עשרים שנות דרבניזם

המערכה הקשה והכבדה ביותר שישראל מצויה בעיצומה, היא המערכה הבינלאומית לדה-לגיטימציה של ישראל, של זכות קיומה ושל עובדת קיומה. מערכה מתואמת, מתוזמרת היטב, שמושקעים בה מיליארדים רבים ומובילה אותה קואליציה עולמית רבת זרועות; מערכה של חרמות על ישראל ועל ישראלים, על מוצרים ישראליים ועל האקדמיה הישראלית, הפרעה לאמנים ומרצים ישראלים המופיעים בחו"ל. את המערכה הזאת מוביל הארגון האנטישמי בי.די.אס. ולמרבה הבושה גורמים וארגונים ישראליים נמצאים בחוד החנית שלו.  

למערכה הזאת תאריך לידה. לפני עשרים שנה בדיוק, ב-31 באוגוסט עד 8 בספטמבר 2001, בשבוע שקדם למתקפת הטרור על ארה"ב, נערכה בדֶרְבֶּן שבדרום אפריקה "ועידת האו"ם נגד הגזענות". שמה של הוועידה, הוא התגלמות האורווליאניות, כיוון שהוועידה הזאת הייתה הכנס הבינלאומי הגזעני והאנטישמי ביותר מאז מלחמת העולם השניה.

היה זה כנס שכל כולו ממוקד במטרה אחת – דה לגיטימציה למדינת ישראל ולזכות קיומה. כנס שנועד להיות יריית הפתיחה במלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל ברחבי העולם, לנסח את האידיאולוגיה שלה, לקבוע את קווי הפעולה שלה.

את המתקפה הובילה קואליציה של מדינות עוינות וארגונים חוץ ממשלתיים עוינים. בראש החץ המדיני עמדה מצרים של מובארק. יש מי שעושים היום אידיאליזציה בדיעבד של שלטון מובארק. אבל האמת היא שהוא לא היה מנהיג של שלום. רחוק מזה. הוא הוביל לאורך כל שנות שלטונו מלחמה קרה נגד ישראל. ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן הייתה נקודת השפל שלה.

הוועידה נועדה להוציא כתב אישום חריף ביותר נגד ישראל, שיהווה תשתית למתקפה. פורמלית, זה לא קרה. ארה"ב ומדינות העולם החופשי, שאיימו לנטוש את הוועידה, מנעו את קבלת כתב האישום כהחלטה פורמלית. משלחת ישראל, בראשות סגן שר החוץ הרב מיכאל מלכיאור, הובילה פעולה מדינית והסברתית מעולה, שהצליחה לסכל את המזימה.

אבל המשמעות המעשית של הוועידה אינה בהחלטות הפורמליות שלה. הרי בלאו הכי אין לוועידות מסוג זה שיניים והחלטותיהן הן הצהרתיות מעיקרן. המשמעות המעשית האמתית של הוועידה, היא דווקא "כתב האישום" שלא עלה להצבעה, כיוון שהוא שהוביל למעשים, המתקיימים עד היום והולכים ומסלימים. לכן, כדאי מאוד שנכיר אותו ונלמד אותו.

זאת הצעת ההחלטה שהוגשה לוועידת דרבן, אך בסופו של דבר לא עלתה להצבעה:

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.

2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.

3. ציונות היא גזענות.

4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.

5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.

6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.

7. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

את המסמך הזה הגיש, באופן רשמי, ארגון המדינות המוסלמיות, אך סוכניו ואלה שניסו לעשות את העבודה המעשית לקבלתו בידי הוועידה, היו הארגונים החוץ ממשלתיים, שהיו שותפים פעילים בוועידה ובהכנות לה.

אי אפשר להגזים בחשיבות המסמך, כיוון שדרכו ניתן להבין את רוח השנאה וההתנגדות לישראל וכיוון שדרכו ניתן להבין מה עומד מאחורי הקמפיין, שגם קווי הפעולה המעשיים שלו מצויים בהחלטה, ועיקרה – חרמות על ישראל. חשוב שנבין, שכאשר אנו שומעים על החלטה של ארגון אקדמי בבריטניה להחרים את האקדמיה הישראלית, על הלחץ על אמנים בינלאומיים לבטל את הופעותיהם בישראל, על הפרעות בעת הצגה של תיאטרון ישראלי או קונצרט של תזמורת ישראלית באירופה, על "שבוע האפרטהייד הישראלי" בקמפוסים של אוניברסיטאות באירופה ובארה"ב, על איגוד פועלי המספנות בשוודיה המסרב לפרוק מטענים ישראליים, על ניסיונות להעמיד לדין קצינים ומדינאים ישראליים באירופה וכד' – מה שעומד מאחורי המעשה הוא מצע דרבן.

אין אלו פעולות נגד ה"כיבוש". האזכור במצע לכיבוש הוא בסעיף אחד מתוך שבעה, וגם הוא אינו טוען שישראל כובשת ביהודה ושומרון, אלא שישראל היא מדינת כיבוש, כלומר עצם קיומה הוא כיבוש.

המצע הזה מעיד על כך שהקמפיין אינו נגד מדיניות ישראל, אלא נגד קיומה של ישראל. המצע הזה מעיד על האנטישמיות הבוטה, המוסווית ב"אנטי ציונות" כביכול. המצע הזה מצביע על הקשר ההדוק בין אנטי ציונות להכחשת השואה.

הדרבניזם – קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא מלחמה לכל דבר. למרבה הצער, ממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות אינן מייחסות לו את החשיבות הראויה ואינן מובילות מתקפת נגד רבתי. ממשלת ישראל אינה מתגייסת למאבק הזה, כפי שהייתה מתגייסת למלחמה קונבנציונלית. אין היא מגייסת את העם היהודי בתפוצות הגולה ואת הישראלים החיים, לומדים ועובדים באותן ארצות, להיות חיל החלוץ של מתקפת הנגד. אין היא מעוררת את מצפון העולם החופשי, לבלום את המתקפה. כמי שמאמין בכוחו של הצדק לנצח, אין לי ספק שאם נשיב מלחמה שערה, ננצח את האויב. אני משוכנע שרוב האנשים טובים מיסודם, אינם גזענים ואינם אנטישמים, ואם ישראל תצא במתקפת אמת מול תעשיית השקר האנטישמית הזאת, רוב האנשים ישתכנעו, שהרי ניכרים דברי אמת. אבל איננו עושים זאת. זהו מחדל חמור של ממשלות ישראל.

הנקודה הכואבת ביותר, בעיניי, במלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, היא מעורבותם של גורמים ישראליים ויהודיים בהובלתו. ישראלית שירדה לאנגליה מנהלת מלונדון את המערכה להעמדה לדין של חיילים, קצינים ומדינאים ישראלים על "פשעי מלחמה", כביכול. מרצים באוניברסיטאות בישראל, ששכרם משולם מכספי המסים שאנו משלמים, מביעים תמיכה בחרם על האקדמיה הישראלית, המעסיקה אותם. מידי שנה יוצאות משלחות מישראל ליטול חלק באירועי "שבוע האפרטהייד הישראלי". עיתון "הארץ" מעמיד במה קבועה למאמרי ההסתה האנטי ישראליים הנוראיים של גדעון לוי, רוגל אלפר, עמירה הס, ב. מיכאל, יצחק לאור ודומיהם.

ארגונים ישראלים כ"עדאללה" ומרכז "מינרווה" לזכויות האדם של האוניברסיטה העברית בירושלים, השתתפו בוועידת דרבן והיו מן הפעילים ביותר בין הארגונים הבלתי ממשלתיים שהובילו את המתקפה נגד ישראל. לאורך כל ימי הוועידה, הייתה בה נוכחות בולטת של חרדים אנטי ציונים קיצוניים, בעיקר חסידי סאטמר. חרדים יכולים להיות אנטישמים? עובדה! לא בכדי, משלחת של נטורי קרתא השתתפה גם בוועידת הכחשת השואה שזימן אחמדיניג'אד בטהראן באותה תקופה.

את מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל מובילה קואליציית הירוק-אדום-שחור: ארגוני שמאל רדיקאלי, ארגוני אסלאם רדיקאלי וארגוני ימין רדיקאלי ניאו-נאצי. השתלבותם של ארגוני שמאל רדיקאלי ישראליים ויהודיים ושל חרדים קיצוניים למערכה הזאת, היא ביטוי קיצוני למחלת השנאה העצמית, הקיימת בתוכנו.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 21.7.21

* מפגן של שנאת חינם – מתווה הכותל הוא מתווה פשרה, שבו התנועות הלא אורתודוכסיות קיבלו כקבוע את המצב שרחבת הכותל הנוכחית תתנהל במתכונת אורתודוכסית אך תוקצה להם רחבה בהמשך הכותל, עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין נשים וגברים ויהודים שאינם דוגלים בהפרדה יוכלו לבטא בה את הרגש הדתי והלאומי שלהם ליד שריד מקדשנו, באופן ההולם את השקפת עולמם.

מתווה הכותל היה פשרה היסטורית בין חלקי העם היהודי במולדת ובגולה והוא אחד ההישגים הציוניים הגדולים ביותר של נתניהו כראש הממשלה. כך גם הוא ראה את המתווה, כי הוא יזם אותו, הוא הטיל על שרנסקי את מלאכת התיווך והוא מינה את מזכיר הממשלה מנדלבליט לעמוד בראש הוועדה שהכינה את המתווה. בצדק רב הוא התהדר בהישג הציוני הזה. שושבין נוסף להישג הגדול היה נפתלי בנט, אז שר ירושלים והתפוצות.

למרבה הצער, נתניהו התקפל ונכנע ללחץ החרדים, שאינם רואים בכותל נכס לאומי אלא מגזרי. ההתקפלות הזאת היא אחת ההחלטות המבישות ביותר של נתניהו.

אני מצפה מראש הממשלה נפתלי בנט ליישם במהרה את מתווה הכותל.

בינתיים, עד שתוקם עזרת ישראל המכובדת, ממשיכה לפעול רחבה זעירה, בשטח של 450 מ"ר, שאינה מחוברת ישירות לכותל, בין שער מוגרבים לקשת רובינזון, ושם ניתן לקיים תפילה מעורבת. נכון שאין זה פתרון מכובד, אך גם אל כבשת הרש הזאת לוטשים הקנאים עיניים. בתשעה באב, במפגן מבחיל של שנאת חינם ותוך הפרת חוק בוטה, השתלטו על המקום ביריוני ארגון חרד"לי חדש לפני תפילת תשעה באב, הציבו בה מחיצה ולא אפשרו את קיום תפילת המשפחות של תשעה באב. אסור לתת לקנאים הפנאטים החוליגנים האלה, הקוזאקים הנגזלים, לחלל את הכותל המערבי, להשתולל ולגזול את כבשת הרש. על ראש הממשלה אישית מוטלת האחריות לשים קץ להפקרות הזאת, וליישם לאלתר את מתווה הכותל.

הכותל הוא נכס לאומי ועל מדינת הלאום של העם היהודי להבטיח שאף מגזר לא ישתלט עליו וידיר ממנו חלקים גדולים מן העם היהודי.

* מבחן ביטחון הפנים – אחד הנושאים המרכזיים שהממשלה החדשה צריכה לחולל בהם שינוי מהותי הוא ביטחון הפנים.

זהו מחדל המתמשך זה למעלה מעשור. מחדל של אובדן המשילות ושחיקת הריבונות. תוצאה ישירה של חוסר מנהיגות ובריחה מאתגרים.

חייב להתחולל שינוי דרמטי. הממשלה הנוכחית מורכבת ממי שהטיחו ביקורת נוקבת ומוצדקת על מחדלי הממשלה הקודמת – כעת הם ייבחנו במעשים.

התוצאות לא תהיינה מהיום למחר, אבל את השינוי בהחלטות ובמעשים צריך לראות בקרוב מאוד.

למשל, חייבים לשים קץ לתופעה הנפוצה של חדירת כנופיות בדואים לבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב וביזת נשק ותחמושת. בין השאר, יש לעדכן ולחדד את הוראות פתיחה באש על חדירה לבסיס צה"ל – כל מי שחודר לבסיס צה"ל צריך לדעת שסיכוייו לצאת חי מן האירוע נמוכים. הגנה על נשק, על תחמושת, על אמל"ח היא הגנה על החיים. כפי שיש לירות על מנת להרוג כדי להציל חיי אדם, כך בדיוק צריך לנהוג באיום על אמל"ח. זו רק דוגמה אחת, נקודתית, של השינוי המיוחל.

* לסגור את השמים – לנוכח העליה המדאיגה במדדי התחלואה בקורונה – זן דלתא, על הממשלה לסגור את השמים ולא לאפשר טיסות שאינן חיוניות לחו"ל. זה צעד קשה אך מתחייב. דווקא הרצון המוצדק של הממשלה להימנע מסגרים שהמחיר שלהם כבד, מחייב אותה לבצע את הצעד הזה.

מוטב היה שאזרחי ישראל יגלו אחריות ובגרות ויימנעו בעצמם מנסיעות לחו"ל. אולם כיוון שזה המצב, למרבה הצער, על הממשלה לעשות מעשה.

* לפיד כביביסט – ביקורת חריפה נמתחה על יאיר לפיד בעקבות נאומו שבו הציג כאנטישמיות תופעות קסנופוביות אוניברסליות, ובכך הפגין בורות בהבנת ייחודה של האנטישמיות ופגע במלחמה באנטישמיות. במקום להאזין לביקורת בקשב, ללמוד ולהפנים, אולי אפילו להודות בטעות או לחלופין להסביר לציבור את כוונתו ולהצדיק את דבריו אם הוא עדין חושב שהם מוצדקים, הוא הגיב בהתבכיינות בסגנון ביבי: "הימין הקיצוני בלה בלה בלה". כלומר, במקום התייחסות לגופה של הביקורת, זלזול בה, צביעת המבקרים בצבע פוליטי – "ימין", כלומר לא ראויים להתייחסות, והוספת התואר הצמוד "קיצוני" (אלא מה?). והרי זו בדיוק שיטת ביבי. על כל ביקורת הוא הגיב ב"הם", "השמאל" – הקיצוני כמובן כי יש שמאל שאינו קיצוני?, "התקשורת" וכו'. לשם מה החלפנו את נתניהו אם הביביזם נשאר?

אגב, תגובתו של לפיד יצרה לי בעיית זהות. כיוון שגם אני ביקרתי את נאומו, הרי שגם אני ימין קיצוני. אבל אני הרי רואה כל יום תגובות רבות על פיהן אני שמאל קיצוני אנטי ציוני, כיוון שאני כופר בעיקר ולא חושב שנתניהו הוא אלוקים ואפילו לא אלוהים. אז מי אני ומה אני?

* נגד חקירת הצוללות – אני נגד הקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות. בראש ובראשונה, בשל עמדתי השוללת, מזה שנים רבות, את ועדות החקירה השיפוטיות, שאיני מאמין ביכולתן להביא להפקת לקחים, אלא רק לעריפת ראשים. שנית, כיוון שאני סבור שהממשלה החדשה צריכה לעסוק בעתיד ולא בעבר. את חקר העבר נשאיר להיסטוריונים (וכהיסטוריון איני חשוד בחוסר הערכה לתפקיד ההיסטוריונים). תפקידה של הממשלה לעשות היסטוריה שתיחקר על ידי ההיסטוריונים של מחר. הממשלה כבר החליטה על ועדת חקירה ממלכתית על אסון הר מירון. לא על ריבוי חקירות על מחדלי קודמתה תהיה תפארתה של הממשלה. מבחנה הוא מה היא תעשה בתחומי הביטחון, יחסי החוץ, חברה, כלכלה, חינוך, בריאות, החזרת המשילות, איכות הסביבה וכו'. מבחנה הוא בכך שתמנע את הצורך בוועדת חקירה עתידית (למשל, על אי הערכות ראויה למשבר האקלים).

הפן הפלילי של פרשת הצוללות טופל ומטופל בידי הגורמים האמונים על כך – המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש לי אמון במוסדות הללו. הם יכולים לטעות, הם נתונים לביקורת, לא אחת גם אני חולק עליהם, אך איני חושד בטוהר כוונותיהם ואני בטוח שאין להם עניין בטיוח. הפן הציבורי פוליטי בלאו הכי כבר לא בשלטון. הפן הביטחוני של הפקת הלקחים, צריך להיעשות בתחקיר מקצועי במשרד הביטחון.

* עכשיו באים? – נער השליחויות ח"כ מיקי זוהר טען בריאיון למורן אזולאי בערוץ הכנסת כי "אם בני גנץ ירצה, הוא יכול להיות ראש ממשלה עכשיו".

הוא שכח להזכיר שהלכנו לסיבוב בחירות רביעי ומיותר אך ורק כדי שנתניהו לא יממש את ההסכם עליו חתם וראשות הממשלה לא תעבור לגנץ בנובמבר הקרוב.

עכשיו באים?

* מחוסן – אל דאגה. אין שום סיכוי שבעולם שגנץ יתפתה לחיזוריו של נתניהו ולהבטחותיו לתת לו במתנה את ראשות הממשלה. גנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני אמון לנתניהו, כיוון שיותר מכל אחד אחר הוא חש על בשרו את פגיעתו הרעה של הנוכל.

הרי אם, תיאורטית כמובן, גנץ יתפתה, מה יקרה? הממשלה תתפרק, נתניהו יחתום אתו על הסכם קואליציוני של הקמת ממשלה בראשותו, וביום השבעת הממשלה בכנסת הוא פתאום "יתחרט" ויגרור אותנו לסיבוב חמישי, בתקווה, או ליתר דיוק באשליה, שבניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הפעם הוא ינצח.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אין מי שיודע כמוהו שאין כל ערך להסכם עם נתניהו ולחתימת ידו.

* המעי הגס מתנצל – לאחר שנתיים של הסתה גסה ונתעבת, שכל כולה שקרים מכוערים, התנצל יאיר נתניהו בפני בוגרי קרן וקסנר.

רגע לפני שיפסיד בתביעת הדיבה, נכנסו התובעים, בוגרי הקרן, והנתבע, לתהליך גישור. במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, הכיר יאיר נתניהו בשקריות הפרסום והתחייב לפרסם את ההתנצלות הבאה: "במהלך החודשים מרץ – יוני 2020 פרסמתי ברשתות החברתיות פרסומים פוגעניים כלפי בוגרי קרן וקסנר. לאחר שבדקתי את עצמי, ונוכחתי ברקע של בוגריה, אני סבור כי אמירותיי בפרסומים אלה לא היו נכונות, לא ראויות ואני מוצא לנכון להתנצל עליהן.

אני הסרתי פרסומים אלה, וקורא גם לאחרים שלא לפרסם דברים דומים ולהסיר כל העתק של פרסום שלי".

עוד התחייב יאיר נתניהו, בהסכם הפשרה, שלא לחזור על תוכן הפרסומים בכל פלטפורמה שהיא וכן למחוק כל פרסום שלא הוסר, ככל שימצא כזה.

חבל שהוא התנצל. חבל שבוגרי הקרן הסכימו להיכנס אתו לתהליך גישור. עדיף היה שישלם. צריך לרושש את הרשע המנוול הזה, איש ההסתה והשנאה, בובת הפיתום של אבא שלו והמעי הגס של המשפחה.

כל הטענות שהפיץ על קרן וקסנר הן שקר מוחלט. הנבל המנוול הזה הוא מנכ"ל תעשיית השקרים וההסתה שהיו"ר שלה הוא אבא שלו.

* התמנון האנטישמי – התמנון האנטישמי BDS השיג הישג משמעותי, כאשר הכניע את הסמרטוטים של בן אנד ג'ריס, והם הודיעו שלא יפיצו את התוצרת שלהם בהתנחלויות ביהודה ושומרון.

זו מלחמה בין הברבריות האנטישמית הצבועה לבין הנאורות. כבני אדם נאורים, כיהודים, כישראלים וכציונים, שומה עלינו לנהל מלחמת חורמה באנטישמיות.

אני נגד חרמות, אבל בעד חרם על מי שמחרים אותנו. ולכן, ברגע ששמעתי על החרם, החלטתי להחרים את החברה. הייתה במקפיא שלנו חבילת גלידה של החברה – השלכתי אותה לזבל, תיעדתי את הצעד ופרסמתי אותו תחת הכותרת: הפסולת לסל – וחסל.

מאוחר יותר, לאחר ששמעתי את הזכיין הישראלי וקראתי תגובות על צעדי, נמלכתי בדעתי וחזרתי בי. מסתבר שהגלידה מיוצרת בישראל, במפעל בן 150 פועלים ישראלים, חומרי הגלם הם ישראליים והעיקר – הזכיין עומד בלחץ החברה וימשיך להפיץ את התוצרת שלו, על אפה וחמתה של חברת האם, בכל רחבי ישראל, כולל בהתיישבות ביו"ש. אי לכך, וכל עוד הוא עומד בלחץ, יש לגבות אותו ובשום אופן לא להחרים את התוצרת.

הצד השני של המטבע, הוא שיהיה קשה יותר לשכנע את בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה כל עוד אנו נמנעים מהצעד הזה. ואף על פי כן, במורכבות הזאת, אין סיבה שהזכיין ועובדיו ישלמו את המחיר.

אין להחרים את מוצרי החברה הישראליים, אך יש למצוא את הדרך לפגוע במוצרי החברה העולמית ולעודד את היהודים, את אוהדי ישראל ואת בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה.

* לאכול את הענבים – כל ההסכמים בכל התחומים של ישראל עם האיחוד האירופי מחריגים, למרבה הצער, את יהודה ושומרון והגולן. זהו ביטוי לצביעות הנתעבת של האיחוד. האם כתוצאה מכך ישראל טעתה כשחתמה על ההסכמים הללו? לדעתי לא. על ישראל לטפח את ההתיישבות הזאת, חרף העובדה המצערת שהעולם מתנגד לכך. במקביל, אין היא צריכה לשחק ברוגז עם העולם, גם לא עם אירופה. עליה לקדם את היחסים, כי זה אינטרס ישראלי, ולחתום על הסכמים, כי זה אינטרס ישראלי, ולפתח את ההתיישבות ביו"ש ובגולן, כי זה אינטרס ישראלי. ויש דרכים להתמודד עם ההחרגה הזאת. וכתושב הגולן איני חושב שמדינת ישראל צריכה להיפגע מתוך סולידריות אתנו, וכפי שלא ביקרתי את הממשלות הקודמות כאשר חתמו על הסכמים כאלה, כך איני מבקר את הממשלה הזאת שהולכת, בצדק, בעקבותיהן. אני גם לא מתלהב ממברק המחאה של יו"ר מועצת יש"ע, שנועד לצאת ידי חובה.

