צרור הערות 16.5.21

* מסר לאיראן וחיזבאללה – איראן וחיזבאללה צופים בעניין רב בעימות עם חמאס. עוצמת המכה בעזה תשפיע על ההרתעה של גורמים אלה. לכן, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות הוא איך להכות בחמאס בעזה מכה שתפתיע אותם ואת איראן וחיזבאללה. מכה שלא הייתה כדוגמתה מעולם. מכה שלא תדמה לשום דבר שהם חלמו עליו בסיוטים השחורים ביותר שלהם. מכה שתגרום להם ללקק את פצעיהם שנים רבות קדימה ותגרום לאיראן וחיזבאללה להבין שלא כדאי להתעסק אתנו.

זה לא סתם. זו לא מתיחה מסרט ישן. זה נכון. אנחנו במזרח התיכון.

* דמם בראשם – למה סינואר עוד חי? למה מוחמד דף עוד חי? מה המשמעות של "דמם בראשם"?

* בעד הפסקת אש – אני בעד הפסקת אש.

אבל רק אחרי שחמאס יחטפו מכה קשה.

מה שחטפו עד עכשיו זה קדימון.

* פיתרון מחוץ לקופסה – יש לי פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה לבעיית עזה: צה"ל ייסוג מן הרצועה עד המילימטר האחרון וישראל תעקור את כל יישובי גוש קטיף.

יש לי גם שם יצירתי לנסיגה ולעקירה – התנתקות.

אופס.

* ידיד בבית הלבן – מראשית מבצע "שומר החומות" נשיא ארה"ב ביידן תומך בישראל, בזכותה להגנה עצמית ובפעולה ברצועת עזה. נכון, הוא לא אוהד ישראל באותה רמה חסרת תקדים כמו טראמפ, אבל יש לנו בהחלט ידיד בבית הלבן.

האגף הרדיקלי בהנהגת האוטואנטישמי סנדרס מפעיל עליו לחץ אדיר והוא עומד איתן.

* האיומים התממשו – נתניהו לא החיל את הריבונות על בקעת הירדן, כי הוא נבהל מהאיומים הפלשתינאיים.

הריבונות לא הוחלה, חלפו חודשים אחדים והאיומים התממשו.

* המתכון לאנרכיה – מחדל ביטחון הפנים, שעליו רבים, ואני בתוכם, מתריעים כבר לפחות עשר שנים, מתפוצץ לנו בפנים.

המחדל נובע מחוסר מנהיגות. מנהיגותו של נתניהו מתאפיינת בדחיינות, בחיפוש שקט תעשייתי, בפחד מהתמודדות עם אתגרים שניתן לדחות אותם.

נוסיף על כך את מלחמת החורמה שמנהל נתניהו נגד משטרת ישראל ושאר גורמי מדינת החוק בחמש השנים האחרונות; מהמצאת והפצת תאוריות קונספירציה חולניות המתארות את משטרת ישראל כארגון פשע שמוביל הפיכה שלטונית ותופר תיקים לראש הממשלה, דרך בוז ולעג למשטרת ישראל שיוצאת מראש הממשלה ומחלחלת עד אחרון האזרחים ועד הסתה ורדיפה אישית ברוטלית של מפכ"ל המשטרה ואח"כ אי מינוי מפכ"ל במשך שנתיים.

נוסיף על כך מינוי חדל אישים לתפקיד השר לביטחון פנים, מתוך ידיעה שהאיש אינו כשיר, רק כיוון שמדובר במי שמוכן לבצע בחדווה את העבודה המלוכלכת של מיטוט מדינת החוק; מינויו כסוס טרויאני במערכת האכיפה כפי שהיה סוס טרויאני במערכת המשפט.

התוצאה – אנרכיה, כפי שראש הממשלה בעצמו הודה בנאומו השבוע.

* בורח מאתגרים – בשנים האחרונות אני שב ומצביע על מחדל ביטחון הפנים, על אובדן הריבונות והמשילות בגליל ובנגב ובמיוחד על הרפיסות במאבק בטרור החקלאי המופעל בידי קיצונים במגזר הערבי נגד ההתיישבות היהודית. הרפיסות הזאת הביאה אותנו למראות הקשים שאנו חווים, מאורעות תשפ"א.

כתב לי על כך בכנות חבר בפייסבוק: "שנים חשבתי שאתה מגזים. 'עוד פעם אורי מנגח את נתניהו', חשבתי. טעיתי. ראית את מה שלא זיהיתי עד שלשום".

השבתי לו: "האמן לי, אין לי שום עניין לנגח את נתניהו. לא בנושא הזה ולא בשום נושא אחר. אני מדבר על מה שרואות עיניי. בנושאים הללו, נתניהו פשוט בורח מאתגרים, דוחה אותם אולי הם יפתרו מעצמם. זה לא עובד".

* סגנון מנהיגות – אחד הביטויים הקיצוניים של מחדל ביטחון הפנים בעשור האחרון, הוא ההימנעות מטיפול בסוגיית הנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי. טענה נפוצה על כך, היא שלנתניהו לא אכפת מהמגזר הערבי, שמצדו הם יכולים להרוג אחד את השני וכו'. זה לא נכון. אם זה היה נכון, ממשלת נתניהו לא הייתה משקיעה בקידום המגזר הערבי יותר מכל ממשלה שקדמה לה. הבעיה היא במישור אחר. אחד המאפיינים של מנהיגות נתניהו היא הכמיהה לשקט תעשייתי והבריחה מהתמודדות עם אתגרים; דחיינות של החלטות קשות בתקווה שאיכשהו הדברים יסתדרו מאליהם.

נתניהו נמנע מלהחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי היישובים כי הוא פחד ממתקפת טילים והתקוממות של ערביי ישראל. הוא לא החיל את הריבונות וכעבור חודשים אחדים קיבלנו את מתקפת הטילים ואת ההתקוממות של ערביי ישראל.

נתניהו הבליג על טרור ההצתות ו"הכיל" אותו, כי הוא פחד שתגובה ישראלית תביא להסלמה ומתקפות רקטות על אזרחי ישראל. הבלגנו וחטפנו את המתקפה.

נתניהו מכיל את הטרור החקלאי נגד ההתיישבות היהודית, כי הוא פוחד מהתמודדות שתביא לתבערה במגזר הערבי. הכיל, וקיבלנו את התבערה במגזר.

וכך גם בנושא הנשק. טיפול שורש בבעיית הנשק במגזר הערבי, אינו פיקניק. לא תעמוד בכיכר הכפר ניידת, תכריז שהציבור מוזמן להגיע למקום ולמסור את הנשק שבידיו, וההמונים ינהרו לכיכר וישמחו להיפטר מהנשק והתחמושת. לא. מדובר בפעולה יסודית, קשה ומסוכנת, של כניסה כוחנית לבתים, על פי המידע המודיעיני שבידי השב"כ והמשטרה, וחיפושים כוחניים של כלי הנשק והחרמתו בכוח. זאת פעולה שתתקל בהתנגדות אלימה. הח"כים מהרשימות הערביות, שתוקפים את הממשלה על אוזלת ידה בהתמודדות עם הנשק הבלתי חוקי, יהיו ראשוני המסיתים שיקראו לתושבים לצאת מהבתים ולהתנגד באלימוד ל"כיבוש" של הכפר. זאת פעולה שלבטח תבעיר את השטח. והשמאל הקיצוני בישראל יפגין נגד הממשלה הגזענית שמתעמרת בערבים. והאיחוד האירופי יגנה.

הפחד מהתגובות הללו משתקת את נתניהו, ולכן הוא נמנע מפעולה נגד הנשק הבלתי חוקי, כמו גם נגד הבניה הבלתי חוקית, כמו גם נגד הפרוטקשן, כמו גם נגד הביגמיה, כמו גם נגד הטרור החקלאי. והתוצאה?  השטח בוער כולל שימוש בנשק חם בלוד, בכבישי הנגב ועוד.

העדר המשילות, שחיקת הריבונות – כל אלה נובעים משיטת מנהיגות הבורחת מאתגרים. אלה תוצאות מנהיגותו של נתניהו.

* יישובים מופקרים – לפני חודשים אחדים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות בקווי העימות. כל הפניות שלנו לא נענו. יועז הנדל ניסה לפעול בנושא – ללא הצלחה.

היום יישובים בגליל נצורים, אין להם נשק והמשטרה מתפקדת כפי שמתפקד ארגון מוחלש שהשלטון התעלל בו במשך חמש שנים.

זה עלול להיגמר באסון.

* להכניס את צה"ל – שר הביטחון והרמטכ"ל מתנגדים להכנסת צה"ל למוקדי פרעות ומהומות של ערביי ישראל, בטענה שאין זה מתפקידו של צה"ל לעסוק בשיטור.

נכון, אין זה מתפקידו של צה"ל לעסוק בשיטור. גם אין זה מתפקידו לעסוק בבריאות העם. אז למה צה"ל עסק בצורה אינטנסיבית במאבק בקורונה ואף תבע לקבל יותר ויותר מקום ואחריות במאבק הזה? האם הצנחנים התגייסו כדי לחלק מזון לתושבי בני ברק בסגר? לא, אבל הכל הבינו שיש כאן מצב מיוחד, מאמץ לאומי ראשון במעלה, אתגר שגדול בכמה מידות על מערכת הבריאות האזרחית, וצה"ל כצבא העם מחויב להיכנס תחת האלונקה ולהיחלץ למשימה.

ולהבדיל, האם זה מתפקידו של צה"ל לעקור חבל התיישבות ישראלי? זה אפילו מנוגד למהותו וייעודו. אבל הכנסת והממשלה, נציגיו הנבחרים של הריבון, קיבלו החלטה ואת ההחלטה הדמוקרטית יש לבצע, וצה"ל ביצע את המשימה.

אנו נמצאים בימים האחרונים בכאוס חסר תקדים בכל רחבי הארץ. דיכוי המרד והשבת המשילות הם משימה לאומית עליונה ודחופה מאוד. כפי שאנו רואים, המשטרה, שכה הוחלשה בשנים האחרונות, אינה מסוגלת להתמודד לבדה עם מכלול האירועים בכל רחבי הארץ. במצב כזה, יש להשתמש בצה"ל.

עצם הכנסת צה"ל היא מסר של נחישות לדכא את המרד. כאשר הפורעים נוהגים כגיס חמישי בשעת מלחמה, הטיפול בהם אינו עניין משטרתי בלבד, אלא משימה גם של צה"ל.

כאשר המדינה אינה מספקת הגנה לאזרחיה, היא דוחפת אותם ליטול את החוק לידיים. מול חולשת המדינה, יש התארגנויות של גופים מסורים ואחראיים שמתנדבים להגן על תושבי לוד, כדוגמת ארגון "השומר החדש", אך האנרכיה מזמנת גם, להבדיל, ארגון טרור וחוליגנים כמו לה-פמיליה ולהב"ה, שמטרתם לשלהב את היצרים, להגביר את הלהבות וגם הם יוצאים לפרעות, הפעם נגד האזרחים הערבים.

אם יש מדינה – תופע מיד. ועד שהמצב יתייצב – באמצעות צה"ל.

* כך מממשים ריבונות – הציונות שלי אינה ציונות של מקלט אלא של ייעוד. כלומר איני מסתפק בכך שישראל תהיה מקלט לעם היהודי שיבטיח את הביטחון הפיזי של היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות ושאיפת הדורות לגאולת ישראל, במדינת לאום ריבונית שתממש את זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל ותהווה מצע להתפתחותה ופריחתה של היהדות.

אך הציונות היא גם מקלט. כלומר, הרמה הבסיסית של קיומה, השלב הראשון בסולם מסלו הקולקטיבי, עוד לפני שמדברים על החזון והייעוד, היא להיות מדינה שבה לא מציתים בתי כנסת ומבצעים פוגרומים ביהודים. אם את ההגנה הזאת המדינה אינה יכולה לספק ליהודים, מה משמעות קיומה?

5 בתי כנסת הוצתו בלוד בארבעה לילות. איפה המדינה? המרד הערבי גדול על המשטרה, ויש לערב את צה"ל. האם אחרי הצתת ארבעה בתי כנסת לא ברור שהפורעים ינסו להצית גם את החמישי? ניתן היה להשכיב צלפים של יחידות מובחרות של צה"ל בקרבת בתי הכנסת בעיר. מתקרב מחבל עם בקבוק תבערה, ועוד בטרם יידה אותו הוא יראה את ראשו מתגלגל על הכביש. כך מממשים ריבונות.

* תמונת ראי – האירועים בבת-ים היו פוגרום של פורעים יהודים. כפי שיש להוקיע את הפורעים הערבים כך יש להוקיע את הפורעים היהודים. בלי "אבל" ובלי "מצד שני", בלי הנחות. ועל המשטרה לנקוט ביד קשה גם כלפיהם.

גם זאת תוצאה של אובדן המשילות בשנים האחרונות.

* גינוי חד משמעי – בצלאל סמוטריץ' הוקיע בצורה חד-משמעית וחריפה את ניסיון הלינץ' של פורעים יהודים בבת-ים.

שמחתי מאוד על דבריו.

עליו להתנתק לאלתר מהכהניסט.

* הגולם קם על יוצרו – בן גביר, הכהניסט הנתעב, משליך גפרורים לחביות אבק שריפה. הוא מגיע עם בריוניו החוליגנים לכל מקום שאפשר לשלהב בו את הרוחות, כדי להסלים את המצב. הוא תמונת ראי של המסיתים מן הרשימה המשותפת. זה האיש שנתניהו פעל באובססיה מטורפת להכניסו לכנסת. הוא הכניס אותו כקול בטוח לכל חקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. עכשיו הגולם קם על יוצרו.

* מנהיג הפרעות – איימן עודה בערוץ 12. מסביר בקריצה שהוא נגד פגיעה בחפים מפשע בלה בלה בלה אבל… ואז פותח בנאום הסתה פרוע נגד מדינת ישראל, נאום הסתה שאת תוצאותיו אנחנו רואים במגזר הערבי ובערים המעורבות. שופך שמן לבערה. הוא המנהיג של הפרעות. הוא האשם הראשי בפרעות.

* בולט לטובה – מבין חברי הכנסת הערביים בולט לטובה ח"כ פריג' ממרצ, שמראשית הפרעות משמיע קול בהיר, תקיף וחד-משמעי, בלי גמגומים ובלי "תראה, מצד שני" נגד האלימות.

זה קול של מנהיגות אמתית, שיודעת להביט פנימה לציבור שלה ולומר דברי אמת.

כה חבל שהוא קול בודד בין הח"כים הערבים.

* גנבו לי את הכותרת – "ידיעות אחרונות" גנבו ממני את הכותרת הראשית של העיתון: "פרעות תשפ"א". האמת היא שזה לא מדויק. אני כתבתי "מאורעות תשפ"א". בתור אזרח במדינה ריבונית התביישתי לכתוב "פרעות". אבל הם צדקו ממני.

* יחי ההבדל – אותה ממשלה, אותו ראש ממשלה – אדם אחד שר הביטחון ואדם אחר השר לביטחון פנים.

ראו איזה הבדל.

