לא כצעקתה

אחד הטיעונים המרכזיים של מתנגדי מיזם אנרגיית הרוח, מזהיר מפני מפגע הרעש הנורא, שיפגע באוכלוסיה ברדיו גדול מהטורבינות.

אין יישובים בקרבת הטורבינות, אבל יש שטחים חקלאיים ועובדים בהם אנשים. גם אצלנו, בבראון. יש טורבינות בתוך שטח המטע, ויצא לי לעבוד בחלקות שיש בתוכן טורבינות ואף בשורות הצמודות אליהן. אני מעיד מניסיון על עצמי: לא כצעקתה. תרתי משמע.

אם לא נמצאים ממש בקרבת הטורבינות, הרעש הוא קצת יותר מרעש של מזגן. כאשר ממש קרובים, הרעש חזק יותר. כמובן שככל שהרוח חזקה יותר – רעש הטורבינות חזק יותר. אבל גם בשרקיות העזות לפני שבועיים, ובאותם ימים עבדתי בחלקה שיש בתוכה טורבינות – כאשר עבר טרקטור במרחק חלקה או 2 לידנו, הרעש שלו היה חזק יותר.

אם להשוות את רעש העבודה בקרבת הטורבינות לעבודה על האפרונים, שוותיקי אורטל זוכרים איך עבדנו עליהם ימים שלמים לאורך שבועות – הרעש של האפרון חזק פי מאה. וכך גם עבודה על טרקטור. וכך גם העבודה במדיח הכלים בחד"א.

גם הסיפור על הריצודים שמשגעים ומטריפים את מי שנמצא ברדיוס ענק מהטורבינות, מוגזמים בטירוף.

****

לפני כשנתיים, עת שירתתי כחבר מליאת המועצה, השתתפתי בסדרת מפגשי לימוד ועיון בנושא הטורבינות, ובהם מפגשים שאורגנו והוגשו בידי מתנגדי המיזם – "שומרי הגולן" והארגונים הירוקים.

האזנתי לדבריהם ולעמדותיהם ברוב קשב והתייחסתי אליהם במלוא כובד הראש. והם בהחלט העלו נתונים מדאיגים. אני שמח שמכון שמיר למחקר לקח על עצמו לבצע מחקר עומק מקיף על ההשפעות הסביבתיות, הבריאותיות, הכלכליות והאנרגטיות של המיזם, שיהווה בסיס נתונים להחלטה אם להרחיבו.

אם כל האיומים וההפחדות מפני המיזם מדויקים כמו ההפחדה ממפגע הרעש והריצוד – אין מקום לדאגה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏18.1.23

* הפגנת עוצמה – השתתפותם של 80,000 אזרחים בהפגנה נגד המהפכה המשטרית היא מפגן כוח דמוקרטי רב עוצמה. דווקא הסדר המופתי והמתינות של ההפגנה – הם סוד כוחה.

מאה האידיוטים השימושיים של בן גביר, שניסו לעשות לו קצת נחת ולחסום את נתיבי איילון לא הצליחו לסדוק את עוצמת ההפגנה.

* הפגנה תכלת לבן – צפיתי בסרטון שבו פרובוקטור עם דגל אש"ף מסולק בבושת פנים מן ההפגנה בת"א, בידי המפגינים.

זה מובן מאליו. בהפגנה ציונית, הנאבקת על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וכמדינת חוק, אין מקום לדגל המסמל את החתירה להשמדת ישראל. הייתה זו הפגנה ציונית, שצבעה תכלת לבן, והונפו בה אלפי דגלי הלאום.

כיוון שאיני מעשן ואין לי מצית בכיס, אני משער שאילו הייתי בהפגנה ורואה את הפרובוקטור, לא הייתי מצית את דגל אש"ף.

* הם מ-פ-ח-דים – ראש הממשלה והשרים והח"כים של הליכוד, מנסים לדגמן אדישות לנוכח הפגנת הענק בת"א. אם הם כל כך אדישים, למה הם מתאמצים כל כך לגמד את ממדיה? השר איציק זוהר שהתראיין אצל עודד בן עמי, דיבר כל הזמן על 20-30 אלף. דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה מתפלפלים ברשתות החברתיות בכל מיני תמונות מכל מיני זוויות כדי להוכיח שלא יכול להיות שאלו המספרים, ורק התשקורת הסססססמולנית מנפחת את המספר בלה בלה בלה. אבל אין אלה נתוני התקשורת אלא נתוני המשטרה. ומניסיון אני יכול לקבוע שנתוני המשטרה תמיד זהירים מאוד ויש בהם הערכת חסר (כלפי ההפגנות מכל הצדדים). כך שאם המשטרה קבעה שהיו 80,000 איש, בטוח שלא היו פחות. וברור שהמשטרה, שעל ראשה מתנפנפת החרב המתהפכת של השר הממונה, הפרחח הכהניסט, שכבר שבוע הוא אובססיבי להפגנה הזאת, לא הייתה מטה כלפי מעלה את מספר המפגינים.

כנראה שהאדישות מזויפת. האמת היא שהם די מ-פ-ח-דים.

* אם כל ההפגנות – בדבריו בפתח ישיבת הממשלה, התייחס נתניהו ברמז להפגנה בת"א, באומרו שהבחירות היו "אם כל ההפגנות". הביטוי הזה, אפעס, נשמע לי קצת מוכר.

מהו מקור הביטוי? אני מרשה לעצמי לקחת לעצמי את זכות היוצרים. והסיפור הוא כזה. בשנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן וכחבר מרכזי בהנהגת המאבק.

לאורך השנים דיברנו על הפגנת ענק, שלא הייתה כדוגמתה, ששמעה יהדהד מקצה העולם ועד קצהו. להפגנה הזאת הענקתי את השם "אם כל ההפגנות", וחבריי אימצו את השם כקוד למבצע שאולי פעם יתקיים.

ידענו שאמא יש רק אחת, וכך גם "אם כל ההפגנות". לא תהיינה שתי הפגנות כאלו. ולכן, אסור לנו לקיים אותה טרם זמנה, כי כשהמצב יצדיק אותה יותר לא נוכל לשחזרה, אולם אסור לנו לאחר חלילה את הרכבת.

וכך במשך מספר שנים "אם כל ההפגנות" הייתה תכנית מדף שכל הזמן עמדה על הפרק.

בסופו של דבר, "אם כל ההפגנות" התקיימה בינואר 2000, ביום שובו של ברק לארץ מפסגת שפרדסטאון, אחת משתי ועידות הפסגה שנערכו בארה"ב בתוך חודש, שבהן ניסה ברק למסור את הגולן לאויב הסורי.

ההצלחה שלנו הייתה כזו, שיומיים לפני ההפגנה היא הייתה הנושא המדובר ביותר בתקשורת הישראלית. אני זוכר ראיון שלי ב"המילה האחרונה" עם אורי אורבך האוהד ועירית לינור העוינת (מאז היא התפכחה בגדול, אך לא עצרה בהתפכחות והפכה לימננית אוטומטית), שבו השחלתי בכל משפט את המילים: "אם כל ההפגנות שתתקיים בכיכר רבין מחר בשש בערב". ואז, בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, אורי, מתי תתקיים 'אם כל ההפגנות'"? "מחר בשש בערב", השבתי.

