דרשה לחנוכה ולפרשת "מקץ" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 3.12.21

השתתפתי השבוע באירוע של הדלקת נרות חנוכה ברמת טראמפ, בהשתתפות חלוצי היישוב והנהלת האגודה, שאני חבר בה. האירוע כלל הפעלת היכרות, שבה עברו תושבים וילדים עם שורה של סקרים בשאלות כמו: קפה או תה? מקלחת בבוקר או בערב? כלב או חתול? עם מטריה או בלי מטריה וכד'. והיו גם שתי שאלות הנוגעות לחנוכה. סופגניות או לביבות? "הנרות הללו" או "אנו נושאים לפידים"? אני הייתי במיעוט שמעדיף את "אנו נושאים לפידים".

מי שעיצבו את השאלון, לא ידעו עד כמה הדוקה הזיקה בין "הנרות הללו" ל"אנו נושאים לפידים". השיר "אנו נושאים לפידים" הוא רק הבית השני בשיר בן שני בתים שנקרא "הנס של הלב האמיץ". הבית הוא פרפרזה על "הנרות הללו". הוא נפתח ב"הנרות הללו שאנו מדליקים, על הניסים והנפלאות בימים ההם ובזמן הזה". והמשכו – "ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון". המשורר אהרון זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. בלילות האפלים של שנות השלושים, כששמי אירופה קדרו עם עליית הנאצים לשלטון והשואה המתקרבת והארץ בערה במאורעות תרצו-תרצט, התריס אהרון זאב כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה.

על פי המדרש, האל גנז את אור בראשית שברא ביום הראשון, שלושה ימים טרם בריאת המאורות הגדולים – האור שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו, בשל חטאי דור המבול ודור הפלגה. האל גְנזוֹ לצדיקים לעתיד לבוא, כלומר בבוא הגאולה. איך תבוא הגאולה? הגאולה לא תבוא בהמתנה לנס, קובע המשורר, אלא אנחנו החלוצים, במעשנו הציוני, מביאים במו ידינו את הגאולה. "לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעינות האורות הגנוזים גלינו". האור הגנוז לא יתגלה מעצמו. הוא גנוז במעיינות, שרק אם אנו נגול מעליהם את האבן, כפי שיעקב גלל את האבן מעל פי הבאר, נגלה אותו, כלומר נביא את הגאולה. הגאולה תבוא בזכות המאמץ והקרבן של החלוצים – "בסלע חצבנו עד דם". העבודה מתישה, שוחקת, מעייפת ומשעממת, בחום הלוהט של הקיץ ובקור המקפיא של החורף, בתנאים של דלות ורעב. מה שנותן לחלוצים את הכוח לעמוד בסבל, הוא האמונה היוקדת שלהם בכך שהם עושים מעשה גדול, גואלים את עם ישראל. "בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור!" עבודתנו הקשה, כותב המשורר, החציבה בסלע, תביא אותנו למעיינות האורות הגנוזים, שבהם ישוב ויתגלה לנו אור בראשית. "ויהי אור!" גאולת עם ישראל לאחר 2,000 שנות גלות, כמוה כבריאת העולם מחדש. את המעשה הזה, עלינו, בני האדם, היהודים, לעשות באופן עצמאי. יאמין כל אחד בדרכו, במקומה ותפקידה של ההשגחה העליונה בתהליך; אין האמונה הזאת פותרת אותנו מן המעשה.

פרשת השבוע היא פרשת "מקץ". היא נפתחת בחלומות פרעה. יוסף שמפרש אותם ומציע הצעות מעשיות כיצד להתמודד עם משבר הבצורת והרעב שפענח בהם, עולה לגדולה והופך למשנה למלך, לאיש החזק לא רק במצרים אלא בעולם כולו. יוסף, שבחלומות שלו על גדולה ועל השתחוויות של בני משפחתו אליו, דרדר את עצמו למעמד של אסיר במצרים. יוסף שפותר חלומות של אחרים ומציע רעיונות למען הכלל, למען האנושות, עולה לגדולה. זה המסר שאני לוקח מסיפורי יוסף. בעקבות יוסף יורדים בני ישראל מצרימה, ולימים יקום פרעה אשר לא ידע את יוסף, וישעבד את בני ישראל. ללמדך, שעליה לגדולה של יהודי בגלות – היא במידה רבה מקסם שווא.

המודל שלנו אינו יוסף שעלה לשלטון במצרים אלא החשמונאים, שקראו למי אשר לב לו הצמא לאור לשאת את עיניו ולבו אליהם, אל האור; קראו תיגר על השלטון הזר, שחררו את ארץ ישראל והשיבו אליה את הריבונות היהודית. אולם הריבונות של ימי החשמונאים לא האריכה ימים. פוליטיקה כוחנית ומכוערת, תאוות שלטון חסרת גבולות ופלגנות ממאירה, הביאו לאובדנה. האתגר שלנו, בבית השלישי, הוא ללמוד משגיאות קודמינו ולהמשיך לשאת את עינינו ולבנו אל האור, כי כפי שכתב הרצל, האידיאל הציוני הוא אינסופי, ולעולם תפקידנו יהיה להמשיך ולהביא את הגאולה.

מפעל חיים

אין עוד אדם באורטל, המזוהה עם תחום אורטלי כלשהו, קהילתי או עסקי, כפי שאיתן פלג מזוהה עם ענף הבקר. איתן זה הבקר והבקר זה איתן. קשה לדמיין את הבקר ללא איתן כפי שקשה לתאר את איתן ללא הבקר.

איתן הקים את הענף וניהל אותו למעלה מארבעה עשורים. המילה "ניהל" מצמצמת את תיאור עשייתו של איתן בבקר, כי הזהות המוחלטת הזאת היא הרבה מעבר לניהול. זהות ומחויבות ללא גבולות; ימי חול, שבתות וחגים, יום ואם צריך גם לילה, בשרב כבד ובסופות שלגים סוערות; בשנים של שגשוג הענף ובשנים של קושי ומשבר, בהתמודדות עם פגעי טבע, עם טריפות של זאבים, עם טרור חקלאי ועם מדיניות אנטי חקלאית של ממשלות, וכל זאת לאורך עשרות שנים בלי להתעייף ובלי להישבר, בהתמדה, מסירות, חריצות ואכפתיות שאין כדוגמתן.

חשיבות ענף הבקר, מעבר לפרנסת החקלאים והיישובים, ומעבר לסיפוק מזון לאזרחי ישראל, היא גם חשיבות לאומית וביטחונית של פריסה על מרחבים רחבי ידיים ובכך מימוש הריבונות הישראלית על אותם שטחים. השתתפתי השבוע בכנס בנגב, שעסק באובדן הריבונות הישראלית בנגב. אנו חדלנו להתיישב בנגב ואת הוואקום תפסו הבדואים במאות יישובים בלתי חוקיים והפכו את הנגב לשטח אקס-טריטוריאלי, הנשלט בידי כנופיות טרור. חשיבותה הלאומית של החקלאות היא אדירה, ובמשימה הלאומית של שליטה מרחבית מקיפה, אין ערוך לחשיבות הבקר. כך שהתרומה של איתן אינה רק לאורטל, אלא לגולן כולו ולהגשמת הציונות.

בכל פעם שאני פוגש אנשים, לא רק בגולן אלא בכל רחבי הארץ, שיש להם או הייתה להם זיקה כלשהי לענפי הבקר והסוסים, והם שומעים שאני באורטל, הם מיד מדברים על איתן. איתן הוא שם דבר בענף הבקר בארץ. הוא זוכה להערכה רבה ונתפס כסמכות מקצועית ממדרגה ראשונה.

תרומתו של איתן ותרומת ענף הבקר לאורטל, הם גם בתחומי החינוך והתרבות. לאורך השנים, בני נוער רבים עבדו בבקר. לא כולם ידעו להסתגל לתובענות ולדרישות הגבוהות של איתן ולא האריכו ימים בענף, אבל אלה שנשארו בו לאורך שנים, זכו למתנה לחיים; לא רק החוויה הבלתי נשכחת ורכישת הידע המקצועי, אלא בית ספר לערכים של מוסר עבודה, חריצות ואכפתיות. כשעמוס יצא לגיבוש, איתן הבטיח לי שהוא יעבור אותו "בוודאות", והוסיף שמי שעבר בהצלחה את הגיבוש של הבקר, כל גיבוש צה"לי קטן עליו. ואכן, כך היה.

הבקר הוא גם חלק מעולם התרבות באורטל. בעשור הראשון הוא אירח מדי שנה את הרודאו המיתולוגי ביום העצמאות. וכבר שני עשורים הוא מארח את ערב השירה בטו באב, אחד מאירועי השיא בלוח השנה האורטלי.

ועכשיו איתן יוצא לפנסיה. אני שמח שהוא לא נאלץ ללכת הביתה ולהיפרד ממפעל חייו, אלא הוא ינהל את המפטמה. כולנו נרוויח מכך.

תודה, איתן! אני בטוח שאני מבטא בתודה הזאת את כל חברי אורטל. ובהצלחה בניהול המפטמה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

מחוק הגולן עד חוק משאל עם

"החלטת הכנסת ב-14 בדצמבר 1981 הפכה את הגולן באופן רשמי וחוקי לחלק מארץ ישראל ומדינת ישראל. מותר לנו, לתושבי הגולן, לחוש היום גאווה – עשינו מעשה היסטורי, שייזכר לדורי דורות. בעבודה ובמאמץ של 14 שנה הגשנו לעם ישראל חבל ארץ חדש וחשוב. העמדנו אגף מזרחי חיוני לגליל, חשפנו את עברו של הגולן ואת נופיו, הבטחנו את המים של ישראל. ב-14 שנה הצלחנו להפוך את 'הרמה הסורית' לגולן הישראלי.

התברר שאין משימה שלא ניתן להגשים בעזרת עבודה, סבלנות, אומץ, דמיון ושיתוף. הייתה תוצאה לעבודה העצומה שהושקעה במשך אלפי ימים ארוכים בעשרות ישובים. היה שכר לישיבה במקלטים, לקרבנות ולימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים וההתשה. לפתע רואים את המאמץ האפור והיומיומי, המושקע בכל יישוב, בכל ענף, בכל חברה – בפרופורציה של מעשה היסטורי גדול, אשר שינה את מפת המזרח התיכון.

היום יכול כל אחד מאתנו לעצור רגע, להביט אחורה בסיפוק – וקדימה בגאווה".

במילים אלה נפתח מאמר המערכת של הגיליון החגיגי של העיתון "ארץ הגולן" בינואר 1982, מיד לאחר שהכנסת את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל.

נוסח החוק לקוני ומשפטי. אין בו הוד והדר, הוא אינו אומר שירה. "1. המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן כמתואר בתוספת. 2. תחילתו של חוק זה ביום קבלתו בכנסת. 3. שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, בהתייעצות עם שר המשפטים, להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו ולקבוע בתקנות הוראות מעבר והוראות בדבר המשך תקפם של תקנות, צווים, הוראות מנהל וזכויות וחובות, אשר היו בתוקף ברמת הגולן ערב תחילתו של חוק זה". חתומים על החוק: נשיא המדינה יצחק נבון, ראש הממשלה מנחם בגין ושר הפנים יוסף בורג.

ארבעים שנה בדיוק חלפו מאז היום שבו התקבל החוק.

****

14 וחצי שנים קודם לכן, עלו ראשוני המתיישבים לעליקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן. הם עלו לגולן 5 שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן, ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים, והחלו את מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, שבשבוע הבא יעלה כיתה, עם קבלת החלטת הממשלה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן.

האש שבערה בקרב חלוצי ההתיישבות, הייתה הציונות המעשית. היכן שתעבור המחרשה העברית, שם יהיה הגבול. שאלות של ריבונות לא עניינו אותם. הם האמינו בעובדות בשטח. אנו נתיישב ובכך נבטיח שהגולן יהיה ישראלי.

הראשון שדיבר על ריבונות ישראלית היה יגאל אלון, שהציע זאת לראשונה שבועות ספורים לאחר מלחמת ששת הימים. כאשר קראתי לצורך מחקר את הפרוטוקולים של מוסדות הקיבוץ הארצי, הופתעתי לגלות שגם מנהיג מפ"ם יעקב חזן דיבר כבר ב-1967 על סיפוח. ב-1968 אלון הציע באופן רשמי לראש הממשלה להעלות לדיון בממשלה את החלת הריבונות על הגולן. אשכול סירב לאפשר העלאת הנושא לדיון, כדי לא לעורר עלינו את האמריקאים והעולם, שעה שבשקט, מתחת לרדאר, אנו מיישבים את הגולן. הוא האמין שהסיפוח ייעשה בפועל, בשטח, לא בהצהרות (בניגוד למזרח ירושלים, שהוא הוביל את החלת ריבונותנו עליה).

בכל החומרים שקראתי על השנים הראשונות להתיישבות בגולן, כמעט לא מצאתי אזכור של דרישת ריבונות בקרב תושבי הגולן. אחרי מלחמת יום הכיפורים הדיבור על הצורך בהחלת ריבונות היה שכיח מעט יותר. אך האירוע שהוביל את תושבי הגולן לדרישה להחיל את הריבונות ולמאבק על הדרישה הזאת, היה הסכם השלום עם מצרים, שבו ישראל עקרה את יישוביה בסיני. לפתע התברר לתושבי הגולן, שקיום ההתיישבות לא מנע נסיגה. או אז הם נזכרו, שלאורך כל שנות הציונות, צעדו זו לצד זו הציונות המעשית והציונות המדינית. הם הבינו, שכפי שהציונות המדינית אינה יכולה להצליח ללא הציונות המעשית, גם לציונות המעשית אין תוחלת ללא הציונות המדינית. הם הבינו שלצד המשך ההתיישבות ופיתוח הגולן, יש להחיל את הריבונות הישראלית על הגולן. השילוב של שני הצעדים הללו יבטיח את הישראליות של הגולן.

ב-1979 יצא ועד יישובי הגולן למאבק ציבורי כלל ארצי, תחת הכותרת: "אסור לאבד את הצפון – הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". את המאבק הובילו יהודה הראל ושמעון שבס. עיקר המאבק היה החתמת מאות אלפי ישראלים על עצומה הקוראת לחוקק את חוק הגולן. לא הייתה זו עצומה בפייסבוק, כמובן, אלא כיתות רגליים מבית לבית, בכיכרות הערים ובחופי הים, בסיוע תנועות הנוער החלוציות בכל רחבי הארץ. המאבק הביא את ראש הממשלה מנחם בגין להחלטה על חוק הגולן.

ב-14 בדצמבר 1981, יצא בגין מאשפוז בבית החולים. הוא כינס ישיבת ממשלה דחופה בביתו, שבה העביר פה אחד את ההחלטה. השר היחיד שהתנגד, יצחק ברמן, נענה לבקשתו של בגין ולא השתתף בהצבעה. בגין, ישוב בכיסא גלגלים ורגלו בגבס, הפתיע את הכנסת בהודעתו. "לא ימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ… הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן הייתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל". בגין העביר בכנסת את החוק במהלך בזק, בשלוש קריאות בו ביום. ומיום זה ואילך, הגולן הוא חלק ממדינת ישראל לכל דבר, בדיוק כמו גוש דן, הכרמל והשרון.

****

אם האמנו שחוק הגולן יסיר את האיום על עתיד הגולן, התבדינו. עשור לאחר חקיקתו, נפתח מו"מ על נסיגה מהגולן, חרף היותו שטח ריבוני של ישראל. במאבקנו נגד הנסיגה הצגנו דרישה נחרצת – כל נסיגה תותנה במשאל עם. ראש הממשלה רבין קיבל את הדרישה והתחייב לערוך משאל עם. הוא הסביר את החלטתו בהתחייבותו ערב הבחירות לשמור על הגולן בידי ישראל. זה המנדט שביקש וקיבל, ולכן אם ההסכם יהיה מנוגד לו, מן הראוי להביאו להכרעת העם.

בעצם החלטתו של רבין ראינו ניצחון גדול שלנו, אך אנו דרשנו לעגן את חובת משאל העם בחוק. לא ראינו בו פתרון נקודתי למצב שראש ממשלה פועל בניגוד להתחייבותו, אלא עוגן נוסף לאחיזתנו בגולן. העיקרון שעליו השתתנו את דרישתנו הייתה העובדה שהגולן הוא שטח ריבוני של ישראל. קבוצת ח"כים ממפלגת העבודה בהנהגת קהלני הגישה הצעת חוק ברוח זו, שכונתה "שריון חוק הגולן". שביתת הרעב בגמלא הייתה על רקע החוק הזה. סיימנו אותה אחרי 19 יום, עם הנחת החוק על שולחן הכנסת. החוק קבע שנסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל מחייב רוב של 61 ח"כים ומשאל עם. כשהחוק הגיע להצבעה, התוצאה הייתה 59:59. החוק לא עבר, אבל המסר לעולם כולו היה שאין רוב בכנסת לנסיגה מהגולן.

ב-1996 נבחרה לכנסת מפלגת הדרך השלישית, שקמה מתוך המאבק על הגולן. ביום האחרון לפני פיזורה (המוקדם) של הכנסת, הצליח יהודה הראל, אז ח"כ מטעם הדרך השלישית, להעביר בקריאה שניה ושלישית את החוק. היה זה הישג גדול, אולם על פי חוות הדעת השל היועצים המשפטיים, נאמר שהסעיף הדורש משאל עם ייכנס לתוקף רק כאשר יחוקק חוק מיוחד המסדיר את משאל העם. הדרך השלישית לא נכנסה שוב לכנסת ולא היה גורם שהמשיך להניע את החוק. לאורך שנים רבות הפעלנו לחץ חיצוני, ולאחר הרבה מאוד תהפוכות, בפעולה משותפת עם ח"כים ומפלגות, כמו הבית היהודי בראשות בנט, בשנת 2014 נחקק חוק יסוד משאל עם, על פיו נסיגה משטח שחלה עליו ריבונות ישראל מחייב רוב של 61 ח"כים לפחות ולאחר מכן משאל עם. חוק זה הוא עוגן מדיני וחוקי נוסף של אחיזתנו בגולן.

הישג מדיני חשוב נוסף היה ב-2018, בהצהרת הנשיא טראמפ על הכרת ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן. בניגוד לחששות, גם ממשל ביידן מכבד את ההצהרה. עם זאת, יש לפעול לכך ששני בתי הקונגרס יעגנו זאת בחוק, כיוון שצו נשיאותי ניתן לבטל בצו מנוגד של נשיא אחר.

חוק הגולן, חוק יסוד משאל עם וההכרה האמריקאית בריבונות על הגולן הם שלושה עוגנים מדיניים חשובים להבטחת אחיזתנו בגולן. העוגנים הללו חשובים מאוד. טעו ראשוני המתיישבים בגולן, שזלזלו בחשיבות הציונות המדינית. ועדין אני מאמין שהציונות המעשית היא העיקר; היא המפתח הראשי להבטחת עתידנו. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שתאושר בשבוע הבא בישיבת ממשלה מיוחדת בגולן, היא אבן דרך היסטורית במימוש חזון ההתיישבות והריבונות הישראלית בגולן.

* "שישי בגולן"

להלל את היופי המופלא הזה

על נתן זך, במלאת 91 שנה להולדתו

במאמר שקראתי לא מכבר, הופיעה פרשנות מעניינת לשירו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו".

לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ בֵּין כֹּה וָכֹה.

וְהוּא לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ

שֶׁגַּם אִם יִתְמַהְמֵהַּ

בּוֹא יָבוֹא…

מי בוא יבוא גם אם יתמהמה? על פי אותה פרשנות – המוות. זהו שיר של כמיהה למוות, שיר של ייאוש מהחיים, מהבדידות והניכור של המשורר.

הפרשנות הזאת הפתיעה אותי. אף פעם לא פירשתי כך את השיר. וגם כשניסיתי לקרוא אותו מחדש, על פי הפרשנות הזאת, לא השתכנעתי. ובכלל, אין בשירתו של זך שמץ של ייאוש מן החיים ובוודאי לא כמיהה למוות. ההיפך הוא הנכון, זך הוא משורר אופטימי מאוד, בעיניי, ושירתו היא שיר הלל לחיים, שירה של אהבת החיים ושל היאחזות בחיים.

אין זו שירה המייפה את החיים. היא מציגה חיים שיש בהם הרבה עצב, כאב, קושי ובדידות. אך אין בה ייאוש. יש בה הסתכלות על החיים ככאלה שיש להיאחז בהם חרף כל הקשיים, ולו בגלל אותם רגעים קסומים, גם אם נדירים, של יופי ושל אושר. למען אותם רגעים, ראוי לחיות את החיים, למען אותם רגעים ראוי להתמודד עם הקושי והכאב, החיפוש אחרי אותם רגעים, הוא טעם החיים.

אחד משיריו החשובים והיפים ביותר של נתן זך, אולי היפה בהם, הוא "אני רוצה תמיד עיניים":

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת

אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי

הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל

אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל

וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי

הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר

עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי

לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי

וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת

וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת

מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.

וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ

הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל

בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת

אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת מפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל". המפתח הוא ההיאחזות ברגע, היכולת למצוא ברגע את יפי החיים, את הטעם לחיים. 

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, למשל, שירו "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965):

רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.

הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.

צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד

עַד יוֹם מוֹתִי.

עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ.

אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.

מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ

לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

נתן זך יודע למצוא את היופי הזה גם במצבים קשים. את שירו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסיים בתיאור הבא:

אומרים ישנה ארץ

שאפילו לימונים פורחים בה.

שבה גם מכאוב, גם מחסור

כאילו תמיד קורנים בה.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לחלום.

זך אינו מסתיר את המכאוב והמחסור, אך אינו מאבד את החלום. וכל עוד אפשר לחלום, גם המכאוב והמחסור כאילו תמיד קורנים.

שיר נוסף מתוך "כל החלב והדבש" הוא "שיר אחרי מחלה ארוכה". וכך הוא מסיים את השיר:

ומשהו חדש יצוף כאן מכל

העכור הזה, כל המכור

השקט, נאלם דום או בעיניו משוטט, לשיר את

שירת אדוני בערב דם רך בשמים רבים

בם כוכב אחרון או ראשון בהמון כוכבים

מרמז כי לי,

בינתיים, בעננים,

עוד לא נאמר לחדול.

איזו היאחזות בחיים!

וקבוצת שירים, הנקראת "שלושה שירים", הנפתחת במילים:

זו הפעם הראשונה

אני מתחיל להטיל ספק

אם אמנם אזכה כאן

למה שביני לבין עצמי

כיניתי בשם אושר

מסתיימת במילים:

אני כאן וכותב. ואין

מקום אחר שהייתי מבקש להיות בו.

ואני עדיין אוהב.

****

מרבית שיריו של נתן זך עוסקים באהבה. ושיגרת האהבה אינה קלה – יש בה אכזבות, יש בה תסכולים, יש בה קשיים, יש בה מרירות, יש בה געגועים, יש בה בדידות, ולעתים היא נגמרת בפרידה קשה וכואבת. את כל הקושי הזה מתאר זך בשירים בלי לטייח, ללא כחל ושרק. וגם כאן, המסר שלו הוא שלמרות הכל – כדאי. כל רגע קסום ויפה, נותן טעם לציפיה, לגעגוע ולתסכול. הציפיה לרגע כזה, נותנת טעם גם לבדידות.

זה לא נמשך זמן רב. מי

חכם וידע כמה זמן דברים נמשכים.

אבל כל החיים, אם קצרים ואם ארוכים, החיים,

ארצה שגם בי תפגע כמו ברק, מה אני אומר, רק תיגע,

תרים, דבר מה, אם חייב אני לומר זאת, יותר מקרבה,

עדנים. אהבה

של שני אנשים.

("אהבה של שני אנשים").

כמו ב"אני רוצה תמיד עיניים" – "כמו ברק… רק תיגע". ההבזק הזה של אהבה של שני אנשים, הוא טעם האהבה, הוא טעם החיים.

באהבה יש גם כישלונות, יש גם דיכאונות. וגם בהם ניתן למצוא את הטעם:

הקשיבי היטב לרוח,

היא מנסה לומר לך דבר מה,

גם אם אין לך מצב רוח

מה את כבר מפסידה?…

אז מה אם לא הייתה אהבה

אז הקשיבי היטב לרוח,

היא כמעט שרה לנו שיר,

אז מה אם אין לך מצב רוח,

אז מה אם הצליל שביר.

