צרור הערות 24.6.20  

* רשות הדיבור לעובדות – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ההיסטוריה המשופצת שמציג יוסי ביילין, כדי להימנע מאמירת מילה קטנה אבל גדולה שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: "טעיתי". ההיסטוריה המשופצת, שבה הוא משקר לעצמו, מאפשרת לו לדבוק בדרכו הכושלת. בין השאר התייחסתי לטענתו שפיגועי הטרור בעקבות הסכם אוסלו לא היו אלא תגובה לטבח במערכת המכפלה.

בתגובה לדבריי וכהדהוד להם, שלח לי הקורא שמעון פדידה טבלה של פיגועי הטרור בין הסכם אוסלו לטבח. ניתן לעובדות לדבר:

20.8.93: חתימה סודית על הסכם אוסלו, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן).

13.9.93: חתימת הסכם אוסלו א' במדשאות הבית הלבן, עם קלינטון, רבין וערפאת.

24.9.93: נרצח יגאל וקנין ליד ביתו בבצרה.

9.9.93: דרור פורר וערן בחר נרצחים בוואדי קלט.

24.10.93: חטיפה ורצח ברצועת עזה של שני חיילי מילואים, אהוד רוט ואילן לוי.

29.10.93: חטיפה ורצח ליד רמאללה של חיים מזרחי, ושריפת גופתו.

7.11.93: רצח ליד חברון של אפרים איובי.

9.11.93: רצח סלמן אל הוואשלה, בדואי ישראלי.

17.11.93: רצח החייל חיים דרינה בנחל עוז.

24.11.93: מוריס (משה) אדרי, בן 65, נרצח בנתניה.

1.12.93: שלווה אוזנה, בת 23, ויצחק ויינשטוק, בן 19, נרצחים ליד רמאללה.

5.12.93: דוד משרתי נרצח בחולון.

6.12.93: מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד, בן 19, נרצחים ליד חברון.

22.12.93: אליהו לווין ומאיר מנדלוביץ' נרצחים ליד רמאללה.

23.12.93: אנטולי קוליסנקוב, נרצח באשדוד.

24.12.93: סא"ל מאיר מינץ נהרג במארב בעזה.

29.12.93: יובל גולן נדקר בפיגוע ליד חברון, ב-17.2.94 מת מפצעיו.

31.12.93: חיים וייצמן ודוד ביזי נרצחים ברמלה.

12.1.94: משה בקר נרצח בראשון לציון.

14.1.94: גריגוב איבאנוב נרצח בצומת ארז.

9.2.94: אילן סודרי, נהג מונית, נחטף ונרצח. שי שוקר, בן 22 מהרצליה, נרצח בטירה.

10.2.94: נפתלי שחר נרצח ליד קיבוץ נען.

13.2.94: נועם כהן, 28, נרצח ממארב.

19.2.94: ציפורה ששון נרצחת בכביש שומרון.

25.2.94: סאם איזנשטדט, בן 80, נרצח בגרזן בכפר סבא.

25.2.94 הטבח במערת המכפלה. 29 נרצחים.

כמובן שעל כל פיגוע קטלני, היו עוד פיגועים רבים ללא אבדות בנשק והרבה יותר ניסיונות לפיגוע. הדברים מדברים בעד עצמם ותודה לשמעון פדידה. אוסיף ואזכיר שליבת הסכם אוסלו הייתה הכרה באש"ף תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין (פרס: "תמו מאה שנות טרור"). ישראל הכירה באש"ף והמאבק המזוין התעצם. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והטרור גבר. ישראל נסוגה משאר הערים והטרור נסק. ישראל הציעה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד מדינה פלשתינאית על כל השטח (עם תיקוני גבול קלים וכפיצוי עליהם נסיגה מאזורים בנגב) והטרור הגיע לשיא שלא היה כמותו בכל שנות הסכסוך.

גם ללא קשר למספר הרב של פיגועי הטרור הרצחניים לפני הטבח, כמובן שהצגת הטבח כסיבה למאות פיגועים ובהם 150 פיגועי התאבדות בהם נרצחו יותר מאלף ישראלים כנקמה על הטבח היא עלבון לאינטליגנציה.

אגב, גם הטענה שהפטנט של פיגועי התאבדות נוצר בעקבות הטבח במערת המכפלה -שקרית. עשרה חודשים לפני הטבח (עוד לפני הסכם אוסלו) בוצע פיגוע התאבדות בצומת בקעות, ועוד לפני כן חיזבאללה ביצע פיגועי התאבדות בלבנון.

פיגועי ההתאבדות לא ביטאו יאוש אלא תקווה. הם באו מתוך תחושה של הפלשתינאים שהם עלו על הגל של הכרעת ישראל באמצעות זריעת פחד ודמורליזציה ברחובותיה, מיטוט חוסנה וכושר עמידתה. כל פיגוע התאבדות הפך מודל לחיקוי לעוד מתאבדים בדרך לניצחון. הפסקת פיגועי ההתאבדות מעידה על יאוש. אין טעם להתאבד. כמובן שהגורם המרכזי לירידה התלולה והדרמטית בטרור היה מבצע "חומת מגן" והחזרת השליטה הביטחונית הישראלית על שטחי הרש"פ והעובדה שצה"ל והשב"כ מגיעים לבתיהם של המחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם לפני שהם מספיקים להוציא לפועל את הפיגועים. כל מעצר כזה, שתוכלו לקרוא עליו ב"הארץ" כ"חטיפת נערים פלשתינאים ממיטתם" היא צעד מסכל ומציל חיים. לכך נוספת התרומה של גדר ההפרדה (שגדעון לוי קורא להרוס אותה). גם התיאום הביטחוני עם הרש"פ, שגם לו יש תועלת מסוימת, הוא תוצאת השליטה הביטחונית הכוללת של ישראל ובעיקר ההבנה של אבו-מאזן שללא ישראל גורלו וגורל פת"ח ביו"ש יהיה כגורלם בעזה לפני 13 שנים.

* מסך של חול – ב-1959 פרסם יגאל אלון את ספרו "מסך של חול", שהוא אולי הספר החשוב ביותר בתולדות המחשבה המדינית והביטחונית בישראל. ספר המציג אסטרטגיה כוללת של ביטחון לאומי, על כל המרכיבים הצבאיים, הטריטוריאליים, המדיניים (מעמדה הבינלאומי של ישראל) התרבותיים, המשטריים (כוחה של הדמוקרטיה), הכלכליים, החברתיים והחינוכיים הבונים את הביטחון הלאומי. חלק מן הדברים שכתב לפני 61 שנים כבר אינם רלוונטיים בימינו. למשל, הוא התייחס לישראל כאל מדינה עניה מאוד, והיום המצב שונה, כמובן. אבל ברובם הגדול, הדברים נותרו אמתיים ורלוונטיים עד היום.

אתן דוגמה – אלון הזהיר מפני הפנטזיה על פיה ניתן לבסס את ביטחונה של ישראל על הכוח הגרעיני בלבד, כיוון שהסתמכות כזו הינה הרת אסון ועלולה להמיט אסון על ישראל ועל המזה"ת כולו, אם לא תישאר בגדר הרתעה ונשק יום הדין, ולכן על ישראל להבטיח את עוצמתה הקונבנציונלית וגבולות בני הגנה.

אלון עיצב והציג בספר את המתווה האסטרטגי שאומץ והביא לנו את הניצחון במלחמת ששת הימים – התקפת נגד מקדימה והעתקת המהלך הצבאי במהירות לשטח האויב, תוך חתירה להכרעה מהירה.

הוא גם חזה, כבר לפני ששה עשורים, את המציאות שאנו מצויים בה של טשטוש ההבדל בין חזית לעורף. "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", הוא כותב. "עם פיתוח חיל האוויר והטילים לסוגיהם, הארטילריה ארוכת הטווח וכושר הניידות והשריון, עם התרחבות האפשרויות של נחיתת גייסות מהים וצניחתם מהאוויר, ובייחוד עם ביטול ההבחנה העקרונית בין לוחמים ובלתי לוחמים וההתעלמות המכוונת ממקומות פרוזים, נעשים כל האזרחים של הצדדים הלוחמים ל'מטרות צבאיות' ולמעוניינים ישירים ואישיים לא רק בתוצאות המלחמה הצבאיות והמדיניות, אלא גם במהלכה ובהשפעתה הבלתי אמצעית על חיי יום־יום".

אלון חזה בספרו את ההכרח בשחרור הגולן. "בגבול זה", הוא כתב, "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים אותה לא רק חזה בדייקנות אלא עיצב את התורה שהביאה לניצחון הגדול, הוציא אלון מהדורה שניה של הספר, אליה הוא הוסיף מסה שכותרתה "ניצחון והיערכות" ובה הציג את לקחי המלחמה, שאותה הגדיר השלמת מלחמת השחרור והציג את תפיסתו האסטרטגית שעמדה בבסיס תכנית אלון.

ב-2012 הוציאה לאור הוצאת "דרור לנפש", ההוצאה לאור של תנועת דרור-ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, מהדורה חדשה של "מסך של חול". מלאכת הוצאת הספרים של ההוצאה, כולל ספר זה, נעשתה בהתנדבות מלאה של פעילי דרור ישראל. הם ראויים על כך להוקרה ולשבח, אך עבודתם לא הייתה מקצועית דיה, והספר היה זרוע לאורכו ולרחובו שגיאות הקלדה והגהה מביכות.

וכעת יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ודרור לנפש מהדורה חדשה. אף שלא ראיתי את הספר, אני בטוח שהליקויים תוקנו. אגב, הספר במהדורה הזו הוא בן 320 ע' לעומת 440 במהדורה הקודמת, ואיני יודע האם הושמטה ממנו ההקדמה המרתקת שכתבו עורכי הספר במהדורה הקודמת אורי בר אילן, טל מוסקונה וחי בדרה מתנועת דרור-ישראל, או שהצמצום נובע מסיבות טכניות כמו גודל הפונט וכד'.

על המהדורה החדשה נודע לי ממאמר ביקורת של יוסי מלמן ב"הארץ ספרים". מהכותרת "אבי רעיון הסיפוח" והפתיחה "על רקע חרחורי סיפוח מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו והימין הישראלי", ציפיתי למאמר לעומתי וקטלני על הספר. לשמחתי, היה המאמר הוגן ומטיב להביא לקורא סקירה מהימנה על הספר. מלמן משבח מאוד את הספר ואת כותבו, בביטויים כמו "בחדות שרואה למרחוק וצופה פני עתיד" ועוד. מלמן כותב, בצדק, שאלון היה הוגה דעות פורה אך לא פוליטיקאי מוצלח. לכן, הוא לא הגיע לתפקידים שלא היה ראוי להם ממנו – הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. אלון נפטר במפתיע מדום לב, בגיל 61, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על הנהגת מפלגת העבודה. מלמן סבור שסיכוייו להיבחר היו טובים. אני מתקשה להאמין שבבחירות, שעוד התקיימו במרכז המפלגה, הוא היה גובר על פרס, בעל השליטה המוחלטת במנגנון.

מלמן צודק כאשר הוא מכנה את אלון "אבי רעיון הסיפוח". אלון הציע להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, צפון ים המלח והר חברון (לא כולל העיר חברון) כבר ביוני 1967, לצד החלת הריבונות על ירושלים המאוחדת (את בית השרד שלו הוא קבע ברובע היהודי המשוחרר בירושלים). ביולי הוא הציע לראשונה להחיל את הריבונות על הגולן, עמדה שדבק בה עד יומו האחרון. הוא היה שותף פעיל במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן להחלת הריבונות, אך נפטר שנה וחצי לפני התגשמות חלומו.

מלמן כותב בצדק שאלון הוא אבי ההתיישבות בשטחים ואבי התפיסה שבמידה רבה הוגשמה לאורך השנים, עד היום. ואכן, תכנית טראמפ היא בהחלט וריאציה על תכנית אלון, שהוצגה כבר ביולי 1967, בראיה מרחיקת ראות. אלון, איש הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה שדגלו בשלמות הארץ, שבעצמו חינך על הרעיון הזה, היה הראשון שהציע פשרה טריטוריאלית, מיד אחרי המלחמה, כשהבין שבניגוד למלחמת השחרור הפעם הערבים נשארו בשטח ששוחרר, ולכן חלקים מיהודה ושומרון מהווים מוקש דמוגרפי שאין מנוס מוויתור עליו. הוא הציע את תכנית אלון המפרידה בין האזורים הצפופים בפלשתינאים, שבהם הציע להקים אוטונומיה פלשתינאית ולאחר מכן שינה את טעמו והציע להעביר אותם לירדן במסגרת חוזה שלום על בסיס פשרה טריטוריאלית. אך הוא דגל בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי, גוש עציון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון וירושלים רבתי. הוא דגל בהתיישבות ישראלית באותם אזורים, שתהפוך את ריבונותנו עליהם לבתי הפיכה.

כאשר הציע אלון את הפשרה הטריטוריאלית כעסו עליו תלמידי טבנקין בקיבוץ המאוחד, שדבקו בדרך שלמות הארץ. אלון נהג להשיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". הדבר מזכיר את המאבק של הקיצונים ביש"ע נגד תכנית הריבונות, כי הם רואים בה תכנית חלוקה. גם להם, ההולכים עם הראש בקיר, אפשר לומר: "עוד תתגעגעו לתכנית טראמפ".

* אקיבוש – בערך "הכיבוש הישראלי" בוויקיפדיה, אני מצוטט מתוך המאמר שבו המצאתי את הביטוי "אקיבוש".

כך נכתב בערך בוויקיפדיה: "אל מול המשתמשים במונח 'הכיבוש' כדי להניע נסיגה מהשטחים, ומייחסים לכיבוש רבות מבעיותיה של מדינת ישראל, יש המשתמשים בצורה המשובשת 'אקיבוש', שבאה להגחיך את השימוש ב'הכיבוש' כגורם כביכול לבעיות רבות ומגוונות. צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות 'הכיבוש' בשיח של השמאל הישראלי. למשל, אורי הייטנר כתב ב-2011: 'אקיבוש, אני כותב, ולא 'הכיבוש', כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה' ".

* ההידרדרות נמשכת – יאיר לפיד הצביע בעד הצעת אי אמון לממשלה של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, שבה כונתה ממשלת ישראל "ממשלת האפרטהייד". השנאה מעבירה אותו על דעתו.

* לנתץ את פסל בן גוריון – אני נתקל ביותר ויותר ביטויי קנאה במהומות בארה"ב וניסיונות להעתיק אותן לישראל. על מה? כבר ימצאו. העיקר – יאללה בלגן אנרכיסטי. בציבור הערבי נשמעים איומים לפרוע במדינה בשל האלימות בתוכם, שמי שאשמה בה היא כמובן הממשלה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת: "לא יהיה שקט וביטחון בתל אביב כאשר אין שקט וביטחון ביישובים הערביים. אם צריך נשתק ונסגור את המדינה". לא חשבון נפש כלשהו על הנורמות, הערכים, התרבות והחינוך בתוך המגזר; לא ביקורת עצמית על היחס למדינת ישראל ולמשטרת ישראל, על האלימות המופעלת כלפי המשטרה כשהיא באה לאכוף את החוק ביישובים במגזר, בעידוד והסתה של הח"כים. מה שחשוב הוא לתפוס טרמפ על האלימות והרצח בתוך המגזר כדי לשתק ולסגור את המדינה, וכדי שבכל העולם יראו שגם בישראל מתקיים גל אנרכיסטי. שיטור יתר? שיטור חסר? מה זה חשוב. העיקר ש"נשתק ונסגור את המדינה".

גדעון לוי, למשל, מתקנא בניתוץ פסלי קולומבוס וצ'רצ'יל ורוצה להעתיק את הברבריות הזאת לישראל. הוא עורג על "גל מחאה נוטע תקווה" כמו בארה"ב ומפרט: "דמיינו את ניתוץ הסמלים של מחוללי העוולות הללו, מהשלטים על לשכות ההגירה ועד שלטי הרחובות והאנדרטות שמאדירות את מי שאחראים לעוולות בעברה של המדינה; דמיינו עצרות מחאה המוניות, לא של סקטור כזה או אחר למען עצמו, אלא של הרוב למען המדוכאים ביותר. תארו לעצמכם רבבות ישראלים מפגינים בעד הריסת הגדר [הכוונה לגדר ההפרדה, שעליה מרחיב לוי במאמר זה ובכתבה גדולה ביום שישי שעבר א.ה.] ואזרוח מבקשי המקלט. דמיינו".

ולמה "הריסת הגדר"? הגדר היא סמל לבלימת "גל מחאה נוטע תקווה" – מתקפת הטרור הרצחנית, גל פיגועי ההתאבדות נוטע התקווה, רצח למעלה מאלף ישראלים שבעטיו ישראל יצאה למבצע "חומת מגן", החזירה את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ והציבה את הגדר. הריסת הגדר תאפשר, למשל, "צעדות שיבה" המוניות ו"נוטעות תקווה" ללא מפריע לגוש דן. והן תאפשרנה חזרה נוטעת תקווה למתקפות הטרור.

* המטיף האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה. ההברקה החדשה שלו – הוא מפיץ עלילת דם, על פיה משטרת ישראל אימנה את שוטרי ארה"ב בטכניקת החניקה שבה נרצח ג'ורג' פלויד. לטענת המטיף האנטישמי, זו שיטה מקובלת בישראל ל"רצח פלשתינאים". משטרת ישראל, טוען המטיף האנטישמי, שלחה מומחים לארה"ב כדי ללמד את השוטרים איך לרצוח שחורים.

את מה שאני מאחל לו, כנראה שאסור לכתוב.

* ליברליזציה – באולפן שישי בערוץ 12 שודרה כתבה במלאת חמישים שנה ל"שיר לשלום". עסקו בה, בין השאר, בקריאות להחרים את התכנית ואף את להקת הנח"ל ולאסור את השמעתו ברדיו.

זה נשמע היום בלתי נתפס. מה שמוכיח עד כמה חסרת שחר הטענה על ה"פשיזציה" וה"מזכיר תהליכימיזציה" ושאר ההבלים שמקושקשים כאן בנדון. מדינת ישראל היום ליברלית לאין ערוך יותר מכפי שהייתה לפני חמישים שנה, כפי שאז היא הייתה ליברלית יותר משהייתה לפני שישים שנה (כשמשרד החינוך והתרבות אסר על ביקור הביטלס בישראל פן ישחיתו את הנוער) וכמובן מכפי שהייתה לפני שבעים שנה. התהליך המתמיד הוא ליברליזציה של המדינה.

* הבלתי רשמיים – צפיתי בסרט "הבלתי רשמיים", שהוקרן אמש באורטל. סרט מעולה עם משחק מצוין.

זהו סרט עלילתי, המספר את סיפור הקמתה של ש"ס; התארגנות מקומית בבחירות לעיריית ירושלים ב-1983, שבעקבות הצלחתה המטאורית הפכה למפלגה ארצית שרצה לכנסת.

הסרט מספר את סיפורו של יעקב כהן (הדמות היחידה שמוצגת בשמה האמתי) – יהודי מזרחי חרדי פשוט, בעל בית דפוס, שחלם ויזם והקים את המפלגה ונזרק ממנה ברגע שהגיעו העסקנים והיא הפכה למפלגה של ממש.

הסרט מציג את ש"ס שקמה כתנועה חברתית עממית שצמחה מתוך מחאה אמתית, צודקת מאין כמותה, נגד האפליה והדיכוי של בני עדות המזרח מצד הממסד החרדי האשכנזי. והוא מציג איך במהירות שיא הושחתה והסתאבה. רואים בסרט את זרעי השחיתות והשוחד כבר בראשית דרכה של ש"ס.

השחקן הראשי הוא שולי רנד המגלם את יעקב כהן. יואב לוי מגלם את יגאל וקנין (בן דמותו של ח"כ לשעבר ניסים זאב), השחקן יעקב כהן מגלם את הרב משה (בן דמותו של ח"כ לשעבר שלמה דיין) וגולן אזולאי מגלם את הרב טולדנו, בן דמותו של הרב יצחק פרץ, השר לשעבר.

הסצנה הדרמטית בסרט היא זו שבה יעקב כהן (שולי רנד) מוציא מכיסו את מעטפת השוחד ודוחף אותה חזרה לכיסו של יגאל וקנין; הרגע שבו הוא אמנם נזרק מהפוליטיקה, אך נשאר אדם נקי. מצד שני, העובדה שהסכים לפני כן לקבל את השוחד ולא עמד בפיתוי, מצביעה על המקום אליו מן הסתם היה מידרדר אילו נשאר.

אני ממליץ על הסרט בחום.

* זאב זאב – הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל.

שטרנהל לא הסתגר באקדמיה ובמחקר, אלא היה מעורב פוליטי ופובליציסט. כתיבתו הפובליציסטית התמקדה במנטרה אחת: ישראל היא בדרך לפשיזם. לפני חמישים שנה הוא כתב שישראל או-טו-טו פשיסטית. לפני ארבעים שנה ושלושים ועשרים ועד ימיו האחרונים הוא הזהיר שהפשיזם מסתתר מעבר לפינה.

מה הפלא שאזהרותיו של זאב התקבלו כאזהרות "זאב זאב".

* משמעת עצמית – אחד הדברים שאפיינו את החברה הישראלית בחודשיים הראשונים של הקורונה, בימי הסגר, הוא משמעת עצמית למופת. התנהגות הציבור הייתה מרכיב משמעותי בהצלחה בהתמודדות עם המגפה.

מה השתבש? למה כעת הציבור נוהג אחרת?

הסיבה הראשונה לכך היא משך הזמן. אדם וחברה יכולים לנהוג בניגוד לטבעם ולדרכם תקופה מסוימת, אך מתקשים להתמיד בכך לאורך זמן.

הסיבה השניה היא התחום האפור. כאשר היינו במצב חירום של ממש, אנשים התנהגו כבשעת חירום, במשמעת המאפיינת מצב חירום. הרבה יותר קשה לשמור על מתח משמעתי כזה, בתקופה אפורה, של "שגרת קורונה", כאשר אנו בתהליכי יציאה ושחרור המשק.

הסיבה השלישית היא העדר דוגמה אישית של ההנהגה, החל מסדר פסח בבתי הנשיא ורוה"מ ועד השרים חוטובלי וניסנקורן בישיבת הממשלה האחרונה.

בעיית הדוגמה האישית היא מהותית, אך לא בכדי הצבתי אותה במקום השלישי. כי עם כל הכבוד לצורך בדוגמה אישית של ההנהגה, אל לנו להסיר מיליגרם מן האחריות מעצמנו, האזרחים. לא הכל זה המדינה, לא הכל זה הממשלה, לא הכל זה הממסד. האחריות האישית של הפרט – כלפי עצמו, כלפי משפחתו, כלפי סביבתו, כלפי קהילתו, כלפי המדינה אינה צריכה להיות מותנית בהנהגה. גילוי משמעת עצמית בהקפדה על כללי הקורונה מבטאת אחריות, סולידריות וערבות הדדית, והיא חיונית ליכולת שלנו להתמודד בהצלחה עם המגפה עד בוא החיסון.

* רשום מהיר – בדואר ישראל יש שירות חיוני ביותר שנקרא דואר רשום מהיר. עלות משלוח היא 18 ₪ והדואר מתחייב שלמחרת המשלוח יגיע למענו. ב-15 ביוני שלחתי מסמך בדואר רשום מהיר. שמונה ימים אחרי, המסמך טרם הגיע ליעדו. כבר כמה ימים אני בדיבור עם בירור תלונות בדואר, והתשובה שאני מקבל היא שהם מבררים את הנושא. לפחות ייאמר לזכותם שהם עקביים בתשובה.

* אין לו חסינות – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם ומכה פעמיים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים את הבשורה המרה, שלא ייכנסו לארץ ישראל. ההודעה סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם, עונש כבד כל כך.

מה הוא כבר עשה, שהוא נענש בצורה קשה כל כך? איך מנהיג שעמד בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש בעונש כה חמור? על מה ולמה?

הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה את המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע, והוא הכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן. זה המסר של הפרשה לימינו.

משהו רע, חולה, קורה בחברה שלנו, אם איבדנו את התובנה הזו והחליפה אותה התפיסה שלמנהיג מותר הכל. כאשר האנס הסדרתי משה קצב נכנס לכלא היו קריאות לחון אותו כי את העונש הכבד שלו הוא כבר קיבל בעצם הפרסום והנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש כבד דיו וכו' במקום שאיגרא תחייב אותו יותר. כאשר באחת הערכאות אהוד אולמרט הורשע בחלק מן העבירות אך זוכה באחרות, הכותרות בחלק מהעיתונים היו "זיכוי אולמרט", כאילו הרשעה של ראש ממשלה היא דבר טבעי ולא משמעותי ומה שחשוב הוא שהוא זוכה ממשהו. שיא השיאים, או ליתר דיוק שפל השפלים, הוא פולחן האישיות לנתניהו שבו מעריציו באמת מאמינים שהכל מותר לו, ואנשים מצהירים שהם בעצמם היו מזרימים לו סיגרים ושמפניות, ורודפים את החוקרים / פרקליטים / שופטים על כך שהעזו לחקור ולהגיש נגדו כתב אישום והנורא מכל הם ניסיונות החקיקה המושחתת שנועדה להעמיד אותו מעל החוק.

* השלכה – בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

אהוד היקר, בתוך חסיד שוטה של נתניהו, אתה משליך חסידות שוטה על אחרים. כך אתה משום מה מגדיר אותי כמי שהיה חסיד שוטה של יעלון ושל גנץ.

יתכן שאני שוטה, אבל לבטח שאיני חסיד שוטה, כיוון שכדי להיות חסיד שוטה צריך להיות חסיד, ואילו אין דבר שזר לי יותר ומעורר בי יותר סלידה, מהרעיון של להיות חסיד של פוליטיקאי. מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה חסיד של מנהיג, גם לא של מנהיג שאני תומך בו. גם כשתמכתי ביעלון מתחתי עליו לא פעם ביקורת, הן בתוך תל"ם והן ביקורת פומבית, כולל מעל במה זו. וברגע שהוא סטה מן הדרך שבעטיה הצטרפתי לתל"ם – בו ביום עזבתי בקלות את תל"ם ואת יעלון (אף על פי שגם היום, כשאיני תומך בו, אני מעריך אותו מאוד). ואם כך נהגתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי מעלה על דעתי לתמוך במנהיג גם כשמתברר שהוא שרלטן, שקרן, מושחת ומשחית, כמו השרלטן שאתה סוגד לו, כחסיד שוטה בפולחן האישיות שלו. ולגבי גנץ – אף פעם לא ראיתי בו את המנהיג שלי. תמכתי ברשימה שהוא עמד בראשה כיוון שתל"ם הייתה חלק ממנה. כמובן שהעדפתי אותו אז כפי שאני מעדיף אותו היום על נתניהו. האמת היא שהתחלתי להעריך את גנץ רק כאשר קיבל את ההחלטה המנהיגותית האמיצה, הקשה, להעדיף את האינטרס הלאומי על כל אינטרס אחר ולהקים ממשלת אחדות גם במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. בכך הוא הציל את מדינת ישראל מסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה ומהידרדרות לאנרכיה. אין זה אומר שמעתה עליי לתמוך בעמדותיו המדיניות ולהצדיק כל צעד שלו. בנושא הריבונות, אני מתנגד לדרכו (לפחות כפי שהיא מוצגת בתקשורת), והבעתי זאת בצרור הקודם (אם כי אני מקווה שהוא יתעשת ויתמוך בריבונות).

אגב, כלל איני משתייך לכחול לבן, אלא לדרך ארץ, שתומכת בהחלת הריבונות. יועז הנדל הודיע שיצביע בעדה בממשלה, ויועז וצביקה האוזר יתמכו בה בכנסת. זאת, אם נתניהו לא יחטוף רגליים קרות, ואכן יביא להצבעה את החלת הריבונות.

ובאשר ליועז הנדל, לא יכולתי שלא לגחך על דברי ההבל והבורות של נעמן כהן. והעובדה שהוא בוחר לצטט את ההשמצות השקריות שבדה מלבו התועמלן הנחות שמעון ריקלין, אינה מעידה על שיקול דעת של אדם נורמטיבי.

והערה אחרונה – מעולם לא השמצתי את נתניהו. רק אמרתי את האמת על אודותיו.

* הגנה על התזה – בשלושת החודשים האחרונים, הזום היה לחלק משגרת חיי – ישיבות, פגישות, ראיונות קליטה, שיעורי פרשת השבוע והרצאות. מה שלא ציפיתי, הוא שגם את ההגנה על התזה אעשה בזום. אמנם זה חסך לי נסיעה מאורטל לשדה בוקר וחזרה, אך אני מודה שהייתי מעדיף שההגנה תהיה פנים אל פנים. אבל אין לי מה להתלונן, כי הציון שקיבלתי הוא 96 (והוא ישוקלל בכ-10% מהציון על התזה), וכן קיבלתי מחמאות רבות על המחקר, על כך שהוא פורץ דרך וניתן לצאת ממנו להמשך מחקר בכיוונים שונים.

התזה שלי היא בנושא "תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". אחרי שאקבל את הציון הסופי (ואראה אם עליי להכניס תיקונים שונים) אשמח לשלוח את העבודה למעוניינים ואכתוב על המחקר ומסקנותיו.

* ביד הלשון

לענה –הפינה הקודמת הוקדשה לביטוי "ינעל העולם" והסברתי שזהו שיבוש של "ילען" שפירושו בערבית – יקולל.

יש הקושרים למושג ילען את שיח הלענה. הלענה היא צמח ממשפחת המורכבים, שידועה בטעמה המריר והיא הפכה ביטוי לדברים מרים ורעים. "מר כלענה". הרמב"ן כתב שהלענה היא מלשון עינוי, כי האוכל אותה מתענה.

הלענה מופיעה בתנ"ך ובספרות חז"ל. "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט יז), וביאר רש"י: "שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם".

”לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ"“ (ירמיהו ט, יד).

”כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה“ (עמוס ו, יב).

הלענה מופיעה גם בתלמוד, במדרש שיר השירים רבה ועוד.

פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, המתמחה בתולדות הטבע בעת העתיקה ובזיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל מציע קשר פילולוגי בין הלענה ושורש הפועל הערבי "לען" שמשמעותו קילל שהרי הלענה היא מין קללה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.5.20

* מופע האימים של הנאשם ולהקת רעולי הפנים – עומד הנאשם השרלטן, השקרן, מוקף בשרים וח"כים רעולי פנים, אנשים עלובים שבעצמם לא מאמינים לאף מילה שלו, ומסית ומשקר ומטנף ומעליל עלילות שקר נגד מוסדות המדינה. אבל זה לא יעזור לו. לא יהיה בישראל משפט רחוב. בבית המשפט הוא לא יוכל לעשות את הצגות השקר וההסתה. וגם אם יעשה, זה לא יעזור לו. בבית המשפט יושבים שופטים מקצועיים, רציניים, שישפטו אותו על פי ראיות. רק על פי ראיות. ובמשפט הזה יש נאשם – לא "מחנה הימין", לא "המצביעים לליכוד". יש נאשם וקוראים לו בנימין נתניהו. ובבית המשפט הוא יצטרך להתמודד עם הראיות. ההתבכיינות שלו לא תעזור לו.

