* דשדשת – מלחמת בזק, מתקפת נגד מקדימה, העברת המלחמה לשטח האויב – כל העקרונות הללו של תורת הביטחון של ישראל, שעוצבו בשנותיה הראשונות של המדינה, נזנחו, ואנו אוכלים היום את הפירות הבאושים של ההזנחה.
האבסורד הוא, שדווקא מי שזנחו את העיקרון של גבולות בני הגנה ועומק טריטוריאלי הם אלה שזנחו גם את העקרונות הללו. הרי ניתן היה לצפות שדווקא הם יפעלו לחיזוק מקביל של עקרונות אלה, שהכורח בהם חיוני במיוחד ככל שאנו מוותרים על עומק טריטוריאלי. כפי שהם היו הראשונים לקדם את רעיון הנפל של "צבא קטן וחכם" וגרמו לכך שצה"ל אינו מסוגל להגן על המדינה מפני שני ארגוני טרור ללא חיל אוויר ושריון התוקפים אותנו במקביל, הם גם בזו לעקרונות הללו.
הרעיון של מלחמת בזק, נבע בין השאר מן ההבנה שאין לישראל אשראי בינלאומי למלחמה ארוכה, ולכן עליה להביא להכרעה מהירה. על פי העיקרון הזה, יום או יומיים אחרי 7 באוקטובר, צה"ל היה נכנס בכל הכוח בשלושה צירים לרצועת עזה, ובוודאי תופס את ציר פילדלפי, ומכה בכל הכוח בלי להרפות עד כניעת האויב, בתוך ימים ספורים או לכל היותר שבועות ספורים.
ומה קרה בפועל? התמרון הקרקעי החל רק בשבוע הרביעי ללחימה. הוא החל במשורה, רק בצפון הרצועה. המטרה של ההתנהלות הייתה לחסוך בחיי חיילינו, וזו כמובן מטרה צודקת ונכונה, אבל אם בעטיה אנו מוותרים על הניצחון, הרי שכל ההרוגים נפלו לשווא. עד עסקת החטופים הראשונה, שהושגה בזכות הלחץ הצבאי הכבד שליווה את המו"מ, פעלנו בעוצמה רבה, במקומות שבהם פעלנו. זמן לא רב לאחר ההפוגה, החל שלב הדשדוש.
בינתיים איבדנו את האשראי הבינלאומי והאמריקאי, איבדנו את תמיכת דעת הקהל, איבדנו את תחושת החירום והלכידות בתוכנו ושבעה חודשים אחרי תחילת המלחמה לא השגנו את מטרותיה, ותושבי הצפון שפונו כדי להקים רצועת ביטחון בצד הישראלי של הגבול (במקום העיקרון של העברת המלחמה לשטח האויב) אינם רואים אופק של חזרה לבתיהם בביטחון. וללא לחץ צבאי אפקטיבי, גם המו"מ על עסקת חטופים דשדש אל מול הסרבנות של חמאס.
זה מחיר הדשדשת.
בימים הראשונים של המלחמה דיברתי בביטחון על ניצחון ועל היום שאחרי הניצחון. האמת היא שכעת, למרבה החרפה, איננו יודעים אם ננצח. אם חלילה לא ננצח, תהיה זו הזמנה של מתקפות חמורות יותר בעתיד.
תסתיים המלחמה כפי שתסתיים, מיד אחריה יהיה עלינו לבנות מחדש את צה"ל ולשקם את תורת הביטחון של ישראל. את המהלך הזה תוביל ההנהגה המדינית והצבאית החדשה, שתחליף את זו, הכושלת. לצד שיקום הלכידות החברתית, זו תהיה משימתה העליונה.
* די לדשדוש – נשבענו: לא עוצרים עד שכולם חוזרים.
אבל עצרנו כבר לפני כארבעה חודשים. ולכן החטופים לא שבו לביתם והעקורים לא שבו לאדמתם.
די לדשדוש!
* כמה רוע – כמה רוע, כמה שנאה וכמה דמגוגיה יש בנראטיב השקרי, שלפיו המחלוקת היא בעד או נגד שחרור החטופים, כאילו יש מי שאינם חפצים בשחרורם או פחות אכפת להם מאחרים.