("צליל שביר").

גם השיר "טעם" מתאר המתנה, אכזבה, פגיעה, כעס. ובכל זאת, כך הוא מסתיים:

אחר כך באת שותק

ונצמדת אליי כמו תינוק

ואני הסתכלתי בחלון

אל נוף העצים הירוק

וידעתי שגם זה בסדר.

השיר "אם נגזר" מתאר פרידה של בני זוג. ואפילו אז, בליל הפרידה, הוא כותב:

אם לא אתאמץ לשכוח

ואת לא תתאמצי לזכור

נוכל גם הלילה לשמוח

זה בזה, עור בעור.

ואותו מוטיב של הרגע הקסום הנשאר איתנו לתמיד, מופיע בשיר "את ואני":

אני ואת

כאילו לא היה זה נפלא

כאילו לא הייתה זו שעה

ויותר משעה לא תהיה

אילו לא היה זה נס חגיגי

שיומך היה גם יומי

וכך גם יישאר עד תום.

****

אז למי מחכה הכותב ב"לא טוב היות האדם לבדו"? מי בוא יבוא, גם אם יתמהמה? לא המוות, חלילה. זהו שיר אופטימי, של אדם בודד, שאינו מאבד את האמונה שימצא את בת הזוג, את החבר, את הנפש התאומה שתגאל אותו מבדידותו. גם אם יתמהמה, בוא יבוא. האמונה הזאת נותנת את הכוח לחכות. אחד משיריו הישנים של נתן זך נקרא "גדול הוא האומץ לחכות".

אסיים בשיר הפותח את "כל החלב והדבש" – "במה להמתיק ימים":

במה להמתיק ימים אם לא בשירים,

במה להמתיק? עלמים ישמעו

וירקדו חלומים נערות תמחינה דמעה. ישישים,

כטוב לבם הטוב בשירים, ישכחו

את לבם הרע, אף הם ימחו דמעה. במה להמתיק?

ילדים

מנותקים מביתם במרחקים 

או בעצם ביתם הרע

יהיו להם שיריו של משורר זה ניחומים

אף הוא כמה לנחמה

ידעו שנכתבו בערבים

ידעו שנכתבו באהבה

יעמדו לפניהם כמו לפני ימים

ומים רבים לא יכבו את תמונות המשפחה

וכשישתו מהם – יעלו מהם צלילים

עולזים וירקדו עמם ברגל יחפה

על כל הרים

שבם שמחה לעד עצבת ילדים,

זיכרון נעוריהם הרע.

* תבור – יהדות ישראלית

צרור הערות 1.12.21

* החלטות נכונות – החלטות קבינט הקורונה הגיוניות וצודקות. העיקרון הוא סגירת הגבולות כדי לאפשר מקסימום כלכלה פתוחה, תרבות וחינוך פתוחים בתוך המדינה. הימנעות, ככל האפשר מהגבלות, זולת הידוק הדרישות לתו ירוק, כלומר אנשים אחראים שהתחסנו לא יוגבלו.

הדבר החשוב ביותר הוא להגביר את קצב ההתחסנות וחיסון הילדים. בנושא הזה, אי קיום מבצע חיסון המוני בבתי הספר עד חנוכה, שבו רוב ילדי ישראל היו מתחסנים ולא הייתה סכנה באירועי חנוכה ההמוניים, הוא כישלון. מן הראוי שחופשת חנוכה תנוצל לארגון מבצע חיסונים בבתי הספר מיד עם החזרה ללימודים.

* חובת חיסון – במדינות אירופה ובדרא"פ חובת החיסונים היא נושא חם על סדר היום. גם אצלנו יש קולות ראשונים כאלה. ביום שישי שעבר סבר פלוצקר הציע זאת ב"ידיעות אחרונות" ובראשית השבוע – ח"כ יובל שטייניץ.

אני מאמין שלא נגיע לצורך כזה בישראל. עם הסברה נכונה, פעולה נכונה של מערכת הבריאות ובעיקר – מבצע חיסונים בבתי הספר (שהפרויקטור פרופ' זרקא כבר הבטיח שהוא ייעשה), נגיע לאחוז מחוסנות שייתר צעד כזה.

* דברים שרואים מכאן – כאשר הממשלה הקודמת הפעילה את איכוני השב"כ לצורך איתור שרשראות ההדבקה ובלימת מגפת הקורונה, היה ניצן הורוביץ מראשי המתנגדים לצעד, וטען שהוא פוגע בדמוקרטיה. היום כאשר הוא שר הבריאות, ומוטלת על כתפיו אחריות לשלום אזרחי ישראל, הוא תומך בצעד שנגדו יצא. היום, בעידן החיסונים, הצורך באיכוני שב"כ פחות הכרחי וקריטי מאשר בתחילת המגפה, כשעוד לא היו חיסונים.

הורוביץ ראוי לשבח על כך שכאשר האחריות מוטלת עליו, הוא אינו דבק בעמדות שנקט באופוזיציה, אלא פועל על פי אחריותו למען בריאותם של אזרחי ישראל. אולם הוא ראוי לגנאי על תגובותיו הפרנואידיות וההיסטריות באופוזיציה, שכפי שמוכח היום נבעו מפוזיציה, מאופוזיציה לשם אופוזיציה, מהתנגדות אוטומטית למהלכי הממשלה שהתנגד לה, גם במחיר פגיעה בבריאות הציבור, בעיצומה של מגפה קשה.

השימוש ביכולות האיכון של שב"כ ראויים ומוצדקים היום, והיו ראויים ומוצדקים שבעתיים בתחילת המגפה. אז והיום לא הייתה בהם שום פגיעה בחרויות האדם, אלא פעולה להגנה על חייהם ובריאותם של אזרחי ישראל.

* זה כן אותו דבר – הטענה שהשימוש באיכוני השב"כ במאבק בקורונה פוגע בדמוקרטיה, משוללת כל יסוד. כל הטרמינולוגיה של "עוקבים אחרינו", "בולשים אחרינו", "אלה אמצעים נגד אויבים ומרגלים" וכו', מנותקת מן ההקשר של השימוש באיכון בקורונה. כאן מדובר בפעולה שנועדה לדאוג לבריאותנו. לא "עוקבים אחרינו" כדי להעניש אותנו במשהו או לפגוע בנו, אלא מאתרים מי מאתנו חולה, כדי שיידע ויקבל טיפול וכדי שלא ימשיך להדביק מבלי דעת אנשים אחרים. טענת ה"עוקבים אחרינו" כמוה כטענה שרופא שמבצע בדיקה של סרטן שד תוקף מינית את המטופלות. אנו מתפשטים פני רופאים למען בריאותנו. הוא הדין בשימוש באיכוני השב"כ. הטענה שהשב"כ פועל "נגדנו" כמוה כטענה שהשימוש בצה"ל במלחמה בקורונה הוא הפעלת הצבא נגדנו, כי צבא קיים נגד אויבים. הטענות הללו פשוט הזויות.

הטענות הנואלות כאילו איכוני השב"כ, הסגרים והמגבלות הן אמצעי שליטה דיקטטוריים של השלטון בלה בלה בלה, היו נפוצים בטענות נגד נתניהו, בעיקר בידי הבלפוריאדה. הן היו חסרות שחר אז, וגם בזמן אמת טענתי זאת, והן חסרות שחר עכשיו.

בין אלה שהשתמשו בטיעונים הללו, יש המכהנים בממשלה הנוכחית. הבולט שבהם הוא שר הבריאות הורביץ. אני שמח שכאשר האחריות מוטלת על כתפיו הוא אינו דבק בססמאות הדמגוגיות שלו, אלא פועל על פי חובתו כלפי הציבור. טוב היה אילו גילה יושרה, ואם לא היה מתנצל, לפחות היה מודה בטעותו. אבל כנראה שציפיה זו גדולה עליו. מביך לשמוע את תירוציו, שהפעם זה לא אותו דבר, כי הפעם השימוש באמצעים הללו מצומצם ותחום בזמן. זה נכון, אך ההבדל אינו באופי השימוש באיכונים אלא במצב האובייקטיבי – אז לא היה חיסון וכל פעולות הממשלות ומערכות הבריאות היו בערפל כבד של חוסר ודאות. היום יש חיסונים ורוב הציבור מחוסן. אבל כאשר יש פינה של אי ודאות – התפרצות זן האומיקרון, הממשלה השתמשה בדיוק באותו אמצעי. זה כן אותו דבר, רק בהתאמה למציאות שהשתנה.

* אלי אבידר לא נגמל מהבלפוריאדה.

* נכס לאומי של העם היהודי – חברי דני זמיר, ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות, נוהג לשאול את חניכי המכינות מדי שנה ארבע שאלות ידע ביהדות וציונות. אחת השאלות היא "מהי מערת המכפלה?" מסתבר שלרוב מוחלט מקרב החניכים החילונים, אין צל של מושג. מערת המכפלה בחברון היא המקום בו קבורים אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ואימהותינו שרה, רבקה ולאה. רק רחל טמונה באתר אחר – בקבר רחל, הסמוך לבית לחם.

הבּוּרוּת הזאת היא בעיניי חרפה, ואות קלון למשרד החינוך לדורותיו. אנו שומעים את ההפחדות מפני ה"הדתה". אני מודאג הרבה יותר מן הבורות.

שירה של נעמי שמר "פרות חמישה עשר", הידוע יותר כ"שלג על עירי", נכתב למחזמר "מסעות בנימין השלישי", על פי ספרו של מנדלי מוכר ספרים. השיר, המתאר את הגעגוע של היהודים בגולה לארץ ישראל, מתבסס על הטקסט הבא, מתוך הספר:

"חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצל הבטלונים המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיוון שרואים אותו – זכר ארץ ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם… ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא. והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא [=וכי דבר קטן הוא?], זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!… הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא! הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חפנים מעפר הארץ!… אוי, אוי, היו נאנחים ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בארץ ישראל, ומרבים לספר ביאת הגואל".

הלב יוצא אל אותם יהודים אומללים, היושבים בגולה ועורגים למולדת. אולם מנדלי מבקר אותם ולא בכדי מכנה את עיירתם בטלון. אלה בטלנים, שרוממות הקוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה בגרונם, אך הם מסתפקים בהתלהבות מפרי תמר מיובש מארץ ישראל.

הציונות לא הייתה באה לעולם ללא אותה ערגה, ללא אותו געגוע לארץ ישראל, למערת המכפלה, לכותל ולקבר רחל. אולם הציונות מרדה בבטלנות. הנה ארץ ישראל – לא בתמר המובא בידי שליח, אלא ממש, בעליה אליה ובהתיישבות בה. כך נוצרה באמת קוממיות בארצנו. "הנה תמר הכתוב בתורה", הומר ב"התנ"ך הוא הקושאן שלנו על א"י", כמאמר דוד בן גוריון בעדותו בפני ועדת פיל (1937).

ערב חנוכה הדליק נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה. ומיד התעוררה סערה. "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה" ושאר ארגונים רדיקליים מסוגם יצאו להפגין. אוי אוי אוי, נשיא המדינה היהודית מדליק נר במערת המכפלה. חמאס, הג'יהאד האסלאמי, "שלום עכשיו" ו"שוברים שתיקה" יצאו נגד הביקור. ו"שלום עכשיו" הגדירו את מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". אין ניצחון גדול יותר למחבל הכהניסט, רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י, מהגדרת מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". בעוד הכהניסטים והשלום עכשיווניקים רואים במערת המכפלה "מעוז הכהניזם", נשיא המדינה מבהיר שמערת המכפלה היא סמל ממלכתי של מדינת ישראל ונכס לאומי של העם היהודי כולו. 

* שלהבת אשמה – קיבלנו השבוע היישר בפרצוף את לוז תמצית ליבת השוקניזם המזוקק, מפיו של שוקן בכבודו המפוקפק ובעצמו. במסגרת ההשתלחות בנשיא המדינה על הדלקת הנר במערכת המכפלה, צייץ עמוס שוקן את דברי הבלע הבאים: "שלהבת פס נהרגה בגלל חוסר האחריות של הוריה, שחשבו שאפשר לגדל ילד בסביבת לחימה, ושל משרד הרווחה, שבמדינה נורמלית היה מוציא ילדים מאזור מלחמה".

שלהבת פס, תינוקת בת עשרה חודשים, בת הרובע היהודי בחברון, נרצחה בדם קר בירי מדויק של צלף פלשתינאי היישר אל מרכז מצחה.

שוקן טועה. לא ההורים שלה אשמים. היא אשמה. באיזו חוצפה היא העזה להיוולד במקום שבו פלשתינאים מממשים את זכותם הטבעית לרצוח תינוקות יהודיים?

שנה לאחר רצח שלהבת, נטבחו 21 נערים, עולים מחבר המדינות, בדולפינריום בת"א, בפיגוע התאבדות. הם נרצחו באשמת הוריהם שעלו מרוסיה לישראל. מה שלא ברור עדיין, וכדאי לבדוק זאת, אם הוריהם של ילדי אביבים, שנטבחו בהסעה של בית הספר, אשמים כיוון שהתנחלו על אדמה לבנונית או פלשתינאית. בוודאי שמשרד הרווחה אשם בכך שלא פינה אותם, ואת ילדי מעלות, ואת ילדי משגב עם, ואת ילדי קריית שמונה, ואת ילדי משפחת הרן בנהריה, מאזורי לחימה.

* החתן – בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" (שכבר אינו קיים), פרסמתי שיר בעקבות רצח שלהבת פס, במתקפת הטרור המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". בשיר התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. השורה האחרונה בשיר רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל".

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כשרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל… שלום… זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו… בול!!!

קול קול קול קול קול קול קול

* בין מונטיפיורי והרצוג – אליבא דשקוניזם, שלהבת פס נרצחה באשמת הוריה. ואם להרחיב לעמדה שהוא ודבוקתו משמיעים מדי יום ביומו – בגלל אקיבוש.

אבל מה גרם לטבח בחברון בתרפ"ט, 38 שנים לפני אקיבוש ו-19 שנים לפני ה"נכבה"? גם לכך יש תשובה ניצחת. הטבח הוא באשמת הציונות. אבל הנטבחים בחברון היו בני הישוב הישן, חרדים, לא ציונים – למה הם נרצחו באשמת הציונות? גם לכך יש תשובה. כל עוד לא החלה הפלישה הקולוניאליסטית הציונית, היה דו-קיום נפלא בין יהודים וערבים בחברון.

128 שנים לפני אקיבוש, 108 שנים לפני הקמת המדינה, 90 שנה לפני הטבח בתרפ"ט, 78 שנים לפני הצהרת בלפור, 58 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, 43 שנים לפני העליה הראשונה, 39 שנים לפני הקמת פתח תקווה, 31 שנים לפני הקמת בית הספר מקווה ישראל, 21 שנים לפני הקמת משכנות שאננים – השכונה היהודית הראשונה שקמה בירושלים מחוץ לחומות; כלומר לפני שהיה כל תירוץ לשנאה הערבית האלימה, ביקש סר משה מונטיפיורי לבקר במערת המכפלה. זה היה ביוני 1839. כאשר הגיע למקום עם פמלייתו, התארגנו הפרות סדר. ההמון הערבי החל לגדף ולחרף את היהודים וליידות בהם אבנים. מונטיפיורי ופמלייתו הסתובבו וברחו, בלי להיכנס למערת המכפלה.

גם כאשר הנשיא הרצוג ביקש לבקר במערכת המכפלה ניסו הערבים, מתוגברים במוסי רז וחבר מרעיו, לסכל את הביקור. אפשר לראות בהדלקת הנר בידי הרצוג במערת המכפלה תיקון לבריחה המבוהלת של מונטיפיורי. זו תמצית המהפכה הציונית.

* ביקור הנשיא השני – 113 שנים טרם ביקורו במערת המכפלה של הנשיא ה-11 יצחק בוז'י הרצוג, הקדים אותו הנשיא השני, יצחק בן צבי. הוא עוד לא היה הנשיא, כמובן, כי היה זה 40 שנה לפני הקמת המדינה, ב-1908. רחל ינאית, חברתו ולימים רעייתו, שביקרה אתו במקום, כתבה על כך בזיכרונותיה: "מעיניהם של שומרי החרם-אל-שריף [המקום הקדוש. א.ה.] נשקפה שנאה אלינו כמו מעיני המתפללים העוברים על פנינו ונכנסים פנימה. הגענו אל המדרגות וניצבנו דוממים. אני מוותרת על העליה בשבע המדרגות המותרות. יותר מדי צורב העלבון". הסבר – המוסלמים הרשו ליהודים לעלות עד המדרגה השביעית בדרך למערת המכפלה. ב-1924 רחל ינאית זכתה לבקר  במערת המכפלה עם קבוצת נשים אנגליות שקיבלו רישיון מממשלת המנדט.  

(המידע על ביקוריהם של מונטיפיורי ורחל ינאית ויצחק בן צבי במערת המכפלה לקוח ממאמרו של משה ארנולד "עד המדרגה השביעית", בגיליון 224 של "האומה").

* ביקור הנשיא הרביעי – מוסי רז וחבורתו אינם הראשונים שמפגינים נגד ביקור הנשיא בחברון. חודשים אחדים לפני בחירות המהפך, כמדומני בינואר 1977, נערכה הוועידה ה-12 של תנועת החרות. ערב הפתיחה החגיגי של הוועידה נערך בקרית ארבע. אורח הכבוד היה הנשיא הרביעי אפרים קציר. קציר נהג בממלכתיות ונענה להזמנה. אנשי של"י ושי"ח הפגינו נגד הנשיא ונגד הביקור.

… והשיירה עוברת.

* לציין את רציפותם היהודית – ב-8 ביוני 1967, היום הרביעי של מלחמת ששת הימים, התכנסה בתל-אביב מזכירות רפ"י. באותה ישיבה קרא דוד בן גוריון לממשלה לפעול ליישובם המידי של ירושלים העתיקה, גוש עציון וחברון על ידי יהודים, כדי להבהיר לעולם את החלטתה של ישראל להבטיח את בעלותה על שטחים אלה, שהיו יהודיים ואבדו לה במלחמת העצמאות. בן גוריון הטעים, כי בני הדור הזה, שהיו תושבי העיר העתיקה, חברון ומתיישבי גוש עציון, צריכים להיות בין השבים לשטחים אלה כדי לציין את רציפותם היהודית של השטחים, בטרם יתחילו לחצים מדיניים על ישראל לעזוב את השטחים הללו.

* ה"אנחנו" המשותף – ההתנפלות שלוחת הרסן על נשיא המדינה הרצוג מצד גורמים בשמאל מזכירה לי את ההתנפלויות שלוחות הרסן על קודמו, הנשיא ריבלין, מצד גורמים בימין. בשני המקרים ההתנפלות נבעה מכך שהנשיא מילא באמונה את תפקידו הממלכתי. בשני המקרים המתנפלים הם אנשים המתעבים את הממלכתיות בכל נפשם. שני הנשיאים מגלמים באישיותם ובהתנהגותם את ה"אנחנו" המשותף. ה"אנחנו" של הקיצונים בשני הצדדים אינו עם ישראל, אלא המחנה.

* אדמות הלאום – ללאום – "בנגב יבחן עם ישראל ומדינתו", אמר בן גוריון. על פי המבחן הזה, מצבנו על הפנים. למעשה איבדנו את הריבונות בנגב. מזה עשרות שנים איננו מקימים יישובים יהודיים בנגב, איננו מייערים את הנגב אבל אין ואקום. הבדואים השתלטו על האדמות, והקימו שם כ-300 כפרים קטנים שמתפרסים על 750,000 דונם, 120,000 בתים בלתי חוקיים שנבנו וממשיכים להיבנות. במשך השנים הללו, הלכה ריבונותנו והתערערה, בעיקר בעשור האחרון, שבו לית דין ולית דיין באזורים הללו. נשק בלתי חוקי שנאמד בקרוב ל-100,000 כלים, מעשי רצח, פרוטקשן, טרור חקלאי, ירי מדי לילה בלילה, נהיגה פרועה, ביזת אמל"ח מבסיסי צה"ל. פוליגמיה – רבים מאוד מבין הבדואים נשואים לארבע וחמש נשים, רובן פלשתינאיות מרצועת עזה ומיו"ש, ומולידים עשרות ילדים (אולי במקום להילחם בשפה העברית, מוטב שהפמיניסטיות היהודיות תגלנה סולידריות עם הנשים הבדואיות ותפעלנה לאכיפת החוק האוסר על פוליגמיה). וכפי שנוכחנו במבצע "שומר החומות" – בשעת משבר, בעיצומם של ימי לחימה, הכל מתכנס לפעולה לאומנית כגיס חמישי, תוך שליטה אלימה על הצירים בנגב ומצור על יישובים יהודיים.

כ"ט בנובמבר נפגש השנה עם היום הראשון של חנוכה וביום זה נערך בעומר כנס של "מבטחי" – מפקדים למען ביטחון ישראל, פורום שאני חבר בו, תחת הכותרת: "אדמות הלאום – ללאום". בכנס הוצגה התמונה הקודרת ונערך דיון עמוק ויסודי במשבר ובדרכי הפתרון. הכנס נפתח בדברי ברכה מוקלטים של הנשיא הרצוג. בין המרצים – ראש המועצה המקומית עומר פיני בדש, עוזי דיין, יוסי קופרווסר, גרשון הכהן, יו"ר קק"ל דובדבני ואחרים. הנחה בחן – אבשלום קור. לא את כל מה שנאמר בכנס אהבתי. לעתים נאמרו אמירות קיצוניות, שאוזניים תצילנה. אולם המצב הקיצוני מביא לתגובות קיצוניות ויש לשים קץ למציאות המרה הזאת.

עם זאת, יש כיוונים מעודדים. בחודשים האחרונים הממשלה וכוחות הביטחון מתחילים לפעול ולהיאבק בפשיעה. יש לקוות שגזר הדין של אריה שיף מבשר שינוי גם בגישת השופטים. בממשלה נרקמת תכנית להקמת 11 יישובים יהודיים בנגב (מעט מדי, אך התחלה טובה). קק"ל חוזרת לייער את הנגב, בתמיכת הממשלה ובהשתתפותה במחצית העלות. יש לקוות שהפעילות הזאת תתגבר באופן משמעותי, כי בנגב תיבחן מדינת ישראל.

* בכבוד רב אך בלי להתבטל – יועז הנדל, שר התקשורת, דואג מאוד לציבור החרדי. לא כי הוא ציבור חרדי, אלא כיוון שמדובר באזרחי ישראל, ותפקיד הממשלה לעבוד למען כל אזרחי ישראל. לכן, הוא מחבר סיבים אופטיים ביישובים החרדיים, כדי שהתושבים יוכלו לגלוש במהירות באינטרנט, ולא נכנע ללחצים של העסקנים החרדים למנוע זאת. לכן הוא פועל לשחרור הסמרטפונים של הציבור החרדי מהרודנות של ועדות הטלפון הכשר. 50% מהציבור החרדי גולש באינטרנט, והוא זכאי לקבל אותן תשתיות אינטרנט כמו כל אזרחי ישראל, גם אם זה לא לרצון העסקונה שלו. והוא הרי אינו כופה על אף אחד שימוש באינטרנט, רק יוצר תשתית שתאפשר לכל מי שרוצה בכך לגלוש באינטרנט בצורה מהירה וטובה. אין צורך להסביר שמדובר גם באינטרס כלכלי וחברתי מובהק של המדינה, לאפשר למקסימום חרדים תעסוקה מודרנית ולהכניס חרדים רבים למעגל העבודה.

כן, יועז הנדל דואג לציבור החרדי יותר מן העסקונה שמייצגת אותו, ושבהתנהלותה המיטה עליו אסונות בקורונה ובהר מירון. זה תפקידו וזו חובתו כשר בממשלת ישראל.