זיכרון נוסף, הוא מבחן עצמי שעשיתי בדרכי, כבר בשעות הבוקר, לתל-אביב, לקראת ההפגנה. עצרתי בכמה תחנות דלק בדרך, כדי לשאול את האנשים אם יבואו הערב להפגנה. המבחן היה: כמה ישאלו: "איזו הפגנה?" לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה המוזרה.

בהפגנה עצמה השתתפו מאות אלפים. כיכר רבין גלשה, וכל הרחובות סביבה היו מלאים אדם, בצפיפות, לאורך קילומטרים. עליתי עם צלמי העיתונות לצלם מבית העיריה, והמראה בכל הכיוונים היה מדהים, חסר תקדים. מפקד משטרת ת"א אמר שמדיניות המשטרה היא לא לנקוב במספרי מפגינים, אבל באופן בלתי רשמי הוא אמר לנו, שזאת ההפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בת"א.

ההפגנה שודרה בשידור חי בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, בשידורים מיוחדים, וכך גם ברשתות הזרות. התקשורת דיווחה שנשיא סוריה חאפז אסד צפה בהפגנה בשידור חי ב-CNN . למחרת, תמונות ההפגנה היו מרוחות על העמודים הראשונים של כל העיתונים, והתקשורת לא חדלה לדווח עליה.

ובסוף, כידוע, ניצחנו במאבק והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

חודשים אחדים לאחר מכן, נערכה בירושלים הפגנת ענק של הציבור החרדי – איחוד חסר תקדים של חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, חרדים מכל הסוגים, נגד בית המשפט העליון, ומולה הפגנת תמיכה בבית המשפט (שבה השתתפתי). איני זוכר מה הסוגיה שהייתה על הפרק. אך החרדים כינו את ההפגנה "אם כל ההפגנות", וכך כינתה אותה גם התקשורת, שסיקרה אותה בהרחבה.

ומאז, הפגנות רבות כונו, לעתים מתוך רהב או למטרות שכנוע עצמי, "אם כל ההפגנות", עד שהמכתם היה לשגרת לשון.

אבל אחרי שנטלתי על עצמי את זכות היוצרים, אני מודה ומתוודה שזה פלגיאט. זכות היוצרים האמתית היא של סדאם חוסיין. כאשר ארה"ב איימה שתתקוף את עיראק בעקבות פלישתה לכוויית, סדאם הזהיר אותה שעיראק מכינה לה את "אם כל המלחמות". גנבתי ממנו את הסלוגן, בשינוי קל.

* יחס שווה – היחס של המשטרה למפגינים נגד המהפכה המשטרית בת"א וכלפי הפלג הקיצוני של החרדים בירושלים, הוא יחס שוויוני. הפגנה ברישיון ובתיאום עם המשטרה נהנית מהגנת המשטרה. הפגנה בלתי חוקית מפוזרת. הפגנה שקטה, מסודרת ובלתי אלימה אינה נתקלת בתגובה אלימה. הפגנה סוערת ואלימה נתקלת באלימות. הפורעים בירושלים חסמו כבישים, השתוללו והתפרעו וניסו לפגוע בחנות סלולר. חובתה של המשטרה להשיב את הסדר על כנו.

כאשר אחרי הפגנת הרבבות בת"א מאה מפגינים ניסו לחסום את נתיבי איילון, השוטרים מנעו זאת. אילו ניסו לפרוץ באלימות – המשטרה הייתה מגיבה, בצדק, בכוח, כפי שעשתה בבלפוריאדה.

תגובתו המכוערת של הפרחח הכהניסט, שדרך התקשורת ביקש לבדוק את "אלימות השוטרים", נועדה לדרבן את המשטרה לפעול באלימות ובחוסר מקצועיות כלפי המפגינים נגד המהפכה המשטרית במוצ"שים הקרובים.  

* ממתי קיימת עילת הסבירות – בדברים שכתבתי בימים האחרונים, הפרכתי את הטענה לפיה עילת הסבירות היא חידוש של אהרון ברק בשנות ה-90. הוכחתי, דרך ציטוטים מפסקי דין בראשית שנות המדינה, שבג"ץ פסק גם פסק, בפסקי הדין החשובים ביותר שלו, על פי עילת הסבירות.

בדבריי, טעיתי בטענתי, שבית המשפט פסק על פי סבירות ומידתיות, עוד בטרם הומשגה העילה במילים הללו. במאמר ב"הארץ" של שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר, הוא הסביר שעילת הסבירות, בשמה זה, תקפה במשפט הארץ ישראלי מראשית שנות המנדט, עת הוחלפה שיטת המשפט העות'מאנית המפגרת בשיטה הבריטית המתקדמת, יחסית. במשפט הבריטי עילת הסבירות קיימת כבר מאות שנים. המשפט הישראלי התבסס על המשפט הבריטי, כולל עילת הסבירות. זמיר ציטט מפסקי דין בשנות החמישים שביטלו החלטות שלטוניות בלתי סבירות. הוא הראה שעילת הסבירות קיימת בכל שיטות המשטר במדינות הדמוקרטיות.

* משבר אמון כפול – המטרה שלנו היא להחזיר את אמון הציבור במערכת המשפט, מצהיר עוכר המשפט יריב לוין.

אכן, האמון הציבורי בבית המשפט במשבר חמור. על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2022 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 42% מהציבור רוחשים אמון למערכת המשפט. זה נתון מדאיג ודורש חשבון נפש, שינויים ורפורמות במערכת.

אבל על פי אותו מדד, האמון הציבורי במפלגות ובפוליטיקאים ירד לשפל של עשרים שנה – רק 18% אמון. רוב מוחלט של הישראלים סבורים שהפוליטיקאים דואגים יותר לאינטרסים שלהם מאשר לאינטרסים של הציבור שבחר בהם.

האם באמת מה שיחזיר את האמון לבית המשפט הוא הכפפתו לפוליטיקאים?

* דובון לא לא – מרב מיכאלי תקפה את יאיר לפיד על נכונותו להידברות על הרפורמה המשפטית ועל תמיכתו בפסקת התגברות בתנאים מסוימים.

מה היא רוצה? היא לא רואה שהחברה על סף קרע נורא? היא לא רוצה לנסות למנוע זאת? איני אופטימי באשר לסיכוי להגיע לפשרה, כיוון שהממשלה שיכורת כוח ואינה רואה ממטר. אבל חייבים לנסות. ואם נשיא המדינה לקח על עצמו את התפקיד של המבוגר האחראי, מחובתה של האופוזיציה לתת כתף למהלך.

את עמדתי בעד פסקת התגברות, ברוב סביר (לא פחות מ-70-75) כבר כתבתי. אני תומך בכך לא כפשרה, אלא כי אני באמת מאמין בחשיבותה של פסקת התגברות. אך גם אם מדובר בפשרה – מה רע בפשרה? אם אפשר להסכים על פסקת התגברות ברוב סביר – עדיף לדחות אותה ולקבל פסקת התגברות אוטומטית ברוב האוטומטי של כל קואליציה? מרב מיכאלי אינה מבינה שההתעקשות להתנגד לכל שינוי ולכל תמורה במערכת המשפטית, היא חלק מהגורמים לריאקציה בדמות המהפכה המשטרית?