* נשף מסכות – אם השרים רעולי הפנים חושבים שהמסכה על פניהם תמחק את קלונם – אין הם אלא טועים.

* תפאורה – ככה הוא רוצה אותם. כנועים, מבוישים, משפילי ראש ועם מחסום על הפה.

* שתיקה מבישה – תגובתו האנמית, הקלושה, של בני גנץ למופע האימים של נתניהו – מבישה. 

* מתקפה פרועה – המתקפה הפרועה של נתניהו ואנשיו על מדינת החוק ומערכת המשפט וההסתה האישית הממוקדת והאלימה נגד מנדלבליט, היא חציית קו אדום. היא סותרת את המהות של ממשלת האחדות שנועדה לקדם את האחדות והפיוס בחברה הישראלית.

כחול לבן אינה יכולה לשבת מנגד ולהפקיר את הזירה לתעשיית ההסתה. בני גנץ ושרי כחול לבן צריכים להיות חומת המגן של מערכת המשפט. אסור להם לשתוק. עליהם להבהיר שאם תמשך ההסתה, הם יפרקו את הממשלה.

נכון לעכשיו, הם בולעים את לשונם, וזה מביש.

* לא קשור לימין ושמאל – אין מקום לא להפגנות בעד נתניהו ולא להפגנות נגדו, ואין כאן שום עניין הקשור לימין או לשמאל.

יש כאן נאשם העומד לדין פלילי, ובית המשפט ואך ורק בית המשפט הוא המקום ללבן את שאלת אשמתו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. 

*  טענת כזב – כאשר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה הוציא צו חירום לסגירת בתי המשפט עם התפרצות הקורונה ותחילת מדיניות הסגר, הוא הואשם שעשה כן כדי לסכל את משפטו של נתניהו. אי אפשר לחשוד בי כסניגור של אוחנה, אך במקרה זה יצאתי להגנתו, כי הייתה זו טענה חסרת שחר. הטענה כאילו "נתניהו סוגר את הרשות השופטת… לא תהיה ביקורת שיפוטית על צעדיו הדרקוניים… דיקטטורה" וכו' הייתה מופרכת.

האמת היא שיחד עם כל מוסדות המדינה וכל מקומות העבודה גם בתי המשפט נסגרו, מפאת הקורונה. סגירת בתי המשפט דורשת צו מיוחד, והוא ניתן, בעצה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. בג"ץ, שהוא הגורם המבצע את הביקורת השיפוטית על הממשלה, המשיך לפעול כרגיל, ואף קיבל החלטות לטובתם של שחורי החולצות, שהמשיכו לדקלם את טענת הכזב על "סגירת הרשות השופטת". והנה, עם ההקלות בכל תחומי החיים, חזר גם בית המשפט לפעול, במגבלות הריחוק החברתי, ומשפטו של נתניהו מתקיים.

מבחינת האינטרס הציבורי במשפט, טוב שהוא נדחה. אילו התקיים במועדו המקורי, הוא היה נדחק לשולי החדשות וההתעניינות הציבורית, שהוקדשה כולה לקורונה. היום המשפט מקבל את המקום הראוי לו בסדר היום הציבורי.

* יוצא לנבצרות – אלמלא יהירותה; אילו כחול לבן קיבלה את מתווה הנשיא, לאחר הסיבוב השני, היום נתניהו היה יוצא לנבצרות. ואילו אחרי הסיבוב השלישי גנץ שוב היה נגרר אחרי לפיד ולא היה מקים ממשלת אחדות – אחרי הסיבוב הרביעי הוא לא היה משיג ממשלה פריטטית ולא רוטציה.

* מקרה קשה של חוסר מודעות עצמית – חוסר המודעות העצמית של אולמרט מרקיעה שחקים. כאשר מדובר בשחיתות, בראש ממשלה שעומד למשפט וכד', ניתן היה לצפות ממנו שישתוק ויתבייש בפינה. אבל הוא מופיע בתקשורת ומדבר, על "התפרעות של משפחת פשע" וכו'. אגב, הוא אומר דברים נכונים, אבל … מי שמדבר…

בין אולמרט ונתניהו יש הבדל מהותי. לנתניהו עומדת חזקת החפות. אולמרט אשם. הוא פושע. כך קבעו בתי המשפט ולכן הוא ישב בכלא. וגם ההתנהלות שלו והמתקפות שלו על המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש לא היו שונים מאלו של נתניהו. נתניהו מסוכן יותר כי המונים הולכים אחריו בעיניים עצומות ומוח שטוף, בעוד את אולמרט הקיפו קומץ חסידים שוטים. אך הסגנון הוא אותו סגנון. כדאי לזכור שאחד ממלכחי פינכתו המליץ לפרקליט המדינה להתאבד. הבדל נוסף הוא ששותפיו של אולמרט להנהגת המפלגה גילו מנהיגות ואחריות לאומית וכפו עליו התפטרות, בעוד הנהגת הליכוד מתקרנפת ונותנת לנתניהו ללהק אותה כתפאורה במופעי האימים שלו.

הזמנתו של אולמרט להתראיין בנושאים הללו כ"לוחם בשחיתות" היא שערורייתית. לו לפחות היו משקפים לו את העובדה שהוא נהג בדיוק כמו נתניהו… בעיניי, אין הוא ראוי לפתחון פה בתקשורת יותר מאשר כפרשננו לענייני ליזול.

* חוק מגה-שחיתות – במו"מ הקואליציוני איימה ימינה שאם תהיה באופוזיציה תילחם בשחיתות. היה משהו מוזר באיום הזה, כאילו מלחמה בשחיתות היא עניין של פוזיציה. אם יקבלו את התיק שהם רוצים, השחיתות לגיטימית ואם לאו – יש להילחם בה. אבל, ניחא, העיקר שמי שמתיימרים לשאת את מוסר הנביאים יתרגמו אותו למאבק פוליטי. גם זו לטובה.

והנה, ימינה באופוזיציה וכעת היא מתכוונת להעלות להצבעה בכנסת את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי". זהו חוק שמעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, פוגע אנושות בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, ומאפשר לו להיות עבריין ואפילו לא להיחקר. בצרפת, שבה נהוג חוק מגה-שחיתות הזה, הוא לפחות מאוזן בהגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד (אגב, זה חוק צרפתי שבהחלט ראוי לאמץ בישראל). כאן מוצע חוק של חסינות מראש מפני כל חקירה ללא הגבלת קדנציות, כלומר ראשות הממשלה עלולה להיות עיר מקלט לעבריין לכל חייו.

עצם העובדה שחוק מגה-שחיתות כזה עולה לדיון בכנסת ישראל היא חרפה. על פי ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד, חברי הקואליציה מחויבים להצביע נגד החוק הזה. בהסכם נאמר: "בכל תקופת כהונת הממשלה כל חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יהיו מחויבים להתנגד לכל דבר חקיקה ראשית שלא אושר מראש על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה". ברור שוועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים ניסנקורן לא תאשר את חוק מגה-שחיתות הזה. אם הליכוד יפר את ההסכם ויצביע בעד החוק המושחת, על כחול לבן לתמוך בחוק שיאסור על מי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש הממשלה.

* וטו מוחלט – יו"ר סיעת כחול לבן איתן גינזבורג אינו פוסל תמיכה בחוק מגה-שחיתות הצרפתי, ובלבד שלא יהיה רטרואקטיבי. אני מקווה מאוד שזו רק עמדה פרטית שלו. תפקידה של כחול לבן בממשלת האחדות הוא לשמור על מדינת החוק ולא לאפשר לעוכרי החוק והמשפט להשחית אותה. חוק מגה-שחיתות, שהופך את ראשות הממשלה לקרנות המזבח ולהלבנת פשעים ושחיתויות, ישחית את מדינת ישראל, אם יתקבל חלילה. יש להטיל עליו וטו מוחלט.

* לא ביקשנו רשות – יש שני סוגים של התנגדות להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. יש התנגדות עקרונית לכך שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית. כלומר, תמיכה אידיאולוגית ברעיון הנסיגה המלאה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' לפלשתינאים (שכמובן דחו את ההצעה, כי לא כללה את "זכות" השיבה, כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים). ויש התנגדות המתמקדת בכך שהריבונות תוחל באופן חד-צדדי, מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן. הם טוענים שיש להגיע לכך במסגרת הסכם עם הפלשתינאים. אני רוצה להתייחס כאן לסוג השני של ההתנגדות.

אילו ניתן היה להגיע עם הפלשתינאים להסדר המבוסס על פשרה טריטוריאלית אחראית, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ותכנית טראמפ, כמובן שעדיף היה להחיל את הריבונות בהסדר. אולם למרבה הצער אין לנו פרטנר לפשרה, וכפי שכבר הוכח – גם לא לנסיגה מלאה. לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש היתכנות להסדר כזה.

האם בשל כך ישראל צריכה להמתין לנצח בארעיות גבולותיה ולא לקבע אותם? האם אחרי 53 שנים לא הגיעה השעה שנגדיר מה שלנו בכל מקרה; מה לא יעמוד למו"מ? האם אנחנו צריכים לבקש רשות מהפלשתינאים למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל?

מעולם לא ביקשנו רשות מן הערבים לממש את הציונות. לא ביקשנו מהם רשות לעליית יהודים לארץ ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להתיישבות יהודית בארץ ישראל – לא להקמת פתח תקווה ולא להקמת אף יישוב ב-142 השנים שחלפו מאז. לא ביקשנו מהם רשות להקים את מדינת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחליט שירושלים היא בירת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. אילו ביקשנו רשות – לא היינו כאן. לא היינו קיימים. אז למה אנחנו צריכים לבקש מהם רשות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

יש היום הזדמנות להחיל את הריבונות בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ובעלת בריתנו והיא מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם. את כל הצעדים החד-צדדיים בעבר עשינו ללא תמיכתה, על אף התנגדותה ואף בעימות אתה. תהיה זו איוולת להחמיץ את ההזדמנות הנדירה, של מימוש האינטרס הישראלי בהחלת הריבונות על הבקעה, במובן הרחב ביותר של המושג, ועל גושי ההתיישבות בתמיכת ארה"ב.

* לא כלום – כאשר אני רואה את הקמפיין של מועצת יש"ע נגד "חצי ריבונות", אני נזכר בהתנגדות של גורמים בימין ובשמאל הציוני נגד קבלת תכנית החלוקה, כי היא כרוכה בוויתור על חלקים בא"י. אילו שמענו בקולם, ספק רב אם הייתה קמה מדינת ישראל. מי שנוקט בגישה של "הכל או לא כלום" – רבים הסיכויים שיישאר בלא כלום. הציונות הבן-גוריוניסטית היא ציונות של "טוב תפוח אחד ביד משניים על העץ". או אם תרצו "טובה רגל אחת ביד משתיים על התרנגולת". בן גוריון הבין שזה "עתה או לעולם לא", וגם כעת אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית, שתהיה זו בכיה לדורות להחמיץ אותה כי זו "רק" "חצי ריבונות".

* שכחו אותנו בקפסולה – חלף עוד שבוע. אנו כבר בשבוע השני שבו כל מערכת החינוך מלידה עד י"ב לומדת בכיתות מלאות. ואילו במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות, למרות שמדובר לא רק בלימודים אלא בשהייה בתנאי פנימיה 24/7. מה מקור החלמאות הזאת?

האחריות על המכינות הקד"צ, עד כה, הייתה משותפת למשרד הביטחון ומשרד החינוך. בכל הקשור לדחיית שירות – האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון. בכל הקשור לתקציבים ונהלים – מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

אז אולי הכל נובע מן התמונה הבאה?

במשרד הביטחון הוכפף האגף הביטחוני חברתי לשר מיכאל ביטון, במסגרת משרד הביטחון.

באשר למשרד החינוך:

ככל הנראה מינהל חברה ונוער בראשות חגי גרוס מועבר למשרד חדש בראשות השר אלקין, אך האחריות על המכינות "תוצא" ממנהל חברה ונוער ותועבר למשרד חדש בראשות חוטובלי, שתוחלף בהמשך תוך זמן לא ארוך (לפי המידע התקשורתי) ע"י השר הנגבי.

מבולבלים? גם אנחנו.

* ממך יצאו – לאורך השנים השתתפתי באינספור רבי שיח, רובם בתקופת המאבק על הגולן אך גם רבים לאחר מכן. תמיד כיבדתי את יריביי, כיוון שראיתי בהם פטריוטים בדיוק כמוני, המבקשים בדיוק כמוני את טובתה של ישראל, הגם שעמדותינו בשאלה מהי טובתה של ישראל מנוגדות.

פעמיים השתתפתי בפאנלים מול תועמלנים אנטי ציונים, אנטי ישראליים. אותם לא כיבדתי. חשתי שאני בשדה קרב נגד האויב. חשתי כלפיהם שנאה ותיעוב.

הראשון היה אילן פפה, הפוסט היסטוריון האנטי ציוני. בסוכות 2001 הוזמנתי לפאנל ביום הורים של המכינה הקדם צבאית מיצר, בפני החניכים והוריהם. ברב השיח השתתפנו שלושה אנשים: הרב שמואל אליהו, אילן פפה ואני. מהר מאוד הפאנל היה לזירת התגוששות בין פפה לביני, והרב אליהו כמעט ולא הצליח להשחיל מילה. מיותר לציין שהקהל כולו היה לצדי. הקהל הורכב ממגוון רחב של דעות – אנשי שמאל, מרכז וימין ציוני, ולכן הם סלדו מן ההטפה האנטי ישראלית של פפה.

זמן קצר לאחר מכן שוב התעמתתי אתו. הפעם היה זה כשהוא הוזמן להרצות בפני פורום של מנהלי מתנ"סים. הייתי בקהל, אך הרצאתו הפכה, למעשה, לעימות בין שנינו.

כעבור שנים לא רבות, שמעתי שהנ"ל ירד מן הארץ. אני מודה שהוא לא ממש חסר פה.

השני היה איתן בורשטיין, מייסד עמותת "זוכרות" הלוחמת למען "זכות" השיבה. הוא הוזמן לרב-שיח אזורי בתל-חי, בין השאר בפני חניכי מכינת הגליל. לא רציתי להתעמת אתו, כי סברתי שלא צריך לתת לו את הבמה. אך הופעלו עליי לחצים, נאמר לי שהפאנל יתקיים בלאו הכי, ועדיף שלא אפקיר את הזירה, כי אין מי שייטיב להתעמת עמו כמוני. זה היה לפני 8 שנים, ביום ההולדת שלי. בפתח דבריו הבהיר "הזוכרת הראשי" שהוא לא נאבק למען "זכות" השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא זכות טבעית, והיא אינה זקוקה לעזרתו. הוא נאבק על מימושה, כלומר על כך שמיליוני ה"פליטים" יחזרו בפועל ל"בתיהם" בישראל. גם במקרה זה ניתן לומר שהכיתי את בר הפלוגתא שלי שוק על ירך. גם כאן הקהל כולו היה אתי. רובו המוחלט שייך לשמאל הציוני, בנושאים אחרים לבטח איננו באותו צד של המפה, אבל מולו, בנושא הזה, כל ישראלי שפוי אינו יכול לתמוך בו. בתום רב השיח, סירבתי ללחוץ את ידו. והתחרטתי על כך שנתתי ידי למתן הבמה לו, בעצם השתתפותי.

אני חושב שאילו הוא היה פלשתינאי, הייתי מכבד אותו. אבל כיוון שהוא יהודי, ישראלי, הלוחם במדינתו, חשתי תועפות של בוז וסלידה כלפי האיש הזה.

היום קראתי שגם הוא ירד מן הארץ. וגם הוא, ממש ממש לא חסר פה.

על ירידתו קראתי בכתבה במוסף "הארץ" על לא מעטים מאנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי שירדו מהארץ. הכתבה נועדה לעשות להם גלוריפיקציה, של גולים פוליטיים. כמובן שהמושגים ירידה ועליה לא הופיעו בכתבה, אלא רק הגירה (בורשטיין, למשל, "היגר" לארץ מארגנטינה בגיל חמש).

כל האנשים האלה לא חסרים בארץ. ממש לא. בירידתם הם מגשימים את דברי הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". יצאו, ברוך השם. מצד שני, הם ממשיכים להילחם בישראל גם במקום מושבם, כפעילים בבי.די.אס. וכמרצים באוניברסיטאות. ויתכן שהנזק שהם מסבים למדינה שם, גדול יותר מזה שהם מסבים לה כאן.

היה גם קוריוז משעשע בכתבה. אחת הנמושות, ד"ר אריאלה אזולאי, שירדה עם בן זוגה עדי אופיר, אף הוא מן הפעילים הוותיקים של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, סירבה להתראיין ל"הארץ" וכתבה: "אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני… אין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני". נו, מה תגיד על זה שוקן?

אני מאחל למנוולים הללו, שלא ימצאו מנוח לכפות רגליהם.

* להוריד את ראשה – רוגל אלפר מבסוט. " 'הצונאמי המדיני' שזה שנים ממאן להתממש מראה סימנים של בצבוץ מעבר לאופק". אמנם, לאכזבתו, זה בעיקר בגדר דיבורים אבל "היחיד שלעת עתה ממש עושה משהו הוא אבו מאזן הרופס, שמפתיע לטובה… אם ילך עד הסוף… אפשר שיגרום לישראל כאב ראש קשה וחזק… אמנם לעת עתה אירופה רק מדברת, אבל היא מסוגלת לנשוך, ובאופן שמפתיע לטובה — האיחוד האירופי מתחיל לדבר על ישראל כפי שדיבר על דרום אפריקה בשנות ה–80… חרם של האיחוד האירופי מסוגל להכאיב לישראל וצריך להכאיב לישראל". וכן הלאה וכן הלאה. הוא פתאום אופטימי ומלא תקווה: "הלוואי. הלוואי שהעולם יוריד לישראל את הראש". זו גם הכותרת של הפשקוויל.

ולמה הוא רוצה להוריד לישראל את הראש? כי אם יורידו לה רק את הידיים ואת הרגליים, היא עוד תחיה איכשהו. בלי הראש היא תמות. זו תקוותו של הפסולת האנושית הנ"ל.

* בן ערובה – צפיתי בדברי הבלע של הרב הראשי של איראן נגד הציונות וישראל, ולא חשתי כלפיו אפילו קורטוב של כעס. הבנתי שאני צופה בבן ערובה שאקדח מוצמד לרקתו והוא נאלץ לדקלם את הטקסט שהוכתב לו בידי חוטפיו. הטקסט הזה אמין בערך כמו הטקסט האנטי ישראלי שאלי כהן נאלץ לדקלם במשפטו.

אני מאחל לרב ולכל קהילת יהודי איראן חופש ועליה לישראל. שהטקסטים שהם יממשו יהיו הטקסטים שהם מתפללים שלוש פעמים ביום, ולא אלה שמשטר האייאתולות הרצחני מכתיב להם.

* מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך – אנסה להגדיר את המחלוקת ביני לבין אהוד בן עזר על אודות נתניהו, אולמרט, יעלון ואחרים. ההבדל הוא בגישה הבסיסית. לא אגדיר את גישתו של אהוד, אלא את גישתי. גישתי לכל מנהיג היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני שופט כל מעשה שלו בפני עצמו ומביע עליו את דעתי. יכול להיות מנהיג שאני מתנגד ל-90% ממעשיו ודעותיו, וזה לא יפריע לי לשבח אותו על 10% שראויים, בעיניי לשבח, ולהיפך. קשה לאב"ע להבין איך אני יכול לשלול את אולמרט ולהגן על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה, שעליה הוא מותקף. בעיניי, זו הגישה הנכונה כאזרח.

אף פעם לא ראיתי בגנץ את מנהיגי, גם לא כאשר בחרתי לרשימה שהוא עומד בראשה, אם כי העדפתי ואני מעדיף אותו על נתניהו. כאשר הוא ניסה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, גיניתי אותו. כאשר קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה להציל את המדינה מהידרדרות לאנרכיה באמצעות הליכה לממשלה אחדות עם נתניהו, גם במחיר ויתור על מחצית כוחו הפוליטי ופגיעה בתדמיתו, שיבחתי אותו. כאשר הוא בלע את לשונו ונמנע מלגנות את נתניהו על מופע ההסתה שלו נגד מערכות החוק והמשפט, הבעתי את אכזבתי.

ובאשר לאולמרט. אולמרט הוא פושע. לא אני קבעת זאת. בתי המשפט קבעו זאת, על סמך ראיות. ולכן הוא ישב בכלא; המקום הראוי לפושעים כמותו. ההבדל העיקרי בינו לבין נתניהו, הוא שלנתניהו עומדת חזקת החפות, וכתב האישום שלו יוכרע בידי השופטים על סמך ראיות, ולעומת זאת אולמרט אשם. בעיניי, עצם העובדה שעבריין פלילי עמד בראש ממשלת ישראל היא כתם על המדינה. עם זאת, את תפקודו כראש הממשלה אני שופט בנפרד, על פי ההישגים והכישלונות. בשיפוט זה, יש נקודות לזכותו ונקודות לגנותו. הנקודה העיקרית לזכותו היא הפצצת הכור הסורי. על כך הוא ראוי להערכה ויכנס להיסטוריה כמי שקיבל את אחת ההחלטות החשובות והטובות בתולדות המדינה. הוא ראוי להערכה על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה ויותר מכך על ההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה. החלטות אלו האפילו על האופן הכושל שבו הוא ניהל את המלחמה, עם ההחלטות המבולבלות והדשדוש של המתקפה היבשתית וכו'. הוא ראוי להערכה על עמידתו הנחושה בלחץ לשחרור סיטונאי של מחבלים תמורת גלעד שליט. אבל הוא ראוי לגנאי על כך שהציע לפלשתינאים את ההצעות המופקרות ביותר שהוצעו אי פעם בידי ראש ממשלה ישראלי. והוא ראוי לגנאי על כך שאחרי שהפלשתינאים דחו בבוז את הצעתו, הוא הכחיש זאת וסינגר עליהם והאשים את ישראל בקיפאון המדיני, רק כדי להשאיר בחיים את הנראטיב השקרי על מי שאו-טו-טו הביא לשלום קוסמי ובגלל תפירת תיקים בידי הימין הרדיקלי, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט סוכל השלום. והוא ראוי לגנאי על כך שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* ביד הלשון 

במידה ו – נשלח לעיוני ולהגהתי תקנון מסוים. שגיאה אחת הופיעה בו פעמים רבות – הצירוף "במידה ו…" במשפט תנאי. אין צירוף כזה בעברית. הצירוף הנכון הוא "במידה ש…", שהוא ביטוי תלמודי, אולם גם הוא אינו נכון להקשר שבו נכתב הצירוף השגוי.

מתי נכון לכתוב "במידה ש"? כאשר שני חלקי המשפט קשורים למידה או היקף מסוימים. למשל – "במידה שיהיה לי מספיק כסף אוכל לקנות מוצר מסוים". אין זה נכון להשתמש בצירוף למשפט תנאי כמו: "במידה שפלוני יבקש דבר מה, אענה לבקשתו".

בכל המקומות בתקנון שבהם נכתב "במידה ו" תיקנתי ל"אם". כל כך פשוט ויפה. "אם פלוני יבקש" וכו'.

אגב, בדקתי ומצאתי שהצירוף העילג והמסורבל הזה מככב בהסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן.

 * "חדשות בן עזר"

שליחות לאומית

בספטמבר 2001 (ימים אחדים לפני מתקפת הטרור בארה"ב ב-11 בספטמבר 2001) נערכה בדרבן שבדרום אפריקה ועידה של האו"ם נגד הגזענות. בפועל הייתה זו ועידת גזענות ואנטישמיות. מטרתה הייתה להציג את ישראל כבת דמותו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ולהביא את כל העולם להחרים את ישראל – חרם כלכלי, תרבותי, אקדמי וכו', דוגמת החרם על דרום אפריקה ובכך למוטט את מדינת ישראל כפי שהתמוטט משטר האפרטהייד. בוועידה השתתפו מדינות לצד ארגוני חברה אזרחית. בין הגרועים שבארגונים האנטי ישראליים, היו ארגונים… ישראלים, כמובן. וגם משלחת של נטורי קרתא. איך לא?

ישראל וארה"ב הפעילו מאמץ דיפלומטי לסיכול ההחלטות האנטי ישראליות הגזעניות והאנטישמיות. המאמץ נשא פרי, והצעת ההחלטה סוכלה ואפילו לא עלתה להצבעה. אולם היא נתנה את האות למערכת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, שאותו מוביל ארגון BDS ועוזריו (כולל בישראל, כמובן).

כך נכתב בהצעת ההחלטה, שהיא המצע של מסע ה-BDS:

  1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.
  2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.
  3. ציונות היא גזענות.
  4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.
  5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.
  6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.
  7. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

ההצעה הזו הועלתה מטעם ארגון מדינות האסלאם. יש לציין שמצרים של מובארק, החתומה עמנו על הסכם שלום, הייתה המדינה הפעילה ביותר ביוזמה הזאת. אך את עיקר הפעולה הובילו הארגונים החוץ ממשלתיים. הם גם המובילים את המסע עד היום. זהו מסע עתיר במיליארדי דולרים הנשפכים עליו מדי שנה.

****

ישראל התעוררה מאוחר מאוד להיאבק בתופעה. יש לציין, שבשנים האחרונות ישראל השיגה הישגים דיפלומטיים מרשימים במאבק ב-BDS. מדינות חשובות כמו גרמניה, בריטניה, ארה"ב ואוסטרליה הגדירו את BDS כארגון אנטישמי. ניסיונות החרם נכשלים בדרך כלל. הלחץ הברוטלי על אמנים לא להופיע בישראל נוחל כישלון גדול, ורק מעט אמנים נכנעו לו. כמעט כל הניסיונות לחרם אקדמי על ישראל, כולל מצד אנשים מן האקדמיה הישראלית, כמובן, המתפרנסים ממנה – כשלו.

אך אל לנו להקל ראש בתופעה. יש לה הישגים והצלחות. עיקר הישגיה הם בתחום התעמולה והתודעה. באוניברסיטאות ובמכללות במערב נערך מסע של שטיפת מוח איום ונורא. נכון, יש אוניברסיטאות שאסרו על הפעילות הזאת, אך באוניברסיטאות רבות בארה"ב ובאירופה, המוני סטודנטים חשופים לתעמולת הזוועה וההסתה הזאת, והיא מחלחלת. זו סכנה ממשית.

על ישראל לנהל מלחמת חורמה בטרור ה-BDS. אך אין זה עניין לממשלה בלבד, אלא לא פחות מכך – זה עניין לחברה האזרחית; לארגונים ישראליים ויהודיים שייתנו מענה הולם באוניברסיטאות ויפעילו את הסטודנטים הישראלים והיהודים באותן אוניברסיטאות למתקפת נגד ולהשבת מלחמה שערה.

****

אחד הארגונים החשובים הפועלים בזירה הזאת הוא "מילואימניקים בחזית". זו עמותה של קצינים ולוחמים במילואים, שיש בה היום 700 פעילים ובהם כ-150 מ"פים ומג"דים, שנרתמים למלאכת הקודש הזאת. אותם אנשים חשים, שכפי שהם ניצבים כמילואימניקים בחזית להגנת מדינת ישראל מפני אויב צבאי ומפני הטרור, כך עליהם להתייצב להגנת המדינה מפני הטרור התודעתי והתעמולתי הזה. הארגון נאבק גם נגד ארגונים ישראליים משת"פים של טרור BDS ושותפים למסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם".

****

לפני חודשים אחדים פנה אליי ארגון "מילואימניקים בחזית" בבקשה שאערוך את ספר התשובה הישראלית ל-BDS. הספר נועד להיות התנ"ך של המסבירים הישראלים, הניצבים בפני שטפון התעמולה של תעשיית השקרים האנטי ישראלית, ולא תמיד יודעים מה להשיב ואיך להתגונן ולתקוף. נטלתי על עצמי את המשימה בחפץ לב.

מדובר בספר, שאת רובו אני כותב, אך יהיו בו מספר פרקים שיכתבו אנשים אחרים. בספר אנחנו מפרקים את הטיעונים נגד ישראל והציונות ומפריכים אותם. הספר ילווה את הפעילים הישראלים במאבק, יתורגם לאנגלית ושפות נוספות, ובעיניי הוא חשוב גם כחומר קריאה לציבור הישראלי הרחב, כדי לחזק את אמונתו בצדקת הציונות וצדקתה של מדינת ישראל.

כעת ובחודשים הקרובים, העבודה על הספר היא עיקר עיסוקי ועיקר פרנסתי (ואף לקחתי בעטיה פסק זמן מעבודת הדוקטורט). בעבורי, מדובר בשליחות לאומית, שאני מגויס לה בכל נימי נפשי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 20.5.20

* לזכור את האלטרנטיבה – כעת, משהממשלה נולדה, ובלשון המעטה התינוק הזה לא כל יפה, הדיון הוא לכאורה בעד או נגד הממשלה. לכאורה, מי שבעדה הוא בעד הכיעור הכרוך בה ומי שנגדה שומר על בתוליו ועל טוהרו ויופיו ותוקף אותה וצודק בחלק ניכר מדבריו.

אבל כדאי לזכור שהממשלה הזו נולדה כתוצאה מכך שלא הייתה כל אלטרנטיבה. הברירה הייתה בין ממשלת האחדות לבין סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב היה מסתיים בדיוק באותה דילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

הברירה הייתה בין אחריות לאומית לבין שריפת מחסני התבואה בירושלים – ובלבד שלא יהיה מזון ליריבים הפוליטיים. איני מחסידיו של גנץ, יש לי עליו ביקורת רבה, תמיכתי בכחול לבן לא הייתה תמיכה אישית בגנץ ואני בטוח שגם בעתיד תהיה לי עליו ביקורת. אבל החלטתו להקים את ממשלת האחדות, גם במחיר פילוגה של כחול לבן, הייתה החלטה מנהיגותית אמיצה של אחריות לאומית, ונכונות לשלם מחיר אישי, פוליטי ותדמיתי כבד למען האינטרס הלאומי.

האם הממשלה הזאת תצליח? כלל לא בטוח. היא תצליח אם באמת תפעל לפיוס לאומי. מסע ההסתה המאפיוזי, הקרימינלי והמושחת נגד מנדלבליט והפרקליטות, מתוך רצון לעשות דה-לגיטימציה לתובעיו של נתניהו, אינו נותן סיבה לאופטימיות.

