צרור הערות 18.7.21

* מחדל ההכלה – מדי יום, שולח לי פייסבוק רשומות שהעליתי באותו תאריך בשנים הקודמות. שתי רשומות שעלו ב-14.7 מלמדות כיצד התרעתי מפני מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות:

לפני שנתיים כתבתי:

"רק שני פצמ"רים בשטחים פתוחים… בסה"כ איזה שדה קוצים נשרף… כמה ילדים מפריחים בלונים…

מכבסת המילים של חרפת ההבלגה, של זילות הריבונות ושל שחיקת ההרתעה".

לפני שלוש שנים, לאחר אחד הסבבים, כתבתי:

"הרס המנהרות והפצצת תשתיות הטרור ברצועת עזה חשובים מאוד. אולם המבחן של 'הסבב' הוא שינוי מוחלט בכללי המשחק של שלושת החודשים האחרונים, על פיהם ישראל מגיבה על ירי רקטות ועל חדירות לשטחה ומאפשרת את טרור ההצתות באין מפריע. גם אתמול בערו שדות הנגב המערבי. פעולת צה"ל נעשתה עקב השלכת הרימון לעבר חיילי צה"ל ופציעתו של קצין צה"ל. בכך שידרה ישראל שהיא דבקה בכללי המשחק המעוותים האלה. אם בתום 'הסבב' ימשך טרור ההצתות – יהיה זה ניצחון של חמאס, כמו ב'סבב' של מאי; פגיעה נוספת בהרתעה הישראלית וחיזוק ההרתעה הפלשתינאית".

ממשלת השינוי פעלה מיומה הראשון אחרת – דין הצתה כדין רקטה. זו הדרך!

* מחדל השינוע – מה שהצטייר תחילה כהצלחה המבריקה במבצע "שומר החומות" התברר מאוחר יותר ככישלון. תרגיל ההונאה, של יציאה לתמרון קרקעי גדול ברצועה אמור היה, על פי המידע המודיעיני, להביא לכניסת כוחות חמאס למנהרות בניסיון לגרור את כוחותינו לעומק השטח ולהגיח מן המנהרות להרג וחטיפת חיילים, ואז הפצצות עומק של חיל האוויר ישמידו את המנהרות על אלפי המחבלים שבתוכן. אילו זה הצליח, היה זה ניצחון אסטרטגי אדיר שהיה מרסק את חמאס. זה לא קרה. אמנם היה הישג משמעותי בהרס המנהרות, "המטרו", אך אלפי המחבלים לא התחבאו שם. לא זו בלבד שההונאה לא הצליחה, גם אי אפשר לחזור עליה, וכך איבדנו כלי אדיר למלחמה עתידית.

תחילה נאמר שהסיבה לכך הייתה שיום קודם לכן, היה מידע על שתי חוליות שמתקדמות לעבר ישראל בתוך מנהרות והן חוסלו בהפצצה על אותן מנהרות. כך הבין האויב שישראל מכירה את מפת המנהרות ויש לה מודיעין על מקום הימצאן של חוליות הטרור ולכן הם נמנעו מלהיכנס למנהרות.

כעת מתברר מידע נוסף, מדאיג ביותר. תרגיל ההונאה, שאמור היה להיראות כמו תמרון קרקעי מלא כולל כניסה לתוך הרצועה, לא עבד כי הוא היה מבוסס על שינוע הכוחות והטנקים, אך הכלים לא הגיעו כיוון שמתוך 400 נהגי משאיות ערבים רק 50 הגיעו. ועכשיו נתאר לעצמנו מלחמת פתע מלבנון ועזה במקביל, שבה אנו תלויים במאות נהגי משאיות ערבים?

השתגענו? מי ביסס את כשירות צה"ל על ערבים? זה הרי מחדל מחפיר. הן לפחות מאז אירועי אוקטובר 2000 היה עלינו להבין שבכל מלחמה, ערביי ישראל אינם בצד שלנו ואסור להסתמך עליהם.

זה מחדל שמחייב הפקת לקחים מהירה ושינוי דרמטי של כל מערך התובלה שהתבסס על נהגים ערבים. יש ליצור ללא שיהוי מאגר של מאות או אלפי נהגי משאיות מילואימניקים, שיגויסו בצו 8 לכל מערכה.

נכון, השתדלתי להיות פוליטיקלי קורקט ולא לנקוב במספרים של גייסות.

* הקרן למצוינות – ראש הממשלה מינה את איל חולתא, מראשי המוסד ומי שנחשב לגאון טכנולוגי ואחד מגדולי המומחים ללוחמת סייבר, לראש המל"ל. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ דפי מסרים מסיתים נגד חולתא והדקלמנים החלו לדקלם. דוגמית: דקלמנית-הסתה העונה לשם איילת לאש צייצה: "איך עבאס אישר את המינוי? כי חולתא בוגר קרן וקסנר למען האויב?" וכד' וכד' – האנטי ציוני בנט שעומד בראש ממשלה אנטי ציונית מינה אנטי ציוני לראש המל"ל, כיד ההסתה הביביסטית הידועה לשמצה.

אכן, אייל חולתא הוא בוגר קרן וקסנר. הדבר עומד אך ורק לזכותו. קרן וקסנר היא קרן ציונית, של מיליארדר יהודי שהוא ציוני גדול, שמשקיע את הונו בטיפוח המצוינות בשירות הציבורי בישראל. מטרת התכנית: "להעניק לדור המנהיגים הציבוריים הבא של מדינת ישראל הכשרה במנהל ציבורי ופיתוח מנהיגות, להגברת איכות הדמוקרטיה ומוסדות המגזר הציבורי הישראלי".

ממשלת ישראל שולחת מידי שנה כעשרה מן המצטיינים שבמצטיינים בשירות הציבורי ובצה"ל לתכנית עמיתי וקסנר, בה הם מקבלים תואר שני במנהל ציבורי בבית הספר היוקרתי למנהל ציבורי על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד. כל העמיתים מתחייבים להישאר במנהל הציבורי לפחות שלוש שנים לאחר מכן, אך רובם ממשיכים הרבה מעבר לשלוש השנים האלה. תחילת שיתוף הפעולה בין ממשלת ישראל לבין קרן וקסנר היא בתקופת ממשלתו של יצחק שמיר, והיא נמשכה בכל הממשלות שלאחר מכן.

קפיצת המדרגה של תכנית וקסנר הייתה ב-2013, כאשר הוקמה התכנית למנהיגות בכירה, אליה נשלחים בכירים במערכת – מדרג סמנכ"ל ומעלה במערכת הממשלתית האזרחית ומדרגת תא"ל ומעלה במערכת הביטחון. החיבור בין ממשלת ישראל לקרן וקסנר בנוגע לתכנית הזאת נעשתה בתקופת ממשלת נתניהו. זוהי קרן א-פוליטית, שעוסקת אך ורק במצוינות במנהל הציבורי כולל צה"ל. כל הטענה שהיא "שמאלנית" היא שקר. לא בכדי, הן ממשלות הימין והן ממשלות השמאל פעלו עם הקרן בשיתוף פעולה.

איך נולד השקר הזה? כאשר אביב כוכבי היה מועמד לרמטכ"ל, נתניהו לא רצה במועמדותו וניסה לסכל אותה. אלא שליברמן רצה בכוכבי והתעקש. נתניהו החל לנהל קמפיין דה-לגיטימציה לכוכבי, ומה שהוא מצא היה… היותו של כוכבי בוגר קרן וקסנר. לכן, הוא המציא את הבלוף שקרן וקסנר היא שמאלנית, לכן היא אנטי ציונית, לכן היא "למען האויב" ושאר השקרים הביביסטיים המוכרים לנו עד זרא. אנשים שמעו "קרן", מיד קפצה להם "הקרן החדשה" והנה, תעשיית המקארתיזם רודפת מאז את הקרן ואת בוגריה.

כזכור, שר הביטחון ליברמן כפה את כוכבי על נתניהו, כאשר הכריז על בחירתו בו במחטף, כאשר נתניהו היה בחו"ל. נדמה לי שכוכבי מוכיח לכולנו, הלכה למעשה, מהי מצוינות, ואין לי ספק שלהיותו בוגר תכנית וקסנר חלק מכך. כך גם פרופ' חזי לוי, מנכ"ל משרד הבריאות היוצא, שהפגין מצוינות במלחמה בקורונה.

נתניהו נכשל בניסיונו לסכל את בחירת כוכבי, אבל שד ההסתה נגד הקרן יצאה מן הבקבוק.

בראש קמפיין ההסתה והשקרים נגד הקרן ובוגריה עומד המעי הגס יאיר נתניהו. הוא נותן את הטון המסית, רצוף השקרים, והדקלמנים מדקלמים ומפיצים בתעלות הביבים. ממשלת יאיר נתניהו גם הקפיאה את שיתוף הפעולה עם הקרן.

עכשיו המקארתיזם הביביסטי מתעלק על חולתא. הכלבים נובחים והשיירה עוברת ואני בטוח שחולתא ימלא את תפקידו במצוינות, במקצועיות ובממלכתיות, ויחזק את הביטחון הלאומי של ישראל.

* את מי ניצחתם? – חגיגה בכנסת. האופוזיציה צוהלת ושמחה, מריעה, מתחבקת ומתנשקת, בעקבות הישגה המזהיר. הנה, מלחמת ההתשה של פיליבסטרים אינסופיים וישיבות כל הלילה עד הבוקר הצליחו – יו"ר הכנסת התבלבל והצביע בטעות נגד חוק הדיינים ולכן החוק לא עבר.

יופי, ניצחתם. את מי? את האינטרס הציבורי. את האינטרס הציוני. מה מטרת החוק? לשנות את מקבילית הכוחות הבלתי מאוזנת בוועדה למינוי דיינים, שבחסות השמאל והימין – המיעוט החרדי שולט בה בשלושים השנים האחרונות. כתוצאה מכך, הרבנות הראשית לישראל הפכה לרבנות החרדית הלא-ציונית, המחמירה, שמשניאה את היהדות על ציבורים רחבים בישראל ושמתנכלת לגיור.

כאשר האינטרס הציבורי הוא לאפשר גיור המוני של העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית מסרבת להכיר ביהדותם, הרבנות רק מקשה, מקצינה, חוסמת. אגב, יש לציין שהציבור החרדי כלל אינו רואה את הרבנות הראשית כרבנות שלו, אין הוא מחויב לה, אין הוא מכיר בכשרות שלה. אולם היא מספקת לו כר נרחב לג'ובים לרבנים, ויכולת שליטה וכפיה דווקא על הציבור שאינו חרדי.

הרבנות החרדית פסלה (אגב, בניגוד מוחלט להלכה) אפילו גיורים של הרב דרוקמן. הרב דרוקמן הוא המנהיג הרוחני של מפלגת הציונות הדתית, ואף על פי כן היא הצביעה נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס המגזרי שלה ובעד האינטרס הכיתתי של החרדים, כי אין דבר חשוב יותר מ"לנצח" את הקואליציה. את מי ניצחתם? את הקואליציה? ניצחתם את עם ישראל. כמובן ששוב הצבעתם יחד עם הרשימה המשותפת, שמקורבת לחרדים ושונאת שנאת מוות את הציונות הדתית, את ציבור המתנחלים וכמובן שהיא ששה להצביע עם החרדים נגד כל אינטרס ציוני. אבל אתם? הציונות הדתית? איבדתם את זה.

* אתגר נשיאותי – בנאומו בטקס ההשבעה בכנסת, הקדיש הנשיא הרצוג את עיקר דבריו לצורך באחדות לאומית ואיחוי הקרעים בעם. לדעתי, עליו לגשת בהקדם האפשרי למהלך גישור במקום שהפך להיות המקום הנמוך ביותר בישראל – הכנסת. הכנסת מעולם לא התקרבה לשפל כזה, כפי שהיא היום. אי אפשר לקיים דיון במליאה ובוועדות. את מקום קריאות הביניים הנורמליות שהיו חלק מהדיון, תפסה הפגנה של הפרעה מכוונת ושיטתית שנועדה לא לתת לאנשים לדבר. הקריאות הן ניבולי פה איומים ונוראים. השנאה מולכת שם.

מי שמדרדרת את הכנסת במדרון היא בראש ובראשונה האופוזיציה בהנהגת ח"כ נתניהו, שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו, יוצר דה-לגיטימציה אנטי דמוקרטית לראש הממשלה, מפעיל את ח"כיו להתנהגות של אספסוף ומנהל מלחמה בלי לקחת שבויים, ללא אמנת ז'נבה. המסורת האופוזיציונית בישראל, היא של אופוזיציה עניינית וממלכתית, שכדי לקדם את האידיאולוגיה שלה היא תומכת בהצעות הממשלה שהולמות את דרכה, בוודאי בנושאי ביטחון לאומי. האופוזיציה בהנהגת נתניהו הופכת לאופוזיציה למדינה, אופוזיציה לוחמת במדינת ישראל. יש לציין שגם האופוזיציה הקודמת, בהנהגת לפיד, לא הייתה ממלכתית, ויש לה חלק בהידרדרות, אם כי לא באותה רמה, כלומר תת-רמה, של האופוזיציה הנוכחית.

וגם הקואליציה אינה טומנת את ידה בצלחת, אינה מגלה נדיבות של מנצחים, למשל בחלוקת התפקידים בכנסת. מקובל היה לאורך שנים רבות שראש ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה. יו"ר ועדת הכספים הוא איש הקואליציה שמסייע לממשלה להעביר את ההחלטות התקציביות ויו"ר ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה כדי שהוועדה תעסוק בעיקר בפיקוח על הממשלה ובביקורת על הממשלה, שזה תפקיד פרלמנטרי חשוב ביותר. וזו רק דוגמה אחת. עצם מינויו של מיקי לוי, שבאופוזיציה היה אנטי ממלכתי והתנהגותו הייתה מחפירה, ליו"ר הכנסת, פגעה ביכולתו להנהיג אותה כראוי.

האווירה בכנסת היא של מלחמת עולם ומעמדה בעיני העם מידרדר לשפל חסר תקדים. במצב שנוצר, כאשר הן האופוזיציה והן הקואליציה נמצאות בצמרות העצים, יהיה קשה להן לרדת מן העץ בכוחות עצמן.

על הרצוג להפשיל שרוולים, לזמן אליו את ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, יו"ר הכנסת יו"ר הקואליציה ויו"ר סיעת הליכוד למהלך של יצירת הסכמות הדדיות על האופן שיאפשר לכנסת לתפקד, למלא את תפקידה ולהוות מוסד דמוקרטי וממלכתי שהציבור יוכל לשאת אליו את עיניו. אולי נכון לחבר אמנה של התנהגות ראויה של הכנסת.

הרצוג נהנה מאהדה רבה בכנסת, מעבר להדרת תפקידו כנשיא, והדבר בא לידי ביטוי ברוב חסר התקדים שבחר בו, שחצה קווים מפלגתיים. הוא איש נעים הליכות, מאיר פנים, נוח לבריות, יודע לסול מסילות ללב האנשים והוא יוכל לגשר.

זו חובתו כנשיא המדינה.

* געגועים לנתניהו – האם יש מצב שאתגעגע לביבי נתניהו? כן. בראיון לענת דוידוב וגולן יוכפז ב-103FM  הודיע דודי אמסלם שהוא רואה עצמו מתאים לתפקיד ראש הממשלה. "בצניעות", הוא אמר, "אני עולה כמעט על כולם". בצניעות, כן?

אגב, בקיסריה לא אוהבים דיבורים כאלה.

* חשדהו – יש לישראל אינטרס להדק את קשריה עם מדינות העולם ובוודאי עם מעצמה אזורית חשובה כטורקיה. חילופי נשיא וראש ממשלה הם הזדמנות לפתיחת דף חדש. שיחת הטלפון הידידותית בין הרצוג וארדואן היא צעד חשוב.

אך אל נשלה את עצמנו ובל נשגה באשליות. ארדואן היה ונשאר שונא ישראל. שנאת ישראל, התמיכה באויבי ישראל, התמיכה בטרור הג'יהאדיסטי – הם בעבורו אידיאולוגיה ואסטרטגיה. שיפור היחסים עם ישראל כיום, היא טקטיקה שנועדה לענות על צורך פרגמטי. כל עוד הדבר משרת גם את האינטרס הישראלי, יש לקדם את היחסים. אבל בלי אשליות ובלי להסתנוור. היחס אליו צריך להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו ושוב חשדהו.

* טשטוש ייחודה של האנטישמיות – האנטישמיות היא תופעה ייחודית. שנאת זרים וגזענות הן תופעות אוניברסליות, אבל אין תופעה שתדמה לאנטישמיות, הן בהתארכותה כבר למעלה מ-2000 שנה, והן בשילוב של שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע "מדעי"-גזעני, והטוטליות שלה, שהגיעה לשיאה בשואה. האנטישמיות נמשכת גם היום, הן במתכונתה המסורתית, של שנאת היהודי באשר הוא והן ב"אנטישמיות החדשה" – האנטישמיות שמטשטשת את מהותה הגזענית ומתחפשת "רק" לשנאת הציונות, לשנאת ישראל ולשלילת זכותו של העם היהודי, רק העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום משלו ומערכת משומנת של הפצת כזבים, עלילות דם וקונספירציות על המדינה היהודית. לא בכדי, מדינות רבות בעולם חוקקו חוקים ייחודיים נגד האנטישמיות. לא בכדי, מדינות רבות אימצו את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה,(IHRA) , כפי שנוסחה בהצהרת בוקרשט, 2016: "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים". ההצהרה מסבירה ומבהירה מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על ישראל, כמו על כל מדינה, לבין אנטישמיות במסווה של "ביקורת": "ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי. עם זאת, ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיתפס כאנטישמית. לעתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים בגין כל מה שמשתבש. אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובקווי אופי שליליים". ישראל, המדינה היהודית, אימצה כמובן את הצהרת בוקרשט בהחלטת ממשלה.

בראשית השבוע הופיע שר החוץ יאיר לפיד בכנס הפורום הגלובלי למלחמה באנטישמיות, ובנאומו הגדיר כל תופעה של שנאת זרים, שנאת האחר וגזענות כאנטישמיות. בכך, הוא טישטש את ייחודה ומהותה של האנטישמיות, שהיא חלק מן ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי המלווה את עמנו לאורך הדורות. גינוי של כל סוגי גזענות ושנאת זרים בוועידה העוסקת באנטישמיות היא כמובן לגיטימית ואף מבורכת. אבל טשטוש האבחנה הייחודית של האנטישמיות, היא לא רק רדידות ובורות, אלא גם נזק למאבק באנטישמיות, בוודאי כאשר היא באה מצדו של שר החוץ הישראלי. כאשר הוא מצהיר: "שהאנטישמיות היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח, להשמיד, לרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו", ומפרט – סוחרי העבדים, בני שבט הטוטסי שטבחו בשבט ההוטו, הקנאים האסלמיסטיים מדעא"ש ובוקו-חראם, ורוצחי להט"בים בארה"ב, הוא משטח ומאחד תופעות שנאה כלל עולמיות, שראויות כמובן לכל גינוי בפני עצמן, ומטשטש את ייחודה של האנטישמיות. טשטוש זה פוגע במלחמה באנטישמיות.

זהו נאום מביש.

* משפט על סמך ראיות – טוב עשתה הפרקליטות שהחליטה על משפט חוזר לרומן זדורוב, ולא על שחרורו. החלטה על שחרורו הייתה בריחה פחדנית.

רומן זדורוב הורשע בכל הערכאות על סמך ראיות מוצקות. בינתיים עלו ראיות אחרות, שמעוררות ספק ומעמידות בסימן שאלה את צדקת ההרשעה. במצב כזה, הדבר הנכון הוא משפט חוזר, שבו השופטים יבחנו מחדש את שלל הראיות ויפסקו על פיהם.

ומן הראוי שהמשפט ייעשה בבית המשפט, לא בתקשורת ולא ברשתות החברתיות ולא במשפט רחוב שכבר מצא, כביכול, את "הרוצחת" ומי צריך ראיות? 

* גואל אדמות המולדת – תרומתו הגדולה של יוסף וייץ לבניין הארץ, יישובה וייעורה, ולהקמת המדינה, הופכת אותו לגיבור לאומי. במשך עשרות שנים הוא עמד בראש מחלקת הקרקעות של קק"ל. זה נשמע קצת פקידותי אבל האיש הזה גאל אדמות רבות בארץ ישראל למען התיישבות יהודית שעיצבה את גבולות הארץ.

"קופסה כחולה" הוא סרטה של נינתו, מיכל וייץ, שמנסה להטיל דופי בזכרו של סבא רבא שלה ולהציג אותו כ"אבי הטרנספר". בשוקניה כבר הלכו צעד נוסף וכינו אותו "סבא נכבה". אלה מה?

כדאי לזכור מהי אותה "נכבה". בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה של ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בתוכה. המדינה היהודית הייתה זעירונת, ללא ירושלים, ללא חלקים נרחבים בגליל המערבי ובנגב, ללא לוד ורמלה ויפו. אך היישוב היהודי יצא בהמוניו לרחובות לחגוג את ההחלטה. לעומתם, ערביי ארץ ישראל התנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולסכל את הקמת המדינה. הניסיון הזה כשל והמדינה קמה ב-14 במאי 1948. בהכרזת המדינה בן גוריון הושיט את ידו לשלום למדינות ערב, אך הן פלשו למחרת למדינה בת יומה בניסיון להטביעהּ בדם ולהשמיד את היישוב היהודי. אנו ניצחנו במלחמה הזאת. אין מלחמה צודקת ממנה. ומי שפתחו בה הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאותיה. הם ורק הם אחראים לבריחה ההמונית של ערביי ארץ ישראל וגם למקרי הגירוש.

יוסף וייץ יזם והוביל, בגיבוי מוחלט של בן גוריון, את הצעדים שנועדו למנוע חזרת הערבים לתוככי מדינת ישראל. אילו חזרו, מלאי שנאה ותאוות נקם, הם היו לגיס חמישי ענק, שהיה מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל הצעירה והעניה, שקמה ממלחמה קשה שבה איבדה אחוז שלם מאוכלוסייתה (לצורך השוואה – כמו מאה אלף הרוגים בימינו) ועמדה בפניה המשימה הכבירה של קליטת שארית הפליטה מאירופה והמוני היהודים מארצות ערב. וייץ היה ממובילי ומיישמי יישוב העולים ביישובים ערבים לשעבר. והוא עמד בראש מפעל הייעור של הארץ, שבין השאר נועד לסכל את חזרת הערבים לאזורים אלה.