היא לא רואה שההתחפרות בעמדות קיצוניות הורידה את מרצ אל מתחת לאחוז החסימה ואת מפלגת העבודה אל סף אחוז החסימה? היא חושבת שלהיות דובון לא-לא זאת אג'נדה? או שמא היא משתכרת מניחוחות המרי האזרחי, מתוך איזה רצון ילדותי להיות מהפכנית בגרוש?

על מערכת המשפט ועל האופוזיציה לפעול בכל דרך לפשרה, שתביא לרפורמה קונסטרוקטיבית. מלחמה על הכל או לא-כלום, תסתיים בלא-כלום. היא לא תביא לשום הישג.

אם האופוזיציה תבטא נכונות כנה לפשרה והממשלה תדחה אותה, יהיה קל יותר לגייס, בידיים נקיות, את האזרחים למאבק.

* האם לערוך משאל עם? – הצעתו של יאיר לפיד לערוך משאל עם על המהפכה המשטרית, אינה הפתרון האידיאלי למשבר. הפתרון הרצוי הוא הידברות של ראשי שלוש הרשויות ושל הקואליציה והאופוזיציה לצורך חקיקת חוק יסוד חקיקה מוסכם, שיסדיר סוף סוף את מערכת היחסים המורכבת בין הרשויות.

אולם אם אי אפשר יהיה להגיע להסכמה, מן הראוי שה"רפורמה" תבוא למשאל עם. מהפכה כל כך דרמטית בסדרי השלטון ובמבנה של מדינת ישראל, מחייבת הכרעה במשאל עם, בדיוק כפי שהדבר נכון בנוגע לוויתור על שטח ריבוני של המדינה.

האמת היא שאין זו הצעה של לפיד, אלא של רובי ריבלין, בראיון מרתק ל"7 ימים". הצעתו זו הפתיעה אותי. רובי ריבלין, כיו"ר הכנסת, היה המתנגד החריף ביותר לחוק יסוד משאל עם. הוא טען שהחוק מנוגד לעקרונות השיטה הפרלמנטרית ופוגע בכנסת כריבון. אני שמח שהוא רואה זאת אחרת היום.

לא אחת הגדרתי את ריבלין, לצד בני בגין, כחרותניק האחרון. כי הוא אחד האחרונים שמגלמים את השקפת העולם הכוללת של תנועת החרות בהנהגת בגין. אולם בנושא משאל עם, עמדתו עד כה הייתה מנוגדת לזו של בגין. בגין היה חסיד של משאלי עם. בשנות החמישים הוא דגל בשיטה השוויצרית, שבה אם כמה עשרות אלפי אזרחים חותמים על דרישה לקיים משאל עם בנושא מסוים, מתקיים המשאל. בהמשך הדרך הוא לא חזר על ההצעה הזאת, אבל במוקדי הכרעה כמו הסדר השילומים, הנסיגה מסיני ועזה אחרי מלחמת סיני, האפשרות לנסיגה מיו"ש ועוד, הוא תבע להביא זאת למשאל עם. בהצעתו זו, ריבלין חזר לצור מחצבתו הפוליטית.

* גישה מורכבת – בשיח הציבורי הרדוד, יש לכאורה רק שתי אפשרויות. או שאתה תומך באקטיביזם השיפוטי, מעריץ את אהרון ברק וסבור שהוא חף מטעויות, מאמין ש"הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של קצין אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה", בעד מישפוט החברה הישראלית, בעד התערבות רבה ובוטה של בית המשפט בחקיקה ואף בהחלטות מדיניות, או שאתה תומך בתכנית לוין לחורבן מדינת החוק, להרס הרשות השופטת ולהכפפתה לממשלה, מאמין שבג"ץ הוא כנופיית פשע מושחתת ואנטי ציונית שנשלטת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל ומדקלם את תאוריית הקונספירציה המטורללת לפיה תפרו תיקים לנתניהו. אין אמצע.

כמי שרחוק משני הקטבים האלה, צר לי שאני מוצא בשיח הציבורי מעט שותפים לדרך השלישית המורכבת שבה אני דוגל. ולכן, שמחתי כל כך לקרוא את הראיון עם הנשיא לשעבר רובי ריבלין.

ריבלין היה הראשון במערכת הפוליטית שיצא נגד האקטיביזם השיפוטי. כיו"ר הכנסת, הוא ניהל מחלוקת מכובדת ומכבדת אך נחושה נגד האקטיביזם השיפוטי ונגד דרכו של אהרון ברק, שאותו הוא מעריך מאוד ומכנה אותו "מורי ורבי" וכמובן מקפיד לציין שהוא ציוני לעילא ולעילא וביטחוניסט. ריבלין תמך ותומך ברפורמות במערכת המשפט, אך רפורמות קונסטרוקטיביות, ולא הפיכה משטרית כמו זו של לוין ובטח לא בחירת השופטים בידי הממשלה. הוא דבק בהתנגדותו לאקטיביזם השיפוטי והוא מציין שהזהיר פעמים רבות, בארבע עיניים ובפומבי, את אהרון ברק מ"הפיכת נגד" לדרכו, מה שקורה היום. אך ודאי שהוא אינו מצדד בשפיכת התינוק עם המים, כבתכנית לוין.

ריבלין מציע היום, כפי שהציע עוד כשהיה יו"ר הכנסת, את הפתרון הנכון והראוי – חקיקה בהידברות ובהסכמה רחבה של חוק יסוד החקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות. זה הפתרון ואין בלתו, וחשוב להשמיע את הקול הזה.

ריבלין גם מציע רעיון מעניין באשר לפסיקת ההתגברות. הוא מציע שניתן יהיה להתגבר ברוב של 65 ח"כים בלבד, אך בתנאי שאין יותר מ-50 ח"כים שהצביעו נגד. יש בכך מענה מסוים לטענה שכמעט בלתי אפשרי לגייס 70 תומכים להתגברות. אז הנה, אם יש חמישה נעדרים או נמנעים, אפשר גם ברוב קטן של 65 להתגבר על פסיקת בג"ץ. אני חושב שהמספר הראוי הוא 75 ח"כים ולבטח לא פחות מ-70, אולם טוב שתעלינה הצעות פשרה יצירתיות, שאולי ניתן יהיה להסכים עליהן.

אמירה אחת של ריבלין הפתיעה אותי. ריבלין הוא אדם חכם ופוליטיקאי ותיק ומנוסה, אך מסתבר שהוא גם נאיבי. הוא קונה את תחפושת התאקיה של בן גביר, שכביכול התמתן ומתחיל להבין את המציאות, ומסביר את ההבדל בינו לבין ברוך מרזל. ברור שיש הבדל בין השניים. שניהם כהניסטים ארורים, אבל בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממרזל ולכן הוא הרבה יותר מסוכן. עובדה, הוא הצליח להנדס אפילו את ריבלין.

* אתנחתא קומית – קראתי רשומה של איזה טיפש, שמטיף לחילול שבת, לאכילת טריפה ונגד קיום ברית מילה, ומייחס את השקפתו לרב קנייבסקי, שהוא מציג את עצמו כתלמידו.

לא. לא קראתי רשומה כזאת. אבל קראתי רשומה זהה במשמעותה. מישהו שתומך בהתלהבות בהפיכה המשטרית בשם… החזיקו טוב… בגין! והוא מגדיר עצמו כתלמידו!

