האתגר של כחול לבן

הליכוד בתוספת כולנו והקולות שקיבלה זהות בבחירות אפריל, היו יחד 42 מנדטים. 11 מנדטים הם איבדו בבחירות ספטמבר. אך טבעי היה, שמרבית הקולות הללו יעברו לכחול לבן, ויעניקו לה ניצחון בנוק-אאוט ומנדט ברור להרכבת ממשלה בראשותה. כחול לבן, כמפלגת מרכז, נועדה להוות בית לגורמים המתונים בימין ובשמאל. היא הייתה אמורה להיות אבן שואבת לאנשי הימין הממלכתי, לאנשי הציונות הדתית הליברלית, לליכודניקים שמאסו בנתניהו, לבוחרי כולנו שלא רצו להיבלע בליכוד. למה זה לא קרה? למה אותם אנשים העדיפו ללכת לים ולא לבחור במרכז?

אין ספק שנתניהו הצליח להפחיד את הימין המתון בקמפיין "גנץ ולפיד שמאל חלש שיקימו ממשלה עם עודה וטיבי". אך גם לכחול לבן יש חלק גדול באשמה. במקום לייחד עצמה כמפלגת מרכז ניצית וביטחוניסטית, היא נשאבה לדימוי של חלק מ"גוש-שמאל-מרכז". הרוטציה עם לפיד, ההפגנה עם איימן עודה, האוקסימורון "אחדות חילונית", האמירה של גנץ שאם תומכי המחנה הדמוקרטי רוצים לקדם את האג'נדה שלהם עליהם להצביע לכחול לבן – כל אלה היו נכס אלקטורלי לנתניהו וסיכלו את המהפך.

את הלקח הזה חייבת כחול לבן להפיק, ולנתק מעתה את הקשר הגורדי הקרוי "שמאל-מרכז". עליה לבדל את עצמה מן השמאל, בהקמת ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, ובהובלת מדיניות של מרכז ניצי, שתשקם את ההסכמה הלאומית בין חלקי העם. ממשלת אחדות לאומית בראשותה, עשויה ללכד מחדש את החברה הישראלית סביב דרך מדינית שקולה, הכוללת סיפוח של בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות ופיתוח התיישבותי משמעותי של אזורים אלה, לצד הבעת נכונות לפשרה טריטוריאלית ריאלית עם מדינה ירדנית פלשתינאית בעתיד. עליה לשים קץ למדיניות ההכלה וההבלגה בגבול עזה ולהמירה בשיקום ההרתעה של ישראל. עליה להתמיד במדיניות הנכונה של ממשלת נתניהו בסוגיית הגרעין האיראני וניסיונותיה של איראן להתבסס בקרבת ישראל, אך לחזור למדיניות העמימות בפעולות אלו.

הבידול המהותי של כחול לבן מהליכוד והימין, הוא בתחום הממלכתיות, הכבוד למדינת החוק ולכפיפות בפני החוק, ביצור הדמוקרטיה והפרדת הרשויות עם איזונים ובלמים ביניהם וסיכול הניסיונות לפגוע במערכות המשפט, החוק וביקורת המדינה. הבידול המהותי הוא בדה-לגיטימציה לגזענות ולכהניזם, מלחמת חורמה בפשעי השנאה והטרור של נוער הגבעות והימין הרדיקלי, חידוש ושיקום האתוסים של צה"ל ובהם טוהר הנשק ומוסר לחימה, שנשחקו בשנים האחרונות – אמנם לא בצה"ל, אך בחברה האזרחית. הבידול המהותי הוא במלחמה בשחיתות ובדה-לגיטימציה לשחיתות והחזרת האמון הציבורי במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט. הבידול המהותי הוא בהחלפת תרבות ההסתה והשיסוי בין חלקי החברה, בתרבות של אחדות לאומית וכבוד לזולת.

אין לי ספק שרבים מאוד ממצביעי הימין, אולי אפילו רובם, נאמנים לערכים אלה, ויכלו למצוא את מקומם בכחול לבן. הם לא עשו זאת כאשר שמעו בכל יום שכחול לבן ומרצ יורים מאותו נגמ"ש. בארבע השנים הבאות, בממשלת אחדות לאומית, תוכל כחול לבן לבטא את דרכה האמתית, ולהפוך לזרם הדומיננטי בציבור הישראלי – מרכז ציוני, דמוקרטי וממלכתי.

* "ידיעות אחרונות"

מודעות פרסומת

צרור הערות 22.9.19

* שליחות היסטורית – השנים האחרונות התאפיינו בהעמקת הקרע בעם. החברה הישראלית התפצלה לשני מחנות, מחנה הימין ומחנה השמאל, שכל אחד מהם השתבלל בתוכו, ואת הסולידריות הלאומית החליפה סולידריות מחנאית, שבטית. כל מחנה צופף את השורות, הלך והקצין ונגרר אחרי שוליו הרדיקליים. מחנה הימין אימץ לחיקו את הכהניזם הנתעב, שהיה מוקצה מחמת מיאוס, ויישר קו עם אוהדי אלאור אזריה, תוך רמיסת האתוס הישראלי של מוסר לחימה וטוהר הנשק. מחנה השמאל הושפע מהרעל הפוסט-ציוני, לחם בשצף קצף בחוק הלאום תוך שימוש בטרמינולוגיה פוסט-ציונית, נתן לגיטימציה לגורמים אנטי ישראלים רדיקליים כמו "שוברים שתיקה" ולפרובוקציות פרברסיות כמו טקס חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל והשוואת ישראל לנאצים. המעבר מסולידריות לאומית לסולידריות מחנאית, חיברה כל אחד משני המחנות למחנה גלובלי – הימין העולמי והשמאל העולמי. מחנה הימין חש קרבה רבה יותר למחנה הימין בארה"ב ובאירופה מאשר לשמאל הישראלי. מחנה השמאל חש קרבה רבה יותר למחנה השמאל בארה"ב ובאירופה מאשר לימין הישראלי. וכל מחנה עוצם עין אפילו מהאנטישמיות הקיימת במחנה הגלובלי שלו. הסולידריות המחנאית, העומדת מעל האינטרס הלאומי, הביאה להתלכדות מחנה הימין סביב נתניהו, על אף האישומים הכבדים נגדו ואף אימץ את הנראטיב הקונספירטיבי המטורלל שלו על "מדינת עומק" מדומיינת, שתופרת תיקים לראש הממשלה, ולמלחמתו במדינת החוק ובממלכתיות.

מול התהליכים הצנטריפוגליים הללו, שמאיימים לקרוע לגזרים את החברה הישראלית, שליחותה ההיסטורית של כחול לבן, היא ליצור מחנה מרכז גדול, שישקם את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי בישראל. בשתי מערכות הבחירות, הוכח שרק המרכז יכול להוות אלטרנטיבה לממשלת הימין. המרכז הוא גם האלטרנטיבה לשמאל. קיומו של גוש מרכז גדול, חייב להשפיע גם על השמאל והימין. בחירתה של מפלגת העבודה לא להתאחד עם מרצ, אלא דווקא עם גשר, מבטאת את ההשפעה החיובית של כחול לבן על השמאל, ואני משוכנע שגם הימין יושפע מכך. הקמת ממשלת אחדות לאומית, שהיא כנראה האלטרנטיבה היחידה לאסון של סיבוב בחירות שלישי, עשויה אף היא לקדם את השליחות ההיסטורית הזו; להיות ממשלת פיוס לאומית, ממשלה של איחוי הקרעים, והתמודדות משותפת של מדינה חסונה ומלוכדת עם האתגרים הביטחוניים, המדיניים והחברתיים הגדולים שלפתחנו.

וסתיו שפיר וסמוטריץ' יצעקו מהאופוזיציה.

* במעלה ההר – הביטוי הבולט למצבה העגום של מפלגת העבודה, בעלת העבר המפואר, הוא שאנשיה ראו כהישג את עצם מעבר אחוז החסימה, ובהשגת 6 מנדטים – הישג גדול.