נכון, השימוש במילה הלא-מוצלחת טרנספר הייתה של יוסף וייץ עצמו. הוא כינה את הצוות שלו "ועדת הטרנספר-בדיעבד". אבל אין דבר כזה טרנספר-בדיעבד. מדובר היה במניעת השיבה של הערבים. המילה טרנספר באותם ימים הייתה מקובלת מאוד במחשבה המדינית וביחסים הבינלאומיים, ובאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השניה בכל רחבי אירופה נעשו טרנספרים והם נחשבו לפתרון הומני וצודק של הסכסוכים בין העמים. ולכן, וייץ לא הבין אז איך הביטוי הזה יפורש היום, והרשה לעצמו להשתמש בו.

מבחינה קולנועית – הסרט מצוין. הוא ערוך היטב. התמונות של בניין הארץ, ההעפלה, הקמת ההתיישבות, תמיד מרגשות. ואני חייב לציין שהסרט הרבה יותר מאוזן מכפי שהצטייר בכתבות היחצנות שקדמו לו (אגב, בכתבה ב-"7 ימים" פורסמה תמונה של שרת בתור לוי אשכול… איזו בושה. אין שם עורך?). אבל לנוכח המגמה הכללית של הסרט, האיזון מצטייר כאפולוגטיקה של הנכדים שמגוננים על כבוד סבם.

את המגמה של הסרט מתמצתת היוצרת באמירה, שכולם יודעים מהי הקופסה הכחולה, קופסת גיוס ההמונים של קק"ל לגאולת הארץ, אך הסרט פותח את הקופסה השחורה. אבל הקופסה השחורה, כביכול, היא קיומה של מדינת ישראל והמאבק על הקמתה והמחיר הכבד ששילמנו על הקמתה. אין לנו במה להתבייש ולא על מה להתנצל, אלא להתגאות בגדולתו של הדור שבנה את הארץ והקים את המדינה ובגדולתם של מנהיגי הדור.

בסקירה ביוגרפית קצרה בתחילת הסרט נאמר שיוסף "היגר" לארץ ישראל בגיל 18. "היגר", לא עלה. כי בראיה ה"נייטרלית" אין מקום לביטויים כמו עליה וירידה. אנחנו מביטים על חיינו מהצד, כמשקיפים אובייקטיבים, ואדם שעובר מארץ לארץ הוא מהגר. אבל אני לא רוצה להיות נייטרלי. אני ציוני, ובעבורי יהודי עולה לארץ ישראל מהגולה או יורד ממנה לגולה. מהגר הוא יהודי שעובר מרוסיה לאמריקה; שמחליף גולה בגולה. אך מי שמדבר על "מהגר", לא יבין את המהות והמשמעות של מושגים כמו גאולת אדמות המולדת. בעבורו זו קופסה שחורה.

"גדלנו על המושג של עם בלי ארץ שבא לארץ בלי עם" אמרה מיכל וייץ בפתח הסרט בביקורתיות, של מי שחושפת את הסקופ – עבדו עלינו, היה כאן עם, הארץ לא הייתה ריקה. אף אחד לא טען שהארץ הייתה ריקה. המיתוס השקרי הוא שהמנהיגים הציונים כביכול טענו שהארץ ריקה. מי שמכיר את כתבי אבות הציונות כולם, ללא יוצא מן הכלל, יודע שאיש מהם לא טען שהארץ ריקה. כולם התייחסו לבעיה הערבית. המושג "עם בלי ארץ לארץ בלי עם", שאותו טבע המנהיג הציוני ישראל זנגוויל, מדבר על דבר אחר. מה זה עם בלי ארץ? הרי לעם היהודי יש ארץ, ארץ ישראל. אלא שהיא לא בידיו. ולארץ ישראל יש עם – עם ישראל, אלא שהוא לא נמצא בו. משמעות הביטוי היא תיקון המעוות, באמצעות חזרת עם ישראל לארץ ישראל.

* אל תשרפו את האסמים – השנה אני נכנס לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר מנתץ את חומות העיר העתיקה ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* גלוי וידוע לפניך – הסרט "אגדות החורבן" מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שיכול להיות אירוני. לכאורה, מרמז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך. בכך שיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

* חדש ימינו כקדם – בערב תשעה באב תשס"א 2001, תשעה באב הראשון בתפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, זימנתי התכנסות במועדון מושב יונתן, של חילונים ודתיים שמציינים יחד את היום. על המפגש הזה חזרנו מדי שנה לאורך תשע שנותיי בתפקיד, ולשמחתי המסורת הזאת נמשכת גם 11 שנים לאחר שסיימתי את תפקידי. אפילו אשתקד נערכה התכנסות בזום (שלא השתתפתי בה כיוון שהנחיתי זום דומה של חבל ארץ אחר). גם השנה, עשרים שנה אחרי, התכנסנו, למעלה ממאה אנשים, חילונים ודתיים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים וגם מעט בני נוער ואפילו ילדים, בבית הכנסת העתיק בדיר-עזיז. קראנו בצוותא את מגילת איכה ולאחר מכן קיימנו שיח. לחילונים ולדתיים שביננו אין הערב הזה מגלם את הרגלינו ומנהגינו. לחילונים, הישיבה על הארץ וקריאת מגילת איכה במועד שלרבים מאתנו לא אמר כלום עד לא מכבר. לדתיים, הישיבה בצוותא, נשים וגברים, המשפחה כמות שהיא בלי להפריד בין מרכיביה. ודומני שיש בכך תיקון לאלה ולאלה.

בשנים האחרונות, האירוע מתקיים בבתי כנסת עתיקים בגולן, ויש בכך סמליות רבה. כאשר אנו יושבים בבית הכנסת דיר עזיז, במקום שבו התפללו אבותינו, יהודי הגולן, לפני 1,500 שנה ויותר, ומסיימים את קריאת מגילת איכה בשירת "חדש ימינו כקדם" – אנו חווים את התגשמות ההתחדשות הזאת.

* מה קרה למופת – ערב תשעה באב אשתקד, הנחיתי מפגש זום של תושבי עמק המעיינות. בין השאר, השתתף ברב-שיח יהודה משי-זהב. התרשמתי ממנו מאוד, כדמות מופת. ראיתי בו את מופת של חוזר בתשובה – פעיל אנטי ציוני קיצוני ששב לציונות, לדרך הישר. שמחתי כאשר התבשרנו שהוא מקבל את פרס ישראל. איזה שבר היה זה, כאשר נחשף פרצופו האמתי. אני חושב על כך הרבה, ולא מוצא תשובה לשאלה מה עליי ללמוד מכך. דבר אחד אני בטוח שלא יהיה הלקח שלי – לא אומר שאסור לתת אמון באף אדם.

          * ביד הלשון

ואבא בשם אומרו – היום, 18.7, מלאו 22 שנה למותו בטרם עת של מאיר אריאל.

מכל שיריו היפים והאהובים, אהוב עליי במיוחד "נשל הנחש". השיר עוסק במתח שלו כבן לדור השני בקיבוץ, בין התובענות של דור האבות, של אבא שלו, "הנמלה העניינית" במובן של עמלנות ומוסר עבודה גבוה, לבין השאיפה שלו לחופש, לדרך משלו.

כותב מאיר אריאל בשירו:

ואבא תמיד אומר:

"תעזבהו יום יעזבךּ יומיים"

העגלה נוסעת אין עצור.

קפצת ממנה היום

חלפו שנתיים

והנה נשארת מאחור.

הביטוי המדויק שאותו מצטט אביו של מאיר, הוא "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ", מתוך התלמוד הירושלמי, מסכת ברכות. אומר את הדברים ריש לקיש. משמעות הדברים, היא אזהרה, שאם תתרחק מדבר מה, הוא לא יישאר במקום אלא גם הוא יתרחק, ואז יהיה לך קשה מאוד להשיג אותו, ותתחרט על שהתרחקת.

התלמוד מדגים זאת בשתי דוגמאות. אחת היא של שני אנשים שהולכים זה לכיוונו של זה, האחד מטבריה והשני מציפורי. הם נפגשים בחדא משכנא, כלומר "בבית אחד". גיאוגרפית מקום הפגישה אמור להיות בצומת גולני. כשיפרדו, האחד ילך מיל אחד לכיוון הליכתו. המרחק בינו לבין רעהו יהיה שני מילין, כיוון שגם הוא המשיך ללכת לדרכו.

המסר התלמודי הוא שאם תחפף מעט בשמירת התורה או בלימוד התורה, יהיה לך קשה לחזור למקום שממנו נטשת אותה. וכנ"ל המסר של אבא של מאיר אריאל ובני דורו, באשר לדבקות במצוות העשה של ההגשמה הקיבוצית.

באחד הבתים במקום "ואבא תמיד אומר" נכתב "ואבא בשם אומרו". האסוציאציה שלי היא ל"האומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם". מאיר אריאל רומז לכך שאבא שלו וחבריו, מייסדי הקיבוצים, ראו עצמם כמתקני עולם, כמי שמביאים גאולה לעולם ולעם היהודי. והרי הוא מביא את דברי ריש לקיש בשם אומרם.

מאיר אריאל שאהב לדלג רצוא ושוב בין הרבדים השונים של השפה העברית, כותב יעזבךָּ, בכ"ף סופית דגושה, בסגנון מקראי, כאשר הוא  מצטט פסוק תלמודי שבו הכ"ף דווקא רפה. יש בכך הדגשה והעצמה של המסר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.7.21

* כשהמדינה אינה מעניקה ביטחון לאזרחיה – ימים אחדים לאחר הירי הלילי על מסעדת "כביש 90" בצומת מחניים, נופץ חלון בסניף BBB בראש פינה, קילומטרים ספורים דרומה משם, וקליעים פוזרו דרכו לתוך המסעדה. חלפו ימים אחדים, וסניף מסעדת "נמרוד" במתחם "גליליון" ליד אגמון החולה, קילומטרים ספורים צפונה משם, הותקף בירי לילי. ובחלוף שבוע נוסף – הוצתו 5 מכוניות של לקוחות במסעדת ורד הגליל. זה מצב ביטחון הפנים בגליל. כנופיות דמי החסות (פרוטקשן) משתוללות ומפילות את חתתן על עסקים.

בעיתוני סוף השבוע התפרסמו שתי כתבות על מצב ביטחון הפנים. ב"דה-מרקר" התפרסמה כתבה על תופעת דמי החסות וב"ידיעות אחרונות" – על הנשק הבלתי חוקי. שיח' קמאל ראין, יו"ר מרכז אמאן הפועל למען חברה בטוחה במגזר הערבי בישראל, אמר ל"ידיעות אחרונות": "מדינה שמגיעה לאיראן, לסוריה ואפילו למלזיה ומחסלת את מי שהיא רוצה, לא צריכה עצות ממני. צריך פה החלטת ממשלה. להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני, לא פלילי. אנשים מחזיקים נשק בבית כאמצעי הגנה כי הם לא סומכים על המשטרה. 'אם אין מי שישמור עליי, אני אשמור על עצמי'. אנחנו חיים ביער, בג'ונגל. אין פה מדינה".

אכן, דרושה החלטת ממשלה. אכן, יש להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני. חובתה של הממשלה להחזיר את הריבונות ואת המשילות במדינת ישראל, ובמיוחד בגליל ובנגב ובמגזר הערבי.  

השבוע הורשע אריה שיף מערד, שירה למוות בפורץ שניסה לגנוב את רכבו, בגרימת מוות בקלות דעת. שיף ומשפחתו נשמו לרווחה, כיוון שתחילה דובר על אישום ברצח, ואילו בפסק הדין ניתן מקום מכובד לטענתו בדבר הגנה עצמית והשופטת נתנה להבין ששיף לא יישלח לכלא אלא לעבודות שירות.

אבל האמת היא שהוא כלל לא צריך היה לעמוד לדין. אכן, יש כאן מקרה מובהק של הגנה עצמית. שיף, אדם בעשור השמיני לחייו, אזרח נורמטיבי ללא עבר פלילי, מתנדב במשטרה ואב שכול, ישן עם אשתו בקרוון שרתום לרכב שנפרץ. הוא חשש שהפורצים ינסו לפרוץ לקרוון ולפגוע בו. הוא חש סכנה ובהחלטה של שבריר שניה הוא ירה לעבר הפורצים. ההרוג שייך לכנופיית פשע. שאר חבריה לא נתפסו.

אילו המדינה הייתה עושה כל שלאל ידה כדי להגן על ביטחון אזרחיה, ניתן היה, אולי, לבוא בטענות לאריה שיף. אולם כאשר אין ריבונות בנגב, אין משילות בנגב, השולטים האמתיים הם כנופיות הפשע של הפזורה הבדואית שעושים אף בשטחי אימונים ובמחנות צה"ל כבשלהם – אין למדינה שום זכות להעמיד לדין אזרח שהשתמש בנשקו כדי להגן על חייו, על חיי אשתו ועל רכושו. צודק השיח' ראין. אם אזרחים חשים שאין מי ששומר עליהם, הם בוחרים לשמור על עצמם.

ממשלת השינוי חייבת לחולל שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים.

* בלימה רכה – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" העלתה שני ליטמן על נס את התמודדות הממשלה הנוכחית עם הקורונה לעומת ההתמודדות של קודמתה. כך נפתח המאמר: "עוד אחד ממאפייני החזרה לשפיות שהבטיחה לקדם ממשלת בנט לפיד (ומיכאלי והורוביץ וביטון ובר לב וגם שקד, מה לעשות) ניכר בסוף השבוע בהגדרה שבחרו לתת לגישה החדשה שלהם למאבק בקורונה, 'בלימה רכה'. מי לאחרונה העז להשתמש במושג 'רך' לגבי משהו, בכלל, שקשור במדיניות הישראלית? אנחנו מכירים אגרופי ברזל, חומות שמורות, ענבים זועמים, צוקים איתנים, מלחמות חורמה במגפה. ופתאום – בלימה רכה. מדרון חלקלק של ממש, לדבר על בלימה ולא על מתקפה, על רכות ולא על יד קשה" וכן הלאה וכן הלאה.

המושג בלימה רכה, פירושו הימנעות ככל האפשר מהגבלות ובעיקר מסגרים ובלימת התפרצות הקורונה בלעדיהם. אכן, זו מדיניות שונה מזו שהייתה בסגרים הקודמים. אך יש לכך סיבה. ההתפרצות הזאת שונה מהגלים הקודמים. בעוד הגלים הקודמים איימו להביא לקריסת מערכת הבריאות ובתי החולים ולהמיט אסון בריאותי על ישראל, קצב ההתפרצות הנוכחי שונה בהרבה ובעיקר – קצב עליית החולים במצב קשה מזערי לעומת זה שהיה בגלים הקודמים. ולכן, ניתן להתמודד עם ההתפרצות הנוכחים באופן רך ואין צורך בצעדים הדרסטיים שהיו אז. אילו הממשלה הייתה נוקטת בבלימה רכה מול גל קשה, היא הייתה מועלת בתפקידה.

יתר על כן, מה הסיבה להבדל הדרמטי בין ההתפרצות הנוכחית לגלים הקודמים? מבצע החיסונים שהובל בהצלחה גדולה בידי הממשלה הקודמת.

ודבר נוסף – מדיניות הבלימה הרכה טרם הוכיחה את עצמה. רק בעוד מספר שבועות או חודשים ניתן יהיה לסכם האם היא נתנה מענה הולם, או שהיה צריך להתמודד אתה בדרך אחרת.

מה שמצער, הוא שההתפרצות הנוכחית, הגם שהיא עולמית, יכלה להימנע בישראל אלמלא שני מחדלים, שהחלו עוד בתקופת הממשלה הקודמת – מחדל נתב"ג ומחדל חיסון הילדים. על המחדל בנתב"ג התקשורת מדווחת מדי יום וחושפת את הפרצות. אבל לא פחות חמור מכך מחדל חיסון הילדים. כאשר הותר חיסון הילדים בגיל 12-16 – לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא ממש עודד הימנעות ממנה. בכירי המשרד שהתראיינו המליצו לחסן ילדים שצריכים לנסוע לחו"ל, ילדים בסיכון או שבני משפחה שלהם מדרגה ראשונה בסיכון. לגבי האחרים, הם אמרו שאין סיבה לרוץ ולהתחסן. ואז הגיע הווריאנט ההודי ונזכרו לצאת לקמפיין חיסון. אך אז כבר הגיע החופש הגדול, ואי אפשר היה לעשות מבצע חיסונים מהיר ומקיף בבתי הספר. השאננות הזאת היא מחדל חמור.

* רשימה בלתי קבילה – הנשיא ביידן מעוניין בחידוש המו"מ בין ישראל לרש"פ, ואין לישראל סיבה לדחות זאת. הרי ישראל תמיד חתרה למו"מ ומי שמנע אותו היה דווקא אבו-מאזן. אלא שעל ישראל לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. עוד טרם החל מו"מ, כבר הגישו הפלשתינאים רשימת בקשות ארוכה, שאותה חשף אהוד יערי ב-N-12. רוב הרשימה הזאת בלתי קבילה ועל הממשלה לדחות אותה מכל וכל.

1. פתיחה מחדש של האוריינט האוז והמוסדות הפלשתינאים בירושלים שנסגרו ב-2001 בידי שרון בעקבות מתקפת הטרור. יש לדחות זאת על הסף. ירושלים היא בירת ישראל ובירת ישראל בלבד ולא יהיו בה כל מוסדות שלטון פלשתינאים. אם יהיה שלום, יכולה להיות שגרירות פלשתינאית בירושלים בירת ישראל.

2. החזרת הססטוס קוו הישן בהר הבית, עם כל ההגבלות על ביקור יהודים בהר. היה זה סטטוס חולה ומפלה. פגיעה בזכותם של יהודים לבקר בהר הבית בשל גחמות האויב היא בלתי קבילה לחלוטין.

3. הפסקת פינוי בתים מבתיהם בירושלים – איני חסיד גדול של מהלך העברת הבתים, כמו בשייח' ג'ראח, אבל ישראל היא מדינת חוק ואם הממשלה תתערב בעסקאות נדל"ן שנעשו כדין, בתי המשפט יפסלו את התערבותה.

4. שחרור אסירים והחזרת גופות מפגעים. בשום אופן אין לשחרר מחבלים מכלאם. אם יהיה חוזה שלום מלא וסופי, ברור שאחריו ישוחררו המחבלים. זו דרכו של עולם. עד אז, על כל מחבל לרצות את עונשו עד תום. תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין יש להחזיר את כל גופות המחבלים. יש לחתור להסכם הומניטרי שלא יהיה עוד סחר בגופות. אך כל עוד גופות חללינו אינו מוחזרות אין להחזיר אף גופה.

5. הקפאת הבניה בהתנחלויות ובירושלים ופינוי מאחזים שיושבים על אדמה פלשתינאית – הקפאת הבניה לא באה בחשבון ולא תהיה. לגבי המאחזים – במקרה של בעלות פלשתינאית מוכחת, יש לנסות להגיע להסדרה פרטנית בכל מקרה לגופו. במקרה שאין אפשרות כזו, נכון להעתיק מאחז כזה לאדמת מדינה קרובה ככל האפשר ובתמורה להרחיב אותו ליישוב של ממש.

6. הפסקת הריסת בתים בבקעת הירדן – השתוללות הבניה הפלשתינאית הבלתי חוקית בבקעת הירדן נועדה ליצור פלשתיניזציה של הבקעה. חובתה של ישראל לסכל זאת. יש לפעול להתיישבות יהודית, עירונית וכפרית, בבקעת הירדן ולהחיל עליה את הריבונות.

7. הפסקת חדירות צה"ל לערים הפלשתינאיות. את זה כבר ניסינו אחרי אוסלו וזה עלה לנו בלמעלה מאלף נרצחים. מה ששינה זאת היא העובדה שאנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מספיק לפוצץ את עצמו באוטובוס או במסעדה. אם איננו מתגעגעים למציאות ההיא, יש לדחות זאת מכל וכל.

8. החזרת נשק שהוחרם ממנגנוני הביטחון הפלשתינאים. יש לזכור שהנשק הזה כוון נגדנו. לכן, הדרישה הזאת בלתי סבירה.

9. חידוש תהליך איחוד המשפחות. בעשור שבין אוסלו לחקיקת חוק האזרחות חדרו לישראל 130,000 פלשתינאים במסגרת "איחוד משפחות". הזרם הזה הוא איום ממשי על ישראל. איחוד משפחות פלשתינאיות צריך להיעשות ברשות הפלשתינאית ולא במדינת ישראל.

10. הגדלת מספר רישיונות לעבודה בישראל – בקשה ראויה ויש לשקול בחיוב את ההיענות לה.

11. החזרת השוטרים הפקידים והמוכסים של הרש"פ לגשר אלנבי והיתר לנמל תעופה בין לאומי בשטח הרש"פ, סחר חופשי ליד יריחו ועוד. אלה נושאים שראוי לדון בהם במו"מ בפתיחות, אך לבטח לא לקבל אותם כתנאי למו"מ.

12 הקצאת שטחים באזור C למיזמים פלשתינאים וחיזוק פעילותה העסקית של הרש"פ באזור B. לגבי אזור B לא צריכה להיות בעיה. באשר לאזור C – אין מקום לשום פלשתיניזציה של אזורים אלה.

13. שחרור מטענים שמיועדים לשטחי הרש"פ ממכס ושהגביה לא תבוצע בידי ישראל – רעיון שניתן לדון בו.

14. שדרוג הרשתות הסלולריות ברש"פ – בקשה ראויה ויש לקבל אותה.

* יצור מגעיל – בשל פעילותי הציבורית רבת השנים, אני מכיר רבים מן האנשים בכותרות – פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שאכיר אדם שחשוד בריגול נגד ישראל ונאשם במגע עם סוכן זר.

את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן, שנאשם בעבירות ביטחוניות חמורות, הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל בהתנדבות. הוא דיבר גבוהה גבוהה על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת לבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פרסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע. תל"ם ניתקה אתו כל מגע ואף הוחזרו לו כספי תרומות שתרם לה.

הזדעזעתי מאוד כאשר בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות" צולם אלקיעאן כשהוא מסית בלוד לאלימות נגד היהודים.

וגם אז, לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל הוא הגיע. נדהמתי כששמעתי את שמו בהקשר של מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאויב.

האם כל הפעילות הזאת היא נקמה על השיבוץ ברשימה, או שמא כבר אז הוא פעל נגד המדינה ותפס טרמפ על תל"ם בניסיון להיכנס לכנסת ואולי להתקרב למקורות מידע? הדברים ייוודעו בוודאי בהמשך חקירתו ובמשפטו.

איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* יותר ביביסט מהביביסטים – מנאום לנאום סמוטריץ' הולך ומתלהם, צורח במלוא גרון, מטיח גידופים ונאצות בגסות, מאבד את עשתונותיו.

מה קרה לו? שמא התחרפן הבחור?

ההסבר שלי אחר. סמוטריץ' יודע, והביביסטים יודעים, וסמוטריץ' יודע שהביביסטים יודעים, שהוא מי שעמד בין נתניהו לקדנציה נוספת בראשות הממשלה. לנתניהו הייתה ממשלה כמעט שלמה: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם. כל מה שנדרש כדי להשלים את הפאזל, זו הצטרפות של הציונות הדתית, שאותה נתניהו טיפח. הרי הוא התרברב שסמוטריץ' מצביע כפי שהוא אומר לו, ואולי אף שכנע את עצמו שכך הדבר. אבל סמוטריץ' הבריז לו. עכשיו, כדי לנקות את עצמו, הוא מתנהג כיותר ביביסט מהביביסטים.

* מורשת הבלפוריאדה – ותיקי קרבות הבלפוריאדה כבר מציגים תערוכות ואלבומי ניצחון. "כך הבסנו את ביבי". למיטב הכרתי, נתניהו לא איבד את השלטון בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. הבלפוריאדה לא העבירה ולו אדם אחד שתמך בנתניהו להתנגד לו. גם לא אדם אחד שהתנדנד. היא שכנעה את המשוכנעים. לעומת זאת, היא ליכדה סביב נתניהו רבים שהיו פוטנציאל לעזיבתו, כי היא תדלקה את תחושת הנרדפות שהוא הקרין ורבים קנו. היא הרגיזה רבים בזלזול בקורונה ובתחושת ה"אנחנו ואפסנו עוד" כאילו קדושת מחאתם היא ערך עליון והיא עומדת מעל לכל דבר אחר. במאבק על הקולות הצפים, המתלבטים, המתנדנדים, הם תרמו תרומה משמעותית לנתניהו.

אבל הם השאירו מורשת. מורשת שהזהרתי מפניה בזמן אמת. כתבתי אז, שברגע שיהיה ראש ממשלה אחר שיחליף את נתניהו, מיומו הראשון תלווה אותו בלפוריאדה כזו. היום, כאשר בריונים מטרידים מדי לילה את תושבי רעננה, שכניו של בנט, בהשמעת קול המואזין בפול ווליום והקלטות ליליות של אזעקות צבע אדום – זו מורשת הבלפוריאדה.

* מבחן התוצאה – ערב ראש השנה תשס"ז, כתבתי את המאמר השנתי שבו בחרתי את איש השנה תשס"ו. בחרתי בנסראללה. למה נסראללה? כיוון שראיתי בו את המנצח במלחמת לבנון השניה. כלומר, אם היה זה תיקו, כהגדרתו של הרמטכ"ל דן חלוץ, הרי שמנהיג של ארגון טרור שהצליח לחלץ תיקו מול צה"ל, צבא שהביס בשישה ימים שלושה צבאות, הוא המנצח במערכה. תמכתי מאוד בהחלטתו של ראש הממשלה אולמרט לפתוח במלחמה בעקבות חטיפת החיילים. אני מתקן – מי שפתחו במלחמה היו חיזבאללה. תמכתי מאוד בהחלטתו של אולמרט להשיב מלחמה שערה. אבל הייתה לי ביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה, בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובהתנהלות העורף. ראיתי בעובדה שעד היום האחרון של המערכה חיזבאללה המשיך לשגר לעברנו רקטות – חרפה לאומית. והניתוח שלי את תוצאות המלחמה היה שאף מטרה שלה לא הושגה.

בחלוף שנתיים, כתבתי מאמר שבו הודיתי בטעותי. במבחן התוצאה, כתבתי, ניצחנו. גבול לבנון דימם במשך ארבעים שנה. כל מה שניסינו לא עצר את הדימום. לא פעולות גמול ופשיטות נועזות כמו "אביב נעורים". לא הפצצת קני מחבלים. לא מבצע ליטני. לא מלחמת לבנון הראשונה. לא הסכם השלום הנשכח שנחתם עם לבנון. לא הנסיגה לרצועת הביטחון. לא מבצע "דין וחשבון" ולא מבצע "ענבי זעם". גם לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רק מלחמת לבנון השניה הביאה לשנתיים של שקט מוחלט. דבר כזה עוד לא היה והוא מעיד על כך שהצלחנו להרתיע את חיזבאללה. והוספתי, שגם אם בתוך חודשים או שנים ספורות השקט יופר, עצם השנתיים ויותר של שקט הם ניצחון ישראלי, במבחן התוצאה.

השבוע מלאו 15 שנים למלחמת לבנון השניה, והשקט נשמר. וגם אם פה ושם היו שתיים שלוש תקריות קטנות, זה בטל בשישים, בהשוואה לתוצאות הכושלות של כל מה שניסינו עד אז.

לא, איני מתעלם מההתחמשות האדירה של חיזבאללה ברקטות. ואין לי דעה מוצקה האם שווה היה להפר את השקט כדי לשבש באופן יזום את ההתחמשות. ובסה"כ במערכה בין המערכות (מב"מ) צה"ל ביצע פעולות משמעותיות למניעת העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה ולמניעת התחמשותה בטילים מדויקים. והמבצע להשמדת המנהרות היה מבצע מוצלח מאוד, ששיבש לחלוטין את לב האסטרטגיה של חיזבאללה למתקפת פתע מוצלחת נגד ישראל.

כשאני קורא את מאמר איש השנה על נסראללה, אני חש שצדקתי בכל מה שכתבתי, אבל בפרספקטיבה של 15 שנים טעיתי בשורה התחתונה – מבחן התוצאה. ואני מאמין שרבים הסיכויים שהשקט יימשך עוד זמן רב.

* אינטרס כלכלי וחברתי של המדינה – אני שמח על החלטת בג"ץ לדחות את העתירות נגד קיום תכניות לימודים לחרדים בהפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים. לא שאני בעד הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. אבל אני בעד קבלת אוכלוסיית-מיעוט שונה והכלת שונותה. ויותר מכך, אני בעד קידום ההשכלה האקדמית והרחבת מעגלי התעסוקה בחברה החרדית. זה אינטרס כלכלי וחברתי עליון של מדינת ישראל, והדרך לכך היא ביצירת תכניות מותאמות לצרכי החרדים.

ובכלל, מוטב שנשאיר את בג"ץ ככלי להגנה על זכויותיהם של מיעוטים וחלשים, ולא ככלי שבו הרוב החזק ידרוס את המיעוט. התחושה של הרוב המוחלט כאילו הוא מאוים מהכלת השונה היא אבסורדית. אין שום חשש שהתכניות בהפרדה יביאו להפרדה גורפת באקדמיה. תאוריית המדרון החלקלק הזאת פחדנית וחסרת שחר. ההיפך הוא הנכון. רבים מהחרדים בוגרי האקדמיה יעבדו במקומות עבודה מעורבים, כך שעצם מתן האפשרות לחרדים ללמוד באקדמיה, תקטין את תופעת ההפרדה.

* שלב בדרך לשוויון – כמי שדוגל בשוויון מגדרי, אני תומך בהשוואת גיל הפרישה של נשים לזה של גברים. הסעיף בנושא זה בחוק ההסדרים הוא התקדמות לכיוון הזה, למרות שהוא מדבר בשלב זה על העלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, שנתיים פחות משל גברים. אני גם תומך בכך שהדבר ייעשה באופן מדורג, לאורך שנים, ולא ב"זבנג וגמרנו".

קודם כל, הדבר נכון מבחינה כלכלית – יותר אנשים במעגל התעסוקה. הוא נכון גם בשל התארכות תוחלת חיי אדם והחשש מקריסה אקטוארית בשל עשרות שנות גמלאות. יש לזכור שעולם הגמלאות נוצר כשתוחלת חיי האדם הייתה נמוכה לאין ערוך. והוא נכון גם לקידום שוויון המינים. אני יודע שבין הארגונים הפמיניסטיים, בארץ ובעולם, העלאת גיל הפרישה לנשים שנוי במחלוקת. יש התומכות בו ויש המתנגדות לו. ההתנגדות הפמיניסטית לחוק מוזרה בעיניי, ופוגעת ברעיון השוויון. אני מכיר את הטענה ש"קודם ישוו שכר, קודם ישוו מעמד ואח"כ נדבר" וכו'. אכן, יש להשוות את כל אלה, אבל יש לקדם בברכה כל צעד שיקדם שוויון. אני מאמין שכל צעד כזה ישפיע לטובה גם בגזרות אחרות של מאבק על שוויון בעולם התעסוקה.

* רגע היסטורי – נאום הבכורה של ח"כ שירלי פינטו (ימינה), הח"כית החרשת הראשונה, היה רגע היסטורי בתולדות הכנסת. זהו ביטוי להתקדמות החברה הישראלית לאימוץ ערכים הומניסטיים ויהודיים של צדק ושוויון, קבלת השונה, האחר והחלש.

לא פחות מרגשת הייתה התנהגות הח"כים. לקראת נאומה של פינטו, התמלאה מליאת הכנסת מפה לפה. ובתום הנאום, עמדו חברי הכנסת על רגליהם והריעו לה במחיאות כפיים ממושכות בשפת הסימנים. לרגע לא הייתה אופוזיציה ולא הייתה קואליציה – הייתה אנושיות משותפת.

ואולי ייטלו הח"כים מן הרגע מרומם-הנפש הזה ולו קורטוב של אחדות ושל התנהגות ראויה למוסד שמן הראוי שיהיה מופת של ניהול מחלוקות בכבוד; מוסד שאזרחי ישראל יישאו אליו את עיניהם בגאווה ולא יתביישו בו.

* תעודת עניות – בעוד שבועות אחדים ימלאו מאה שנה להקמת עין חרוד, הקיבוץ הגדול והגדל הראשון, הקיבוץ שסביבו הוקמה תנועת הקיבוץ המאוחד ועצם הרעיון של תנועה קיבוצית. בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה למותו של מייסד הקיבוץ המאוחד ומנהיגו לאורך עשרות שנים יצחק טבנקין. השנה מציין מכון המחקר של התנועה הקיבוצית – יד טבנקין, חמישים שנה להיווסדו.

לציון שלושת המועדים הללו התכנס ביום שני בעין חרוד מאוחד כנס משותף של מועצת התנועה הקיבוצית, יד טבנקין וקיבוץ עין חרוד.

טבנקין היה איש הציונות המעשית וההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל השלמה עד יומו האחרון, עד נשמת אפו האחרונה. ואילו התנועה הקיבוצית כבר ארבעים שנה אינה מקימה קיבוצים חדשים, בשום חלק של ארץ ישראל. רוב הקיבוצים עסוקים כבר שלושה עשורים בנושאים הזרים ביותר לרוחו של טבנקין – הפרטה, שיוך דירות, שיוך נכסים וכד'.

מה הטעם בכך שהתנועה הקיבוצית מתייחדת עם זכרו של טבנקין ומעלה אותו על נס? האין זו צביעות? האין זה לעג לרש?

אני שמח על כך שהתנועה הקיבוצית עושה כן, ראשית, כי חשוב מאוד לאדם ולתנועה לדעת מנין באו. אבל חשוב יותר לאדם ולתנועה לדעת לאן הם הולכים. העלאת זכרו של טבנקין מציבה בפני התנועה מראה, שעשויה לקדם חשבון נפש.

הכנס עסק בעבר – בהעלאת זכרו של טבנקין, הן בהרצאה של הביוגרף שלו ד"ר ברוך כנרי והן בדברים של נכדיו (שהם היום סבתות וסבים). והוא עסק גם בהווה ובעתיד ובשאלה מהי החלוציות בימינו. וכאן עלו והוצגו יוזמות חדשניות הן בתחומי הכלכלה והעסקים והן בתחום של חדשנות חברתית, חינוכית, תרבותית. זה יפה ומרגש, אבל בעיניי זה לא תחליף למהותה של תנועה מיישבת – ליישב. ההיסטוריה של הציונות מעידה שהמפעלים החברתיים היפים ביותר, החדשניים ביותר, פורצי הדרך ביותר, מעוררי ההשראה ביותר, צמחו מתוך ההתיישבות החדשה. רעיון של תנופת התיישבות חדשה או אפילו של הקמת קיבוצים בודדים או אפילו קיבוץ אחד, לא הוזכר ולו ברמז. כאילו התנועה הקיבוצית השלימה כגזירה עם אי יכולתה להתחדש. זו תעודת עניות.

* עדנה סולודר – החלק המרגש ביום הזה היה אירוע הוקרה לעדנה סולודר מגשר, בת ה-91, עם סיום 54 שנים של שליחות ציבורית. בהיותה בת 37, פסנתרנית ומורה לפסנתר בקיבוץ וביישובי עמק הירדן, נקראה עדנה לדגל להיות מזכירת הקיבוץ. בקדנציה שלה פרצה מלחמת ההתשה בגבול ירדן וגשר הפכה להיות יישוב קו עימות. קיבוצה הופגז ומוּקָש כמעט מדי יום ביומו וחברים בו נהרגו ונפצעו. במשך כל שנות ההתשה הקשות עדנה הנהיגה את קיבוצה ביד רמה, פעלה מול גורמי התנועה והמדינה ואף הופיעה הרבה בתקשורת, ועוררה השראה והזדהות עם יישובי קו העימות. הבולטות שלה הביאה אותה לתפקידים מרכזיים בתנועה עד היום, ובשנים 1982-1992 כיהנה בכנסת.

עדנה אינה נואמת גדולה ואינה שופעת כריזמה, והיא אף צנועה וענווה מאוד, מעטים הכרתי כמותה. אבל היא בלטה תמיד כביצועיסטית, מסורה מאוד, לומדת היטב ולעומק כל נושא שהיא טיפלה בו, וראתה עצמה שליחת הקיבוץ והתנועה בכל תפקיד ובכל מקום. מתאים היה להעניק את ההוקרה לעדנה ביום שיוחד לטבנקין, כיוון שהיא מן המוהיקנים האחרונים של הקיבוץ המאוחד והנהגתו. היא אשת התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה, ידידה גדולה של יישובי הגולן ובקעת הירדן. בשנותיה בכנסת היא הייתה הנציגה שלנו, יישובי וקיבוצי הגולן. היא ביקרה ביישובי הגולן כמעט בכל שבוע וקידמה עניינים למען הגולן בכל תחומי החיים. כמזכיר קיבוץ צעיר לא אחת פניתי אליה לקדם נושאים תקועים מול משרדי ממשלה. עם פרישתה מן הכנסת הענקנו לה את עיטור יקירת הגולן.

לצד פעולתה בוועדות הכספים, הכלכלה, הפנים וכד' היא גם הובילה את החקיקה להגבלת יכולת הפעולה של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שנבחר אז למרבה הבושה לכנסת. יחד עם גאולה כהן היא עמדה בראש השדולה למען יונתן פולארד.

גם במרום גילה עדנה צלולה מאוד, מעורה מאוד, סקרנית ומתעניינת. והיא שמחה למצוא סוף סוף זמן לאהבתה הגדולה – הפסנתר.

* טיפ לחוקר – בטקס הענקת מלגות של יד-טבנקין, הציגו המלגאים בקצרה את מחקריהם. אחד מהם, חוקר הקולנוע עופר פרג, חוקר את דמות הקיבוץ בקולנוע. הוא בחן חמישים סרטים וכולם מציגים באור שלילי את הקיבוץ. הוא מעמת את הסרטים עם מחקרים הבודקים אותם הנושאים המוצגים באור שלילי בסרטים והפער בין השניים גדול מאוד. במחקרו הוא ינסה להתמודד עם הפער הזה ולהסביר אותו.

לאחר האירוע נתתי לו טיפ. בדוק חמישים סרטים ישראליים על הציונות שנוצרו במקביל. תקבל בדיוק אותה תוצאה. והקשר ממש אינו מקרי.

* הופ-הופ-טרללה – את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי השבוע לאהוד מנור כמתרגם, לציון 80 שנה להולדתו. אמרתי שהוא נפטר לפני 17 שנים בגיל 63. נאמר לי לאחר מכן שטעיתי, הוא נפטר לפני 16 שנים, באפריל 2005. וזה נכון. ומהיכן הטעות?

זכרתי שמנור נפטר בגיל 63, וכיוון שהיום הוא אמור היה להיות בן 80 – עשיתי חשבון פשוט ויצא לי 17. הבעיה נעוצה באופן המעוות, בעיניי, שבו רבים מציינים את גילו של אדם. עד יום הולדתו, הוא כאילו בגיל שהיה שנה קודם. כך, למשל, גוגל ידידנו מציין את גיל האנשים. זה אבסורד. אם אדם בן 63 ו-364 יום הוא בן 63 ולא בן 64, הרי לפי אותו הגיון, ילד בן 364 ימים עוד לא נולד, או שהוא "בן אפס" כי רק מחר הוא יהיה בן שנה. ואז – הופ-הופ-טרללה, גדלתי בשנה.

ילדים נוהגים לציין גם חצאי שנים – בן 7.5. כמבוגרים, נכון שבמחצית השנה, כשנהיה קרובים יותר לגיל הבא, נציין את ההופ-הופ-טרללה שלנו. כך אני נוהג.

          * ביד הלשון

במקום שבו כולם צודקים – מתוך טורו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "צודקת איילת שקד, ששיקולים פוליטיים ולא דאגה מהפשרה הובילו להצבעת בלוק נתניהו נגד הארכת החוק. צודק בצלאל סמוטריץ' שמי שהולך עם מפלגה אנטי-ציונית לא יבוא לבקש גלגל הצלה מהאופוזיציה. דבר לא צומח במקום שבו כולם צודקים".

המטאפורה על המקום שבו כולם צודקים ודבר לא צומח בו, שאובה משירו של יהודה עמיחי "מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים":

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ

כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת

אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

* תודה ליוסף גולדנברג, שהאיר את עיניי. אכן, בדקתי והמילה מסורת מופיע במילון אבן שושן בכתיב חסר, מסֹרת.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: סמבה בשניים

סמבה בשניים / מתי כספי ויהודית רביץ

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.7.21

מחר, 13 ביולי, ימלאו שמונים שנה להולדתו של אהוד מנור, חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת 1983, בהיותו בן 42 בלבד, ואחד מגדולי הפזמונאים העבריים. מנור הקפיד להדגיש שהוא אינו משורר אלא פזמונאי. הוא לא אמר זאת מתוך ענווה או הצטנעות, אלא מתוך כבוד לפזמון, וראייתו את הפזמון כסוגה שאינה נופלת בחשיבותה התרבותית מהשירה. בעיניי, אגב, הוא משורר. חלק משיריו, כדוגמת "ברית עולם", הם שירה נשגבת, גם אם נכתבו מלכתחילה להלחנה. אך הוא עצמו הקפיד להתכחש להיותו משורר. הוא היה פזמונאי, מתרגם, מגיש תכניות רדיו ומנחה תכניות טלוויזיה, בתחומי המוסיקה והקולנוע.

אהוד מנור נפטר לפני 17 שנים. כיוון שהוא היה יוצר פורה בצורה בלתי רגילה, אין ספק שהתרבות הישראלית הפסידה מאות רבות של שירים שלא נכתבו, בשל פטירתו המוקדמת כל כך, בגיל 63 בלבד.

פינות רבות הקדשנו לשיריו של אהוד מנור. יקרות לי במיוחד הפינות שהוקדשו למה שאני מכנה "טרילוגיית שירי הצומוד" שלו – "ללכת שבי אחריך", "יליד הארץ" ו"אין לי ארץ אחרת".

הפעם אתמקד בשיריו המתורגמים של אהוד מנור. האמת היא שהשבוע, שבוע הגמר של קופה אמריקה והיורו, השיר המתורגם האקטואלי ביותר שלו הוא "איזה כדורגל", אבל את השיר הזה כבר השמענו.

שיריו המתורגמים, או כפי שהוא נהג לכנות אותם "שירים שעשו עליה", היו מרכיב משמעותי ביותר ביצירתו של אהוד מנור. הוא תרגם מאות שירים. הוא תרגם בעיקר מאנגלית, אך גם משפות אחרות, שאינו דובר אותן, אך תרגמו בעבורו את השירים תרגום חופשי והוא עיבד אותם לשירים, תוך הקפדה על חריזה ועל התאמה מוסיקלית מדויקת ללחן.

אהוד מנור היה המתרגם של כמה מיזמים מוסיקליים גדולים של שירים מתורגמים משפות שונות. המיזם הראשון היה שלישיית "הטוב, הרע והנערה" – הדודאים וג'וזי כץ, שפעלה בשנים 1972-1973. המופע והתקליט שלהם היו של שירים מתורגמים מסרטים ומחזות זמר אמריקאיים. בנוסף ל-13 השירים המתורגמים, אהוד כתב להם גם חמישה שירים מקוריים.

המיזם הבא היה "ארץ טרופית יפה" – מיזם של שירים ברזילאים שהוקלטו ב-1977 במסגרת תכנית הרדיו "דו-רה ומי עוד" ב"קול ישראל" ואח"כ לתקליט שנשא את השם. הייתה זו הצלחה גדולה. אהוד מנור כתב את הגרסה העברית של כל השירים.

ב-1981 תרגם אהוד מנור את שירי תכנית הטלוויזיה "עמק הנהר האדום" – שירי המערב הפרוע; שירי קאונטרי ושירים ממערבונים. השירים יצאו בתקליט.

באותה השנה נערך המיזם "שיר לדרום אמריקה", אף הוא בתכנית "דו-רה ומי עוד" ב"קול ישראל". שירים מספרדית, מדרום אמריקה. גם שירי התכנית הזאת יצאו בתקליט.

המפיק המוזיקלי של "ארץ טרופית יפה", "עמק הנהר האדום" ו"שיר לדרום אמריקה" היה חברו הקרוב ושותפו המרכזי ליצירה, שאותו הוא כינה "נפש תאומה", מתי כספי.

ב-1983, מתי כספי והפרברים הקליטו תקליט נוסף של שירים מדרום אמריקה, שגם את מילותיהם כתב אהוד מנור, "שיר אהבה רחוק".

ב-1987 יצא תקליט של ירדנה ארזי עם שירים צועניים, בתרגומו של אהוד מנור, "נשמה צוענית". כעבור שנתיים ירדנה הוציאה תקליט עם שירים ערביים בתרגומו של אהוד מנור – "דמיון מזרחי".

