צרור הערות 23.6.21

* חוק ציוני שמעל לפוליטיקה הקטנה – אני מאמין ברעיון ארץ ישראל השלמה ולמרות זאת אני בעד פשרה טריטוריאלית. הסיבה לכך היא דמוגרפית – אני רואה ברוב היהודי המוצק לדורות חשיבות רבה יותר מריבונות על כל שעל של ארץ ישראל. ולכן אני מוכן לוותר על חבלי מולדת עתירים באוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון. קל וחומר שאיני מוכן למצב שבו מדינת ישראל תוצף בפלשתינאים שיסכנו את הרוב היהודי אחרי אותו ויתור. ההתנגדות לדרישת ה"שיבה" היא מוחלטת וכן ל"שיבה שקטה" באמצעות נישואין. רוצים להתחתן? בבקשה, תקימו את ביתכם ברש"פ. 130,000 פלשתינאים הציפו את ישראל במסגרת "איחוד משפחות" בעקבות הסכם אוסלו, בשנים 1994-2002. חלקם הקטן, אך בכל זאת משמעותי – מחבלים שביצעו פיגועים קטלניים. העובדה הזאת היא הסיבה ליוזמתו של ראש הממשלה אריק שרון לחוקק את השינוי בחוק האזרחות, כהוראת שעה המחייבת עדכון מדי שנה. מפלגת העבודה תמכה בחוק בכל השנים מאז. ממשלת אולמרט הובילה מדי שנה את ההחלטה. בהצבעה על החוק הזה לא היו אף פעם שיקולי קואליציה או אופוזיציה.

אני סולד מתעמולת הזוועה נגד החוק; ההתעלמות מכל שיקול לאומי וביטחוני והתייחסות לנושא רק דרך שיח הזכויות. זכותו של אזרח ערבי וכו'. גדעון לוי מגדיר את החוק הזה "גזעני" וטוען שאחרי חוק השבות זה החוק הגזעני ביותר. והוא מצטט דברים דומים של עמוס שוקן. ברור, שבעיני מי שהציונות היא גזענות, החוק הזה וחוק השבות גזעניים. ובמוסף "הארץ" התפרסם מאמר של עופרי אילני שבו הוא מציג את המצוקה במדינות רבות בשל הצניחה בילודה לעומת הילודה הגבוהה מאוד בישראל, והפתרון שהוא מציע הוא עידוד "הגירה", כלומר ירידה. למען האנושות, וכדי למנוע פיצוץ אוכלוסין בישראל, "רגע לפני הפיצוץ" צריך להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידה. ולא, הוא לא מתכוון לעודד הגירה של "ישראלים" ללא הבדל דת ולאום. כאשר הוא אומר "בעידן של אזרחות גלובלית, לא יזיק שישראל תייצא את תושביה", הוא מתכוון לתושבים בני העם היהודי. לא בכדי הוא כותב "נכון להיום נראה שאפשרות כזו מנוגדת לחלוטין לקווי המדיניות של ישראל. ישאל מעודדת עליה ולא ירידה. ועם זאת, המדיניות יכולה להשתנות. כבר היום מספקת ישראל ביציות כשרות לנשים יהודיות עקרות במערב. יש סוכנויות מיוחדות שמתמחות בכך. את האנשים המבוגרים לא צריך לשווק – הם יהגרו בעצמם, אבל אפשר לעודד אותם לכך. ישראל מתורגלת בעידוד הגירה, אף שהיא עושה את זה רק למבקשי מקלט מאפריקה… בימי הביניים עודדו מלכי פולין את היהודים להתיישב בשטחיהם כדי שיתרמו לשגשוג הכלכלי ולהכנסותיו של הכתר. אפשר לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה. בינתיים המציא הפרויקט הציוני יצור חדש וייחודי: הצבר הישראלי. הוא שזוף, קוצני ושוקק חיים, וצמא ליזמות וליצירתיות. הבעיה שקצת צפוף לו במולדת. מזל שיש הרבה מקום בקוריאה וברומניה".

זה הרעיון. ישראל צריכה לקלוט מהגרים מאפריקה בהמוניהם ולאפשר הגירה פלשתינאית המונית תחת הכותרת "איחוד משפחות", אך "רגע לפני פיצוץ אוכלוסין" עליה להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידת יהודים. המטרה היא ש"ההיסטוריה תחזור על עצמה", כלומר חזרה לעידן הפרה-ציוני, באין מדינת לאום יהודית וכאשר יהודים ישובו ויתפזרו ברחבי הגלובוס.

כציונים תאבי חיים, נדחה את הגישה הזאת. ייעודה של מדינת ישראל וזכות קיומה הם הבטחת קיומו של העם היהודי לעד, באמצעות קיומה של מדינת לאום יהודית עם רוב יהודי מוצק לעד. אם בשם ערך זה רבים, ואני בתוכם, מוכנים אפילו לוותר על חבלים בארץ ישראל, קל וחומר בן בנו ונכד נכדו של קל וחומר, שעלינו להיות מחויבים למדיניות הגירה ציונית שתבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית לדורות.

אלמלא חוק האזרחות שחוקק ב-2003, ואילו הסתננות פלשתינאית במסגרת "איחוד משפחות" הייתה נמשכת בדיוק כפי שהייתה בשנים 1994-2002 (וסביר להניח, כמובן, שהיא הייתה עלולה גם להתגבר, בעידוד הרש"פ), היינו מוצפים בעוד 350,000 פלשתינאים.

אני מקווה מאוד שכל המפלגות הציוניות מן הקואליציה ומן האופוזיציה יניחו כל שיקול אחר בצד, יוציאו את החוק הזה מהמשחק הפוליטי הציני ויתמכו בו כאיש אחד.

* לעגן את מדיניות ההגירה בחוק – בעקבות הביקורת הציבורית על ניסיונו של נתניהו להפיל בהצבעה משותפת של גוש ביבי והרשימה המשותפת את הארכת חוק האזרחות, צעד שעלול להציף אותנו בהמוני פלשתינאים, הוא הודיע על יוזמה לחקיקת חוק יסוד שיסדיר את מדיניות ההגירה של ישראל.

זה רעיון טוב. אבל בעוד שבועיים יפוג תוקף התיקון בחוק האזרחות. כרגע מה שדחוף הוא שכל המפלגות הציוניות תתאחדנה להעביר אותו. הרי חוק יסוד לא יחוקק בשבועיים, וספק רב אם בשנה.

ב-12 שנותיו כראש הממשלה נתניהו לא קידם חוק כזה, אלא האריך מדי שנה את חוק האזרחות. אז בלי ספינים, קודם כל עליו להעמיד את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי העסקני ולתמוך בהארכה.

אני בעד שהממשלה תיזום חוק שיעגן את מדיניות ההגירה של ישראל. זה נושא מורכב ורגיש ויש לעשות אותו באופן מושכל ולא כספין או הטרלה אופוזיציונית. ואני בעד שיהיה זה מהלך משותף של הממשלה והאופוזיציה.  

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – מישהו מעלה על דעתו את הליכוד של בגין ושמיר מתלבט האם לתמוך בחוק האזרחות?

* אילו נתניהו הצליח – אילו מפלגת הסמוטרי'צים והכהניסטים, שנתניהו הכניס בכוח לכנסת, לא הייתה מבריזה לו והוא היה מצליח להקים את הממשלה שתכנן – גם אז רע"ם הייתה מתנגדת לחוק האזרחות ואי אפשר היה להעביר אותו בקולות הקואליציה. אבל אין ספק שהאופוזיציה הייתה תומכת בו, כפי שנהגה תמיד, מתוך אחריות לאומית ופטריוטיות.

בכל שנה ממשלת נתניהו העבירה את הוראת השעה הזאת וכל סיעות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת תמכו בה; קדימה, מפלגת העבודה, התנועה, יש עתיד וכמובן מפלגות הימין שהיו באופוזיציה. זה מעולם לא הפך סוגיה פוליטית של קואליציה ואופוזיציה.

אגב, כאשר נתניהו היה באופוזיציה לממשלת אולמרט, הליכוד הצביע בעד הארכת החוק בכל שנה. מה קרה לנתניהו? שלטון ממושך מדי השחית וסיאב אותו.

* מבחן הנאמנות למדינה – הניסיון למצוא פשרה כדי להבטיח את העברת חוק האזרחות רק בקולות הקואליציה הוא שגיאה. צריך היה להביא כבר ביום שני את החוק להצבעה בכנסת, בהצבעה שמית. להעמיד את נתניהו והאופוזיציה במבחן הנאמנות למדינה. האם נתניהו היה מעז לבצע את זממו ויחד עם בל"ד לפתוח את שערי המדינה ל"שיבה" פלשתינאית? להערכתי, הצבעה שמית כזאת הייתה מעוררת מרד בליכוד. מי היה רוצה שבדברי הכנסת יוזכר שמו כמי שהפיל חוק ציוני כזה? חלק מהח"כים היו מעדיפים את הציונות על הביביזם, את טובת המדינה על האינטרס האישי של נתניהו; הצבעה פטריוטית על פי צו מצפונם ולא הצבעה אנטי ישראלית על פי צו נתניהו.

ויתכן מאוד, שכדי לחסוך מעצמו את הבושה שחברי הליכוד מורדים בו, הוא היה מתקפל ומורה לאופוזיציה להצביע בעד.

* נקודת מבט של אופוזיציונר כרוני – אני אופוזיציונר כרוני. מאז ימי נעוריי, תמיד הייתי באופוזיציה לממשלה, הן לממשלות ימין והן לממשלות שמאל, הן לממשלות שהצבעתי נגד מרכיביהן והן לאלו שהצבעתי בעדם. הפעם האחרונה ש"ניצחתי" בבחירות הייתה ב-2001, כאשר הצבעתי בבחירות הישירות לאריק שרון. שמחתי מאוד על נצחונו ותמכתי בממשלה שהקים. ואחרי 4 שנים, למגינת לבי, הוא עקר את גוש קטיף.

ממשלה שתמכתי מאוד בהקמתה הייתה ממשלת האחדות הלאומית אשתקד. גם פעלתי במרץ להקמתה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. לא הייתה ממשלה שמאסתי בה יותר מאותה ממשלה, שקמה במעשה מרמה והונאה ופורקה במעשה נוכלות.

ועכשיו? עכשיו אני קרוע. אני מאושר שנתניהו בא על עונשו ושאנו נפטרנו מעונשו של זה. אבל הממשלה שקמה, כפי שכבר הסברתי ופירטתי בשבועות האחרונים, רחוקה מאוד ממה שקיוויתי שיבוא אחרי לכתו. כמובן, שכאזרח המדינה אני מאחל לממשלה, כמו לכל ממשלה, הצלחה. אבל כאזרח חופשי וכפובליציסט, סביר להניח שלא אחסוך ממנה את שבט ביקורתי.

כאופוזיציונר כרוני, אני מבין משהו באופוזיציה. וככזה אני יודע להבחין בין אופוזיציה לממשלה לבין אופוזיציה למדינה. אופוזיציה לממשלה, מציבה אלטרנטיבה לממשלה, יוצאת נגד דרכה, פועלת להחליפה, אך היא ממלכתית, עניינית, ובעיקר נאמנה למדינה; היא תומכת בצעדים לאומיים של הממשלה שחשובים למדינה, היא לא פוגעת במזיד במדינה כדי לנקום בממשלה.

תמיד הייתה כאן גם אופוזיציה למדינה. הייתה זו האופוזיציה של השמאל הרדיקלי – הרשימה המשותפת וקודמותיה מימי מק"י ואילך. גם השוקניה היא אופוזיציה למדינה.

מסתמן שלראשונה בתולדות המדינה, האופוזיציה הראשית היא אופוזיציה למדינה.

* גרוע יותר מאופוזיציה למדינה – אופוזיציה לממשלה היא דבר חיובי וחיוני לכל דמוקרטיה. אופוזיציה למדינה זה דבר שלילי ומזיק. אבל יש דבר יותר גרוע. אופוזיציה למדינה בתוך הקואליציה. כזה הוא מוסי רז, שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת יוזם בכנסת ישראל (!) כנס תעמולה והסתה נגד המדינה, אותה הוא מגדיר כמו הגרועים בשונאי ישראל – אפרטהייד.

אם ישראל היא אפרטהייד – למה הוא חבר בקואליציה של ממשלתה?

הממשלה הזאת עוד תשבע הרבה מרורים ממוסי רז. הרבה יותר מאשר מרע"ם. לרע"ם יש אג'נדה אזרחית, שכדי לקדמה היא מוכנה לאפסן את האידיאולוגיה הלאומנית שלה. אבל למוסי רז אין אג'נדה חלופית לזו שבשמה הוא עורך את כנס התעמולה האנטי ישראלי.

* הבייס מאבד סבלנות – ביום הקמתה של הממשלה, כתבתי על האיומים על קיומה. אחד מהם הוא הקושי הצפוי למרצ (ואולי גם למפלגת העבודה בגרסת מיכאלי) לשבת בממשלת ימין-מרכז לאורך זמן. הבעתי חשש, שאחרי שתחלוף האופוריה של יציאת בלפור, הבייס שלהם יאבד סבלנות ויתחיל לבעוט.

אבל זה קורה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. הבה נעלעל בעמוד הדעות של "הארץ" ביום ראשון 20 ביוני. מאמר המערכת יוצא נגד חוק האזרחות ותוקף את מפלגת העבודה ומרצ (חוץ ממוסי רז) על נכונותן לתת יד לחוק, דווקא כאשר יש סוף סוף הזדמנות להפיל אותו יחד עם האופוזיציה. "כיצד מפלגות שנושאות את דגלי ההגנה על זכויות אדם והשוויון מוכנות לתת ידן לחקיקה לאומנית יהודית שמפלה על בסיס אתני באופן כה בוטה. שיקולים קואליציוניים כנראה גוברים על שיקולי זכויות אדם ואזרח" בלה בלה בלה… "גזעני"… בלה בלה בלה… "אפרטהייד". במרכז העמוד פשקוויל של גדעון לוי תחת הכותרת "חוק גזע". איך לא? גם הוא כמובן יוצא נגד חוק האזרחות, גם אצלו המילה "אפרטהייד" מרוחה לאורכו ורוחבו של הפשקוויל, וגם הוא משתלח במפלגת העבודה ומרצ. ועוד באותו עמוד, איריס לעאל, שאף היא משתלחת בשמאל הציוני וכמובן שגם היא יוצאת בעיקר נגד חוק האזרחות. "קואליציה שחברות בה גם מרצ והעבודה — הראשונה מפלגת שמאל מובהקת, השנייה תלוי ביו"ר ובתקופה — הייתה צריכה להבין שהיא אינה יכולה להאריך את החוק הגזעני הזה". והיא משתלחת בעומר בר לב על כך שאישר את מצעד הדגלים ולא נכנע לאיומי חמאס ועוד יותר מכך על שהוא כינה את ירושלים, אוי לבושה, "בירתנו הנצחית המאוחדת". והיא מאיימת על מפלגת העבודה ומרצ שבישיבתן בממשלה הזאת "בתום שנה־שנתיים יתפוגגו מפלגות השמאל בתוך הקואליציה, עד שייעלמו". ולקינוח – הקריקטורה היומית, הפעם של תמר בלומנפלד. היא מציגה בלעג את הפגנות השמחה על החלפת נתניהו כשברקע מטוסי חיל האוויר מפציצים בעזה (כמובן שאין זכר לטרור ההצתות. סתם קלגסי האוויר מפציצים "את עזה") והיא לועגת למפגינים עם דגלי הלאום. אחד מהם שואל: "מה זה הרעש הזה? זיקוקים?" וחברו משיב לו: "מה? לא שומע".

לא יהיה קל לנהל קואליציה כזאת.

* עמדתי הייתה נכונה – לקראת סיבוב הבחירות השני, כאשר על פי כל הסקרים כחול לבן אמנם עמדה להיות המפלגה הגדולה, אך אין לה רוב ושוב צפוי תיקו, הגעתי למסקנה, שהפתרון הנכון אחרי הבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. שוחחתי על כך עם בוגי יעלון, דיברתי על כך בדיונים בתל"ם וכתבתי זאת מעל כל במה אפשרית. חזרתי על כך ביתר שאת לאחר הבחירות. תמכתי בכל לבי במתווה ריבלין לממשלת אחדות רוטציונית ונבצרות של נתניהו אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. לאחר מכן תמכתי בהיענות (בתנאים מסוימים) להצעות הליכוד להקמת ממשלת אחדות. כעסתי מאוד על כחול לבן שדחתה את ההצעה.

זו הייתה עמדתי גם לקראת הסיבוב השלישי ועוד יותר מכך אחריו. התנגדתי בתוקף להקמת ממשלת כחול לבן התלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וטענתי שהברירה היא סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. פרשתי מתל"ם ברגע שיעלון תמך בממשלה בתמיכת המשותפת. הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית" שפעלה במרץ למען הקמת ממשלת אחדות לאומית.

תמיכתי בממשלת האחדות הייתה בראש ובראשונה בשל משבר המשילות והחשש מגלישה לאנרכיה אם נידרדר לעוד ועוד מערכות בחירות. היה לי ברור שאם יהיה סיבוב רביעי, גם הוא יסתיים בתיקו. כלומר, עמדתי בעד ממשלת אחדות לא הייתה בשל הקורונה. אולם הקורונה רק חיזקה אותה, הן בצד החיובי – כניסה תחת האלונקה בשעת חירום והיחלצות למלחמה בקורונה והן בצד השלילי – החשש מסיבוב בחירות רביעי בשיא הקורונה.

למרות שהיו לי חששות, שמחתי בהקמת ממשלת האחדות הלאומית והייתי אופטימי בהצלחתה. בוויכוחים הרבים שהיו לי עם חבריי בתל"ם ובכחול לבן טענתם המרכזית הייתה שנתניהו הוא נוכל, שמוליך אותנו שולל, שזו הונאה, שהוא יעקוץ את גנץ ויגנוב את הרוטציה.

בדיעבד, ברור שבוויכוח הזה אני טעיתי ובני הפלוגתא שלי צדקו. במבחן התוצאה, טעיתי. אכן, נתניהו נהג בדיוק כפי שהם ניבאו.

ואף על פי כן, עם יד על הלב, כאשר אני בוחן את עמדתי, אני בטוח שהיא הייתה נכונה. במצב שהיה, הקמת ממשלת האחדות הייתה הדבר הנכון. במצב שהיה, נכון היה לתת צ'אנס לנתניהו. יתר על כן, יתכן מאוד שאלמלא יש עתיד ותל"ם פירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלה, היה בידי גנץ כוח פוליטי שלא היה מאפשר לנתניהו לנהוג כפי שנהג.

אגב, למרות שהוא לעולם לא יודה בכך, אני משוכנע שנתניהו יודע שעקיצת גנץ, גניבת הרוטציה ואי העברת התקציב היו השגיאה הפוליטית הגדולה ביותר בקריירה שלו, שבעטיה הוא איבד את השלטון, כשאף אחד אינו מאמין לו ולחתימת ידו ואינו מעלה על דעתו לחתום אתו על הסכמים כלשהם.

* חבלה במזיד בביטחון המדינה –כאשר נתניהו נתן אור ירוק לגרמניה למכור צוללות למצרים, הוא לא עדכן בכך את שר הביטחון והרמטכ"ל, ותירץ זאת בכך שזה "סוד". הוא לא עדכן את שר הביטחון ואת שר החוץ על הסכמי אברהם. גם זה "סוד". הוא תירץ זאת בטענה שיש סודות שרק ראש הממשלה יודע. אילו היה פטריוט עם מינימום אחריות לאומית, כמובן שהיה עליו לבצע חפיפה עם בנט. ברור ששלושים וחמש דקות זו לא חפיפה. ומכאן שהרבה סודות שרק ראש הממשלה יודע לא עברו לבנט. זה חמור מאוד. ויש לחקור את הידיעות על גריסת החומר, כי אם זה נכון זו חבלה במזיד בביטחון המדינה.

כל ההתנהלות שלו – הורה לאספסוף הח"כים, כולל אלה שעדיין היו שרים, להתפרע בכנסת לאורך כל נאומו של בנט כדי לא לאפשר לו לדבר, ציווה על משרתיו להמשיך לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה", לא קיים את טקס החלופין כמיטב המסורת, הוא ומשרתיו מתעקשים לא לכנות את בנט ראש הממשלה – מעידה עד כמה האיש הזה חסר עכבות וחסר גבולות.

* מה אכפת לו – כאשר נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, לא זו בלבד שפרס העביר לו חפיפה מסודרת, לאחר מכן הוא המשיך לבקר אותו לשיחות ליליות ממושכות והיה מעין חונך שלו. כאשר נתניהו נבחר בפעם השניה, למרות שהיה לו כבר ניסיון כראש הממשלה, כשר החוץ וכשר האוצר, אולמרט ערך עמו מספר מפגשי חפיפה של שעות רבות.

אבל נתניהו, שמציג את עצמו כגדול המנהיגים בהיסטוריה של העם היהודי וגדול המנהיגים בעולם ומציג את בנט כחגב חסר יכולת, לא חשב שעליו לסייע לו עם כניסתו לממשלה ואפילו חפיפה מינימלית הוא לא העביר לו.

כי מה אכפת לו ממדינת ישראל אם הוא לא ראש הממשלה?

* פייק הצהרה פייק מדינית – זיכרון ישן מימי המאבק על הגולן, 1994. נערכה ישיבה בכנסת של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראשי האופוזיציה בהנהגת נתניהו. דיברנו על כך שאסור לתת לממשלה להרדים את הציבור באמצעות מסך הערפל מעל המו"מ עם סוריה. שצריך להבהיר לציבור שהגולן בסכנה מוחשית ויש נכונות של ממש של הממשלה לנסיגה.

ועלו רעיונות איך לעורר את הציבור. נתניהו הציע לחשוף "מידע". ואני אפילו זוכר שהוא שלף  מפה של הגולן, והתלבט "איפה נציג את הקו שעליו מדובר"? בסוף לא הוצגה מפה ולא נמסרו "פרטים". אבל את הסיפור הזה נצרתי היטב בזיכרוני כאות אזהרה באשר לאמינותו של נתניהו.

והזיכרון הזה הבזיק במוחי כששמעתי את ההצהרה ה"מדינית" שבה "חשף" יו"ר האופוזיציה (שמצווה על חברי סיעתו לכנות אותו "ראש הממשלה", כאילו אנו כל יום בפורים) את ההתחייבות הישראלית, שבדה מלבו, לדווח לאמריקאים מראש על פעולות צה"ל.

* כך עובדת הסתה – העליתי בפייסבוק רשומה, שבה כתבתי שלא די בשינוי הפרסונלי – העובדה שנתניהו חדל להיות ראש הממשלה. כעת החברה הישראלית זקוקה לתהליך היטהרות מהביביזם. זה יהיה תהליך תרבותי וחינוכי שיארך שנים רבות.

גדי טאוב שיתף את הרשומה בתוספת הערה על כך שאני בטח מתכנן להקים מחנות לחינוך מחדש. בעקבות דבריו, הסתערו עליי עשרות ואולי מאות מגיבים, אספסוף מוסת וצמא דם, באמירות כמו "נאצי, היטלר, לא במקרה שם המשפחה שלך הוא כמו של היטלר, קיבוצניק אשכנזי שרוצה לסגור אותנו במחנות ריכוז ולמחוק את המסורת ואת המזרחיים" ועוד כהנה וכהנה, כולם עם אותו מסר שקרי ובאותה התלהמות ושנאה. רובם המוחלט לא חברים / עוקבים שלי בפייסבוק, אלא הם פעם ראשונה מגיחים לשם, רובם בוודאי שמעו את שמי בפעם הראשונה. פשוט, הם הוסתו על ידי גדי טאוב, ויצאו ללינץ'. כתבתי על כך לטאוב אך הוא לא טרח להגיב. מבחינתי זו הייתה רק הוכחה מה משמעות הסתה ואיך עובד הביביזם ולמה הדה-ביביזציה של החברה הישראלית היא הכרח קיומי.

* דוגמה אישית במובן הרחב של המושג – ח"כ דודי אמסלם עמד על דוכן הנואמים והשתלח, והתלהם וגידף. וזה לא היה בעידנא דריתחא, בסערת הוויכוח. הוא קרא את הדברים מהדף. כן, ביושבו בחדרו הוא כתב נאום ובנאום עצמו הופיעו כל הגידופים, העלבונות ההשתלחויות.

אמסלם קרא מן הפרוטוקולים דברים שאמר… יו"ר הכנסת מיקי לוי בהיותו באופוזיציה. וזה היה מביש. לא התרגיל הפרלמנטרי של אמסלם. הטקסט המקורי.

כאשר דווקא מיקי לוי נבחר ליו"ר הכנסת, כתבתי: "בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה".

כן, אני באמת מקווה שכיו"ר הוא יגלה דוגמה אישית. אבל מי שעד רגע היבחרו לתפקיד התנהג ההיפך מהדוגמה האישית שהוא נותן בתפקידו, מעורר אי אמון בדוגמה האישית עצמה. כאשר הוא גוער, בצדק, בח"כ שמתפרע, הגערה אינה נשמעת אמינה כאשר הוא עצמו נהג כך רק לאחרונה.

כפי שאין מועד תפוגה לדוגמה האישית, ואנו מצפים ממנהיג להוות דוגמה אישית גם לאחר סיום תפקידו, אנו מצפים ממנו לכך גם טרם תפקידו.

* הכישלון הראשון של עומר בר לב – במאורעות הקשים בדיר אל-אסד, הדבר שהיה קשה לי לשמוע במיוחד, היה העובדה שתושב הכפר מילט לביתו שוטרות כדי להגן עליהן. כל הכבוד לאותו תושב, שעוד עלול לשלם על כך מחיר. אבל בושה למדינת ישראל, ששוטרות צריכות להתחבא כדי להציל את חייהן בשטח ריבוני של מדינת ישראל. ואם כדי למנוע מצב כזה צריך היה לפתוח באש חיה ולהרוג כמה מהפורעים – נכון היה לעשות כן, ולא להגיע לחרפה כזו.

