדיר והנדיר שלו, לספריית המוסיקה של אוניברסיטת בר-אילן. אוצרות האוסף שלו יהיו המעיין שירווה את חוקרי הזמר העברי ואוהביו עוד שנים רבות.

          * ביד הלשון

ינוו – באורטל מתקיים מדי שנה "ערב חורף" – ערב שירה, סביב נושא מסוים; שירת סולו בפי זמרי אורטל ובליווי נגני אורטל. לאחר פגרת קורונה בת שנתיים, אנו חוזרים ומחדשים את המסורת.

הנושא השנה הוא שירים של יורם טהרלב, יצחק קלפטר, צביקה פיק וגרי אקשטיין, שהלכו השנה לעולמם. בתי תמר ואני נשיר בדואט את "עד עולם אחכה" של קלפטר.

אחת הזמרות תשיר את שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא". בשיר מופיעות המילים "על הרים יינוו רגלי המבשר".

מה פירוש המילה יינוו? היא שאלה אותי.

אשתף בתשובה גם את קוראי הפינה.

נַאֲוָה פירושה יפה. מילה נרדפת לנאה. בעברית הקדומה, המילה הופיעה גם בלשון זכר, נָאוֶה. לדוגמה, בשיר השירים: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".

בנבואת הגאולה של ישעיהו נאמר: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ".

עם הפסוק הזה מתכתב יורם טהרלב בשירו. בשיר הוא מספר על שלושה בעלי מקצוע מירושלים, שחדלו ממלאכתם כי הם חולמים רק על תוצר אחד שייצרו עבור מבשר הגאולה, אליהו הנביא. אחד מהם הוא הסנדלר.

ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.

והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.

טהרלב מתכתב עם הפסוק מישעיהו. המבשר הוא אליהו הנביא. הנעליים שיתפור לו, הן אותן נעליים שעליהן נאמר "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר". הסנדלר של טהרלב חולם בלשון עתיד על הנעליים ש"בן על הרים ינוו רגלי המבשר". ינוו – יהיו נאות, יפות.

* "חדשות בן עזר"

רפורמה קונסטרוקטיבית

פשרה בנושא מערכת המשפט היא הכרח המציאות. היא הכרחית כדי למנוע קרע חסר תקדים בחברה הישראלית. אנו מדינה במלחמה, מוקפת אויבים, האיומים עלינו אמתיים ואנו חייבים לשמור על חוסן לאומי ולכידות לאומית. ללא פשרה, אם חלילה תבוצע המהפכה המשטרית, שמשמעותה הרס מדינת החוק וביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, הלכידות הלאומית תקרוס והחוסן הלאומי יתפורר. בהצגת ממשלתו, הציג נתניהו את שלוש המגמות המרכזיות שלה. הוא לא הזכיר את המהפכה המשטרית. הוא דיבר על הסרת האיום האיראני, שלום עם סעודיה ומהפכה בתשתיות בפריפריה. איך הוא רוצה להוביל מאבק בגרעין האיראני, שאולי יחייב אותנו לפעולה צבאית שעלולה להידרדר למלחמה, עם חברה מרוסקת, משוסעת ומפולגת?

אנו עדין מדינה בהקמה. רוב העם היהודי עוד חי בגלות. החברה הישראלית עוד בהתהוות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפוררותהּ.

הפשרה נחוצה לא רק כדי למנוע קרע בעם, אלא גם מסיבות ענייניות. היא תוריד את הממשלה מן העץ הגבוה של המהפכה המשטרית, אך לא תשמר את הסדר הקיים, אלא תקדם רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ראויה, ויש צורך ברפורמה כזו. ההתחפרות בסדר הקיים הייתה מאיץ לריאקציה המסוכנת של המהפכה המשטרית ויש צורך בשינוי.

הנשיא הרצוג משקיע את כל אונו בניסיון לקדם הידברות שתביא לפשרה. הרצוג הוא המבוגר האחראי וכל פטריוט ישראלי אמתי צריך לברך על ניסיונותיו ולעודד אותו.

אני מקווה שמנהיגי האופוזיציה ובראשם לפיד יירתמו למהלך הלאומי החשוב הזה. נכון, הם יחטפו ביקורת חריפה מהמוני המפגינים. ראינו איך המפגינים שאגו בקריאות בוז לשמו של הרצוג. הם אינם רוצים אותו כמוביל פשרה, אלא כמתייצב נגד הרפורמה ומנהיג את המאבק. זהו מבחן המנהיגות של לפיד. אם ילך לפשרה, נגד עמדת הבייס אבל בעד טובת המדינה, הוא יתגלה כמנהיג אמתי. פשרה יכולה להיות רק בהידברות עם הממשלה והקואליציה. הדיבור של לפיד על איזו ועדה חיצונית, אינו רציני. אני מקווה שזה בלון ניסוי שנועד להכשיר את הקרקע להידברות אמתית.

ההישג הגדול ביותר שההפגנות יכולות להשיג, הוא להביא את הממשלה ללכת לפשרה. בכך חשיבותן הרבה. בלי ההפגנות, אין מצב שהממשלה תתגמש. ואולי האזהרות המקצועיות של נגיד בנק ישראל וקודמיו מפני ההשלכות הכלכליות של המהפכה, כמו פגיעה בדרוג האשראי של ישראל, יגרמו לממשלה לחשיבה מחדש.

יש מקום להידברות בהובלת נשיא המדינה ובהשתתפות ראש הממשלה, נשיאת בית המשפט העליון, יו"ר הכנסת, ראש האופוזיציה ושר המשפטים.

להלן הצעותיי לרפורמה קונסטרוקטיבית.

****

בסיס הרפורמה המשפטית הראויה, צריך להיות חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים בין שלוש רשויות השלטון.

ביקורת שיפוטית על החקיקה חייבת להישאר, כפי שהיא קיימת בכל מדינה דמוקרטית. אך יש לגדר אותה. ביקורת יכולה להיות רק במקרים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט או כאשר החוק סותר בעליל חוק יסוד. אין מקום לביקורת על חקיקה הנוגעת לסוגיות מדיניות וחברתיות ולענייני דת ומדינה. אלה נושאים לדיון ציבורי ופוליטי וכל עוד אין פגיעה בזכויות הנ"ל, אל לבית המשפט להתערב. כמובן שיישאר תחום אפור – מה פירוש "בעליל" והאם באמת החוק פוגע בזכויות מוקנות. אך הגדרות ברורות כאלו בחוק, יגדרו ויצמצמו את המחלוקת.

פסילת חוק בידי בג"ץ יחייב רוב מיוחד של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות. פסילת חוק יסוד תהיה רק במקרה של פגיעה קיצונית בזכויות, בהרכב של כל 15 השופטים וברוב של 3/4.

הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק, ברוב של 75 ח"כים. אפשר להתווכח על המספר, אך לבטח לא פחות מ-70 ח"כים.

ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת היא בסיס הדמוקרטיה. אין אף דמוקרטיה שאין בה ביקורת כזו. אין ביקורת שיפוטית ללא עילת הסבירות. אך יש לגדר את עילת הסבירות – לפגיעה בזכויות האדם והאזרח או לפגיעה בטוהר המידות ובמנהל התקין. אין להשתמש בעילת הסבירות לביקורת על מדיניותה של הממשלה ועל החלטותיה המדיניות בנושאי חוץ וביטחון, חברה וכלכלה וכד'.

יש לשמר את עצמאותם של היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ולא להפוך אותם למשרות אמון. וחובתם של היועמ"שים להבטיח שפעולות המשרדים יעשו על פי חוק. אולם גם כאן יש מקום לשינוי. המדינה סובלת ממישפוט יתר ולא אחת יועמ"שים מקשים באמת ובתמים על פעילות הממשלה. יש לצמצם את האקטיביזם המשפטי של יועמ"שים ולהגיע להסכמות על דרך פעולה שתאפשר לממשלה ולשריה לממש את מדיניותם ולסייע להם בכך, בגבולות החוק. יש להגדיר את הדרך לפטר יועמ"שים התוקעים מקלות בגלגלים.

יש לפצל את תפקיד היועמ"ש ולהוציא ממנו את האחריות על התביעה. אולם יש לעשות זאת מסיבה הפוכה לזו שאליה חותר שר המשפטים. המטרה היא שהאדם שתפקידו להיות המצביא של המלחמה בשחיתות הממשלתית לא יהיה היועץ של הממשלה, המתחכך עם רוה"מ והשרים באופן שוטף. אף יועמ"ש אינו מלאך ואין ספק שהנחישות שלהם במלחמה בשחיתות נפגעת בשל אותו חיכוך. לכן, בניגוד לרעיונותיו של השר לוין, התובע הכללי ייבחר בידי גוף בלתי תלוי, ולא בידי הממשלה. לכל היותר, שר המשפטים יהיה חבר בוועדת האיתור.

בנושא אחד אין מקום לשום פשרה – בחירת השופטים. העברת בחירת השופטים לידי הממשלה, למעשה, כאשר אין להחלטותיה בנדון שום איזונים ובלמים, פירושה אובדן עצמאותה של הרשות השופטת והכפפתה לרשות המבצעת. מהלך כזה מסוכן ביותר ומהווה איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית. בנושא הזה כבר נעשתה הרפורמה שיצרה את המציאות הנוכחית, הטובה ביותר. את הרפורמה הוביל גדעון סער ב-2008, ולפיה בחירת שופטים לבית המשפט העליון מחייבת תמיכה של 7 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים. כך, חייבת להיות הידברות והסכמות בין השופטים והפוליטיקאים, מה שיבטיח גיוון של הרכב בית המשפט. ואכן, מאז השינוי הזה, הרכב בית המשפט העליון השתנה מאוד. רמת בית המשפט העליון בישראל, הייתה תמיד יוצאת דופן במצוינות שלה ועוררה השראה למערכות המשפט בכל העולם. אך במהלך השנים נוצר חוסר איזון בהרכבה, שרובו היה שופטים אקטיביסטים. מאז השינוי באופן הבחירה, רוב השופטים שמונו הם שמרנים. כפי שראינו בבג"ץ דרעי, גם השופטים השמרנים מחויבים לחוק, לצדק ולטוהר המידות ואינם עושי דברו של השלטון הקופצים דום לגחמותיו ולהחלטות מושחתות. התגובה הפרועה של הממשלה להחלטה המובנת מאליה של בג"ץ, מעידה שהם אינם רוצים שופטים שמרנים, אלא עושי דברם. אם איננו רוצים להידרדר למינוי חברי מרכז וקבלני קולות לשופטים, יש לסכל את רעיון העוועים של השתלטות הממשלה על בית המשפט, באמצעות מינוי השופטים.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏25.1.23

* חובת הפשרה – פשרה בנושא המהפכה המשטרית היא הכרח המציאות. היא הכרחית כדי למנוע קרע חסר תקדים בחברה הישראלית. אנו מדינה במלחמה, מוקפת אויבים, האיומים עלינו אמתיים ואנו חייבים לשמור על חוסן לאומי ולכידות לאומית. ללא פשרה, אם חלילה תבוצע המהפכה המשטרית, שמשמעותה הרס מדינת החוק וביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, הלכידות הלאומית תקרוס והחוסן הלאומי יתפורר. אנו עדין מדינה בהקמה. רוב העם היהודי עוד חי בגלות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפוררות החברה הישראלית.