אהוד מנור תרגם מחזות ומחזות זמר רבים מאוד. הראשון, ב-1971, היה המחזמר "שיער", ואחריו עוד כעשרים מחזות ובהם: "אילוף הסוררת", "רומאו ויוליה", "הקמצן", "הלילה ה-12", "טרטיף", "דון ז'ואן", "חתולה על גג פח לוהט", "קברט", "אחים בדם", "סיפור הפרברים", "עלובי החיים", "אופרה בגרוש" ועוד.

השיר שנשמע היום הוא שיר מקסים מתוך "ארץ טרופית יפה", בביצוע מתי כספי ויהודית רביץ, ובליווי וירטואוזי של אורי הרפז בגיטרה, "סמבה בשניים". את מילות השיר המקוריות כתב ויניסאוס דה מוראס ואת הלחן – בדן פדל. דה מוראס היה פזמונאי, משורר, עיתונאי, מלחין, זמר, מחזאי ודיפלומט ברזילאי, דמות מרכזית מאוד בתרבות הברזילאית, שמזוהה בעיקר עם סגנון הבוסה-נובה. הדבר היחיד שאני יודע על בדן פדל הוא שהנו מלחין השיר "סמבה בשניים" והשיר "בירמבאו", אף הוא למילותיו של דה מוראס, ושאף אותו הלחין אהוד מנור ומתי כספי שר.

"סמבה בשנים" הוא שיר אהבה וגעגועים של איש לאישה ושל האישה לאיש. הבית הראשון הוא שירו של הגבר. הבית השני, במנגינה אחרת, הוא שירה של האישה. ובבית השלישי הם שרים במקביל, איש את המילים שלו במנגינה שלו, כשההרמוניה בין מתי כספי ויהודית רביץ נהדרת והם ממש משלימים זה את זה. הבית השלישי מסתיים במילים הזהות ובמנגינה הזהה, כשההבדל הוא רק בהטיה המגדרית: "אם אינךְ לצדי אז אני לא כלום" ו"אם אינךָ לצדי אז אני לא כלום".

הגבר מבטא את געגועיו ואת חסרונה של אהובתו בשורה של מטאפורות – הוא אומר לה שבלעדיה הוא אש בלי אור, שדרה בלי כוכב, כוכב בליל כפור בלי זוג מאוהב, סירה ללא ים, שדה בלי פרחים. והאישה פונה לאהובה בפשטות: "בוא, בוא כמו פעם. זרועותיך זקוקות לשלי, לילותיך זקוקים ללילי". כשאנו מאזינים לשיר, נדמה שבבית השלישי שני האוהבים המתגעגעים נפגשים ומתאחדים, אך המפגש הזה קורה רק במוסיקה.

את לא איתי – אני כאן לבד

כשאת לא איתי – אין טעם כמעט

אני אש בלי אור – שדרה בלי כוכב

כוכב בליל כפור – בלי זוג מאוהב

אל האי שם אובדות הדרכים

סירה ללא ים – שדה בלי פרחים

העצב תמידי העצב חתום

אם אינך לצידי אז אני לא כלום

עוד געגוע

אל השחר של יום בראשית

אל הטעם

בוא בוא כמו פעם

זרועותיך זקוקות לשלי

לילותיך זקוקים ללילי

אני עוד זוכרת

את עיני עייפות

מלראות יום עגום

בוא בוא כמו פעם

אם אינך לצידי

אז אני לא כלום

מרכיב הזהות הגרעיני

מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלוש קבוצות, ואלו הן:

קבוצה אחת, היא אלה שתומכים בתוכן החוק, אך מתנגדים לחקיקתו. לטענתם, החוק מיותר וכפי שהסתדרנו 70 שנה בלעדיו, אפשר להסתדר בלעדיו גם הלאה. כיוון שהמיעוטים רואים בו התגרות, הוא פוגע בחברה הישראלית ולכן הוא מזיק. בראש הטוענים זאת עמד משה ארנס, שפרסם שורה של מאמרים נגד החוק ברוח זו. כתומך נלהב של החוק אני שולל את עמדתם, אבל מכבד אותה.

קבוצה שניה, היא אלה שמתנגדים לתוכן החוק. בעיניהם, הציונות היא גזענות, מדינה יהודית היא עוול, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אני סולד מהאנשים האלה ומדעותיהם, אבל ברור שהתנגדותם לחוק קוהרנטית להשקפת עולמם.

הקבוצה השלישית, היא אלה שמתנגדים לחוק לא בגלל מה שיש בו באמת, אלא בגלל מה שהם המציאו שיש בו כביכול. בפסטיבל "לא בשמים" לפני שנתיים, נערך עימות בין פרופ' דני גוטוויין לביני על חוק הלאום. גוטוויין תקף במשך דקות ארוכות בשצף קצף חוק לאום שאינו קיים, דחליל מומצא. אמרתי, בתגובה, שאני שותף להתנגדותו לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ובטח שחוק הלאום אינו כזה. הם בדו מלבם חוק הפוגע בזכויות המיעוטים, הפוגע בשפה הערבית, שמאפשר אפליה נגד הערבים וכו'. אין שום קשר ולו מקרי בין החוק שעליו הם מדברים לבין חוק הלאום, ושופטי בית המשפט העליון הבהירו זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים.

הקבוצה השלישית מחולקת לשתי קבוצות משנה. הקבוצה הקטנה של אלה שהמציאו את הטענות המופרכות נגד החוק, והקבוצה הענקית של אלה שלא קראו את החוק, אין להם מושג מה כתוב בו, הם רק שמעו שהוא "מפלה" ו"פוגע בשוויון" וכו', ודקלמו את ססמאות הנגד.

רוב מוחלט של מתנגדי החוק שייכים לקבוצה 3 ב'. זו הרמה הרדודה של הדיון הציבורי בישראל, למרבה הצער. אני מקווה מאוד, שפסיקת בג"ץ, שדחתה את העתירות נגד החוק, תפקח את עיניהם.

מלכתחילה, התנגדתי לעצם הדיון בבג"ץ על חוק הלאום. עקרונית, זוהי עמדתי גם היום. אין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בסוגיות אידיאולוגיות ובוודאי לא בחוקי יסוד.

אבל על אף עמדתי העקרונית, בדיעבד אני שמח שכן נערך דיון והעתירות נדחו ברוב מוחץ ומהדהד של 10:1. אני שמח שהחוק לא נדחה על הסף, דחיה טכנית, אלא שמתנגדי החוק, שהעלילו נגדו עלילות שווא, קיבלו בפרצוף את התשובה מבג"ץ, שכל טענותיהן, על חוק "גזעני", "מפלה" וכו' – הן שקר מוחלט.

פסיקת בג"ץ חשובה מאוד, ומתוכה אני רוצה להציב זרקור על משפט אחד מתוכו, שכתבה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות: "הכנסת אינה מוסמכת לשלול את מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית". במילים אחרות – כל הצעה שנועדה לכרסם בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי היא בלתי חקיקה בעליל, ויש לפסול אותה מראש, לא לדון עליה ולא להצביע עליה, כי אין לכנסת סמכות לקבל אותה.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 11.7.21

* מהות זהותה של מדינת ישראל – מלכתחילה, התנגדתי לעצם הדיון בבג"ץ על חוק הלאום. עקרונית, זוהי עמדתי גם היום. אין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בסוגיות אידיאולוגיות ובוודאי לא בחוקי יסוד.

אבל על אף עמדתי העקרונית, בדיעבד אני שמח שכן נערך דיון והעתירות נדחו ברוב מוחץ ומהדהד 10:1. אני שמח שהחוק לא נדחה על הסף, דחיה טכנית, אלא שמתנגדי החוק, שהעלילו נגדו עלילות שווא, קיבלו בפרצוף את התשובה מבג"ץ, שכל טענותיהן, על חוק "גזעני", "מפלה" וכו' – הן שקר מוחלט.

צר לי על כך שלשופט קרא לא היה האומץ להתעלות ולקבל כמו חבריו החלטה משפטית טהורה.  

* הכריעו על פי חוק – במאי אשתקד דחה בית המשפט העליון פה אחד, בהרכב של 11 שופטים, את העתירות נגד כהונת נתניהו והקמת ממשלת האחדות.

ביוני ביטל בית המשפט ברוב גדול (7:1) את חוק ההסדרה.

לאחר ביטול חוק ההסדרה כתב עקיבא ביגמן ב"ישראל היום": "וקבלו ספוילר שיעיף לכם את הראש: בג"ץ ידון בקרוב בחוק הלאום, והוא לא הולך להתרשם מהרטוריקה הציונית של מנסחיו. הציונות המשפטית תגווע בדמי ימיה".

לאחר דחיית העתירות נגד ממשלת האחדות כתבתי: "הפסיקה ההיסטורית של בג"ץ, מבהירה לעותרים נגד חוק הלאום, שבית המשפט לא יפסול את החוק. בין אם השופטים תומכים בחוק ובין אם הם מתנגדים לו (ולבטח יש ביניהם תומכים ומתנגדים) הם מבינים שאין זה מתפקידם לשלול אותו".

למה ביגמן טעה ולמה אני צדקתי?

ביגמן טעה בשל כשל קונספטואלי. הקונספציה שלו היא שבית המשפט הוא פוליטי, סניף של מרצ, שפועל ליישום האידיאולוגיה השמאלנית בכסות משפטית ולכן הוא מבטל כל החלטה לאומית של הממשלה והכנסת.

אני צדקתי, כי אני חף מדעה קדומה. אני מנתח את החלטות בית המשפט על סמך הפסיקות. יש שיטה בהחלטות בג"ץ והיא ממש לא על פי עמדות פוליטיות. העתירות נגד ממשלת האחדות ונגד בחירת נתניהו למרות כתבי האישום נגדו נדחו, כי לא היה להן שום קייס משפטי, כי החוק בנושא חד משמעי ובית המשפט אינו פוסק על פי טעמו הפוליטי. אדרבא, השופטים הביעו את סלידתם מן העובדה שאדם שיש נגדו כתבי אישום כאלה הוא ראש הממשלה ואף על פי כן פסקו אחרת. הם פסקו על פי החוק וכיבדו את הכרעת הבוחר ואת הכרעת הכנסת.

את חוק ההסדרה הם פסלו כי הוא בלתי חוקתי וסותר חוקי יסוד. הם לא פסלו אותו כי הם נגד ההתיישבות (הרי זה אותו בג"ץ הדוחה שוב ושוב את העתירות נגד ההתיישבות), אלא כי החוק נועד להכשיר בדיעבד התיישבות על אדמות פרטיות. פסיקת בג"ץ נועדה להגן על זכויות האדם, ולשם כך בג"ץ קיים.

העתירות נגד חוק הלאום נדחו, מאותה סיבה שנדחו העתירות נגד נתניהו וממשלת האחדות – כי לא היה להן שום קייס משפטי, ובית המשפט אינו כלי שרת פוליטי. הטענות נגד חוק הלאום, כאילו הוא פוגע בזכויות האזרח של ערביי ישראל חסרות שחר, ולכן דינה של העתירה להידחות. כפי שאני טוען כל הזמן, אין שום קשר בין חוק הלאום לבין הדחליל שציירו מתנגדיו. אילו החוק היה דומה לתיאורים השקריים של מתנגדיו – בית המשפט היה פוסל אותו כפי שפסל את חוק ההסדרה. אבל כיוון שכל הטענות הללו – בשקר יסודן, לא הייתה לבית המשפט כל עילה לפסול אותו. האם השופטים תומכים בחוק? מן הסתם, חלקם תומכים בו וחלקם מתנגדים לו, אך זו עמדה פוליטית שאינה רלוונטית לדיון המשפטי. בדיון המשפטי הם הכריעו על פי חוק.

* הדחליל – מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלוש קבוצות, ואלו הן:

קבוצה אחת, היא אלה שתומכים בתוכן החוק, אך מתנגדים לחקיקתו. לטענתם, החוק מיותר וכפי שהסתדרנו 70 שנה בלעדיו, אפשר להסתדר בלעדיו גם הלאה. כיוון שהמיעוטים רואים בו התגרות, הוא פוגע בחברה הישראלית ולכן הוא מזיק. בראש הטוענים זאת עמד משה ארנס, שפרסם שורה של מאמרים נגד החוק ברוח זו. כתומך נלהב של החוק אני שולל את עמדתם, אבל מכבד אותה.

קבוצה שניה, היא אלה שמתנגדים לתוכן החוק, כמו למשל דבוקת שוקן. בעיניהם, הציונות היא גזענות, מדינה יהודית היא עוול, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אני סולד מהאנשים האלה ומדעותיהם, אבל ברור שהתנגדותם לחוק קוהרנטית להשקפת עולמם.

הקבוצה השלישית, היא אלה שמתנגדים לחוק לא בגלל מה שיש בו באמת, אלא בגלל מה שהם המציאו שיש בו כביכול. בפסטיבל "לא בשמים" לפני שנתיים, נערך עימות בין פרופ' דני גוטוויין לביני על חוק הלאום. גוטוויין עמד ובמשך דקות ארוכות תקף בשצף קצף חוק לאום שאינו קיים, דחליל מומצא. אמרתי, שאני שותף להתנגדותו לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ובטח שחוק הלאום אינו כזה. הם בדו מלבם חוק הפוגע בזכויות המיעוטים, הפוגע בשפה הערבית, שמאפשר אפליה נגד הערבים וכו'. אין שום קשר ולו מקרי בין החוק שעליו הם מדברים לבין חוק הלאום, ושופטי בית המשפט העליון הבהירו זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים.

הקבוצה השלישית מחולקת לשתי קבוצות משנה. הקבוצה הקטנה של אלה שהמציאו את הטענות המופרכות נגד החוק, והקבוצה הענקית של אלה שלא קראו את החוק, אין להם מושג מה כתוב בו, הם רק שמעו שהוא "מפלה" ו"פוגע בשוויון" וכו', ודקלמו את ססמאות הנגד.

קבוצה 3 ב', כוללת להערכתי כ-95% ממתנגדי החוק. זו הרמה הרדודה של הדיון הציבורי בישראל, למרבה הצער. אני מקווה מאוד, שפסיקת בג"ץ תפקח את עיניהם.

* בלתי חקיק בעליל – מתוך פסיקת בג"ץ על חוק הלאום: "הכנסת אינה מוסמכת לשלול את מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית". במילים אחרות – כל הצעה שנועדה לכרסם בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי היא בלתי חקיקה בעליל, ויש לפסול אותה מראש, לא לדון עליה ולא להצביע עליה, כי אין לכנסת סמכות לקבל אותה.

* פרופסור גמור – מרדכי קרמינצר הוא דעתן, בעל דעות מוצקות, קיצוניות. דעותיו הולמות במידה רבה את עמדות העיתון בו הוא מפרסם את מאמריו, "הארץ". אלא שבניגוד לגדעון לוי, קרולינה לנדסמן וחבריהם, מאמריו מנוסחים בלשון משפטית, ומייצגים לכאורה את החוק והמשפט. דעה פוליטית מנוגדת לשלו, מנוגדת לחוק ולמשפט ולכן מן הראוי שתוצא אל מחוץ לחוק.

לא במפתיע קרמניצר יצא חוצץ נגד פסיקת בג"ץ שדחה את העתירות נגד חוק הלאום. כותרת מאמרו היא "שופט אחד אמיץ" ובמובלע משתמע ממנה שעשרה שופטים אחרים הם פחדנים, ולכן הם לא פסקו כפי שהיה עליהם לפסוק, ובכך הם כשלו. ממי וממה הם פחדו? אולי דווקא השופט קרא, שאותו הוא מעלה על נס, הוא שפחד לפסוק באופן שהציבור שבתוכו הוא חי ישלים אתו? אולי דווקא לו לא היה האומץ לפסוק נכון כעמיתיו?

מאמרו של קרמניצר לוקה בסתירה פנימית. מצד אחד הוא משתלח בשופטים ובפסק הדין, מכנה אותם "מסמך הסברה של המדינה", לא עלינו, שעוסק "בהצדקת מה שאינו ניתן להצדקה". מצד שני, הוא טוען שפסק הדין "שפך מים צוננים על המגמה" של מעצבי החוק, בכך שקבע "כי נותר על כנו שוויון המעמד בין יהודיות המדינה והדמוקרטיות שלה" ובכך שקבע, שמעמדה של השפה הערבית לא יפגע וכו'. אבל הקביעות הללו אינן נוגדות כלל את מגמת המחוקקים. הטענות כאילו חוק הלאום נועד לפגוע בדמוקרטיה, לפגוע בשוויון הזכויות, לפגוע במעמדה של השפה הערבית, הן עורבא פרח. הן אינן אלא בראשם של מי שטענו זאת נגד החוק. פסק הדין שפך מים צוננים, על אלה שטענו את הטענות המופרכות הללו נגד החוק. בית המשפט קבע שאין בחוק הלאום שמץ של פגיעה בזכויות הללו.  

* מצעד הנשים – ב-13 ביולי 2020, לפני שנה בדיוק, כתב כאן נעמן כהן: "חוק השבות לנשים החוששות ממילה: למרות שבחוף השנהב מילת נשים אסורה ע"פ החוק, ובישראל מותרת, ולמרות שחוף השנהב מדינה גדולה בה ניתן לנכדה להתרחק מסבתא, קבע בית המשפט העליון כי יש זכות לאישה אפריקאית שאינה רוצה במילה לקבל סטטוס של פליטה ולהיקלט בישראל, ועל המדינה להוכיח כי אישה כזו יכולה לחיות בארצה במקום אחר בביטחון.

נטל הוכחה כזה מובן שאינו אפשרי, והחלטת בית המשפט תביא לכך שכשליש מנשות אפריקה תוכלנה לפי בית המשפט העליון להיקלט בארץ.

היכונו למצעד הנשים.

לא עוד מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא אפריקאית ולא דמוקרטית".

לא הייתי טורח לשמור את הדברים, אלמלא היה זה באותם שבועות בון-טון בלהג היְמנני. "בג"ץ שינה את חוק השבות" כתבו רבים.

כמובן שאלה דברי הבל ורעות רוח. בג"ץ לא נגע בחוק השבות. חוק השבות מדבר על אזרחות אוטומטית לכל יהודי. פסיקת בג"ץ כלל לא עסקה באזרחות. בסך הכל היה מדובר בהענקת מעמד פליט למשפחה אחת. אפשר לאהוב את הפסיקה או לא. אבל אין היא יותר ממה שהיא – החלטה נקודתית על משפחה אחת.

חלפה שנה. איפה "מצעד הנשים"? האם באמת ישראל חדלה להיות מדינה יהודית דמוקרטית והפכה למדינה אפריקאית ולא דמוקרטית?

זו סתם דוגמית אחת מערמת השקרים והשנאה נגד בית המשפט ומערכת המשפט הישראלית, של הימננות הקיצונית. זה עוד הבל דמגוגי אופייני.

לעומת זאת, מה באמת מסכן את הרוב היהודי? ההישג האדיר של ביבי&טיבי של הפלת חוק האזרחות.

* התחייבו לתמוך בריבונות – בשנה שעברה, היה בכוונתו של נתניהו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. הייתה זו יוזמה ברוכה וראויה לכל שבח. נתניהו ידע שכחול לבן, השותפה הקואליציונית הבכירה, מתנגדת להחלת הריבונות. ולכן נכתב בהסכם הקואליציוני שהנושא היחיד שאין עליו זכות וטו לכחול לבן הוא החלת הריבונות. נתניהו ידע שיש לו רוב בממשלה, כיוון שיועז הנדל, נציג דרך ארץ שבגוש כחול לבן, יצביע בעד. והוא גם ידע שאם יביא את החלת הריבונות לכנסת, יש לכך רוב. זאת, כיוון שמפלגות האופוזיציה ימינה וישראל ביתנו התחייבו להצביע בעד. הן לא טענו שתפקידן אינו "להציל את הממשלה" שכה התנגדו לה, והוא לא חשב שהן מצילות את ממשלתו. הוא ידע שהמפלגות הללו תומכות בהחלת ריבונות ולכן הן תצבענה בעד. כל כך פשוט. כי תפקידה של מפלגה הוא לקדם את האידיאולוגיה שלה, גם אם היא באופוזיציה, ולא להיות דובונִי לא-לא אוטומטי. וכאשר הממשלה שהיא מתנגדת לה מביאה להכרעת הכנסת יוזמה שמקדמת את האידיאולוגיה שלה – מובן מאליו שהיא תצביע בעד. כפי שהיה מובן מאליו שתנועת התחיה שהייתה באופוזיציה, בשיא מאבקה בבגין לקראת עקירת חבל ימית, הצביעה בעד החלת הריבונות על הגולן. כפי שמצד שני המערך הצביע בעד הסכם השלום עם מצרים (למעט ח"כים שהתנגדו עקרונית לעקירת יישובים) למרות שהיה באופוזיציה ושבלעדיו לא היה לבגין רוב. וכפי שמרצ תמכה בהתנתקות מהאופוזיציה, למרות שבלעדיה לא היה לשרון רוב. כך נהגו כולם, תמיד, עד השבוע.

נתניהו, בסופו של דבר, קיבל רגליים קרות וחזר בו, למרבה הצער, מהחלת הריבונות. אך אילו קיים את הבטחתו, אין ספק שהיה רוב לריבונות, בזכות תמיכת מפלגות האופוזיציה.

ח"כ מיקי זוהר אמר בגאווה בראיון טלוויזיוני, שהציבור הישראלי רואה עכשיו מה זאת אופוזיציה לוחמת, כפי שמעולם לא הייתה כמוה בישראל. הוא צודק. 73 שנים הייתה אופוזיציה לממשלה. עכשיו יש אופוזיציה לוחמת במדינה.

* פחדן בפוליטיקה – אבי דיכטר היה ראש השב"כ ב-2003, כאשר שרון יזם את חוק האזרחות. דיכטר, ראש השב"כ, הציג את מסד הנתונים שהביאו לחקיקה. כחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הוא נחשף גם לחוות הדעת הנוכחית של השב"כ על חיוניות החוק. ולכן, הוא פעל בשבועות האחרונים לכך שהליכוד יתמוך בחוק. אולם ברגע האמת הוא קיפל את הזנב והצביע נגד החוק.

איזו בושה! אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה ולמלחמה בטרור, מצביע נגד ביטחון המדינה, למען האינטרס האישי של נתניהו.

מצער כל כך שגיבור בשדה הקרב מתגלה כפחדן בפוליטיקה.