איך פועלים בחכמה? היה פעם יהודי חכם, ששמו לוי אשכול. הוא היה ראש הממשלה במלחמת ששת הימים ואחריה, והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. והוא נתקל בבעיה. הסוכנות היהודית, שהיא הגוף המיישב, מומנה בעיקר מתרומות של יהדות ארה"ב. התרומות הללו היו פטורות ממס. הממשל האמריקאי החליט שכל תרומה שתלך לפעילות מעבר לקו הירוק – לא תהיה פטורה ממס.

מה עשה לוי אשכול? מחלקת ההתיישבות של הסוכנות הייתה בבת עינו. הוא עמד בראשה עשרות שנים, כולל במקביל לתפקידיו רבי השנים כשר החקלאות וכשר האוצר, עד בחירתו לראשות הממשלה. הוא לא רצה לסכן את המחלקה להתיישבות ולא את הסוכנות ולא לפגוע בתרומות של יהדות ארה"ב. מצד שני, ההתיישבות מעבר לקו הירוק הייתה אף היא בבת עינו. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים ועד מותו הוקמו שליש מיישובי הגולן עד היום, 54 שנים אחרי המלחמה.

מה עשה? הקים את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. כל הפעילות ההתיישבותית בתוך הקו הירוק נעשתה באמצעות המחלקה להתיישבות, שמומנה מתרומות. כל הפעילות ההתיישבותית מחוץ לקו הירוק נעשתה באמצעות החטיבה להתיישבות, במימון תקציב המדינה. המחלקה להתיישבות והחטיבה להתיישבות אוישו בידי אותם אנשים ולמעשה היו יחידה אחת. ובא לציון גואל. הייתה זו תבונתו של אדם שזכר שהמטרה היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר.

אסיים בסיפור מימיי כמנהל מתנ"ס הגולן. עמיתיי נהנו מתקציבים של פדרציות יהודיות בארה"ב. אני לא יכולתי ליהנות מהן בשל אותו פטור ממס שאינו תקף מעבר לקו הירוק, וארה"ב טרם הכירה אז בריבונות ישראל על הגולן. הייתה תכנית של פדרציית ניו-יורק שמאוד רציתי לקחת בה חלק. מה עשינו? הפדרציה לא מימנה את מתנ"ס הגולן. היא העבירה את הכסף לחברה למתנ"סים. החברה למתנ"סים העבירה כסף אחר, באותו סכום, למתנ"ס הגולן. ועם מי סגרתי את העסקה הזאת? עם הנציג של פדרציית ניו-יורק.

אפשר ללכת עם הראש בקיר ולהתבכיין, כמו איזה שוטה שעשה זאת בגיליון הקודם, ואפשר לקדם דברים למען ההתיישבות.

* צניחה מרגשת – אני ממש, אבל ממש לא מתגעגע לצניחות. אבל בצניחת הראווה לשחזור צניחתה של חנה סנש, במלאת מאה שנה להולדתה, הייתי שמח ליטול חלק.

          * ביד הלשון

אדוק – בעקבות הפינה שהוקדשה, לפני שבועות אחדים, למילה "אברך" נשאלתי על המילה "אדוק" והזיקה בינה לבין "הדוק".

אדוק הוא מילה נרדפת לדתי, שהייתה נפוצה בשנות החמישים ועד השבעים. המשמעות היא שהוא אדוק בתורה ובמצוות. אדוק – מקפיד על קיום המצוות, על קלה כחמורה. מסור לדת (או לאידיאולוגיה לא דתית – ציוני אדוק, סוציאליסט אדוק).

אכן, יש קשר למילה הדוק. הייתי אומר שיש קשר הדוק בין המילים. בהשפעת הארמית, בלשון חז"ל התחלפה פעמים רבות האות ה"א באל"ף. והמילה הדוק, במובן צמוד, נכתבה לעתים באל"ף – אדוק. בימי הביניים נפרדו דרכיהן של שתי המילים, כאשר המילה אדוק קיבלה משמעות של מסירות לעניין מסוים. המסירות הזו הופכת את הזיקה של האיש לאמונה או לעניין להדוקה.  

אדיקות אינה קשורה דווקא לדת. להלן ציטוט מתוך ספרה של תמה חלפין "בית מול הים", מחקר אתנוגרפי על קיבוץ שבו היא שהתה במשך שנתיים וחקרה אותו. "רפי, תושב חדש יחסית בקיבוץ הנשוי לבת הקיבוץ, אומר לי: 'הקיבוצניקים האלה הם אולי באמת חילונים אבל הם אנשים אדוקים'. יש ממש בדבריו של רפי, מידת האדיקות אינו מתייחס למידת האמונה של אדם אלא לצד הביצועי שלה. אחת היא אם חברי הקיבוץ מאמינים בשיתוף ושוויון או לא, בכל האמור בצד הביצועי של ערכים אלו רובם אנשים אדוקים".

* "חדשות בן עזר"

שקר ה"נכבה"

איימן עודה פרסם ב"הארץ" מאמר מתבכיין על ה"נכבה", שכמובן היה חף מכל חשבון נפש ונטילת אחריות. הוא התמקד בחיפה, וכמובן לא הזכיר איך גולדה מאיר נסעה במיוחד לחיפה והפצירה בערבים להישאר, אך הם נענו לקריאת מנהיגיהם לעזוב בהבטחה שיחזרו מיד אחרי הניצחון, שמשמעותו השמדת היהודים.

עודה התבכיין שלא נותנים להם לזכור את אסונם ובעצם דורשים מהם להתכחש לעברם. הוא ציטט את אמירתו של יגאל אלון "עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". משום מה הוא הפגין בקיאות והוסיף בסוגריים שהציטוט הוא מספרו של אלון "מסך של חול". אילו קרא את הספר היה יודע שהציטוט אינו משם, והוא נאמר כמעט עשרים שנה לאחר צאת הספר לאור.

היה גם פן פוליטי עכשווי במאמר – הצהרה שמפלגתו לא תתן ידה לממשלה בראשות בנט. כמי שמעוניין בממשלה בראשות בנט, אני שמח על כך. ממשלה שתסתמך על הרשימה המשותפת לא תוכל להתקיים, בשל ניגוד אינטרסים בין ממשלה שתפקידה לקדם את מדינת ישראל למפלגה שחלומה לרשת את מדינת ישראל.

במאמר זה אציג את האמת על ה"נכבה". זהו עדכון של מאמר שפרסמתי לפני עשר שנים.

פירוש המילה "נכבה" בערבית הוא אסון. תבוסה במלחמה היא אסון לאומי. כאשר מדובר במלחמה על כל הקופה, והתבוסה היא של כל הקופה, האסון גדול שבעתיים. מאחר והפלשתינאים הובסו במלחמת העצמאות, אין ספק שזהו בעבורם אסון. אין לצפות מעם לחגוג את תבוסתו ואין סיבה להלין על כך שהפלשתינאים אבלים על אסונם. אילו רק באבל על אסונם היה מדובר, אי אפשר היה למצוא בכך כל פגם.

הבעיה אינה בנכבה אלא ב"נכבה". הבעיה היא שאין מדובר באבל, המובן מאליו, של הפלשתינאים על תבוסתם (שהיה טוב אילו אף לווה בקורטוב של חשבון נפש ונטילת אחריות). המדובר בשקר ובעלילה שכותרתם היא "נכבה". ובשקר הזה יש להילחם.

שקר ה"נכבה" הוא הסיפור לפיו הקולוניאליסטים הציונים פלשו לפלשתין, וכבשו אותה מידי תושביה הפלשתינאים בטיהור אתני אכזרי – גירוש, טבח ואונס. שקר ה"נכבה" הוא הסיפור לפיו ליהודים נעשתה (או לא) שואה באירופה והם ערכו שואה לפלשתינאים. אין ילד פלשתינאי ב-73 השנים האחרונות שלא חונך על השקר הזה. אין ילד ערבי בעולם שלא גדל על השקר. אין ילד מוסלמי שמכיר סיפור אחר. ותעשיית השקר הזאת, שהיא בסיס הדה-לגיטימציה לישראל, תעשייה המגלגלת מיליארדים רבים, מצליחה לחדור למוחות רבים באירופה, בארה"ב ואפילו בישראל. כן, גם בישראל יש סוכנים של תעשיית השקר הנתעבת הזאת – בתקשורת, באקדמיה ואפילו במערכת החינוך.

בשקר הזה יש להילחם. המלחמה בשקר היא בראש ובראשונה מתקפת אמת. יש לדאוג לכך שכל אדם בעולם ידע את האמת. נקודת הבוחן של האמת ההיסטורית היא ה-29 בנובמבר 1947. ביום זה החליטה עצרת האו"ם על חלוקת א"י למדינה יהודית ומדינה ערבית. המדינה הערבית לא כללה רק את יהודה, שומרון ועזה, אלא גם את הגליל המערבי והמרכזי, הנגב המערבי, אשקלון ואשדוד, לוד ורמלה, אפילו יפו.

היישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות את אישור הקמת מדינת-כבשת-הרש הזאת, בגבולותיה הבלתי אפשריים, וראה בהחלטה התגשמות חלום הדורות. הערבים התנפלו למחרת על היישוב היהודי, במטרה להשמידו, שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה, ולמנוע את ביצוע החלטת האו"ם.   

נקודת הבוחן השניה של האמת ההיסטורית היא ה-15 במאי 1948. ביום זה תם המנדט הבריטי. יום קודם לכן, הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל והושיט יד לשלום לערביי א"י ולמדינות ערב. הפלשתינאים יכלו לנהוג באותה דרך – להכריז על מדינתם וללחוץ את היד שהושטה לעברם. אך הם נהגו אחרת. ביום הקמת המדינה, כל מדינות ערב פלשו לתוכה על מנת להטביעה בדם, למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה.

מלחמה היא דבר אכזרי. במלחמה אנשים נהרגים, אנשים נפצעים, אנשים נעקרים מבתיהם. 6,000 יהודים, אחוז מן היישוב היהודי (בקנה מידה של אוכלוסיית מדינת ישראל היום, מדובר במספר שווה ערך ל-100,000 הרוגים), נהרגו במלחמה הקשה הזאת. מי שפותח במלחמה, בוודאי בתוקפנות מרושעת, זדונית ואכזרית כל כך, נושא באחריות מלאה ובלעדית לתוצאותיה הקשות. הפלשתינאים ומדינות ערב, נושאים ב-100% מהאחריות לכל תוצאות המלחמה. אסון? נכבה? באשמה מלאה שלהם. נכבה תוצרת עצמית. זאת האמת, ואין בלתה. לא "נרטיבים" שונים ולא כל הקשקושים הפוסט מודרניסטים האופנתיים האלה. יש אמת ויש שקר. זאת האמת. סיפור ה"נכבה" הוא שקר.

אך זה לא כל הסיפור. אין לשכוח שההתקפה הזאת על היישוב היהודי ועל מדינת ישראל בת יומה הייתה הסיבוב החמישי של התקפות ערביות רצחניות על היישוב היהודי. קדמו לה מאורעות 1920, 1921 (שבשבוע הבא ימלאו להם מאה שנה), 1929, 1936-1939. יותר משנות דור לפני ה"נכבה". כמעט יובל לפני ה"כיבוש". וגם בתקופה שבין 1939 ל-1947 הפלשתינאים לא ישבו בחיבוק ידיים. מנהיגם הנערץ, אבי אומתם, המופתי חאג' אמין אל חוסייני, היה בן בריתו הקרוב של היטלר ושותפו לתכניות הפתרון הסופי של העם היהודי.

וגם זה לא כל הסיפור. הרי היה למדינות ערב די זמן – 73 שנים, כדי לשקם את הפליטים הפלשתינאים והם בחרו, בעידוד הפלשתינאים עצמם, להשאירם ולהשאיר את ארבעת דורות צאצאיהם כ"פליטים" מרצון, כדי שישמשו כגחלים לוחשות מתחת לרגלי ישראל וכאמצעי להנצחת הסכסוך ולדה-לגיטימציה לישראל, שמעולם הם לא הכירו בזכות קיומה.

הגיעה השעה שנצא מהתרדמת ונצא במתקפת אמת מול תעשיית השקר. מתקפת אמת בעולם, ולצערי יש בה צורך גם בארץ. חשוב שילדי ישראל ילמדו על תעשיית השקר של ה"נכבה". אך חשוב שילמדו שזאת תעשיית שקר ושידעו מה היא האמת, ולא ילמדו שזה "הנרטיב הציוני" וזה "הנרטיב הפלשתינאי" כפי שאיננו מלמדים על "נרטיב השואה" מול "נרטיב הכחשת השואה", כשני נרטיבים לגיטימיים ושווי ערך.

הגיעה השעה שקול האמת ישמע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.6.20

* רשות הדיבור לעובדות – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ההיסטוריה המשופצת שמציג יוסי ביילין, כדי להימנע מאמירת מילה קטנה אבל גדולה שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: "טעיתי". ההיסטוריה המשופצת, שבה הוא משקר לעצמו, מאפשרת לו לדבוק בדרכו הכושלת. בין השאר התייחסתי לטענתו שפיגועי הטרור בעקבות הסכם אוסלו לא היו אלא תגובה לטבח במערכת המכפלה.

בתגובה לדבריי וכהדהוד להם, שלח לי הקורא שמעון פדידה טבלה של פיגועי הטרור בין הסכם אוסלו לטבח. ניתן לעובדות לדבר:

20.8.93: חתימה סודית על הסכם אוסלו, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן).

13.9.93: חתימת הסכם אוסלו א' במדשאות הבית הלבן, עם קלינטון, רבין וערפאת.

24.9.93: נרצח יגאל וקנין ליד ביתו בבצרה.

9.9.93: דרור פורר וערן בחר נרצחים בוואדי קלט.

24.10.93: חטיפה ורצח ברצועת עזה של שני חיילי מילואים, אהוד רוט ואילן לוי.

29.10.93: חטיפה ורצח ליד רמאללה של חיים מזרחי, ושריפת גופתו.

7.11.93: רצח ליד חברון של אפרים איובי.

9.11.93: רצח סלמן אל הוואשלה, בדואי ישראלי.

17.11.93: רצח החייל חיים דרינה בנחל עוז.

24.11.93: מוריס (משה) אדרי, בן 65, נרצח בנתניה.

1.12.93: שלווה אוזנה, בת 23, ויצחק ויינשטוק, בן 19, נרצחים ליד רמאללה.

5.12.93: דוד משרתי נרצח בחולון.

6.12.93: מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד, בן 19, נרצחים ליד חברון.

22.12.93: אליהו לווין ומאיר מנדלוביץ' נרצחים ליד רמאללה.

23.12.93: אנטולי קוליסנקוב, נרצח באשדוד.

24.12.93: סא"ל מאיר מינץ נהרג במארב בעזה.

29.12.93: יובל גולן נדקר בפיגוע ליד חברון, ב-17.2.94 מת מפצעיו.

31.12.93: חיים וייצמן ודוד ביזי נרצחים ברמלה.

12.1.94: משה בקר נרצח בראשון לציון.

14.1.94: גריגוב איבאנוב נרצח בצומת ארז.

9.2.94: אילן סודרי, נהג מונית, נחטף ונרצח. שי שוקר, בן 22 מהרצליה, נרצח בטירה.

10.2.94: נפתלי שחר נרצח ליד קיבוץ נען.

13.2.94: נועם כהן, 28, נרצח ממארב.

19.2.94: ציפורה ששון נרצחת בכביש שומרון.

25.2.94: סאם איזנשטדט, בן 80, נרצח בגרזן בכפר סבא.

25.2.94 הטבח במערת המכפלה. 29 נרצחים.

כמובן שעל כל פיגוע קטלני, היו עוד פיגועים רבים ללא אבדות בנשק והרבה יותר ניסיונות לפיגוע. הדברים מדברים בעד עצמם ותודה לשמעון פדידה. אוסיף ואזכיר שליבת הסכם אוסלו הייתה הכרה באש"ף תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין (פרס: "תמו מאה שנות טרור"). ישראל הכירה באש"ף והמאבק המזוין התעצם. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והטרור גבר. ישראל נסוגה משאר הערים והטרור נסק. ישראל הציעה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד מדינה פלשתינאית על כל השטח (עם תיקוני גבול קלים וכפיצוי עליהם נסיגה מאזורים בנגב) והטרור הגיע לשיא שלא היה כמותו בכל שנות הסכסוך.

גם ללא קשר למספר הרב של פיגועי הטרור הרצחניים לפני הטבח, כמובן שהצגת הטבח כסיבה למאות פיגועים ובהם 150 פיגועי התאבדות בהם נרצחו יותר מאלף ישראלים כנקמה על הטבח היא עלבון לאינטליגנציה.

אגב, גם הטענה שהפטנט של פיגועי התאבדות נוצר בעקבות הטבח במערת המכפלה -שקרית. עשרה חודשים לפני הטבח (עוד לפני הסכם אוסלו) בוצע פיגוע התאבדות בצומת בקעות, ועוד לפני כן חיזבאללה ביצע פיגועי התאבדות בלבנון.

פיגועי ההתאבדות לא ביטאו יאוש אלא תקווה. הם באו מתוך תחושה של הפלשתינאים שהם עלו על הגל של הכרעת ישראל באמצעות זריעת פחד ודמורליזציה ברחובותיה, מיטוט חוסנה וכושר עמידתה. כל פיגוע התאבדות הפך מודל לחיקוי לעוד מתאבדים בדרך לניצחון. הפסקת פיגועי ההתאבדות מעידה על יאוש. אין טעם להתאבד. כמובן שהגורם המרכזי לירידה התלולה והדרמטית בטרור היה מבצע "חומת מגן" והחזרת השליטה הביטחונית הישראלית על שטחי הרש"פ והעובדה שצה"ל והשב"כ מגיעים לבתיהם של המחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם לפני שהם מספיקים להוציא לפועל את הפיגועים. כל מעצר כזה, שתוכלו לקרוא עליו ב"הארץ" כ"חטיפת נערים פלשתינאים ממיטתם" היא צעד מסכל ומציל חיים. לכך נוספת התרומה של גדר ההפרדה (שגדעון לוי קורא להרוס אותה). גם התיאום הביטחוני עם הרש"פ, שגם לו יש תועלת מסוימת, הוא תוצאת השליטה הביטחונית הכוללת של ישראל ובעיקר ההבנה של אבו-מאזן שללא ישראל גורלו וגורל פת"ח ביו"ש יהיה כגורלם בעזה לפני 13 שנים.

* מסך של חול – ב-1959 פרסם יגאל אלון את ספרו "מסך של חול", שהוא אולי הספר החשוב ביותר בתולדות המחשבה המדינית והביטחונית בישראל. ספר המציג אסטרטגיה כוללת של ביטחון לאומי, על כל המרכיבים הצבאיים, הטריטוריאליים, המדיניים (מעמדה הבינלאומי של ישראל) התרבותיים, המשטריים (כוחה של הדמוקרטיה), הכלכליים, החברתיים והחינוכיים הבונים את הביטחון הלאומי. חלק מן הדברים שכתב לפני 61 שנים כבר אינם רלוונטיים בימינו. למשל, הוא התייחס לישראל כאל מדינה עניה מאוד, והיום המצב שונה, כמובן. אבל ברובם הגדול, הדברים נותרו אמתיים ורלוונטיים עד היום.

אתן דוגמה – אלון הזהיר מפני הפנטזיה על פיה ניתן לבסס את ביטחונה של ישראל על הכוח הגרעיני בלבד, כיוון שהסתמכות כזו הינה הרת אסון ועלולה להמיט אסון על ישראל ועל המזה"ת כולו, אם לא תישאר בגדר הרתעה ונשק יום הדין, ולכן על ישראל להבטיח את עוצמתה הקונבנציונלית וגבולות בני הגנה.

אלון עיצב והציג בספר את המתווה האסטרטגי שאומץ והביא לנו את הניצחון במלחמת ששת הימים – התקפת נגד מקדימה והעתקת המהלך הצבאי במהירות לשטח האויב, תוך חתירה להכרעה מהירה.

הוא גם חזה, כבר לפני ששה עשורים, את המציאות שאנו מצויים בה של טשטוש ההבדל בין חזית לעורף. "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", הוא כותב. "עם פיתוח חיל האוויר והטילים לסוגיהם, הארטילריה ארוכת הטווח וכושר הניידות והשריון, עם התרחבות האפשרויות של נחיתת גייסות מהים וצניחתם מהאוויר, ובייחוד עם ביטול ההבחנה העקרונית בין לוחמים ובלתי לוחמים וההתעלמות המכוונת ממקומות פרוזים, נעשים כל האזרחים של הצדדים הלוחמים ל'מטרות צבאיות' ולמעוניינים ישירים ואישיים לא רק בתוצאות המלחמה הצבאיות והמדיניות, אלא גם במהלכה ובהשפעתה הבלתי אמצעית על חיי יום־יום".

אלון חזה בספרו את ההכרח בשחרור הגולן. "בגבול זה", הוא כתב, "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים אותה לא רק חזה בדייקנות אלא עיצב את התורה שהביאה לניצחון הגדול, הוציא אלון מהדורה שניה של הספר, אליה הוא הוסיף מסה שכותרתה "ניצחון והיערכות" ובה הציג את לקחי המלחמה, שאותה הגדיר השלמת מלחמת השחרור והציג את תפיסתו האסטרטגית שעמדה בבסיס תכנית אלון.

ב-2012 הוציאה לאור הוצאת "דרור לנפש", ההוצאה לאור של תנועת דרור-ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, מהדורה חדשה של "מסך של חול". מלאכת הוצאת הספרים של ההוצאה, כולל ספר זה, נעשתה בהתנדבות מלאה של פעילי דרור ישראל. הם ראויים על כך להוקרה ולשבח, אך עבודתם לא הייתה מקצועית דיה, והספר היה זרוע לאורכו ולרחובו שגיאות הקלדה והגהה מביכות.