אולם הפשרה נחוצה לא רק כדי למנוע קרע בעם, אלא גם מסיבות ענייניות. היא תוריד את הממשלה מן העץ הגבוה של המהפכה המשטרית, אך לא תשמר את הסדר הקיים, אלא תקדם רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ראויה, ויש צורך ברפורמה כזו. ההתחפרות בסדר הקיים הייתה מאיץ לריאקציה המסוכנת של המהפכה המשטרית ויש צורך בשינוי.

הנשיא הרצוג משקיע את כל אונו בניסיון לקדם הידברות שתביא לפשרה. הרצוג הוא המבוגר האחראי וכל פטריוט ישראלי אמתי צריך לברך על ניסיונותיו ולעודד אותו.

אני מקווה שמנהיגי האופוזיציה ובראשם לפיד יירתמו למהלך הלאומי החשוב הזה. נכון, הם יחטפו ביקורת חריפה מהמוני המפגינים. ראינו איך המפגינים שאגו בקריאות בוז לשמו של הרצוג. הם אינם רוצים אותו כמוביל פשרה, אלא כמתייצב נגד הרפורמה ומנהיג את המאבק. זהו מבחן המנהיגות של לפיד. אם ילך לפשרה, נגד עמדת הבייס אבל בעד טובת המדינה, הוא יתגלה כמנהיג אמתי. פשרה יכולה להיות רק עם הממשלה והקואליציה. הדיבור של לפיד על איזו ועדה חיצונית, אינו רציני. אני מקווה שזה בלון ניסוי שנועד להכשיר את הקרקע להידברות אמתית.

ההישג הגדול ביותר שההפגנות יכולות להשיג, הוא להביא את הממשלה ללכת לפשרה. בכך חשיבותן הרבה. בלי ההפגנות, אין מצב שהממשלה תתגמש.

בימים הבאים אכתוב את הצעתי לפשרה.

* לאכול את הענבים – העיתונאית ופעילת המחאה אורלי בר לב תקפה בראיון לרדיו FM103 את לפיד וגנץ החותרים להידברות עם הממשלה ואמרה: "אין דבר מפרק מחאות יותר מאשר קיום מו"מ".

ונשאלת השאלה האם המחאה היא מטרה בפני עצמה או אמצעי להשיג מטרות.

אגב, יש דברים שמפרקים מחאות יותר מאשר קיום מו"מ. למשל, אם המחאה משיגה את מטרותיה היא מתפרקת. אבל גם אם היא נכשלת היא מתפרקת. וכאשר האוריינטציה של המחאה היא מחאה לשמה, חזקה עליה שתסתיים בכישלון.

לאורך כל שנות המאבק על הגולן, שנמשך 9 שנים, עמד לנגד עינינו משפט של יהודה הראל: עלינו להחליט אם המטרה שלנו היא לריב עם השומר או לאכול את הענבים. בזכות הבחירה שלנו לאורך כל המאבק, אנו נהנים עד היום מן הענבים וכל עם ישראל נהנה ויהנה גם בדורות הבאים מהיין הנפלא שלנו.

אורלי בר לב ושכמותה רוצים לריב עם השומר. זה מאבק עקר.

הפילוסוף הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ כתב בספרו "על המלחמה" ש"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים". וכך גם מאבק ציבורי אינו אלא המשך הפוליטיקה בתוספת אמצעים אחרים. הרחוב אינו יכול לכפות את רצונו על הממשלה והכנסת. המאבק הציבורי יהיה אפקטיבי אם ייתן רוח גבית לאופוזיציה וירתיע את הממשלה ויביא למו"מ על פשרה. והפשרה אינה בין המצב הנוכחי שהוא אידיאלי לבין המהפכה המשטרית של לוין, אלא היא בהחלט עשויה להיות תיקון גדול לכשלים במערכת המשפט, שהביאו לריאקציה של המהפכה המשטרית. התוצאה הרצויה של הידברות לאומית היא רפורמה קונסטרוקטיבית של מערכת המשפט.

* סכנה לדירוג האשראי – נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון הזהיר את נתניהו שביצוע המהפכה המשטרית עלולה לסכן את דרוג האשראי של ישראל. הוא הצטרף בכך לאזהרות של הנגידים לשעבר פרופ' פרנקל ופרופ' פלוג, של כלכלנים והיי-טקיסטים רבים.

אולי זה מה שישכנע את נתניהו לעצור את הדהירה המטורפת במדרון?

לתשומת לבם של מהונדסי התודעה, שמאמינים לספין השקרי של לוין וחבר מרעיו כאילו "בכל הדמוקרטיות"…

* סוכני האנרכיה – לאחר פרסום פס"ד דרעי, כתבתי שאני משוכנע שנתניהו יבצע את פסק הדין, כי יש לו קווים אדומים. קיבלתי תגובות בנוסח: "אשרי המאמין". כן, אי האמון בנתניהו עמוק כל כך, עד שאנשים באמת ובתמים סברו שאין לו שום קווים אדומים והוא יפר פסיקת בג"ץ. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר.

אבל למרות כל ביקורתי על נתניהו, אני סבור שיש לו מינימום של אחריות לאומית. הרי אם הממשלה לא הייתה מקיימת את פסיקת בג"ץ, הייתה זו אנרכיה מוחלטת. זו הייתה לגיטימציה לצה"ל לא לבצע את הוראות הממשלה או למח"ט להוציא את חטיבתו לפעולה מעבר לקווי האויב על דעת עצמו. זו הייתה לגיטימציה לקבוצת שוטרים להחליט שהם עוצרים על דעת עצמם את ראש הממשלה. זו הייתה לגיטימציה לאזרחים לעבור על כל חוק שאינו מוצא חן בעיניהם. זאת הייתה מציאות של "איש את אחיו חיים בלעו". רק מטורף מוחלט, חף לחלוטין מאחריות, היה עושה מעשה נואל כזה. ונתניהו, עם כל ביקורתי עליו, אינו בקטגוריה הזאת. רחוק מכך.

נתניהו אינו ראוי לשבח על שעשה את המובן מאליו. אבל שרים בממשלתו וח"כים בקואליציה שלו ראויים לגנאי על שקראו לו להפר את הפסיקה. כל עוד מדובר באספסוף הרשתות החברתיות, ניחא. אבל כשהאספסוף הזה הוא שרים בממשלה כמו הקרעי וח"כים כמו הגוטליב; כשאלה הם סוכני האנרכיה – הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.

* החזיר את חובו – בוויכוח הציבורי על חזרתו של האסיר המשוחרר אריה דרעי לחיים הפוליטיים, אמרו התומכים בחזרתו שהוא ריצה את עונשו, החזיר את חובו לחברה ולכן אין לפגוע בחופש העיסוק שלו.

אכן, הוא ריצה את עונשו, ולכן הוא כבר לא ישב בכלא והיה אדם חופשי. האם זה הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית? האם הנהגת ציבור היא מקצוע ככל מקצוע? השופט דן כהן הורשע בלקיחת שוחד והפרת אמונים. גם הוא ריצה את עונשו והחזיר את חובו לחברה. האם יעלה על הדעת שהוא יחזור לכס השיפוט? האם מורה שהורשע בפדופיליה וריצה את עונשו, יכול לחזור למקצוע ההוראה? האם חופש העיסוק רלוונטי למקרים האלה?

אין מנהיגות בלי דוגמה אישית. מי שהורשע בעבירה פלילית אינו ראוי להנהגה ציבורית.

קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר אותו מנהיג חוזר לסורו ושוב מורשע בפלילים.

* כי לא נאה – עוכר המשפטים יריב לוין: "מקום שבו השופט קובע מי נאה בעיניו להיות שר, על פי אמות מידה שהוא ממציא – זה דבר שאפשר לקרוא לו בהרבה שמות, דמוקרטיה זה לא". השופט לא קובע מי נאה בעיניו להיות שר, אלא קובע שעבריין סדרתי, שחילץ עסקת טיעון מפנקת במצג שווא של פרישה מהפוליטיקה ומפר את התחייבותו, אינו ראוי להיות שר.

אבל על פי הצעתו של לוין, השר קובע מי נאה בעיניו להיות שופט. ועל פי אמות המידה של ממשלת הדי-9, חוששני שעבר פלילי עלול להיות נקודת זכות למועמד לשיפוט.

* לא המחאה שלו – גדעון לוי יצא בחריפות נגד המחאה. טענתו נגדה – היא ציונית. שני דברים מעוררים את סלידתו. האחד הוא הנפת דגלי ישראל. השני הוא שאין בהפגנה דגלי אש"ף, הדגל שלו, דגל חורבנה של ישראל. בעיניו, הפגנה ציונית אינה יכולה להיות צודקת, כי ציונות היא אפרטהייד.

טוב מאוד. אילו היה חלק מן המחאה, הוא היה מכער אותה. אכן, זו מחאה ציונית. מחאה של פטריוטים ציונים הנאבקים על נשמתה של מדינתנו האחת והאהובה, מדינת הלאום של העם היהודי, המדינה היהודית דמוקרטית. שונאי ישראל כמו גדעון לוי אינם יכולים למצוא במחאה את מקומם, ואין בה מקום לטיפוסים כאלה.

* אסור להם להיות מושפעים – אני מתנגד עקרונית להפגנות ליד בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור. ההפגנות צריכות להיעשות בכיכר העיר או מול הכנסת או משרדי הממשלה. כן, גם נבחר הציבור, גם אם אני מתנגד מאוד לדרכו ולמעשיו, זכאי לפרטיות. ובוודאי שמשפחתו זכאית לפרטיות. לא כל שכן – שכניו.

ההתעללות הממושכת בשכני מעון רוה"מ בבלפור (שאמנם הוא בית שרד, אך הוא בית המגורים של רוה"מ), בשכניו של בנט ברעננה, ובשכניו של מנדלבליט בפ"ת היו שערוריה. ואם ללכת שנים אחורה – כך גם ההפגנות הממושכות של מתנגדי אוסלו ליד בית הרב עובדיה, בימים שאשתו מרגלית שכבה על ערש דווי.

אמש נערכה הפגנה ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. הפגנה זאת חמורה שבעתיים, כיוון שאין מקום להפגנות גם מול בית המשפט. בניגוד לנבחרי ציבור, שתפקידם להקשיב לציבור ולכן חובתו וזכותו של הציבור להשמיע את קולו באוזניהם – אסור לשופטים להיות מושפעים מן הציבור ואל לציבור לנסות להשפיע על השופטים. זו הפגנה חמורה מאוד.

* הפרת אמונים – חובתו של שר לקדם את התחום שעליו הוא מפקד. אם אינו עושה כן, הוא מפר אמונים.

חובתו של שר התיירות לקדם את התיירות בישראל. בין השאר – את המלונאות. אי אפשר לקדם את התיירות והמלונאות ללא עבודה משותפת עם המלונות. אבל חיים כץ מסרב לשתף פעולה עם המלונאים, אלא אם כן יתפטר נשיא התאחדות המלונות ניסנקורן מתפקידו. זאת, ללא כל הקשר מקצועי וציבורי. כץ קשקש משהו על חוסר אמון, אבל ברור שהסיבה היא שניסנקורן כיו"ר ועדת הכנסת תמך בהסרת חסינותו.

מעשה זה, שהוא הפרת אמונים מובהקת, מעיד שהאיש אינו ראוי להיות שר בממשלה. יתר על כן, הוא אינו ראוי לתפקיד בהיותו עבריין מורשע. בדומה לדרעי, גם הוא הורשע בעסקת טיעון וקיבל מאסר על תנאי.