* איך הפכנו למדינה מושחתת? – אני לא יודע מה יחליט בג"ץ בעתירה נגד מינוי דרעי. אני משער שהם יקבלו את ההחלטה המובנת מאליה.

אבל השאלה אינה מה יחליט בג"ץ, אלא איך הידרדרנו למצב שבו צריך בכלל התערבות של בג"ץ בנושא. איך בכלל מפלגה בישראל מעמידה בראשה פושע סדרתי. איך המוני מצביעים תומכים במפלגה שעבריין מועד עומד בראשה. איך ראש ממשלה מוכן למנות עבריין בלתי משוקם לשר בממשלתו. איך בחקיקת בזק הכנסת משנה את חוק יסוד הממשלה בחוק פרסונלי רטרואקטיבי כדי שהפושע הזה יהיה שר בה.

איך הידרדרנו להיות מדינה מושחתת?

מהי מדינה מושחתת? לא מדינה שיש בה שחיתות, אלא מדינה שמשלימה עם השחיתות ולא נלחמת בה.

כאשר האנס הסדרתי משה קצב היה נשיא המדינה והעבריין אהוד אולמרט היה ראש ממשלה, לא היינו מדינה מושחתת, כי החברה הקיאה אותם, הם פרשו ונכנסו למקום הראוי לאנשים כמותם. ואילו היום ממשלה שהעומד בראשה עומד לדין על פשעי שחיתות חמורים ומספר עבריינים הם שרים בכירים בתוכה, כולל השר הממונה על המשטרה, מובילה הפיכה משטרית שנועדה לרסק את מדינת החוק ולהפוך את השחיתות לחוק.

לסדום היינו? לעמורה דמינו?

* כך פועל ארגון פשע – ח"כ אברהם בצלאל מש"ס: "אם שופטי בג"ץ יפסלו את דרעי – הם יורים לעצמם בראש". זו התנהלות והתבטאות של מאפיה. כך פועל ארגון פשע, שבראשו עוד פושע סדרתי ואסיר משוחרר שלא שוקם.

* מושחת מן היסוד – לפני שנים אחדות, ראיינתי לצורך מחקר שכתבתי את ישראל קניג, מנהל מחוז הצפון המיתולוגי במשרד הפנים. כבר אז הוא היה מעל גיל 90, וצלול לחלוטין, וכזה הוא גם היום בגיל 98.

בראיון הוא סיפר לי שפרש מן התפקיד ב-1986, מיד עם מינויו של אריה דרעי למנכ"ל המשרד. עוד בהיותו של דרעי עוזר השר, סיפר קניג, הוא ראה עד כמה האיש מושחת. כשהוא מונה למנכ"ל, קניג הבין מה עומד לקרות שם, היה לו ברור שאין זה עוד מקומו והוא פרש. השר, יצחק פרץ, מנהיג ש"ס, סר לביתו של קניג ודיבר אל לבה של אשתו, שתשכנע אותו לחזור בו מהתפטרותו. אך קניג, ישר כסרגל, סירב.

מאז חלפו 37 שנים, העולם השתנה ללא הכר, אך המושחת הזה ממשיך להיות אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה. הוא הספיק להיות מורשע שלוש פעמים. הוא הספיק לשבת בכלא. וכעת שונה למענו חוק יסוד הממשלה, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית, כדי לאפשר לו, חרף היותו עבריין סדרתי, לחזור ולכהן בממשלה. ובליכוד מכינים דרכים שונות איך לעקוף פסיקה של בית המשפט שתפסול את מינויו המושחת.

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.

* בעד הרחבת החוק הנורבגי – אני תומך בהרחבת החוק הנורבגי. כבר שנים אני מטיף לכך שישראל תאמץ את החוק הנורבגי כפי שנהוג בנורבגיה – ללא כל שיקול דעת וכולל את כל שרי הממשלה. ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר, כהונתו תפקע אוטומטית והבא אחריו ברשימה יכנס לכנסת. אם השר מתפטר או מפוטר מן הממשלה, הוא חוזר אוטומטית לכנסת והאחרון מסיעתו שנכנס – יוצא.

זה טוב להפרדת הרשויות. זה טוב, כי חשוב שיהיו בכנסת 120 ח"כים במשרה מלאה, שתפקידם הוא העשיה הפרלמנטרית. וחשוב שהשרים יעסקו בענייני משרדם ולא יהיו מרותקים להצבעות בכנסת.

ובאשר לעלות? לדמוקרטיה יש מחיר. אבל יש הרבה מקום לחיסכון. החיסכון צריך להיות בהגבלת מספר השרים בממשלה ל-18 לכל היותר וביטול תפקיד סגן השר. שם נמצא הבזבוז ולא בחוק הנורבגי.

* עצומה הזויה – ברשת רצה עצומה נגד הממשלה, שבפתיח שלה נאמר שמתארגנת תנועה להשתמש בכוח שלנו כאזרחים. אם 250,000 אזרחים מביעים אי אמון בממשלה זה עולה לכנסת והמנדט עובר לנשיא. וכבר נאספו ככה וככה אלפי חתימות.

מדובר בקשקוש מקושקש. אין לכך שחר. אין שום הליך חוקי של הבעת אי אמון בידי האזרחים שלא דרך הכנסת. הדבר גם אינו הגיוני כי אין ממשלה שאי אפשר בתוך ימים להחתים רבע מיליון אזרחים הקוראים להפלתה.

עצומה, כמו הפגנה, היא צעד דמוקרטי חשוב בפני עצמו, אך אין בו כדי להפיל ממשלה באיסוף חתימות, כמו שכתוב בעצומה ההזויה הזאת.

* מעודד פשעי מלחמה – יוזמתו של הפרחח הכהניסט תחת הכותרת המכובסת "חסינות לחיילי צה"ל", נועדה לעודד פשעי מלחמה ולהפוך את צה"ל לכנופיה. הרצי הלוי יידרש לאתגרים שקודמיו לא ידעו – להגן על צה"ל וחייליו מפני הממשלה.

          * ביד הלשון

זרזיף – החורף הנוכחי בצפון הגולן רע, רע מאוד. עד יום ראשון בבוקר מדדתי 127.5 מ"מ בלבד, ואנחנו כבר באמצע ינואר!

אני רואה את התמונות ממישור החוף וממרכז הארץ, של הגשמים העזים והשיטפונות, ודווקא כאן, אזור ברוך משקעים יחסית – בקושי זרזיף.

זרזיף הוא גשם קל, טיפטוף. אבל מקורה של המילה הפוך. היה זה שם נרדף דווקא לגשם חזק. "יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז, כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ" (תהלים עב, ו). נאחל ונייחל שהזרזיף בעברית עכשווית יהפוך לזרזיף בעברית המקראית.

* "חדשות בן עזר"

אני וסימון ומואיז הקטן / יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.1.23

לפני שבועיים הלך לעולמו שמעון יאיר.

אני מניח שמעט מאוד אנשים יודעים במי המדובר.

אנסח זאת אחרת. לפני שבועיים הלך לעולמו סימון מ"אני וסימון ומואיז הקטן". עכשיו כולם יודעים על מה אני מדבר.

וכך, בשנת 1980, בגיל 49, הפך שמעון יאיר מאדם אלמוני לגמרי, למגה-סלב, שהרדיו שוב ושוב משמיע שיר שנכתב על אודותיו.