וכעת יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ודרור לנפש מהדורה חדשה. אף שלא ראיתי את הספר, אני בטוח שהליקויים תוקנו. אגב, הספר במהדורה הזו הוא בן 320 ע' לעומת 440 במהדורה הקודמת, ואיני יודע האם הושמטה ממנו ההקדמה המרתקת שכתבו עורכי הספר במהדורה הקודמת אורי בר אילן, טל מוסקונה וחי בדרה מתנועת דרור-ישראל, או שהצמצום נובע מסיבות טכניות כמו גודל הפונט וכד'.

על המהדורה החדשה נודע לי ממאמר ביקורת של יוסי מלמן ב"הארץ ספרים". מהכותרת "אבי רעיון הסיפוח" והפתיחה "על רקע חרחורי סיפוח מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו והימין הישראלי", ציפיתי למאמר לעומתי וקטלני על הספר. לשמחתי, היה המאמר הוגן ומטיב להביא לקורא סקירה מהימנה על הספר. מלמן משבח מאוד את הספר ואת כותבו, בביטויים כמו "בחדות שרואה למרחוק וצופה פני עתיד" ועוד. מלמן כותב, בצדק, שאלון היה הוגה דעות פורה אך לא פוליטיקאי מוצלח. לכן, הוא לא הגיע לתפקידים שלא היה ראוי להם ממנו – הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. אלון נפטר במפתיע מדום לב, בגיל 61, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על הנהגת מפלגת העבודה. מלמן סבור שסיכוייו להיבחר היו טובים. אני מתקשה להאמין שבבחירות, שעוד התקיימו במרכז המפלגה, הוא היה גובר על פרס, בעל השליטה המוחלטת במנגנון.

מלמן צודק כאשר הוא מכנה את אלון "אבי רעיון הסיפוח". אלון הציע להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, צפון ים המלח והר חברון (לא כולל העיר חברון) כבר ביוני 1967, לצד החלת הריבונות על ירושלים המאוחדת (את בית השרד שלו הוא קבע ברובע היהודי המשוחרר בירושלים). ביולי הוא הציע לראשונה להחיל את הריבונות על הגולן, עמדה שדבק בה עד יומו האחרון. הוא היה שותף פעיל במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן להחלת הריבונות, אך נפטר שנה וחצי לפני התגשמות חלומו.

מלמן כותב בצדק שאלון הוא אבי ההתיישבות בשטחים ואבי התפיסה שבמידה רבה הוגשמה לאורך השנים, עד היום. ואכן, תכנית טראמפ היא בהחלט וריאציה על תכנית אלון, שהוצגה כבר ביולי 1967, בראיה מרחיקת ראות. אלון, איש הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה שדגלו בשלמות הארץ, שבעצמו חינך על הרעיון הזה, היה הראשון שהציע פשרה טריטוריאלית, מיד אחרי המלחמה, כשהבין שבניגוד למלחמת השחרור הפעם הערבים נשארו בשטח ששוחרר, ולכן חלקים מיהודה ושומרון מהווים מוקש דמוגרפי שאין מנוס מוויתור עליו. הוא הציע את תכנית אלון המפרידה בין האזורים הצפופים בפלשתינאים, שבהם הציע להקים אוטונומיה פלשתינאית ולאחר מכן שינה את טעמו והציע להעביר אותם לירדן במסגרת חוזה שלום על בסיס פשרה טריטוריאלית. אך הוא דגל בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי, גוש עציון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון וירושלים רבתי. הוא דגל בהתיישבות ישראלית באותם אזורים, שתהפוך את ריבונותנו עליהם לבתי הפיכה.

כאשר הציע אלון את הפשרה הטריטוריאלית כעסו עליו תלמידי טבנקין בקיבוץ המאוחד, שדבקו בדרך שלמות הארץ. אלון נהג להשיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". הדבר מזכיר את המאבק של הקיצונים ביש"ע נגד תכנית הריבונות, כי הם רואים בה תכנית חלוקה. גם להם, ההולכים עם הראש בקיר, אפשר לומר: "עוד תתגעגעו לתכנית טראמפ".

* אקיבוש – בערך "הכיבוש הישראלי" בוויקיפדיה, אני מצוטט מתוך המאמר שבו המצאתי את הביטוי "אקיבוש".

כך נכתב בערך בוויקיפדיה: "אל מול המשתמשים במונח 'הכיבוש' כדי להניע נסיגה מהשטחים, ומייחסים לכיבוש רבות מבעיותיה של מדינת ישראל, יש המשתמשים בצורה המשובשת 'אקיבוש', שבאה להגחיך את השימוש ב'הכיבוש' כגורם כביכול לבעיות רבות ומגוונות. צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות 'הכיבוש' בשיח של השמאל הישראלי. למשל, אורי הייטנר כתב ב-2011: 'אקיבוש, אני כותב, ולא 'הכיבוש', כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה' ".

* ההידרדרות נמשכת – יאיר לפיד הצביע בעד הצעת אי אמון לממשלה של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, שבה כונתה ממשלת ישראל "ממשלת האפרטהייד". השנאה מעבירה אותו על דעתו.

* לנתץ את פסל בן גוריון – אני נתקל ביותר ויותר ביטויי קנאה במהומות בארה"ב וניסיונות להעתיק אותן לישראל. על מה? כבר ימצאו. העיקר – יאללה בלגן אנרכיסטי. בציבור הערבי נשמעים איומים לפרוע במדינה בשל האלימות בתוכם, שמי שאשמה בה היא כמובן הממשלה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת: "לא יהיה שקט וביטחון בתל אביב כאשר אין שקט וביטחון ביישובים הערביים. אם צריך נשתק ונסגור את המדינה". לא חשבון נפש כלשהו על הנורמות, הערכים, התרבות והחינוך בתוך המגזר; לא ביקורת עצמית על היחס למדינת ישראל ולמשטרת ישראל, על האלימות המופעלת כלפי המשטרה כשהיא באה לאכוף את החוק ביישובים במגזר, בעידוד והסתה של הח"כים. מה שחשוב הוא לתפוס טרמפ על האלימות והרצח בתוך המגזר כדי לשתק ולסגור את המדינה, וכדי שבכל העולם יראו שגם בישראל מתקיים גל אנרכיסטי. שיטור יתר? שיטור חסר? מה זה חשוב. העיקר ש"נשתק ונסגור את המדינה".

גדעון לוי, למשל, מתקנא בניתוץ פסלי קולומבוס וצ'רצ'יל ורוצה להעתיק את הברבריות הזאת לישראל. הוא עורג על "גל מחאה נוטע תקווה" כמו בארה"ב ומפרט: "דמיינו את ניתוץ הסמלים של מחוללי העוולות הללו, מהשלטים על לשכות ההגירה ועד שלטי הרחובות והאנדרטות שמאדירות את מי שאחראים לעוולות בעברה של המדינה; דמיינו עצרות מחאה המוניות, לא של סקטור כזה או אחר למען עצמו, אלא של הרוב למען המדוכאים ביותר. תארו לעצמכם רבבות ישראלים מפגינים בעד הריסת הגדר [הכוונה לגדר ההפרדה, שעליה מרחיב לוי במאמר זה ובכתבה גדולה ביום שישי שעבר א.ה.] ואזרוח מבקשי המקלט. דמיינו".

ולמה "הריסת הגדר"? הגדר היא סמל לבלימת "גל מחאה נוטע תקווה" – מתקפת הטרור הרצחנית, גל פיגועי ההתאבדות נוטע התקווה, רצח למעלה מאלף ישראלים שבעטיו ישראל יצאה למבצע "חומת מגן", החזירה את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ והציבה את הגדר. הריסת הגדר תאפשר, למשל, "צעדות שיבה" המוניות ו"נוטעות תקווה" ללא מפריע לגוש דן. והן תאפשרנה חזרה נוטעת תקווה למתקפות הטרור.

* המטיף האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה. ההברקה החדשה שלו – הוא מפיץ עלילת דם, על פיה משטרת ישראל אימנה את שוטרי ארה"ב בטכניקת החניקה שבה נרצח ג'ורג' פלויד. לטענת המטיף האנטישמי, זו שיטה מקובלת בישראל ל"רצח פלשתינאים". משטרת ישראל, טוען המטיף האנטישמי, שלחה מומחים לארה"ב כדי ללמד את השוטרים איך לרצוח שחורים.

את מה שאני מאחל לו, כנראה שאסור לכתוב.

* ליברליזציה – באולפן שישי בערוץ 12 שודרה כתבה במלאת חמישים שנה ל"שיר לשלום". עסקו בה, בין השאר, בקריאות להחרים את התכנית ואף את להקת הנח"ל ולאסור את השמעתו ברדיו.

זה נשמע היום בלתי נתפס. מה שמוכיח עד כמה חסרת שחר הטענה על ה"פשיזציה" וה"מזכיר תהליכימיזציה" ושאר ההבלים שמקושקשים כאן בנדון. מדינת ישראל היום ליברלית לאין ערוך יותר מכפי שהייתה לפני חמישים שנה, כפי שאז היא הייתה ליברלית יותר משהייתה לפני שישים שנה (כשמשרד החינוך והתרבות אסר על ביקור הביטלס בישראל פן ישחיתו את הנוער) וכמובן מכפי שהייתה לפני שבעים שנה. התהליך המתמיד הוא ליברליזציה של המדינה.

* הבלתי רשמיים – צפיתי בסרט "הבלתי רשמיים", שהוקרן אמש באורטל. סרט מעולה עם משחק מצוין.

זהו סרט עלילתי, המספר את סיפור הקמתה של ש"ס; התארגנות מקומית בבחירות לעיריית ירושלים ב-1983, שבעקבות הצלחתה המטאורית הפכה למפלגה ארצית שרצה לכנסת.

הסרט מספר את סיפורו של יעקב כהן (הדמות היחידה שמוצגת בשמה האמתי) – יהודי מזרחי חרדי פשוט, בעל בית דפוס, שחלם ויזם והקים את המפלגה ונזרק ממנה ברגע שהגיעו העסקנים והיא הפכה למפלגה של ממש.

הסרט מציג את ש"ס שקמה כתנועה חברתית עממית שצמחה מתוך מחאה אמתית, צודקת מאין כמותה, נגד האפליה והדיכוי של בני עדות המזרח מצד הממסד החרדי האשכנזי. והוא מציג איך במהירות שיא הושחתה והסתאבה. רואים בסרט את זרעי השחיתות והשוחד כבר בראשית דרכה של ש"ס.

השחקן הראשי הוא שולי רנד המגלם את יעקב כהן. יואב לוי מגלם את יגאל וקנין (בן דמותו של ח"כ לשעבר ניסים זאב), השחקן יעקב כהן מגלם את הרב משה (בן דמותו של ח"כ לשעבר שלמה דיין) וגולן אזולאי מגלם את הרב טולדנו, בן דמותו של הרב יצחק פרץ, השר לשעבר.

הסצנה הדרמטית בסרט היא זו שבה יעקב כהן (שולי רנד) מוציא מכיסו את מעטפת השוחד ודוחף אותה חזרה לכיסו של יגאל וקנין; הרגע שבו הוא אמנם נזרק מהפוליטיקה, אך נשאר אדם נקי. מצד שני, העובדה שהסכים לפני כן לקבל את השוחד ולא עמד בפיתוי, מצביעה על המקום אליו מן הסתם היה מידרדר אילו נשאר.

אני ממליץ על הסרט בחום.

* זאב זאב – הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל.

שטרנהל לא הסתגר באקדמיה ובמחקר, אלא היה מעורב פוליטי ופובליציסט. כתיבתו הפובליציסטית התמקדה במנטרה אחת: ישראל היא בדרך לפשיזם. לפני חמישים שנה הוא כתב שישראל או-טו-טו פשיסטית. לפני ארבעים שנה ושלושים ועשרים ועד ימיו האחרונים הוא הזהיר שהפשיזם מסתתר מעבר לפינה.

מה הפלא שאזהרותיו של זאב התקבלו כאזהרות "זאב זאב".

* משמעת עצמית – אחד הדברים שאפיינו את החברה הישראלית בחודשיים הראשונים של הקורונה, בימי הסגר, הוא משמעת עצמית למופת. התנהגות הציבור הייתה מרכיב משמעותי בהצלחה בהתמודדות עם המגפה.

מה השתבש? למה כעת הציבור נוהג אחרת?

הסיבה הראשונה לכך היא משך הזמן. אדם וחברה יכולים לנהוג בניגוד לטבעם ולדרכם תקופה מסוימת, אך מתקשים להתמיד בכך לאורך זמן.

הסיבה השניה היא התחום האפור. כאשר היינו במצב חירום של ממש, אנשים התנהגו כבשעת חירום, במשמעת המאפיינת מצב חירום. הרבה יותר קשה לשמור על מתח משמעתי כזה, בתקופה אפורה, של "שגרת קורונה", כאשר אנו בתהליכי יציאה ושחרור המשק.

הסיבה השלישית היא העדר דוגמה אישית של ההנהגה, החל מסדר פסח בבתי הנשיא ורוה"מ ועד השרים חוטובלי וניסנקורן בישיבת הממשלה האחרונה.

בעיית הדוגמה האישית היא מהותית, אך לא בכדי הצבתי אותה במקום השלישי. כי עם כל הכבוד לצורך בדוגמה אישית של ההנהגה, אל לנו להסיר מיליגרם מן האחריות מעצמנו, האזרחים. לא הכל זה המדינה, לא הכל זה הממשלה, לא הכל זה הממסד. האחריות האישית של הפרט – כלפי עצמו, כלפי משפחתו, כלפי סביבתו, כלפי קהילתו, כלפי המדינה אינה צריכה להיות מותנית בהנהגה. גילוי משמעת עצמית בהקפדה על כללי הקורונה מבטאת אחריות, סולידריות וערבות הדדית, והיא חיונית ליכולת שלנו להתמודד בהצלחה עם המגפה עד בוא החיסון.

* רשום מהיר – בדואר ישראל יש שירות חיוני ביותר שנקרא דואר רשום מהיר. עלות משלוח היא 18 ₪ והדואר מתחייב שלמחרת המשלוח יגיע למענו. ב-15 ביוני שלחתי מסמך בדואר רשום מהיר. שמונה ימים אחרי, המסמך טרם הגיע ליעדו. כבר כמה ימים אני בדיבור עם בירור תלונות בדואר, והתשובה שאני מקבל היא שהם מבררים את הנושא. לפחות ייאמר לזכותם שהם עקביים בתשובה.

* אין לו חסינות – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם ומכה פעמיים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים את הבשורה המרה, שלא ייכנסו לארץ ישראל. ההודעה סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם, עונש כבד כל כך.

מה הוא כבר עשה, שהוא נענש בצורה קשה כל כך? איך מנהיג שעמד בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש בעונש כה חמור? על מה ולמה?

הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה את המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע, והוא הכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן. זה המסר של הפרשה לימינו.

משהו רע, חולה, קורה בחברה שלנו, אם איבדנו את התובנה הזו והחליפה אותה התפיסה שלמנהיג מותר הכל. כאשר האנס הסדרתי משה קצב נכנס לכלא היו קריאות לחון אותו כי את העונש הכבד שלו הוא כבר קיבל בעצם הפרסום והנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש כבד דיו וכו' במקום שאיגרא תחייב אותו יותר. כאשר באחת הערכאות אהוד אולמרט הורשע בחלק מן העבירות אך זוכה באחרות, הכותרות בחלק מהעיתונים היו "זיכוי אולמרט", כאילו הרשעה של ראש ממשלה היא דבר טבעי ולא משמעותי ומה שחשוב הוא שהוא זוכה ממשהו. שיא השיאים, או ליתר דיוק שפל השפלים, הוא פולחן האישיות לנתניהו שבו מעריציו באמת מאמינים שהכל מותר לו, ואנשים מצהירים שהם בעצמם היו מזרימים לו סיגרים ושמפניות, ורודפים את החוקרים / פרקליטים / שופטים על כך שהעזו לחקור ולהגיש נגדו כתב אישום והנורא מכל הם ניסיונות החקיקה המושחתת שנועדה להעמיד אותו מעל החוק.

* השלכה – בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

אהוד היקר, בתוך חסיד שוטה של נתניהו, אתה משליך חסידות שוטה על אחרים. כך אתה משום מה מגדיר אותי כמי שהיה חסיד שוטה של יעלון ושל גנץ.

יתכן שאני שוטה, אבל לבטח שאיני חסיד שוטה, כיוון שכדי להיות חסיד שוטה צריך להיות חסיד, ואילו אין דבר שזר לי יותר ומעורר בי יותר סלידה, מהרעיון של להיות חסיד של פוליטיקאי. מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה חסיד של מנהיג, גם לא של מנהיג שאני תומך בו. גם כשתמכתי ביעלון מתחתי עליו לא פעם ביקורת, הן בתוך תל"ם והן ביקורת פומבית, כולל מעל במה זו. וברגע שהוא סטה מן הדרך שבעטיה הצטרפתי לתל"ם – בו ביום עזבתי בקלות את תל"ם ואת יעלון (אף על פי שגם היום, כשאיני תומך בו, אני מעריך אותו מאוד). ואם כך נהגתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי מעלה על דעתי לתמוך במנהיג גם כשמתברר שהוא שרלטן, שקרן, מושחת ומשחית, כמו השרלטן שאתה סוגד לו, כחסיד שוטה בפולחן האישיות שלו. ולגבי גנץ – אף פעם לא ראיתי בו את המנהיג שלי. תמכתי ברשימה שהוא עמד בראשה כיוון שתל"ם הייתה חלק ממנה. כמובן שהעדפתי אותו אז כפי שאני מעדיף אותו היום על נתניהו. האמת היא שהתחלתי להעריך את גנץ רק כאשר קיבל את ההחלטה המנהיגותית האמיצה, הקשה, להעדיף את האינטרס הלאומי על כל אינטרס אחר ולהקים ממשלת אחדות גם במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. בכך הוא הציל את מדינת ישראל מסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה ומהידרדרות לאנרכיה. אין זה אומר שמעתה עליי לתמוך בעמדותיו המדיניות ולהצדיק כל צעד שלו. בנושא הריבונות, אני מתנגד לדרכו (לפחות כפי שהיא מוצגת בתקשורת), והבעתי זאת בצרור הקודם (אם כי אני מקווה שהוא יתעשת ויתמוך בריבונות).

אגב, כלל איני משתייך לכחול לבן, אלא לדרך ארץ, שתומכת בהחלת הריבונות. יועז הנדל הודיע שיצביע בעדה בממשלה, ויועז וצביקה האוזר יתמכו בה בכנסת. זאת, אם נתניהו לא יחטוף רגליים קרות, ואכן יביא להצבעה את החלת הריבונות.

ובאשר ליועז הנדל, לא יכולתי שלא לגחך על דברי ההבל והבורות של נעמן כהן. והעובדה שהוא בוחר לצטט את ההשמצות השקריות שבדה מלבו התועמלן הנחות שמעון ריקלין, אינה מעידה על שיקול דעת של אדם נורמטיבי.

והערה אחרונה – מעולם לא השמצתי את נתניהו. רק אמרתי את האמת על אודותיו.

* הגנה על התזה – בשלושת החודשים האחרונים, הזום היה לחלק משגרת חיי – ישיבות, פגישות, ראיונות קליטה, שיעורי פרשת השבוע והרצאות. מה שלא ציפיתי, הוא שגם את ההגנה על התזה אעשה בזום. אמנם זה חסך לי נסיעה מאורטל לשדה בוקר וחזרה, אך אני מודה שהייתי מעדיף שההגנה תהיה פנים אל פנים. אבל אין לי מה להתלונן, כי הציון שקיבלתי הוא 96 (והוא ישוקלל בכ-10% מהציון על התזה), וכן קיבלתי מחמאות רבות על המחקר, על כך שהוא פורץ דרך וניתן לצאת ממנו להמשך מחקר בכיוונים שונים.

התזה שלי היא בנושא "תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". אחרי שאקבל את הציון הסופי (ואראה אם עליי להכניס תיקונים שונים) אשמח לשלוח את העבודה למעוניינים ואכתוב על המחקר ומסקנותיו.

* ביד הלשון

לענה –הפינה הקודמת הוקדשה לביטוי "ינעל העולם" והסברתי שזהו שיבוש של "ילען" שפירושו בערבית – יקולל.

יש הקושרים למושג ילען את שיח הלענה. הלענה היא צמח ממשפחת המורכבים, שידועה בטעמה המריר והיא הפכה ביטוי לדברים מרים ורעים. "מר כלענה". הרמב"ן כתב שהלענה היא מלשון עינוי, כי האוכל אותה מתענה.

הלענה מופיעה בתנ"ך ובספרות חז"ל. "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט יז), וביאר רש"י: "שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם".

”לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ"“ (ירמיהו ט, יד).

”כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה“ (עמוס ו, יב).

הלענה מופיעה גם בתלמוד, במדרש שיר השירים רבה ועוד.

פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, המתמחה בתולדות הטבע בעת העתיקה ובזיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל מציע קשר פילולוגי בין הלענה ושורש הפועל הערבי "לען" שמשמעותו קילל שהרי הלענה היא מין קללה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.5.20

* מופע האימים של הנאשם ולהקת רעולי הפנים – עומד הנאשם השרלטן, השקרן, מוקף בשרים וח"כים רעולי פנים, אנשים עלובים שבעצמם לא מאמינים לאף מילה שלו, ומסית ומשקר ומטנף ומעליל עלילות שקר נגד מוסדות המדינה. אבל זה לא יעזור לו. לא יהיה בישראל משפט רחוב. בבית המשפט הוא לא יוכל לעשות את הצגות השקר וההסתה. וגם אם יעשה, זה לא יעזור לו. בבית המשפט יושבים שופטים מקצועיים, רציניים, שישפטו אותו על פי ראיות. רק על פי ראיות. ובמשפט הזה יש נאשם – לא "מחנה הימין", לא "המצביעים לליכוד". יש נאשם וקוראים לו בנימין נתניהו. ובבית המשפט הוא יצטרך להתמודד עם הראיות. ההתבכיינות שלו לא תעזור לו.