קריאתו של השר לביטחון פנים לחקור את ירי השוטר חמורה ביותר. מול מתקפה אלימה כזו על המשטרה, חובתו הייתה קודם כל לגבות את השוטרים. כמובן שיש לבצע תחקיר, לא חקירה, על כל אירוע ובוודאי על אירוע כזה. בתחקיר יש לבדוק אם הירי היה מוצדק, אבל גם אם באירוע שבו נפצעו חמישה שוטרים, הוצתו שתי ניידות משטרה, נבזזו ניידות נוספות ושוטרות נאלצו להתחבא, לא הייתה הימנעות בלתי מוצדקת מירי.

על ממשלת ישראל מוטלת החובה להחזיר את הריבונות הישראלית שהתערערה ונשחקה במגזר הערבי בשנים האחרונות. האחריות על כך היא בראש ובראשונה על ראש הממשלה ואחריו על השר לביטחון פנים. אם אחרי התקרית הראשונה מאז כניסתו לתפקיד, שבו המון פרע בשוטרים שבאו לאכוף את החוק והסדר הוא אינו מעניק למשטרה גיבוי, ספק רב אם הוא מתאים לתפקיד.

* אתגר הקורונה של בנט – ברגעי הגסיסה של הקורונה, כאשר יש בישראל רק 22 חולים קשה, פתאום היא מתחילה להרים ראש. כך בעולם וסימנים ראשונים גם אצלנו. כדי למנוע התפרצות של גל רביעי, יש צורך בפעולה מהירה.

איני סבור שיש צורך עדין לחזור למסכות ולהגבלות. ניתוח מוקדי ההתפרצות מעיד על שני גורמים – אנשים שחוזרים מחו"ל ומביאים אתם את הקורונה ואת הווריאנט ההודי והפצה בידי ילדים ונוער. לכן, בכך יש להתמקד.

יש לחזק מאוד את הפיקוח על שערי הכניסה לישראל, להמריץ את הבדיקות, להקפיד על בידוד ולאכוף אותו. ויש לצאת במבצע חיסונים לבני 12-15 (הגילים שכבר ניתן לחסן בהם על פי תוצאות הניסוי ובדיקות משרדי הבריאות בארץ ובעולם).

כאשר החל חיסון הילדים, המסר של משרד הבריאות היה מהוסס מאוד. לא היה עידוד להתחסן, לא הייתה המלצה להתחסן ואפילו אפשר לומר שהמסר היה שלא צריך להתחסן, אבל אפשר להתחסן ומומלץ רק לנערים בקבוצות סיכון, או שבני משפחותיהם בסיכון או שעומדים לצאת לחו"ל להתחסן. כאשר מתחילה התפרצות נוספת, יש לשנות את המסר ולצאת במסע הסברה ושכנוע רבתי, כדי להביא להתחסנות של בני הנוער, באחוז גבוה כמו אצל האוכלוסיה הבוגרת. גילוי נאות – בתנו בת ה-15 התחסנה (היא כעת בין המנה הראשונה למנה השניה).

חשוב מאוד להמשיך להתאפק ולא לנסוע לחו"ל. בעולם המגפה עוד משתוללת, ומוטב לדחות בעוד שנה את החופשה בחו"ל. ניתן לצאת לחופשות מקסימות בארץ.

מראשית הקורונה בנט מתח ביקורת על התנהלות הממשלה. כשר הביטחון הוא גם יזם וביצע פעולות בנדון והוא אף כתב ספר שבו הציע אלטרנטיבה לדרך ההתנהלות של הממשלה הקודמת. כרגע, בשבוע השני שלו בתפקיד, הקורונה מאתגרת אותנו וכעת הוא עומד למבחן הביצוע והמנהיגות.

* עוטה מסכה פתאום – ח"כ אלי אבידר צולם עוטה מסכה מרצון, בעקבות ניצני התפרצות הקורונה. כדאי לזכור שאבידר היה מכחיש קורונה והסית להפר את הנחיות משרד הבריאות. הוא גם יצא נגד החיסונים והצהיר שלא יתחסן "כי זה אינטרס של נתניהו להכניס את הציבור להיסטריה". שמא הוא באמת לא התחסן ועכשיו הוא נבהל מעצמו?  

* ראיתם מה זה? רק ביבי הלך וכבר הקורונה מרימה ראש.

* חמש שנים – גנץ מציע לאפשר לרמטכ"ל כוכבי לכהן חמש שנים.

אם כך יהיה, זה לא יהיה תקדים. כבר היה רמטכ"ל ששירת בתפקיד חמש שנים – רפול.

* התקשורת אשמה – איני נוהג לדבר על "התקשורת", כי אין דבר כזה. זו הכללה דמגוגית. אבל הפעם אני חורג ממנהגי – כן, התקשורת אשמה. ואני אומר זאת על סמך נתונים סטטיסטיים אובייקטיביים.

מיהו הח"כ המרואיין ביותר בכלי התקשורת מאז הבחירות? הכהניסט. עוד לפני כן התקשורת בנתה אותו, הוא היה אורח רצוי באולפנים והמראיינים נהנו להסתחבק ולפלרטט אתו.

כאשר מורו ורבו "הרב" כהנא שר"י היה ח"כ, התקשורת החרימה אותו. הוא פשוט לא רואיין. אז אני מבין ש-2021 אינה 1984. וכאשר בניגוד לכהנא שהיה מחוץ לכל משחק קואליציוני או פרלמנטרי, כיוון שכל המפלגות כולל כל מפלגות הימין החרימו אותו באופן טוטלי, תלמידו המובהק הוא חלק מהמשחק הפוליטי, התקשורת אינה יכולה להתעלם ממנו, כי אז הייתה זו פגיעה בזכות הציבור לדעת. אבל שהוא, איש שולי השוליים של שוליי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית יהיה הח"כ המרואיין ביותר. מה זה הטירלול הזה? התקשורת הישראלית ירדה מהפסים?

כן אני מכיר את הכלל התקשורתי שאדם נשך כלב – ידיעה, ולכן את המשיכה של התקשורת לקיצון, לרדיקלי ולפנאטי. אבל ככה, בלי גבולות? התקשורת הישראלית התחרפנה.

נתניהו הוא האשם הראשי בלגיטימציה של בן גביר אבל התקשורת, שבנתה אותו, שותפה מלאה באשמה.

          * ביד הלשון

מאה ימי חסד – מאה ימי חסד – זו מסורת פוליטית על פיה במאה הימים הראשונים של בעל תפקיד חדש בתפקידו, אין מותחים עליו ביקורת, או ממתנים את הביקורת עליו, או מתייחסים בסלחנות לשגיאות של מתחילים.

האם זהו מיתוס או שבאמת היו מקרים שבהם האופוזיציה והתקשורת העניקו לממשלה מאה ימי חסד? אני בספק.

מה מקור הביטוי? ולמה דווקא מאה ימים? למה לא חמישים או מאתיים?

על פי הגרסה המקובלת, אלה מאה הימים שבין שובו של נפוליאון מהאי אלבה לפריז ולשלטון ב-20 במרץ 1815 עד תבוסתו בקרב ווטרלו ב-18 ביוני, שבעקבותיה איבד את השלטון והוגלה בשנית, הפעם לאי סנט-הלנה. אם כך, הרי שימי החסד במקרה זה לא הוכיחו את עצמם, בלשון המעטה, וספק בידי האם באמת זה מקור הביטוי.

אורי הייטנר

* "חדשות בן עזר"

אורטל

‏23.6.21

‏ י"ג בתמוז תשפ"א

אורי הייטנר

צרור הערות 23.6.21

* חוק ציוני שמעל לפוליטיקה הקטנה – אני מאמין ברעיון ארץ ישראל השלמה ולמרות זאת אני בעד פשרה טריטוריאלית. הסיבה לכך היא דמוגרפית – אני רואה ברוב היהודי המוצק לדורות חשיבות רבה יותר מריבונות על כל שעל של ארץ ישראל. ולכן אני מוכן לוותר על חבלי מולדת עתירים באוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון. קל וחומר שאיני מוכן למצב שבו מדינת ישראל תוצף בפלשתינאים שיסכנו את הרוב היהודי אחרי אותו ויתור. ההתנגדות לדרישת ה"שיבה" היא מוחלטת וכן ל"שיבה שקטה" באמצעות נישואין. רוצים להתחתן? בבקשה, תקימו את ביתכם ברש"פ. 130,000 פלשתינאים הציפו את ישראל במסגרת "איחוד משפחות" בעקבות הסכם אוסלו, בשנים 1994-2002. חלקם הקטן, אך בכל זאת משמעותי – מחבלים שביצעו פיגועים קטלניים. העובדה הזאת היא הסיבה ליוזמתו של ראש הממשלה אריק שרון לחוקק את השינוי בחוק האזרחות, כהוראת שעה המחייבת עדכון מדי שנה. מפלגת העבודה תמכה בחוק בכל השנים מאז. ממשלת אולמרט הובילה מדי שנה את ההחלטה. בהצבעה על החוק הזה לא היו אף פעם שיקולי קואליציה או אופוזיציה.

אני סולד מתעמולת הזוועה נגד החוק; ההתעלמות מכל שיקול לאומי וביטחוני והתייחסות לנושא רק דרך שיח הזכויות. זכותו של אזרח ערבי וכו'. גדעון לוי מגדיר את החוק הזה "גזעני" וטוען שאחרי חוק השבות זה החוק הגזעני ביותר. והוא מצטט דברים דומים של עמוס שוקן. ברור, שבעיני מי שהציונות היא גזענות, החוק הזה וחוק השבות גזעניים. ובמוסף "הארץ" התפרסם מאמר של עופרי אילני שבו הוא מציג את המצוקה במדינות רבות בשל הצניחה בילודה לעומת הילודה הגבוהה מאוד בישראל, והפתרון שהוא מציע הוא עידוד "הגירה", כלומר ירידה. למען האנושות, וכדי למנוע פיצוץ אוכלוסין בישראל, "רגע לפני הפיצוץ" צריך להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידה. ולא, הוא לא מתכוון לעודד הגירה של "ישראלים" ללא הבדל דת ולאום. כאשר הוא אומר "בעידן של אזרחות גלובלית, לא יזיק שישראל תייצא את תושביה", הוא מתכוון לתושבים בני העם היהודי. לא בכדי הוא כותב "נכון להיום נראה שאפשרות כזו מנוגדת לחלוטין לקווי המדיניות של ישראל. ישאל מעודדת עליה ולא ירידה. ועם זאת, המדיניות יכולה להשתנות. כבר היום מספקת ישראל ביציות כשרות לנשים יהודיות עקרות במערב. יש סוכנויות מיוחדות שמתמחות בכך. את האנשים המבוגרים לא צריך לשווק – הם יהגרו בעצמם, אבל אפשר לעודד אותם לכך. ישראל מתורגלת בעידוד הגירה, אף שהיא עושה את זה רק למבקשי מקלט מאפריקה… בימי הביניים עודדו מלכי פולין את היהודים להתיישב בשטחיהם כדי שיתרמו לשגשוג הכלכלי ולהכנסותיו של הכתר. אפשר לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה. בינתיים המציא הפרויקט הציוני יצור חדש וייחודי: הצבר הישראלי. הוא שזוף, קוצני ושוקק חיים, וצמא ליזמות וליצירתיות. הבעיה שקצת צפוף לו במולדת. מזל שיש הרבה מקום בקוריאה וברומניה".

זה הרעיון. ישראל צריכה לקלוט מהגרים מאפריקה בהמוניהם ולאפשר הגירה פלשתינאית המונית תחת הכותרת "איחוד משפחות", אך "רגע לפני פיצוץ אוכלוסין" עליה להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידת יהודים. המטרה היא ש"ההיסטוריה תחזור על עצמה", כלומר חזרה לעידן הפרה-ציוני, באין מדינת לאום יהודית וכאשר יהודים ישובו ויתפזרו ברחבי הגלובוס.

כציונים תאבי חיים, נדחה את הגישה הזאת. ייעודה של מדינת ישראל וזכות קיומה הם הבטחת קיומו של העם היהודי לעד, באמצעות קיומה של מדינת לאום יהודית עם רוב יהודי מוצק לעד. אם בשם ערך זה רבים, ואני בתוכם, מוכנים אפילו לוותר על חבלים בארץ ישראל, קל וחומר בן בנו ונכד נכדו של קל וחומר, שעלינו להיות מחויבים למדיניות הגירה ציונית שתבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית לדורות.

אלמלא חוק האזרחות שחוקק ב-2003, ואילו הסתננות פלשתינאית במסגרת "איחוד משפחות" הייתה נמשכת בדיוק כפי שהייתה בשנים 1994-2002 (וסביר להניח, כמובן, שהיא הייתה עלולה גם להתגבר, בעידוד הרש"פ), היינו מוצפים בעוד 350,000 פלשתינאים.

אני מקווה מאוד שכל המפלגות הציוניות מן הקואליציה ומן האופוזיציה יניחו כל שיקול אחר בצד, יוציאו את החוק הזה מהמשחק הפוליטי הציני ויתמכו בו כאיש אחד.

* לעגן את מדיניות ההגירה בחוק – בעקבות הביקורת הציבורית על ניסיונו של נתניהו להפיל בהצבעה משותפת של גוש ביבי והרשימה המשותפת את הארכת חוק האזרחות, צעד שעלול להציף אותנו בהמוני פלשתינאים, הוא הודיע על יוזמה לחקיקת חוק יסוד שיסדיר את מדיניות ההגירה של ישראל.

זה רעיון טוב. אבל בעוד שבועיים יפוג תוקף התיקון בחוק האזרחות. כרגע מה שדחוף הוא שכל המפלגות הציוניות תתאחדנה להעביר אותו. הרי חוק יסוד לא יחוקק בשבועיים, וספק רב אם בשנה.

ב-12 שנותיו כראש הממשלה נתניהו לא קידם חוק כזה, אלא האריך מדי שנה את חוק האזרחות. אז בלי ספינים, קודם כל עליו להעמיד את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי העסקני ולתמוך בהארכה.

אני בעד שהממשלה תיזום חוק שיעגן את מדיניות ההגירה של ישראל. זה נושא מורכב ורגיש ויש לעשות אותו באופן מושכל ולא כספין או הטרלה אופוזיציונית. ואני בעד שיהיה זה מהלך משותף של הממשלה והאופוזיציה.  

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – מישהו מעלה על דעתו את הליכוד של בגין ושמיר מתלבט האם לתמוך בחוק האזרחות?

* אילו נתניהו הצליח – אילו מפלגת הסמוטרי'צים והכהניסטים, שנתניהו הכניס בכוח לכנסת, לא הייתה מבריזה לו והוא היה מצליח להקים את הממשלה שתכנן – גם אז רע"ם הייתה מתנגדת לחוק האזרחות ואי אפשר היה להעביר אותו בקולות הקואליציה. אבל אין ספק שהאופוזיציה הייתה תומכת בו, כפי שנהגה תמיד, מתוך אחריות לאומית ופטריוטיות.

בכל שנה ממשלת נתניהו העבירה את הוראת השעה הזאת וכל סיעות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת תמכו בה; קדימה, מפלגת העבודה, התנועה, יש עתיד וכמובן מפלגות הימין שהיו באופוזיציה. זה מעולם לא הפך סוגיה פוליטית של קואליציה ואופוזיציה.

אגב, כאשר נתניהו היה באופוזיציה לממשלת אולמרט, הליכוד הצביע בעד הארכת החוק בכל שנה. מה קרה לנתניהו? שלטון ממושך מדי השחית וסיאב אותו.

* מבחן הנאמנות למדינה – הניסיון למצוא פשרה כדי להבטיח את העברת חוק האזרחות רק בקולות הקואליציה הוא שגיאה. צריך היה להביא כבר ביום שני את החוק להצבעה בכנסת, בהצבעה שמית. להעמיד את נתניהו והאופוזיציה במבחן הנאמנות למדינה. האם נתניהו היה מעז לבצע את זממו ויחד עם בל"ד לפתוח את שערי המדינה ל"שיבה" פלשתינאית? להערכתי, הצבעה שמית כזאת הייתה מעוררת מרד בליכוד. מי היה רוצה שבדברי הכנסת יוזכר שמו כמי שהפיל חוק ציוני כזה? חלק מהח"כים היו מעדיפים את הציונות על הביביזם, את טובת המדינה על האינטרס האישי של נתניהו; הצבעה פטריוטית על פי צו מצפונם ולא הצבעה אנטי ישראלית על פי צו נתניהו.

ויתכן מאוד, שכדי לחסוך מעצמו את הבושה שחברי הליכוד מורדים בו, הוא היה מתקפל ומורה לאופוזיציה להצביע בעד.

* נקודת מבט של אופוזיציונר כרוני – אני אופוזיציונר כרוני. מאז ימי נעוריי, תמיד הייתי באופוזיציה לממשלה, הן לממשלות ימין והן לממשלות שמאל, הן לממשלות שהצבעתי נגד מרכיביהן והן לאלו שהצבעתי בעדם. הפעם האחרונה ש"ניצחתי" בבחירות הייתה ב-2001, כאשר הצבעתי בבחירות הישירות לאריק שרון. שמחתי מאוד על נצחונו ותמכתי בממשלה שהקים. ואחרי 4 שנים, למגינת לבי, הוא עקר את גוש קטיף.

ממשלה שתמכתי מאוד בהקמתה הייתה ממשלת האחדות הלאומית אשתקד. גם פעלתי במרץ להקמתה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. לא הייתה ממשלה שמאסתי בה יותר מאותה ממשלה, שקמה במעשה מרמה והונאה ופורקה במעשה נוכלות.

ועכשיו? עכשיו אני קרוע. אני מאושר שנתניהו בא על עונשו ושאנו נפטרנו מעונשו של זה. אבל הממשלה שקמה, כפי שכבר הסברתי ופירטתי בשבועות האחרונים, רחוקה מאוד ממה שקיוויתי שיבוא אחרי לכתו. כמובן, שכאזרח המדינה אני מאחל לממשלה, כמו לכל ממשלה, הצלחה. אבל כאזרח חופשי וכפובליציסט, סביר להניח שלא אחסוך ממנה את שבט ביקורתי.

כאופוזיציונר כרוני, אני מבין משהו באופוזיציה. וככזה אני יודע להבחין בין אופוזיציה לממשלה לבין אופוזיציה למדינה. אופוזיציה לממשלה, מציבה אלטרנטיבה לממשלה, יוצאת נגד דרכה, פועלת להחליפה, אך היא ממלכתית, עניינית, ובעיקר נאמנה למדינה; היא תומכת בצעדים לאומיים של הממשלה שחשובים למדינה, היא לא פוגעת במזיד במדינה כדי לנקום בממשלה.

תמיד הייתה כאן גם אופוזיציה למדינה. הייתה זו האופוזיציה של השמאל הרדיקלי – הרשימה המשותפת וקודמותיה מימי מק"י ואילך. גם השוקניה היא אופוזיציה למדינה.

מסתמן שלראשונה בתולדות המדינה, האופוזיציה הראשית היא אופוזיציה למדינה.

* גרוע יותר מאופוזיציה למדינה – אופוזיציה לממשלה היא דבר חיובי וחיוני לכל דמוקרטיה. אופוזיציה למדינה זה דבר שלילי ומזיק. אבל יש דבר יותר גרוע. אופוזיציה למדינה בתוך הקואליציה. כזה הוא מוסי רז, שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת יוזם בכנסת ישראל (!) כנס תעמולה והסתה נגד המדינה, אותה הוא מגדיר כמו הגרועים בשונאי ישראל – אפרטהייד.

אם ישראל היא אפרטהייד – למה הוא חבר בקואליציה של ממשלתה?

הממשלה הזאת עוד תשבע הרבה מרורים ממוסי רז. הרבה יותר מאשר מרע"ם. לרע"ם יש אג'נדה אזרחית, שכדי לקדמה היא מוכנה לאפסן את האידיאולוגיה הלאומנית שלה. אבל למוסי רז אין אג'נדה חלופית לזו שבשמה הוא עורך את כנס התעמולה האנטי ישראלי.

* הבייס מאבד סבלנות – ביום הקמתה של הממשלה, כתבתי על האיומים על קיומה. אחד מהם הוא הקושי הצפוי למרצ (ואולי גם למפלגת העבודה בגרסת מיכאלי) לשבת בממשלת ימין-מרכז לאורך זמן. הבעתי חשש, שאחרי שתחלוף האופוריה של יציאת בלפור, הבייס שלהם יאבד סבלנות ויתחיל לבעוט.

אבל זה קורה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. הבה נעלעל בעמוד הדעות של "הארץ" ביום ראשון 20 ביוני. מאמר המערכת יוצא נגד חוק האזרחות ותוקף את מפלגת העבודה ומרצ (חוץ ממוסי רז) על נכונותן לתת יד לחוק, דווקא כאשר יש סוף סוף הזדמנות להפיל אותו יחד עם האופוזיציה. "כיצד מפלגות שנושאות את דגלי ההגנה על זכויות אדם והשוויון מוכנות לתת ידן לחקיקה לאומנית יהודית שמפלה על בסיס אתני באופן כה בוטה. שיקולים קואליציוניים כנראה גוברים על שיקולי זכויות אדם ואזרח" בלה בלה בלה… "גזעני"… בלה בלה בלה… "אפרטהייד". במרכז העמוד פשקוויל של גדעון לוי תחת הכותרת "חוק גזע". איך לא? גם הוא כמובן יוצא נגד חוק האזרחות, גם אצלו המילה "אפרטהייד" מרוחה לאורכו ורוחבו של הפשקוויל, וגם הוא משתלח במפלגת העבודה ומרצ. ועוד באותו עמוד, איריס לעאל, שאף היא משתלחת בשמאל הציוני וכמובן שגם היא יוצאת בעיקר נגד חוק האזרחות. "קואליציה שחברות בה גם מרצ והעבודה — הראשונה מפלגת שמאל מובהקת, השנייה תלוי ביו"ר ובתקופה — הייתה צריכה להבין שהיא אינה יכולה להאריך את החוק הגזעני הזה". והיא משתלחת בעומר בר לב על כך שאישר את מצעד הדגלים ולא נכנע לאיומי חמאס ועוד יותר מכך על שהוא כינה את ירושלים, אוי לבושה, "בירתנו הנצחית המאוחדת". והיא מאיימת על מפלגת העבודה ומרצ שבישיבתן בממשלה הזאת "בתום שנה־שנתיים יתפוגגו מפלגות השמאל בתוך הקואליציה, עד שייעלמו". ולקינוח – הקריקטורה היומית, הפעם של תמר בלומנפלד. היא מציגה בלעג את הפגנות השמחה על החלפת נתניהו כשברקע מטוסי חיל האוויר מפציצים בעזה (כמובן שאין זכר לטרור ההצתות. סתם קלגסי האוויר מפציצים "את עזה") והיא לועגת למפגינים עם דגלי הלאום. אחד מהם שואל: "מה זה הרעש הזה? זיקוקים?" וחברו משיב לו: "מה? לא שומע".

לא יהיה קל לנהל קואליציה כזאת.

* עמדתי הייתה נכונה – לקראת סיבוב הבחירות השני, כאשר על פי כל הסקרים כחול לבן אמנם עמדה להיות המפלגה הגדולה, אך אין לה רוב ושוב צפוי תיקו, הגעתי למסקנה, שהפתרון הנכון אחרי הבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. שוחחתי על כך עם בוגי יעלון, דיברתי על כך בדיונים בתל"ם וכתבתי זאת מעל כל במה אפשרית. חזרתי על כך ביתר שאת לאחר הבחירות. תמכתי בכל לבי במתווה ריבלין לממשלת אחדות רוטציונית ונבצרות של נתניהו אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. לאחר מכן תמכתי בהיענות (בתנאים מסוימים) להצעות הליכוד להקמת ממשלת אחדות. כעסתי מאוד על כחול לבן שדחתה את ההצעה.

זו הייתה עמדתי גם לקראת הסיבוב השלישי ועוד יותר מכך אחריו. התנגדתי בתוקף להקמת ממשלת כחול לבן התלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וטענתי שהברירה היא סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. פרשתי מתל"ם ברגע שיעלון תמך בממשלה בתמיכת המשותפת. הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית" שפעלה במרץ למען הקמת ממשלת אחדות לאומית.

תמיכתי בממשלת האחדות הייתה בראש ובראשונה בשל משבר המשילות והחשש מגלישה לאנרכיה אם נידרדר לעוד ועוד מערכות בחירות. היה לי ברור שאם יהיה סיבוב רביעי, גם הוא יסתיים בתיקו. כלומר, עמדתי בעד ממשלת אחדות לא הייתה בשל הקורונה. אולם הקורונה רק חיזקה אותה, הן בצד החיובי – כניסה תחת האלונקה בשעת חירום והיחלצות למלחמה בקורונה והן בצד השלילי – החשש מסיבוב בחירות רביעי בשיא הקורונה.

למרות שהיו לי חששות, שמחתי בהקמת ממשלת האחדות הלאומית והייתי אופטימי בהצלחתה. בוויכוחים הרבים שהיו לי עם חבריי בתל"ם ובכחול לבן טענתם המרכזית הייתה שנתניהו הוא נוכל, שמוליך אותנו שולל, שזו הונאה, שהוא יעקוץ את גנץ ויגנוב את הרוטציה.

בדיעבד, ברור שבוויכוח הזה אני טעיתי ובני הפלוגתא שלי צדקו. במבחן התוצאה, טעיתי. אכן, נתניהו נהג בדיוק כפי שהם ניבאו.

