צרור הערות 17.11.19

* ההפסקה והאש – יום חמישי 14.11.19. 5:30 – הפסקת אש. 6:00-7:00 – ירי של מטחי רקטות לעבר עוטף עזה. 10:54 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 17:23 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 22:00 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

בצוק איתן היו 12 הפסקות אש כאלו. כך זה עובד: מהצד שלנו – הפסקה. מהצד שלהם – אש.

* סיבה ומסובב – יש אנשים שאינם יודעים להבחין בין טוב ורע. יש שאינם יודעים להבחין בין אמת ושקר. ויש שאינם יודעים להבחין בין סיבה למסובב.

אני שומע אנשים שהסיקו את המסקנה הגאונית שלא היה צריך לסכל את אבו אל-עטא, כי התוצאה של הסיכול היא ירי רקטות על ישראל. כלומר, יום אחד ישראל התחרפנה, חיסלה פלשתינאי תמים ובתגובה חטפה מטחי רקטות. כמובן שההיפך הוא הנכון. אל-עטא חוסל בשל ירי הרקטות, ולא להיפך. הוא אישית אחראי על ירי מאות רקטות על ישראל, ותכנן עוד פעולות טרוריסטיות רבות מסוג זה. הוא בן מוות וטוב שחוסל. כמובן שסיכול בודד אינו שינוי הכיוון הרצוי, ויש לקוות שאין זה סיכול בודד. מכל מקום, מי שטוענים שהסיכול הוא הגורם לרקטות, גאונים כמו מי שטוענים שעגלה מובילה את הסוסים.

כך גם אלה שטוענים שהסיבה לאלימות מרצועת עזה היא "המצור" על עזה. אין מצור, כמובן. זה שקר. אבל לצורך הדיון, נניח שהסגר הימי וסגירתו החלקית של הגבול עם האויב והעברת מאות משאיות אספקה מידי יום לפלשתינאים שיורים עלינו רקטות נקרא "מצור".
האם באמת הטרור הפלשתינאי הוא תוצאת ה"מצור" או הגורם ל"מצור"?

אסור לשכוח לְעולם, ולכן חשוב להזכיר תמיד – ב-2005 ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי או המת. למה הנסיגה והעקירה היו טוטליים כל כך? כדי לא להשאיר בידי הפלשתינאים ולו עילה קלושה לפעולת טרור כלשהי. אף לא בדל תירוץ.

שמעון פרס נהג להתפייט לפני הנסיגה שעזה תהפוך לסינגפור של המזה"ת. ואכן, היה לה פוטנציאל כזה. הרי כל העולם וישראל בראשו, היו עומדים בתור כדי להשקיע הון עתק בפיתוח הרצועה. אולם הם לא רצו להיות סינגפור, לא רצו פיתוח, לא רצו שגשוג, לא רצו רווחה. הם רצו לנצל הצלחה, להילחם בישראל והפכו כל פיסת שטח שישראל מסרה להם -בסיס לתוקפנות רצחנית נגד ישראל ואזרחיה. הכאילו "מצור", בקושי מצורניק, אינו הגורם לטרור אלא התגובה לטרור.

וראוי לזכור, שכאשר ישראל נסוגה הרש"פ שלטה ברצועת עזה, וכבר אז החלו הירי והטרור, ולא אחרי עליית חמאס לשלטון.

אזרחי ישראל, תושבי הדרום, סובלים מאוד כתוצאה מהשכנות הטובה הזאת, אך תושבי עזה הערבים סובלים שבעתיים. הם חיים בתת תנאים, באבטלה רבתי, בעוני מנוון, בהזנחה פושעת. עזה הפכה לאזור מוכה סמים, זנות, פשע. לכל אלה יש סיבה – הטרור. השלטון שלהם מאמלל אותם, כי סדר היום שלו אינו של רווחה ושגשוג אלא של טרור ורקטות.

* אחריות הריבון – הסבב האחרון התמקד לחלוטין בג'יהאד האסלאמי. במקרה הספציפי הזה הייתה לכך הצדקה טקטית. כאן ישראל הייתה הצד היוזם, והיא חיסלה את בכיר הג'יהאד. התגובה הייתה רק של הג'יהאד. אין לישראל סיבה להכניס מיוזמתה גם את חמאס ללחימה.

עם זאת, חשוב שלא נתבלבל ושהאויב לא יתבלבל. חמאס הוא השלטון ברצועת עזה, הוא הריבון. וריבונות היא אחריות. ולכן, חמאס אחראי לכל מה שקורה ברצועה ולכל רקטה או "עפיפון" המשוגר ממנה, ועליו לשאת בתוצאות.

אל ניפול למלכודות נוסח "הדלת המסתובבת" של ערפאת, שהפעיל נגדנו טרור באמצעות קבלני משנה וקיבל מאתנו חסות. עלינו לתבוע אחריות ברצועת עזה מחמאס ולא מארגונים אחרים ובלבנון עלינו לתבוע אחריות מהממשלה ולא מחיזבאללה.

* צדיקי החמאס – כל השבוע שמענו על הצדיקים מחמאס. כבר חמש שנים כל מה שמעניין אותם זה הכלכלה, רווחת התושבים. הם משתוקקים להסדרה. אלא שאנחנו פשוט לא הבנו. כל פעם שהג'יהאד ירה, ירינו על חמאס ולא הייתה להם ברירה אלא להפציץ אותנו. הנה, הפעם לא פגענו בהם, הם לא פגעו בנו. שקט נענה בשקט. הם בעלי בריתנו החדשים. הם הפרטנרים לפיתוח הרצועה. הגיע הזמן להציע להם הצעה נדיבה, סל פיתוח גדול.

ים של מלל.

… ובליל שבת חמאס הפציץ את באר שבע.

* החידוש – היכולת של צה"ל ושב"כ לסכל מחבל במחבואו בפעולה ממוקדת, אינה חדשה. החידוש בסבב האחרון, היה ההצלחה בהשמדת חוליות שיגור בזמן אמת. מאז מלחמת לבנון השניה ועד עתה, נכשלנו בניסיונות הללו, וכעת סוף סוף מצאנו את הדרך. זהו הישג מרשים. (כמובן שאין שחר לדברי ההבל של התועמלן ברדוגו, בתחנה הצבאית, שהעליל עלילה שפלה על הרמטכ"ל הקודם, שהחליט בכוונת מכוון לא לפגוע במחבלים. האיש הרע הזה, המשתלט על המיקרופון שעה ביום ומתחרה בג'ורה של יאיר נתניהו, הוא חרפה לשידור הישראלי).

* מה שחק את ההרתעה – מה ששחק את ההרתעה הישראלית מול עזה, היה ההבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות – ה"עפיפונים" וה"בלונים". כאשר ישראל השלימה עם פגיעה בריבונותה, פגיעה באזרחיה, פגיעה בחקלאיה ולא התייחסה לכל הצתה כאל ירי רקטה, היא שידרה חולשה ופחדנות, היא שידרה חולשה. זה מה שגרם להידרדרות שהביאה אותנו עד הלום. עכשיו קשה להחזיר את הגלגל לאחור, וכנראה שמבצע גדול נוסף הוא שאלה של זמן. תהיה זו מלחמת אין ברירה, אך מלחמה שניתן היה למנוע אותה, אלמלא שגיאותינו הקשות.

* בעד שיקום – שיקום הרצועה? בהחלט. תמורת פירוז.

* שיקול פוליטי – הטוענים שההחלטה על מבצע "חגורה שחורה" נבעה משיקולים פוליטיים של נתניהו (כלומר, טוענים שהרמטכ"ל וראש השב"כ משקרים), מבססים את טענתם, בין השאר, על כך שבעבר נתניהו לא אישר את הפעולה והפעם הוא אישר אותה.

על פי הטענה, כל עוד נתניהו נמנע מלאשר את הפעולה הוא קיבל החלטה עניינית, חפה מכל שיקול פוליטי. כאשר הוא אישר את הפעולה – הפעם זו הייתה החלטה ממניעים פוליטיים.

ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון? אולי כאשר הוא לא אישר את הפעולה, הוא היה מונע משיקול פוליטי זר (למשל, לא להכניס את הבוחרים למקלטים לפני בחירות) ודווקא עכשיו השיקול היה ביטחוני, מקצועי, ענייני?

האמת היא שבעיניי השאלה לגבי מניעיו הנסתרים פחות מעניינת. מה שחשוב, הוא שהוא קיבל את ההחלטה הנכונה.

* הלנו אתה אם לצרינו? – עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת הפגינו, בתל אביב המופצצת, נגד ישראל ובעד האויב.

כאשר אזרחי ישראל יושבים במקלטים ובממ"דים כדי להתגונן ממאות הרקטות שהג'יהאד האסלמי יורה בכוונת מכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית, ברור באיזה צד של המשגר נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

כאשר טייס חיל האוויר משחרר את העולם מנוכחותו של ארכיטרוריסט, ברור באיזה צד של הפצצה נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

אם מישהו היה זקוק להוכחה על כמה הזוי רעיון העוועים של ממשלת מיעוט הנסמכת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, עופר כסיף וחבר מרעיו סיפקו לו אותה השבוע.