משלחת של הנהגת העולם החרדי, האדמו"רים הבכירים וראשי הישיבות הליטאיות, נפגשה עם הנדל במשרדו, במטרה לשכנע אותו להשאיר בידי ועדות הפלאפון הַכָּשׁר את היכולת למנוע מעבר של בעלי סמטרפונים ממצב של כשר למצב של לא כשר. כלומר, להשאיר בידיהם את השליטה על צאן מרעיתם. הנדל קיבל אותם בכבוד רב, אבל לא התבטל בפניהם, הציג בפניהם את עמדתו ללא כחל ושרק ולא ויתר על עמדתו. הוא אף הסביר להם, שהעגלה שלו אינה מלאה פחות משלהם.

ולמחרת – התנפלות חרדית אדירה על יועז, בטענה שהוא פגע בכבודם של הרבנים. מדוע? כי לא חבש כיפה בפגישתו עמם. יש לציין, שיועז אינו חילוני. הוא שומר שבת וכשרות ואורח חייו וחי משפחתו הרבה יותר דתית מחילונית. אולם הפרקטיקה הדתית שהוא בחר בה אינה כוללת חבישת כיפה, כאשר אינו מתפלל או נמצא בבית כנסת או בישיבה. אין שום סיבה שכאשר האדמו"רים באים אליו למשרדו, הוא יתחפש למה שאינו ויתאים את נהגיו לשל הבאים אליו. כפי שאף אחד מהם לא נדרש לשנות משהו מלבושו, כך גם הוא אינו נדרש לכך.

אבל האמת היא שכאשר הם מלינים עליו שהוא פגע בכבודם, הכוונה היא לכך שהוא שמע אותם ולא השתכנע וימשיך לפעול על פי חובתו הממלכתית והציבורית. הם רגילים שעל פיהם יישק דבר. עם כל הכבוד, ויש כבוד, הם לא קובעים.

* זכויות האדם נוסח קדאפי – שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן מסר שיש בידינו הוכחות לכך שנשיא לוב מועמר קדאפי אימן בלוב את רוצחי הספורטאים באולימפיאדת מינכן, סיפק להם דרכונים מזויפים והעביר לערפאת מיליוני דולרים כבונוס על הטבח. כך נמסר ב"הארץ". קדאפי הוא גם האיש שמימן את הפרס השנתי של מועצת האו"ם לזכויות האדם, שהיה קרוי על שמו, וחולק מדי שנה עד מותו. זאת מהותה של המועצה ושל "זכויות האדם" שבשמן היא פועלת.

* ובינתיים באיראן – חמינאי: אם אין מים – שתו מים כבדים.

* היהודי האנטישמי – תארו לעצמכם מפלגת ימין רדיקלי חדשה שתצא נגד איתמר בן גביר בשל היותו שמאלני. זה מה שקורה היום בצרפת. המועמד של הימין האולטרה רדיקלי בצרפת אריק זמור, מפנה חלק ניכר מחצי תעמולתו נגד המנהיגה הפשיסטית מארין לה-פן, בשל היותה "אשת שמאל".

למרבה החרפה, זמור הוא יהודי. את עיקר השנאה הגזענית שלו הוא מפנה נגד המוסלמים, אך אנשיו הם אנטישמים מובהקים. הוא עצמו מעריץ את פטן וממשלת וישי, המשת"פית של היטלר, ומכחיש את חלקה של ממשלת וישי בשואה. הוא מחזיר לחיים את העלילה נגד דרייפוס. הוא גם מטיף לחקיקת חוק האוסר קריאה בשמות "לא צרפתיים" לילדים הנולדים בצרפת, כלומר יהודים לא יוכלו לתת לילדיהם שמות כמו אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ומשה. האנטישמיות הנחותה והבזויה ביותר היא אנטישמיות של יהודים.

* פשע כלכלי – ההסבר שנתתי לשאלתו של משה גרנות מה הקשר בין אי העברת התקציב בידי נתניהו לגניבת הרוטציה לא סיפק אותו, וכנראה יש צורך בחידוד נוסף. בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן הוחלט על העברת תקציב דו-שנתי עד אוגוסט. התקציב הדו-שנתי לא היה דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה הדבר הנכון לעשותו. אגב, הרעיון של תקציב דו-שנתי, שאין לו אח ורע בעולם, היה של נתניהו ויובל שטייניץ, והתקבל בהתנגדות עזה של האופוזיציה. אני תמכתי בו אז ותומך בו מאז. בוודאי כאשר התקציב עובר באוגוסט.

תקציב דו-שנתי הוא הדבר הנכון מבחינה כלכלית, אבל לא התיישב עם המטרה הפוליטית של נתניהו. כיוון שהתקציב היה אמור להיות עד 31 בדצמבר 2021, והרוטציה הייתה אמורה להתבצע בנובמבר 2021, וכיוון שהדרך היחידה למנוע את הרוטציה, בשל פִּרְצָה שנתניהו הותיר בהסכם הקואליציוני וסוללת המשפטנים של גנץ לא הבחינה בה, הייתה אי העברת תקציב, הגיע אוגוסט ונתניהו סירב להעביר תקציב. הוא היה מוכן להעביר תקציב חד-שנתי, או ליתר דיוק תקציב לארבעה חודשים מאוגוסט עד סוף השנה, כי זה עוד לפני הרוטציה, כשהוא עדיין ראש הממשלה. כחול לבן, שהבינה את המזימה, במיוחד לנוכח הפרת כל ההסכמים האחרים בידי נתניהו, לא הייתה מוכנה לתת לכך יד. נתניהו אסר על שר האוצר כ"ץ למלא את מהות תפקידו ולהעביר תקציב. כ"ץ לא התפטר והיה שותף לפשע. הממשלה עמדה ליפול, ואז צביקה האוזר החליט להיות המבוגר האחראי ולהציל את הממשלה באמצעות "פשרת האוזר" – דחיית התקציב לדצמבר ובדצמבר העברת התקציב הדו-שנתי. כיוון שנתניהו לא רצה בבחירות בשלב זה, הוא הסכים להצעה וכך גם כחול לבן. הגיע דצמבר, ונתניהו שוב הפר את הסכם, ושוב סירב להעביר תקציב עד סוף 2021, אלא "תקציב" לשמונה ימים בלבד… היה זה פשע כלכלי חמור, בדם קר, נגד מדינת ישראל, בשיאו של משבר רפואי, כלכלי, חברתי ופוליטי חסר תקדים, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. זו האמת האחת והיחידה. כל "נרטיב" אחר הוא שקר ביביסטי אופייני. 

* האמת ההיסטורית – משה גרנות תמה, איך איני יודע שהתורה לא נכתבה באמת בידי משה, כפי שהוא תמה על קהלני ומרואייניו על התייחסותם לדמותם של משה ודוד. חזקה על גרנות שהוא קרא את "משה" של אחד העם ואת האבחנה שלו בין האמת הארכיאולוגית לאמת ההיסטורית. תפיסתי התרבותית את האתוסים היהודיים היא ברוח מסה זו.

* מקורבים – "מקורבי מרגי לא אהבו את הפרסומת של נועה קירל ודרשו להסיר אותה מהאוויר". ואני רק שאלה. מה אני צריך לעשות כדי שגם לי יהיו "מקורבים"?

* נחום ברוכי – הלך לעולמו איש יקר, נחום ברוכי, חבר בארות יצחק, מעמודי התווך של תנועת הקיבוץ הדתי. בן 84 היה במותו. היה סא"ל בצה"ל ודוקטור להיסטוריה וארכיאולוגיה. נחום נולד בקיבוץ טירת צבי, לאביו יהושע ברוכי שבתקופת המנדט היה מוכתר הקיבוץ ומוכתר המוכתרים של יישובי עמק בית שאן. לאחר מלחמת השחרור עברה המשפחה לירושלים, אחרי שדודו נהרג ואשתו – אחות של אביו של נחום, נפטרה, והם אמצו את ארבעת ילדיהם. נחום הצטרף לקיבוץ בארות יצחק במסגרת גרעין נח"ל. לאורך השנים שילב בחייו ביטחון, חינוך, מחקר ופעילות ציבורית. מילא תפקידים רבים בקיבוצו ובתנועת הקיבוץ הדתי, כולל תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי. במילואים שירת כמ"פ בשריון במלחמת ששת הימים, מג"ד במלחמת יום הכיפורים ומפקד נפה בפיקוד העורף במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר שסיים את תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי התמסר למחקר. הוא ההיסטוריון המובהק של תנועת הקיבוץ הדתי – כתב עליה ספרים ומאמרים והרצה על תולדותיה בפורומים שונים. נחום היה היוזם של שביל ישראל.

הכרתי את נחום כאשר שימש כמזכיר תנועתו בתקופת המאבק על הגולן. היינו שותפים לאורך שנים רבות בשני פורומים – קבוצת ירוחם שהקים ד"ר צביקה צמרת ופורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. נעזרתי לא פעם בידע העצום שלו כאשר כתבתי על הקיבוץ הדתי. נחום היה איש חכם, טוב לב, חם, נחמד ונעים הליכות. הצטערתי לשמוע על לכתו. יהי זכרו ברוך!

* התנועה מאמצת את מרכז הגמילה – נחום ברוכי ואני היינו חברים במשך שנים רבות בפורום שהקים ד"ר צביקה צמרת – קבוצת ירוחם. הקבוצה כללה דמויות מתחומי העשיה השונים, שהמשותף להם הוא השקפת עולם של חיבור בין מגזרים, זרמים וקבוצות בחברה הישראלית. כל מפגש יוחד לאזור מסוים בארץ שלמדנו הן את המצוקות החברתיות הקיימות בו והן את היוזמות היפות הפועלות בו.

אחד הסיורים היה בשכונת התקווה. בין השאר ערכנו ביקור מרגש במרכז גמילה לנרקומנים. התרשמנו מאוד מעבודת הקודש הנעשית שם להצלת חיי אדם ושמענו על מצוקות התקציב של המרכז, המאיימות על קיומו. על המקום הודיע נחום, שהיה אז מזכיר הקיבוץ הדתי, שתנועתו מאמצת את המרכז, כדי להבטיח את המשך קיומו. וכך היה. כזה היה נחום.

* הבהרה חשובה – אם יש בזה חומוס, טחינה, עמבה, ביצה וחצילים, זה סביח. ואני אוהב מאוד סביח. אבל זו לא סופגניה. שמחתי לעזור.

* אחריות כבדה – כשאמי טיגנה סופגניות, התפקיד שלי, שאהבתי אותו מאוד, היה להזריק לתוכן ריבה, עם מזרק פלסטיק גדול. כיוון שבלי ריבה זו לא סופגניה ובלי סופגניה זה לא חנוכה – ברור איזו אחריות כבדה הייתה מונחת על כתפיי. 

* מגזימים סיפור אהבה – ג'קי לוי הוא האיש הכי מצחיק והכי שנון שאני מכיר. והוא מספר סיפורים גאוני. כל מופע שלו הוא הנאה צרופה, עם תג מחיר – כאב בטן, אחרי שעה ו-45 דקות של צחוק בלתי פוסק. כך היה גם אתמול, כשצפיתי בתכניתו "מגזימים – סיפור אהבה" באולם התרבות בקצרין. ענק!

          * ביד הלשון

מלכיה – מלכיה הוא קיבוץ בגליל העליון, ברכס נפתלי, שעלה לקרקע במרץ 1949, ממש בתום מלחמת השחרור. יישבו אותו חלוצים בני הארץ, חברי גרעיני הכשרה של הפלמ"ח.

מקור השם מלכיה הוא הכפר הערבי מאלכיה שישב במקום, והיה מוקד לקרבות עזים, מהקשים ביותר במלחמת השחרור. האזור עבר פעמים אחדות מיד ליד, ונכבש בסופו של דבר בידי צה"ל במבצע "חירם", באוקטובר 1948. שמו של הכפר מאלכיה מנציח את הכפר היהודי מלכיה שישב במקום במשך מאות שנים. מלכיה הוא שמה של משפחת כוהנים ששירתה בבית המקדש. לאחר חורבן בית שני גלתה מירושלים לגליל והתיישבה במקום. הקמת קיבוץ מלכיה במקום זה, החזירה עטרה ליושנה.

* "חדשות בן עזר"

חג התחיה

לחנוכה תשפ"ב

המהפכה הציונית הייתה בראש ובראשונה מרד רבתי בהוויה הגלותית של העם היהודי; הוויה שאינה רק חיים בגולה ולא רק העדר עצמאות וריבונות, אלא בראש ובראשונה הוויה של פאסיביות, והמתנה לגאולה נסית בידי משיח צדקנו. המהפכה הציונית היא מרד של האקטיביזם הלאומי והחברתי של היהודים בהוויה זו. היא מרד בשלוש השבועות שלכאורה השביע הקב"ה את ישראל – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את הקץ.

המהפכה הציונית השתיתה את ההוויה היהודית על הבאת הגאולה הלאומית במעשה ארצי, מעשי ידי אדם, מעשי ידי העם היהודי הנוטל אחריות על גורלו. המהפכה הציונית ביססה את האקטיביזם הזה על קידוש העליה בחומה, כלומר עליה המונית מאורגנת של העם היהודי לארץ ישראל, על חיוב דחיקת הקץ, כלומר לא עוד המתנה לגאולה השמיימית וככל שיידרש – גם על מרד בגויים.

העליה לארץ והקמת המדינה הם התוצאה של המהפכה הזאת.

המהפכה הזו שינתה מהויות רבות ביהדות, כולל מהותם של חלק מחגי ישראל. אנו מכירים את חנוכה כחג הגבורה, אך זהו חידוש ציוני. בעבר חנוכה התמקד בנס פך השמן, בעל הנסים שעשית לאבותינו ועל התפילה לאלוהים לנקם בגויים בפיוט "מעוז צור".

התרבות הציונית העלתה על נס את מרד החשמונאים, כמופת של גבורה יהודית, הקוראת תיגר על המציאות הקיימת ומנסה להפוך אותה. התרבות הציונית ראתה באקטיביזם החשמונאי מעשה אבות – סימן לבנים, לאקטיביזם הציוני; הנס, הוא הנס של הלב האמיץ, אז ועתה. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו". וכך היה חנוכה לחג הגבורה. רוח זו הייתה רוחה של הציונות על כל גווניה – השמאל והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית.

בחנוכה תרפז (1926) השתתף ביאליק בנשף חנוכה של הקרן הקיימת לישראל, במלאת לה 25 שנה. ביאליק דיבר על השינוי שהציונות חוללה בצביונו של החג. הוא הביע תמיהה על גניזת ספר החשמונאים ואי הכנסתו לתנ"ך. "אין אנו יכולים לבאר את הסיבה הנסתרת והנפלאה, מדוע ספר התנ"ך חסר ספר יקר אחד ונפלא מאד. מדוע נדון הסיפור ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הניצחון הגדול ביותר, ניצחון הרוח וניצחון הכח של עם-ישראל – ספר החשמונאים? מדוע נגנז בלשוננו העברית ונשאר לנו לפלטה באחת מן הלשונות של ארבע מלכויות, שאנו היינו שרויים בהן, בלשון היוונית?" (ספר מכבים א' תורגם לעברית עשור מאוחר יותר, כחלק מאותה מגמה ציונית). ביאליק אמר שהציונות מאמצת את הספר הגנוז, והוא יצטרף לתנ"ך ולכתבי הקודש, שכמו באגדת חז"ל על חלום יעקב, שבו אלוהים קיפל את א"י כספר ועליו הניח יעקב את ראשו בשנתו, כך ספר החשמונאים יקופל תחת ראשנו לצד התנ"ך, כספר המגלם בעבורנו את ארץ ישראל.

בדבריו תיאר ביאליק את השינוי שחוללנו בצביונו של חנוכה: "עם תחיית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקוותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש. תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זיכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה, התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זיכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זיכרון גאולתנו. ע"י תחיה זו וע"י התחדשות זו יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים ואת כל הניסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תכן חדש את חג החנוכה, וביחד עם חג החנוכה נשיב אלינו גם את הספר הגנוז להגביר את כוחו של אותו הספר, שהיה מקופל תחת ראשנו בכל ימי נדודינו".

****

ברוח זו, הוציאה הוצאת "עם עובד" של הסתדרות העובדים הכללית בא"י בשנת תש"א (1941) בעיצומה של השואה, את "ספר הגבורה". אלו הם שלושה כרכים של אנתולוגיה היסטורית ספרותית, בעריכת ההיסטוריון פרופ' ישראל היילפרין, העוסק בגבורה היהודית, בארץ ובגולה, מחורבן הבית ועד ימינו. הספר הוא חלק מן המגמה לעורר את רוח העם לגבורה, לאקטיביזם, לקריאת תיגר, לנטילת גורלו בידו.

בדברי ההקדמה לספר, מתאר היילפרין את המציאות שהספר קורא עליה תיגר, "המסורת היהודית לא פארה בשלל אגדות את הגיבורים אשר נספו על חורבות המולדת". ההשתקה הזאת נעשתה ברוח הפאסיביות הגלותית. המהפכה הציונית שהופכת על צירה את רוח האומה, תחזיר את הכבוד המגיע לאותם מורדים, וזו מטרת הספר. היילפרין תיאר את התרחקות העם היהודי בגולה מערך הגבורה: "לקח מלחמות החירות ויצר הקיום של העם המורדף נתן בידי העם אמצעי מגן אחרים. לא החרב, כי אם כסף, טמיעה, אפילו שמד למראין – באלה נאלצו היהודים לקנות את ביטחון חייהם". עם זאת, הוא מציין, "היהודים ידעו לעתים גם לעמוד על נפשם ולמות מות גיבורים".

את המבוא לספר כתב המורה הרוחני של תנועת העבודה הציונית, ברל כצנלסון. ברל הסביר מדוע הגבורה היהודית הושתקה והוצאה מארון הספרים היהודי: "עם אבדן החירות המדינית אבדה גם חירותה של ההיסטוריוגרפיה היהודית. שום שלטון לא יטפח את זכרנו ההיסטורי. אדרבא, כמעט כל שלטון מחק, שרף, החריב, דן לכליה".

אך לא רק הצנזורה של השלטון מחקה את זכר הגבורה היהודית, כי אם גם הצנזורה העצמית של היהודים. ברל מסביר מדוע אין בידינו ספרות של הקנאים שמרדו ברומי אלא רק של מתנגדיהם. "גדול כוחה של שכחה והשכחה בהיסטוריה העברית. הרבה שמדות עושים, הרבה מוקד עושה, הרבה מורא עריצים עושה והרבה גורל מנוצחים עושה. ומה שלא השיגה זרועה הארוכה של הצנזורה החיצונית, הדביקה הצנזורה הפנימית. האם הגיעה לידינו שורה אחת מספרות הקנאים? גילויי הגבורה העברית שלא זכו לניצחון נדונו למחיקה. גורל מנוצחים!" אך לא רק פועלם של הקנאים שהפסידו במערכה הודחק, אלא גם ניצחונם של החשמונאים. "אפילו גבורת החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות".

ברל רוצה לראות בין דמויות המופת של עמנו, את לוחמי בר כוכבא. "רק עם בשורת הציונות האיר אור חדש על הגבורה המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת לועז, ר' עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה כי אם גם כנביא המרד, ובר כוזיבא חזר והיה בהכרת העם לבר כוכבא. דמויות הענקים של ר' עקיבא ובר כוכבא מסמלות את שני האפיקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן – גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת".

אף שהקנאים במצדה ובמקומות אחרים ולוחמי בר כוכבא לא ניצחו את האויב, בכל זאת ברל מעלה על נס את המרד שלהם. "גבורת עם-אִיוֹב, אשר גם בריבו עם אל, כל מעיניו פנימה: לבל היות מנוצח בחדרי הלב, ולא לפשוע במצפון… הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמה, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד".

****

המגמה היום להפנות עורף למורדים במצדה וללוחמי בר כוכבא ולדבר עליהם כעל "מטורפים", משמעותה – ניסיון להחזיר אותנו למהותה של הגלות; פאסיביות, כחלק ממגמה של דה-ציוניזציה.

זו מגמה מסוכנת, וכדי להתחסן מפניה, ראוי שנחזור להגות הציונית, שהיא לנו סם חיים. כך למשל, מאמרו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, שנקרא "דם המכבים", ובו השורות הבאות: "בגולה נשפך דמנו כמים דורות רבים, מאות בשנים – בכל הארצות, בכל האקלימים, אבל שום צמח לא הצמיח דמנו, שום פרח לא הפריח. רק שלוליות נשארו, שלוליות דם מעופרות. וברבות השנים יבשו גם הן. רק באר זו, במולדת, עולה בין שאר הפרחים זה הפרח נמוך הקומה, הפרח הקטן, האדום ושמו דם המכבים.

כאן שוטטנו בדרכי הארץ, נשמנו אווירה של מודיעין ראינו את נוף הגבעות החשופות, טיפסנו על הצוקים, עלינו וירדנו בדרכים ובשבילים שבהם הלכו המכבים. … ואותו דם, נגיד את זה בכל הפשטות והביטחון – נוזל בעורקינו. לעניין זה, כמוהם כמונו. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום שיקרא בשמם. כי על כן ארץ זאת למעננו היא מצמיחה כל צמח למינהו וכל פרח".

והרצל כתב, בפסקת הסיום של "מדינת היהודים": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה".

* תבור – יהדות ישראלית

צרור הערות 28.11.21

* תמצית החלוציות הציונית – דמותו של אלי קיי היא תמצית החלוציות הציונית של שנות ה-2000, ויש בה עליה, התיישבות, ביטחון והנחלת המורשת. אלי עלה מדרום אפריקה כנער, לבדו, ושירת כלוחם בצנחנים. בתום שירותו בצה"ל הצטרף לתכנית "מאהל ומגדל" של ארגון "השומר החדש" בקיבוץ נירים, תחילה כחבר בתכנית ולאחר מכן כמדריך. עבודתו האחרונה הייתה בכותל, בהדרכה. בעקבותיו, עלתה לארץ משפחתו, ארבע שנים אחריו.

אלי, מופת של הגשמת הציונות, שילם, לדאבון הלב, גם את המחיר הכבד הנדרש מאתנו כאן בארץ, במלחמה על ארץ ישראל, על ירושלים, על קיומנו, כאשר נרצח בפיגוע בעיר העתיקה.

אלי קיי הוא ההוכחה שהציונות לא תמה, היא חיה וקיימת והגשמתה היא אבן שואבת לטובים שבצעירים היהודים במולדת ובתפוצות הגולה.

אבדה גדולה. יהי זכרו ברוך!

* צבא גדול וחכם – סקר דעת קהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה הצביע על רוב בקרב הציבור המצדד ברעיון הפופוליסטי של ביטול מודל צבא העם, ביטול גיוס החובה וקיום "צבא מקצועי" שיהיה כמובן "קטן וחכם". המודל הוא מדינות אירופה.

אילו האיומים על ישראל היו כמו על לוקסמבורג, זה היה רעיון לגמרי לא רע. אך ישראל היא המדינה היחידה בעולם שרוב סביבתה שואפת להשמידה ושמיום הקמתה לא ידעה יום אחד של שקט בגבולותיה. ההגנה על קיומה של ישראל מחייב צבא שיידע לבלום מתקפה בכמה חזיתות במקביל ואף של גיס חמישי בתוך הארץ. צבא כמו של לוקסמבורג לא יוכל להתמודד עם איום כזה וגם לא לגיון זרים ואפילו לא צבא של פועלים תאילנדים. לשם כך יש צורך בצבא גדול וחכם.

נכון, יש סדקים רבים במודל צבא העם. יש להתמודד עמם. למשל, להעצים את החינוך למסירות והקרבה ולעידוד השירות המשמעותי, ובראש ובראשונה הקרבי, בצה"ל. יש לפעול לצמצום עד סיום של חרפת ההשתמטות מצה"ל של המגזר החרדי. ברור שהפתרון לאותן בעיות אינו לשפוך את התינוק עם המים, כי התינוק הוא קיומה של מדינת ישראל.

* עבודה מועדפת בחינוך – מאז שהמדינה החלה לתת למשוחררי צה"ל מענק עבודה מועדפת, אי אז בשנות התשעים, העליתי פעמים רבות את האבסורד בכך שעבודה בחינוך אינה נחשבת עבודה מועדפת. למה מתדלקת בתחנת דלק נתפסת בידי המדינה כעדיפה על חברתה שמרכזת שבט בתנועת הצופים?