אין לי ספק שאילו המשכנו להילחם במלוא התנופה, כפי שנלחמנו עד העסקה הראשונה, החטופים כבר מזמן היו בידינו. אני משוכנע שרק לחץ צבאי מאסיבי, בכל העוצמה, ולא רק ברפיח אלא בכל הרצועה, יאלץ אותם לשחרר את החטופים, כחלק מתנאי הכניעה שלהם. אך מעולם לא העזתי להעלות על דל שפתיי את הטענה שמי שדעתם הפוכה לשלי אינם חפצים בשחרור החטופים או שאכפת להם מהחטופים פחות משאכפת לי. לרגע לא העזתי לייחס להם כוונות זדון. ההיפך הוא הנכון. האמנתי ואני מאמין שהדרך שהם סוללים לגיהינום של החטופים, רצופה כוונות טובות.
* רגישות יתר – נתניהו רוצה בשחרור החטופים יותר מכל ממני וממך – הקורא, כי אם ישוחררו זה הישג שלו ואם לא – זה הכישלון שלו. אז למה אין עסקה? כי חמאס אינו רוצה עסקה ואינו מוכן לעסקה. ואת המחיר של כניעה לדרישות של חמאס, אף ראש ממשלה לא היה לוקח על עצמו. ברק ואולמרט יכולים להאשים מן היציע, אבל אילו האחריות הייתה על כתפיהם, גם הם לא היו מסכנים כך את מדינת ישראל. גם לא לפיד ולא יאיר גולן ואפילו לא מרב מיכאלי. הטענה שלנתניהו לא אכפת מחיי החטופים היא הוצאת דיבה מכוערת. נתניהו לוקה ברגישות יתר להרוגים ופצועים. מה פירוש רגישות-יתר? מה רע בכך? הרגישות לחיי אדם מבורכת. רגישות-יתר היא רגישות משתקת, שמחיר הדמים שלה לטווח רחוק גדול יותר. זה המחדל של 7 באוקטובר. ההתמכרות של נתניהו לשקט נבעה מרגישות יתר לחיי חיילי צה"ל ואזרחי ישראל, אך היא עלתה מחיר כפול ומכופל. למרבה הצער, ב-7 באוקטובר לא נפל לו האסימון, והוא ממשיך באותה דרך. הוא יודע שהדרך להגיע לעסקה היא בלחץ צבאי כבד, אבל ההחלטה הזאת גדולה עליו, כפי שראשות הממשלה גדולה עליו. לרפיח היינו צריכים להיכנס ב-7 באוקטובר, אבל לשם כך היינו צריכים הנהגה מדינית וצבאית אחרת.
* העניין אינו רפיח – המתקפה על כרם שלום מעידה על ההכרח בפעולה ברפיח.
אבל העניין אינו רפיח בלבד, אלא גם המקומות שאותם עזבנו וחמאס שב והשתלט עליהם. וגם בדיר אל בלאח ומחנות המרכז טרם פעלנו.
יש לחזור ללחימה במלוא עוצמתה, כי אין דרך אחרת לנצח.
* דרדלה – פעולונת סמלית בפאתי רפיח לא תביא להכרעה.
* נרקומן של שקט – ביום המר והנמהר, היום הנורא בתולדות המדינה, כשהיינו על הקרשים ובוססנו בדם, חיזבאללה החל לזנב בנו, בתוקפנות שלא חדלה ליום אחד כבר שבעה חודשים.
במקום להגן על יישובינו, פינינו אותם. הסבירו לנו שכיוון שאנו נלחמים בעזה איננו יכולים להילחם גם בלבנון. אבל כבר לפחות ארבעה חודשים איננו נלחמים באמת בעזה, אך כנראה התמכרנו לפינוי. אפילו הבטחה לחזרה באחד בספטמבר הממשלה הכושלת אינה יכולה לספק.