ההישג הגדול ביותר של כחול לבן הוא סילוקו של הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים. הפגע-רע הזה נכנס לתפקידו כשהוא מלא בכוונות רעות, הוא מוכשר וערמומי ופגיעתו רעה. טוב שיעוף משם. הכישלון הגדול ביותר של כחול לבן, הוא שלא דרשה באופן אולטימטיבי לקבל את המשרד לביטחון פנים וכך אוחנה יכנס כסוס טרויאני למשרד הזה מתוך אותן מטרות שליליות – להרוס, להפחיד, לערער, לסכל את המשך חקירות השחיתות של נתניהו ולנקום בחוקריו. עם זאת, זכות הווטו של גנץ על מינוי המפכ"ל הוא סימן מעודד. על גנץ להכשיל כל ניסיון של הסוס הטרויאני לשבץ לתפקיד הזה את עושה רצונו ומי שנאמנותו לא תהיה לחוק ולציבור אלא לשאיפותיו ההרסניות של הסוס הטרויאני.

* איחולי הצלחה (וכישלון) – בשעה טובה קמה ממשלה לישראל, אחרי המשבר הפוליטי הממושך והמסוכן ביותר בתולדות המדינה. כאשר קמה ממשלה חדשה, בין אם אני תומך בה או מתנגד לה, אני מאחל מכל לבי הצלחה לממשלה ולכל שריה – הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל.

גם היום אני מאחל הצלחה לממשלה החדשה ול-33 מתוך 34 שריה. הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל. לשר לביטחון פנים אני מאחל מכל לבי כישלון. הצלחה שלו במזימותיו היא כישלון למדינת ישראל. כישלון שלו במזימותיו הוא הצלחה למדינת ישראל.

* דייג אוהב דגים? – מינוי אוחנה לשר לביטחון פנים הוא כמו מינוי מרדכי ואנונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* ללא שר ערבי – מי שבולט בהעדרו בממשלת האחדות הלאומי הוא שר ערבי. עלייתה המטאורית של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית ואיום על מרקם היחסים הרגיש בין יהודים וערבים בישראל. ניתן היה לצפות מן ההנהגה להבין את עומק האיום ולהתמודד עמו. בין השאר, באמצעות טיפוח הנהגה ערבית המעוניינת בדו-קיום אמתי, כלומר שואפת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ולא בהמרתה במדינה לא יהודית.

ראוי היה לצרף לפחות שר אחד, בממשלת אינפלציית השרים, מקרב ערביי ישראל, שאינו מזוהה עם הרשימה האנטי ישראלית. מתווה הרוטציה העניק לכחול לבן מספר רב מאוד של שרים, ללא פרופורציה למספר הח"כים שלה. ראוי היה שגנץ ימנה, על המכסה של כחול לבן, שר ערבי, וכך גם סיעת כחול לבן הייתה מרוויחה עוד ח"כ לעשיה הפרלמנטרית. מן הראוי שהמפלגות הציוניות הגדולות תשריינה בבחירות הבאות מקומות לערבים. ומן הראוי שממשלת האחדות תבצע פעולות לקידום האוכלוסיה הערבית בישראל, ושתעשה זאת מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, באופן שלא תוכל לגזור קופון כלשהו, כדי להעביר לערביי ישראל את המסר שהדרך להתקדמות היא דרך ההשתלבות ולא הלעומתיות.

* כבוד היושב ראש – אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים, יאסר ערפאת. בימים הקשים של מתקפת הטרור, שבהם שלוחיו של ערפאת פוצצו את עצמם מדי יום באוטובוסים ומסעדות, רב המרצחים היה בשיא האופוריה שהנה החברה הישראלית מתפוררת ומתפרקת. באותם ימים, עמדו רב המרצחים ויועצו מול אספסוף משולהב אחוזי זרועות. וערפאת צווח עשרות פעמים באוזני הקהל המוסת משפט אחד: "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים!".

והשבוע יועצו של רב המרצחים הציע את עצמו לתפקיד יו"ר הפרלמנט של המדינה שהוא חותר לחורבנה.

וזה מזכיר לי שבבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999 המרגל של חיזבאללה עזמי בשארה הגיש את מועמדותו לתפקיד ראש ממשלת המדינה שהוא לוחם לחורבנה; הממשלה של הישות הקולוניאליסטית של עם מומצא, כפי שהוא מגדיר את מדינת ישראל במסותיו ו"מחקריו" (הוא הסיר את מועמדותו ימים אחדים לפני הבחירות).

* להקיא – ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד הייתה מועמדת מפלגתה לתפקיד יו"ר הכנסת. שלושה מחברי מפלגתה, עופר שלח, אלעזר שטרן ויואל רזבוזוב בגדו בה, תקעו סכין בגבה ולא הצביעו בעדה. היה להם דחוף יותר לתקוע אצבע בעין של הציבור הישראלי, בהצבעת דווקא פרובוקטיבית וילדותית, בעד יועצו של רב המרצחים.

אלעזר שטרן היה מג"ד שלי. אני מתבייש בו. בא לי להקיא.

* קידום לברקת – נראה לי שנתניהו יציע לברקת תפקיד סגן שר במשרד לחיזוק וקידום קהילתי.

* חלופה נוספת – נתניהו צודק. עלות של סיבוב בחירות רביעי היה גדול לאין ערוך מעלות ניפוח הממשלה. אבל הוא מתעלם מאלטרנטיבה נוספת – הקמת ממשלת אחדות, שלא לדבר על ממשלת חירום, עם 20-22 שרים.

* מסמר בלי ראש – הבעיה במשרדים המיותרים, היא שהם הופכים לקבע. ע"ע המשרדים שנתפרו לכבודו (תרתי משמע) של שמעון פרס – המשרד לשיתוף פעולה אזורי ומשרד הגליל והנגב.

* יותר גרוע – יש רק דבר אחד גרוע יותר מהממשלה הזאת. האלטרנטיבה.

* חכמת הבדיעבד – אילו כחול לבן הייתה מקבלת את הצעת הליכוד לממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, גנץ היה כבר חודש ראש הממשלה, נתניהו היה בנבצרות, ואף אחד לא היה מכיר את המושג המוזר "ראש ממשלה חלופי".

* לא היה לי ספק – שואלים אותי אנשים רבים, אם האמנתי באמת ובתמים להתחייבות של כחול לבן שלא תקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. האם לא היה לי ספק? האם באמת נתתי אמון מלא במבטיחי ההבטחות? הרי גם אחרי הסיבוב השני הם פלירטטו עם הרשימה המשותפת. הרי לא הייתה להם דרך להקים ממשלה אחרת.

אשיב בכנות. האמנתי, אבל גם היה לי ספק. בדבר אחד לא היה לי ספק. בעמדה של בוגי יעלון ותל"ם. האמנתי שאם ייעשה ניסיון כזה, הוא יילחם עד הסוף ולא ייתן לכך את ידו. האמנתי שהוא יטיל וטו מוחלט. האמנתי שהווטו שלו ימנע הקמת ממשלה כזו. ובמקרה הגרוע ביותר, הוא יפלג את כחול לבן ויהיה באופוזיציה אם היא תקים ממשלה כזו, ובמקרה כזה בנוסף לחמשת הח"כים של תל"ם יצטרפו אליו ח"כים נוספים מכחול לבן. באמינות, בנאמנות ובנחרצות של יעלון לא היה לי כל ספק.

ולכן אכזבתי מרה כל כך. ולפחות אני גאה ביועז הנדל וצביקה האוזר, אנשי תל"ם שלא התקרנפו.

* היפוכו של ביביסט – אהוד בן עזר נעלב מכך שתיארתי את עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו. אז הוא "הכניס לי". הוא הזכיר לי שאני הייתי עובד אלילים של בוגי יעלון… ואני תמה, האם אהוד אינו מבחין שהוא שם עצמו ללעג? הרי אני הדוגמה להיפוכה המוחלט של עבודת האלילים. תמכתי ביעלון, הלכתי אתו, אגב – מעולם לא הערצתי אותו כי אני לא מעריץ אנשים, וברגע שהוא הלך לכיוון שהתנגדתי לו, בו ביום פרשתי מתל"ם. וכאן לא מדובר, חלילה, באדם שדבק בו רבב בתחום של טוהר מידות וניקיון כפיים, כמו נתניהו. להיפך. ברור שלעולם לא אעלה על דעתי לתמוך במושחת.

אהוד לועג לי שטענתי בעבר שיעלון ראוי להיות ראש הממשלה. ובכן, לא שיניתי את דעתי. גם היום, כאשר אני מתנגד לו ומאוכזב ממנו – אני רואה בו את האדם המתאים ביותר לראשות הממשלה. לבטח יותר הן מראש הממשלה, הן מראש הממשלה החלופי והן מראש האופוזיציה. אבל כאשר הוא היה מוכן לתת יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית, עזבתי אותו. וכאשר ראיתי בהקמת ממשלת אחדות הכרח והוא התנגד בכל כוחו לממשלת אחדות, לא הלכתי אתו. וכל מנהיג שאתמוך בו בעתיד, תהיה זו תמיכה על תנאי, כל עוד הוא יקדם את הדרך שבה אני מאמין. בקיצור, אני היפוכו של ביביסט.

אגב, כאשר יעלון היה בליכוד, אהוד כתב לא פעם שהוא האיש המתאים להחליף בעתיד את אלילו. עד שאהוד בחר בצד של… החייל שסרח.

* למנות מיד פרקליט קבוע – השילוב בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי, הוא חיבור בעייתי, הלוקה בסתירה פנימית והופך את התפקיד לכמעט בלתי אפשרי (הן בשל העומס והן כי יש בו ניגוד עניינים). כפי שאני כותב כבר שנים רבות, יש צורך לפצל את התפקיד. בוודאי, שהוספת תפקיד פרקליט המדינה ליועמ"ש, אפילו באופן זמני, היא פסולה מכל וכל.

כעת, כשעברנו את הסוס הטרויאני, על שר המשפטים החדש למנות בתוך שבוע, לכל היותר, את פרקליט המדינה החדש.

* ראוי לחקור – כעת, כאשר יש למדינת ישראל שר משפטים ולא סוס טרויאני, שנכנס למשרד כדי לחבל בעבודת המערכת המשפטית, לסכסך ולחרחר ריב ומדון, ראוי לבדוק את הטענות כלפי היועמ"ש אביחי מנדלבליט. את הבדיקה יש לעשות בידי גורם משפטי חיצוני, כדי למנוע ניגוד עניינים.

לא, איני רוצה להיות אידיוט שימושי של חורשי רע. אני יודע בדיוק למה הנושא עלה. אני יודע שהדבר האחרון שמעניין את מי שהעלו את הנושא לסדר היום הוא טוהר המידות – ההיפך הוא הנכון, מטרתם היא למוטט את מערכת המשפט הישראלית ולהפוך את השחיתות לנורמה. ברור שהמטרה של מי שהציפו את פרשת הרפז היא נקמה במנדלבליט על כתב האישום נגד נתניהו, חבלה בעבודת הפרקליטות במשפט ובעיקר ניסיון להלך אימים על השופטים, על הצפוי להם אם לא ירקדו על פי חלילו של הנאשם. לכך מצטרף התסכול על כישלון ניסיונם להעמיד את נתניהו מעל החוק ולסכל את משפטו. וכיוון שמה שמעניין אותם אינו חקר האמת, ברור שהם לא יקבלו שום תוצאה של בדיקה, שלא תתיישר על פי הסִיפֵּר שלהם ויציגו את הבודקים כשותפים לקנוניה וכחלק ממדינת העומק שתעשיית השקרים בדתה.

אך כאשר יש חשדות נגד מי שתפקידו להיות המצביא במלחמה נגד השחיתות, חובה לבחון את הדברים בצורה המקצועית ביותר, ללא הנחות וללא פניות. אם היה רבב בהתנהגותו יש לנקוט בכל האמצעים שהחוק מאפשר נגדו. ואם יתברר שאין אמת בטענות נגדו, תוסר העננה מעליו. זה אינטרס ציבורי מובהק.

והיה מחננו טהור!

* בקשת רחמים – בנאום הפרידה שלו ממשרד המשפטים, הביע אוחנה צער על כך ש"המערכת מכוילת להגן על עוצם ידה יותר משהיא מכוילת להגן על אמון הציבור בה". אתם מבינים? אוחנה ממש מוטרד מהפגיעה באמון הציבור בפרקליטות. הוא מזכיר לי את האיש שרצח את הוריו וביקש מבית המשפט רחמים כיוון שהוא יתום.

* הצדק חייב להיראות – אם ייעתרו השופטים לבקשתו של נתניהו לפטור אותו מהתייצבות למעמד הקראת כתב האישום נגדו, לא תהיה בכך פגיעה כלשהי במהלך המשפט. כלומר, מבחינה משפטית, אין בכך כל בעיה.

אבל כאשר מדובר באיש ציבור, לא כל שכן בראש ממשלה, יש משמעות רבה לנראות הציבורית. האינטרס הציבורי הוא שהציבור ייווכח במו עיניו בשוויון בפני החוק; שראש ממשלה שנאשם בעבירות פליליות ניצב בפני הדין כמו כל אזרח.

הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות.

* בן עמי שבחר בטרור – טחנות הצדק טוחנות לאט, לאט מדי, אבל אחרי 5 שנים הורשע המחבל הרוצח עמירם בן-אוליאל ברצח משפחת דוואבשה בכפר דומה. אף על פי שגורמי הטרור הללו מאלפים את חבריהם כבר מנעוריהם לשבש כל חקירה וכל פעולה שיפוטית, אשמתו של המחבל הרוצח הוכחה בבית המשפט. כל הניסיונות הפוליטיים והתעמולתיים של הימין הרדיקלי לטשטש עובדות ולהציל את המחבלים, לא הצליחו לחלץ את המחבל הרוצח. יש לקוות שהוא יורשע בשלושה מאסרי עולם ולא יראה אור שמש עד אחרון ימיו. עם זאת, מצער שסייעניו המחבלים הצליחו להימלט מעונש.

שעה שכלפי חוץ הכהניסטים בראשות בן גביר הסיתו את הציבור נגד השב"כ ומערכת המשפט בטענה שטפלו על החשודים אשמת שווא, ושבכלל ערבים ביצעו את הרצח – טענות שנועדו לחלץ את המחבלים מעונש ועל הדרך לזרוע דמורליזציה ואי אמון במדינת ישראל ומוסדותיה, כלפי פנים הכהניסטים יודעים גם יודעים את האמת. הם יודעים שהרצח הוא הגשמת האידיאולוגיה שלהם. לא בכדי, בחתונה של אחד מחבריהם, הם רקדו את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק שחבריהם הציתו למוות ודקרו את תמונתו, לעיניו הבוחנות של בן גביר.

בית המשפט זיכה את המחבל הרוצח מחברות בארגון טרור. אין לי ספק שהוא חבר בארגון טרור, אך בית המשפט אינו יכול להרשיע כשאין לו ראיות מספיקות. מי שתפקידו לחשוף את הארגון ולהביא לדין את חבריו הוא השב"כ. השב"כ כשל במשימתו.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תצא למלחמה נחרצת בטרור ותדביר את הנגע.

* פה אחד – החלטת בית המשפט העליון לדחות פה אחד, בתוצאה של 11:0, את העתירות נגד הממשלה וההסכם הקואליציוני, לא גרמה לאוטומטים המוסתים לבחון את תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות שהם מדקלמים, על מדינת העומק. הם כבר מצאו הסברים שמוכיחים שגם ההצבעה הזאת היא קונספירציה. איך? מה זה חשוב. הרי אלו שטויות.

בכל פעם שאני כותב בעד החלת הריבונות, אני מקבל ממוכי הקונספירציה תגובות כמו: "מה זה משנה, בלאו הכי הדיקטטורה של בית המשפט העליון תבטל את ההחלטה".

אז הנה, רשמו לפניכם. אם תוחל הריבונות, תהיינה עתירות נגד ההחלטה לבית המשפט העליון, והוא ידחה אותן פה אחד.

* שתי רגליים לציונות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח תהיה צעד מדיני בעל חשיבות לאומית עליונה, של קביעת גבולה המזרחי של מדינת ישראל. אני תומך בצעד הזה בכל מאודי. חובתה של ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות המאפשר לה לבצע את המהלך בתמיכה אמריקאית.

עם זאת, אני רוצה להזהיר מפני שאננות. ישראל החילה את ריבונותהּ על הגולן ב-1981. זה לא מנע מחמישה ראשי ממשלה ישראליים לשאת ולתת עם סוריה על נסיגה מהגולן. מכאן, שריבונות כשלעצמה, עם כל חשיבותה, אינה תעודת ביטוח, ואי אפשר להסתפק בה. יש לציין, שעל פי חוק משאל עם, שחוקק ב-2014, ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם, אלא אם כן תמכו בו 80 ח"כים, כך שהמצב המשפטי היום טוב יותר משהיה בשנות ה-90.

המחסום החשוב ביותר בפני נסיגה הוא התיישבות רבתי. בגושי היישובים הגדולים ביו"ש, נוצרה מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אין שם ריבונות פורמלית, אך המציאות ההתיישבותית עיגנה ריבונות דה-פקטו, שחזקה יותר מכל סיפוח רשמי.

ולכן, בהנחה (או לפחות בתקווה) שהממשלה החדשה תחיל את הריבונות על בקעת הירדן, אין להסתפק בכך. יש חשיבות רבה במפעל התיישבות רבתי בבקעה, שלאורך עשרות שנים ההתיישבות בה הוזנחה. בעבורי, הריבונות – עם כל חשיבותה, היא כלי כדי להבטיח את האזור להתיישבות ציונית. ההתיישבות היא המטרה.

מראשיתה, צעדה הציונות במקביל על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. החלת הריבונות היא ביטוי משמעותי של הציונות המדינית, אך ללא ציונות מעשית, ללא התיישבות גדולה, הריבונות עלולה להישאר על הנייר.

* גזירה שאי אפשר לעמוד בה – במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי נאמר: "אין גוזרין גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה". אם צריך להמחיש מהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, זו הגזירה על הילדים ללמוד בכל השיעורים עטויי מסכות.

אחת ההחלטות הראשונות, אולי הראשונה, של שר הבריאות החדש יולי אדלשטיין, הייתה לפטור את התלמידים מן החובה הזו עד סוף השבוע, בשל השרב הכבד. כך הוא הרוויח ארבעה ימים שבהם יוכל לבטל כליל את הגזירה (כוונתי רק לגזירה הנוגעת לבתי הספר, לא לחובת עטיית המסכה במרחב הציבורי).

* חלם 1 – התלמידים בבתי הספר והילדים בגנים, הפסיקו ללמוד ב"קפסולות" וחזרו ללמוד בכיתות מלאות.
לעומת זאת, במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות.
למה?
ככה.
וכיוון שמדובר בפנימיות של 24/7, החלוקה לקפסולות היא לא רק בשעת הלימוד אלא בכל שעות היממה, מה שהופך את החיים להרבה יותר קשים.

* חלם 2 – תלמידי המועצות האזוריות נוסעים לבתי הספר בהסעות של המועצות (אוטובוסים צהובים). כך גם מרבית תלמידי הגולן. אך חלק מתלמידי הגולן, הלומדים בגליל ובעמק, נוסעים בהסעות של חברת תחבורה ציבורית "רמה" (חברה גולנית).

הרגולציה על ההסעות של המועצה היא בידי משרד החינוך. הרגולציה על ההסעות ב"רמה" היא של משרד התחבורה.

משרד החינוך אישר הסעה באוטובוס מלא, וכך בתי הספר יכלו לחזור לשגרה מלאה. אבל משרד התחבורה לא אישר הסעה באוטובוס מלא, אלא רק עשרים נוסעים, וכך אין פתרון מלא לתלמידים.

מה ההבדל בין סכנת ההדבקה באוטובוסים האלה לעומת האוטובוסים האחרים?

למה יש הבדל בין הוראות משרד החינוך להוראות משרד התחבורה?
ככה.

* שופר של התעמולה האנטי ציונית – אני עובד כעת על ספר, המתמודד עם מסעות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, מנתח את הנראטיבים שלהם, מפריך אותם ומציג את התשובה הישראלית להם. במסגרת זו, אני קורא ים של חומר – הגות ותעמולה אנטי ציונית ואנטי ישראלית.

הטענה המרכזית נגד הציונות, היא הצגתה כתנועה קולוניאליסטית; פלישה קולוניאליסטית של מהגרים אירופים לפלשתינה ונישול הילידים הערבים, כחלק מן התנועה הקולוניאלית העולמית. מרכיב משמעותי בהגות האנטי ציונית היא הכחשת קיומו של עם יהודי. אם יש עם יהודי, מגיעה לו זכות להגדרה עצמית במולדתו וברור שמולדתו של העם היהודי היא ארץ ישראל. אולם אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין לו מולדת. אם היהודים הם רק עדה דתית, המולדת שלהם היא הארצות שבתוכן הם חיים.

הטענה שאין עם יהודי, ושהציונים הם פולשים אירופים, מאותגרת בחלקם הגדול של יוצאי ארצות ערב במדינת ישראל, שהנם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, בעיניהם ובעיני העם כולו. על פי התיאוריה האנטי ציונית, אין מדובר בבני העם היהודי שעלו לישראל מארצות ערב, אלא ב"ערבים יהודים", כלומר, בני העם הערבי, שדתם יהודית. אם כך, איזו סיבה הייתה לציונים, שכביכול ערכו "טיהור אתני" וגירשו את הערבים מפלשתינה, לפעול בכל דרך כדי לייבא לארץ ערבים אחרים? אין להגות האנטי ציונית מענה אמתי לשאלה הזאת, אך הם נוהגים להציג את "הערבים היהודים" כנחותים במדינה הציונית שמפלה אותם לרעה ומנצלת אותם כחוטבי עצים ושואבי מים. פשעי הקולוניאליזם הציוני נגד הערבים, כולל פשעים נגד הערבים היהודים (מי שצופה בסדרת התעודה המצוינת על אלי כהן בכאן 11, נוכח בכך בטקסט שאלי כהן אולץ לדקלם במשפטו, ברוח זו).

זהו נראטיב אנטי ציוני מובהק, שנועד לשלול את קיום העם היהודי, לשלול את זכותו להגדרה עצמית, לשלול את זיקתו לארץ ישראל, לשלול את הסכסוך הישראלי ערבי כסכסוך לאומי, ולהציגו כפלישה אירופית בלתי חוקית וקולוניאליסטית למזה"ת. המושג "ערבים יהודים" הוא תולדה של הנראטיב הזה והוא נפוץ מאוד בשיח האנטי ציוני.

ואני שוב ושוב תוהה ביני לביני, מדוע מתעקש נעמן כהן באובססיה חסרת פשר ללכת עם הראש בקיר, ולדקלם את הביטוי "ערבי-יהודי" או "יהודי-ערבי", ובכך להיות שופר לגרועים שבאויבינו. מדובר ביהודים ישראלים שהם או הוריהם או סביהם עלו למולדתם מארצות ערב בדיוק כפי שהוריי עלו מרומניה ופולין. חבל שכהן מתעקש להיות אידיוט שימושי בשירות התעמולה האנטי-ציונית רוויית השנאה והשקר.

* לחובבי הקונספירציות – שגריר סין בישראל מת בשנתו, כנראה מדום לב. נו, איפה אתם חובבי הקונספירציה? המוסד? ה-CIA ? במקרה פומפאו ביקר בישראל בשבוע שעבר?

* ביד הלשון

שרים לענייני כלום – ביטוי שנשמע פעמים רבות השבוע, כביקורת על ריבוי השרים בממשלה החדשה ועל המצאת תפקידים ומשרדים הזויים כדי לשבץ בהם שרים, הוא "שרים לענייני כלום ושום דבר".

זכות היוצרים על הביטוי הזה הוא של ציפי לבני. בנאומה הראשון כראש האופוזיציה לממשלת נתניהו השניה (2009) היא אמרה: "על ראשו של 'האיש הרזה' הפלתם היום את הממשלה המנופחת הזאת – שכולם בה שרים לענייני כלום, סגני שרים לשום דבר, ומרבי תארים מגוחכים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.5.20

* ברגשות מעורבים – לא הייתי זקוק לקורונה כדי להבין שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית. הגעתי למסקנה הזו מיד לאחר סיבוב הבחירות השני. לאחר הסיבוב השני כתבתי מאמר ברוח זו, שכותרתו: "ממשלת אחריות לאומית". סברתי שמתווה ריבלין לממשלת אחדות הוא מתווה ראוי. הסיבוב השלישי, שאף הוא הסתיים ללא הכרעה, הביא אותי להכרה שממשלת אחדות היא הכרח. שאם לא תקום ממשלת אחדות נלך לסיבוב רביעי, שיביא אותנו שוב לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. וכך ניגרר מסיבוב לסיבוב ללא ממשלה נבחרת, עם מדינה משותקת וללא תקציב, בבזבוז של מיליארדים ובעיקר בהתפוררות הדמוקרטיה ואובדן אמון האזרחים בהּ. בינתיים צצה אופציה גרועה אף יותר מסבבי הבחירות ללא קץ – ניהול המדינה בתוך המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדותיה באמצעות ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית, קנאית, אנטי-ישראלית, השוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור ופעילה בבי.די.אס. בוודאי שמול אפשרות מפלצתית זו, ממשלת אחדות היא הכרח. משבר הקורונה – מצב החירום מהחמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל, חיזק עוד יותר את ההכרח בממשלת אחדות. האלטרנטיבה, לאחר שרעיון ממשלת המיעוט ירד מהפרק, הייתה ניהול משבר החירום הזה בידי ממשלת מעבר מול כנסת לעומתית שמחוקקת חוקים פרסונליים שנועדו לחסום את ראש הממשלה המנהל את המשבר. האלטרנטיבה הזו הייתה מדרדרת את מדינת ישראל לאנרכיה.

הייתי בין מקימי יוזמת "אחדות-עכשיו" ופעלתי ללא לאות להקמת ממשלת האחדות. וברור שהקמתה, שכה תמכתי בה וכה חתרתי אליה, משמחת אותי.

אך אני מודה ומתוודה שאני מקבל את הקמתה ברגשות מעורבים. היא מנחילה לי כאבי בטן רבים. לא לנער הזה התפללתי.

את נאום ראש האופוזיציה בדיון על השבעת ממשלת רבין הראשונה, פתח בגין במילים: "ממשלה זו מומים רבים בה, לרבות המו"מ על הקמתה". כן, גם בממשלה הזאת מומים רבים, והמו"מ על הקמתה היה חרפה. במצב חירום לאומי, נתניהו מרח ומרח ומרח, והתכחש וחזר בו וחזר בו מהחזרה בו, והיתל וניסה לגנוב מפה או לכייס משם. וזאת, אחרי שגנץ קיבץ החלטה מנהיגותית של אחריות לאומית עילאית, כאשר החליט על ממשלת אחריות לאומית במחיר ויתור על מחצית כוחו הפרלמנטרי.

אך גם בממשלה עצמה מומים רבים. בראש ובראשונה, עצם המשך כהונתו של נתניהו, שאינו ראוי להנהגה לאומית, בשל היותו נאשם בכתב אישום חמור כל כך ויותר מכך – בשל ההסתה החמורה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כדי למלט את עצמו ממשפט. שנית, השכל הישר חייב ממשלת אחדות אחרת. ממשלה של הליכוד וכחול לבן, שרק אחרי שקבעה את קווי היסוד, כל מפלגה המעוניינת בכך תצטרף אליה ללא תנאי. וכך, ללא התלות במפלגות החרדיות ניתן היה לקדם סדר יום ציוני לאומי, כמו חוק הגיור, מתווה הכותל, הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות וכד'. השכל הישר גם חייב שגנץ יהיה ראש הממשלה הראשון, ובינתיים נתניהו יתעסק בענייניו המשפטיים ולא יהיה חלק מן הממשלה. אם יזוכה – יחליף את גנץ ברוטציה. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג אחר שיחליף את גנץ. שלישית, צר לי על כך שלפיד ויעלון פירקו את כחול לבן ולא הצטרפו לממשלת האחדות כרשימה גדולה וחזקה. רביעית, אין הצדקה לממשלה המנופחת הזאת. צריכה הייתה לקום ממשלה פריטטית של 20-22 שרים – 11 שרים לכל צד. כל המשרדים המיותרים האלה, עם השמות המגוחכים, עם פירוק משרדים קיימים והפיכת אגף למשרד כדי לספק תעסוקה לשר… הם פארסה שגורמים לציבור לאבד אמון בפוליטיקה. חמישית, ההסכמים הקואליציוניים ושינויי החקיקה שמקבעים אותם, אולי מוצדקים כדי לעגן את הרוטציה במסמרות ברזל, בשל אי האמון בנתניהו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, אך הם מסריחים ומכוערים.

אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשר. הבחירה בה היא בין חלופות, שלעתים כולן גרועות. מול כל חלופה אחרת – ממשלת האחדות היא לא רק הפתרון הטוב ביותר, אלא הפתרון האפשרי היחיד. האלטרנטיבה היא הרת אסון. וכנראה שאי אפשר היה להקים ממשלת אחדות – אלא במתכונת הזאת.

אני מייחל להצלחתה של ממשלת האחדות במשימות הגדולות הניצבות בפני מדינת ישראל. אני מקווה שלא תהיה זו ממשלה של שני צדדים לעומתיים המתקוטטים ביניהם כל הזמן, אלא ממשלת פיוס לאומי, ממשלת אחריות לאומית, ממשלה שתגשר בין המחנות בחברה הישראלית.

* הישגים ראשונים – ממשלת האחדות עוד לא הושבעה, והיא כבר יכולה להצביע על כמה הישגים חשובים: א. אין פסקת התגברות רדיקלית. ב. אין חסינות לנתניהו. ג. אין חוק מגה-שחיתות צרפתי. ד. אין לנתניהו שום דרך להימלט מהמשפט.

קשה להתחייב שכל ההישגים הללו היו מתקיימים אילו בחרנו בחלופה האחת והיחידה לממשלת האחדות – סיבוב בחירות רביעי.

* זנב לשועלים – מי שחסר ליד שולחן הממשלה החדשה הוא בוגי יעלון. אין מתאים ממנו לתפקיד שר החוץ או שר המשפטים בממשלת האחדות הלאומית. אך מי שנועד להיות ראש לאריות, דחק את עצמו להיות זנב לשועלים.

"בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ / … שבו יש מלוא חופניים / רק אפר" (משה טבנקין, "ביום מסה").

* תיק בלי שר – באופן מפתיע, התיק שנתניהו נתן לפייגלין זהה לתיק שהוא נתן לגדי יברקן. התיק שהוא ייתן לברקת, לעומת זאת, לא יהיה תיק האוצר.

לאחר שנתניהו הודיע שברקת יהיה שר האוצר בממשלתו כתבתי: "ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ". כיוון שקמה ממשלת אחדות, יש לו תירוץ אחר לאי קיום ההבטחה.