מלכתחילה היה זה רעיון נפל, שלא נועד אלא להוות מנוף טקטי ללחץ על נתניהו. אך גם ככזה הוא רעיון מעוות, כי הוא נותן לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, וכי במקום מנוף על נתניהו הוא גרם לנזק חמור לכחול לבן.

וגם אם עופר שלח עוד משתעשע בצעצוע הקלוקל הזה, הגיע הזמן שכחול לבן תודיע רשמית ופומבית שהרעיון הזה הוא מחוץ לתחום.

* תחתית החבית – אם מישהו חשב ש לא יהיה עוד בכנסת שונא ישראל גרוע כחנין זועבי, עופר כסיף הוכיח לו את טעותו. הוא גרוע יותר מזועבי.

* הדמגוגיה השוקניסטית – הקמפיין התורן של השוקניה הוא למען הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת. זהו קמפיין דמגוגי שמבוסס על שני אדנים: א. הטענה שאי הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת היא "גזענות", כביכול. ב. הפעלת לחץ על גנץ וכחול לבן, באמצעות הצגתו של גנץ כ"פחדן" ו"לא מנהיג", כי אינו מקים קואליציה עם הרשימה המשותפת.

טענת ה"גזענות" היא דמגוגיה צרופה, שפורטת על הנימים הדקים של סלידה מגזענות הטבועים בחברה הישראלית מצד אחד ועל בורות מצד שני. הרעיון שמאחורי הטענה הדמגוגית, הוא התעלמות מהשקפות עולם, מאידיאולוגיה, מפוליטיקה, מהמשמעות של קואליציה ואופוזיציה, והצגת אי הקמת קואליציה עם הרשימה בטיעון אתני – לא מכניסים אותם לקואליציה כי הם ערבים. לא בשל העמדות שלהם, לא בשל התנגדותם לקיומה של מדינה יהודית, לא בשל תמיכתם באויב, לא בשל יציאתם האוטומטית נגד מימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל. כאילו, אילו כל הרשימה המשותפת הייתה מורכבת מיהודים מן הסוג של עופר כסיף, הם היו רצויים בממשלה. כאילו כאשר בראשות חד"ש עמד מאיר וילנר היהודי, הוקמו קואליציות אתו.

הטענה שאי צירופה של הרשימה המשותפת לקואליציה חוסמת את הייצוג של ערביי ישראל, היא טענה חסרת שחר. קואליציה אינה אמורה לייצג את כל הציבור. הכנסת היא המייצגת את כל הציבור. והייצוג הזה מתבטא בקואליציה ובאופוזיציה באותה מידה. קואליציה קמה על בסיס קווי יסוד משותפים. גם מפלגות יריבות בעלות אידיאולוגיה סותרת, מסוגלות להגיע לקווי יסוד משותפים. אבל מפלגה ציונית אינה יכולה להגיע להסכמות עם מפלגה אנטי ישראלית. אין שום בסיס רעיוני משותף.

כדי להעצים את הטענה הדמגוגית לפיה חוסמים את הייצוג של "הערבים", חוזרים שוב ושוב על המנטרה הדמגוגית של חסימת "עשרים אחוז מהאוכלוסיה". עשרים אחוז הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת – 13 מנדטים, כחצי מאותם 20%. אבל הטענה על 20% משתלבת בטיעוני השקר הדמגוגיים.

הכותרת הדמגוגית של פשקוויל המערכת הוא "ממשלת אחדות גזענית". ובפשקוויל של רווית הכט, "אחד נבזי, אחד פחדן", המכוון לליברמן ולגנץ (בהתאמה), היא כותבת: "נסו לדמיין שיח כזה במדינה אירופית, גרמניה למשל, שבה חברי פרלמנט יהודים היו מכונים בעקביות לפי שיוכם הגזעי או האתני". אחרי שהם שוטפים את המוח בטענות השקר על חסימה על רקע "גזעי או אתני", רצים מיד להשוואה החולנית, וכמובן, לגמרי במקרה, יצא לה, נפלט לה… גרמניה דווקא. אז הבה נציג השוואה קוהרנטית יותר. לצד גרמניה שוכנת מדינה יהודית, החותרת להשמדת גרמניה ומשגרת מאות רקטות לעבר אזרחים גרמנים. בתוך גרמניה פועלת מפלגה יהודית, שמזדהה עם המדינה השכנה, עם מטרותיה ופעולותיה. כאשר זה יהיה המצב, יהיה טעם להשוואה.

דמגוגיה שוקניסטית נחותה.

* ממשלת מיעוט – פעמים רבות הבעתי את התנגדותי להקמת ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת של עופר כסיף וחבר מרעיו. אבל בנוסף לכך, אני מתנגד עקרונית לממשלת מיעוט, גם אם היא נתמכת בידי מפלגה ציונית ודמוקרטית לעילא ולעילא. הסיבה לכך, היא שממשלת מיעוט אינה יכולה לתפקד.

נכון, אי אפשר להפיל ממשלה אלא באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר כאשר 61 ח"כים מציגים ראש ממשלה חלופי. אבל כדי להתקיים, ממשלה צריכה להעביר בכנסת החלטות, חוקים וכו', מעשה יום ביומו, ואחת לשנה עליה להעביר תקציב, ואם אינה מעבירה את התקציב, היא נופלת באופן אוטומטי.

כאשר אין לממשלה רוב, עליה לנהל מו"מ קואליציוני מדי יום, על כל הצבעה בכנסת. מציאות כזו מעניקה כוח סחיטה אדיר למפלגות הקטנות שמחוצה לה. ממשלה כזו לא תוכל להאריך ימים.

* מצור כלכלי מוחלט – המוני המפגינים באיראן צועקים: "לא עזה ולא לבנון". הם מבינים היטב מה גורם למצוקתם. הם מבינים שניסיונות ההשתלטות של הנהגתם הקנאית על המזרח התיכון, הניסיון לייצר נשק גרעיני, כל אלה באים על חשבונם. המסקנה היא שיש להגביר את הלחץ הכלכלי על איראן, עד כדי מצור כלכלי טוטלי. בסוף המוני האיראנים יפילו את שלטון האיאתולות.

* היעד הבא – ביום שבו יתפרסמו שמותיהם של השופטים במשפט נתניהו (בהנחה שיוגש כתב אישום) הם יהפכו באחת ל"ליאת בן ארי", ה"שי ניצן" וה"רוני אלשייך" החדשים. ומדי יום נקרא סיפורי לילה ולילה על ה"מנוולים" האלה, ששותפים לקנוניה לתפור תיקים לנתניהו כדי להדיחו.

* מופת לאומי – מפעל המכינות הקדם צבאיות, המכשיר את דור ההנהגה העתידית של מדינת ישראל בכל תחומי החיים, הוא מופת של אחריות לאומית ושל אחדות לאומית.

במסגרת המו"מ הקואליציוני בין כחול לבן ומפלגת העבודה-גשר, הוחלט על הגדלת התקציבים למכינות הקדם צבאיות החילוניות. זהו ביטוי להכרה בחשיבות הלאומית של המכינות. אולם מועצת המכינות הודיעה מיד שהיא מסרבת בתוקף להפרדה בין מכינות חילוניות למכינות אחרות (דתיות-אורתודוכסיות, דתיות-רפורמיות ומשולבות).

כך כתב, בין השאר, מנכ"ל מועצת המכינות, דני זמיר: "לא מפחדים להיות אחים.
אנא אל תבחינו ואל תאבחנו בינינו.
או שהסיוע יהיה לכולנו או לאף אחד.
לא נוכל לוותר על אבן הראשה במפעלנו – השותפות בין השונים – למען העזרה התקציבית – מכובדת, נדרשת וראויה ככל שתהיה. אנשים ונשים אחים ואחיות אנחנו".

כל הכבוד! אני גאה להיות שייך לעולם המכינות. אני משרת כיו"ר מדרשת השילוב בנטור שבגולן – מכינה משלבת, במתכונת ישיבתית, המכשירה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, ההנהגה היהודית הרוחנית של הדורות הבאים: חילוניות/ים, דתיות/ים, מסורתיות/ים וכאלה שאינם מזוהים עם אחת הקופסאות הללו.

* היכונו לביאת הצורר – על ישראל להיערך לאפשרות שהצורר האנטישמי קורבין ינצח בבחירות בבריטניה. איני מתכוון ליחסים הבילטרליים בין המדינות, שלבטח יגלשו לשפל חסר תקדים, אלא להיערכות ציונית.

אם הצורר יעלה לשלטון, סביר להניח שרבים מיהודי בריטניה ירצו לעזוב אותה. לאן הם ילכו? לישראל? לארה"ב? לקנדה? למדינה אירופית אחרת? למדינה אנגלוסקסית אחרת? האתגר שלנו הוא למשוך רבים ככל הניתן מהם לעלות לארץ. עלינו להיערך לפעולת הסברה ושכנוע, כמו תכניות תיירות בישראל, תכניות חינוכיות בקרב הילדים והנוער בבריטניה וכד'. במקביל, עלינו להיערך לתכניות קליטה אטרקטיביות בארץ. זו משימה לאומית חשובה, שאסור לנו להחמיץ אותה.