* אשליה שהתנפצה – נתניהו ניסה להקים ממשלה בתמיכת רע"ם. כל הליכוד תמך בכך. הוא שכנע גם את ש"ס, יהדות התורה, ימינה ונועם לתמוך במהלך. הוא גם שכנע רבנים להפעיל לחץ על סמוטריץ' שיסכים לכך.

החרה החזיק אחריו גוש השינוי שניסה אף הוא להקים ממשלה בתמיכת רע"ם.

ניתן היה לקבוע שלא ברור איזו ממשלה תקום, ממשלת נתניהו או ממשלת השינוי – מה שבטוח הוא שרע"ם תהיה בקואליציה.

הגורם לכך הוא כמובן המבוי הסתום הפוליטי וההבנה של שני הצדדים שאין להם דרך להקים ממשלה ללא רע"ם. אך הייתה לכך סיבה נוספת. היה זה הרצון העז בתוכנו לראות מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית וחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה. שותפות הגורל בין יהודים וערבים בישראל שבאה לידי ביטוי בקורונה, יצרה תקווה שיהיה לכך ביטוי גם במערכת הפוליטית. רע"ם, שפרשה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת והעלתה את האג'נדה האזרחית על ראש שמחתה, נראתה כמי שמגשימה את התקווה הזאת.

נכון, עד לאחרונה רע"ם הייתה חלק מן הרשימה המשותפת ולא בלטה בעמדות מתונות משל חברותיה. נכון, רק לאחרונה רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין כי היא נגד שלום עם ישראל. נכון, רע"ם היא חלק מתנועת האחים המוסלמים, התנועה שגם חמאס וארדואן הם חלק ממנה. ובכל זאת, כל כך רצינו להאמין שהנה, מתחולל שינוי.

ואז הגיעה שעת מבחן. בהסלמה הביטחונית הזאת, הייתה לרע"ם הזדמנות להוכיח שהציפיות שנתלו בה היו מוצדקות. אילו רע"ם הייתה מגנה ללא גמגום את חמאס ואת ירי הרקטות לעבר ישראל, אילו גינתה את ההתפרעויות בירושלים ובעיקר – אילו הייתה מתייצבת בכל כוחה נגד הפרעות והמרד בקרב ערביי ישראל בעיצומה של המערכה, היא הייתה הופכת לשותפה ראויה ורצויה בכל ממשלה בתמיכת הציבור היהודי בישראל – רובו ככולו.

למרבה הצער, זה לא קרה. רע"ם לא גינתה את ירי הרקטות, לא את ההתפרעויות בירושלים, לא את הפרעות בלוד ובעכו. היא אפילו לא ניסתה לבצע איזשהו צעד בונה אמון עם הציבור הישראלי. אף לא שמץ של גילוי סולידריות. אחרי שלושה ימי פרעות שלוו בשתיקתה, קרא מנסור עבאס לרגיעה…

רע"ם הודיעה שלא תתמוך בממשלה שתתקוף בעזה או בממשלה שמפלגותיה תומכות בתקיפה בעזה. כלומר לא ממשלת נתניהו-גנץ ששלחה את צה"ל לתקיפה בעזה ולא ממשלת השינוי שמפלגותיה קראו לתקוף בעזה.

רע"ם הבהירה שאין היא פרטנר לאף ממשלה.

* אף על פי כן – דו-קיום – האף על פי כן הברנרי, הוא יסוד מוסד בציונות. זו ההכרה בכך שגם כאשר קשה, גם כאשר הגשמת הציונות כרוכה בסבל ובקורבנות, אנו נחושים לא לוותר, כי גם אם אדמתי בוערת – אין לי ארץ אחרת.

אני מאמץ את רעיון האף על פי כן גם לנושא הדו-קיום בשלום בין יהודים וערבים בישראל. כן, דווקא בימים האלה, כאשר הרעיון הזה כל כך מנותק מן המציאות שאנו חווים, אסור לוותר עליו.

דו-קיום אינו פשרה בין מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין שלילת זכות קיומה. דו-קיום הוא השתלבות הערבים בישראל היהודית דמוקרטית. דו-קיום הוא שוויון אזרחי לכל אזרחי המדינה, במדינת הלאום של העם היהודי, ואין שמץ של סתירה בין זהותה וצביונה הלאומי של המדינה לבין שווין הזכויות האזרחי לפרט, ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית.

ראינו בשנה האחרונה תופעות יפות של ישראליזציה בקרב ערביי ישראל ושל דו-קיום; במאבק בקורונה, בגילויי הסולידריות היפים אחרי אסון הר מירון. יש לעודד ולטפח את המגמות הללו לצד מלחמה חסרת פשרות בגילויי אלימות וגיס חמישי בחברה הערבית.

יש לקדם את הדו-קיום באמצעות מפגשים חברתיים וחינוכיים, של נוער ומבוגרים. נושאי חזון הדו-קיום צריכים להיות מערכת החינוך, המתנ"סים, החברה האזרחית, המגזר העסקי. ההנהגה הפוליטית צריכה לעודד זאת.

לצערי, אין היתכנות לביטוי פוליטי של דו-קיום באמצעות השתתפות סיעה ערבית בקואליציה, כיוון שאין סיעה שמקבלת את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אין היתכנות גם כי אנו אומה במלחמה ולא יתכן שבממשלה שצריכה לנהל את המלחמה יהיו מי שתומכים בצד השני.

אבל אני מאמין שלא רחוק היום שבו לכמיהה הקיימת בקרב חלקים בציבור הערבי להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, כלומר להשתלב בה מתוך קבלת ההסדר המכונן שלה, יהיה ביטוי פוליטי. ועד אז יש לעודד ולטפח את המגמות הללו בחברה האזרחית.

* מעוררי גועל – הפגנה יהודית-ערבית ביפו נגד "האלימות משני הצדדים". ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף.

דגל פלשתין הוא דגל ההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל והקמתה של מדינת פלשתין תחתיה. דגל אש"ף הוא דגל "המאבק המזוין" המקדש כל אמצעי טרוריסטי, להשגת המטרה הזאת.

צר לי לראות ערבים אזרחי ישראל מניפים דגלי אש"ף. אבל הרבה יותר חמורה בעיניי השתתפותם של יהודים במפגן הזה. אלה יהודים עלובי נפש, חסרי עמוד שדרה, נטולי אישיות. אלה יהודים מעוררי גועל.

* הקומץ – ידיעה: אלפים הפגינו בסכנין וצעקו: "נקריב את חיינו למען מסגד אל אקצא" ו"לא נעצור את המאבק".

זה "הקומץ". אלפים – רק בכפר אחד. בואו לא נרמה את עצמנו. אני בטוח שבקרב ערביי ישראל יש רבים שחפצים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אבל רבים מאוד לוחמים בה וגם אם לא רבים משתתפים בפועל בפרעות האלימות, רבבות שותפים למרד.

* קונספירציה חולנית – אני קורא את תאוריות הקונספירציה המטורללות של אורי משגב ב"הארץ" ("מבצע שומר המנדט"), איך נתניהו גרם למערכה הזאת בדיוק ביום המתאים כדי לסכל הקמת ממשלה חדשה, ואת כל ה"הוכחות", ונזכר בתאוריית הקונספירציה המטורללת על השב"כ שרצח את רבין. בדיוק אותה גישה הזויה כלפי המציאות, ובניית מציאות חלופית באמצעות פרשנות של כל עובדה באופן שיתאים למטרה שסומנה סביב החץ. זה בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת התיקים" לנתניהו. כמו התאוריות המטורללות על המוסד שעמד מאחורי אירועי ה-11 בספטמבר.

אנשים הזויים מקריצים תאוריות הזויות והמונים קונים אותן כ"עובדות" מתוך רצון שאלה תהיינה העובדות. כלומר, מי שרוצה להאמין שהשב"כ רצח את רבין או נתניהו זימן טילים על ישראל ופרעות ברחובות לסיכול חילופי השלטון, ישתו בצמא את הזבל המורעל הזה.

* תמצית פולחן האישיות – כותב אהוד בן עזר: "שונאי ביבי המתכוננים להדיחו

בממשלת הסמטוכה, יש לכם עכשיו בעלי-ברית נאמנים בקרב הערבים המתפרעים

ומבצעי הפוגרומים ביהודים בישראל – בירושלים, בגדה ומהרצועה! כל הכבוד לכם סכלים מוכי שגעון גדלות. תמשיכו לערער את מדינת ישראל. רק לא ביבי!"

שווה להקדיש דקה להבנת המשפט המוזר הזה. למעשה, אב"ע מאמץ את עיקר האמונה הראשי בפולחן האישיות של נתניהו: "המדינה זה אני". ולכן, מי שתוקף את המדינה ואת אזרחיה, משגר לעברה רקטות או מבצע בה פוגרומים, בעצם תוקף את נתניהו. ואילו מי שמבקר את נתניהו, בעצם תוקף את המדינה וחותר תחת קיומה. ומי שרוצים להחליף ("להדיח") את ראש הממשלה, למעשה רוצים להשמיד את המדינה, כי המדינה היא ביבי.

מה לגישה הזאת ולדמוקרטיה?

* אור באפלה – ובתוך החדשות המרות – בשורה חיובית. המשפחה השניה והשלישית עלו לרמת טראמפ.

זה הניצחון האמתי שלנו. על אפם וחמתם, אנו ממשיכים להגשים את הציונות וליישב את ארץ ישראל.

* מי יגלה עפר מעיניך, בוריס שץ – בוריס שץ (1866-1932), היה פסל, צייר, מחנך, פובליציסט, מנהיג, איש חזון ומעש פורץ דרך ומעל הכל – ציוני נלהב, בלב ובנפש. בוריס שץ הוא הוגה רעיון "בצלאל", מייסד המוסד העליון לאמנות ומנהלו עד יומו האחרון. גם כאשר היה חולה מאוד, המשיך לנהל את המוסד ולפעול להבטחת קיומו חרף קשיי תקציב שמכל בחינה "רציונלית" חייבו את סגירתו.

בוריס שץ ראה בבית הספר "בצלאל" מכשיר תרבותי, רוחני, חינוכי ומקצועי להגשמת הציונות. כבר ב-1888, 9 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, בעודו בן 22 בלבד, החל שץ לרקום את חזון "בצלאל". במאמרו "מלאכת מחשבת" שפרסם בכתב העת "הצפירה" ב-1888 הוא הדגיש את תפקידה התעמולתי החינוכי של אמנות הציור בהגדרת הזהות הלאומית היהודית ובהעמקתה. ב-1903 נפגש שץ עם הרצל, שנה טרם פטירתו, והציג לפניו את חזון "בצלאל". הרצל התלהב וגילה אהדה לרעיון. ואכן, ההסתדרות הציונית היא שהקימה את המוסד ובוריס שץ פעל מטעמה וקק"ל רכשה את המבנים שבהם הוקם. "בצלאל" נוסד ב-1906. מראשיתו עמד בוריס שץ על כך ששפת הלימוד בו תהיה עברית וכיוון שרוב התלמידים לא שלטו בעברית, הוא הנהיג לימודי עברית כחלק מן התכנית החינוכית של המוסד.

את מיקומו של "בצלאל" רצה בוריס שץ לקבוע על הגבעה שהיום עומד עליה מוזיאון רוקפלר, כיוון שממנה ניתן להשקיף אל מקום המקדש. המיקום היה עקרוני ביותר בעבורו, שכן הוא ראה ב"בצלאל" את היסוד שיאפשר את הקמתו של המקדש השלישי, בהקבלה למפעלו של בצלאל בן אורי בהקמת המקדש (ומכאן שמו של המוסד – בצלאל).

אחד ממאמריו האחרונים, בסוף 1930, כשהיה חולה מאוד, נקרא "מכתב הפרידה שלי", שהיה מעין צוואתו הרוחנית. "באתי לארץ ישראל", כתב שץ, "כדי לסייע לעמי לעזוב את הגלות; רציתי לשחרר את עמיתיי באמצעות האמנות, כדי שלא יצטרכו למכור את כישרונותיהם לנוכרים ולעבד שדות זרים. שאפתי ללמדם להיות אזרחים עצמאיים, העובדים למען עמם ולמען ארצם… רציתי לאסוף ניצוצות של אמנות יהודית בגולה ולרכזם במקום אחד, כדי שישמשו לנו מדריכים בעבודתנו ומקור לגאווה".

בפרוץ האירועים האלימים האחרונים, ערכו הסטודנטים הערבים ב"בצלאל" שביתת מחאה "נגד מדינת הטרור שבה אנו חיים". קבוצה של מרצים במוסד פרסמה הודעת הזדהות עם השובתים. "אנו מבינים היטב את הקושי ללמוד במוסדות של העם הכובש והמדכא בכלל, וכל שכן בימים אלה".

מי יגלה עפר מעיניך, בוריס שץ.

* פרדוקס החיסון – FDA אישר את חיסון הקורונה גם לגילי 12-16. בקרוב מאוד משרד הבריאות יאשר זאת בישראל ויצא במבצע חיסונים.

סביר להניח שההיענות הפעם תהיה בשיעור נמוך לאין ערוך מההיענות המרשימה במבצע החיסונים למבוגרים, לפני כחצי שנה. הסיבה לכך היא שיעור התחלואה הנמוך ודעיכת הקורונה בישראל. אילו הקורונה הייתה במצב כפי שהייתה לפני חצי שנה, ההורים היו מריצים את הילדים שלהם להתחסן.

הגורם לדעיכת הקורונה הוא החיסונים. מכאן, שבשיקול רציונלי, ההצלחה האדירה של החיסונים צריכה להביא להתחסנות רבתי של הנערים. אבל ממתי השיקול הרציונלי קובע?

* רון ורד – רון ורד היה בן מחזור שלי בבית הספר "תל-גנים" (היום יאנוש קורצ'אק) בר"ג. למדנו בכיתות מקבילות. בילדותנו אהדנו אותה קבוצה – הכח מכבי רמת גן. הוא נשאר אוהד שרוף עד אחרון ימיו, והיה פעיל מאוד באגודת האוהדים, אולי הפעיל מכולם.

בשנים האחרונות נפגשנו בפייסבוק, בלא מעט מחלוקות פוליטיות בינינו, כולל בימים האחרונים.

נדהמתי לשמוע על מותו הפתאומי, מהתקף לב עת חיפש מחסה באזעקה על גוש דן.

בן 58 היה במותו.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לינץ' – לאסוננו, המילה לינץ' הפכה בימים האחרונים למושג בחדשות במדינת ישראל.

לינץ' הוא הוצאה להורג ללא משפט בידי המון.

מתוך ויקיפדיה: "המילה 'לינץ" נוצרה באנגלית כקיצור למושג 'חוק לינץ" lynch law)) שמשמעותו ענישה ללא משפט. המקור המדויק למושג אינו ידוע, אך ככל הנראה הוא נוצר במהלך המהפכה האמריקאית. לפי סברה אחת מקור המושג הוא בשמו של קפטן ויליאם לינץ' מווירג'יניה, שטען ב-1811 שהמילה נוצרה בהסכם שחתם עם שכניו ב-1780".