ועוד כתבתי באותו שבוע: "פליטת פה קטלנית – בראיון לרינה מצליח ניר ברקת המיט על עצמו אסון. הוא פלט את המשפט: 'הַצביעו לליכוד בראשות נתניהו וברקת'. אחרי פאוזה קלה הוא הבין מה עשה והשחיל מילת המשך 'באוצר'.
הוא יכול לשכוח מהאוצר".

שכח.

לא בכדי, את הרוטציה היה צריך לעגן בחקיקה מסועפת. עם נתניהו אי אפשר לחתום על הסכם ג'נטלמני.

ומי שכמובן לא קיבל תפקיד של שר הוא גדעון סער. העובדה שכמעט 30% מחברי הליכוד מעדיפים אותו על פני נתניהו כמנהיג הליכוד, מעידה שהוא אינו מתאים לתפקיד שר. גם אילו היו לליכוד 30 שרים הוא לא היה נמנה עמהם.

* לתקן או להרוס – במערכת המשפט, כמו בכל מערכת, יש פגמים. תפקידו של שר, כל שר, הוא לתקן את הפגמים בתחום אחריותו. ההבדל בין מי שרוצה לתקן פגמים במערכת המשפט לבין מי שנלחם במערכת המשפט ומנסה להרוס אותה, הוא כמו ההבדל בין פטריוט שרוצה לתקן פגמים בצה"ל ולשפר את תפקודו לבין שוברים שתיקה או גדעון לוי. למנות את אמיר אוחנה לשר המשפטים או לשר לביטחון פנים, זה כמו למנות את חגי אלעד או את גדעון לוי לשר הביטחון.

* מהלכים אימים – למסע ההסתה המאפיוזי נגד מנדלבליט ארבעה יעדים. א. נקם על כך ששכח מי מינה אותו והעדיף להיות נאמן לתפקידו, לציבור ולחוק ולהגיש כתב אישום נגד נתניהו על סמך הראיות. ב. להלך אימים על מנדלבליט והפרקליטות כדי שיחששו לבצע נאמנה את תפקידם כתובעיו של נתניהו. ג. ליצור דה-לגיטימציה ציבורית לאישומים נגד נתניהו באמצעות דה-לגיטימציה ושיימינג למאשימים. ד. להלך אימים על השופטים. זו אולי המטרה העיקרית. המסר המאפיוזי לשופטים הוא: המסע נגד אלשייך היה מסע תענוגות לעומת המסע נגד שי ניצן. המסע נגד שי ניצן היה טיול קליל לעומת המסע נגד מנדלבליט. המסע נגד מנדלבליט הוא נופש פעיל לעומת מה שצפוי לכם. ודעו, שיש מי שכבר מכינים את התיק על כל אחד ואחד מכם. דיר בלאק!

ואני משוכנע, שכפי שהם לא כופפו את המשטרה, לא כופפו את הפרקליטות ולא כופפו את היועמ"ש, כך הם לא יכופפו את השופטים. יש שופטים בירושלים, והם יפסקו אך ורק על פי הראיות ולא מפחד המאפיה.

* סלע קיומם – שתיקת הכבשים הייתה רועמת. כאשר הוגשו כתבי אישום חמורים ביותר נגד נתניהו, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר נתניהו הסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר הוא ניסה לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. אבל כאשר מציעים להם תיקים שאינם מספיק מכובדים בעיניהם, יש פתאום מרד בליכוד. הג'ובים הם סלע קיומם.

* רוצה אבל פוחד – האופוזיציה משמאל מכנה את הממשלה "ממשלת הסיפוח" ומגנה אותה על שהיא עומדת לספח שטחים, ואת כחול לבן שהיא שותפה לסיפוח. בנט, ימינה וליברמן, האופוזיציה מימין, מגנים את נתניהו ואת הממשלה על כך שהם לא יחילו ריבונות על שטחים. אז מי צודק?

אני תומך מאוד בהחלת הריבונות ומקווה שהממשלה תעשה כן. אך אני באמת לא יודע מה התשובה. התשובה תלויה אך ורק באדם אחד – נתניהו.

אם הממשלה לא תחיל ריבונות, בניגוד להתחייבות הבחירות של נתניהו, הוא יגלגל את האשמה על כחול לבן, על גנץ ואשכנזי, שכביכול טרפדו את המהלך. אז כדאי לזכור – סוגיית הריבונות הייתה סלע מחלוקת בין הליכוד וכחול לבן בתחילת המו"מ, אך כחול לבן הסירה את הווטו ובכך נתנה לנתניהו אור ירוק לקדם את המהלך. גם אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו בממשלה נגד הריבונות, יהיה לנתניהו רוב כיוון שיועז הנדל מדרך ארץ יתמוך במהלך. בכנסת יתמכו במהלך גם סיעות מן האופוזיציה – ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם.

ומכאן, שאם לא תוחל הריבונות, יהיה זה באחריות מלאה של נתניהו. נתניהו מעוניין בסיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח. הוא מבין את חשיבות המהלך. הוא גם רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהחיל את הריבונות על שטחים אלה. אבל הוא שומע את האיומים של הרש"פ, של חמאס, של ירדן ושל האיחוד האירופי. והוא לא קורץ מהחומר של המנהיגים המקבלים החלטות נועזות, מעצבות היסטוריה. וספק אם יהיה לו אומץ לקבל את ההחלטה.

הסיכוי שאני נותן למהלך – 50%. אני מקווה מאוד שנתניהו יחליט על הסיפוח, ושכחול לבן ומפלגת העבודה ומפלגות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת, יהיו שותפים למהלך ההיסטורי של עיצוב גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה.

* השלימה את ימיה – הממשלה האחרונה שהשלימה את ימיה, בלי להקדים את הבחירות, הייתה ממשלת האחדות הלאומית הרוטציונית 1984-1988. כנראה שיש משהו במנגנון הרוטציה שמבטיח זאת. אני מקווה ומאמין שכך יהיה גם בממשלה זו.

* בעיצומו של הסיבוב הרביעי – אילו קמה, חלילה, ממשלת הפיגולים, שקיומה תלוי ברשימה האנטי ישראלית הקנאית, היינו היום בעיצומה של מערכת הבחירות לסיבוב הרביעי, שבו הציבור היה מגרש במקלות את השותפים למעל.

* יחידת חילוץ – בני גנץ צריך להודות כל חייו לחברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר, שחילצו אותו מן ההרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון לאומני עוין. הם הצילו אותו לא רק מכישלון, אלא גם מקלון, מכתם שלעולם אי אפשר יהיה למחותו.

* למה ימינה בחוץ – הסיבה העיקרית לכך שימינה לא הצטרפה לממשלה (אלא אם כן יהיה שינוי של הרגע האחרון) היא שנתניהו לא רצה את ימינה, בשל איבה אישית של הפמיליה לבנט ושקד. ולמרות שנות החנופה וההתרפסות שלהם והוכחת הנאמנות האובססיבית לנתניהו, הם שוב ושוב מוכים. נתניהו מרשה לעצמו לנהוג כך, כיוון שהוא בטוח שבשעת מבחן הם שוב יפחדו מהבייס ויתמכו בו. אילו היו מחברים את בנט ושקד לפוליגרף ושואלים אותם תחת איזה ראש ממשלה הם היו רוצים לכהן, נתניהו או גנץ – אילו היו אומרים נתניהו הפוליגרף היה נשרף. אבל האמת היא שהדבר נכון גם לגבי מרבית שרי הליכוד. הרי אלמלא הפחד מהבייס, מזמן היו מדיחים אותו ובוחרים אדם נורמטיבי לעמוד בראשם. ההצלחה הגדולה ביותר של נתניהו היא הדת הפגאנית של פולחן האישיות שלו, שיש לה המוני מאמינים, עובדי אלילים.

* מזרחופוביה – איני מתומכיו של דודי אמסלם. רחוק מזה. איני מעריך את ההתבטלות שלו בפני נתניהו. לא את הנכונות שלו להיות נער שליחויות שלו; זה שמעיף בציבור את בלוני הניסוי שלו, שתחילה נראים תמהוניים עד שמתרגלים אליהם ופתאום ה"מה, מה פתאום" הופך לסדר יום לאומי. לא את מלחמתו בשלטון החוק, במשטרת ישראל, במערכת המשפט, שהיא הקיצונית ביותר שיש. לא את גישתו האנטי ממלכתית. הוא לא היחיד, אבל הוא אחד הבולטים בגישה הזאת.

אין לי ספק שמדובר באדם מוכשר, באדם חכם, באדם בעל יכולת, שאני מתנגד בכל לבי לדרכו. הייתי שמח מאוד אילו בחר בדרך אחרת.

לפני ימים אחדים דווח שכנראה יוצע לו תפקיד השגריר בבריטניה. האם אני מרוצה מכך? לא. הייתי רוצה ששגריר ישראל בבריטניה ייצג את השקפת העולם שאני דוגל בה. אבל אני בהחלט מאמין ביכולותיו. אילו השקפותיו דומות לשלי, הייתי שמח בבחירה.

אבל המסע העדתי, הגזעני, של מי שרואים עצמם נאורים, נגד מינויו, הוא נורא ואיום. מול מסע כזה, אני רוצה רק לחזק אותו, לחזק את ידיו, ולהתבייש ש-72 שנה לאחר קום המדינה התופעה הזאת עוד קיימת. כי כשאני חושב על מדינת ישראל שעליה אני חולם, זו לא מדינה התומכת במושחת ובשחיתות ולא מדינה שנלחמת בחוק ובמשפט, אך לא פחות מכך – בשום אופן איני רוצה שישראל תהיה מדינה גזענית, עדתית, מתנשאת.

הנה, דוגמית ויראלית שנפוצה בקבוצות ווטסאפ: "אני תמיד מתבלבל. אמסלם למד בקיימברידג' או באוקספורד?"

הרי ברור, שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד… ואני לתומי חשבתי שמי שצריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד הוא שגריר בריטניה בישראל. ואילו שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן גוריון או אוניברסיטת בר-אילן. אמסלם הוא בוגר בר-אילן. תיראו מופתעים… הרי קוראים לו אמסלם…

יום קודם לכן התבשרנו שגלעד ארדן יהיה שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב. ולא שמעתי אף אחד ששאל האם ארדן הוא בוגר הרווארד או פרינסטון. כי לא קוראים לא אבוטבול.

מסע השיימינג המיזוגיני נגד מינויה של ח"כ ינקלביץ' לשרה ומסע הלעג המזרחופובי נגד מינויו של אמסלם לשגריר, הם חרפה למדינה שחרטה את קיבוץ ומיזוג הגלויות על דגלה.

אנו חוזרים ארבעים שנה אחורה, לבדיחות דוד לוי.

(בינתיים אמסלם מונה לשר בממשלה).

* התפרצות רביעית – טוב, אפשר כבר לומר בביטחון שנחלצנו מהתפרצות רביעית של הבחירות. נקווה שנחלץ גם מסיבוב שני של הקורונה.

* במקום הקורונה – אני במקום הקורונה הייתי בורח מכאן מיד לפני השבוע הלוהט הזה.

* חוטפי הצעירים – רוגל אלפר וגדעון לוי פרסמו פשקווילים של תמיכה במחבל שהרג את לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל בכפר יעבד. לוי יצא נגד התקשורת הישראלית על האמפתיה לזכרו ולמשפחתו של עמית, "התקשורת העלובה שבשירות התעמולה", הוא כינה אותה. למה צריך היה להרוג את בן יגאל? כי "הוא בא באמצע הלילה לחטוף צעירים ממיטותיהם". והריגתו הייתה מעשה של אין ברירה: "ה'מחבל' [המירכאות במקור, כמובן א.ה.] הוא צעיר המגן על ביתו ועל חבריו ומנסה באמצעיו הדלים לגרש את הפולש".

כי זה מה שצה"ל עושה. "חוטף בלילות צעירים ממיטותיהם". אז כדאי לזכור ולהזכיר. לאחר הקמת הרשות הפלשתינאית, במשך שש שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותה תקופה נרצחו יותר מאלף ישראלים. כמעט בכל יום מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס, מסעדה או קניון. הם הצליחו להטיל אימה. כתוצאה מכך, ישראל נאלצה, בחומת מגן, להחזיר את השליטה הביטחונית על הרש"פ. ישראל מסכלת מאות פיגועים בשנה. אם כל הפיגועים שסוכלו היו יוצאים לפועל, אלפי ישראלים היו נהרגים. אמנם רוגל אלפר פרסם פעם מכתב גלוי למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו כמי ששייך לעם אקובש, ורק הביע תמיהה למה לקח לו כל כך הרבה זמן, אבל הרוב המוחלט של הישראלים, בעלי דעות פוליטיות שונות, הם אנשים נורמליים שמעדיפים לחיות ולא למות, ומעדיפים שהילדים שלהם יחיו ולא ימותו. באמת, איזה מין בני אדם משונים. ובדיוק לשם כך צה"ל קיים. כדי להגן על חיינו. וכדי לסכל את הניסיונות לפגע בנו ולרצוח בנו. הדרך לכך היא להגיע למיטתו של המחבל לפני שהוא מבצע את הפיגוע, ולא ללכת אחרי מיטתו של ילד שיירצח בידי המחבל.

* פעולה בוגדנית – המדינה האנטי ישראלית ביותר באירופה היא אירלנד. אבל יש מי שבעיניהם האנטי ישראליות שלה אינה קיצונית דיה.

הח"כים לשעבר אברהם בורג, זהבה גלאון ומוסי רז פרסמו מכתב בעיתון האירי הפופולרי "אייריש טיים", שבו הם תובעים מאירלנד לא להסתפק בדיבורים ולעבור למעשים נגד מדינתם. "הגיע הזמן לנקוט באמצעים" נגד מדינתם. הם קראו לאירלנד לחוקק חוק האוסר ייבוא מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים ובגולן. הם קוראים לממשלת דבלין לחוקק חוק על פיו כל קשר עם עסקים ישראלים ואזרחים ישראלים "בשטחים אקבושים" יהווה עבירה פלילית.

מרצ הייתה פעם מפלגה ציונית. בורג ישב על הכיסא של הרצל, ויצמן ובן גוריון כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ועכשיו הם הידרדרו לפעולה בוגדנית ארורה.

* ביד הלשון

להכשיר את השרץ – למחרת פסיקת בג"ץ שדחה פה-אחד את העתירות נגד מינוי נתניהו, הכתיר "הארץ" את מאמר המערכת שלו בכותרת: "בג"ץ הכשיר את השרץ".

מניין הביטוי? מיהו ומהו השרץ?

הביטוי המקורי אינו "להכשיר את השרץ" אלא "לטהר את השרץ", אולם אכן, מדובר בסוגיה של כשרות. השרץ הוא אב טיפוס למאכל שאינו כשר.

המקור לביטוי הוא התלמוד הבבלי. במסכת עירובין נאמר: "תנא: 'תלמיד ותיק' היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים".

מסופר על גאון שעל דרך הפלפול היה מסוגל למצוא 150 (ק"ן בגימטריה) נימוקים כדי להפוך טמא לכשר. הביטוי המקורי נועד להאדיר את כוחו של הפלפול התלמודי, כפי שהיום היינו מעלים על נס פלפול משפטי של גאון משפט.

אולם המשפט התקבע בשפה כביטוי של גנאי על מי שבתירוצים שונים נותן הכשר למעשה שאינו כשר.

מקור נוסף הוא במסכת סנהדרין: "אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה". גם המקור הזה מעלה על נס את הפלפול המשפטי התלמודי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.4.20

* פוסט מורטם – כאשר בוגי יעלון פרש מהממשלה, מהכנסת ומהליכוד והכריז שהוא מתמודד על הנהגת המדינה, חברתי אליו. אני אדם פוליטי ומעורב משחר נעוריי, אך רוב חיי לא הייתי חבר באף מפלגה, זולת הדרך השלישית, כי אף מפלגה לא התאימה להשקפת עולמי. ביעלון מצאתי את הדרך שחיפשתי: ציונות אמתית, ניציות מדינית ביטחונית, ממלכתיות, מלחמה בשחיתות, אמונה במדינת רווחה. וברמה האישית – מנהיג חכם ומנוסה, חזק – במובן הטוב של המילה, ישר, נקי כפיים, טהור מידות, ביצועיסט, ממוקד במטרה ודבק בה.

קיימתי שיחות רבות עם יעלון. כבר בשיחה הראשונה הוא הבהיר שבכוונתו לחבר חיבורים עם גורמי מרכז נוספים, כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית. אמנם ידעתי שחיבורים כאלה פירושם פשרות אידיאולוגיות, אך זרמתי עם הרעיון, כי הכרתי בחשיבות של בניית כוח פוליטי. חשבתי שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא באמצעות מפלגת מרכז חזקה, שלא תלך בדרכי מפלגות ה"שמאל" הדבקות בדרך מדינית שנוסתה, כשלה והמיטה עלינו אסונות, והנגררות אחרי עמדות זהותיות המושפעות מהרעל הפוסט ציוני (למשל, בנושא חוק הלאום).

כמובן שהכוונה הייתה לכך, שאיחוד מפלגות המרכז יהיה בהנהגתו של יעלון ודרכו תהיה הדומיננטית בה. יש לזכור שלאחר פרישתו, ניבאו לו הסקרים למעלה מעשרים מנדטים. אך השחיקה המתמדת במצבו בסקרים, השגיאה שעשה כאשר הוציא את עצמו מן הפרונט הציבורי והתקשורתי בתקופה הארוכה שבה עסק בגיוס משאבים והקמת התנועה ועלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים (בלי לפתוח את פיו ולומר מילה על דעותיו ורעיונותיו) הפכו את האפשרות שיעלון יעמוד בראש הגוש לבלתי מעשית.

בכל השיחות, הן האישיות והן הקבוצתיות, יעלון הזכיר תמיד את יש עתיד כאחד הפרטנרים לחיבור מפלגות המרכז. גם עם זה זרמתי. אמנם איני מעריך, בלשון המעטה, את יאיר לפיד. ביום שהוא הודיע על הקמת מפלגה, הגבתי בביטוי הארמי: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. כלומר קופסה ריקה עם מטבע אחת שעושה רעש גדול. אבל הערכתי את יכולתו לגייס אנשים רציניים ביותר למפלגתו, המקבלים את הנהגתו, כמו שי פירון, מאיר כהן, אלעזר שטרן, רם בן ברק, רות קלדרון, עליזה לביא ואלי מלכה. הבנתי שכנראה בכל זאת יש בו משהו, הגם שאותו משהו נשגב מהכרתי. ובוודאי ראיתי בו איש מרכז. לא בכדי כנס היסוד של יש עתיד נעשה באריאל. עמדתו בנושא הגולן הייתה נחרצת והוא גם פעל להכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. הוא ניהל מלחמה בארגונים עוינים כמו שוברים שתיקה וכד'. הוא שלל כל חיבור עם מפלגות אנטי ישראליות, או "הזועביז", בלשונו. אמנם היה לי ברור שיש עתיד תהיה הצלע היונית של איחוד מפלגות המרכז. וזה בסדר, מפלגה רחבה שרוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית יכולה להיות מגוונת מבחינה אידיאולוגית, כפי שהיו המערך והליכוד בשנות השבעים, והרי פוליטיקה היא אמנות של פשרות. בתל"ם ראיתי בית אידיאולוגי מהודק למדיי, אך בכחול לבן ראיתי מפלגת מרכז מגוונת, שעשויה להיות הגשר המלכד בין ימין לשמאל בחברה הישראלית, והיא מפגינה זאת ביכולת לגשר בתוכה על הפערים בין יועז הנדל לעופר שלח, שחיברו יחד את המצע המדיני, שלא היה מצע החלומות של אף אחד מהם.

כאשר חוסן לישראל-תל"ם עמדה בצומת שבו היה עליה לבחור בין גשר ליש עתיד (ח"כ אורלי לוי אבוקסיס שהוגדרה מורדת בישראל ביתנו, לא יכלה, על פי החוק, לרוץ עם מפלגה המיוצגת בכנסת, כמו יש עתיד, ולכן היה צורך לבחור) קראתי לחבור לגשר. העדפתי אותה בשל מסריה ומאבקיה החברתיים, השקפתה המדינית הניצית והגישה המסורתית היהודית שמאפיינת אותה ואת אנשיה. סברתי שיש לצרף לחיבור גם את עדינה בר שלום וקבוצתה.

לצערי הרב, הבחירה הייתה ביש עתיד. זו הייתה שגיאה בפני עצמה ושגיאה קריטית בכניעה לתביעה ההזויה לרוטציה בין גנץ ללפיד.

היום, כאשר אני מביט לאחור ומנסה להבין מה הייתה נקודת הכשל של המהלך, הייתה זו החבירה ללפיד וליש עתיד. החבירה הזאת הייתה האסון שהחריב את החלום.

האכזבה שלי מיעלון, דווקא בשל הערכתי אליו ובשל הציפיות הגבוהות שלי ממנו – היא אכזבה מרה. אכן, יעלון ממוקד מטרה ודבק בה, אך מטרת העל שבחר לדבוק בה מלמדת על אובדן אוריינטציה. הצבת יעד פרסונלי – הפלת נתניהו כמטרת-על, ולא מטרה לאומית, היא אובדן דרך. אין לי ספק שיעלון לא שינה את האידיאולוגיה שלו. אני בטוח שעמדתו העקרונית נגד לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית כשותפה קואליציונית נותרה בעינה, אלא שהוא הכפיף אותה למטרת-העל שקבע. כל הקווים האדומים אותם חצה בשבועות האחרונים, והעדפת תמרונים שעלולים היו לדרדר את ישראל לאנרכיה, במקום להטות שכם לשותפות בהתמודדות הלאומית עם מצב החירום, נועדו לקדם את מטרת-העל. הוא ראה בנתניהו יעד מבוצר, וכאשר הבין שאי אפשר לתקוף אותו חזיתית בהצלחה, היא החליט לעשות זאת בתמרונים, שבהם הוא רואה מעין נסיגה הכרחית, או כפי שקוראים לכך בצה"לית – שיפור עמדות לאחור. אלא שבדרך זו הוא איבד את דרכו והתברבר. וכך, מי שנועד להיות ראש לאריות היה לזנב לשועלים.

* הקלף של גנץ – הקנאים משמאל ומימין יוצאים נגד ממשלת האחדות הלאומית. אלה מאשימים את נתניהו שהתקפל והקים ממשלת שמאל בראשותו. אלה מאשימים את גנץ שזחל לממשלת ימין חרדים שם הוא משמש כקישוט. כמובן שאלה ואלה מקשקשים, אך טעותם נובעת ממבנה נפשי קנאי – חוסר יכולת להבין מציאות מורכבת; ראיה דיכוטומית של שחור ולבן. אומר הקנאי מימין: יש ימין ויש שמאל. ימין זה אני. כל מי שאינו אני – הוא שמאל. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת ימין כמו שאני רוצה, זו ממשלת שמאל. אומר הקנאי משמאל: יש שמאל ויש ימין. שמאל זה אני. כל מי שאינו אני – הוא ימין. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת שמאל כמו שאני רוצה, זו ממשלת ימין.

הטענה הכפולה מעידה על כך שזו אכן ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות – מעצם טיבעה אינה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. והיא ממשלה ששני צדדיה נדרשים לוויתורים הדדיים, ואף צד לא ייצא כשכל תאוותו בידו.

שני הצדדים טועים בכך שהם מתעלמים מן העובדה, שזו הממשלה היחידה שניתן היה להקים. האלטרנטיבה הייתה סיבוב בחירות רביעי, שבסיטואציה הנוכחית היה עלול לדרדר אותנו לאנרכיה. בברירה בין אחדות לאנרכיה, מנהיגים אחראים קיבלו החלטות קשות, בוודאי קשות לבייס שלהם, והלכו על ממשלת אחדות (ואני מאמין שלמרות קשיי המו"מ, ממשלת האחדות קום תקום).

עופר שלח, אדריכל כל התמרונים הכושלים של כחול לבן, אינו בוחן את עצמו ואת דרכו, אלא מאשים את גנץ שהוא זנב של ממשלת ימין. "עכשיו הוא ואנשיו מתחננים לקבל משהו", הוא מאשים את גנץ וטוען שהוא נשאר ללא שום קלף במו"מ. דבריו הם הבל ורעות רוח. בידיו של גנץ קלף בלתי רגיל במו"מ – בלעדיו אין לנתניהו ממשלה. וקלף נוסף – הוא יו"ר הכנסת, ובכוחו לחדש את מהלכי החקיקה שמהם מפחד נתניהו.

ההישגים של גנץ אדירים – על אף הנטישה של יש עתיד ותל"ם שפילגו את כחול לבן והחלישו מאוד את כוחה, תקום ממשלה פריטטית, שבתוכה הכוח של כחול לבן שווה לכוח הגדול ממנו כמעט פי שלושה. הממשלה היא רוטציונית ובעוד שנה וחצי גנץ יהיה ראש הממשלה. חלוקת התיקים מאפשרת לכחול לבן שליטה על תחומים חשובים מאוד, ובראשם תיק המשפטים, שמרגע הקמת הממשלה יעוף משם הסוס הטרויאני שנכנס למשרד כדי להחריב את מערכת המשפט הישראלית. ברור שלא את כל התיקים שכחול לבן רוצה היא תקבל, כי גם לצד השני במו"מ יש רצונות ותביעות, לגיטימיות לא פחות, וכל צד ירוויח חלק מדרישותיו ויפסיד חלק מהן. בעיניי, תיק המשפטים היה הדרישה החשובה ביותר ולכן הוא ההישג הגדול ביותר.

* ריטואל המו"מ – בכל מו"מ, עסקי, פוליטי ומדיני, לקראת ההכרעה יש משברים, ניסיונות הדדיים לעשיית שרירים ולהשגת הישגים של הרגע האחרון. להערכתי, זה אופי המשברים במו"מ הקואליציוני על ממשלת האחדות. אני מאמין שאנו בדרך לסגירה.

הייתי מצפה, בשעת חירום זו, לוותר על הריטואל הזה. מן הראוי ששני הבנימינים יישבו לבד עד שייצא עשן לבן, ילבנו את הסוגיות שנותרו במחלוקת, יגיעו להסכמות, יגלו מנהיגות ויחתכו. שהממשלה החדשה תושבע עוד לפני פסח. הרי זו ממשלת חירום, לא?

* הטוב והרע – הדבר הטוב ביותר בהרכב המסתמן של הממשלה, הוא גירושו של הסוס הטרויאני שנשלח להחריב את מערכת המשפט הישראלית ממשרד המשפטים. הדבר הרע ביותר בהרכב הממשלה הוא היותה של מירי רגב השרה לביטחון פנים. לא הופתעתי מהנקמה של נתניהו בארדן. מבחינת נתניהו, העובדה שבמשמרת של ארדן המשטרה חקרה אותו ואספה את הראיות החמורות שהובילו לכתבי האישום, היא כישלון במשימתו. לכן הוא בחר את האדם הכי פחות ממלכתי והכי פחות מתאים לתפקיד הזה, כדי לקדם את פני הרעה – המשך החקירות הצפויות לו. אני משוכנע שגנץ והשרים מטעם כחול לבן ודרך ארץ יעמדו על המשמר בממשלת האחדות.

* מעון הרוטציה – דרישתו של נתניהו למעון רשמי למ"מ ראש הממשלה הזויה ומסואבת, אבל היא הוכחה לכוונתו לקיים את הרוטציה והפנמתו שבעוד שנה וחצי תסתיים כהונתו כראש הממשלה, והוא ייצא מבלפור.

* הרוב הדומם – בסקר של מכון סמית עלה שאילו התקיימו היום הבחירות כחול לבן בראשות גנץ הייתה מקבלת 20 מנדטים ואילו יש עתיד-תל"ם – 9 מנדטים. אמנם בטוקבקיאדה ובמדדי השנאה ברשתות יש רוב מוחלט נגד "הזחילה" של "הבוגד" שהולך להיות "סמרטוט רצפה" של ממשלת נתניהו-ימין-חרדים. אבל הרוב הדומם מקרב מצביעי כחול לבן, רוב מוצק וברור של יותר מ-2/3, תומכים בממשלת האחדות, כיוון שהם יודעים שזה האינטרס הלאומי של ישראל ושאין כל אלטרנטיבה לממשלה הזו.

ונקודה נוספת – בלי קשר לחלוקת המנדטים בין מרכיבי כחול לבן – התוצאה הישירה של הפלירט עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא רוב של 63 מנדטים לקואליציית החסינות, לתשומת לבם של מי שמעדיפים עוד סבב בחירות ולא ממשלת אחדות.

* תעמולה דמגוגית – סרטון תעמולה דמגוגי מתרוצץ ברשתות. מראים בו רופאים במסכות ומדברים בשבח הרופאים המסורים. לאחר מכן מוסרות המסכות ומתברר שהרופאים הם ערבים ישראלים. ולסיום מופיע הכיתוב: "עשרות אלפי ערבים ישראלים שותפים במאבק בקורונה. שותפים בגורל, שותפים בממשל".

למה זו תעמולה דמגוגית? ראשית, הרופאים הערבים ראויים למלוא ההוקרה וההערכה, בדיוק כמו הרופאים היהודים. לא בזכות היותם ערבים, כפי שהרופאים היהודים לא ראויים להערכה בזכות היותם יהודים. הם ראויים להערכה בזכות מסירותם, מקצועיותם, עבודתם הרפואית.

ובפוליטיקה אנו שופטים את המפלגות על פי דרכן. ארור מי שמונע השתלבות של ערבים בממשל בשל היותם ערבים. ארור באותה מידה מי שרוצה לשלב בממשל ערבים רק בשל היותם ערבים. ממשלה קמה על בסיס משותף. אנו רואים איזה קושי יש בהקמת ממשלה בין הליכוד וכחול לבן בשעת חירום. והרי המכנה המשותף בין שתי המפלגות גדול מאוד. ב-80% מהנושאים הם מסכימים.

האם אפשר להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת? על איזה בסיס? הרי הבסיס המינימלי, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הוא הסכמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. כאשר אין הסכמה על זה – על איזה בסיס ניתן להקים קואליציה. הרשימה המשותפת שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל. איך מפלגה השוללת את קיומה של מדינה יכולה להיות שותפה בממשלתה? יש תופעה הזויה כזו במדינה כלשהי בעולם? איזו קואליציה ניתן להקים עם רשימה כזו? מה סדר היום של אותה קואליציה? המכנה המשותף הבסיסי השני הוא ביטחונה של מדינת ישראל, המלחמה בטרור, ההגנה על אזרחי ישראל. יכולים להיות חילוקי דעות בתוכנו על מדיניות הביטחון. אבל אלו חילוקי דעות בתוך הצד הישראלי על אודות הדרך הנכונה להבטחת הביטחון; על הדרך היעילה להילחם בטרור. איך אפשר להקים ממשלה עם מי שבאופן עקבי, בכל סכסוך, בכל עימות, בכל מלחמה, בכל "סבב" – מזדהים עם הצד של האויב? על איזה בסיס משותף ניתן להקים אתם קואליציה? ישראל רואה ב-BDS איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. כל ישראלי ציוני רוצה במיגור התופעה. המדינות הנאורות בעולם כבר הגדירו את BDS כתופעה אנטישמית. הרשימה המשותפת שותפה ל-BDS ומטיפה לו. איזה בסיס משותף יכול להיות אתה?