בניגוד לכץ, התנהגותו של ניסנקורן אצילית. עקרונית, נכון היה שיסרב להתפטר ושההתאחדות כולה תתייצב לצדו. אבל הוא התפטר, כדי שלא לפגוע בהתאחדות, עקב התנהגותו הביריונית של השר. בנורמות של ראש הממשלה שהצעיד אותנו לחמש מערכות בחירות מיותרים בשל דבקותו בכל מחיר בתפקיד והתנהגותו של דרעי – האצילות של ניסנקורן נראית כמו נתלשה מזמן אחר וממקום אחר.

* לא לראיין אותה – כל אימת שח"כ גוטליב עולה לשידור, הוא מתחילה להתפרע, לצווח, להתלהם. היא לא נותנת למראיינים לפתוח את הפה. הם אינם יכולים לשאול שאלות שממילא היא אינה עונה עליהן. אז לשם מה מעלים אותה לשידור? לא צריך לראיין אותה.

* גיס חמישי – גם כשאוקראינה נמצאת בעיצומה של מלחמת קיום במובן הכי מוחשי של המושג, מבין זלנסקי שהשחיתות השלטונית היא אויב ובשעת מלחמה היא גיס חמישי, והוא מדיח מושחתים מתפקידיהם.

מנהיגות מעוררת קנאה.

* מיקי זוהר רומס את שבת המלכה – הניסיון החשוב והמעניין ביותר ליצור אמנה משותפת לחילונים ודתיים, או ליתר דיוק לרצף החילוני-דתי בישראל, היה אמנת גביזון-מדן. הנושא המהותי ביותר היה ההסכמה על השבת. אגב, בדיוק לאותה הסכמה הגיעו גם קבוצות אחרות של שיח חילוני דתי שבחנו את האפשרות לחיים משותפים.

נקודת המוצא הייתה שהשבת אינה עניין של הדתיים, אלא של עם ישראל כולו. ולכן אין כאן משחק סכום אפס, שבו הדתיים חותרים ל-100% והחילונים חותרים ל-0% ונתפשר איפשהו. יש כאן דיון של יהודים שהשבת יקרה להם, שמבינים שהיא בשום אופן אינה יום ז' בשבוע אלא יום ייחודי ומיוחד ולכן הפרהסיה של השבת לא תהיה פרהסיה של יום חול.

ההסכמה הייתה שאין מקום למסחר, לתעשיה וכד' בשבת ולכן ראוי לצמצמם ככל הניתן, אך יש מקום לשבת של תרבות, של נופש, של ספורט, שתעניק עונג שבת לכל אחד מאתנו, איש איש בדרכו. ולכן, ההסכמה הייתה שראוי להרחיב את התרבות בשבת, כי זו מהותה. כן, הופעות, מוזיאונים וכד' ראויים להיות פתוחים בשבת; השבת ראויה להם. מי שהשבת חשובה לו באמת, מבין שהפתרון אינו שהדתיים יהיו בשבת בבית הכנסת והחילונים סתם לא יעבדו, אלא ש"בית הכנסת" שלהם היא גם ללכת להופעה, להצגה, למוזיאון, לשמורת טבע, לסרט. זו העגלה היהודית המלאה שלהם.

שר התרבות והספורט הקודם, חילי טרופר, דתי לאומי אמתי, בנו הרב ד"ר דניאל טרופר, מייסד תנועת "גשר", קידם את השבת המשמעותית בחברה הישראלית, במיזם "שבת ישראלית", שבו נפתחו בשישי-שבתות מוזיאונים ואתרי מורשת בפריפריה, ללא עלות או בסבסוד משמעותי. בכך הוא חיזק את השבת בישראל, את כבודה של השבת, כיאה ליהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

מיקי זוהר רק נכנס לתפקידו וכבר רומס ברגל גסה את השבת בפריפריה, בכך שהוא מבטל את המיזם הזה. מיקי זוהר פוגע בשבת המלכה. מיקי זוהר פוגע בזהותה היהודית של החברה הישראלית. 

* מי אוהב את השבת-ישראלית – בזכות מיזם "שבת ישראלית", דתיים יכולים לבקר בשבתות במוזיאונים ואתרי מורשת, כיוון שלא ניגבה בהם תשלום. עניים יכולים לבקר במוזיאונים, שבשישי-שבתות הכניסה אליהם ללא תשלום. לחילונים יש הזדמנות לשבת משמעותית ותרבותית, להבדיל משבת של שופינג.

אבל זה לא מעניין את מיקי זוהר. הוא רואה את יריב לוין ושלמה קרעי דוהרים על הדי-9 והורסים בכיף, וגם הוא רוצה. ממשלת הדי-9.

* הגורם לחנינה – לזכותו של מיקי זוהר ייאמר, שהוא לא התחפר בהחלטתו המחפירה, אלא לחץ על הבלם וביטל אותה.

לגנותו ייאמר, שאין בו היושרה להודות שטעה וחזר בו, והוא מספר ש"לא הבינו אותו נכון".

סוף טוב, אך לא הכל טוב. תהליך קבלת ההחלטות, אם בכלל ניתן לכנות זאת כך, מבהיל. שוב הוכח ששרי ממשלת הדי-9 פועלים מתוך אמוק של הרס, רמיסה ודריסה.

אולי מה שהציל את המיזם הנפלא "שבת ישראלית" מגזר דין המוות, היה שהתברר לזוהר שהמיזם לא החל תחת ממשלת השינוי, אלא תחת ממשלתו הקודמת של נתניהו, שגם בה כיהן חילי טרופר כשר התרבות והספורט. אולי זו הסיבה לחנינה.

* אקט אנטי תרבותי – הקריאה של קומץ פנאטים להחרים את המוסיקאי אליאב זוהר, בנו של השר מיקי זוהר, היא אנטי תרבותית.

אני מתנגד לכל חרם על אנשי תרבות (חוץ מרוג'ר ווטרס שחרם אנטישמי – אומנותו), גם כאלה שאני מתעב את דעותיהם הפוליטיות. קל וחומר במקרה זה, שבו אין המדובר בחרם על האמן בשל עמדתו, אלא בשל העמדות של אביו.

* בדרכי נועם – הקלף המנצח של תומכי הצעת החוק האוסרת הכנסת חמץ לבתי החולים, הוא הטענה שחולים דתיים לא יוכלו להתאשפז בפסח, כי האיסור אינו רק לאכול חמץ, אלא "לא ייראה חמץ … בכל גבוליך". כלומר, מדובר כאן במאבק על זכויות האדם; על זכותם של אוכלי כשר לטיפול רפואי.

אלא שיש בעיה בטענה הזאת. יש מיליוני יהודים השומרים על כשרות, ובהם המוני חרדים, בארה"ב ובאירופה. האם הם אינם מתאשפזים בפסח? הרי בבתי החולים נראה חמץ בפסח. אם חרדי בברוקלין לוקה בלבו בסדר פסח, האמבולנס יוזמן אליו רק בצאת יום טוב שני של גלויות שאחרי שביעי של פסח? כמובן שלא.

התשובה על כך, מן הסתם, היא שזה לא אותו הדבר. כאן אנו במדינה יהודית, ולכן הציפיה שונה. אכן, ניכרים דברי אמת. כלומר, הדיון אינו שיח זכויות, כי אם יהודי דתי יכול להתאשפז במקום שבו אוכלים חמץ בפסח בארה"ב, הוא יכול לעשות זאת גם בישראל. זה שיח של זהות. זה דיון על פניה של הפרהסיה הציבורי בישראל בפסח. זה כבר דיון אחר, ואם אנו דנים בו, מן הראוי לא להתכסות בטיעון הדמגוגי על הפגיעה בזכותו של היהודי הדתי כפרט. להיפך, בשיח הזכויות ידם של מתנגדי הצעת החוק על העליונה, כי איסור הכנסת חמץ פוגע בזכויותיהם של בני המיעוטים הלא יהודיים בישראל ושל יהודים שאוכלים חמץ בפסח.

הדיון המעניין באמת, הוא הדיון הזהותי. איני אוכל חמץ בפסח, בביתנו אין אוכלים חמץ בפסח (אך איננו זורקים את החמץ מביתנו בימי החג) ובחדר האוכל של קיבוצי אין חמץ בפסח. ואיני אוהב חמץ בפרהסיה הישראלית בפסח.

בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בפסח. מי שנפשו חשקה בפיתה או בלחם, נסע לקנות בכפר ערבי, או קנה פיתות לפני החג והקפיא אותן. היום, כידוע, הפרהסיה שטופה בחמץ. אני מבכר לאין ערוך את המצב שהיה בילדותי. אין ספק שבנושא הזה הסטטוס-קוו כורסם מאוד לצד החילוני.

איני יודע איך קרתה השחיקה הזאת, אך אני יודע שבילדותי טרם נחקק חוק החמץ ואילו היום הוא תקף כבר עשרות שנים. חוק החמץ לכל הפחות לא מנע את השינוי שנוצר ולהערכתי הוא רק דירבן אותו.

דווקא כמי שרוצה יותר יהדות במדינה, אני רוצה פחות חקיקה וכפיה ויותר חינוך והסברה. החקיקה הדתית יוצרת ריאקציה ומרחיקה את היהודים מן היהדות והכפיה משניאה את היהדות על היהודים.

נחזור לחמץ בבתי החולים. המטבחים בבתי החולים, כמו בכל מוסדות הציבור, צריכים להיות כשרים, והם אכן כאלה. כלומר הדיון הוא על האוכל שאנשים מביאים מביתם. האם הדת היהודית, המסורת היהודית, מורשת ישראל יהיו נשכרים אם שוטרים או מאבטחים יחטטו לחולים ולאורחיהם בתיקים כדי לחפש בהם חמץ? דומני שהתשובה ברורה.

אולם אם הנהלות בתי החולים יציבו שלטים גדולים וברורים, המבקשים מן האורחים לכבד את שומרי הכשרות ולהימנע מהכנסת חמץ לבית החולים, אני מאמין שהרוב הגדול של האנשים יכבדו זאת.

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

* מלחמת מאסף חרד"לית – בשנים 2010-2014 ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית בגליל העליון. אחת התכניות שלנו, משותפת עם "המדרשה" ב"אורנים", הייתה "ניגון נשים"; בית מדרש לנשים, שהשתתפו בו נשים דתיות וחילוניות והמנחות שלו היו – אחת דתיה והשניה חילונית. המלווה של התכנית מטעם "המדרשה" הייתה דבורה עברון. כך זכיתי להכיר את דבורה – דתיה אורתודוקסית, פמיניסטית, תלמידת חכמים, גדולה בתורה, אכפתיניקית ומסורה. מנהיגה.

לאורך השנים זכיתי לשמוע שיעורים והרצאות שלה ולא אחת הזמנתי אותה להופיע בפני פורומים שונים. דבורה פעילה מאוד בפורומים של לימוד תורה ושל העצמת נשים. פעילותה החינוכית והתרבותית הענפה אינה מסתגרת בדל"ת אמות של אורתודוקסיה, אלא בקרב דתיים וחילונים, אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. בקרב מכינות קדם צבאיות ובעיקר של בנות דתיות הבוחרות להתגייס לצה"ל.

בינתיים הוסמכה דבורה לרבנות, במחזור הראשון של תכנית רבנות ישראלית של מכון הרטמן בשיתוף עם "המדרשה" ב"אורנים". היא לא מגדירה עצמה "רב" או "רבה" אלא "רבנית", אף שלרוב התואר הזה שמור לאשתו של רב.