(ולמרות ההזדמנות ההיסטורית הזאת, אני מעדיף שהצורר לא יעלה לשלטון. איני מסוגל להעלות על דעתי את האפשרות שמנהיג אנטישמי כזה ישב על כסאו של צ'רצ'יל).

* סור מרע – החלטתי שלא להתווכח עוד עם הפסיכופט. חבל לשחוק עליו את מקשי מקלדתי. לא נותר לי אלא לאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה.

* ביד הלשון

סיכול ממוקד – מטבע לשון צה"לית, שהוטבעה במתקפת הטרור של תחילת שנות האלפיים (האינתיפאדה השניה) לתיאור התנקשות בפעילי טרור.

הביטוי נועד לבדל תודעתית את הפעולות הללו מהמושג "חיסול", המקובל בעולם התחתון.

יש משמעות רבה לשתי המילים המרכיבות את הביטוי. סיכול – המטרה אינה ההתנקשות עצמה, אלא היא נועדה לסכל פעולות טרור. ממוקד – המטרה היא למזער את הפגיעה בבלתי מעורבים ולהשתדל ככל האפשר שהפגיעה תהיה ביעד עצמו.

בעבר נהגו לומר ש"בוצע סיכול ממוקד נגד השייך יאסין". לאחרונה, בעיקר בסיכול הממוקד של אבו אל-עטא, חל שינוי בביטוי, ויותר ויותר נשמע הביטוי: "אבו אל-עטא סוכל". כך אמרו רוה"מ, הרמטכ"ל וראש השב"כ בהצהרתם לתקשורת וכך אמרו גם עיתונאים ופרשנים (וכך גם אני כתבתי). השינוי הזה מעיד על הטמעת המושג בשפה.

* "חדשות בן עזר"

הרע במיעוטו

"כחול לבן" סיימה את הבחירות בהישג משמעותי, אך לא בניצחון. אם לדבר במונחים צבאיים, היא הצליחה בקרב הבלימה אך כשלה בקרב ההבקעה.

ההצלחה בקרב הבלימה, הייתה סיכול המגמה של נתניהו – הקמת ממשלת חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותאפשר לו לחוקק חוקים שיקבעו את מעמדו כמי שעומד מעל החוק. זו הצלחה חשובה מאוד.

הכישלון בקרב ההבקעה, הוא בכך שכחול לבן אינה יכולה להקים ממשלה בהנהגתה – לא ממשלת אחדות בהובלתה ולא ממשלה צרה. הניצחון בקרב ההבקעה היה אפשרי. מה שנדרש כדי להשיגו, הוא להעביר את מצביעי הליכוד והימין "הרך" שנשארו בבית או הלכו לים, להצביע לכחול לבן בבחירות. כחול לבן כשלה בהחלטות שהרחיקו ממנה את הציבור שיכול היה לתת לה את השלטון – ברוטציה עם יאיר לפיד, בסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חילונית", בשיתוף איימן עודה בהפגנה נגד השחיתות ועוד.

משלא השיגה את הניצחון המיוחל, אין בידי כחול לבן האפשרות לממש את ייעודה ולהקים ממשלה ציונית – ממלכתית – דמוקרטית, שתאחד את העם, תשקם את ההסכמה הלאומית הרחבה ותהווה משקל נגד למגמות הצנטריפוגליות של קרע הולך ומעמיק בעם ופילוגו לשני מחנות קיצוניים, הולכים ומקצינים.

כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, ללא נתניהו. אין לכחול לבן דרך לקיים את הבטחת הבחירות הזאת. הדרך היחידה לממשלת אחדות היא עם נתניהו. הברירה של כחול לבן היא להפר את הבטחתה להקים ממשלת אחדות או להפר את הבטחתה להקים ממשלה ללא נתניהו. מה עושים בבחירה בין האפשרויות הרעות הללו? פועלים בהתאם לאתוס העליון של כחול לבן: ישראל לפני הכל. כלומר, מה מחייב השיקול הלאומי.

פחות משבוע עד תום המנדט של גנץ להרכבת הממשלה, עומדות בפני כחול לבן שלוש אפשרויות גרועות מאוד:
א. ממשלת מיעוט הנסמכת על תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת.
ב. ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו.
ג. סיבוב בחירות שלישי.

ממשלת מיעוט – זו האופציה הגרועה מכל. היא פסולה מבחינה ערכית ופוליטית. כדי לקיים קואליציה יש צורך ברמה מינימלית של הסכמה. אין ולא יכולה להיות הסכמה כזאת בין מפלגה ציונית למפלגה השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה. אם מישהו היה זקוק לתזכורת, הוא קיבל אותה השבוע.

ממשלת אחדות – בעיקרון, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי והרצוי. ממשלת אחדות עם נתניהו בעייתית מאוד, לנוכח התנהלותו מאז הבחירות, נוכח הגברת המתקפה על מדינת החוק ובעיקר, לנוכח העובדה שכנראה בעוד שבועות אחדים יוגש נגדו כתב אישום.

סיבוב שלישי – המשך שיתוק המדינה בכל התחומים, בזבוז אדיר של כספים, שחיקה באמון הציבור בדמוקרטיה.

שלוש אפשרויות גרועות, אך אין אפשרות רביעית. יש לבחור בין שלושתן את הרע במיעוטו.

הייתי תומך בסיבוב שלישי, אילו הערכתי שיביא להכרעה כלשהי. אך כנראה שסיבוב שלישי יביא אותנו שוב בדיוק לאותה דילמה, כולל האופציה לסיבוב רביעי. כדי לשנות את התוצאה, על כחול לבן למשוך מספר מנדטים מן הליכוד והימין הרך אליה. אבל אף אחד מהציבור לא יעבור לכחול, כאשר הליכוד יציג מבוקר עד ערב את תמונת הניצחון שלו – גנץ בפגישת מו"מ עם עודה וטיבי. אם כך, עדיף לחתוך עכשיו. ולכן, על כחול לבן לבחור בין שתי האפשרויות האחרות.

כאמור, ממשלת מיעוט פסולה בעיניי באופן עקרוני. האופציה הזאת כוללת בתוכה גם את הרע בשתי האופציות האחרות. ממשלה כזאת תתרסק אחרי מטח הרקטות הראשון מעזה. כך, שנגיע מהר מאוד לבחירות. ובבחירות כאלו, הציבור יעניש את מי שהקים ממשלה כזו, ונתניהו ינצח בגדול עם קואליציית החסינות.

לכן, במצב שנוצר, מבין שלוש האפשרויות, הרע במיעוטו הוא ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו. כחול לבן טעתה כאשר דחתה עד כה את מתווה הנשיא. היא בזבזה זמן רב מדי על הפנטזיה ההזויה של ממשלת מיעוט. כעת, במעט הזמן שנותר, על כחול לבן לנהל מו"מ מהיר עם הליכוד, על הקמת ממשלת אחדות. ממשלת אחדות – לא בכל מחיר, לא כעלה תאנה לממשלת החסינות. במו"מ היה יהיה על כחול לבן לחתור להישגים מקסימליים. אך יהיה עליה גם להתפשר.

* "חדשות בן עזר"

לצערי

המפגש של מועדון 50+ – ותיקי אורטל, עם תכנית "אני באורטל" – הנקלטים והחברים החדשים זה מקרוב באו, היה מרומם נפש. רובו הוקדש לסיפורים –סיפורי בראשית של אורטל וסיפורי המפגש הראשון עם אורטל של הוותיקים והצעירים כאחד. סופו של המפגש הוקדש לעתיד – איך אנו רואים את אורטל בעוד עשרים שנה. אחד החברים, דווקא מן הצעירים, אמר שהוא רואה את אורטל בעוד עשרים שנה "לא כקיבוץ שיתופי, לצערי" אבל… ב"אבל" הוא מנה כמה מן הדברים היפים באורטליות, כמו הקהילתיות המיוחדת ועוד, שיישמרו. אני מעדיף להתייחס למה שקדם ל"אבל" – כלומר ל"לא קיבוץ שיתופי, לצערי".

****

אילו נערך משאל כזה לפני עשרים שנה, מספר החברים שהיו מעריכים שאורטל לא תהיה קיבוץ שיתופי בעוד עשרים שנה, כלומר היום, היה גדול הרבה יותר מאלה החושבים כך היום. רבים מהם היו מוסיפים את המילה "לצערי".