ודוק – לינץ' הוא רצח. אם הקורבן נשאר בחיים אין זה לינץ' אלא ניסיון לינץ'.

* "חדשות בן עזר"

נציג אורטל במליאה: סיכום תפקיד

בתקופת חברותי במליאת המועצה האזורית גולן, ראיתי כחלק מחובתי הציבורית כנבחר ציבור, לדווח לחברי אורטל במידף על דיוני המליאה ועל פעולותיי כחבר מליאה. לפני כשלושה שבועות התפטרתי מהמליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז על ניהול קהילת רמת טראמפ. ברשימה זו אסכם את שליחותי במליאה.

****

שתי תקופות ארוכות ייצגתי את אורטל במליאה. הראשונה הייתה בשנים 1987-1999, מתחילת הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר עד סוף הקדנציה השניה (ובתווך בין הקדנציות נשארתי, לבקשת המזכירים). באותם ימים כמעט כל חברי המליאה היו מזכירי היישובים או מרכזי משק, בניגוד למצב היום שבו החוק רואה משום מה "ניגוד עניינים" בחברות מזכירים, מנהלי קהילה ואפילו חברי ועד היישוב במליאה. באותה תקופה המועצה הייתה הפרלמנט התוסס של הגולן.

התקופה השניה הייתה בשנים 2015-2021. נכנסתי לתפקיד לאחר מותו של יוני, נציגנו הקודם במליאה. בתקופה הראשונה התאכזבתי מאוד מהמליאה. יותר משהייתה זו מליאת מועצה, היה זה מועדון מעריצים של אלי מלכה. אי אפשר היה להשמיע ביקורת, לתהות תהיות. לא הובאו נושאים משמעותיים לדיון. חשתי כרובוט במוסד של הצבעות פה אחד על הנושאים המשעממים שהחוק מחייב להעביר במועצה. קיבלנו הרבה כבוד, כמו כניסת אח"מים למופע היובל, הזמנה לאירועים וכו', אך תכל'ס – לא עשינו כלום. הייתי מתוסכל מאוד. אחרי רוב הישיבות לא היה לי מה לשתף במידף. מה הייתי מספר? שאישרנו את תקציב הקהילה של נוב ואישרנו חילופים בהרכב ועדת ביקורת של אודם?

אף על פי כן רציתי להיבחר שוב למליאה, בבחירות האחרונות. הייתי פעיל במטה של מיכל רייקין, האמנתי שהיא תנצח, והיו לי אתה שיחות גם על המליאה, איך לחזור ולהפוך אותה לגורם משמעותי; המוסד הנבחר הדמוקרטי העליון של הגולן. לצערי, היא לא נבחרה. אך המליאה החדשה הרבה יותר ביקורתית, פעילה ומשמעותית. אני לא חושב שהישיבות מנוהלות באופן מקצועי, אבל יש בשר, יש תוכן, יש עניין.

אני רוצה לשבח בעיקר את האופן שבו המליאה עוסקת בסוגיית טורבינות הרוח. לימוד מעמיק, עד כה בחמש פגישות, עם גורמים שונים, ללימוד הנושא, כדי לגבש עמדה. לצערי, הישיבות הללו אינן מוגדרות כישיבות פורמליות של המליאה, ואני חושב שזו טעות. אבל המהלך עמוק ומעניין. בהודעתי לחברי המליאה, בקבוצת הווטסאפ, על פרישתי, הוספתי: "בטרם אצא מהקבוצה, יש לי עוד חוב קטן, והוא להביע את דעתי בנושא הטורבינות. נכנסתי לתהליך הזה פתוח לגמרי, ויצאתי ממנו מבולבל, כיוון שיש בהחלט נימוקים משכנעים מאוד לשני הצדדים. אני בעד פסק-זמן קצוב בזמן לפני אישור של מיזם חדש, אבל שהמליאה תחליט מה בדיוק יש לבדוק בפסק הזמן ומה הפרמטרים לאישור המשך המיזם. ויש לעשות כל מאמץ שההחלטה תעשה בהסכמה עם המשקים הנוגעים בדבר".

****

כחבר מליאה הייתי פעיל מאוד, לא החסרתי אף ישיבה והרביתי להשתתף בדיונים ולהביע דעה וגם העליתי נושאים לדיון.

פעלתי למען מנהל תקין וניקיון כפיים. תחילה בדרישה לחקירת השתלטות מושחתת על הודעות מוקד החירום של הגולן, לפני הבחירות, להשמצת מועמדים לראשות המועצה. העליתי את הנושא שוב ושוב ושוב, כעמדה שלי וכדרישה של ועדת ביקורת. תבעתי להקפיא את אישור מינוי המנכ"ל עד שתתבצע חקירה. בסופו של דבר לא הצלחתי להשיג את מבוקשי, וחברי המליאה, גם כאלה שתמכו בדרישתי בתחילה, מאסו בכך ודרשו ממני לחדול לעסוק בנושא. לכאורה נכשלתי, אבל אני מאמין שהלחץ הזה יצר הרתעה ותחושה שיש עין פקוחה ואקטיבית וכדאי וראוי להיזהר.

לסוגיה נוספת בתחום מנהל תקין וטוהר מידות – עבירות בניה של חברי ועדת תכנון ובניה עוד אשוב בהמשך המאמר.

נושא נוסף שהעליתי היה ארכיון הגולן, הקרוב ללבי. הגיעו אליי ידיעות על כוונה לבצע קיצוץ משמעותי בארכיון הגולן, שעלול לחסל אותו. העליתי את הנושא במליאה, כתבתי עליו ב"שישי בגולן", הקמתי את פורום ידידי ארכיון הגולן והעליתי את הנושא לתודעה הציבורית. הקיצוץ נמנע. בהמשך הדרך, פורום הידידים לא הצליח למנוע את פיטורי מנהל הארכיון, שהיה מעולה מבחינה מקצועית, אך לא נוח לניהול של מי שאוהבים שקט תעשייתי. ובקורונה לא הצלחנו למנוע קיצוץ משמעותי, אם כי אני מקווה שהוא זמני ונוכל להחזיר את הארכיון לתפקוד סביר.

העליתי בכמה ישיבות את אי הסדר בפרסום פרוטוקולים של המליאה וההנהלה וחוסר השקיפות הכרוך בכך. בנוגע למליאה הדבר תוקן, כאשר נשכרה חברת תמלול. לגבי ההנהלה – עדין הבעיה נותרה בעינה. אין פרוטוקולים לישיבות ההנהלה. כך, אין לחברי המליאה דרך לפקח על ההנהלה. אני מקווה שהנושא יתוקן.

****

לא פחות חשובה מהחברות במליאה היא החברות בוועדות. הייתי יו"ר ועדת ביקורת וחבר בוועדות חינוך והנצחה.

שמחתי על הבחירה ליו"ר ועדת ביקורת, אך מהר מאוד למדתי שעל פי חוק סמכויותיה מצומצמות מאוד, והיא בסך הכל אמורה להיות הגוף המלווה את עבודת המבקר. לא בכדי, הוועדה הייתה רדומה למדיי בעבר. בכל זאת, הפחתי בה רוח חיים ככל שיכולתי. הפעולה הראשונה הייתה החלטה להפסיק את השתתפותם האוטומטית של מנכ"ל המועצה והגזבר בישיבות. ראיתי כלא ראויה את המציאות שבה הגוף המבוקר יושב בוועדת ביקורת. רתמתי את הוועדה למאבק לחקירת פרשת המסרונים בבחירות.

הוועדה מוסמכת להמליץ למבקר על נושא לביקורת בכל שנה. בשנת 2019 המלצנו על ביקורת עומק על הוועדה לתכנון ולבניה. הדו"ח של המבקר היה חמור למדיי. יש לציין שהוא פורסם אחרי חילופי ראש אגף הבינוי והביקורת הייתה בעיקר על הקדנציה של קודמו, ולכן עיקר חשיבותו הייתה ככלי למנהל החדש מה ראוי לתקן. אחד הדברים שעלו בדו"ח, הוא ששלושה מחברי הוועדה לתכנון ובניה ביצעו בעצמם עבירות בניה.

לא היה פשוט לצאת נגד עמיתינו למליאה, אך חשבתי שמדובר בדבר בלתי תקין, שמחייב התייחסות משמעותית של הוועדה. ניסחנו המלצה לראש המועצה ולמליאה, שתבעה התפטרות מהוועדה של אותם חברים, אך גם הציעה מהלך שיאפשר להם לתקן במהרה את הטעון תיקון. המסר היה חובתנו כנבחרי ציבור לתת דוגמה אישית. אחד מהשלושה התפטר מן המליאה (כי הוא נבחר לכנסת) עוד לפני הדיון. לגבי השניים האחרים, חיים רוקח הודיע שהגיעו אתם להסדרים על תיקון הליקויים. בכוונתי להציע למחליפי להבטיח שהנושא לא ירד מסדר היום וייבחן בדו"ח המבקר הבא.

גם נושא הפרוטוקולים שהזכרתי נכנס לדו"ח הביקורת האחרון.

הנושא שבחרנו לביקורת בשנת 2021 – ביקורת עומק על פעילות המועצה הדתית.

ועדת חינוך התכנסה 3-4 פעמים באינטנסיביות גבוהה ואז הפסיקה לפעול. העליתי זאת לא פעם, הן בפני יו"ר הוועדה ס' ראש המועצה גל גפני והן במליאה, אך הדבר לא תוקן. זו ועדה על הנייר.

ועדת ההנצחה, לעומת זאת, היא ועדה פעילה מאוד, אולי הפעילה ביותר במליאה, והיא מנוהלת היטב בידי נציג אבני איתן גלעד הילמן. אנו עוסקים בכל הקשור להנצחה ואנדרטאות בגולן, נושא שעד לאחרונה היה פרוץ. כל מי שרוצים הנצחה, בעיקר נציגי יחידות שלחמו בגולן במלחמת יום הכיפורים ופחות מכך במלחמת ששת הימים, נפגשים אתנו ואנו דנים בבקשות, מבטיחים שהדברים ייעשו בתיאום עם גורמים כרשות שמורות הטבע, קק"ל וכו', ובצורה שמשתלבת עם הנוף, סולידית וככל האפשר משתלבת בצרכי הקהילה. מבחינתי, הפגישה עם הלוחמים ולימוד מורשת הקרב מרגשת ביותר.

באופן אישי עסקתי בוועדה בעיקר בשני מיזמים. האחד הוא יוזמה משותפת של הארכיאולוג ערן מאיר ושלי ליצור את שביל מורשת ההתיישבות (כדוגמת שביל אלי כהן), שייתן ביטוי ונוכחות לתולדות ההתיישבות בגולן. היום ההיסטוריה המטופחת של הגולן היא רק מורשת קרב ומורשת ארכיאולוגית של בתי הכנסת העתיקים. אין שום ביטוי ולו הקטן ביותר להתיישבות. ההצעה עברה בוועדה ולאחרונה הגשנו אותה לקול קורא של המשרד למורשת, בתקווה שהיא תתוקצב בידי המדינה.

הנושא השני היה קביעת קריטריונים ברורים ועשיית סדר בסוגיה העדינה – מי צריכים להיות מונצחים באתר גמלא ואלו שמות יש לקרוא בטקס יום הזיכרון בגמלא. ניסחתי הצעת מדיניות, שהתקבלה בוועדה ובמליאה. 

עם התפטרותי מהמליאה, נעניתי לבקשתו של גלעד שאשאר בוועדה כנציג ציבור, והמליאה אישרה את המינוי בישיבתה האחרונה. בתוך הוועדה לקחתי על עצמי להיות בצוות מצומצם שיגבש את שנת היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן.

אני מרגיש סיפוק על עשייתי ותרומתי כחבר המליאה ומקווה שהיטבתי לייצג את חברי אורטל.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

ממשלת אחדות לאומית

תמונת המצב הפוליטית לפני שבוע-שבועיים הייתה של אי ודאות האם תקום ממשלת נתניהו או ממשלת שינוי, אך כל ממשלה שתקום תכלול את רע"ם.

הלגיטימציה לרע"ם כחלק מהקואליציה, כל קואליציה, נבעה בראש ובראשונה מהמבוי הסתום הפוליטי; חוסר היכולת של אף צד להקים ממשלה והרצון העז למנוע סיבוב חמישי. אך היא נבעה גם מהתשוקה הקיימת בנו לראות את ערביי ישראל משתלבים בכל מערכות החיים, כולל ממשלת ישראל. תחושת שותפות הגורל בינינו לבין ערביי ישראל בקורונה ולאחרונה גם אחרי אסון הר מירון, יצרה ציפיה שהנה, זה קורה. הרצון הזה פגש את פרישת רע"ם מהרשימה המשותפת, והשדר האחר של עבאס וחבריו מזה של הרשימה המשותפת – שדר של הצגת אג'נדה אזרחית תחת האג'נדה הלאומנית; סדר יום של השתלבות במדינת ישראל.

לכן, העדפנו להתעלם מן העובדה שעד אתמול רע"ם הייתה חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת ולא הביעה קו שונה משל שאר השותפות לרשימה. "שכחנו" שרק לפני חודשים אחדים רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהיא נגד שלום עם בחריין אלא כי היא נגד שלום עם ישראל. העדפנו להדחיק את העובדה שרע"ם היא חלק מתנועת האחים המוסלמים; אותה תנועה שגם חמאס וארדואן הם חלק ממנה.

מתקפת הטרור והפשעים נגד האנושות של חמאס נגד ישראל, הייתה הזדמנות גדולה לרע"ם לאמת את ציפיותינו ממנה. אילו גינתה את ירי הטילים על ישראל, אילו גינתה את ההתפרעויות בהר הבית ובירושלים בכלל, אילו הוקיעה את הפרעות במגזר הערבי ובפרט בערים המעורבות ופעלה בנחישות להפסקתן – היא הייתה הופכת לשותפה רצויה ולגיטימית בכל ממשלה. למרבה הצער, היא לא נהגה כך. ברגע המבחן קרסה לחלוטין הקונספציה של קואליציה עם רע"ם, ולא תהיה לה תקומה.

ישראל היא מדינה במלחמה; מלחמה על הארץ, מלחמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. ברור שבממשלה ישראלית יכולות ליטול חלק אך ורק מפלגות שהן בצד הישראלי של המלחמה.

לכן, אין מנוס אלא לחשב מסלול מחדש.

****

מרגע שאופציית רע"ם ירדה מן הפרק, חזרנו למצב התיקו – אין לאף צד אפשרות להקים ממשלה. המסקנה המתבקשת מכך היא סיבוב בחירות חמישי. מיותר להסביר עד כמה זהו רעיון מטורף. וכי מה תהיינה תוצאות הסיבוב החמישי? בדיוק אותן דילמות, שתובלנה אותנו לסיבוב השישי. עד מתי?

כמובן שהפתרון המתבקש למצב, היה שנתניהו ינהג כפי שהיה נוהג כל פטריוט וכל אדם נורמטיבי לו היה במקומו; הוא היה משחרר, שומט, סר מדרכנו. וכך הייתה קמה בתוך יום ממשלה יציבה וחזקה לארבע שנים.