בערב-שבת האחרון התפרסמה בעיתון "בשבע" כתבה נגד הפמיניזם הדתי בכלל, נגד הצטרפות נשים לעולם ההלכה והרבנות בפרט, ובעיקר – נגד דבורה. הייתה זו כתבה ארסית, שכל כולה לשון הרע, שנאה והסתה.

הפשקוויל עורר תגובה רבתי של מאות מתלמידותיה ותלמידיה ומעמיתיה בעשרות שנות פועלה, שהעלו על נס את דבורה, את אישיותה ואת מפעל חייה.

הנה ציטוטים אחדים: "מודה לך הרבנית דבורה עברון על התורה של חסד שאת מפיצה בעולם במסירות.

על התלמידות-הרבֵּה שהעמדת וממשיכה להעמיד.

על הרגישות כלפי כל אדם שנברא בצלם.

על אהבת התורה…

ועל הזכות לעמוד לצדך ולצד חברות רבות שכל עניינן ללמוד וללמד לשמור ולעשות …

שהקב"ה ימשיך להאיר פניו אליך. חזקי ואמצי, אל תגורי מפני איש!"

"מאמר ההכפשות נגד לומדות התורה בעיתון 'בשבע' בא לקלל ויצא מברך.

לא פעם אחת אלא פעמיים. לא בגלל הטעויות שבו אלא בזכות האמת שבו.

ראשית, כי יש בו סקירה של פעילותה המרשימה של מו"ר הרבנית דבורה עברון. אמנם, מתוך רצון מעט אובססיבי להתנגח בפועלה, אבל באופן שממחיש עד כמה היא עסוקה בעשייה ענפה למען עם ישראל. אשרינו שזכינו ללמוד מתורתה וללכת לאורן של מורות דרך והלכה כמוה".

"אשרינו שזכינו ויש לנו בדורנו רבניות צדיקות מאירות פנים ואנושיות כמו הרבנית דבורה עברון.

אישית אני לומד מהרבנית עברון – לא לשתוק כאשר יש עוול המתרחש.

לומד ממנה איך לקרב אנשים ואיך לקדש שם שמים בעולם מורכב.

שולח לה ולכל משפחתה חיזוקים לאור ההתקפה הארסית שעברה בגיליון 'בשבע' האחרון,

שלצערי לא טרח ולו לרגע לעצור ולבדוק מיהי הרבנית עברון ועד כמה היא תלמידת חכם המדקדקת מצווה קלה כבחמורה.

אשרינו שיש לנו גדולות דור כמו הרבנית עברון".

ועוד ועוד. הפשקוויל מזעזע, אבל אני אופטימי. בעיניי, הוא מעיד על מלחמת מאסף של החרד"לים נגד מגמות עומק בציונות הדתית (איני מתכוון למפלגה שהשתלטה על המותג), ובראשן המהפכה הפמיניסטית המתרחשת במגזר הזה. ככל שהם מבינים שהמהפכה הזאת צולחת, הם מגבירים את הווליום של התנגדותם. הם לא יצליחו להלך אימים על דבורה ושכמותה, שדרכה תהיה לדרך המלך של הציונות הדתית בישראל.

          * ביד הלשון

הליכתיות – אני חבר במנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ ואנו עוסקים כעת בפרוגרמה של היישוב. וכך למדתי מילה חדשה – הליכתיות.

הליכתיות היא מושג מתחום הקיימות והתכנון העירוני והאזורי. היא מבטאת את מידת הנוחות ובטיחות ההליכה באזור מסוים, בעבור הולכי רגל. להליכתיות השלכות בריאותיות, בטיחותיות, חברתיות, כלכליות וסביבתיות.

* "חדשות בן עזר"

בלדה על סוס עם כתם על המצח / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 23.1.23

מחר ימלאו 85 שנים ליורם טהרלב, שהלך לעולמו לפני שנה, בינואר 2022. לפני כ-35 שנים חדל לכתוב שירים חדשים. כיוון שעד אז כתב למעלה מאלף שירים נפלאים, ניתן רק לשער כמה מאות או אלפי שירים הפסדנו. אולם גם לאחר שחדל לכתוב שירים המשיך ביצירה, שרובה קשורה למקורות ישראל אליהם היה קשור בעבותות של זיקה ואהבה; לתנ"ך, לספרות חז"ל, לתורת הנסתר, לספרות המוסר ולסיפורים חסידיים. גם ביצירתו כפזמונאי הרבה להתכתב עם אותם מקורות.

יורם טהרלב הגדיר את עצמו כליטאי, וכך הוא כתב: "ההשפעה של הרוח הליטאית, שמעולם לא הרגשתי אותה, הולכת והופכת לדומיננטית באורח המחשבה שלי ואולי גם באורחות חיי. נולדתי בארץ וגדלתי כצבר ישראלי לכל דבר, עד שגיליתי את 'ספרות המוסר' היהודית. דבקתי בה. חובות הלבבות, אורחות צדיקים, מסילת ישרים, חפץ חיים, הרמב"ם, ומעל כולם הספר "שבט מוסר", מותאמים לי ככפפה. הנקיות השכלתנית, החשיבה ההגיונית, הסלידה מכל סוג של אמונה טפלה, הפשט ועולם הערכים העמוק המנסה להנחות את האדם בעולם ההפכפך, מדברים אליי יותר מכל סוג אחר של ספרות מחשבה. אני מתחיל להבין את אבות-אבותיי הליטאים שהקימו במאה ה-19 את 'תנועת המוסר', וניסו להכניס לישיבות השמרניות – בהן למדו רק תלמוד – את עולם הערכים של ספרות המוסר. לא אומר שאינני נהנה מכמה אמרות חכמות וציוריות של החסידים, אך ליבי שייך למתנגדים, לליטאים".

וחרף ליטאיותו, הוא אהב מאוד את הנמסיס של הליטאים, עולם החסידות ובמיוחד את הספרות החסידית.

השיר שנאזין לו היום, "בלדה על סוס עם כתם על המצח", שמתי כספי הלחין בכישרון רב וחוה אלברשטיין שרה בהגשה הנפלאה שלה, בעיבודו של משה וילנסקי, הוא שיר חסידי, המספר סיפור חסידי. זו אינה גרסה שירית לסיפור חסידי אותנטי, אלא טהרלב כתב את הסיפור החסידי. אך זה סיפור חסידי מובהק, המשמר את המוטיבים הייחודיים לספרות החסידית הקלסית.

תקציר הסיפור. הפריץ רואה סוס נהדר עם כתם על המצח וכתם על הגב ושערה של כסף זוהרת בזנב, נותן למושקה מאה רובל ומשגר אותו ליריד לחפש סוס זהה. מושקה מגיע ליריד ורואה סוס זהה ולידו בעל הסוס, ואותו הגוי שר ניגון נפלא. מושקה ניגש אליו ומבקש שילמד אותו את הניגון. הנ"ל אומר לו שמחירו של הניגון הוא חמישים רובל. מושקה אינו מהסס ומשלם מיד, לומד את הניגון והם פוצחים יחדיו בשיר. כשסיימו לשיר הוא שואל כמה יעלה לו זה הסוס הנהדר, ונענה שמחירו של הסוס מאה רובל. חמישים שילמתי כבר, אומר מישקה ואוסיף עוד חמישים, אך הגוי אומר לו שיש מסחר הגון ותמורת החמישים כבר קיבל את הניגון. מושקה ממשיך להסתובב ביריד וראה זה פלא, הוא שוב רואה סוס זהה, ולידו גוי אחר בכלל השר "מין ניגון שהוא המשך של הניגון ההוא". שוב הוא מבקש מהגוי ללמד אותו את הניגון. שוב הוא משלם חמישים רובל. שוב מבקש לקנות את הסוס שעולה מאה רובל, ואומר "חמישים שילמתי ואוסיף את מגפיי". כמובן שהגוי מסרב, וכשמושקה שב ללא הסוס וללא הכסף הפריץ חובט בו וזורק אותו מחוץ לאחוזה. מושקה, אשתו וילדיו מגורשים, נעים ונדים כשהם שרים את הניגון שמושקה למד. באחת השבתות הם מגיעים לעיירה של אדמו"ר גדול. אחרי צאת השבת שואל אותם הרבי מאין הם ולאן, ובמקום להשיב הם פוצחים בשיר. החסידים מסביב צוחקים בלעג והרבי גוער בהם: "האמנם חרשים אתם? האם אינם שומעים? הלא אל הניגון הזה חיכינו מתמיד. אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד".

הבלדה הזאת יכלה בהחלט להיות סיפור חסידי מקורי, והוא כתב אותה ברוח הסיפורים החסידיים על "הצדיק הנסתר"; אותו אדם פשוט שנראה שוטה, אך דווקא הוא בפשטותו וגסותו נושא בשורה, כמו אותה שריקה של הנער המוגבל שפתחה שערי שמים ביום כיפורים בבית מדרשו של הבעש"ט (לפי גרסה אחרת הייתה זאת קריאת "קוקוריקו").

הסיפור של יורם טהרלב הוא סיפור ייעוד. לאותו מושקה יש ייעוד, שהוא עצמו אינו מודע לו, והוא לעבור בין אחינו בני ישראל "מכפר לכפר בין יער לבין עיר" עם הניגון שאתו נקבל את פני משיח בן דוד. וכך בעצם גם לבשר שהגאולה קרובה.

כל הסיפור מורכב מצירופי מקרים, שברור שיש יד המכוונת אותם – למען הגשמת הייעוד של מושקה. כדי שיוכל למלא את שליחות, יש לגרש אותו מן העיירה. הקב"ה מזמן לעיני הפריץ "סוס נהדר" עם כתם על המצח וכתם על הגב, והוא משגר את מושקה לחפש סוס כזה. במקרה, כשהוא מגיע ליריד הוא פוגש מיד את הסוס הנדיר שהוא מחפש. מושקה, שאינו מודע לייעודו, אינו יכול שלא לפעול על פי אותו ייעוד. לכן, כשהוא שומע את המנגינה, היא מהפנטת אותו ואוחזת בו יותר מהסוס. וכאשר הוא מבין שיש מחיר ללימוד המנגינה, הוא לא מהסס ומשלם עליה בכסף שקיבל כדי לקנות את הסוס. וכאשר הוא ממשיך בשיטוטיו כדי לחפש את הסוס, לגמרי במקרה יש שם בדיוק את הסוס הנ"ל. ולגמרי במקרה גוי אחר שר ההמשך של הניגון ההוא. והוא אינו יכול שלא לפעול על פי ייעודו, הוא שוב לומד את המנגינה ומשלם עליה בכסף שבו צריך היה לקנות את הסוס.

בכך הוא גזר על עצמו את הגירוש – המאפשר לו למלא את ייעודו. וכשהוא מגיע אל הרבי, כשהוא מתבקש לדבר יוצא לו הניגון. ובעוד הכל לועגים (כמו בסיפורים החסידיים האחרים על צדיקים נסתרים) לרבי יש סגולה ייחודית המאפשרת לו לזהות ולגלות באיש הפשוט הזה את מה שהוא עצמו אינו יודע על עצמו. מהי אותה מנגינה שהוא מביא.

השיר הוא מתוך תקליטה של חוה אלברשטיין "לו יהי" משנת 1973.

נקדיש אותו לזכרו של יורם טהרלב.

"האם ראית את הסוס הנהדר הזה?

רוץ אל היריד מהר וקנה לי סוס כזה

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב"

כך אמר לו הפריץ, למושקה הסייס

ונתן לו מאה רובל שייצא מיד.