איני מציג זאת כדי להבטיח שמה שהיה הוא שיהיה, ושאני בטוח שאורטל תישאר קיבוץ שיתופי לעד. אני מציג זאת כדי להכניס לפרופורציות ולאזן את התובנה של הדובר. אני לא יודע לתאר ולא רוצה לנחש מה תהיה אורטל בעוד עשרים שנה. אני רוצה ליצור היום את אורטל של עוד עשרים שנה ולהשפיע על היצירה בהתאם להשקפתי. מי שאומר ש"לצערו" אורטל לא תהיה קיבוץ שיתופי, מעיד על עצמו שהוא רוצה שאורטל תהיה קיבוץ שיתופי. ואני אומר לו: ידידי הצעיר, אין מקום לפאטאליזם. חיינו אינם דטרמיניסטיים, ואיננו נשטפים בתהליכים גדולים מאתנו שאין לנו השפעה עליהם. אנו בונים את חיינו במו ידינו. אנו מעצבים את עתידה של אורטל. ואם אנו רוצים שתהיה קיבוץ שיתופי, תפקידנו להמשיך לבנות אותה ככזו. כפי שעשינו עד כה.

בשבוע הבא נסיים את תהליך עיצובו מחדש של חזון החינוך של אורטל. זהו בפירוש חזון של חינוך קיבוצי; של קיבוץ שיתופי. זאת תעודת הזהות החינוכית של קיבוץ אורטל, כקיבוץ שיתופי. עלינו לעצב, לא רק בחשיבה ודיבורים אלא בראש ובראשונה במעשים, את תעודת הזהות של אורטל בתרבות, במשימתיות, במשק, בצמיחה הדמוגרפית, ברווחה, בכל תחומי החיים.

הדבר החשוב ביותר שעשינו בשנים האחרונות לחיזוקה של אורטל ובמיוחד לחיזוקה כקיבוץ שיתופי, הוא הקליטה הגדולה. לפני תחילת התהליך, היו לא מעטים בתוכנו שהטילו ספק בעצם היתכנותה. "מי ירצה לבוא היום לקיבוץ שיתופי בגולן?"

עובדה. הצלחתה הגדולה של הקליטה אינה ללא קשר להיותנו קיבוץ שיתופי ולבטח לא למרות שאנו קיבוץ שיתופי, אלא בזכות היותנו קיבוץ שיתופי. מה שקסם למשפחות הרבות שהצטרפו, הייתה הרוח השיתופית שלנו, על יתרונותיה הרבים. וכשאנשים אומרים שהם באו לאורטל בזכות הקהילתיות, בזכות החום האנושי, בזכות החינוך – כל אלה הם פועל יוצא של דרכנו השיתופית המיוחדת.

יש גם בעיות בשיתופיות. בעיה שאני צופה בעתיד, היא היפערות פער כלכלי בין החברים, בשל מקורות חוץ. אם תהיה באורטל שכבה שיש לה מה להוריש לבניה ושכבה שאין לה, זהו איום חברתי, שיש לתת לו מענה, בדמות קרן חיים. מאז ומתמיד השכלנו לתת מענה הולם לאיומים שרבצו לפתחנו בכל תקופה ותקופה, וכך, בדרכנו הייחודית, נשארנו מי שאנחנו ושמרנו על זהותנו, בניגוד לכל הקיבוצים שסביבנו.

את הדרך השיתופית הייחודית שלנו אנו סוללים כבר זו השנה ה-42. הדרך עודנה נפקחת לאורך, והתפקיד שלנו הוא להמשיך לסלול ולעצב אותה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרשה לפרשת "וירא" תש"ף

קבלת שבת באורטל 15.11.19

פרשת "וירא" היא פרשה דרמטית ומטלטלת וליבתה – עקדת יצחק ומהפכת סדום ועמורה.

אני רוצה להתייחס הפעם לנושא הכנסת אורחים. אברהם אבינו הוא מופת להכנסת אורחים.

בסוף הפרשה הקודמת, מסופר על שאברהם מל את עצמו, בגיל 99. פרשה זו נפתחת בתיאורו של אברהם, יושב בניחותא בפתח האוהל, מנסה לתפוס קצת בריזה וצל, לנוח ולהחלים מהניתוח. ולפתע, הוא רואה שלושה אנשים מתקרבים לאוהלו, והוא יוצא מגדרו כדי להעניק להם אירוח מופתי. הוא נכנס ממש לבולמוס של עשיה, והתורה מתארת זאת בשורה של פעלים המתארים זאת:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל-עַבְדְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ: כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.

וירץ, מהרי, רץ, וימהר.

אברהם לא ידע שאלה שלושה מלאכים. הם מבשרים לו ששרה תלד לו בן בעוד שנה. משם הם המשיכו בדרכם, בשליחותם לסדום, להחריבה. אלוהים מספר על כך לאברהם שעומד אתו על המקח, תובע ממנו דוגמה אישית של מוסר ומשפט אך לא מצליח להעביר את רוע הגזרה.

התמונה הבאה היא כבר בסדום. בסדום אנו רואים את הפער בין לוט, אחיינו של אברהם, שגדל על ברכיו והפנים את ערכיו, לבין תושבי סדום. כך מקבל לוט את אורחיו: וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם. וַיַּרְא-לוֹט, וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיֹּאמֶר: הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ: לֹּא. כִּי בָרְחוֹב נָלִין. וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד, וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ, וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה, וַיֹּאכֵלוּ.

ואז מתפשטת השמועה ברחבי סדום, על האורחים שהגיעו. וכך הגיבו הסדומניקים: טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם, נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן; כָּל-הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. וַיֹּאמַר: אַל-נָא, אַחַי, תָּרֵעוּ. הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. וַיֹּאמְרוּ: גֶּשׁ-הָלְאָה! וַיֹּאמְרוּ: הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?! עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם, וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.

סדום החטאה הייתה עיר של מעשי סדום. הגיעו שני זרים – העם דורש אונס המוני. לוט עומד מול כולם, ושומר עליהם מפני הלינץ', כי הם אורחיו. על כך הוא ראוי לצל"ש. אבל אנו ניקח ממנו את הצל"ש בשל הצעתו המגונה, למסור להם את בנותיו שיעשו בהם כטוב בעיניהם, ובלבד שלא ייגעו באורחים. והם משיבים לו: מי אתה, חתיכת נקלט, שתלמד אותנו איך נוהגים בסדום?

הסוף ידוע. סדום, העיר החטאה, שפוגעת באורחיה, נהפכת וחרבה. ואילו לוט ומשפחתו, לא רק בשל ייחוסו הביולוגי, אלא כיוון שהפנים את ערכי אברהם, את ערך הכנסת האורחים, ניצלים.

מידת הכנסת אורחים היא סימן ההיכר של אברהם אבינו. מעשה אבות – סימן לבנים. אנו, תושבי הגולן וחברי אורטל, פותחים את בתינו לתושבי אזורי עימות בעתות מצוקה. אירחנו תושבים מקריית שמונה והסביבה במבצע דין וחשבון, במבצע ענבי זעם, בתקופת המתח לקראת הנסיגה מלבנון ובעיקר במלחמת לבנון השניה. ואירחנו תושבים מעוטף עזה בעופרת יצוקה, בעמוד ענן, בצוק איתן ובסבבים שונים. וגם השבוע, בסבב הנוכחי, אירחנו – הפעם "בקטנה".

ואנו מייחלים ליום שלא יהיה עוד צורך לארח בנסיבות כאלו, ושאת מידת הכנסת האורחים נשכיל לבטא בנסיבות חיוביות בלבד, כמו באירוחי משפחות לקליטה.

בין פרחים ובין הרס

כל הרצאה שלי על סיפור ההתיישבות בגולן (ויש כאלו למכביר), אני פותח בסקירה על המציאות שקדמה לשחרור הגולן, הימים שבהם הסורים שלטו בגולן, ההר שהיה כמפלצת. הסקירה ההיסטורית נפתחת בקביעת הגבול הבינלאומי לאחר מלחמת העולם הראשונה, נמשכת בפלישה הסורית לישראל למחרת הקמתה ובהסכמי שביתת הנשק בסופה ואני מרחיב על אודות מציאות החיים הבלתי אפשרית בגליל העליון ובעמק הירדן באותם ימים קשים. המציאות הזו הביאה את תושבי האזורים האלה להפעלת הלחץ על הממשלה, במלחמת ששת הימים, לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מן הסיוט הסורי והיא שהביאה אותם ליזום את ההתיישבות בגולן, כדי להבטיח שהסיוט לא יחזור. אני ממחיש את המציאות הזאת באמצעות הקראת השיר "שיר ערש לילדים במקלט", אותו כתבה באותם ימים חברת הקיבוץ תרצה ברגל. השיר הולחן בידי חבר הקיבוץ חיים ברקני (שהלחין גם את "ביתי אל מול גולן", "החיטה צומחת שוב", "את תלכי בשדה", "ילדי איננו ילד" ועוד) ויפה ירקוני הקליטה אותו.