נאמר לנו שאולי לא נצטרך להילחם, אם נגיע לפתרון דיפלומטי וגם נתנו בו סימנים – נסיגת חיזבאללה עד צפונה מהליטני. עכשיו כבר דנים על היערכות מחדש של חיזבאללה מדרום לליטני. ופרס לתוקפן -ראש הממשלה הכושל שלח את ראש המל"ל להביע הסכמה למו"מ על "תיקוני" גבול עם לבנון. ספוילר – לא מדובר בתיקונים בצד הלבנוני. לא, לא. אצלנו. איזה "תיקונים"?
בשנת 2000 ישראל נסוגה מרצועת הביטחון. זו לא הייתה נסיגה חד- צדדית, אלא נסיגה בהסכם עם האו"ם. בהסכם הזה ישראל התחייבה לסגת בדיוק לקו שהאו"ם ישרטט. היו לנו השגות לגבי הגבול הזה. לדוגמה, נאלצנו לסגת משטחים חקלאיים של קיבוץ משגב עם. אבל הסכם זה הסכם. התחייבנו, וכיבדנו את הסימון של האו"ם בלי ויכוחים.
כעת, כדי לרצות את חיזבאללה, אנו מוכנים לדון בדרישות הלבנונית החצופות לנסיגה משטחים ריבוניים של מדינת ישראל.
פייסן נשאר פייסן. נרקומן של שקט נשאר נרקומן של שקט.
לא למדנו כלום בשבעה באוקטובר.
* המקור הבכיר – למה נתניהו פרסם את הודעותיו תחת הכיסוי "מקור מדיני בכיר"? כדי לא להקפיץ את החרדים על כך שפרסם את ההודעות בשבת.
ואכן, החרדים התנפלו על גנץ בשל תגובתו במהלך השבת להודעות "המקור הבכיר" והתעלמו מהודעות "המקור הבכיר" עצמו.
* הצביעות המתחסדת – כל אותן מדינות שמגנות אותנו, שלוחצות עלינו, שמזועזעות מהכוונה לתקוף ברפיח – לו הותקפו כפי שאנו הותקפנו ב-7 באוקטובר, מה שעשינו בעזה היה קייטנת נופש וספורט לעומת התגובה שלהן. זה היה לפחות דרזדן. עם סיוע הומניטרי כמו בדרזדן.
* הפרעה נפשית – אנו נמצאים בעיצומו של נחשול האנטישמיות הגדול ביותר מאז השואה. העליה באנטישמיות בשנים האחרונות קיבלה זריקת מרץ אדירה ב-7 באוקטובר. הטבח הנורא הצית את דמיונם של האנטישמים באשר הם, מילא אותם עיזוז, והם הרימו ראש ויד גסה בכל רחבי תבל. צבעי האנטישמיות הם אדום-שחור-ירוק: היא משותפת לשמאל הרדיקלי, לימין הרדיקלי ולקנאות האסלאמית.
הרצל וראשוני הציונות האמינו שהקמת מדינה יהודית תשים קץ לאנטישמיות. ההנחה הייתה, שהאנטישמיות היא תוצאת האנומליה הקיומית של העם היהודי, כעם גולה ומפוזר ללא ריבונות במולדתו. בניגוד לנבואותיו האחרות של חוזה המדינה – זו לא התקיימה. האנטישמיות חיה ובועטת, והיא ממוקדת בעיקר בקולקטיב היהודי – המדינה היהודית, ולצדה המשך האנטישמיות הפרסונלית, נגד היהודים באשר הם. "לכו לפלשתינה" צעקו האנטישמים ליהודים בגולה וכששבנו למולדתנו הצעקה היא "לכו מפלשתינה" ו"מהנהר עד הים פלשתין תהיה חופשית" – חופשית מנוכחות יהודית. כי אין מקום ליהודים תחת השמש.
אין טעם לנסות לחפש הסברים לתופעת האנטישמיות. זו מחלת נפש קולקטיבית, שאין לה הסבר. לצערי, יש גם מחלת נפש בתוכנו, של האשמה עצמית באנטישמיות. בקבוצות הווטסאפ השונות מתקיימים דיונים על האנטישמיות, במיוחד סביב יום השואה. וכן, גם היום באה לידי ביטוי מחלת הנפש הזאת. כן, האנטישמיות היא תוצאת אקיבוש/התנחלות/אפרטהייד/עליונות-יהודית וכל שאר סיסמאות ההבל והשקר. הנה דוגמית דוחה במיוחד: "ברור שאלה גם 57 שנות כיבוש שמתפוצצות לנו בפנים. הן וניסיון מחיקת העם הפלסטיני. זה נעשה ביוהרה בלתי רגילה ובאטימות" בלה בלה בלה. ברור, קורבן האונס אשמה באונס. קורבן הרצח אשם ברצח. אני לתומי האמנתי ש-7 באוקטובר ירפא את ההפרעה הנפשית הזאת. מסתבר שהוא רק החריף אותה.