בשירו המרגש "אני וסימון ומואיז הקטן" מספר יוסי בנאי על ילדותו בשכונת מחנה יהודה בירושלים, ועל שני חברי הילדות שלו, האחים שמעון ומשה יאיר, הלא הם סימון ומואיז הקטן.

השיר, שאותו הלחין חנן יובל (שגם שר גרסת כיסוי שלו), הוא שיר געגועים לילדות יפה ורחוקה; יפה, למרות העוני שבו הם חיו. לאורך השיר משובצים מונחי סלנג ירושלמי של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, משחקי הילדות של התקופה וסרטי התקופה.

הוא מזכיר את המשחק "סְמֶל". את המילה הזאת לא הכרתי לפני ששמעתי את השיר, אבל את המשחק הכרתי היטב, כי גם אנחנו שיחקנו בו בילדותנו, אך כינינו אותו "חמור חדש". אחד הילדים עומד כפוף, רגליו ישרות ונתמכות בשתי ידיו. כל הילדים רצים וקופצים עליו לפי התור. ברגע שמישהו נכשל בקפיצה, הוא הופך מיד לחמור החדש.

משחק נוסף המוזכר בשיר הוא "סוס ארוך". אצלנו כנראה היה עניין עם חמורים, כי המשחק נקרא "חמור ארוך". הילדים מתחלקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת עומדת והשניה קופצת עליה. הקבוצה העומדת מסודרת כך: ילד אחד נשען על קיר. הילד השני מתכופף ותוחב את ראשו בין ירכיו של הילד העומד ובידיו הוא מחבק את מותניו. ואחריו מתכופפים ילדי קבוצתו בזה אחר זה, כאשר ראשו של כל ילד תחוב בין ירכי הילד שלפניו וידיו אוחזות ברגליו. ילדי הקבוצה השניה קופצים בזה אחר זה על הקבוצה העומדת, במטרה להפיל אותה. האסטרטגיה היא לרכז את הקפיצות על גב של ילד אחד, עדיף החלש מכולם, כלומר החוליה החלשה, עד שהמבנה מתמוטט.

משחק נוסף המוזכר בשיר הוא "ראשיות". את המשחק הזה איני מכיר.

אז הנה, אפילו בעבורי, שנולדתי שלושים שנה אחרי יוסי בנאי וגדלתי בר"ג ולא בירושלים, השיר הוא נוסטלגיה. על אחת כמה וכמה בעבור הדור שמעליי ובוודאי הירושלמים שביניהם. הרבה דִּמְעוֹת נוסטלגיה נשפכו לשמע השיר.

במשחקי הילדות שלהם, הם גילמו גם את גיבורי הקולנוע של התקופה. יוסי בנאי היה טרזן, שעליו אין צורך להרחיב את הדיבור, אני חושב שגם ילדים בני ימינו מכירים אותו. סימון היה ארול-פלין – שחקן קולנוע אוסטרלי פופולרי, שרכב על סוס כשהוא אוחז בידו בחרב שלופה וחי באורח חיים הולל וראוותני, ששילהב את דמיונם של אותם ילדים עניים במחנה יהודה. מואיז הקטן קפץ כמו גּוּנגה-דין, סרט הרפתקאות אמריקאי משנת 1939.

בסרטים הם צפו בהצגות יומיות בקולנוע "רקס", שפעל בירושלים בימי המנדט. הקולנוע שכן בין רח' הלל לרחוב פרינסס מרי, היום שלומציון המלכה. הוא היה בבעלות משותפת של איש עסקים ערבי נוצרי ושל יהודי. הוא היה פופולרי מאוד בקרב ערבים, יהודים ובריטים. הקולנוע הוצת במלחמת השחרור בידי האצ"ל, כתגמול על הצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא בידי ערבים וננטש.

בנאי מזכיר בשיר את עץ התות – הכוונה לעץ תות גדול, בגן ברחוב כרמל בשכונת אוהל משה הקרוי: "גן התות".

סימון ומואיז גדלו בשכונת "זכרון טוביה" הקרובה לשכונתו של בנאי. האחים היו דתיים, ולמדו בתלמוד תורה "המזרחי". בנאי היה חילוני ולמד ב"אליאנס". ואף שלמדו בבתי ספר שונים, הם היו לחברים הטובים ביותר. אף שסימון גדול ממואיז בשנה ורבע, הם למדו באותה כיתה, מטעמי חיסכון. כך יוכלו ללמוד מאותם ספרים, באותן מחברות ואף אותו ילקוט. אמא שלהם אמרה בלדינו: "דוֹס קוּלוֹס אן אוּן פנטלון", כלומר "שני ישבנים במכנס אחד".

בשיר, יוסי בנאי, גבר בשנות הארבעים לחייו, חוזר בגעגוע אל הסמטאות של ילדותו, אל החברים ההם הישנים, אל הצבעים והקולות של ילדותו, אל העיניים התמימות והגדולות, אל השכונה, אל עץ התות, אל עפיפון קשור בחוט. הוא נזכר במשחקים ובסרטים, ואיך הם רדפו מעל גגות אחרי יונים, "לעוף אתם רצינו עד לעננים". ולגן השעשועים ולנדנדות, ועל שבועות האמונים לכל הילדות. ועל נעלי השבת וכובע ברט ועברית טובה עם עי"ן ועם חי"ת גרוניות. הוא נזכר איך הם דהרו על ענן עשוי מכריות, ואיך באקדח פקקים הטביעו אניות. ואיך הם היו מתמודדים עם העוני והמחסור? בלילות הקרים מאוד הם היו מתכסים בכל החלומות. ובדברו בנוסטלגיה על ימי הילדות הרחוקים הוא מציין, בצער, שהמלחמות היו אז לא אמתיות.

עכשיו העיר גדולה, מציין בנאי ותמה – מסימון לא שומעים אפילו לא מילה. ומואיז הקטן – לאן הוא נעלם? אך כאשר השיר יצא, השנים נמצאו. אין ספור ראיונות וכתבות עליהם בכל כלי התקשורת. וכמובן שהשיר הביא גם לאיחוד ההיסטורי של השלישיה.  

כשיצא השיר, הוא היה להיט ענק. הוא היה שיר הנושא של מופע יחיד של בנאי, "אני וסימון ומואיז הקטן", שרץ בשנים 1980-1981, והיה משובץ שירים ומערכונים נפלאים. צפיתי פעמים אחדות במופע הזה, שבו, לדעתי, הגיע יוסי בנאי לשיא יצירתו. שירי המופע יצאו בשני תקליטים. האחד נקרא: "אני וסימון ומואיז הקטן – אברם אברם", בשל השיר על אברהם סורמלו המופיע בו. השני: "אני וסימון ומואיז הקטן – על כל אלה". תוך שאני מזכיר את השירים האלה, אני נוזף בעצמי על שטרם השמעתי אותם כאן בפינה. אך גם יומם יבוא.

החזרות למופע נערכו בקולנוע "רמה" המיתולוגי בר"ג, שנרכש אז בידי המפיק פשנל ושימש כאולם מופעים של "התיאטרון העממי" שאותו ניהל. במקביל נערכו שם החזרות של "קרקר נגד קרקר", המופע הנפלא של "הגשש החיוור", בבימויו של יוסי בנאי. חברתי באותה תקופה התגוררה בסמוך לקולנוע, ושמענו בהנאה את החזרות.