* ביקורת ערמומית – ליוסי ביילין יש בעיה. הוא רוצה לתקוף את מפלגתו, מרצ, על הצבעתה בעד חוק האזרחות, אך לא נעים לו לצאת בפומבי נגדה. מה הוא עשה? תקף אותם בערמומיות. במאמרו ב"ישראל היום" הוא לא הזכיר כלל את חבריו, אלא שיבח את הח"כים של הליכוד והאופוזיציה על התנגדותם לחוק. הוא "העריך" שהתנגדותם היא אמתית ועקרונית, שהם יודעים שהחוק אינו צודק, וסיכם: "אני מקווה מאוד שחברי הכנסת של הליכוד, ונתניהו בראשם, יעמדו על עקרונותיהם, ויצביעו כנגד ההארכה הבלתי מוצדקת של החוק גם כאשר תביא שרת הפנים את הנושא בפעם הבאה למליאת הכנסת".

ואילו אני מקווה שיקומו בליכוד כמה מורדים שיבחרו נכון בהצבעה בין הציונות לביביזם. אגב, ההצבעה הבאה תהיה מורכבת יותר. לאחר שבחסות ביבי&טיבי, עופר כסיף ושיקלי פקע תוקף הוראת השעה, יש צורך להעביר אותה כחקיקה בשלוש קריאות.

* הזכות להפוך לרוב – במאמר ב"הארץ" נגד חוק האזרחות, הסירה קרולינה לנדסמן את המסכות מאחורי הטענה המיתממת על "הזכות של כל אזרח להתחתן". מה באמת עומד מאחורי ההיתממות הזאת? "מדינה שפועלת למנוע מהמיעוט את האפשרות העקרונית להפוך לרוב, בכוח הזרוע או בכוח החוק, אינה דמוקרטיה". זה לב העניין. אין כאן סיפור של זכותו של אזרח להתחתן, אלא של שאיפתו של מיעוט להפוך לרוב. כן, יש מאבק בין העמים על הארץ, והמאבק הוא בראש ובראשונה דמוגרפי. וישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מחויבת להבטיח את הרוב היהודי. היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי היא מ"מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל" כפי שכתבה השופטת חיות בפסק דין חוק הלאום, והיא אף פסקה שאין לכנסת סמכות לשלול זאת. כן, חובתה של המדינה להבטיח את הרוב הדמוגרפי היהודי. למען הבטחת הרוב היהודי אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור על שטחים עתירי אוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון, על אף אמונתי היוקדת ברעיון שלמות ארץ ישראל. קל וחומר, שאל למדינה לאפשר ייבוא המוני פלשתינאים לתחומה אחרי ביצוע הפשרה הטריטוריאלית.

* יוזמה במבחן התוצאה – ליברמן צודק עקרונית בעמדתו שעל המדינה לסבסד מעונות רק למשפחות שבהן שני ההורים עובדים. אכן, זה אבסורד שהגבר בוחר לא לעבוד והמדינה מסבסדת את המעונות לילדיו. אדרבא, שייצא לעבוד.

ליברמן צודק בכיוון שהוא שואף לקדם – הרחבה משמעותית של מעגל התעסוקה בציבור החרדי; צעד חיוני כל כך למדינת ישראל, מבחינה כלכלית וחברתית.

השאלה היא האם היוזמה הזאת תשיג את היעד או אולי אף תרחיק אותנו מן היעד. מה יקרה אם בעקבות ביטול הסובסידיה הגברים ימשיכו לא לעבוד, אך גם נשים רבות, ששכרן יהיה נמוך מעלות המעונות לכל ילדיהן, תצאנה ממעגל העבודה? ואז – מה עשינו?

לעתים כוונה נכונה עלולה להביא לתוצאה הפוכה. כן, חשוב לפעול ליציאת החרדים לעבודה. ספק רב אם זו הדרך.

* מי פוגע בחרדים – ההנהגה החרדית, הן הרבנית ובעיקר העסקנית, היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. ראינו זאת באסון שהם המיטו על הציבור שלהם בקורונה ובאסון הר מירון. גם המתקפה שלהם נגד כל צעד שנועד לצרף חרדים רבים יותר למעגל העבודה ולהוציא אותם ממעגל העוני הוא חלק מאותו נזק שהם גורמים לציבור הזה.

המגמה של צעדים שיובילו להגדלת מעגלי התעסוקה של החרדים טובה למדינת ישראל אך בראש ובראשונה לחרדים.

ספק בידי אם הדרך שבה נוקט ליברמן היא הדרך הנכונה, או אולי אף תחריף את הבעיה, אם גם נשים תצאנה ממעגל התעסוקה. צריך לפעול בחכמה, וככל האפשר בשיתוף פעולה עם גורמים קונסטרוקטיביים בציבור החרדי, כדי למצוא פתרונות שאכן יקדמו את פתרון הבעיה. אך סימון הבעיה והמחויבות לפעול לפתרונה או לפחות לצמצומה הוא צעד נכון.

* ביקורת פופוליסטית – האופוזיציה והתקשורת יורדות על לפיד ויש עתיד, שתקפו בשצף קצף את החוק הנורווגי בממשלת האחדות הקודמת, כינו אותו חוק מושחת לחלוקת ג'ובים, והנה הם רק עלו לשלטון ואפילו מרחיבים את החוק. צביעות, הם מגדירים זאת.

וזה נכון. אך השאלה היא האם הביקורת שלהם באופוזיציה הייתה מוצדקת ועכשיו הם מסתנוורים מהאפשרות לחלק ג'ובים, או שהביקורת הייתה קנטרנית ושקרית, וכעת הם נוהגים נכון. בעיניי, הביקורת לא הייתה מוצדקת, ועכשיו הם נוהגים נכון.

הצביעות הייתה כשהם היו באופוזיציה בדיוק כמו הצביעות של מי שהנהיגו חוק כזה כשהיו בשלטון ועכשיו תוקפים אותו באופוזיציה. קל מאוד ופופוליסטי מאוד להתייצב בפוזה שבוחנת את החוק הנורווגי דרך החור שבגרוש ומציגה אותו כחוק של ג'ובים. נוח מאוד לתקשורת לצאת נגד חוק כזה, ולכל אופוזיציה, בשעתה, לתקוף אותו בהתאם לפוזיציה. אבל זה חוק חיוני לדמוקרטיה, ולטעמי יש להרחיב אותו.

אני דוגל בחוק נורווגי מלא, גורף ואוטומטי, שבו ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר בממשלה חברותו בכנסת פוקעת באופן אוטומטי והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. חוק כזה יחזק את הדמוקרטיה ואת הפרדת הרשויות. העובדה שחלק ניכר מן הח"כים הם שרים וסגני שרים בממשלה, הופכת את הכנסת לזרוע ממשלתית למחצה, ופוגעת בביקורת הפרלמנטרית על הרשות המבצעת, שצריכה להיות גם מצד הקואליציה. העובדה שהשרים הם ח"כים וצריכים להשתתף בהצבעות, פוגעת ביכולתם להתמקד בתפקידם המיניסטריאלי ובתפקוד הממשלה. שרים וסגני שרים אינם יכולים להיות שותפים בוועדות הכנסת, וכך עבודת הכנסת נפגעת מאוד. מן הראוי שיהיו לנו 120 ח"כים במשרה מלאה, שכל מעייניהם בעבודה הפרלמנטרית ושרים במשרה מלאה שכל מעייניהם בעבודת משרדם ובעבודת הממשלה.

הביקורת על גודל הממשלה מוצדקת. אכן, יש יותר מדי שרים. וכל סגני השרים ממלאים תפקיד מיותר, שצריך לעבור מן העולם. כאן הבעיה, ולא בחוק הנורווגי. אדרבא, ככל שהממשלה מנופחת יותר, כך החוק הנורווגי חיוני יותר.

* שרשרת אי הבנות – קראתי מכל כיוון את סיפור הרשומון על פרשת הזעקתו לכנסת של ח"כ מאיר יצחק הלוי היישר מהלוויית אחותו, וזו התמונה המתגבשת מן ההצלבות. לא היה כאן מעשה תרמית ולא הפרה במודע של קיזוז, לא היה כאן זדון אלא שרשרת של אי הבנות.

ח"כ בן צור מש"ס סיכם עם ח"כ הלוי שהוא יתקזז עמו עד סוף השבעה. במהלך הדיונים, ח"כ גילה גמליאל מהליכוד נאלצה לעזוב את המשכן, ובן צור נקרא למליאה במקומה. בן צור הבין שכעת גמליאל היא המקוזזת ולא ראה בכך בעיה. אולם המידע לא הועבר לקואליציה. ראו בקואליציה שבן צור נוכח במליאה ומיהרו לקרוא להלוי, שהגיע היישר מן ההלוויה, כשחולצתו קרועה והוא חובש כיפה.

הדבר היפה שקרה בעקבות האירוע, הוא שח"כ בן צור ויו"ר סיעת הליכוד יריב לוין התנצלו בפני הלוי. הדבר המכוער שקרה בעקבות האירוע, הוא ששני הצדדים ניצלו את הסיפור כדי להאשים את הצד השני בהפרת הסכם הקיזוז, אף שהם ידעו שאינם דוברי אמת.

כל זה יכול היה להימנע אילו היה ערוץ פתוח וסדיר בין יו"ר סיעת הליכוד (ולמעשה יו"ר סיעות האופוזיציה) יריב לוין ויו"ר הקואליציה עידית סילמן. ערוץ כזה היה מונע אי הבנות. הבעיה היא שהאופוזיציה הנוכחית שוברת את כללי המשחק הפרלמנטרי בג'יהאד שהיא מנהלת נגד הממשלה בלי לקחת שבויים. אף אחד לא ציפה לתוצאה מצערת כזו. אני מקווה שהלקח יילמד, ושהכללים הפרלמנטריים, המבוססים על אמון וכבוד הדדי בין יריבים פוליטיים, יחזרו בקרוב לסדרם.  

* שבע אחים בחדר – סיוון רהב מאיר עשתה מעשה עיתונאי מקורי ואנושי. אם פרשת הקיזוז העלתה לכותרות את מותה של אחותו של ח"כ הלוי, כדאי לשמוע מי היא הייתה. והיא סיפרה, מפיו של אחיה, את סיפורהּ של יהודית כהן ז"ל, ואף העלתה תמונה שלה ושל בעלה, הרב פרופ' משה כהן, שנפטר חודשים אחדים לפניה. אצטט משפט אחד מתוך דבריו של הלוי: "גדלנו בבית חרדי-תימני. כל שבעת האחים ישנו בחדר אחד, ואבא ואמא ישנו במטבח. בית מלא באהבה, חום ונתינה".

כן, ח"כ הלוי הוא עוד דוגמית לסיפור המופרך, על הקואליציה של ישראל הראשונה האשכנזית מהשמאל, נסיכי הליכוד והציונות הדתית נגד ישראל השניה ומנהיגם איש קיסריה. ע"ע סיפור חייהם של יפעת שאשא ביטון, מאיר כהן, מיכאל ביטון ואחרים.

* תת רמה – אני צופה בטלוויזיה בח"כ מאי (כתושב הגולן אני מתבייש להזכיר מה שם המשפחה שלה), ומתבייש, כאזרח, שהיא מכהנת בבית המחוקקים של מדינתי. מזמן לא נתקלתי בשילוב קטלני כזה של עילגות עם רמה אינטלקטואלית של ילד בן שלוש.

* ביקורת בלתי הוגנת – בעקבות פרסום פגישת בנט ועבדאללה, פרשנים רבים דיברו על היחסים הרעועים עם ירדן בזמן נתניהו והדף החדש שבנט פותח. התיאור הזה עושה עוול לנתניהו. על פי התיאור הזה, אפשר לחשוב שעבדאללה הטוב והמטיב הוא ידיד אמת של ישראל ופילנטרופ של קק"ל, שמאוד השתדל לחמם את השלום עם ישראל, אך נתניהו הפנה לו עורף ופגע בירדן. אין ספק שמערכת היחסים בין ישראל לירדן ובין נתניהו לעבדאללה עכורה, אך דרושים שניים לטנגו, ולמיטב הכרתי עיקר האשמה בהידרדרות היחסים היא בעבדאללה. בעוד המלך חוסיין כונן עם ישראל שלום חם בנוסח סאדאת, עבדאללה הפך אותו למלחמה קרה בנוסח מובארק. ירדן פועלת נגד ישראל במישור הבינלאומי, שותפה פעילה לכל יוזמה אנטי ישראלית ואנטישמית בכל מוסד בינלאומי, מגנה כל צעד ישראלי להגנה מפני הטרור, כלי התקשורת הירדנים, שאינם חופשיים, מסיתים בארסיות נגד ישראל. כל התנהלותה של ירדן בהסכם השלום עם ישראל היא כשל פיל בחנות חרסינה. לעומת זאת, עבדאללה הפרימדונה קנאי לכבודו ומקפיד להיעלב מכל בדל ביקורת מוצנעת על ירדן ולשבור את הכלים. מנהיגי ישראל חייבים להלך סביבו על ביצים, הס פן תעליב, בעוד לו אין כל עכבות בנוגע לכבודה של ישראל וכבוד מנהיגיה. הפעולה החמורה ביותר שלו הייתה המעשה המחפיר של נישול החקלאים הישראלים מאדמתם בצופר ובנהריים, סתם כי הוא יכול, כי האותיות הקטנות בהסכם השלום אפשרו לו לעשות כן בחלוף 25 שנה. הביקורת שלי על נתניהו היא דווקא בכיוון ההפוך, על כך שלא פעל להצלת צופר ונהריים. לדעתי, היה עליו להבהיר לירדנים, שאם הם דבקים באותיות הקטנות המאפשרות להם לנשל את חקלאינו, אנו נדבק באותיות הקטנות בנוגע לכמות המים שאנו מספקים להם, ומשמעות הדבר קיצוץ ב-50% מכמויות המים. להם יש יותר מה להפסיד מהנוקדנות הקנטרנית הזאת. חבל שנתניהו לא נהג כן.

נכון, הקרע בין המדינות היה לקרע בין המנהיגים. ובמצב הזה, מנהיג ישראלי חדש הוא הזדמנות לפתיחת דף חדש ולניסיון לשקם את היחסים. לכן, טוב שנערך הביקור, טוב שהוא היה ברוח טובה, טוב שהוא לווה במחווה של רצון טוב והגדלת כמויות המים שישראל מספקת לירדן ויש לקוות שאכן היחסים ישתפרו. אך כיוון שעבדאללה הוא אותו עבדאללה, והוא האשם העיקרי בהידרדרות היחסים, איני אופטימי במיוחד שכך יהיה.

* עולמם האפל ותודעתם החולנית – יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי גאה – גאה בערביותו וגאה בישראליותו. הוא התנדב לצה"ל, לחם בגולני ואף נפצע קשה במלחמת לבנון השניה. הוא מקדיש את חייו לקירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם ובכלל זה בעולם הערבי. הוא עושה זאת באופן חכם ואפקטיבי ולכן הוא מושא לשנאה בקרב ערבים אנטי ישראלים. ולא פחות מכך – בקרב יהודים בוגדנים אנטי ישראלים, שמכנים אותו "בוגד". בין השאר פועל חדאד להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל והעולם הערבי. אותם אוטואנטישמים עלובי נפש מכנים אותו "יודנראט". כי בעולמם האפל ותודעתם החולנית ישראל לאזרחיה הערבים היא כגרמניה הנאצית ליהודים. וההשוואה הזאת היא הזן הנחות ביותר של הכחשת שואה. אין אנטישמים נקלים ובזויים יותר מיהודים אוטו-אנטישמים.

* רוח המנחה – הפוליטיקאים שמתארחים ב"פגוש את העיתונות" בהנחיית דפנה ליאל הם אותם פוליטיקאים שמתארחים אצל רינה מצליח, פאנל הפרשנים הוא אותו פאנל פרשנים, ומשום מה מתקיים שם פתאום רב שיח תרבותי ומכובד.

* יציאת בלפור – האנשים המאושרים ביותר בעולם היום, הם עובדות ועובדי הניקיון, התחזוקה והמטבח במעון ראש הממשלה בבלפור.

* ביד הלשון

אברך – תכניתו של ליברמן לבטל את מעונות היום לילדים שאחד מהוריהם בוחר לא לעבוד, העלתה לסדר היום את המושג אברך.

מקור המילה אברך הוא התנ"ך. יוסף מונה למשנה למלך מצרים והוא הוגדר "אברך", כנראה דרגה בכירה בממשל המצרי.

חז"ל דרשו את המילה – אב רך; אב בחכמה ורך בשנים.

לימים הביטוי אברך הוקדש לבחור צעיר, בשנים הראשונות אחרי חתונתו. היום זו ההגדרה לגברים נשואים ובעלי משפחה שמקדישים את חייהם ללימוד תורה.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת מטות-מסעי תשפ"א

קבלת שבת באורטל 9.7.21

אנו קוראים השבת שתי פרשות – "מטות" ו"מסעי". פרשת "מסעי" היא הפרשה האחרונה בספר "במדבר". בני ישראל מסיימים את מסעם במדבר, טרם כניסתם לארץ כנען. וזה הזמן לסיכומים.

בשבוע הבא נתחיל לקרוא את ספר "דברים", נאומו האחרון של משה, שבו הוא מסכם, מנקודות ראותו, את המסע הפיזי והרוחני של עם ישראל ומעניק לו את הצידה לדרך להמשך דרכו. בפרשת "מסעי" יש סיכום גיאוגרפי של המסע. הפרשה מונה את ארבעים ושלושת האתרים שבהם חנו בני ישראל במסעם במדבר.

הבעל שם טוב, מייסד החסידות, אמר שכל יהודי, ואני הייתי אומר שכל אדם, עובר בחייו, ואולי אפילו בכל יום בחייו, 43 תחנות כאלה, מהמורות, מכשולים וקשיים, אך תמיד עליו לחתור ליעד הסופי. אני מדמה זאת למשחק הילדים "סולמות ונחשים", או כפי שהיה בילדותי "סולמות וחבלים". אתה הולך בדרך, ונתקל פעם בסולם שמקפיץ אותך למעלה ופעם בחבל שמחזיר אותך אחורה. אך תמיד אתה חותר לנקודת הסיום. הדרך להגשמת מטרה גדולה רצופה מכשולים ומעקשים, לעתים השגת המטרה נראית בלתי אפשרית. לעתים מתברברים בניווט, אך לעולם אסור לאבד את הכיוון. כי מי שאינו יודע לאן הוא רוצה להגיע או אינו נחוש להגיע לשם, מה הטעם במסע שלו. חייו הם שגרה סרת טעם.

השבת היא השניה מתוך שלוש השבתות לפני תשעה באב, שבהן אנו קוראים את הפטרות הפורענות; הפטרות העוסקות בחורבן. ההפטרה שאנו קוראים השבת היא פרק ב' בספר ירמיהו.

ירמיהו פונה בשם אלוהים אל כנסת ישראל, ומזכיר לה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". אולם בהמשך הדרך היא בגדה בו. לב הפרק, הוא הפסוק הבא: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי; אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". בחברה החקלאית הקדומה, בארץ המדברית למחצה, המים הם עצם הקיום; אין משל מובן וברור יותר. את נטישת דרך האלוהים ובחירה בפולחנים חלופיים, מתאר הנביא באופן שיהיה נהיר לכל תושב הארץ: הענקתי לכם את הטוב ביותר שאדם יכול לחלום עליו – מקור מים חיים. ואתם שבגדתם, נטשתם את מקור המים, והעדפתם לחצוב בורות משלכם. אלא שהבורות הללו הם בורות נשברים, שאינם מחזיקים מים; הם מופרכים, חסרי ערך ומשמעות.

בורות המים הם סמל לארץ ישראל. כאשר נעמי שמר מקוננת בשירה "ירושלים של זהב" על חלוקתה של העיר, היא בוחרת במטאפורה "איכה יבשו בורות המים?". התיקון, בשחרור ירושלים, מתואר במילותיה כ"חזרנו אל בורות המים". הבורות שיבשו כשניתקנו מהם, שבו לנבוע כששבנו אליהם. וב"אל בורות המים", מתארת נעמי שמר את הזיקה, הכמיהה והשיבה לארץ ישראל, באמצעות בורות המים. היא שבה אל ארץ ישראל, אל בורות המים, ובדרך היא חוזרת לראשית הפרק, אל אהבת הכלולות בדרכי המדבר, בארץ הלא זרועה: "מאהבתי / הלכתי אל בורות המים / בדרכי מדבר, / בארץ לא זרועה. / מאהבתי / שכחתי עיר ובית / ובעקבותיך / בנהיה פרועה / אל בורות המים, אל בורות המים / אל המעיין אשר פועם בהר / שם אהבתי תמצא עדין / מי מבוע / מי תהום / ומי נהר".

הפעם החזרה היא חוויה מתקנת, לא אל בורות נשברים, אלא אל המעיין אשר פועם בהר.

צרור הערות 8.7.21

* נתניהו נגד מדינת ישראל – כותרת כתב האישום נגד נתניהו היא: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו. כותרת הצבעתו נגד חוק האזרחות: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* מי שמסוגל – מי שמסוגל לא להעביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה מסוגל להצביע נגד ביטחון המדינה כדי "להביך" את הממשלה.

* את מי הוא הביך – אילו הצבעתו האנטי ציונית של נתניהו הייתה מפילה את הממשלה, גם אז היא הייתה בזויה, אבל לפחות היה לה היגיון פוליטי כלשהו. הנה, ההצבעה אמנם מבישה אבל היא הייתה למען הישג של הפלת הממשלה. אבל מה הוא הרוויח בהצבעה האנטי ישראלית? סיפוק רגעי על שהצליח להביך את הממשלה? הרבה יותר מכך הוא הביך את עצמו. הוא הוכיח עד כמה צדק כל מי שטען שהוא מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו. עכשיו כולם ראו לו. עסקן קטן ונקמן גדול.

* כצאן – ההצבעה של גוש ביבי יחד עם הרשימה המשותפת נגד האינטרס הלאומי, הייתה שעתו הקטנה של כל אחד מהח"כים באופוזיציה. כולם הצביעו נגד מצפונם ומילאו הוראה בלתי ציונית בעליל. כולם הצביעו נגד הציונות ובעד הביביזם. עדר כבשים שהולך כצאן למדמנה של רקב וסיאוב. לא היה אפילו צדיק אחד בסדום.

וכאשר החוק הציוני, שנועד להגן על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לסכל את המלחמה הדמוגרפית נגדה ולהגן על ביטחון ישראל, ערימת הסמרטוטים של גוש ביבי ושותפיהם מהרשימה המשותפת פרצו בהפגנת צהלות ותשואות כאילו זה עתה התבשרנו על החלטת כ"ט בנובמבר. חרפה!