אך המציאות היא שהוא נאחז בכל כוחו בקרנות השלטון והמוני חסידיו מחזקים את אחיזתו ובכירי הליכוד מפחדים לעשות מעשה ומתקרנפים. עם המציאות הזאת, עלינו להתמודד.

הפתרון היחיד למנוע את הסיבוב החמישי, שיביא בהכרח לסיבוב השישי, הוא ממשלת אחדות לאומית. נכון, אך לפני שנה הקמנו ממשלת אחדות לאומית כדי למנוע את הסיבוב הרביעי, וראינו מה קרה. לכן, יש להפיק את הלקחים כדי למנוע חזרה על מה שקרה.

זו צריכה להיות ממשלת אחדות הכוללת את כל הכוחות שבין ימינה ויש עתיד: הליכוד, יש עתיד, תקווה חדשה, ימינה, כחול לבן, ישראל ביתנו, ש"ס ויהדות התורה. הייתי שמח לראות בממשלת האחדות גם את מפלגת העבודה, אך כאשר מרב מיכאלי עומדת בראשה, אין זו אותה מפלגת העבודה הקונסטרוקטיבית שהכרנו, ולכן סביר שהיא תישאר עם מרצ באופוזיציה.

ממשלת האחדות הלאומית צריכה להיות רוטציונית ופריטטית (אך בלי התואר חסר הערך של "ראש ממשלה חלופי"). הרוטציה צריכה להיות בין נתניהו ולפיד. למה לפיד? אמנם אני מבכר על פניו את גדעון סער או את גנץ, אך הוא ראש הסיעה הגדולה בגוש השינוי ואיני מאמין שהוא יסכים לוותר.

תנאי בל-יעבור להקמת הממשלה, הוא שלפיד יהיה הראשון ברוטציה. למה? התשובה ברורה. כי אם נתניהו יהיה הראשון לא תהיה רוטציה.

ויש לקוות שבמהלך השנתיים הראשונות יסתיים משפט נתניהו. אם הוא יסתיים בזיכוי מוחלט מכל ההאשמות, נתניהו יהיה ראש הממשלה אחרי הרוטציה. אם לא – הליכוד יבחר מנהיג חדש.

ומן הראוי שבממשלה הזאת יכהן שר ערבי-ישראלי, שמקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, שואף להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, מתנגד לטרור ותומך במלחמה בו.

* "הזמן הירוק"

מסביב למדורה (חלק ב')

בחלקו הראשון של המאמר, שפורסם בשבוע שעבר, ציינתי מלאת 80 שנה לפלמ"ח באמצעות העמקה בהמנון הפלמ"ח. בחלקו השני של המאמר אעסוק בשירו של אלתרמן "מסביב למדורה".

הפלמ"ח פעל במשך שבע שנים, עד קום המדינה. מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, בדיוק שבע שנים לאחר הקמת הפלמ"ח ב-15 במאי 1941. הפלמ"חניקים קיוו להשתלב בצה"ל כיחידה אורגנית, אולם בן גוריון, שראה בפלמ"ח יחידה המזוהה עם יריביו הפוליטיים מהקיבוץ המאוחד וכינה אותו "הצבא הפרטי של טבנקין" החליט על פירוק הפלמ"ח בנובמבר 1948.

במלחמת השחרור היה הפלמ"ח חוד החנית של כוח המגן העברי בשלב הראשון, שקדם להקמת המדינה, ועמוד השדרה של צה"ל לאחר הקמתו. אולם מעבר לכוחו הלוחם, היה הפלמ"ח מותג של רוח לחימה, מוסר, ערכים וכן הווי ותרבות. לא בכדי היה הפלמ"ח, בזמן קיומו ועוד יותר מכך, לאחר פירוקו, לאתוס של ממש בתרבות הישראלית.

בדיוק שבוע לפני הקמת המדינה, במלאת 7 שנים להקמת הפלמ"ח, פרסם המשורר נתן אלתרמן בטורו ב"דבר" – "הטור השביעי", שיר הלל לפלמ"ח – "מסביב למדורה", שבו הציב באופן תמציתי ובכישרונו הלירי האדיר את נדבכי המיתוס, כלומר את אותם אדני מציאות שהפכו את הפלמ"ח למושא הערצה לדורות. אלתרמן, שהיה בן גוריוניסט מובהק ואף מקורב אישית לב"ג, התנגד בתוקף להחלטתו של ב"ג לפרק את הפלמ"ח ואף יצא נגדה בטורו, אך אירוע זה התרחש חודשים אחדים מאוחר יותר. אלתרמן היה מקורב גם למייסד הפלמ"ח יצחק שדה, ודרכו היה מעורה ביותר בחיי הפלמ"ח, הוזמן להרצות בפני לוחמיו, השתתף בערבי תרבות וקומזיצים שלהם והכיר את ההווי המיוחד שצמח באוהליהם. ב"ילקוט הכזבים" מופיע המשפט הפלמ"חניקי האלמותי: "עושים קומזיץ, אתה תביא כבש, אני מביא את אלתרמן". שם השיר, "מסביב המדורה" הוא שם של קובץ מאמריו של יצחק שדה, שהופיעו תחת שם העט י. נודד.

בטרם אחזור לשיר עצמו – כמה מילים על אלתרמן ועל "הטור השביעי". אלתרמן הוא, לטעמי, גדול המשוררים בתולדות העם היהודי. מבחינתי, הוא ניצב בליגה אחת, ושאר גדולי המשוררים, אלה  שקדמו לו ואלה שבאו אחריו – בליגה אחרת.

אלתרמן חילק את יצירתו השירית לשלושה מדורים. שירה, פזמונאות ו"שירי העת והעיתון". "שירי העת והעיתון" הם בעצם מאמרים פובליציסטיים, הכתובים בלשון שירה, המגיבים על העניינים המרכזיים שעמדו על סדר היום, אך למעשה, במידה רבה, מעצבים את סדר היום. אלתרמן החל לפרסם את שירי העת והעיתון ב"הארץ" ב-1934 בטור שנשא את הכותרת "רגעים", אך מעמדו המרכזי של הטור בחיי היישוב עוצב בעיתון "דבר", עיתונה של הסתדרות העובדים הכללית, בו פרסם אותו החל ב-1942. מידי ערב שבת, בעמוד השני של העיתון, בטור השביעי, השמאלי ביותר, של העמוד, הופיע טורו של אלתרמן. מכאן שמו – "הטור השביעי". "דבר" היה, העיתון הנפוץ ורב ההשפעה ביותר בתקופת היישוב ובימיה הראשונים של המדינה. אך אין ספק שהטור החשוב, המשפיע והפופולרי ביותר בתוכו היה "הטור השביעי" של אלתרמן. לא אחת, עיצב הטור של אלתרמן את סדר היום הלאומי ואת דעת הקהל. פשוטי עם, אנשי רוח ומנהיגי המדינה, ציפו בקוצר רוח, משבוע לשבוע, לטור, מתוך סקרנות – "מה אלתרמן אומר". אלתרמן היה מודע למעמד הטור ולמעמדו שלו, וייחס לשירים אלה חשיבות רבה, לא פחות מלשירתו הפואטית. ואכן, רבים משירי הטור השביעי התנשאו לפסגות של שירה נשגבת, והבולט שבהם הוא "מגש הכסף".

ב"מסביב למדורה" לא מספר אלתרמן על ניצחונות הפלמ"ח ולא על כיבושיו, אלא על רוח הפלמ"ח. היא, רוח הפלמ"ח, הייתה הגורם לניצחונות והיא גם הגורם למעמד הייחודי של הפלמ"ח.

מהם החומרים מהם נוצרה אגדת הפלמ"ח, על פי אלתרמן? בראש ובראשונה – הנכונות חסרת הגבולות של לוחמי הפלמ"ח להקדיש את חייהם לצרכי האומה. בשיר אחר ב"טור השביעי" – "נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה", הוא כינה זאת "הם נושאים את עמם עלי שכם". ב"מסביב למדורה" הוא הגדיר זאת "את העול הפשוט מעפר הם נשאו בלי הבט אחורה". חלק בלתי נפרד מהרוח הזו הוא הרעות – "ורעות וקורבן לאין אומר". מרכיב שני הוא העממיות והצניעות, הפשטות הסגפנית של הפלמ"חניקים. המרכיב השלישי – חיי התרבות שלהם, הווי המדורה. המרכיב הרביעי – העובדה שאותה חבורה של נערים הצמיחה סופרים ומשוררים, שהבולטים בהם הם חתני פרס ישראל לימים, משה שמיר, חיים גורי, חיים חפר (שבאותו שבוע פרסם שיר אחר במלאת שבע שנים לפלמ"ח – "בת שבע"), אהרון מגד ואחרים. גם את כתיבת השירה ואת תיעוד ההווי רואה אלתרמן כמשימה שהפלמ"ח לקח על עצמו, כמו כל משימה – "זהו טיב הפלמ"ח, הוא איננו משאיר, כל מלאכה לשלא משלנו" (אגב, יש הרואים בשורה זו גם ביקורת על הפלמ"חניקים, על התנשאות והדרה של ציבורים אחרים). אלתרמן היה גאון ההיפוכים והאוקסימורונים, וגם כאן מופיע הפרדוקס – דווקא הצניעות והפשטות של הפלמ"ח, היא שהפכה אותו מורם מעם, חומר לאגדות. "בין חגם הגדולים של הדור / אין יפה מחגכם הצנוע", ודווקא הוא מעלה את הפלמ"חניקים על כַּן שמולו עומדת האומה ומשתחווה. אלתרמן המתאר את חיי היומיום הצנועים של הפלמ"חניקים מבהיר ש"מדברים פעוטים נוצרות אגדות. זה החומר".

אני רואה בשיר הזה המשך ל"מגש הכסף", אותו כתב חודשים ספורים קודם לכן. את "מגש הכסף" כתב אלתרמן בראשית מאורעות הדמים בארץ, אחרי החלטת כ"ט בנובמבר, כפרפראזה על משפט מנאום של חיים ויצמן: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". באותם הימים הקשים, אלתרמן, בחושו הנבואי, כתב על טקס הניצחון לאחר המלחמה. האומה תיכון לטקס, לברך על הנס האחד, אין שני, כשהיא "עוטה חג ואימה" (עוד אוקסימורון אלתרמני אופייני). והנה, יעמדו מולה נערה ונער, ויצעדו אל מול האומה. בסוף השיר, אומרים הנערה והנער לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

"מסביב למדורה" מתאר את הנערה והנער בדמותם של לוחמי הפלמ"ח. השיר מסתיים בשורה, המתארת אותו טקס, בו עומדת האומה מול הנערים שהיוו מגש הכסף: " למולכם האומה על ספו של הדרור משתחווה ובוכה".

יש לזכור ששני השירים, הן "מגש הכסף" והן "מסביב למדורה", נכתבו בעיצומה של מלחמת קיום קשה, טרם הקמת המדינה, בתוך אי הוודאות לגבי עצם היכולת לעמוד במלחמה. אלתרמן, המתאר כבר את טקס הניצחון, מעודד ומנחם ומפיח תקווה ואמונה בלב היישוב.

יאיר רוזנבלום הלחין את השיר, והוא בוצע בידי להקת פיקוד מרכז והסולנית דורית ראובני, בראשית שנות ה-70, לקראת יום העצמאות ה-25.

אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם.

לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ.

הָיָה לַיְלָה עָמֹק וְנוֹשֵׁם

כְּתָמִיד בְּנִיסָן-הַיֶּרַח.

וְיָשְׁבָה בּוֹ עֲדַת נְעָרִים בְּנֵי-בְּלִי-שֵׁם,

חֲשׂוּפֵי מַרְפְּקִים וָבֶרֶךְ.

הֵם הַקְשִׁיבוּ הַקְשֵׁב וְהַחֲרֵשׁ

אוֹ שִׁלְּבוּ בַּשִּׂיחָה דְּבַר-וִכּוּחַ.

לִפְנֵיהֶם, עֲלֵי רֶגֶל שֶׁל אֵשׁ,

מְדוּרָה חָגָה-נָעָה בָּרוּחַ.

לֹא יוֹתֵר. אַךְ בִּכְתַב הָאֻמָּה הָעִקֵּשׁ

אוֹתוֹ-לַיְלָה נֶחְרַת עֲלֵי לוּחַ.

אֶת הָעֹל הַפָּשׁוּט כְּעָפָר

הֵם נָשְׂאוּ בְּלִי הַבֵּט אָחוֹרָה.

לֹא תָּקַע לִפְנֵיהֶם הַשּׁוֹפָר,

לֹא לֻטַּף קָדְקֳדָם בְּלֵיל-חֹרֶף.

לֹא. בִּשְׁנֵי שַׁרְווּלִים הַקְּשׁוּרִים לַצַּוָּאר

רַק הַסְּוֶדֶר חִבְּקָם מֵעֹרֶף.

נַעֲלַיִם נֻקְשׁוֹת, יַלְקוּטִים,

סְעוּדָה שֶׁל זֵיתִים וּפְרִי-תֹּמֶר,

וְסִפְלֵי אָלוּמִינְיוּם קְמוּטִים

וְרֵעוּת, וְקָרְבָּן לְאֵין אֹמֶר.

מַה נּוֹסִיף וְנִמְנֶה?… מִדְּבָרִים פְּעוּטִים

נוֹצָרוֹת אַגָּדוֹת. זֶה הַחֹמֶר.

מַה נָּשִׁיר עֲלֵיהֶם? מַה נָּשִׁיר?

הֵם עוֹשִׂים זֹאת יָפֶה מֵאִתָּנוּ.

בְּעַצְמָם הֵם כּוֹתְבִים לָהֶם שִׁיר,

וַאֲפִלּוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ…

זֶהוּ טִיב הַפַּלְמַח. הוּא אֵינֶנּוּ מַשְׁאִיר

כָּל מְלָאכָה לְ"שֶׁלֹּא מִשֶּׁלָּנוּ"…

אֲבָל כָּכָה יֻגַּד נָא לֵאמֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחֲוָה. וּבוֹכָה. הֲבִינוּהָ.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 12.5.21

* מאורעות תשפ"א

* תמצית המאורעות – פורעים ערבים בלוד הסירו את דגלי ישראל והניפו במקומם את דגלי אש"ף.

זה כמובן אירוע שולי וזניח ביום שבו מאות רקטות שוגרו לעבר אזרחי ישראל ובוצעו ניסיונות לינץ' ביהודים, אבל האקט הסמלי הזה הוא תמצית המאורעות בירושלים, בגבול עזה, במגזר הערבי ובערים המעורבות. האקט הזה מסמל את מהות המאבק – החלפתה של ישראל בפלשתין.

כל השאר – טקטיקה.

* לגונן על האמת – אין לי איזה אינטרס לגונן על נתניהו, אבל יש לי אינטרס לגונן על האמת. כאשר מעלילים עליו עלילות שווא – יש לדחות אותן.

אני קורא נראטיב שקרי לפיו נתניהו "מבעיר את השטח" מסיבות פוליטיות. אילו הוא באמת הבעיר את השטח, אפשר היה להתווכח האם זה מסיבות פוליטיות או לא. אבל הוא ההיפך ממבעיר את השטח.