ואף על פי כן, עם יד על הלב, כאשר אני בוחן את עמדתי, אני בטוח שהיא הייתה נכונה. במצב שהיה, הקמת ממשלת האחדות הייתה הדבר הנכון. במצב שהיה, נכון היה לתת צ'אנס לנתניהו. יתר על כן, יתכן מאוד שאלמלא יש עתיד ותל"ם פירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלה, היה בידי גנץ כוח פוליטי שלא היה מאפשר לנתניהו לנהוג כפי שנהג.

אגב, למרות שהוא לעולם לא יודה בכך, אני משוכנע שנתניהו יודע שעקיצת גנץ, גניבת הרוטציה ואי העברת התקציב היו השגיאה הפוליטית הגדולה ביותר בקריירה שלו, שבעטיה הוא איבד את השלטון, כשאף אחד אינו מאמין לו ולחתימת ידו ואינו מעלה על דעתו לחתום אתו על הסכמים כלשהם.

* חבלה במזיד בביטחון המדינה –כאשר נתניהו נתן אור ירוק לגרמניה למכור צוללות למצרים, הוא לא עדכן בכך את שר הביטחון והרמטכ"ל, ותירץ זאת בכך שזה "סוד". הוא לא עדכן את שר הביטחון ואת שר החוץ על הסכמי אברהם. גם זה "סוד". הוא תירץ זאת בטענה שיש סודות שרק ראש הממשלה יודע. אילו היה פטריוט עם מינימום אחריות לאומית, כמובן שהיה עליו לבצע חפיפה עם בנט. ברור ששלושים וחמש דקות זו לא חפיפה. ומכאן שהרבה סודות שרק ראש הממשלה יודע לא עברו לבנט. זה חמור מאוד. ויש לחקור את הידיעות על גריסת החומר, כי אם זה נכון זו חבלה במזיד בביטחון המדינה.

כל ההתנהלות שלו – הורה לאספסוף הח"כים, כולל אלה שעדיין היו שרים, להתפרע בכנסת לאורך כל נאומו של בנט כדי לא לאפשר לו לדבר, ציווה על משרתיו להמשיך לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה", לא קיים את טקס החלופין כמיטב המסורת, הוא ומשרתיו מתעקשים לא לכנות את בנט ראש הממשלה – מעידה עד כמה האיש הזה חסר עכבות וחסר גבולות.

* מה אכפת לו – כאשר נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, לא זו בלבד שפרס העביר לו חפיפה מסודרת, לאחר מכן הוא המשיך לבקר אותו לשיחות ליליות ממושכות והיה מעין חונך שלו. כאשר נתניהו נבחר בפעם השניה, למרות שהיה לו כבר ניסיון כראש הממשלה, כשר החוץ וכשר האוצר, אולמרט ערך עמו מספר מפגשי חפיפה של שעות רבות.

אבל נתניהו, שמציג את עצמו כגדול המנהיגים בהיסטוריה של העם היהודי וגדול המנהיגים בעולם ומציג את בנט כחגב חסר יכולת, לא חשב שעליו לסייע לו עם כניסתו לממשלה ואפילו חפיפה מינימלית הוא לא העביר לו.

כי מה אכפת לו ממדינת ישראל אם הוא לא ראש הממשלה?

* פייק הצהרה פייק מדינית – זיכרון ישן מימי המאבק על הגולן, 1994. נערכה ישיבה בכנסת של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראשי האופוזיציה בהנהגת נתניהו. דיברנו על כך שאסור לתת לממשלה להרדים את הציבור באמצעות מסך הערפל מעל המו"מ עם סוריה. שצריך להבהיר לציבור שהגולן בסכנה מוחשית ויש נכונות של ממש של הממשלה לנסיגה.

ועלו רעיונות איך לעורר את הציבור. נתניהו הציע לחשוף "מידע". ואני אפילו זוכר שהוא שלף  מפה של הגולן, והתלבט "איפה נציג את הקו שעליו מדובר"? בסוף לא הוצגה מפה ולא נמסרו "פרטים". אבל את הסיפור הזה נצרתי היטב בזיכרוני כאות אזהרה באשר לאמינותו של נתניהו.

והזיכרון הזה הבזיק במוחי כששמעתי את ההצהרה ה"מדינית" שבה "חשף" יו"ר האופוזיציה (שמצווה על חברי סיעתו לכנות אותו "ראש הממשלה", כאילו אנו כל יום בפורים) את ההתחייבות הישראלית, שבדה מלבו, לדווח לאמריקאים מראש על פעולות צה"ל.

* כך עובדת הסתה – העליתי בפייסבוק רשומה, שבה כתבתי שלא די בשינוי הפרסונלי – העובדה שנתניהו חדל להיות ראש הממשלה. כעת החברה הישראלית זקוקה לתהליך היטהרות מהביביזם. זה יהיה תהליך תרבותי וחינוכי שיארך שנים רבות.

גדי טאוב שיתף את הרשומה בתוספת הערה על כך שאני בטח מתכנן להקים מחנות לחינוך מחדש. בעקבות דבריו, הסתערו עליי עשרות ואולי מאות מגיבים, אספסוף מוסת וצמא דם, באמירות כמו "נאצי, היטלר, לא במקרה שם המשפחה שלך הוא כמו של היטלר, קיבוצניק אשכנזי שרוצה לסגור אותנו במחנות ריכוז ולמחוק את המסורת ואת המזרחיים" ועוד כהנה וכהנה, כולם עם אותו מסר שקרי ובאותה התלהמות ושנאה. רובם המוחלט לא חברים / עוקבים שלי בפייסבוק, אלא הם פעם ראשונה מגיחים לשם, רובם בוודאי שמעו את שמי בפעם הראשונה. פשוט, הם הוסתו על ידי גדי טאוב, ויצאו ללינץ'. כתבתי על כך לטאוב אך הוא לא טרח להגיב. מבחינתי זו הייתה רק הוכחה מה משמעות הסתה ואיך עובד הביביזם ולמה הדה-ביביזציה של החברה הישראלית היא הכרח קיומי.

* דוגמה אישית במובן הרחב של המושג – ח"כ דודי אמסלם עמד על דוכן הנואמים והשתלח, והתלהם וגידף. וזה לא היה בעידנא דריתחא, בסערת הוויכוח. הוא קרא את הדברים מהדף. כן, ביושבו בחדרו הוא כתב נאום ובנאום עצמו הופיעו כל הגידופים, העלבונות ההשתלחויות.

אמסלם קרא מן הפרוטוקולים דברים שאמר… יו"ר הכנסת מיקי לוי בהיותו באופוזיציה. וזה היה מביש. לא התרגיל הפרלמנטרי של אמסלם. הטקסט המקורי.

כאשר דווקא מיקי לוי נבחר ליו"ר הכנסת, כתבתי: "בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה".

כן, אני באמת מקווה שכיו"ר הוא יגלה דוגמה אישית. אבל מי שעד רגע היבחרו לתפקיד התנהג ההיפך מהדוגמה האישית שהוא נותן בתפקידו, מעורר אי אמון בדוגמה האישית עצמה. כאשר הוא גוער, בצדק, בח"כ שמתפרע, הגערה אינה נשמעת אמינה כאשר הוא עצמו נהג כך רק לאחרונה.

כפי שאין מועד תפוגה לדוגמה האישית, ואנו מצפים ממנהיג להוות דוגמה אישית גם לאחר סיום תפקידו, אנו מצפים ממנו לכך גם טרם תפקידו.

* הכישלון הראשון של עומר בר לב – במאורעות הקשים בדיר אל-אסד, הדבר שהיה קשה לי לשמוע במיוחד, היה העובדה שתושב הכפר מילט לביתו שוטרות כדי להגן עליהן. כל הכבוד לאותו תושב, שעוד עלול לשלם על כך מחיר. אבל בושה למדינת ישראל, ששוטרות צריכות להתחבא כדי להציל את חייהן בשטח ריבוני של מדינת ישראל. ואם כדי למנוע מצב כזה צריך היה לפתוח באש חיה ולהרוג כמה מהפורעים – נכון היה לעשות כן, ולא להגיע לחרפה כזו.

קריאתו של השר לביטחון פנים לחקור את ירי השוטר חמורה ביותר. מול מתקפה אלימה כזו על המשטרה, חובתו הייתה קודם כל לגבות את השוטרים. כמובן שיש לבצע תחקיר, לא חקירה, על כל אירוע ובוודאי על אירוע כזה. בתחקיר יש לבדוק אם הירי היה מוצדק, אבל גם אם באירוע שבו נפצעו חמישה שוטרים, הוצתו שתי ניידות משטרה, נבזזו ניידות נוספות ושוטרות נאלצו להתחבא, לא הייתה הימנעות בלתי מוצדקת מירי.

על ממשלת ישראל מוטלת החובה להחזיר את הריבונות הישראלית שהתערערה ונשחקה במגזר הערבי בשנים האחרונות. האחריות על כך היא בראש ובראשונה על ראש הממשלה ואחריו על השר לביטחון פנים. אם אחרי התקרית הראשונה מאז כניסתו לתפקיד, שבו המון פרע בשוטרים שבאו לאכוף את החוק והסדר הוא אינו מעניק למשטרה גיבוי, ספק רב אם הוא מתאים לתפקיד.

* אתגר הקורונה של בנט – ברגעי הגסיסה של הקורונה, כאשר יש בישראל רק 22 חולים קשה, פתאום היא מתחילה להרים ראש. כך בעולם וסימנים ראשונים גם אצלנו. כדי למנוע התפרצות של גל רביעי, יש צורך בפעולה מהירה.

איני סבור שיש צורך עדין לחזור למסכות ולהגבלות. ניתוח מוקדי ההתפרצות מעיד על שני גורמים – אנשים שחוזרים מחו"ל ומביאים אתם את הקורונה ואת הווריאנט ההודי והפצה בידי ילדים ונוער. לכן, בכך יש להתמקד.

יש לחזק מאוד את הפיקוח על שערי הכניסה לישראל, להמריץ את הבדיקות, להקפיד על בידוד ולאכוף אותו. ויש לצאת במבצע חיסונים לבני 12-15 (הגילים שכבר ניתן לחסן בהם על פי תוצאות הניסוי ובדיקות משרדי הבריאות בארץ ובעולם).

כאשר החל חיסון הילדים, המסר של משרד הבריאות היה מהוסס מאוד. לא היה עידוד להתחסן, לא הייתה המלצה להתחסן ואפילו אפשר לומר שהמסר היה שלא צריך להתחסן, אבל אפשר להתחסן ומומלץ רק לנערים בקבוצות סיכון, או שבני משפחותיהם בסיכון או שעומדים לצאת לחו"ל להתחסן. כאשר מתחילה התפרצות נוספת, יש לשנות את המסר ולצאת במסע הסברה ושכנוע רבתי, כדי להביא להתחסנות של בני הנוער, באחוז גבוה כמו אצל האוכלוסיה הבוגרת. גילוי נאות – בתנו בת ה-15 התחסנה (היא כעת בין המנה הראשונה למנה השניה).

חשוב מאוד להמשיך להתאפק ולא לנסוע לחו"ל. בעולם המגפה עוד משתוללת, ומוטב לדחות בעוד שנה את החופשה בחו"ל. ניתן לצאת לחופשות מקסימות בארץ.

מראשית הקורונה בנט מתח ביקורת על התנהלות הממשלה. כשר הביטחון הוא גם יזם וביצע פעולות בנדון והוא אף כתב ספר שבו הציע אלטרנטיבה לדרך ההתנהלות של הממשלה הקודמת. כרגע, בשבוע השני שלו בתפקיד, הקורונה מאתגרת אותנו וכעת הוא עומד למבחן הביצוע והמנהיגות.

* עוטה מסכה פתאום – ח"כ אלי אבידר צולם עוטה מסכה מרצון, בעקבות ניצני התפרצות הקורונה. כדאי לזכור שאבידר היה מכחיש קורונה והסית להפר את הנחיות משרד הבריאות. הוא גם יצא נגד החיסונים והצהיר שלא יתחסן "כי זה אינטרס של נתניהו להכניס את הציבור להיסטריה". שמא הוא באמת לא התחסן ועכשיו הוא נבהל מעצמו?  

* ראיתם מה זה? רק ביבי הלך וכבר הקורונה מרימה ראש.

* חמש שנים – גנץ מציע לאפשר לרמטכ"ל כוכבי לכהן חמש שנים.

אם כך יהיה, זה לא יהיה תקדים. כבר היה רמטכ"ל ששירת בתפקיד חמש שנים – רפול.

* התקשורת אשמה – איני נוהג לדבר על "התקשורת", כי אין דבר כזה. זו הכללה דמגוגית. אבל הפעם אני חורג ממנהגי – כן, התקשורת אשמה. ואני אומר זאת על סמך נתונים סטטיסטיים אובייקטיביים.

מיהו הח"כ המרואיין ביותר בכלי התקשורת מאז הבחירות? הכהניסט. עוד לפני כן התקשורת בנתה אותו, הוא היה אורח רצוי באולפנים והמראיינים נהנו להסתחבק ולפלרטט אתו.

כאשר מורו ורבו "הרב" כהנא שר"י היה ח"כ, התקשורת החרימה אותו. הוא פשוט לא רואיין. אז אני מבין ש-2021 אינה 1984. וכאשר בניגוד לכהנא שהיה מחוץ לכל משחק קואליציוני או פרלמנטרי, כיוון שכל המפלגות כולל כל מפלגות הימין החרימו אותו באופן טוטלי, תלמידו המובהק הוא חלק מהמשחק הפוליטי, התקשורת אינה יכולה להתעלם ממנו, כי אז הייתה זו פגיעה בזכות הציבור לדעת. אבל שהוא, איש שולי השוליים של שוליי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית יהיה הח"כ המרואיין ביותר. מה זה הטירלול הזה? התקשורת הישראלית ירדה מהפסים?

כן אני מכיר את הכלל התקשורתי שאדם נשך כלב – ידיעה, ולכן את המשיכה של התקשורת לקיצון, לרדיקלי ולפנאטי. אבל ככה, בלי גבולות? התקשורת הישראלית התחרפנה.

נתניהו הוא האשם הראשי בלגיטימציה של בן גביר אבל התקשורת, שבנתה אותו, שותפה מלאה באשמה.

          * ביד הלשון

מאה ימי חסד – מאה ימי חסד – זו מסורת פוליטית על פיה במאה הימים הראשונים של בעל תפקיד חדש בתפקידו, אין מותחים עליו ביקורת, או ממתנים את הביקורת עליו, או מתייחסים בסלחנות לשגיאות של מתחילים.

האם זהו מיתוס או שבאמת היו מקרים שבהם האופוזיציה והתקשורת העניקו לממשלה מאה ימי חסד? אני בספק.

מה מקור הביטוי? ולמה דווקא מאה ימים? למה לא חמישים או מאתיים?

על פי הגרסה המקובלת, אלה מאה הימים שבין שובו של נפוליאון מהאי אלבה לפריז ולשלטון ב-20 במרץ 1815 עד תבוסתו בקרב ווטרלו ב-18 ביוני, שבעקבותיה איבד את השלטון והוגלה בשנית, הפעם לאי סנט-הלנה. אם כך, הרי שימי החסד במקרה זה לא הוכיחו את עצמם, בלשון המעטה, וספק בידי האם באמת זה מקור הביטוי.

אורי הייטנר

דרשה לפרשת "בלק" תשע"ח (לפני שנתיים)

דרשה לפרשת "בלק" תשע"ח

קבלת שבת באורטל 22.6.18

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".

תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".

תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".

שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם. 

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.

האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".

השם של התקליט השלישי, "ירוקות",  משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו  והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה אליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל, שבעוד כשלושה שבועות נציין 19 שנים למותו.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, כאשר כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת,  תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי

לְפָנֶיךָ וּלְךָ

עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה

שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי

וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי

וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי

וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם

אֲשֶׁר בָּרָאתָ

בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

אַט אַט טוֹפְפוֹת

עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ

וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה

יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד

זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי

מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

פינתי השבועית ברדיו: קוראל לאוהבים הצעירים

קוראל לאוהבים הצעירים / "הצ'רצ'ילים"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 21.6.21

היום, נעשה משהו בלתי נשכח. לראשונה בתולדות הפינה, נשמיע יצירה אינסטרומנטלית. ולא סתם יצירה אינסטרומנטלית, אלא יצירה קלאסית של יוהאן סבסטיאן באך. ואיך באך מתקשר לפינה העוסקת במוסיקה הישראלית? הקשר נראה בלתי צפוי. הקשר הוא "הצ'רצ'ילים". ואם המוסיקה של באך מעוררת בנו אסוציאציה מעונבת ומתקשרת עם התזמורת הפילהרמונית, בעוד "הצ'רצ'ילים" הם להקת קצב של ראשית ימי הרוק הישראלי, שהביאה לכאן את הרוק הפסיכדלי, הרוק הכבד והרוק המתקדם, והיא הדבר הכי פחות מעונב שאנו יכולים להעלות על דעתנו, הרי שעוד נופתע לשמוע ש"הצ'רצ'ילים" הופיעו עם הפילהרמונית, במופע בניצוחו של זובין מהטה.

אך קצת הקדמתי את המאוחר. נתחיל בסיבה שבעטיה דחיתי את חגיגות הגעתה של אסתר עופרים לגבורות, שתכננתי להיום, והימרתי את הפינה ללהקת "הצ'רצ'ילים". הסיבה היא שבשבוע שעבר הלך לעולמו במונטריאול, בגיל 73, סולן הלהקה סטן סולומון. סולומון, הזמר והמוסיקאי היהודי-הקנדי שהה בארץ בסך הכל שנתיים, אך תרומתו לתרבות הישראלית, ובעיקר בהנחת היסודות לרוק הישראלי היא אדירה. סולומון נולד במונטריאול ב-1947. לאחר שנים אחדות משפחתו היגרה לארה"ב, למיאמי. שם הוא החל את הקריירה המוסיקלית שלו, כזמר ונגן בס בלהקת רוק. הוא נולד למשפחה בורגנית עשירה, אביו היה בעל רשת של חנויות לבגדי נשים. אבל חייו היו פרועים למדיי, הוא נזרק מבית הספר והסתבך עם החוק.

לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נסע לישראל להתנדב בקיבוץ. המתנדבים בקיבוצים הביאו לכאן את הרוק, בוודאי הרוק הכבד שלא היה לו זכר בארץ, יחד עם עוד כל מיני דברים שהם הביאו כמו "אהבה חופשית" – שזו שפה נקיה לסקס פרוע, וסמים.

סולומון הצטרף עד מהרה לסצנת להקות הקצב הישראליות. תחילה הצטרף לזמן קצר ללהקה החיפאית "הקדושים" ולאחר זמן קצר ללהקה החשובה ביותר באותה סצנה – "הצ'רצ'ילים".

עד אז, "הצ'רצ'ילים" ניגנו גרסאות כיסוי לרוק אמריקאי ובריטי וזה מה שהקהל שלהם ציפה מהם. אבל סולומון הביא אתו את הרוח הרוקיסטית, שמרכיב משמעותי בתוכה הוא שהרוקרים שרים חומר שהם כתבו והלחינו. רבים משירי הלהקה, כולם באנגלית, הוא כתב והלחין. ב-1968, כשיצחק קלפטר והסולן סלווין ליפשיץ התגייסו לצה"ל, הוא היה לסולן של הלהקה. הוא גם צירף ללהקה את הגיטריסט הבריטי רוב האקסלי, שאף הוא הגיע לישראל באותה תקופה. האקסלי החליף את קלפטר, שכינויו אז היה צ'רצ'יל ועל שמו – הלהקה. השירה של סולומון הייתה זרה לתרבות הישראלית, וכללה צרחות, שאז לא כל כך ידעו כאן איך לאכול אותן. כך גם הנגינה של האקסלי. ב-1969 הוציאה הלהקה את תקליטה אריך הנגן הראשון, שהוא מוערך מאוד עד היום בארץ ובעולם. את מרבית השירים כתבו והלחינו הסולן סולומון והגיטריסט האקסלי.

לאחר צאת התקליט נמאס לסולומון מ"הצ'רצ'ילים", מישראל ומהמוסיקה. הוא חזר לארה"ב ועזב את המוסיקה. בשלב מסוים עבר תאונת דרכים ואחריה התמכר לתרופות וסמים ואף ישב בכלא בארה"ב. לאחר מכן חזר לארץ הולדתו, קנדה.

לפני שש שנים להקת "הצ'רצ'ילים" התאחדה למסע הופעות. הם פנו גם לסולומון, אך מצב בריאותו לא איפשר לו לחזור. עם האיחוד, הקדשנו את הפינה ללהקה. אז התמקדנו בהיותה להקת הליווי של אריק איינשטיין והשמענו את השיר "אחינועם לא יודעת".

להקת "הצ'רצ'ילים" פעלה בין השנים 1965 (כשקלפטר היה רק בן 15.5) ו- 1973. הרכבה השתנה פעמים אחדות. היצירה שלה נאזין היום, הוקלטה כבר אחרי תקופת סולומון. ב-1970 הזמין זובין מהטה, המנצח של התזמורת הפילהרמונית, את להקת "הצ'רצ'ילים" לקונצרט משותף עם התזמורת. הפילהרמונית ו"הצ'רצ'ילים" לא ניגנו יחד, אלא במהלך הקונצרט של הפילהרמונית הוזמנו "הצ'רצ'ילים" להופיע. הם ניגנו שתי יצירות, בעיבודו של  נועם שריף, לימים חתן פרס ישראל למוסיקה. הלהקה ניגנה שתי יצירות של באך: "קוראל לאוהבים הצעירים" ו"קונצ'רטו כפול". אף שלא היה המשך לשיתוף הפעולה הזה, הייתה זו פגישת פסגה של צמרת המוסיקה הקלאסית עם צמרת הרוק המתקדם, מה שמעיד על פתיחות תרבותית מרשימה של שני הצדדים. לאחר המופע, הוציאה הלהקה תקליטון, עם שתי היצירות, יצירה בכל צד. כשהייתי בכיתה א' או ב', בן דוד שלי הביא לנו את התקליטון הזה, ושמענו אותו המון. אנו נאזין היום ל"קוראל לאוהבים הצעירים" בעיבודו של נועם שריף ובביצוע "הצ'רצ'ילים". הרכב הלהקה באותה הקלטה:  מיקי גבריאלוב, עמי טרוויש, חיים רומנו, דייב הקשלי ועדי שפירוביץ.

יהי זכרו של סטן סולומון ברוך!

צרור הערות 20.6.21

* שינוי – הלכה למעשה – מבחנה של ממשלת שינוי, הוא שהיא אכן מחוללת שינוי.

שינוי אינו נראה לעין מיד, אבל במקרה הזה, ביומו השני של בנט כראש הממשלה, הוא אותגר בידי האויב הפלשתינאי, שחידש את טרור ההצתות.

בניגוד למדיניות ההבלגה וההכלה של ממשלת נתניהו, בנט הורה מיד ליישם את העיקרון של דין הצתה כדין רקטה, ושיגר את חיל האוויר להפציץ בעזה. ההפצצה הראשונה לא הייתה תגובה מספקת, אבל לבטח איתות לאויב שמה שהיה לא יהיה. ושחמאס המשיך להצית גם למחרת – הפעם התקיפה הייתה משמעותית וכואבת הרבה יותר.

נגמרה החלוקה המסורתית בינם לביננו של הפסקת האש – אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש. ומה יותר אש מהצתה? ומכאן שהצתה היא הפרה ברורה.

ישראל מבהירה לאויב שכל פגיעה בריבונות תיענה בחומרה. לא עוד אישור להשיא אש ובלבד שלא תשוגרנה רקטות.

בראשית טרור ההצתות ומדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו, התראיין השר לשעבר צחי הנגבי, והיתמם: "מה אתם רוצים, שנירה בילדים בני שמונה עם עפיפונים"?

השבוע חמאס פרסם את התמונות של מפריחי בלוני התבערה – מדובר בגברים, יחידה מובחרת של חמאס. יש להתייחס לחוליות הללו בדיוק כמו אל חוליות משגרי רקטות. לנסות לחסל אותן טרם ביצוע זממן או מיד אחריו.

ואם טרור ההצתות לא יפסק, יהיה עלינו להצית את שדותיהם של הפלשתינאים.

בנאומו כראש האופוזיציה בדיון על השבעת הממשלה, הזהיר נתניהו שאחרי שהוא ילך, מי יוכל להורות לצה"ל לפעול מעבר לקווי האויב… הנה, ראינו. אגב, על פי מקורות זרים צה"ל תקף גם בסוריה (בעניין זה אין צורך בשינוי, אלא בהמשך המדיניות הנכונה).

* יעד מודיעיני ומבצעי – אחד מיעדי חמאס שהושמדו היה בור רקטות. בעיניי, אחד הלקחים המרכזיים ממבצע "שומר החומות" הוא מאמץ מודיעיני לאתר את מצבורי הרקטות ומאמץ מבצעי ראשון במעלה להשמיד אותם.

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – אחרי פרישת ש"ס מממשלת רבין, לאחר שדרעי נאלץ לפרוש בשל כתב האישום נגדו, הממשלה הייתה ממשלת מיעוט שנסמכה על תמיכת מד"ע וחד"ש מבחוץ. כשרבין החליט על בניית השכונה היהודית בהר חומה, מד"ע הגישה הצעת אי אמון בממשלה. נתניהו, ראש האופוזיציה, באקט אנטי פטריוטי אופייני, החליט שהליכוד ומפלגות הימין יצביעו אי אמון בממשלה יחד עם חד"ש ומד"ע. כל הניסיונות לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו כדי להבטיח את הקמת השכונה עלו בתוהו. הוא התעקש להצביע נגד, בשל העדפת האינטרס הפרטי על האינטרס הלאומי. הממשלה עמדה ליפול ורבין נאלץ לבטל את ההחלטה על הר חומה, שהתעכבה שנים אחדות, באשמת נתניהו.