* נשף מסכות – אם השרים רעולי הפנים חושבים שהמסכה על פניהם תמחק את קלונם – אין הם אלא טועים.

* תפאורה – ככה הוא רוצה אותם. כנועים, מבוישים, משפילי ראש ועם מחסום על הפה.

* שתיקה מבישה – תגובתו האנמית, הקלושה, של בני גנץ למופע האימים של נתניהו – מבישה. 

* מתקפה פרועה – המתקפה הפרועה של נתניהו ואנשיו על מדינת החוק ומערכת המשפט וההסתה האישית הממוקדת והאלימה נגד מנדלבליט, היא חציית קו אדום. היא סותרת את המהות של ממשלת האחדות שנועדה לקדם את האחדות והפיוס בחברה הישראלית.

כחול לבן אינה יכולה לשבת מנגד ולהפקיר את הזירה לתעשיית ההסתה. בני גנץ ושרי כחול לבן צריכים להיות חומת המגן של מערכת המשפט. אסור להם לשתוק. עליהם להבהיר שאם תמשך ההסתה, הם יפרקו את הממשלה.

נכון לעכשיו, הם בולעים את לשונם, וזה מביש.

* לא קשור לימין ושמאל – אין מקום לא להפגנות בעד נתניהו ולא להפגנות נגדו, ואין כאן שום עניין הקשור לימין או לשמאל.

יש כאן נאשם העומד לדין פלילי, ובית המשפט ואך ורק בית המשפט הוא המקום ללבן את שאלת אשמתו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. 

*  טענת כזב – כאשר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה הוציא צו חירום לסגירת בתי המשפט עם התפרצות הקורונה ותחילת מדיניות הסגר, הוא הואשם שעשה כן כדי לסכל את משפטו של נתניהו. אי אפשר לחשוד בי כסניגור של אוחנה, אך במקרה זה יצאתי להגנתו, כי הייתה זו טענה חסרת שחר. הטענה כאילו "נתניהו סוגר את הרשות השופטת… לא תהיה ביקורת שיפוטית על צעדיו הדרקוניים… דיקטטורה" וכו' הייתה מופרכת.

האמת היא שיחד עם כל מוסדות המדינה וכל מקומות העבודה גם בתי המשפט נסגרו, מפאת הקורונה. סגירת בתי המשפט דורשת צו מיוחד, והוא ניתן, בעצה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. בג"ץ, שהוא הגורם המבצע את הביקורת השיפוטית על הממשלה, המשיך לפעול כרגיל, ואף קיבל החלטות לטובתם של שחורי החולצות, שהמשיכו לדקלם את טענת הכזב על "סגירת הרשות השופטת". והנה, עם ההקלות בכל תחומי החיים, חזר גם בית המשפט לפעול, במגבלות הריחוק החברתי, ומשפטו של נתניהו מתקיים.

מבחינת האינטרס הציבורי במשפט, טוב שהוא נדחה. אילו התקיים במועדו המקורי, הוא היה נדחק לשולי החדשות וההתעניינות הציבורית, שהוקדשה כולה לקורונה. היום המשפט מקבל את המקום הראוי לו בסדר היום הציבורי.

* יוצא לנבצרות – אלמלא יהירותה; אילו כחול לבן קיבלה את מתווה הנשיא, לאחר הסיבוב השני, היום נתניהו היה יוצא לנבצרות. ואילו אחרי הסיבוב השלישי גנץ שוב היה נגרר אחרי לפיד ולא היה מקים ממשלת אחדות – אחרי הסיבוב הרביעי הוא לא היה משיג ממשלה פריטטית ולא רוטציה.

* מקרה קשה של חוסר מודעות עצמית – חוסר המודעות העצמית של אולמרט מרקיעה שחקים. כאשר מדובר בשחיתות, בראש ממשלה שעומד למשפט וכד', ניתן היה לצפות ממנו שישתוק ויתבייש בפינה. אבל הוא מופיע בתקשורת ומדבר, על "התפרעות של משפחת פשע" וכו'. אגב, הוא אומר דברים נכונים, אבל … מי שמדבר…

בין אולמרט ונתניהו יש הבדל מהותי. לנתניהו עומדת חזקת החפות. אולמרט אשם. הוא פושע. כך קבעו בתי המשפט ולכן הוא ישב בכלא. וגם ההתנהלות שלו והמתקפות שלו על המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש לא היו שונים מאלו של נתניהו. נתניהו מסוכן יותר כי המונים הולכים אחריו בעיניים עצומות ומוח שטוף, בעוד את אולמרט הקיפו קומץ חסידים שוטים. אך הסגנון הוא אותו סגנון. כדאי לזכור שאחד ממלכחי פינכתו המליץ לפרקליט המדינה להתאבד. הבדל נוסף הוא ששותפיו של אולמרט להנהגת המפלגה גילו מנהיגות ואחריות לאומית וכפו עליו התפטרות, בעוד הנהגת הליכוד מתקרנפת ונותנת לנתניהו ללהק אותה כתפאורה במופעי האימים שלו.

הזמנתו של אולמרט להתראיין בנושאים הללו כ"לוחם בשחיתות" היא שערורייתית. לו לפחות היו משקפים לו את העובדה שהוא נהג בדיוק כמו נתניהו… בעיניי, אין הוא ראוי לפתחון פה בתקשורת יותר מאשר כפרשננו לענייני ליזול.

* חוק מגה-שחיתות – במו"מ הקואליציוני איימה ימינה שאם תהיה באופוזיציה תילחם בשחיתות. היה משהו מוזר באיום הזה, כאילו מלחמה בשחיתות היא עניין של פוזיציה. אם יקבלו את התיק שהם רוצים, השחיתות לגיטימית ואם לאו – יש להילחם בה. אבל, ניחא, העיקר שמי שמתיימרים לשאת את מוסר הנביאים יתרגמו אותו למאבק פוליטי. גם זו לטובה.

והנה, ימינה באופוזיציה וכעת היא מתכוונת להעלות להצבעה בכנסת את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי". זהו חוק שמעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, פוגע אנושות בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, ומאפשר לו להיות עבריין ואפילו לא להיחקר. בצרפת, שבה נהוג חוק מגה-שחיתות הזה, הוא לפחות מאוזן בהגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד (אגב, זה חוק צרפתי שבהחלט ראוי לאמץ בישראל). כאן מוצע חוק של חסינות מראש מפני כל חקירה ללא הגבלת קדנציות, כלומר ראשות הממשלה עלולה להיות עיר מקלט לעבריין לכל חייו.

עצם העובדה שחוק מגה-שחיתות כזה עולה לדיון בכנסת ישראל היא חרפה. על פי ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד, חברי הקואליציה מחויבים להצביע נגד החוק הזה. בהסכם נאמר: "בכל תקופת כהונת הממשלה כל חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יהיו מחויבים להתנגד לכל דבר חקיקה ראשית שלא אושר מראש על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה". ברור שוועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים ניסנקורן לא תאשר את חוק מגה-שחיתות הזה. אם הליכוד יפר את ההסכם ויצביע בעד החוק המושחת, על כחול לבן לתמוך בחוק שיאסור על מי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש הממשלה.

* וטו מוחלט – יו"ר סיעת כחול לבן איתן גינזבורג אינו פוסל תמיכה בחוק מגה-שחיתות הצרפתי, ובלבד שלא יהיה רטרואקטיבי. אני מקווה מאוד שזו רק עמדה פרטית שלו. תפקידה של כחול לבן בממשלת האחדות הוא לשמור על מדינת החוק ולא לאפשר לעוכרי החוק והמשפט להשחית אותה. חוק מגה-שחיתות, שהופך את ראשות הממשלה לקרנות המזבח ולהלבנת פשעים ושחיתויות, ישחית את מדינת ישראל, אם יתקבל חלילה. יש להטיל עליו וטו מוחלט.

* לא ביקשנו רשות – יש שני סוגים של התנגדות להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. יש התנגדות עקרונית לכך שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית. כלומר, תמיכה אידיאולוגית ברעיון הנסיגה המלאה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' לפלשתינאים (שכמובן דחו את ההצעה, כי לא כללה את "זכות" השיבה, כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים). ויש התנגדות המתמקדת בכך שהריבונות תוחל באופן חד-צדדי, מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן. הם טוענים שיש להגיע לכך במסגרת הסכם עם הפלשתינאים. אני רוצה להתייחס כאן לסוג השני של ההתנגדות.

אילו ניתן היה להגיע עם הפלשתינאים להסדר המבוסס על פשרה טריטוריאלית אחראית, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ותכנית טראמפ, כמובן שעדיף היה להחיל את הריבונות בהסדר. אולם למרבה הצער אין לנו פרטנר לפשרה, וכפי שכבר הוכח – גם לא לנסיגה מלאה. לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש היתכנות להסדר כזה.

האם בשל כך ישראל צריכה להמתין לנצח בארעיות גבולותיה ולא לקבע אותם? האם אחרי 53 שנים לא הגיעה השעה שנגדיר מה שלנו בכל מקרה; מה לא יעמוד למו"מ? האם אנחנו צריכים לבקש רשות מהפלשתינאים למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל?

מעולם לא ביקשנו רשות מן הערבים לממש את הציונות. לא ביקשנו מהם רשות לעליית יהודים לארץ ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להתיישבות יהודית בארץ ישראל – לא להקמת פתח תקווה ולא להקמת אף יישוב ב-142 השנים שחלפו מאז. לא ביקשנו מהם רשות להקים את מדינת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחליט שירושלים היא בירת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. אילו ביקשנו רשות – לא היינו כאן. לא היינו קיימים. אז למה אנחנו צריכים לבקש מהם רשות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

יש היום הזדמנות להחיל את הריבונות בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ובעלת בריתנו והיא מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם. את כל הצעדים החד-צדדיים בעבר עשינו ללא תמיכתה, על אף התנגדותה ואף בעימות אתה. תהיה זו איוולת להחמיץ את ההזדמנות הנדירה, של מימוש האינטרס הישראלי בהחלת הריבונות על הבקעה, במובן הרחב ביותר של המושג, ועל גושי ההתיישבות בתמיכת ארה"ב.

* לא כלום – כאשר אני רואה את הקמפיין של מועצת יש"ע נגד "חצי ריבונות", אני נזכר בהתנגדות של גורמים בימין ובשמאל הציוני נגד קבלת תכנית החלוקה, כי היא כרוכה בוויתור על חלקים בא"י. אילו שמענו בקולם, ספק רב אם הייתה קמה מדינת ישראל. מי שנוקט בגישה של "הכל או לא כלום" – רבים הסיכויים שיישאר בלא כלום. הציונות הבן-גוריוניסטית היא ציונות של "טוב תפוח אחד ביד משניים על העץ". או אם תרצו "טובה רגל אחת ביד משתיים על התרנגולת". בן גוריון הבין שזה "עתה או לעולם לא", וגם כעת אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית, שתהיה זו בכיה לדורות להחמיץ אותה כי זו "רק" "חצי ריבונות".

* שכחו אותנו בקפסולה – חלף עוד שבוע. אנו כבר בשבוע השני שבו כל מערכת החינוך מלידה עד י"ב לומדת בכיתות מלאות. ואילו במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות, למרות שמדובר לא רק בלימודים אלא בשהייה בתנאי פנימיה 24/7. מה מקור החלמאות הזאת?

האחריות על המכינות הקד"צ, עד כה, הייתה משותפת למשרד הביטחון ומשרד החינוך. בכל הקשור לדחיית שירות – האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון. בכל הקשור לתקציבים ונהלים – מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

אז אולי הכל נובע מן התמונה הבאה?

במשרד הביטחון הוכפף האגף הביטחוני חברתי לשר מיכאל ביטון, במסגרת משרד הביטחון.

באשר למשרד החינוך:

ככל הנראה מינהל חברה ונוער בראשות חגי גרוס מועבר למשרד חדש בראשות השר אלקין, אך האחריות על המכינות "תוצא" ממנהל חברה ונוער ותועבר למשרד חדש בראשות חוטובלי, שתוחלף בהמשך תוך זמן לא ארוך (לפי המידע התקשורתי) ע"י השר הנגבי.

מבולבלים? גם אנחנו.

* ממך יצאו – לאורך השנים השתתפתי באינספור רבי שיח, רובם בתקופת המאבק על הגולן אך גם רבים לאחר מכן. תמיד כיבדתי את יריביי, כיוון שראיתי בהם פטריוטים בדיוק כמוני, המבקשים בדיוק כמוני את טובתה של ישראל, הגם שעמדותינו בשאלה מהי טובתה של ישראל מנוגדות.

פעמיים השתתפתי בפאנלים מול תועמלנים אנטי ציונים, אנטי ישראליים. אותם לא כיבדתי. חשתי שאני בשדה קרב נגד האויב. חשתי כלפיהם שנאה ותיעוב.

הראשון היה אילן פפה, הפוסט היסטוריון האנטי ציוני. בסוכות 2001 הוזמנתי לפאנל ביום הורים של המכינה הקדם צבאית מיצר, בפני החניכים והוריהם. ברב השיח השתתפנו שלושה אנשים: הרב שמואל אליהו, אילן פפה ואני. מהר מאוד הפאנל היה לזירת התגוששות בין פפה לביני, והרב אליהו כמעט ולא הצליח להשחיל מילה. מיותר לציין שהקהל כולו היה לצדי. הקהל הורכב ממגוון רחב של דעות – אנשי שמאל, מרכז וימין ציוני, ולכן הם סלדו מן ההטפה האנטי ישראלית של פפה.

זמן קצר לאחר מכן שוב התעמתתי אתו. הפעם היה זה כשהוא הוזמן להרצות בפני פורום של מנהלי מתנ"סים. הייתי בקהל, אך הרצאתו הפכה, למעשה, לעימות בין שנינו.

כעבור שנים לא רבות, שמעתי שהנ"ל ירד מן הארץ. אני מודה שהוא לא ממש חסר פה.

השני היה איתן בורשטיין, מייסד עמותת "זוכרות" הלוחמת למען "זכות" השיבה. הוא הוזמן לרב-שיח אזורי בתל-חי, בין השאר בפני חניכי מכינת הגליל. לא רציתי להתעמת אתו, כי סברתי שלא צריך לתת לו את הבמה. אך הופעלו עליי לחצים, נאמר לי שהפאנל יתקיים בלאו הכי, ועדיף שלא אפקיר את הזירה, כי אין מי שייטיב להתעמת עמו כמוני. זה היה לפני 8 שנים, ביום ההולדת שלי. בפתח דבריו הבהיר "הזוכרת הראשי" שהוא לא נאבק למען "זכות" השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא זכות טבעית, והיא אינה זקוקה לעזרתו. הוא נאבק על מימושה, כלומר על כך שמיליוני ה"פליטים" יחזרו בפועל ל"בתיהם" בישראל. גם במקרה זה ניתן לומר שהכיתי את בר הפלוגתא שלי שוק על ירך. גם כאן הקהל כולו היה אתי. רובו המוחלט שייך לשמאל הציוני, בנושאים אחרים לבטח איננו באותו צד של המפה, אבל מולו, בנושא הזה, כל ישראלי שפוי אינו יכול לתמוך בו. בתום רב השיח, סירבתי ללחוץ את ידו. והתחרטתי על כך שנתתי ידי למתן הבמה לו, בעצם השתתפותי.

אני חושב שאילו הוא היה פלשתינאי, הייתי מכבד אותו. אבל כיוון שהוא יהודי, ישראלי, הלוחם במדינתו, חשתי תועפות של בוז וסלידה כלפי האיש הזה.

היום קראתי שגם הוא ירד מן הארץ. וגם הוא, ממש ממש לא חסר פה.

על ירידתו קראתי בכתבה במוסף "הארץ" על לא מעטים מאנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי שירדו מהארץ. הכתבה נועדה לעשות להם גלוריפיקציה, של גולים פוליטיים. כמובן שהמושגים ירידה ועליה לא הופיעו בכתבה, אלא רק הגירה (בורשטיין, למשל, "היגר" לארץ מארגנטינה בגיל חמש).

כל האנשים האלה לא חסרים בארץ. ממש לא. בירידתם הם מגשימים את דברי הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". יצאו, ברוך השם. מצד שני, הם ממשיכים להילחם בישראל גם במקום מושבם, כפעילים בבי.די.אס. וכמרצים באוניברסיטאות. ויתכן שהנזק שהם מסבים למדינה שם, גדול יותר מזה שהם מסבים לה כאן.

היה גם קוריוז משעשע בכתבה. אחת הנמושות, ד"ר אריאלה אזולאי, שירדה עם בן זוגה עדי אופיר, אף הוא מן הפעילים הוותיקים של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, סירבה להתראיין ל"הארץ" וכתבה: "אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני… אין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני". נו, מה תגיד על זה שוקן?

אני מאחל למנוולים הללו, שלא ימצאו מנוח לכפות רגליהם.

* להוריד את ראשה – רוגל אלפר מבסוט. " 'הצונאמי המדיני' שזה שנים ממאן להתממש מראה סימנים של בצבוץ מעבר לאופק". אמנם, לאכזבתו, זה בעיקר בגדר דיבורים אבל "היחיד שלעת עתה ממש עושה משהו הוא אבו מאזן הרופס, שמפתיע לטובה… אם ילך עד הסוף… אפשר שיגרום לישראל כאב ראש קשה וחזק… אמנם לעת עתה אירופה רק מדברת, אבל היא מסוגלת לנשוך, ובאופן שמפתיע לטובה — האיחוד האירופי מתחיל לדבר על ישראל כפי שדיבר על דרום אפריקה בשנות ה–80… חרם של האיחוד האירופי מסוגל להכאיב לישראל וצריך להכאיב לישראל". וכן הלאה וכן הלאה. הוא פתאום אופטימי ומלא תקווה: "הלוואי. הלוואי שהעולם יוריד לישראל את הראש". זו גם הכותרת של הפשקוויל.

ולמה הוא רוצה להוריד לישראל את הראש? כי אם יורידו לה רק את הידיים ואת הרגליים, היא עוד תחיה איכשהו. בלי הראש היא תמות. זו תקוותו של הפסולת האנושית הנ"ל.

* בן ערובה – צפיתי בדברי הבלע של הרב הראשי של איראן נגד הציונות וישראל, ולא חשתי כלפיו אפילו קורטוב של כעס. הבנתי שאני צופה בבן ערובה שאקדח מוצמד לרקתו והוא נאלץ לדקלם את הטקסט שהוכתב לו בידי חוטפיו. הטקסט הזה אמין בערך כמו הטקסט האנטי ישראלי שאלי כהן נאלץ לדקלם במשפטו.

אני מאחל לרב ולכל קהילת יהודי איראן חופש ועליה לישראל. שהטקסטים שהם יממשו יהיו הטקסטים שהם מתפללים שלוש פעמים ביום, ולא אלה שמשטר האייאתולות הרצחני מכתיב להם.

* מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך – אנסה להגדיר את המחלוקת ביני לבין אהוד בן עזר על אודות נתניהו, אולמרט, יעלון ואחרים. ההבדל הוא בגישה הבסיסית. לא אגדיר את גישתו של אהוד, אלא את גישתי. גישתי לכל מנהיג היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני שופט כל מעשה שלו בפני עצמו ומביע עליו את דעתי. יכול להיות מנהיג שאני מתנגד ל-90% ממעשיו ודעותיו, וזה לא יפריע לי לשבח אותו על 10% שראויים, בעיניי לשבח, ולהיפך. קשה לאב"ע להבין איך אני יכול לשלול את אולמרט ולהגן על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה, שעליה הוא מותקף. בעיניי, זו הגישה הנכונה כאזרח.

אף פעם לא ראיתי בגנץ את מנהיגי, גם לא כאשר בחרתי לרשימה שהוא עומד בראשה, אם כי העדפתי ואני מעדיף אותו על נתניהו. כאשר הוא ניסה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, גיניתי אותו. כאשר קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה להציל את המדינה מהידרדרות לאנרכיה באמצעות הליכה לממשלה אחדות עם נתניהו, גם במחיר ויתור על מחצית כוחו הפוליטי ופגיעה בתדמיתו, שיבחתי אותו. כאשר הוא בלע את לשונו ונמנע מלגנות את נתניהו על מופע ההסתה שלו נגד מערכות החוק והמשפט, הבעתי את אכזבתי.

ובאשר לאולמרט. אולמרט הוא פושע. לא אני קבעת זאת. בתי המשפט קבעו זאת, על סמך ראיות. ולכן הוא ישב בכלא; המקום הראוי לפושעים כמותו. ההבדל העיקרי בינו לבין נתניהו, הוא שלנתניהו עומדת חזקת החפות, וכתב האישום שלו יוכרע בידי השופטים על סמך ראיות, ולעומת זאת אולמרט אשם. בעיניי, עצם העובדה שעבריין פלילי עמד בראש ממשלת ישראל היא כתם על המדינה. עם זאת, את תפקודו כראש הממשלה אני שופט בנפרד, על פי ההישגים והכישלונות. בשיפוט זה, יש נקודות לזכותו ונקודות לגנותו. הנקודה העיקרית לזכותו היא הפצצת הכור הסורי. על כך הוא ראוי להערכה ויכנס להיסטוריה כמי שקיבל את אחת ההחלטות החשובות והטובות בתולדות המדינה. הוא ראוי להערכה על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה ויותר מכך על ההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה. החלטות אלו האפילו על האופן הכושל שבו הוא ניהל את המלחמה, עם ההחלטות המבולבלות והדשדוש של המתקפה היבשתית וכו'. הוא ראוי להערכה על עמידתו הנחושה בלחץ לשחרור סיטונאי של מחבלים תמורת גלעד שליט. אבל הוא ראוי לגנאי על כך שהציע לפלשתינאים את ההצעות המופקרות ביותר שהוצעו אי פעם בידי ראש ממשלה ישראלי. והוא ראוי לגנאי על כך שאחרי שהפלשתינאים דחו בבוז את הצעתו, הוא הכחיש זאת וסינגר עליהם והאשים את ישראל בקיפאון המדיני, רק כדי להשאיר בחיים את הנראטיב השקרי על מי שאו-טו-טו הביא לשלום קוסמי ובגלל תפירת תיקים בידי הימין הרדיקלי, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט סוכל השלום. והוא ראוי לגנאי על כך שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* ביד הלשון 

במידה ו – נשלח לעיוני ולהגהתי תקנון מסוים. שגיאה אחת הופיעה בו פעמים רבות – הצירוף "במידה ו…" במשפט תנאי. אין צירוף כזה בעברית. הצירוף הנכון הוא "במידה ש…", שהוא ביטוי תלמודי, אולם גם הוא אינו נכון להקשר שבו נכתב הצירוף השגוי.