הקמת קואליציה היא מעשה פוליטי. ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא התנגדות פוליטית, אידיאולוגית. אין בה שום עניין אתני.

תומכי הקואליציה עם הרשימה המשותפת מסרבים בעקשנות להסביר על איזה בסיס אידיאולוגי משותף ניתן להקים אתה קואליציה. הם מסרבים בעקשנות להשיב על התמיהות מן הסוג שהעליתי כאן, על האפשרות להקים קואליציה כזאת. במקום זאת, הם מניפים דגל דמגוגי, שיודע לפרוט על נימים רגישות אצל אנשים ובמקביל לטמטמם את מחשבתם. במקום דיון תבוני וערכי, הם הולכים לדיון רגשי דמגוגי. למה אתם לא מוכנים להקים ממשלה "עם הערבים"? כי אתם "שונאי ערבים". כי אתם "גזענים". אין לכם בעיה שהם יעבדו קשה במשמרות ויטפלו בכם כרופאים. אבל להיות שותפים בממשלה הם לא טובים.

איזו דמגוגיה זולה, נחותה, עלובה, שקרית, מטומטמת, מעוררת קבס. איזו תעמולה ירודה, מבחילה, מגעילה.

* טיפול באלימות במגזר הערבי – אחת הטענות המוצדקות של ערביי ישראל, כולל הח"כים הערבים בכנסת, היא כנגד אוזלת ידה של המדינה ובעיקר של המשטרה במאבק באלימות ובעבריינות במגזר הערבי. הבעיה היא, שמנהיגי הציבור הערבי שטוענים את הטענה הזאת, שותפים לפעולה אלימה של תושבים כלפי המשטרה שנכנסת ליישובים ערבים כדי להשליט בהם חוק וסדר. ברוב המקרים, אם לא בכולם, מגיעים הח"כים של הרשימה המשותפת לאתרי ההתפרעות ומסיתים נגד המשטרה, המוצגת ככוח אויב.

במשך יומיים בשבוע שחלף היו התפרעויות המוניות אלימות של ערבים ביפו נגד המשטרה, שבאה לאכוף את תקנות משרד הבריאות. איך הגיבה הרשימה המשותפת? שמא בירכה את משטרת ישראל על אכיפת החוק? הצחקתי אותי.

כהרגלה, היא שפכה שמן על מדורת השנאה. עופר כסיף, לדוגמה, גינה את המשטרה על האלימות, על הפרובוקציות, על אפליה לעומת יהודים וקרא לשחרר את המתפרעים העצורים.

* התנצל על האנטישמיות – מפלגת הלייבור בחרה מנהיג חדש, במקום הצורר האנטישמי קורבין שהתפטר לאחר התבוסה שנחלה מפלגתו בבחירות. מחליפו, עו"ד קיר סטארמר, התנצל בנאום הניצחון שלו בפני היהודים על האנטישמיות במפלגתו בהנהגת קודמו לתפקיד. סטארמר אמר שהאנטישמיות היא כתם על מפלגת הלייבור והוסיף: "ראיתי את הצער בקהילות יהודיות רבות. בשם מפלגת הלייבור, אני מתנצל. אני אעקור את הרעל הזה משורשיו, ואשפוט את ההצלחה בהתאם לחזרתם של החברים היהודים, שהרגישו שהם כבר לא יכולים לתמוך בנו". לתשומת לבם של מעריצי קורבין בשמאל הרדיקלי הישראלי, שהכחישו את האנטישמיות שלו.

יש לקוות שלייבור תחזור לימיה המפוארים כמפלגה פרו-ציונית ותומכת ישראל.

* השקרים האנטי ציוניים – אחד הסיפרים (נראטיבים) החביבים על השיח הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, הוא שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וישראל היא מדינה קולוניאליסטית. הטיעון הזה מופרך, בראש ובראשונה מהסיבה שהקולוניאליזם הוא התפשטות של מעצמה אירופית שהשתלטה על ארצות באסיה ואפריקה כדי לנצל את אוצרות הטבע ועבודת הילידים לטובת מדינת-האם.

איזו מדינת-אם ייצגו הציונים ששבו לארץ ישראל? ברור שאלה דברי הבל.

טענה אחרת שלהם, היא שבכלל אין לאום יהודי. זאת המצאה של הציונים. היהודים אינם לאום אלא עדה דתית בלבד. כמובן שמטרת הטיעון הזה היא שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרת עצמית, כמו כל עם ועם. אבל הטענה הזאת ממש מעניינת – הציונות היא לא רק קולוניאליזם בלי מדינת אם, אלא היא בכלל קולוניאליזם של עם שאינו קיים.

לא, איני מערבב בין טיעונים שונים של אנשים שונים. כך, למשל, במסה שנקראת "מאה שנות ציונות", שהתפרסמה ב-1999 בכתב העת הפוסט-מודרניסטי והאנטי-ציוני "תיאוריה וביקורת", "ניתח" עזמי בשארה את הציונות כתנועה קולוניאליסטית מובהקת, ובאותו מאמר עצמו הוא "הסביר" את העובדה שאין לאום יהודי. איך הוא מיישב את הדברים? לטענתו, הציונים, שהמציאו את הלאום היהודי, הם קולוניאליסטים אירופים. כלומר, המטרה שלהם הייתה להקים אחיזה אירופית זרה במזרח התיכון. אבל גם כאן יש בעיה. הרי היהודים נרדפו באירופה, לא מצאו בה מנוח לכף רגלם. איזה אינטרס היה להם להקים מושבה אירופית בלבנט? טענתו של בשארה, היא שהציונים נבנו מהאנטישמיות ובעצם היה שיתוף פעולה בין האנטישמיות לציונות. הציונים לא רצו לשנות את האנטישמים, אלא לשנות את היהודים, ולהפוך אותם מקהילות של עדה דתית לאומה מומצאת, בין השאר בעזרת האנטישמיות. לכאורה הם הפנו את גבם לאירופה, אך זו רק אחיזת עיניים. "הציונות הפנתה את גבה לאירופה כדי שתוכל לייצג את אירופה כלפי המזרח ורק מחוץ לאירופה מוצאת הציונות את אוות נפשה – ההזדמנות להיות אירופה".

במסגרת מחקר לספר בכתובים, אני קורא המון חומר אנטי ציוני, ונדהם מהיכולת של האנטי-ציונים להמציא טענות סותרות ומופרכות בשירות ההסתה נגד הציונות ונגד מדינת ישראל.

* נקודת הפתיחה של העוול – ממתי החל "הפשע הציוני", ה"עוול הציוני" שנגדו יוצאים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים? מ"אקיבוש" ב-1967? חחחחח… מ"הנכבה" ב-1948? ממש לא. אולי מהצהרת בלפור ב-1917? לכאורה, כן. הרי ערפאת דיבר על כך שהצאצאים של מי שהיו כאן עד 1917 יוכלו להישאר במדינה הפלשתינאית ה"חילונית ודמוקרטית". ובכן, גם לא מ-1917. גם לא מהקמת ההסתדרות הציונית. ההגות הפוסט-ציונית מתארת את הקולוניאליזם הציוני ככזה שהחל בהקמת פ"ת ומושבות העליה הראשונה, שהן מושבות קולוניאליסטיות מובהקות. ואתר הארגון האנטי ישראלי "זוכרות" מגדיר את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שנוסד ב-1870, כ"התנחלות שקמה לפני 1948 על אדמות הכפר יעזור". זאת, חרף העובדה שארגון כי"ח (כל ישראל חברים) שהקים אותו, כלל לא היה ציוני. אם כן, התוקפנות הציונית המרושעת והמנשלת החלה ב-1870.

והצדק לא ישוב על כנו עד שייעקר וייחרב כל המפעל הקולוניאליסטי שהחל לפני 150 שנה, ב-1870.

* עונת העלילות – פסח קרב, וכמיטב המסורת זה שיא העונה של עלילות הדם האנטישמיות. השנה אין צורך בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, כי כשיש מגפה, ניתן לחזור ל"מגפה השחורה" מהמאה ה-14 שבה הואשמו היהודים ב"הרעלת בארות". ועכשיו איראן מספרת שהישות הציונית הפיצה את הקורונה, ארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים בהפצת הקורונה בארה"ב והרשות הפלשתינאית הגישה תלונה לאו"ם שישראל מפריעה לה במלחמה בקורונה.

* הבן הרשע תש"ף – בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב: מקהילה, מאומה והשנה במיוחד – מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

* סערת הסדר המקוון – סערה רבתי במגזר הדתי אורתודוכסי, עקב פסק הלכה של 14 רבני ערים וראש אבות בתי הדין בירושלים, על פיו מותר להורים מבוגרים, שנגזר עליהם בידוד בהיותם בקבוצת סיכון, לערוך סדר מקוון עם בני משפחותיהם, בחג הפסח בעידן הקורונה. פסק ההלכה הזה מבוסס על פסקי הלכה ישנים, בעיקר של רבני צפון אפריקה, המבחינים אבחנה משמעותית בין שבת ויום טוב, ומאשרים ביום טוב מלאכות שאסורות בשבת כולל שימוש בחשמל. פסקי הלכה אלה לא קוימו לאורך השנים, מתוך קבלת מעמדם הבכיר והמחייב של רבנים שהוגדרו גדולי הדור, ובראשם הרב עובדיה יוסף. על סמך אותם פסקי הלכה, הם אישרו שימוש בטכנולוגיה המקוונת בסדר פסח, שאינו חל השנה בשבת. רבנים אחרים מתחו ביקורת חריפה על פסק הדין, בעיקר מטעמי חשש למדרון חלקלק. כלומר שמה שהותר היום בצוק העתים של הקורונה, יהפוך למוסכמה גם בשנים רגילות, ופתיחת המחשב והסמרטפון, שהם היום המייצגים העיקריים של עולם העבודה, יהפכו את החג לחולין.

ואני, הקטן באלפי מנשה, מרשה לעצמי להתערב ולהציג את פסק ההלכה שלי. "לא טוב היות האדם לבדו", נאמר בפרשה הראשונה של התורה. וחז"ל אמרו "או חברותא או מיתותא", כלומר בדידות עלולה להיות פיקוח נפש, לגרום לאדם למוות (כפי שקרה לחוני המעגל במדרש שמסתיים במילים אלו). תחושת הבדידות המתמשכת של אותם הורים זקנים גוברת בשבתות ומגיעה לשיאה בסדר פסח. הסדר המקוון עשוי להקל מעט על מועקתם. לכן, יש לראות בכך פיקוח נפש, הדוחה שבת ולא כל שכן יום טוב. על כך נוסיף את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא לא רק מדאורייתא אלא מעשרת הדברות עצמם. לכן פסק ההלכה שלי מתיר לחלוטין קיום סדר מקוון.

* בית דין גוזרין עליהם – יש תקדים למדיניות הסגר. הנה, כך מתואר במשנה, מסכת תענית: "בית דין גוזרין עליהם … ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום".

ועל מה ולמה גזירת הסגר? בעקבות עצירת גשמים. והגזירה היא לאחר כעשר תעניות ציבור שלא הועילו.

אבל אנחנו נהנים משנה ברוכה ביותר בגשמי ברכה, זו השנה השניה ברציפות. מפלס הכינרת עלה בתוך שנתיים ממינוס מזעזע אל סף גלישה. אז מה הקורונה הזאת נדחפת פתאום?

* ביד הלשון

לא בד"ו פסח – מה פירוש המושג "לא בד"ו פסח"? האם הוא קשור לאיזו בדיה = שקר? הכוונה היא שחג הפסח (מה שקרוי היום "החג הראשון") לא יחול בימים ב', ד' ו-ו'. למה לא? מה הסיבה לכך?

הביטוי השלם הוא "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח", כלומר ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי ושישי ופסח לא יחול בימים בד"ו.

בימי קדם, ראש חודש נקבע בידי בית דין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. החל מתקופת רבי הלל נשיאה, במאה הרביעית, קבעו חכמים לוח שנה קבוע לדורות, שמשלב בין הלוח הירחי והלוח השמשי. הבסיס הוא לוח שנה ירחי (על פי מחזור הירח), אך כדי שחגי ישראל יותאמו לעונות השנה החקלאיות ופסח ייצא תמיד בחודש האביב, כמצווה בתורה – קבעו חכמים מחזור של 19 שנים, שבו מְעבְּרִים (מוסיפים חודש אדר נוסף) 7 שנים, וכך אחת ל-19 שנים משתווה הלוח הירחי ללוח השמשי.

החכמים שקבעו את הלוח היו בקיאים במתמטיקה ובאסטרונומיה (ללא מחשבים, טלסקופים וכו'). וכשהם יצרו את לוח השנה, היו להם שיקולים נוספים. אחד מהם היה שיום הכיפורים לא ייצא ביום שישי ולא ביום ראשון. כך, לא יהיו שני ימי שבתון מוחלט רצופים. אם יום הכיפורים היה חל ביום שישי, אסור היה לבשל בו את סעודות השבת. אם יום הכיפורים היה חל ביום ראשון, אסור היה לבשל ביום שלפניו, שבת, את הסעודה המפסקת. על פי הקביעה באלו ימים יחול יום כיפורים, נגזר גם באלו ימים יחול ראש השנה (תשעה ימים לפני יום הכיפורים) וכן כל החגים. חכמינו נתנו בהם סימנים: "לא אד"ו ראש לא בד"ו פסח".

בניגוד ליום הכיפורים, אין בעיה שהחגים האחרים יהיו צמודים לשבת, כיוון שבראש השנה ובשלוש רגלים השבתון אינו מוחלט. אסור להבעיר בו אש, אך מותר להעביר בו אש, וניתן לבשל בו.

* "חדשות בן עזר"

אתגר תיאוריית האפרטהייד

באוניברסיטאות ובמוסדות השכלה גבוהה רבים במערב, בצפון אמריקה ובאירופה, השבוע הוא "שבוע האפרטהייד הישראלי". יתכן שאחת התוצאות הברוכות של הקורונה היא שחלק מאותם מוסדות סגורים. אולם מאז 2005 השבוע הזה הוא גולת הכותרת של פעילות תנועת BDS, התנועה המובילה את תהליכי הדה-לגיטימציה לישראל.

יש בשנים האחרונות התעוררות נגד תופעת BDS. מדינות חשובות בעולם החופשי, ובהן ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, הגדירו את BDS תנועה אנטישמית; הגדירו את האנטי-ציונות – אנטישמיות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, ומי ששולל את הציונות, שולל את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו. שלילת זכות, המוגדרת בכל העולם כזכות טבעית, מן העם היהודי בלבד, אינה אלא אנטישמיות לכל דבר ועניין.

אולם לעת עתה, ההחלטות של אותן מדינות הן בגדר הכרזות בלבד, והן אינן מלוות בצעדים מעשיים להדברת הנגע, ולא בחקיקה המוציאה אותו אל מחוץ לחוק. וההסתה הזאת בקרב צעירים, בעיקר באוניברסיטאות, נמשכת, מחלחלת וקוצרת אהדה והצלחות. וגם באוניברסיטאות, סטודנטים יהודים וישראלים ואף שוחרי חירות וצדק שאינם מבני עמנו, מנהלים מאבק נגד התופעה.

אסור לנו לזלזל ב-BDS. זהו איום אסטרטגי על מדינת ישראל, לא פחות חמור מטרור פיזי ורקטות. וחשוב שנכיר ונבין את האיום הזה.

לא בכדי ממוקדת תנועת הדה-לגיטימציה לישראל בטענת האפרטהייד.
ההשוואה של ישראל לאפרטהייד מסוכנת יותר מן ההשוואה לנאצים. את ההשוואה לנאצים אף אחד כמעט אינו קונה והיא נתפסת כפרובוקציה. לעומת זאת ההשוואה המופרכת לאפרטהייד מצליחה לשכנע רבים. גם בתוכנו היא נשמעת, ואין יום שבו קוראי "הארץ" אינם נחשפים לה.

ההשוואה הזאת היא החביבה על התועמלנים האנטישמים וכל שוחרי הBDS למיניהם. למה דווקא ההשוואה הזאת? הרי הם מכנים את ישראל גם קולוניאליסטית, לאומנית, גזענית, פשיסטית. אבל אין "שבוע הקולוניאליזם הישראלי". מה הסיבה לכך?

המדינות הקולוניאליסטיות לשעבר חיות וקיימות – בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה וכו'. גם ההשוואה של המתנחלים הציונים שהתנחלו בפלשתין למתנחלים הלבנים שהתנחלו באמריקה ובאוסטרליה וביצעו שם טיהור אתני חביב עליהם, אך גם הוא אינו עומד בראש טבלת השנאה. למה? כי ארה"ב ואוסטרליה קיימות.

ההשוואה לאפרטהייד בדרום אפריקה נועדה ליצור קשר תודעתי בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הלבנה, שאינה קיימת עוד. המטרה היא להציג את ישראל כמדינה זמנית, שניתן לחסל אותה. איך? באותם האמצעים שחוסלה דרא"פ הלבנה, ובראשם חרם.

זאת האסטרטגיה שנקבעה בוועידת האנטישמיות והגזענות בדרבן ב-2001, והיא מיושמת באדיקות עד היום. הם מציגים את המדינה הציונית כמדינת אפרטהייד, ומנסים להפיל אותה כדי שבמקום ישראל תקום מדינת פלשתין "הילידית" המקבילה, כביכול, לדרא"פ של היום.

בניגוד להשוואה לנאצים, שעליה לדעתי אין להתווכח, כי עצם הניסיון להוכיח את מופרכותה נותן לה לגיטימציה, אני חושב שחובה עלינו להתייחס לטענת האפרטהייד ולהפריך אותה, כי היא חסרת שחר וניתן להוכיח זאת בקלות, ומצד שני היא פופולרית ויש לה קונים רבים.

בימים אלה אני מגויס למיזם של תנועת "מילואמיניקים בחזית" – כתיבת ספר שינתח את טענות BDS נגד ישראל, וייתן את התשובה הישראלית לתעשיית השקרים הזאת. הספר נועד לספק תחמושת לישראלים וליהודים הרבים שניצבים בחזית המלחמה ב-BDS, באוניברסיטאות וברשתות החברתיות.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 9.2.20

* כביש השִׁדְרָה המזרחית – כאשר סללו את כביש 6, כביש חוצה ישראל, סברתי שהמיקום שלו אינו המיקום הנכון; שיש לסלול אותו בתוואי של כביש 90, ממטולה עד אילת.

הכביש נסלל בתוואי שנסלל, ואנו – תושבי הסְפָר הצפוני והדרומי נהנים ממנו מאוד. אולם הגיעה השעה לכביש חוצה ישראל המזרחי, כביש השִׁדְרָה המזרחית.

היום, כאשר בקעת הירדן שבה ללב הקונצנזוס הלאומי, והיא ניצבת בלב עסקת המאה, עלינו לחשוב כיצד ניתן לגאול אותה משממונה וליישב אותה, כי ריבונות ללא התיישבות, לא תחזיק מים. תשתיות התחבורה בבקעת הירדן מעידות על ארעיות וחוסר רצינות בכוונות המדינה כלפיה. אוטוסטרדה רבתי היא הזדמנות גדולה לשינוי במצב ההתיישבות בבקעת הירדן. כביש כזה עשוי להפיח חיים גם בערבה. הוא עשוי לחסוך חיי אדם רבים, הנספים בתאונות בערבה. כביש כזה לא ייחסם שוב ושוב באזור ים המלח בשל שיטפונות בעקבות כל גשם בהרי ירושלים.

האוכלוסיה הישראלית עשויה להכפיל את עצמה עד 2048, שנת המאה למדינת ישראל. מדינת תל-אביב לא תוכל לתת מענה לאוכלוסיה של 20 מיליון איש. זו העת להוציא מן המגרות ומן הנפטלין את תכנית השִׁדְרָה הכפולה, שהגה פרופ' אברהם וכמן ז"ל כבר בשנות ה-70, של פיתוח מדינת ישראל בשתי שדרות: השדרה המערבית – מישור החוף. השדרה המזרחית – הגליל המזרחי והגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת. כביש השדרה המזרחית הוא הכרח בדרך להגשמת החזון.

* נתניהו הכניס עצמו למלכודת – במחלוקת בין נתניהו לבנט ומועצת יש"ע, בשאלה האם לספח מיד את בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות או להמתין – נתניהו צודק. אני כותב זאת כמי שתומך בסיפוח.

אלמלא ממשל טראמפ היה כה ידידותי ואלמלא הציג תכנית שעל פיה בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות צפויים להיות בריבונות ישראל, היה מקום לשקול סיפוח ללא תמיכת ארה"ב, כפי שנהג בגין בסיפוח הגולן. אז, כזכור, ארה"ב בהנהגת רייגן הובילה החלטת גינוי במועצת הביטחון והטילה סנקציות על ישראל. לעתים, מדינה ריבונית מקבלת החלטות הנכונות לעתידה, תוך סיכון מחושב שלטווח הקצר היא תפגע ביחסי החוץ שלה.

אולם להכניס את ישראל לעימות עם ממשל שקיבל שורה של החלטות פרו ישראליות אדירות, שמעולם לא היו כמותן, על נושא שעקרונית יש הסכמה עליו – זה מעשה בלתי אחראי. גם בנט מבין זאת, ואני בטוח שהוא מציע את ההצעה מטעמים אלקטורליים נטו, מתוך ידיעה שנתניהו ידחה אותה, והוא יוכל ליצור בידול בין המפלגות ולשתות מצביעים ימניים מן הליכוד.

בעימות הזה נתניהו צודק, אך הוא עצמו הכניס את עצמו למלכודת הזאת, בניסיון המגושם לספח את הבקעה כסחריר בחירות מידי. צעדו הפזיז ודברי הרהב שלו, הביאו את ארה"ב להוציא לו כרטיס אדום.

על הממשלה שתקום אחרי הבחירות, ואני מקווה שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, יהיה לקדם מהלך מתואם עם ארה"ב לקביעת גבולות הקבע של ישראל, על בסיס תכנית טראמפ (עם שינויים מסוימים ובעיקר בלי "חילופי שטחים") ולהחיל את הריבונות על השטחים הישראליים. את ההחלטה על גבולות המדינה, יש לקבל במשאל עם.

* מוחקים את מורשת אולמרט – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, היה פעם ראש הממשלה. וכשהוא היה ראש הממשלה, הוא הציע לאבו מאזן את ההצעה הישראלית המופקרת ביותר שהוצעה אי פעם. ויתורים מרחיקי לכת, מטורפים, חסרי תקדים. ואבו מאזן דחה אותם בבוז. כי הם לא סיפקו אותו. הוא אינו מוכן להסכם שלום שכולל בתוכו את קיומה מדינת ישראל. הוא אינו מוכן לוותר על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, במסגרת טענת "זכות" השיבה.

אולמרט הסתיר את הסירוב הפלשתינאי ועד היום הוא מנסה לעמעם אותו, כי הוא סותר את המורשת שהוא רוצה להשאיר, לפיה השלום הנכסף במזה"ת היה בהישג יד, וסוכל רק כיוון שהימין הקיצוני והדיפ-סטייט תפרו לו תיקים והפילו אותו. ולכן, חרף הסרבנות הפלשתינאית, כולל עצם הסירוב לנהל מו"מ עם ישראל, אולמרט מאשים את ישראל בסרבנות שלום.

תכנית טראמפ, שיש בה אמנם מגרעות, אך היא התכנית הטובה ביותר שהוצעה אי פעם לישראל, מוחקת את הדרך המדינית של אהוד ב' ואהוד א' – דרך הנסיגה המלאה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שוליים). ועכשיו, אולמרט רץ לפגוש את אבו מאזן ולחזק את ידיו ואת סרבנותו.

לא יעזור לו. עצם העובדה שכחול לבן והליכוד מאמצות את התכנית, מגלמת הסכמה לאומית רחבה, המנוגדת לדרכו של אולמרט. ההסכמה הזאת תמחק את דרכו של אולמרט ותשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה.

* קיצור תולדות חילופי השטחים – יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר נגד תכנית המאה. לטענתו, התכנית משתמשת במושגים שהופיעו בהצעות הישראליות ובהבנות הבלתי רשמיות בין ישראל והפלשתינאים תוך ריקונם מתוכן. אחד הדוגמאות שהוא נותן, היא "חילופי השטחים": "אבל השטח שישראל אמורה להעביר למדינה הפלשתינאית מתוך ריבונותה קטן בהרבה מזה שאותו היא מספחת מתוך הגדה".

מי שהמציא את הפטנט של "חילופי השטחים" וזרק לבאר את האבן הזאת, הוא יוסי ביילין. שעה שהיה סגן שר החוץ, הוא ניהל מו"מ "תיאורטי" על דעת עצמו, ללא סמכות וללא ידיעת שר החוץ פרס וראש הממשלה רבין, עם אבו מאזן, אז מס' 2 באש"ף.

כך נכתב מסמך ביילין-אבו מאזן. במסמך זה, ויתר סגן שר החוץ על כל עקרונות היסוד שהיו הקווים האדומים של ראש הממשלה. באותם הימים, שבהם רבין אמר בנאומו האחרון בכנסת חודש לפני הרצח, שירושלים השלמה כולל מעלה אדומים וגבעת זאב יהיו בידי ישראל, ביילין הציע לראשונה ויתורים בירושלים. שעה שרבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה, ביילין הציע לראשונה נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. יש לזכור, שכאשר ביילין פרסם בשמחה את תכניתו, כהוכחה שניתן להגיע להסכם, אבו מאזן התכחש להסכם. אבו-מאזן השיג את שלו – ויתור על בקעת הירדן וויתורים בירושלים בידי דמות מרכזית במערכת המדינית הישראלית ובכך שחיקת עמדתה של ישראל, תוך שהוא מתנער מכל הוויתורים שלו. ואכן, לוויתורים שלו לא היה זכר בעמדות הפלשתינאים מאז ועד היום, כולל כל שנות שלטונו. ואילו הוויתורים של ביילין היו נקודת המוצא להמשך הכרסום בהצעות ברק בקמפ-דיוויד.

במו"מ שניהל עם אבו מאזן, העלה ביילין את הרעיון של "חילופי שטחים". כותרת מורשתו המדינית של רבין, אותה הציג בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, היה "לא תהיה נסיגה ישראלית לקווי 67'". תחת הכותרת הזאת הוא מנה את האזורים שמהם לא ניסוג. השטחים הללו הם הפירוט, אבל העיקרון הוא שיש לישראל כל הצידוקים להשאיר בידיה שטחים שכבשה במלחמה מגן צודקת, מלחמת ששת הימים. הרעיון של "חילופי השטחים" מתבסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. כיוון שנוצרו ביהודה ושומרון אזורי התיישבות ישראלית צפופה, שביילין העריך שאין סיכוי להשיג רוב לעקירתה, הוא הציע שתמורת אותם גושים, ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ריבוניים שלה – חולות חלוצה בנגב. זהו רעיון פסול מעיקרו, המבוסס על קבלת העמדה העקרונית השוללת את זכותה של ישראל לכל שטח מעבר לקו הירוק – ניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, כולל הממשלה שבה הוא כיהן שעה שניהל את המו"מ הזה.

ומאז, ההצעה הזאת הפכה לעיקרון מקובל. היא הופיעה בהצעת ברק בקמפ-דיוויד, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט באנאפוליס, בתכנית קרי, ובתכניות כמו "יוזמת ז'נבה" וכד'. יש לציין, שבמסמך בוש, אריק שרון הצליח לעקור את הרעיון, אך לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, אולמרט מחק מיוזמתו את כל הישגי מסמך בוש, בהצעתו לאבו מאזן.

למרבה הצער, העיקרון של "חילופי שטחים" מופיע גם בתכנית טראמפ. יוסי ביילין מלין על כך, שהנסיגה הישראלית משטחים ריבוניים קטנה מדי…

הרעיון הנלוז של "חילופי שטחים" הוא החלק הבעייתי בתכנית טראמפ. על ישראל לקבל את התכנית – אך ללא הסעיף הזה. את רעיון חילופי השטחים יש לדחות.

רעיון נוסף שעלה לראשונה בתכנית ביילין-אבו מאזן, היה קביעת אבו-דיס כבירתה של המדינה הפלשתינאית. וכך התפאר ביילין בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף)… הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. … מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים".

מה שיצא מכך, הוא תחילת הכרסום בעמדת ישראל על ירושלים, בעוד אבו-מאזן והפלשתינאים מעולם זזו מעמדתם המקורית.

לקראת פסגת קמפ-דייויד, יוסי ביילין וחיים רמון החלו לשווק את הרעיון של ויתורים בירושלים. הם הוציאו סיורי עיתונאים ומעצבי דעת הקהל לכפרים שסופחו לירושלים, והציעו לוותר עליהם כי אינם באמת ירושלים. "הורינו לא התפללו לאבו דיס", הם אמרו. הם עצמם הופתעו כאשר ברק עקף אותם והציע חלוקה של העיר עצמה, כולל העיר העתיקה.

כעת, בעסקת המאה, טראמפ חוזר להצעתו המקורית של ביילין – להקים את בירת המדינה הפלשתינאית באבו-דיס. ניתן היה לצפות מביילין לתמוך בכך, להתגאות בכך. אך מה הוא כותב על הרעיון? "הבירה הפלשתינאית אמורה להיות בירושלים המזרחית, ואכן מדובר על שטח שישראל סיפחה ב-1967, והוא חלק משטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מאז נבנתה גדר הביטחון הוא נמצא מעבר לחומה". מדהים! הטענה של ביילין, היא שבהקמת גדר הביטחון ישראל כבר ויתרה על החלקים מירושלים שמעבר לחומה. ולכן, זאת כבר עובדה. כעת, בהסדר הקבע, היא חייבת לוותר על שטחים נוספים. אחרת, מה ירוויחו הפלשתינאים מהמו"מ הזה?

יוסי ביילין קבע פגישה עם רבין, שבה יציג לו את מתווה ביילין-אבו מאזן. הפגישה נקבעה ליום ראשון 5 בנובמבר 1995, יום אחרי הרצח. אילו התקיימה הפגישה, רבין היה זורק את ביילין מכל המדרגות. אגב, אפילו פרס דחה על הסף את תכניתו של ביילין (כפי שביילין עצמו מעיד). אבל היא נשארה והייתה לנקודת המוצא לוויתוריו הבאים של ברק.

יש לא מעט פגמים בתכנית טראמפ, אך גדולתה היא שינוי השיח של "המתווה היחיד ואין בלתו" – חלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס קווי 67'. נקודת המוצא של התכנית היא הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כך שכל נסיגה ישראלית היא ויתור, ולא החזרת גזילה.