* אי אמון קרימינלי – לא מפתיע שהגוש של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הציע הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית בממשלה והציג כמועמד לראשות הממשלה בהצבעה הזאת את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אריה דרעי. יותר משהייתה זו הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית, הייתה זו הצעת אי אמון קרימינלית. ומי עוד הצביעה בעד דרעי כראש הממשלה? הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. גוש ביבי&טיבי.

* נגד החוק של עצמם – ברור שהסיבה לפיגוע של נתניהו נגד מדינת ישראל, בהצבעת הגוש שלו נגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק מאינטרס אישי של עסקן קטן ונקמן. אבל ללא בושה הוא גם המציא נימוקים "ענייניים", כביכול, נגד החוק שפתאום הוא "מחורר". הרי זה בדיוק החוק שהוא הציג לכנסת מדי שנה במשך 12 שנים. הרי זה בדיוק החוק שממשלתו אישרה רק בחודש שעבר והגישה אותו להצבעה בשבוע האחרון לכהונתה.

ועכשיו נתניהו הציע לקואליציה עסקה להצבעה יחד בעד חוק יסוד הגירה. הרי ברור שזאת עוד הונאה ביביסטית, כמו ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן בשנה שעברה, כמו הרוטציה עם גנץ, כמו כל הצעות הרוטציה שהנוכל שיגר לכל עבר בחודש שעבר. ברור שזה תרגיל נכלולי; הצעה שהוא אינו מהרהר אפילו על האפשרות לכבד אותה. הרי כבר כולם יודעים שלחתום על הסכם עם נתניהו זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

* משפט שלמה – הגישה של גוש ביבי למדינת ישראל, היא כשל האישה במשפט שלמה שאמרה: "גזורו".

* המנדט של שיקלי – עמיחי שיקלי מתיימר להיות הנציג האותנטי של מצביעי ימינה ושל המנדט שקיבל מבוחריו. האם מצביעי ימינה נתנו לו מנדט לפתוח את שערי הארץ ל"שיבה שקטה" ולחדירת מחבלים ומפגעים, כאזהרת השב"כ, בהצבעה משותפת עם עופר כסיף, כאשר הוא לשון המאזניים וקולו הוא המכריע?

* אופוזיציה נאמנה – אילו נתניהו היה מצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, גם אז רע"ם לא הייתה תומכת בחוק האזרחות. אבל לא היה שום ספק שהחוק יעבור כיוון שימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, יש עתיד וכחול לבן היו מצביעים, כמובן, בעד החוק כפי שנהגו תמיד. כי הם היו אופוזיציה נאמנה ואחראית, אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

* גזרו ושמרו – מכחישי תמיכתו של נתניהו בהתנתקות מכחישים היום את ניסיונו להקים ממשלה עם רע"ם. בקרוב הם יכחישו שהוא הצביע נגד חוק האזרחות.

זכרו איפה קראתם על כך לראשונה.

* בקוצר ידכם – תגובתו של ביאליק להצבעה המחפירה של גוש ביבי:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

* קואליציה בעייתית – ההצבעה על חוק האזרחות הוכיחה עד כמה הקואליציה הזו, עם רע"ם ומרצ, בעייתית, בלשון המעטה. הפשרה שקיצצה בחוק המינימליסטי הזה, כדי שרע"ם ומרצ יתמכו בשאריותיו, ולבסוף ח"כים מרע"ם, בחוצפתם, נמנעו, מדאיגה מאוד. היא מדאיגה במיוחד לנוכח העובדה, שלראשונה בתולדות המדינה מול הממשלה עומדת אופוזיציה שאינה נאמנה למדינה, ומצביעה נגד האינטרס הלאומי כי המחויבות שלה היא לאינטרסים זרים.

הפשרה של איילת שקד עם מרצ ורע"ם הייתה משגה. אמנם היא נועדה להציל מה שניתן מהחוק לנוכח ההתנהלות הבוגדנית של האופוזיציה הביביסטית, אבל מה הייתה התוצאה? גם סירסה את החוק, גם התבזתה וגם החוק לא עבר. עדיף היה להביא את החוק המקורי מתוך ידיעה שהאופוזיציה-למדינה תפיל אותו.

עסקת החבילה עם רע"ם מבוססת על כך שרע"ם תקדם את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל ותניח בצד את הנושאים הלאומיים, מדיניים. אך מה לעשות, ובנושא הלאומי הזה הם רואים גם נושא אזרחי. הם צריכים להבין שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. הם השיגו הישגים נאים עבור הציבור שלהם, ואינם יכולים להצביע נגד הממשלה ונגד האינטרס של מדינת ישראל.

ההתנהגות של מרצ היא ילדותית. הם חושבים שהם עדין תנועת מחאה או אופוזיציה עקרה. הם קיבלו אחריות על תחומים חשובים ביותר כמו הבריאות ואיכות הסביבה, אך הם מוכיחים שהם חסרי אחריות. הם חייבים להבין שכעת, כשהם אחראים על ביטחון המדינה, הם אינם יכולים להמשיך לדקלם את סיסמאות זהבה גלאון. והם אינם יכולים לשבת בממשלה ולפעול נגדה, ורק אחרי ויתורים ופשרה לא להצביע עם ביבי נגדה.

אם רע"ם ומרצ לא יתעשתו, הממשלה הזו לא תאריך ימים.  

* מלכוד 21 – במצב שנוצר וכדי לא לעמוד מדי שנה, או מדי חצי שנה, או מספר פעמים בשנה בפני אותה פארסה, יש לפעול לאלתר לחקיקת קבע שתעגן את מדיניות ההגירה של ישראל וההגנה על מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל איך אפשר לחוקק חוק כזה, כאשר רע"ם ומרצ לבטח יתנגדו לו והאופוזיציה-למדינה בוודאות תצביע נגדו?

* עושה שבת לעצמה – יום אחרי הפארסה עם רע"ם, שחוק האזרחות נפגם בהסכם אתם ובסוף מחציתם הבריזו ונמנעו בהצבעה, שוב רע"ם עושה שבת לעצמה, ומסרבת לתמוך בהצעת חוק לביטול פטור לבנות ששיקרו בהצהרת דתיות ושוחררו. כיוון שהערבים בכלל ובנות ערביות בפרט, אינם מחויבים בגיוס ואף לא בשירות לאומי, הם אפילו לא יכולים להצדיק זאת כדאגה לציבור שלהם.

כך זה לא יכול להימשך. תמיד טענתי שאם כבר מסמיכים ממשלה על מפלגה כזאת, עדיף שתהיה בקואליציה ולא שתתמוך מבחוץ, כיוון שכאשר היא בחוץ, יתנהל עמה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה. אבל הם נכנסו לקואליציה, מביאים הישגים יפים לציבור שלהם, ומרשים לעצמם לפרוע את המשמעת הקואליציונית דרך קבע.

ושוב, גם בנושא הזה, האופוזיציה מתנהגת בחוסר אחריות. מצביעים נגד חוק צודק ונכון, שהם תומכים בו (לפחות הליכוד), רק בשל הגישה ההזויה על פיה אין ענייניות והאופוזיציה היא אוטומטית נגד הממשלה בכל הצבעה.

במצב שנוצר הממשלה נאלצה למשוך את החוק בחזרה כדי לא להפסיד בהצבעה.

* איפה תתאחדנה המשפחות – מתנגדי חוק האזרחות, שמגדפים אותו בכינויים כמו "גזענות", נושאים על נס את הזכות של כל אדם להינשא עם בחירת לבו. הם מבטאים שיח זכויות צר, המתעלם משיקולי הכלל, שיקולים לאומיים וביטחוניים. כן, זו לא בושה להגן על זהותה היהודית של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, באמצעות הבטחת רוב יהודי מוצק לדורות. אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור כואב על חבלי מולדת, ובשבילי זה כמו לגדוע איבר מן הגוף, כיוון שאלה אזורים עתירי אוכלוסיה ערבית, שמהווים איום דמוגרפי עלינו. קל וחומר, שאתמוך ללא סייג בהגנה על שערי הכניסה של המדינה, כך שלא נאפשר כניסה המונים של בני עם האויב הנלחם נגדנו על אותה ארץ. זאת, עוד בלי לדבר על האיום הביטחוני של כניסת מחבלים, כפי שקרה בעבר ועלה בחיי אזרחים ישראליים. אין מדינה בעולם שמאפשרת כניסת נתיני מדינת אויב לתחומיה, גם לא במסגרת איחוד משפחות.

איחוד משפחות? בבקשה. אם גבר מרהט רוצה לשאת אישה משכם, או אישה מאום-אל-פחם רוצה להינשא לגבר מרמאללה, איש אינו מונע זאת מהם. יתכבדו, ויבנו את בתיהם בשכם או ברמאללה. למה הם מתעקשים להישאר במדינה שהם טוענים שהיא מדינת אפרטהייד, שמדכאת אותם ומפלה אותם בלה בלה בלה ואף להביא למדינה הנוראה הזאת את בנות ובני זוגם? למה שלא יבנו אתם את ביתם ברשות הפלשתינאית, שאולי תהיה למדינה פלשתינאית, שבה הם יהיו הרוב, ששפתה היא שפתם, שתרבותה היא תרבותם, שהם לא יהיו מנוכרים אליה ולא יחושו אזרחים סוג ב' כפי שהם טוענים שהם בישראל?

* על פשרת אביתר – כאיש התיישבות וכמי שמאמין בהתיישבות כערך ציוני מרכזי, אני שולל התיישבות פיראטית, שלא כחוק וללא אישור הממשלה. כפי שאיני יכול להשתלט פתאום על שטח ולבנות בית, קל וחומר שלא יכול לקום כך יישוב. זה ההבדל בין מדינת חוק לאנרכיה.

לכן, ביום שבו עלו המתיישבים לאביתר ללא אישור, או לכל המאוחר למחרת, נכון היה לפנות אותם. לא כי לא ראוי ליישב את המקום, אלא כי יש לשמור על שלטון החוק.

למרבה הצער זה לא קרה, והמאחז הלך והתעצם וקמה ממשלה חדשה בראשות בנט. לאפשרות של עקירת המאחז, לא הייתה כל היתכנות בסיטואציה הפוליטית שנוצרה. בעיניי, במצב שנוצר, פשרת אביתר היא המוצא הטוב ביותר.

דבר ראשון, תושבי המאחז עזבו אותו בהסכמה. וכך, בלי שימוש בכוח, עבר המסר שאנשים אינם יכולים לעלות על גבעה, להכריז על עצמם שהם יישוב והדבר יתקבל. מצד שני, יישאר שם כוח צבאי, הן כדי להגן על הציוד אך בעיקר כדי להבטיח את הביטחון בציר המרכזי והחשוב הזה, במקום שבו נרצחו שני ישראלים בפיגועים. ולגבי הקמת יישוב חדש – סוכם על ביצוע סקר קרקע כדי לוודא האם מדובר בקרקע פרטית של פלשתינאים או באדמות מדינה. אם הקרקע פרטית – אין לאשר את ההתיישבות במקום. ולמעשה, גם המתיישבים חתמו על כך. אם זו אדמת מדינה, יקום שם יישוב.

אם יקום שם יישוב, יהיה זה היישוב הראשון ביהודה, שומרון ובקעת הירדן של ממשלת בנט. ב-12 שנות כהונתו של נתניהו לא קם ביהודה, שומרון ובקעת הירדן ולו יישוב אחד (אמנם דפי המסרים של תעשיית השקרים מספרים שממשלת נתניהו הקימה את עמיחי. הם "שוכחים" שהיא פשוט העתיקה את עמונה לעמיחי).

* אתם תבטיחו לי – במאמר תמיכה ביישוב אביתר ב"ישראל היום", הביע גרשון הכהן תמיכה בפעולה התיישבותית גם נגד החוק. הוא סיים את המאמר בסיפור הבא: "בקיץ 1967 ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן, והשיב לתושבים שרצו הבטחה שמבחינת הממשלה הם שם כדי להישאר: 'תבטיחו אתם כי תיאבקו כנגד כל ממשלה שתבקש לעקור אתכם'. כאן טמון יסוד גדול בניהול המתח החיובי שבין מדינה לבין חלוציה".

אעמיד דברים על דיוקם. הפגישה הזאת לא נערכה בקיץ 1967 אלא באביב 1974. בתום מו"מ ארוך ועקשני על הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, הסכימה ישראל לסגת מקוניטרה. גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות והמקורב ביותר למתיישבים מבין שרי הממשלה, נשלח להעביר את הבשורה לתושבים.

החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות", השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קוניטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן".

הדרמה הזאת מתוארת בספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו" (ע' 305). איך נכון לפרש את הסיפור הדרמטי? מה עולה ממנו להבנת גישתו של גלילי לגבול, להתיישבות?

גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעתים אין מנוס מפשרות פרגמטיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977.

כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. מי שיקרא את הספר, יבחין שהמילה "אחריות" היא כמעט שם נרדף לגלילי. לכן, אין לראות בדבריו של גלילי לחברי מרום גולן בריחה מאחריות. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם למאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם. 

הוא לא ביקש מהם להבטיח לו שיתנגדו לממשלה זו או אחרת, אלא הסביר להם שעצם המעשה ההתיישבותי שלהם, משמעותי להבטחת ישיבתנו בגולן יותר מכל הצהרה מדינית.

יש לציין שגלילי התנגד בתוקף לכל פעולה התיישבותית בניגוד לעמדת הממשלה, ולמרות עמדותיו הניציות הוא התנגד בכל התוקף לגוש אמונים, בשל פעולות ההתיישבות הבלתי לגאליות שלו בשנות השבעים.

* מי הריבון – אמנון אברמוביץ' יצא נגד פשרת אביתר, שזו כמובן עמדה פוליטית לגיטימית, אך הנימוק שלו הזוי. הוא אמר שאין לממשלה סמכות לפשרה הזאת, כי הריבון בשטח הוא אלוף הפיקוד. הוא אמר זאת, כמובן, כיוון שידע שאלוף הפיקוד תמיר ידעי תמך בפינוי המאחז.

האם הוא היה אומר זאת גם אילו האלוף היה מחליט לאשר את הקמת היישוב על דעת עצמו? הרי הוא הריבון, לא? האם הוא היה אומר זאת גם אילו אלוף הפיקוד היה מחליט על תנופת התיישבות והקמת גוש יישובים חדש?

התשובה ברורה. העמדה "העקרונית" נובעת מהפוזיציה. ע"ע איתרוג.

אלוף הפיקוד כפוף לרמטכ"ל והרמטכ"ל כפוף לדרג המדיני, ומי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי.

* אחד הנשיאים הגדולים – תמו שבע שנות כהונתו של נשיא המדינה רובי ריבלין, איש ההדר, איש הממלכתיות, איש אמת, הנשיא העממי שכיבד את כל אזרחי ישראל ודיבר אתם בגובה עיניים; מי שייצג את ישראל בפני מנהיגי מדינות, שבה אותם בקסמו והיה שגריר נאמן של מדינת ישראל והעם היהודי בכל מקום.

ריבלין נאלץ להתמודד לאורך כל תקופת כהונתו עם אתגר שאף אחד מקודמיו לא עמד מולו – מסע הסתה ורדיפה שיטתי ואובססיבי, רצוף שקרים, פייק ניוז ושיימינג, מצד תעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה לשעבר. לנוכח מסע ההסתה הוא גילה חוסן נפשי, יכולת עמידה מעוררת השתאות ושמר על איפוק ממלכתי.

לא בכל דבר הסכמתי אתו ובעיקר בהתנגדותו לחוק הלאום. אך תמיד הערכתי אותו ואני רואה בו את אחד הנשיאים הגדולים ביותר שהיו לנו.

אני מקווה שהממשלה תשכיל לנצל את יכולותיו ואת מעמדו הבינלאומי של ריבלין לקידום ענייני המדינה, כל עוד כוחו במותניו.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, ואני מיצר על אי בחירתה. אבל אני מאמין שהרצוג יהיה נשיא מצוין.

הערך המוסף של הרצוג, הוא הזיקה העמוקה שלו ליהדות בתפוצות הגולה, אותה טיפח לאורך שנים ובעיקר בתפקידיו כשר לענייני תפוצות ויותר מכך כיו"ר הסוכנות היהודית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והרצוג ישכיל להיות נשיא הלאום היהודי.

הרצוג זכה, שנחסכה ממנו ההתמודדות עם ראש ממשלה לעומתי ומסית.

נאום ההכתרה שלו היה נפלא!

בהצלחה לכבוד הנשיא הרצוג!

* טיפול גמילה – הגרעין הקשה של הבלפוריאדה זקוק בהקדם לטיפול גמילה. נרקומני המחאה מוחים עכשיו נגד הנשיא הרצוג, במוצ"ש הפגינו ליד ביתו הפרטי ובטקס ההשבעה – מול משכן הכנסת, כיוון שהוא בחר לדוברו את דוברו לשעבר של נתניהו, נאור יחיא.

אין לי דעה אם המינוי טוב או לא, אבל אני מכבד את שיקול דעתו המקצועי של הרצוג. אני סולד מהמקארתיזם הזה; הרדיפה אחרי כל מי שעבד עם נתניהו. המקארתיזם הזה הוא היפוכה המוחלט של רוח השינוי, הריפוי והפיוס שלשמה הוחלף נתניהו. אהבתי את דברי השבח המוצדקים של לפיד על נתניהו בטקס חנוכת השגרירות באבו-דאבי. דברים אלה היו בעיניי הביטוי היפה לתרבות הפוליטית החלופית. החלפת נתניהו לא נועדה להציב תמונת ראי שלו, אלא להפיח בחברה הישראלית רוח חדשה.

* תמונת הראי – התירוץ של המוחים נגד מינוי הדובר, טוענים שהסיבה לכך היא שהוא היה שותף להסתה של נתניהו. כלומר, זו לא רדיפה של כל מי שפעל עם נתניהו. באמת?? קריים-מיניסטר פרסמו ציוץ השתלחות בהרצוג גם על כך שהוא מינה את מתאמת הסיורים (!) בלשכת נתניהו למתאמת הסיורים בבית הנשיא. גם היא הסיתה? זה מקארתיזם לשמו. אני מבין שתמונת הראי של הביביזם רוצה לעשות להרצוג, איש השמאל הממלכתי, את מה שהביביזם המקורי עשה לריבלין, איש הימין הממלכתי.

* הפרה דו-מחנאית – אני צופה בתמונות מהכנסת. אני רואה מחנאות, לעומתיות, תיעוב הדדי. אבל יש דבר אחד משותף. אלה ואלה אינם משמשים דוגמה לציבור, גם בעטיית מסכות. לא כולם. בערך מחציתם מקפידים. אבל אלה שאינם עוטים הם משני המחנות.

* חוק נורווגי גורף – קבינט הקורונה נאלץ להפסיק את ישיבתו בשל הצבעות בכנסת. זאת הסיבה (ליתר דיוק, זו אחת הסיבות) לכך שאני בעד חוק נורווגי גורף, אוטומטי, ללא שיקול דעת. כמו בנורווגיה. שם, כאשר חבר פרלמנט נשבע אמונים כשר, אוטומטית פוקעת התפטרותו והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. כך ראוי שיהיה גם אצלנו.

* סיפור של קיזוז – האופוזיציה-למדינה הפרה הסכם קיזוז עם ח"כ יצחק הלוי שהיה בהלוויית אחותו, והוא נאלץ להגיע היישר מההלוויה, עם חולצה קרועה, להצבעות. אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והסכימה לקיזוז עד סוף השבעה.

וזה הזכיר לי סיפור ישן, משנת 1994. ח"כ קהלני, אז עדין במפלגת העבודה אך יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ושותף מלא למאבק על הגולן, הגיש את ההצעה שכונתה "חוק שריון הגולן" שחייבה רוב מיוחד + משאל עם לוויתור על שטח שחלה עליו ריבונות ישראל.

כיוון ששלושה חברי כנסת ממפלגת העבודה – קהלני, זיסמן ושפי, הודיעו שיצביעו בעד החוק ונגד עמדת הממשלה (מתוך 17 ח"כי העבודה שתמכו בחוק בתחילת הדרך אך השתפנו), היה ברור שהתוצאה תיפול על חודו של קול.

רבין הכריז שלא יהיו קיזוזים בהצבעה הזאת. הבעיה הייתה שח"כ חיים קופמן מהליכוד שכב על ערש דווי. כשנודע שאין קיזוזים, קופמן הודיע שיבוא על אלונקה להצבעה. גם אז רבין התעקש. כתוצאה מכך, הודיע ח"כ אברהם פורז משינוי, שהייתה אז חלק ממרצ, שהוא לא מוכן שהכנסת תתבזה בכך שאדם בימיו האחרונים יגיע באלונקה להצבעה כי הקואליציה מסרבת להתקזז אתו, והוא יפר את המשמעת ויתקזז אתו. רבין זעם אבל פורז התעקש והתקזז.

היה רוב לאופוזיציה, אך רגע לפני ההצבעה ח"כ אלכס גולדפרב, שהיה סגן שר השיכון, אך השר פואד בן אליעזר התייחס אליו כאל עציץ ולא נתן לו שום סמכויות, קיבל ערימה של סמכויות, אחריות על חברות ממשלתיות וכו' וברגע האחרון הצביע נגד. התוצאה הייתה 59:59, כלומר החוק לא עבר. אבל המסר לכל העולם היה ברור – משמעות התיקו היא שאין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

* אוי, כינרת – אני מעריך אנשים ששינו את דעתם הפוליטית, כי יש בכך ביטוי לנכונות לחשוב בפתיחות, לבקר את עצמם, לבחון את השקפת עולמם.