כפי שהוא נהג לאורך כל שנות שלטונו, כך גם במשבר הזה הוא נוהג במתינות יתר, לטוב ולרע. כלומר לעתים זה טוב, לא צריך תמיד לפעול בכוחנות ואלימות, ולעתים זה רע, כאשר לא מפעילים את הכוח כאשר צריך לעשות כן, כמו בהבלגה על טרור ההצתות.

כך הוא נוהג גם בימים האחרונים. הבלגה על ההצתות. דחיית הצעת הרמטכ"ל לתגובה קשה על מטחי הרקטות בשבועיים האחרונים. תגובה מתונה ומכילה בירושלים. האיסור על עליית יהודים להר הבית. הסטת מתווה מצעד הדגלים.

אני סולד מהמנהג המגונה להאשים את עצמנו באלימות המופעלת נגדנו. ואני סולד לא פחות מכך מהניסיון לעשות הון פוליטי מהאשמת יריבים פוליטיים בתוכנו באלימות המופעלת נגדנו. בין אם אלה מי שטוענים ש"נתניהו מבעיר את השטח" ובין אם אלה הביביסטים שמדקלמים את הטענה המגוחכת שהערבים מריחים חולשה לקראת הקמת ממשלה שלא נתניהו יעמוד בראשה.

תרגיעו. את האויב לא מעניין ימין או שמאל, כן ביבי לא ביבי, ממשלה כזו או ממשלה אחרת. הוא נלחם נגד קיומה של ישראל.

* תגובה לא פרופורציונלית – התגובה הישראלית צריכה להיות מכה שתגרום להם להתגעגע ל"צוק איתן", שאותם יזכרו כקייטנה. ולא צריך לשם כך חמישים יום. די בחמישה ימים.

* כללי משחק – המחבלים מבעירים שדות וישראל אינה מגיבה. הם משגרים רקטה וישראל מגיבה. המסר הישראלי הוא שיש כללי משחק. על פי כללי המשחק אסור למחבלים לשגר רקטות. אם הם משגרים, הם נפגעים. אבל מותר להם להצית את שדות הנגב.

האם יש בעולם עוד מדינה ריבונית שמרשה לאויביה להצית את שדותיה? להתנקש בריבונותה? לשרוף את רכוש אזרחיה?

ביזיון.

מדינה שמבליגה על הצתת שדותיה חוטפת טילים על בירתה.

* החלטה אחראית – אילו בוטל מצעד הדגלים בירושלים, הייתה זו כניעה לאלימות ולטרור. אבל החלטה טקטית על הסטת מסלול המצעד כדי שלא יגיע דווקא לשער שכם, נקודת החיכוך הבוערת ביותר ביום הבוער ביותר, היא החלטה שקולה ואחראית. נתניהו נהג באחריות בהחלטה זו. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער מה הוא ועדת מעריציו היו אומרים על החלטה כזו של בנט.

* להחיל את הריבונות – יש להחיל את ריבונות ישראל על הגליל והנגב, על לוד ורמלה, על חיפה ועכו, על יפו.

ה"הכלה" רבת השנים של הטרור החקלאי ושל האלימות והפשיעה במגזר הערבי, גרמו לכך שכאשר ישראל מותקפת מבחוץ, הגיס החמישי פורע פרעות בישראל.

* הלנו אם לצרינו? – שעה שאזרחי ישראל מותקפים ברקטות – פשע נגד האנושות של המחבלים בעזה, בריכוזי הערבים בישראל יצאו להתפרעויות אלימות, כולל ניסיונות לינץ' נגד יהודים במקומות שונים בארץ. והיו גם ערבים שהצילו יהודים מדי הפורעים.

ואיפה ההנהגה של ערביי ישראל? האם היא בצד של מבצעי הלינץ' או בצד של מחלצי המותקף? לגבי המשותפת – זה ברור. ואילו רע"ם צריכה להסיר את הערפל מעמדותיה, להפסיק לפסוח על שתי הסעיפים. עליה להבהיר – הלנו היא אם לצרינו? כאשר נורית רקטה מעזה לישראל, עם איזה צד של המשגר היא מזדהה? היא חייבת לנקוט עמדה. זו ההזדמנות שלה להוכיח שהיא שותף לגיטימי לממשלה ישראלית. או להבהיר שאינה לגיטימית.

* משענת קנה רצוץ – אם רע"ם משעה את המו"מ הקואליציוני בעקבות התוקפנות של חמאס נגד ישראל – מה היא תעשה אם תהיה תוקפנות כזו אחרי שתקום ממשלה? תסיר את תמיכתה ממנה?

זו משענת קנה רצוץ.

נתניהו ניסה להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' סיכל זאת. לאחר מכן גוש השינוי ניסה להקים ממשלה עם רע"ם.

במבוי הסתום הפוליטי נראה היה שאין ברירה אלא לשתף אתם פעולה. אבל העימות עם חמאס מוכיח שזו הייתה אשליה.

אם רע"ם תגנה באופן חד משמעי את מתקפות חמאס ואת ההתפרעויות בירושלים – היא תוכיח שההתנתקות מהרשימה המשותפת היא עליה על דרך חדשה. גינוי כזה יהיה צעד בונה אמון שיכשיר אותה לקואליציה. בלי גינוי כזה, אין טעם להמשיך ולנסות לעשות אתם עסקים.

* מפלגה ערבית-ישראלית אחרת – יוסף חדאד, ערבי נוצרי מנצרת, התגייס לצה"ל, היה לוחם ומפקד בגולני, נכה צה"ל שנפצע קשה במלחמת לבנון השניה. הוא פעיל חברתי, מייסד הארגון החברתי "ביחד ערבים זה לזה". הוא פועל להשתלבות ערביי ישראל במדינה ופעיל מאוד בהסברה הישראלית, בעיקר במדינות ערב אך גם במערב ובמלחמה נגד BDS. הוא פעיל מאוד ברשתות החברתיות ומרבה להופיע בתקשורת הישראלית ובמדינות ערב המתונות.

יוסף פרסם מאמר ב"ישראל היום" שכותרתו: "הפורעים לא מייצגים את החברה הערבית". במאמר הוא הוקיע את ההתפרעויות ומעשי הלינץ' נגד יהודים. המסר העיקרי של המאמר, הוא שמדובר במיעוט קטן בקרב הציבור הערבי והרוב הגדול חפץ בדו-קיום וקירוב לבבות. הוא הזכיר את ההירתמות של ערביי ישראל למלחמה בקורונה ואת ההירתמות היפה לסיוע בעקבות אסון הר מירון. "אותם מאות מתפרעים אתמול", כתב חדאד, "ניסו לפגוע ביהודים אבל למעשה יותר מכולם הם פגעו בנו, בחברה הערבית ישראלית. הם השחירו את כולנו ועשו נזק עצום לתהליך ההשתלבות והשותפות שהיה בעיצומו".

אני משתוקק להאמין לו, אבל אם זו עמדת הרוב הדומם, למה היא אינה באה לידי ביטוי בייצוג הערבי בכנסת? ואם קיווינו שרע"ם שפרשה מהרשימה המשותפת משנה כיוון, הנה, בשעת מבחן אף היא מצופפת שורות עם הקיצוניות.

מאמרו של חדאד מסתיים במילים: "עדיין לא ברור מהו עומק המשבר שנוצר ביממה האחרונה בין אזרחי ישראל היהודים והערבים, וכמה זמן ייקח לנו לאחות את הקרע ולבנות אמון חברתי מחדש. אבל זו גם ההזדמנות להבין שהגיע הזמן לתמוך ולקדם הנהגה ערבית חדשה, שתעשה את כל מה שאיימן עודה ומנסור עבאס נכשלו: תייצג באמת את ערביי ישראל ותחבר אותנו להיות חלק אינטגרלי בחברה הישראלית".

אני מכיר את חדאד, עמו אני שותף לפורום "עמק השווה", הפועל לגיבוש הסכמות ויצירת פיוס בין כל חלקי החברה הישראלית. עוד עמנו בפורום הישאם אבו-ריא מסכנין, הקצין המוסלמי הלא בדואי הראשון בצה"ל, ופאדי מקלאדה.

כתבתי לשלושתם בקבוצת הווטסאפ של הפורום: "יוסף, פאדי, הישאם – הקימו מפלגה. רוצו לכנסת. ברגע המבחן רע"ם מתגלית כמשענת קנה רצוץ. אתם חייבים ליצור אלטרנטיבה שפויה, של מפלגה ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. אני מאמין שיש בציבור הערבי כמיהה למפלגה כזו, שתהיה שותפה רצויה לכל ממשלה (לא תמיכה מבחוץ, חברות מלאה) ותהיה לה השפעה אמתית".

* שקר על מלא – תעשיית השקרים הביביסטית שיגרה את העלובים שבח"כים של הליכוד, אנשים מן הזן של מירי רגב וקרעי, אנשים חסרי כבוד עצמי מינימלי, להופיע מול מצלמות הטלוויזיה, לשקר במצח נחושה ולדקלם את טענת הכזב שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם.

אומרים שחצי אמת גרועה משקר. במקרה הזה מדובר בשקר "על מלא". בשקר מוחלט. בשקר שאין בו אפילו סדק צר של אמת. אפילו גרגר אבק של בדל אמת לא חדר אליו. מדובר בהיפוכן ב-180 מעלות של העובדות. אז למה זה פחות גרוע מחצי אמת? כי זה כל כך שקוף, שחוץ מעובדי אלילים מוחלטים, כאלה שמתייחסים לכל דף מסרים של תעשיית השקרים כתורה מסיני, אף אחד לא יאמין לו. ואותם שליחים עלובים שמוכנים לדקלם את השקרים האלה בטלוויזיה (אני מניח שכל הח"כים התבקשו לדקלם את השקר, אבל לרובם יש אי אלו קווים אדומים והם השאירו את המלאכה הבזויה לנערי השליחויות הנלעגים ביותר, לתחתית החבית של הליכוד) באמת עושים מעצמם צחוק.

* למה הוא משקר? – לפעמים אני שומע את השאלה או התמיהה – למה נתניהו משקר.

מה זאת אומרת? זה כמו לשאול למה זמר שר, למה סופר כותב, למה בנאי בונה, למה דייג דג, למה צייד צד. שקרן משקר.

* על מלא – גדעון לוי, שמתעב את מדינת ישראל, אך מעריץ את נתניהו, פרסם פשקוויל חריף נגד ממשלת השינוי המתגבשת. כרגיל, עם ארסנל הסיסמאות העבשות שלו (אקיבוש… אפרטהייד… גזענות… הוצאה להורג של פלשתינאים וכו'). כותרת המאמר היא: "ממשלת השינוי היא ממשלת ימין, על מלא".

כמובן שזה קשקוש. אבל זה הרבה יותר קרוב לאמת מהתיאור הביביסטי שזאת ממשלת שמאל על מלא.

* ברית החוליגנים – אני מתנגד לצעדו של עמיחי שיקלי ומקווה שיחזור בו, אך סולד מגילויי השנאה וההסתה כלפיו. השיא הוא בפשקוויל בפייסבוק של התסריטאי בני ברבש שהשווה אותו, לא פחות, לברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, והצהיר "הוא לא מהעם שלי, הוא לא מהמדינה שלי, הוא אויב". דברי ההסתה, הבלע, ההתלהמות והשנאה של ברבש בזויים ויש להוקיע אותם. זו תמונת הראי של ההסתה נגד בנט וחבריו.

ברבש הוא תסריטאי, "איש רוח" כביכול, אך אין שמץ של הבדל בינו לבין הביביריון רמי בן יהודה (אותו מנוול חמוש במגפון שהתנפל על רעייתו של זאב אלקין והטריד אותה באלימות אופיינית). הלה עמד בראש חבורת חוליגנים שהפגינו ליד ביתו של ח"כ מתן כהנא. לתשואותיהם, הפרחח צווח "אולי אתם לא יודעים אבל מתן כהנא אוהב בנים [צחקוקים בקהל]. ניצן הורביץ אונס אותך. ניצן הורביץ מוריד לך את המכנסיים ואונס אותך". והאספסוף הביביריוני מריע לו.

בעיניי, הייעוד של ממשלת האחדות הלאומית (אם תקום), היא גיבוש מחדש של מיינסטרים ציוני דמוקרטי, שמנוולים נקלים כמו בני ברבש ורמי בן יהודה לעולם לא יהיו חלק ממנו. שיישארו מחוץ למחנה.

* אקיבוש של 48' – תום מהגר הוא פעיל מרכזי בארגון האנטי ישראלי העוין "זוכרות". זהו ארגון שייעודו להילחם נגד קיומה של מדינת ישראל ובעיקר בעד הטבעתה במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" ה"שיבה". השתתפתי פעם בעימות עם ה"זוכרת" הראשי איתן בורשטיין. הלה אמר בדיון: "אנחנו לא נלחמים למען זכות השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא קיימת והיא אינה זקוקה לנו. אנחנו נלחמים למען היישום שלה בפועל – שכל הפליטים יחזרו לבתיהם". תום מהגר פרסם פשקוויל ב"הארץ", ביום בו רוגל אלפר פרסם פשקוויל שכותרתו "יום ירושלים – יום אבל", ובו השתלח בשמאל הציוני שיוצא נגד אקיבוש ואאיטנכלויות, ומזכיר לו שהעוול הגדול אינו אקיבוש של 67' אלא של 48'. וברוח אבישי בן חיים הוא גם הסביר שהשמאל הציוני האשכנזי החילוני הוא אליטה שנבנתה מהנכבה והתעשרה ממנה, ולכן היא יוצאת רק נגד העוול של 67'.

הפשקוויל הזה הוא תגובה לפשקוויל נכבאי של איימן עודה, שמהדהד אותו ואת מסריו, וקובע: "המאמר של עודה מבהיר, שגם מנקודת מבט פלסטינית, לא ניתן לדבר באופן קטגורי ונפרד על הכיבוש של 67', בלי לדון בשאלת האחריות בגבולות 48' ". והמשמעות ברורה – גם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67 יימשך הסכסוך, תמשך המלחמה על הארץ, ערביי ישראל שתומכים ברשימה המשותפת ימשיכו להילחם על ירושת הארץ מידינו והשמאל הרדיקלי ימשיך לתמוך באויב. כי ההתנגדות אינה לאקיבוש, אלא לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

* שמחתי עם ישמח חתני – אהבתי את הסדרה "ישמח חתני". והכי אהבתי דווקא את הקטעים הקיטשיים ביותר. כי אני אוהב את הארומה של הסדרה הזאת. אני אוהב קהילה, אני אוהב קהילתיות והגיבורה הגדולה, הן של הסרט והן של הסדרה, היא הקהילה. ואני אוהב את המסורתיות המזרחית המתונה, מאירת הפנים, של "דרך ארץ קדמה לתורה". ואני אוהב סדרות עם סוף טוב.

* רמדאן קרים – לפני שנים אחדות, נכנסתי למסעדה בפוריידיס. השירות היה אדיב ונעים והאוכל היה טעים. ומשהו היה לי מוזר. המסעדה ריקה. אני הסועד היחיד. לא ייחסתי לכך חשיבות.