ב-3 בינואר נפטר סימון בגיל 92. סימון היה כלכלן ופעיל במפלגת העבודה. אחיו הצעיר אמר בצער: "מן השלישיה נשארתי רק אני".

נקדיש לזכרו של סימון את השיר "אני וסימון ומואיז הקטן".

ולפעמים כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעורי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים

אני חוזר אל הצבעים והקולות

אל העיניים התמימות והגדולות

אני חוזר אל השכונה אל עץ התות

אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות

ומרחוק פעמונים של כנסיות

ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים

לעוף איתן רצינו עד לעננים

ובגן השעשועים על נדנדות

נשבענו אמונים לכל הילדות

שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות

המלחמות היו אז לא אמיתיות

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

בנעלי שבת עם כובע של בארט

ובעברית יפה עם עין ועם חית

דהרנו על ענן עשוי מכריות

ובאקדח פקקים הטבענו אוניות

הייתי טרזן , וסימון ארול פלין

ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין

ובלילות החורף הקרים מאוד

היינו מתכסים בכל החלומות

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה

מסימון לא שומעים אפילו לא מילה

ומואיז הקטן לאן הוא נעלם

וגם קולנוע רקס כבר לא קיים

אבל אני כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעורי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן.

הצעה הזויה וילדותית

"מה דעתכם על שלום עם סוריה?", מכתיר פרופ' גדעון ביגר את מאמרו בוויינט.

האמת, למה לא? אמנם סוריה כבר לא באמת קיימת והפרטנר שעליו ממליץ ביגר הוא רב מרצחים מטורף, שטבח מאות אלפים מבני עמו. אבל האמת? אם ניתן היה להגיע אתו להסכם שלום בתנאים ההולמים את האינטרסים הלאומיים של ישראל, הייתי בעד.

הרי גם השלום עם מצרים נחתם עם דיקטטור, השלום ירדן נחתם עם מונרך אבסולוטי וכך גם הסכמי אברהם. אם נרצה לחתום על הסכמי שלום רק עם דמוקרטיות, המדינה היחידה במזה"ת שנוכל לחתום אתה על הסכם שלם היא… ישראל (ואחרי המהפכה המשטרית שמחוללים נתניהו ולוין גם האקסיומה הזאת מוטלת בספק). למה לא סוריה?

ביגר מסביר למה הסכם שלום עם ישראל כדאי לאסד. "סוריה… נתונה עדיין בבעיות רבות. מלחמת האזרחים עדיין מתחוללת, גם אם בעצימות נמוכה. חלקים מהמדינה מוחזקים בידי מתנגדי המשטר ושטחים אחרים נתפסו על ידי טורקיה, שפועלת בהם באופן חופשי. הנשיא בשאר אסד נתון בצבת של רוסיה מצד אחד ואיראן מהצד האחר. ישראל תוקפת בשטחו כמעט בחופשיות. ומעבר לכל זה, מיליוני פליטים סורים מסתובבים בעולם, רבות מערי סוריה עדיין הרוסות, כלכלתה רעועה וקשריה הבינלאומיים רופפים. ורוב הדברים הללו יכולים להיפתר אם סוריה רק תגיע להסכם שלום עם ישראל: איראן ורוסיה יתפנו ממנה, כלכלת המדינה תשוקם על ידי מענקים מאירופה וארה"ב, הוצאותיה על צבא יקטנו והשלטון הסורי יתפנה לשיקומה".

אם האינטרס של אסד הוא הסכם שלום עם ישראל, אדרבא, שיחתום על הסכם המכבד את ריבונותה של ישראל, בגבול הקיים, כשהגולן ישראלי. אני בטוח שכל אזרחי ישראל יסכימו להסכם כזה. וגם אם הוא יכשל, לא הפסדנו כלום.

אבל זו לא הצעתו של ביגר. הצעתו ההזויה, במציאות הנוכחית כמעט כיניתי אותה ילדותית, היא שישראל תיסוג מכל הגולן ותעקור את כל יישוביה, תמורת הסכם הזוי עם הרודן המפוקפק. איוולת כזו לא ברא השטן.

ביגר מסביר – הלא ארבעה ראשי ממשלה ישראלים הסכימו לכך, ואף מונה: רבין, נתניהו, ברק ואולמרט. הוא שכח את פרס. נו, אדרבא ואדרבא. חמישה ראשי ממשלה ישראלים ניסו למסור לאויב הסורי את הגולן ולא הצליחו, כי הסורים לא היו מוכנים לתת בתמורה הסכם שלום. הרי זו סיבה מספקת לישראל להבהיר שהצעותיה בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות. ביגר, שהיה שותף במשלחת של אהוד ברק לוועידת שפרדסטאון, מדקלם את המנטרה של אורי שגיא על "היד שקפאה". ידו של ברק, כמובן. כזכור, ברק הציע לאסד (האב) את הגולן כולו, תוך חורבן כל יישובי הגולן. הוא לא הציע לו נסיגה עד הגבול הבינלאומי, אלא לקווי 4 ביוני 1967, כלומר גם משטחים ישראליים שהסורים השתלטו עליהם בשנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. אולם הוא עמד על רצועת חוף צרה, ברוחב של כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת, ואסד דחה זאת על הסף. בעיני שגיא & ביגר, מי שהציע לצד השני 99.99% מדרישותיו אשם בכישלון השיחות ולא מי שהתעקש גם על 0.01% הנותרים. מן היגיון עקום שכזה…

ביגר מעלה באוב עמדות של ראשי ממשלות במילניום הקודם, שאבד עליהן כלח, ומתעלם מכך שרק לפני שנה, בדצמבר 2021, החליטה ממשלת בנט פה אחד על תכנית לאומית להכפלת ההתיישבות בגולן, שנועדה להסיר סופית מעל הפרק כל רעיון עוועים מהסוג שעליו מפנטז ביגר.

ביגר כותב: "הרי בשורש הסכסוך עם סוריה נעוצה האחזקה הישראלית את רמת הגולן". באמת?! זה שורש הסכסוך?! הסכסוך עם סוריה החל במלחמת ששת הימים?! הסכסוך עם סוריה אינו נעוץ באחזקה הישראלית את הגולן, אלא להיפך – הגולן בידי ישראל כתוצאה מהסכסוך; כתוצאה מכך שבימים שהסורים ישבו בגולן, הוא היה בסיס לתוקפנות יומיומית נגד ישראל. ואם הדברים אינם ידועים לגדעון ביגר, אני יכול להפנות אותו למאמר ביקורת מצוין שכתב… גדעון ביגר בכתב העת המנוח "כיוונים חדשים" על ספרו של יגאל קיפניס "ההר שהיה כמפלצת", שבו הפריך מכל וכל את ניסיונותיו של האחרון לשכתב את ההיסטוריה, להמעיט מחומרת התוקפנות הסורית ואף להציג את ישראל כצד התוקפן.