אבל אני חושב שהצעד שעשה עמיר פרץ חשוב מאוד, מעבר לתוצאה האלקטורלית. שתי החלטותיו האסטרטגיות – לא לחבור למרצ ולכרות ברית עם "גשר", עשויות להיות נקודת מפנה היסטורית. לאחר יותר משני עשורים של היגררות אחרי השמאל הקיצוני – חזרה למרכז השפוי. עוד רבה וארוכה הדרך, והיא כרוכה בחשבון נפש רעיוני בתחום המדיני (הדבקות העיקשת, עם הראש בקיר, בדרך מדינית שנוסתה וכשלה) ובתחום הזהותי (מלחמת החורמה בחוק הלאום, תוך אימוץ טרמינולוגיה פוסט ציונית מובהקת). אבל זו הדרך הנכונה במעלה ההר.

* תנאי סף – מן הראוי שתקום ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, וכל מפלגה שקווי היסוד שיקָבעו בין שתי המפלגות הגדולות מקובלים עליה, מוזמנת להצטרף. הדבר נכון גם לגבי החרדים. הם שותפים לגיטימיים ורצויים, אם יקבלו את קווי היסוד. אבל קווי היסוד לא יהיו כמו בממשלה שקיומה תלוי במפלגות החרדיות. קווי היסוד חייבים להיות ציוניים, עם אוריינטציה על אחדות ישראל: קבלת חוק הגיוס, ביצוע מתווה הכותל, הכרה בכל הזרמים ביהדות. כל מפלגה שתקבל עליה, בין השאר, את התנאים האלה – מוזמנת בשמחה.

* החסינות מתה – מה יהיה? לא יודע. צפויים לנו שבועות של תהפוכות רבות, תרגילים וספינים. רק דבר אחד בטוח. אין קואליציית חסינות.

* ממשלה עם עודה – מגלגלי עיניים למיניהם תוהים: מה יש? למה לא להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת?

הבה נבחן את התסריט הבא. קמה ממשלה עם המשותפת. כעבור שבוע, חמאס מחליט לאתגר את הממשלה החדשה, ומשגר 600 טילים לעבר ישראל (לא תסריט דמיוני. זה קרה רק השנה). הקבינט מתכנס ומחליט על מתקפה ישראלית ברצועת עזה. מה תעשה המשותפת? תהיה שותפה ל"תוקפנות נגד עזה הנצורה"? בו ביום היא תפיל את הממשלה ותקלע את המדינה למשבר פוליטי בעיצומו של משבר ביטחוני.

אל דאגה. זה לא יקרה. לא תהיה ממשלה עם עודה.

* אופוזיציה למדינה – בהנחה שתקום ממשלת אחדות לאומית, יתכן מאוד שאיימן עודה יהיה ראש האופוזיציה. אבל כיוון שהוא לא אופוזיציה לממשלה אלא אופוזיציה למדינה, אני סמוך ובטוח שראש ממשלת האחדות הלאומית בני גנץ ייפגש אתו בנימוס, ויתדרך אותו רק במה שאפשר לקרוא בעיתונים.

אגב, לא בטוח שעודה יהיה ראש האופוזיציה. את ראש האופוזיציה בוחרת האופוזיציה. אם ימינה והחרדים יישארו באופוזיציה, אולי אחד מהם, דרעי או איילת שקד, יעמדו בראש האופוזיציה.

* קונספירציה חדשה – דף מסרים החדש, שהמונים מדקלמים בלי להניד עפעף, הוא שליברמן הוא סוכן רוסי רדום שהושתל בימין לפני 25 שנה ועכשיו הוא הופעל כדי להציל את האיראנים.

* היו דברים מעולם – מנטרה שבכלי התקשורת מרבים לחזור עליה, היא שמעולם לא קרה שלמחרת הבחירות לא היה ידוע מי יהיה ראש הממשלה.

אכן, זה מקרה נדיר, אך היו דברים מעולם. זה קרה בבחירות לכנסת ה-11, ב-1984. לא הייתה הכרעה בין הליכוד בראשות שמיר והמערך בראשות פרס. הגוש שתמך בשמיר מנה 60 ח"כים, הגוש שתמך בפרס מנה 59 ח"כים, ואת "הרב" כהנא אף אחד לא ספר (והנשיא גם לא הזמין אותו להתייעצויות). במצב שנוצר, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות רוטציונית. אני מעריך שכך יהיה גם עתה.

כניסת המערך לממשלת האחדות הייתה בניגוד להתחייבות מוחלטת שלו בבחירות לא ללכת לאחדות. אבל היה לחץ ציבורי, היה לחץ בתוך מפלגת העבודה (למשל של התק"ם – התנועה הקיבוצית המאוחדת), והנשיא הרצוג הפעיל מכבש לחצים כבד ביותר. ארבעה מאנשי הרוח של תנועת העבודה, ודווקא מן היונים שבהם – עמוס עוז, א.ב. יהושע וס. יזהר (איני זוכר מי היה הרביעי) פרסמו גילוי דעת הקורא להקמת ממשלת אחדות, והייתה בכך לגיטימציה משמעותית למהלך. אבל היה לכך מחיר – המערך התפלג, מפ"ם פרשה ופירקה את המערך אחרי 15 שנים ויוסי שריד פרש ממפלגת העבודה והצטרף לרצ.

למיטב הכרתי, גם הפעם אין מנוס מממשלת אחדות רוטציונית.

קוריוז מעניין – תיקו בבחירות היה בבחירות לכנסת ה-11 ובבחירות לכנסת ה-22. בשנה ה-35 מאז הבחירות לכנסת הראשונה ושוב, כעבור 35 שנה. כנראה שזה קורה מידי 11 מערכות בחירות ואחת ל-35 שנים.

* היורש – נתניהו זרק את שמותיהם של ראש המוסד יוסי כהן ושל השגריר בארה"ב רון דרמר כיורשים פוטנציאליים שלו. זה מדהים! הרי עד היום נתניהו קיפד ראשו של כל מי שהרהר בסתר לבו על האפשרות שאי פעם יהיה צורך לרשת את נתניהו. מה קרה?

ערכתי סיור מודיעיני בראשו של נתניהו, ולהלן תכנית "היורש". היתרון של כהן ודרמר על אחרים, הוא שהם עדין לא בפוליטיקה ולא יהיו בפוליטיקה בארבע השנים הבאות (לכהן גם צפויות שלוש שנות צינון בתום תפקידו). בעוד ארבע או שמונה שנים, הם יוכלו לכהן כח"כים מן השורה. בקדנציה שלאחר מכן כיו"רי ועדות בכנסת. לאחר מכן כסגני שרים. אח"כ כשרים זוטרים. בעוד עשרים שנה, כשיחשקו במשרת שרים בכירים, הוא כבר ידע לגמד ולהגחיך אותם ולהרחיק אותם.

יאיר נתניהו לא צריך לדאוג.

* בין אולמרט לנתניהו – לאחרונה אני שומע אנשים (למשל, נחמיה שטרסלר) שמתגעגעים לאולמרט. תראו איך בניגוד לנתניהו הוא לא נאחז בקרנות המזבח של השלטון, אלא קם, לקח אחריות והתפטר.

אין לכך שחר. אולמרט נהג בדיוק כמו ביבי. גם הוא התבכיין על כך ש"רודפים אותו" והתקרבן ש"מדיחים ראש ממשלה מכהן". גם הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת, איך הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט רודפים אותו ותופרים לו תיקים כדי לסכל את השלום הנכסף שהוא מביא. הוא אפילו הסתיר מהציבור את העובדה שאבו מאזן דחה על הסף את הצעתו המופקרת לנסיגה מלאה מיו"ש וירושלים, כדי להשאיר באוויר את הטענה שהוא או-טו-טו מביא שלום, ומה שעומד בינינו לבין הסכם השלום אלה התיקים שתופרים לו.