ב"גלריה" האחרון התפרסם ראיון עומק עם עו"ד כנרת בראשי, מי שעלתה לכותרות כעורכת הדין של המתלוננת א' בפרשת קצב והיום כמי שעברה מהשמאל לימין. קראתי את הראיון, ולא מצאתי בו שינוי בתפיסתה האידיאולוגית. אדרבא, "העמדות המדיניות שלי הן שחיי אדם קודמים לכל – לאדמה, לאבן, לכל דבר שהוא". אותה רדידות שמאיינת ערכים כמו אהבת מולדת ומציגה סתירה בין ערך האדם לערך האדמה ומתייחסת למולדת כאל חומר חסר חשיבות ומלחמה על הקיום הלאומי כמלחמה על איזו "אבן". המעבר שלה לימין אינו שינוי אידיאולוגי אלא מעבר להערצת נתניהו, איתרוג השחיתות שלו, מלחמת חורמה במדינת החוק ומוסדותיה והפצת הקונספירציות המטורללות על תפירת תיקים נגדו. לטענתה, ההתנגדות שלה לפרקליטות החלה בפרשת קצב, כאשר הפרקליטות חתמה עם הנשיא האנס על עסקת טיעון. הביקורת על עסקת הטיעון מוצדקת לחלוטין. אני קראתי אז להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז בשל עסקת הטיעון המחפירה. אבל יש לי תחושה עזה, שבראשי של היום הייתה מתייצבת לצד האנס וטוענת שהאליטה תופרת לו תיק כי הוא ימני ומזרחי.

את רעיונותיה בראיון היא ארזה באופן שבו "העולם הזה" נהג לשווק רעיונות. זו כמובן זכותה המלאה, איני כופר בזכותו של אדם על גופו וגם בזכותו של עיתון לצלם מרואיין בכל דרך, כל עוד הדבר נעשה בהסכמה. אך אני, בלשון המעטה, לא מעריך את מי שזאת דרכו לשווק את עצמו. זאת החפצה עצמית, ודעתי עליה זהה לדעתי על מי שנהגו כך במחאת בלפור.

* כישלון ישראלי – העובדה שהארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל מת מוות טבעי בשיבה טובה, היא כישלון של ישראל.

* מאבטח אחד – הייתי בכנסת ביום שני. בהולכי במסדרונות, ראיתי מולי איש חמוץ עם שיער סגול ו… מאבטח אחד!

          * ביד הלשון

מסורת חדשה – יאיר שרקי סיקר בערוץ 12 את טקס קבלת הנשיא הרצוג בבית הנשיא והעברת נס הנשיא, ואמר מספר פעמים שזו "מסורת חדשה".

האם נכון להשתמש בהגדרה כזו? בעיניי זהו אוקסימורון. אם היא חדשה, איך היא מסורת?

ההגדרה למסורת בוויקיפדיה היא "מסורת היא מערכת תרבותית של מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, ערכים וכללי התנהגות, הנמסרים מדור לדור (גם בעל פה) בקבוצה או בחברה". האם ניתן להגדיר כמסורת דבר שלא נמסר מדור לדור, אלא נעשה בפעם הראשונה?

מסורת חדשה היא אולי מסורת שאינה עתיקה שעברה אלינו מדורי דורות, אלא כזו שהיא בת שנים אחדות. אם אכן הטקס הזה יתקיים גם בחילופי הנשיאים בקדנציות הבאות, ניתן יהיה להגדיר אותו כמסורת חדשה.

אגב, במילון אבן-שושן המרוכז לא מופיע, משום מה, הערך "מסורת".

* "חדשות בן עזר"

הציונות תנצח

מיזוג הגלויות הוא אחד היעדים המרכזיים שבליבת הציונות. המהלך הציוני הוא מעם מפורד ומפוזר בין העמים, נטול עצמאות וריבונות, שהקשר שלו למולדתו הוא רוחני בלבד, לאומה היושבת על אדמתה, מיישבת את מולדתה ונבנית כעם אחד מאוחד. הרצל כינה את הציונות "אידיאה נצחית" ומשמעות הדבר היא שהקמת מדינה יהודית אינה הגשמת הציונות וסיום משימתה, אלא היא רק שלב, חשוב מאין כמותו אך רק שלב, בדרך להגשמת הציונות. ייעודה העליון של מדינת ישראל היא הגשמת החזון הציוני; לשם כך היא קיימת, זו זכות קיומה וזו תכלית קיומה.

קיבוץ הגלויות ומיזוגן הם יעד ציוני עליון, המבוסס על ערכי אהבת ישראל. קיבוץ גלויות הוא עליית יהודי הגולה לארץ ישראל וכל עוד קיימת הגולה – הפיכתה של ישראל למרכזו של העם היהודי מכל הבחינות ולאבן שואבת עליה יהודית. מיזוג הגלויות, הוא גיבוש היהודים שעלו מהגלויות – ילדיהם, נכדיהם וניניהם, לעם אחד מאוחד, ולא שיהיו כאן כמה עמים יהודיים על פי מקומות המוצא שלהם. לב מיזוג הגלויות הוא השפה העברית כשפתו הלאומית של עם שבמשך כאלפיים שנה לא הייתה לו שפה משותפת (כלומר הייתה לו שפה רוחנית משותפת אך לא שפת דיבור ומעשה, לא שפת החיים עצמם). המהלך הציוני של מיזוג הגלויות הולך בדרך הנכונה. ניצחון הציונות על הגלות מתבצע בעיקר דרך האהבה, הזוגיות והמשפחה. כבר היום קרוב למחצית הילדים היהודים בישראל אינם יכולים להגדיר את זהותם בנוסחים הגלותיים "אשכנזי" או "מזרחי". בעוד דור או שניים, לא יהיה כאן ילד שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". לא יהיה ילד שיבין את מי שיבלבל לו את המוח בשאלה המוזרה הזאת.

אבל הדרך לגאולה הציונית רצופה מוקשים ומהמורות של מנציחי הגלות והגלותיות בתוכנו. הם נאחזים בגלות מסיבות פוליטיות ציניות. מדובר במי שנבנים מהקרע והפילוג בעם, שרואים בתהליך הציוני ובאחדות האומה איום פוליטי, כי הם בונים את כוחם לא רק מהפילוג אלא גם מהשנאה והפחד.

סוכן הגלות מספר 1 בתרבות הישראלית בשנים האחרונות הוא ד"ר אבישי בן חיים. בן חיים הנ"ל הוא אחד התועמלנים המרכזיים של הביביזם, שנבנה מהנצחת השסע העדתי-גלותי, משלהוב היצרים וההסתה הגלותית של "מזרחים" נגד "אשכנזים", ומהפצת הנראטיב הגלותי של "ישראל הראשונה" ה"אשכנזית" שנאחזת בהגמוניה שלה באמצעות הדרה ודיכוי  "ישראל השניה" ה"מזרחית," שאותה מגלם המזרחי הידוע איש "ישראל השניה" מקיסריה. בתעמולה הגלותית הזאת, אין ביקורת מוצדקת על נתניהו כפי שאין שחר לאישומים הפליליים בהם הוא נאשם, אלא מדובר בסך הכל ברדיפה של המזרחי-הידוע, מנהיג ישראל השניה, בידי ההגמוניה ה"אשכנזית" שאינה בוחלת באמצעים כולל תפירת תיקים בלה בלה בלה.

אין ספק שיש קונים רבים והצלחה רבה להסתה הזאת. ברור שהמסרים הללו מצליחים לעכב את מהלך הגאולה הציונית ולהערים עליו מכשולים. אבל אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר ואני מאמין גדול שמהלך הגאולה הציונית הוא בלתי הפיך. חבל שיש מי שמעכבים אותו, אבל כל עיכוב כזה הוא זמני, בחינת ירידה לצורך עליה. למרות כל המכשולים והמֵצרים – הציונות תנצח!

* "שישי בגולן"

פינתי השבועית ברדיו: על חטא

על חטא / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 4.7.21

השנה מלאו ארבעים שנה למותו, בגיל 73, של המשורר אוריאל שלח, הידוע יותר בשם העט שלו יונתן רטוש. רטוש היה משורר גדול, אך אידיאולוג של כת קנאית והזויה, שאותה הוא כינה "העברים הצעירים" אך דבק בה הכינוי המבריק שהעניק לה מתוך סלידה אברהם שלונסקי – "הכנענים". הכינוי כה דבק בהם, עד שהם עצמם אימצו אותו למעשה.

הרעיון של התנועה הכנענית, היה התנתקות מוחלטת מן העם היהודי, מן הגולה היהודית, מן ההיסטוריה היהודית, מתוך תובנה שנוצר כאן עם עברי חדש, לא יהודי, ללא כל קשר לעם היהודי, שכולל את כל תושבי ארץ ישראל ההיסטורית עד עיראק, בני הגזע השמי. הדבק של האומה העברית הוא ארץ ישראל והשפה העברית. ההיסטוריה של האומה הזאת היא ההיסטוריה של הארץ, המבוססת בעיקר על המיתולוגיה שקדמה לדת ישראל. בעוד התנועה הציונית התחברה למכבים, לקנאי המרד ברומאים ולבר-כוכבא, רטוש וחבריו סלדו מהם, כיוון שהם אלה שיצרו את הדת היהודית הנתעבת עליהם כל כך. הם התחברו לתרבות הארצית, האלילית, הקדם-יהודית של הארץ, שצוירה בעיניהם כתרבות בריאה וויטאלית, טרם סירוסה בידי הדת והמוסר היהודיים.

רטוש היה מזוהה עם הפלג המקסימליסטי, הרדיקלי, של התנועה הרוויזיוניסטית, הזדהה עם הלח"י, וזאת לצד המאיסה שלו בציונות והבוז לציונות, שמנסה להנציח את העם היהודי ואת הזיקה בין ה"עברים" בארץ ישראל לבין היהודים. כמובן שתפיסתו מלאת סתירות. הרי הוא עצמו, שנולד בשם אוריאל היילפרין, נולד בגולה, בוורשה, ועלה לארץ ישראל. אמנם הוא גדל בבית עברי ושפת אמו הייתה עברית, אך הן הוא עצמו בעצם הביוגרפיה שלו, מבטא את מה שהוא מאס בו – היהודי מהגולה שעלה כיהודי לארץ ישראל כדי לקיים את העם היהודי ולהבטיח את המשכיותו ועתידו.

בקנאותו, ניתק רטוש קשרים עם מי שלא הלכו אתו או אף סטו כמלוא הנימה מגישתו הקיצונית. חיים גורי מספר על שיחה שהייתה ביניהם, כשגורי עוד היה נער, ונשבה במקצת בקסם הרעיון הכנעני החדש ובעיקר בקסם כתיבתו של המשורר, אך היה קרוע בין זיקתו לעם היהודי לבין הרעיון הרומנטי של עם חדש. בשיחה, הוא הציג את לבטיו, ונתקל בתגובה עוינת של רטוש, על הססנותו. בשלב מסוים, כאשר גורי ניסה לדבר על כך שיש לנו זיקה לעם היהודי, רטוש צעק: "הזיקה של העברי ליהודי היא כמו הזיקה של האדם אל הקוף!"

רטוש הצליח לרכז סביבו קבוצה קטנה של אנשים, רובם יוצרים ואנשי רוח כמו הסופר בנימין תמוז, המשורר והמתרגם אהרון אמיר והפסל יצחק דנציגר. בראשית דרכה של התנועה החדשה, היא קסמה לבני נוער רבים. אך הידיעות על שואת היהודים באירופה והמיאוס שרטוש הקרין כלפי היהודים בשואה וסירובו להכיר בזיקה שבינם לבינינו, הפכו את קבוצתו לקטנה ומוקצה בחברה הארצישראלית.

רטוש הקים ב-1943 את הוועד לגיבוש הנוער העברי. הוא פרסם מנשר, פרי עטו, המניפסט של תנועתו, שנקרא: "כתב אל הנוער העברי". הפניה שלו הייתה לנוער החילוני – עזבתם את הדת היהודית, לכו עוד צעד. אינכם העם היהודי, אלא ראשיתה של אומה חדשה. המנשר מדבר על תהום וזרות בין העברי לעם היהודי. מדהים לראות באיזה בוז ושנאה הוא כותב על העם היהודי בגולה, בעיצומה של השואה.

כאמור, רטוש היה משורר גדול. גם שירתו האידיאולוגית הייתה גדולה וכך גם שירי האהבה שלו. אבל רוב חייו לא זכה להערכה שהיה ראוי לה, כנראה בשל עמדותיו השנויות במחלוקת. הוא חש וטען כל חייו שהוא נרדף בידי הממסד הספרותי, כיוון שלא היה איש מפלגה בעוד הספרות הישראלית מאוד "ממופלגת", כלשונו. רק באחרית ימיו, בשנות השבעים, זכה ליהנות מההכרה שהיה ראוי לה; החלו להתפרסם מחקרים על שירתו, אורגנו ימי עיון, הוקדשו לו תכניות רדיו. אולי גולת הכותרת להכרה המאוחרת בו, הייתה הלחנה של אחדים משיריו. הבולט שבהם הוא השיר שנאזין לו היום, "על חטא", מתוך ספר שיריו "חופה שחורה", בלחנו ובביצועו של צביקה פיק. שיר מקסים, אולי הטוב והיפה בשיריו.

באוקטובר 1937 הניח אוריאל שלח מעטפה בתא הדואר של העיתון "הארץ", שמוענה לאברהם שלונסקי, עורך המדור הספרותי, ובה חמישה שירים חתומים בידי יונתן רטוש. אחד השירים היה "על חטא". שלונסקי יצא מגדרו מרוב התלהבות, ושיתף בה את חבריו, חברי החבורה הספרותית שהנהיג, שכללה משוררים כאלתרמן, לאה גולדברג, אורלנד, רפאל אליעז ויעקב הורביץ. הוא חש שהנה, הוא גילה עוד משורר גדול, עוד בן טיפוחים. האמת היא שרטוש הושפע מאוד משלונסקי, מכתיבתו וסגנונו. שלונסקי ביכר לפרסם את השירים לא ב"הארץ" אלא בכתב העת היקר לו יותר ושנחשב בעיניו יותר, אף הוא בעריכתו, "טורים".

שלח עצמו נסע באותם ימים לשנים אחדות לפריז, שם גיבש ב-1939 את השקפת עולמו החדשה, הכנענית, שהגיעה לידי גיבוש סופי ב-1941. מצרפת הוא שלח לשלונסקי צרור שירים נוסף ועוד שירים ספורדיים, וכולם פורסמו. כך, עד שב-1939 רפאל אליעז שביקר בפריז גילה שיונתן רטוש הוא אוריאל שלח, הרוויזיוניסט, איש הימין, לא עלינו, לשעבר עורך העיתון הרוויזיוניסטי "הירדן". בזה בא הקץ לפרסום שיריו מעל במות תנועת העבודה. כאמור, היה זה טרם גיבוש השקפתו הכנענית, אך באותם ימים הקרע בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועת העבודה היה כה עמוק, שלא איפשר לצדדים להתעלות מעליו למען קידום השירה העברית. והאמת היא, שצרור השירים החתומים בידי יונתן רטוש שמסר לשלונסקי, לא היו הראשונים בחתימה זו. שבעה חודשים קודם לכן פרסם שלח ב"הירדן" את שירו הראשון בפסבדונים זה ואחריו עוד מספר שירים. אלא שמשוררי תנועת העבודה לא העלו על דעתם להעיף מבט ל"הירדן" ולכן הם לא היו מודעים לכך ששירים של אותו רטוש עלום, כבר פורסמו בעיתון היריב.

ראוי להזכיר כאן את השיר הראשון ששלח פרסם תחת השם רטוש בגיליון ערב פסח תרצ"ז (1937) של "הירדן". שם השיר הוא "תורה". זהו שיר הלל לצבאיות היהודית וקריאת תיגר על מדיניות ההבלגה של היישוב המאורגן במאורעות 1936-1939. השיר מעלה על נס את גיבורי התנ"ך הלוחמים, משה ששיבר את לוחות הברית ויצא למלחמה קנאית בזובחים לעגל הזהב ושמשון שלחם לבד בצבא פלישתים.

השיר הזה כתוב במצלול של "על חטא" וניתן לשיר אותו במנגינה שצביקה פיק הלחין יותר מארבעים שנה מאוחר יותר. הוא נפתח במילים דומות למילות הפתיחה של "על חטא": "ומי יכה על חטא / ויתוודה: פשענו / ומי יקרא: משה, / רד, כי שיחת עמך". נושא אחר לגמרי, אך כל כך דומה ל"והוא מכה על חטא / והוא מכה על תוהו / והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי".

אך את השיר "תורה" לא פרסם רטוש באף ספר, לא הזכיר אותו והתנכר לו. הרי זה שיר כל כך יהודי, ולא היה דבר מאוס בעיני רטוש שנתיים אחרי כתיבת השיר, מאשר להיות מזוהה עם היהדות, שנואת נפשו. השיר פורסם שוב רק בביוגרפיה "שלח ועט בידו" שפרסם יהושע פורת 8 שנים אחרי מותו של רטוש. אני משער, שב"על חטא" הוא בחר לשמר את הצורה ואלמנטים מסוימים משיר יפה שלו, שאותו החליט לגנוז.

ב-1941 פרסם רטוש את ספר שיריו השני, והראשון תחת השם יונתן רטוש,  "חופה שחורה", שכולו שירי ארוס ואהבה, ובהם "על חטא". שמו האוקסימורוני של הספר, "חופה שחורה", מעורר סקרנות אך גם מעיד על תוכנו. המילה חופה מרמזת לחתונה – לפרץ של אהבה, של התחלה חדשה, של הקמת משפחה, של התמסדות הזוגיות. הצבע השחור מסמל את המוות, את הקץ.

הארוס בשירי "חופה שחורה" אינו מלמד על הרמוניה בין המינים, לא כל שכן על יחסים שוויוניים, אלא יותר כקשר בין כובש ונכבשת, בין לוקח ונלקחת.

הספר "חופה שחורה" התקבל בהתעלמות מוחלטת בקרב המיליה הספרותי המזוהה עם תנועת העבודה; בקרב שלונסקי, אלתרמן וחבריהם, למרות שרבים משיריו פורסמו לראשונה בכתב העת של שלונסקי. אולם לימים, בשנות השמונים, שנים אחדות לאחר מותו של רטוש, יעקב אורלנד סיפר בספר שפרסם עד כמה שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג התפעלו והתפעמו מן הספר ואף הושפעו ממנו, ובראש ובראשונה מהשיר "על חטא".

השיר "על חטא" מרהיב ביופיו, במטאפורות שלו; גם בלי להבין את מילותיו אי אפשר שלו להיכבש בקסמו, בצליל שלו, בחרוזים הנפלאים; להתהפנט משורות כמו "את יחידה כצל / את בוגֶדה כַּנחל / את תִּצְעני לָכֹּל' לכל עובר ושב" או "את מתוקה כליל / את חמוקה כשחל / את מפכה כנחל בשרב". "על חטא" הוא ללא ספק מפִּסְגות השירה העברית.   

זהו שיר ארוטי מאוד, ייצרי מאוד, אך אין בו אהבה רומנטית, אין בו זוגיות אמתית ממושכת, ההופכת לקשר קבוע. כך בשיר זה וכך בכל שירתו הארוטית.  יש בו מסר של קריאת דרור לארוס, שחרור יצר המין ממעצורים מוסריים, חברתיים, תרבותיים ודתיים. יש בו מתן דרור לרצונותיו הכמוסים של הגבר מן האישה. בשיר הזה, כמו בשירים אחרים בספר, אפשר למצוא סימנים מטרימים לאידיאולוגיה הכנענית שגיבש רטוש שנים אחדות לאחר כתיבת השירים (אך לפני צאת הספר). זהו ניסיון לדלג אחורה, לתקופה הקדם יהודית, לעולם האלילי, הייצרי והארוטי, שיש בו מין ספונטני, ארוס מתפרץ, חיוּת ותשוקה שנאסרו לימים בכבלי המוסר היהודי ויותר מכך הנוצרי, בעכבות של רוחניות, של דתיות, של קבלת עול שמים. המשורר מבטא את הכמיהה שלו למה שנחשב בתרבות היהודית, "חטא", אך בעיניו אין זה חטא כלל. מאוחר יותר הגישה הזאת תהיה מרכיב בהשקפת עולמו הלאומית, הפוליטית.

עם זאת, ניתן למצוא בשיר הרמזים יהודיים שאותם הדיר משירתו בשנים הבאות: עצם השם, "על חטא", כבתפילת הווידוי בימים הנוראים, אזכור "מנגינת לכה דודי", "נר נשמת אדם".

ב-1980 הוציא צביקה פיק את תקליטו "המראה". הוא המשיך בתקליט זה מגמה שהחל בה בשנות ה-70 המאוחרות, של הלחנת שירי משוררים. בין השאר הוא הלחין שני שירים של רטוש ובהם "על חטא", לחן מקסים שזכה להצלחה ולהשמעות רבות. השיר צעד שבועות רבים בפסגת מצעדי הפזמונים, אחד השירים המצליחים ביותר בתולדות מצעדי הפזמונים בישראל, ואף הגיע למקום השני במצעד הפזמונים השנתי וזיכה את צביקה פיק בתואר זמר השנה. רטוש זכה, בשנתו האחרונה, לנחת הרוח הזאת.

והוא מכה על חטא

והוא מכה על תוהו

והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי

והוא דמום כהד

ומרצד כמוהו

הוא מצטמר למנגינת לכה דודי

והוא בוער כלב

והוא כבה כעין

והוא דולק בלהב נר נשמת אדם

והוא חומר כגו

והוא כבד כיין

הוא מתנודד למנגינת בשר ודם

את יחידה כצל

את בוגדה כנחל

את תצעני לכל, לכל עובר ושב

את מתוקה כליל

את חמוקה כשחל

את מפכה כנחל בשרב

את יחידה כצל

את בוגדה כנחל

את תלהטי לכל, לכל עובר ושב

את אפלה כליל

את אוכלה כשחל

את שוקקה כנחל בצרב

והוא מוכה כלב

והוא נרתע כעין

עקוד הוא כחיה ברצע יתרים

והוא שותת כגו

והוא זועק כיין

הוא משתרבט בלהבות בין הבתרים

והוא קשה כלב

והוא נוקב כעין

הוא מבקש כפר החטא אשר חטאת

והוא רחום כגו

והוא נגר כיין

הוא מתנגן בבהט-אבן את-נשמת

את רוחפה כצל

את לוקקה כנחל

את תלכחי בכל, בכל אשר יאהב

את ערמה כליל

את יחומה כשחל

את צוחקה כנחל האכזב

את יחידה כצל

את מפכה כנחל

את לוהטה לכל, לכל אשר יאהב

את אללה כליל

את שכולה כשחל

את נמוגה כנחל בשרב

צרור הערות 4.7.21

* דרוש: המורד הראשון – ההצבעה הצפויה על הוראת השעה להאריך את חוק האזרחות, היא מבחן אישי של כל אחד ואחד מח"כי הליכוד – האם הנאמנות שלו היא למדינת ישראל או לנתניהו. ובמקרה הזה – יש סתירה מוחלטת בין השנים. האינטרס של נתניהו מנוגד לאינטרס הלאומי. ההצבעה הזאת מעמידה כל אחד ואחד מהם בפני הכרעה מצפונית – האם להיות נאמן לציונות או לניהיליזם הביביסטי. ההצבעה הזאת היא מבחן לכל ח"כ מהליכוד, האם הוא נאמן למצפונו או לחליל של השרלטן שמוליך את חבריו ואותו כמו עדר כבשים.