מאמרו של ביגר הזוי, אך יש לו גם חשיבות – הוא מזהיר אותנו מפני שאננות. הוא מזכיר לנו שיש מי שעדין מפנטזים על נסיגה מהגולן ושהסכנה עלולה לחזור ביום מן הימים. זה שעון מעורר לאלה מתוכנו, המתנגדים לתכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה ממשלת בנט אשתקד. יש לפעול לכך, שהממשלה החדשה, שעלתה לשלטון חמושה בתאוות נקם והיא אחוזת אמוק להרוס כל מה שבנתה הממשלה הקודמת, לא תגנוז את החלטת הממשלה על פיתוח הגולן.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏15.1.23

* נשק יום הדין – תהיה זו החמצה גדולה, אם הוויכוח על ה"מהפכה המשפטית" יהיה ויכוח בעד או נגד ביקורת שיפוטית על החקיקה ובעד או נגד פסקת התגברות. כי אין בהכרח סתירה ביניהן. לטעמי, יש מקום לשתיהן.

אסור לוותר בשום אופן על הביקורת השיפוטית על החקיקה. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה. הביקורת השיפוטית נועדה להגן על הפרט ועל המיעוט מפני עריצות הרוב. היא נועדה להבטיח שהשלטון לא יוכל לחוקק כל חוק שהוא ירצה, גם חוקים השוללים את זכויות האזרח והמיעוט, גם חוקים המפרקים את היסודות הדמוקרטיים של המדינה.

אבל יש חשיבות רבה גם ליכולת של הכנסת להתגבר על ביטול חוק. היכולת הזאת נועדה למנוע את עריצות המיעוט – למנוע מצב שבו רצון הרוב, שאף הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, יישלל. אמנם יש להגן על זכויות האזרח והמיעוט מפני דורסנות הרוב, אך מי אמר שתמיד בית המשפט ינטה לצד האזרח והמיעוט? הרי היוצרות מתהפכים לעתים. בארה"ב בית המשפט העליון הגן על העבדות ועל האפרטהייד, ודווקא הרשות המחוקקת היא שהגנה על זכויות האדם בחקיקה ששחררה את השחורים. זה עלול להיות גם כאן. לא מן הנמנע, שבעתיד השופטים יהיו סופר-שמרנים ודווקא הכנסת תהיה מתקדמת ופתוחה יותר (לכן, הסכנה העיקרית במהפכה של לוין היא הניסיון להשתלטות הממשלה על מינוי השופטים).

הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ההדדיים בין הרשויות הם הערובה הטובה ביותר לזכויות האדם והאזרח ולהגנה על הדמוקרטיה. קיומם זה לצד זה של ביקורת שיפוטית על החקיקה ושל יכולת התגברות של הכנסת, היא האיזון הנכון, ואשתמש במפורש במילה הגסה – הסָביר והמידתי, בין עוצמת הרשויות.

הדרך לכך היא בחוק יסוד חקיקה, שייבנה בהסכמה בין נציגי שלוש הרשויות, שיסדיר את האיזונים והבלמים ביניהן. למשל, הוא יגדיר באילו נושאים רשאי בית המשפט להתערב בחקיקה ובאילו נושאים אל לו להתערב. יש להגדיר שהתערבות בחקיקה היא אך ורק במקרה של פגיעה משמעותית וודאית בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. וכשמדובר בחוקי יסוד, הפגיעה צריכה להיות חמורה ביותר, כדי להצדיק התערבות. יש להגדיר את ההרכב והרוב הנדרשים לביטול חוק – לפחות 9 שופטים וברוב של 2/3. כדי לבטל חוק יסוד יש צורך בהרכב של כלל השופטים וגם אז ברוב של 2/3.

כדי להתגבר על החקיקה, יש צורך ברוב מיוחד. לדעתי נכון שיהיה זה רוב של 75 ח"כים, אך לבטח לא פחות מ-70. חוק התגברות של 61 ח"כים, פירושו התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי של כל קואליציה ופירוש הדבר ביטול הביקורת השיפוטית על החקיקה.

אך מעבר לאיזונים והבלמים שבחוק, נדרשת משתי הרשויות אחריות וזהירות. ושוב, מדובר במידתיות ובסבירות. על בית המשפט לפעול במידתיות בביקורת על החקיקה ולקחת על עצמו את מגבלת הסבירות. וכך גם הכנסת, בבואה להתגבר על פסיקת בג"ץ. על בית המשפט העליון לדעת שביטול חוק של הכנסת הוא נשק יום הדין ויש לנהוג בו במסורה. על הכנסת להבין שהתגברות על פסיקת בג"ץ היא נשק היום הדין ויש להיזהר מאוד בשימוש בו.

בית המשפט העליון, למרבה הצער, לא תמיד הקפיד על ריסון עצמי, על חובת הזהירות ועל מבחן הסבירות והמידתיות בפסיקותיו. על אחת כמה וכמה – המערכת הפוליטית. בוודאי הממשלה הנוכחית, שחבריה נכנסו לתפקיד אחוזי אמוק מהפכני והרסני ורצון להרוס כל מבנה ממלכתי.

מסלול ההתנגשות שאנו צועדים בו מסכן את עתידה של החברה הישראלית. מה שחסר היום יותר מכל הוא מבוגר אחראי שיעצור את הדהרה הזאת.

* בג"ץ "קול העם" כמקרה בוחן – אחד מפסקי הדין של בג"ץ החשובים ביותר בתולדות המדינה, הוא בג"ץ "קול העם" מ-1953, שהנו אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית, שהציב את חופש העיתונות כזכות חוקתית שאסור לשלטון לפגוע בה.

ומעשה שהיה, כך היה. ביטאון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) "קול העם" ומקבילו בערבית "אל-איתיאחד", פרסמו שורה של מאמרי מערכת חריפים ובוטים נגד ממשלת ישראל, על כך שהביעה נכונות להעמיד ציוד של צה"ל לרשות צבא ארה"ב במלחמת קוריאה; נכונות שלא הייתה ולא נבראה.

בתגובה, החליט שר הפנים ישראל רוקח לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיאחד" ל-15 יום. העיתונים עתרו לבג"ץ. השופט שדן בעתירה היה שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון. אגרנט ביטל את החלטת שר הפנים. היה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה ולחופש הביטוי בישראל. על בסיס התקדים של פסק דין זה, קיבל בג"ץ החלטות רבות בנושא חופש הביטוי מאז ועד היום.

האם החלטה כזו תוכל להתקבל אחרי המהפכה המשפטית שמוביל יריב לוין? הדיון הציבורי מתמקד בסוגיית הביקורת השיפוטית על הכנסת, אך תכניתו של לוין נועדה לשלול מבג"ץ את יכולתו לבקר גם את מעשי והחלטות הרשות המבצעת – ממשלת ישראל, שריה והדרג המנהלי במשרדיה. את היכולת הזאת שולל לוין באמצעות ביטול עילת הסבירות. בתצהיר של תכניתו נאמר ש"ביקורת סבירות שיקול הדעת של הממשלה, של שריה ושל הרשויות הכפופות לה, נתונה בידי הכנסת". משמעות הדבר, היא שבתי המשפט לרבות בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, לא יוכל לפסול כל החלטה של הממשלה, של שריה, של רשות הנתונה לאחריותם או כל מי שפועל מטעמם, על יסוד מידת סבירותה. עוד מצוין בהצעה כי מדובר באיסור על פסילה מלאה, חלקית, הגבלת תוקף ההחלטה, לרבות החלטה על מינוי של אדם או הימנעות מקבלת החלטה. כעת, יוכל בג"ץ לפסול החלטה רק כאשר היא מנוגדת בפירוש לחוק הכתוב.