יש צורך רב בעובדים צעירים בחינוך, הן בחינוך החברתי קהילתי (הבלתי פורמלי) במגזר העירוני והכפרי, הן בתנועות הנוער והן כסייעות וסייעים בגיל הרך. מן הראוי שהמדינה תעודד צעירים לעסוק בחינוך ותתגמל במענק את מי שעושים כן. יש לקחת בחשבון שחלק מאותם צעירים יתאהבו במקצוע ויהיה לאנשי חינוך.

כאשר שירתתי כמזכיר אורטל, החלטנו שהקיבוץ ישלם לבוגרי צבא העובדים בחינוך מענק בגובה מענק עבודה מועדפת שהמדינה נותנת.

שמחתי מאוד לשמוע בשבוע שעבר, שהממשלה שינתה את מדיניותה ותעניק את המענק גם לעובדים בחינוך. זו בשורה נפלאה!

* הישגים למדיניות החוץ – שני הישגים משמעותיים למדיניות החוץ של ישראל: בריטניה הכריזה על חמאס כארגון טרור ואוסטרליה הכריזה על  חיזבאללה כארגון טרור. אמנם זה נראה מובן מאליו. איך אפשר שלא להכריז על ארגוני טרור כארגוני טרור? מסתבר שזה לא מובן מאליו. אלו החלטות חשובות מאוד ותפקידנו להמשיך ולשכנע את העולם להיאבק בטרור.

גם התחממות היחסים עם פולין והחזרת הממונה על השגרירות לוורשה היא התפתחות חיובית. התגובה הקיצונית של שר החוץ לפיד על "חוק הרכוש" הייתה פזיזה, בלתי מידתית, ללא דיון מעמיק בקבינט ואני שמח שנעשים צעדי תיקון.

* אינטרס לאומי עליון – בקווי היסוד של ממשלת גרמניה החדשה, בראשות מנהיג הסוציאל דמוקרטים אולף שולץ, נאמר: "ביטחון ישראל הוא עבורנו אינטרס לאומי עליון". המחויבות הזאת, עוברת כחוט השני בממשלות גרמניה, בין אם ממשלות ימין כמו של קוהל ומרקל וכעת של ממשלת השמאל בראשות שולץ, וכפי שהיו ממשלות שמאל במערב גרמניה, לפני איחוד גרמניה. אולם בעוד בקווי היסוד של ממשלת מרקל הוזכרה המחויבות לישראל כמדינה יהודית, הדבר אינו מופיע בקווי היסוד של הממשלה החדשה. אפשר לומר שאין צורך באזכור הזה, כי ישראל היא מדינה יהודית ודי בכך שמוזכרת מדינת ישראל ומאליו ברור שזו מדינה יהודית. אולם כיוון שיהדותה של המדינה הוזכרה בממשלות הקודמות, ולמעשה יש מעין צעד אקטיבי של הוצאת האזכור הזה, שעה שמתנהלים מסעות דה-לגיטימציה לישראל בשל היותה מדינה יהודית, זו התפתחות מדאיגה. עוד נאמר בקווי היסוד: "נמשיך לפעול למען השגתו במו"מ של פתרון שתי מדינות על בסיס גבולות 67'". זו, אמנם, עמדתה המסורתית של גרמניה ושל אירופה בכלל, אולם יש לומר בבירור שיש סתירה מניה וביה בין האינטרס הלאומי העליון של גרמניה לביטחון ישראל, לבין הרעיון של גימודה של ישראל לעומק אסטרטגי של יריקה. עוד נאמר בקווי היסוד: "אנחנו מגנים את האיום הנמשך על מדינת ישראל ואת הטרור נגד אוכלוסייתה, ומברכים על התחלת נורמליזציה ביחסים בין מדינות ערביות נוספות וישראל". משפט יפה וחשוב.

בקווי היסוד נאמר שצעדים מסוימים, שננקטים על ידי הצדדים, הפלשתינאי והישראלי, מקשים על מאמצי השלום ויש להימנע מהם. "מהצד הפלשתינאי אנחנו מצפים להתקדמות בתחומי הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם. זה כולל ויתור על כל סוג של אלימות נגד ישראל. מצד ישראל אנחנו קוראים להפסקה של בניית התנחלויות, המנוגדת לחוק הבינלאומי". הו, האיזון הקדוש. ההשוואה בין התיישבות, הקמת יישובים אזרחיים, מוסדות חינוך וקהילות עם הטרור, שהוא האלימות המופנה בידי הפלשתינאים נגד ישראל, אבסורדית ומקוממת. הטענה שבניית התנחלויות מנוגדת לחוק הבינלאומי משוללת יסוד. יש שופטים בירושלים, וכבר 54 שנים הם דוחים שוב ושוב את הטענה הזאת, וחזקה על ישראל, שתקבל את בית המשפט העליון כמפרש החוק הבינלאומי. הגיע הזמן שממשלת ישראל תאמץ את דו"ח אדמונד לוי בנדון. בנט תבע זאת מנתניהו, ומן הראוי שלא ינהג כקודמו ויוביל להחלטה הזאת.

ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת להמשיך לממן את סוכנות אונר"א. המימון הזה מנוגד למחויבות של גרמניה לשלום, כיוון שאונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך, באמצעות טיפוח פיקציית ה"פליטים", כלי הנשק נגד ישראל בשם דרישת "זכות" ה"שיבה" שמשמעותה הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. עם זאת, יש לציין שלראשונה נכללת במחויבות לאונר"א גם תמיכה בהליך פיקוח עצמאי על פעולות הסוכנות שימנע "התפתחויות חריגות". מעט מדי ומאוחר מדי, אך אולי התחלה טובה. הרי מוסדות החינוך של אונר"א הן חממות לשנאת ישראל ולאנטישמיות ובכך להצמחת מחבלים. אולי פיקוח של אירופה על אונר"א יחשוף זאת לעיני העולם, ויביא להפסקת מימונו של הארגון העוין הזה.

ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת "לפעול באופן נחרץ נגד גינויים אנטישמיים של ישראל, בכלל זה במסגרת מוסדות האו"ם". זה סעיף חשוב מאוד וראוי לשבח. אולם יש לעבור ממילים למעשים – על גרמניה להפסיק לממן גופים היוצרים דה-לגיטימציה לישראל וקוראים להחרמתה.

* דמות מאחדת – ח"כים במרצ ובראשם ראש האופוזיציה מוסי רז, השתלחו בנשיא המדינה בוז'י הרצוג על כך שידליק נר במערת המכפלה. טענתם ההזויה היא שהנשיא הוא דמות מאחדת ולכן עליו להחרים את "השטחים", כי שליטתנו בהם שנויה במחלוקת.

לשיטתם, די בכך שקבוצה רדיקלית פוסלת חבל ארץ, כדי שהנשיא, בהיותו דמות מאחדת, ידיר אותו ואת אזרחי ישראל החיים בו וכף רגלו לא תדרוך בהם. הם שוכחים שהם עצמם שנויים במחלוקת וחלק גדול לאין ערוך בחברה הישראלית סולד מהם ומתנגד לדרכם. האם בשם האחדות על הנשיא להחרים אותם? האם בשל מסע הדה-לגיטימציה הביביסטי נגד הממשלה החוקית של ישראל, הנשיא צריך להחרים את ראש הממשלה ואת הממשלה?

הנשיא, כדמות מאחדת וממלכתית, הוא הנשיא של כל העם. כן, אפילו של מיליון הישראלים החיים בחבלי ארץ ישראל שמוסי רז וחבורתו מכנים "השטחים". הוא הנשיא של כולם, ואילו החרים את יו"ש היה מועל בתפקידו, בדיוק כפי שהיה מועל בתפקידו אילו החרים את המגזר הערבי.  

* הרוע הופך לטמטום – אילו אחרי ביקורו של הנשיא הרצוג בכפר קאסם ובקשת הסליחה על הטבח שנערך בכפר ב-1956, היה יוצא מאמר מערכת של עיתון ישראלי בכותרת "נשיא הערבים", הייתה מתחוללת כאן, בצדק, סערה. ובראש מגני המאמר היה עומד "הארץ". אולם לקראת הדלקת נר ראשון של חנוכה בידי הנשיא במערת המכפלה, כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ", היא "נשיא ההתנחלויות". ובעזות מצח הם אף כותבים "כנשיא המדינה, שהצהיר שהוא רוצה להיות הנשיא של כולם, היה עליו להימנע מלבקר במקום".

כן, נשיא המדינה הוא נשיא ההתנחלויות. גם נשיא ההתנחלויות. והוא גם נשיא הערבים. הוא נשיאם של כל הישראלים וגם של כל יהודי העולם. זאת המשמעות של היותו הנשיא של כולם. הלוגיקה ההזויה לפיה מה שפוגע בהיותו נשיא של כולם היא העובדה שאינו מדיר מיליון ישראלים, מעידה איך הרוע הופך לטמטום. ופשקוויל המערכת כבר מציג את הביקור כלגיטימציה לטבח של גולדשטיין. לא פחות.

מערת המכפלה היא אחד הסמלים המובהקים של ארץ ישראל; דורות של יהודים ערגו אליה, התגעגעו אליה. אך טבעי שנשיא מדינת ישראל ידליק שם נרות חנוכה. וביקורו שם אינו מחווה למתנחלים, שהיא כשלעצמה מבורכת, כי מערת המכפלה אינה שייכת למתנחלים אלא לעם ישראל כולו. הוא מדליק נרות במערת המכפלה, כצעד המבטא את מהות תפקידו כנשיא מדינת הלאום של העם היהודי.

* אַיֶּכָּה כָּלֵב – בגישתו החמה לחברון ולמערת המכפלה, הולך הרצוג בדרכם של קודמיו, נשיאי ישראל. בעת שחרור מערת המכפלה, במלחמת ששת הימים, וחידוש ההתיישבות בה כעבור שנה, נשיא המדינה היה זלמן שז"ר, מאבות תנועת הפועלים הציונית, הנשיא השלישי של ישראל. כאשר קומץ אנשי שמאל קיצוני הפגינו נגד הקמת קריית ארבע (שהוקמה ביוזמת יגאל אלון) הוא כתב: "נחרדתי כאשר שמעתי צעירים יהודיים ציוניים האומרים: אסור להתיישב בחברון, כי בנפש האומה הוא. הרי זו העיר הראשונה בה הומלך דוד למלך ישראל. חברון היא אחותה הבכירה של ירושלים, ואילו הייתה קיימת אווירה ציונית אחרת מאשר היא כיום בארץ, היא הייתה יכולה להעמיד סכר בפני הלכי רוח כאלה".

שז"ר, שהיה משורר, כתב על כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה ואחד משני המרגלים שלא מאסו בארץ חמדה, אלא אמר "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". כלב בן יפונה ושבטו התיישבו בחברון, לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, והוא עצמו נלחם על כיבושה, בגיל 85.

כתב שז"ר בשירו:

לֹא רַבֵּנוּ מֹשֶׁה, לֹא הַכֹּהֵן אַהֲרֹן

רַק כָּלֵב שֶׁגָּעַר…

הוּא שֶׁרָאָה לְפָנִים בְּחֶבְרוֹן

אֶת יְלִידֵי הָעֲנָק, וְלֹא זָע בּוֹ לֵבָב

וְגַם בִּהְיוֹתוֹ בְּעֵינָם וּבִהְיוֹתָם בְּעֵינָיו

רַק חָגָב, רַק חָגָב

הֶאֱמִין בְּכָל לֵב כִּי כֹּחֵנוּ הוּא רַב

וְלֹא נִסְעַר.

אַךְ עַכְשָׁו

הוּא שֶׁנֶּחְרַד וְצָעַק וְזָעַם

וַיַּהַס הָעָם… 

הוּא גָעַר כִּי זָכַר, שֶׁאָמְנָם וְאָכֵן

עָצוּם וְחָזָק הוּא הָעָם הַשָּׁכֵן 

וְעָרִים לוֹ בְּצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת בִּמְאֹד

וְכָבֵד הַיְשִׁימוֹן וְעוֹד רַבּוֹת בּוֹ לִצְעֹד – –

עַל כֵּן מְאֻיָּם הוּא הָרִיב, וּבְכִי הַמְּלִינִים

אָסוֹן בּוֹ, קָלוֹן בּוֹ, בַּחוּץ וּבִפְנִים

לָכֵן קָם כֹּה נִזְעָם, וְכָעַס וְכָעַס

עַד הֻשְׁלַךְ הַס…

עַד כֹּל עַם הַמְּלִינִים, הַנָּבוֹךְ, הַמְּפֹרָר

נִדְהַם מֵחֶרְדַת זֶה הַקּוֹל שֶׁגָּעַר

נִדְהַם וְנָדַם.

וּמֵאָז, בְּכָל עֵת בְּכִי עִוְעִים וּמְדָנִים 

רִיב אַחִים בַּמַּחֲנֶה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

צוֹפֶה וְתוֹהֶה וְזוֹעֵק בִּי הַלֵּב: אַיֶּכָּה, כָּלֵב?!

* חינוך לתודעת הר הבית – בפעם הראשונה מאז שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, קיימה ועדת החינוך של הכנסת, בראשותה של ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה) וביוזמתה, דיון בשאלת הר הבית; בשאלת הבורות והניתוק של הישראלים מהר הבית ומהאבסורד בכך שנושא הר הבית נעדר לחלוטין מתכנית הלימודים הישראלית ומהטיולים של מערכת החינוך. מפקד מרחב דוד במשטרת ישראל נצ"מ נתי גור סיפר, שבשנתיים שהוא בתפקיד לא התקבלה במשרדו ולו פניה אחת של בית ספר שביקש לתאם סיור בהר.

יש לציין שהוועדה התאחדה בהבנה שזהו מחדל חינוכי ותרבותי המחייב שינוי. אפילו ח"כ אמילי מואטי מהאגף השמאלי של מפלגת העבודה הייתה שותפה לעמדה, שמעבר לכל מחלוקת פוליטית, יש להקנות לילדי ישראל את הידע ההיסטורי וללמד את תולדות המקום.

הכרזתו ההיסטורית של מפקד חטיבת הצנחנים 55 מוטה גור: "הר הבית בידינו" והנפת דגל הלאום על הר הבית ביד סא"ל משה סטמפל-פלס, היו מן הרגעים מלאי ההוד בתולדות מדינת ישראל. שעות ספורות לאחר מכן הורה שר הביטחון משה דיין להסיר את דגל ישראל מהר הבית והעביר את האחריות על ההר לוואקפ המוסלמי. זהו מחדל היסטורי, שעד היום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלו. נדב שרגאי כתב בטור מצוין ב"ישראל היום" שהניכור של מערכת החינוך מהר הבית החל בצעדו זה של דיין. אולם אני יכול להעיד, שכתלמיד כיתה ח' בבית ספר ממלכתי (חילוני) ביקרתי בהר הבית בטיול שנתי במלאת עשור לשחרור ירושלים. שר החינוך באותם ימים היה אהרון ידלין וראש הממשלה – יצחק רבין, שניהם ממפלגת העבודה.

כתב שרגאי: "טיולי שורשים במרוקו ובפולין הם טובים ויפים, אך סיור השורשים האמתי הוא בהר הבית. סיור תודעה, לימוד ועיון, עם מפות וספרי היסטוריה, בלי שלטים והפגנות, בליווי ארכיאולוגים, והיסטוריונים, ורבנים, ואנשי אקדמיה, ומפקדים ומחנכים שיובילו אחריהם את ילדי ישראל כדי להיזכר ולהזכיר היכן טמונה מגילת היוחסין של העם היהודי בירושלים. רק אחרי שיידעו זאת, הם יכלו להחליט כיצד לנהוג בהר, ואם ומה ייעשה או לא ייעשה בו. ראשית לכל – שיידעו".  

* מנוח לכף רגלם – המתקפות הברוטליות של נוער הזוועות על פלשתינאים ומלחמתם הבוגדנית בצה"ל – מפקדיו וחייליו, מחייבות תגובה קשה וחריפה של מדינת ישראל, לאין ערוך יותר מכפי שהיא היום. על צה"ל, משטרת ישראל ובתי המשפט לשנות כיוון ולנקוט ביד קשה כדי לבער את הנגע.

מוסי רז ארגן בכנסת כנס לדון בתופעה. אכן, מן הראוי שהכנסת תדון בתופעה, אבל מה שעשה רז הוא דבר אחר. הכנס שלו היה על "אלימות המתנחלים", כאשר הדגש היה על ה"א הידיעה. הרי לא זו בלבד שמדובר בשולי השוליים של שולי השוליים של המתיישבים הישראלים ביו"ש – מדובר באויבי ההתיישבות, שגורמים לה נזק אדיר. בכך אותם קיצונים הם המשת"פים של מוסי רז וחבריו, שקופצים כמוצאי שלל רב על האלימות הזו ומגייסים אותה למלחמה בהתנחלויות. הרי באותה מידה ניתן לגנות את "אלימות היהודים" ולהציג גם את מוסי רז, בהיותו יהודי, כשותף לאותה תופעה, ויש שאכן עושים זאת.

הכנס של רז לא היה נגד האלימות של קומץ שולי, אלא ניצול של אותה אלימות לכנס מסית נגד ההתיישבות. וכאשר ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הגיע למקום כדי לבטא את העמדה האחרת, המארגנים שיבחו אותו על כך שעזב את ההתנחלות ו"חזר לישראל". הנה, הוא הגשים, כביכול,  בזעיר אנפין, את חלומם. אילו מיליון מתנחלים ביו"ש ומזרח ירושלים ינהגו כמותו, העולם יהיה מושלם.

אבל רגע, נניח שזה יקרה. לאן הם ילכו? הרי אם ירצו להקים התיישבות בגליל, הם יואשמו ב"ייהוד הגליל" שהוא כידוע גזענות. אם הם ירצו להקים התיישבות בנגב – כידוע שזו פגיעה סביבתית אנושה ואסור להקים יישובים חדשים. כלומר יישובים יהודיים חדשים. אם ילכו ללוד, עכו, יפו ושאר הערים המעורבות, יואשמו שהם "מיליציות מתנחליות" שמאלצות את הערבים לפרוע בשכניהם היהודים. אם יתיישבו בערים ישראליות, יואשמו ב"הדתה" שלהן.

* ראש האופוזיציה – למה אני מגדיר את מוסי רז "ראש האופוזיציה". הרי יש ראש אופוזיציה, נתניהו, והוא מנהיג את האופוזיציה הלוחמנית ביותר, התוקפנית ביותר, הפרועה ביותר שידעה הכנסת, גם יותר מבשתי הקדנציות הקודמות שלו כראש האופוזיציה. הוא מנהיג את האופוזיציה הראשונה שיוצרת דה-לגיטימציה לראש הממשלה, לממשלה ולכנסת. אז מדוע אני מגדיר אדם אחר כראש האופוזיציה?

הסיבה לכך היא שהאופוזיציה של נתניהו לממשלה אינה מהותית, אלא פרסונלית נטו. זו אופוזיציה לממשלה אך ורק כיוון שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה. אין לו שום טענות ענייניות ומהותיות נגד הממשלה, ולכן הוא מפיץ שקרים ותוקף את הממשלה לא על מה שהינה, אלא על הדמות המומצאת של תעשיית השקרים. מוסי רז, לעומתו, הוא אופוזיציה עניינית לממשלה, כי הוא תוקף אותה באמת ובתמים על דרכה, על מדיניותה ועל מעשיה, המנוגדות בתכלית לדרכו.  

* יחס ישיר – הטבלה אינה משקרת. נדב אייל, ב"ידיעות אחרונות", מציג תמונה ברורה – יחס ישיר, חד-חד-ערכי בין רמת ההתחסנות בכל מדינה לבין מצב התחלואה בה. ישראל נמצאת במצב מצוין, גם יותר ממדינות שהגיעו לאחוז מתחסנים גבוה ממנה, בזכות חיסון הבוסטר המהיר, כאשר רמת החיסוניות של שתי המנות הראשונות החל לרדת. אייל מדייק בהגדרתו: "מצד אחד מדינות שהאמינו לשקרנים, לשרלטנים, למומחי הקונספירציה מפייסבוק. מהצד השני מדינות שהאמינו למיינסטרים של המדע".

חיסון הבוסטר הוא הישג גדול של ישראל. אולם בחיסון הילדים הממשלה כשלה בכך שלא ביצעה מבצע בזק של חיסון הילדים בבתי הספר. צעד כזה יכול היה להביא לכך שרוב גדול מבין ילדי ישראל יגיע מחוסן לחנוכה ולמופעי הענק בחג. חבל על ההחמצה, אולם ניתן ונכון לעשות כן מיד אחרי חנוכה. ככל הידוע לי, משרדי הבריאות והחינוך אפילו לא החלו להיערך לכך, וחבל.

* השוויצרים צודקים – שווייץ אוסרת לחלוטין כניסת ישראלים לתוכה. הסיבה לכך היא שהתגלה בישראל אדם שנדבק בזן האומיקרון של הקורונה. שווייץ מגינה על אזרחיה מפני הזן החדש, בכך שהיא סוגרת את שעריה מפני כל מדינה שהתגלה בה חולה בזן הזה. השוויצרים צודקים. כך גם אנחנו צריכים לנהוג. אנו צריכים לנהוג כך כדי שנוכל להשאיר את הכלכלה, את החינוך ואת התרבות בישראל פתוחים. עלינו להיות נוקשים בשערי הכניסה לארץ כדי שנוכל להיות פתוחים בתוך המדינה.

* תקדים מסוכן – כאשר ועדת המינויים פסלה את המינוי של עמיר פרץ ליו"ר התעשיה האווירית, יצאתי נגד ההחלטה ונגד נימוקיה וכיניתי אותה "הזויה". עם זאת, אני מתנגד לצעדו של שר הביטחון, שהחליט להביא את המועמדות לאישור הממשלה בניגוד להמלצת הוועדה. נכון, המלצת הוועדה אינה מחייבת ויש סמכות לממשלה לא לקבלה, וחוות הדעת של מנדלבליט אומרת זאת במפורש. אולם אין זה ראוי ליצור תקדים, שיאפשר לממשלה מסוג אחר לצפצף על החלטות צודקות של הוועדה ולהכשיר את שרץ המינויים המושחתים.

* עדות המוגלה – עדי מדינה לא קורצו מהחומר של ל"ו הצדיקים. עדי מדינה הם פושעים, שראוי היה שיישאו בעונש על מעשיהם. אולם הם רע הכרחי במלחמה בפשע, בשל הקושי להרשיע פושעים, המטילים חתתם על סביבתם ובשל קוד ה"נאמנות" בעולם הפשע, במוסר הגנבים, שבו נאמנות לארגון ולבוס קודמת לכל. מדינת חוק חייבת להשתמש בעדי מדינה, פושעים שבעדותם ירשיעו את הכרישים הגדולים יותר, במלחמתה בפשע ובשחיתות. אך גם אם זה רע הכרחי, כדאי לא להתבלבל, ולזכור שהרע הוא רע, שלא חזר בתשובה ולא בחר בדרך הישר אלא בסך הכל רוצה לגונן על עצמו ולחלץ את עצמו מאימת הדין ומן העונש הצפוי לו.

ניר חפץ מתאר בעדותו מציאות של רקב עמוק, של נמק שלטוני ורימה מוסרית. מציאות של סיאוב נורא. עדותו היא שירות אזרחי חשוב מאוד. ועם זאת, ראוי לזכור שהוא המוגלה שיצאה מן הפצע הרקוב. שהוא בחר להיות המוגלה. שהוא אדם שצמח בעיתונות והִזְנָה אותה כמשרתם של אדונים כדנקנר ונתניהו.

* עלילת דם נוראה נגד אמסלם – יש איזה נודניק שבמשך חודשים ושנים כתב שוב ושוב שכל הטענה שנתניהו אמר ש"הערבים נוהרים לקלפיות" היא שקר נתעב של התשקורת והדיפ-סטייט והוא חלק מתפירת התיקים נגד נתניהו. האמת היא נתניהו לא אמר "נוהרים" אלא "נעים".

נזכרתי בכך נוכח המתקפה על ערוץ 12 שבטעות שודר בו שאמסלם איים שכאשר "נחזור לשלטון" נשליך את "השמאלנים" למכלאות בעוד אמסלם אמר שנשליך למכלאות רק את "הזאבים הטורפים" שהם היועצים המשפטיים. ממש עלילת דם נוראה נגד אמסלם, ויש להעניש בחומרה את ערוץ 12 על הסילוף הנורא. זה הדבר החמור שקרה בשבוע שעבר, ולא למעלה משלוש שעות של תשפוכת ארס, שטנה, שנאה והסתה של נער השליחויות הזה, שלא הייתה מביישת אף פשיסט.