והנה, נתניהו חזר לתפקיד ראש האופוזיציה ושוב אותו סיפור. בעוד ימים אחדים עומד לפוג תוקף האיסור על איחוד משפחות פלשתינאיות וייפתח פתח לנהירה רבתי של פלשתינאים לתוך ישראל, עם כל המשמעות הדמוגרפית והביטחונית הכרוכה בכך. עד כה, תמיד,  המפלגות הציוניות התאחדו להצבעה בעד הארכת החוק. הממשלה הביאה את הארכת החוק, אך בשל התנגדות רע"ם ומוסי רז (שהחברות שלו בקואליציה יותר בעייתית משל רע"ם, כי בעמדותיו הוא איש חד"ש) אין לה רוב. אבל הרי ברור שכמו תמיד גם הליכוד, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות יתאחדו יחד עם הממשלה להארכת האיסור. אז זהו, שלא. נתניהו הורה למפלגות הקואליציה למנוע, לצד בל"ד והרשימה המשותפת, את הארכת החוק. למה? כדי להביך את הממשלה ולהכשיל אותה. אבל את מה הוא מכשיל? את האינטרס הלאומי. כהרגלו, הוא מכפיף כל אינטרס לאומי, ציוני, פטריוטי לאינטרס הפרטי שלו, לאינטרס העסקני הצר. הוא והמחנה המתחזה ל"לאומי". בושה וחרפה.

אם ישראל תוצף בפלשתינאים בשנים הקרובים, האשם בכך יהיה אחד – נתניהו, שמוכיח שכוח ההרס שלו והכישרון שלו לחבל קיימים גם באופוזיציה (אגב, לתשומת לבם של עובדי אלילים כמו קרעי ומיקי זוהר שממשיכים לקרוא לו "ראש הממשלה" והוא "לא מתווכח אתם" – הוא ל-ש-ע-בר. תתרגלו).

אני מקווה שדעת הקהל תפעיל עליו לחץ כבד לחזור בו, או שח"כים / סיעות מגוש הביבי יתעשתו, יפרו את המשמעת ויעשו את המעשה הציוני הנכון.

עם זאת, כבר בשבוע הראשון אנו רואים את הבעייתיות בקואליציה עם רע"ם. אם היא אינה מחויבת לקואליציה – לא תהיה תקומה לממשלה הזאת.

* מבחנה של האופוזיציה – ההצבעה על חוק איחוד המשפחות היא נייר לקמוס לאופוזיציה – האם זו אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה.

ההצבעה היא נייר לקמוס לליכוד, האם הוא בוחר בציונות או בביביזם.

אין לי צל של ספק, שאילו נתניהו הצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, מפלגות האופוזיציה לא היו מעלות על דעתן לא לתמוך בחוק הזה רק כדי לדפוק את הקואליציה.

* בעד איחוד משפחות – אני דווקא בעד איחוד משפחות פלשתינאיות. למה לא? אבל שזה יהיה ברש"פ.

* רגע, אז מותר לבג"ץ להתערב? – ח"כ משה ארבל מש"ס עתר לבג"ץ נגד יו"ר הכנסת מיקי לוי על כך שהקפיא העלאת הצעות חוק בחודש הקרוב, עד התארגנות הקואליציה. בג"ץ הוציא צו המורה ליו"ר הכנסת להשיב עד יום שני ולהסביר את החלטתו.

וזה מעלה כמה שאלות. הרי גוש ביבי בכלל וש"ס כחלק ממנו מסיתים נגד בג"ץ ובעיקר יוצאים נגד ח"כים שעותרים לבג"ץ. והנה, שבוע באופוזיציה והם עותרים לבג"ץ. שנית, הם מספרים לנו את סיפורי הבדים מסמרי השיער על בג"ץ הסססמולני שפועל באופן בלתי חוקי נגד נתניהו ונגד הימין בלה בלה בלה. והנה, בית המשפט הוציא כרטיס צהוב ליו"ר הכנסת והעביר מסר שזה לא לרוחו. רגע, מותר לבית המשפט להתערב בענייני הכנסת? הלו, זה ש"ס? זה מחנה ביבי?!

עמדתי בנושא: ח"כים לא צריכים לעתור לבג"ץ. אמנם החוק מאפשר להם זאת, כמו לכל אזרח, אבל הזירה שלהם היא הפרלמנטרית ושם בכוחם להשפיע ולהיאבק על דרכם.

עם זאת, במקרה הזה נכון לעתור, כיוון שאין זו עתירה נגד פעולת ממשלה, החלטה של הכנסת או חוק של הכנסת, אלא עתירה של ח"כ נגד יו"ר הכנסת בטענה שזכותו לממש את תפקידו נפגעת. אני סבור שבעיקרון בג"ץ לא צריך להתערב בענייני הכנסת, אבל במקרה הזה אולי נכון להתערב. בעיקרון, אני סבור שהכנסת סובלת מחקיקת יתר, אך אין למנוע מח"כים לבצע את פעולתם וההקפאה לחודש אינה מוצדקת ואינה מתבססת על תקדימי עבר.

* הציונות תנצח – מיזוג הגלויות הוא אחד היעדים המרכזיים שבליבת הציונות. המהלך הציוני הוא מעם מפורד ומפוזר בין העמים, נטול עצמאות וריבונות, שהקשר שלו למולדתו הוא רוחני בלבד, לאומה היושבת על אדמתה, מיישבת את מולדתה ונבנית כעם אחד מאוחד. הרצל כינה את הציונות "אידיאה נצחית" ומשמעות הדבר היא שהקמת מדינה יהודית אינה הגשמת הציונות וסיום משימתה, אלא היא רק שלב, חשוב מאין כמותו אך רק שלב, בדרך להגשמת הציונות. ייעודה העליון של מדינת ישראל היא הגשמת החזון הציוני; לשם כך היא קיימת, זו זכות קיומה וזו תכלית קיומה.

קיבוץ הגלויות ומיזוגן הם יעד ציוני עליון, המבוסס על ערכי אהבת ישראל. קיבוץ גלויות הוא עליית יהודי הגולה לארץ ישראל וכל עוד קיימת הגולה – הפיכתה של ישראל למרכזו של העם היהודי מכל הבחינות ולאבן שואבת עליה יהודית. מיזוג הגלויות, הוא גיבוש היהודים שעלו מהגלויות – ילדיהם, נכדיהם וניניהם, לעם אחד מאוחד, ולא שיהיו כאן כמה עמים יהודיים על פי מקומות המוצא שלהם. לב מיזוג הגלויות הוא השפה העברית כשפתו הלאומית של עם שבמשך כאלפיים שנה לא הייתה לו שפה משותפת (כלומר הייתה לו שפה רוחנית משותפת אך לא שפת דיבור ומעשה, לא שפת החיים עצמם). המהלך הציוני של מיזוג הגלויות הולך בדרך הנכונה. ניצחון הציונות על הגלות מתבצע בעיקר דרך האהבה, הזוגיות והמשפחה. כבר היום קרוב למחצית הילדים היהודים בישראל אינם יכולים להגדיר את זהותם בנוסחים הגלותיים "אשכנזי" או "מזרחי". בעוד דור או שניים, לא יהיה כאן ילד שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". לא יהיה ילד שיבין את מי שיבלבל לו את המוח בשאלה המוזרה הזאת.

אבל הדרך לגאולה הציונית רצופה מוקשים ומהמורות של מנציחי הגלות והגלותיות בתוכנו. הם נאחזים בגלות מסיבות פוליטיות ציניות. מדובר במי שנבנים מהקרע והפילוג בעם, שרואים בתהליך הציוני ובאחדות האומה איום פוליטי, כי הם בונים את כוחם לא רק מהפילוג אלא גם מהשנאה והפחד.

סוכן הגלות מספר 1 בתרבות הישראלית בשנים האחרונות הוא ד"ר אבישי בן חיים. בן חיים הנ"ל הוא אחד התועמלנים המרכזיים של הביביזם, שנבנה מהנצחת השסע העדתי-גלותי, משלהוב היצרים וההסתה הגלותית של "מזרחים" נגד "אשכנזים", ומהפצת הנראטיב הגלותי של "ישראל הראשונה" ה"אשכנזית" שנאחזת בהגמוניה שלה באמצעות הדרה ודיכוי  "ישראל השניה" ה"מזרחית," שאותה מגלם המזרחי הידוע איש "ישראל השניה" מקיסריה. בתעמולה הגלותית הזאת, אין ביקורת מוצדקת על נתניהו כפי שאין שחר לאישומים הפליליים בהם הוא נאשם, אלא מדובר בסך הכל ברדיפה של המזרחי-הידוע, מנהיג ישראל השניה, בידי ההגמוניה ה"אשכנזית" שאינה בוחלת באמצעים כולל תפירת תיקים בלה בלה בלה.

אין ספק שיש קונים רבים והצלחה רבה להסתה הזאת. ברור שהמסרים הללו מצליחים לעכב את מהלך הגאולה הציונית ולהערים עליו מכשולים. אבל אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר ואני מאמין גדול שמהלך הגאולה הציונית הוא בלתי הפיך. חבל שיש מי שמעכבים אותו, אבל כל עיכוב כזה הוא זמני, בחינת ירידה לצורך עליה. למרות כל המכשולים והמֵצרים – הציונות תנצח!

* בחזרה לדוברת – אחת הרפורמות ששרת החינוך יפעת שאשא-ביטון מובילה במערכת החינוך, היא מעבר לשבוע לימודים בן 5 ימים והקדשת יום שישי לפעילות חברתית-קהילתית.

זו יוזמה ברוכה מאוד. אין זה פטנט של שאשא ביטון. הרעיון הזה הופיע בדו"ח ועדת דוברת שנועד להקפיץ את מערכת החינוך. לאחר הגשת הדו"ח, שרת החינוך לימור לבנת החליטה לערוך פיילוט של יישום הדו"ח בשלושים רשויות מקומיות. אחת מהן הייתה המועצה האזורית גולן. ניהלתי אז את המתנ"ס האזורי גולן ואכן קיבלנו תקציב ייחודי לפעילות החברתית-קהילתית ביישובים, בהנחייתנו וסיוענו, על פי תכנית שאושרה במשרד החינוך (במאצ'ינג עם תשלומי היישובים וההורים).

אלא שכעבור שנה יולי תמיר התמנתה לתפקיד שרת החינוך. היא הייתה שרת חינוך גרועה ביותר. הדבר הראשון שהיא עשתה, עוד לפני שלמדה מי נגד מי במערכת החינוך, היה לגנוז את דו"ח דוברת. למה? ככה. כי הדו"ח מזוהה עם קודמתה ועולם ישן עד היסוד נחרימה. ביקשנו שלפחות תאפשר את המשך הפיילוט בשלושים הרשויות שכבר החלו ליישם את הדו"ח, אולי בכל זאת יהיו לקחים להפיק מכך. אך היא התעקשה. כנראה חששה שהניסוי יצליח, חלילה.

עם זאת, לא חזרנו לשישה ימי לימודים בשבוע, וכך פועלים בתי הספר בכל המועצות האזוריות.

אני מקווה מאוד ששאשא-ביטון אכן תיישם את הרפורמה הזאת.

* עוד בית חולים חיפאי – התאכזבתי לשמוע שבית החולים החדש שיוקם בצפון, יוקם בקריית אתא. משמעות הדבר היא עוד בית חולים חיפאי. זה לא פיתוח הגליל.

* אוחזים בחבל בשני קצותיו – מהומות בדיר אל-אסד שבגליל כנגד המשטרה והצתת שתי ניידות משטרה, בשל התערבותה של המשטרה בחתונה שבה נורו יריות באוויר.

הנשק הבלתי חוקי ופנטזִיות הירי בחתונות הם מסמלי האנרכיה במגזר הערבי. לאחר שנים של אובדן המשילות והריבונות, כעת מוטל על ממשלת השינוי האתגר הקשה של החזרת הריבונות. הדבר יחייב עימותים קשים, כפי שנוכחנו בדיר אל-אסד.

זהו מבחן גם למפלגות הערביות – בראש ובראשונה לרע"ם שבקואליציה, אך גם לרשימה המשותפת שבאופוזיציה. הם מלינים ובצדק על אוזלת ידה של המשטרה מול האלימות והנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי, אך כאשר המשטרה פועלת וההמונים יוצאים לרחובות, עד כה הח"כים מהמשותפת הגיעו מיד למקום, הסיתו והוסיפו שמן לבערה. אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מי שרוצה התמודדות של המשטרה עם האלימות חייב לגבות את המשטרה כאשר היא פועלת. מי שאינו מגבה אותה – טענותיו נגד האלימות אינן אלא מס שפתיים.

ישראל כמדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם המשך האנרכיה. השינוי העמוק בנושא הזה חייב להיות במקום מרכזי בסדר העדיפויות של הממשלה החדשה.

* תמצית הסיאוב – לפני פחות משנה השתתפתי במפגש בעיריית בני ברק. ראיתי שם אגף חדש, ובכניסה אליו שלט שעליו חתומים עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב. בני ברק! הגליל והנגב! אתם מבינים מה זה? השר לפיתוח הגליל והנגב היה אריה דרעי. השלט מעיד על כך שאפילו הבושה אבדה.

והנה, בקליפת אגוז, תמצית הסיאוב של השלטון היוצא, המעידה על ההכרח בחילופי השלטון.

* מיידים אבן אחרי הנופל – הביטוי היפה ליידות אבן אחרי הנופל, המבוסס על הביטוי התלמודי, מתוך מסכת "קידושין" "לידחי אבן אחר הנופל" (בתרגום מילולי – לדחות אבן וגו'), מתאר את מי שרודפים אדם אחרי שכבר הובס.

אני נזכר בביטוי הזה לנוכח קמפיין מכוער שנערך בימים האחרונים נגד נתניהו, אחרי נפילתו. יש מקום להמשיך ולבקר את מחדלי כהונתו, יש מקום להמשיך להיאבק בביביזם ובוודאי שיש לבקר אותו כראש האופוזיציה, כי גם ראש האופוזיציה, שהוא תפקיד בכיר מאוד במערכת הפוליטית, עומד לביקורת הציבור.

לא כן הרדיפה אחריו כמי שכביכול "מתבצר בבלפור" ואפילו קראתי "פלש לבלפור", כלומר דקה אחרי השבעת בנט, אם הוא עדין בבלפור הוא בגדר פולש.

מעבר בית הוא לא תהליך של יום אחד. לראשי הממשלה הקודמים זה לקח שבועות ספורים וכך יהיה עם גם עם נתניהו. נתניהו ולשכת בנט יסכימו ביניהם על המועד לפינוי הבית. אני בטוח שנתניהו יעזוב במהלך יולי. אם זה יידחה מעבר לכך, יהיה מקום לביקורת. אבל עכשיו? יומיים אחרי שסיים את תפקידו? אני סבור שיש לעגן בחוק פרק זמן מוסכם לפינוי מעון ראש הממשלה, אך חוק כזה יחול כמובן רק על ראשי הממשלה הבאים.

ועכשיו טוענים נגדו על כך שהעז לפגוש במעון את שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר ניקי היילי. מה הבעיה בכך? הוא ראש האופוזיציה ומקובל שבכירים מחו"ל המבקרים בארץ פוגשים גם את ראש האופוזיציה. וכיוון שהוא עדין יושב בבלפור, אין סיבה שהפגישה לא תיערך שם. בוודאי כאשר אין מדובר בביקור רשמי של בעל תפקיד מכהן.

אני קורא את הפשקווילים בנושא של אורי משגב והפניה ליועמ"ש של "קריים-מיניסטר" וזה מעורר בי דחיה. זו שנאה לשמה. אני יודע שהביביסטים נוהגים להציג את כל מי שאינו סוגד לנתניהו כמקשה אחת ומציגים את כל הביקורת עליו כ"שנאה" ומכנים את כל מי שאינו עובד את פולחן האישיות כרל"ב, "רקלוביבי",רק-לא-ביבי. אבל יש כאלה שבאמת נוטפים משנאה. כך אלה שהאשימו אותו שיזם בכוונה את ההסלמה שהובילה למבצע "שומר החומות" כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, כך אלה שדיברו על "סגר פוליטי" בשיא הקורונה ועכשיו אלה שמזנבים בו בקמפיין בלפור החדש. דומה שהם מכורים למחאה ומתקשים להיגמל. יאללה, תרגיעו.

* שינויי חקיקה הכרחיים – בפני הכנסת יונח בימים הקרובים תיקון לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה שמסיים את תפקידו יפנה את המעון בתוך 14 יום. החוק הזה לא יחול על נתניהו, אלא על בנט וראשי הממשלה הבאים.

בהזדמנות זו יש לחוקק שני חוקים נוספים, שגם הם נובעים מלקחי כהונת נתניהו. האחד הוא שהמדינה לא תממן אגורה אחת באחזקת ביתו הפרטי של ראש הממשלה, זולת אבטחה. המדינה מעמידה לראש הממשלה מעון רשמי הממומן במלואו על ידי משלם המסים. ביתו הפרטי – כשמו כן הוא, בית פרטי, וכל הוצאותיו הן הוצאות פרטיות של ראש הממשלה ורעייתו. אם ראש הממשלה רוצה לקיים פגישות עבודה בביתו הפרטי זו זכותו, אך אז עליו לממן את כל העלויות הכרוכות בכך. השני הוא, שאין לרעיית ראש הממשלה כל מעמד בהיררכיה של ניהול אחזקת מעון ראש הממשלה. כל עובדי האחזקה, הניקיון והמזון במעון כפופים לאחראי על כך מטעם משרד ראש הממשלה. רעיית ראש הממשלה, כדיירת במעון, מוזמנת להציע את הצעותיה ולהגיש את בקשותיה לאחראי על כך במשרד. אין לה שום סמכות לתת הוראות לעובדות ולעובדים.

* הסרת מסכות – איראן לא בחרה ביום שישי את מנהיגה. נשיא איראן אינו מנהיג המדינה. מנהיג המדינה הוא המנהיג הרוחני, חמינאי. על פיו יישק דבר. הנשיא הוא עושה דברו.

חמינאי הוא האיש שמאשר את ההתמודדות בבחירות לנשיאות. מבין המועמדים שהוא מאשר, ברור במי הוא רוצה וברור שהוא יבחר. וברור שהוא סר למרותו של חמינאי. ולכן, השאלה האם הנשיא הוא קיצוני או "מתון" אינה חשובה כשלעצמה. חשיבותה היא ההבנה האם חמינאי רוצה להציב מסכה "מתונה" על פניו בעיתוי זה או אחר. כאשר הוא רצה לקדם את הסכם מינכן של המאה ה-21, הסכם הגרעין האיראני, הוא החליף את מסכת אחמדיניג'אד הקיצוני במסכת רוחאני ה"מתון", שירכך את ההתנגדות במערב ויביא לחתימת ההסכם, שמבסס את איראן כמדינת סף-גרעינית, שהפצצה היא בהישג ידה. כנראה שבבחירת רוצח ההמונים ראיסי, הוא מאותת שהוא מעריך שחזרת ארה"ב, על אף כל ההפרות האיראניות, היא בידו, שביידן שבוי בידי הרצון העז לחזור להסכם, והוא כבר אינו זקוק למסכה מתונה.

בשבוע שבו בישראל הסרנו את מסכות הנ.ק. (נגד קורונה) גם בחללים הסגורים – גם איראן הסירה את המסכות. ואם לשפוט על פי הנזק שנגרם בתקופת רוחאני – המסכה המתונה של איראן, שהיה חמור יותר מבתקופת אחמדניג'אד, אני מקווה שהסרת המסכה בבחירת ראיסי, היא חדשות טובות.

הרמטכ"ל כוכבי יוצא השבוע לארה"ב ובשבוע הבא – הנשיא ריבלין ואני מניח שבקרוב מאוד גם ראש הממשלה בנט. על ישראל להשתמש בבחירת ראיסי כטיעון מוביל במאבק נגד החזרה להסכם מינכן 2.

בסופו של דבר, לא יהיה מנוס מהשמדת הגרעין האיראני בכוח.

* שנאה מזוקקת – יחסו של חתן פרס סוקולוב (למרבה החרפה) התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי לממשלת נתניהו היה אמביוולנטי. מצד אחד הוא מעריץ את נתניהו. מצד שני הוא מתעב על עמקי נשמתו את המדינה שנתניהו עמד בראשה. כעת אין לו כבר בעיה כזאת. מול הממשלה הנוכחית שנאתו מזוקקת. בפשקוויל האחרון הוא ברך על הצתת השדות בנגב ("פרובוקציה מוצדקת") וגינה את התגובה הישראלית, כי הרי לישראל אסור להגן על אזרחיה, והוקיע את הממשלה ובעיקר את השר עומר בר לב על אישור מצעד הדגלים. מה שהרתיח אותו יותר מכל הוא שעומר בר לב כינה את ירושלים "בירתנו הנצחית". אוי אוי אוי. ולכן הוא הציב אותו בשורה אחת עם בן-גביר. לדידו אין שום הבדל בין בר לב לבן גביר. בדיוק כפי שבאחד מסבבי הבחירות, שבכולן הוא קרא לתמוך ברשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר, כי שניהם ציונים.

* עֹז לקהלני – האם השתתפתם פעם במסיבת יום הולדת שנפתחה בשירת "התקווה"? אם לא, כנראה שלא נכחתם ביום הולדת של אביגדור קהלני. לכן, סביר להניח שלא השתתפתם ביומולדת שכללה אזכרה לחללי גדוד 77. וגם לא השתתפתם במסיבת יום הולדת שנערכה באנדרטת עֹז 77 בעמק הבכא שבצפון הגולן, ולא ישבתם שלוש שעות בקור העז וברוח החזקה.

קהלני חגג ב-16 ביוני את יום הולדתו ה-77. את האירוע הגדול הוא לא חגג בגיל שבעים ולא יחגוג בגיל שמונים, אלא בגיל הסמלי – במספר של הגדוד שעליו פיקד במלחמת יום הכיפור, לוחמה שעליה קיבל את עיטור הגבורה (בנוסף לעיטור המופת שקיבל במלחמת ששת הימים).

האמפיתאטרון ליד האנדרטה היה מלא מפה לפה. דומני שהייתי אחד הבודדים במקום שלא היה שריונר. לכן פחות התרגשתי מטנק המרכבה סימן 4 שהחטיבה הביאה למקום וכל הטנקיסטים הוותיקים נהרו אליו בהתרגשות של ילדים.

מח"ט 7 הנוכחי אל"מ אודי צור העלה על נס את פועלו של אביגדור כיו"ר עמותת החטיבה וגם שאר הדוברים הודו לו על פועלו להנצחת מורשת הגדוד והחטיבה וזכרם של החללים. צור סיפר על פגישה עם חניכי הפנימיה הצבאית לפני ימים אחדים. "למה הלכת לחטיבה 7?", שאל אותו אחד החניכים וצור השיב: "בזכות שני ספרים, 'חשופים בצריח' ו'עֹז 77' ". גיבורם של שני הספרים, על מלחמת ששת הימים ועל מלחמת יום הכיפורים, הוא אביגדור, שאף כתב את "עֹז 77".

את "עֹז 77" קיבלתי לבר המצווה שלי, ואמנם לא הלכתי לשריון, אך אין ספק שזה ספר שגדלתי עליו. התגייסתי לצה"ל 8 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. מה זה 8 שנים? כלום. אבל בעיניי מלחמת יום הכיפורים, שהייתי בה ילד בכיתה ה', הייתה מלחמה היסטורית רחוקה ולוחמיה היו בעבורי בערך לוחמי בר-כוכבא. ותמיד ידעתי, שהמלחמות שלנו בלבנון הן משחק ילדים לעומת מלחמת יום הכיפורים.

כך חשתי גם ביום ההולדת של קהלני, כאשר הלוחמים והמפקדים סיפרו את סיפורי המלחמה. ניכרה והרשימה האהבה וההערצה שהלוחמים הרעיפו על מפקדם גם בחלוף כמעט יובל שנים.

אביגדור השיב להם אהבה בנאום ציוני חוצב להבות.

          * ביד הלשון

הפיל שבחדר – במאמר שכתבתי לאחרונה השתמשתי בביטוי "הפיל שבחדר" (זה היה בנושא האנטישמיות בזרם הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב). שאלה אותי הקוראת ריקי איתן מה מקור הביטוי.

זהו ביטוי ציורי, המתאר מצב שבו אנשים יושבים בחדר, ובשיחתם מסתובבים סחור סחור סביב בעיה גדולה כמו פיל שמונחת מול עיניהם, אך הם מעדיפים להתעלם ממנה.

מקור הביטוי הוא באנגלית – elephant in the room.

* "חדשות בן עזר"

מי הפיל את נתניהו?

לאחר 12 שנים ברציפות, תם שלטון נתניהו.

מי הפיל את נתניהו מהשלטון?

האם זה נפתלי בנט שהחליף אותו ועומד בראש הממשלה החדשה? או בלשונם של הביביסטים מי ש"גנב מנדטים מהימין והעביר אותם לשמאל"?

האם זה יאיר לפיד, שבתבונה ואחריות טווה את הקמת הממשלה הזאת?

האם זה בני גנץ שאיזן את נתניהו בישיבתם המשותפת בממשלה וזכה בהישג יפה בבחירות?

האם זה גדעון סער, שמשך 6 מנדטים של אנשי ימין ממלכתי, שנתנו לו קולות נטו לממשלה חלופית לנתניהו?

האם זה סמוטריץ', שנתניהו פעל למען מפלגתו ובזכותו היא עברה את אחוז החסימה ובסופו של דבר הכשיל את הקמת ממשלת הימין עם רע"ם שנתניהו ניסה להקים?

האם זה מנסור עבאס, בן טיפוחיו של נתניהו, שעליו הוא ביסס את האסטרטגיה של הישרדותו בשלטון, ולבסוף הצטרף לממשלה של יריביו?

לכל אחד מאלה, מן הסתם, יש חלק מסוים בכך, אבל מי שבאמת הפיל את נתניהו הוא ביבי.