* מדמנה של אנטי – אני סקרן מאוד לדעת מה תהיה השפעת המאורעות האנטישמיים באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב על ההרשמה לאותם מוסדות.
מעניין כמה הורים ישלמו את מיטב כספם כדי שילדיהם יבלו את מיטב שנותיהם במדמנת אנטישמיות, אנטי אמריקאיות, אנטי מערביות, אנטי דמוקרטיות, אנטי ליברליות ואנטי הומניסטיות.
* כל מני רנגטים ודגנרטים – הסנאטור היהודי ברני סנדרס הביע תמיכה בפורעים האנטישמים באוניברסיטאות בארה"ב. לטענתו, אין אלו הפגנות "פרו חמאס" (המירכאות במקור) אלא התנגדות להתקפות הישראליות בעזה.
שקרן! הדגלים המונפים בידי הפורעים הם דגלי חמאס. הם חובשים כובעים ומטפחות חמאסיות. הם קוראים קריאות תמיכה ועידוד לחמאס. הם קוראים קריאות תמיכה בטבח 7 באוקטובר. הם גורמים למרצים וסטודנטים יהודים לפחד להגיע לקמפוסים, או לפחות להסתיר כל סממן יהודי.
ברל כצנלסון היטיב להגדיר את היהודים מסוגו של סנדרס. בנאום שנשא בהפגנת 1 במאי 1936, זמן קצר לאחר פרוץ מאורעות תרצ"ו, התייחס ליהודים מסוגם של סנדרס, עופר כסיף, גדעון לוי ודומיהם, שהצדיקו את הפורעים. וכך אמר: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".
* הסתה צמאת דם – מה מוצא לנכון "הארץ" לפרסם ביום השואה? למשל את התועבה הזאת: "מיד עם כינון ממשלה בלי ימין לאומני, מתנחלי וחרדי צריך להיכנס למשא ומתן לפתרון כולל. זה יהיה מפחיד, כי ייתכן שבדרך נעבור מלחמת אזרחים לא קלה מול 50 אלף מתנחלים שיתנגדו לפינוי הגדול. אם הם יתנגדו באש, תהיה חובה להכניע אותם עד עפר כדי שלא ירימו ראש במשך מאה שנה". את דברי ההסתה צמאת הדם כתב פרופ' סמי שלום שטרית.
מחרחר מלחמת האחים צמא הדם הזה, רואה את עצמו איש שלום. ולכן, בעוד הוא מחרחר מלחמת אחים, הוא מתנגד בתוקף למלחמה בחמאס. את המלחמה בחמאס הוא מגדיר "מיותרת" והוא מזכיר בגאווה שכבר יומיים אחרי טבח 7 באוקטובר הוא כתב מאמר נגד כניסה לעזה. כלומר, בעיני המנוול הזה, ישראל לא הייתה צריכה להגיב על הטבח, אלא להשלים אתו ועם המשך שלטון חמאס. כל מה שנדרש היה, הוא לקבל את החטופים, ולשם כך לשחרר את הכל המחבלים. טוב, הוא איש שלום. אבל נגד בני עמו, שדעתם שונה משלו, הוא לא מסתפק בפחות מניצחון מוחלט. מה זה מוחלט? "שלא ירימו ראש במשך מאה שנה".
חלאת המין האנושי הזה, תומך בפורעים האנטישמים באוניברסיטאות בארה"ב. את היהודונים שמצטרפים לפורעים האנטישמים הוא מכנה "יהודים טובים". הפורעים צודקים, לטענתו. " הרי יש כיבוש. הרי הרגנו בלא הבחנה ושיטחנו את רוב רצועת עזה. יש אסון הומניטרי מתגלגל ברצועת עזה, שאנחנו אחראים לו".