נומי ילדה
נומי, נומי ילדה,
עוד הלילה נושק עפעפיך.
איך קרעו חלומך
ונשאוך עם צרורך
בוכיה למקלט – עד ייבשו
דמעותיך,
בוכיה עד ייבשו דמעותיך.
נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
שאגת מטוסים לך שיר ערש,
כי נולדת בספר
מול תותח על ההר,
כי צמחת בין פרחים, בין פרחים
ובין הרס, כי צמחת בין פרחים ובין הרס.
נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
בובתך נרדמה כבר מזמן.
תערב לך שנתך,
המקלט – הוא ביתך,
המקלט – הוא ביתך
כאן אל מול הגולן –
עוד שנתך תערב
בחדרך מול כוכב
המחייך על הרי הגולן.

שיר מצמרר. "המקלט הוא ביתך" – איזו מציאות נוראה, שבה כך צריכה אם לשיר לבתה. אך השיר אופטימי. הוא מסתיים בנבואה ש"עוד שנתך תערב, בחדרך מול כוכב, המחייך על הרי הגולן". ואכן, כך קרה, וכבר 52.5 שנים, מאז שחרור הגולן וההתיישבות בו, מחייך הכוכב על הרי הגולן אל חדרי הילדים בגליל ובעמקים.

אך למרבה הצער, גם היום ילדים ישראלים רבים חווים חוויה דומה. גם היום אימהות ישראליות נדרשות לשיר לילדיהם "הממ"ד הוא ביתך". ונאחל להם שגם כוכבם יזרח, במהרה בימינו.

****

בשבוע שעבר הלכה לעולמה בשיבה טובה מחברת השיר, המשוררת תרצה ברגל, חברת קיבוץ שער הגולן. בת 94 הייתה במותה. עד ימיה האחרונים הייתה צלולה וכתבה שירים.

יהי זכרה ברוך!

* "שישי בגולן"

צרור הערות 13.11.19

* חזרה לסיכולים הממוקדים – החזרה לסיכולים הממוקדים היא צעד מבורך. ברור שיש לו מחיר בטווח הקצר, אך אין מחיר גבוה יותר ממחירה של הבלגה ו"הכלה" של טרור ו"טפטופים".

* מורשת רבין – אחת ההחלטות האחרונות שקיבל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הייתה חיסולו של המייסד והמנהיג של הג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי פתחי שקאקי. 8 ימים לפני רצח רבין, חיסל המוסד, בשיתוף עם שייטת 13, את שקאקי במלטה, בדרכו מלוב לדמשק. חיסולו של שקאקי הנחית מכה קשה על הארגון, ולקח לו שנים להשתקם.

מנהיגי הטרור, הבכירים והזוטרים, הם בני מוות. ככל שהם יעסקו יותר בהישרדות אישית כך יוכלו להקדיש פחות לפיגועי טרור. ההרתעה הישראלית בעזה נשחקה מאוד מאז מרץ 2018. אני מקווה שהחיסול מסמן שינוי כיוון.

* שינוי כיוון – העובדה שפעולה יזומה של צה"ל מביאה לירי 200 טילים ושיתוק חצי מדינה, מעידה על הכרסום והשחיקה בהרתעה הישראלית על ארגוני הטרור בעזה. עובדה זו מעידה על כישלון מדיניות ההבלגה ועל הצורך בשינוי דרך. דווקא התגובה הזאת מבהירה עד כמה חיונית והכרחית הייתה פעולת הסיכול של אבו אל-עטא, לאו דווקא כצעד טקטי בפני עצמו, אלא כביטוי לשינוי כיוון, ובלבד שאין המדובר באירוע חד פעמי.

* שגיאה כפולה – דובר צה"ל: "אנו לא חוזרים לסיכולים ממוקדים, זה היה רק כי מדובר בפצצה מתקתקת". ההודעה הזו היא שגיאה כפולה. א. זו טעות לא לחזור לסיכולים הממוקדים. ב. גם אם לא חוזרים למדיניות, לא צריך להודיע על כך. עדיף שהם יירתעו ויחששו.

* האשמת שווא – ההאשמה הנשמעת בשולי המערכת הפוליטית, כאילו חיסולו של אבו אל-טעא נועדה לשרת את צרכיו הפוליטיים של נתניהו, משוללת יסוד. כל מי שהאזין לדבריהם של הרמטכ"ל וראש השב"כ, לא רק מבין את חיוניות הסיכול הממוקד, אלא מבין גם שמי שיזם את הפעולה ודחף לה היה הרמטכ"ל. האם אותם גורמים מתכוונים להאשים את הרמטכ"ל שהוא חולל את ההסלמה בשל אינטרס פוליטי של נתניהו? זו טענה אבסורדית.

יתר על כן, הרקורד של נתניהו לאורך כל שנות כהונתו, הוא של זהירות רבה בהפעלת הכוח. לא זכור לי עוד ראש ממשלה עם אצבע כה כבדה על ההדק. אפשר להסכים לדרך הזו, אפשר להתנגד לה. אני חושב שלרוב היה נכונה, אך בשנה וחצי האחרונות בגבול עזה היא שגויה, אולם האשמתו של נתניהו בהפעלת צה"ל וסיכון חיי חיילים ואזרחים בשל פעולה מיותרת, למען הישג פוליטי, היא לא פחות מעלילה מכוערת.

פעולת הסיכול היא החלטה ביטחונית מקצועית לעילא ולעילא. לא היה שום שיקול פוליטי בהחלטה עליה. סביר להניח שנתניהו ינסה לגזור קופון פוליטי מההחלטה. בעצם הוא החל בכך כבר היום כאשר הדיר את שר הביטחון בנט ממסיבת העיתונאים עם הרמטכ"ל וראש השב"כ. אך עצם ההחלטה הייתה עניינית לגמרי.

* קונצנזוס לאומי – כל ראשי כחול לבן הביעו תמיכה בלתי מסויגת בחיסול בכיר הג'יהאד האיסלמי. זה לא צריך להפתיע, כמובן, כיוון שכחול לבן התנגדה למדיניות ההבלגה וקראה לנקוט ביוזמה ובין השאר לחזור למדיניות הסיכולים הממוקדים.

תגובת יהודִי המחמד של הרשימה המשותפת, עופר כסיף, והתגובות של כל חבריו, מעידה שוב, כרגיל, באיזה צד של מַשְׁגְרֵי הרקטות הם נמצאים. אני בטוח שגנץ מבין שממשלה שקיומה יהיה תלוי ברשימה זו לא תוכל ליישם את המדיניות שהוא מחויב לה, ולכן הוא לא יקים ממשלה כזו. חבל שהוא גורר את האופציה ההזויה הזאת כאיזה מנוף פוליטי תמוה.

* האפשרות הגרועה מכל – הדיבורים על ממשלת מיעוט הנתמכת ברשימה המשותפת אינם יורדים מסדר היום. זה הזמן שתל"ם תטיל וטו על האפשרות הזאת. אמנם אני מעריך שהאפשרות הזאת קלושה, אבל עצם הדיבור עליה כל כך הרבה זמן, וכמובן הפגישה האומללה של גנץ עם עודה וטיבי, יוצרים לגיטימציה לאפשרות הזאת.

אם תקום חלילה ממשלה כזאת, לא יהיה לה סיכוי לשרוד. ישראל נמצאת בתקופה של אתגרים ביטחוניים מצד איראן, סוריה, לבנון, עזה והטרור ביו"ש, וממשלה שצריכה לתת מענה לאיומים האלה, אינה יכולה להיות תלויה ברצונם הרע של מי שיודעים להבחין היטב בין עמית לטורף, והם בצד של הטורף. או למי שאינו בקיא במונח הצבאי – בעימותים הללו, הם אינם מצדדים בצד הישראלי. נראה לי שהגדרתי זאת בלשון המעטה.

על תל"ם לסכל את הרעיון כבר עתה – להטיל וטו אולטימטיבי: תל"ם או טיבי. מבין כל האפשרויות שעל הפרק: ממשלת אחדות על אף הקשיים שנתניהו מערים, סיבוב בחירות שלישי או ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת – האפשרות השלישית היא הגרועה ביותר. וגם אם ליברמן יהיה מוכן לממשלה כזו (ואני מעריך שהוא לא יהיה מוכן לכך) – איני מכיר בכישוריו של ליברמן לטהר את השרץ.

* טיפ טיפה אחריות – אם יש טיפ טיפה אחריות לאומית למפלגות "הבלוק" – הן צריכות לפרק מיוזמתן את הבלוק ולתת את ברכת הדרך לממשלת אחדות לאומית. היום הן בסך הכל כלי שרת ב"משחק ההאשמות" של נתניהו, שמנסה להוביל לבחירות שלישיות, בתקווה שיצליח במה שנכשל בבחירות הקודמות – קואליציית חסינות, תוך האשמת גנץ בכישלון.

* איך אפשר להצטרף לממשלה? – תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות לאומית, וקראתי לכחול לבן להתפשר, לקבל את מתווה הנשיא כבסיס למו"מ.