מתי נכון לכתוב "במידה ש"? כאשר שני חלקי המשפט קשורים למידה או היקף מסוימים. למשל – "במידה שיהיה לי מספיק כסף אוכל לקנות מוצר מסוים". אין זה נכון להשתמש בצירוף למשפט תנאי כמו: "במידה שפלוני יבקש דבר מה, אענה לבקשתו".

בכל המקומות בתקנון שבהם נכתב "במידה ו" תיקנתי ל"אם". כל כך פשוט ויפה. "אם פלוני יבקש" וכו'.

אגב, בדקתי ומצאתי שהצירוף העילג והמסורבל הזה מככב בהסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן.

 * "חדשות בן עזר"

שליחות לאומית

בספטמבר 2001 (ימים אחדים לפני מתקפת הטרור בארה"ב ב-11 בספטמבר 2001) נערכה בדרבן שבדרום אפריקה ועידה של האו"ם נגד הגזענות. בפועל הייתה זו ועידת גזענות ואנטישמיות. מטרתה הייתה להציג את ישראל כבת דמותו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ולהביא את כל העולם להחרים את ישראל – חרם כלכלי, תרבותי, אקדמי וכו', דוגמת החרם על דרום אפריקה ובכך למוטט את מדינת ישראל כפי שהתמוטט משטר האפרטהייד. בוועידה השתתפו מדינות לצד ארגוני חברה אזרחית. בין הגרועים שבארגונים האנטי ישראליים, היו ארגונים… ישראלים, כמובן. וגם משלחת של נטורי קרתא. איך לא?

ישראל וארה"ב הפעילו מאמץ דיפלומטי לסיכול ההחלטות האנטי ישראליות הגזעניות והאנטישמיות. המאמץ נשא פרי, והצעת ההחלטה סוכלה ואפילו לא עלתה להצבעה. אולם היא נתנה את האות למערכת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, שאותו מוביל ארגון BDS ועוזריו (כולל בישראל, כמובן).

כך נכתב בהצעת ההחלטה, שהיא המצע של מסע ה-BDS:

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.
2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.
3. ציונות היא גזענות.
4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.
5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.
6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.
7. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

ההצעה הזו הועלתה מטעם ארגון מדינות האסלאם. יש לציין שמצרים של מובארק, החתומה עמנו על הסכם שלום, הייתה המדינה הפעילה ביותר ביוזמה הזאת. אך את עיקר הפעולה הובילו הארגונים החוץ ממשלתיים. הם גם המובילים את המסע עד היום. זהו מסע עתיר במיליארדי דולרים הנשפכים עליו מדי שנה.

****

ישראל התעוררה מאוחר מאוד להיאבק בתופעה. יש לציין, שבשנים האחרונות ישראל השיגה הישגים דיפלומטיים מרשימים במאבק ב-BDS. מדינות חשובות כמו גרמניה, בריטניה, ארה"ב ואוסטרליה הגדירו את BDS כארגון אנטישמי. ניסיונות החרם נכשלים בדרך כלל. הלחץ הברוטלי על אמנים לא להופיע בישראל נוחל כישלון גדול, ורק מעט אמנים נכנעו לו. כמעט כל הניסיונות לחרם אקדמי על ישראל, כולל מצד אנשים מן האקדמיה הישראלית, כמובן, המתפרנסים ממנה – כשלו.

אך אל לנו להקל ראש בתופעה. יש לה הישגים והצלחות. עיקר הישגיה הם בתחום התעמולה והתודעה. באוניברסיטאות ובמכללות במערב נערך מסע של שטיפת מוח איום ונורא. נכון, יש אוניברסיטאות שאסרו על הפעילות הזאת, אך באוניברסיטאות רבות בארה"ב ובאירופה, המוני סטודנטים חשופים לתעמולת הזוועה וההסתה הזאת, והיא מחלחלת. זו סכנה ממשית.

על ישראל לנהל מלחמת חורמה בטרור ה-BDS. אך אין זה עניין לממשלה בלבד, אלא לא פחות מכך – זה עניין לחברה האזרחית; לארגונים ישראליים ויהודיים שייתנו מענה הולם באוניברסיטאות ויפעילו את הסטודנטים הישראלים והיהודים באותן אוניברסיטאות למתקפת נגד ולהשבת מלחמה שערה.

****

אחד הארגונים החשובים הפועלים בזירה הזאת הוא "מילואימניקים בחזית". זו עמותה של קצינים ולוחמים במילואים, שיש בה היום 700 פעילים ובהם כ-150 מ"פים ומג"דים, שנרתמים למלאכת הקודש הזאת. אותם אנשים חשים, שכפי שהם ניצבים כמילואימניקים בחזית להגנת מדינת ישראל מפני אויב צבאי ומפני הטרור, כך עליהם להתייצב להגנת המדינה מפני הטרור התודעתי והתעמולתי הזה. הארגון נאבק גם נגד ארגונים ישראליים משת"פים של טרור BDS ושותפים למסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם".

****

לפני חודשים אחדים פנה אליי ארגון "מילואימניקים בחזית" בבקשה שאערוך את ספר התשובה הישראלית ל-BDS. הספר נועד להיות התנ"ך של המסבירים הישראלים, הניצבים בפני שטפון התעמולה של תעשיית השקרים האנטי ישראלית, ולא תמיד יודעים מה להשיב ואיך להתגונן ולתקוף. נטלתי על עצמי את המשימה בחפץ לב.

מדובר בספר, שאת רובו אני כותב, אך יהיו בו מספר פרקים שיכתבו אנשים אחרים. בספר אנחנו מפרקים את הטיעונים נגד ישראל והציונות ומפריכים אותם. הספר ילווה את הפעילים הישראלים במאבק, יתורגם לאנגלית ושפות נוספות, ובעיניי הוא חשוב גם כחומר קריאה לציבור הישראלי הרחב, כדי לחזק את אמונתו בצדקת הציונות וצדקתה של מדינת ישראל.

כעת ובחודשים הקרובים, העבודה על הספר היא עיקר עיסוקי ועיקר פרנסתי (ואף לקחתי בעטיה פסק זמן מעבודת הדוקטורט). בעבורי, מדובר בשליחות לאומית, שאני מגויס לה בכל נימי נפשי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 20.5.20

* לזכור את האלטרנטיבה – כעת, משהממשלה נולדה, ובלשון המעטה התינוק הזה לא כל יפה, הדיון הוא לכאורה בעד או נגד הממשלה. לכאורה, מי שבעדה הוא בעד הכיעור הכרוך בה ומי שנגדה שומר על בתוליו ועל טוהרו ויופיו ותוקף אותה וצודק בחלק ניכר מדבריו.

אבל כדאי לזכור שהממשלה הזו נולדה כתוצאה מכך שלא הייתה כל אלטרנטיבה. הברירה הייתה בין ממשלת האחדות לבין סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב היה מסתיים בדיוק באותה דילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

הברירה הייתה בין אחריות לאומית לבין שריפת מחסני התבואה בירושלים – ובלבד שלא יהיה מזון ליריבים הפוליטיים. איני מחסידיו של גנץ, יש לי עליו ביקורת רבה, תמיכתי בכחול לבן לא הייתה תמיכה אישית בגנץ ואני בטוח שגם בעתיד תהיה לי עליו ביקורת. אבל החלטתו להקים את ממשלת האחדות, גם במחיר פילוגה של כחול לבן, הייתה החלטה מנהיגותית אמיצה של אחריות לאומית, ונכונות לשלם מחיר אישי, פוליטי ותדמיתי כבד למען האינטרס הלאומי.

האם הממשלה הזאת תצליח? כלל לא בטוח. היא תצליח אם באמת תפעל לפיוס לאומי. מסע ההסתה המאפיוזי, הקרימינלי והמושחת נגד מנדלבליט והפרקליטות, מתוך רצון לעשות דה-לגיטימציה לתובעיו של נתניהו, אינו נותן סיבה לאופטימיות.

ההישג הגדול ביותר של כחול לבן הוא סילוקו של הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים. הפגע-רע הזה נכנס לתפקידו כשהוא מלא בכוונות רעות, הוא מוכשר וערמומי ופגיעתו רעה. טוב שיעוף משם. הכישלון הגדול ביותר של כחול לבן, הוא שלא דרשה באופן אולטימטיבי לקבל את המשרד לביטחון פנים וכך אוחנה יכנס כסוס טרויאני למשרד הזה מתוך אותן מטרות שליליות – להרוס, להפחיד, לערער, לסכל את המשך חקירות השחיתות של נתניהו ולנקום בחוקריו. עם זאת, זכות הווטו של גנץ על מינוי המפכ"ל הוא סימן מעודד. על גנץ להכשיל כל ניסיון של הסוס הטרויאני לשבץ לתפקיד הזה את עושה רצונו ומי שנאמנותו לא תהיה לחוק ולציבור אלא לשאיפותיו ההרסניות של הסוס הטרויאני.

* איחולי הצלחה (וכישלון) – בשעה טובה קמה ממשלה לישראל, אחרי המשבר הפוליטי הממושך והמסוכן ביותר בתולדות המדינה. כאשר קמה ממשלה חדשה, בין אם אני תומך בה או מתנגד לה, אני מאחל מכל לבי הצלחה לממשלה ולכל שריה – הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל.

גם היום אני מאחל הצלחה לממשלה החדשה ול-33 מתוך 34 שריה. הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל. לשר לביטחון פנים אני מאחל מכל לבי כישלון. הצלחה שלו במזימותיו היא כישלון למדינת ישראל. כישלון שלו במזימותיו הוא הצלחה למדינת ישראל.

* דייג אוהב דגים? – מינוי אוחנה לשר לביטחון פנים הוא כמו מינוי מרדכי ואנונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* ללא שר ערבי – מי שבולט בהעדרו בממשלת האחדות הלאומי הוא שר ערבי. עלייתה המטאורית של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית ואיום על מרקם היחסים הרגיש בין יהודים וערבים בישראל. ניתן היה לצפות מן ההנהגה להבין את עומק האיום ולהתמודד עמו. בין השאר, באמצעות טיפוח הנהגה ערבית המעוניינת בדו-קיום אמתי, כלומר שואפת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ולא בהמרתה במדינה לא יהודית.

ראוי היה לצרף לפחות שר אחד, בממשלת אינפלציית השרים, מקרב ערביי ישראל, שאינו מזוהה עם הרשימה האנטי ישראלית. מתווה הרוטציה העניק לכחול לבן מספר רב מאוד של שרים, ללא פרופורציה למספר הח"כים שלה. ראוי היה שגנץ ימנה, על המכסה של כחול לבן, שר ערבי, וכך גם סיעת כחול לבן הייתה מרוויחה עוד ח"כ לעשיה הפרלמנטרית. מן הראוי שהמפלגות הציוניות הגדולות תשריינה בבחירות הבאות מקומות לערבים. ומן הראוי שממשלת האחדות תבצע פעולות לקידום האוכלוסיה הערבית בישראל, ושתעשה זאת מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, באופן שלא תוכל לגזור קופון כלשהו, כדי להעביר לערביי ישראל את המסר שהדרך להתקדמות היא דרך ההשתלבות ולא הלעומתיות.

* כבוד היושב ראש – אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים, יאסר ערפאת. בימים הקשים של מתקפת הטרור, שבהם שלוחיו של ערפאת פוצצו את עצמם מדי יום באוטובוסים ומסעדות, רב המרצחים היה בשיא האופוריה שהנה החברה הישראלית מתפוררת ומתפרקת. באותם ימים, עמדו רב המרצחים ויועצו מול אספסוף משולהב אחוזי זרועות. וערפאת צווח עשרות פעמים באוזני הקהל המוסת משפט אחד: "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים!".

והשבוע יועצו של רב המרצחים הציע את עצמו לתפקיד יו"ר הפרלמנט של המדינה שהוא חותר לחורבנה.

וזה מזכיר לי שבבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999 המרגל של חיזבאללה עזמי בשארה הגיש את מועמדותו לתפקיד ראש ממשלת המדינה שהוא לוחם לחורבנה; הממשלה של הישות הקולוניאליסטית של עם מומצא, כפי שהוא מגדיר את מדינת ישראל במסותיו ו"מחקריו" (הוא הסיר את מועמדותו ימים אחדים לפני הבחירות).

* להקיא – ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד הייתה מועמדת מפלגתה לתפקיד יו"ר הכנסת. שלושה מחברי מפלגתה, עופר שלח, אלעזר שטרן ויואל רזבוזוב בגדו בה, תקעו סכין בגבה ולא הצביעו בעדה. היה להם דחוף יותר לתקוע אצבע בעין של הציבור הישראלי, בהצבעת דווקא פרובוקטיבית וילדותית, בעד יועצו של רב המרצחים.

אלעזר שטרן היה מג"ד שלי. אני מתבייש בו. בא לי להקיא.

* קידום לברקת – נראה לי שנתניהו יציע לברקת תפקיד סגן שר במשרד לחיזוק וקידום קהילתי.

* חלופה נוספת – נתניהו צודק. עלות של סיבוב בחירות רביעי היה גדול לאין ערוך מעלות ניפוח הממשלה. אבל הוא מתעלם מאלטרנטיבה נוספת – הקמת ממשלת אחדות, שלא לדבר על ממשלת חירום, עם 20-22 שרים.

* מסמר בלי ראש – הבעיה במשרדים המיותרים, היא שהם הופכים לקבע. ע"ע המשרדים שנתפרו לכבודו (תרתי משמע) של שמעון פרס – המשרד לשיתוף פעולה אזורי ומשרד הגליל והנגב.

* יותר גרוע – יש רק דבר אחד גרוע יותר מהממשלה הזאת. האלטרנטיבה.

* חכמת הבדיעבד – אילו כחול לבן הייתה מקבלת את הצעת הליכוד לממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, גנץ היה כבר חודש ראש הממשלה, נתניהו היה בנבצרות, ואף אחד לא היה מכיר את המושג המוזר "ראש ממשלה חלופי".

* לא היה לי ספק – שואלים אותי אנשים רבים, אם האמנתי באמת ובתמים להתחייבות של כחול לבן שלא תקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. האם לא היה לי ספק? האם באמת נתתי אמון מלא במבטיחי ההבטחות? הרי גם אחרי הסיבוב השני הם פלירטטו עם הרשימה המשותפת. הרי לא הייתה להם דרך להקים ממשלה אחרת.

אשיב בכנות. האמנתי, אבל גם היה לי ספק. בדבר אחד לא היה לי ספק. בעמדה של בוגי יעלון ותל"ם. האמנתי שאם ייעשה ניסיון כזה, הוא יילחם עד הסוף ולא ייתן לכך את ידו. האמנתי שהוא יטיל וטו מוחלט. האמנתי שהווטו שלו ימנע הקמת ממשלה כזו. ובמקרה הגרוע ביותר, הוא יפלג את כחול לבן ויהיה באופוזיציה אם היא תקים ממשלה כזו, ובמקרה כזה בנוסף לחמשת הח"כים של תל"ם יצטרפו אליו ח"כים נוספים מכחול לבן. באמינות, בנאמנות ובנחרצות של יעלון לא היה לי כל ספק.

ולכן אכזבתי מרה כל כך. ולפחות אני גאה ביועז הנדל וצביקה האוזר, אנשי תל"ם שלא התקרנפו.

* היפוכו של ביביסט – אהוד בן עזר נעלב מכך שתיארתי את עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו. אז הוא "הכניס לי". הוא הזכיר לי שאני הייתי עובד אלילים של בוגי יעלון… ואני תמה, האם אהוד אינו מבחין שהוא שם עצמו ללעג? הרי אני הדוגמה להיפוכה המוחלט של עבודת האלילים. תמכתי ביעלון, הלכתי אתו, אגב – מעולם לא הערצתי אותו כי אני לא מעריץ אנשים, וברגע שהוא הלך לכיוון שהתנגדתי לו, בו ביום פרשתי מתל"ם. וכאן לא מדובר, חלילה, באדם שדבק בו רבב בתחום של טוהר מידות וניקיון כפיים, כמו נתניהו. להיפך. ברור שלעולם לא אעלה על דעתי לתמוך במושחת.

אהוד לועג לי שטענתי בעבר שיעלון ראוי להיות ראש הממשלה. ובכן, לא שיניתי את דעתי. גם היום, כאשר אני מתנגד לו ומאוכזב ממנו – אני רואה בו את האדם המתאים ביותר לראשות הממשלה. לבטח יותר הן מראש הממשלה, הן מראש הממשלה החלופי והן מראש האופוזיציה. אבל כאשר הוא היה מוכן לתת יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית, עזבתי אותו. וכאשר ראיתי בהקמת ממשלת אחדות הכרח והוא התנגד בכל כוחו לממשלת אחדות, לא הלכתי אתו. וכל מנהיג שאתמוך בו בעתיד, תהיה זו תמיכה על תנאי, כל עוד הוא יקדם את הדרך שבה אני מאמין. בקיצור, אני היפוכו של ביביסט.

אגב, כאשר יעלון היה בליכוד, אהוד כתב לא פעם שהוא האיש המתאים להחליף בעתיד את אלילו. עד שאהוד בחר בצד של… החייל שסרח.

* למנות מיד פרקליט קבוע – השילוב בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי, הוא חיבור בעייתי, הלוקה בסתירה פנימית והופך את התפקיד לכמעט בלתי אפשרי (הן בשל העומס והן כי יש בו ניגוד עניינים). כפי שאני כותב כבר שנים רבות, יש צורך לפצל את התפקיד. בוודאי, שהוספת תפקיד פרקליט המדינה ליועמ"ש, אפילו באופן זמני, היא פסולה מכל וכל.

כעת, כשעברנו את הסוס הטרויאני, על שר המשפטים החדש למנות בתוך שבוע, לכל היותר, את פרקליט המדינה החדש.

* ראוי לחקור – כעת, כאשר יש למדינת ישראל שר משפטים ולא סוס טרויאני, שנכנס למשרד כדי לחבל בעבודת המערכת המשפטית, לסכסך ולחרחר ריב ומדון, ראוי לבדוק את הטענות כלפי היועמ"ש אביחי מנדלבליט. את הבדיקה יש לעשות בידי גורם משפטי חיצוני, כדי למנוע ניגוד עניינים.

לא, איני רוצה להיות אידיוט שימושי של חורשי רע. אני יודע בדיוק למה הנושא עלה. אני יודע שהדבר האחרון שמעניין את מי שהעלו את הנושא לסדר היום הוא טוהר המידות – ההיפך הוא הנכון, מטרתם היא למוטט את מערכת המשפט הישראלית ולהפוך את השחיתות לנורמה. ברור שהמטרה של מי שהציפו את פרשת הרפז היא נקמה במנדלבליט על כתב האישום נגד נתניהו, חבלה בעבודת הפרקליטות במשפט ובעיקר ניסיון להלך אימים על השופטים, על הצפוי להם אם לא ירקדו על פי חלילו של הנאשם. לכך מצטרף התסכול על כישלון ניסיונם להעמיד את נתניהו מעל החוק ולסכל את משפטו. וכיוון שמה שמעניין אותם אינו חקר האמת, ברור שהם לא יקבלו שום תוצאה של בדיקה, שלא תתיישר על פי הסִיפֵּר שלהם ויציגו את הבודקים כשותפים לקנוניה וכחלק ממדינת העומק שתעשיית השקרים בדתה.

אך כאשר יש חשדות נגד מי שתפקידו להיות המצביא במלחמה נגד השחיתות, חובה לבחון את הדברים בצורה המקצועית ביותר, ללא הנחות וללא פניות. אם היה רבב בהתנהגותו יש לנקוט בכל האמצעים שהחוק מאפשר נגדו. ואם יתברר שאין אמת בטענות נגדו, תוסר העננה מעליו. זה אינטרס ציבורי מובהק.

והיה מחננו טהור!

* בקשת רחמים – בנאום הפרידה שלו ממשרד המשפטים, הביע אוחנה צער על כך ש"המערכת מכוילת להגן על עוצם ידה יותר משהיא מכוילת להגן על אמון הציבור בה". אתם מבינים? אוחנה ממש מוטרד מהפגיעה באמון הציבור בפרקליטות. הוא מזכיר לי את האיש שרצח את הוריו וביקש מבית המשפט רחמים כיוון שהוא יתום.

* הצדק חייב להיראות – אם ייעתרו השופטים לבקשתו של נתניהו לפטור אותו מהתייצבות למעמד הקראת כתב האישום נגדו, לא תהיה בכך פגיעה כלשהי במהלך המשפט. כלומר, מבחינה משפטית, אין בכך כל בעיה.

אבל כאשר מדובר באיש ציבור, לא כל שכן בראש ממשלה, יש משמעות רבה לנראות הציבורית. האינטרס הציבורי הוא שהציבור ייווכח במו עיניו בשוויון בפני החוק; שראש ממשלה שנאשם בעבירות פליליות ניצב בפני הדין כמו כל אזרח.

הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות.

* בן עמי שבחר בטרור – טחנות הצדק טוחנות לאט, לאט מדי, אבל אחרי 5 שנים הורשע המחבל הרוצח עמירם בן-אוליאל ברצח משפחת דוואבשה בכפר דומה. אף על פי שגורמי הטרור הללו מאלפים את חבריהם כבר מנעוריהם לשבש כל חקירה וכל פעולה שיפוטית, אשמתו של המחבל הרוצח הוכחה בבית המשפט. כל הניסיונות הפוליטיים והתעמולתיים של הימין הרדיקלי לטשטש עובדות ולהציל את המחבלים, לא הצליחו לחלץ את המחבל הרוצח. יש לקוות שהוא יורשע בשלושה מאסרי עולם ולא יראה אור שמש עד אחרון ימיו. עם זאת, מצער שסייעניו המחבלים הצליחו להימלט מעונש.