ומה בעיניו "הגרוע מכל". שהחיילים לא סירבו לצאת למלחמה. "מצייתים לכל צו גיוס ולכל פקודה ולכל הוראה של הנזכרים למעלה והולכים אחרי בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר באש ובתופת". הוא היה מצפה לסרבנות המונית למלחמה הזאת. מן הסתם, במלחמת האחים שהוא מחרחר, בתקווה להרוג עשרות אלפי מתנגדים פוליטיים, הוא לא יסבול סרבנות.
אפילו בסטנדרטים המזעזעים ביותר של "הארץ", הייתי מצפה שפשקוויל ההסתה הזה יהיה מחוץ לקו האדום. כנראה שאין קווים אדומים ברח' שוקן.
* שירת הסירנה – אנו רגילים לשמוע את רעש הצופרים ביום השואה.
אבל השנה, בקצרין, הצופרים הקדימו ב-55 דקות… בצפירות עולות ויורדות. הייתי אותה שעה בדואר בקצרין, וירדתי למקלט ציבורי במרכז המסחרי.
שמענו היטב את היירוטים. הבומים היו תוך כדי אזעקה. כששהינו במקלט שמענו עוד מטח ויירוטים, אך ללא אזעקה נוספת בקצרין. בקדמת צבי הקרובה היו שתי אזעקות ורסיסי המיירט נפלו במושבה וגרמו נזק לרכוש.
אני חייב לציין שהציבור בקצרין היה רגוע מאוד. לא היה שמץ של בהלה. הירידה למקלט והשהיה בו הייתה מסודרת מאוד.
* עגבניה של ארדואן – כמה לעגו לנו כששאלנו אם מעדיפים לקנות עגבניה של חקלאי ישראלי או עגבניה של ארדואן. "אנכרוניסטים", קראו לנו. התייחסו לרעיון של ביטחון המזון בזלזול.
נו, נו. לכו עכשיו לחפש עגבניות של ארדואן.
* מלחמה שאף פעם לא די לה – את קבלת השבת האורטלית הקדשנו ליהודה עמיחי, שבאותו יום מלאו מאה שנה להולדתו. שרנו את "שיר ליל שבת" ("התבואי אלי הלילה").
"מלחמה שאף פעם לא די לה", שורר עמיחי. והמלחמה שאנו בעיצומה ואף פעם לא די לה, אינה מלחמת מאתיים הימים, אלא מלחמת מאה השנים. המלחמה שאסרו עלינו הערבים מראשית הציונות, כדי לסכל את הקמת מדינת ישראל וכל קיום יהודי בארץ ישראל. הם לא נואשו וממשיכים באותה המלחמה, מלחמה שאף פעם לא די לה.
אין מקום לעייפות, לא לתבוסתנות ולא לפייסנות, כי החולשה מגבירה את תוקפנות האויב. יש מקום לנחישות ולדבקות.
"שיר ליל שבת" הוא שיר אהבה, המדבר על מעשה האהבה ועל המצווה למעשה האהבה בשבת, לעונג שבת. בשיר, "מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר". אך במציאות, המלחמה אינה במקום אחר אלא כאן. ולצד המלחמה, ועל אף המלחמה, נדבוק באהבה ובמעשה האהבה ובזוגיות ובמשפחה ובבית ובאדמה ובמולדת. ונגן על היופי הזה ולא ניתן לחורשי רעתנו להרוס את חיינו.
אף על פי כן!
* ביד הלשון
מוכרחים להיות שמח – מאמר של עירית לינור ב"ישראל היום" בנושא פולמוס חגיגות יום העצמאות, קיבל את הכותרת: "מוכרחים/אסור להיות שמח".
מהיכן המילים "מוכרחים להיות שמח"? ולמה מוכרחים להיות שמח? למה לא מוכרחים להיות שמחים?
המילים לקוחות, כידוע מהשיר "הבה נגילה".
זה אמנם ידוע, אך זה שיבוש. אין מילים כאלו בשיר. המילים הנכונות הן: "עורו אחים בלב שמח".
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 