אבל איך כחול לבן יכולה להיכנס לממשלה, כאשר נתניהו רק מגביר את מלחמת החורמה שלו במדינת החוק ומוסדותיה? איך כחול לבן יכולה להיכנס לממשלה, כאשר נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במערכת המשפט, מטריד עדים (מעל מקפצת דוכן הכנסת), מפר צווי פרסום, מפיץ תאוריות קונספירציה הזויות על הפרקליטות? איך כחול לבן יכולה לשבת בממשלה, כאשר נתניהו שולח בכל שבוע את פלוגותיו להפגנות רחוב, שנועדו להלך אימים על היועמ"ש לקראת הכרעתו, ואולי כדי להלך אימים מראש על בית המשפט לפני משפטו?

כיוון שאני מתנגד לממשלת מיעוט, בוודאי כזו שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, כנראה שאין מנוס מבחירות חדשות. אולי הציבור יתפכח ויפיל את נתניהו.

(ובכל זאת, בכל זאת… אני מקווה שלמרות הכל עוד תמצא דרך להקמת ממשלת אחדות).

* חתם קבע – הפרשנים מלגלגים על בנט שהוא שר ביטחון "לשבועיים" ומסבירים שבכל קונסטלציה שהיא, כאשר תקום ממשלה חדשה, כל ממשלה, הוא לא יהיה שר הביטחון.

אני מציע נקודת מבט חלופית. בעוד כשבוע וחצי גנץ יחזיר את המנדט לנשיא. יהיו עוד 21 ימים לכנסת להסכים על ראש ממשלה. לאחר מכן שלושה חודשים עד הסיבוב השלישי. אח"כ עשרה ימים עד פרסום התוצאות ברשומות, 28 יום לנתניהו, 28 יום לגנץ, 21 יום לכנסת, 3 חודשים עד הסיבוב הרביעי, עשרה ימים עד פרסום התוצאות ברשומות וחוזר חלילה, עד סוף הדורות.

ובינתיים בנט יהיה שר הביטחון הנצחי בממשלת המעבר הנצחית.

* כה אמרו גששינו – מי שחזו עוד לפני כמעט חמישים שנה את מינויו של בנט לשר הביטחון היו "הגשש החיוור". "ממקורות המקורבים לחדשות של שמונה" הודלף לשייקה שעומדים למנות שר החינוך לשר המלחמה. והם הסבירו את ההיגיון. "כשהוא היה שר החינוך היה חינוך? נמנה אותו לשר המלחמה ולא תהיה מלחמה. – אינשאללה".

* פרי הבאושים של ההסתה – באירוע של משתמטים מצה"ל, הוגדר רמטכ"ל עתיר קרבות "מחבל". המחנה ה"לאומי". בלוק…

* רק ביבי יכול – נתניהו אמר דברים נכונים וחשובים בנאומיו ביום השנה לרצח רבין בידי יגאל עמיר, אך במקרה הזה חשוב יותר מה שהוא לא אמר. מן הראוי היה שנתניהו יקדיש השנה את עיקר דבריו לאמירה ברורה, חותכת, חד משמעית ושאינה ניתנת לפרשנויות, השוללת מכל וכל את תאוריות הקונספירציה המטורללות בנושא הרצח ועלילת הדם נגד השב"כ.

עלילת הדם הזו נפוצה בקרב תומכיו ואוהדיו של נתניהו (כמובן שרובם הגדול דוחה אותם על הסף). רבים מנשאי עלילת הדם מקשרים אותה לעלילה על הפרקליטות שתופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל את השלטון. בעיניהם, השב"כ והפרקליטות הם חלק מאותה "מדינת עומק" דמיונית, שבבסיס התאוריה ההזויה. לא בכדי, הפרופסור המוזר שהעלה את עלילת הדם מחדש לכותרות, עשה זאת בנאום בהפגנה בעד נתניהו, ולא שמעתי שהקהל מיחה בעדו.

רק ביבי יכול. רק הוא יכול, אם יפעיל את כל כושר השכנוע שלו, לשכנע את מעריציו שמדובר בעלילת דם שקרית. נכון, אחרי דברי ההבל של קידר נתניהו הוציא גינוי קצר נגדם, אך הסתפקות בכך, היא יציאה ידי חובה. עלילת הדם הזאת מסוכנת מאוד והיא איום על החברה הישראלית. בידו של נתניהו להחזיר את השד הזה לבקבוק, כך שיישאר מנת חלקם של שולי השוליים ההזויים של הימין הכהניסטי, כפי שהיה בשנים הראשונות של עלילת הדם.

* האם סיקור אוהד יכול להיחשב שוחד? – ראש עיריית אשקלון לשעבר, איתמר שמעוני, הורשע בשוחד. שמעוני זוכה מחמת הספק מסעיף של שוחד באמצעות סיקור אוהד בעיתונות המקומית.

פרקליטי ראש הממשלה הוציאו הודעה בעקבות הזיכוי, שלפיה "תיק 4000", שבו מואשם נתניהו בשוחד באמצעות סיקור אוהד, קרס. לכאורה, זיכויו של שמעוני מפריך את עצם ההיתכנות של שוחד באמצעות סיקור אוהד.

אולם ההיפך הוא הנכון. אילו חשבה כך השופטת, היא הייתה מזכה אותו מחוסר אשמה. אם היא זיכתה אותו מחוסר ראיות, אות הוא שניתן להאשים אותו בשוחד באמצעות סיקור מפנק, אך התביעה לא הוכיחה שכך היה. יתר על כן, השופטת לימור מרגולין-יחידי אמרה בדיון, תוך שהצביעה על הקושי להרשיע בעבירה כזו: "ככל שקיימים אינטרסים עסקיים… האפשרות שההתערבות בפרסומים היא חלק מטובת הנאה מושחתת, היא ממשית יותר". במילים אחרות, שמעוני לא זוכה כי אי אפשר לשחד באמצעות סיקור אוהד, אלא כיוון שלא הוכח למעלה מספק סביר, שהיה סיקור כזה לאורך זמן.

אם להשליך מכך לפרשת 4,000, כפי שעשו פרקליטי רוה"מ, הלקח הוא שמבחן ההאשמה נגד ראש הממשלה בגין שוחד הוא אך ורק מבחן הראיות – האם יוכח בבית המשפט שהעבירה נעברה או לא.

גם הטענה שאין תקדים להרשעה בגין עבירה זו, והיום קראתי גם טענה הזויה שהפרקליטות הכניסה את הסעיף הזה לכתב האישום של שמעוני כדי ליצור תקדים לקראת כתב האישום לנתניהו, אינה נכונה.

לפני שלושים שנה הורשע ראש עיריית ר"ג מטעם המערך אורי עמית בשוחד, בשל סיקור אוהד. הוא הורשע בכך, שתמורת קידום ענייני קואופרטיב דן – הקמת חניון של החברה ליד איצטדיון ר"ג, הקואופרטיב העביר 5,000$ לעיתון המקומי "רמת גן שלנו" תמורת סיקור אוהד לעמית.

הטענה שזיכויו של שמעוני מסעיף זה משמעותה שסיקור אוהד אינו יכול להיחשב שוחד מגוחכת. למה הדבר דומה? לטענה שזיכוי של נאשם מאשמת גניבה מצביע על כך שאין דבר כזה גניבה.

כמובן שאין בכל מה שכתבתי הבעת דעה על אשמתו או חפותו של נתניהו, בסעיף זה או בכל סעיף אחר. בנושאים אלה אני סומך על שיקול דעתו של היועמ"ש וכמובן על שיקול דעתם של השופטים, אם יוגשו נגדו כתבי אישום.

* שעון חול – ההסדר בין בריטניה לסין על החכרת הונג קונג, שנחתם ב-1897 היה למאה שנה. זה נראה המון זמן. אבל שעון החול עבד, והעתיד הרחוק הגיע. וכפי שאנו רואים, תושבי הונג קונג שנהנו מדמוקרטיה, נאבקים על זכותם למעט חופש.

כך גם ההסדר המיוחד עם ירדן על אדמות צופר ונהריים. כאן ההסכם היה שונה, כי לא נאמר בפירוש שהחקלאים הישראלים ינושלו מאדמתם אחרי 25 שנה, ובאווירה ששררה בין המדינות בעת החתימה, ניתן היה להניח שהזמני יהפוך לקבוע. אך הנה, 25 השנים חלפו כהרף עין, ולפני שהספקנו לומר הוד רוממותו המלך עבדאללה – הופ, החקלאים נושלו.

בתקופת המאבק על הגולן פנו אלינו אנשים שוחרי טוב שחששו מהסכנה של נסיגה מהגולן, והציעו לנו לא ללכת עם הראש בקיר ולא להתעקש על הכל או לא-כלום כי נישאר בלא-כלום. הציעו לנו לתמוך בפתרונות של החכרה ל-50 שנה או ל-100 שנה. כלומר, לסגת משטח ריבוני של ישראל ולמסור לאויב את הריבונות, ותמורת תשלום מכובד אנו ואולי בנינו נהנה מכך שהשטח יהיה זמנית בידינו. דחינו את ההצעה הזאת בשתי ידיים. אפילו לא דנו בה. נראה לי שהשבוע ברור עד כמה צדקנו.