שעה שכלפי חוץ הכהניסטים בראשות בן גביר הסיתו את הציבור נגד השב"כ ומערכת המשפט בטענה שטפלו על החשודים אשמת שווא, ושבכלל ערבים ביצעו את הרצח – טענות שנועדו לחלץ את המחבלים מעונש ועל הדרך לזרוע דמורליזציה ואי אמון במדינת ישראל ומוסדותיה, כלפי פנים הכהניסטים יודעים גם יודעים את האמת. הם יודעים שהרצח הוא הגשמת האידיאולוגיה שלהם. לא בכדי, בחתונה של אחד מחבריהם, הם רקדו את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק שחבריהם הציתו למוות ודקרו את תמונתו, לעיניו הבוחנות של בן גביר.

בית המשפט זיכה את המחבל הרוצח מחברות בארגון טרור. אין לי ספק שהוא חבר בארגון טרור, אך בית המשפט אינו יכול להרשיע כשאין לו ראיות מספיקות. מי שתפקידו לחשוף את הארגון ולהביא לדין את חבריו הוא השב"כ. השב"כ כשל במשימתו.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תצא למלחמה נחרצת בטרור ותדביר את הנגע.

* פה אחד – החלטת בית המשפט העליון לדחות פה אחד, בתוצאה של 11:0, את העתירות נגד הממשלה וההסכם הקואליציוני, לא גרמה לאוטומטים המוסתים לבחון את תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות שהם מדקלמים, על מדינת העומק. הם כבר מצאו הסברים שמוכיחים שגם ההצבעה הזאת היא קונספירציה. איך? מה זה חשוב. הרי אלו שטויות.

בכל פעם שאני כותב בעד החלת הריבונות, אני מקבל ממוכי הקונספירציה תגובות כמו: "מה זה משנה, בלאו הכי הדיקטטורה של בית המשפט העליון תבטל את ההחלטה".

אז הנה, רשמו לפניכם. אם תוחל הריבונות, תהיינה עתירות נגד ההחלטה לבית המשפט העליון, והוא ידחה אותן פה אחד.

* שתי רגליים לציונות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח תהיה צעד מדיני בעל חשיבות לאומית עליונה, של קביעת גבולה המזרחי של מדינת ישראל. אני תומך בצעד הזה בכל מאודי. חובתה של ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות המאפשר לה לבצע את המהלך בתמיכה אמריקאית.

עם זאת, אני רוצה להזהיר מפני שאננות. ישראל החילה את ריבונותהּ על הגולן ב-1981. זה לא מנע מחמישה ראשי ממשלה ישראליים לשאת ולתת עם סוריה על נסיגה מהגולן. מכאן, שריבונות כשלעצמה, עם כל חשיבותה, אינה תעודת ביטוח, ואי אפשר להסתפק בה. יש לציין, שעל פי חוק משאל עם, שחוקק ב-2014, ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם, אלא אם כן תמכו בו 80 ח"כים, כך שהמצב המשפטי היום טוב יותר משהיה בשנות ה-90.

המחסום החשוב ביותר בפני נסיגה הוא התיישבות רבתי. בגושי היישובים הגדולים ביו"ש, נוצרה מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אין שם ריבונות פורמלית, אך המציאות ההתיישבותית עיגנה ריבונות דה-פקטו, שחזקה יותר מכל סיפוח רשמי.

ולכן, בהנחה (או לפחות בתקווה) שהממשלה החדשה תחיל את הריבונות על בקעת הירדן, אין להסתפק בכך. יש חשיבות רבה במפעל התיישבות רבתי בבקעה, שלאורך עשרות שנים ההתיישבות בה הוזנחה. בעבורי, הריבונות – עם כל חשיבותה, היא כלי כדי להבטיח את האזור להתיישבות ציונית. ההתיישבות היא המטרה.

מראשיתה, צעדה הציונות במקביל על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. החלת הריבונות היא ביטוי משמעותי של הציונות המדינית, אך ללא ציונות מעשית, ללא התיישבות גדולה, הריבונות עלולה להישאר על הנייר.

* גזירה שאי אפשר לעמוד בה – במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי נאמר: "אין גוזרין גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה". אם צריך להמחיש מהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, זו הגזירה על הילדים ללמוד בכל השיעורים עטויי מסכות.

אחת ההחלטות הראשונות, אולי הראשונה, של שר הבריאות החדש יולי אדלשטיין, הייתה לפטור את התלמידים מן החובה הזו עד סוף השבוע, בשל השרב הכבד. כך הוא הרוויח ארבעה ימים שבהם יוכל לבטל כליל את הגזירה (כוונתי רק לגזירה הנוגעת לבתי הספר, לא לחובת עטיית המסכה במרחב הציבורי).

* חלם 1 – התלמידים בבתי הספר והילדים בגנים, הפסיקו ללמוד ב"קפסולות" וחזרו ללמוד בכיתות מלאות.
לעומת זאת, במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות.
למה?
ככה.
וכיוון שמדובר בפנימיות של 24/7, החלוקה לקפסולות היא לא רק בשעת הלימוד אלא בכל שעות היממה, מה שהופך את החיים להרבה יותר קשים.

* חלם 2 – תלמידי המועצות האזוריות נוסעים לבתי הספר בהסעות של המועצות (אוטובוסים צהובים). כך גם מרבית תלמידי הגולן. אך חלק מתלמידי הגולן, הלומדים בגליל ובעמק, נוסעים בהסעות של חברת תחבורה ציבורית "רמה" (חברה גולנית).

הרגולציה על ההסעות של המועצה היא בידי משרד החינוך. הרגולציה על ההסעות ב"רמה" היא של משרד התחבורה.

משרד החינוך אישר הסעה באוטובוס מלא, וכך בתי הספר יכלו לחזור לשגרה מלאה. אבל משרד התחבורה לא אישר הסעה באוטובוס מלא, אלא רק עשרים נוסעים, וכך אין פתרון מלא לתלמידים.

מה ההבדל בין סכנת ההדבקה באוטובוסים האלה לעומת האוטובוסים האחרים?

למה יש הבדל בין הוראות משרד החינוך להוראות משרד התחבורה?
ככה.

* שופר של התעמולה האנטי ציונית – אני עובד כעת על ספר, המתמודד עם מסעות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, מנתח את הנראטיבים שלהם, מפריך אותם ומציג את התשובה הישראלית להם. במסגרת זו, אני קורא ים של חומר – הגות ותעמולה אנטי ציונית ואנטי ישראלית.

הטענה המרכזית נגד הציונות, היא הצגתה כתנועה קולוניאליסטית; פלישה קולוניאליסטית של מהגרים אירופים לפלשתינה ונישול הילידים הערבים, כחלק מן התנועה הקולוניאלית העולמית. מרכיב משמעותי בהגות האנטי ציונית היא הכחשת קיומו של עם יהודי. אם יש עם יהודי, מגיעה לו זכות להגדרה עצמית במולדתו וברור שמולדתו של העם היהודי היא ארץ ישראל. אולם אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין לו מולדת. אם היהודים הם רק עדה דתית, המולדת שלהם היא הארצות שבתוכן הם חיים.

הטענה שאין עם יהודי, ושהציונים הם פולשים אירופים, מאותגרת בחלקם הגדול של יוצאי ארצות ערב במדינת ישראל, שהנם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, בעיניהם ובעיני העם כולו. על פי התיאוריה האנטי ציונית, אין מדובר בבני העם היהודי שעלו לישראל מארצות ערב, אלא ב"ערבים יהודים", כלומר, בני העם הערבי, שדתם יהודית. אם כך, איזו סיבה הייתה לציונים, שכביכול ערכו "טיהור אתני" וגירשו את הערבים מפלשתינה, לפעול בכל דרך כדי לייבא לארץ ערבים אחרים? אין להגות האנטי ציונית מענה אמתי לשאלה הזאת, אך הם נוהגים להציג את "הערבים היהודים" כנחותים במדינה הציונית שמפלה אותם לרעה ומנצלת אותם כחוטבי עצים ושואבי מים. פשעי הקולוניאליזם הציוני נגד הערבים, כולל פשעים נגד הערבים היהודים (מי שצופה בסדרת התעודה המצוינת על אלי כהן בכאן 11, נוכח בכך בטקסט שאלי כהן אולץ לדקלם במשפטו, ברוח זו).

זהו נראטיב אנטי ציוני מובהק, שנועד לשלול את קיום העם היהודי, לשלול את זכותו להגדרה עצמית, לשלול את זיקתו לארץ ישראל, לשלול את הסכסוך הישראלי ערבי כסכסוך לאומי, ולהציגו כפלישה אירופית בלתי חוקית וקולוניאליסטית למזה"ת. המושג "ערבים יהודים" הוא תולדה של הנראטיב הזה והוא נפוץ מאוד בשיח האנטי ציוני.

ואני שוב ושוב תוהה ביני לביני, מדוע מתעקש נעמן כהן באובססיה חסרת פשר ללכת עם הראש בקיר, ולדקלם את הביטוי "ערבי-יהודי" או "יהודי-ערבי", ובכך להיות שופר לגרועים שבאויבינו. מדובר ביהודים ישראלים שהם או הוריהם או סביהם עלו למולדתם מארצות ערב בדיוק כפי שהוריי עלו מרומניה ופולין. חבל שכהן מתעקש להיות אידיוט שימושי בשירות התעמולה האנטי-ציונית רוויית השנאה והשקר.

* לחובבי הקונספירציות – שגריר סין בישראל מת בשנתו, כנראה מדום לב. נו, איפה אתם חובבי הקונספירציה? המוסד? ה-CIA ? במקרה פומפאו ביקר בישראל בשבוע שעבר?

* ביד הלשון

שרים לענייני כלום – ביטוי שנשמע פעמים רבות השבוע, כביקורת על ריבוי השרים בממשלה החדשה ועל המצאת תפקידים ומשרדים הזויים כדי לשבץ בהם שרים, הוא "שרים לענייני כלום ושום דבר".

זכות היוצרים על הביטוי הזה הוא של ציפי לבני. בנאומה הראשון כראש האופוזיציה לממשלת נתניהו השניה (2009) היא אמרה: "על ראשו של 'האיש הרזה' הפלתם היום את הממשלה המנופחת הזאת – שכולם בה שרים לענייני כלום, סגני שרים לשום דבר, ומרבי תארים מגוחכים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.5.20

* ברגשות מעורבים – לא הייתי זקוק לקורונה כדי להבין שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית. הגעתי למסקנה הזו מיד לאחר סיבוב הבחירות השני. לאחר הסיבוב השני כתבתי מאמר ברוח זו, שכותרתו: "ממשלת אחריות לאומית". סברתי שמתווה ריבלין לממשלת אחדות הוא מתווה ראוי. הסיבוב השלישי, שאף הוא הסתיים ללא הכרעה, הביא אותי להכרה שממשלת אחדות היא הכרח. שאם לא תקום ממשלת אחדות נלך לסיבוב רביעי, שיביא אותנו שוב לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. וכך ניגרר מסיבוב לסיבוב ללא ממשלה נבחרת, עם מדינה משותקת וללא תקציב, בבזבוז של מיליארדים ובעיקר בהתפוררות הדמוקרטיה ואובדן אמון האזרחים בהּ. בינתיים צצה אופציה גרועה אף יותר מסבבי הבחירות ללא קץ – ניהול המדינה בתוך המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדותיה באמצעות ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית, קנאית, אנטי-ישראלית, השוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור ופעילה בבי.די.אס. בוודאי שמול אפשרות מפלצתית זו, ממשלת אחדות היא הכרח. משבר הקורונה – מצב החירום מהחמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל, חיזק עוד יותר את ההכרח בממשלת אחדות. האלטרנטיבה, לאחר שרעיון ממשלת המיעוט ירד מהפרק, הייתה ניהול משבר החירום הזה בידי ממשלת מעבר מול כנסת לעומתית שמחוקקת חוקים פרסונליים שנועדו לחסום את ראש הממשלה המנהל את המשבר. האלטרנטיבה הזו הייתה מדרדרת את מדינת ישראל לאנרכיה.

הייתי בין מקימי יוזמת "אחדות-עכשיו" ופעלתי ללא לאות להקמת ממשלת האחדות. וברור שהקמתה, שכה תמכתי בה וכה חתרתי אליה, משמחת אותי.

אך אני מודה ומתוודה שאני מקבל את הקמתה ברגשות מעורבים. היא מנחילה לי כאבי בטן רבים. לא לנער הזה התפללתי.

את נאום ראש האופוזיציה בדיון על השבעת ממשלת רבין הראשונה, פתח בגין במילים: "ממשלה זו מומים רבים בה, לרבות המו"מ על הקמתה". כן, גם בממשלה הזאת מומים רבים, והמו"מ על הקמתה היה חרפה. במצב חירום לאומי, נתניהו מרח ומרח ומרח, והתכחש וחזר בו וחזר בו מהחזרה בו, והיתל וניסה לגנוב מפה או לכייס משם. וזאת, אחרי שגנץ קיבץ החלטה מנהיגותית של אחריות לאומית עילאית, כאשר החליט על ממשלת אחריות לאומית במחיר ויתור על מחצית כוחו הפרלמנטרי.

אך גם בממשלה עצמה מומים רבים. בראש ובראשונה, עצם המשך כהונתו של נתניהו, שאינו ראוי להנהגה לאומית, בשל היותו נאשם בכתב אישום חמור כל כך ויותר מכך – בשל ההסתה החמורה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כדי למלט את עצמו ממשפט. שנית, השכל הישר חייב ממשלת אחדות אחרת. ממשלה של הליכוד וכחול לבן, שרק אחרי שקבעה את קווי היסוד, כל מפלגה המעוניינת בכך תצטרף אליה ללא תנאי. וכך, ללא התלות במפלגות החרדיות ניתן היה לקדם סדר יום ציוני לאומי, כמו חוק הגיור, מתווה הכותל, הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות וכד'. השכל הישר גם חייב שגנץ יהיה ראש הממשלה הראשון, ובינתיים נתניהו יתעסק בענייניו המשפטיים ולא יהיה חלק מן הממשלה. אם יזוכה – יחליף את גנץ ברוטציה. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג אחר שיחליף את גנץ. שלישית, צר לי על כך שלפיד ויעלון פירקו את כחול לבן ולא הצטרפו לממשלת האחדות כרשימה גדולה וחזקה. רביעית, אין הצדקה לממשלה המנופחת הזאת. צריכה הייתה לקום ממשלה פריטטית של 20-22 שרים – 11 שרים לכל צד. כל המשרדים המיותרים האלה, עם השמות המגוחכים, עם פירוק משרדים קיימים והפיכת אגף למשרד כדי לספק תעסוקה לשר… הם פארסה שגורמים לציבור לאבד אמון בפוליטיקה. חמישית, ההסכמים הקואליציוניים ושינויי החקיקה שמקבעים אותם, אולי מוצדקים כדי לעגן את הרוטציה במסמרות ברזל, בשל אי האמון בנתניהו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, אך הם מסריחים ומכוערים.

אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשר. הבחירה בה היא בין חלופות, שלעתים כולן גרועות. מול כל חלופה אחרת – ממשלת האחדות היא לא רק הפתרון הטוב ביותר, אלא הפתרון האפשרי היחיד. האלטרנטיבה היא הרת אסון. וכנראה שאי אפשר היה להקים ממשלת אחדות – אלא במתכונת הזאת.

אני מייחל להצלחתה של ממשלת האחדות במשימות הגדולות הניצבות בפני מדינת ישראל. אני מקווה שלא תהיה זו ממשלה של שני צדדים לעומתיים המתקוטטים ביניהם כל הזמן, אלא ממשלת פיוס לאומי, ממשלת אחריות לאומית, ממשלה שתגשר בין המחנות בחברה הישראלית.

* הישגים ראשונים – ממשלת האחדות עוד לא הושבעה, והיא כבר יכולה להצביע על כמה הישגים חשובים: א. אין פסקת התגברות רדיקלית. ב. אין חסינות לנתניהו. ג. אין חוק מגה-שחיתות צרפתי. ד. אין לנתניהו שום דרך להימלט מהמשפט.

קשה להתחייב שכל ההישגים הללו היו מתקיימים אילו בחרנו בחלופה האחת והיחידה לממשלת האחדות – סיבוב בחירות רביעי.

* זנב לשועלים – מי שחסר ליד שולחן הממשלה החדשה הוא בוגי יעלון. אין מתאים ממנו לתפקיד שר החוץ או שר המשפטים בממשלת האחדות הלאומית. אך מי שנועד להיות ראש לאריות, דחק את עצמו להיות זנב לשועלים.

"בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ / … שבו יש מלוא חופניים / רק אפר" (משה טבנקין, "ביום מסה").

* תיק בלי שר – באופן מפתיע, התיק שנתניהו נתן לפייגלין זהה לתיק שהוא נתן לגדי יברקן. התיק שהוא ייתן לברקת, לעומת זאת, לא יהיה תיק האוצר.

לאחר שנתניהו הודיע שברקת יהיה שר האוצר בממשלתו כתבתי: "ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ". כיוון שקמה ממשלת אחדות, יש לו תירוץ אחר לאי קיום ההבטחה.

ועוד כתבתי באותו שבוע: "פליטת פה קטלנית – בראיון לרינה מצליח ניר ברקת המיט על עצמו אסון. הוא פלט את המשפט: 'הַצביעו לליכוד בראשות נתניהו וברקת'. אחרי פאוזה קלה הוא הבין מה עשה והשחיל מילת המשך 'באוצר'.
הוא יכול לשכוח מהאוצר".

שכח.

לא בכדי, את הרוטציה היה צריך לעגן בחקיקה מסועפת. עם נתניהו אי אפשר לחתום על הסכם ג'נטלמני.

ומי שכמובן לא קיבל תפקיד של שר הוא גדעון סער. העובדה שכמעט 30% מחברי הליכוד מעדיפים אותו על פני נתניהו כמנהיג הליכוד, מעידה שהוא אינו מתאים לתפקיד שר. גם אילו היו לליכוד 30 שרים הוא לא היה נמנה עמהם.

* לתקן או להרוס – במערכת המשפט, כמו בכל מערכת, יש פגמים. תפקידו של שר, כל שר, הוא לתקן את הפגמים בתחום אחריותו. ההבדל בין מי שרוצה לתקן פגמים במערכת המשפט לבין מי שנלחם במערכת המשפט ומנסה להרוס אותה, הוא כמו ההבדל בין פטריוט שרוצה לתקן פגמים בצה"ל ולשפר את תפקודו לבין שוברים שתיקה או גדעון לוי. למנות את אמיר אוחנה לשר המשפטים או לשר לביטחון פנים, זה כמו למנות את חגי אלעד או את גדעון לוי לשר הביטחון.

* מהלכים אימים – למסע ההסתה המאפיוזי נגד מנדלבליט ארבעה יעדים. א. נקם על כך ששכח מי מינה אותו והעדיף להיות נאמן לתפקידו, לציבור ולחוק ולהגיש כתב אישום נגד נתניהו על סמך הראיות. ב. להלך אימים על מנדלבליט והפרקליטות כדי שיחששו לבצע נאמנה את תפקידם כתובעיו של נתניהו. ג. ליצור דה-לגיטימציה ציבורית לאישומים נגד נתניהו באמצעות דה-לגיטימציה ושיימינג למאשימים. ד. להלך אימים על השופטים. זו אולי המטרה העיקרית. המסר המאפיוזי לשופטים הוא: המסע נגד אלשייך היה מסע תענוגות לעומת המסע נגד שי ניצן. המסע נגד שי ניצן היה טיול קליל לעומת המסע נגד מנדלבליט. המסע נגד מנדלבליט הוא נופש פעיל לעומת מה שצפוי לכם. ודעו, שיש מי שכבר מכינים את התיק על כל אחד ואחד מכם. דיר בלאק!

ואני משוכנע, שכפי שהם לא כופפו את המשטרה, לא כופפו את הפרקליטות ולא כופפו את היועמ"ש, כך הם לא יכופפו את השופטים. יש שופטים בירושלים, והם יפסקו אך ורק על פי הראיות ולא מפחד המאפיה.

* סלע קיומם – שתיקת הכבשים הייתה רועמת. כאשר הוגשו כתבי אישום חמורים ביותר נגד נתניהו, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר נתניהו הסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר הוא ניסה לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. אבל כאשר מציעים להם תיקים שאינם מספיק מכובדים בעיניהם, יש פתאום מרד בליכוד. הג'ובים הם סלע קיומם.

* רוצה אבל פוחד – האופוזיציה משמאל מכנה את הממשלה "ממשלת הסיפוח" ומגנה אותה על שהיא עומדת לספח שטחים, ואת כחול לבן שהיא שותפה לסיפוח. בנט, ימינה וליברמן, האופוזיציה מימין, מגנים את נתניהו ואת הממשלה על כך שהם לא יחילו ריבונות על שטחים. אז מי צודק?

אני תומך מאוד בהחלת הריבונות ומקווה שהממשלה תעשה כן. אך אני באמת לא יודע מה התשובה. התשובה תלויה אך ורק באדם אחד – נתניהו.

אם הממשלה לא תחיל ריבונות, בניגוד להתחייבות הבחירות של נתניהו, הוא יגלגל את האשמה על כחול לבן, על גנץ ואשכנזי, שכביכול טרפדו את המהלך. אז כדאי לזכור – סוגיית הריבונות הייתה סלע מחלוקת בין הליכוד וכחול לבן בתחילת המו"מ, אך כחול לבן הסירה את הווטו ובכך נתנה לנתניהו אור ירוק לקדם את המהלך. גם אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו בממשלה נגד הריבונות, יהיה לנתניהו רוב כיוון שיועז הנדל מדרך ארץ יתמוך במהלך. בכנסת יתמכו במהלך גם סיעות מן האופוזיציה – ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם.

ומכאן, שאם לא תוחל הריבונות, יהיה זה באחריות מלאה של נתניהו. נתניהו מעוניין בסיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח. הוא מבין את חשיבות המהלך. הוא גם רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהחיל את הריבונות על שטחים אלה. אבל הוא שומע את האיומים של הרש"פ, של חמאס, של ירדן ושל האיחוד האירופי. והוא לא קורץ מהחומר של המנהיגים המקבלים החלטות נועזות, מעצבות היסטוריה. וספק אם יהיה לו אומץ לקבל את ההחלטה.