ההבדל בין אולמרט לנתניהו, הוא שאולמרט לא הצליח לשכנע המונים ולצערנו נתניהו כן. את אולמרט סבב קומץ של חסידים שוטים שדקלמו את ההבלים הללו, ולנתניהו צבאות של חסידים שוטים שמדקלים את הבליו. אולמרט לא לקח אחריות והתפטר, אלא מפלגתו וממשלתו אילצו אותו לזוז, ואילו ראשי הליכוד מ-פ-ח-דים ונותנים לו גיבוי.

לכן נתניהו מסוכן יותר.

* הסתה מזעזעת – דברים נוראים שצייץ בטוויטר העיתונאי היורד, הפרובוקטור רון מיברג: "החנינה היא דיבור ויוזמה מטופשים. הדיון צריך להיות בהחזרתו החד פעמית של עונש המוות".

אלה דברי הסתה מזעזעים, מן הסוג המסוכן ביותר, וראויים לכל לשון של גינוי והוקעה. בלי "אבל", בלי "אולם", בלי "מצד שני". לא, אין כאן כל מורכבות. זאת התגלמות של רע מוחלט.

* הטרור החקלאי – שלושה עגלים נגנבו באחד מלילות השבוע מן העדר של אורטל. הטרור הזה הוא מנת חלקו של כל המגזר החקלאי בישראל לאורך שנים. אוזלת היד של המדינה מול הטרור החקלאי היא אחד הכישלונות החמורים של הממשלות האחרונות. הממשלה החדשה חייבת להציב את המלחמה בטרור החקלאי במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה.

* מורשת המאבק – בימים אלה, לפני 25 שנה, חבריי ואני שבתנו רעב במשך 19 יום, בגמלא העתיקה, נגד נסיגה מהגולן.

לציון האירוע, התכנסנו, ותיקי המאבק וקצת (מדי) צעירים, שאז עוד היו ילדים ונערים, בגבעת יואב. היה זה ערב מרומם נפש.

הערב, בהנחייתי ובליווי מוסיקלי בשירה בציבור של אירית ישראלי, החל ברב שיח שבו נטלנו חלק יהודה הראל, אפרת בדיחי ואני, מבין השובתים, וברוך כהן, איש הלוגיסטיקה של ועד יישובי הגולן, שסיפר את מה שפחות מוכר וידוע, ה"מאחורי הקלעים" של המבצע האדיר הזה, שאליו נהרו רבע מיליון ישראלים להביע עמנו את הזדהותם. סיפרנו על השביתה, על מהותה ומהות המאבק בעינינו בפרספקטיבה של 25 שנה, וגם אנקדוטות מן השביתה. לאחר מכן נשא דברים ידידנו אביגדור קהלני, שבגבורה אזרחית עמד מול מנהיגו הנערץ רבין ומפלגתו, הקים את שדולת הגולן בכנסת ועמד בראשה וניהל מאבק אופוזיציוני חריף נגד הממשלה של מפלגתו, שסטתה מן הדרך, מן המצע ומהבטחות הבחירות, ולבסוף פרש ועמד בראש הדרך השלישית. קהלני סיפר זיכרונות מן התקופה. החלק האחרון של האירוע הוקדש לרב שיח של בני הדור השני בגולן, שסיפרו על זיכרונותיהם כבני נוער מהמאבק, ובעיקר – על חזונם ל-25 השנים הבאות. היה מרגש לשמוע מפיהם, איך אישיותם עוצבה במאבק. כל השותפים העלו על נס את היחד ואת עוצמת היחד, בתקופת המאבק, בה נטלו חלק כתף אל כתף, בשותפות ורעות, חילונים ודתיים, אנשי ימין ושמאל, חברי קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וקצרין, תושבי צפון הגולן ודרומה. לאורך הערב קראתי קטעים מן הפרק על שביתת הרעב, מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

היינו קבוצה קטנה של אנשים אכפתיים שנטלו את גורלם בידם, סחפנו את כל תושבי הגולן, ויחד סחפנו את מרבית אזרחי ישראל, שהוכיחו שהעם עם הגולן, ובמאבק ממושך, נחוש, דמוקרטי ומכובד, לאורך עשור, הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

ואפרופו קהלני – אין מתאים ממנו לתפקיד הנשיא הבא של מדינת ישראל.

* תרמתי במשרד – הזמנתי את בני אסף לאירוע לציון 25 שנים לשביתת הרעב בגמלא, והוא לא גילה עניין. "אבל מה עם 'והגדת לבנך' "? שאלתי, והוא השיב: "אתה כבר הגדת לי מספיק". צודק.

* ביד הלשון

מי לידך יתקע – איילת שקד התראיינה בתכנית דקלסגל ברשת ב'. הראיון נסוב, בין השאר, על נושא הבלוק שנתניהו הקים עם מפלגות הימין למו"מ הקואליציוני. שאל סגל את שקד: "מי לידך יתקע, שנתניהו לא ישתמש בכם ואחר כך יחתום עם גנץ בלעדיכם?".

מה פירוש הביטוי "מי לידך יתקע"? מי ערב לך. תקיעת כף היא סוג של ערבות, של שבועה, של התחייבות, של מילת כבוד.

מקור הביטוי הוא מקראי: "שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ, מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ" (איוב יז ג).

* "חדשות בן עזר"

רק לא מועד ג'

בבחירות אפריל, הליכוד + כולנו + זהות הגיעו ל-42 מנדטים. בתוך חמישה חודשים בלבד, הם איבדו לא פחות מעשרה מנדטים. ואף על פי כן, חרף הצניחה החופשית הזאת, תמונת המצב נותרה כשהייתה – הן הליכוד והן כחול לבן אינם יכולים להקים ממשלה צרה.

המבוי הסתום שנוצר מאפשר שני תרחישים. האחד, הוא סיבוב בחירות שלישי. השני, הוא ממשלת אחדות לאומית.

סיבוב בחירות שלישי יהיה אסון. משמעותו היא שנה וחצי של ממשלה משותקת, תקציב משותק, שיתוק מול תוקפנות חמאס ובעיקר – העמקת הקרע והשנאה בחברה הישראלית. וכל זאת, בסבירות גבוהה שגם אחריהן יישאר אותו מבוי סתום. חובתן של המפלגות הגדולות למנוע את האסון הזה.

הדרך הראויה היא הקמת ממשלת אחדות לאומית. בשנים האחרונות הלך הקרע בעם והעמיק. בכל מחנה חלה הקצנה והיגררות אחרי השוליים הקיצונים שלו, כדוגמת הכהניסטים בימין ושוברים שתיקה ושכמותם בשמאל. הקמתה של כחול לבן, הכוללת את כל מפלגות גוש המרכז, טרפה את הקלפים, יצרה מוקד כוח חלופי לימין ולשמאל ולתהליכי הפירוד והקרע, ויצרה הזדמנות לשקם את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי בישראל.

כעת יש למנף את השינוי המשמעותי הזה, להקמת ממשלת אחדות ופיוס לאומי המבוססת על הסכמה לאומית רחבה. רק ממשלת אחדות, שתלכד את העם ותעצים את חוסנה של החברה הישראלית, תוכל לתת מענה לאתגרים העצומים העומדים בפנינו – איום הגרעין האיראני, איום ההתבססות האיראנית בגבולותינו והמשך התוקפנות של חמאס.

יש להקים ממשלת אחדות לאומית של כחול ולבן והליכוד, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד של שתי המפלגות הגדולות תוזמן להצטרף אליה.

ישנה אבן נגף גדולה בדרך להקמת ממשלת אחדות לאומית – נתניהו, ראש הממשלה שעל ראשו שלושה כתבי אישום חמורים, על שוחד, מרמה והפרת אמונים, ושבמשך ארבע שנים הוא מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה. דרך המלך לאחדות לאומית אמתית, היא שנתניהו יפנה את מקומו בצורה מכובדת או שהליכוד יחליף אותו. אם כך יקרה, תוכל לקום בו ביום ממשלת אחדות לאומית.

ואם לא? אם נתניהו והליכוד יסרבו? מה אז? האם נגזר עלינו, במקרה כזה, ללכת לבחירות שלישיות?