יש להשליך לאלתר את עורכי, מגישי וכתבי ערוך 12 למכלאות.

* ניכרים דברי אמת – צפיתי בראיון של ח"כ עידית סילמן לדנה וייס, בו תיארה את התקיפה האלימה שחוותה. את התרשמותי אסכם בשלוש מילים: ניכרים דברי אמת.

יתר על כן, למראה התמונות והסרטונים של ההתקפות הברוטליות עליה של ביביריונים, שעוד לא הגיעו לאלימות פיזית, אפשר לומר שלא יתכן שהם לא יובילו לאלימות פיזית חמורה ומסוכנת יותר מהתקיפה שחוותה. וראש המסיתים של הביביריונים הללו, הוא זה שהוביל את הטענה הבזויה שהיא שיקרה.

אני מתבייש ומתחרט על רשומה שהעליתי שבה, למען האירוניה וההומור, השתתפתי בעקיפין בפסטיבל הפקפוק באמינות דבריה, כאשר כתבתי שכנראה מי שתקף אותה הוא אחד ההמונים שהריעו לנתניהו כשיצא מהמספרה.

* פריבילג – עוד כינוי גנאי שמנפיקה התעשיה למי שאינו סוגד לשבתי צבי: פריבילג.

* עבודה זרה – "אבל ברלנד עצמו מודה בשני מקרי הרצח", שב ושאל במפגיע המראיין. – "זה רק מעיד על גדולתו וענוונותו של הצדיק הזה. הוא מוכן לקחת על עצמו דברים שהוא לא עשה, כי הוא לוקח אחריות על כל העולם ועל כל עוול שנעשה בעולם". זו אחת התשובות שענו כמה מחסידיו השוטים של ברלנד, בכתבה בטלוויזיה על חסידות ברלנד. ובמילים אחרות, שום דבר בעולם, שום עובדה, שום הוכחה, לא תסדוק אצלם את האמונה המלאה בצדיקותו וצדקתו המוחלטת. ואם באמצע היום הוא יאמר שזה אמצע הלילה, שהאור הוא חושך ושהשמש היא הירח, האמת היא מה שהצדיק אמר ולא מה שאני רואה.

כך נראה פולחן אישיות. ואין עבודה זרה הרחוקה מן היהדות יותר מפולחן האישיות. ואין עובדי אלילים הרחוקים יותר מן היהדות יותר מעובדי אלילים בפולחן אישיות.

מצד שני, רואיינו לאותה כתבה גם אנשים שהצליחו להיחלץ מן העבודה הזרה הזאת, והם היום מבקריה החריפים. וזה לפחות סימן מעודד.

* מטובי ראשי הממשלה – "יצחק שמיר, אחד מטובי ראשי הממשלה שידעה ישראל", היטיב נחום ברנע להגדיר את ראש הממשלה השביעי.

אני מגדיר כך את שמיר כבר שנים. לפני עשרים שנה ואפילו לפני עשר שנים, הגדרתי זו התקבלה בהרמת גבה של תמיהה. שמיר? ראש הממשלה הפאסיבי, האפור, שלא עשה כלום? שמיר היה אחד מראשי הממשלה האקטיביים ביותר בתולדות המדינה, אלא שהאקטיביות לא התבטאה בקידום נסיגות וויתורים על שטחים, באלה הוא באמת היה פאסיבי, וכך הודבקה לו בידי השמאל ורבים מהתקשורת, שבשנות התשעים היו נותני הטון בדעת הקהל, התווית חסרת השחר של הפאסיביות.

לדעתי, זולת בן-גוריון, שהיה אחד בדורו, אשכול ושמיר היו ראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. אולם כיוון שבאו אחרי הכריזמטורים הגדולים, אשכול אחרי ב"ג ושמיר אחרי בגין, הם נראו חיוורים ואפורים, מעין מועמדים של פשרה. ככל שהתרחקנו מהם והפרספקטיבה אמתית יותר – יותר ויותר מכירים בגדולתם.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההסכמה ששמיר היה ראש ממשלה מצוין. הדברים נשמעים מימין ומשמאל, ובמיוחד ממי שזכו לעבוד במחיצתו, אם כשרים בממשלתו, כפקידי ממשלה או כבכירי צה"ל ומערכת הביטחון.

לפני זמן מה שמעתי את השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, שעבד במחיצתו במשרד החוץ וכמזכיר הממשלה, מגדיר את שמיר כפוליטיקאי היחיד שהוא הכיר שהיה חסר אגו. וכך כתב עליו ברנע: "שמיר הקדיש את חייו למדינה, ללא הנחות סלב. המדינה, לא אני: נדמה לי שמכל ראשי הממשלה, מבן גוריון ושרת ועד נתניהו ובנט, הוא היה בעל האגו המרוסן ביותר".

בלי מלחמת היחיד הנחרצת והבלתי פופולרית שניהל שמיר לביטול מעמד הפליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, ובה חוק השבות, יהודי אינו יכול להיחשב פליט, הרוב הגדול של העליה מחבר המדינות היה מגיע לארה"ב ולא לישראל. וכאשר רק החל זרם דקיק של עליה, הוא ידע שישראל עומדת לקלוט מיליון עולים. הדבר נשמע מוזר ותמוה, אך במעורבות אישית נמרצת הפעיל את כל משרדי הממשלה להיערך לקליטה הזאת, וכך ישראל הקטנה קלטה בתוך שנים ספורות מיליון עולים בהצלחה גדולה, ובלי שאפילו עולה אחד היה חסר גג. תרומתה של העליה הזאת לכל תחומי החיים – בכלכלה, בחברה, במדע, ברפואה, בתרבות ובספורט, וכמובן במאבק הדמוגרפי, היא תרומה אדירה, ובלעדיה היינו היום במקום אחר לגמרי. שמיר הוא האיש שהחליט על "מבצע שלמה" להעלאת מרבית יהדות אתיופיה בסופ"ש אחד, במבצע מבריק של צה"ל והמוסד, והנהיג את המבצע בהצלחה רבה. שמיר הוא המנהיג שהביא לכינון יחסים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ ואח"כ רוסיה, סין והודו. שמיר הוא המנהיג שהוביל, במהלך מדיני-דיפלומטי נחוש ומבריק, לביטול החלטת האו"ם לפיה הציונות היא גזענות. שמיר, שעלה לשלטון בשיא המתח בין ימין ושמאל על רקע מלחמת לבנון הראשונה, העלה את האחדות הלאומית על ראש שמחתו, כונן ממשלות אחדות לאומית, חיזק את הקשר בין ישראל לעם היהודי בגולה ועמד איתן מול כל לחץ של המפלגות החרדיות להחלטות שיביאו לנתק בין ישראל לבין הזרמים הלא אורתודוקסיים ביהדות ארה"ב. הוא הוביל להתיישבות גדולה ביהודה ושומרון, יותר מכל מנהיג לפניו או אחריו. הוא וממשלתו הובילו לחקיקת חוקי היסוד – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. הוא הוביל את החקיקה והמלחמה נגד הגזענות והכהניזם. הוא היה התגלמות הממלכתיות, היושרה, טוהר המידות וניקיון הכפיים; מעולם לא דבק בו רבב. כל התנהלותו הייתה עניינית, מקצועית. והכל, ברוח של "הצנֵעַ לכת", וככל שניתן – לא לאור הזרקורים.

איני זוכר אם גם ברנע אישית היה שותף ליצירת התדמית חסרת השחר של שמיר, אך לבטח המחנה שהוא מראשי דובריו עשה זאת. ושמחתי לקרוא דווקא אותו מיטיב להגדיר את שמיר, כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות ישראל.

* אלימות הקנאים – כאשר הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן היה מנהיג הציבור החרדי ליטאי, לאחר מותו של הרב אלישיב, חל פילוג במחנה הליטאי, סביב המחלוקת בשאלת היחס למדינת ישראל. בעוד הרב שטיינמן הנהיג קו מתון ביחסו למדינה ולמוסדותיה, הפלג הירושלמי בהנהגת הרב אויערבאך יצא נגדו והנהיג קו קיצוני קנאי, הולך ומקצין נגד המדינה, עד כדי טשטוש ההבדל בינו לבין קנאי נטורי קרתא וחסידי סאטמר. אנשי הפלג הירושלמי פועלים באלימות רבה, אוסרים על בניהם אפילו ללכת ללשכת הגיוס כדי לקבל פטור, הם אלה שמפגינים באלימות נגד הרכבת הקלה (בניגוד לעמדת הרוב המוחלט של החרדים בירושלים). האלימות שלהם מופנית גם כלפי שותפיהם לשעבר ובני הפלוגתא שלהם בציבור הליטאי.

השבוע הגיע העימות בין הצדדים לנקודת רתיחה, כאשר הקנאים חיללו את קברו של הרב שטיינמן, ערב יום השנה לפטירתו, בכתובות גרפיטי של שנאה ונאצה.

* גאווה ישראלית – פרס אמ"י על הסדרה "טהרן" הוא גאווה ישראלית. אכן, זו סדרה מעולה. אולם לדעתי היו בשנה האחרונה סדרות טובות ממנה – "שעת נעילה", "מנאייק" ו"השוטרים" (אני יודע שגם "חזרות" קצרה שבחים רבים, אך לא צפיתי בה).

* האמפי הנטוש – נשלחה אליי מצגת ובה תצלומי בתי הקולנוע הנטושים בר"ג וגבעתיים. איזו נוסטלגיה! אלה הם בתי הקולנוע שבהם צפיתי בכל הסרטים של ילדותי ונעוריי. רובם נטושים, חלקם נהרסו. זה לא נעים לראות קולנוע סגור, אבל זה מחיר הקדמה הטכנולוגית, שבה אין צורך ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרטים (אם כי חלק משמעותי מן החוויה הקולנועית הולך לאיבוד). עם זאת, עדין יש צפייה בבתי קולנוע, אך הם פועלים במכלולים של מספר אולמות.

דבר אחד חרה לי במיוחד. לצד בתי הקולנוע, היו במצגת תמונות מהאמפיתיאטרון בגן אברהם. הוא נטוש, מוזנח, כעור ומטונף. וזו הייתה פנינה של ממש.

אמי הייתה מורה ומחנכת בביה"ס הסמוך "שילה", שהיום נקרא "בן-גוריון". בית הספר הזה נמצא במקום שבו ישב המטכ"ל הראשון של צה"ל במלחמת השחרור, ובו נשבעו מפקדי הצבא אמונים. אמי ביימה הצגות סיום של כיתה ח' והטקסים הנפלאים היו באמפי. כשהייתי בכיתה י', הייתי מדריך של כיתות ח' בצופי ר"ג. כל הפעילות של צופי ר"ג הייתה בשבט בהר הבנים ובסביבתו, אולם כיתות ח' פעלו בגן אברהם (ורק בסיום הפעולה היינו חוזרים לערב תרבות בשבט). באמפי היו המסדרים. ממש כואב לראות את הפנינה היפיפייה הזו מוזנחת כל כך, אולם שמחתי לקרוא במצגת שעיריית ר"ג עומדת לשקם את המקום.

* אריק נחמקין – אריק נחמקין, חבר נהלל, מי שהיה שר החקלאות בממשלת האחדות הלאומית בשנות השמונים ומהמנהיגים הבולטים של תנועת המושבים לאורך עשרות שנים, הלך לעולמו, בן 96. הניח 3 ילדים, 13 נכדים ו-28 נינים. אריק נולד בנהלל וחי במושב כל חייו. הוא היה איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וממנהיגי הזרם הניצי במפלגת העבודה. בשנים 1970-1981 הוא כיהן כמזכיר תנועת המושבים, עד בחירתו לכנסת. הוא לחם במלחמות ישראל, מהמאבק בבריטים ומלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים. במלחמת השחרור הוא איבד את עינו במבצע "דני". במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים הוא לחם כמג"ד. במלחמת ששת הימים היה נחמקין בין משחררי הגולן וגם במלחמת יום הכיפורים הוא נלחם בגולן.

הכרתי את אריק בזכות חברותו הקרובה עם חמי, אריק שליין ז"ל. מדי שבוע שני האריקים, לבני השיער והשפם, שמרחוק קשה היה להבדיל ביניהם, יצאו לרכיבה משותפת, עד מותו של אריק שליין בתאונה חקלאית, לפני 11 שנה. בחגיגות הביכורים בנהלל, המשיך אריק נחמקין להוביל את קבוצת הרוכבים עד לפני שנתיים-שלוש, בעיצומו של העשור העשירי לחייו.

אריק תרם תרומה משמעותית להתיישבות המושבית בגולן. במסגרת מחקר שערכתי על תנועת העבודה וההתיישבות בגולן בשנים 1967-1969 (שאני מקווה שייצא כספר), ראיינתי את אריק ארוכות.

מתוך הדברים שאמר לי אריק: "הלכנו להתיישבות בהתלהבות, אבל אף פעם לא הרגשנו שיש התלהבות כזאת מחוצה לנו – במוסדות הממשלתיים. לא בגולן ובבקעה, אפילו לא בערבה… זה בא מאתנו, מהתנועות. בתנועת המושבים הייתה החלטה שצריך ליישב את הגולן, בקעת הירדן ופתחת רפיח. ההתיישבות בגולן הייתה מעין תגובה למה שקרה במלחמה ולפניה [הכוונה לתוקפנות הסורית הבלתי פוסקת נגד יישובי הגליל והעמקים ולניסיון הסורי להטות את מי הירדן א.ה.]. הייתה התעוררות שאסור לוותר על הגולן ולחזור למציאות שקדמה למלחמה, כי המלחמה הוכיחה שהגבולות שהיו עד 67' לא מספיק בטוחים… צריך להודות בהגינות, שמי שהובילו את ההתיישבות בגולן היו אנשי הקיבוץ המאוחד, יהודה הראל, איתן סט וחבריהם. היו חילוקי דעות בנושא העליה לגולן, והם פשוט קמו ועשו את המעשה, וזכות הראשונים היא שלהם… בתנועת המושבים לא הייתה כל מחלוקת אידיאולוגית ופוליטית על ההתיישבות בגולן… קמה ועדה ממשלתית בראשות שר החקלאות חיים גבתי, שהקצתה שטחים לתנועות המיישבות. נבחרתי לייצג בה את תנועת המושבים עוד לפני שהייתי מזכיר התנועה. גבתי היה מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, והעדיף בבירור לקדם את ההתיישבות הקיבוצית. התנועה הקיבוצית הייתה נלהבת להתיישב, אך הייתה לה בעיה קשה של כוח אדם. לנו לא הייתה שום בעיית כוח אדם, בכל השנים ובכל המקומות שיישבנו… חלק מכו"א שהקים את המושבים בגולן היו בני מושבים ותיקים, ואליהם הצטרפו אנשים נוספים, כולל בני קיבוצים… בגולן הייתה מלחמה בין תנועת המושבים לבין התנועה הקיבוצית, כמעט על כל משבצת. אמרתי להם: 'הרי אם תעלו תיאלצו לרדת, כי לא יהיו לכם אנשים'. אבל הם נלחמו על כל משבצת".

בהמשך הריאיון סיפר לי אריק בפירוט על הקמת רמות ומעלה גמלא. ואף שנושא המחקר היה ההתיישבות בגולן, תמיד שמחתי להרחיב את היריעה והוא סיפר על ההתיישבות בערבה, בבקעת הירדן ובפתחת רפיח ועל שברון הלב בשל עקירת היישובים שם. הוא גם סיפר איך רבין וגלילי לחצו על תנועת המושבים להתיישב בגוש קטיף, אך הוא התנגד לכך בתוקף, כי לא ראה עתיד להתיישבות באזור מן הסיבה הדמוגרפית. ואכן, תנועת המושבים לא התיישבה באזור זה.

יהי זכרו של אריק נחמקין ברוך!

          * ביד הלשון

אניעם – אניעם הוא מושב עובדים במרכז הגולן, שעלה לקרקע ב-1978. ייחודו של המושב, בראשיתו, הוא הגדרתו כמושב תעשייתי.

היישוב קם מגרעין של עולים מבריה"מ בעליה של שנות ה-70, שחלמו להקים עיר מדע בישראל, בגולן. כשהגרעין מנה 80 משפחות, והתגורר בנקודה זמנית סמוך למושב רמות, הוא התפלג על רקע מחלוקת אידיאולוגית, האם יש להקים עיר של 25,000 איש או יישוב קטן יותר של 1,500 משפחות.

עיר מדע לא יצא מהרעיון, אך קם ממנו המושב. המושב מנציח את שמו של אֲנִיעָם, מצאצאי מנשה. הגולן, שאֲנִיעָם יושב בו, הוא בנחלת חצי שבט מנשה שהתיישב בעבר הירדן המזרחי. השם אֲנִיעָם (אני עם) מבטא גם את מאבקם הלאומי של יהודי בריה"מ, על זהותם היהודית וזכותם לעלות לא"י.

* "חדשות בן עזר"

לקראת ההחלטה ההיסטורית

בעוד ימים אחדים, ב-14 בדצמבר, נחגוג ארבעים שנה לחוק הגולן – החלטת הכנסת להחיל את הריבונות הישראלית על הגולן. הייתה זו ההחלטה הלאומית, הממלכתית, החשובה ביותר בתולדות ההתיישבות. החלטה זו היא גולת הכותרת של הציונות המדינית בהבטחת ישראליותו של הגולן.

יומיים לפני מועד זה, ב-12 בדצמבר, תעלה ממשלת ישראל לישיבה חגיגית בגולן, שבה תקבל החלטה היסטורית, על משימה לאומית של פיתוח רבתי של ההתיישבות היהודית בגולן והכפלתה בשנים הקרובות. החלטה זו היא גולת הכותרת של הציונות המעשית בהבטחת ישראליותו של הגולן.

לא היה אח ורע להחלטה כזו, בכל שנות ההתיישבות בגולן. עד כה, כל מה שעשתה המדינה בגולן, בא מאתנו, התושבים, ביוזמתנו, ולדרישתנו; לעתים הממשלות נענו לתביעותינו מתוך התמסרות, לעתים בחריקת שן, לעתים מתוך מאבק ולעתים כמי שכפאן שד. וגם במקרים הטובים ביותר, נותרנו כשמחצית תאוותנו בידנו. זו הפעם הראשונה שבה היוזמה היא של הממשלה, של ראש הממשלה ושל השרים. והם באים מתוך תשוקה גדולה ליישב את הגולן, כשהשרים והמשרדים ממש מתחרים ביניהם מי יקדם יותר את ההתיישבות בגולן.

לאחר ההצהרות וההבטחות של ראש הממשלה והשרים בוועידת הגולן, כתבתי כאן שהמבחן יהיה במעשים. התכנית הממשלתית ותקציבי העתק הכרוכים בה, הם כבר המעשים. כעת המבחן, הן של משרדי הממשלה ועוד יותר מכך שלנו, הוא אם נשכיל לפעול בתבונה ולבנות את הקומה הבאה של ההתיישבות בגולן בצורה הנכונה, למען הדורות הבאים. זהו מבחן גדול בעבורנו – איך שפע הרצון הטוב והמשאבים המורעפים עלינו לא יהיו בעבורנו עושר השמור לבעליו לרעתו ואיך החיבוק החם והמבורך שאנו מקבלים לא יהיה חלילה לחיבוק דב.

מן הראוי שסוגיית התכנית הלאומית לפיתוח הגולן תעלה לדיון ציבורי בגולן. בשורות הבאות, אציג כמה ממחשבותיי בנדון.

          התיישבות חדשה

במסגרת התכנית, יוקמו שני יישובים חדשים בגולן, בנוסף לרמת טראמפ שכבר נמצא בהקמה וכבר יושבות בו עשרים המשפחות החלוצות.

הקמת היישובים החדשים מתקבלת ברגשות מעורבים. אני שומע אנשים המתנגדים לכך, טוענים שיש להקדיש את מלוא המשאבים לפיתוח היישובים הקיימים, ומציגים את הקמת היישובים החדשים כפגיעה אקולוגית.

אני יכול להבין טענה כזו אם היא באה מאנשים שאינם מכירים את הגולן, לא מטיילים בו ולבטח לא חיים בו. הגולן הוא שטח רחב ידיים, המרחק מן החרמון לחמת גדר הוא 80 ק"מ, הוא גדול בשטחו מכל שטח גוש דן, ופריסת היישובים בו דלילה מאוד. אנו נוסעים במרחבי הגולן ומביטים לכל הצדדים בלי לראות קצה של יישוב. גם אם נקים עשרה יישובים חדשים, לא ייוודע כי יבואו אל קרבו, הם לא יעלו ולא ירידו בצביון האקולוגי של הגולן ולא יהיה בכך שמץ של פגיעה בגולן כריאה ירוקה.

התיישבות חדשה תביא לגולן רוח חלוצית, שעשויה להשפיע על כלל הגולן. כל היצירות החברתיות הגדולות של הציונות קמו מתוך התיישבות חלוצית חדשה, ומן הראוי שנתברך בכך בעשור השישי להתיישבות בגולן.

          יישובים כפריים או פרברים עירוניים

אני תומך מאוד בהקמת יישובים חדשים, אך מודאג מהאופי של ההתיישבות החדשה, כפי שמדובר בה היום. הכוונה היא להקים שני יישובים של 1,500 משפחות, כלומר יישובים של כ-6,000 תושבים. יישובים כאלה לא יהיו יישובים כפריים קהילתיים אלא פרברים עירוניים.

לשם מה זה טוב? האם המועצה האזורית צריכה להתחרות בקצרין על קליטת אוכלוסיה המעוניינת בחיים עירוניים בגולן?

חשוב מאוד לשמור על הצביון היפה של הגולן – של קצרין כעיר המחוז וסביבה, בכל רחבי הגולן, עשרות יישובים כפריים קהילתיים.

          בירת הגולן

גולת הכותרת של פיתוח ההתיישבות בגולן צריכה להיות קצרין, בירת הגולן. מרגע שיישובי הגולן יזמו, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, את הקמת קצרין, המטרה הייתה להקים עיר של ממש בטבורו של הגולן, שיהווה מסה מאסיבית של אוכלוסיה ויספק שירותים לכל יישובים הגולן ואף ליישובי הגליל המזרחי.

כבר היום יש תנופת פיתוח מרשימה בקצרין, ואני מאמין ומשוכנע שזה הזמן לפיתוח רבתי של קצרין והפיכתה לעיר ואם בישראל, עיר בעלת רבבות תושבים. פיתוח כזה אינו אינטרס של קצרין בלבד, אלא של הגולן כולו.

תנאי לכך הוא שחרור שטחי האש באחמדיה, שהם עתודת הקרקע לפיתוח קצרין. יש להבטיח ששחרור אחמדיה יהיה חלק מן התכנית, ואם לא – יש להיאבק מיד לאחר קבלת התכנית להשגת המטרה הזאת.

          ההתיישבות הכפרית

השתתפתי יום שלם בסיור עם שרי תקווה חדשה בגולן. התלהבתי מהלהט שלהם לפיתוח הגולן. שר הבינוי והשיכון זאב אלקין, אדם מאופק בדרך כלל, מקרין תשוקה אדירה לפיתוח הגולן. אולם ספק בידי האם ועד כמה הוא מבין את משמעותה של התיישבות כפרית קהילתית. הוא דיבר כל הזמן במספרים גדולים ובשיווק מגרשים ויחידות דיור. זו הדרך הנכונה לפיתוח קצרין, אך כאשר מדובר בהתיישבות כפרית קהילתית, יש להיזהר מהרס המרקם הקהילתי שלהם ומפגיעה באורח החיים שלהם.

עלינו להבטיח שהקיבוצים השיתופיים והמתחדשים, מושבי העובדים והמושבים השיתופים והיישובים הקהילתיים יתרחבו ויגדלו בלי לאבד עולמם ותוך שהם שומרים על דרך חייהם הייחודית והיפה. יש להיזהר מקליטה מאסיבית להרחבות קהילתיות שיהפכו את האגודות השיתופיות החקלאיות למיעוט קטן ביישוב ובכך יאבד היישוב את דרכו וייחודו. יש להבטיח קליטה לתוך האגש"חים, של חברים חדשים בקיבוצים ובמושבים. יש ליצור פתרונות בניה בידי האגודות, כך שהן תאכלסנה את הבתים במשפחות שהן תקלוטנה. יש להבטיח את יכולתם של היישובים לשמר את צביונם, לקלוט באמצעות ועדות קבלה; לשלב את גידול האוכלוסיה עם פיתוח הקהילה, בסיוע המועצה האזורית והחטיבה להתיישבות ובהובלת ההנהגות היישוביות.