הסיכוי שאני נותן למהלך – 50%. אני מקווה מאוד שנתניהו יחליט על הסיפוח, ושכחול לבן ומפלגת העבודה ומפלגות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת, יהיו שותפים למהלך ההיסטורי של עיצוב גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה.

* השלימה את ימיה – הממשלה האחרונה שהשלימה את ימיה, בלי להקדים את הבחירות, הייתה ממשלת האחדות הלאומית הרוטציונית 1984-1988. כנראה שיש משהו במנגנון הרוטציה שמבטיח זאת. אני מקווה ומאמין שכך יהיה גם בממשלה זו.

* בעיצומו של הסיבוב הרביעי – אילו קמה, חלילה, ממשלת הפיגולים, שקיומה תלוי ברשימה האנטי ישראלית הקנאית, היינו היום בעיצומה של מערכת הבחירות לסיבוב הרביעי, שבו הציבור היה מגרש במקלות את השותפים למעל.

* יחידת חילוץ – בני גנץ צריך להודות כל חייו לחברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר, שחילצו אותו מן ההרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון לאומני עוין. הם הצילו אותו לא רק מכישלון, אלא גם מקלון, מכתם שלעולם אי אפשר יהיה למחותו.

* למה ימינה בחוץ – הסיבה העיקרית לכך שימינה לא הצטרפה לממשלה (אלא אם כן יהיה שינוי של הרגע האחרון) היא שנתניהו לא רצה את ימינה, בשל איבה אישית של הפמיליה לבנט ושקד. ולמרות שנות החנופה וההתרפסות שלהם והוכחת הנאמנות האובססיבית לנתניהו, הם שוב ושוב מוכים. נתניהו מרשה לעצמו לנהוג כך, כיוון שהוא בטוח שבשעת מבחן הם שוב יפחדו מהבייס ויתמכו בו. אילו היו מחברים את בנט ושקד לפוליגרף ושואלים אותם תחת איזה ראש ממשלה הם היו רוצים לכהן, נתניהו או גנץ – אילו היו אומרים נתניהו הפוליגרף היה נשרף. אבל האמת היא שהדבר נכון גם לגבי מרבית שרי הליכוד. הרי אלמלא הפחד מהבייס, מזמן היו מדיחים אותו ובוחרים אדם נורמטיבי לעמוד בראשם. ההצלחה הגדולה ביותר של נתניהו היא הדת הפגאנית של פולחן האישיות שלו, שיש לה המוני מאמינים, עובדי אלילים.

* מזרחופוביה – איני מתומכיו של דודי אמסלם. רחוק מזה. איני מעריך את ההתבטלות שלו בפני נתניהו. לא את הנכונות שלו להיות נער שליחויות שלו; זה שמעיף בציבור את בלוני הניסוי שלו, שתחילה נראים תמהוניים עד שמתרגלים אליהם ופתאום ה"מה, מה פתאום" הופך לסדר יום לאומי. לא את מלחמתו בשלטון החוק, במשטרת ישראל, במערכת המשפט, שהיא הקיצונית ביותר שיש. לא את גישתו האנטי ממלכתית. הוא לא היחיד, אבל הוא אחד הבולטים בגישה הזאת.

אין לי ספק שמדובר באדם מוכשר, באדם חכם, באדם בעל יכולת, שאני מתנגד בכל לבי לדרכו. הייתי שמח מאוד אילו בחר בדרך אחרת.

לפני ימים אחדים דווח שכנראה יוצע לו תפקיד השגריר בבריטניה. האם אני מרוצה מכך? לא. הייתי רוצה ששגריר ישראל בבריטניה ייצג את השקפת העולם שאני דוגל בה. אבל אני בהחלט מאמין ביכולותיו. אילו השקפותיו דומות לשלי, הייתי שמח בבחירה.

אבל המסע העדתי, הגזעני, של מי שרואים עצמם נאורים, נגד מינויו, הוא נורא ואיום. מול מסע כזה, אני רוצה רק לחזק אותו, לחזק את ידיו, ולהתבייש ש-72 שנה לאחר קום המדינה התופעה הזאת עוד קיימת. כי כשאני חושב על מדינת ישראל שעליה אני חולם, זו לא מדינה התומכת במושחת ובשחיתות ולא מדינה שנלחמת בחוק ובמשפט, אך לא פחות מכך – בשום אופן איני רוצה שישראל תהיה מדינה גזענית, עדתית, מתנשאת.

הנה, דוגמית ויראלית שנפוצה בקבוצות ווטסאפ: "אני תמיד מתבלבל. אמסלם למד בקיימברידג' או באוקספורד?"

הרי ברור, שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד… ואני לתומי חשבתי שמי שצריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד הוא שגריר בריטניה בישראל. ואילו שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן גוריון או אוניברסיטת בר-אילן. אמסלם הוא בוגר בר-אילן. תיראו מופתעים… הרי קוראים לו אמסלם…

יום קודם לכן התבשרנו שגלעד ארדן יהיה שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב. ולא שמעתי אף אחד ששאל האם ארדן הוא בוגר הרווארד או פרינסטון. כי לא קוראים לא אבוטבול.

מסע השיימינג המיזוגיני נגד מינויה של ח"כ ינקלביץ' לשרה ומסע הלעג המזרחופובי נגד מינויו של אמסלם לשגריר, הם חרפה למדינה שחרטה את קיבוץ ומיזוג הגלויות על דגלה.

אנו חוזרים ארבעים שנה אחורה, לבדיחות דוד לוי.

(בינתיים אמסלם מונה לשר בממשלה).

* התפרצות רביעית – טוב, אפשר כבר לומר בביטחון שנחלצנו מהתפרצות רביעית של הבחירות. נקווה שנחלץ גם מסיבוב שני של הקורונה.

* במקום הקורונה – אני במקום הקורונה הייתי בורח מכאן מיד לפני השבוע הלוהט הזה.

* חוטפי הצעירים – רוגל אלפר וגדעון לוי פרסמו פשקווילים של תמיכה במחבל שהרג את לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל בכפר יעבד. לוי יצא נגד התקשורת הישראלית על האמפתיה לזכרו ולמשפחתו של עמית, "התקשורת העלובה שבשירות התעמולה", הוא כינה אותה. למה צריך היה להרוג את בן יגאל? כי "הוא בא באמצע הלילה לחטוף צעירים ממיטותיהם". והריגתו הייתה מעשה של אין ברירה: "ה'מחבל' [המירכאות במקור, כמובן א.ה.] הוא צעיר המגן על ביתו ועל חבריו ומנסה באמצעיו הדלים לגרש את הפולש".

כי זה מה שצה"ל עושה. "חוטף בלילות צעירים ממיטותיהם". אז כדאי לזכור ולהזכיר. לאחר הקמת הרשות הפלשתינאית, במשך שש שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותה תקופה נרצחו יותר מאלף ישראלים. כמעט בכל יום מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס, מסעדה או קניון. הם הצליחו להטיל אימה. כתוצאה מכך, ישראל נאלצה, בחומת מגן, להחזיר את השליטה הביטחונית על הרש"פ. ישראל מסכלת מאות פיגועים בשנה. אם כל הפיגועים שסוכלו היו יוצאים לפועל, אלפי ישראלים היו נהרגים. אמנם רוגל אלפר פרסם פעם מכתב גלוי למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו כמי ששייך לעם אקובש, ורק הביע תמיהה למה לקח לו כל כך הרבה זמן, אבל הרוב המוחלט של הישראלים, בעלי דעות פוליטיות שונות, הם אנשים נורמליים שמעדיפים לחיות ולא למות, ומעדיפים שהילדים שלהם יחיו ולא ימותו. באמת, איזה מין בני אדם משונים. ובדיוק לשם כך צה"ל קיים. כדי להגן על חיינו. וכדי לסכל את הניסיונות לפגע בנו ולרצוח בנו. הדרך לכך היא להגיע למיטתו של המחבל לפני שהוא מבצע את הפיגוע, ולא ללכת אחרי מיטתו של ילד שיירצח בידי המחבל.

* פעולה בוגדנית – המדינה האנטי ישראלית ביותר באירופה היא אירלנד. אבל יש מי שבעיניהם האנטי ישראליות שלה אינה קיצונית דיה.

הח"כים לשעבר אברהם בורג, זהבה גלאון ומוסי רז פרסמו מכתב בעיתון האירי הפופולרי "אייריש טיים", שבו הם תובעים מאירלנד לא להסתפק בדיבורים ולעבור למעשים נגד מדינתם. "הגיע הזמן לנקוט באמצעים" נגד מדינתם. הם קראו לאירלנד לחוקק חוק האוסר ייבוא מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים ובגולן. הם קוראים לממשלת דבלין לחוקק חוק על פיו כל קשר עם עסקים ישראלים ואזרחים ישראלים "בשטחים אקבושים" יהווה עבירה פלילית.

מרצ הייתה פעם מפלגה ציונית. בורג ישב על הכיסא של הרצל, ויצמן ובן גוריון כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ועכשיו הם הידרדרו לפעולה בוגדנית ארורה.

* ביד הלשון

להכשיר את השרץ – למחרת פסיקת בג"ץ שדחה פה-אחד את העתירות נגד מינוי נתניהו, הכתיר "הארץ" את מאמר המערכת שלו בכותרת: "בג"ץ הכשיר את השרץ".

מניין הביטוי? מיהו ומהו השרץ?

הביטוי המקורי אינו "להכשיר את השרץ" אלא "לטהר את השרץ", אולם אכן, מדובר בסוגיה של כשרות. השרץ הוא אב טיפוס למאכל שאינו כשר.

המקור לביטוי הוא התלמוד הבבלי. במסכת עירובין נאמר: "תנא: 'תלמיד ותיק' היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים".

מסופר על גאון שעל דרך הפלפול היה מסוגל למצוא 150 (ק"ן בגימטריה) נימוקים כדי להפוך טמא לכשר. הביטוי המקורי נועד להאדיר את כוחו של הפלפול התלמודי, כפי שהיום היינו מעלים על נס פלפול משפטי של גאון משפט.

אולם המשפט התקבע בשפה כביטוי של גנאי על מי שבתירוצים שונים נותן הכשר למעשה שאינו כשר.

מקור נוסף הוא במסכת סנהדרין: "אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה". גם המקור הזה מעלה על נס את הפלפול המשפטי התלמודי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.4.20

* פוסט מורטם – כאשר בוגי יעלון פרש מהממשלה, מהכנסת ומהליכוד והכריז שהוא מתמודד על הנהגת המדינה, חברתי אליו. אני אדם פוליטי ומעורב משחר נעוריי, אך רוב חיי לא הייתי חבר באף מפלגה, זולת הדרך השלישית, כי אף מפלגה לא התאימה להשקפת עולמי. ביעלון מצאתי את הדרך שחיפשתי: ציונות אמתית, ניציות מדינית ביטחונית, ממלכתיות, מלחמה בשחיתות, אמונה במדינת רווחה. וברמה האישית – מנהיג חכם ומנוסה, חזק – במובן הטוב של המילה, ישר, נקי כפיים, טהור מידות, ביצועיסט, ממוקד במטרה ודבק בה.

קיימתי שיחות רבות עם יעלון. כבר בשיחה הראשונה הוא הבהיר שבכוונתו לחבר חיבורים עם גורמי מרכז נוספים, כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית. אמנם ידעתי שחיבורים כאלה פירושם פשרות אידיאולוגיות, אך זרמתי עם הרעיון, כי הכרתי בחשיבות של בניית כוח פוליטי. חשבתי שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא באמצעות מפלגת מרכז חזקה, שלא תלך בדרכי מפלגות ה"שמאל" הדבקות בדרך מדינית שנוסתה, כשלה והמיטה עלינו אסונות, והנגררות אחרי עמדות זהותיות המושפעות מהרעל הפוסט ציוני (למשל, בנושא חוק הלאום).

כמובן שהכוונה הייתה לכך, שאיחוד מפלגות המרכז יהיה בהנהגתו של יעלון ודרכו תהיה הדומיננטית בה. יש לזכור שלאחר פרישתו, ניבאו לו הסקרים למעלה מעשרים מנדטים. אך השחיקה המתמדת במצבו בסקרים, השגיאה שעשה כאשר הוציא את עצמו מן הפרונט הציבורי והתקשורתי בתקופה הארוכה שבה עסק בגיוס משאבים והקמת התנועה ועלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים (בלי לפתוח את פיו ולומר מילה על דעותיו ורעיונותיו) הפכו את האפשרות שיעלון יעמוד בראש הגוש לבלתי מעשית.

בכל השיחות, הן האישיות והן הקבוצתיות, יעלון הזכיר תמיד את יש עתיד כאחד הפרטנרים לחיבור מפלגות המרכז. גם עם זה זרמתי. אמנם איני מעריך, בלשון המעטה, את יאיר לפיד. ביום שהוא הודיע על הקמת מפלגה, הגבתי בביטוי הארמי: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. כלומר קופסה ריקה עם מטבע אחת שעושה רעש גדול. אבל הערכתי את יכולתו לגייס אנשים רציניים ביותר למפלגתו, המקבלים את הנהגתו, כמו שי פירון, מאיר כהן, אלעזר שטרן, רם בן ברק, רות קלדרון, עליזה לביא ואלי מלכה. הבנתי שכנראה בכל זאת יש בו משהו, הגם שאותו משהו נשגב מהכרתי. ובוודאי ראיתי בו איש מרכז. לא בכדי כנס היסוד של יש עתיד נעשה באריאל. עמדתו בנושא הגולן הייתה נחרצת והוא גם פעל להכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. הוא ניהל מלחמה בארגונים עוינים כמו שוברים שתיקה וכד'. הוא שלל כל חיבור עם מפלגות אנטי ישראליות, או "הזועביז", בלשונו. אמנם היה לי ברור שיש עתיד תהיה הצלע היונית של איחוד מפלגות המרכז. וזה בסדר, מפלגה רחבה שרוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית יכולה להיות מגוונת מבחינה אידיאולוגית, כפי שהיו המערך והליכוד בשנות השבעים, והרי פוליטיקה היא אמנות של פשרות. בתל"ם ראיתי בית אידיאולוגי מהודק למדיי, אך בכחול לבן ראיתי מפלגת מרכז מגוונת, שעשויה להיות הגשר המלכד בין ימין לשמאל בחברה הישראלית, והיא מפגינה זאת ביכולת לגשר בתוכה על הפערים בין יועז הנדל לעופר שלח, שחיברו יחד את המצע המדיני, שלא היה מצע החלומות של אף אחד מהם.

כאשר חוסן לישראל-תל"ם עמדה בצומת שבו היה עליה לבחור בין גשר ליש עתיד (ח"כ אורלי לוי אבוקסיס שהוגדרה מורדת בישראל ביתנו, לא יכלה, על פי החוק, לרוץ עם מפלגה המיוצגת בכנסת, כמו יש עתיד, ולכן היה צורך לבחור) קראתי לחבור לגשר. העדפתי אותה בשל מסריה ומאבקיה החברתיים, השקפתה המדינית הניצית והגישה המסורתית היהודית שמאפיינת אותה ואת אנשיה. סברתי שיש לצרף לחיבור גם את עדינה בר שלום וקבוצתה.

לצערי הרב, הבחירה הייתה ביש עתיד. זו הייתה שגיאה בפני עצמה ושגיאה קריטית בכניעה לתביעה ההזויה לרוטציה בין גנץ ללפיד.

היום, כאשר אני מביט לאחור ומנסה להבין מה הייתה נקודת הכשל של המהלך, הייתה זו החבירה ללפיד וליש עתיד. החבירה הזאת הייתה האסון שהחריב את החלום.

האכזבה שלי מיעלון, דווקא בשל הערכתי אליו ובשל הציפיות הגבוהות שלי ממנו – היא אכזבה מרה. אכן, יעלון ממוקד מטרה ודבק בה, אך מטרת העל שבחר לדבוק בה מלמדת על אובדן אוריינטציה. הצבת יעד פרסונלי – הפלת נתניהו כמטרת-על, ולא מטרה לאומית, היא אובדן דרך. אין לי ספק שיעלון לא שינה את האידיאולוגיה שלו. אני בטוח שעמדתו העקרונית נגד לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית כשותפה קואליציונית נותרה בעינה, אלא שהוא הכפיף אותה למטרת-העל שקבע. כל הקווים האדומים אותם חצה בשבועות האחרונים, והעדפת תמרונים שעלולים היו לדרדר את ישראל לאנרכיה, במקום להטות שכם לשותפות בהתמודדות הלאומית עם מצב החירום, נועדו לקדם את מטרת-העל. הוא ראה בנתניהו יעד מבוצר, וכאשר הבין שאי אפשר לתקוף אותו חזיתית בהצלחה, היא החליט לעשות זאת בתמרונים, שבהם הוא רואה מעין נסיגה הכרחית, או כפי שקוראים לכך בצה"לית – שיפור עמדות לאחור. אלא שבדרך זו הוא איבד את דרכו והתברבר. וכך, מי שנועד להיות ראש לאריות היה לזנב לשועלים.

* הקלף של גנץ – הקנאים משמאל ומימין יוצאים נגד ממשלת האחדות הלאומית. אלה מאשימים את נתניהו שהתקפל והקים ממשלת שמאל בראשותו. אלה מאשימים את גנץ שזחל לממשלת ימין חרדים שם הוא משמש כקישוט. כמובן שאלה ואלה מקשקשים, אך טעותם נובעת ממבנה נפשי קנאי – חוסר יכולת להבין מציאות מורכבת; ראיה דיכוטומית של שחור ולבן. אומר הקנאי מימין: יש ימין ויש שמאל. ימין זה אני. כל מי שאינו אני – הוא שמאל. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת ימין כמו שאני רוצה, זו ממשלת שמאל. אומר הקנאי משמאל: יש שמאל ויש ימין. שמאל זה אני. כל מי שאינו אני – הוא ימין. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת שמאל כמו שאני רוצה, זו ממשלת ימין.

הטענה הכפולה מעידה על כך שזו אכן ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות – מעצם טיבעה אינה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. והיא ממשלה ששני צדדיה נדרשים לוויתורים הדדיים, ואף צד לא ייצא כשכל תאוותו בידו.

שני הצדדים טועים בכך שהם מתעלמים מן העובדה, שזו הממשלה היחידה שניתן היה להקים. האלטרנטיבה הייתה סיבוב בחירות רביעי, שבסיטואציה הנוכחית היה עלול לדרדר אותנו לאנרכיה. בברירה בין אחדות לאנרכיה, מנהיגים אחראים קיבלו החלטות קשות, בוודאי קשות לבייס שלהם, והלכו על ממשלת אחדות (ואני מאמין שלמרות קשיי המו"מ, ממשלת האחדות קום תקום).

עופר שלח, אדריכל כל התמרונים הכושלים של כחול לבן, אינו בוחן את עצמו ואת דרכו, אלא מאשים את גנץ שהוא זנב של ממשלת ימין. "עכשיו הוא ואנשיו מתחננים לקבל משהו", הוא מאשים את גנץ וטוען שהוא נשאר ללא שום קלף במו"מ. דבריו הם הבל ורעות רוח. בידיו של גנץ קלף בלתי רגיל במו"מ – בלעדיו אין לנתניהו ממשלה. וקלף נוסף – הוא יו"ר הכנסת, ובכוחו לחדש את מהלכי החקיקה שמהם מפחד נתניהו.

ההישגים של גנץ אדירים – על אף הנטישה של יש עתיד ותל"ם שפילגו את כחול לבן והחלישו מאוד את כוחה, תקום ממשלה פריטטית, שבתוכה הכוח של כחול לבן שווה לכוח הגדול ממנו כמעט פי שלושה. הממשלה היא רוטציונית ובעוד שנה וחצי גנץ יהיה ראש הממשלה. חלוקת התיקים מאפשרת לכחול לבן שליטה על תחומים חשובים מאוד, ובראשם תיק המשפטים, שמרגע הקמת הממשלה יעוף משם הסוס הטרויאני שנכנס למשרד כדי להחריב את מערכת המשפט הישראלית. ברור שלא את כל התיקים שכחול לבן רוצה היא תקבל, כי גם לצד השני במו"מ יש רצונות ותביעות, לגיטימיות לא פחות, וכל צד ירוויח חלק מדרישותיו ויפסיד חלק מהן. בעיניי, תיק המשפטים היה הדרישה החשובה ביותר ולכן הוא ההישג הגדול ביותר.

* ריטואל המו"מ – בכל מו"מ, עסקי, פוליטי ומדיני, לקראת ההכרעה יש משברים, ניסיונות הדדיים לעשיית שרירים ולהשגת הישגים של הרגע האחרון. להערכתי, זה אופי המשברים במו"מ הקואליציוני על ממשלת האחדות. אני מאמין שאנו בדרך לסגירה.

הייתי מצפה, בשעת חירום זו, לוותר על הריטואל הזה. מן הראוי ששני הבנימינים יישבו לבד עד שייצא עשן לבן, ילבנו את הסוגיות שנותרו במחלוקת, יגיעו להסכמות, יגלו מנהיגות ויחתכו. שהממשלה החדשה תושבע עוד לפני פסח. הרי זו ממשלת חירום, לא?

* הטוב והרע – הדבר הטוב ביותר בהרכב המסתמן של הממשלה, הוא גירושו של הסוס הטרויאני שנשלח להחריב את מערכת המשפט הישראלית ממשרד המשפטים. הדבר הרע ביותר בהרכב הממשלה הוא היותה של מירי רגב השרה לביטחון פנים. לא הופתעתי מהנקמה של נתניהו בארדן. מבחינת נתניהו, העובדה שבמשמרת של ארדן המשטרה חקרה אותו ואספה את הראיות החמורות שהובילו לכתבי האישום, היא כישלון במשימתו. לכן הוא בחר את האדם הכי פחות ממלכתי והכי פחות מתאים לתפקיד הזה, כדי לקדם את פני הרעה – המשך החקירות הצפויות לו. אני משוכנע שגנץ והשרים מטעם כחול לבן ודרך ארץ יעמדו על המשמר בממשלת האחדות.