****

לפני ארבע שנים פרסמתי בטור זה מאמר שכותרתו "דוקטור נתניהו ומיסטר ביבי". וכך סיימתי אותו:

"נתניהו המדינאי המוכשר והחכם שחיזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל ואף השיג הישגים משמעותיים בתחומים רבים נוספים, הוא אותו נתניהו האנטי ממלכתי, שפגיעתו הרעה בחברה הישראלית עלולה לחולל נזק לדורות.

כמו הסיפור המוזר על ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, כך גם חידת נתניהו, היא הסיפור המוזר על ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי".

נתניהו הוא אדם ברוך כישרונות ומדינאי עתיר הישגים. מי שמתעלם מהישגיו עושה שקר בנפשו. הוא העלה לפסגת סדר היום העולמי את האיום האיראני על שלום ישראל, שלום המזה"ת ושלום העולם. נכון שהוא לא הראשון שעשה כן, כבר רבין העלה על סדר היום את האיום האיראני, אך אף אחד לא עשה זאת באותה רמה כמוהו. נכון, לא תמיד צלח הדבר בידיו. הוא לא הצליח למנוע את חתימת הסכם הגרעין האיראני המסוכן. הוא הצליח לשכנע את טראמפ לבטל את ההסכם ולהפעיל לחץ כלכלי כבד שעשוי היה להכניע את איראן אך עד תום כהונת טראמפ הוא עוד לא השיג את ההישג הרצוי, וכעת ביידן עומד לחתום מחדש על ההסכם, אולי בשיפורים קלים. אך ללא המסע העקבי והעיקש של נתניהו בנדון, יתכן שאיראן הייתה יכולה בשקט בשקט, מתחת לרדאר, לממש את זממה. עם זאת, הוא לא הצליח להביא להפסקת התכנית. כנראה שבסופו של דבר לא יהיה מנוס פעולה צבאית להשמדת הגרעין האיראני.

נתניהו שיפר מאוד את מעמדה הבינלאומי של ישראל וקשר קשרים איתנים עם מנהיגים רבים בעולם ופתח לנו דלתות רבות, כאלו שהביאו להישגים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים מרשימים.

בפרוץ ה"אביב הערבי" הוא לא נתקף באופוריה והיטיב לזהות את הסכנה של השתלטות כוחות איסלמיסטיים על המזה"ת. הוא הוביל קו אחראי וחכם של ישראל מול מלחמת האזרחים בסוריה – אי התערבות בענייניה הפנימיים של סוריה (לקח מלחמת לבנון הראשונה), מתן סיוע הומניטרי לנפגעי המלחמה, שמירה על האינטרסים הישראליים בסוריה ובראש ובראשונה מניעת התבססות איראן בסוריה, באמצעות פעולות המל"מ (מערכה בין המלחמות) בסוריה, בעיראק ובמקומות אחרים. נדבך נוסף באסטרטגיה הזאת היה מדיניות העמימות, שחבל שבשנות הבחירות האחרונות הוא נטש אותה ואני מקווה שתחודש.

עם עליית טראמפ לשלטון, נתניהו היטיב לזהות את ההזדמנות שבהיותו אאוטסיידר בממסד הביטחוני-מדיני בוושינגטון, שאינו כבול לפרדיגמות השמרניות שלו, הוא יוכל לשבור כמה מוסכמות מדיניות. וכך, לצד היותו של טראמפ בעל אישיות בעייתית, בלשון המעטה, הוא קידם בדחיפת נתניהו מהלכים גדולים וחשובים, ובראשם ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונות ישראל על הגולן ותכנית טראמפ, שגם אם אינה מושלמת, היא התכנית המדינית האמריקאית הטובה ביותר לישראל אי פעם.

ההישג המדיני הגדול ביותר שלו היה הסכמי אברהם; הסכמי השלום בין ישראל לבין ארבע מדינות ערביות. חשיבות ההסכמים היא קודם כל בעצם החתימה עליהם. השלום הוא יעד אסטרטגי חשוב ביותר ומשאת נפש לאומית, וככל שקידמנו אותו, הדבר טוב לישראל. אבל החשיבות האסטרטגית שלו היא מעבר לזה – זו פריצה של מעגל האיבה האופף את ישראל מכל המרחב מיום הקמתה. עד כה שלטה הפרדיגמה שהשלום ביננו לבין מדינות ערב מותנה בפתרון הבעיה הפלשתינאית, וכיוון שאין פתרון לבעיה הזו, וראינו שהפלשתינאים דחו על הסף גם את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שהוצעו להם, נגזר עלינו להיות מבודדים במרחב או להיכנע לפלשתינאים ולסכן את ישראל. טוב לנו וטוב למדינות ערב לנתק את הקשר הגורדי הזה. אדרבא, אם ישראל תבודד את הפלשתינאים ותחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערב, אולי הפלשתינאים ייאלצו להתפשר על פתרונות קבילים.

כמובן שאי אפשר לקחת מנתניהו את ההישג החשוב של החיסונים, שהוציא את ישראל ראשונה בעולם ממעגל הקורונה. היו הרבה כשלים באופן הטיפול בקורונה, אך במכלול, מבצע החיסונים הביא את ישראל בשורה התחתונה להישג מרשים.

בטרם אעבור למעשיו של מיסטר ביבי, אציין שדוקטור נתניהו, המנהיג והמדינאי, אינו עתיר הצלחות בלבד, אלא גם כישלונות. דוגמאות: עסקת שליט שבה שחררנו אלפי מחבלים ובהם רוצחים רבים, שרובם חזרו לטרור ושילמנו על כך במחיר דמים כבד. מדיניות ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות בדרום, שהביא להסלמה, ל"סבבים" ולמבצע "שומר החומות". ההתנצלות המבישה בפני ארדואן על פיגוע מרמרה ותשלום פיצויים למשפחות המחבלים. כישלון קולוסאלי בביטחון הפנים בכלל ובאי מתן מענה לטרור החקלאי בפרט. והעובדה שהוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ממש עד רגע פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה.

בסך הכל, מאזן ההצלחות והכישלונות שלו חיובי. הוא יכול היה להיחשב לאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אלמלא מיסטר ביבי השתלט עליו ועלינו.

מיסטר ביבי הוא הפוליטיקאי המושחת והמשחית, שתרבות השקר והמרמה שלו מחלחלת לכל תא בגוף האומה; איש הפרת ההסכמים הכרוני, המסית והמדיח ומפיץ השנאה והמנסה להחריב את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, מי שפעל בכל כוחו באובססיה חסרת מעצורים להחדרת התועבה הכהניסטית לכנסת ומפעיל פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי.

מאז ומתמיד מיסטר ביבי חי ופעל לצד דוקטור נתניהו, אך דוקטור נתניהו השכיל לרסן אותו. אולם מרגע שהחלו החקירות נגדו נפרצו הסכרים.

כאשר הוא עמד מעל דוכן הכנסת והצהיר שמותר לקבל מתנות, היה זה אולי היום שבו מיסטר ביבי כבש את דוקטור נתניהו. כאשר הוא החל להפיץ באמצעות תעשיית השקרים וההסתה שלו את הקונספירציות החולניות המתארות על מוסדות מדינת החוק בישראל, מערכות המשפט והאכיפה, כארגון פשע מושחת שפועל מטעם גורמים זרים לבצע הפיכה שלטונית באמצעות "תפירת תיקים", הוא הפך לאיום אסטרטגי על החברה הישראלית.

השילוב הקטלני בין פולחן אישיות שהקנה לו המוני חסידים שוטים, עד רמה של עובדי אלילים, שמוכנים לקבל כתורה מסיני כל דבר שהוא אומר (או מעביר באמצעות בנו), יהיה שקר נתעב ככל שיהיה, עם היותו אדם חסר מעצורים, תאב שלטון כפייתי, שלמען הישרדותו הוא מוכן להשאיר כאן אדמה חרוכה, הפך אותו לסכנה למדינת ישראל.

הוא הגדיש את הסאה כאשר גרר את ישראל לארבעה סיבובי בחירות ושיתוק של מערכות המדינה, אך ורק בשל סירובו לקבל את הכרעת הבוחר ואת העובדה שאין הוא יכול להקים ממשלה. וכאשר כחול לבן נחלצה, בניגוד לאינטרס הפוליטי שלה, תוך תשלום מחיר פוליטי כבד, כדי להקים עמו ממשלת אחדות בשעת חירום קשה לישראל, הוא הכיש את השותפים שלו, בתרגיל ההונאה המבאיש ביותר בתולדות המדינה, שתוכנן מראש עם הקמת הממשלה. הוא ביצע פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל באי העברת תקציב בשיאו של משבר כלכלי חמור, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. במעשה הזה, הוא שם קץ ליכולת שלו להיות ראש הממשלה, כי אף אחד לא מאמין לו; אין שום ערך למילה שלו, אין דבר זול יותר מחתימת ידו, והסכם אתו ראוי להיחתם על נייר רך, אם רוצים שיהיה לו שימוש כלשהו.

תמונת הניצחון של מיסטר ביבי על דוקטור נתניהו, הייתה מופע האימים במסדרונות בית המשפט, כאשר הקיף את עצמו בשריו עוטי המסכות (אני מקווה שלפחות חלקם כיסו את פניהם מפאת הבושה), ויצא בהשתלחות שלוחת רסן נגד מדינת החוק ומערכת המשפט, העליל עליהם עלילות כזב וסיפח לספסל הנאשמים שלו את כל "הימין", כאילו המשפט הוא מזימה של השמאל. לא זכור לי שהוא היה נדיב כל כך בחלוקת המתנות שקיבל, כמו בשותפות שהציע לכולם בכתבי האישום נגדו.

וכעת, כאשר בארבעה סיבובים הוא נוכח שאינו יכול להקים ממשלה, במקום לעשות את מה שהיה עושה כל מנהיג נורמטיבי אילו היה במקומו; מפנה את מקומו כדי שמפלגתו תוכל להקים בתוך יום ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים, הוא ניסה לגרור אותנו לסיבוב חמישי, המשך שיתוק המדינה, ואולי גם לסיבוב שישי ושביעי וכן הלאה. הרי אילו רק שחרר, לא הייתה קמה "ממשלת השמאל הקיצוני המסוכנת שמסכנת את המדינה האהובה שלנו" כפי שהוא מתאר ברטוריקה דמגוגית רוויית שנאה את ממשלת ישראל. אבל סדרי העדיפויות שלו הן תמיד הפוכות – האינטרס הפרטי עומד מעל האינטרס הלאומי (וכך היה גם במאבק בקורונה, כמו למשל באי מימוש תכנית הרמזור ובמניעת אכיפה, מתוך חנופה לעסקנים החרדיים).

אפשר לרמות חלק מן האנשים כל הזמן. אפשר לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. נתניהו הצליח להתל בכולנו לאורך שנים רבות, אך יש גבול לכל תעלול. כאשר מיסטר ביבי השתלט לגמרי על דוקטור נתניהו, הוא איבד את השלטון.

נתניהו הוא אדם ברוך כישרונות ומדינאי עתיר הישגים. הוא עשוי היה להיות אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו.

… אלמלא מיסטר ביבי.   

* "שישי בגולן"

צרור הערות 16.6.21

* כנגד חוקי הטבע – נתניהו לא ראש הממשלה ולמרות זאת השמש זרחה בבוקר שלמחרת!

* משימות ראשונות – שלוש המשימות הגדולות של ממשלת השינוי הן העברה מהירה של תקציב 2021-2022, כדי להתחיל לתקן את נזקי הפשע הכלכלי של נתניהו נגד מדינת ישראל, כשלא העביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה, חקיקת החוק המגביל את אורך הכהונה של ראש הממשלה, כדי שלא נידרדר שוב למצב שהגענו אליו בשנים האחרונות וגיבוש מידי של תכנית להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב, שנשמטה מידינו ב-12 שנות מחדל ביטחון הפנים.

* בשורה גדולה – הממשלה החדשה התחייבה בקווי היסוד שלה להקים את אוניברסיטת הגליל ובית חולים נוסף בגליל. זו בשורה גדולה מאוד לנו, תושבי הצפון, לחברה הישראלית ולציונות. מעתה – חובת ההוכחה על הממשלה: האם היא תממש את הבשורה. אני אופטימי, אך הממשלה תיבחן על סמך המעשים.

* דגל החינוך בגיל הרך – אחד הדגלים החשובים של תקווה חדשה בבחירות, ובראש ובראשונה של יפעת שאשא-ביטון, היה העברת מעונות היום והאחריות על הילדים בגיל לידה עד שלוש, ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך.

דומה שמיותר להסביר מדוע המעבר הזה הוא מובן מאליו. ידוע היום עד כמה החינוך בגילים אלה הוא קריטי להתפתחות הילד ועד כמה הוא משפיע על כל חייו. מן הראוי שהחינוך ייעשה באמצעות אנשי חינוך, באמצעות הגוף המקצועי והשלטוני האחראי על החינוך בארץ.

מדוע הגיל הרך לא היה מלכתחילה באחריות משרד החינוך אלא באחריות משרד העבודה? בשנות החמישים, כאשר גולדה מאיר הייתה שרת העבודה (אגב, שרת עבודה מעולה, ממובילי קליטת העליה הגדולה לאחר קום המדינה ומניחת היסוד למדינת הרווחה הישראלית ובראש ובראשונה מייסדת הביטוח הלאומי), היא רצתה לעודד יציאת נשים לעבודה. רוב הנשים באותה תקופה היו עקרות בית. יציאתן לעבודה הייתה גם אינטרס לאומי כלכלי ראשון במעלה וגם שחרורן של הנשים ממעמד המפורנסות, שכל עניינן הוא הטיפול בבית. לשם כך, צריך היה לתת מענה לילדים הקטנים, מתחת לגיל הרך. גולדה הקימה את מערך מעונות היום למען המטרה החשובה והמהפכנית הזאת.

אולם כבר לפני ארבעים שנה זה היה אנכרוניזם לשמו. הנשים יוצאות לעבודה, זו נורמה מובנת מאליה, לפחות במגזר היהודי ובמידה הולכת וגוברת גם במגזר הערבי. ותפקיד המדינה כבר אינו לספק שירותי שמרטפות, אלא לספק חינוך מעולה בגיל החשוב הזה. ובדיוק לשם כך קיים משרד החינוך.

שרי החינוך הקודמים נאבקו על כך, ונתקלו בחומה הבצורה של האוצר, שמנע זאת בשל העלויות של המעבר. כרגיל, ראייה בראש קטן של ההוצאה היום במקום להבין את המשמעות הכלכלית והחברתית לעתיד החברה ולדורות הבאים.

הפעם, הדרישה הזאת הייתה דרישה אולטימטיבית של תקווה חדשה, שהעומד בראשה, גדעון סער, הוא שר החינוך לשעבר ומספר 2 ברשימה, יפעת שאשא-ביטון, שמלכתחילה הייתה המיועדת לתפקיד שרת החינוך, היא אשת חינוך ותיקה הן בהשכלתה (ד"ר לחינוך) והן בניסיונה העשיר. ראש הממשלה, נפתלי בנט, אף הוא שר החינוך לשעבר ואף הוא מבין את הצורך. הנושא נכנס לקווי היסוד של הממשלה, שעליהם חתום שר האוצר ליברמן והם מחייבים אותו (ועמידתו מול הדרך המקצועי באוצר היא מבחן המנהיגות שלו).

אני מציע לשרת החינוך ולדרג המקצועי במשרדה ללמוד את מערכת הגיל הרך הקיבוצית, שלא בכדי גם הקיבוצים ש"הופרטו", רובם ככולם, משמרים אותה. החינוך הקיבוצי בגיל הרך הוא פאר יצירת החינוך, לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה העולמית. נכון, זה יחייב את המדינה להוצאות כבדות מאוד, אך כמו בקיבוץ, זה עניין של סדרי עדיפויות. בראש ובראשונה יש להתייחס לכך לא כאל הוצאה אלא כאל השקעה.

* תקציב שנתי פלוס – הרעיון של תקציב דו-שנתי, הוא רעיון של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ לפני 8 שנים. מה שעמד מאחוריו הוא הצורך ביציבות פוליטית וכלכלית, לצורך קידומה של כלכלת ישראל. הרעיון היה שנוי מאוד במחלוקת, הן בקרב המערכת הפוליטית והן בקרב כלכלנים ואנשי אקדמיה. אני תמכתי מאוד ברעיון ואני תומך בו גם עתה.

עם זאת, חשוב לציין שתקציב 2021-2022 אינו באמת תקציב דו-שנתי. במקרה הטוב, התקציב יוגש בספטמבר והוא עלול להתעכב גם עד נובמבר. ולכן, מדובר בתקציב שנתי פלוס. הגשת תקציב לחודשיים-שלושה היא מגוחכת.

אני מקווה מאוד שהממשלה תקדם מאוד את הגשת התקציב, אולי אפילו לפני ספטמבר. אם הוא לא יוגש ויאושר בספטמבר, יהיה זה כישלון של הממשלה.

* מי יעמוד בראש מערך ההסברה הלאומי? – לצד ההצלחה הצבאית הכבירה במבצע "שומר החומות", וההצלחה המדינית (תמיכת ארה"ב, גרמניה ומדינות אירופיות נוספות) נחלנו תבוסה הסברתית קשה בקרב על התודעה.

אסור לנו להזניח את הנושא ועל הממשלה החדשה לחזק מאוד את הדיפלומטיה הציבורית, שאין ערוך לחשיבותה בימינו.

ראש הממשלה ושר החוץ צריכים להעמיד את הנושא במקום מרכזי בסדר העדיפויות שלהם.

יש למנות לאלתר ראש מערך הסברה לאומי חדש. ההמלצה שלי – יוסף חדאד. חדאד, ערבי ישראל גאה (בערביותו ובישראליותו), לוחם ומפקד בגולני, פצוע צה"ל ממלחמת לבנון השניה, פעיל חברתי והמייסד והמנכ"ל של "ביחד ערבים זה לזה", הוא מכונת הסברה ישראלית משומנת ומוצלחת מטעם עצמו, שפועל ללא לאות ובצורה מקצועית להסברה ישראלית בעולם, באנגלית ובערבית.

אני משוכנע שהוא יוכל לבצע את המשימה בצורה מצוינת. הוא חכם, רהוט, יצירתי וכדאי שהמדינה תשכיל להשתמש בשירותיו.

* שר מצטיין – בשבעה חודשים כשר התקשורת יועז הנדל עשה יותר ממה שנעשה במשרד במשך עשר שנים.

רק לדמיין מה הוא יעשה בארבע שנים.

בהצלחה!

* היעד הפוליטי – אחרי ארבעה סיבובי בחירות, חוסר יציבות קיצוני וממשלות מעבר, עם ישראל זקוק ליציבות. אם חלילה הממשלה הזאת תקרוס ונלך לסיבוב חמישי גם אחרי שנתניהו סיים את תפקידו ואחרי שקמה ממשלת שינוי-אחדות-ריפוי, זו עלולה להיות מכה אחת יותר מדי לחברה הישראלית; אובדן שארית אמון האזרחים במערכת הפוליטית ובדמוקרטיה והידרדרות לאנרכיה.

אני כותב זאת, כיוון שאני חושש שזה עלול לקרות. זה עלול לקרות בראש ובראשונה בשל החברות של רע"ם בקואליציה. מעבר לסוגיה העקרונית – סירובה של רע"ם לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שבא לידי ביטוי בכך שלא חתמה על קווי היסוד הציוניים (אם כי הצבעתה בעד הממשלה היא גם הצבעה על קווי היסוד) עלולה להיות גם בעיה פרקטית חמורה. הפרעות בתקופת מבצע "שומר החומות" הציפו בפנינו את המצב הרעוע של ביטחון הפנים במדינה, שהופקר בעשור האחרון. הממשלה החדשה חייבת להציב בפניה, כאחת המטרות המרכזיות, את השבת הריבונות הישראלית שהתערערה בגליל ובנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות ב-12 השנים האחרונות. זה לא יהיה קל, וספק רב האם רע"ם, שיצאה נגד מבצע "חוק וסדר", תתן לממשלה רשת ביטחון בתנאים אלה. כבר ביום ההשבעה ראינו את הימנעות ח"כ אלחורמי, שבעטיה לא היו לממשלה 61 אצבעות, וזו כבר התחלה בעייתית.

שנית, חשש גדול בידי האם מרצ ואולי גם מפלגת העבודה, שבעידן מרב מיכאלי חתכה חזק שמאלה, תחזקנה מעמד לאורך זמן בממשלת מרכז-ימין, שמדיניותה שונה כל כך מדרכן. אחרי שתחלוף האופוריה של "יציאת בלפור", התסכול במפלגות אלו ובעיקר בבייס שלהן ילך ויגדל ועלול לאיים על יציבות הממשלה.

שלישית, ברור לי שנתניהו כראש האופוזיציה ימשיך להפעיל לחץ ברוטלי אישי על ח"כים ימניים שעלול לשבור אחד מהם או יותר.

לכן, לצד היעדים החברתיים, הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים של הממשלה, צריך לעמוד לנגד עיניה יעד פוליטי – הרחבת הממשלה וצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה. ולהסיר את הווטו של ליברמן על שותפות עם החרדים.

* לא ממשלת שמאל – ההגדרה "ממשלת שמאל", שמיד הופכת בידי התועמלנים הדמגוגים "ממשלת שמאל קיצוני", היא דמגוגיה ביביסטית אופיינית. ממשלה שבנט, שמימין לנתניהו, עומד בראשה, ויש בה שלוש מפלגות ימין מובהקות – ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, שתי מפלגות מרכז ניצי – כחול לבן ויש עתיד ושתי מפלגות שמאל המונות יחד 13 ח"כים ואין להן שרים בכירים בתיקים המצויים במחלוקת אידיאולוגית, היא רחוקה מאוד מאוד מההגדרה "ממשלת שמאל". מה גם, שיש בה פריטטיות בין שתיים ממפלגות הימין לבין מפלגות המרכז, ישראל ביתנו ומפלגות השמאל.

ומי שמצרים על כך שאין ממשלת ימין, מוזמנים להפנות את טרונייתם לאדם אחד, שאילו הרפה וזז הצדה, הייתה קמה ממשלת ימין בראשות הליכוד.

* ויתורים למען איחוי הקרעים – ממשלת האחדות הלאומית והפריסה האידיאולוגית הרחבה שלה, מחייבת את כל הצדדים לפשרות ולהבנה שלא יוכלו לממש בה את כל מאווייהם. יש בכך חשיבות לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. ממשלה כזו לא תחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים. ממשלה כזו לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. ממשלה כזו לא תפגע בחוק הלאום. אבל דווקא בממשלה כזאת ניתן לעגן בהסכמה לאומית רחבה בחוק יסוד את השוויון האזרחי (ואין סיבה שהליכוד ואבו-יאיר לא יתמכו בכך מן האופוזיציה).

יש חשיבות רבה בעבור החברה הישראלית, שממשלה הכוללת את מרצ תילחם ב-BDS. אשמח במיוחד לראות את הורוביץ שר בממשלה שנלחמת נגד הניסיון לשפוט את ישראל בטריבונל האנטישמי בהאג. ויהיה זה צדק פואטי שמרצ תהיה חברה בממשלה שתבנה ביישובים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

* עם הזנב בין הרגליים – לצערי הרב, ממשלת האחדות בהרכבה הנוכחי לא תוכל להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, בוודאי מול ביידן כנשיא ארה"ב. איזו החמצה זו הייתה, כאשר לנתניהו היה רוב ברור בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות בתמיכת ארה"ב, והוא נבהל מהאיומים הפלשתינאים, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים.

* תהיה התנצלות? – תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית טענה חזור וטעון, מדי יום ביומו ומדי שעה בשעתה בשצף קצף במים העכורים של תעלות הביבים, שממשלת השינוי תכלול את הרשימה המשותפת או תשען עליה. האם נשמע התנצלות?

* מפגן של אגוצטנריות – ח"כ אלי אבידר התיימר לשאת את דגל הפוליטיקה הישרה והנקיה (אם כי קשה לחשוד בו שהוא בחר במפלגתו, ישראל ביתנו, כיוון שההיסטוריה שלה היא של פוליטיקה כזאת). והנה, במפגן מדהים של אגוצנטריות, הוא מבהיר שאינו מחויב לקואליציה ולסיעתו בהצבעות, בשל הסיבה הערכית שלא קיבל תפקיד שראוי לו, לתחושתו.

אגב, בעיניי באמת התיק שהוצע לו מגוחך. להיות שר שני במשרד האוצר… אגב, זה עוד פטנט שהמציא נתניהו, כאשר בהיותו שר האוצר נאבק על תפקיד שר למקורבו מאיר שטרית ואז הכניס אותו כשר במשרד האוצר. הבא אחריו היה גנץ, שמינה את מיכאל ביטון לשר שני במשרד הביטחון. ועכשיו ליברמן.

אילו אבידר טען שאינו רוצה בתפקיד מיותר ואם לא יקבל תפקיד משמעותי לא יצטרף לממשלה ויתרום למדינה ולקואליציה כח"כ מן השורה – הוא היה ראוי להערכה. אבל אמירה שהוא חופשי מתמיכה בקואליציה, כאשר מדובר בקואליציה של 61 ח"כים שתלויה בו, היא סחטנות אגוצטנרית ברוח הביביזם, שהוא התיימר להילחם בו.

כבר הספקתי לקרוא שארגון "חקירה עכשיו", אחד מארגוני הבלפוריאדה, תומך בו והפגין ליד הכנסת בזמן ההשבעה על כל מיני דברים שהארגון לא מרוצה ממנו. שמא הם מתקשים להיגמל מהבילוי השבועי?

* ראש ממשלה בשר ודם – סוף סוף יש לנו ראש ממשלה בשר ודם, לא אלוהים. ואף אחד לא מאמין שהוא אלוהים. אפשר לחזור לשפיות. איש אינו חושב שהוא מעל החוק, שהמדינה זה הוא, שהחוק זה הוא. וצריך לעמוד היטב על המשמר כדי להבטיח שהשתן לא יעלה לו לראש, שלא יתחיל לטפח סממני מגלומניה וביביזם, ושלא יתפתח סביבו פולחן אישיות.