אם הליכוד לא יגלה אחריות, יהיה על כחול לבן לגלות אחריות, ולא לפסול את נתניהו כשותף לממשלת אחדות רוטציונית, בתנאים מסוימים. כוונתי לשני תנאי סף: א. ראש הממשלה הראשון ברוטציה יהיה גנץ. ב. נתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות.

במקרה זה, ילך נתניהו לשימוע. אם לא יוגש נגדו כתב אישום, הוא יוכל לשמש כשר בכיר. אם יוגש נגדו כתב אישום, הוא לא יוכל לכהן בממשלה, ויהיה עליו ללכת למשפט. בשנתיים של כהונת גנץ הוא יעמוד למשפט. אם ייצא זכאי – יכהן כראש הממשלה לאחר הרוטציה. אם יורשע – מנהיג הליכוד שייבחר תחתיו, יהיה ראש הממשלה אחרי גנץ.

החברה הישראלית זקוקה לממשלת אחדות לאומית. הדבר מחייב את שתי המפלגות הגדולות לוויתורים ולגמישות. אני מקווה שהן תגלינה אחריות.

* "חדשות בן עזר"

איש השנה תשע"ט: אביגדור ליברמן

שנת תשע"ט תכנס להיסטוריה הישראלית כשנה יוצאת דופן – השנה היחידה בתולדות המדינה שבה התקיימו שתי מערכות בחירות. נכון לעכשיו, מעט לאחר הבחירות השניות, דומה שהמבוי הסתום נותר כשהיה.

לפני בחירות מועד א' ולפני בחירות מועד ב', שאלת השאלות הייתה – האם יהיו לנתניהו 61 קולות? אותה שאלה, אך היא שונה כל כך בין שני המועדים. במועד א', ה-61 שנספרו כללו את הליכוד, המפלגות הדתיות והחרדיות, כולנו וליברמן. בליל הבחירות נישאו שני נאומי ניצחון, של גנץ ושל נתניהו. עוד בטרם סיים גנץ את נאומו, הנאום כבר נראה נלעג, כזה שנושאו יתבייש בו. ניצחונו של נתניהו היה ברור. יש לו 65 ממליצים. יש לו קואליציה בטוחה.

ואכן, היו לו 65 ממליצים. ואכן, הרכבת הממשלה הוטלה עליו. אך הוא נכשל ולא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. בדיעבד, גם נאום הניצחון שלו נשמע מביך ומגוחך. מי שעמד בין נאום הניצחון לבין הניצחון היה איש השנה תשע"ט – אביגדור ליברמן.

ליברמן הבטיח להמליץ על נתניהו וקיים, כצפוי. הוא גם הבטיח שלא יכנס לקואליציה, אלא אם כן ייאמר בפירוש בהסכם הקואליציוני שחוק הגיוס, כפי שהומלץ בידי מערכת הביטחון, יתקבל כלשונו, בלי להזיז פסיק. איש לא האמין שעל חודו של פסיק הוא ימנע את הקמת ממשלת נתניהו.

היה צדק והיגיון רב בעמדתו של ליברמן. הרי חוק הגיוס הוא כשלעצמו פשרה מרחיקת לכת עם המשתמטים. החרדים היו שותפים לניסוח ההסכמות. הם עשו זאת, מתוך הנחה שכאשר החוק יגיע לדיון בוועדה בכנסת, הם ימרטו את נוצותיו ויסרסו אותו. את זה רצה ליברמן למנוע, ובצדק.

אך היה משהו תמוה בעמדתו. מה פירוש לא להזיז פסיק? הרי כל חוק שמגיע לכנסת – מתקיים עליו דיון, שיג ושיח, חברי הוועדה מושכים אותו לכאן ולכאן, מעלים רעיונות חדשים, הסתייגויות. אך הוא החליט "לשחק בונקר". הוא דחה את כל הצעות הפשרה. הוא סירב לכל דיון. הוא הציב אולטימטום של הכל או לא כלום.

איש לא האמין שהוא יעמוד על עמדתו העיקשת; שהוא, איש ימין מובהק, ימנע הקמת ממשלת ימין. אך הוא עמד על שלו בלי לסטות ימין ושמאל. נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה. בתמיכתו של ליברמן ותמיכת הרשימה המשותפת הוא הביא לבחירות חדשות.

נתניהו הקדים את הבחירות בביטחון רב שהוא ינצח. הציבור הימני שבחר בליברמן יפנה לו עורף ויעבור לליכוד. ליברמן יתרסק, לא יעבור את אחוז החסימה, הליכוד יתחזק והוא ירכיב ממשלה חדשה ללא קושי.

כבר בערב שבו הכנסת החליטה על בחירות חדשות, נתניהו סימן את ליברמן וכינה אותו "שמאלן". או "סמולן". או "סססססמולן". או "0מולן". הוא הפנה את מלוא מאמציו למלחמה להשמדת ליברמן. הוא גייס את מלוא משאביו וכוחותיו למגזר "הרוסי" כדי למחוק את ליברמן.

אבל כוחו של ליברמן גדל מאוד והגיע ל-9 מנדטים. ליברמן הצליח לבנות לעצמו באחת דמות חדשה – ליברמן הלוחם בחרדים.

לפתע הפך ליברמן, שותפו הוותיק של אריה דרעי עוד מימי פרשת בראון תמורת חברון ועד הבחירות המוניציפליות האחרונות בירושלים, לאויב החרדים. לפתע הוא היה לנושא דגל החילוניות. ואחרי שפסל את החרדים, הוא פסל גם את החרד"לים, אותם הוא כינה משיחיים.

ליברמן הצליח לעצב את סדר היום של הבחירות, ולהטות אותו לנושאי דת ומדינה. הוא טבע את מטבע הלשון "ממשלת הלכה", ולמרות שאין שחר לטענה שהחרדים רוצים להפוך את ישראל למדינת הלכה (רצון שקיים רק בקרב חלק מן החרד"לים, שמייצגם בכנסת הוא סמוטריץ'), רבים קנו את הסיסמה. הוא טבע את הסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חרדית" וגרר אחריו את "כחול לבן", שאימצה את הסיסמה המנוגדת לטבעה ולדרכה. ובתום סיבוב הבחירות השני, ליברמן הוא האיש החזק בפוליטיקה הישראלית, הוא עשוי להיות האיש שיקבע מי יהיה ראש הממשלה. יתכן שהוא אכן יצליח לכפות על הליכוד וכחול לבן ממשלת אחדות ללא המפלגות הדתיות והחרדיות. אם הדבר לא יצא לפועל, לא יהיה מנוס מסיבוב בחירות שלישי. והיחיד שיוכל להביא לתסריט שלישי, כלומר לא ממשלת אחדות ולא מועד ג' הוא ליברמן, אם יצטרף לממשלה צרה בראשות נתניהו או גנץ. הוא לא יעשה זאת בפחות מרוטציה על ראשות הממשלה.

****

הניסיון של נתניהו לשוות לליברמן דימוי של שמאלן נחל כישלון חרוץ. למה? למה מה שהצליח נתניהו לעשות לריבלין, לבני בגין, לבוגי יעלון, לרוני אלשייך, למנדלבליט, הוא לא הצליח לעשות לליברמן?

אדרבא, בעמדות המדיניות, בגין וריבלין הם אנשי ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, בניגוד לנתניהו; גם עמדותיו של יעלון ניציות יותר משל נתניהו, ואילו ליברמן מדבר כבר שנים על תכנית מדינית יונית מאוד. כשהוא מדבר על "חילופי שטחים ואוכלוסיות", הוא מקבל את העיקרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 4.6.67 עם חילופי שטחים. כמו יוסי ביילין. רק שבעוד ביילין מציע תמורת גושי היישובים שטחים ריקים בנגב, ליברמן מציע שטחים מאוכלסים בואדי ערה. ובמסגרת התכנית הזאת, הוא אף אמר לא אחת שהוא מוכן לוותר גם על היישוב שלו – נוקדים. אז איך אפשר להסביר את הצלחתו של נתניהו להדביק "שמאלנות" לאנשי ארץ ישראל השלמה וכישלונו להדביק אותה לליברמן?