* מעון הרוטציה – דרישתו של נתניהו למעון רשמי למ"מ ראש הממשלה הזויה ומסואבת, אבל היא הוכחה לכוונתו לקיים את הרוטציה והפנמתו שבעוד שנה וחצי תסתיים כהונתו כראש הממשלה, והוא ייצא מבלפור.

* הרוב הדומם – בסקר של מכון סמית עלה שאילו התקיימו היום הבחירות כחול לבן בראשות גנץ הייתה מקבלת 20 מנדטים ואילו יש עתיד-תל"ם – 9 מנדטים. אמנם בטוקבקיאדה ובמדדי השנאה ברשתות יש רוב מוחלט נגד "הזחילה" של "הבוגד" שהולך להיות "סמרטוט רצפה" של ממשלת נתניהו-ימין-חרדים. אבל הרוב הדומם מקרב מצביעי כחול לבן, רוב מוצק וברור של יותר מ-2/3, תומכים בממשלת האחדות, כיוון שהם יודעים שזה האינטרס הלאומי של ישראל ושאין כל אלטרנטיבה לממשלה הזו.

ונקודה נוספת – בלי קשר לחלוקת המנדטים בין מרכיבי כחול לבן – התוצאה הישירה של הפלירט עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא רוב של 63 מנדטים לקואליציית החסינות, לתשומת לבם של מי שמעדיפים עוד סבב בחירות ולא ממשלת אחדות.

* תעמולה דמגוגית – סרטון תעמולה דמגוגי מתרוצץ ברשתות. מראים בו רופאים במסכות ומדברים בשבח הרופאים המסורים. לאחר מכן מוסרות המסכות ומתברר שהרופאים הם ערבים ישראלים. ולסיום מופיע הכיתוב: "עשרות אלפי ערבים ישראלים שותפים במאבק בקורונה. שותפים בגורל, שותפים בממשל".

למה זו תעמולה דמגוגית? ראשית, הרופאים הערבים ראויים למלוא ההוקרה וההערכה, בדיוק כמו הרופאים היהודים. לא בזכות היותם ערבים, כפי שהרופאים היהודים לא ראויים להערכה בזכות היותם יהודים. הם ראויים להערכה בזכות מסירותם, מקצועיותם, עבודתם הרפואית.

ובפוליטיקה אנו שופטים את המפלגות על פי דרכן. ארור מי שמונע השתלבות של ערבים בממשל בשל היותם ערבים. ארור באותה מידה מי שרוצה לשלב בממשל ערבים רק בשל היותם ערבים. ממשלה קמה על בסיס משותף. אנו רואים איזה קושי יש בהקמת ממשלה בין הליכוד וכחול לבן בשעת חירום. והרי המכנה המשותף בין שתי המפלגות גדול מאוד. ב-80% מהנושאים הם מסכימים.

האם אפשר להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת? על איזה בסיס? הרי הבסיס המינימלי, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הוא הסכמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. כאשר אין הסכמה על זה – על איזה בסיס ניתן להקים קואליציה. הרשימה המשותפת שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל. איך מפלגה השוללת את קיומה של מדינה יכולה להיות שותפה בממשלתה? יש תופעה הזויה כזו במדינה כלשהי בעולם? איזו קואליציה ניתן להקים עם רשימה כזו? מה סדר היום של אותה קואליציה? המכנה המשותף הבסיסי השני הוא ביטחונה של מדינת ישראל, המלחמה בטרור, ההגנה על אזרחי ישראל. יכולים להיות חילוקי דעות בתוכנו על מדיניות הביטחון. אבל אלו חילוקי דעות בתוך הצד הישראלי על אודות הדרך הנכונה להבטחת הביטחון; על הדרך היעילה להילחם בטרור. איך אפשר להקים ממשלה עם מי שבאופן עקבי, בכל סכסוך, בכל עימות, בכל מלחמה, בכל "סבב" – מזדהים עם הצד של האויב? על איזה בסיס משותף ניתן להקים אתם קואליציה? ישראל רואה ב-BDS איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. כל ישראלי ציוני רוצה במיגור התופעה. המדינות הנאורות בעולם כבר הגדירו את BDS כתופעה אנטישמית. הרשימה המשותפת שותפה ל-BDS ומטיפה לו. איזה בסיס משותף יכול להיות אתה?

הקמת קואליציה היא מעשה פוליטי. ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא התנגדות פוליטית, אידיאולוגית. אין בה שום עניין אתני.

תומכי הקואליציה עם הרשימה המשותפת מסרבים בעקשנות להסביר על איזה בסיס אידיאולוגי משותף ניתן להקים אתה קואליציה. הם מסרבים בעקשנות להשיב על התמיהות מן הסוג שהעליתי כאן, על האפשרות להקים קואליציה כזאת. במקום זאת, הם מניפים דגל דמגוגי, שיודע לפרוט על נימים רגישות אצל אנשים ובמקביל לטמטמם את מחשבתם. במקום דיון תבוני וערכי, הם הולכים לדיון רגשי דמגוגי. למה אתם לא מוכנים להקים ממשלה "עם הערבים"? כי אתם "שונאי ערבים". כי אתם "גזענים". אין לכם בעיה שהם יעבדו קשה במשמרות ויטפלו בכם כרופאים. אבל להיות שותפים בממשלה הם לא טובים.

איזו דמגוגיה זולה, נחותה, עלובה, שקרית, מטומטמת, מעוררת קבס. איזו תעמולה ירודה, מבחילה, מגעילה.

* טיפול באלימות במגזר הערבי – אחת הטענות המוצדקות של ערביי ישראל, כולל הח"כים הערבים בכנסת, היא כנגד אוזלת ידה של המדינה ובעיקר של המשטרה במאבק באלימות ובעבריינות במגזר הערבי. הבעיה היא, שמנהיגי הציבור הערבי שטוענים את הטענה הזאת, שותפים לפעולה אלימה של תושבים כלפי המשטרה שנכנסת ליישובים ערבים כדי להשליט בהם חוק וסדר. ברוב המקרים, אם לא בכולם, מגיעים הח"כים של הרשימה המשותפת לאתרי ההתפרעות ומסיתים נגד המשטרה, המוצגת ככוח אויב.

במשך יומיים בשבוע שחלף היו התפרעויות המוניות אלימות של ערבים ביפו נגד המשטרה, שבאה לאכוף את תקנות משרד הבריאות. איך הגיבה הרשימה המשותפת? שמא בירכה את משטרת ישראל על אכיפת החוק? הצחקתי אותי.

כהרגלה, היא שפכה שמן על מדורת השנאה. עופר כסיף, לדוגמה, גינה את המשטרה על האלימות, על הפרובוקציות, על אפליה לעומת יהודים וקרא לשחרר את המתפרעים העצורים.

* התנצל על האנטישמיות – מפלגת הלייבור בחרה מנהיג חדש, במקום הצורר האנטישמי קורבין שהתפטר לאחר התבוסה שנחלה מפלגתו בבחירות. מחליפו, עו"ד קיר סטארמר, התנצל בנאום הניצחון שלו בפני היהודים על האנטישמיות במפלגתו בהנהגת קודמו לתפקיד. סטארמר אמר שהאנטישמיות היא כתם על מפלגת הלייבור והוסיף: "ראיתי את הצער בקהילות יהודיות רבות. בשם מפלגת הלייבור, אני מתנצל. אני אעקור את הרעל הזה משורשיו, ואשפוט את ההצלחה בהתאם לחזרתם של החברים היהודים, שהרגישו שהם כבר לא יכולים לתמוך בנו". לתשומת לבם של מעריצי קורבין בשמאל הרדיקלי הישראלי, שהכחישו את האנטישמיות שלו.

יש לקוות שלייבור תחזור לימיה המפוארים כמפלגה פרו-ציונית ותומכת ישראל.

* השקרים האנטי ציוניים – אחד הסיפרים (נראטיבים) החביבים על השיח הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, הוא שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וישראל היא מדינה קולוניאליסטית. הטיעון הזה מופרך, בראש ובראשונה מהסיבה שהקולוניאליזם הוא התפשטות של מעצמה אירופית שהשתלטה על ארצות באסיה ואפריקה כדי לנצל את אוצרות הטבע ועבודת הילידים לטובת מדינת-האם.

איזו מדינת-אם ייצגו הציונים ששבו לארץ ישראל? ברור שאלה דברי הבל.

טענה אחרת שלהם, היא שבכלל אין לאום יהודי. זאת המצאה של הציונים. היהודים אינם לאום אלא עדה דתית בלבד. כמובן שמטרת הטיעון הזה היא שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרת עצמית, כמו כל עם ועם. אבל הטענה הזאת ממש מעניינת – הציונות היא לא רק קולוניאליזם בלי מדינת אם, אלא היא בכלל קולוניאליזם של עם שאינו קיים.

לא, איני מערבב בין טיעונים שונים של אנשים שונים. כך, למשל, במסה שנקראת "מאה שנות ציונות", שהתפרסמה ב-1999 בכתב העת הפוסט-מודרניסטי והאנטי-ציוני "תיאוריה וביקורת", "ניתח" עזמי בשארה את הציונות כתנועה קולוניאליסטית מובהקת, ובאותו מאמר עצמו הוא "הסביר" את העובדה שאין לאום יהודי. איך הוא מיישב את הדברים? לטענתו, הציונים, שהמציאו את הלאום היהודי, הם קולוניאליסטים אירופים. כלומר, המטרה שלהם הייתה להקים אחיזה אירופית זרה במזרח התיכון. אבל גם כאן יש בעיה. הרי היהודים נרדפו באירופה, לא מצאו בה מנוח לכף רגלם. איזה אינטרס היה להם להקים מושבה אירופית בלבנט? טענתו של בשארה, היא שהציונים נבנו מהאנטישמיות ובעצם היה שיתוף פעולה בין האנטישמיות לציונות. הציונים לא רצו לשנות את האנטישמים, אלא לשנות את היהודים, ולהפוך אותם מקהילות של עדה דתית לאומה מומצאת, בין השאר בעזרת האנטישמיות. לכאורה הם הפנו את גבם לאירופה, אך זו רק אחיזת עיניים. "הציונות הפנתה את גבה לאירופה כדי שתוכל לייצג את אירופה כלפי המזרח ורק מחוץ לאירופה מוצאת הציונות את אוות נפשה – ההזדמנות להיות אירופה".

במסגרת מחקר לספר בכתובים, אני קורא המון חומר אנטי ציוני, ונדהם מהיכולת של האנטי-ציונים להמציא טענות סותרות ומופרכות בשירות ההסתה נגד הציונות ונגד מדינת ישראל.

* נקודת הפתיחה של העוול – ממתי החל "הפשע הציוני", ה"עוול הציוני" שנגדו יוצאים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים? מ"אקיבוש" ב-1967? חחחחח… מ"הנכבה" ב-1948? ממש לא. אולי מהצהרת בלפור ב-1917? לכאורה, כן. הרי ערפאת דיבר על כך שהצאצאים של מי שהיו כאן עד 1917 יוכלו להישאר במדינה הפלשתינאית ה"חילונית ודמוקרטית". ובכן, גם לא מ-1917. גם לא מהקמת ההסתדרות הציונית. ההגות הפוסט-ציונית מתארת את הקולוניאליזם הציוני ככזה שהחל בהקמת פ"ת ומושבות העליה הראשונה, שהן מושבות קולוניאליסטיות מובהקות. ואתר הארגון האנטי ישראלי "זוכרות" מגדיר את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שנוסד ב-1870, כ"התנחלות שקמה לפני 1948 על אדמות הכפר יעזור". זאת, חרף העובדה שארגון כי"ח (כל ישראל חברים) שהקים אותו, כלל לא היה ציוני. אם כן, התוקפנות הציונית המרושעת והמנשלת החלה ב-1870.

והצדק לא ישוב על כנו עד שייעקר וייחרב כל המפעל הקולוניאליסטי שהחל לפני 150 שנה, ב-1870.

* עונת העלילות – פסח קרב, וכמיטב המסורת זה שיא העונה של עלילות הדם האנטישמיות. השנה אין צורך בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, כי כשיש מגפה, ניתן לחזור ל"מגפה השחורה" מהמאה ה-14 שבה הואשמו היהודים ב"הרעלת בארות". ועכשיו איראן מספרת שהישות הציונית הפיצה את הקורונה, ארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים בהפצת הקורונה בארה"ב והרשות הפלשתינאית הגישה תלונה לאו"ם שישראל מפריעה לה במלחמה בקורונה.

* הבן הרשע תש"ף – בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב: מקהילה, מאומה והשנה במיוחד – מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

* סערת הסדר המקוון – סערה רבתי במגזר הדתי אורתודוכסי, עקב פסק הלכה של 14 רבני ערים וראש אבות בתי הדין בירושלים, על פיו מותר להורים מבוגרים, שנגזר עליהם בידוד בהיותם בקבוצת סיכון, לערוך סדר מקוון עם בני משפחותיהם, בחג הפסח בעידן הקורונה. פסק ההלכה הזה מבוסס על פסקי הלכה ישנים, בעיקר של רבני צפון אפריקה, המבחינים אבחנה משמעותית בין שבת ויום טוב, ומאשרים ביום טוב מלאכות שאסורות בשבת כולל שימוש בחשמל. פסקי הלכה אלה לא קוימו לאורך השנים, מתוך קבלת מעמדם הבכיר והמחייב של רבנים שהוגדרו גדולי הדור, ובראשם הרב עובדיה יוסף. על סמך אותם פסקי הלכה, הם אישרו שימוש בטכנולוגיה המקוונת בסדר פסח, שאינו חל השנה בשבת. רבנים אחרים מתחו ביקורת חריפה על פסק הדין, בעיקר מטעמי חשש למדרון חלקלק. כלומר שמה שהותר היום בצוק העתים של הקורונה, יהפוך למוסכמה גם בשנים רגילות, ופתיחת המחשב והסמרטפון, שהם היום המייצגים העיקריים של עולם העבודה, יהפכו את החג לחולין.

ואני, הקטן באלפי מנשה, מרשה לעצמי להתערב ולהציג את פסק ההלכה שלי. "לא טוב היות האדם לבדו", נאמר בפרשה הראשונה של התורה. וחז"ל אמרו "או חברותא או מיתותא", כלומר בדידות עלולה להיות פיקוח נפש, לגרום לאדם למוות (כפי שקרה לחוני המעגל במדרש שמסתיים במילים אלו). תחושת הבדידות המתמשכת של אותם הורים זקנים גוברת בשבתות ומגיעה לשיאה בסדר פסח. הסדר המקוון עשוי להקל מעט על מועקתם. לכן, יש לראות בכך פיקוח נפש, הדוחה שבת ולא כל שכן יום טוב. על כך נוסיף את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא לא רק מדאורייתא אלא מעשרת הדברות עצמם. לכן פסק ההלכה שלי מתיר לחלוטין קיום סדר מקוון.

* בית דין גוזרין עליהם – יש תקדים למדיניות הסגר. הנה, כך מתואר במשנה, מסכת תענית: "בית דין גוזרין עליהם … ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום".

ועל מה ולמה גזירת הסגר? בעקבות עצירת גשמים. והגזירה היא לאחר כעשר תעניות ציבור שלא הועילו.

אבל אנחנו נהנים משנה ברוכה ביותר בגשמי ברכה, זו השנה השניה ברציפות. מפלס הכינרת עלה בתוך שנתיים ממינוס מזעזע אל סף גלישה. אז מה הקורונה הזאת נדחפת פתאום?

* ביד הלשון

לא בד"ו פסח – מה פירוש המושג "לא בד"ו פסח"? האם הוא קשור לאיזו בדיה = שקר? הכוונה היא שחג הפסח (מה שקרוי היום "החג הראשון") לא יחול בימים ב', ד' ו-ו'. למה לא? מה הסיבה לכך?

הביטוי השלם הוא "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח", כלומר ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי ושישי ופסח לא יחול בימים בד"ו.

בימי קדם, ראש חודש נקבע בידי בית דין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. החל מתקופת רבי הלל נשיאה, במאה הרביעית, קבעו חכמים לוח שנה קבוע לדורות, שמשלב בין הלוח הירחי והלוח השמשי. הבסיס הוא לוח שנה ירחי (על פי מחזור הירח), אך כדי שחגי ישראל יותאמו לעונות השנה החקלאיות ופסח ייצא תמיד בחודש האביב, כמצווה בתורה – קבעו חכמים מחזור של 19 שנים, שבו מְעבְּרִים (מוסיפים חודש אדר נוסף) 7 שנים, וכך אחת ל-19 שנים משתווה הלוח הירחי ללוח השמשי.

החכמים שקבעו את הלוח היו בקיאים במתמטיקה ובאסטרונומיה (ללא מחשבים, טלסקופים וכו'). וכשהם יצרו את לוח השנה, היו להם שיקולים נוספים. אחד מהם היה שיום הכיפורים לא ייצא ביום שישי ולא ביום ראשון. כך, לא יהיו שני ימי שבתון מוחלט רצופים. אם יום הכיפורים היה חל ביום שישי, אסור היה לבשל בו את סעודות השבת. אם יום הכיפורים היה חל ביום ראשון, אסור היה לבשל ביום שלפניו, שבת, את הסעודה המפסקת. על פי הקביעה באלו ימים יחול יום כיפורים, נגזר גם באלו ימים יחול ראש השנה (תשעה ימים לפני יום הכיפורים) וכן כל החגים. חכמינו נתנו בהם סימנים: "לא אד"ו ראש לא בד"ו פסח".

בניגוד ליום הכיפורים, אין בעיה שהחגים האחרים יהיו צמודים לשבת, כיוון שבראש השנה ובשלוש רגלים השבתון אינו מוחלט. אסור להבעיר בו אש, אך מותר להעביר בו אש, וניתן לבשל בו.

* "חדשות בן עזר"

אתגר תיאוריית האפרטהייד

באוניברסיטאות ובמוסדות השכלה גבוהה רבים במערב, בצפון אמריקה ובאירופה, השבוע הוא "שבוע האפרטהייד הישראלי". יתכן שאחת התוצאות הברוכות של הקורונה היא שחלק מאותם מוסדות סגורים. אולם מאז 2005 השבוע הזה הוא גולת הכותרת של פעילות תנועת BDS, התנועה המובילה את תהליכי הדה-לגיטימציה לישראל.

יש בשנים האחרונות התעוררות נגד תופעת BDS. מדינות חשובות בעולם החופשי, ובהן ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, הגדירו את BDS תנועה אנטישמית; הגדירו את האנטי-ציונות – אנטישמיות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, ומי ששולל את הציונות, שולל את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו. שלילת זכות, המוגדרת בכל העולם כזכות טבעית, מן העם היהודי בלבד, אינה אלא אנטישמיות לכל דבר ועניין.

אולם לעת עתה, ההחלטות של אותן מדינות הן בגדר הכרזות בלבד, והן אינן מלוות בצעדים מעשיים להדברת הנגע, ולא בחקיקה המוציאה אותו אל מחוץ לחוק. וההסתה הזאת בקרב צעירים, בעיקר באוניברסיטאות, נמשכת, מחלחלת וקוצרת אהדה והצלחות. וגם באוניברסיטאות, סטודנטים יהודים וישראלים ואף שוחרי חירות וצדק שאינם מבני עמנו, מנהלים מאבק נגד התופעה.

אסור לנו לזלזל ב-BDS. זהו איום אסטרטגי על מדינת ישראל, לא פחות חמור מטרור פיזי ורקטות. וחשוב שנכיר ונבין את האיום הזה.

לא בכדי ממוקדת תנועת הדה-לגיטימציה לישראל בטענת האפרטהייד.
ההשוואה של ישראל לאפרטהייד מסוכנת יותר מן ההשוואה לנאצים. את ההשוואה לנאצים אף אחד כמעט אינו קונה והיא נתפסת כפרובוקציה. לעומת זאת ההשוואה המופרכת לאפרטהייד מצליחה לשכנע רבים. גם בתוכנו היא נשמעת, ואין יום שבו קוראי "הארץ" אינם נחשפים לה.

ההשוואה הזאת היא החביבה על התועמלנים האנטישמים וכל שוחרי הBDS למיניהם. למה דווקא ההשוואה הזאת? הרי הם מכנים את ישראל גם קולוניאליסטית, לאומנית, גזענית, פשיסטית. אבל אין "שבוע הקולוניאליזם הישראלי". מה הסיבה לכך?

המדינות הקולוניאליסטיות לשעבר חיות וקיימות – בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה וכו'. גם ההשוואה של המתנחלים הציונים שהתנחלו בפלשתין למתנחלים הלבנים שהתנחלו באמריקה ובאוסטרליה וביצעו שם טיהור אתני חביב עליהם, אך גם הוא אינו עומד בראש טבלת השנאה. למה? כי ארה"ב ואוסטרליה קיימות.

ההשוואה לאפרטהייד בדרום אפריקה נועדה ליצור קשר תודעתי בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הלבנה, שאינה קיימת עוד. המטרה היא להציג את ישראל כמדינה זמנית, שניתן לחסל אותה. איך? באותם האמצעים שחוסלה דרא"פ הלבנה, ובראשם חרם.

זאת האסטרטגיה שנקבעה בוועידת האנטישמיות והגזענות בדרבן ב-2001, והיא מיושמת באדיקות עד היום. הם מציגים את המדינה הציונית כמדינת אפרטהייד, ומנסים להפיל אותה כדי שבמקום ישראל תקום מדינת פלשתין "הילידית" המקבילה, כביכול, לדרא"פ של היום.

בניגוד להשוואה לנאצים, שעליה לדעתי אין להתווכח, כי עצם הניסיון להוכיח את מופרכותה נותן לה לגיטימציה, אני חושב שחובה עלינו להתייחס לטענת האפרטהייד ולהפריך אותה, כי היא חסרת שחר וניתן להוכיח זאת בקלות, ומצד שני היא פופולרית ויש לה קונים רבים.

בימים אלה אני מגויס למיזם של תנועת "מילואמיניקים בחזית" – כתיבת ספר שינתח את טענות BDS נגד ישראל, וייתן את התשובה הישראלית לתעשיית השקרים הזאת. הספר נועד לספק תחמושת לישראלים וליהודים הרבים שניצבים בחזית המלחמה ב-BDS, באוניברסיטאות וברשתות החברתיות.

* "שישי בגולן"