הולך לו מושקה ליריד ואוי איזה מזל

ליד פונדק עומד לו גוי עם סוס לבן כנ"ל

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב

והגוי, בחור צעיר, ניצב לו והוזה

ומתחת לשפמו הוא שר ניגון כזה:

אי-אי-אי…

"נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה"

כך אומר לו מושקה, והגוי- בפיו תשובה:

"תשלם לי קודם

כמו שמקובל

מחירו של הניגון הוא חמישים רובל"

מושקה את צרורו מוציא ומשלם מיד

ואחרי דקה שרים שניהם כאיש אחד.

אי-אי-אי…

השירה חלפה עברה ומושקה אז נזכר:

"הי, בכמה יעלה לי זה הסוס הנהדר?

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב".

"מאה רובל" סח הגוי ומושקה אז משיב:

"חמישים שילמתי כבר, אתן עוד חמישים"

"לא לא ולא צוחק הגוי פה יש מסחר הגון

תמורת החמישים קיבלת כבר את הניגון

זה לא הולך ביחד

ושיר אינו חינם".

הצניע מושקה את צרורו והסתלק משם

טייל בין דוכני השוק לרגע לא עמד

ולעצמו זימר הוא את השיר אשר למד:

אי-אי-אי…

ממש מעבר ליריד א-הו איזה מזל!

עומד לו גוי אחר בכלל עם סוס לבן כנ"ל

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב?

והגוי משמיע שיר הקשיבו ושמעו

מן ניגון שהוא המשך של הניגון ההוא:

אי-אי-אי…

"נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה"

כך אומר לו מושקה, והגוי – בפיו תשובה:

"תשלם לי קודם

כמו שמקובל

מחירו של הניגון הוא חמישים רובל"

מושקה את צרורו מוציא ומשלם מיד

ואחרי דקה שרים שניהם כאיש אחד

אי-אי-אי…

וכשגמרו לשיר שוב הוא נזכר:

"הי, כמה יעלה לי זה הסוס הנהדר

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב?"

"מאה רובל", סח הגוי ומושקה "אי אי אי

חמישים שילמתי ואוסיף את מגפי".

"לא לא ולא הסוס לחוד מאה רובל עולה

חמישים שילמת לי על הניגון הזה"

אי-אי-אי…

חוזר לו מושקה בלי הסוס והפריץ אהה

חובט בו וזורק אותו מתוך האחוזה

עם כתם על המצח וכתם על הגב

ואחריו מגורשים אישתו וילדיו

ובדרכים בין כפר לכפר בין יער לבין עיר

גם ברעב וגם בכפור הם לא חדלו לשיר:

אי-אי-אי…

ויום אחד אחרי שנים הגיעו בדרכם

אל עיר הפלך בה ישב הרב המפורסם

הרב ישב בנחת נעץ בהם מבט

יצאו אז כוכבים שלושה של מוצאי שבת

שאל "מנין באתם ולאן תלכו ללון?"

והם ניסו לומר לו אך יצא להם ניגון:

אי-אי-אי…

צחקו סביב האברכים צחקו החסידים

אבל אצל הרב במצח זעו הורידים

היכה הרב על שולחנו

ובקולו הרעים:

"האמנם חרשים אתם האם אינכם שומעים?

הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד

אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד"

אי-אי-אי…

היאך אנו נגאלין?

פרשת "בא" היא אחת המרכזיות והחשובות בתורה. זו הפרשה המתארת את האירוע המכונן בה"א הידיעה של העם היהודי ואחד האירועים המכוננים של האנושות כולה – יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים היה, לאורך הדורות, לאב טיפוס של מאבק לחרות; חרות לאומית, חברתית ואישית.

בפרשת "בא" מופיע אחד הפסוקים המכוננים בתורה, המצווה הראשונה שניתנת לעם ישראל: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). רש"י מעורר את השאלה, מדוע התורה לא נפתחה כאן. יש לו תשובה, אך עצם השאלה, המבוססת על ההנחה שיש לראות בפסוק זה מועמד טבעי לפתוח את התורה, מעידה על חשיבותו. מן הפסוק הזה, ניתן להבין שעד הרגע שבו אלוהים מורה למשה ולאהרון לקבוע את ניסן כראש החודשים, לוח השנה היה אחר, והמשמעות האדירה של אירוע יציאת מצרים מגמדת כל אירוע אחר, ומצדיקה את שינוי לוח השנה.

את הפסקה בה מופיע פסוק זה, אנו קוראים שנית ב"שבת החודש", השבת שלפני ראש חודש ניסן. במדרש "פסיקתא דרב כהנא", העוסק במדרשי חכמים על אודות הפרשות הנקראות בחגים והפרשות וההפטרות בשבתות מיוחדות לאורך השנה, מתעורר דיון מעניין סביב הפסוקים האלה. חכמים עוסקים באמצעות פסוק בשיר השירים אותו הם דורשים: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא. מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת" (שה"ש ב, ח). שה"ש הוא סיפור אהבה בין הדוד והרעיה. הרעיה המתגעגעת לדוד, הרחוק ממנה, מצפה בכיליון עיניים לבואו, ושומעת את קולו קרב אליה. היא מאמינה, שבשל אהבתו ותשוקתו אליה, הוא רץ אליה ומקצר את הדרך, מדלג על ההרים וכו'. ע"פ רוב מדרשי חז"ל, שה"ש הוא אלגוריה לסיפור האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל. פסוקים אלה בשה"ש מתרחשים באביב, "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ", ומכאן החיבור ל"אתם יוצאים בחודש האביב".

פסיקתא דרב כהנא מביא לנו דיון בשאלה – מה פירוש "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". אומר רבי יהודה, שקול דודי הוא משה – קולו של הקב"ה. כשבישר לבני ישראל על הגאולה הקרובה, הם סרבו להאמין ותירצו את חוסר אמונם בברית בין הבתרים: "רבנו משה, היאך אנו נגאלין, לא כך אמר הקב"ה לאבינו אברהם: 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה?' (בר' טו יג), והלא אין בידינו אלא מאתיים ועשר". גם ר' נחמיה מתאר אותה סיטואציה בדיוק, אלא שבה מחליפים בני ישראל את התירוץ: "רבנו משה, היאך אנו נגאלין וארץ מצרים מלאה מטינופת עבודה זרה שלנו". ותירוץ אחר המופיע באותו דיון: "רבנו משה, היאך אנו נגאלין ואין בידינו מעשים טובים".

על כל שאלה תשובה, הדורשת את הפסוק "מדלג על ההרים" וגו'. תשובה אחת היא שבשל אהבתו ותשוקתו של אלוהים לעם ישראל הוא מדלג על הקיצים ועל החשבונות ועל העיבורים, ובחודש הזה אתם נגאלין. תשובה שניה היא שאלוהים מדלג על ההרים, מגיא לגיא, ומתעלם ממזבחות הע"ז שעל פסגות ההרים. תשובה שלישית היא שאלוהים מדלג על ההרים, מפסגה לפסגה, ומוצא שם את בתי הדין של הצדיקים היחידים בין בני ישראל, דוגמת בית דינו של עמרם, ומתעלם מהחטאים של המוני העם. מה שמעניין בעיניי, אינן התשובות, אלא השאלות, הפחד מפני הגאולה, מפני ההסתכנות במעשה אקטיבי, המתורצת תדיר בשאלת העיתוי.

המשך הדיון בפתיחתא, מביא את דברי האמוראים ר' יודן ור' חונה, ואצלם קול דודי אינו משה, אלא "מלך המשיח". הם כבר אינם עוסקים בגאולה מעבדות מצרים, אלא אוחזים בשור בקרניו ודנים בגלות שבה הם שרויים, אחרי חורבן הבית, ובגאולה לה הם מפללים. הם מכירים את עמם, ומתארים לעצמם שימצא את התירוצים המתאימים כדי לדחות את הגאולה, ובמקרה זה, עדין בראשית תקופת הגלות, כשעוד הייתה מצומצמת למספר קטן של ארצות, הם משערים שהתירוץ עלול להיות זה: הם אומרים לו, רבנו מלך המשיח, היאך אנו נגאלין? לא כך אמר הקב"ה שהוא משעבדנו בשבעים אומות? גם כאן, מתפלפל המשיח בתשובות הלכתיות, אך גם כאן פחות חשובות התשובות, ומעניינת יותר עצם התופעה.

תופעה זו חוזרת בקורותינו. הנה, סיפור על האר"י הקדוש בצפת, שיצא לקבל את השבת עם תלמידיו. "פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים".

גם כשהחזון הציוני פרץ לחיי העם היהודי, כך הגיב העם היהודי ברובו. לאלה ולאלה היו התירוצים לא לקום ולעשות מעשה, לשים קץ לגלות ולהביא את הגאולה הלאומית והחברתית. וכך, למשל, דבקו רבנים במדרש זניח המפרש את השאלה מדוע נאמר בשיר השירים שלוש פעמים "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם … אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". התשובה היא שאלה שלוש השבועות שהקב"ה השביע את ישראל – שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו בגויים ושלא ידחקו את הקץ (יש גם גרסאות אחרות לשלוש השבועות).

ונשאלת השאלה, מה גורם לעם הזה לדבוק בגלות ובשעבוד? כנראה שיש משהו באופי האדם, שכאשר אינו בן חורין, הוא פוחד מהמחיר של לקיחת האחריות שביציאה לחיי חרות. זאת העבדות הנפשית, הרוחנית. התורה, המחנכת אותנו לסלוד מן העבדות, מצווה להעניש ולהשפיל עבד שאינו רוצה להשתחרר בטענה "אהבתי את אדוני", ברציעת אוזנו.

הציונות באה לשחרר את העם היהודי ממנטאליות העבד הנרצע, ולהחליפה בתודעת חרות של עם הלוקח את גורלו בידו ואינו ממתין עוד לגאולה נסית. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו", כתב אהרון זאב, והכתיר את שירו – "הנס של הלב האמיץ", כלומר הנס הוא לקיחת האחריות האקטיבית בידי העם היהודי.

אין זו רק גישה חילונית, אלא גם גישת הציונות הדתית, על פיה הגאולה האלוהית תבוא רק כתגובה לאקטיביזם שלנו. הרב שלמה טייכטל, רב חרדי אנטי ציוני שהתפכח וחזר בתשובה במהלך השואה, הספיק לכתוב, טרם הירצחו, בתנאים הקשים של הגטו, את ספרו "אם הבנים שמחה". בין השאר, הוא מתפלמס עם הפרשנות החרדית לשלוש השבועות, ומפרש מחדש את הפסוק בשיר השירים: "שכשיש התעוררות כללית לשוב לארץ ישראל, זה סימן שה' חפץ, ואין כאן שבועה, שנאמר 'השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה – לעלות לארץ ישראל – עד שתחפץ', כלומר עד שיעלה רצון מהקב"ה. ואם כן, כשנעשה התעוררות כללית לעלות, אות היא כי הגיעה השעה הרצויה מהקב"ה".

ערב הכרזת המדינה, הטיל בן גוריון את כל כובד משקלו, לנוכח היסוסי חבריו להנהגה, שחששו לקבל את ההחלטה הנועזת. "עכשיו, או לעולם לא", הבהיר להם ב"ג את המצב, ושכנע אותם.

הרוח הפוסט ציונית מנסה להחזיר אותנו למנטאליות העבד הנרצע. האתגר שלנו הוא לדבוק באמונה בדרך הציונית, המתריסה כנגד המנטאליות הזאת.