הסיבה לכך, להערכתי, היא שהסנטימנט הימני שעליו פרט ליברמן לאורך השנים ועליו הוא בנה את עצמו, לא היה ארץ ישראל השלמה ולא התנחלויות, אלא כוחנות אנטי ערבית. באחד מגלגוליו הוא בנה את עצמו סביב הסיסמה הפופוליסטית והלא-דמוקרטית, "בלי נאמנות אין אזרחות". גם הצעתו המדינית התפרשה, כיוון שכך הוא הציג אותה, כתכנית נגד ערביי ישראל.

על הסנטימנט הזה פורט ליברמן גם בדרישתו הפופוליסטית לגזר דין מוות למחבלים. ועל הסנטימנט הזה הוא בנה את עצמו בפרשת אלאור אזריה.

בערמומיותו הפוליטית, קלט ליברמן מיד כשפרצה הפרשה, כאשר נתניהו, יעלון ואיזנקוט התייצבו כאיש אחד בגינוי המעשה, שיש לו מכרה זהב פוליטי. הוא האיש שהפך פרשה פלילית של חייל שסרח ועמד למשפט, לסוגיה הפוליטית והחברתית המרכזית של ישראל לאורך יותר משנה. הוא יצר את הגל הפופוליסטי שגרם לנתניהו לעשות סיבוב פרסה וליישר קו עם הזרם העכור. הוא הפך את הפרשה הזאת למגדיר החדש של הימין בישראל. וכך, ריבלין, בני בגין ויעלון הפכו ל"שמאלנים", כיוון שהם דבקו באתוס של צה"ל מיום הקמתו, של צבא ממלכתי ומוסרי, צבא מסודר, שבין ערכיו – טוהר הנשק ומוסר לחימה. בציניות מקפיאת דם, קפץ ליברמן על הפרשה כמוצא שלל רב. כאלוף בדיג במים עכורים, הוא רכב על הפרשה עד למשרת שר הביטחון הנחשקת.

ככזה, הניסיון לצבוע אותו כשמאל, נחל כישלון חרוץ. הצגתו החוזרת ונשנית בידי נתניהו והליכוד כמי שבוודאות משתייך למחנה גנץ, הפכה את תשעת המנדטים שהוא קיבל, לכאלה שבשום אופן אינם יכולים להיספר כחלק ממחנה נתניהו. ואם אחרי בחירות אפריל נתניהו יכול היה להאשים את ליברמן שהוא מעל באמון בוחריו, הפעם כל בוחריו, מספר כמעט כפול, בחרו במי שנתניהו עצמו הציג כ"שמאל חלש שישב עם אחמד טיבי בממשלה". לא רק הניסיון למחוק את ליברמן מהמפה נחל כישלון, אלא גם הניסיון לצבוע אותו כשמאל.

****

מה עשה ליברמן בחודשים האחרונים? הוא המציא את עצמו מחדש, אך כאותו ליברמן, רק הפעם נגד אויב חדש. בעבר היו אלה הערבים. הפעם אלה החרדים. ליברמן נבנה תמיד על שנאת קולקטיב אחר בחברה הישראלית, והוא מושך אליו תומכים באמצעות אותה שנאה. יש לו מחושים פוליטיים וחברתיים רגישים מאוד, והוא יודע לקלוט מוקדם סנטימנטים של התנגדות לציבור מסוים, והוא רוכב על הגל הזה.

והוא עושה זאת בהצלחה רבה. ובדרך זו הוא אחד הפוליטיקאים המשפיעים ביותר בישראל זה שנות דור. והשנה, השפעתו הגיעה לשיא.

ליברמן הוא אחד הפוליטיים הציניים בישראל. יש לו כישרון גדול לזגזג ולהישאר בתדמית של איש עקרונות העומד על שלו. כי אכן, בכל זיג שבו הוא נמצא, הוא מגלה נחישות ועקביות ועצבים חזקים וכושר עמידה, עד הזג, שבו הוא שב ומגלה אותן תכונות.

ליברמן הורשע בעבר בדין, והוא היה חשוד בעבירות שחיתות חמורות, אך הצליח לצאת מהן זכאי, תוך שהספק על המעשים נותר גדול והריח נותר מבאיש. הוא הצליח לתמרן את פרשת "ישראל ביתנו" כך שלא תדבק בו אישית.

עם כל תכונותיו השליליות, והן רבות, אי אפשר להכחיש שהוא אחד הפוליטיקאים החכמים, הערמומיים, המנוסים והחזקים בישראל. התכונות הללו הפכו אותו השנה ממי שנלחם על הישרדותו מעל אחוז החסימה, לאיש החזק וממליך המלכים בישראל.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.9.19

* הודעה דרמטית – הצבעתי פה

* משכים למצווה – למה אני מצביע תמיד על הבוקר? כדי שאם חס וחלילה יקרה לי משהו במהלך היום, לפחות אספיק להצביע.

* עוד יעל ויבוא – מצעדנו עוד ירעים, אנחנו "פה".

* הו-הא-הנה בא – גדעון סער. יולי אדלשטיין. גלעד ארדן. ישראל כץ. אחד מהם ראוי להיות ראש ממשלה ברוטציה עם גנץ, בממשלת אחדות לאומית.

* רק לא מועד ג' – הפתרון הראוי היחיד למבוי הסתום הפוליטי, הוא שנתניהו יפנה את מקומו בצורה מכובדת או שהליכוד יחליף אותו, ותקום ממשלת אחדות לאומית של כחול ולבן והליכוד, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד של שתי המפלגות הגדולות תוזמן להצטרף אליה.

ואם לא? אם נתניהו והליכוד יסרבו? מה אז? האם נגזר עלינו, במקרה זה, ללכת לבחירות שלישיות?

אם הליכוד לא יגלה אחריות, דומני שיהיה על כחול לבן לגלות אחריות, ולא לפסול את נתניהו כשותף לממשלת אחדות רוטציונית, בתנאים מסוימים. כוונתי לשני תנאי סף: א. ראש הממשלה הראשון ברוטציה יהיה גנץ. ב. נתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות.

במקרה זה, ילך נתניהו לשימוע. אם לא יוגש נגדו כתב אישום, יוכל לשמש כשר בכיר. אם יוגש נגדו כתב אישום, הוא לא יוכל לכהן בממשלה, ויהיה עליו ללכת למשפט. בשנתיים של כהונת גנץ הוא יעמוד למשפט. אם ייצא זכאי – יכהן כראש הממשלה. אם יורשע – מנהיג הליכוד שייבחר תחתיו יהיה ראש הממשלה.

* אחדות לאומית – המסר החשוב, בעיניי, בנאומו של גנץ, היה שהוא אמר ממשלת אחדות לאומית, ולא חזר על האוקסימורון ממשלת אחדות חילונית.

* מחיר הפופוליזם – בכל הראיונות עם ראשי כחול לבן, כולם התפתלו כאשר נשאלו על הסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חילונית", וניסו להסביר שלא התכוונו ככה, כן התכוונו סכה. יש בכלכלה מונח שנקרא "דו"ח רווח והסבר". אז מנסים להסביר, אבל סיסמה מזיקה שטיפש אחד זרק – אלף חכמים לא יוכלו להסביר.

אז גנץ טרח להסביר שהוא מסורתי ונוהג להתפלל בבית הכנסת של אבא שלו, והח"כים הדתיים של כחול לבן הובלטו ו… כל זה כדי להסביר שבעצם ממשלה חילונית היא לא בדיוק חילונית, כלומר לא רק, כלומר גם אבל גם לא. והנה, סיסמה פופוליסטית, שצמחה מתוך תחרות עם הציניקן ליברמן, גם מנוגדת לערכי האחדות הלאומית שכחול לבן מייצגת, גם מנוגדת לדמותה של רשימת כחול לבן וגם פגעה קשות ביכולת של כחול לבן לגייס את הקולות החיוניים ביותר להצלחתה ולסיכוייה לנצח – קולות של האגף בציונות הדתית שמאס בסמוטריצ'יאציה של הציונות הדתית ובקשר הגורדי שלה עם נתניהו, וקולות של ימין ממלכתי במעוזי הליכוד, שהרכבם מסורתי.