לפתע נכנסה ילדה, וקיבלה את ההזמנה שלה – שקית מלאה בפיתות ובשקית השניה שלל מאכלים. טייק אוויי. ועוד משפחה. ועוד משפחה. ועוד משפחה. מעניין.

פתאום נפל לי האסימון. רמדאן! איזה טמבל. עכשיו ברור למה המסעדה ריקה. זו עוד שעת צום. ולמה אנשים לוקחים משלוחים – הם מתכוננים לאיפטאר, הסעודה השוברת את הצום.

קשה לי לתאר את תחושת המבוכה והבושה שחשתי. הזמנתי מהר חשבון, שילמתי והסתלקתי במהירות.

* זאת המנגינה שלנו – מסביב יהום הסער, אך דווקא היום, לא מתוך אסקפיזם אלא מתוך חוסן ואף על פי כן, קיימנו את תיקון ליל שבועות של מרכז עיינות במרכז הקהילתי גולן, במתחם צנובר. עסקנו במגילת רות ובשמיטה וקינחנו במופע של אהוד בנאי.

ראשנו לא יישח!

ובשעת ההופעה הקסומה, גוש דן הותקף. ואני קרוע בין ההנאה מאהוד בנאי הנפלא לבין הדאגה והזעם; עיניי בסמטרפון – באתרי החדשות, מסתמס עם האחים שלי בחזית גבעתיים ובחזית מודיעין, צופה בסרטוני השיגורים והיירוטים ששולחים חברים.

אהוד בנאי במופע אקוסטי, הוא והגיטריסט נושי פז, שני גיטריסטים וירטואוזים, שתי גיטרות אקוסטיות ומפוחית, ומיטב הרפרטואר של אהוד בנאי. ומילות השירים מקבלות משמעות אחרת. "הכוכב של מחוז גוש דן" נשמע באוזניי כשיר הזדהות עם אחינו בחזית גוש דן.

"אל תפחד. אתה לא לבד… אם קלקלת אתה יכול גם לתקן… מלאכי ציפורים מעליך מלווים את צעדיך. מרחוק נדלק אור. אל תסטה, כדי שתוכל לחזור… ובכל רגע חדש פורענות, לא עלינו, והכל חי ברשת, הכל מתפוצץ… הנר שלך מאיר עדין בוער… מי זה בא בדמות ענן, עמוד עשן. כל הלילה על האש, על נפשנו אבקש, יום אחד הכל יפרח הלב של העולם נפתח… היום אגרש את העצב מעינייך, אעשה את היום למאושר בחייך… ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר. כי את תהיי לי עיר מקלט… מרחוק הם מנגנים עכשיו רק לנו. עוד טיפה תראי, כמעט הגענו אל אותה פינה, אל המנגינה – זאת המנגינה שלנו".

          * ביד הלשון

ייסורי הצעיר – כותרת הטור של בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" בערב שבת הייתה: "ייסורי עמיחי הצעיר". עמיחי הוא ח"כ עמיחי שיקלי (ימינה), ונושא המאמר היה מכתבו של שיקלי בו הודיע שיצביע נגד ממשלת האחדות.

הכותרת היא פרפרזה על שם ספרו של יוהאן וולפגנג פון גתה (1749-1832) "יסורי ורתר הצעיר" – רומן מכתבים שיצא לאור ב-1774, והייתה לו השפעה אדירה על דורות של קוראים. היה זה ספרו הראשון של גתה והמצליח ביותר, שנחשב יצירת מופת, תורגם לשפות רבות וזיכה את כותבו לתהילת עולם. הספר היה שנוי במחלוקת, כיוון שהוא הסתיים במכתב ההתאבדות של ורטר, ונאמר עליו שהוא יוצר רומנטיזציה להתאבדות ומעודד אותה.

* "חדשות בן עזר"

דין הצתה כדין רקטה

את המאמר הזה שלחתי אתמול ל"ידיעות אחרונות". בעקבות ההסלמה מאז ירי הרקטות על ירושלים, הוא כבר לא רלוונטי ולכן לא פורסם:

ביום חמישי שעבר חודש טרור ההצתות בגבול עזה. המחבלים חוללו באותו יום שבע שריפות בשדותינו. כעבור יומיים – עוד ארבע שריפות. ומאז עוד עשרות. הם התנקשו בריבונותנו. ואנחנו לא הגבנו.

במוצ"ש המחבלים שיגרו רקטה לישראל, וצה"ל תקף בתגובה ברצועה. המסר הישראלי היה ברור: יש כללי משחק. על פי כללי המשחק אסור למחבלים לשגר רקטות לישראל. אם הם משגרים רקטות – הם נפגעים. אבל מותר להם להצית את שדות הנגב.

כך בדיוק נהגה ישראל בגלי ההצתות הקודמים, שהחלו לפני למעלה שלוש שנים. ה"הכלה" והבלגה התפרשו בידי האויב כמסר שמותר, שאו אש להצית – אין דבר. וההרתעה הישראלית שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט לאחר "צוק איתן" נשחקה ומצב הביטחון הידרדר.

אך כשהגבול בוער, ההסלמה היא שאלה של זמן. וכך הגענו באותם ימים ל"סבבים" – סבבים של מטחי רקטות, הפצצות של צה"ל והפסקת האש. ומה היו תנאי הפסקת האש? הפסקת ירי הרקטות וההפצצות של צה"ל. וההצתות? לאש הזו לא הייתה הפסקה. משמעות הפסקות האש הללו היו לגיטימציה ישראלית למתקפת טרור ההצתות, כך שאם ישראל הגיבה עליה היא, לכאורה, הפרה את הפסקת האש. זו משוואה בלתי נסבלת. מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם הפיכת חבל ארץ בתוכה לאדמה חרוכה, ואינה יכולה "להכיל" זאת. "הפסקות האש" הללו דרדרו אותנו לעוד ועוד "סבבים".

אבל אנחנו לא לומדים. לאחר הפוגת קורונה בשנה האחרונה, שוב שדותינו עולים באש ושוב אנחנו מבליגים. ההבלגה הזאת היא ביזיון. האם יש בעולם עוד מדינה ריבונית שמרשה לאויביה להצית את שדותיה? להתנקש בריבונותה? להעלות באש את רכוש אזרחיה? לחולל הרס כבד כל כך לחקלאות שלה?

מדינה חייבת לממש את ריבונותה ולהגן על חיי אזרחיה ורכושם. ברגע שהמדינה נעלמת, האנרכיה והטרור חוגגים.

מה הגורם לרפיון הזה? ולמה הוא בא לידי ביטוי דווקא מול הצתות? איני יכול שלא להסיק בצער, שהסיבה לכך היא זילות החקלאות וההתיישבות בעיני ראש הממשלה והממשלה. אנו רואים את ההבדל בין התגובה על הירי לבין הצתת השדות, אך גם את הדמיון בין ההבלגה על הצתת השדות להבלגה על הטרור החקלאי. במשך שנים משתולל בשדותינו טרור חקלאי לאומני של הגורמים הקיצוניים בקרב ערביי ישראל. זהו שילוב של פשיעה פלילית וטרור לאומני. חדירה אלימה לשטחים חקלאיים, חבלה מכוונת ברכוש חקלאי, גניבת עגלים מעדרי בקר, ונדליזם במטעים, גניבת סחורה חקלאית, עקירת עצים והצתת שדות. והמדינה משותקת ואינה מתמודדת. ארגון המתנדבים "השומר החדש" עושה יותר מכל משטרת ישראל להגנה על החקלאות הישראלית, כאילו ישראל אינה מדינה ריבונית.

התגובה על מתקפת ההצתות חייבת להיות זהה לתגובה על מתקפת טילים. ההצתות הן טרור לכל דבר, ויש להילחם בהן בכל העוצמה. כאשר מוצת שדה בישראל, על צה"ל להגיב בדיוק כפי שהוא מגיב על ירי רקטה. כאשר צה"ל מזהה מחבל מחזיק בידיו בלון תבערה, עליו לנהוג בדיוק כפי שהוא נוהג כאשר הוא מזהה משגר רקטות לקראת מטח – להשמיד את חוליית ההצתה. המסר צריך להיות ברור וחד משמעי – דין הצתה כדין רקטה!

פינתי השבועית ברדיו: איילת החן

איילת החן / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 10.4.21

לפני כשבועיים הלך לעולמו בגיל 84 המוסיקולוג ד"ר נתן שחר.

שחר היה מגדולי החוקרים של הזמר העברי. הוא פרסם ספרים רבים על הזמר העברי ועשרות מחקרים. בין ספריו: "שירת הנוער", "מוזיקה והמלחין בקיבוץ – היבטים היסטוריים וסוציו-מוסיקליים", "תולדות היישוב בראי השירים 1882-1949", "שירת העמק" ועוד. גולת הכותרת של מפעל חייו המחקרי הוא הספר המונומנטלי "שיר שיר עלה נא – תולדות הזמר העברי".

מלבד מפעלו המחקרי, הוא היה איש רב פעלים שתרם למוסיקה הישראלית גם כמוסיקאי, כמנחה מקהלות וחבורות זמר, כמעבד ומלחין וכמפיק מוסיקלי, למשל של תכנית הילדים בטלוויזיה "ריצ'רץ'" וכמורה למוסיקה. הוא הקים את מגמת המוסיקה לבגרות הראשונה בישראל. הוא הדריך מקהלות ענק של תנועות הנוער "הנוער העובד והלומד" ו"בני עקיבא". הוא ניסח את סיסמת בני עקיבא: "קדש חייך בתורה, וטהרם בעבודה" והלחין את השיר "קדש חייך" לכבוד ועידת בני עקיבא, שהפך להמנון הלא רשמי של התנועה. הוא עמד בראש ועדת הבחירה של פרס ישראל לזמר עברי.

שלושה שירים שלו השתתפו בפסטיבלי זמר וזכו בהצלחה. ב-1971 הופיעו שירים שלו בשני פסטיבלים. בפסטיבל הזמר החסידי הופיע צמד "רעים" בשירו "והבא עלינו" וזכה במקום השלישי. רבקה זוהר הופיעה בשיר "בת יפתח" בפסטיבל שירי התנ"ך.

השיר שנאזין לו הופיע בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות תשכ"ה, 1965, בביצוע אריק איינשטיין, וזכה במקום הראשון: "איילת החן". את מילות השיר המקסים כתב עודד בצר ונתן שחר בן ה-28 הלחין אותו. השיר מוכר בביצועו של אריק איינשטיין, אבל בפסטיבל עצמו לכל שיר היו שני ביצועים, של זמר ושל זמרת. הזמרת הייתה יפה ירקוני.

לחנו העדין של שחר וקולו הקטיפתי של אריק איינשטיין הולמים מאוד את מילות השיר. זהו שיר אהבה לאישה, המתאר אותה, את הליכותיה, את חיוכה, את יופיה, את קולה, באמצעות דימויים פסטורליים של נוף קסום. "הלכת בין עצי התפוח, חייכת אלי שמש עולה, איוושה בשירים הרוח, טללים לראשך עטרה" וכן הלאה. השיר מסתיים במילים: "זכה את, זכה כמי פלג. תמה את, איילת החן. צחורה מכוכבי השלג, לרוך ליטופך אייחל".

נאזין לאריק איינשטיין הצעיר, בשיר "איילת החן" לעילוי נשמת מלחין השיר, נתן שחר.

הלכת בין עצי התפוח

חייכת אלי שמש עולה

איוושה בשיחים הרוח

טללים לראשך עטרה

איוושה בשיחים הרוח

טללים לראשך עטרה

נאה את כעץ התפוח

זוהרת גלגל חמתי

קולך כאיוושת הרוח

כטל חיוכך, תמתי

קולך כאיוושת הרוח

כטל חיוכך, תמתי

שוצפים במדרון מי הפלג

שוטפים בגאון איילים

צחים נרקיסים כשלג

לנועם ידך מייחלים

צחים נרקיסים כשלג

לנועם ידך מייחלים

זכה את, זכה כמי פלג

תמה את, איילת החן

צחורה מכוכבי השלג

לרוך ליטופך אייחל

צחורה מכוכבי השלג

לרוך ליטופך אייחל

צרור הערות 9.5.21

* תנאי הכרחי אך לא מספיק – לאחר הבחירות קיוויתי מאוד שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. היה לי ברור שהוא יכשל, וכפי שכתבתי – הסיכוי היחיד להקמת ממשלת שינוי, הוא כישלון של נתניהו. רק אז תהיה לבנט לגיטימציה בבייס שלו להקים ממשלת אחדות ורק אז יש סיכוי מסוים שהמפלגות החרדיות תתמוכנה בממשלת השינוי כדי למנוע בחירות.

כישלונו של נתניהו היה תנאי הכרחי, אך לא מספיק. נקווה מאוד שתקום ממשלת השינוי, ממשלת התיקון, ממשלת האחדות הלאומית.

* מבחן בנט – האם תקום ממשלת שינוי או ניגרר לסיבוב חמישי? זה תלוי בעיקר בשאלה אחת: מאיזה חומר קורץ בנט. מה מידת החוסן הנפשי שלו? מה רמת כושר העמידה שלו? האם הוא מנהיג?

* נאמנות למנהיג = עבודה זרה – צר לי על הודעתו של עמיחי שיקלי שיתנגד לממשלת השינוי. זוהי טעות חמורה ומאכזבת. אני מקווה מאוד שיתעשת ויחזור בו. כתבתי לו: "אתה מאכזב. מה אתה רוצה? הרי המשמעות של הצעד שלך היא סיבוב חמישי, שהתוצאות שלו תהיינה זהות לשל ארבעת הסיבובים הקודמים. נתניהו לא יוכל להקים ממשלה. אף אחד לא יחזור על תקדים גנץ. אף אחד לא מאמין לאף מילה של נתניהו. אין שום ערך לחתימת ידו ולהסכם אתו. כל עוד הוא בראשות הליכוד, הליכוד לא יוכל להקים ממשלה. כל מנהיג אחר במצבו היה פורש. אבל לו – אין בעיה לגלגל את ישראל גם לסיבוב עשירי. העיקר שהוא אוחז בקרנות השלטון. הוא עצם בגרונה של מדינת ישראל. אם רוצים לפתוח את הסתימה חייבים להכניס את היד לביוב. חייבים להתגמש כדי למנוע סבבי בחירות אינסופיים".

אבל טענה אחת המופנית כלפיו אני שולל. אמירות בנוסח: בנט בחר בו ולכן הוא מחויב לסור למרותו ולקבל כל הכרעה שלו. המחויבות למנהיג חשובה, אבל לא יותר מהמחויבות לדרך ולמצפון. לדעתי, בנט מקדם באופן פרגמטי ונכון את דרכה ההיסטורית של הציונות הדתית ואת עקרונות ימינה, בכך שהוא מסכל בחירות חמישיות ומקדם אחדות לאומית, אהבת ישראל וחותר ליציבות שלטונית ולפתרון הפלונטר הפוליטי שנתניהו תוקע אותנו בו כבר שנתיים. זו ההכרעה הראויה של פטריוט במצב משברי. אבל הדרך לכך כרוכה בפשרות כואבות. ואם שיקלי חש שהפשרות הללו חוצות את הקווים האדומים שלו, זו הכרעה לגיטימית. הוא יכול להתפטר כדי לא לפגוע במפלגה, אך הוא יכול להישאר מתוך דבקות בדרך כפי שהוא תופס אותה. שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וראויות. אני מקווה שישתכנע בצדקת פעולתו של בנט ויתמוך בה. אך העיקרון של "נאמנות למנהיג" הוא בעיניי עבודה זרה.