ויוסי ביילין, ממעצבי "המתווה היחיד ואין בלתו", אולי מעצבו הראשי, מגיב כילד שנטלו מידיו צעצוע.

* המחיקון של יאיר גולן – הכנסתו של רב המרצחים ערפאת וצבאו לארץ הובילה לגל פיגועים רצחניים נורא. את הצעת השלום מרחיקת הלכת בוויתוריה של אהוד ברק, דחו הפלשתינאים בגל הטרור הרצחני, הקשה והעקוב מדם ביותר בתולדות המדינה. הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף נענתה בפשע מתמשך נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לאוכלוסיה אזרחית.

כולנו זוכרים זאת. איפה היה אז יאיר גולן? הוא היה מפקד ולוחם שנלחם בטרור, והוא מכיר היטב את העובדות. אבל הוא כנראה צריך לאושש את הסטיגמה שפוליטיקאי הוא בהכרח שקרן, ולכן הפעיל מחיקון על חוויות חייו, וכעת הוא מאשים את … הימין באחריות לגל הפיגועים.

כשהוא אומר זאת, למה הוא מתכוון? הרי הימין היה כאן, ככל הזכור לי, גם לפני שבועיים. אז איך הוא אחראי לגל הפיגועים? מן הסתם, יאיר גולן מתכוון לתכנית טראמפ. כלומר, כאשר הפלשתינאים, שסירבו לתכניות ברק ואולמרט בדיוק כפי שהם הם מסרבים לתכנית טראמפ מבצעים פיגועים נגדנו, יאיר גולן מסביר שהסיבה לפיגועים היא שארה"ב הציעה תכנית שתואמת את האינטרס הישראלי.

* זה השותף שלך? – את שרה ב"ק, המועמדת לכנסת מטעם "ימינה", אני מכיר שנים רבות, מעריך ומוקיר אותה ואת פועלה התרבותי והתקשורתי. היא מבטאת מנהיגות נשית-פמיניסטית-אורתודוכסית ועוסקת רבות בקירוב לבבות ויצירת חיבורים בין חלקים שונים בחברה הישראלית. לכן, שמחתי על החלטתה להתמודד לכנסת. אני בטוח שהיא תצטיין כח"כית, לטובת החברה כולה.

אבל נכונותה להשתלב בסיעה משותפת עם איתמר בן גביר הכהניסט, זעזעה אותי. כששמעתי על כך, כתבתי לה על כך מסרון חריף ביותר וקיימנו דין ודברים בנושא. אני שמח שבסופו של דבר רפי פרץ הפר את ההסכם עם בן גביר, הגם שלא מן הסיבות הנכונות. הפרת הסכמים היא דבר רע, אבל כפי שחובה להפר פקודות בלתי חוקיות בעליל, חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, וכזה הוא הסכם המכשיר את החיה הכהניסטית.

שרה ב"ק התראיינה ל"ישראל היום" ונשאלה על נכונותה לרוץ ברשימה אחת עם בן גביר. תשובתה הייתה עלבון לאינטליגנציה. "מי שאישר את בן גביר זה בית משפט, לא אני. אני לא אשים את עצמי במקום בית משפט. מותר לו לרוץ לכנסת". כשנוח, מתחבאים מאחורי בית המשפט. אבל בית המשפט אישר גם את בל"ד. אז מה? האם שרה ב"ק תרוץ עם בל"ד? אם בית המשפט מאשר ריצה של מישהו לכנסת, זה לא הופך אותו לשותף לגיטימי. בית המשפט יכול לאפשר לו לרוץ, אך אינו יכול לטהר את השרץ. אם בית המשפט אישר לו לרוץ לכנסת, שירוץ לכנסת, אבל מי שרץ יחד אתו, רץ יחד עם המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ועם טבח אכזרי בעשרות ערבים בשעת תפילתם. מי שרץ אתו רץ עם קריאות "מוות לערבים". מי שרץ אתו רץ עם ריקודי שמחה בעקבות הטבח בדומה ודקירת תמונת התינוק שחבריהם שרפו, בחתונה – לעיניו של בן גביר. מי שרץ אתו רץ עם תמיכה בעבריינים ובבוגדים שתוקפים באלימות את חיילי צה"ל ועם סדנאות שמלמדות את פרחי הטרור הללו איך לשבש את חקירות המשטרה והשב"כ. מי שרץ אתו רץ עם הצגה בהפגנתיות של הסמל שנתלש ממכונית רוה"מ רבין והכרזה שחצנית שהפעם הגענו לרכב, בפעם הבאה נגיע אליו – מה שלאסוננו אכן קרה. החיה הכהניסטית היא השותפה שלך, שרה ב"ק?

* בן גביר בעד יזבק – איתמר בן גביר אמר בדיון בבית המשפט העליון על פסילת כהונתה של ח"כ יזבק, שיש צורך בדין שוויוני. פירוש הדבר, שבית המשפט שאישר את מועמדותו של תומך הטרור בן גביר המעריץ את המחבל הרוצח גולדשטיין, צריך לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק המעריצה את המחבל הרוצח סמיר קונטאר.

* לכתוב נח בשבעה שקרים – זהבה גלאון השתלחה בבני גנץ, על תמיכת כחול לבן בפסילת ח"כ יזבק מהתמודדות לכנסת. בפשקוויל ב"הארץ" היא מאשימה אותו כמשת"פ של בן גביר ומכריזה "כהנא היה גאה בך", כלומר כל מי שאינו מזדהה עם תומכת הטרור הזאת הוא כהניסט. בנושא הזה היא תקפה גם את מפלגת העבודה, שאף היא הצביעה בעד פסילת יזבק.

בהמשך הפשקוויל, היא מאשימה את גנץ שהוא תומך בטרנספר לערביי ישראל. איך היא הגיעה למסקנה הזאת? מכך שכחול לבן תומכת בתכנית טראמפ, והתכנית הזו כוללת טרנספר של ערביי המשולש. זה כמו לכתוב נח בשבעה שקרים.

ראשית, אין בתכנית טראמפ טרנספר. נהפוך הוא, אחד מעקרונות היסוד של התכנית הוא שאף יהודי ואף פלשתינאי לא ייעקר מביתו. קביעה בהסכמה בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית על שינוי מתווה הגבול וסיפוח בהסכמה של המשולש למדינת הלאום הפלשתינאית, אינה טרנספר. טרנספר הינו עקירת אוכלוסיה מבתיה ומאדמתה על רקע השתייכותה האתנית. כיוון שאיש אינו מציע לגרש את ערביי המשולש – מי שמכנה זאת טרנספר משקר.

שנית, ההצעה לאפשר לצדדים להחליט על העברת קו הגבול בהסכמה, אינה חלק מעסקת המאה, אלא רעיון נלווה אליו. עוד שקר.

שלישית, התכנית שזהבה גלאון דוגלת בה, הכוללת עקירתם של מאות אלפי יהודים מבתיהם ונישולם מאדמתם, היא טרנספר. כאשר תומכת מובהקת בטרנספר, מאשימה את מי שתומכים בצעד שאינו טרנספר בתמיכה בטרנספר – היא צבועה ושקרנית.

רביעית, כחול לבן הודיעה שהיא תומכת בתכנית טראמפ עם הסתייגות – היא נגד הרעיון של חילופי שטחים, הן בנגב והן במשולש. לכן, לא זו בלבד שהטענה שכחול לבן תומכת בטרנספר, כאשר לא מדובר כלל בטרנספר היא שקר – כחול לבן כלל אינה תומכת ברעיון שגלאון מכנה בשקרנות טרנספר. עוד שקר.

טוב, אז לא שבעה שקרים. רק ארבעה.

אני מקווה מאוד שתומכי מפלגת העבודה מבינים מה המשמעות של קבורת החמור של מפלגתם בחיקה של מרצ, ויצביעו לכחול לבן.

* הפרוטוקולים של זקני הלובי היהודי – אחרי שבתחילת השבוע השתלח גדעון לוי בבית הדין בהאג על כך שאינו מעמיד לדין את פושע המלחמה בני גנץ, בהמשך השבוע הוא מצא קורבן אחר, האיחוד האירופי, "נמר של נייר" שרועד מהאימפריה הישראלית והוא משת"פ שלה ולכן הוא אשם באפרטהייד הנהוג בה. מאז שמרבית מדינות אירופה אימצו את הגדרת האנטי ציונות כאנטישמיות, גורמים מן הזן שלו, שעל ראשם בוער הכובע, חשים כאילו נכזבה תוחלתם האחרונה להחרמתה של ישראל והוקעתה ממשפחת העמים. לוי מאשים את ישראל, האשמה אנטישמית מובהקת ברוח הגרועים שבמכחישי השואה, שהיא מנצלת את זכר השואה כסחטנות מאירופה ומהעולם להבליג על פשעיה. אירופה נכנעת, עובדה – היא מצרפת את ישראל לגביע אירופה ולאירוויזיון. "במשך שנים מנסים לרכוש את לב ישראל אך ורק בחנופה, בסיוע, בהבנה, ברגשות אשם ובפחד מפניה, בצירופה לאירוויזיון ולגביע אירופה". הוא מאשים, האשמה אנטישמית בוטה, ש"הלובי הישראלי־יהודי כבר שיתק את אירופה". לוי מאשים את אירופה שנכנעה לסחטנות בכך שהגדירה את האנטי-ציונות אנטישמיות. אבל מי כמוהו מוכיח בכל פשקוויל עד כמה ההגדרה מדויקת.

* אצבע משולשת – מאמר הביכורים שלי, לפני 36 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו הייתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי". הזהרתי אז מפני הרמיה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.

ומוחמד בכרי ממשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים". ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.

23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האויב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעיה מרחוק.

כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.

לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה" ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל.

הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מידי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).

הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.

אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.

לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים שמוחם נשטף מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.

אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין – זו הייתה תגובתו החצופה של בודה עלילת הדם, השבוע, בבית המשפט. יש להילחם במנוולים הללו בכיס. אני מקווה מאוד שבית המשפט יחייב אותו בסכום פיצויים כזה, שירושש אותו מכל נכסיו ויהרוס לו את החיים.

* קונצרטים ודרבוקות – אני אוהב קונצרטים ואני אוהב דרבוקות. ויותר מכל אני אוהב את התרבות הישראלית שמורכבת מהקונצרטים והדרבוקות ומהשילוב התרבותי והמיזוג התרבותי של מי שבאו משבעים גלויות, והביאו עמם את המכנה המשותף היהודי ואת התבלין התרבותי של ארץ המוצא שלהם. מיזוג הגלויות הזה הוא היופי שבתרבות הישראלית.

אין לי ספק שזו גישתו של יועז הנדל. וכאשר בראיון ל"הארץ" הוא דיבר על כך ש"הגיעו לפה אנשים מכל מיני מדינות, חלקם הגיעו עם מנטליות של קונצרט בווינה וחלקם הגיעו עם מנטליות של דרבוקות", הוא לא הציג שום עדיפות של אלה על אלה, אלא אמר את המשפט הבא, שאותו המלעיזים אינם מצטטים, ובכך הם מעוותים במזיד את דבריו: "בסוף חלק להיות במדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת, זה שגם נוצרת תרבות מסוימת. היא לא רק תרבות של מוסיקה, היא תרבות ארגונית, ניהולית, שלטונית, וחייבים להיצמד לתרבות הזאת".

אבל תעשיית השקרים הפנתה את כל החצים נגד הנדל, תוך עיוות דבריו. "ישראל היום" והליכוד פתחו במסע הסתה שקרי ומכוער נגדו. ותעלות הביבים העלו אמירות בזויות כמו זו של אחד המוסתים: "יועז-הגרמני-הנדל, רציתי רק לומר שאתה צודק לגמרי: אין לי תרבות של קונצרטים בווינה, וגם מעולם לא קראתי צ'כוב (תודה לאל על כך), ומי יודע, אולי זו גם הסיבה לכך שאינני נלהב כמוך מתרבות של תקיעת דגלים בתחת (אתה עושה רושם של אחד שניהנה מאוד מהתעסקות בספורט החודרני הנ"ל), ושל ריקוד מושחת עם חוטיני על משאית זימה אשר מצוידת ברמקולים ענקיים שזוחלת באיטיות דביקה מעל הרחובות המתורבתים של מדינת תל אביב האנטישמית. למען האמת, יועזי הגרמני, כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שאתה באמת יותר מתורבת ממני, בכל הרצינות, ואולי זו גם תהיה הסיבה שבגללה גם אתה תתחיל לבצע ניסויים ב'בני אדם' (רצוי יהודים) והעיקר להוכיח את עליונותך התרבותית על כל מי שאינו תכול-עיניים (שהוא בדרך כלל הסימן האנטומי המובהק של סדיסטים אירופאים בני זונות מהמעלה הראשונה), והכול בשביל שתהיה מסוגל להוכיח שניתן בהחלט לשנות את החיווטים הפנימיים של כל בני האדם שנתפסים בעינייך (התכולות) כנחותים ממך ומשכמותך, כי מוכרחים להוכיח אחת ולתמיד שאתה, ורק אתה, באת לעולם הזה (סביר להניח שזה קרה במעבדה תל אביבית מזדיינת) כאשר מטלה גדולה אחת רובצת על גבך החסון – העברת כל המזרחיים, הכושים, המולטים ומלוכסני העיניים מהעולם הזה, כי מוכרחים כבר, פשוט מוכרחים, להפוך את העולם למעוות וסוטה יותר, ויפה תקיעת דגל אחת קודם…". כן, כך כותב עליו ביביסט מוסת.

מכונת השקרים וההסתה רק חיכתה להזדמנות להיטפל ליועז הנדל. כיוון שכאשר היה ראש מערך ההסברה בלשכת נתניהו, הוא חשף את העובדה שהאיש החזק בלשכה, מקורב המקורבים של "הגיברת" ובעלה, המוציא והמביא של נתניהו ונער השליחויות לשליחויות המסריחות ביותר, נתן אשל, הוא מטרידן מינית סדרתי. יועז הנדל שילם בתפקידו, מתוך דבקות בצדק ובאמת, הגנה על עובדות הלשכה מפני נתן אשל ומלחמה בשחיתות. תעשיית השקרים נוקמת.

* הוצאת דברים מהקשרם – בתורה נאמר: לֹא תִרְצָח.
אפשר להוציא במזיד דברים מהקשרם, ולהציג צילום מסך רק של חלק מהדברים: תִרְצָח.
ולכאורה, מי שעשו זאת אינם שקרנים.
הרי מופיעה בטקסט המילה: תִרְצָח.
הוצאת דברים מהקשרם על ידי ציטוט חלקי ומגמתי, היא אמנות השקר.
(אגב, מי שבקיא בדקויות, יודע שבמילה תּרצח כשהיא עומדת בפני עצמה, האות תי"ו דגושה – בגד כפת בראש מילה. ואילו במילים לא-תרצח היא רפויה, אחרי אותיות אהו"י. אבל כמה בקיאים בדקויות)?

* תהליך הבדיחה – תהליך ההדחה של טראמפ, מראשיתו ועד סופו, היה בדיחה. לא היה זה תהליך שיפוטי של חיפוש האמת על סמך ראיות, אלא הליך פוליטי שבו הדמוקרטים ניסו להדיח את הנשיא בלי קשר לראיות והרפובליקאים התנגדו להדחתו בלי קשר לראיות. הסנאטור רומני, רפובליקאי שהצביע בעד הדחה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ההצבעה של הקונגרס בעד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בקונגרס הוא דמוקרטי. ההצבעה של הסנאט נגד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בסנאט הוא רפובליקאי.

בית נבחרים הוא מגרש פוליטי והשחקנים בו הם פוליטיקאים. אין זה מגרש שיפוטי והשחקנים בו אינם שופטים. כאשר פוליטיקאים מנהלים הליך שיפוטי, או "כמו שיפוטי", הם אינם חדלים להיות פוליטיקאים ולא הופכים להיות שופטים, ולכן ההליך הזה, מראשיתו ועד סופו, הוא פוליטי לחלוטין.

כך הדבר בתהליך ההדחה בארה"ב וכך בתהליך בקשת חסינות חברי הכנסת בישראל. אין מקום להליכים כאלה, שאינם אלא בדיחה.

* כך הוקפצה רזיאל נאור לכנסת – ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" התפרסמו כתבות גדולות על הירידה במספר הנשים המכהנות בכנסת. ובהקשר הזה – סיפור מן הכנסת הראשונה. תנועת החרות קיבלה באותן בחירות 14 מנדטים. זו הייתה אכזבה גדולה, ביחס לציפיות (שלא היו מגובות בסקרים, שעוד לא היו נהוגים אז). כל ה-14 היום גברים. האישה הראשונה ברשימה, אסתר רזיאל-נאור (אחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, אמו של פרופ' אריה נאור – מזכיר הממשלה בממשלת בגין וחמותה של נשיאת העליון מרים נאור) הופיעה במקום ה-17 ברשימה. לבגין היה חשוב שאישה תכהן ברשימת חרות בכנסת. הוא ביקש מהח"כ הנבחר אברהם וינשל, ומהמועמדים ה-15 וה-16 להתפטר, ורזיאל נאור נכנסה לכנסת.

בבחירות לכנסת השניה ירדה חרות ל-8 מנדטים בלבד, אך הפעם רזיאל נאור הייתה בשמיניה. היא כיהנה בשבע הכנסות הראשונות, עד שנת 1973, אך הייתה האישה היחידה בסיעת חרות בכל אותן שנים. לאחר פרישתה, בחרה תנועת החרות את גאולה כהן, שהייתה אף היא האישה היחידה מטעמה.

* סדר טו בשבט – כבכל שנה, גם השנה ערכתי והנחיתי סדר טו בשבט באורטל. הפעם היה זה סדר אזורי לצפון הגולן. אירחתי בסדר את חברי הארכיאולוג ערן מאיר מאלוני הבשן. ערן כותב דוקטורט על החקלאות העתיקה בגולן, ולאורך הסדר הוא סיפר על שבעת המינים בגולן. הייתה זו חוויה של שירה, קריאה, לימוד, פירות ויין. גל שוורץ וגיא עמיר נגנו והובילו את השירה. ערב אורטלי וגולני קסום.

* כרך ב' – סעדתי עם יהודה הראל במסעדת "רק חומוס" בקצרין. כדרכנו, פתרנו את כל בעיות המדינה, המזה"ת והעולם. ניגש אלינו אחד הסועדים: "נו, אתם עובדים על כרך ב'?"

* ביד הלשון

דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו – העמותה למורשת משה שרת, ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של ישראל, הוציאה קובץ עב כרס של התבטאויותיו ב-1951, עת כיהן כשר החוץ. שמו של הספר: "דבר דבוּר – דברים שבעל פה בזירות פנים וחוץ, 1951".

מה פירוש דבר דבור? זהו קיצור הביטוי "דבר דבור על אופניו" – הדברים מסודרים באופן שבו עליהם להיות מסודרים. הביטוי לקוח מן התנ"ך: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו" (משלי כה, פסוק יא).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.12.19

* אז מי אשם – מי אשם בכך שמדינת ישראל נגררת למערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה; בחירות שניתן היה למנוע אותן בהקמת ממשלת אחדות לאומית?

לקראת הבחירות פרסם נתניהו מאמר ב"ישראל היום" שכותרתו: "רק לא ממשלת אחדות". שאיפתו הייתה אחת ויחידה – הקמת קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין.

כחול לבן, לעומת זאת, הודיעה בשתי מערכות הבחירות שהעדיפות שלה היא להקמת ממשלת אחדות, ושהטלפון הראשון אם תנצח יהיה לליכוד. עם זאת, כחול לבן הבהירה שלא תשב תחת ראש ממשלה שיוגש נגדו כתב אישום.

לאחר הבחירות, כאשר תוחלתו של נתניהו נכזבה ולא הייתה לו קואליציית החסינות (שלשמה הוא פיזר את הכנסת הקודמת), הוא החל לדבר גבוהה גבוהה על הצורך באחדות לאומית, תוך שהוא עושה הכל כדי להכשיל אותה. מטרתו הייתה להביא לסיבוב שלישי, שאולי יצליח לזכות בו בממשלת החסינות, או לחילופין לגרור את ישראל לעוד ועוד סיבובי בחירות ולעמוד בראש ממשלת מעבר נצחית, שאמנם אינה מתפקדת ומשתקת את המדינה, אבל עשויה למלט אותו מאימת הדין.

הפתרון הסביר, פתרון השכל הישר, היה הקמת ממשלת אחדות רוטציונית, שבני גנץ מכהן בה ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטיים, לנסות להוכיח את חפותו בבית המשפט. אם יזוכה – יחליף את גנץ בחלוף שנתיים. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק שיחליף את גנץ.

אולם נתניהו נאחז בקרנות השלטון וסירב בעקשנות לוותר על היותו ראש הממשלה הראשון. הוא הוסיף על כך את "הבלוק". אין חיה כזאת – ממשלת אחדות לאומית עם "בלוק". ממשלת אחדות לאומית קמה מתוך הסכם בין שתי המפלגות הגדולות על קווי היסוד, ומי שמקבל את קווי היסוד מוזמן להצטרף. אי אפשר להקים ממשלת אחדות כאשר צד אחד מסנדל את עצמו עם קואליציה בתוך קואליציה שהוקמה מראש, והצד השני צריך לרצות את סמוטריץ' וליצמן ושאר הקיצונים, כדי להקים ממשלה (ואחרי הסיבוב השלישי, הבלוק עוד עלול לכלול את בן גביר הכהניסט, חלילה). נתניהו הוא פוליטיקאי חכם וערמומי. הוא יודע שכך אי אפשר להקים קואליציה. וזאת בדיוק הסיבה להקמת הבלוק ולעקשנות לא לפרק אותו. הוא לא רצה ממשלה. הוא רצה להכשיל מראש כל סיכוי להקמתה.

לכן, ברור שהוא האשם בבחירות השלישיות ובכל הנזקים הכרוכים בה.

עם זאת, גם כחול לבן עשתה טעויות. איני אומר זאת בדיעבד, אלא אמרתי וכתבתי זאת, הן בפורומים הפנימיים של תל"ם והן בפומבי, בזמן אמת. חשבתי, שעל כחול לבן להיות המבוגר האחראי ולרדת מכמה סולמות, כי הרי ברור שנתניהו לא יהיה המבוגר האחראי. סברתי שעל כחול לבן לאמץ את מתווה ריבלין, אף שהוא בעייתי מאוד מבחינה חוקתית ומעשית, כבסיס למו"מ. לצערי, כחול לבן לא עשתה כן.

מאוחר יותר, כאשר עלה הרעיון של ביצוע הרוטציה אחרי חצי שנה או חמישה חודשים, סברתי שכחול לבן צריכה לקבל זאת, כיוון שזה אורך התקופה שבה בלאו הכי נתניהו יכהן אם תהיינה בחירות חדשות, וכאן יש תאריך תפוגה לשלטונו של נתניהו ומועד לראשית כהונתו של גנץ כראש הממשלה. לצערי, כחול לבן לא נהגה כך.

עם זאת, כאשר טענתי את הטענות הללו, הצגתי גם קווים אדומים שאסור לכחול לבן להתפשר עליהם. א. שנתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות, ושיהיה כתוב בהסכם שבקשת חסינות משמעה התפרקות מיידית של הממשלה. ב. שיהיה ברור שהנבצרות היא מוחלטת, כלומר שרמת מעורבותו של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של אריק שרון בתקופת נבצרותו. ג. שהנבצרות תחל מיד עם הגשת כתב האישום (ובכל זאת, למרות שזה לא קרה, סברתי שיש לקבל עקרונית את הצעת החצי שנה גם אחרי כתב האישום החמור כל כך). ד. שתיק המשפטים יעבור לכחול לבן.

ברור לי, שאילו כחול לבן הייתה בוחרת בדרך שהצעתי, נתניהו היה מסרב לדרישות ההכרחיות הללו, ומכשיל את המו"מ לאחדות, כי הוא לא רצה בה, ובוודאי לא היה מוכן לשלם את מחירהּ.

יתר על כן, נתניהו לא פסח על אף פרובוקציה כדי להפוך את האפשרות להקמת ממשלה אתו לבלתי אפשרית. החל בשיגור נער השליחויות שלו אמיר אוחנה לפרובוקציות חוזרות ונשנות נגד מדינת החוק, להסתה נגד המערכת המשפטית ולהטרדת עד תוך הפרה בוטה במזיד של צו איסור פרסום, ועד נאום ההסתה וההמרדה של אזרחי ישראל נגד מוסדות מדינת ישראל, במו פיו, לאחר פרסום כתב האישום החמור נגדו. גם בכך הוא הוכיח, שלא רק שאינו ראוי ואינו כשיר להנהגה לאומית, אלא שהוא רוצה להכשיל את האפשרות להקמת ממשלת אחדות.

ובסופו של דבר, הסיבה העיקרית לכך שלא קמה ממשלת אחדות, היא אי האמון בנתניהו, בהבטחותיו ובכך שיקיים את ההסכם. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. בוודאי שאין להאשים באי האמון בנתניהו, אלא את נתניהו עצמו.

* היגיון ליברטריאני – נחמיה שטרסלר, הסמן הליברטריאני של העיתונות הישראלית, מרוצה מכך שכבר שנה ולפחות עוד חצי שנה אין ממשלה בישראל, כי כך התקציבים אינם זורמים, אין בזבוז והמשק ניצל מאסון.

לשיטתו, הפתרון הטוב לכלכלה, הוא לפרק את המדינה. כך לא יהיה בזבוז. מי שיש לו ייהנה מחינוך, מבריאות ומחיים סבירים. מי שאין לו – לא יהיה לו, ולא יהיה מעמסה על העשירים שנאלצים לשלם מסים.

* מצפצפים על הציבור – ההעלאה ב-30% – 62 מיליון ש"ח של תקציב מימון המפלגות בבחירות, היא שערוריה. לדמוקרטיה יש מחיר והמדינה צריכה לממן את המפלגות כי אין דמוקרטיה ללא מפלגות, ועליה לממן את הבחירות, אולם צריכה להיות גם מידתיות, צריך גם שכל ישר, צריך מינימום של רגישות ציבורית.

זה למעלה משנה המדינה משותקת. היא תהיה משותקת עוד חצי שנה לפחות. תקציבים אינם עוברים לצרכים החיוניים ביותר של המדינה. ודווקא בזמן כזה, פתאום ניתן להוסיף 30% רק למפלגות? דווקא בבחירות מיותרות שנגרמו בשל חוסר היכולת של המערכת הפוליטית להקים ממשלה? האם הח"כים אינם חשים את רמות המיאוס של הציבור מן המערכת הפוליטית – וכך הם מצפצפים על הציבור?

* סוס טרויאני – עד הרגע האחרון קיוויתי שאיכשהו יימצא מוצא ותקום ממשלת אחדות, שתמנע את הבחירות. היו לכך הרבה סיבות. אחת החשובות והדחופות שבהן, הייתה ההכרח לגרש את הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים ולמנות שר שהמחויבות שלו היא למדינת ישראל ולא לאינטרס של הנאשם. זה לא קרה, ולפחות בחודשים הבאים הוא ימשיך לפעול בכל כוחו להרס מערכת המשפט מבפנים.

* כלי משחק – החלטתה של אורלי בן ארי לוותר על המינוי למ"מ פרקליטת המדינה מוצדקת. היא הבינה שלא הייתה אלא כלי משחק במלחמתו של הסוס הטרויאני למיטוט מערכת המשפט הישראלית; פיון במשחק ציני.

היא הבינה, שעצם העובדה שאוחנה מינה דווקא אותה, פרקליטה זוטרה (יחסית לגודל התפקיד) מאחד המחוזות, דווקא לתפקיד הרם של מ"מ פרקליט המדינה ודווקא מינוי המנוגד לעמדתו של היועמ"ש, אינה נובעת מהעדר שיקול דעת אלא מזדון. אוחנה הוא נער שליחויות של הנאשם, שנשלח למערכת המשפטית כסוס טרויאני, על מנת להרוס אותה מבפנים ולחבל בעבודתה. אין לחשוד באף החלטה שלו, שהיא נובעת משיקול ענייני.

אין בדבריי כל ביקורת אישית על אורלי בן ארי, שעד כה ספק אם שמעתי את שמה. הביקורת היא על הסוס הטרויאני ועל מניעיו. אני מאמין שאילו כיהנה בתפקיד, היא הייתה מאכזבת אותו כפי שמנדלבליט ואלשייך איכזבו את נתניהו, והייתה נאמנה לחוק, לתפקידה ולמדינה ולא לממנה.

* זירה זרה – על אף התנגדותי למינוי אורלי בן ארי למ"מ פרקליט המדינה (ושוב, לא מתוך התנגדות אישית אליה, אלא מתוך הבנה שמניעיו של השר הממנה אפלים, לרעת העניין), התנגדתי לעתירות לבג"צ בנושא. בית המשפט צריך לפסוק אך ורק בשאלת חוקיות ההחלטה, ולמיטב הכרתי ההחלטה הרעה הזאת היא חוקית.

במיוחד התנגדתי לעתירה שהגיש ח"כ ניצן הורביץ. זאת, בשל עצם היותו ח"כ. בעיניי, ח"כים אינם צריכים לעתור לבג"צ. הזירה שלהם היא הכנסת.

* גילוי של ממלכתיות – כל הכבוד ליאיר לפיד, על החלטתו לוותר על הרוטציה. בכך הוא הסיר מעל דרכה של כחול לבן את המשקולת הכבדה ביותר, שפגעה בה קשות בשתי מערכות הבחירות הקודמות.

לפיד הוכיח מנהיגות וממלכתיות. הוא העמיד את הסדר הנכון על כנו: קודם כל טובת המדינה, אח"כ טובת המפלגה ואח"כ טובתו האישית.

ישראל לפני הכל!

* תגובה ילדותית – תגובתו הילדותית של נתניהו על הודעת לפיד שיוותר על הרוטציה מעידה שהוא מ-פ-חד.

* אסור למנדלבליט להתערב – איני חשוד באהדה לבנימין נתניהו. ההיפך הוא הנכון, אני רואה בהמשך שלטונו איום חמור על החברה הישראלית. מאז החל במלחמתו במדינת החוק, לפני כשלוש שנים, הגעתי להכרה שהוא אינו ראוי להנהגה לאומית. ההסתה והדה-לגיטימציה שהוא עושה למדינת החוק ומוסדותיה, מתוך אינטרס אישי של חילוץ עצמו מאימת הדין, היא איום אסטרטגי על החברה הישראלית, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. היאחזותו בקרנות המזבח של השלטון בכל מחיר, היא הגורם למשבר החמור בדמוקרטיה הישראלית ועלולה לגרור אותנו לעוד ועוד מערכות בחירות.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף לכל התערבות משפטית בשאלת יכולתו של נתניהו להתמודד – לא מצד היועמ"ש ולא מצד בית המשפט העליון. אין זה מתפקידם.