אולי הקולות הללו, שהיו מעבירים 2-3 מנדטים מהליכוד / ימינה לכחול לבן, היו מביאים להכרעה ברורה בעד כחול לבן בראשות גנץ.

[ * אם למישהו לא ברור – "דו"ח רווח והסבר" זו פרפרזה פארודית על דו"ח רווח והפסד].

* אוקסימורון – "ממשלת אחדות חילונית" היא אוקסימורון, כמו קרח חם, כמו "ממשלת אחדות דתית", כמו אש קרה, כמו "ממשלת אחדות חרדית", כמו סוכר מלוח, כמו "ממשלת אחדות ימנית", כמו סחוג מתוק, כמו "ממשלת אחדות שמאלנית".

* אקדח מעשן – לאורך שתי מערכות בחירות, השמיץ נתניהו את כחול לבן והציג אותה כ"שמאל חלש". וכיוון שלא היה לו על מה לבסס את הטענה, הוא בדה שקרים, כמו שגנץ ולפיד תמכו, כביכול, בהסכם הגרעין האיראני, או שכחול לבן תקים ממשלה עם אחמד טיבי ואיימן עודה.

ואז, יומיים לפני הבחירות, דווקא גנץ סיפק לנתניהו ולליכוד "אקדח מעשן", כאשר אמר לבוחרי "המחנה הדמוקרטי" שאם הם רוצים שהאג'נדה שלהם תתממש, עליהם להבטיח שהוא יהיה ראש הממשלה. ומה הפלא שהליכוד מיד מינף את האמירה הזאת ללב מתקפת הקמפיין, בישורת האחרונה שלה? ובצדק, מבחינתו. למה למחזר שקרים, כאשר הם יכולים להציג את הסרטון האותנטי של דברי גנץ?

אח"כ גנץ הסביר שהוא מרכז. והוא באמת מרכז. מרכז ניצי. אז למה אמרת דברי שטות כאלו, בניסיון לקושש קולות ממצביעי מרצ? נכון שלפני בחירות מנהיגים נוהגים להבטיח לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע, אבל כחול לבן נועדה ליצור אלטרנטיבה לסוג הפוליטיקה הזה.

* מורשת נתניהו – לא ייאמן – קריאת הקרב במפלגתם לשעבר של בגין ושמיר היא "לא רוצים אחדות".

* שקרנים – דודו אמסלם יושב באולפן ערוץ 12 ומסביר למה לפי המתמטיקה יש סיכוי לנתניהו להקים ממשלה. ובין השאר הוא אומר: "הרי הרשימה המשותפת בכל מקרה לא תשב בשום קואליציה". רגע, רגע… אמסלם? הרי עד אתמול, לאורך כל הקמפיין אתה, חבריך ומנהיגך שיקרתם יום אחר יום, ערב אחר ערב, עם סיפור הבדים על ממשלת גנץ-עודה-טיבי ועם סיפור "ביבי או טיבי". שקרנים.

* מתנה מנתניהו – שני מנדטים של הרשימה המשותפת, הם מתנה מנתניהו, בספין המצלמות.

* צניחה חופשית – בבחירות אפריל זכו הליכוד + כולנו + זהות ל-42 מנדטים. בתוך חמישה חודשים הם איבדו עשרה מנדטים.

* למי לא הצבעתי – בטוח שלא הצבעתי לראש הממשלה שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי, הן בקדנציה הראשונה שלו (לאסד האב) והן בקדנציה השניה שלו (לאסד הבן). אמנם אין היום סכנה לגולן, אבל אם הייתה סכנה, האדם האחרון שהייתי סומך עליו הוא ביבי נתניהו.

בטוח שלא הצבעתי למצביע הסדרתי בעד עקירת גוש קטיף. מי שהצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת בעד העקירה.

* שותפה טבעית – אם אכן ימינה תתפצל, הימין החדש היא שותפה טבעית לממשלת אחדות לאומית.

* מכחיש השואה – האדמו"ר מויז'ניץ השווה את ליברמן ולפיד להיטלר וטען שהם שואפים לחולל שואה.

מכאן שהאדמו"ר מויז'ניץ אינו אלא מכחיש השואה.

יש לזכור שהחרדים נבנו והתעצמו בזכות הציונות לה הם התנגדו ונגדה הם לחמו מראשיתה, וגם היום הם חיים על דמם של הציונים המשרתים בצה"ל, שעה שהם משתמטים ממלחמת המצווה על קיומו של העם היהודי וקיומה של מדינתו.

* וביערת הרע – החדשות הטובות – עוצמה כהניסטית לא נכנסה לכנסת. החדשות הרעות – למעלה מ-2% מאזרחי ישראל נתנו את קולם לתועבה הזאת. עובדה מצערת זו היא אתגר ערכי, חינוכי ותרבותי לחברה הישראלית: וביערת הרע מקרבך.

* האם העוצמה כהניסטית? – בראיון לאתר "כיפה" אמר נתניהו שלא יקים קואליציה עם עוצמה כהניסטית ולא ימנה את בן גביר לשר, והסביר: " מה אני אגיד לך, אני לא כהניסט, זו האמת. לכל מי שמסתכל עלי – אני לא כהניסט. אני, איך אומרים, יש לי ערכים מסוימים".

יפה. אבל מעניין, כאשר הוא ניסה בכל מאודו לחבר את הכהניסטים לימינה, ואני תקפתי את המהלך ואת הכהניסטים, כתבו לי בתגובה חסידיו השוטים של נתניהו, מדקלמי דפי המסרים, שבן גביר ועוצמה 'יהודית' הם לא כהניסטים… ושאני משקר כאשר אני מגדיר אותם כהניסטים. אז אני כבר מבולבל. מה נתניהו בדיוק אומר? שכיוון שהוא לא כהניסט, הוא לא יקים קואליציה עם מפלגה שאינה כהניסטית?

* תכנית גאונית – עומד אהוד ברק מול המצלמות זחוח כדרכו; חוגג את תבוסתו. הבה נשחזר את המהלך הגאוני שלו.

אחרי שנתיים של ציוצים אובססיביים, ראיונות תוקפניים בתקשורת ומאמרי הערצה על האופוזיציונר היחיד / היחיד שנותן פייט לנתניהו / היחיד שנתניהו מפחד ממנו / סכין בין השיניים וכו', ברק "עשה כניסה". הכריז על חזרתו לפוליטיקה.

הוא היה בטוח שמפלגת העבודה ומרצ יפלו שדודים לרגליו ויעמידו אותו בראש רשימה משותפת. בסקרים הוא יוביל על כחול לבן, וכך יהיה המועמד של מה שקרוי (בטעות) מחנה מרכז שמאל. המחנה הזה ינצח, והוא יהיה ראש הממשלה.

זה לא קרה, כידוע. בסקרים ברק לא עבר את אחוז החסימה. כדי להציל את כבודו ניסה להתקבל לאחת המפלגות, תוך שהוא מצמיד לראשם את אקדח ההתמודדות שלו בנפרד, בלי סיכוי לעבור את אחוז החסימה, אך תוך גריעת עשרות אלפי קולות ל"גוש". כחול לבן ומפלגת העבודה ידעו שהוא יהיה ריחיים על צווארם, ולא היו מעוניינות בו כנטל.

הוא התחנן להתקבל למרצ. לשם כך השפיל את עצמו בהתנצלות על כך שדיכא את המרד של ערביי ישראל באוקטובר 2000.

התוספת שלו למרצ הייתה אפס.

התכנית הגאונית שלו הצליחה כמו התכנית הגאונית שלו לפתור בשבוע את הסכסוך הישראלי הערבי בן המאה.