* כהניסט גאה – כאשר קראתי את מאמרו הנפלא של ח"כ מתן כהנא מימינה, שבו הסביר את החשיבות הלאומית בהקמת ממשלת אחדות לאומית מתפקדת והפסקת הכאוס הפוליטי שנועד לשרת פוליטיקאי אחד; את ההבהרה שלו שהוא מודע לכך שזו לא תהיה ממשלת החלומות שלו כאיש ימין, אך היא לא תבצע פעולות כמו שחרור גורף של אלפי מחבלים, נסיגה מחברון ותמיכה בעקירת יישובים יהודיים, כפי שעשה נתניהו, המחשבה שעלתה לראשי הייתה: וואלה, אני כהניסט.

* בכפוף לתקנון – בנט קרא לליכוד להצטרף לממשלת אחדות לאומית. אני בעד, בכפוף לתקנת דרעי פנחסי.

* גלו אחריות לאומית – כעת, אחרי שהאופציה של ממשלת נתניהו ירדה מהפרק, יש להפעיל לחץ אדיר על המפלגות החרדיות לגלות אחריות לאומית, ולמנוע סיבוב בחירות חמישי באמצעות תמיכה בממשלת השינוי.

* טעותו הגדולה ביותר – נתניהו כבר מבין, שהטעות הפוליטית הגדולה בקריירה שלו, הייתה עקיצת כחול לבן ובני גנץ לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית? אלמלא נהג כך הוא היה נשאר ראש הממשלה עד נובמבר, עם השותף המסור והנאמן ביותר שיכול להעלות על דעתו, ומסיים את תקופת כהונתו הארוכה באופן מסודר ומכובד, כמי שליכד את העם בשעת משבר וכיבד את ההסכם.

* הספינים של תעשיית השקרים – נתניהו ותעשיית השקרים שלו מפציצים אותנו בספינים ופייק ניוז בניסיון להבטיח סיבוב חמישי.

אחד מהם הוא הטענה שבנט ושקד סיכלו הקמת ממשלת ימין. איך? הרי בנט הבטיח לנתניהו את כל שבעת האצבעות של ימינה לכל ממשלה שהוא יקים. הממשלה שהוא ניסה להקים הייתה ממשלת הליכוד, החרדים, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. ימינה הסכימה להצטרף. הציונות הדתית לא הסכימה, בשל הפסילה של רע"ם. אז למה נתניהו משקר? כי אינו יכול אחרת. אבל למה הוא תוקף את בנט ולא את סמוטריץ'? כי הוא יודע שאין לו ממשלה, ומה שמעסיק אותו עכשיו הוא לסכל את הקמת ממשלת השינוי. הוא חותר לסיבוב חמישי.

ספין נוסף הוא על "המלכת לפיד הססמולני". שקר. יש עתיד בראשות לפיד היא מפלגת מרכז ניצית. כנס היסוד שלה נעשה באריאל, כמסר ואמירה ציבורית. עוד לפני הקמת כחול לבן לפיד ויש עתיד הכריזו שהגולן לא יעמוד למו"מ. יש לציין שאף ממשלת ימין לא אימצה את הגישה הזאת. כולן דבקו במנטרה של "מו"מ ללא תנאים מוקדמים". לפיד ויעלון, עוד טרם הקמת כחול לבן, פעלו בארצות הברית לקידום ההכרה בריבונות ישראל על הגולן ופרסמו מאמר משותף בנדון בעיתונות האמריקאית. לפיד מבטא בעקביות תמיכה בשלמות ירושלים והתנגדות לחלוקתה. לפיד פועל בעולם נגד BDS ובארץ מנהל מלחמת חורמה בשוברים שתיקה. האגף היוני ביש עתיד – עפר שלח ויעל גרמן, כבר לא ביש עתיד. אבל בתעשיית השקרים הביביסטית, מי שאינו סוגד לנתניהו הוא סססמולן קיצוני.

ספין נוסף הוא "ממשלת השמאל". שקר. ממשלת האחדות הנרקמת היא ממשלה של שלוש מפלגות ימין, שתי מפלגות מרכז ניציות ושתי מפלגות שמאל. ראש הממשלה בשנתיים הראשונות הוא בנט הסססמולן. למרות שיש עתיד וכחול לבן קרובות בעמדותיהן המדיניות לימינה ותקווה חדשה יותר מאשר למפלגת העבודה ומרצ, בפריטט בממשלה הן אינן שייכות לצד הימני, כלומר למפלגות הימניות תהיה שליטה על מחצית הממשלה. אבל בתעשיית השקרים הביביסטית, ממשלה שעומד בראשה אדם אחר ולא נתניהו היא ממשלת שמאל קיצונית.  

* חמוצים – החמוצים באמת חושבים שאם הם ידקלמו 24 שעות ביממה "ממשלת שמאל ממשלת שמאל ממשלת שמאל" הם יתחילו להאמין לשקרים של עצמם?

* עשרה הורביצים – גם אני לא שש לממשלה עם מרצ. זה אילוץ פוליטי כדי לשחרר את הסתימה (שהייתה משתחררת בקלות אם נתניהו היה משחרר, כפי שהיה עושה כל פטריוט נורמטיבי, כשהבין שהוא תוקע את מדינת ישראל ומוביל אותה מסיבוב בחירות אחד למשנהו. אבל מצדו של נתניהו שיהיו גם עשרים סיבובי בחירות כל עוד הוא ראש ממשלה המעבר, כי אצלו האישי תמיד גובר על הלאומי).

אבל אני מעדיף עשרה ניצן הורביצים על הכהניסט.

ואגב, אהנה מאוד לראות את הורביץ חבר בממשלה שתנהל מלחמת חורמה ב-BDS ותנהל מערכה מדינית גדולה נגד הטירוף של האג.

* הומור בפוליטיקה – יש גם הומור בפוליטיקה. הנה, אני קורא את מדקלמי דפי המסרים של תעשיית השקרים הביביסטית מכנים את מי שמעזים להקים ממשלה שהעומד בראשה מעז להיות לא-נתניהו במושגים כמו "נוכל", "רמאי" וכו'.

בפסיכולוגיה קוראים לזה – השלכה.

* למען אחדות ישראל – אני דוגל בהשקפת עולם של שמאל חברתי כלכלי. אז למה אני תומך בממשלה בראשות איש הימין הכלכלי הקיצוני ביותר בישראל ורוטציה עם איש הימין הכלכלי השני בקיצוניותו? כי זאת ממשלת הצלה של החברה הישראלית מהמשך תרבות השקר, השחיתות, הרס מדינת החוק, פולחן האישיות והפרת ההסכמים. ולמען אחדות ישראל. ולתפארת מדינת ישראל.

* שאו אש להצית – ביום חמישי חודש טרור ההצתות בגבול עזה. המחבלים חוללו שבע שריפות בשדותינו. כעבור יומיים – עוד ארבע שריפות. הם התנקשו בריבונותנו. ואנחנו לא הגבנו.

כך זה החל לפני שלוש שנים וחצי. ה"הכלה" והבלגה התפרשו בידי האויב כמסר שמותר, שאו אש להצית – אין דבר. וההרתעה הישראלית שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט לאחר "צוק איתן" נשחקה ומצב הביטחון הידרדר.

מדינה חייבת לממש את ריבונותה ולהגן על חיי אזרחיה ורכושם. ברגע שהמדינה נעלמת, האנרכיה והטרור חוגגים.

ההבלגה על הצתת שדותינו, כמו גם ההבלגה על הטרור החקלאי, מעידים על זילות החקלאות בעיני ראש הממשלה והממשלה.

המסר צריך להיות ברור וחד משמעי – דין הצתה כדין רקטה!

* שקט בירושלים – למה ירושלים כל כך שקטה ושלווה? כיוון שהמשטרה הסירה את המחסומים בשער שכם.

* מה חדש בשייח' ג'ראח? – כששני החוליגנים הפרחחים איתמר כסיף ועופר בן גביר נמצאים באותה שכונה ומשלהבים את היצרים, טוב לא יכול לצאת מזה.

* אג'נדה ציונית – גיבורת השבוע היא ש', מפקדת ולוחמת מג"ב, שפיקדה על הכוח שסיכל בנחישות ומקצועיות פיגוע קטלני, וניטרל את חוליית המחבלים; הרג שני מחבלים ופצע את השלישי.

שירות קרבי של בנות אינו "אג'נדה פרוגרסיבית" אלא אג'נדה ציונית; אג'נדה של צבא העם המגויס להגנה על המולדת ושלום אזרחיה. בנות שבוחרות להיות לוחמות, מגלות אותה גבורה כמו בנים.

* פעולה מוסרית לחלוטין – טוהר הנשק, מוסר לחימה, הם מן הערכים המובילים בצה"ל מיום הקמתו ועד היום. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של הצבאות. זו לא סיסמה. זו עובדה.

מה פירוש מוסר לחימה? מוסר לחימה הוא לא לפגוע במכוון באזרחים; בנשים וילדים, בזקנים. מוסר לחימה הוא לא לפגוע לרעה בשבויים. מוסר לחימה הוא לעשות מאמץ למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחים. מוסר לחימה הוא איסור על ביזה.

מוסר לחימה הוא גם לפגוע באויב, להרוג את האויב במלחמה, להרוג לוחמי אויב חמושים. קל וחומר כאשר מדובר במלחמה בטרור.

תכנית "עובדה" הוקדשה לפעולה ישראלית של שלוש יחידות מובחרות – סיירת צנחנים, סיירת יעל ושייטת 13, שיצאו בלילה אחד לפשיטות על יחידות אויב פלשתינאיות במטרה מוצהרת להרוג כמה שיותר לוחמי אויב. הייתה זו החלטה של ראש הממשלה שרון להוציא מיד את הפעולה הזאת לפועל, כתגובה לחדירת מחבלים למחסום של צה"ל, שבה נהרגו 6 לוחמי הנדסה קרבית, רובם בשנתם.

עד היום לא שמעתי על הפעולה הזאת. ושמחתי על הסרט, כיוון שהוא חשף פעולה נכונה, מוצלחת ומוסרית. פעולה של לוחמים נועזים, שחירפו את נפשם בביצוע משימה מסוכנת, ביצעו את המשימה בצורה מושלמת וחזרו ללא נפגעים. שלושה מן הלוחמים זכו לצל"ש על תפקודם בפעולה. כשצפיתי בסרט, חשתי גאווה בלוחמים ובמפקדים ובמקבלי ההחלטה.

אולם הסיפר (נרטיב) של הסרט, היה הטענה שהייתה זו פעולת נקם לא מוסרית, כיוון שלא הייתה זו פגיעה ספציפית במחבלים, שיש עליהם מודיעין על פעולות שעשו או שעמדו לעשות, אלא "שוטרים" פלשתינאים במחסומים. אגב, אחת הפעולות, זו של השייטת, הייתה נגד מאבטחי משכנו של ערפאת בעזה, לוחמי יחידת העילית של פת"ח, כוח 17. אך מיהם ה"שוטרים"? אלה הם הלוחמים הפלשתינאים החמושים, הסרים למרותו של רב המרצחים ערפאת. היה זה בעיצומו של גל הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", שמיומו הראשון המשטרה הפלשתינאית הייתה כוח לוחם נגדנו.

כל הקשקוש על פעולת "נקם" הוא אבסורדי. בוצע פיגוע מחבלים נועז, במתכונת שלא הייתה כמותה קודם לכן. הניסיון מלמד שהצלחה של פיגוע גורמת מיד לחיקוי שלו. מטרת המבצע הייתה לגבות מחיר כבד ומיידי כדי למנוע הישנות של פיגועים מסוג זה. ואכן, לא היו עוד פיגועים כאלה.

מה הקשקוש הזה על "לא ידענו מי זה המחבל שירינו בו"? ירינו באויב. ברור שבפעולה נקודתית למעצר של מחבל או סיכול ממוקד, הלוחמים פועלים בפינצטה לתפוס אדם מסוים מתוך מידע מודיעיני עליו. אבל במלחמה נלחמים באויב וכשנלחמים באויב המטרה היא לפגוע בו ולהרוג אותו. האם לוחמי צה"ל במלחמת יום הכיפורים ידעו מה שמותיהם של החיילים המצרים שבהם הם ירו? האם טייס חיל האוויר שהפיל מיג סורי בקרב אווירי ידע מיהו הטייס של המיג והאם הוא הפציץ מטרה ישראלית ופגע בכוחותינו? איזו שטות!

גם אילו הפעולה הזאת הייתה מתבצעת כתגובה נקודתית על פיגוע דומה בתוך מציאות של שקט והפסקת אש, היא הייתה מוצדקת. אך לא זה המקרה. כאן היה זה בעיצומו של גל הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך; כאשר המחבלים רצחו למעלה מאלף ישראלים, רובם המוחלט אזרחים; כאשר ישראלים פחדו לעלות לאוטובוס או להיכנס למסעדה כי המוות ציפה להם בכל מקום. אי אפשר לנתק את הפעולה מן ההקשר הזה. עד "חומת מגן" ישראל נהגה באיפוק, הסיסמה הייתה "איפוק זה כוח", וכאשר הוחלט על פעולה קשה נגד האויב בעקבות פיגוע מסוים, היא לא הייתה רק תגובה על הפיגוע, אלא הפיגוע היה הקש ששבר את גב הגמל והתגובה עליו הייתה גם על כל מה שקדם לו. כפי שמבצע "חומת מגן" לא היה תגובה נקודתית על טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, אלא פעולה לשינוי המציאות בעקבות שנה וחצי של מתקפת טרור רצחנית.

רוב הלוחמים שהשתתפו בתכנית הצדיקו את הפעולה. אחד מהם יצא נגד "אי מוסריותה", כביכול. מסתבר שהוא ועוד שניים אחרים "העידו" עליה לארגון העוין "שוברים שתיקה". אוי אוי אוי, אמרו לנו במלחמה להרוג לוחמי אויב חמושים. הוא גם העיד למען משפחות הרוגי האויב שתבעו את צה"ל בבית המשפט הישראלי בדרישה לפיצויים. כמובן שבית המשפט דחה את התביעה החצופה.

המסר של התכנית – הזוי.

* עוכרי ישראל – כנופיה של כ-150 ישראלים, ובהם אמנים ואנשי אקדמיה, שיגרו מכתב בוגדני לתובעת הראשית בבית הדין בהאג, ובה מחזרו את עלילות הדם האנטישמיות על "פשעי מלחמה" כביכול שמבצעת ישראל.