* היה מחדל? – שר החוץ הירדני אמר שירדן הציעה לישראל לקנות את השטחים בנהריים ובצופר אך היא סירבה. אם הדברים נכונים, זהו מחדל חמור שבעטיו איבדנו שטחים יקרים והחקלאים נושלו מאדמתם. עד כה לא ידוע לי על הכחשה או אישור של הטענה מצד ישראל.

אני רואה לנכון להבהיר את דבריי. איני חושב שישראל צריכה לקנות מהירדנים קניין יהודי. איני רואה זאת כפתרון הראוי. אני מודע לאבסורד שבו. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. במצב שנוצר, כפי שראינו, החלופה הייתה נישול חקלאינו מאדמתם. מה עדיף? לקנות את השטח והחקלאים ימשיכו לעבד את אדמתם, או המצב שנוצר? כאמור, הכל בהנחה ששר החוץ הירדני אמר אמת.

* מדינה יהודית – מבלי להביע דעה בשאלת התחבורה הציבורית בשבת בתל-אביב (כי אין לי דעה חד משמעית), אני רוצה להתייחס לסיסמת ההבל הרדודה שקשקש רון חולדאי: "אנחנו לא מדינה יהודית אלא מדינת היהודים". אנחנו לא מדינה יהודית, טמבל?

מדינת ישראל הוכרזה במילים הבאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". באיזו עזות מצח וחוצפה בא ראש העיר תל-אביב ומכריז שישראל אינה מדינה יהודית? איזו בורות! איזו עליבות!

בכלל, הניסיון להציג סתירה בין מדינה יהודית למדינת היהודים, הוא כשלעצמו נובע מבורות. לעתים זורקים את הטענה החלולה שהרצל דיבר על מדינת יהודים ולא על מדינה יהודית, כי עובדה ששם ספרו היה "מדינת היהודים", וזו כביכול הוכחה למשהו. אלא שהרצל לא כתב את ספרו בעברית, כי אם בגרמנית. שמו של הספר הוא: Der Judenstaat. התרגום לעברית יכול להיות באותה מידה "מדינת היהודים" ו"מדינה יהודית". יש לי קשר עמוק למושג "מדינת היהודים", כי זה שמה של ספינת המעפילים שבה עלה אבי לארץ. אבל הצגת המושג כסותר את רעיון המדינה היהודית?

ישראל היא מדינה יהודית, והיא מחויבת להיותה כזאת; גם במובן התרבותי. מה המשמעות של מדינה יהודית? כיצד יהדותה של המדינה צריכה לבוא לידי ביטוי? על כך יש לקיים שיח מתמיד בין חלקי העם. יש מקום לשיח גם על אודות צביונה של השבת בפרהסיה הציבורית של המדינה היהודית. אבל מדינת ישראל, כמדינה יהודית, הגדירה כמובן מאליו את השבת כיום המנוחה. מדינה יהודית אינה יכולה להשליך לפח את אחד הסמלים החשובים של היהדות ואת המתנה הגדולה שהיהדות נתנה לאנושות – השבת. אוי לנו ואבוי לנו אם השבת במדינה היהודית תהיה יום ז' בשבוע.

איך צריכה להיראות השבת במדינת ישראל (והיא יכולה להיראות אחרת בערים שונות)? על כך יש לנהל דיון מתמיד. אני סולד ממסחר בשבת, למשל. אבל אני לא מתנגד לתחבורה ציבורית מסוימת, כדי לאפשר את עונג השבת של אזרחים שאינם יכולים לצאת בשבת לטייל ולבלות כי אין ביכולתם להחזיק רכב פרטי. אך איני קובע מסמרות – אלה נושאים לשיח פתוח ומכבד.

אבל… ישראל היא לא מדינה יהודית? מאיפה הוא הקריץ את השטות הזאת?

כן, גם בשלטון המקומי יש צורך בהגבלת קדנציות.

* אף שעל – סערה רבתי פרצה בישיבת הנהלת חטיבת המרכז החופשי בליכוד, ב-28.9.74, כשנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. יו"ר המרכז החופשי שמואל תמיר, האיש שטבע את הביטוי "שטח משוחרר לא יוחזר" לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז בישיבה שתמורת שלום-אמת ישראל תצטרך לשלם בטריטוריה, ובכאב-לב וייסורים… מי שמתעלם מכך עיניו טחו מראות… אם כאן נהיה גיבורים גדולים ונצעק 'אף שעל' ולא נראה מה מתרקם סביבנו, אז הקשיחות שלנו או האטימות שלנו למציאות החדשה יכולה לשבור אותנו והיא גם מסוכנת… מי שיאמר 'אף שעל' פשוט לא יתייחס למציאות. אנו צריכים להיות מוכנים לקבל על עצמנו סיכונים מסוימים תמורת שלום. אין זזים בלי שלום אמת, אך במסגרת של שלום-אמת נצטרך להיות מוכנים ללכת לוויתורים".

דבריו של תמיר עוררו התנגדות חריפה במפלגתו. בראש המתנגדים עמד הח"כ הצעיר, בן ה-29, אהוד אולמרט. "אני מקווה שהליכוד לא יאמץ עמדה זו … הניסיון להעמיד את התזה של ויתורים תמורת שלום, זו תזה ששום גורם רציני בעולם לא מוכן לקבל אותה". הוא תקף את תמיר וטען שדבריו קיצוניים יותר אפילו של מאיר פעיל (ח"כ מטעם מפלגת השמאל "מוקד" שנבלעה בשל"י, שנבלעה ברצ שנבלעה במרצ, שבלעה את "המחנה הדמוקרטי").

המחלוקת הביאה לפילוג במרכז החופשי. תמיר ותומכיו פרשו מהליכוד והצטרפו לד"ש. אליעזר שוסטק, אהוד אולמרט וחבריהם הקימו את המרכז העצמאי והתמזגו בחטיבה החדשה – לעם.

הדבר המשותף לח"כ אולמרט ולראש הממשלה אולמרט, הוא ההתנגדות לפשרה טריטוריאלית והדבקות ב"אף שעל". הגישה של ח"כ אולמרט הייתה "אף שעל לערבים" ולכן הוא שלל את הפשרה הטריטוריאלית. הגישה של ראש הממשלה אולמרט הייתה "אף שעל לישראל" ולכן גם הוא לא הציע פשרה. כזכור, הניסיון של ראש הממשלה אולמרט הצדיק את טענתו של ח"כ אולמרט, בדבר מופרכות התזה של שטחים תמורת שלום.

* קוּל קוּל – אני מוצא בעיזבונו של אבי כתבים ישנים שלי, שהוא שמר. אחד מהם הוא הטקסט הבא, שאותו פרסמתי בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" (היום – "ידיעות הקיבוץ").

הרקע – במתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המאה, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדויקת במצחה של צלף פלשתינאי. בשיר אני מתייחס לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום, והשורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל"

החתן
(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום
יאסר ערפאת, אבו עמאר
(להלן – "החתן")
יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.
למשל – צלפים.
צלף מצטיין הוא,
שליחו של החתן
כזכור – פרס נובל,
(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון
והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.
ראש קטן, של תינוקת.
מטרה לא קלה.
כדי לפגוע במכה ראשונה
צריך כשרון רב.
וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש
במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן
(פרס נובל… שלום… זוכרים?)
מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים
אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו
הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית
עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן
סחט אט אט, בקור רוח
את ההדק.
לחיצה קלה ו… בול!!!
קול קול קול קול קול קול קול

* ביד הלשון

ניפגש בשביעיות – מתוך הטור של עמית סגל במוסף השבת של "ידיעות אחרונות": "בליכוד אמרו פעם 'ניפגש בשביעיות'. עכשיו אפשר לומר שניפגש בשלישיות".

מתי אמרו בליכוד "ניפגש בשביעיות" ובאיזה הקשר?

לקראת הבחירות לכנסת השמינית (1977) הייתה תנועת החירות, עדין מפלגה עצמאית בתוך הליכוד, המפלגה הראשונה שהנהיגה בחירות מקדימות לנציגותה בכנסת, במקום מינוי הרשימה בידי ועדת המינויים, שהייתה נהוגה בה עד אז (מפלגת ד"ש, שהוקמה בבחירות אלו, הנהיגה פריימריז של כלל המתפקדים).

הבחירות המקדימות נערכו במרכז המפלגה, בשני שלבים. השלב הראשון היה בחירה של פאנל – 35 המועמדים שזכו במירב הקולות מבין שלל המועמדים. בשלב השני, לרוב שבוע אחרי השלב הראשון, דורגו המועמדים לרשימת הכנסת. בשלב זה היו חמישה סיבובים, כשבכל סיבוב נבחרו שבעה ח"כים, או בסלנג המפלגתי – שביעיה. כך, ניתן היה לסכל חיסול פוליטי של מועמד, באמצעות היכולת לתקן את התוצאה בסיבוב הבא. למשל, אם שר בכיר, שצפו לו מקום טוב בצמרת, לא נבחר כלל לשביעיה הראשונה, ניתן להתגייס בעבורו ולהעמידו בראש השביעיה השניה.