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏22.1.23

* קלונה של החברה הישראלית – פסיקת בג"ץ שפסלה את מינויו של הפושע הסדרתי דרעי לשר, מובנת מאליה.

הבעיה היא בעצם העובדה שנושא מובן מאליו כל כך נדרש לבג"ץ. עובדה זו היא קלונה של המערכת הפוליטית וקלונה של החברה הישראלית.

* 5 הערות בעקבות בג"ץ דרעי – א. מול הטענה על ההחלטה האקטיביסטית של השופטים האקטיביסטים ניצבת העובדה שגם השופטים השמרנים שבשמרנים פסלו את המינוי.

ב. גם דעת המיעוט של השופט אלרון לא קבעה שהמינוי כשר. השופט קבע שהמינוי מותנה בפסיקת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית אם בעבירה שעבר דרעי יש קלון. חוק יסוד הממשלה שונה בהחלטה פרסונלית רטרואקטיבית כדי להימנע מן ההחלטה של יו"ר ועדת הבחירות. כנראה שגם דרעי יודע שיש קלון בעבירה.

ג. כל העניין של פסיקת בית המשפט אם יש או אין קלון בעבירה זו או אחרת של איש ציבור מוזר ומיותר. ברור שאיש ציבור עבריין – זה קלון. הקלון צריך להיות אוטומטי בכל עבירה פלילית של נבחר ציבור.

ד. איזה עסקנונצ'יק מתלהם של ש"ס נאם, או ליתר דיוק נהם, מול האספסוף ליד ביתו של העבריין הסדרתי, ואיך לא? ניגן על השד הגלותי. "עשרה שופטים אשכנזים…". גזענים אחרים צווחו "לבנבנים". אגב, האם כבוד השופט חאלד כבוב הוא אשכנזי?

ה. בביטוי "השתק משפטי" נתקלתי לראשונה בבג"ץ דרעי. אבל היה ברור לי שמצג השווא של העבריין הסדרתי, שהונה את בית המשפט במצח נחושה כדי לזכות בהסדר טיעון מפנק, יהיה אחד הגורמים המרכזיים לפסילת המינוי מחוסר סבירות קיצוני. כעת, גם אם במסגרת המהפכה המשטרית ישראל תהפוך לדמוקרטיה היחידה בעולם שאין בה עילת סבירות, לא יהיה בכך די, כדי להחזיר את העבריין הסדרתי לממשלה. אבל אולי יבטלו גם את עילת ה"השתק המשפטי"?

* השתק משפטי בעברית – הביטוי "השתק משפטי", אולי כיוון שלא התרגלנו אליו, נשמע מרוחק, אקדמי, אליטיסטי, לא מובן לאוזן העברית של רובנו. לי הוא נשמע מכובס.

אהוד מנור כתב שאין מילה בעברית ל"טאקט", אבל יש בעברית מילים למכביר שניתן לתאר בהן בצורה המובנת לכל אוזן את ה"השתק המשפטי". מדובר בשקר, ברמאות, בנוכלות. במשלב לשוני נמוך יותר אפשר לדבר על בלוף. במשלב לשוני גבוה יותר אפשר לדבר על הונאה, מצג שווא, הולכת שולל, ביזיון בית המשפט.

כי מהו ההשתק המשפטי שעשה דרעי? הוא רימה את נשיא בית המשפט השלום, ובאמצעות שקר והונאה שהוא יפרוש מהחיים הפוליטיים, השיג הסכמה של בית המשפט לעסקת טיעון מפנקת, שבה המאסר הוא על תנאי. זו הייתה הונאה בזמן אמת. כאשר דרעי התחייב, הוא ידע שהוא משקר לבית המשפט, שאין לו שום כוונה לעמוד במילתו, שהוא יפר ברגל גסה את הבטחתו לבית המשפט.  

ולכן גם השופטים השמרניים ביותר, שממעטים ככל האפשר להשתמש בעילת הסבירות, לא יכלו לקבל את הטיעון ההוטנטוטי, ש-400,000 מצביעים יכולים להכשיר שקר גס לבית המשפט וביזיון בית המשפט כמו במעשהו הבזוי של דרעי, העבריין הסדרתי.

* מינוי חברי מרכז לשופטים – לנוכח העובדה שמחצית ההרכב שפסל את מינוי דרעי הם שופטים שמרנים, שמונו בדחיפת איילת שקד, אמר עמית סגל שזו הוכחה שאין למתנגדי המהפכה מה לדאוג. הנה, גם השופטים השמרנים פוסקים על פי דין ולא על פי רצון הפוליטיקאים.

יש הבדל גדול בין המקרים. השופטים השמרנים נבחרו בהסכמה בין הפוליטיקאים והשופטים בוועדה בהרכבה הנוכחי ובמבנה הנוכחי שלה, המחייב הסכמות כי יש צורך בתמיכה של שבעה מתוך תשעה חברי ועדה, במינוי שופט לבית המשפט העליון. יש הבדל של יום ולילה בין הבחירה הזאת, לבחירה למעשה בידי הממשלה, על פי המהפכה של לוין. והגרסה של ח"כ רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, אף רדיקלית ממנה. ובוודאי כאשר השופטים יודעים שהממשלה תבחר מתוכם את הנשיא הבא, שלבטח יהיה זה השופט הנוח לה ביותר, ואם לא יהיה מספיק נאמן, יביאו מיקור חוץ.

אבל לשיטתו של סגל – אם אין הבדל, למה לשנות? למה לגרום לקרע בעם? למה לגרום לשופטים שימונו להיות חשודים כמינויים פוליטיים? ואם שופטים שמרנים פוסקים כפי שפסקו אתמול, מה דוחף את נתניהו ולוין במהפכה שלהם? האם הם באמת רוצים שופטים שמרנים? לא. האינטרס של נתניהו ולוין אינו שופטים שמרנים, שלבטח נאמנותם היא לדין ולאינטרס הציבורי, אלא בעושי דבריהם.

אם המהפכה תבוצע, אין זה מן הנמנע ששרים ידחפו חברי מרכז לתפקיד שופטים, כדי לקושש קולות בפריימריז. וכך עוד נגיע למינויי שופטים ברמת המינויים של אקוניס ורגב למנכ"לי משרדיהם.

* ייקוב הדין את ההר – סגירת תיק מפאת חוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון – אלו שלוש זכויות שיש לשלול מנבחרי ציבור.

הפרקליטות שחתמה על עסקת טיעון עם העבריין הסדרתי דרעי והשופט שהאמין לשקרן הזה ואישר את עסקת הטיעון, יצרו את המשבר.

בכל הנוגע לנבחרי ציבור – ייקוב הדין את ההר.

לתשומת לבו של מי שמהרהר ברעיון העוועים של עסקת טיעון עם נתניהו.

* הטיל דופי – לא אהבתי את תגובתו של לפיד על פסק הדין. הוא הטיל דופי מראש בנתניהו, והזהיר מפני אי כיבוד פסק הדין. והרי לא נשמע מכיוון נתניהו שום רמז לכוונתו להפר את פסק הדין.

איני חשוד באהדה לנתניהו, אבל אני מאמין שיש לו קווים אדומים, והוא לא יפר את פסק הדין.

אם דרעי היה בן-אדם, הוא היה חוסך מנתניהו את הצורך לפטרו והיה מתפטר בעצמו.

* למחוק מספר החוקים – באחת מהבטחות הבחירות של הליכוד תמכתי ואני תומך מאוד – ביטול ממשלת החילופים הקיימת בחוק יסוד הממשלה.

מלכתחילה כל רעיון ממשלת החילופים אינו ראוי. הרי הייתה בישראל ממשלת אחדות רוטציונית בלי ממשלת חילופים ובלי ראש ממשלה חלופי וכל ההמצאות המוזרות הללו. אמנם פרס לא היה סמל האמינות, בלשון המעטה, ובכל זאת, כאשר פרס ושמיר חתמו על הסכם ולחצו יד, די היה בכך כדי להבטיח שההסכם יכובד.

הפעם הבעיה הייתה שאחד הפרטנרים הוא נתניהו, הידוע כנוכל, שרלטן, רמאי ומפר הסכמים סדרתי. כחול לבן לא סמכה עליו שיכבד את ההסכם ולכן בנתה את המפלצת המסובכת של ממשלת החילופים, והסכם מסועף שיסנדל את נתניהו ויבטיח שההסכם יכובד. והנה, זה לא עזר. הנוכל הונה אותם מלכתחילה, חתם על ההסכם כדי שימשיך להיות ראש הממשלה, ועל יסוד הלקונה שהותיר בהסכם, גנב את הרוטציה באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל – אי העברת תקציב.

וכך, גם חוק ממשלת החילופין העקום נכנס לספר החוקים, וגם המטרה שלשמה נכתב לא יצאה לפועל.

ואז קמה ממשלת בנט לפיד. שני מנהיגים נורמטיביים שיכלו לחתום על הסכם רוטציה בלי כל הבלי החילופים. וגם הם, משום מה, חתמו על הסכם חילופים מיותר לגמרי.

וכעת יש המנסים לעקוף את פסיקת בג"ץ באמצעות מינוי דרעי לראש ממשלת חילופים, אף שאין רוטציה בין נתניהו לבינו, בניסיון עקום לאנוס את החוק כדי להשאיר את העבריין הסדרתי בממשלה. להערכתי, זה לא יקרה, אבל עצם העובדה שרעיון העוועים הזה עולה, מעידה על נכלוליותו של השלטון הרע הזה.

* כי הוא אשכנזי – למה אולמרט הורשע וישב בכלא? בגלל שהוא אשכנזי.

* הרע מכל העולמות – מציעי חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (שממתינים אתו עד שיחוקקו את חוק ההתגברות האוטומטית) מיתממים: מה, צרפת היא לא מדינה דמוקרטית? היא לא מדינת חוק?

אז קודם כל, גם החוק הנהוג בצרפת הוא מגה-שחיתות. אבל בצרפת יש הגבלת קדנציות. כלומר, חקירות הנשיא מושעות עד אחרי הקדנציה השניה, לכל היותר. מציעי ההצעה כאן, מתנגדים בכל כוחם להגבלת קדנציות של ראש הממשלה. ראש הממשלה יכול לשלוט עשרות שנים, ואם יש חשדות נגדו הן תידחנה ותתיישנה עשרות שנים. כלומר, הם רוצים לקחת צד אחד של החוק הצרפתי, אך ללא האיזונים והבלמים עליו.

זו השיטה של כל נימוקיהם. "בכל הדמוקרטיות בעולם". באיזו מדינה "השופטים בוחרים את עצמם"? הם מיתממים. קודם כל, גם אצלנו השופטים אינם בוחרים את עצמם. השופטים הם שלושה מתוך ועדה של תשעה. יש עוד שני נציגי לשכת עורכי הדין וארבעה נציגי הממשלה והכנסת. ולמינוי שופט בעליון נדרשת הסכמה של שבעה. ועיני כל מערכות המשפט בעולם נושאים עיניהם בהערצה אל השיטה הישראלית ובהדרגה מתקרבים אליה.