* יש הומור בבחירות – קראתי רשומה של מישהו שקורא להצביע למרצ כי היא מחנה ה"מרכז"-שמאל…

* ובינתיים בבוקעתא – בכפרים הדרוזים בגולן הוטל חרם דתי על כל מי שישתתף בבחירות. אזרחים אמיצים, בעלי זכות בחירה, נמנעו מלממש זכותם בגלל החרם. אזרח מבוקעתא התלונן במשטרה. המשטרה נמנעה מפעולה בטענה שאין ענין לציבור. זאת, חרף העובדה שמטילי החרם מוכרים למשטרה ולשב"כ.

אני מבין את הצורך בשמירה על השקט והרצון שלא לעורר מהומות, ובהחלט סבור שלא תמיד ייקוב הדין את ההר, והשיקול של שמירה על השקט הוא שיקול ראוי. אולם לא כאשר מדובר בהגנה על יכולתם של אזרחים לממש את זכות ההצבעה שלהם במדינה דמוקרטית.

אני מקווה שבעוד ארבע שנים כבר יוכל כל אזרח להצביע בכל קלפי בארץ. בטכנולוגיה בת ימינו ניתן למצוא את הפתרונות כיצד לעשות זאת.

* מי דובר אמת – יו"ר ועדת החוץ והביטחון דיכטר, אמר בראיון לגל"צ שישראל לא ויתרה על עיבוד השטחים בנהריים וצופר, ושהמועצה לביטחון לאומי מנהלת מו"מ בנדון. זאת, בניגוד מוחלט לדבריו של השר שטייניץ באותה תחנה, יומיים קודם לכן. מי מהם דובר אמת?

אני רוצה בכל מאודי להאמין לדיכטר. אבל אם כן, מדוע שטייניץ אמר את דבריו? האם יש לו אינטרס לשקר, ולהציג לציבור ימים אחדים לפני הבחירות שהממשלה שבה הוא חבר ויתרה על אינטרס ישראלי, בלי שהיא באמת ויתרה עליו? קשה לי להאמין. איזה אינטרס יש לשטייניץ, בעיצומו של מו"מ, לומר בפומבי שישראל ויתרה על העמדה שעליה הממשלה שבה הוא חבר מנהלת מו"מ?

נראה לי שיובל שטייניץ, כמשִׂיחַ לפי תומו, אמר אמת, ודיכטר נשלח לתקן את הנזק האלקטורלי.

הלוואי שאתבדה. וכיוון שנותר עוד חודש בלבד, עד שיפקע ההסדר המיוחד שמאפשר לחקלאים הישראלים לעבד את אדמתם, אני רואה מנוף אחד שיכול לסכל את נישול החקלאים. הבהרה ישראלית, שאם ההסדר לא יוארך, גם ישראל תמלא את חלקה בהסכם השלום בצורה נוקדנית, בדבקות באותיות הקטנות, ותצמצם את העברת המים לירדן לכמות הכתובה בהסכם השלום, שהיא כמחצית הכמות שישראל מעבירה. זהו מנוף לחץ הרבה יותר גדול וחזק מכל מנוף ירדני, ושימוש בו יכול להרתיע את הירדנים. תחת האיום הזה, ניתן לנהל מו"מ על פתרון שיהפוך את ההסדר בנהרים ובערבה לקבוע.

* בזכות התוקפנות האיראנית – הצהרות טראמפ על פגישה אפשרית עם רוחאני ופיטוריו של היועץ לביטחון לאומי הנץ, הפרו ישראלי, בולטון, מעוררות דאגה שמא טראמפ עלול לחזור למדיניות הפייסנות כלפי איראן, ברוח קודמו.

אין זה מן הנמנע, שדווקא ההתקפה האיראנית על מתקני הנפט הסעודיים, שהייתה תזכורת, למי ששכח, מיהי איראן ועד כמה היא מסוכנת – תציל את האנושות מפני הסכנה הזאת.

* אבא גנוב – הרב חיים נבון כתב רומן דיסטופי על ישראל מתפוררת. עם צאת הספר, הוא רואיין ל-"7 לילות". כך נפתח הראיון: "כתבתי אתמול בגוגל 'אבא', רציתי לראות איזה אפשרויות חיפוש הוא ייתן לי", מספר הרב חיים נבון. "האפשרויות שהופיעו היו 'אבא אנס', אבא מכה', אבא אלים' ".

החלטתי לבחון זאת בעצמי. כתבתי בגוגל 'אבא', ואלו התוצאות בעמוד הראשון: שלוש התוצאות הראשונות היו על שירו של שלומי שבת "אבא". התוצאה הרביעית על השיר "אבא" של אביתר בנאי. התוצאה החמישית היא על שיר של אברהם פריד וארי היל שנקרא "אבא". התוצאה השישית הייתה כתבה על רולאנדו שפרץ בבכי: "אבא שלי לא ראה אותי מצליח". התוצאות השביעית והשמינית היו אף הן על השיר "אבא" של פריד והיל.

100% מהתוצאות בעמוד הראשון היו התגלמות ערכי המשפחה, האדרת המשפחה והאבהות. אף לא תוצאה אחת שלילית.

המשכתי לאתגר את הקביעה של הרב נבון ועברתי לעמוד השני. מתוך 9 תוצאות, 7 הן בוודאי ברוח ערכי המשפחה, עליהם מדבר הרב נבון. והנה, מצאתי תוצאה שלילית. כתבה על ההצגה "קח את אבא שלך ולך לעזאזל". פתחתי את הכתבה, ומסתבר שהיא על אהבת אב. על בן שנלחם נגד מערכת הבריאות בשל הזנחת אביו הזקן והחולה. ומה התוצאה התשיעית? ספר ילדים שנקרא "אבא ואבא". טוב, מן הכותרת ניתן להבין שהוא אינו מדבר על המשפחה המסורתית, אלא על משפחה חד-מינית. אבל גם הספר הזה מאדיר את ערך המשפחה, ההורות, האבהות.

אז אולי, הרב נבון, לא כצעקתה? ואולי, באמת אולי, לא באמת בדקת האם גוגל מתמסר לתאוריה הדיסטופית שלך?

* ביד הלשון

בז"ב – יום הבחירות הוא יומם הגדול של הבז"בים.
מיהם הבז"בים?
ראשי התיבות בז"ב, שהשימוש בהם נפוץ במשרד הפנים ובוועדות הבחירות המרכזית והמחוזיות, הם: בעלי זכות בחירה.

69.4% מהם מימשו את זכותם והביאו לתוצאות הבחירות לכנסת ה-22.

* "חדשות בן עזר"

עגלות

את שמה של הסופרת טל בדיחי, רובכם בוודאי טרם שמעתם. אז אל תשכחו איפה, מתי (בחירות 2019 מועד ב') ובעיקר ממי שמעתם אותו לראשונה.

אין זה מקרה שלא שמעתם. מדובר בסופרת צעירה (בת 32) שזה עתה הוציאה את ספר הביכורים שלה. אך על פי הספר הראשון, אני בטוח שהיא תגיע רחוק.

הספר, שיצא לאחרונה בהוצאת "כתר-מודן", הוא רומן בשם "עגלות". הספר עוסק בעולם העגלות – מקום העבודה של צעירים ישראלים רבים, שיוצאים לארה"ב כדי לעבוד במכירת מוצרים ישראליים ולעשות הרבה כסף ומהר.

הספר כתוב היטב, קריא, מותח ומרתק. קראתי אותו בהנאה רבה ולמדתי ממנו המון.

עולם העגלות המתואר בו, הוא עולם דקדנטי, עולם של שקר, של אובדן מעצורים ערכיים הן במרדף אחרי הכסף והן בהפקרות המינית, רחוק ת"ק פרסה מעולמי. ומה שקראתי בספר העמיק עוד יותר את סלידתי מהעולם הזה.