יש להכניס לתכנית הלאומית את שלב ב' של תכנית הנחלות בגולן. תכנית זאת, הייתה התרומה הגדולה של הממשלות הקודמות להתיישבות בגולן (בנוסף להקמת רמת טראמפ). הרחבת תכנית הנחלות גם תהווה תמריץ ליישובים הכפריים לקלוט לתוך האגודה וגם תאפשר אמצעי ייצור ופרנסה למתיישבים החדשים, ובהם לחקלאים. כל יישוב שמילא 90% ממחויבותו בשלב א' של התכנית, צריך להיכנס לשלב ב'. האגודות השיתופיות מזדקנות, יותר ויותר אנשים יוצאים ממעגל התעסוקה, והבטחת עתידן מחייבת קליטת משפחות צעירות אל תוך האגודה.

          כפרי צעירים

המסד האנושי של הקמת יישובי הגולן בעבר התבסס על גרעיני נח"ל, על בנים צעירים של קיבוצים ומושבים ותיקים ועל חבורות של בוגרי צבא. היום הדבר בלתי אפשרי, כיוון שאין עוד בניה תקציבית ולכן ניתן לקלוט מי שיכולים לרכוש מגרש ולבנות בית, וצעירים כאלה אינם בעלי אמצעים לרכישה כזאת.

עם זאת, חבל להפסיד את הרוח הצעירה שיכולים לתת לנו אותם צעירים, ונכון למצוא את הדרך למשוך צעירים בוגרי צבא לשהיה ועבודה של שנים אחדות בגולן, שחלק מפירותיה תהיה התיישבות בגולן של חלק מאותם צעירים, לאחר שיקימו את משפחותיהם.

יש צורך בקליטת צעירים לעבודה בחקלאות ובחינוך. אולם אין דיור ביישובים לקליטה הזאת. הדרך לכך היא הקמת 2-3 כפרי צעירים בגולן, שבהם הם יגורו ומשם הם ייצאו לעבודה ביישובים. חווינו בשנים האחרונות את תרומתם של צעירים איכותיים כאלה, בתכניות "מאהל ומגדל" של ארגון "השומר החדש" ו"נטעים" של מכינת מיצר. הקמת כפרים כאלה, שבהם תתגוררנה קבוצות צעירות מסוג זה, וניתן להקים בהם גם מכינות קדם צבאיות, עשויים לתרום תרומה משמעותית להתיישבות בגולן.

          מחקר חברתי

מאז הקמת מכון שמיר למחקר, או בשמו הקודם – המכון לחקר הגולן, הוא העניק למועצות ליווי של מחקר חברתי, שסייע רבות בתחומים רבים, ובראשם הקליטה המוצלחת של העולים מחבר המדינות בקצרין. היום ניתן ללוות את מהפכת הפיתוח הצפויה בקצרין, ביישובים ובהקמת היישובים החדשים, במחקר יישומי. ודווקא היום תחום מדעי החברה הולך ונמוג במכון. התפתחות המחקר החקלאי במכון מבורך ואין ערוך לתרומתו, אך התרומה של מחקר חברתי חשובה לא פחות. מן הראוי שהמועצות תדרושנה זאת מהמכון ואולי אפשר להקדיש מתוך תקציבי התכנית מעשר למימון המחקר.

          כוחנו באחדותנו

השעה הזו היא שעת רצון, זו שעה היסטורית, שבה מדינת ישראל מגדירה את פיתוח הגולן כיעד לאומי וכמשימה לאומית. אסור לנו להחמיץ את השעה.

בתקופת המאבק על הגולן, הכתובת הקבועה על הלוח במשרד הוועד היה "כוחנו באחדותנו". ואכן, הייתה זו תקופת השיא של אחדות בין חלקי הגולן – קצרין ויישובי המועצה האזורית, חילונים ודתיים, קיבוצים ומושבים, צפון ודרום.

מה שהיה נכון במאבק, נכון לא פחות היום, מול האתגר הגדול של פיתוח הגולן. ודווקא כעת יש נתק בין המועצה האזורית לבין קצרין.

הגולן הוא אחד, והאינטרס שלו אחיד. ומן הראוי שנעמוד מול התכנית הלאומית מאוחדים ומלוכדים, כגוף אחד.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 24.11.21

* שתי זרועות טרוריסטיות – חמאס הוא ארגון טרור. הזרוע הצבאית והזרוע המדינית הן שתי זרועות של הטרור, המשולבות ביניהן, פועלות יחד להשגת אותה מטרה. כל חבר בחמאס הוא מחבל, וכלל אין זה משנה לאיזו זרוע הוא שייך. וכפי שראינו בפיגוע בעיר העתיקה, לעתים אותו מחבל פועל במקביל בשתי הזרועות.

* להחזיר את המגנומטרים – כאשר נתניהו נכנע לטרור, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים בעקבות ההתפרעויות הפלשתינאיות והורה להסיר את המגנומטרים, כתבתי שהמגנומטרים יחזרו. השאלה היא האם זה ייעשה לפני או אחרי הפיגוע הרצחני הבא בהר הבית.

ביום ראשון היה פיגוע רצחני על סף הר הבית. על הממשלה להתעשת ולקבל החלטה אמיצה – להחזיר את המגנומטרים. עליה לעשות זאת לפני הפיגוע הרצחני על הר הבית.

* זה ילד זה? – מחבל חמוש דקר בסכין לוחמת ולוחם מג"ב בירושלים בניסיון לרצוח אותם, ופצע את שניהם. בעיצומו של הפיגוע, בטרם הספיק לדקור אותם למוות, המחבל נוטרל בירי ונהרג. היורה הוא ראש ישיבת עטרת כוהנים, הרב אביב צוברי. הוא ראוי לשבח על גבורתו, על תושייתו ועל הצלת חיי אדם. הוא מילא את הציווי "לא תעמוד על דם רעך". הוא ראוי להיות מודל לחיקוי.

המחבל היה בן 16. גדעון לוי פרסם פשקוויל רצוף שקרים על ישראל שהורגת ילדים בסיטונות והנה עכשיו הורגי ילדים הופכים לגיבורים. הסיפור הזה הוא התגלמות השוקניזם. מחבל חמוש, שהוא מספיק מבוגר כדי לפצוע ולנסות לרצוח יהודים, מוצג כילד תמים שנרצח בידי יהודים. העיוות הזה הוא הדרך המעוותת והשקרית שבה גדעון לוי מתאר את הסכסוך הישראלי ערבי מראשיתו, עוד טרם הקמת המדינה. העיוות הזה הוא הדרך המעוותת שבה הוא מתאר את מלחמת השחרור.

כן, החברה הישראלית תמשיך להוקיר את מי שמגן עליה, מי שמגן על חיי אזרחים וילדים ובוודאי לשבח אזרח שנוטל יוזמה ומציל חיים. ובכל פיגוע יש לחתור למגע ולהרג המחבל.

… אילו היה נתפס חי, לוי היה כותב שישראל חוטפת ילדים.

* תפקיד צה"לי מובהק – שב"כ וצה"ל חשפו התארגנות טרור של חמאס ביהודה ושומרון, וסיכלו שורת מעשי טרור חמורים, ובהם פיגועי התאבדות וחטיפה. במסגרת פעולת צה"ל ושב"כ נעצרו חמישים  מחבלים, ונתפס אמל"ח רב ובו חומרים להכנת חגורות נפץ וכלי נשק ומיליון דולר לביצוע חטיפה.

כשאנו קוראים את ההתבכיינות השוקניסטית על קלגסי צה"ל שחודרים בלילות לבתים פלשתינאים וחוטפים ילדים, מן הראוי שנזכור שהם מתארים בדיוק את הפעילות הזאת; סיכול פיגועי טרור והצלת חיי אזרחים וילדים ישראליים.

אמנון אברמוביץ' אמר השבוע בערוץ 12 שאת המעצרים האלה צריכים לעשות שוטרים, כי זה לא תפקיד צבאי. איזה דברי הבל. תפקידו של צה"ל להגן על מדינת ישראל ואזרחיה מפני צבאות סדירים ומפני טרור. ומאז מלחמת יום הכיפורים, האיום העיקרי הוא טרור ורקטות. הפעולות בשטח הרש"פ הן פעולות מעבר לקווי האויב, ולא בשטח שבשליטת ישראל, וברור שלכידת מחבלים בשטח כזה היא תפקיד צה"לי מובהק.

אחד מראשי ההתארגנות הטרוריסטית הוא זכריא נג'יב, ממשוחררי עסקת שליט. אלמלא הסיכול, הוא היה מגדיל את המספר שכבר היום הוא דו-ספרתי, של הנרצחים בידי משוחררי העסקה.

כל הכבוד לשב"כ ולצה"ל!

* פצצה מתקתקת – מחבל שחודר לבסיס צה"ל ובוזז אמל"ח הוא פצצה מתקתקת ויש לנטרל אותו במקום, אם צריך גם בירי ואף בירי על מנת להרוג.

ההשוואה בין מקרה כזה לבין פרשת אלאור אזריה (שעשה אהוד בן עזר בגיליון הקודם), בניסיון להצדיק בדיעבד את המעשה של החייל שסרח, מופרכת מעיקרה. שם היה מדובר בירי בדם קר מטווח אפס לראשו של מחבל שבוי, לא רק מנוטרל אלא גוסס, מוקף בחיילי צה"ל בכלי נשק שלופים. אין שום דמיון בין המקרים. המעשה של אלאור אזריה מתאים לכנופיה, לא לצבא של מדינה. הוא קרוב יותר לירי במחבל הכלוא בבית הסוהר, מאשר בירי לניטרול מחבל כדי לסכל פיגוע או שוד אמל"ח.

* מחרחר מלחמת אחים – "פעיל השלום" חיים שדמי דרש בדיון בכנסת לצייד בנשק את ארגוני השמאל הרדיקלי כדי להילחם במתנחלים.

פעיל ה"שלום" הזה הוא מחרחר מלחמת אחים.

חופש הביטוי אינו אינסופי. על הדמוקרטיה להתגונן מפני המניפים עליה גרזן ומפני המשתמשים בה כדי להילחם לחורבנה.

על מוסדות מדינת החוק לטפל בשדמי ללא כפפות של משי.

* מחדל חיסון הילדים – אתמול החל חיסון הילדים בגילי 5-12. אתמול היה צריך להתחיל מבצע לאומי של חיסון המוני בכל בתי הספר בארץ. כך יש לקיים מאמץ לאומי. אלה צעדי חירום לבלימת מגפה.

ראש הממשלה הציב יעד של חיסון 50% מהילדים עד סוף דצמבר. ביום הראשון לחיסונים התבשרנו שרק ל-2% מהילדים הוזמן תור. בקצב הזה לא נתקרב להשגת היעד. והיעד עצמו מינימליסטי ואינו עונה על הצרכים. בפעולה נכונה, של מבצע חיסונים משמעותי בבתי הספר, רוב גדול של ילדי ישראל היו מחוסנים עד חופשת חנוכה. למרבה הצער, לא למדנו את לקח ההשתהות וההתמהמהות בחיסון הילדים בגילאי 12-16, לפני חצי שנה. אין הגדרה מתאימה לכך יותר ממחדל. זאת, דווקא בשבוע שבו אנו רואים לנגד עינינו שינוי מדאיג במגמת התחלואה.

* בריאות הציבור – התחלתי השבוע קורס בקריית שמונה. בפתח השיעור הראשון התבקשנו להציג תו ירוק. כולנו שלפנו את הסמרטפונים. אישה אחת שלפה את עצמה מהכיתה והלכה לבלי שוב. זה לא נעים. באמת לא נעים. אך כך שומרים על בריאות הציבור.

* עם הראש בקיר – הכחשת הקורונה וסרבנות החיסונים הם תוצאה ישירה של הרלטיביזם הפוסט מודרני. אין אמת, אין עובדות, כל אחד והאמת שלו, יש רק "נראטיבים" וכו'. אין היררכיה. אם המדע והרפואה קובעים חד-משמעית שהחיסון הכרחי למיגור המגפה ושאינו מזיק, ואיזה מאחז עיניים טוען שאין קורונה והחיסון גורם לדום לב – אלו שני נראטיבים, ויש לכבד את שתי הדעות באותה מידה.

ב"זהו זה" האחרון שודר מערכון מצוין על התופעה. גידי גוב מראיין את בראבא כמכחיש קורונה. "אני סבור שמדינה דמוקרטית בת 87" – "סליחה, המדינה היא בת 73". – "את זה אתה אומר. זאת הדעה שלך. אני מכבד את דעתך. הדעה שלי היא שהמדינה בת 87 ואתה צריך לכבד אותי ואת דעתי". וכן הלאה וכן הלאה. עד שבראבא יוצא במחאה את האולפן והולך לעבר הדלת. "הדלת היא בצד השני" מסביר לו גידי ובראבא משיב: "לדעתך הדלת בצד השני, לדעתי הדלת בצד הזה" והוא הולך ישירות לעבר ה"דלת" ונכנס עם הראש בקיר.

* האם רבין היה פשיסט? – ב-1993 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק את הפרס על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'. שרת החינוך הייתה אז שולמית אלוני, וכמובן שהיא אישרה את הפרס. יתר על כן, היא דחפה להענקת הפרס לליבוביץ' ושיבחה בכל מאודה את ההחלטה.

ראש הממשלה היה אז רבין. לראש הממשלה אין סמכות כלשהי לאשר הענקת פרס ישראל. אבל הוא בין מעניקי הפרס בטקס עצמו. רבין הודיע שיחרים את הטקס, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידיו של ליבוביץ', המטיף לסרבנות, שכינה את צה"ל צבא יהודו-נאצי. הופעל לחץ כבד על רבין לחזור בו, אך הוא התעקש ועמד על דעתו. בעקבות זאת הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס.

אין ספק, וגם לרבין לא היה ספק, שליבוביץ' ראוי לפרס על הישגיו המדעיים. אבל הפרס הממלכתי החשוב ביותר שמדינת ישראל מעניקה, צריך לקחת בחשבון שיקולים נוספים, ממלכתיים.

אם שרת החינוך שאשא ביטון ראויה למטר הגידופים מהשוקניה ("סותמת פיות… החרפה רשומה על שמה… מזהמת את הפרס משיקולים פוליטיים… מעכשיו הפרס יסמן לא מצוינות מדעית אלא נאמנות לשלטון… הפללה פשיסטית של השמאל… החלטה אנטי-דמוקרטית" וכו' וכו') הרי יצחק רבין ראוי בדיוק לאותם גידופים.

* קיצור תולדות גניבת הרוטציה – משה גרנות ביקש ממני הסבר איך נתניהו גנב את הרוטציה באמצעות מניעת התקציב ממדינת ישראל. ובכן, זה הסיפור על רגל אחת. נתניהו גרר את מדינת ישראל לשלושה סיבובי בחירות מיותרים, בתקווה שיצליח להקים ממשלה שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין. בשלושת הסיבובים הוא נכשל. בסיבוב השלישי גנץ היה על סף הקמת ממשלה התלויה במשותפת. יועז הנדל וצביקה האוזר מנעו זאת. ישראל עמדה על סף סיבוב רביעי בשיאה של הקורונה. בלחץ כבד של גורמים רבים, ובהם יוזמת ממשלת אחדות שהייתי בין מקימיה, הסכים גנץ להקמת ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו.

גנץ עשה זאת בידיעה ברורה שהוא מפר את ההבטחה לבוחר, שהוא – ראש הסיעה הגדולה בכנסת מאבד מחצית כוחו ושהמחיר הפוליטי שהוא ישלם כבד ביותר, אך הוא קיבל החלטה פטריוטית להיכנס תחת האלונקה בשעת חירום ולהקים ממשלת אחדות.

הייתה רק בעיה אחת. הוא ידע שאי אפשר להאמין לאף מילה של הפרטנר שלו. הוא לא האמין לו ואף אחד לא האמין לו. ולכן, הוא ניסה לסנדל אותו במערכת חקיקה של "ממשלת החליפין", שבה עד הרוטציה הוא יהיה "ראש ממשלה חליפי", ובכל ניסיון של נתניהו לפזר את הממשלה ואת הכנסת השלטון יעבור באופן אוטומטי אליו. גנץ ויועציו המשפטיים בנו קונסטרוקציה מורכבת שהאמינו שאי אפשר יהיה להערים עליה.

אבל נכלוליותו של נתניהו חזקה יותר מכל קונסטרוקציה. הוא הבחין בכך שההסכם שאושר כחוק אינו קובע בפירוש שגם אם התקציב לא עובר, השלטון יעבור לגנץ. וכך הוא הסכים לתנאים של גנץ, וחתם על הסכם הונאה, שלא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו, כאשר הכלי לגנוב את הרוטציה הוא אי העברת תקציב.

וכך היה. נתניהו ביצע פשע כלכלי חמור נגד מדינת ישראל בשיאו של משבר בריאות-כלכלי-חברתי ופוליטי מהחמורים בתולדותיה, ומנע העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. זה התרגיל הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה. והוא גרר את ישראל לסיבוב בחירות מיותר רביעי, בתקווה שהפעם, בעזרת רע"ם, יזכה בממשלת החסינות הנכספת.

אבל נתניהו שילם על כך מחיר כבד. אף אחד לא מאמין לאף מילה שלו. אין שום ערך לחתימת ידו. אם חותמים אתו על הסכם כלשהו, רצוי שההסכם יהיה על נייר רך כדי שיהיה בו שימוש כלשהו. וכך הוא איבד את השלטון, כי אין לו שותפים פוטנציאליים. ולמרות ניסיונו להפיל את השלטון באמצעות דה-לגיטימציה לממשלה החוקית והסתה נוראית, סביר להניח שהוא איבד סופית את הסיכוי לחזור אי פעם לשלטון.

* בדיעבד – שבוע שבועיים לאחר הקמת ממשלת האחדות, ביצע נתניהו את מופע האימים הקרימינלי במסדרון בית המשפט. בדיעבד, יתכן שאז הייתה צריכה כחול לבן לפרוש מהממשלה ולהפיל אותה.

* הפגנות מגונות – ההפגנות בעד ונגד נתניהו מחוץ לכותלי בית המשפט הן תופעה שלילית. המפגינים, משני הצדדים, חותרים תחת ההליך המשפטי, שמבוסס על ראיות, והופכים אותו לתהליך פוליטי, שבו בעלי דעות פוליטיות שונות מפגינים ומנסים להשפיע על ההחלטה. יש להשאיר את המשפט לשותפים בהליך – התביעה וההגנה, הנאשמים והעדים ומעל הכל השופטים, שיפסקו על סמך הראיות.

* תמצית המהפך – כאשר "המשפחה" החליטה שנתניהו לא יהיה "רק" ראש הממשלה, אלא שר התקשורת וראש הממשלה (בסדר הזה), זה לא היה כדי לקדם את פריסת הסיבים האופטיים בכל רחבי הארץ ולאפשר תקשורת ראויה ומתקדמת ולקדם בכך את הכלכלה, העסקים, הפרנסה, החינוך המדע וההתיישבות באזורי הספר. הם החליטו על כך למען אותם דברים שנדונים כעת בבית המשפט. לכן, כאשר נתניהו נאלץ להיפרד מהתפקיד, הוא הקפיד שהמחליף יהיה עושה דברו איוב קרע.

התוצאה – ישראל, אומת הסטארט-אפ, הידרדרה למקום המאה בעולם בפריסת הסיבים.

שר התקשורת הנוכחי, יועז הנדל, נכנס לתפקידו כשסדר היום שלו אינו אמור לזכות אותו בצל"ש, כי זאת אמורה להיות הנורמה: לקדם את מדינת ישראל בתחום שבאחריותו. וכך, בתוך חודשים ספורים, ישראל צועדת בבִטְחָה לצמרת העולמית בתחום פריסת הסיבים והיום היא הראשונה בעולם (!) בקצב פריסת הסיבים.

הדוגמה הזאת היא תמצית המהפך הפוליטי של השנה האחרונה. והיא גם מסבירה את חשיבות חוק הגבלת הקדנציות שהתקבל בקריאה ראשונה.

* דמעות תנין – צפיתי בתמונות מהקסבה של מאה שערים. אכן, הייתה שם אלימות קשה. אלימות נגד השוטרים. תגובת המשטרה הייתה תגובה מידתית, כראוי להתפרעות אלימה כזו ולתקיפת שוטרים. ההתבכיינות של המפגינים מול מצלמות הטלוויזיה לא הרשימה אותי. לא צריך להתרגש מדמעות תנין.

* הרפורמה הגדולה ביותר – הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי, היא מהפכת חז"ל, מהפכת יבנה וחכמיה, אחרי חורבן הבית השני. חז"ל הבינו שהדבקות בדת כפי שכתובה בתורה שנכתבה 1,500 שנים ומעלה קודם לכן, בתנאים אחרים, במציאות אחרת, בעולם ערכי אחר, תביא לניוונה של היהדות ולניוונו של עם ישראל. הם יצרו יהדות שיכולה להתקיים גם בתנאים החדשים ללא בית המקדש ופולחן בית המקדש, כאשר העם מתפזר בגלות ואינו יכול לקיים את המצוות הקשורות לארץ, אך השינויים הם לא רק אלה, אלא התאמת מצוות התורה למציאות המשתנה. את הקראים, שדבקו בתורה ושללו את הרפורמה החז"לית הם החרימו.

ההלכה מבטאת בשמה את ההליכה, את ההשתנות וההתאמה. מי שדורכים במקום ודבקים בה כלשונה, הם הקראים של התורה שבעל-פה. הם אינם הולכים ברוח חז"ל. הם לא אלה שיכולים להצעיד את עם ישראל קדימה. ההשכלה, הזרמים ביהדות ובעיקר הציונות, מרדו בקראות הזאת. אלמלא המרד הזה, העם היהודי לא היה קיים היום. היו אולי פה ושם קהילות "איימישים" יהודיים – בטח שלא אומה, בוודאי שלא מדינה יהודית. ללא המרד הזה, לא הייתה גם ציונות דתית. ללא המרד הזה, לא הייתה גם הפריחה חסרת התקדים של עולם הישיבות החרדיות במדינת ישראל.

היום אין להחרים, חלילה, את הקראים של התורה שבעל פה. חלילה. אבל אין לכופף ראש בפניהם, לא להתבטל, לא להתנצל, לא לגמגם, אלא להמשיך להצעיד בביטחון את ההתחדשות היהודית קדימה. לשמחתי, גם בציונות הדתית יש מהפכה ורפורמות אדירות, בעיקר בתחום מעמד האישה ביהדות. הקראים של האורתודוכסיה מתבצרים, מתנשאים, זועמים. אבל זהו תהליך בלתי הפיך, שמבטיח ויבטיח שהיהדות לא תתנוון ונצח ישראל לא ישקר.

* מפאת כבוד הציבור – כלל הלכתי חשוב קובע ש"כוח דְהֶתֵּירָא עדיף", כלומר שיש עדיפות לפסיקה מקלה בהלכה, לעומת הגישה המתהדרת בחומרות, בהקצנה, ב"ייקוב הדין את ההר" ובהליכה עם הראש בקיר.

בערב שבת האחרונה, הכנסנו ספר תורה למדרשת השילוב נטור, שנפלה בחלקי הזכות הגדולה להיות יו"ר הנהלתה. במהלך האירוע העליתי תמונות וסרטונים בדף הפייסבוק שלי, ואחד הסרטונים התפרש בעיני אחד העוקבים כעליה לתורה של אישה (ביום שישי לא עולים לתורה, כך שהוא לא הבין נכון את הסיטואציה, אבל זה לא העניין). הוא פרץ במטר של נאצות על "הדת הרפורמית" (כלומר, הקנאי החצוף מציג את הזרם הרפורמי ביהדות כ"דת" לא יהודית) וכו'. למה? כי "ההלכה אוסרת על נשים לעלות לתורה".