בדרך כלל, ההצבעה על הפאנל ניבאה את תוצאות הבחירות בשביעיות. באחת ממערכות הבחירות (כמדומני 1988, אך איני בטוח ופרופ' גוגל לא הצליח לעזור לי) הייתה התארגנות נגד דוד לוי והוא נדחק למקום נמוך, יחסית, בפאנל. לוי הזועם הצהיר בתגובה: "ניפגש בשביעיות". ואכן, בשביעיות הוא דורג במקום גבוה מאוד בצמרת.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: שקוף

שקוף / אלברט עמר
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 11.11.19

לפני שנים אחדות הוזמנתי להרצות על היהדות בשירתו של מאיר אריאל, בפורום מיוחד של קרן אביחי – פורום של מוסיקאים ויוצרים, חילונים ודתיים, רוקיסטים ופייטנים. המפגש החל בסבב היכרות קצר. חלק מן המשתתפים הכרתי, בעיקר החילונים שבהם. את הדתיים פחות. עד שהגיע תורו של אחד המשתתפים, לבוש כחרדי וכיפה שחורה לראשו. והוא מציג את עצמו: אלברט עמר. ואני תמה: אלברט עמר? ההוא עם התלתלים הארוכים? ההוא מ"שקוף", התקליט שכל כך אהבתי?

כן. זהו אותו אלברט עמר. שבינתיים חזר בתשובה. לאחר ההרצאה, ניגשתי אליו, סיפרתי לו כמה אהבתי ואני אוהב את יצירתו והוא סיפר לי בקצרה את סיפורו.

עוד טרם חזרתו בתשובה, זנח אלברט עמר את קריירת המוסיקה והתיאטרון לטובת הדרכת נוער בסיכון. נוער החווה את החוויות שהוא חווה כנער – סמים, עבריינות, שעמום. וכאדם שיצא בזמן מן העולם הזה, הוא חש ששליחותו בעולם היא לעבוד עם נוער כזה.

כשאני אומר "חזר בתשובה", במקרה של אלברט עמר זו באמת חזרה. הוא גדל בבית דתי. למד בבית ספר דתי ואח"כ בישיבה. אחיו היה הרב הראשי הראשון לציון שלמה עמר. אלברט עמר בן ה-63 גדל בפרדס חנה, למשפחה ברוכת ילדים שעלתה ממרוקו. אביו עבד בעבודות דחק, ומגיל 12 הוא החל לעבוד בחקלאות, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בהמשך נעוריו, כאמור, הידרדר ושקע בסמים. לטענתו, הסמים כמעט הרגו אותו.

אולם הוא הצליח לתפוס את עצמו בידיים, להשתקם, להיגמל ובגיל 21 התגייס לצה"ל ושירת בתותחנים. הוא נוהג לספר על הגאווה שבה היה חוזר לשכונה במדים של חייל קרבי.

עם שחרורו מצה"ל, הוא הקים בשכונה שבה גדל קבוצת תיאטרון קהילתי, עם הבמאי רמי רוזן. המחזאית והבמאית המיתולוגית, כלת פרס ישראל נולה צ'לטון, אם התיאטרון התיעודי-חברתי בישראל, צפתה בהצגה של התיאטרון, התרשמה מאוד מכישרונו של אלברט והציעה לו להצטרף למיזם שהקימה בקריית שמונה. שם הוא שיחק לצד שחקנים צעירים ולא מוכרים, שבהמשך הדרך דרך כוכבם, ובהם איציק ויינגרטן, עופרה ויינגרטן, מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בר אבא, חוה אורטמן, דליק ווליניץ, ארנון צדוק ואחרים. היה זה תיאטרון חברתי, שעסק במצוקות בחברה הישראלית. למרות שלא היו לאלברט תעודת בגרות ו-12 שנות לימוד, בהתערבותה ובדחיפתה של נולה צ'לטון הוא התקבל לחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א.

לפני 30 שנה, בפסטיבל ישראל 1989, העלה אלברט עמר את מופע חייו, "שקוף", מופע מוזיקלי שיצר עם המחזאית דניאלה כרמי והמלחין אלדד לידור. המופע חשף בפני הקהל, במונולוגים ובשירים, את סיפורה של "ישראל השניה"; קשיי הקליטה בארץ וההשתלבות בה, והכאב החברתי. את הסיפור החברתי הביא עמר באמצעות סיפור חייו, אותו סיפר כשהוא מטובל בהומור ואירוניה. לאחר חודשים אחדים הוא הוציא תקליט נפלא, עם שירי המופע, הנושא אותו השם: "שקוף".

הביטוי שקופים, לתיאורם של אנשים שאינם נחשבים ואינם נספרים, הוא היום ביטוי מקובל. בבחירות 2015, הביטוי היה הדגל של תנועת ש"ס. אלברט עמר היה הראשון שיצר את הביטוי הזה, לפני שלושים שנה.

על עטיפת התקליט, נראה דיוקנו המתולתל של עמר הצעיר, מציץ בעד זכוכית שבורה. בתקליט שירים יפים, רובם פרי עטה של דניאלה כרמי, בקולו העדין והענוג של אלברט. התקליט נפתח בשיר היפה "תני לי את היד שלך". מבין השירים בתקליט אזכיר גם את "שום דבר קדוש" ואת "ניו יורק סיטי".

נשמיע היום את שיר הנושא, "שקוף", למילותיה של דניאלה כרמי ולחנם של אלברט עמר ואלדד לידור.

זהו שיר מדכא, על נער שמהרגע הראשון מרגיש שקוף. "הן דרכך רואים, אתה לא נראה… כבר לא נשאר גוף. כן, הם עושים אותך שקוף מהתחלה". השיר אינו מתאר בהכרח אחד לאחד את סיפורו של עמר. יותר משזו ביוגרפיה אישית, זו ביוגרפיה קולקטיבית. השיר מלא תחושות עלבון. "הרי לא קוף אתה, אלא אדם", הוא שר, שלוש שנים לפני "נאום הקופים" המפורסם של דוד לוי. "למדבר אתה נזרק", הוא מבטא את התחושה של רבים מן העולים מארצות ערב בשנות החמישים, שנשלחו להתיישב בנגב. הוא מסביר, שהבעיה אינה של קושי ולא של פרנסה, אלא של אובדן הכבוד. אתה פשוט שקוף כי הם עושים אותך כזה. ומי הם אותם "הם" שעושים אותך שקוף. מסתבר שאלה לא רק הממסד, אלא גם במוסדות החינוך "נזרק מבית הספר, מורחק לפנימיה וממוסד דתי לישיבה" אבל גם במוסדות הללו הוא שקוף: "שקוף כמו נהר, הם לא רואים אותך, מחליק בין הדפים של תלמודך". אפילו בבית הוא שקוף: "מביט בך אביך, עיניו מעורפלות. גם הוא אותך הפסיק מזמן לקלוט". אך הסיבה לכך היא שהאב עצמו, שקע בתוך עצמו, כי הוא עצמו נהיה שקוף. "שוקע בעצמו ולא מוצא דבר, כי גם דרכו אפשר עכשיו לראות".

איזו תחושת עלבון קשה, של אנשים שחשים שאף אחד אינו רואה אותם, אינו סופר אותם, שהם שקופים. השיר ממש מדכא, לא משאיר כל תקווה. אך מה שנותן תקווה הוא סיפור חייו של אלברט עמר, שבנעוריו הגיע לתחתיות, השתקם ומקדיש את חייו לחינוך ולשיקום נוער שקוף, שלו הוא מחזיר את הצבע, את הנראות, את הכבוד, את הביטחון העצמי.

שלושים שנה למופע ולתקליט "שקוף". לציון שנת השלושים, מחדש אלברט עמר את המופע בימים אלה. נאזין לו בשיר "שקוף".

מהרגע הראשון אתה מרגיש שקוף
הן דרכך רואים, אתה לא נראה
יש לך נשמה, כבר לא נשאר גוף
כן, הם עושים אותך שקוף מהתחלה

בן עשר נחתת מצפון אפריקה
והרי לא קוף אתה, אלא אדם
למדבר אתה נזרק, אומרים: זהו ביתך
ומן הגוף הולך אוזל הדם…

זה לא עניין של קושי, גם לא של פרנסה
עניים הן יש בכל מקום לרוב
אתה פשוט שקוף כי הם עושים אותך כזה
וזה עניין של חוסר צבע טוב

מהרגע הראשון אתה מרגיש שקוף…

נזרק מבית הספר, מורחק לפנימיה
וממוסד דתי לישיבה
שקוף כמו נהר, הם לא רואים אותך
מחליק בין הדפים של תלמודך

מביט בך אביך, עיניו מעורפלות
גם הוא אותך הפסיק מזמן לקלוט
שוקע בעצמו ולא מוצא דבר
כי גם דרכו אפשר עכשיו לראות

מהרגע הראשון אתה מרגיש שקוף…