ודווקא כשזאת נקודת המוצא שלי בקריאת הספר, עליי לציין שבדיחי הצליחה, בכישרון רב, להציג את העולם הזה בצורה לא שיפוטית, רב ממדית, מורכבת מאוד, שמאפשרת לקורא לבחון את התופעה מזוויות שונות.

כל הדמויות, ללא יוצא מן הכלל, אינן פלקטיות. גם מי שמצטייר כמפלצת, מתגלה כבעל צדדים אחרים, אנושיים ויפים. הספר מלא הפתעות, אך בעיניי יותר משהעניין הוא בהפתעות שבעלילה, הוא בהפתעות שבהכרת הצדדים האחרים של הגיבורים. והדבר נכון לגבי כל הגיבורים, שמתגלים ברגעי שפל איומים, אך גם ברגעי התעלות מעוררי השראה. ולעתים, דווקא מה שנראה כרגעי התעלות, מתברר לאחר זמן קצר כשקר, כמצג שווא, ולהיפך.

בדיחי מיטיבה לתאר את המדרון החלקלק של ההתמכרות לכסף, לעגל הזהב, אך גם את המעצורים והבלמים שכל אחד מנסה להפעיל, לעתים בהצלחה ולעתים בחוסר הצלחה; לעתים כשהוא משקר לעצמו ומשכנע את עצמו בצידוקים לא אמתיים, אך גם הם מעידים על ניסיון להתמודד עם ההידרדרות. כמו בכל התמכרות, היכולת לעצור ולקפוץ מהעגלה קשה מאוד. ואין אף אחד בין הדמויות שאינו קרוע בין ההתמכרות לבין הניסיון להיחלץ ממנה.
גם סוגיית החברוּת מורכבת מאוד – בתוך עולם הדקדנס הזה, שיש בו המון שקר, אגואיזם, רוע, נכונות לדרוך אחד על השני במאבק הישרדות, יש לא מעט גילויים יפים של חברות. ולפעמים מה שנראה כגילוי של חברות מתגלה אח"כ כשקר. ומתוך אותו השקר – שוב מתגלית חברות. זה מבלבל, אך הבלבול הזה הוא יופיו של הספר.

המורכבות אינה רק בתיאור הדמויות, אלא גם בהצגת עולם העגלות – עם כל השקר והדקדנס שבו, יש בו גם גילויים הראויים להערכה, והספר יוצר הזדהות עם הדמויות שפועלות בחריצות להשגת מטרה שקבעו לעצמן, עם רצון להוכיח את עצמן ותוך התמודדות עם קשיים ומכשולים רבים. וכך, גם אם יש ציניות רבה בנאומי ה"ציונות" שבהם יונתן ומיקי, בעל החברה ומנהל האזור, ממריצים בהם את העובדים, ניתן לראות גם את הצדדים החיוביים בחוויה השלילית הזאת.

הספר כתוב בגוף ראשון. הגיבורה, נטע, היא בת מושב צעירה שיצאה לארה"ב לשבור שבר, כלומר לעשות כסף, הרבה ומהר, בעבודה בעגלות, בתוך עולם הפוך לעולמה הארצישראלי, המושבי, המשפחתי. כקורא, הזדהיתי עם דמותו של אחיה של נטע, רוני; הקשר שלה עם הארץ והמושב, שהיה מעין "המקהלה היוונית" בטרגדיה הזאת, שמשקף לנטע את העולם אליה היא נשאבת ומזהיר אותה. אך אם בטרגדיה יוונית הסוף האפל ידוע מראש, הספר הזה רצוף הפתעות, ובכל פעם שנדמה שהוא הולך לכיוון של פתרון מסוים, יש טוויסט בעלילה, בעיקר בסיום המפתיע.

ובאשר לסיום, אני מעריך שכל קורא ישפוט בינו לבינו האם זהו "האפי אנד". על התפנית שבסיום הספר יש לי תובנות רבות, אך כדי שלא לעשות קלקלן [=ספוילר], אשאיר אתכם במתח.

הספר מוקדש "לאחים שלי. מה היינו עושים בלעדינו". איזה יופי של הקדשה! וכיוון שאני מכיר את המשפחה, וזה המקום לגילוי הנאות, אני בהחלט מבין את ההקדשה ומזדהה אתה.

סביר להניח שאלמלא ההיכרות האישית עם משפחת בדיחי ממושב קשת שבגולן, לא הייתי קורא ספר על הנושא הזה, כי הוא לא ממש בתחומי העניין שלי. אבל זכיתי וקראתי. ואני שמח להמליץ עליו.

* "חדשות בן עזר"

מדרשת השילוב בנטור – תעודת זהות

בשנה האחרונה, נערך תהליך עומק שהשתתפו בו חברי הנהלת מדרשת השילוב בנטור וחברי הצוות, לניסוח תעודת הזהות של המדרשה.

את התהליך הנחה חבר ההנהלה עמיחי צור מיונתן.

השלב הבא, הוא כניסה לתהליך מדידה והערכה, שיעריך את העשיה במדרשת השילוב בפועל, לאור תעודת זהות.

מתוך ההערכה והמדידה, יקבעו הכיוונים להמשך דרכה של המדרשה ובניית הקומה השניה שלה, בתכנית עבודה ביצועית.

אורי הייטנר
יו"ר עמותת מדרשת השילוב בנטור.

להלן – נוסח תעודת הזהות:

מדרשת השילוב נטור היא בית מדרש יוצר ללמידה והעמקה בתכני רוח יהודים, ציוניים ואנושיים. בית מדרש זה נועד להוות מרכז רוח לכלל החברה הישראלית, העוסק בשורשי זהותה היהודית ובהעמדתם לצד הציונות בעת הזאת ולצד השיח האנושי-מודרני.
בית המדרש מבקש להצמיח אנשי רוח, יצירה ומעשה העסוקים בזהות החברה הישראלית כולה ושותפים לשיח המתפתח בבית המדרש וממנו החוצה.
בית המדרש, העומד רעיונית ומוחשית במרכז המדרשה, יעסוק בכל המגוון של תכני הרוח הרלוונטיים לזהות של החברה הישראלית ולשיח סביב היהדות, הציונות והערכים האנושיים-מודרניים. בית מדרש זה, יהיה פתוח לכל הזרמים והמינים.
הזהות היהודית-ישראלית-אנושית, שעומדת בלבה של המדרשה, משמעה – הכרה במחויבות של החברה הישראלית לנטילת אחריות על עולם התוכן שלה, ערכיה והמסורת שלה, מתוך הפריה בין עולם הרוח של היהדות, הציונות והאנושיות המודרנית.

ערכים מובילים:
אמון באדם.
חירות.
חתירה למצוינות אינטלקטואלית.
אחריות לכלל ישראל.

אסטרטגיית פעולה:
1. בית מדרש פתוח ומגוון: נשים, גברים, מסורתיים, חילוניים ודתיים.
2. יצירת מרחב לימודי המאפשר צמיחה מתוך מוטיבציה פנימית ותחומי עניין אישיים ומקדם מפגש של שונויות תכניות וערכיות.
3. חירות לצד תפיסת אחריות אישית וקהילתית.
4. שותפות אמיתית המפחיתה בחשיבותן של היררכיות.

התהליך החינוכי המלא במדרשה כולל שלושה שלבים:
– תכנית קדם צבאית של שנה וחצי שמטרתה עיצוב דמות של איש רוח בתחילת דרכו. תכנית זו תכין תלמידים לשירות משמעותי.
– ליווי במהלך השירות שמטרתו ליבוי הרוח של בוגרי המדרשה בשירותם.
– תכנית של"ב (שילוב לימודי בוגר) שתהווה את שלב השיא בהעמקה בתכני בית המדרש מתוך מבט אל החברה הישראלית.
המדרשה תקיים תכנית בוגרים מפורטת שמטרותיה הן המשך תהליך הצמיחה של בוגריה ברוח החזון ויצירת קהילת שותפים רחבה.
כמו כן, המדרשה תקיים מגוון תכניות ברוח חזון זה למכלול החברה בגולן ובישראל כולה.

* "שישי בגולן"