במאמר מוסגר אציין שבעבורי "רפורמי" זו לא מילת גנאי. נהפוך הוא. אבל מדרשת השילוב אינה רפורמית. היפה במדרשת השילוב, הוא היותה של כלל ישראל, והיא רואה את עצם החלוקה הזאת לקופסאות דבר שלילי. ראש המדרשה הוא רב אורתודוקסי. אחד הר"מים הוא רב רפורמי. מכאן אפשר ללמוד על מהותה של מדרשת השילוב, שעל פיה היהדות והתורה אינם נכס מגזרי, אלא התורה שייכת לכל אוהביה והיהדות היא של כל היהודים, או לפחות של כל היהודים שבוחרים לראות אותה כמשמעותית לחייהם.

נחזור לעניין. האם ההלכה אוסרת על נשים לעלות לתורה? ממש לא. אין איסור כזה בשום פנים. ההיפך הוא הנכון. במשנה נאמר בפירוש: "הכל עולים לְמניין-שבעה, אפילו נשים". על מה, אם כן, מסתמכים אלה שאוסרים זאת? על פסיקה אחרת, על פיה נשים אינן עולות לתורה "מפאת כבוד הציבור". מה הקשר לכבוד הציבור? כנראה שבאותה תקופה, בתפיסה הפטריאכלית שהייתה נהוגה, התפיסה הייתה שאישה שעומדת בפני הציבור אינה מכבדת את הנורמות המקובלות במקום. אם כך, ההיתר לעליה לתורה, נדחה לתקופה אחרת, תקופה שבה היהודים יתקדמו ויתפתחו ויאמצו נורמות שבהן כבוד הציבור מחייב לאפשר לנשים לעלות לתורה. כלומר בחברה כשלנו, בנורמות של ימינו, אין שום סיבה לדבוק במנהג זמני, אלא להנהיג מנהג חדש, התואם את ההלכה ואת רוח ההלכה, שלא רק מתירה עליית נשים לתורה, אלא תהדר זאת בשם כבוד הציבור. ומכאן, שהקנאי שסנט בי ובמדרשת השילוב, פגע בכבוד הציבור מתוך דבקות כביכול בהלכה, ולמעשה במנהג זמני שנובע מנורמות שבמידה רבה חלפו מן העולם ומן הראוי שיחלפו מן העולם לחלוטין.

יומיים לאחר השיג והשיח עם אותו קנאי, העלה שיבי פרומן, בנו של הרב מנחם פרומן זצ"ל, רשומה לזכרו של הרב החרדי הליטאי שלמה פישר, שהלך השבוע לעולמו. וכך סיפר שיבי: "פעם חיתנתי זוג מתוק והכלה התעקשה שאישה תברך שבע ברכות בחופה. אין לי אלרגיות למהפכות בתחום, אבל גם לא הרגשתי שיש לי תפקיד בהובלתם, אז ניסיתי להוריד אותה מהסיפור ושלחתי אותה לדבר על זה עם סבא שלה.

'סבא שלה' היה אחד מפוסקי ההלכה החשובים בעולם החרדי, הרב שלמה פישר, תלמיד חכם עצום ודמות מוכרת בעולם התורה החרדי הליטאי, שבוודאי יהיה בחתונה.

אחרי יומיים הגברת חוזרת ומפתיעה: 'סבא אומר שאין בעיה'.

לא האמנתי. בו ביום לקחתי את עצמי אל הישיבה שלו בירושלים, נכנסתי לחדר הלימוד התת קרקעי, שהיה עמוס ספרים בכל כיוון במדפים ישנים ומצהיבים והוא עומד שם כפוף, נשען על הסטנד וזורח מלימוד תורה עם החברותא 'הצעירה' שלו (בן 80 בערך), בדיוק כמו בסיפורים ששמעתי עליו בילדותי.

אחרי שהעזתי להפריע עם השאלה המוזרה על הנכדה, הוא התחיל לשטוף אותי בציטוטים והפניות כמו תוכנת סייבר שפורצת קוד. לא באמת הצלחתי לעקוב אלא רק להבין את השורה התחתונה שאין בעיה, כי הכל משום כבוד הציבור ומדובר בציבור שככה מכבד את עצמו.

וכך היה. ברכה ראשונה ושנייה ברך גדול הדור של החברה החרדית, את הברכה השביעית ברכה אישה. ככה פשוט. למרות המרחק האין סופי מהעולם החברתי שממנו הוא בא ואפילו מוביל, הייתה בו נאמנות להלכה הפשוטה, בלי הפוליטיקה שלה. ובטח גם נאמנות למשפחה שלו, על המורכבות שבה".

מפאת כבוד הציבור נקט הרב פישר על פי הכלל של כוח דהיתרא עדיף. יש לשער שהקנאי שהתפלמס אתי ישייך גם את הרב פישר ל"דת הרפורמית".

* תקדים שולי רנד – הפתרון ההלכתי שהתיר את שולי רנד מעגינותו, צריך להיות הפתרון להתרת כל מסורבות הגט והעגונות. אם חתימה של מאה רבנים מתירה גט ומאפשרת למסורב או מסורבת להינשא – יש להכין מאגר של מאה רבנים, רצוי אלה שהתירו את רנד, כדי לא להתחיל לחפש מחדש, ואותם רבנים יתירו באחת את כל מסורבות הגט בסיטונות, ושלום על ישראל.

* ראש קטן בהלכה – לכאורה, אין לגזור מתקדים שולי רנד, שחתימה של מאה רבנים חילצה אותו מעגינותו, לפתרון בעיית מסורבות הגט העגונות, כי הפתרון של מאה רבנים נועד לאפשר עקיפת חרם דרבנו גרשום האוסר נשיאת אישה שניה, וכביכול חתימתם איפשרה לרנד לשאת אישה שניה, למרות שאשתו הראשונה לא נתנה לו גט. והפתרון אינו רלוונטי במקרה של גברים סרבני גט, כי אין חרם דרבנו גרשום על נשים, כיוון שבניגוד לגברים, שעל פי התורה מותר היה להם לשאת שתי נשים, אף פעם לא הותר לאישה לשאת שני גברים. כצפוי, אלו התגובות שקיבלתי על הצעתי להתיר על פי תקדים שולי רנד את מסורבות הגט. אולם היו אלו תגובות של ראש קטן הלכתי.

מהו ראש גדול הלכתי? הרפורמה של רבנו גרשום, היא התגלמות הראש הגדול ההלכתי. רבנו גרשום מאור הגולה, היה גדול בתורה. הוא ידע שהתורה מתירה פילוגמיה. הוא ידע שאברהם אבינו ויעקב אבינו נשאו יותר מאישה אחת והוא ידע על ריבוי הנשים של דוד המלך ועוד יותר מכך של שלמה המלך. מי הוא שיפסוק שאברהם ויעקב אבותינו חטאו ומי הוא שיטיל עליהם חרם בדיעבד? כמובן שהוא לא טען זאת ולא חשב כך. הוא פשוט חי במאה ה-11, והבין שבנורמות המוסריות שהתפתחו מאז תקופת המקרא, יש לתקן את העוול הזה. והוא אסר ריבוי נשים ואף הטיל חרם לדורות על מי שיישא אישה שניה. והפסיקה שלו, שניתן להצביע עליה כעל "חוצפה" ולנוד לו בטענה ש"הוא לא מבין בהלכה" (כמו התגובות המתנשאות והיהירות שקיבלתי), התקבלה כמעט על כל תפוצות ישראל והיא תקפה גם היום, בחלוף 900 שנה.

היחס בין הרפורמה המהפכנית של רבנו גרשום, לבין ההצעה לנהוג בפרקטיקה של תקדים שולי רנד להתרת מסורבות גט, הוא כמו היחס בין צונמי לאדווה קלה. מה שחסר היום באורתודוקסיה הוא ראש גדול בהלכה, והאומץ לחולל בה שינויים כדי לתקן עוולות ולהפוך אותה לרלוונטית לדורנו. מה שחסר היום בעולם הרבנות הם רבנים אמיצים שאינם מציצים כל רגע מאחורי הכתף ואינם מתיישרים על פי הקיצוניים והשמרניים ביותר, אלא מעזים להנהיג ולהוביל, לתקן ולשנות.

הצעתי הצעה. אם יש הצעה טובה יותר לפתרון בעיית מסורבות הגט, כמובן שיש לברך עליה. אולם להשאיר את המצב הנוכחי המאמלל נשים רבות כל כך בלי למצוא פתרון – זה עוול נורא, הנובע מפחדנות הלכתית ומראש קטן בהלכה.

* נס (כמעט) חנוכה – ברד כבד ירד ביום ראשון באורטל וכיסה במעטה לובן את הקיבוץ לשעה ארוכה. גם במטעים ירד הברד. כיוון יש עדין תפוחי פינק-ליידי על העצים, היה חשש מפני נזק כבד. מסתבר שהתפוחים כלל לא נפגעו.

          * ביד הלשון

אונן – מקור האוננות הוא בפרשת השבוע – "וישב".

לא מקור הפעולה, אלא מקור המילה. המילה אוננות נובעת משמו של אוֹנָן.

אונן הוא בנו של יהודה, מבני יעקב. אחיו הבכור עֵר מת, ועל פי חוקי הייבום היה עליו לשאת את תמר, אשת אחיו. אונן לא רצה להפרות אותה, כי ידע שהילד לא ייחשב בנו אלא בנו של ער ו"גמר בחוץ", או אם תרצו "השחית את זרעו לשווא". על כך אלוהים המית אותו, ומכאן האיסור ביהדות על אוננות. כך מתואר האירוע בשפת המקרא: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ".

המילה אוננות בעברית נגזרת משמו של אונן, וכך גם בשפות נוספות. מה שמוזר בכך, הוא שכלל לא מסופר שאוֹנָן אוֹנֵן, אלא שביצע משגל נסוג.

* תיקון טעות – ב-21 בנובמבר מלאו מאה שנה להולדתו של לובה אליאב, ולא כפי שכתבתי בטעות בפינתי על "ארץ הצבי".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.11.21

* חסיד אומות העולם – בעקבות שחרור בני הערובה, ארדואן יוגדר חסיד אומות העולם, ישראל תתנצל בפניו על שהוא חטף אזרחים ישראליים ותשלם לו פיצויים.

* הפיראט – אז אחרי שהנשיא וראש הממשלה הודו לארדואן על טוב לבו ועל כך שחילץ את החטופים מידי הפיראטים, מן הראוי לזכור ולהזכיר שארדואן – הוא הוא הפיראט.

* יש שופטים באיסטנבול? – כל אימת שישראל התלוננה בפני הרודן המצרי מובארק על ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית בעיתונות המצרית, תוך הפרת הסכם השלום, הוא היה מיתמם ו"מסביר" שמצרים היא דמוקרטיה ויש בה חופש עיתונות והוא אינו שולט בה ואינו יכול להתערב בתכנים שמתפרסמים בה.

ועכשיו, לאחר שחטפו את בני הזוג אוקנין, הטורקים טענו שאינם יכולים להתערב בהליך ה"משפטי", כי מערכת ה"משפט" עצמאית והיא תחליט. עאלק, יש "שופטים" באיסטנבול.

… עד שהשופט העליון ארדואן החליט שמיצה את החטיפה.

* השוואה בזויה – רוגל אלפר תומך באופן אוטומטי באויבי ישראל ובכל פעולה ופיגוע נגדנו. ניתן היה לצפות שהוא יברך גם את הטורקים על מעצר ה"מרגלים" הישראלים, ואולי יוסיף את אחת מססמאותיו השדופות כמו "ישראל היא הבריון השכונתי" וכו'. אז זהו, שלא. הוא אפילו כתב שהמעצר הוא "חוויה קפקאית". אבל פטור בלא כלום אי אפשר: "גם ישראל מבצעת אי אילו מעצרים מנהליים בשנה, חלקם לא פחות אכזריים ושרירותיים". כוונתו היא למעצר המחבלים בבתיהם, לפני שהם רוצחים בבתינו.

הפעם גם גדעון לוי לא הצדיק את הטורקים, אבל גם הוא כותב: "לישראל, ובעיקר לתקשורת שלה, אין שום זכות מוסרית להיות נסערת ממעצר שווא אחד. חברה שלא מתעניינת במעצרי השווא היום־יומיים מעשה ידיה, ותקשורת שלעולם לא מדווחת עליהם כנדרש, שמא תרגיז את צרכניה, הן חסרות כל זכות לעורר סערה ממעצר שווא אחד במדינה אחרת, ולבקר בחריפות שכזו את משטרה. בטורקיה שורר היום משטר לא דמוקרטי בעליל, אבל הוא ודאי לא יותר רודני מהמשטר הצבאי בשטחים. יתרה מזאת, מבחינות מסוימות השלטון הצבאי בשטחים אכזרי וטוטליטרי אפילו יותר ממשטר האימה של רג'פ טייפ ארדואן". גם הוא מתגעגע לימים היפים שבהם ישראל לא פעלה ברשות הפלשתינאית הידידותית והמחבלים ביצעו כמעט מדי יום מעשי טבח באוטובוסים, מסעדות, קניונים ודיסקוטקים בישראל.

* דובר ה"נראטיב" של החוטפים – בפרשת חטיפתם של בני הערובה אוקנין בידי האויב הטורקי, אפילו "הארץ", בדרך כלל, לא תמך באויב. בדרך כלל, כי היה חריג – יריב אופנהיימר, לשעבר מזכ"ל "שלום עכשיו". אופנהיימר פרסם פשקוויל שבו תקף את התקשורת הישראלית על שהיא מדקלמת את ה"נראטיב" הישראלי, וכאחרון הקונספירטורים הציב "סימני שאלה" על ה"נראטיב", שלפיו אין המדובר במרגלים. כדרכם של קונספירטורים, בראשית הדרך הם מציגים את סימני הקריאה שלהם כסימני שאלה, כדי לעורר בלבול בקרב הציבור. ע"ע הקונספירציה על רצח רבין. כך ניסח אופנהיימר את ה"נראטיב" של החוטפים, שהוא התנדב להיות דוברם. ומכתב האשמה שלו נגד התקשורת חסרת הספקנות כלפי ה"נראטיב" הישראלי, הוא לא יכול שלא לדקלם את ה"נראטיב" השוקניסטי: "משעשע לראות כיצד אותם כתבים שבארץ מאמצים בחום כל צידוק ביטחוני למעצרים מנהליים ומניעת מפגשים עם עורכי דין, הופכים לגיבורים ולוחמי צדק כשמדובר בשירותי הביטחון והמודיעין של הטורקים. התקשורת כל כך מאוהבת בסיפור שבנתה, שהציבור לא מקבל תשובות לשאלות דרמטיות הקשורות לפרשה וניזון מספקולציות נטולות ייסוד ומקורות". ובאמת, משעשע לראות כיצד אותו אופנהיימר שמאמץ בחום את ה"צידוק" ה"ביטחוני" של הטורקים, הופך לגיבור ולוחם צדק כאשר מדובר במחבלים שנעצרים כדי לסכל פיגועים ולהציל חיי ישראלים.

* מי צריך לפצות – ירון לונדון סונט בעקורי גבעת עמל ב', על כך שלא הפרישו חלק מן הפיצויים שקיבלו, לערבים ש"נושלו" ב-1948 מהכפרים שעליהם נבנתה השכונה, ושהם, בעצם מגוריהם שם, הינם חלק מן הנישול.

אם לערבים הנ"ל מגיעים פיצויים, הם צריכים לקבל אותם ממי שגרמו למצבם – מנהיגיהם, שבמקום לקבל את תכנית החלוקה התנפלו למחרת קבלתה על היישוב היהודי בארץ ישראל על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וממדינות ערב שפלשו למדינת ישראל ביום הקמתה על מנת להטביעהּ בדם. הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאות המלחמה, ולכל הסבל. ואם 6,000 הישראלים שנהרגו במלחמה יוחזרו לחיים ועשרות אלפי הילדים, הנכדים והנינים שלא נולדו להם ייוולדו ויחיו את חייהם כאזרחים ישראלים, אפשר יהיה לדון על פיצויים לאותם "מנושלים".

* מעידה על עצמה – הסופרת האירית הפופולרית סאלי רוני אינה מאשרת לתרגם את ספרה האחרון לעברית, כי ישראל היא מדינת אפרטהייד. בכך היא מעידה על עצמה כמרשעת, בורה, קנאית ואנטישמית.

* מבחן ביילין – יוסי ביילין פרסם ספר אוטוביוגרפי. הספר מסקרן אותי מאוד. במיוחד מסקרן אותי לדעת, כיצד שופט ביילין בדיעבד את מפעל חייו, הסכם אוסלו. איך בעיניו עמד ההסכם על פי נייר הלקמוס שהוא הציב מיד עם חתימת הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה, שנועד היה להיות המבחן שעל פי תוצאותיו יוחלט אם להמשיך בתהליך. ביילין כינה זאת "מבחן הדם", ואפשר גם לכנות אותו "מבחן ביילין".

מתוך ראיון של אברהם תירוש עם ביילין ב"מעריב", ב-26.11.93, חודשיים ועשרה ימים בלבד לאחר חתימת הסכם אוסלו א' ו"לחיצת היד ההיסטורית":

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

* הים אותו ים – א.ב. יהושע הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר ובין ספריו אני אוהב במיוחד את "מר מאני", שבימים אלה מלאו לו בדיוק שלושים שנה. בעיניי, הוא הטוב בספריו. מסתבר שזה גם טעמו של יהושע עצמו. במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסם חלקה הראשון של הרצאה שנשא יהושע על "מר מאני" במוסד ואן-ליר. וכך הוא אמר על פרק אחד מספרו: "השיחה החמישית ברומן של 'מר מאני' היא, לפי הרגשתי ושיפוטי, הדבר העמוק ביותר שכתבתי. מאז שנכתבה השיחה החמישית הזאת לא הצלחתי, ובעצם גם לא ניסיתי, לחזור אל אותם מעמקים".

בהרצאתו, מספר יהושע על ביקור שערך עם מנהיג מפלגתו, של"י, לובה אליאב אצל ראש עיריית קלקיליה. "… לקח אותי אז לובה אליאב לקלקיליה כדי שנציג לפני מארחינו הפלשתינאים את תכנית שתי המדינות של מפלגתנו. התקבלנו בהדר על ידי ראש העיר, התכבדנו בספלוני קפה מר, ולובה פרס מפה שבה סומנו הגבולות של שתי המדינות העתידיות. ראש העיר והנכבדים האחרים נהנו מתכנית החלוקה כשלעצמה, אבל אחרי שהתבוננו במפה הציגו שאל: 'מה עם הים?! גם אנחנו רוצים ים'. ללובה, האיש היקר הזה, לא הייתה תשובה".

האנקדוטה הזאת היא כל הסכסוך בין העמים בקליפת אגוז. מדינה בקווי 4.6.67 אינה מספקת אותם. הם רוצים אותה עד הים. על כל השטח שבין הירדן והים. אגב, על פי מפת של"י יש למדינה הפלשתינאית ים – חוף רצועת עזה. אבל לא לחוף הזה התכוון ראש עיריית קלקיליה, אלא לחוף הים של נתניה, ברצף מקלקיליה. כך בקלקיליה וכך בכל מקום אחר בארץ.

* כביש השידרה המזרחית – בנוסף לתכנית הלאומית לפיתוח רבתי של הגולן, מתכנן בנט גם תכנית לאומית להכפלת ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן. השילוב של שתי התכניות מבטא מגמה חשובה מאוד, לביצור השידרה המזרחית של מדינת ישראל.

בשאלות של פיתוח ההתיישבות, קיים מתח סביב השאלה מה צריך להיעשות מלמעלה, בידי המדינה, ומה מלמטה – בידי האזור, היישובים והתושבים. על דבר אחד אין ספק – התשתיות הן באחריות המדינה.

התשתית החשובה ביותר, שמן הראוי שהמדינה תיקח על עצמה, היא הפיכת כביש 90 לאוטוסטרדה, מעין "חוצה ישראל – מזרח". כביש כזה, ממטולה עד אילת, יהיה בסיס לפיתוח השידרה המזרחית של מדינת ישראל.

* נחלת חצי המנשה – שר הבינוי והשיכון זאב אלקין עמד מול השטחים בקצרין שבהם עובדים במרץ הטרקטורים, המכשירים את השטח הגדול, של הרחבת קצרין, שמשרד השיכון משווק בו 1,500 יח"ד, ואמר: "הסיפור של השטח הזה אינו מתחיל היום, ב-2021. הוא מתחיל לפני 1,700 שנה". והוא קישר זאת לפארק קצרין העתיקה שנמצאת בעיצומו של מיזם פיתוח אדיר, בתמיכת משרד המורשת. אלקין הוא גם השר לירושלים ומורשת.

הכפר התלמודי בקצרין העתיקה מתוארך ללפני 1,700 שנה. אבל ההתיישבות היהודית בגולן עתיקה הרבה יותר. היא החלה כבר בתקופת המקרא – הגולן הוא נחלת חצי שבט המנשה. בתקופת מרד החשמונאים, יהודה מקבי ערך מסע לגולן, לחילוץ תושבי הגולן היהודים שעמדו בסכנת השמדה. בתקופת ממלכת החשמונאים, בימי אלכסנדר ינאי, שוחרר הגולן והחלה התיישבות יהודית בו. תקופת הבית השני, ועוד יותר מכך – תקופת המשנה והתלמוד היו תקופת תור הזהב של ההתיישבות היהודית בגולן. בתקופת העליה הראשונה קמו מושבות בגולן, רובן בחורן (המכונה היום "הגולן הסורי"), אך לא החזיקו מעמד זמן רב.

לפני 54 שנים שבנו לגולן, להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את ההתיישבות היהודית. וכעת, אנו נמצאים בפתחה של תקופה חדשה – תנופת פיתוח להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן.

* העשור האבוד – בעשור האבוד, ישראל איבדה את ריבונותה על הנגב, שהפך מרמס לכנופיות עוינות של בדואים. השפל היה בעת מבצע "שומר החומות", שבו יישובים יהודיים היו נצורים ואזורים שלמים בנגב היו מנותקים כאשר הכנופיות שלטו על צירי התנועה. בעשור האבוד, ראש הממשלה לא לחם נגד הפשיעה אלא נגד המשטרה, פעל בעליל להחליש אותה, לפגוע בה, לרדוף את מפקדיה ולבצע בהם שיימינג, להעליל עליה עלילות קונספירטיביות ולהסית את הציבור נגדה.

והנה, קמה ממשלה חדשה שהציבה את המלחמה בפשיעה הערבית כיעד לאומי, וכבר רואים תוצאות. אבל ליצנים ביביסטים ודקלמני דפי המסרים של התעשיה, כותבים הבלים על כך שהפשע משתולל בנגב באשמת הממשלה. פחחחח

* אלימות נגד עיתונאים – כל אלימות מגונה וחמורה, אולם אלימות נגד עיתונאים חמורה שבעתיים, כי זו התנקשות בדמוקרטיה, שנועדה לסתום פיות ולמנוע מידע מן הציבור.

כזו היא ההתנפלות האלימה על ברוך קרא, בעקבות ההסתה החמורה של נתניהו והתעשיה שלו. מקרה נוסף קרה השבוע בקריית שמונה. מנכ"ל העירייה עו"ד יורם ביטון התנפל על עיתונאי, עורך העיתון "חדשות הגליל" הרצל בן אשר, וחטף מידיו את הטלפון הנייד, כדי לסכל צילום של מהומה בישיבת מועצת העירייה.

* הכתובת על הקיר – ההתקפה האלימה על העיתונאי ברוך קרא והפגנת איחולי המוות לעד המדינה "השטינקר" ניר חפץ, הם פרי באושים של חמש שנות הסתה בהובלת נתניהו. זה יגמר ברצח.

ובאשר לביטוי שטינקר – בעולם התחתון הפשע הנורא ביותר היא להיות "שטינקר" של המשטרה ושל החוק. קוד הנאמנות דורש בראש ובראשונה נאמנות מוחלטת לבוס.

* נגד האתיקה – ועדת האתיקה של הכנסת לא מונתה עד כה, כי יו"ר האופוזיציה נתניהו מסרב למנות את נציגי האופוזיציה. לאחר חודשים רבים של סרבנות, נטל יו"ר הכנסת יוזמה, ומינה בעצמו את שני נציגי האופוזיציה, אך הם מיהרו להודיע שיחרימו את הוועדה.