ויש לחוקק בהקדם חוק הגבלת קדנציות.

* בשורה חברתית – ראש ממשלה דתי לאומי, לראשונה אחרי 73 שנים – זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. בנט פרץ תקרת זכוכית חשובה בפוליטיקה הישראלית ובישראליות בכללה.

חבל מאוד שטחו עיניהם של החמוצים בציונות הדתית מלראות את התמורה ההיסטורית הזאת, והם שבויים בתודעה הביביסטית.

* כשאמתח ביקורת – עכשיו כל אימת שאמתח ביקורת על בנט וממשלתו (וגם אם היא תהיה מצוינת בטוח שאמתח ביקורת), יסתערו עליי בתגובות כמו "אבל זאת הממשלה שלך", "זה מה שבישלת" וכו' וכו'. אבל מה לעשות? אני לא חסיד שוטה של אף אחד, גם לא של מנהיגים שאני בוחר בהם (ולא בחרתי בבנט). וכאשר יש לי ביקורת עליהם, אני משמיע אותה.

ואגב, זו הממשלה שלנו, של כולנו, של כל אזרחי ישראל.

* שינוי סטטוס – ביום שבו החלה כהונתו של בנט כראש הממשלה, חל שינוי בסטטוס של אהוד ברק.

הסטטוס שלו עד יום ראשון: 12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

הסטטוס שלו מיום ראשון: 13 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם.

* צעיר ממני – נפתלי בנט הוא בן 49, עדין בקידומת 4, אך אין הוא ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה. הצעיר מכולם היה נתניהו, שנבחר לראשונה לתפקיד, לפני 25 שנים, בגיל 46.

אבל בנט הוא ראש הממשלה הראשון שהוא צעיר ממני.

* טחנות השוויון – בעקבות הבחירות לכנסת השמינית (31.12.73) הכותרות דיברו על פריצת דרך במעמד האישה בישראל, כיוון שבכנסת החדשה כיהנו 9 נשים, מספר שיא עד אז (ולאחר מכן הייתה שוב נסיגה). והנה היום, 9 נשים מכהנות כשרות בממשלה. חלפו מאז 48 שנים. טחנות השוויון המגדרי טוחנות לאט, אך הכיוון הוא ברור.

מצד שני ראוי לזכור, שראש הממשלה שקמה בעקבות אותן בחירות הייתה אישה, גולדה מאיר, שהקימה את ממשלתה השלישית. מאז לא  נבחרה שוב אישה לראשות הממשלה, וגם היום אין אף מועמדת בעלת סיכוי לכהן בתפקיד זה בעתיד הנראה לעין. וכאשר הייתה מועמדת מעולה לתפקיד הנשיאה הראשונה בישראל, היא נחלה מפלה בבחירות בכנסת. 

* החוץ, הביטחון והאוצר – ליברמן הוא הפוליטיקאי השלישי בתולדות המדינה שכיהן כשר החוץ, הביטחון והאוצר.

קדמו לו פרס ונתניהו.

* מצעד הבהמות – התפרעות הכהניסטים ועוזריהם הסמוטריצ'ים בפתח ישיבת הכנסת להצגת הממשלה החדשה, ומהומת אספסוף חברי הכנסת הביביסטים והחרדים, מעידה כאלף עדים מדוע הגיעה השעה לחילופי שלטון.

מצעד המורחקים מן האולם, סמוטריץ' ובן גביר, ראוי לכותרת "מצעד הבהמות".

* אספסוף ליד שולחן הממשלה – נאום ההכתרה של בנט: אספסוף בכנסת. אספסוף ליד שולחן הממשלה היוצאת. כנופיית ביביסטים עלובים, צווחנים.

ההתפרעות הזאת היא תוצאת 12 שנות שלטונו של מסית ומדיח, אדם שמפעל חייו הוא פילוג ושיסוע וליבוי שנאה ומדנים בין חלקי העם.

המחשבה לאן עוד היינו מידרדרים אם נתניהו היה נשאר, חלילה, עוד קדנציה, מעוררת פלצות.

* רעול פנים – בפתח משפטו, ערך נתניהו את מופע האימים שבו הוא עמד בבית המשפט מוקף רעולי פנים והשתלח במדינת החוק והמשפט. בישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, ישב נתניהו רעול פנים ליד שולחן הממשלה אחרי שהסית את אספסוף שריו וח"כיו להתנקש בישיבת הכנסת בהתפרעות שלוחת רסן.

* אי אמון באופוזיציה – נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שמאבד את השלטון. כל האחרים, כולל נתניהו מודל 99', נהגו בממלכתיות וכיבדו את ההליך הדמוקרטי.

נתניהו הפך את ממשלתו ואת סיעתו לאספסוף פרוע, ומנסה לחבל בהליך הדמוקרטי והפרלמנטרי.

נתניהו מנהיג כנופיה מופקרת שמנסה להלך אימים על הכנסת ועל הממשלה ולהסית את העם נגד ממשלתו.

ראוי להביע אי אמון בראש האופוזיציה.

* אני ואפסי עוד – בנאומו האגוצנטרי, הבכייני, ה"שתו לי אכלו לי", הפאסיב-אגרסיב, הזהיר נתניהו מפני הממשלה "המסוכנת", שלא תדע לעמוד על האינטרסים של ישראל, שלא תוכל לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב, שלא תדע לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה.

אם הממשלה הזאת כל כך מסוכנת למדינת ישראל, למה נתניהו לא עשה את הצעד הקטן המתבקש להצלת "המדינה האהובה שלנו", כלשונו, ופינה את מקומו על מנת שהליכוד יוכל להקים ממשלת ימין רחבה ויציבה לארבע שענים מלאות?

כי מבחינתו של נתניהו, אילו קמה ממשלת ימין בראשות מנהיג אחר מהליכוד, גם היא לא הייתה יודעת לעמוד על האינטרסים של ישראל, לא הייתה יכולה לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב ולא הייתה יודעת לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה, ולכן גם ממשלה זו הייתה "מסוכנת".

כי בתפיסה הביביסטית, של "המדינה זה אני", "גוליבר בארץ הגמדים", "אני ואפסי עוד" – כולם, זולתו, ננסים, חגבים, אפסים. ממשלה מסוכנת שמעמידה בסימן שאלה את קיומה של מדינת ישראל = כל ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. וכיוון שאין מצב שאי פעם יהיה מנהיג שלא יהיה גמד, נתניהו דאג לאורך השנים לקפד ראשו של כל מי שקצת התבלט והצטיין, כדי שלא יהיו למישהו רעיונות לכך שיהיה אי פעם "היום שאחרי".

* נאום ראש האופוזיציה הממלכתי – כך נפתח נאומו של ראש האופוזיציה מנחם בגין, בדיון על הקמת ממשלת רבין הראשונה, ב-3 ביוני 1974: "אדוני היושב ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, הבוקר, בהתאם לנוהג הפרלמנטרי הנאה, אברך בשם האופוזיציה את חבר הכנסת רבין לנאום הבכורה שלו כמרכיב הממשלה וראשה. הערב נביע להם אי אמון".

אני רק מניח את זה כאן.

* אופוזיציה כהזדמנות – כל מפלגה פוליטית חותרת לשלטון, אך לעתים האופוזיציה היא מתנה. הליכוד יכול לראות בישיבתו באופוזיציה הזדמנות לשיקום המפלגה. כוונתי לשיקום ערכי ומוסרי. הליכוד יכול לחזור לערכיו הממלכתיים והליברליים ולהיות למפלגה הדוגלת במדינת חוק, סולדת משחיתות, מבינה שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא תנאי הכרחי לקיום דמוקרטיה, מבינה את החשיבות של שירות ציבורי חזק שמחויב לציבור ולא לועגת ל"פקידים" ומנסה להפכם למשרתי המנהיג, סולדת משיתוף פעולה עם הכהניזם, מעמידה בראשה הנהגה ראויה, נקיית כפיים, טהורת מידות. האופוזיציה עשויה לגמול את הליכוד מפולחן האישיות ששיתק אותו.

כדי להגיע לכך על הליכוד להחליף את נתניהו ולבחור מנהיג אחר.

* הערכה לאדלשטיין – בתכנית "פגוש את העיתונות" סיכמו כתבי חדשות 12 את הקדנציה של השרים שאותם הם מסקרים. את הציון הגבוה ביותר קיבל שר הבריאות יולי אדלשטיין – 85. גם בסקר שהוצג בתכנית זכה אדלשטיין לציון גבוה, שני רק לשר הביטחון. גם אני שותף להערכה הרבה אליו. תקופת משבר, כמו הקורונה, היא נייר לקמוס לבחינת תפקוד השר. כפי שהקורונה הבליטה עד כמה ליצמן, שעד אז היה יקיר התקשורת, הוא שר בריאות גרוע, מתחת לכל ביקורת, כך הוכיח את עצמו אדלשטיין כשר מצוין, שהיטיב לתמרן בין כל הגורמים בתבונה, גילה מנהיגות והצליח במשימתו.

אדלשטיין גם היה יו"ר כנסת מצוין, ממלכתי, הגן על כבוד הכנסת ומעמדה ולא היסס להתעמת גם עם ראש הממשלה כשניסה לרמוס את הכנסת. תמכתי בהתנגדותו להתערבות בג"ץ בהצבעה על החלפת היו"ר והערכתי את החלטתו להתפטר כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את ההחלטה, אך בשום אופן לא העלה על דעתו להפר אותה. התנהלותו של יריב לוין, הגרוע ביו"רי הכנסת מיום הקמתה, הבליטה את שיעור קומתו של אדלשטיין.

מיותר לציין שאדלשטיין לא היה שותף להתפרעות האספסופית של רבים מהח"כים והשרים של הליכוד בדיון על השבעת הממשלה החדשה. אני בטוח שהוא התבייש. הוא גם אחד היחידים שאזר אומץ ולא השתתף במופע האימים של נתניהו וחייליו בבית המשפט.

מבין מנהיגי הליכוד, הוא הראוי ביותר בעיניי להנהגה הלאומית. אבל להערכתי ולצערי סיכוייו קלושים.

* מעבר הכרחי – בשעה טובה ומוצלחת מדינת ישראל השתחררה משלטונו של נתניהו. אבל זה רק שלב א'. השלב הבא, החשוב יותר, הוא תהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית. זה יהיה תהליך חינוכי, תרבותי, ערכי ממושך, שצפוי להימשך שנים רבות. אבל חילופי השלטון היו מעבר הכרחי בדרך לכך.

אין די בהחלפת נתניהו הפרסונה, אלא יש לחזור לערכים של יושרה, של הגינות, של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, של הצנע לכת ולהיפרד מפולחן האישיות. וכל עוד המונים מאמינים בתאוריות הקונספירציה המטורללות על מדינת העומק שתופרת תיקים וכל הבבל"ת הזה, הדמוקרטיה הישראלית עדין נמצאת תחת איום.

* הפרויקטור לרמיסת הכנסת – יריב לוין היה יו"ר הכנסת הגרוע ביותר בתולדות המדינה. תפקיד היו"ר הוא תפקיד ממלכתי. יו"ר הכנסת צריך לייצג את הכנסת כולה, לעמוד על כבודה וריבונותה, לנהוג ללא משוא פנים בניהול הבית.

יש דיסוננס בין העובדה שמדובר בנציג מפלגה פוליטית שמבצע תפקיד פוליטי לבין הציפיה הממלכתית. כל יושבי ראש הכנסת משפרינצק ועד אדלשטיין (איני סופר את גנץ שכיהן בתפקיד שבועות ספורים) השכילו לתמרן בין השניים, כל אחד בדרכו. יריב לוין, לעומת זאת, לא הסתיר כלל שהוא שליחו האישי של נתניהו. הוא היה שליחו והפרויקטור שלו להחלשת הרשות המחוקקת ודריסתה ורמיסתה תחת רגלי נתניהו. לוין ניצל לרעה את סמכויותיו כדי לתמרן את תמרוניו של נתניהו והשתמש בדוכן היו"ר להשתלחויות גסות ופרועות בבית המשפט העליון.

ברוך שפטרנו!

אבל אני חייב לציין שבישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, הוא הפתיע לטובה, נהג בממלכתיות יחסית וניסה לשמור על כבוד הכנסת, אם כי לא בתקיפות מספקת. חבל שהוא לא נהג כך בתקופת כהונתו.

בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה (מצד שני, אחרי השתוללות הח"כים מהליכוד וגרורותיו בעת נאומו של בנט, אולי באמת צריך שוטר בתפקיד).

* אינם משתתפים – התנהלות האופוזיציה בהצבעה על תפקיד יו"ר הכנסת הייתה מוזרה. מדוע הליכוד לא הציג מועמד חלופי, כפי שנוהגת אופוזיציה אמתית? מדוע האופוזיציה לא הצביע נגד מיקי לוי, כצפוי? ומדוע אפילו לא נמנעו אלא לא השתתפו? ובכלל, לא ידעתי שיש דבר כזה "לא משתתף". אני יודע שיש אפשרות להימנע או לא להיות  נוכח. זה בכלל קיים בתקנון הכנסת? מעניין.

* ברוך שפטרנו – הדבר שמשמח לא פחות מכך שנתניהו כבר אינו ראש ממשלה, הוא שאוחנה כבר לא שר.

* בינו לבין עצמו – האם כשנתניהו לבדו, בינו לבין עצמו, כשהוא מביט במראה, הוא מודה שהשגיאה החמורה ביותר בקריירה שלו הייתה עקיצת גנץ, אי העברת התקציב וגניבת הרוטציה? היה לו פרטנר החלומות, שהוא לא יכול היה לדמיין לויאליות כשלו לא מצד בכיר כלשהו בליכוד ולא מצד בעל ברית פוליטי כלשהו – והוא הכיש אותו. הם יכלו לנהל יחד, בשיתוף פעולה, את ממשלת האחדות האמתית, ממשלת הפיוס הלאומי. והוא היה מסיים בכבוד את הקדנציה שלו בנובמבר באקט הדמוקרטי של קיום ההסכם והעברת השלטון לגנץ.

לא, איני מצפה שיודה בכך בפומבי. הרי הוא ביבי. אבל בינו לבינו, הוא מודה בכך?

* פרי הבאושים – לפני ימים אחדים, לכבוד יציאת בלפור, הענקתי חנינה לכל החסומים (האנשים שחסמתי בפייסבוק). למחרת ההשבעה, לראשונה מאז החנינה, חסמתי ביביסט שכינה אותי, או יותר נכון "אתכם", כל מי שלא סוגד לנתניהו ולא שרויים באבל – "נאצים". עוד ביביסט שכינה אותי "יא-גרמני". ועוד ביביסט שכינה אותי "היטלר". הייתה זו הסתערות מאורגנת של כנופיית ביביסטים מוסתים. זה פרי הבאושים של 12 שנות המסית והמדיח הסדרתי. עד כאן!

* דברי בלע – אחינועם ניני כינתה את נתניהו "המן". אלה דברי בלע דוחים. היא מזכירה את הרב עובדיה שכינה את יוסי שריד "המן".

מן הראוי שחילופי השלטון יביאו לשינוי בתרבות השנאה. והאחריות לכך אינה רק בצד אחד של המפה.

לזכותה של ניני ייאמר שהיא התנצלה על דבריה. על ההתנצלות למדתי מפשקוויל של רוגל אלפר שגינה אותה על ההתנצלות.

* זוהי סאטירה – התכנית "ארץ נהדרת" היכתה ללא רחם בממשלה החדשה והציגה אותה באופן נלעג. אפשר לחלוק על המסרים, על החיקויים, על הדימויים הקריקטוריים של השרים, אבל זוהי סאטירה, תפקידה לעקוץ את השלטון, לבקר אותו ולאו דווקא בעדינות.

לעומת זאת, דווקא המערכון על התבצרות משפחת נתניהו בבלפור היה סר טעם לטעמי – יידוי אבן אחרי הנופל. דמותו של נתניהו ב"ארץ נהדרת", כפי שיוצגה לאורך השנים בידי מריאנו, היא מדויקת. אמנם לא חיקוי מוצלח של הדיבור (אף חקיין לא הגיע לקרסוליו של טוביה צפיר שממש היטיב לדייק בחיקויים), אבל ייצוג מדויק של הדמות. אך הפעם זה היה מכוער.

* הנאום או ההשבעה – תמונה ב"הארץ" של יאיר לפיד על דוכן הנואמים בדיון על השבעת הממשלה החדשה. והכיתוב למטה: "לפיד בנאומו הקצר במליאה, אתמול". אבל מי שמתבונן בתמונה ביתר תשומת לב, יבחין שלא היה זה נאומו במליאה, אלא ההשבעה שלו. לידו, על כס היו"ר, יושב מיקי לוי. בעת נאומו היו"ר היה עדין יריב לוין. בהשבעתו – מיקי לוי.

* מבחן המנהיגות הראשון – התחדש טרור ההצתות.

במרץ 2018 החל טרור ההצתות, שנועד לבדיקת גבולות אחרי 3.5 שנות שקט מאז "צוק איתן".

מדיניות ההכלה וההבלגה של נתניהו הביאה לשחיקת ההרתעה, לסבבים ובסופו של דבר למתקפת הרקטות שפתחה את מבצע "שומר החומות".

חידוש טרור ההצתות נועד לבדוק את הממשלה החדשה.

בנט תקף את מדיניות ההבלגה, והתנגד לה גם בהיותו שר הביטחון.

כעת האחריות עליו. מבחן המנהיגות שלו מוקדם מדי, יומיים אחרי כניסתו לתפקיד, אך זה לא בשליטתנו.

העיקרון צריך להיות שכל הפרת ריבונות תענה בתגובה קשה. דין הצתות כדין מטח רקטות.

* אסור לבטל – [נכתב יומיים לפני קיום ריקוד הדגלים] ריקוד הדגלים ביום ירושלים הוא מסורת יפה שהחלה בישיבת מרכז הרב ביוזמת הרב צבי יהודה הכהן קוק כבר ביום ירושלים תשכ"ח, שנה לאחר שחרור העיר ואיחודה. "ריקודגלים" הפך למפגן שנתי של הציונות הדתית. למרבה הצער, בשנים האחרונות התעלקו על המצעד הכהניסטים, שהפכו אותו למפגן גזעני חוליגני מבחיל, בעיקר במעבר ברובע המוסלמי.

השנה, בשל המתיחות הרבה באותה תקופה, קיבל ראש הממשלה לשעבר, נתניהו, החלטה נכונה, להטות את מסלול המצעד, כך שלא יעבור ברובע המוסלמי ובשער שכם. ואכן, כך היה. במהלך המצעד החלה מתקפת הרקטות של חמאס.

היוזמה לקיים שוב, מחוץ ליום ירושלים, את המצעד היא יוזמה מיותרת. לשם מה צריך עכשיו לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות? היוזמה יצרה סיטואציה של "אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי". יאושר המסלול – הדבר עלול להצית אש מיותרת. יבוטל המצעד – הדבר יתפרש ככניעה לאיומי חמאס ופת"ח.

במצב שנוצר אסור לבטל. עם זאת, אין לאפשר צעדה ברובע המוסלמי. ויש לפקח על התנהגות המפגינים, כדי שאם יתחילו נביחות "מוות לערבים", "מוחמד מת" וכו', המשטרה תגלה אפס סובלנות ותעצור מיד את הנובחים.

ולמרות שלדעתי מלכתחילה היוזמה הזאת מיותרת ומזיקה, יש להבהיר שאם תהיה כתוצאה מכך תוקפנות נגד ישראל – האשמים הבלעדיים בה יהיו אויבינו. אין להם שום זכות וטו על ההחלטות שלנו אם לאשר או לא מפגן זה או אחר בישראל. יתר על כן, חובה לאשר את המצעד (במסלול נורמלי), כי צעד שיתפרש בידי האויב כחולשה, יזמין תוקפנות, כרגיל.

* דגל ישראל בידיו של בן גביר – נזם זהב באף חזיר.

* חרפה – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. פרס סוקולוב נחשב לפרס היוקרתי ביותר לתחום העיתונות, זולת פרס ישראל. מעניקה אותו עיריית תל-אביב. איזו חרפה ובושה, להעניק לתועמלן פרס על עיתונות טובה, וגרוע יותר, להעניק אותו לתועמלן של האויב. כאילו בבריטניה היה מוענק פרס אורוול הבריטי היוקרתי לעיתונות ללורד האו-האו.

אם התועמלן הזה ראוי לפרס על עיתונות, בקצב הזה עוד עלול פרס נובל לשלום להינתן לרב המרצחים. אופס.

* חילול זכרו של סוקולוב – כאשר אמי ומשפחתה עלו לישראל ב-1949, אחרי ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה בו שהו לאחר השואה, הם ישבו תקופה קצרה במחנה העולים "שער עליה" ומשם עברו לאזור, שקמה על חורבות כפר הפורעים הרצחני יעזור, והתיישבה בבית ערבי נטוש. לרחוב שבו הם חיו, ניתן השם רחוב סוקולוב.

היה זה אך טבעי לקרוא רחוב ביישוב ציוני מתחדש במדינה היהודית שזה עתה קמה, על שמו של אחד ממניחי יסודותיה של מדינת ישראל, המנהיג הציוני הדגול נחום סוקולוב. סוקולוב (1859-1936) היה יד ימינו של הרצל, ממנהיגי התנועה הציוני מיום הקמתה, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא כבוד של הסוכנות היהודית. הוא היה ממחיי השפה העברית ומהקנאים לה.

סוקולוב היה סופר, מתרגם, משורר ובראש ובראשונה עיתונאי ועורך. הוא נחשב לאבי העיתונות העברית; אבי העיתונות היהודית המודרנית ומעצב דרכה.

סוקולוב תרגם לעברית את ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד". הפירוש המילולי של אלטנוילנד הוא ארץ ישנה חדשה. השם שנתן סוקולוב לגרסה העברית של הספר היה "תל אביב". האביב מסמל את אביב האומה היהודית המתחדשת במולדתה, ברוח "אביב העמים" של המאה ה-19. התל הוא סמל לעבר היהודי של המולדת.

את צירוף המילים תל אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל אביב לא הייתה רק מקום בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב". בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל אביב של הגולה, בתל אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל. כמו הרצל, סוקולוב ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד".

בכ' בניסן תרס"ט 11.4.1909 עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית הראשונה בארץ ישראל. כעבור שנה, ניתן לשכונה השם תל אביב. בחירת השם תל אביב הייתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל.

ב-1956 ייסדה עיריית תל-אביב את פרס סוקולוב לעיתונות, המנציח את שמו של המנהיג והעיתונאי הציוני הדגול נחום סוקולוב. הענקת הפרס המנציח את המנהיג הציוני סוקולוב לתועמלן האנטי ציוני והאנטי ישראלי גדעון לוי, שרואה בציונות אם כל חטאת, שרואה בהצהרת בלפור עוול נוראי, שרואה במדינת ישראל "מדינת רשע" ותומך באויביה ובטרור נגד אזרחיה, היא חילול זכרו של נחום סוקולוב.

אילו הושחת קברו של סוקולוב בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, היינו מזדעזעים כולנו. הענקת פרס סוקולוב לגדעון לוי, היא חילול הרבה יותר בוטה של זכר המנהיג הציוני הדגול.

* כתם על העיר תל-אביב – לאחר שיחוקק במהרה בימינו חוק הגבלת קדנציות לראש הממשלה, יש לחוקק חוק הגבלת קדנציות לראשי ערים. גם לראש עיר שיושב יותר מדי שנים על כיסאו יש תחושה יהירה וזחיחה של "העיר זה אני". וחולדאי, שללא ספק עשה הרבה דברים טובים למען ת"א יפו, בטוח שעמדותיו הפוליטיות מבטאות את הציבור התל-אביבי. הענקת פרס סוקולוב לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, היא לא רק הזניית המושג עיתונות, לא רק הזניית הפרס, לא רק חילול זכרו של חיים סוקולוב, אלא היא מביישת גם את תושבי ת"א. יש לזכור שרק לפני שבועות אחדים, תושבי תל-אביב עמדו תחת מתקפת רקטות טרוריסטית, פשע חמור נגד האנושות, וגדעון לוי תמך בתוקפנות והתגולל בישראל על כך שהיא מעזה להגיב ולהגן על אזרחיה. הענקת הפרס לגדעון לוי היא כתם בתולדות העיר תל-אביב.

* הציפיה מהמנהיג – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אנו קוראים על העונש שאלוהים העניש את משה – הוא לא יוכל להיכנס לארץ ישראל. מה היה חטאו? רוב המפרשים טוענים שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, והוא הכה בו. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע. ומדוע אהרון נענש? הרי הוא לא הכה בסלע.

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם. כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן.

לא זה המצב בישראל בימינו. ויתרנו כליל על ציפיה ממנהיגינו להתנהגות מוסרית, לאמירת אמת, לדוגמה אישית ולהצנע לכת, כתנאי סף למנהיגותם. הסף שאנו מציבים היום הוא הפלילי. כל עוד מנהיג לא הורשע (הרשעה חלוטה) בעבירה פלילית, הוא כשר. ואם הורשע, איננו רואים בעצם ההרשעה קלון, אלא ממתינים להכרעת בית המשפט האם היה קלון בהרשעה.

כאשר דרעי הורשע ונדון למאסר, מעריציו הפגינו ושבתו בתמיכה בו. כאשר רמון הורשע בעבירת מין אך משום מה לא הוטל בו קלון, אולמרט שידרג אותו למשנה לראש הממשלה. כאשר אולמרט הורשע בעבירה פלילית, הכותרות היו שהוא זוכה מהאשמות האחרות. כאילו הנורמה היא ראש ממשלה עבריין והחדשות המעניינות הן שהוא זוכה מחמת הספק על האשמות אחרות. אחרי שהנשיא, האנס הסדרתי קצב הורשע, היו שקראו להעניק לו חנינה בשל היותו נשיא, כי הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש חמור דיו, במקום לראות באיגרא רמא מעמד מחייב, שממי שהגיע אליו נדרש יותר מאשר מאזרח מן השורה. ואת החקירות והמשפט של נתניהו מלווה תעשיית הסתה והמצאת קונספירציות נגד מערכות החוק, המשפט והאכיפה בישראל.