התערבות כזו סותרת שני חוקי יסוד. היא סותרת את חוק יסוד: נשיא המדינה, שמותיר בידיו שיקול דעת בלתי מוגבל להטיל על כל ח"כ את הרכבת הממשלה. היא סותרת את חוק יסוד: הממשלה, על פיו ראש הממשלה יכול לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט.

עמדתי, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש הממשלה, היא עמדה פוליטית, ערכית, מוסרית. אין זו עמדה משפטית. והיועמ"ש אינו אמור לפסוק בסוגיות פוליטיות, אלא משפטיות. ומה שמחייב אותו מבחינה משפטית הוא החוק. אנו יכולים לאהוב את החוק או לא, אבל הוא מחייב אותנו. בוודאי – חוק יסוד. בוודאי – שני חוקי יסוד.

מי שטוען כלפי קריאה ציבורית או פוליטית להתפטרותו המיידית של נתניהו, שהיא סותרת, כביכול, את חוק היסוד, מדבר שטויות. הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה. חוק היסוד קובע בסך הכל שראש הממשלה יכול להמשיך לכהן עד פסק דין חלוט. לא שהוא חייב להמשיך לכהן ולא שאסור למערכת הפוליטית להפיל אותו. אולם מי שקורא להתערבות של היועמ"ש או של בית המשפט העליון להפסקת כהונתו של נתניהו בטרם פסק דין חלוט – אף הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה.

התערבות משפטית בסוגיה הרגישה הזאת בתקופה הרגישה הזאת כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. אני מקווה מאוד שהיועמ"ש ושופטי בית המשפט ינהגו בריסון ויימנעו מכל התערבות.

* פריימריז בליכוד – האינטרס של כחול לבן – שנתניהו ינצח. האינטרס של מדינת ישראל – שנתניהו יפסיד. ישראל לפני הכל.

* החשבון האישי – יולי אדלשטיין, ישראל כץ, גלעד ארדן, אבי דיכטר וניר ברקת יודעים היטב את מה שיודע גדעון סער. אז למה הם אינם מצטרפים אליו? כי כל אחד מהם עושה את החשבון האישי שלו. כולם יודעים שתאריך התפוגה של נתניהו קרוב מאוד, והם חושבים על היום שלמחרת. ומבחינת כל אחד מהם, גדעון סער הוא יריב בהתמודדות שתהיה.

אילו טובת המדינה הייתה לנגד עיניהם, היו כולם מתאגדים נגד נתניהו, מחליטים על פי סקר מי בעל הסיכויים הטובים ביותר ומתייצבים יחדיו מאחוריו.

* מטרת דמות – מכונת ההסתה והשקרים ממוקדת בימים אלה במטרת דמות אחת – גדעון סער.

אני משוטט במרחבים הביביסטיים בפייסבוק ואתמצת כמה מהמסרים: גדעון סער הוא עבריין מין, המהדרין יאמרו: אנס, שבפרקליטות מחזיקים תיק כבוי שלו. כך הוא נתון כל העת לסחיטת הפרקליטות והקרן החד"שה להשמדת ישראל, והוא הפך לעושה דברם. הקרן השקיעה הון רב בזיוף הפריימריז הקודמים כדי להכניס את סער כסוס טרויאני בצמרת הליכוד, וכעת הם עוברים לשלב ב' – ההפיכה בליכוד. הם אפילו חיברו לגדעון סער אישה סמולנית, כדי שתפקח עליו בבית. המטרה שלהם היא להעלות אותו לשלטון ואז לאלץ אותו למסור את יהודה ושומרון ולחלק את ירושלים ולהפוך את ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה". וחוץ מזה, הבת שלו מתחתנת עם מחבל מוסלמי.

שום דבר מן המוזכר כאן אינו המצאה שלי. המסרים האלה מחלחלים מגבוה. ולא רק כלפי סער, אלא כלפי כל ח"כ מהליכוד שתומך בו.

אפשר לנוד לסער, ולהזכיר שהוא מילא פיו מים כאשר תעשיית ההסתה עסקה בנשיא ריבלין, באלשייך, בשי ניצן, במנדלבליט, בבוגי יעלון, בבני גנץ, אז עכשיו הוא חש זאת על בשרו. אבל כאזרח ישראלי אני מודאג מאוד מן הרוח הרעה הזאת.

* גושפנקא ממלכתית לשקר – חשבתי שמכונת השקרים וההסתה עסוקה כעת כל כולה בגדעון סער, ובמשך שבועיים ירפו מאחרים, אך טעיתי. השקר המופץ בימים האחרונים בתעלות הביבים הוא שאשתו של בני גנץ נפצעה מכדור גומי בהפגנה בבלעין, וה"דיפ-סטייט" הוציא צו איסור פרסום על כך. המעי הגס של בלופר – יאיר נ' עשה "לייק" לשקר, כ"רומז" שיש גושפנקא ממלכתית לעלילה.

* סוף עגום – סתיו שפיר קוראת למפלגת העבודה ללכת בעקבותיה ולהתבולל במרצ. אם זה יקרה, בדיוק מאה שנה לאחר הקמת אחדות העבודה ההיסטורית, יהיה זה סופה העגום של תנועה מפוארת.

* המסמר האחרון – יאיר לפיד קורא למפלגת העבודה ולמרצ לרוץ יחד בבחירות. הוא צודק. כלומר, מבחינת האינטרס של כחול לבן הוא צודק. אם העבודה תתבולל במרצ, רבים מתומכיה, אולי מרבית תומכיה, יצביעו לכחול לבן. אבל מבחינת מפלגת העבודה, צעד כזה יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה שלה.

* נטל – במרצ הבינו שגם מהמקום העשירי אהוד ברק הוא נטל. וסביר להניח שהם ימצאו את הדרך להיפטר גם מעונשה של סתיו שפיר.

* הפוזיציה – לאחרונה מופץ ברשתות מאמר של יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות" מ-2008, העונה לשם "חקירוקרטיה". הכותרת מעידה על התוכן. במושגים של 2019, ניתן לומר שהתוכן ביביסטי מובהק. היה זה בתקופת חקירות אולמרט, חברו של אביו של לפיד, טומי ז"ל.

באותם ימים נתניהו היה ראש האופוזיציה שניהל מאבק אופוזיציוני תקיף ונחרץ, שקרא להתפטרותו של אולמרט, בשל החקירות נגדו. נתניהו ידע שהחוק אינו דורש זאת מאולמרט, אך הרי מלבד החוק היבש יש גם נורמות ציבוריות, אתיקה, ערכים. ובשמם הוא קרא לאולמרט להתפטר. הוא גם תמך בהצעת חוק על פיה ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום חייב להתפטר.

נתניהו צדק בכל מילה. ואם כך הוא דרש מאולמרט שהיה רק חשוד בתחילת החקירות, והחשדות נגעו לתקופה שקדמה לתפקידו כרוה"מ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשמדובר בנתניהו שכבר הוגשו נגדו שלושה כתבי אישום חמורים, כולל בעבירת שוחד, והכל על מעשים שעשה כראש הממשלה.

יאיר לפיד צודק כשהוא תובע את התפטרותו של נתניהו, והוא טעה בגדול בדבריו בזמן אולמרט. חבל מאוד, שכמו נתניהו וחסידיו, גם אצלו העמדה אינה עקרונית אלא תלויה בפוזיציה. אלא אם כן הוא מבין ששגה בגדול וחוזר בו מטענותיו.

לפיד קרא במאמרו מ-2008 לחוקק את החוק הצרפתי. זהו חוק מגה-שחיתות, שמעמיד את ראש המדינה מעל החוק ורומס את עקרון היסוד של מדינת חוק דמוקרטית – השוויון בפני החוק.

* יצא צדיק – כתבה מצוינת בערוץ 13 – "הקרב האחרון של נתניהו", תיארה כיצד כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא הסתבך בפרשיית מתנות ואף שיצא ממנה בשן ועין (במישור הפלילי) הוא ספג השפלות שהיו חייבות ללמד אותו לקח. אולם מסתבר שגם אדם חכם וחזק כמו נתניהו, אינו חזק דיו להתגבר על ייצרו. בסופו של דבר, האויב הגדול ביותר שלו מאז ומתמיד, היה ייצרו – יצר החמדנות לצד האובססיה החולנית לתקשורת.

מה שקלקל את השורה בכתבה, ולא בפעם הראשונה, היה הזמנתו של אולמרט להתראיין בה ולהטיף מוסר לנתניהו. אולמרט ראוי להיות פרשננו לענייני ליזול, במקרה הטוב. יש לזכור, שבניגוד לנתניהו, שעומדת לזכותו חזקת החפות, הוא עבריין מורשע ואסיר משוחרר. מי הוא שיטיף מוסר לאחרים? אילו חזר בתשובה, התוודה על פשעיו והיכה על חטא – ניחא. אך במקרה כזה הוא לא היה רץ להטיף. חוסר המודעות העצמית שלו היא ברמה בלתי נתפסת. אך גם התקשורת שמראיינת אותו כמי שיצא צדיק, חוטאת חטא גדול. כי בסופו של דבר, הרהביליטציה שהיא מעניקה לו, היא רוח גבית לשחיתות.

* ערימת שקרים חולנית – כמעט עמוד שלם במדור הדעות ב"ישראל היום" הוקדש לפשקוויל של גלית דיסטל אטבריאן, שהכתירה אותו ב"אני מאשים", כי הרי נתניהו הוא דרייפוס אז היא … אמיל זולה.

המסר של הפשקוויל מטורף וחולני. נקודת המוצא, שכמובן אינה דורשת הוכחה, היא שכל מערכת החוק והמשפט של מדינת ישראל קשרה קשר לתפור תיקים בדויים לחלוטין נגד נתניהו. והיא לוקחת זאת צעד נוסף. זה לא נגד נתניהו אישית, אלא נגד מה שהוא מייצג: את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מערכת החוק והמשפט של ישראל תפרה ובדתה את התיקים האלה כדי להילחם במדינה היהודית ולהפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה, מסתנניה ופליטיה הפלשתינאים".

כן כן, מנדלבליט עומד בראש מערכת שלוחמת בכל דרך לביטולה של המדינה היהודית.

טירוף!

איך עיתון מפרסם ערימת שקרים חולנית כזאת, שאינה ראויה לדפוס? לאיזו תת רמה אפשר לרדת? עד לאן השרלטן ידרדר את מדינת ישראל, כדי לחלץ את עורו מאימת הדין? ועד כמה המון יכול להיות שטוף מוח, ולהאמין שניסיונו של מושחת אחד להציל את עורו, זהה לאינטרס "לאומי", כביכול.

טירוף מערכות.

* שותפיו – לא זכור לי שכאשר נתניהו קיבל מקו האספקה סיגרים ושמפניות במאות אלפי ש"ח הוא חילק אותם לאלה, שהיום, לאחר שנתפס בקלקלתו, הוא משייך אותם אליו בטענתו השקרית על המערכת ש"רודפת" "אותנו".

* תואמי שוברים שתיקה – ההסתה עמוסת השקרים והעלילות שנתניהו וחסידיו עורכים למוסדות החוק והמשפט הישראלים, הנם תואמי מה ששוברים שתיקה ובצלם עורכים לצה"ל – על סטרואידים.

* מילון ביביסטי עברי – פעמים אחדות בכל שידור שלו בגל"צ, בשבועות האחרונים, מכנה התועמלן יעקב ברדוגו בבוז את ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע, עיתון "נקודה" והמכון לאסטרטגיה ציונית, הקורא לימין לבחור מנהיג ישר דרך במקום נתניהו: "ראש המחנה הטהרני". ללמדך, שמדובר בגרוע מססססמולן… טהרן, לא עלינו.

הנה, לקט קצר ממילון זיהום השפה; מילון עברי-ביביסטי:
טוהר מידות = טהרנות. צדק = צדקנות. חסד = התחסדות. יושר = יושרנות. מנהיג ישר דרך = בּוֹק.

* ירידת הדורות – הדגל של תנועת החרות היה: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחירות האדם". הדגל של מפלגת ביבי הוא: שוחד, מרמה, הפרת אמונים.

* אחריות מיניסטריאלית – כתבי האישום החמורים בפרשת 3,000 הם ביטוי נוסף לשפל אליו הידרדרה צמרת המדינה. שחיתות, שוחד והלבנות הון בקודש הקודשים של ביטחון ישראל – אין דבר נורא מזה.

גם אם נתניהו אישית אינו נגוע בפלילים בפרשה (וספק אם כך הדבר) – אין ספק שהוא נושא באחריות שילוחית. הוא האיש שהכניס את המושחתים הללו, חלקם אנשים שאין להם כל נגיעה מקצועית לתחומי הביטחון, חלקם מקורביו ובני משפחתו; וכאשר נפלה קלקלה כזו, הוא האחראי. הוא האיש שמידר מן ההחלטות את הגורמים המקצועיים והמוסמכים כמו שר הביטחון והרמטכ"ל ובחר לעבוד מול המושחתים הנ"ל. נתניהו אינו ראוי לאמון. אין הוא ראוי להיות ראש ממשלת ישראל.

* שאלות קשות – השאלה האם הצורך הנכון והראוי מבחינה ביטחונית הוא צוללות נוספות או חלופות אחרות של ביטחון המדינה, היא שאלה מקצועית, שאין לי כלים לגבש עמדה לגביה. האיש העומד בראש המערכת ונושא באחריות העליונה הוא ראש הממשלה, והוא רשאי להחליט בניגוד לעמדת מערכת הביטחון וצה"ל. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שהוא טועה. וגם אם הוא טועה – כל מקבל החלטות עלול לטעות.

אבל כאשר המהלך מזוהם בהדרת שר הביטחון והרמטכ"ל מהחלטות והכנסה לעומק העניינים של אנשים שאינם אמורים להיות שותפים לנושא – הדבר גורם להרמת גבה. וכאשר האנשים הללו מתבררים כמושחתים שזיהמו את המהלך – הדבר אמור להדיר שינה מעיניו של כל אזרח פטריוט. והמציאות הזו מעוררת שאלות קשות ביותר בנוגע לראש הממשלה, שהוביל את המהלך.

* אחריות – קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט התפטר ב-1976 מתפקידו, עקב פרשיית ריגול שנקשר בה עוזרו האישי. לברנדט עצמו לא היה כל קשר לפרשיה ואיש לא חשד שהוא נגוע בה כהוא זה. אבל הוא הבין שעליו לשאת באחריות מיניסטריאלית, והתפטר מתפקידו.

* ביבי.די.אס. – דן פרופר, יו"ר מועצת המנהלים של "אוסם" ולעבר מנכ"ל החברה, הוא תעשיין ותיק, מעמודי התווך של המשק הישראלי ושל התעשיה הישראלית, אדם המעסיק לאורך עשרות שנים אלפי עובדים.

דן פרופר העז לצאת נגד השחיתות השלטונית. במחאה, המון הביביסטים ברשתות החברתיות, ובראשם יאיר נתניהו, יצאו ביוזמה ברוח ביבי.די.אס. של חרם על מוצרי "אוסם".

* תואם BDS – קודם המעי הגס של בלופר, יאיר נתניהו הג'ורה, כתב שללני ריפנשטאהל: הקולנוענית התועמלנית של היטלר, יש עוד מה ללמוד מהתקשורת הישראלית. מאוחר יותר הוא צייץ שבמשפט אייכמן היו פחות עדים מאשר במשפט נתניהו. ועוד קודם לכן הוא הגדיר את משטרת ישראל – גסטאפו. יש לו, לנער התפנוקים הזה, אובססיה חולנית להשוואת מדינת ישראל לנאצים, כמו הגרועים שבאנשי ה-BDS.

אם ניטול מיאיר נתניהו את השנאה וההסתה, מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום ולא היה כלום. הוא שרה נתניהו על סטרואידים.

* אוויר פסגות – במסגרת מחקר, אני קורא חומרים אנטי ישראליים, אנטי ציוניים ובי.די.אסיים בכמות אדירה. נורא. מזל שכאשר אני מרים את הראש אני נושם את אוויר הגולן. איני יודע איך הייתי שורד את הזוועה הזאת באוויר של גוש דן.

* גילוי של נאורות – הפרלמנט הצרפתי קיבל החלטה היסטורית חשובה, על פיה אנטי ציונות היא אנטישמיות. בכך הוא מצטרף לפרלמנט הגרמני שקבע ש-BDS הוא ארגון אנטישמי. מי אמר שצריך להתייאש מאירופה?

ההחלטות הללו הן גילוי של נאורות. יש לקוות ששאר מדינות אירופה והעולם תצטרפנה להחלטות הללו ותנהלנה מלחמת חורמה באנטישמיות על כל גילוייה.

יש לקוות (ולפעול לכך) שהמדינות הללו לא תסתפקנה בהצהרות חגיגיות של הפרלמנט, אלא תנהלנה מלחמה כלכלית ומשפטית נגד ה-BDS.

* אנטישמיות, אנטי-ציונות ושנאת ישראל – ההחלטה ההיסטורית הנאורה של הפרלמנט הצרפתי נגד האנטישמיות, שמגדירה אנטי ציונות כאנטישמיות, מעוררת טרפת בשוקניה. ב-6.12 פשקוויל של קרולינה לנדסמן נגד ההחלטה וכעבור יומיים – של גדעון לוי, התומך כאוטומט בכל אנטישמי (רוג'ר ווטרס, קורבין וכו'). בפשקוויל שלו, הוא מתאר את ההחלטה הזו, המצטרפת להחלטות דומות בארה"ב, גרמניה ובריטניה, כ"מגפה". אגב, מטאפורה אנטישמית קלאסית. הוא כבר מסית נגד היהודים, או בלשונו המכובסת "הממסד היהודי", באותן ארצות, ומעורר את השד האנטישמי, בכותבו שההחלטות "עוד עלולות ללבות אנטישמיות כשיתעוררו השאלות על עוצמת בחישתם". ואיך הוא מגדיר את הציונות? "היא שגירשה אותם [את הפלשתינאים] מארצם, נישלה אותם מאדמותיהם, פגעה בכבודם, החריבה את חייהם, והורגת ומתעללת בהם עד היום". כי הרי הישות הציונית יושבת בארצם של הפלשתינאים, ולכן אין לה זכות קיום.

והן זאת בדיוק הסיבה שאנטי ציונות היא אנטישמיות מובהקת: משמעותה היא שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית זולת העם היהודי.

לוי טוען שצרפת בגדה בערכיה – חופש, שוויון ואחווה. והאמת היא שההחלטה היא התגלמות אותם ערכים. הרי הציונות היא שהעניקה חופש לעם היהודי לאחר אלפיים שנות שיעבוד, העניקה לעם היהודי שוויון בין העמים וההחלטה של הפרלמנט הצרפתי היא ביטוי מובהק של אחווה וסולידריות.

לוי רוצה צרפת אחרת, שערכיה הם אנטישמיות, אנטי ציונות ושנאת ישראל.

* מיהם הרוצחים – בפשקוויל קצר של גדעון לוי בשוקניה, בעקבות סרט תעודה על הסיכול הממוקד של רב המרצחים אבו ג'יהאד, הוא הכניס לא פחות מ-15 פעם, בהטיות שונות, את המילים רצח ורוצחים. ומיהם הרוצחים? לוחמי צה"ל, כמובן.

האיש שתמיד מצדיע למרצחים פלשתינאים שטובחים בנשים וילדים, מצדיק אותם ומציג את מעשי הרצח שלהם כלוחמת גרילה של לוחמי חרות וצדק, מכנה את חיילי צה"ל, שבזכות הקרבתם הוא חי, נושם ויכול לכתוב פשקווילים רוויי שנאה חולנית למדינתו ולעמו – רוצחים.

הוא מזועזע מהחברה שסוגדת ל"רוצחים". לא, אין הכוונה לצד שלו, שבאמת הופך רוצחי נשים וילדים, רוצחי ספורטאים באולימפיאדה וחוטפי מטוסים, לגיבורים לאומיים.

התיאור איך לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקודו של יעלון (שהוא כמובן ה"רוצח" הראשי, שלו גדעון האו האו מקדיש דברי הסתה ממוקדים), פעלו באופן הכירורגי ביותר, ולמעשה סיכנו את חייהם כאשר הקפידו לא לפגוע באשתו ובתו של רב המרצחים, מתוארת בפיו כשליחת "יחידות חיסול לרצוח את אויביהן בשנתם לעיני נשותיהם וילדיהם".

מה הוא לא ראה בכתבה וכמובן לא כתב על כך? את העדויות, כולל הקלטת קולו של רב המרצחים, שאבו ג'יהאד היה בעיצומו של תכנון פיגוע הראווה הגדול ביותר בתולדות המדינה, שבו יחוסלו מאות אזרחים, ללא אבחנה, בלב תל-אביב. פיגוע שסוכל בסיכול הממוקד. אבל זה, הרי, מידע לא חשוב. הוא עוד עלול לערער בעיני הקורא את נראטיב ה"רצח".

* לפח האשפה של ההיסטוריה – ניצחונו המוחץ של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה, הוא בשורה גדולה לאנושות. לא בגלל הברקזיט. לא בזכות אישיותו של ג'ונסון, שהיא בעייתית-משהו. אלא בזכות העובדה שהוא הנחיל תבוסה מוחצת ומשפילה לצורר האנטישמי קורבין, המנהיג האנטישמי הקיצוני ביותר באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה. מפלה כזו עשויה למחוק את הצורר האנטישמי הזה ככוח פוליטי ולהשליך אותו למקום היחיד הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

* כגודל הציפיות – אהוד בן עזר הזכיר, בגיליון הקודם, את השמחה של תנועת העבודה בא"י עם עליית הלייבור לשלטון ב-1945, ולבסוף הייתה זו ממשלה אנטי ציונית ופרו-ערבית קיצונית. זה נכון, בדיעבד, אך השמחה על עליית הלייבור לא הייתה רק של תנועת העבודה אלא של הציונים מכל הזרמים, והיא לא הייתה בשל אחוות סוציאליסטים, אלא בשל המצע הפרו-ציוני של הלייבור. בוועידת הלייבור בדצמבר 1944, אימץ הלייבור מדיניות פרו-ציונית, שכללה את ביטול הספר הלבן, פעולה אקטיבית לעליית המוני יהודים לארץ ישראל, טרנספר של ערביי ארץ ישראל למדינות הסביבה והרחבת גבולות הארץ. יש לזכור שאת הספר הלבן הטילה ממשלה שמרנית, ומדיניות זו נמשכה בכל ימי המלחמה, שבה שלטה בבריטניה ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות הלייבור אך בהנהגת השמרנים. יו"ר הלייבור, אטלי, התנגד לספר הלבן.

לנוכח עובדות אלו, השמחה בקרב היישוב בארץ ובקרב הציונים כולם על ניצחון הלייבור, הייתה מוצדקת לחלוטין. אולם כגודל הציפיות, גודל האכזבות. ממשלת הלייבור הייתה אנטי ציונית קיצונית, המשיכה לנעול את שערי הארץ, רדפה באכזריות את המעפילים, רדתה ביישוב היהודי, תמכה בערבים, התנגדה להקמת מדינה יהודית וסייעה לערבים במלחמת השחרור.

* גנץ מבקר בגולן – יו"ר "כחול לבן" ומועמדה לראשות הממשלה בני גנץ ערך סיור בגולן, בלוויית חברי הכנסת צביקה האוזר, אורלי פורמן, יזהר שי ור'דיר מריח. הסיור נפתח במרכז ההיי-טק והטכנולוגיה בבני יהודה, נמשך בבית הכנסת העתיק עין קשתות. האורחים סעדו עם ראשי המועצות בגולן, חיים רוקח ודימי אפרצב במסעדת הבוקרים במרום גולן. בעמק הבכא מסר גנץ הצהרה לתקשורת. הוא דיבר על חשיבות הגולן, בירך על החלטת טראמפ להכיר בריבונות ישראל על הגולן, הביע דאגה מהקצב האיטי של פיתוח הגולן והתחייב שממשלה בראשותו תאיץ ותקדם את הפיתוח. הסיור הסתיים במפגש בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח, בהשתתפות בכירי המועצה והכפרים הדרוזים בגולן. גנץ דיבר בפגישה על המצב הקשה בסוריה ובירך את הדרוזים בגולן שזכו להיות בצד הנכון, הישראלי, של הגבול. דבריו נענו בהנהונים וקריאות הסכמה מצד המשתתפים. דולאן דיבר על הרצון להשתלב בישראל, אך טען שהממשלה מקפחת את הכפרים הדרוזים בתקציבים והדבר אינו מעודד את התושבים לקבל אזרחות ישראלית (עד כה רק 14% מהתושבים ביקשו וקיבלו אזרחות ישראלית). הוא דיבר נגד חוק הלאום ואמר שהוא פוגע בדרוזים. הוא ביקש מגנץ להבהיר את עמדת כחול לבן באשר לחוק. גנץ הבהיר שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בתיקוני חקיקה שיבטאו את השוויון האזרחי.

* מי יספח את בקעת הירדן – אחד הספינים של נתניהו, היה שהתעקשותו להישאר בתפקידו חצי שנה עד הרוטציה, בממשלת אחדות, לא הייתה קשורה לענייני חסינותו, אלא לרצונו לספח בתקופה זו את בקעת הירדן.

נו, אם כך, לא צריכה להיות בעיה. הרי מדובר בממשלת אחדות לאומית. צעד מדיני כזה מחייב את תמיכת שתי המפלגות הגדולות. אדרבא, יכול היה הליכוד להציג את הנושא הזה בראש תביעותיו במו"מ הקואליציוני. כחול לבן תומכת בסיפוח בקעת הירדן, ולכן לא צריכה להיות מחלוקת בנושא. כך, ממשלת אחדות לאומית בראשות בני גנץ הייתה מחילה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. לשם כך, אין צורך בכך שבראש הממשלה יעמוד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים שמסית וממריד נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

הטענה הזאת נכונה כמו סיפורו של נתניהו כאילו הוא דן עם מזכיר המדינה האמריקאי על בקעת הירדן; טענה שהוכחשה נמרצות בידי פומפאו.

* עזות מצח – ירדן מאיימת לבטל את חוזה השלום עם ישראל, אם ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כך, מכל מקום, נכתב בעיתונים (ומי יודע? אולי יותר משהירדנים מאיימים עלינו, אנו מאיימים על עצמנו?)

איום כזה הוא חוצפה ועזות מצח. ספק רב אם השלטון ההאשמי היה שורד ללא תמיכת ישראל ומערכות הביטחון שלה. הציבור הירדני היה צמא למים, אלמלא ישראל העבירה לירדן מים בכמות כפולה מזו שהתחייבה לה בהסכם השלום. זאת, למרות שהירדנים הפכו שלום חם למלחמה קרה. זאת, למרות שהירדנים דבקו באופן נוקדני באותיות הקטנות של ההסכם אך בניגוד לרוחו, ולא האריכו את ההסדרים המיוחדים בצופר ונהריים, רק מתוך גישה אנטישמית השוללת את זכותם של חקלאים יהודים לעבד את אדמתם בשטח הריבוני של ירדן.

ועכשיו הם מאיימים לבטל הסכם שלום; הסכם בינלאומי שנחתם בחסות ארה"ב ובנוכחות נשיאהּ, בשל התנגדותם לצעד ישראלי שאין בו שמץ של הפרת הסכם השלום.

עד חתימת הסכם השלום נאמר לנו, שבלי נסיגה ישראלית מבקעת הירדן ויהודה ושומרון, לעולם לא ייחתם שלום עם ירדן. האגדה הזאת הופרכה. ומי שטוען שהדבר נעשה מתוך הנחה שתקום מדינה פלשתינאית לאורך הגבול עם ירדן, אינו אלא טועה; המלך חוסיין ידע היטב שרבין לעולם לא יוותר על בקעת הירדן, ושהוא מבטא בכך את הקונצנזוס הלאומי.

אני מאמין שהאיום הזה הוא איום סרק, אך גם אם הוא אמתי, אל לה לישראל להיכנע לסחטנות; אל לה להימנע מביצוע צעד חיוני כל כך לייעודה הלאומי ולאינטרס הביטחוני וההתיישבותי שלה, כמו החלת ריבונותה על בקעת הירדן, בשל האיומים האלה.

אם בכזאת קלות הם מוכנים לבטל הסכם שלום, ניתן להטיל ספק בכנות השלום הזה. הגיע הזמן שאנו ושכנינו לא נתייחס עוד לשלום כאל טובה שהם עושים לנו, אלא כאינטרס של שני הצדדים.

* כתם – החיבור בין הבית היהודי והחיה הכהניסטית והצבת הכהניסט במקום השלישי ברשימה זו, היא כתם על תולדות הציונות הדתית. יש להתפלל בכל לב שהרשימה הנוראה הזאת לא תעבור את אחוז החסימה.

* הכי קרובה לחומייניזם – מי אמר? "הכהניזם הוא דחיית הזר מטעמים דתיים. זו האמת. זוהי התופעה הכי קרובה לחומייניזם… אני לא מוכן לקבל את הפונדמנטליזם הדתי של כהנא. הבסיס שלו הוא דתי קיצוני. אני דוחה מכל וכל את הפתרון שהוא מציע לבעיה היהודית על חשבון הפרט הערבי". אמר זאת ב-1983 אליקים העצני, מראשוני המתיישבים בקריית ארבע, ממנהיגי גוש אמונים ותנועת התחיה. תנועת התחיה הצביעה, יחד עם כל הימין ועם כל 119 הח"כים בעד החוק נגד גזענות, ששלל את האפשרות של "הרב" כהנא שר"י להתמודד לכנסת. בכל פעם שכהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, כל סיעת התחיה, יחד עם כל 119 הח"כים, ובראשם ראש הממשלה שמיר, יצאו בהפגנתיות מן האולם. בעצם – 118 ח"כים, כי היו"ר נאלץ להישאר באולם.

והיום?

* מתביישת כיהודיה – גאולה כהן כיהנה בכנסת מטעם תנועת התחיה, שהייתה המפלגה הימנית ביותר בכנסת, האופוזיציה הימנית לממשלת הליכוד.

אולם היא הייתה בין היוזמים של החוק נגד הגזענות, שבעטיו "הרב" כהנא לא הורשה עוד להתמודד לכנסת.

בנאומה בדיון על החוק היא אמרה, שכיהודיה היא מתביישת שקמה בעמנו התופעה הכהניסטית.

* טובת הכלל – גאולה כהן התנגדה בחריפות לעסקת ג'יבריל, שבה שוחררו 1,150 מחבלים ובהם רוצחים רבים תמורת שלושה חיילי צה"ל. היא נשאלה: "מה היית עושה אילו הבן שלך היה בין השבויים?" גאולה השיבה: "אם זה היה צחי שלי הייתי הופכת עולמות, אבל אם הייתי ראש הממשלה לא הייתי מקשיבה לעצמי". כמו בעסקת שליט, עסקת ג'יבריל גבתה חיי ישראלים רבים.