אומרים תומכי המהפכה: בארה"ב הנשיא בוחר את השופטים בבית המשפט הפדרלי העליון והם עוברים שימוע בבתי הנבחרים. מה, ארה"ב לא דמוקרטיה? ובכן, השיטה האמריקאית לבחירת שופטים אכן קלוקלת. אך בארה"ב יש חוקה מסודרת המגינה על האזרח והמיעוט. בארה"ב יש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים בין הרשות המבצעת והמחוקקת. ויש שני בתי נבחרים עם איזונים ובלמים ביניהם. הנשיא ממנה את השופטים, אך באישור הסנט. וזה ממש לא פשוט, כי לא תמיד הסנט נשלט בידי המפלגה של הנשיא ובאופן כללי בתי הנבחרים עצמאיים ועל הנשיא לנהל מו"מ אתם. אצלנו, לעומת זאת, הכנסת נשלטת לחלוטין בידי הממשלה. בארה"ב השופטים הפדרליים הם מינוי לכל החיים, וכך ההשפעה של נשיא ספציפי על ההרכב – מינורית לטווח רחוק. בבריטניה, אם הדמוקרטיות, אין כל נגיעה של פוליטיקאים בבחירת שופטים.

אנשי "בכל הדמוקרטיות" אינם מזכירים שבכל הדמוקרטיות בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית על החקיקה, אך מתוכן – קנדה היא היחידה שיש בה פסקת התגברות. אני, אגב, תומך בפסקת התגברות, אם כי ברוב גדול, אבל איני טוען ש"בכל הדמוקרטיות", כי זה פשוט לא נכון.

בכל הדמוקרטיות יש עילת סבירות. אם היא תבוטל בישראל, היא תהיה הדמוקרטיה היחידה שחונקת, למעשה, את הביקורת השיפוטית על תקינות פעילות הרשות המבצעת.

לא, המהפכה המשטרית ממש אינה "כמו כל הדמוקרטיות". להיפך, יש בה הרע מכל השיטות. כאילו ישב יריב לוין על חוקות המשטרים השונים ובחר בפינצטה את החוקים הגרועים ביותר, ללא האיזונים שלהם, וכך הוא מציג מצג שווא של "בכל הדמוקרטיות".

* חשיבותם של הבלמים – מינויו של יובל שטייניץ, שאין עוררין על כישוריו וניסיונו, ליו"ר "רפאל", מעיד על כך שמינויים פוליטיים אינם בהכרח שליליים ומושחתים. לעתים הם טובים ומקצועיים. האם פירוש הדבר שאין בעיה במינויים פוליטיים? אם שר היה ממנה לתפקיד יו"ר "רפאל" קבלן קולות במפלגתו, שאין לו כל רקע, או קרוב משפחה, שכל כישוריו הם קרבתו המשפחתית לשר או את אסנת מארק, ברור שמדובר בדבר רע.

אז יש לשלול לחלוטין כל מינוי פוליטי? או לאשר מראש כל מינוי פוליטי? אלו גישות של שחור לבן. יש מרחב בין השחור והלבן והוא מרחב הסבירות. יש מינוי פוליטי שסובל מאי סבירות קיצוני. יש מינוי פוליטי שאין בו כל פגם. ובתווך – הסבירות והמידתיות.

ומי אמר שהשופט כשיר יותר מהשר לקבוע את מידת הסבירות של המינוי? התשובה היא שלשר יש אינטרס לקדם את קבלן הקולות או את בנו ולשופט אין. את המינוי המושחת ניתן לעצור עוד לפני שמגיעים לבג"ץ. יש לשם כך שומרי סף, כמו היועצים המשפטיים של המשרד. ביטול עילת הסבירות והחלפת היועמ"שים בקונסיליירים נועדה לאפשר את מינויה של מארק ליו"ר "רפאל" ומינויים מסוג זה.

האינטרס הציבורי המובהק, הוא לשמור על הבלמים הללו, גם אם מישהו מספר לנו שכל החלטה של השר מבטאת את "רצון הציבור".

* בין מהפכנות ושמרנות – שמרנות מנוגדת במהותה וגם בשמה למהפכנות. היא דוגלת באבולוציה, ברפורמות קונסטרוקטיביות, בצעדים קטנים ואחראים, צעד אחר צעד. שמרנות אינה אוהבת רבולוציות, אינה אוהבת רדיקליות, כלומר עקירת הסדר הקיים מן השורש. שמרנות אינה מתכתבת עם "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", עם "אתמול לא כלום, מחר הכל". שמרנות, מעצם טבעה, אוהבת רשות שופטת חזקה ואיזונים ובלמים, כדי לשמור על הקיים מפני מהפכנים ורדיקלים למיניהם.

מהפכת הבזק הרדיקלית שמובילים נתניהו ולוין מתהדרת בשמרנות, אך אין בינה ובין שמרנות ולא כלום, אפילו לא מראית עין.

* תחרות הדי-9 הקטלני – שני נהגי די-9 נוהגים בפראות ומתחרים ביניהם מי קטלני יותר במלחמה נגד מדינת החוק. האחד לוין, השני רוטמן. לוין מנסה לבטל את עילת הסבירות, כדי להפוך לבלתי אפקטיבית את הביקורת השיפוטית על הרשות המבצעת. רוטמן מכריז: שלי יותר גדול. והוא מציע דוגרי – לבטל בגלוי ובמוצהר את הביקורת השיפוטית על מעשי הממשלה, ראש הממשלה והשרים.

ובינתיים, עוכר התקשורת החופשית קרעי, נוהג על די-9 בחזית התקשורת. הוא מנסה לרמוס את התקשורת החופשית בישראל, לסגור את השידור הציבורי על כל אגפיו, בניסיון להפוך את התקשורת הישראלית לערוץ 14, כלומר לערוץ תעמולה ביביסטי בנוסח "קול הרעם מקהיר" הזכור לרע.

קרעי ממשיך את המהלך שנתניהו החל כשר התקשורת וכעת מעשיו נדונים בבתי המשפט. ההסתערות שלו על התקשורת החופשית היא ערוץ נוסף במהפכה המשטרית. כפי שמהפכת לוין נועדה להכפיף את הרשות השופטת לנתניהו, מהפכת קרעי נועדה להכפיף את התקשורת הישראלית לנתניהו.

קרעי, הביריון שמטיף לראש הממשלה לא לציית לפסיקת בג"ץ, יושב על הדי-9. מי המטורלל שנתן לו רישיון?

* להגן על התינוק – בן דרור ימיני הוא מהעקביים והמנומקים במבקרי מערכת המשפט והאקטיביזם המשפטי לאורך עשרות שנים. לא היה מבקר חריף יותר למערכת בעיתונות הישראלית. הוא דבק בעמדתו, אך הוא יוצא בתוקף נגד המהפכה המשטרית.

פרופ' דניאל פרידמן, לשעבר שר המשפטים – אף הוא מבקר חריף של המערכת. הוא הציע בעבר רפורמות משמעותיות (שנדמה לי שהיום מערכת המשפט שתקפה אותו ואת הרפורמות שלו בחריפות הייתה קונה אותן בשתי ידיים). גם הוא דבק בעמדתו. וגם הוא מתנגד למהפכה המשטרית. הוא תומך בחלקים ממנה, אך בוודאי אינו מקבל את הקיצוניות הגורפת שלה.

אחד המבקרים החריפים של המערכת באקדמיה הוא הפרופ' למשפטים יואב דותן. גם הוא לא שינה את עמדותיו אך יצא בחריפות נגד המהפכה, קרא להפגין נגדה והוא אישית משתתף בהפגנות נגדה.

רק פרופ' רות גביזון, המבוססת והמנומקת ביותר בביקורתה את מערכת המשפט, לא השמיעה את קולה נגד המהפכה. ולכן, מצדדי המהפכה מנופפים בדברים שאמרה וכתבה בגנות המהפכה החוקתית והאקטיביזם השיפוטי. גביזון לא הביעה התנגדות, כיוון שהיא נפטרה לפני שנים אחדות, ולכן קל לתומכים להשתמש בדבריה. אך אין לי ולו צל צלו של ספק שגם היא הייתה יוצאת נגד המהפכה, בלי לשנות את עמדותיה המקוריות.

עוד מנופפים לוין ואחרים בנשיא בית המשפט העליון משה לנדוי שהתנגד לאקטיביזם וביקר את אהרון ברק ומצטטים מראיונות שהעניק ובהם תקף את דרכם. נכדו של לנדוי, עו"ד אדם ג'ונסון, פרסם בוויינט מאמר בשם שלוש בנותיו של לנדוי, היוצא נגד המהפכה, מסביר מדוע לנדוי בוודאות היה מתנגד לה ומצטט מדברים שכתב באותם נושאים ובהם עמדתו בעניין בחירת השופטים ובעניין עילת הסבירות, המנוגדים בתכלית למהפכה.

יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, לבין שפיכת התינוק עם המים. המהפכה המשטרית שופכת את התינוק עם המים. היא אינה מנסה לתקן את מערכת המשפט אלא להחריב אותה ואת מדינת החוק. לכן, גם מבקרי המערכת מתייצבים להגן על קיומה.

גם אני הקטן, מבקר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי מאז שנות ה-90, תמכתי ברוב הרפורמות של פרידמן ואני רואה במהפכה איום מוחשי על מדינת החוק ועל הדמוקרטיה.

לצד המאבק נגד המהפכה, אולי דווקא הגורמים שציינתי עשויים להציע רפורמה קונסטרוקטיבית, שתוכל להוריד את הממשלה מהעץ ולהביא לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

בימים הקרובים אכתוב את הצעותיי לפשרה.

* השופר של "רצון הרוב" – כל התקשורת הישראלית צריכה לדקלם בצייתנות רק את המסרים של נתניהו, כי זה מה שהרוב רוצה. התקשורת צריכה לבטא את רצון הרוב. זאת הדמוקרטיה. לא?

* שרת ההסברה הבאה – כשאני שומע את צווחותיה המתלהמות, המתבהמות, הפופוליסטיות, הדמגוגיות, שלוחות הרסן של הח"כית הפרובוקטורית גוטליב, אני מבין שרבים סיכוייה להיות שרת ההסברה הבאה.

* חופש ההפגנה ושלום הציבור – חופש ההפגנה היא זכות יסוד של האזרח. היא הביטוי העליון של חופש הביטוי, של חופש המחאה. היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

אבל אין זכות שהיא בלתי מוגבלת. כן, גם לזכות ההפגנה יש איזונים ובלמים. החברה חייבת לאפשר את זכות ההפגנה, אך גם להגן על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי. ולעתים יש סתירה בין השניים.

האם מותר למפגינים לעשות מעשי ונדליזם, להצית מכוניות, לנפץ חלונות ראווה, לבזוז?

האם מותר למפגינים לחסום צירי תנועה מרכזיים? האם נכון לאפשר למפגינים לחסום את ואדי ערה כפי שקרה במהומות "שומר החומות"? והאם נכון לאפשר למפגינים להתפרע ולהשתולל כמו המפגינים החרדים נגד הרכבת הקלה ונגד חנויות סלולר בירושלים? והאם נכון לאפשר למפגינים נגד המהפכה המשטרית לחסום את נתיבי איילון?

האם היינו מוכנים לאפשר הפגנה נאצית בישראל? הפגנה של מכחישי שואה?

האם נכון לאפשר הפגנות נגד קיומה של מדינת ישראל?

האם נכון לאפשר מצעד דגלי אש"ף?

האם נכון לאפשר למצעד הגאווה לעבור בשכונת מאה שערים?

האם נכון לאפשר לכהניסטים להפגין בכפר ערבי עם צעקות "מוות לערבים" ו"מוחמד מת"?

האם ניתן להטריד ללא הגבלות את חייהם השלווים של מי שמתגוררים בשכנות לפוליטיקאים ואישי ציבור?