עונשו של משה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעביר מסר הפוך לגמרי. העובדה שאדם נושא תפקיד מנהיגותי רם, אינה מעניקה לו פריבילגיה והקלות כלשהן. ההיפך הוא הנכון, היא תובעת ממנו יותר, היא דורשת ממנו דוגמה אישית, וככל שהוא גדול יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר, עד שהוא נענש בחומרה רבה כל כך, על מעשה שבעבור אחד האדם הוא עניין של מה בכך.

זה המסר לימינו, שלמרבה הצער, לא ממש חלחל אלינו.

* פוסט קורונה – האם עכשיו, עם הסרת המסכות גם בחללים סגורים, אפשר כבר לחזור למצב שבו חיובי זה טוב ושלילי זה רע?

* שטות לנד – ב"ארץ נהדרת" יש פינה שבה מציגים שמות של אנשים שמתאימים לעיסוקים שלהם.

ואיך קוראים לעורכת "לאישה"? שטוטלנד.

          * ביד הלשון

הפור נפל – לפני שבועות אחדים הקדשתי את הפינה לביטוי "חצה את הרוביקון", שנכתב על בנט כאשר החליט להקים את ממשלת השינוי. הסברתי שמשמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. סיפרתי שמקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

צירוף מילים נוסף הקשור לאותו אירוע הוא "הפור נפל", הביטוי שאמר יוליוס קיסר כשהחליט לחצות את הרוביקון. ונכון לומר אותו היום, כאשר קמה ממשלת השינוי בראשות בנט.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: צרות טובות

צרות טובות / השלושרים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 14.6.21

מדי שנה מתקיים באוניברסיטת בר-אילן הכנס האקדמי החשוב ביותר בנושא הזמר העברי: "מי אני? שיר ישראלי!". בשנה שעברה, בשל הקורונה, הכנס לא התקיים והשנה הוא שב ומתכנס.

אני משתדל בכל שנה להגיע לכנס ואף הרציתי בו פעמים אחדות. הכנס של 2021 מתקיים היום, אך לא הצלחתי להתארגן ולהשתתף בו.

בסופו של כל כנס, מוקדש ערב מיוחד לכבודו של יוצר מסוים, ומוענק לו עיטור הוקרה מטעם הכנס. השנה העיטור מוענק לפזמונאית שמרית אור. כיוון שלא נכחתי היום באירוע, לפחות אקדיש לה את הפינה.

שמרית אור היא בתו של המשורר והפזמונאי יעקב אורלנד, חתן פרס ישראל לזמר עברי.

שמרית אור היא יוצרת בולטת מאוד ובעלת זכויות רבות בזמר הישראלי, ולא בכדי עוד לפני העיטור שקיבלה היום היא גם כלת פרס אקו"ם על מפעל חיים ופרס כינור דוד.

שירה הידוע ביותר ופסגת הקריירה שלה היה "הללויה", שזיכה את ישראל במקום הראשון באירוויזיון.

תחילת דרכה הייתה דווקא כשחקנית. היא השתתפה בהצגות ובהן "עוץ לי גוץ לי" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בהרכבים המקוריים שלהם.  

היא למדה משחק בביה"ס לתיאטרון בית צבי. שלום חנוך היה בן כיתתה, ושם נרקם שיתוף הפעולה ביניהם, שאחד מפירותיו הוא השיר שנאזין לו היום. הם גם כתבו יחד את השיר "סתיו" של חדווה ודוד.

לאחר שנים ספורות על הבמות היא פרשה מעולם התיאטרון והתמקדה בכתיבה – כפזמונאית ומתרגמת. היא שיתפה פעולה עם טובי המלחינים, ובהם מתי כספי שהלחין משיריה ובהם "שיר היונה" ו"עוד תראי את הדרך", בועז שרעבי שהלחין ושר את "אצלי הכל בסדר" ו"תני לי יד". שירים שלה הפכו ללהיטים גדולים שכבשו את צמרת מצעדי הפזמונים ומצעדי הפזמונים השנתיים כמו "כל חיי" של אבי טולדנו ו"גלגל ענק" של גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש". מלבד "הללויה" ו"גלגל ענק" אור כתבה לגלי עטרי גם את "נסיך החלומות" המוכר כ"ולנטינו" ו"יש לך שמש". אחרי שגלי עטרי נפרדה מלהקת "חלב ודבש" ולאה לופטין החליפה אותה, המשיכה שמרית אור לכתוב להם, וכתיבתה הניבה להיטים כמו "אולי עוד קיץ" ו"יחד". להיטים נוספים שלה הם "אל הדרך" של אילנית, "חלקת אלוהים הקטנה" של יגאל בשן, תרגומים כמו "אני חוזר הביתה", שירי ילדים כמו "אמת או חובה" ו"איזידור" ועוד ועוד.

אנחנו נאזין היום ל"שלושרים" בשירם של שמרית אור ושלום חנוך "צרות טובות". "השלושרים" היא שלישיה שפעלה בשנים 1969-1967 ביוזמתו של בני אמדורסקי הוותיק שצירף אליו את שני בוגרי להקת הנח"ל וקיבוץ משמרות הצעירים שלום חנוך וחנן יובל. בשיר הזה, חנן יובל היה הסולן.

שלום חנוך נתן את המנגינה לידידתו שמרית אור והיא כתבה את המילים. בשם השיר יש משחק מילים. למילה צָרָה שני פירושים. האחד הוא דבר רע, מצוקה. השני הוא כינוי לאישה במערכת יחסים פוליגמית ביחס לרעותה. כלומר אשתו האחת של הגבר היא צרתה של אשתו האחרת. המילה נובעת כנראה מכך שהנשים הללו מתחרות ביניהן על אהבת הבעל וקרבתו, ולכן כל אחת מהווה צרה לרעותה. אני נותן לכך פירוש נוסף – צרה במובן של אויבת, כי בלשון התנ"ך צר פירושו אויב. השיר אכן עוסק בשתי אחיות תאומות, שכל אחת מהן היא אהובה של המספר, אך הן אינן יודעות זו על זו.

אפשר לפרש את כותרת השיר "צרות טובות" כביטוי הסלנג לבעיות הנובעות משפע, כמו שפע כסף וכו'; אמירה שאלה אולי צרות אך הן צרות טובות. ואפשר לפרש זאת כשתי הצרות, שתי האהובות במקביל, שכל אחת מהן טובה למספר. מצד שני, אם הן אינן יודעות זו על זו וזו על זו, משמעות המושג צרה מתעמעמת.

שמרית אור כתבה את השיר על פי הזמנה לגבר, והיא כתבה אותו בלשון זכר וכסיפור של גבר על שתי אהובותיו. שתיהן עלמות יפות והן תאומות. הן כל כך דומות העלמות, אולי הן אפילו תאומות זהות. והן אינן יודעות אישה על רעותה. עם כל אחת מהן הוא מבלה במקום אחר ובשעה אחרת של היממה. את האחת לקח להרים לראות בזרוח החמה ואת השניה ליערים לראות בשקיעתה. והוא אוהב את שתיהן, "זו שלי הייתה וזו שלי".

אבל זה לא יכול להימשך כך לעד, והמלאכים מדרבנים אותו לבחור כבר. והשיר מסתיים ללא פתרון – מה אעשה? במי מהן אבחר?

שלום חנוך הקליט את השיר מחדש במופע ובתקליט "יציאה", גם חנן יובל הקליט אותו בנפרד, חנן יובל שר אותו גם עם "החברים של בני", הלהקה המנציחה את בני אמדורסקי ויש ביצוע יפה של גידי גוב ושייקה לוי מתוך "שירים מלילה גוב". אחרי לבטים בחרתי להשמיע את המקור – השלושרים.

בעירי היו שתי עלמות

שתי עלמות יפות ותאומות.

הן היו תמיד כל כך דומות,

כל כך דומות היו העלמות.

ואהבתי את שתיהן, אלי,

זאת שלי הייתה וזאת שלי,

ככה באו לי צרות טובות

שתים הן ולא יודעות

זאת על זו, וזו על זאת.

האחת נשאתי להרים

כדי לראות בזרוח החמה

ואת השניה ליערים

לראות כיצד השמש נעלמה.

ואהבתי את שתיהן, אלי…

איך שהימים חולפים מהר

ואיך הליל הולך ומתקצר,

והמלאכים רומזים לי כבר –

מה אעשה, במי מהן אבחר?

כי אהבתי את שתיהן, אלי…

צרור הערות 13.6.21

* מעשיך יקרבוך – אילו הייתי ח"כ שצריך להצביע בעד או נגד הממשלה החדשה, או הייתי חבר במוסד מפלגתי שצריך להכריע בנושא, או שהדבר היה מגיע להכרעת העם, הייתי חייב לגבש עמדה חד-משמעית ולהצביע על פיה.

כיוון שאיני מחויב בכך, ולמרות שבאופיי איני נוטה לשבת על הגדר, אני מרשה לעצמי להישאר במרחב הספק. אני מקבל את הממשלה החדשה ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סיום תפקידו של נתניהו, המושחת והמשחית, שתרבות השקר והמרמה שלו מחלחלת לכל תא בגוף האומה, איש הפרת ההסכמים הכרוני, המסית והמדיח ומפיץ השנאה והמנסה להחריב את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, מי שפעל בכל כוחו באובססיה חסרת מעצורים להחדרת התועבה הכהניסטית לכנסת ומפעיל פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי. אין ספק שיום יציאת בלפור יהיה יום חג לדמוקרטיה הישראלית.

אני גם שמח שסוכל ניסיונו של נתניהו לגרור אותנו לסיבוב חמישי ולהמשך שיתוק המדינה, רק בשל האובססיה שלו לשלטון בכל מחיר.

מצד שני, לא לנער הזה התפללתי, בלשון המעטה. קשה לי מאוד לתמוך בממשלה התלויה ברע"ם, שהינה חלק מן האחים המוסלמים, שמסרבת לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ושלא הצליחה להוציא אמירה אחת של גינוי לחמאס שתקף את ישראל ברקטות ולהזדהות עם הפעולה של ישראל להגנת אזרחיה היהודים והערבים במבצע "שומר החומות". נכון, אני יודע שהכשרת רע"ם היא הבייבי של נתניהו, שניסה לשחד אותה, במה שלפיד ובנט לא העלו על דעתם לאפשר להם, כמו ביטול חוק קמיניץ. אך גם ההסדרים המעורפלים עם רע"ם בנושא חוק קמיניץ מנוגדים לאינטרס הלאומי העליון, אחרי שראינו מה קרה בפרעות בזמן "שומר החומות" – להחזיר את ריבונות ישראל לגליל ולנגב אחרי 12 שנות מחדל ואובדן ריבונות, כולל מלחמה בבניה הבלתי חוקית. אני ער לכיוון החיובי אליו צועדת רע"ם בהשוואה לרשימה המשותפת ממנה פרשה, אך בעיניי עליה לעשות עוד כברת דרך ארוכה כדי שתהיה כשירה לשותפות קואליציונית.

אני גם מתקשה לתמוך במינויו של ליברמן לשר האוצר. לא זו הדרך לרפורמת הדה-ביביזציה, שצריכה להיות מהפכה של טוהר מידות וניקיון כפיים. אני גם זוכר את ליברמן הדמגוג שהבעיר את המדינה בפרשת אלאור אזריה, והפך פרשה פלילית של חייל שסרח לפרשה פוליטית והוביל עמדה פופוליסטית דמגוגית של הפיכת צה"ל לכנופיה.

איני רואה כל הצדקה בממשלה מנופחת כל כך, עם ריבוי שרים וסגני שרים (תפקיד מיותר לגמרי), למרות שמדובר בצמצום משמעותי לעומת ממשלות נתניהו. ואיני רואה כל הצדקה לקיומו של מנגנון החליפין המטופש. לעומת זאת אני תומך בהרחבת החוק הנורווגי, ואני הייתי קובע אותו כחוק חובה, שמחייב את כל השרים להתפטר מהכנסת, כדי לחזק את הפרדת הרשויות, לחזק את הכנסת ולאפשר לשרים להתמקד בענייני משרדיהם.

ויש לי ביקורת נוספת על הממשלה החדשה, מעבר למה שציינתי כאן. עם זאת, ההתנהגות הברוטלית והביריונית של נתניהו, שניסה באמצעות המיליציות החוליגניות ששיגר לרחוב, במטרה לסכל את הקמתה של ממשלה בישראל באמצעות טרור אישי נגד חברי כנסת בניסיון לגרום להם לערוק, בהחלט מעודדת אותי לתמוך בממשלה שתשים קץ לשלטון המסואב, הרקוב והמושחת של נתניהו.

אני גם יודע שהסיפור על "ממשלת שמאל" הוא שקר וכזב; עוד שקר מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

יש לי הרבה חששות מהממשלה החדשה, אבל התקווה שלי, היא שחששותיי מהממשלה יתבדו.

אני מאחל לממשלה החדשה ולעומד בראשה, נפתלי בנט, הצלחה, למען עתידה של מדינת ישראל. וגישתי לממשלה ולראש הממשלה המיועד, כאזרח חופשי במדינה דמוקרטית, תהיה של "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". אברך על כל צעד חיובי שלו ואבקר כל צעד שלילי שלו.

* תעודד עליה – לפני ימים אחדים פרסם עמית סגל רשומה ב-12N- על פיה סוכם עם רע"ם שבקווי היסוד של הממשלה החדשה לא תוזכר מדינה יהודית דמוקרטית, לא תוזכר העליה ולא הקשר עם התפוצות. כצפוי, הביביסטים קפצו על הידיעה כמוצאי שלל רב והפיצו אותה במהירות בכל תעלות הביבים.

ברגע שקראתי את הדברים, היה לי ברור שהם מופרכים. ליתר ביטחון ביררתי את הדברים עם סער ויועז הנדל שהכחישו אותם מכל וכל. כשכתבתי על כך, נתקלתי בתגובות של לעג מצד הביביסטים.

ומה האמת? ניתי את קווי היסוד ונחזי. "הממשלה תפעל לאיחוי השסעים בין רכיביה השונים של החברה הישראלית ולחיזוק יסודותיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית… הממשלה תממש את מחויבותה לחזק את אחדות העם היהודי, תעודד עליה ותגביר את ההבנה ההדדית בין מדינת ישראל ליהדות העולם". הממשלה גם התחייבה להעלות בתוך שלוש שנים את שארית יהדות אתיופיה.

רע"ם אמנם לא חתמה על קווי היסוד, וזה חמור ומביש, אבל קווי היסוד הללו מחייבים גם אותה. והיא תצביע בכנסת בעד הממשלה שאלה קווי היסוד שלה.

עמית סגל הוא אחד העיתונאים הרציניים בארץ. הספין הזה הוא נפילה מקצועית וכשל אתי. אני מקווה שהוא ימצא את הדרך להודות בטעותו או בכך שמישהו הצליח להוליך אותו שולל ולהפוך אותו כלי שרת של התעמולה הביביסטית.

* מנגנון אי-אמון – מנגנון "ממשלת החליפין" נוסד בהקמת ממשלת האחדות בין הליכוד לכחול לבן, מתוך נקודת מוצא שכאשר חותמים על הסכם עם נוכל, ההנחה היא שהוא מרמה, יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. כזכור, גם זה לא עבד. הנוכל החדיר להסכם מוקש; לא נאמר שם בפירוש שאם לא עובר תקציב, ראשות הממשלה עוברת אוטומטית לראש הממשלה החליפי. גם עורכי הדין הממולחים מטעם גנץ לא היו עד כדי כך יצירתיים ובעלי דמיון, כדי שיעלו על דעתם שהנוכל יבצע פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדותיה, ולא יעביר תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה.

ממשלת האחדות החדשה נעשית בין שני מנהיגים שיש ביניהם אמון, ושניהם בני אדם נורמטיביים. אולי הם לא אנשי מופת ולא התגלמות היושרה, אבל הם בני אדם נורמטיביים. וכאשר בני אדם נורמטיביים חותמים על הסכם, המנגנון שנדרש מהם הוא לחיצת יד. כך היה בין שמיר ופרס. ובין השניים היה הרבה פחות אמון מאשר בין לפיד ובנט, המרחק האידיאולוגי ביניהם היה הרבה יותר גדול מאשר בין לפיד ובנט (ראוי לזכור, שבניגוד לדפי המסרים של תעשיית השקרים לפיד קרוב בעמדותיו לבנט ולסער הרבה יותר מאשר למפלגת העבודה ומרצ) ופרס לא היה פוליטיקאי אמין במיוחד, בלשון המעטה, אבל לא עד כדי כך כמו נתניהו. ברגע שנחתם הסכם, שמיר ופרס לחצו ידיים וההסכם קוים. הרוטציה התבצעה במועדה (להבדיל מממשלת האחדות הלא רוטציונית שאותה פרס הפיל בתרגיל המסריח, הזכור לשמצה).

אין שום הצדקה לכך שממשלת השינוי העתיקה את מנגנון החליפין. לא זו בלבד שהיא העתיקה אותו, היא אף סתמה את הפרצות שנתניהו החדיר להסכם הקודם ואף הוסיפה עליו חישוקים נוספים.

חבל. אין לכך הצדקה. מצופה מממשלת השינוי להעביר מיומה הראשון את מסר השינוי. ובראש ובראשונה להוכיח לציבור שפוליטיקאים אינם בהכרח נוכלים ורמאים, ויכולים להתקיים יחסי אמון בפוליטיקה, ושגם בפוליטיקה הסכם נחתם כדי לקיים אותו. מן הראוי היה שהצעד הראשון של הממשלה החדשה יהיה ביטול מנגנון החליפין כמסר לציבור של חזרה לנורמליות.

* האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון – מינויו של גדעון סער לשר המשפטים, הוא בשורה משמחת מאוד למדינת החוק הישראלית. אני בטוח שהוא יהיה שר משפטים מצוין.

אם להשוות אותו לשני קודמיו, אוחנה וניסנקורן, הראשון בא להרוס, השני בא להגן וסער בה לתקן.

אמיר אוחנה היה נער השליחויות של נתניהו שהושתל במשרד המשפטים כסוס טרויאני וכפרויקטור להרס המערכת, כמסע נקמה של ראש הממשלה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים וכניסיון לחלצו מאימת הדין. אוחנה נכנס למשרד המשפטים חדור אמביציה להרוס. הוא, שר המשפטים, המציא והפיץ בציבור תאוריות קונספירציה מטורללות על המשרד שבראשו הוא עמד, כמו אגדת ה"פרקליטות בתוך פרקליטות", סכסך, השפיל, פגע, חיבל, זרע מדנים ויצר אווירת טרור וחשדנות במשרד ובמערכת המשפטית.

ניסנקורן הנהיג מדיניות בונקר. בהבינו שהוא שר בממשלה שהעומד בראשה עוין את מדינת החוק ומערכת המשפט וחפץ להורסה, הוא הבין שתפקידו הוא לעמוד בשער ולהגן על המערכת. לכן, הוא התנגד עקרונית לכל שינוי והתייחס לכל תמורה כאל חורבן הבית. במציאות של ממשלת נתניהו, הוא עשה את הדבר הנכון. התנהלותו מעוגנת במסורת היהודית, במושג "ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא". כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה, "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור. כך נהג ניסנקורן. התייחס לשאלות של שרוך נעל כאל ייהרג ובל יעבור. כל עוד נתניהו היה ראש הממשלה, אכן מדינת החוק עמדה תחת סכנת שמד ונכון היה לנהוג כך. אבל במצב נורמלי, השמרנות הזאת היא בלתי נסבלת, כי גוף שאינו משתנה – עלול להתנוון.

כעת, גדעון סער, שר המשפטים הנכנס, הוא האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. הוא רפורמטור שבא לתקן את המערכת, מתוך כבוד אמתי וכן למדינת החוק ולמערכת המשפט, שעל אף פגמיה היא מפוארת. הוא יגן עליה מפני עלילות כזב שפלות וקונספירציות שקריות, כאילו זו כנופיית פשע מושחתת, מופעלת בידי קרנות אנטישמיות כדי לתפור תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר. אך הוא יתקן את פגמיה של המערכת.

הרפורמה הראשונה שהוא מוביל תהיה פיצול תפקידי היועמ"ש וראש התביעה הכללית. הוא לא הראשון שמציע זאת, קדמו לו יעקב נאמן, דניאל פרידמן ואיילת שקד אך גם אנשים מתוך מערכת המשפט כמו עדנה ארבל ורז נזרי. אך הממסד המשפטי ברובו, ובעיקר היועמ"שים לשעבר שחלקם הגיעו למעמד שיפוטי בכיר כנשיאי בית המשפט העליון (שמגר וברק) ושופטי בית המשפט העליון (זמיר, רובינשטיין ומזוז) עמדו על הרגליים האחוריות והתנגדו לכך בתוקף, בטענה שהפיצול יחליש את היועמ"ש ובכך יפגע בשלטון החוק.

אני כופר בכך ותומך כבר שנים רבות בפיצול. הפרסונות התומכות והמתנגדות יצרו בדרך כלל חלוקה של ימין התומך בפיצול ושמאל המתנגד לו, ומשום מה שוחרי שחיתות ותומכי מושחתים מימין מצפים לשינוי הזה. אבל אני רואה בשינוי הזה חיזוק אדיר למלחמה בשחיתות השלטונית. כאשר התובע הראשי לא יהיה האיש היושב בישיבות הממשלה, נפגש כל יום עם ראש הממשלה והשרים אלא כל כולו ממוקד מטרה להילחם מלחמת חורמה בשחיתות ופשע, התביעה תהיה עם הרבה יותר שיניים. נתניהו (הן בקדנציה הראשונה שלו והן בקדנציות הנוכחיות), ברק, שרון ואולמרט הרוויחו מאוד מהחיבור הזה. היועמ"שים הקלו מאוד בעצם הגשת כתבי אישום, בחומרת כתבי האישום ובמריחת מועד הגשתם, לעומת עמדת הפרקליטות. אני מאמין שהפיצול של שני התפקידים, שיש ביניהם ניגוד עניינים מובנה, ישפר מאוד הן את עבודת היועמ"ש והן את התביעה ויעצים את שלטון החוק ואת טוהר המידות בישראל.

האתגר הגדול ביותר של סער, לדעתי, הוא חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוק את מערכת היחסים במשולש: כנסת, ממשלה ובית המשפט העליון. אני מקווה מאוד שהחוק ייבנה מתוך הידברות בין שלוש הרשויות. לב חוק היסוד נוגע לאפשרות של בית המשפט לפסול חוקים וליכולת של הכנסת להתגבר על הפסילה. כפי שאני מציע כבר שנים רבות – יש לקבוע שבית המשפט מוסמך לפסול חוקים במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או אם החוק סותר בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות והכנסת יכולה להתגבר על הפסילה ברוב של 70 ח"כים. כמובן שאסור לקדם את פסקת ההתגברות הרדיקלית, על פיה הרוב הקואליציוני האוטומטי (61 ח"כים) יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט העליון, כי משמעות הדבר מחיקת הביקורת השיפוטית, שמשמעותה קץ הדמוקרטיה.

אני מאמין שהרפורמות שסער יקדם, יחזקו מאוד את מערכת המשפט ואת אמון הציבור במערכת.

חבל שסער יהיה בתפקיד רק שנתיים ולא ארבע. אמנם מינוי לשר החוץ נחשב התקדמות ויזכה את סער בניסיון מדיני שהוא מעוניין בו כמועמד עתידי לראש הממשלה, אך אני חושב שנכון היה שהוא יכהן קדנציה מלאה, כדי לחולל את הרפורמות הנדרשות. אבל אני מאמין שהוא ינצל ביעילות את השנתיים הללו לקדם את חזונו המשפטי.

* הדת החדשה – ליצמן (זה שדורש לשנות חוות דעת מקצועית כדי להגן על פדופילית מִרשעת שהתעללה במאות ילדות חרדיות) אינו דורש מעוזרו הקרוב וכל סביבתו להסיר את הכיפות כיוון שהם חשודים בשוחד.

אבל הוא דורש זאת מבנט, כיוון שהוא מעז להיות ראש הממשלה ולהחליף את נתניהו. ליצמן החליף את דת משה וישראל בפולחן האישיות של נתניהו.

* עכשיו באים? – רגע לפני הקמת ממשלת השינוי נתניהו הציע לגנץ את התפטרותו המיידית ומינוי גנץ לראש הממשלה לשלוש שנים. והרי הסיבה היחידה לבחירות הרביעיות הייתה סירובו של נתניהו לקיים את הרוטציה עם גנץ.

* הערב – דרעי: "פירוק ממשלת האחדות – טעות גדולה של נתניהו". נכון. ומה היה חלקו של דרעי במעשה הרמיה וההונאה הנכלולי?

דרעי הודיע לגנץ שהוא ערב לכך שנתניהו לא ירמה אותו ולא יגנוב את הרוטציה. מה פירוש ערב? שאם נתניהו יעקוץ, הוא יפרוש מהממשלה ומגוש נתניהו וכך נתניהו יאבד את השלטון.

ומה עשה הערב בהגיע שעת פרעון הערבות? ברח והכחיש.

* מחיר החנופה – בראיון לרשת ב' אמר דוד ביתן שנתניהו טעה כאשר גנב את הרוטציה (או בלשונו – כאשר לא קיים את הסכם הרוטציה). ונשאלת השאלה – למה כל בכירי הליכוד לא אמרו זאת בזמן אמת? למה הם בעיקר לחשו את זה לעצמם, אל תוך השרוול? למה הם מתחו את הביקורת שלהם רק בעילום שם, לא לייחוס, בשיחות עם עיתונאים תחת שם הקוד "בכירים בליכוד"?