* אשליה שהתנפצה – אם ניפוח מספרי המתגייסים החרדים בדו"חות של צה"ל היה מכוון – זו שחיתות. אם הניפוח היה בשוגג – זו רשלנות וכישלון.

מצג השווא על עליה במספרי המתגייסים נתן מקום לאופטימיות שתהליכי הישראליזציה של החברה החרדית מגדילים את נתוני הגיוס ומקטינים את שיעורי ההשתמטות, ללא חקיקה וללא כפיה. מצער מאוד להיווכח בהתנפצותה של האשליה.

כאשר אנו מדברים על הסכנות הביטחוניות המאיימות על מדינת ישראל, יש להוקיע את ההשתמטות, ולפעול נגדה.

* בלוק עם ההשתמטות – התמודדות עם סוגיית ההשתמטות מצה"ל יכולה להיעשות רק בממשלת אחדות לאומית, של שתי המפלגות הגדולות, שקיומה אינו מותנה ברצונן הרע של המפלגות החרדיות (ורק ממשלת אחדות לא תהיה תלויה במפלגות הללו). מי שניגש למו"מ על ממשלת אחדות, כשהוא כובל את עצמו ל"בלוק", מתכוון מלכתחילה להכשלת המו"מ ולהכשלת הסיכוי לאחדות.

אין המדובר בהחרמת המפלגות החרדיות. כל מפלגה שתקבל את קווי היסוד, שתנסחנה שתי המפלגות הגדולות מוזמנת להצטרף. אולם קווי היסוד אינם מותנים בהסכמתה ובכוחה של אף מפלגה קטנה. אם המפלגות החרדיות מוכנות להירתם למאמץ לאומי להקטנה הדרגתית של תופעת ההשתמטות – אדרבא. אם לא – שתישארנה באופוזיציה.

אבל נתניהו, שכבל את עצמו לסמוטריץ' (משתמט בפני עצמו) וליצמן, הכשיל את סיכוי האחדות. סביר להניח שאחרי הבחירות השלישיות הוא יכבול את עצמו גם לבן גביר, שצה"ל סירב לגייס, בצדק.

* דפוס ההיתממות – כאשר שר ההגנה האמריקאי מיתמם ומגמגם ש"לא ניתן לקבוע בוודאות שהירי בפלורידה היה מעשה טרור", אף שכל העובדות מצביעות על כך מעל לכל ספק, הוא חוזר לדפוס ההיתממות של אובמה.

* כישרון לארץ ישראל – "אי-כישרון לארץ ישראל" – כך הכתיר אברהם בלבן את טורו השבועי, המדור "רשימות תל אביביות" האהוב עליי, במוסף ספרות ותרבות של "הארץ". הטור הוקדש לסופר דוד פוגל. בלבן השווה אותו לסופר בן דורו אורי ניסן גנסין, שגילה "אי כישרון לארץ ישראל", כותב בלבן, "כאמרתו הידועה של הסופר שלום אש".

האמת היא ש"אמרתו הידועה" של אש לא הייתה ידועה לי עד קריאת מאמרו של בלבן. לעומת זאת, אני מכיר את ספרו של עזריה אלון "כישרון לארץ ישראל" – מקבץ מאמרים פרי עטו.

ומעניין האם עזריה אלון הכיר את המכתם של אש והכתיר את ספרו בהשראתו.

* המרצניק שתמך בגולן – בתחילת המאבק על הגולן, אם איני טועה – ב-1993, התפרסם באחד העיתונים (כמדומני, "הארץ") מאמר מצוין, מנומק היטב, נגד נסיגה מהגולן. המאמר הפתיע אותי מאוד, בשל זהות כותבו – המזרחן פרופ' שוקה פורת. הנ"ל היה חבר מרצ, ומכאן הפתעתי.

יצרתי אתו קשר ונפגשנו בביתו, בירושלים. שוחחנו תחילה בהרחבה על ספרו "שלח ועט בידו", הביוגרפיה המצוינת שכתב על יונתן רטוש. עיקר השיחה נגעה לסוגיית הגולן. הוא נענה לבקשתי להצטרף למאבק, ולהרצות מטעמנו. וכך היה. בהתנדבות, כמובן. בהמשך הדרך הוא גם יצא נגד הסכם אוסלו, על אף תמיכתו העקרונית בנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. לטענתו, הסכם שאין בו ויתור חתום של הפלשתינאים על תביעת "זכות" השיבה, אינו ראוי, כי משמעותו נסיגה ישראלית חד צדדית שלא תוביל לשלום אלא להמשך שפיכות הדמים. וכך היה. מזל שלא ניתנה ההזדמנות להיווכח בהתגשמות תחזיתו הקשה למקרה של נסיגה מהגולן, חלילה.

כשהקמנו את הדרך השלישית, פנינו אליו שיצטרף אלינו, אך הוא סירב. פורת היה אנטי-דתי קיצוני, פעיל בליגה נגד כפיה דתית וקרוב בדעותיו לתנועה הכנענית (ולכן כתב את הביוגרפיה של יונתן רטוש, מייסד התנועה הכנענית, ספרו היחיד שאינו בתחום התמחותו – מזרחנות). הדרך השלישית, לעומת זאת, הייתה מפלגה משותפת לחילונים ודתיים שהטיפה לחיבור בין הזרמים ולגיבוש הסכמה לאומית בענייני דת ומדינה ובאשר לפרהסיה הציבורית בישראל, כמדינה יהודית. המרחק בינו לביננו היה עמוק מאוד, ואי אפשר היה לגשר עליו. למרות זאת, יש לי הרגשה שבבחירות 1996 הוא הצביע לדרך השלישית, אף שהוא לא אמר זאת. עם זאת, הוא תמך בפומבי בנתניהו, בבחירה הישירה לראשות הממשלה, מול פרס.

החודש הלך שוקה פורת לעולמו, בגיל 81. יהי זכרו ברוך!

* הרצאה בעוטף עזה – יהודה הראל ואני הוזמנו ל"פאבלמנט שער הנגב" בקיבוץ גבים, שבעוטף עזה. הרציתי על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", קראתי קטעים נבחרים מתוכו וראיינתי את יהודה. רוב הציבור היה קרוב הרבה יותר למחזור של יהודה, בן ה-85, מאשר למחזור שלי… כאשר סיפרנו על תקופת ההפגזות על יישובי הגולן בשנים 1970-1973, התחושה הייתה שאנו מספרים למארחינו על החיים שלהם. הדילמות שעמהן התמודדו יהודה וחבריו, חלוצי הגולן, היו דומות לאלו שעמן מתמודדים גיבורי הנגב המערבי היום. היה אירוע מרגש ומוצלח, התגובות שקיבלנו היו נלהבות (וגם מכרתי כמה ספרים).

* מתי כספי בן 70 – ההופעה הראשונה של מתי כספי בה צפיתי, הייתה בהיותי בן 16, בקולנוע "שביט" בגבעתיים. מתי כספי שר, ואני אתו – מכיר על פה את כל המילים וקטעי הנגינה. ואז העירה לי שכנתי חמורת הסבר בנימוס: "שילמתי כדי לשמוע את מתי כספי, לא אותך". בלעתי את לשוני נכלם ושתקתי. לא חלפו שתי דקות ומתי כספי רטן לעבר הקהל. "למה אתם לא שרים אתי?" הבטתי במבט של ניצחון על שכנתי חמורת הסבר, ונעניתי בחדווה להפצרת האמן, ששכנתי חמורת הסבר שילמה ממיטב כספה כדי לשמוע אותו ולא אותי.

* דילמה – עוד לא החלטתי איפה אני יותר לא סובל את המותג ההזוי "אסי ורותם" – בנינג'ה הישראלי או בכוכב הבא לאירוויזיון.

* התקבלתי – ב"ישראל היום" התפרסם הנוסח המלא של מבחן הידע הכללי למועמדים לגל"צ. פתרתי נכון מאה מתוך מאה השאלות.

אגב – בתשובות של "ישראל היום" הייתה טעות אחת (אך מן הסתם לא מתוך בורות אלא כהיסח הדעת, כי זו הייתה שאלה קלה מאוד). השאלה הייתה: מי מהישראלים הבאים זכה בפרס נובל: א. ש"י עגנון. ב. עדה יונת. ג. ביאליק. ד. תשובות א' ו-ב' נכונות. כמובן שהתשובה הנכונה היא ד'. בתשובות של העיתון נאמר ש-א'.

היו שאלות בנושאי אקטואליה, היסטוריה פוליטית של ישראל והעולם ושאלות בתחום התרבות הישראלית והעולמית. ומה לא היה? שום דבר בנושאי יהדות, תנ"ך וכו'. אז מצוין שהייתה שאלה על שייקספיר, אבל משהו על ישעיהו או הרמב"ם?

* ביד הלשון

אדמה חרוכה – בראיון לחנוך דאום ב"7 ימים" האשים הרב יובל שרלו את ראש הממשלה, שבהתקפותיו על מערכות החוק והמשפט הוא משאיר אחריו אדמה חרוכה.

"אדמה חרוכה" היא טקטיקה צבאית של נסיגה תוך הרס כל דבר שעשוי להיות שימושי לאויב. למשל – לשרוף יבולים כדי למנוע מהאויב משאבי מזון. הטקטיקה הזאת מוכרת עוד מימי קדם, ובעת החדשה היא מפורסמת כדרך שבה נהג הצבא הרוסי הנסוג מפני צבא נפוליאון וכך נהג גם צבא בריה"מ בעת פלישת הגרמנים לבריה"מ במלה"ע השניה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.12.19

* הכרעה פוליטית – היועמ"ש מנדלבליט צדק בהודעתו שנתניהו אינו חייב להתפטר בעקבות הגשת כתבי האישום נגדו. לדעתי, הוא חייב להתפטר, ויותר בשל נאום ההסתה שלו מאשר בשל כתבי האישום, אך אין זה מעניינו של היועמ"ש.

מנדלבליט החליט לא לפסוק בנוגע לאפשרות שהקמת הממשלה תוטל על נתניהו, כל עוד זה לא אקטואלי. בעיניי יהיה זה אבסורד אם נתניהו ירכיב היום ממשלה, אך גם עניין אינו מעניינו של היועמ"ש כי אין זו סוגיה משפטית.

השאלה הזאת תעלה לבג"צ, ולדעתי גם בית המשפט לא צריך להתערב ואל לו לאסור על הקמת ממשלה בראשות נתניהו. כי זה לא נושא משפטי.

אין זה נושא משפטי, כי החוק בנושא ברור ואינו נתון לפרשנות – ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו כל עוד לא הורשע בפסק דין חלוט. כמובן שהטענה שקריאה להתפטרותו ופעולה פוליטית להתפטרותו מנוגדת לחוק, היא אבסורדית וחסרת שחר. הרי הכנסת והמערכת הפוליטית ומפלגתו של ראש ממשלה רשאיות להחליף ראש ממשלה גם כאשר הוא נקי כפיים וטהור מידות בשל התנגדות למדיניותו, ובוודאי כאשר הוא מעורב בשחיתות וקל וחומר כאשר הוגש נגדו כתב אישום וכשהוא מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה. נתניהו קרא לפרישת אולמרט כאשר רק החלו החקירות נגדו והוא צדק לחלוטין. ואכן, אולמרט נאלץ להתפטר בשל הלחץ הפוליטי של האופוזיציה ושל חבריו לממשלה ולמפלגה. כאז, כן עתה, זו סוגיה פוליטית. אין זה עניין לבית המשפט. את בית המשפט צריך לחייב רק החוק.

האקטיביזם השיפוטי פגע במעמד בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו, ועובדה זו מקלה מאוד על המסיתים נגדו ועל מעלילי תאוריות הקונספירציה המטורללות על מערכת המשפט. התערבות משפטית בסוגיית המשך כהונתו של נתניהו בעת הסוערת הזו, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. הרי התערבות כזו תתפרש כהוכחה לתאוריית הקונספירציה.

תפקידו של היועמ"ש היה להחליט על סמך ראיות על הגשת כתב האישום. תפקידו של בית המשפט לשפוט את נתניהו, וחזקה עליו שישפוט משפט צדק. אין זה מתפקידם להתערב בשאלה הפוליטית של המשך כהונתו.

* מתווה השכל הישר – אדלשטיין צודק. ראוי לעשות עוד מאמץ אחרון למנוע סיבוב בחירות שלישי, המשך שיתוק המדינה ובזבוז עתק. כדאי לנסות להקים ממשלת אחדות.

יש שני מתווים אפשריים לממשלת אחדות רוטציונית. מתווה השכל הישר, הפשוט, ההגון הראוי – בני גנץ הוא ראש הממשלה הראשון, ונתניהו מקדיש בשנתיים אלה את מלוא אונו ומרצו לענייניו המשפטיים, לניסיון להוכיח את חפותו. אם יזוכה, הוא יחליף בעוד שנתיים את גנץ. אם יורשע, הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק תחתיו, שיחליף את גנץ. יש ללוות מתווה זה בהסכמה עם הנהלת בתי המשפט, שמשפטו של נתניהו יהיה משפט בזק, כלומר משפט רצוף, יום אחר יום, לאורך כל היום, כדי שניתן יהיה לסיים אותו עד תום השנתיים הראשונות.

השני הוא מתווה הנשיא. אבל מתווה הנשיא במובן הסביר, לא בפרשנות המעוותת של נתניהו. על פי מתווה זה, נתניהו יהיה הראשון, אך משיוגש נגדו כתב אישום הוא יצא לנבצרות וידיר עצמו לחלוטין מכל עיסוק בענייני הממשלה, גנץ ימלא את מקומו כראש הממשלה בפועל עד הרוטציה וכעבור שנתיים, גנץ ימונה לראש הממשלה גם במובן הפורמלי. יאמר הליכוד – אבל זו לא רוטציה הוגנת, כי למעשה זאת רוטציה בין גנץ לעצמו. ויש הרבה צדק בטענה הזאת.

ולכן, יש לבחור במתווה השכל הישר.

* מחכים לפקודה – צפיתי בזעזוע בכתבות מההפגנה נגד מדינת החוק, מהאלימות הנוראה של האנשים. זה באמת היה מזעזע. ואז עלה נתניהו לשידור, הסתייג בקריצה מ"הקומץ" ובעיקר ניצל את השידור כדי לתקוף את "התקשורת". לא. הבעיה העיקרית אינה "הקומץ". הבעיה העיקרית היא הדברים שנאמרו מעל הבמה, כמו דברי הבלע של שפטל ומירי רגב.

אבל לא הייתה אלימות קשה יותר מנאום ההסתה של נתניהו. כאשר נתניהו מאשים את משטרת ישראל, רשות המסים, פרקליטות המדינה והיועמ"ש ב"הפיכה" כביכול, זו הסתה לאלימות. כאשר מנהיג טוען שיש הפיכה נגדו, הוא למעשה קורא להמון להגן עליו מפני "הקושרים". כאשר מדובר בהליך פוליטי או משפטי, הציבור מתייחס לכך כאל חלק מכללי המשחק, גם אם הוא מאוד מאוכזב. אולם אם מדובר ב"הפיכה" זו קריאה לפעול בכל דרך כדי לסכל אותה. הפיכה אינה לגיטימית, אינה חלק מכללי המשחק, ואין כללים בדרך לסכל אותה. ולכן, נאומו של נתניהו היה נאום אלים של הסתה לאלימות, וכל תוצאה אלימה תהיה באחריותו המלאה ובאשמתו של נתניהו.

אחד המרואיינים בהפגנה, לכתבה המזעזעת בערוץ 12 אמר "ביבי, אנחנו מחכים לפקודה". ומישהו הציג עוגה גדולה שעליה כתוב "מיליון חיילים מחכים ליום פקודה".

פקודה לְמה?

ואח"כ עוד טוענים בחוצפה ובהיתממות, שהצבת השמירה על מנדלבליט, שי ניצן וליאת בן ארי היא "הצגה". ואם חלילה מישהו מהמוסתים יקום יעשה מעשה כדי להגן על נתניהו מפני "הקושרים", מהר מאוד תצוץ "תיאוריה" שזה בעצם השב"כ.

* חילול השם – כיהודי, התביישתי על השתתפותם של רבנים רמי מעלה בהפגנה נגד מדינת החוק. מה כתוב בעשרת הדיברות שלהם? שוחד, מרמה והפרת אמונים?

אם זה לא חילול השם – חילול השם מהו?

* נבל ברשות התורה – את הטיעון ההזוי הזה אני מכיר עוד מימי פרשיות דרעי, והוא צץ שוב כתמיכה בנתניהו או בעיקר כהצדקת תמיכתם של רבנים בנתניהו: בהלכה, האיסור על שוחד נוגע רק לשופטים. מכאן, שאין איסור הלכתי על מנהיגים פוליטיים לשחד או לקחת שוחד.

נכון, הפסוק האוסר על שוחד עוסק בשופטים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט).

הטיעון הזה הוא ראש קטן הלכתי. במקום להתייחס למהות האיסור, שממנה ברור שהשוחד פסול ואסור, ולכן מן האמור על השופטים יש להקיש על כל בעל תפקיד שלטוני, מצמצמים בנוקדנות את האיסור הגורף להקשר המילולי הספציפי.

יש לזכור, שבתקופת התורה לא הייתה הפרדת רשויות. לא הייתה מערכת משפט נפרדת, אלא המנהיגים המדיניים היו גם השופטים. משה שפט את כל בני ישראל לבדו, עד שקיבל את עצת יתרו: "וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת". מדובר בשרים או בשופטים? הכתוב מדבר בפירוש על הקלת העומס על משה כשופט. איך נקראו מנהיגי ישראל לאחר יהושע בן נון ועד כינון המלוכה? שופטים. ע"ע ספר שופטים. אותם שופטים גם שפטו בפועל את עם ישראל וגם היו מנהיגיו המדיניים והצבאיים. ומי היו השופטים בתקופת המלכים? המלכים, כמובן. מה הייתה תפילתו של שלמה בראשית דרכו כמלך? הוא ביקש מאלוהים "לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע". מיד לאחר תפילתו, מספר התנ"ך על משפט שלמה, ולאחריו נכתב: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".

נו, אז שלמה הוא שופט או מלך? מותר או אסור לו לקבל שוחד? או שמא מותר לו כמלך ואסור לו כשופט?

ברור שמדובר בתירוצים עלובים שנועדו לטהר את שרץ השוחד של פוליטיקאים. למנהיגים מסוג זה מכוון הביטוי "נבל ברשות התורה".

* מקור מים חיים – הכתבה שעשתה לי את השבת, הייתה ראיון ב"7 ימים", של חנוך דאום עם מורו ורבו הרב יובל שרלו. אני מכיר את הרב שרלו עוד מימיו בגולן ובהנהגת ועד יישובי הגולן בראשית שנות ה-90. מאז ומתמיד ראיתי בו דמות מופת, איש של יושרה חסרת פשרות, אדם ערכי ומוסרי ממדרגה ראשונה. והיום, כאשר אני רואה רבנים חשובים שעוצמים את העיניים, אוטמים את האוזניים, סותמים את האף, מתקרנפים ומאתרגים את נתניהו ומעשיו, ומצטרפים למלחמתו הצינית להרס מדינת החוק ומוסדותיה, דבריו של הרב שרלו הם מקור מים חיים בעבורי.

הנה מקצת דבריו: "כבר זמן רב שהטענה העיקרית שלי מתמקדת באדמה החרוכה והמסוכנת מאוד. ישנה חשיבות עילאית לבולמי הכוח השלטוני: המשטרה, הפרקליטות, התקשורת החופשית … האופוזיציה ועוד ועוד. בצורה שיטתית ועקבית מתנהלת מערכה נגדם, הגדרתם כלא לגיטימיים, האשמתם כמבצעי מהפכה שלטונית ועוד ועוד. לא זו בלבד שלחלק גדול מהטענות אין אפילו בסיס – צריך להסתכל על התוצאה שלהן, שממוטטת את מעמדם של אלה. מעתה, כל פושע ייאחז בטענות אלה נגד כל העולם. הערעור על כל מוסדות השלטון מסכן אותנו מאוד. כאן אין מחלוקת בעובדות, שכן הן נעשות על ידי ראש הממשלה ושלוחיו בראש כל חוצות… הציונות הדתית אמורה לעמוד כנגד זה. היא חייבת לשאת את הקול המוסרי שנלמד מהתורה והנביאים; היא צריכה לתמוך בממלכתיות ובמוסדות המדינה, ובאיזון הראוי ביניהן. היא חייבת להיאבק על חזקת החפות של ראש הממשלה – אך בשום אופן לא על האדמה החרוכה שהוא מותיר".

* התנשאות דוחה – דברי הבלע של נרי לבנה, על כך של-95% מהמפגינים ברחבת המוזיאון היה זה הביקור הראשון במוזיאון, דוחים, יהירים, מתנשאים ורוויי דעות קדומות.

הרי סביר להניח שהיא לא מכירה אף אחד או כמעט אף אחד מן המפגינים. על סמך מה היא טוענת זאת, מלבד דעה קדומה על ציבור שלם? היא מתנשאת על המפגינים, לכאורה – בשם הנאורות, אך אין דבר חשוך יותר מהכללה כזאת.

בכתבה על ההפגנה הזאת זיהיתי רק מפגין אחד, חבר שלי, שחבל לי מאוד שהוא אימץ ועוד בקיצוניות כזאת את הצד הביביסטי, ועשה דרך ארוכה מאוד מן הדרום הרחוק להפגנה הזאת. מדובר בהחלט באדם שמבקר במוזיאונים. אני יודע שעל הבמה נאמה מפגינה מסוימת שלא קראה את צ'כוב, אך זאת לא כיוון שאיזו נרי זו או אחרת שייכה אותה לציבור כלשהו, אלא כי היא בחרה להתהדר בכך. אגב, החבר שלי שהפגין שם קרא גם קרא צ'כוב.

* סכין בגב – הליכודניקים אוהבים להתהדר בפריימריז, אבל כאשר מישהו מעז להתמודד על ההנהגה, הם מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים אותו על הכביש. הוא בוגד, הוא גיס חמישי, הוא שליח "הקרן", הוא אנס. הם מפיצים עליו עלילות ובדותות. ושפחתו החרופה של הנאשם, שברגע של הומור מינה אותה על ה… תרבות (!!!) מאשימה את המעז להתמודד שהוא תוקע סכין בגב.

* מנהיג הדיסידנטים – בלי קשר לתוצאות הפריימריז בליכוד – עצם העובדה שקם בליכוד מנהיג לדיסידנטים, היא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית ובעיקר לליכוד.

* כ"ט שמח – למה הפלשתינאים ירו דווקא בערב שבת? לציון כ"ט בנובמבר. כך הם נהגו גם ביום הצהרת בלפור (2 בנובמבר).

* ההשוואה לאפרטהייד על שום מה? – ההשוואה של ישראל לאפרטהייד מסוכנת יותר מן ההשוואה לנאצים. את ההשוואה לנאצים אף אחד כמעט אינו קונה והיא נתפסת כפרובוקציה. לעומת זאת ההשוואה המופרכת לאפרטהייד מצליחה לשכנע רבים. באוניברסיטאות במערב מתקיים מדי שנה "שבוע האפרטהייד הישראלי". ובשוקניה השקר הזה חוגג.

ההשוואה הזאת היא החביבה על התועמלנים האנטישמים וכל הבידיאסים למיניהם. למה דווקא ההשוואה הזאת? הרי הם מכנים את ישראל גם קולוניאליסטית, לאומנית, גזענית, פשיסטית. אבל אין "שבוע הקולוניאליזם הישראלי". מה הסיבה לכך?

המדינות הקולוניאליסטיות לשעבר חיות וקיימות – בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה וכו'. גם ההשוואה של המתנחלים הציונים שהתנחלו בפלשתין למתנחלים הלבנים שהתנחלו באמריקה ובאוסטרליה וביצעו שם טיהור אתני חביב עליהם, אך גם הוא אינו עומד בראש טבלת השנאה. למה? כי ארה"ב ואוסטרליה קיימות.

ההשוואה לאפרטהייד בדרום אפריקה נועדה ליצור קשר תודעתי בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הלבנה, שאינה קיימת עוד. המטרה היא להציג את ישראל כמדינה זמנית, שניתן לחסל אותה. איך? באותם האמצעים שחוסלה דרא"פ הלבנה, ובראשם חרם. זאת האסטרטגיה שנקבעה בוועידת האנטישמיות והגזענות בדרבן ב-2001, והיא מיושמת באדיקות עד היום. הם מציגים את המדינה הציונית כמדינת אפרטהייד, ומנסים להפיל אותה כך שבמקום ישראל תקום מדינת פלשתין "הילידית" המקבילה, כביכול, לדרא"פ של היום.

בניגוד להשוואה לנאצים, שעליה לדעתי אין להתווכח, כי עצם הניסיון להוכיח את מופרכותה נותן לה לגיטימציה, אני חושב שחובה עלינו להתייחס לטענת האפרטהייד ולהפריך אותה, כי היא חסרת שחר וניתן להוכיח זאת בקלות, ומצד שני היא פופולרית ויש לה קונים רבים.

* מראית עין – טועה מי שחושב שהמתנגדים החריפים ביותר של בית המשפט העליון בישראל הם מן הימין הקיצוני. אני חוקר כעת את תופעת BDS ומגלה שהביקורת החריפה עוד יותר היא מצד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בישראל ובמערב. טוענים נגד בית המשפט העליון שהוא מכשיר את האפרטהייד שנעוץ בעצם קיומה של מדינה יהודית (שככזו היא לא יכולה להיות דמוקרטית אלא "אתנוקרטית") ואת ה"שקר" של המושג "יהודית-דמוקרטית". בית המשפט מכשיר את העליונות הגזענית של היהודים. בית המשפט מכשיר את "אקיבוש" וההתנחלות ועוד ועוד. ואיך הם מציגים, למשל, את העובדה ששוב ושוב בית המשפט העליון מאפשר לרשימות אנטי ציוניות לרוץ לכנסת ומבטל את החלטות ועדת הבחירות המרכזית לאסור את השתתפותן?

ג'ונתן קוק, עיתונאי ובלוגר בריטי המתגורר בנצרת, כותב על "הטריקים שהומצאו סביב הגדרתה הבלתי אפשרית של המדינה כ'יהודית דמוקרטית' ". תחת הכותרת "שוויון למראית עין כגניבת דעת" הוא סוקר קודם כל את עמדותיו של בית המשפט העליון שעד כה מנע את כל הניסיונות לפסול רשימות לא-ציוניות מהבחירות לכנסת, כתרומה לאותה "מראית עין" חשובה של שוויון בפני החוק.

* חובב האנטישמים – מאז מלחמת העולם השניה לא היה באירופה מנהיג אנטישמי כמו קורבין, מנהיג הלייבור, שמאיים להיבחר, חס ושלום, לראשות ממשלת בריטניה. באופן מסורתי יהודי בריטניה היו מזוהים עם הלייבור והלייבור היה מזוהה אתם. אבל היום, אחוז היהודים שיתמכו בצורר הוא בערך 0%. על פי הסקרים, כמעט 100% מיהודי בריטניה מגדירים את קורבין כאנטישמי. כ-50% מהם מצהירים שישקלו לעזוב את בריטניה אם הוא יבחר.

וגדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הערצה ותמיכה ללא גבול במנהיג האנטישמי. לא למרות האנטישמיות שלו, אלא בגלל האנטישמיות שלו. לוי הנ"ל פשוט חובב אנטישמים, דוגמת ווטרס וקורבין.

טוב, לוי לא טען שהוא מעריץ את קורבין בשל האנטישמיות. הוא בכלל מכחיש את עובדת האנטישמיות של קורבין ומגדיר אותו "רק" אנטי ישראלי, שזה בכלל דבר שגדעון לוי מעריץ. הוא מביע תקווה שקורבין יבחר, לא בשל עמדותיו בסוגיות בריטיות או אירופיות, אלא בשל היותו אנטי ישראלי; "רק" אנטי ישראלי. או בלשונו: "הוא המדינאי היכול לשנות את השיח הבינלאומי כלפי הכיבוש ואת המאבק בו. הוא שמץ התקווה לעולם אחר וישראל אחרת — ומה נבקש עוד". כלומר לוי רוצה מנהיג ברוח BDS שיוביל לחרם ומצור כלכלי על המדינה שהוא שונא כל כך. בשל האנטישמיות ושנאת ישראל שלו, מגדיר לוי את קורבין "לוחם צדק".

דבר חיובי אחד אני יכול לומר על גדעון לוי. הוא יודע להבחין בין טוב ורע. הבעיה היא שהוא בוחר תמיד ברע ונלחם בטוב. לכן הוא מעריץ את הצורר האנטישמי, ותוקף בשצף קצף את הרב הראשי של יהדות בריטניה, הרב מירווס, שקרא לא להצביע למנהיג האנטישמי. הרב מירווס נולד בדרא"פ, ולוי טוען שבתור שכזה היה עליו להילחם ב"מדינת האפרטהייד", כפי שהאנטישמים הקיצונים מכנים בבורות ושנאה את ישראל.

גדעון לוי טוען שקורבין אינו אנטישמי, אך הוא עצמו כותב על יהדות בריטניה בארסיות אנטישמית שלא הייתה מביישת את מי שאני מעדיף לא להשוות אליהם. "כמחצית מיהודי בריטניה שוקלים לברוח, אם קורבין ייבחר. שיברחו. הסקר שהראה זאת עלול דווקא לעודד אנטישמיות: האם יהודי בריטניה הם בריטים על תנאי? למי נתונה נאמנותם?" בנצי גופשטיין ביום עכור במיוחד יכול לכתוב כך על ערביי ישראל.

* מלחמת הגופות – החלטת בנט להפסיק להחזיר גופות מחבלים עד החזרת גופות חללי צה"ל מוצדקת. יש להוסיף עליה אמירה, שעם החזרת גופות חללי צה"ל יוחזרו מיד כל גופות המחבלים שבידינו.

במסגרת ההסדרה עם חמאס יש לחתור להסכמה הומניטרית של הפסקת "מלחמת הגופות", והחזרה מיידית של כל גופה, משני הצדדים.

* מיתוג – הגיג ששמעתי: עיריית נצרת שוקלת לשנות את שמה של העיר לנוף הגליל תחתית.

* שווארצע פרייטאג – גם אני חלק מהעדריות. בשווארצע פרייטאג עשיתי שופינג. קניתי את עיתוני השבת.

* ביד הלשון

אלוני יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר ועל משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג. והיום – על אלוני יצחק.

אלוני יצחק הוא כפר נוער, בין כפר גליקסון לגבעת עדה. הוא קרוי על שמו של יצחק גרינבוים – מהמנהיגים הבולטים של התנועה הציונית בפולין, חבר בסיים הפולני, מראשי הציונים הכלליים ושר הפנים הראשון.

* "חדשות בן עזר"