זכות ההפגנה היא זכות קדושה אך אינה בלתי מוגבלת. ולכן, איני נבהל מכך שמשרדי הבט"פ והמשפטים בוחנים בשנים האחרונות חקיקה שנועדה להגן על זכות ההפגנה, אך גם על מגבלותיה. לא בטוח שאני מסכים עם כל הפרטים של התכנית, אך אני בהחלט בעד עשיית סדר בנושא.

עם הדלפת הידיעה על הצוות שבונה את התכנית, הכל התנערו ממנה. בן גביר הודיע על הפסקת המהלך. בר לב אמר שהורה להפסיק את המהלך (אך המהלך נמשך). כל התקשורת יוצאת נגד המהלך.

אבל אני דווקא תומך בו. אני בעד מגבלות על ההפגנות, אך במקביל על שמירה על מערכת משפט חזקה ועצמאית, שתבטיח אי שימוש לרעה במגבלות בידי השלטון לפגיעה בזכות ההפגנה של מתנגדי השלטון, לסתימת פיות וכדי להבטיח שלא תהיה איפה ואיפה בין מפגינים. ואני בעד משטרה עצמאית ככל הניתן שאינה כפופה לפוליטיקאים, כדי שלא תהפוך לכלי פוליטי של השר הממונה לפגוע במפגינים נגד הממשלה. ובוודאי שאני נגד הכפפת המשטרה לשר, כאשר השר הוא פרחח פשיסט וגזען, כמו השר הנוכחי.

* ובינתיים בבריטניה – ראש ממשלת בריטניה סונאק נקנס בידי משטרת בריטניה, לאחר שתועד נוסע ברכב כשאינו חגור.

כיוון שסונאק הוא ראש הממשלה, ממילא הוא מבטא את רצון הרוב. אם הוא נהג ללא חגורת בטיחות, הרי שרצון הרוב הוא שלא יחגר.

מיהם אותם שוטרים שאף אחד לא בחר אותם, וסביר להניח שהם אשכנזים פריבילגים, שיצאו נגד רצון העם?

אין מנוס ממהפכה משפטית מיידית בבריטניה.

* גלנט עמד בפרץ – במבחן המעשי הראשון של שלטון החוק תחת הממשלה החדשה – הממשלה עמדה במבחן בצורה מהירה ויעילה.

אני כותב בהכללה "הממשלה", כי יש אחריות קולקטיבית, אך הכוונה בראש ובראשונה לשר הביטחון יואב גלנט.

המסר של מקימי המאחז הבלתי חוקי הוא מסר של אנרכיה. הכל מותר לנו. אם אנחנו רוצים להקים ישוב, אנחנו מקימים, אין חוק, אין ממשלה, אין מוסדות תכנון. לית דין ולית דיין. איש הישר בעיניו יעשה.

יואב גלנט נהג בנחרצות, בנחישות ובמהירות ובתוך שעות, טרם כניסת השבת, פינה את ההפגנה הבלתי חוקית (זה לא יישוב. זאת הפגנה).

סמוטריץ' ובן גביר, התומכים באנרכיסטים ובאנרכיה, זעמו, רקעו ברגליים, ניסו לסכל זאת, אך גלנט התעלם וביצע את חובתו כשר בממשלה, את חובתו כלפי החוק ואת חובתו כלפי ביטחון ישראל. לצעדו של גלנט יש חשיבות רבה גם כמסר שהוא שר הביטחון, הוא ולא סמוטריץ', הוא ולא בן גביר.

השאלה היא האם גלנט התווה את הדרך שבה תלך הממשלה? האם סמוטריץ' ובן גביר ייצרו משבר קואליציוני? האם הם יצליחו לסחוט מנתניהו הענקת סמכויות שיפקיעו מידי גלנט את הסמכות? האם נתניהו, שעד כה, ייאמר לזכותו, העניק גיבוי לשר הביטחון, לא יברח כפי שעשה בפרשת אזריה?

מהר מאוד נתחיל לקרוא על גלנט השמאלני. ולא רק מחוגי הימין הרדיקלי, אלא גם מן החוגים הביביסטיים, כיוון שמרגע שגלנט הוא שר הביטחון, נתניהו רואה בו איום. בקרוב בציוצי יאיר נתניהו: גלנט השמאלן.  

דמיינו איך המדינה הייתה סוערת אילו ממשלת השינוי הייתה מפנה את ה"מאחז".

* משילות שכזו – מנהל רשות מקרקעי ישראל, משה קוינט,  טוען שקק״ל מעכבת נטיעות בדרום, המתוכננות ליום א׳ הקרוב, במטרה למנוע פלישה לקרקעות, שאמורות לשמש בעתיד להרחבת כביש חוצה ישראל. הנטיעות תואמו עם המשטרה בתקציב גדול, אך קק״ל (המשמשת כזרוע הביצוע) נמנעת מלאשר אותן.

ככה נראית ה"משילות" של ממשלת מלא מלא מלא.

* יוצא שכרה בהפסדה – הדו-קרב בפתח כל מקצה בשלב המוקדמות ב"נינג'ה ישראל" אמנם מוסיף מתח ועניין לטווח קצר, אך בעטיו אובדים כבר בתחילת התחרות כמה מטובי המתחרים. בראיה רחבה, שכרה של התחרות יוצא בהפסדה.

* הספר שאיני כותב – נסעתי ביום שישי לאירוע במרכז. כל הדרך הלוך מהגולן לאפעל וכל הדרך חזור, שוחחתי ארוכות עם אחד מעמיתיי להנהגת המאבק על הגולן בשנות ה-90. הוא הוזמן לשאת הרצאה על המאבק, והתקשר אליי בתחושה שהוא אינו זוכר כלום, שהכל מעורבב בזיכרונו, הוא לא זוכר מה קדם למה ומה נעשה מתי ואיך והרבה פרטים נמחקו מזיכרונו. בשתי השיחות הארוכות מאוד עשיתי לו סדר בעניינים. שבתי ותיארתי את פרטי המאבק, את המדיניות, את הפעולות, את הכרונולוגיה ואפילו את התאריכים המדויקים של פעולות אלו ואחרות.

בתום השיחה הוא שאל אותי שאלה שרבים שואלים אותי – מדוע איני כותב ספר על המאבק? הרי באמת מדובר במאבק לאומי הרואי, יוצא דופן, ואסור לתת לו להיעלם בתהום הנשיה. הראשון שהציע לי לכתוב על המאבק, כבר לפני יותר מעשרים שנה, היה מורי פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, המומחה מספר 1 בארץ ובעל שם עולמי לתנועות חוץ פרלמנטריות ומאבקים שהובילו, והוא ראה ייחוד במאבק שלנו.

מדוע איני כותב את הספר הזה? הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק. אני מעורב מכדי לכתוב מחקר מקצועי, שמחייב ריחוק מסוים. איך אתאר את הדברים שעשיתי וכתבתי? איני רוצה לכתוב על עצמי אך גם איני יכול להעלים את חלקי.

אפשרות נוספת היא לכתוב ממואר, כלומר לכתוב בגוף ראשון את זיכרונותיי כדובר הוועד בזמן המאבק. אילו הייתי יו"ר הוועד או ראש המועצה האזורית גולן, אולי הייתי עושה כן. אך עם כל הכבוד שאני רוחש לעצמי, לא הייתי מספיק חשוב כדי לכתוב את סיפור המאבק כזיכרונותיי.

אני מייחל לכך שיקום ההיסטוריון שיחקור את המאבק ויכתוב עליו. כמובן שאסייע לו ככל יכולתי. הלוואי שיהיה זה מישהו מן הדור הצעיר בגולן, שייקח על עצמו את המשימה.

* מפגש עם אניטה שפירא – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שבו אני חבר, ערך מפגש עם כלת פרס ישראל, ההיסטוריונית הדגולה פרופ' אניטה שפירא, עם צאת ספרה האוטוביוגרפי "ככה זה היה" (שקניתיו, אך טרם הספיקותי לעיין בו). אניטה, בת 82, הייתה כתמיד מרתקת, חיונית מאוד, חכמה מאוד, בעלת חוש הומור ויודעת היטב לשלוט בשיחה בנועם אך באסרטיביות ולנווט אותה לכיוונים הרצויים בעיניה.

בשלב השאלות, הפניתי אליה שתי שאלות, הנוגעות לדברים שסיפרה. היא סיפרה שהחלה לעבוד על ביוגרפיה של המשורר אורי צבי גרינברג, אך אחרי כמה חודשי מחקר הגיעה למסקנה שאת הביוגרפיה שלו צריך לכתוב סופר או משורר. שאלתי אותה, אם כך, איך היא כתבה את הביוגרפיה על הסופר יוסף חיים ברנר? נכון שברנר היה גם מנהיג ואיש ציבור, אך כך גם אצ"ג. אניטה השיבה שאת הפרוזה של ברנר היא מבינה, אך היא חשה שרבים משיריו של אצ"ג אינה מבינה, ולכן נכון שמשורר יכתוב עליו.

זו סוגיה מעניינת. האם ביוגרפיה על סופרים ומשוררים ראוי שיכתבו אנשי ספרות או היסטוריונים? את הביוגרפיות על עגנון ואלתרמן כתב חוקר הספרות דן לאור. את הביוגרפיות על שלונסקי ופן כתבה חוקרת הספרות חגית הלפרין. את הביוגרפיה על מאיר אריאל כתב חוקר הספרות נסים קלדרון.

אבל את הביוגרפיה המצוינת על יונתן רטוש כתב שוקה פורת, שהוא בכלל מזרחן. וכאמור, אניטה שפירא עצמה כתבה ביוגרפיה מצוינת על ברנר. ואגב, אפשר גם לשלב. קלדרון הוא חוקר ספרות, אך מושא הביוגרפיה שלו, מאיר אריאל, אינו רק משורר אלא גם מוסיקאי. ולכן קלדרון נעזר במוסיקאי עודד זהבי שנתן את הרקע המוסיקלי ללחניו.

שאלתי השניה נגעה לסיפורה על המחקר האחרון שעשתה. היא החלה מחקר על תולדות חקר הארכיאולוגיה בארץ, ואט אט המחקר התמקד בסיפור הר הבית. וכעת היא החליטה לעזוב אותו, כי כל נושא הר הבית מזוהה עכשיו עם בן גביר, והיא לא רוצה לעסוק בכך. שאלתי מה גרם להחלטתה? האם היא חוששת שהממצאים של מחקרה ישפיעו לרעה על השיח הציבורי?

היא השיבה, שמרגע שבן גביר השתלט על כל הנושא הציבורי של הר הבית, היא חשה מיאוס מעצם הנושא והמשך הטיפול שלה בו מעורר בה קבס, ולכן הפסיקה את המחקר.

הצטערתי על כך מאוד, כי אני בטוח שזה מחקר מרתק וחשוב. ואני מקווה ומייחל שבמהרה בימינו בן גביר יחזור לממדיו הטבעיים ואניטה צעירה מספיק כדי לחזור למחקרה ולפרסם אותו בימים טובים יותר.

          * ביד הלשון

על כיסאו לא ישב זר – ינקי דרעי, בנו של העבריין הסדרתי, צייץ: "על כיסאו לא ישב זר". זהו ציטוט מהברכות אחרי ההפטרה. הדברים נאמרים על דוד המלך.

שַׂמְּחֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּךָ וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. בִּמְהֵרָה יָבוֹא וְיָגֵל לִבֵּנוּ. עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. מָגֵן דָּוִד:

הפסוק, מתוך ברכות ההפטרה, מדבר על כך שאלוהים הוא מגן דוד והוא נשבע לו שמלכות ביתו תהיה מלכות עולמים, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו.

* "חדשות בן עזר"