מה הבעיה שלהם? הבעיה אינה הוועדה אלא האתיקה. ועדת אתיקה רק תפריע להם באופן התנהלותם האופוזיציונית חסרת התקדים. הם רוצים להמשיך להשתולל ולהתפרע במליאה, "לה-פמיליה" הפרלמנטרית רוצה להמשיך במופעי החוליגניות שלה ואמסלם רוצה להמשיך להשתמש בדוכן הנואמים לצורך הסתה ביביריונית שלוחת רסן.

* ההסתה בהתגלמותה – אם אנו רוצים להיווכח מהי התגלמות המושג הסתה; דברים שאם הם אינם הסתה – יש להוציא מהמילון את המושג הסתה, הנה שלושה ציטוטים של נער השליחויות של נתניהו, הביביריון דודי אמסלם:

"כנופייה מטורפת, בולשביקית, אנטי-ציונית השתלטה על המדינה. סמרטוטי רצפה. חבורת ילדים שמנסור עבאס הארכי-מחבל מנהל אותם. בקרוב הם יעבירו חוק שלא ייתנו לתושבי עיירות הפיתוח להצביע – יגידו למרוקאים שהאשכנזים מתל אביב יותר חכמים".

"אם אני אהיה יו"ר הכנסת, אני לא נותן להם להיכנס לשטח הכנסת. נגמר הסיפור הזה של בגין 'יש שופטים בירושלים'. אנחנו נדרוס אותם. נביא להם חוקים על הראש שהם לא יתאוששו 20 שנה. כדי לשלוט נמחק את המילה 'צדק'. היא לא קיימת יותר. אנחנו צריכים לכלוא אותם במכלאות".

"למה ההפגנות אצלנו יותר קטנות? הקיבוצניקים מזמינים 200 אוטובוסים וממלאים את בלפור. השמאלנים באים עם המרצדס שלהם לנקודת מפגש, ואז עולים יחד על אוטובוס מפואר. ועוד מקבלים משכורת על זה. זה פאטה מורגנה. הערבים מסתובבים בכנסת כמנהלי המדינה ואומרים: היהודים טיפשים".

עכשיו ברור למה נתניהו מונע את הקמת ועדת האתיקה?

* שמאלנים למכלאות – נתניהו מעולם לא זכה להקים את ממשלת החלומות (והחסינות וחוק מגה-שחיתות "הצרפתי") כי תמיד נזקק לקואליציה עם מפלגת העבודה, עצמאות, קדימה, יש עתיד, התנועה, כולנו וכחול לבן. היום אף אחת מהמפלגות הללו (אם היא קיימת) לא תקים אתו קואליציה וגם לא תקווה חדשה, ישראל ביתנו וימינה. כלומר, הדרך היחידה שלו לחזור לשלטון, היא אם יהיה רוב של 61 ל"על טהרת הביביזם".

ומה יקרה אז? נער השליחויות אמסלם הבטיח מה השלטון יעשה אז – "השמאלנים למכלאות". ומיהם השמאלנים שיישלחו למכלאות, כהבטחת אמסלם? שמאלנים כמו בנט, כמו סער, כמו יועז הנדל, כמו איילת שקד, כמו צביקה האוזר, כמו אלקין, כמו ליברמן, כמו מנדלבליט. כלומר, כל מי שמאמין שאדם שאינו נתניהו רשאי להיות ראש ממשלת ישראל הוא שמאלן, ודינו, כפי שהבטיח נער השליחויות – להישלח למכלאות.

* והרי הודעה שנתקבלה זה עתה – מסתבר שבדברי הבלע וההסתה הנוראים שלו אמסלם לא אמר שיכניס את השמאלנים למכלאות אלא את "הזאבים האלה". אה, אם ככה הכל בסדר.

* הגדול מכולם – אמסלם אמר שנתניהו נשלח על ידי הקב"ה להנהיג, והוא "גדול המנהיגים היהודים ב-150 השנים האחרונות". נכון, נתניהו אינו עלה נידף מן הסוג של הרצל, ויצמן, בן גוריון, ז'בוטינסקי, הרב קוק, בגין. הוא ליגה אחרת.

אבל מדברי אמסלם משתמעים דברי כפירה. אם נתניהו הוא הגדול מכולם רק ב-150 השנים האחרונות, משתמע מכך שמשה רבנו ודוד המלך, למשל, גדולים ממנו. הוא עוד ישלם על זה.

* לבדיקה – דברי ההסתה והשנאה הגזעניים של אמסלם נגד "האשכנזים" לצד דברי הסגידה והחנופה המביכים שלו למנהיג אשכנזי, ראויים לבדיקה של איש מקצוע.

* החמצנו קונספירציה – אני מדמיין את תאוריות הקונספירציה שהיו רצות בימים האחרונים, אם מחדל העובד בביתו של גנץ היה בביתו של נתניהו. היינו שומעים שהשב"כ, שהוא חלק מה"דיפ-סטייט" השמאלני, כידוע, שתל מרגל בביתו של נתניהו.

* שטח סטרילי – חברים טובים שלי הם שכנים של בני גנץ. כאשר גנץ היה ראש הממשלה החליפי, הם חיו בתוך מתחם סגור (היום, כשהוא "רק" שר הביטחון, רמת האבטחה הרבה יותר נמוכה). כדי לבקר אותם, צריך היה לתת מראש את מספר הרכב כדי לקבל את אישורם להיכנס למתחם. קצת מעיק, אבל משרה תחושת ביטחון. בכל אותה תקופה הם לא נעלו את הבית ולא את הרכב, כי הם נמצאים בתוך שטח סטרילי ומוגן לחלוטין. מסתבר שבכל אותה תקופה הסתובב חופשי במתחם שלהם שודד וגנב מדופלם שהוא גם מרגל.

* יאפשרו להקים ממשלה – כאשר יצאתי נגד הרעיון של הקמת ממשלת גנץ שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, אמרו לי שזו "רק הצבעה אחת", "תמיכה מבחוץ", "הימנעות" וכל השטויות הללו. אמרתי אז, שעדיפה קואליציה שהמשותפת היא חלק ממנה, מאשר ממשלת מיעוט שתלויה בה מבחוץ, כיוון שאז כוח הסחיטה שלה גדול לאין ערוך. הממשלה תקיים אתה עשרות משאים ומתנים מדי יום, לפני כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה.

מיקי זוהר הכריז השבוע מעל במת הכנסת, שהליכוד לא רצה להקים קואליציה עם רע"ם, אלא "רק" "שרע"ם תאפשר להקים ממשלה של הליכוד", באמצעות הימנעות מבחוץ. פירוש הדבר, ממשלה התלויה ברע"ם הרבה יותר, לאין ערוך יותר מאשר קואליציה עם רע"ם.

* בעד החוק הנורווגי – האופוזיציה תוקפת בשצף קצף את הממשלה על היותה ממשלה מנופחת בשרים ובסגני שרים ועל החוק הנורווגי, ומזכירה כיצד מפלגות הקואליציה הנוכחית תקפו בשצף קצף את הממשלות הקודמות על היותן מנופחות בשרים וסגני שרים ועל החוק הנורווגי. ואכן, האופוזיציה הקודמת תקפה על כך בשצף קצף את הממשלות הקודמות. ואני מעריך, שאם יתחלף השלטון, והמפלגות שהיום באופוזיציה תהיינה בשלטון שוב האופוזיציה תתקוף על כך בשצף קצף את השלטון, שמצדו יטען נגד הצביעות של האופוזיציה שתוקפת בשצף קצף את מה שהיא עצמה עשתה כשהייתה בשלטון. והתקשורת באופן עקבי מצטרפת תמיד לכל אופוזיציה בביקורת על הממשלות המנופחות ועל החוק הנורווגי והסאטירה תמיד מגחיכה על כך את כל הממשלות.

המסקנה המתבקשת מהתיאור הזה, הוא שניפוח הממשלות והחוק הנורווגי הם דבר שלילי מיסודו אבל אילוץ פוליטי, ולכן אין מנוס לממשלות אלא לקיים אותם מתוך ידיעה שהאופוזיציה, התקשורת והסאטירה יתקפו אותן על כך, ואת הביקורת ניתן להציג כצבועה ופופוליסטית אבל גם כחיונית להצגת האינטרס הציבורי מול השיקול הפוליטי-הישרדותי.

אני מבחין בין הממשלה המנופחת לבין החוק הנורווגי. הממשלה המנופחת והבזבזנית היא רעה חולה של הפוליטיקה הישראלית ותפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שצריך להיעלם מן העולם, כיוון שהוא אתנן פוליטי נטו. משרד ממשלתי צריך לפעול כך שבראשו עומד נבחר ציבור אחד ומתחתיו מנכ"ל העומד בראש מערכת מקצועית. אין שום מקום לעוד פוליטיקאי במשרד, כסגן שר וגרוע יותר כ"השר במשרד", כפי שקיים היום במשרד האוצר, היה בממשלה הקודמת במשרד הביטחון והתקדים היה כאשר שר האוצר נתניהו מינה את מאיר שטרית לשר נוסף במשרדו. הביקורת על התופעה הזאת מוצדקת ונכונה, ואני מקווה שפעם תחלים המערכת הפוליטית שלנו מן המחלה הזאת.

לא כך בנוגע לחוק הנורווגי. עוד שנים רבות לפני שחוקק בישראל החוק הנורווגי המוגבל, שמאפשר לשרים להתפטר מהכנסת כדי שיוחלפו בח"כים הבאים ברשימתם, כל עוד הם מכהנים כשרים, קראתי לחוקק חוק נורווגי מוחלט, מחייב, כפי שקיים בנורווגיה, על פיו כשחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, אוטומטית פוקעת חברותו בפרלמנט והבא בתור במפלגתו נכנס במקומו לפרלמנט, ואם השר מתפטר או מפוטר מן הממשלה הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט.

בעיניי, הדבר נחוץ בראש ובראשונה כדי לחזק את הרשות המחוקקת, השבויה בידי הרשות המבצעת ולחזק את הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות. מן הראוי שיהיו 120 חברי כנסת, שתפקידם הוא חקיקתי ופרלמנטרי, זו שליחותם כנבחרי ציבור ולא ששליש מהכנסת יהיו שרים וסגני שרים.

יתרון נוסף של החוק הנורווגי, הוא שחרור השר מהמטלות הפרלמנטריות, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו לתחום עליו הוא אחראי כשר. איך שר יכול לתפקד כאשר עליו להיות נוכח בכנסת ולהשתתף בכל ההצבעות הרבות, במשך שלושה ימים בשבוע? הדבר נכון שבעתיים בכנסת הנוכחית, שבה האופוזיציה משתמשת באופן אינפלציוני בתרגיל הפיליבסטר שנהוג היה להשתמש בו במשורה ובנוסף לכך היא אינה מאפשרת קיזוז. האם האינטרס הציבורי הוא שהשר יבלה לילות שלמים בהצבעות האינסופיות על מאות הסתייגויות לכל חוק, ולא ישרת את הציבור בתחום שעליו הוא מופקד?

יתר על כן, אני תומך ב"חוק הנורווגי המדלג", שהוצע בממשלה הקודמת אך ירד מהפרק בשל הביקורת הציבורית והחשש שלא יעבור בבג"ץ. החוק הנורווגי המדלג מתייחס למקרה של פילוג במפלגה קואליציונית, כפי שהיה בין כחול לבן ויש עתיד עם הקמת הקואליציה הקודמת. לא הגיוני ששר מכחול לבן שבקואליציה יתפטר מהכנסת ובמקומו ייכנס לכנסת נציג יש עתיד האופוזיציונית, כי הדבר מעוות את חלוקת המנדטים בכנסת.

הביקורת על הממשלה היא על הבזבוז בניפוח השרים ובחוק הנורווגי. בעיניי, ככל שהממשלה מנופחת יותר, כך החוק הנורווגי חיוני יותר.

ההתייחסות לניפוח הממשלה ולחוק הנורווגי כמקשה אחת שגוי. נכון לבקר את הממשלה על מספר השרים והסגנים ואני מייחל לתיקון בממשלות עתידיות, אך הביקורת על החוק הנורווגי אינה מוצדקת.

* האומץ להחליט – כצפוי, בפיגור של חודשים אחרי ישראל, החליט FDA על חיסון בוסטר מגיל 18 ומעלה (ולא מגיל 65 ומעלה כפי שהיה עד כה). FDA הוא גוף שמרן ואטי. אני גאה בראש הממשלה נפתלי בנט על החלטתו המנהיגותית האמיצה להסתמך על המומחים הישראליים, שאינם נופלים במאומה מעמיתיהם האמריקאיים, ולקבל את ההחלטה על הבוסטר בלי להמתין ל-FDA. אלמלא כן, היינו עלולים להיות כעת במצב הדומה למדינות אירופה, שבהן המגיפה נמצאת היום בשיאה.

* מאמץ לאומי – ביום שלישי יחל חיסון הילדים, וטרם שמענו על היערכות בתי הספר בארץ לחסן אותם בהמוניהם. כך לא מתנהל מאמץ לאומי.

* שאלה דמגוגית – בראיון לערוץ 12 שאלה דנה וייס את שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, איך היא מנעה את פרס ישראל מפרופסור גולדרייך שפנה לאיחוד האירופי בקריאה לא לתקצב (כלומר בקריאה להחרים) את אוניברסיטת השומרון באריאל, בעוד ממשלת נתניהו בעצמה חתמה על הסכם לשיתוף פעולה אקדמי עם האיחוד האירופי, תוך הסכמה להחריג מן ההסכם את אוניברסיטת השומרון?

זאת ממש שאלה דמגוגית. המעשה החמור של גולדרייך היה קריאה של אזרח ישראלי, איש אקדמיה ישראלי, לחרם וייבוש של אוניברסיטה ישראלית (צעד ששופט בית המשפט העליון הגדיר בפסק דין כסתימת פיות ופגיעה בחופש האקדמי). מה שעשתה הממשלה, הוא התמודדות עם תוצאות מדיניות האיחוד האירופי שפעלה כפי שהטיף לה גולדרייך. הממשלה אמונה על האינטרס הישראלי. האינטרס הישראלי אינו להיות ברוגז עם העולם כאשר אנו חשים שנעשה לנו עוול. "שברו את כלים ולא משחקים" – זו אינה מדינאות. ניתוק הקשרים האקדמיים עם אירופה רק תשרת את BDS, הגולדרייכים למיניהם ושות'. האינטרס הישראלי הוא שיתוף פעולה אקדמי עם מדינות זרות ובהן האיחוד האירופי. אז בינתיים הם מחריגים את אוניברסיטת השומרון. חבל. אבל ממשלת ישראל, הן הקודמת והן הנוכחית, מתקצבת את האוניברסיטה הזאת. אני מקווה שהיא מקבלת העדפה מתקנת מהממשלה בשל החרם האירופי. אני מאמין שלא רחוק היום שבו גם האיחוד האירופי יתייחס לאוניברסיטת השומרון כמו לשאר האוניברסיטאות בישראל. הנה, רק שלשום בריטניה הכירה בארגון הטרור חמאס כארגון טרור. מחר גם יכירו באוניברסיטת השומרון באריאל.

* אני רק שאלה – אם בעשרת הדברות כתוב "לא תרצח" ולא "לא תרצח ולא תרצחי" – האם לאישה מותר לרצוח?

* מילים טעונות – יש בשפה מילים טעונות, שאכן טומנות בחובן תרבות וערכים פטריאכליים, ומן הראוי להשתחרר מהן.

כזו היא, למשל, המילה "בעל". רוב מוחלט של מי שמדברים על "בעל ואישה" או האומרות "בעלי" אינם מתכוונים לקניין. אולם המילה "בעל" עצמה נובעת מניה וביה מבעלות על קניין, ונכון להמעיט את השימוש בה עד שתעלם. לעולם איני מגדיר את עצמי "בעלה" של אשתי, אלא בן זוגה. עוד מינוח שהוא באמת בעייתי, הוא "בית אב". כאשר עסקנו באורטל במספר "בתי אב" עבור תכנית הנחלות בגולן (לא אכנס כאן להסבר מהי התכנית), נהגתי לכתוב בתכתובת הפנים אורטלית "בתי אם". אני גם מקפיד לכתוב "קליטת בנות ובני אורטל", ולא כמקובל "קליטת הבנים". למה אני מקפיד על כך ובמקביל כותב "החברים, המועמדים, הנקלטים" וכו' למרות שהכוונה גם לחברות, מועמדות ונקלטות? כי המילה "בן" היא זכרית במשמעותה בפועל. אנו אומרים "בן" כפי שאנחנו אומרים "גבר" ולכן "בנים" זה כמו "גברים". אני מרגיש שכאשר אני אומר "בנים" זה לא כמו "אנשים" ולא כמו "ילדים" אלא כמו "גברים" וזה לא מקובל עליי. כפי שאני אומר "גברים ונשים" כך אני אומר "בנים ובנות". אם שואלים אותי כמה ילדים יש לי, התשובה היא שלושה. אם שואלים אותי כמה בנים יש לי, התשובה היא שניים.

לעומת זאת, אין שום מטען פטריאכלי בצורה הסתמית בעברית, שהיא זהה לצורה הזכרית. וסרבול השפה ומלחמה בתשתיתה ובהגיונה הפנימי באמצעות המרתה ל"מיכאלית", היא טרחנות לשמה.

* אחד ואחת ועוד אחד ואחת – אנו אומרים "אתם" לקהל שבו נשים וגברים, כי הצורה הסתמית בעברית זהה ללשון זכר. באותה מידה, הצורה הסתמית של מספר בעברית, זהה ללשון נקבה. איך, למשל, אנו קוראים את הנוסחה: 4=2+2? שתיים ועוד שתיים שווה ארבע. איננו אומרים "שניים ועוד שניים שווה ארבעה". גם איננו קוראים ב"מיכאלית": "שתיים ושניים ועוד שניים ושתיים שוֶה ושוָה ארבע או ארבעה". למה? כי זו השפה. ואין כאן הדרת גברים.

די. הפסיקו והפסקנה לבצע מעשי סדום לשפה העברית.

* מוקדם ומאוחר – במאמר הביקורת שכתב על ספרו של קהלני "מנהיגות במעגלי החיים", מציין משה גרנות שרבין ופרס תמכו בהתמודדות של קהלני על ראשות עיריית ת"א, למרות שהצביע נגד הסכם אוסלו ב' והקים את הדרך השלישית. אולם ההצבעה על אוסלו והקמת הדרך השלישית היו ב-1995 ואילו הבחירות לעיריית ת"א היו ב-1993. האמת היא שכבר אז קהלני היה ראש שדולת הגולן בכנסת ויצא בחריפות נגד המו"מ עם סוריה על ירידה מהגולן. למרות האהבה שלי לקהלני והחברות שלי אתו, אני מודה שייחלתי שיפסיד בבחירות, כדי שיהיה פנוי למאבק על הגולן. אולי זו הסיבה שרבין ופרס תמכו בו? טוב, אני לא באמת חושד שזו הסיבה. הסיבה הייתה הפופולריות של קהלני והאמונה שהוא בעל הסיכוי הטוב ביותר מבין אנשי מפלגת העבודה לנצח בבחירות. בסופו של דבר, קהלני הפסיד בהפרש זעום לרוני מילוא.

* אובססיית השמות הילדותית – משה גרנות תמה על אובססיית השמות הילדותית של נעמן כהן. האמת היא שאין טעם לחפש לה פשר או הגיון. זו אובססיה לשם אובססיה.

סבו של בנימין נתניהו, נתן מיליקובסקי, חתם על מאמריו בפסבדונים נתניהו. בנו, בן ציון נתניהו, אימץ את שם העט של אביו כשם משפחתו העברי, כבר בנעוריו. בנימין נתניהו כבר נולד נתניהו. בנו יאיר הוא דור שלישי לשם נתניהו. אבל כהן ממשיך לכנות אותו יאיר מיליקובסקי נתניהו. למה? ככה. אובססיה.

יש לו אובססיה ילדותית גם לכינויים. כינויו מזה עשרות שנים של חיים אורון הוא ג'ומס. כאשר נשאל פעם בראיון מה מקור הכינוי, הוא סיפר שכיוון שהיה גדול מימדים, זכה בילדותו בכינוי ג'מוס, שעם השנים השתנה לג'ומס. מאז הראיון, כל אימת שכהן מזכיר את אורון, ברשימה האינסופית של שמותיו הוא מכנה אותו גם ג'מוס. למה? ככה. אובססיה.

מרב מיכאלי נולדה בשם מיכאלי, שמה של אביה עמי מיכאלי שהוא בנו של נחמיה מיכאלי (שהיה מזכיר מפ"ם). כלומר, מרב היא לפחות דור שלישי של משפחת מיכאלי. אמה היא בתו של ישראל קסטנר. אז האובססיב לקח את שם נעוריה של אמה של מרב והדביק לה אותו, ויקרא שמה בישראל מרב קסטנר מיכאלי. למה? ככה. אובססיה.

* ביד הלשון

ארץ הצבי – היום, 21.11, מלאו 11 שנים לפטירתו של חתן פרס ישראל אריה לובה אליאב, פעיל עליה והתיישבות, סופר, ח"כ, מזכ"ל מפלגת העבודה, מנהיג מפלגת של"י וממנהיגי השמאל הציוני היוני.

ב-1972 הוציא ח"כ לובה אליאב את ספרו הפרוגרמטי "אֶרֶץ הַצְּבִי". ספר זה היה מעין מניפסט של הזרם היוני במפלגת העבודה, זרם לעומתי לרוב במפלגה ולממשלת המערך בראשות גולדה מאיר. בספר זה הציג אליאב את חזון השלום שלו ואת החזון החברתי שלו, ואת תפיסת ההכרה בעם הפלשתינאי וחלוקת הארץ בין שני העמים. המחלוקת בין אליאב למפלגתו התעצמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והגיעה לשיאה בתקופת ממשלת רבין הראשונה, אז פרש אליאב ממפלגת העבודה.

מדוע נתן אליאב לספרו את השם "אֶרֶץ הַצְּבִי"? הספר כתוב בפאתוס ציוני של אהבת ארץ ישראל ואמונה בחזון הציוני; סגנון שקשה למצוא שכמותו בשמאל הישראלי היום. אֶרֶץ הַצְּבִי הוא אחד משמותיה של ארץ ישראל; שם המבטא את הערגה והכיסופים אליה, ובבחירה דווקא בשם זה לספר בו אליאב קרא לחלק את הארץ, הייתה אמירה, שאין בחזונו המדיני כפירה בזיקה הלאומית של העם היהודי לארץ ישראל, ושאהבת הארץ שלו אינה פחותה משל אחרים, שעמדותיהם שונות.

הביטוי אֶרֶץ הַצְּבִי, לקוח מפרק יא בספר דניאל. הוא מופיע בו פעמיים. בפסוק טז: "וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ, וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו. וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְכָלָה בְיָדוֹ". ובפסוק מא: "וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי, וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ, וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ: אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן". אותו צבי חוזר אלינו גם בפסוק מה: "וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ בֵּין יַמִּים לְהַר צְבִי קֹדֶשׁ, וּבָא עַד קִצּוֹ, וְאֵין עוֹזֵר לוֹ".

מיהו הצבי הזה, שבו מדובר? אין המדובר בבעל החיים צבי. השורש צב"ה בשפות השמיות, מקביל לרצ"ה. כלומר ארץ הצבי, היא הארץ הרצויה, הארץ הנכספת.

אולם חז"ל דרשו את הצירוף "ארץ הצבי", דווקא בהקשר של בעל החיים. וכך נאמר במסכת כתובות: "למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך – מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה.

דבר אחר: מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה".

במסכת גיטין, מפרשים חז"ל מדוע א"י פורחת ומאוכלסת כשעם ישראל נמצא בה והיא ריקה ושוממה כשעם ישראל גולה ממנה. " 'ארץ צבי' כתיב בה. מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא".

חז"ל ממשילים את ארץ ישראל ללא היהודים, לצבי שעורו הופשט ממנו. ללא העור, אין הוא יכול להחזיק את הבשר ולכן אין לו קיום. כך ארץ ישראל, אין לה קיום ממשי כארץ נושבת, כאשר עם ישראל גולה ממנה.

* "חדשות בן עזר"