זו הבעיה עם מנהיגים סמכותניים. הם מקיפים את עצמם באומרי-הן. הבכירים במפלגתם אינם מעזים לומר להם את האמת. הם ניזונים מחנופה וליקוק, עד שהם באמת מאמינים שהם כאלה גדולים מהחיים.

ובסופו של דבר גם הם משלמים את המחיר.

* מיצה את עצמו – אפשר לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן, אפשר לרמות חלק מן האנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. נתניהו הנוכל מיצה את היכולת שלו לרמות. הוא יכול להמשיך להציע רוטציות לכל מיני אנשים אבל הם יודעים שהוא מרמה אותם. ולכן הוא מיצה את היכולת שלו להיות ראש הממשלה. בקרוב מאוד גם בכירי הליכוד יתחילו לומר בגלוי את דעתם עליו. ולכן, ירידתו מבמת ההיסטוריה כל כך מכוערת.

* הנסיגה מבלפור – ממשלת השינוי לא תביא לנסיגה מאף שעל, לא תעקור שום יישוב, לא תקדם מדינה פלשתינאית, לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. גם אנשי מרצ מודעים לכך. כל ההפחדות של תעשיית השקרים אינן אלא סיפור כיסוי "אידיאולוגי" לנסיגה היחידה שמטרידה את נתניהו. הנסיגה שלו מבלפור.

* לא יישוב – כשכתבתי שהממשלה לא תעקור שום יישוב, לא התכוונתי כמובן ל"יישוב" האנרכיסטי הפיראטי אביתר, שצריך היה לפנות ביום הקמתו. זה לא יישוב.

* יותר אמת – בפשקווילי הנאצה הארסיים של גדעון לוי נגד "ממשלת הימין הלאומני" של בנט, יש הרבה יותר אמת וכנות מאשר בפשקווילי הנאצה הארסיים של מי שמכנים את ממשלת בנט "ממשלת שמאל".

* ניחוש אחד – רבין. פרס. ברק. אולמרט. נתניהו. רק אחד מהם הקפיא את הבניה ביהודה ושומרון. מיהו? ניחוש אחד.

* מגיע לו קרדיט – לסמוטריץ' מגיע מלוא הקרדיט על הקמת ממשלת השינוי. נתניהו ניסה להקים קואליציה בת 63 מנדטים, בהרכב: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. כל השותפים, זולת הציונות הדתית, הסכימו לכך. סמוטריץ' הכשיל זאת וסלל את הדרך להקמת ממשלת השינוי.

* הבנדיט הכהניסט – כתב אהוד בן-עזר: "את אחד הנזקים הגדולים ביותר לנתניהו הסב ומסב במעשיו חבר הכנסת איתמר בן-גביר. ללא ספק יש לו חלק גדול בנפילת נתניהו. נתניהו יכול להודות לו על כך. לסמוך על בן-גביר (המחרחר במעשיו ובאמירותיו שנאה לישראל) זה לא פחות גרוע ומסוכן מאשר לסמוך על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל)".

יפה. אלא שאהוד שכח לציין מי הכניס את הבנדיט הכהניסט לכנסת. הרי לא היה לחוליגן הזה שום סיכוי להיבחר אילו התמודד לבדו, בדיוק כפי שהיה בניסיונותיו הקודמים. אלא שמושא הערצתו של אהוד, נתניהו, הפעיל באובססיה מטורפת לחץ אדיר במשך שבועות על סמוטריץ' שיצרף אותו לרשימתו. הוא אפילו שריין בתמורה ח"כ של האיחוד הלאומי (מפלגתו של סמוטריץ') ברשימת הליכוד, כפיצוי על המקום ששוריין לבן גביר.

ולמה היה כל כך חשוב לנתניהו להחדיר את הכהניסט לכנסת? הרי נתניהו רחוק ת"ק פרסה מכהניזם וגזענות, ואני בטוח שהוא סולד מהכהניסט ומתעב אותו לא פחות מאהוד וממני. אבל הוא ידע שהכהניסט יתמוך ללא סייג בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. תעשיית השקרים של נתניהו החלה להפיץ את האגדה שבן גביר כבר לא כהניסט, כביכול.

האמת היא שהנזק שבן-גביר מסב לנתניהו אינו מעניין אותי. אולי יש בכך אפילו סוג של צדק פואטי. מה שמעניין אותי הוא הנזק שהפרחח מעולל למדינת ישראל. הכהניזם הוא סרטן בגוף האומה וכתם על תולדות העם היהודי. אבל צודק אהוד כאשר הוא מתאר את הנזק של בן גביר לנתניהו.

התכנית של נתניהו הייתה להקים ממשלה עם בן גביר ורע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה וימינה הסכימו להיכנס לממשלה הזאת. אבל מפלגת הקיצוניות הדתית, הכהניסטים ועוזריהם, הבריזו לו ולכן הוא נכשל.

* האם בג"ץ שוב ישרת את בן גביר? – בן גביר הוא אחד מאויבי בג"ץ ומראשי המסיתים נגדו, אך האמת היא שהוא גם נבנה מבג"ץ. ההעדפה הכמעט אוטומטית של בג"ץ את זכות ההפגנה על פני שיקולי ביטחון ושלום הציבור, אפשרה לכהניסטים פעמים רבות לקיים פרובוקציות שהמשטרה אסרה עליהם. למשל, בג"ץ כפה על המשטרה לאפשר פרובוקציות של הכהניסטים באום-אל-פחם.

זכות ההפגנה היא זכות חשובה מאוד במדינה דמוקרטית, אך היא אינה ערך עליון ולעתים היא מתנגשת עם ערכים אחרים. וחבל שבית המשפט העליון הופך, לא אחת, כלי שרת של הכהניסטים.

כעת בן גביר עתר לבג"ץ נגד מפכ"ל המשטרה שאסר עליו להפגין ברובע המוסלמי בירושלים. לא אתפלא אם גם הפעם בג"ץ יקבל את העתירה. הפעם יש לעתירה הצדקה אמתית, והיא החסינות המהותית של חברי הכנסת.

* השראת הבלפוריאדה – איני מתלהב, בלשון המעטה, מחגיגות הניצחון של הבלפוריאדה. הם מנכסים לעצמם את החלפת השלטון, אבל חילופי השלטון אינם בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. ההשפעה העיקרית של הבלפוריאדה היא ההשראה להפגנות שבועיות נגד הממשלה החדשה (והלוואי שאתבדה). לבי לבי לאזרחים המתגוררים בקרבת בלפור, שסבלם יימשך כנראה גם הלאה.

* ככה יעשה לחוליגן – ח"כ יפעת שאשא-ביטון תבעה את הג'ורה יאיר נתניהו בסכום של חצי מיליון ₪, בשל דברי הסתה ונאצה חמורים שלו נגדה, בהם האשים אותה במותם של אנשים רבים בקורונה. טוב עשתה שאשא-ביטון. יש להכות בפרחח הזה, המעי הגס של משפחת נתניהו, שמעביר ללא סינון את המסרים שאבא שלו אינו מבטא בפומבי, באמצעות תביעות במיליונים. יש לקוות שעוד ועוד קורבנות ההסתה הפרועה של החוליגן ינהגו כמוה. שישועבד כל חייו לחובות אין סופיים במיליונים רבים. ככה יעשה לחוליגן שמרעיל את החברה הישראלית.

* ממשלת הלאום של העם היהודי – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. ולאחרונה, באיחור אופנתי של למעלה משבעים שנה, המהות הזו עוגנה, בשעה טובה ומוצלחת, בחוקה (חוק הלאום).

ישראל אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. היא מדינת הלאום היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל הפלגים בו. הניכור כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים מנוגד למהותה וייעודה של המדינה והוא מבטא גישה אנטי ציונית.

על הממשלה החדשה להכיר בכל הזרמים ביהדות ובגיור של כל הזרמים ביהדות. ועליה למהר ולבצע את מתווה הכותל, על פיו בנוסף לעזרות הגברים והנשים תקום גם עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין גברים ונשים.

מתווה הכותל היה אחד ההישגים הציוניים החשובים של נתניהו. הוא יזם את המהלך. הוא הטיל על נתן שרנסקי למצוא פתרון. שרנסקי מצא את הפתרון המצוין בהידברות עם כל הזרמים. נתניהו השתבח בצדק בהישג. ולאחר מכן הוא נכנע ללחץ אנטי ציוני של החרדים והמתווה לא בוצע.

נפתלי בנט היה אף הוא אחד השושבינים של המתווה ואחד מתומכיו העיקריים. כעת, עם היבחרו לראשות הממשלה, עליו לקדם את המהלך הציוני החשוב הזה.

* אוטו-אנטישמיות – פורעים חרדים הסתערו על נשות הכותל בתפילת ראש חודש תמוז וקרעו את הסידורים שבידיהן.

איך היה מוגדר מעשה כזה, חילול הקודש של קריעת סידורים, בכל סיטואציה אחרת? זאת בדיוק ההגדרה של מעשה הפורעים הזה.

כן, המעשה הזה הוא קרוב מאוד למעשה הנורא של הצתת בתי כנסת בלוד.  

* לשחרר את הכותל – ההתנפלות האלימה של חרדים פנאטים על נשות הכותל וחילול סידורי התפילה, הם עדות למצב המחפיר של הכותל, שהחרדים הפכו אותו מנכס לאומי לשטעטל חרדי. יש לקוות שהממשלה החדשה, כממשלה ציונית, תבצע לאלתר את הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל.

* פרופורציה שוויונית – עו"ד עוראבי מעמותת "סיכוי" התארח בתכנית "מהצד השני" של גיא זוהר בערוץ "כאן 11" והתבכיין על כך שבמבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים בעקבות הפרעות במבצע "שומר החומות", 91% מהעצורים הם פורעים ערבים. איפה השוויון? הוא מיילל.

איפה השוויון?! זה בדיוק השוויון. כאשר 90% מהפרעות היו של ערבים נגד יהודים ו-10% היו של יהודים נגד ערבים, וזאת הפרופורציה של המעצרים – זו פרופורציה שוויונית.

* המקף המחבר – ח"כ עידית סילמן (ימינה) בראיון ל"ישראל היום": "אורי אורבך אמר שהציונות הדתית היא המקף המחבר".

זכות היוצרים אינה לאורי אורבך אלא ליוסף בורג, המנהיג המיתולוגי של המפד"ל, המפלגה הדתית-לאומית. כשנשאל מה חשוב יותר במפד"ל, הדתית או הלאומית, הוא השיב: "המקף המחבר".

          * ביד הלשון

יש שופטים בירושלים – מאיר שרגאי הזכיר את המשפט של בגין "יש שופטים בירושלים" וכתב שזו הייתה תגובתו לפסק הדין של בג"ץ שהורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'יב. זו טעות נפוצה וגם אני כתבתי אותה לא אחת, כולל בפינה זו.

האמת היא שבגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אלא בעקבות פסק דין בכיוון ההפוך, בג"ץ בית אל, שבו דחה בית המשפט העליון את העתירה ואת הטענה שההתנחלות היא בלתי חוקית.

באותם ימים, נשיא ארה"ב קרטר לחץ על ישראל להפסיק את ההתנחלויות והגדיר אותן בלתי חוקיות. בעקבות הפסיקה אמר בגין שמעתה, כאשר מישהו יטען נגד ישראל שההתנחלויות אינן חוקיות, הוא ישיב לו: "יש שופטים בירושלים".

כאמור, בניגוד לטעות הרווחת, בגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אך לאחר אותו בג"ץ הוא בפירוש הבהיר מהרגע הראשון, שישראל היא מדינת החוק, הוא נהג לדבר על "עליונות המשפט", ולכן הממשלה תבצע למרות הקושי את החלטת בג"ץ. וכך אכן היה. פסק הדין נבע מכך שהיישוב הוקם על אדמה פלשתינאית פרטית. לימים, האדמה נרכשה כחוק והוקם עליה היישוב איתמר.

* "חדשות בן עזר"

מגן הגולן

מגן הגולן

7777777.

מה אומר לכם המספר הזה – 7X7?

זה מספר טלפון.

לא נהוג לתת מספר טלפון בעיתון, אבל במקרה הזה, המספר לא מקרי ולכן גם בעליו אינו רואה בו סודי.

כי יש משמעות למספר הזה בעבור בעליו; אין זה רק מספר למען הנוחות, כי קל לזכור אותו, אלא הוא מבטא סמל.

ה-7 הוא חטיבה 7.

ה-77 הוא גדוד עז 77.

האיש הוא אביגדור קהלני.

ואף שאחרי שקהלני היה מח"ט 7 הוא מילא תפקידים בכירים יותר, כמו מפקד אוגדת געש (אוגדת הגולן) במלחמת שלום הגליל, מפקד אוגדה משוריינת, מפקד פו"ם וסגן מפקד חילות השדה, ובפוליטיקה הוא היה השר לביטחון פנים וחבר הקבינט המדיני ביטחוני, זהותו היא בראש ובראשונה כמג"ד עז 77 במלחמת יום הכיפורים.

אנשים נוהגים לחגוג ימי הולדת עגולים. בני שמונים חוגגים את הגיעם לגבורות. אפשר לומר שלגבורות קהלני הגיע קצת קודם… אבל הגיל "העגול" שקהלני חוגג הוא יום הולדתו ה-77. איך לא? והיכן הוא חוגג אותו? באנדרטה של גדוד עז 77 בעמק הבכא; המקום המזוהה אתו יותר מכל.

****

קהלני הוא גיבור ישראל. ספק בידי אם יש עוד לוחם ומפקד מעוטר כמותו בצה"ל. הוא עוטר בעיטור הגבורה – העיטור הגבוה ביותר בצה"ל ובעיטור המופת.

את עיטור המופת קיבל קהלני במלחמת ששת הימים. הוא השתתף במלחמת ששת הימים כמ"פ בסיני. הטנק שלו היה הראשון שנכנס לחאן יונס. הוא נפצע והטנק שלו יצא מכלל שימוש אך הוא עבר לטנק אחר והמשיך להילחם. בהמשך המלחמה הוא נפצע אנושות; פציעות מהן הוא סובל עד היום. במשך שנה היה מאושפז, עבר 12 ניתוחים, ולמרות הפגיעה חזר לצבא ולפיקוד.

את עיטור הגבורה קיבל קהלני במלחמת יום הכיפורים, כמי שניהל בגבורה ובכושר מנהיגות נדיר את קרב הבלימה בעמק הבכא, בו עצר כוחות שריון סוריים בעדיפות מספרית פי שלושה. במלחמה שכל קהלני את אחיו ואת גיסו. וכך נכתב בעיטור הגבורה שקיבל:

"סא"ל אביגדור קהלני פיקד על גדוד-טנקים בקרבות מלחמת יום הכפורים ברמת-הגולן. במשך 4 ימי-הבלימה, עד 9 באוק' 1973, פעל בגזרת קוניטרה והר חרמונית. ב-9 באוק' 1973 גדל מספר המפקדים והטנקים שנפגעו ברמת-הגולן, וחלק מהעמדות נכבשו על-ידי האויב הסורי, שהגיע למרחק של עשרות מטרים בלבד מכוחותינו. סא"ל אביגדור קהלני נשלח מאזור אחר של הגזרה עם קומץ טנקים, להחליף יחידה אשר נלחמה כל הלילה ונאלצה למלא תחמושת ולהתארגן מחדש. הוא מונה למפקד הגזרה, והוטל עליו לפקד על שארית הטנקים שנותרו באזור. סא"ל קהלני נע בראש הכוח, כשהוא נתקל ב-4 טנקים סוריים, ממרחק של כמה עשרות מטרים, והשמידם. אז ארגן את כל הטנקים שנשארו בגזרה ואשר היו שייכים ליחידות שונות וזאת תוך לחץ רצוף והתקדמות כוח סורי בעדיפות מכרעת. סא"ל קהלני, בכושר מנהיגותו ואישיותו, נתן דוגמה אישית לחייליו, שהיו על סף שבירה. הוא הסתער ראשון, עם עוד אחד מהמפקדים הכפופים לו, על האויב הסורי. הכוח כולו נע אחריו והצליח לכבוש מחדש את העמדות הסוריות השולטות, שהוו עמדות-מפתח לגזרה כולה. לאחר כיבושן של עמדות הירי מחדש – הושמד הכוח הסורי, שמנה עשרות טנקים, וההתקפה האחרונה על רמת הגולן נשברה. במעשיו אלה מנע את פריצת החזית בגזרה הצפונית של רמת-הגולן. סא"ל קהלני גילה מנהיגות מופלאה וגבורה אישית בקרב קשה ומסובך, אשר תוצאותיו שינו את פני המערכה ברמת-הגולן. על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה".

****

ב-2013 הוענק לקהלני עיטור הנשיא. גם כאן היה זה בזכות גבורתו הצבאית. אבל אני מעריך לא פחות את גבורתו האזרחית. גם בחיים האזרחיים והפוליטיים, קהלני היה מגן הגולן. הפעם, מול איום הנסיגה, שעלולה הייתה לתת לאויב הסורי על מגש של כסף את הניצחון שאותו ניסו להשיג במלחמת יום הכיפורים.

אביגדור קהלני נכנס לחיים הפוליטיים בסערה. ברגע האחרון לפני הפריימריז של מפלגת העבודה ב-1992, נענה קהלני לבקשתו של רבין והציג את מועמדותו ברשימה הארצית. הוא נבחר, נכנס לכנסת ומכאן היו לו כל הסיכויים לנסוק לצמרת.

במערכת הבחירות הטיל רבין על קהלני לעמוד בראש מטה מאוכזבי הליכוד, שנועד לשכנע ליכודניקים ומצביעי ימין לתמוך במפלגת העבודה בראשות רבין. בשליחותו של רבין, הצטלם קהלני בגולן ובבקעת הירדן והתחייב שישראל לא תיסוג מהגולן ומהבקעה.

אולם כאשר רבין, בניגוד להבטחות הבחירות שלו, החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן, ביכר קהלני את הנאמנות למצפונו, לאמונתו, לדרכו, על פני נאמנות למנהיגו הנערץ ולמפלגה. הוא הקים את שדולת הגולן ועמד בראשה, והוביל בתוך מפלגתו, בכנסת ובציבור מאבק נחוש נגד הנסיגה. הוא העלה את חוק שריון הגולן, המחייב רוב מיוחד בכנסת ומשאל עם כדי לסגת משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. הוא עמד בראש מבצע "עוז 94" – שביתת הרעב בגמלא, משיאי המאבק על הגולן. הוא עמד בכל הלחצים, לא נשבר מול האיומים ולא הלך שבי אחרי הפיתויים. בסופו של דבר פרש ממפלגתו. הוא עמד בראש תנועת הדרך השלישית, נבחר מטעמה לכנסת וכיהן בטעמה בממשלה.

גבורתו של קהלני בשדה הקרב ידועה. הוא קיבל עליה את עיטורי המופת והגבורה. אולם יש לא מעט גיבורי מלחמה, שהתגלו כשפנים באזרחות. גבורתו האזרחית הפוליטית של קהלני, אינה נופלת מגבורתו הצבאית.

במשך שנים רבות, מאז ניהל את רשת "עמל" אחרי שחרורו מצה"ל, מעלה קהלני מדי שנה אלפי תלמידים לגולן, למיזם החינוכי "בעקבות לוחמים". הוא נפגש עם התלמידים בעמק הבכא ומספר להם את סיפור הקרב. כמי ששמע את סיפורו של קהלני עשרות פעמים (לאחרונה במפגש של מתנדבי צח"י, לפני שבועות אחדים), עדין כאשר אני מאזין לסיפורו, אני חש כאילו אני אישית נמצא כרגע עמו בטנק. יכולתו לספר ולרתק משולבת עם יכולתו לרומם את רוח הציבור הצופה בו ולהעביר לתלמידים את המסר שעכשיו תורם להוביל את ההגנה על מדינת ישראל ולשאת את דגל השירות המשמעותי.

****

לפני שבועיים נבחר נשיא למדינת ישראל. אני סברתי שהאדם המתאים ביותר לתפקיד הוא אביגדור קהלני. אף שוחחתי עמו על כך לפני כשנתיים, כפי שעשו גם אחרים, אך הוא לא גילה בכך עניין. "די לי בכבוד של נשיא משפחת קהלני", הוא השיב.

אביגדור קהלני חוגג 77 שנים. אני מצדיע לו.

* "שישי בגולן"

יש מוות הגדול מהחיים

על עולי הגרדום

12 לוחמי אצ"ל ולח"י עלו לגרדום בידי השלטון הבריטי: שלמה בן יוסף, אליהו חכים, אליהו בית צורי, דב גרונר, מרדכי אלקחי, אליעזר קשאני, יחיאל דרזנר, מאיר פיינשטיין, משה ברזני, יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר.

השבוע, בכ"ח באייר, מלאו 74 שנים לגזר דינם של וייס, חביב ונקר. בעקבות גזר הדין, חטף אצ"ל שני סרג'נטים בריטיים והודיע שאם יוצאו השלושה להורג, יתלה אצ"ל את שני הסרג'נטים. הבריטים הוציאו את השלושה להורג, והאצ"ל קיים את הבטחתו והוציא להורג את הסרג'נטים. אמנם חטיפת הסרג'נטים לא הצילה את חייהם של שלושת הנדונים למוות, אך אחריה לא העזו עוד הבריטים להוציא להורג לוחמי מחתרת עבריים.

כתבתי ש-12 לוחמים עלו לגרדום, אך לא דייקתי. שנים מהם, מאיר פיינשטיין לוחם האצ"ל ומשה ברזני לוחם הלח"י התאבדו יחד כשפוצצו רימון ולא נתנו לבריטים את העונג להוציאם להורג. כוונתם הייתה לבצע מעשה תמות נפשי עם התליינים. לפוצץ את הרימון עם השוטרים הבריטיים שעמדו להוציא אותם להורג. אולם הרב יעקב גולדמן התעקש להיות אתם ברגעיהם האחרונים ולכן הם נאלצו להתחבק עם הרימון בין גופותיהם ולהתאבד בלי לפגוע בבריטים, מחשש שמא יפגעו ברב.

גבורתם של עולי הגרדום, באה לידי ביטוי בהתנהגותם בתא הנדונים למוות ואף ברגע התליה. הם שמרו עד הרגע האחרון על כבודם האנושי והלאומי וכשנתלו – פרצו בשירת "התקווה", ומתו כשההמנון הלאומי על שפתותיהם. כל אימת שאני שומע את הרעיון ההזוי של החלפת ההמנון הלאומי, בידי מי ש"נפש יהודי" לא באה להם טוב, אני חושב על עולי הגרדום, ומתחזק בהתנגדות נחרצת וחד-משמעית לרעיון הזה.

כל עולי הגרדום נשאו בפני בית המשפט נאומים פוליטיים. הם לא התחננו על חייהם, אלא נשאו דברי קטגוריה על האימפריה הבריטית הכובשת.

כך אמר במשפטו מאיר פיינשטיין:

קציני צבא הכיבוש: משטר של עצי תליה – זהו המשטר שהנכם רוצים להשליט בארץ זו שנועדה לשמש מגדל אור לאנושות כולה. וברשעותכם האווילית הנכם מניחים, כי ע"י משטר זה תצליחו לשבור את רוח עמנו, העם שכל הארץ הייתה לו לגרדום. טעיתם, תיווכחו כי נתקלתם בפלדה. בפלדה, המתחשלת לאש האהבה והשנאה – האהבה למולדת ולדרור, השנאה לשעבוד ולפולש. פלדה בוערת היא, לא תשברוה. את ידיכם תכוו.

מה רב עיוורונכם, עריצים בריטים, וכי לא השגתם עדיין מי התייצב נגדכם במסע זה, שאין לו דוגמא בתולדות העמים? האותנו תפחידו במוות? אותנו, שבמשך שנים האזנו לתקתוק של גלגלי הקרונות ההם, שהובילו את אחינו, את הורינו, את טובי עמנו, לשחיטה, שאף לה אין דוגמא בהיסטוריה האנושית? אותנו, ששאלנו והננו שואלים את עצמנו יום יום: במה טובים אנו מהם, ממיליוני אחינו? במה זכינו? הרי יכולנו להיות ביניהם ואתם בימות הפחד וברגעי הגסיסה?

ולשאלות אלו, הבאות וחוזרות, ישנה במצפוננו תשובה אחת: נשארנו בחיים לא כדי לחיות ולצפות, בתנאים של עבדות ודיכוי, לטרבלינקה חדשה. נשארנו בחיים, כדי להבטיח חיים, חופש וכבוד לנו, לעמנו, לבנינו ולבני בנינו לדורי דורות. נשארנו בחיים, כדי שלא ישנה עוד מה שאירע שם ומה שקרה ועלול לקרות כאן תחת שלטונכם, שלטון הבגידה, שלטון הדמים.

על כן אותנו אין להפחיד. למד למדנו – ובאיזה קורבנות חינם למדנו? כי יש חיים הגרועים ממות ויש מוות הגדול מן החיים: ואם עדיין לא הבינותם את החיזיון הזה של האומה, שאין לה מה להפסיד זולת כבלי שעבודה, זולת "פרספקטיבה" של מאיידנק חדש, אות היא, כי הוכיתם בסנוורים כדי שתורדו מן הבמה, שממנה מורידה ההשגחה העליונה את כל אלה, הקמים על העם הנצחי לכלותו. אשור ובבל, יוון ורומא, ספרד וגרמניה קדמו לכם. אך אתם תבואו בעקבותיהם. חוק עולם הוא.

את זאת רציתי לומר לכם, קצינים בריטים, לכם ולשולחיכם. ובאשר לי, אינני רוצה להוסיף דבר על דברי חברי. שבוי אנוכי והנני דורש יחס כאל שבוי מלחמה.

* תבור – יהדות ישראלית