בפרק כד מסתיים חלקו הראשון של ספר יחזקאל – נבואות החורבן הקשות, המחרידות, המזעזעות.
פרקים כה-לב מוקדשים לנבואות זעם על עמי האזור, שונאי ישראל. ומפרק לג ואילך, נבואות הנחמה לעם ישראל, אחרי החורבן.
הדבר המעניין בפרק הוא עיתוי הנבואה, נבואת החורבן האחרונה. וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ.
מה קרה ביום הזה? שני אירועים.
האחד ברובד האישי של יחזקאל והאחר – ברובד הלאומי.
וכמקובל בספר יחזקאל, הנביא נושא בגופו ובמיצגי נבואה בהם הוא מאמלל את עצמו, את מצב האומה.
האירוע האישי: וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר, וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב. אשתו מתה ביום הזה.
ומה קרה במישור הלאומי?
בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
ביום הזה החל המצור הנורא של מלך בבל על ירושלים. כך מתואר היום הזה בספר מלכים ב', בפתח פרק כה, הפרק האחרון של הספר: "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ, וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ". באותן מילים בדיוק מתואר האירוע בפרק האחרון של ספר ירמיהו, פרק נב.
בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות, נאמר: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". פירוש הדבר הוא שלעולם לא יתייאש אדם, וגם במצב הנואש ביותר, עליו להיאבק כדי למנוע את הרעה.
והנה, יחזקאל נוהג אחרת לגמרי. את נבואות החורבן הוא אינו מפסיק ביום החורבן, אלא ביום תחילת המצור, שנה וחצי לפני החורבן. המצור היה איום ונורא והמיט על תושבי ירושלים רעב כבד, מגפות ומוות המוני. בכל אותה תקופה, נמנע יחזקאל מנבואה. בכל אותה תקופה, הבין יחזקאל שהכל אבוד, שאין מה לעשות, רק להמתין לבוא החורבן, ולכן אין טעם להיאבק.
מותה של אשתו באותו יום, היא הסימן והסמל למותה של ירושלים. כלומר, תחילת המצור – היא היא המוות, היא הסוף, הסוף הבלתי נמנע.
ולא זו בלבד שהיום הזה הוא יום המוות והחורבן – נאסר על יחזקאל להתאבל. אין הוא רשאי להתאבל לא על עמו ולא על אשתו. "בֶּן אָדָם! הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה, וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים, אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה, פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ, וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם, וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל". כל מי שחווה אובדן יודע עד כמה האבל חשוב ומנחם. האיסור על יחזקאל להתאבל על אשתו, הוא תוספת של צער כבד על ייסוריו.
למה נאסר על יחזקאל להתאבל על אשתו? יחזקאל מוגדר כמופת לעמו. העם שאתו בבבל אינו יודע שביום הזה החלה הפורענות בירושלים. האנשים יתמהו על התנהגותו של יחזקאל, שאינו מתאבל על מות אשתו, ויתמהו על מעשיו. "אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי, גְּאוֹן עֻזְּכֶם, מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם, וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם, בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ. וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עַל שָׂפָם לֹא תַעְטוּ, וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ. וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם, וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם. לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו. וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת. כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבוֹאָהּ, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה".
על תמיהתם של היהודים על התנהגותו המוזרה של יחזקאל, הוא יבהיר להם את פשרה. כך ציווה אותו אלוהים. מות אשתו מסמל את החורבן הקרב והולך, וכפי שנאסר עליו להתאבל, כך ייאסר עליהם להתאבל על החורבן, עונש כבד על עוונותיהם.
****
עם ישראל ידע להתאבל, ועוד איך, על החורבן בכל שנות גלותו. הן על חורבן בית ראשון והן על חורבן בית שני. האבל הזה נתן כוח לאמונה בגאולה שבזכותה החזיק העם מעמד בשנות גלותו.
מספרים שנפוליאון בונפרטה עבר באחד ממסעותיו הרבים ליד בית כנסת באחת מן העיירות. היה זה ערב תשעה באב ומבית הכנסת בקע בכיים של היהודים. התעניין נפוליאון לפשר הדבר והוסבר לו שהיהודים בוכים על חורבן בית המקדש.
– "על חורבן בית המקדש?" התפלא הקיסר – "הלוא מעשה זה אירע לפני שנים רבות".
לא האמין הקיסר למשמע אוזניו, ירד מעל סוסו ונכנס לבית הכנסת, ולתדהמתו הרבה ראה את המתפללים מקוננים בבכי מר כמי שמתו מוטל לפניו.
הקיסר עמד נדהם ולא האמין למה שהוא חווה ואז מלמל ספק לעצמו ספק למי שעמדו לידו:
"עם שמקונן כך על אירוע שקרה בעברו לפני מאות שנים על חורבן מקדש, אין ספק שיבוא יום ויזכה לבנותו מחדש".
בין שהסיפור על נפוליאון נכון ובין אם לאו, המשפט שהושם בפיו הוא אמת לאמתה. וכך כתב ברל כצנלסון, במאמרו "על חורבן ותלישות" ("דבר" 23.6.1934): "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' ".
יום הזיכרון עליו כתב ברל הוא תשעה באב, אך לא יום זיכרון אחד יש לחורבן כי אם ארבעה ימי צום, ואחד מהם הוא י' בטבת, היום שבו החל המצור. מיד לאחר השואה קבעה הרבנות הראשית לא"י את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לזכר הנספים בשואה.
הנבואה האחרונה של אחרון הנביאים, זכריה, מדברת על היום הגדול שבו ימי הצום על החורבן יהיו לימי חג: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים. וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
* 929
הבלוג של אורי הייטנר 