דרוש – המורד הראשון. האמיץ הראשון שיודיע לנתניהו שהוא מצפצף על הוראתו הבלתי ציונית בעליל והוא יצביע בעד האינטרס הלאומי והביטחוני. אני מאמין שברגע שיקום האמיץ המצפונאי הראשון, רבים ילכו אחריו והמזימה של נתניהו לחבור לבל"ד ולפגוע בדם קר במדינת ישראל תתפורר בתוך שעות.

* ענייניות באופוזיציה – שלי יחימוביץ' היא אחת הפרלמנטריות הטובות ביותר בתולדות הכנסת. על כך, יש הסכמה כללית משמאל ומימין, של ח"כים ששירתו אתה ועיתונאים שסיקרו אותה. מה הייתה גדולתה? קודם כל, העובדה שהשכילה והצליחה להשפיע על השיח הציבורי ולקדם את סדר היום החברתי כלכלי שבו האמינה. שנית, העובדה שהצליחה להעביר חוקים רבים וחשובים. כל זאת, כח"כית מהשורה באופוזיציה (עוד בטרם הייתה יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה).

איך ח"כית באופוזיציה מצליחה לגבש רוב לחוקים שהיא מקדמת? באמצעות בריתות ושיתופי פעולה עם גורמים בקואליציה; בראש ובראשונה במפלגות החרדיות אך גם בליכוד. רק באמצעות שיתופי פעולה כאלה ניתן להצליח. בלעדיהם, ניתן לצעוק, אך לא להשפיע. הדרך היחידה להשפיע מהאופוזיציה, היא לא להיות אופוזיציה אוטומטית, שמתנגדת אוטומטית לכל מה ששייך לקואליציה; או כפי שנהגנו להזכיר לעצמנו במאבק על הגולן, כאשר ריסנו את הזעם שהיה אצור בתוכנו – שהמטרה שלנו אינה לריב עם השומר אלא לאכול את הענבים. אופוזיציה עקרה שעוסקת אך ורק בריב עם השומר, מבוקר על הבוקר שלמחרת, היא אופוזיציה עקרה. גם אם היא מרגישה נהדר מכך שהיא "אופוזיציה לוחמת", אין לה כל השפעה.

ההצבעה הצפויה של האופוזיציה הביביסטית נגד הוראת השעה בחוק האזרחות היא בעייתית קודם כל בהיותה הצבעה אנטי ציונית, מנוגדת לאינטרס הלאומי ופוגעת בביטחון המדינה. אבל היא אבסורדית גם מן הסיבה שזו הצבעה של מפלגות האופוזיציה נגד חוק שהן הניחו על שולחן הכנסת בשבוע האחרון של ממשלתם. הרי הצבעה אבסורדית כזאת, מעבירה לציבור מסר של חוסר רצינות. אם אתם הגשתם את החוק, איך אתם מצביעים נגדו.

מרבית החוקים שעולים היום לכנסת, הם עדיין חוקים שהממשלה הקודמת הניחה על שולחנה, והאופוזיציה עושה פיליבסטרים ולוחמת בשצף קצף בחוקיה שלה. הרי זה ממש מגוחך.

אופוזיציה אפקטיבית, היא אופוזיציה עניינית. אופוזיציה שנאבקת נגד הממשלה, שמציגה אלטרנטיבה רעיונית, פוליטית ופרסונלית, אך גם תומכת במה שראוי לתמוך. האם תנועת החירות העלתה על דעתה להצביע נגד חוק השבות, נגד ירושלים כבירת ישראל או נגד מלחמת סיני, כיוון שהיא אופוזיציה? האם הליכוד הצביע נגד הממשלה בישיבה החגיגית לאחר מבצע אנטבה? האם הרוב המוחלט של המערך לא תמך בהסכם השלום עם מצרים למרות היותו באופוזיציה? (ואלה מהמערך שהתנגדו, לא עשו זאת כיוון שהם באופוזיציה אלא כיוון שהתנגדו עקרונית לעקירת היישובים). האם תנועת התחיה שבאופוזיציה העלתה על דעתה להתנגד לחוק הגולן, כיוון שבגין, שבאותם ימים היא נלחמה נגדו בשל הנסיגה מסיני, הוא שהציג את החוק לכנסת? האם מרצ הצביעה נגד ההתנתקות, כיוון שהיא באופוזיציה?

איזה ליקוי מאורות יכול לגרום לליכוד ולמפלגות הימין להצביע נגד חוק האזרחות אך ורק כיוון שהם אופוזיציה? הרי אם הממשלה תציג חוק יסוד ההגירה, על פי אותו היגיון הם יצביעו נגדו, גם אם יתמכו בתוכנו.

וכאשר האופוזיציה היא אוטומטית, נגד הכל, ללא שיקול דעת ובלי להפעיל את השכל הישר, קל וחומר שחבריה לא ישתפו פעולה עם הקואליציה או עם ח"כים מהקואליציה בשום נושא. וכך, השפעתם תהיה אפסית. אז אני מבין שיש בבייס מי שמוחאים כפיים על הלוחמנות חסרת הפשרות, אבל אני משוכנע שרוב האזרחים מצפים מנבחריהם לענייניות.

* תנועת מחאה או נשיאה באחריות – על מרצ להחליט האם היא עדין תנועת מחאה, האם היא עדין אופוזיציה עקרה, או היא בשלה לאחריות לאומית. כפי שמרצ ידעה לתמוך בגירוש 400 פעילי חמאס ובמבצע "דין וחשבון" בממשלת רבין כי כחברה בממשלה היא נשאה באחריות לביטחון המדינה, כך עליה לנהוג גם עתה, בהצבעה על חוק האזרחות.

ממשלת האחדות הרחבה מורכבת ממפלגות בעלות אידיאולוגיה מנוגדת, מתוך הבנה שהאינטרס הלאומי והחברתי העליון מחייב זאת. ברור היה לכל הצדדים שהשותפות הזאת מחייבת פשרות. ברור לימינה ולתקווה חדשה שהממשלה הזאת לא תוכל להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. ברור למרצ שהממשלה הזאת לא תעקור יישובים ולא תקדם מדינה פלשתינאית. יש נושאים שימתינו בארבע השנים הללו. יש די נושאי פנים וחברה, נושאים של שיקום החברה הישראלית, שהממשלה צריכה להתמקד בהם.

פירוש הדבר הוא דבקות בסטטוס קוו בנושאים האלה. פתיחת שערי מדינת ישראל לפלשתינאים, תוך שינוי דרמטי של המדיניות של כל ממשלות ישראל מאז 2003, כולל הממשלה היונית ביותר בתולדות המדינה, ממשלתו של אולמרט, היא הפרת הסטטוס קוו.

אם מרצ חוברת לנתניהו הנקמן, שמתכוון בעליל לפגוע במדינת ישראל בהצבעה הזאת, כי מי צריך את מדינת ישראל אם אני לא שולט בה, וכנראה שמפלגות גוש ביבי הולכות אחריו כמו עדר, אז מה הטעם בקואליציה הזאת?

* דברים שרואים מכאן – יש למרצ אחריות על הבריאות, אחד התחומים החברתיים הגדולים והחשובים, שבשנה האחרונה ראינו עד כמה הוא מהותי לחוסן הלאומי של ישראל. יש למרצ אחריות על איכות הסביבה – נושא שבכל העולם הוא בראש סדר היום ואצלנו הוא כמעט בתחתית ויש לה הזדמנות להעלות אותו על ראש שמחתנו כראוי. יש למרצ אחריות על שיתוף הפעולה האזורי; אמנם בעיניי זה משרד מיותר וצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אבל זה תחום חשוב מאוד ליחסי החוץ של ישראל והעצמת מעמדה במזרח התיכון והעמקת השלום. יש להם אחריות גדולה. אבל יש לזה גם מחיר. הם לא יכולים לשבת בממשלה ולברוח מאחריות כדי לקרוץ לבייס. שיגלו מנהיגות ויאמרו לבייס את האמת – שדברים שרואים מכאן, כשהאחריות עלינו, לא רואים משם כשהאחריות היא רק להפגין ולמחות.

* השוואה נואלת – בשבועות האחרונים השוקניה מצויה באמוק של מאבק אובססיבי נגד חוק האזרחות. בימים האחרונים, אולי מתוך הנחה שנתניהו ועושי דברו יוציאו להם הפעם את הערמונים האנטי ציוניות מהאש, הם התפנו לנושא חדש – החוק הפולני והחזרת הרכוש היהודי. שני פשקווילים התפרסמו השבוע, של שני כותבים אנטי-ציוניים מדופלמים, דניאל בלטמן וב' מיכאל, שגינו את ישראל על צביעותה, בכך שהיא דורשת את הרכוש הגזול של יהודי פולין בעוד היא עצמה שדדה את רכושם של הפלשתינאים שהיא גירשה בנכבה.

כל עולמם האפל מוכוון מטרה – להציג את הפלשתינאים כבני דמותם של היהודים בשואה, ומכאן שאנחנו בני דמותם של הנאצים (במקרה הזה ההשוואה הפופולרית היא חלקית, כי כאן מדובר בסכסוך "רק" עם הפולנים, כך שהם נאלצים להסתפק בהשוואתנו לפולנים).

כדאי לזכור – היהודים מעולם לא נלחמו בפולנים. הם מעולם לא איימו על פולין. פולין מעולם לא נאלצה להילחם על קיומה מול היהודים שניסו להשמידה. הפולנים לא איבדו אחוז מאוכלוסייתם במלחמת מגן מול היהודים שקמו עליהם להורגם. הרי כלל לא היה סכסוך בין העמים. ולכן, כל ההשוואה הזאת היא עיוות אינטלקטואלי ובעיקר מוסרי מוחלט.

ב' מיכאל כמובן שירבב בפשקוויל שלו גם את חוק האזרחות, כי הרי אסור לאפשר לאובססיה הזאת לדעוך. הפעם כל חציו האנטי ישראליים מכוונים לשר החוץ לפיד, אותו הוא מכנה "ראש הממשלה הרזרבי". וזה טבעי ששר החוץ של המדינה השנואה עליו והנתעבת בעיניו יהיה על המוקד של אש השנאה החולנית שלו; שנאת ישראל היוקדת, המפעפעת מכל נקבוביות עורו.

* זה טבעו – אני לא מבין את הכעס על נתניהו שבדה מלבו את השקר כאילו ישראל ויתרה על חופש הפעולה הצבאי שלה. וכי מה ציפיתם משקרן? שיאמר אמת?

* שחיתות פוליטית – הצבעה כפולה היא גניבת הצבעה – מעשה של שחיתות פוליטית מובהקת. ח"כ קארה טוען שעשה זאת בשוגג, אך זה נשמע תמוה. אילו הצביע פעם אחת במקום ח"כ סילמן בלבד, ניתן היה לקבל את הטענה. אך כיוון שהצביע פעמיים –  גם בשם עצמו וגם בשמה, קשה לקבל את טענתו.

הליכוד דורש לבדוק את הצבעותיו הקודמות, לראות אם הוא לא עשה זאת בעבר, וזו דרישה מוצדקת. נקווה מאוד שיתברר שהיה זה מקרה חד-פעמי.

על סמך תקדים יחיאל חזן (2003), מדובר בעבירה פלילית ולכן על היועמ"ש לפתוח בחקירה פלילית. אך אני מודה שהשאלה הפלילית פחות מעניינת אותי מהעבירה הציבורית, המוסרית והאתית. ללא קשר להחלטה זו או אחרת של היועמ"ש, על ועדת האתיקה של הכנסת לנקוט נגדו באמצעים על פי סמכותה.

מן הראוי שראש הממשלה, שהוא יו"ר מפלגתו ויו"ר הכנסת יגנו את המעשה.

המהפך השלטוני והחיבור הקואליציוני בין מפלגות בעלות עמדות מדיניות מנוגדות נועד להתאחד למען ניקוי החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית מן המעשים הללו, ולכן מתבקש שהשלטון החדש יוקיע באופן נחרץ את המעשה.

* ראש ממשלת ישראל בבירת ישראל – לא יעלה על הדעת שנשיא ארה"ב לא יתגורר בבית הלבן בוושינגטון, שראש ממשלת בריטניה לא יישב ברחוב דאונינג 10 בלונדון ושמנהיגי צרפת, בריטניה ורוסיה לא יתגוררו בבירותיהם פאריס, ברלין ומוסקבה. קל וחומר, כאשר מדובר בראש ממשלת ישראל, שנאבקת בהכרת העולם בירושלים כבירתה ופועלת להעברת שגרירויות אליה. לא יתכן שראש ממשלת ישראל יתגורר ברעננה ולא בירושלים.

יתר על כן, המדינה מעמידה מעון רשמי לרשותו, ואם הוא יתגורר בביתו ברעננה, המדינה תתחזק את המעון, ובוודאי גם ייעשה בו שימוש לפגישות רשמיות וגם את ביתו הפרטי של בנט ברעננה. בעיניי, יש לשנות את החוק כך שהמדינה תממן את מעונו הרשמי של רוה"מ ולא תממן ולו באגורה אחת את ביתו הפרטי (למעט הוצאות אבטחה).

אילו היינו באמצע שנת הלימודים, ובנט היה מבקש להישאר בביתו ברעננה עד סוף שנת הלימודים כדי שילדיו לא יעברו באמצע השנה, ניתן היה לאפשר זאת. אבל אנו בחופש הגדול, וזה העיתוי המתאים ביותר למעבר משפחת בנט לבלפור.

עם טיעון נוסף שעשוי להצדיק את הדרישה למעבר לבלפור – הסבל של שכני משפחת בנט ברעננה בשל ההפגנות, איני מסכים. גם לבית בבלפור יש שכנים, וגם הם יסבלו אם תמשכנה ההפגנות. יתר על כן, אחרי שנתיים של סבל מגיעה להם קצת מנוחה.

אך, כאמור, בעיניי רצונו של בנט להמשיך להתגורר ברעננה אינו קביל.

* הפסקה שנשמטה – אמיר אוחנה התראיין בשש עם אמנון לוי בערוץ 13 וציטט מתוך מאמר שלי ב"ידיעות אחרונות", שבו הבעתי תמיכה בפיצול תפקיד היועמ"ש והתובע הכללי. חבל שהוא לא ציטט מתוך אותו המאמר את המשפטים הבאים: "אוחנה התנהל במשרד המשפטים כסוס טרויאני וכפרויקטור למסע נקם של רוה"מ במערכת המשפט. הוא נכנס למשרד המשפטים חדור אמביציה להרוס; המציא והפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על המשרד שבראשו הוא עמד, כמו אגדת ה'פרקליטות בתוך פרקליטות', סכסך, השפיל, פגע, חיבל, זרע מדנים ויצר אווירת חשדנות ופחד במשרד ובמערכת המשפטית".

* נגד מרים נאור – אני מתנגד למינויה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית על אסון מירון. למה? מה יש לי נגד נאור? שום דבר. נהפוך הוא – יש לי אליה כבוד רב והערכה רבה. קראתי ברשת הפצת טענות על "ניגוד עניינים" כביכול של נאור, ולמיטב שיפוטי אלה קשקושים. אין שום ניגוד עניינים. אז למה אני מתנגד למינויה?  אני מתנגד לה כיוון שהיא זאת שמונתה לעמוד בראש הוועדה. הייתי מתנגד באותה מידה לכל מינוי אחר. פשוט, כי איני מאמין בוועדות חקירה שיפוטיות. חוק ועדות החקירה הממלכתיות קובע שנשיא בית המשפט העליון ממנה את ועדת החקירה, ובראשה יעמוד שופט בית המשפט העליון, או שופט בית המשפט המחוזי או שופט בדימוס. ועדת חקירה פועלת כבית משפט, עם עדים שעדותם כמוה כעדות בבית משפט. כל מושאי החקירה רואים עצמם והכל רואים בהם נאשמים במשפט והם מיוצגים בידי עורכי דין. והמשמעות של ועדת החקירה היא מציאת האשם.

יופי, אז מצאנו את האשם. איך זה ימנע את האסון הבא? לא ימנע. מה שאנו זקוקים לו אינו ועדת חקירה למציאת האשם לאסון הקודם, אלא ועדת תחקיר להפקת לקחים כדי למנוע את האסון הבא. ועדה כזו צריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע ומומחים. אחד מהם, ולא היו"ר, צריך להיות משפטן, כדי להביא לידי ביטוי את ההיבטים המשפטיים.

מרים נאור היא שופטת, ועל כך היא ראויה לכבוד ויקר, אך היא לא רלוונטית לחקירה הזאת.

* התפוז המכני – צפיתי בזעזוע בתכנית "זמן אמת" בכאן 11, שהוקדשה לתחקיר על תכנית לנערים פגועי ראש שהוביל פרופ' עמוס רולידר בקנדה לפני כשלושים שנה. בזעזוע, אך אני מודה שלא נפלתי מהכיסא מתדהמה. מאז ומתמיד רולידר נתפס בעיניי כאדם מסוכן. לא יכולתי לפספס אף פעם את זיק הטירוף בעיניו, במבטו, בצורת הדיבור שלו ובצחוק המרושע שלו. ולכן, אף פעם לא יכולתי להבין איך רואים בו גורו של הורות. אמנם לא תיארתי לעצמי שהוא הפעיל מכונת אילוף סדיסטית כזו, אך כשנחשפתי לעדויות ולצילומים, הם די אוששו את הרושם האינסטינקטיבי שלי ממנו.

שתי תובנות הציפו אותי מהרגע הראשון של התחקיר, ולא הופתעתי שהם עלו אח"כ בפי דוברים אחרים. האחד הוא התפוז המכני. כאשר הוצגה מהות הטיפול – יצירת מיאוס בקרב ה"מטופל" מההתנהגות הבעייתית שלו, שבעטיה הוא הגיע לטיפול, או בעצם לאילוף, נזכרתי מיד בסרט "התפוז המכני". צפיתי בסרט הזה כנער בכיתה ט', לפני למעלה מ-43 שנים. ואף על פי כן אני זוכר היטב סצנות מזעזעות מהסרט ובעיקר את התפיסה של גמילה מאלימות, באופן שעיקר את האישיות של ה"מטופלים". והרי זה בדיוק מה שעשה רולידר. התובנה השניה היא "בלתי חוקי בעליל". לא יכולתי לקבל את ההצגה של המטפלים שהיו כפופים לרולידר כקורבנותיו. מדובר באנשים בוגרים, אנשים העוסקים בטיפול, ואסור היה להם לשתף פעולה אתו ועם הוראותיו. ברגע שהם נהגו כך, הם אשמים במעשים נוראים ואינם יכולים להתחבא מאחורי הפקודה שקיבלו מהבוס, כי זו פקודה בלתי חוקית בעליל. בעליל – כלומר כזו שמצופה מכל אדם נורמטיבי להבין שאסור לו לבצע אותה.

אחת העדויות המזעזעות והמצולמות, הייתה הטיפול בילד שהתקשה לשלוט ביצר שלו לשלוח יד לאוכל. בכל פעם שהתאפק מלשלוח יד קיבל סוכריה לפיו, וכששלח את היד כופפו לו בכוח את הידיים אל מאחורי הכיסא. זעקות הכאב שלו ממש שוברות את הלב. הרי כך בדיוק מאלפים בעלי חיים. ואני בספק אם היום מותר לנהוג כך גם בחיות.

          * ביד הלשון

קץ הימין – בגיליון החדש של כתב העת המשובח "האומה" מופיע מאמר של ניצה פרילוק על "חרוזים לעת מצוא" – ברכות מחורזות לאירועים, הקדשות וכד', ובהם של גדולי המשוררים והסופרים כמו ביאליק, יל"ג, ז'בוטינסקי, ש"י עגנון ואחרים.

בין השאר מובא שיר שכתבה כלה יהודיה איטלקיה, רחל לוצאטו מורפורגו, ליום חתונתהּ בשנת 1824. בשיר מופיע הביטוי "קץ הימין" ומבארת מחברת המאמר: "המילה 'ימין' מובנָהּ בשיר 'ימים' (כמו נישואין בסיומת האות נון) אך גם 'אלוהים' ('ימין ה' עשה חיל')". איני מכיר פירוש ש"ימין" הוא אלוהים. בפסוק מתהילים "יְמִין יְהוָה רוֹמֵמָה יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל" יש מעין האנשה של האלוהים באמירה שיד ימינו עושה חיל.

קץ הימין פירושו קץ הימים (הנו"ן במקום המ"ם הוא מן הארמית). מהו קץ הימים? אחרית הימים, הגאולה השלמה, ביאת המשיח. קץ הוא יקיצה; יקיצה מהסיוט של הגלות הארוכה וכו'.

כתבה לוצאטו מורפורגו בשירהּ: "ברך יום שמחתנו, הגיה את חשכנו; חיש נא קץ הימין". ביום חתונתה היא פונה לאלוהים שיברך את יום שמחתה ובהזדמנות חגיגית זו היא מבקשת להחיש את קץ הימין, כלומר לקצר פז"ם ולזרז את הגאולה השלמה.

בתפילת "אל מלא רחמים" לחללי צה"ל אנו מתפללים שהחללים "יעמדו לגורלם לקץ הימין" כלומר בתחיית המתים. הפסוק הזה אינו מופיע בתפילת "אל מלא רחמים" לאדם פרטי. הביטוי לקוח מספר דניאל, שמסתיים במילים: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". אומר לדניאל האיש (המלאך?) שבעצם תמה שליחותו, שילך להשלים את חייו. לאחר מכן, אם לא כמו פולניה טובה אז לפחות כמו בבלי טוב, שינוח בקבר, עד יום תחיית המתים. ואז, בתחיית המתים, הוא יקום וישמע מה הגורל הצפוי לו בסיבוב הבא. זהו המקום היחיד בתנ"ך שמדובר בו על תחיית המתים!

נעמי שמר השתמשה בביטוי, הפעם בסיומת המקובלת בעברית – ימים, בשירה "כמו חצב":

אִמְרוּ מָתַי קֵץ הָיָּמִים

הֲלֹא מִדְבָּרִיּוֹת שְׁלֵמִים

יֵשׁ לַעֲבֹר בְּמְחִי כַּנָף

שֶׁבֵּין הַקָיִץ וְהַסְּתָו.

* "חדשות בן עזר"