עיקר מכתבם הבוגדני הוקדש להשמצת מערכת המשפט הישראלית. הם נזפו בתובעת על כך שטרם חקירה היא פנתה לישראל בשאלה האם תחקור את ההאשמות, אך סלחו לה כי הם מבינים שזה צורך של הפרוצדורה, ומיהרו להסביר שמערכת המשפט הישראלית היא משת"פית של "פשעי המלחמה" ומטייחת אותם.

עוכרי ישראל ארורים.

* עולמם האפל – מכתבם הבוגדני של 150 ישראלים לתובעת בהאג והפצת עלילת הדם, שנועדה להעמיד קצינים וחיילים ישראלים לדין על "פשעי מלחמה", כפי שהם מכנים את ההגנה על אזרחי ישראל, מזכיר לנו את התופעה הנאלחת והמזעזעת – מי שמובילים את האינתיפאדה המשפטית באירופה הם ישראלים בוגדים.

בספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים", מסופר על צעירה ישראלית, שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה לבריטניה ושם הייתה פעילה אנטי ישראלית קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'. כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד בפלשתינאים.

אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית נגד חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על "פשעי מלחמה". הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם הצפויה לבריטניה. אגב, הסיפור תואם את דמותה של בתו של דן אלמגור. דן אלמגור, שזקנתו מביישת את נעוריו, תומך במעשיה הנואלים, למרבה הבושה (מהו יחסם של ההורים במקבילה הספרותית? לא אעשה קלקלן=ספוילר).

לאותה צעירה היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר שמו. נודע לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות מבצעית במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו הייתה טיפול חדשני שפיתח מנהל יחידת השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא בלונדון. יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו – בכיר בשב"כ, טלפון דחוף מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס בלונדון, כיוון שברגע שיכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי מלחמה". מיותר לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד שני שוטרים עם צווי המעצר. מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן שיצרה אתה קשר, מזועזעת עד עמקי נשמתה, ניסתה לדבר על לבה. "איך זה שאבנר לא נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא היחיד שהיה יכול להחזיר לו את הראיה?" ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. … נהייתם כולכם נאצים!"

חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות ההומניות ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם הגרועים באנטישמים. "פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח המוני באזרחים ובילדים באמצעות מנהרה. אז מי כאן הנאצי?

לא פעם הוקעתי בכתיבתי את זוועת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, אך אלף מאמרים שלי ושל פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים באר היטיב לעשות בספרו.

* סתימת פיות – ההפגנות והמתקפות נגד שידורי ערוץ 20 מכיכר הבימה הן התנהלות אנטי-דמוקרטית ביריונית ואלימה, מתאימה כל כך לחוליגן האנרכיסט עוכר הדין ברק כהן ולחוליגן האנרכיסט סדי בן שטרית (שהוא גם מחותמי המכתב הבוגדני לתובעת בהאג). חובתה של המשטרה להגן על השידור, כי זו הגנה על הדמוקרטיה. העובדה שהתוקפים לא פגעו פיזית בשדרנים אינה הופכת את ההפרעה לשידור ללא-אלימה, כי אלימות מילולית היא אלימות. הפרעה לשידור, היא מעשה אלים. בוודאי כאשר זו הפרעה סדרתית. מה עומד מאחורי המעשה הביריוני הזה? רוגל אלפר, בפשקוויל תמיכה אופייני בסותמי הפיות הסביר זאת: "הציבור של כיכר הבימה שונה מאוד מהמתנחלים של עפרה ויצהר. הם ברובם המכריע מתנגדים נחרצות למפעל ההתנחלויות ולכיבוש. אולפן ערוץ 20 הוא נטע זר ועוין בעיניהם. כיכר הבימה מסמלת את כל מה שהערוץ הזה מתעב. ולהפך. … השתלטות העוינת הזאת על הלב של תל אביב". כן, השתלטות עוינת אינה סתימת הפיות אלא עצם החוצפה לבטא בתל-אביב דעה אחרת. האם מקובל על אלפר שירושלים תהיה חסומה בפני פעילות שמאל, בשם אותה תפיסה אנטי-דמוקרטית?

ואגב, ההתהדרות של אלפר כמי שמייצג את התל-אביביות חסרת שחר. אני בספק אם אפילו אחוז אחד מהתל-אביבים תומכים בעמדותיו הפוליטיות של אלפר.

מה מייצגת התל-אביביות? אולי דווקא ליברליות? המשפט המיוחס לוולטיר (אם כי יש מחלוקת האם הוא אכן המקור) מבטא את תמצית הליברליות: "איני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן למות על זכותך לומר אותה".

* הסולידריות היהודית – בשיחה עם אבי רביצקי לפני כעשרים שנה, הוא סיפר שיש לו מכר איש נטורי קרתא, אנטי ציוני קיצוני, שלובש שק ביום העצמאות ובכל פעם שהוא עובר ליד הכנסת או הממשלה הוא יורק ומגדף.

הוא נוהג לומר למכר שלו, סיפר רביצקי, שהוא בעצם סוג של "ציויני". למה? כי אילו היית בארצות הברית או בכל ארץ אחרת לא היית אבל ביום עצמאותה ולא היית מקלל את ממשלתה. למה אתה מקלל את את ממשלת המדינה היהודית? כי אתה יהודי. אכפת לך. אתה חלק מן הקולקטיב.

נזכרתי באנקדוטה הזאת כאשר קראתי את תגובתה של סיוון רהב מאיר לדבריו של ירון לונדון בעקבות האסון בהר מירון: "נכון, צריך להתעלם, אבל קשה להתאפק. השבוע נהרגו 24 בני אדם באסון במקסיקו. גשר קרס בזמן שרכבת עברה עליו. ירון לונדון לא נזעק לומר שהוא לא מרגיש שהוא שותף באבל של המקסיקנים המסכנים האלה. העובדה שהוא צעק כל כך חזק ובוטה השבוע, מעידה כמה עמוק בלב, ירצה או לא ירצה, הוא יודע שהוא וההרוגים במירון מחוברים".

ולחבריי שהביעו תמיהה על הסולידריות שלי כלפי החרדים – זו לא סולידריות כלפי החרדים, אלא זו סולידריות לאומית שלי כיהודי עם אסון כבד בעם שלי, במדינה שלי. כלומר זו לא סולידריות עם החרדים אלא סולידריות עם יהודים. כלומר, זו סולידריות בגוף ראשון, שלנו עם עצמנו. כמו שהייתי חש אילו קרה אסון כזה בהפגנה של יריבים פוליטיים שלי.

העדר סולידריות כזאת, היא לא ציונית, כי בסיס הציונות הוא לאומיות יהודית והמטרה היא שכל היהודים יהיו לאומיים ושותפים לסולידריות. הציונות נועדה לפתור את בעיית העם היהודי, העם היהודי כולו. היא קמה מתוך סולידריות עם מצוקת העם היהודי, לא עם מצוקת הציונים. היא הייתה בראשיתה תנועת מיעוט בעם היהודי, אך לקחה אחריות על העם כולו ולא ויתרה על אף יהודי.

אז איך אני מזדהה עם אבלם של מי שלא מזדהים עם ימי הזיכרון הלאומיים שלנו? הם, בניגוד אליי, לא לאומיים. אני יהודי לאומי. וככזה, אני לא רוצה לחקות אותם, אלא להכיל ולצרף אותם למעגלי הלאומיות היהודית.

* ביד הלשון

ח'ייבר – קריאת הקרב בהתפרעויות של הפלשתינאים במזרח ירושלים היא "ח'ייבר ח'ייבר יא-יאהוד, ג'ייש מוחמד סופ יעוד!" ובעברית: "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור".

מה זה ח'ייבר? ח'ייבר הוא נווה מדבר בחצי האי ערב, שבו ישבו שבטים יהודיים, חלקם גורשו לשם בידי מוחמד. בין השנים 622-628 ערך מוחמד שורה של מעשי טבח ביהודים, שבהם נרצחו מאות גברים והנשים והילדים נשבו ואולצו להתאסלם. שארית הפליטה נאלצה לשלם מס קבוע למוחמד.

אתוס קרב ח'ייבר הוא בעיני המוסלמים המודל למערכת היחסים הרצויה בין האסלאם ליהודים. חיזבאללה כינה את הרקטות ארוכות הטווח שלו טילי ח'ייבר.

קריאתם של המפגינים היא הצהרת כוונות.

* "חדשות בן עזר"

אזהרה חמורה

לאחרונה מופצים בקבוצת הפייסבוק "קהילת קיבוץ אורטל" פרסומים נגד החיסונים, החתומים בידי "אריה אבני, רופא".

אני רוצה להזהיר את הציבור, שיש להיזהר מהחומרים שהנ"ל מפיץ. הוא אדם מסוכן, המסכן את שלום הציבור. על סמך מה אני מרשה לעצמי לומר עליו מילים קשות כל כך? אין אלו מילים שלי. אני מצטט מתוך פסק דין של כבוד השופט אמנון שטרסנוב.

אריה אבני הוא מתחזה. הוא אינו רופא. רישיון הרפואה שלו נשלל לצמיתות. התחזותו לרופא היא הונאה אופיינית. השופט שטרסנוב, שמונה בידי משרד הבריאות לבדיקת התלונות נגד השרלטן, שלל את הרישיון בשל מעשי הונאה חמורים, ובהם זיוף פנקסי חיסונים. אגב, גם ההגדרה שרלטן אינה שלי – הוא מוגדר כך בפסק דינו של השופט שטרסנוב.

מתוך פסק הדין של השופט שטרסנוב, בו החליט לשלול לצמיתות את רישיונו של אבני: "אין ספק כי בהתבטאויותיו הקשות והבוטות של הנקבל [=מי שהוגשה נגדו קובלנה א.ה.] במאמרים שפרסם באתר האינטרנט, בפייסבוק ולאחרונה גם ביוטיוב, כנגד ההתחסנות מנגיף הקורונה – טמונה סכנה של ממש לשלום הציבור ובריאותו. הוסף לכך את השתלחויותיו חסרות הרסן, הבוטות וחסרות הבסיס כלפי ציבור הרופאים וראשי משרד הבריאות – אשר חורגים בהרבה מהסביר ומהמותר במסגרת חופש הביטוי, שהינו ערך חשוב ומוגן בכל חברה דמוקרטית – והרי לך מרשם ברור לאנרכיה מוחלטת שאותה מנסה הנקבל לגרום, תוך שהוא מתהדר בתואר רופא ובכינוי דוקטור".

עוד ציין השופט שטרסנוב: "לא מצאתי כל קשר בין הערך החשוב של חופש הביטוי, לו טוען הנקבל, לבין הביטויים החריפים והמכפישים שנקט – ללא כל ביסוס מדעי או אקדמי – והכל מדמיונו הפורה וחסר המעצורים. יידעו הנקבל ושכמותו, כי חופש הביטוי, אין משמעותו חופש השיסוי או הביזוי".

יש לציין כי כרופא, אבני שנוי במחלוקת שנים רבות. בעבר כבר נשלל רישיונו זמנית מספר פעמים ולתקופות קצרות לאחר שפרסם מאמרי השמצה והכפשה נגד ציבור הרופאים – ובעיקר נגד אונקולוגים. בפוסט שהעלה בדף הפייסבוק שלו תיאר למשל כיצד שלח מטופל שאשתו חולה, לקיים יחסי מין עם נערת ליווי. הוא מוכר מכבר במערכת הבריאות גם כזייפן פנקסי חיסונים ואחד ממכחישי מגפת הקורונה ומתנגד לחיסונים בכלל. יש אף כאלה שרואים בו "גורו" ובוודאי מהבולטים בהקשר זה בישראל.

יידע הציבור האורטלי, שהחומר המופץ הוא של שרלטן עם דיפלומה; מאחז עיניים ומכחיש מדע. אדם שהוגדר בהחלטה משפטית כמי ש"מהווה סכנה לשלום הציבור ובריאותו". הוא איש מסוכן והוא מסכן את התמימים הנוהים אחריו, בדיוק כמו גורואים של כתות מסוכנות.

כיוון שהוא ממשיך לנהוג כפי שהוא נוהג גם אחרי שנשלל ממנו רישיון הרפואה לצמיתות ומתחזה לרופא, לא אתפלא אם הוא ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח.

****

ומה כל כך אכפת לי שהתעמולה של השרלטן מופצת באורטל, עד שאני טורח לכתוב את המאמר הזה? חזקה עליי מאמר חז"ל: "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". די אם אציל נפש אחת באורטל מהליכה אחרי הגורו הזה, וכאילו קיימתי עולם מלא.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

ושממו עליה אויביכם (לפרשת בחוקותיי)

אנו קוראים השבוע שתי פרשות: "בהר סיני" ו"בחוקותיי". פרשת "בחוקותיי" (פרשה שיש לי אליה קשר עמוק, כי זו פרשת הבר-מצוה של בני הבכור עמוס), נפתחת בהבטחת שפע ועושר וברכה והצלחה לעם ישראל בארצו "אם בחוקותיי תלכו". ואם לאו? בהמשך הפרשה מוטחת בעם ישראל קללת חורבן וגלות ושממה בארץ ישראל. ודווקא בפסוקים הקשים הללו, מופיע פסוק מעניין: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". השימותי את הארץ – זה ברור. זה מתיישב היטב עם נבואת החורבן והשממה. אך מה משמעות "שממו עליה אויביכם"?

מסביר הרמב"ן: "אין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב [כלומר בעולם כולו] ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידה".

הרמב"ן טוען, שגם כאשר העם היהודי נענש וגולה מארצו, כפי שהוא מגלה לה נאמנות, כך גם היא מגלה לו נאמנות. עובדה – אף עם אחר לא השתרש בה, לא היכה בה שורשים, לא יצר בה בית לאומי, לא יצר בה תרבות לאומית. ארץ ישראל אינה נושאת את כובשיה ורק בניה שהוגלו ממנה יוכלו להחיותהּ ולהם היא מצפה.

הרמב"ן עלה לארץ ישראל מספרד בשנת 1265, ואף ניסה לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הוא גילה ארץ שוממת, חרבה וריקה.

הפירוש של הרמב"ן לכך הוא מיסטי – הארץ דחתה את כובשיה כי היא ממתינה לבניה. אך הוא מתאר מציאות היסטורית עובדתית. הפירוש למציאות הזה אינו רק מיסטי אלא גם היסטורי. אף עם בהיסטוריה לא ראה בארץ ישראל את מולדתו ואכן, היא לא הייתה מולדתו של אף עם. לעומת זאת, כל מהות קיומו של העם היהודי, ומה שהחזיק אותו כעם בכל שנות הגולה הדוויה, היה הזיקה העמוקה למולדתו ההיסטורית, לארץ ישראל. זיקה וקשר עמוק שלא חדלו לרגע, מעולם. ולכן, כאשר העם היהודי החל לחזור למולדתו, הוא מיד הכה בה שורש, יישב אותה, פיתח אותה והקים בה את מדינת הלאום שלו. מי שכופר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, כופר למעשה בעצם קיומו של עם ישראל, כי אין ולא היה עם יהודי ללא הזיקה הזאת. ארץ ישראל כשמה כן היא – ארצו של ישראל, ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.