נחזור לבג"ץ "קול העם". על סמך איזה חוק ביטל בג"ץ את החלטת השר? לא היה חוק כזה. השופט אגרנט הסתמך על רוחה של מגילת העצמאות המשקפת את רוחו של הלאום וחזון העם. ולכן, פסק אגרנט, "מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה לאחר הקמתה".  

המילה "סבירות" לא נכתבה בפסק הדין, יתכן שטרם הומצאה. אבל כאשר לוין מדבר על ביטול עילת הסבירות, הוא מתכוון בדיוק לכך. כיוון שלא היה חוק מפורש השולל משר הפנים את הזכות לסגור עיתון, אסור היה לבג"ץ להתערב בשיקול דעתו של השר, שמעצם היותו שר מבטא את "רצון הרוב", שהיא הדמוקרטיה. אבל בג"ץ, ארבעים שנה לפני "המהפכה החוקתית", לקח על עצמו באומץ להיות ראש גדול, ולפסוק פסק דין האוסר על השר ועל הממשלה לפגוע בזכות יסוד אזרחית. את היכולת הזאת להגן על האזרח ולהגן על הדמוקרטיה, יריב לוין מנסה לשלול מן הרשות השופטת.

ביטול עילת הסבירות מסוכן אף יותר מפיסקת ההתגברות האוטומטית.

* מיקרוקוסמוס של עריצות הרוב – בעבר, נמתחה ביקורת מוצדקת על הוועדה לבחירת שופטים, שהרוב האוטומטי של השופטים ונציגי לשכת עורכי הדין, שברוב המקרים היו מקשה אחת, קובע מי יהיו השופטים ולפוליטיקאים אין השפעה. חוק שיזם גדעון סער פתר את הבעיה – שופטי העליון ייבחרו ברוב של לפחות שבעה מבין תשעת חברי הוועדה. כך, אף צד לא יוכל להשתלט, לא תהיה שליטה של הרוב, יתנהל מו"מ והשופטים יבחרו בהסכמה.

ברפורמה של לוין, יהיה בוועדה רוב מוחלט של הפוליטיקאים, נציגי השלטון. ולכן הוא ביטל את הדרישה לרוב מיוחד של מעל 2/3. כך, לא יהיה צורך בהידברות. הרוב הפוליטי ירמוס את עמדת המיעוט. הוועדה למינוי שופטים תהיה מיקרוקוסמוס של שיטת המשטר החדש – עריצות הרוב.

* דברים נכוחים וצודקים – נאומה של הנשיאה חיות היה חשוב, דבריה נכוחים וצודקים. היא היטיבה לתאר את מהות המתקפה על מדינת החוק ועל ההרס המתוכנן של המשפט בישראל. עם זאת, היא שגתה בכך שלא הציגה חלופות כמו פסקת התגברות ברוב סביר ופתרונות מסוג זה, שעשויים להיות פתח להידברות.

תגובתו של יריב לוין הייתה בריונית, מתלהמת ומסיתה, והיא הוכיחה את צדקת דבריה של חיות על מהות המתקפה על הדמוקרטיה הישראלית.

* חמישים השנים הראשונות – בתגובתו לנאומה של אסתר חיות, היתמם נתניהו בשאלה האם ישראל לא הייתה דמוקרטיה בחמישים השנים הראשונות. זה חלק מהאתוס השקרי, לפיו המהפכה המשטרית משיבה על כנו את הסדר שהיה כאן עד 1992.

האם בחמישים השנים הראשונות הממשלה בחרה את השופטים? ההיפך הוא הנכון. הקואליציה והאופוזיציה החליטו יחדיו על מבנה מצוין, שהעיקרון שהנחה אותם בעיצובו הוא שתמיד תמיד הפוליטיקאים יהיו מיעוט בוועדה, כדי להבטיח שבית המשפט יהיה עצמאי ובלתי תלוי. רק לפני שנים אחדות התקבל תיקון של גדעון סער המחייב רוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה בבחירת השופטים לעליון, ובכך חייב בחירה בהסכמה של השופטים והפוליטיקאים.

האם בחמישים השנים הראשונות לא הייתה עילת סבירות? קשקוש. הרבה לפני שהומצאה המילה הזאת, בית המשפט העליון פסק פסיקות על פי עילת הסבירות והמידתיות. זו מהות היותו של בית המשפט העליון – בית המשפט הגבוה לצדק. לצדק, כלומר לא רובוטים של החוק הכתוב. וכאלו היו הפסיקות ההיסטוריות הגדולות של בית המשפט מיום הקמתו.

הנה דוגמה לציטוט מפסק הדין המכונן בג"ץ "קול העם" (1953), שאותו כתב שמעון אגרנט. המילה "עילת הסבירות" אינה מופיעה בו. אך את כל האמור כאן ניתן לתמצת בשתי מילים: סבירות ומידתיות. "השימוש בסמכות… הנ"ל, מצריך, מצד שר-הפנים, את שקילת האינטרסים הכרוכים בשלום הציבור מזה ובחופש העיתונות מזה, ואת העדפת האינטרס הראשון רק לאחר שימת לב ראויה לערכו הציבורי הגבוה של האינטרס השני. העיקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם, עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא 'קרובה לוודאי'; הגילוי של נטיה סתם בכיוון זה, בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו. כמו כן, שומה עליו, על שר-הפנים, להעריך את השפעת דברי הפרסום על שלום הציבור רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם; ובהערכה זו עשוי אורך הזמן, העלול לעבור בין הפרסום לאירוע התוצאה המהווה פגיעה בשלום הציבור, להיות גורם חשוב, אך לאו דווקא גורם מכריע. ולבסוף, אפילו השתכנע השר, שהסכנה שנגרמה על-ידי הפרסום 'קרובה לוודאי', רצוי הדבר, כי ישקול היטב אם היא רצינית במידה המצדיקה את השימוש בכוח הדרסטי של הפסקת העיתון, שהכיל את הדברים הפסולים, או אם אינה קיימת שהות מספקת המאשרת לעשות פעולה אפקטיבית לשם ביטול ההשפעה הנפסדת העולה מהם, בדרכים פחות חריפות, כגון על ידי בירור, הכחשה והסבר נגדי".

מה זה, אם לא סבירות ומידתיות? מה זה "רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם", אם לא עילת הסבירות? וכך כמעט בכל פסק דין של בג"ץ מאז קום המדינה. נתניהו מכיר את ההיסטוריה ומטעה את הציבור ביודעין. הרי עד שהיה לו אינטרס אישי לפגוע במערכת המשפט, הוא התגאה בכך שהוא, כראש הממשלה, מגן מערכת המשפט. והרי הוא לא היה ראש הממשלה לפני 1992.

* מערכת משפט חזקה ועצמאית – כה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום שנשא ב-23 בפברואר 2012: "אני מאמין שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו שמאפשרת את הקיום של כל המוסדות האחרים בדמוקרטיה. אבל אני מבקש שתראו לי רודנות אחת, חברה לא דמוקרטית אחת, שבה קיימת מערכת משפט חזקה ועצמאית. אין דבר כזה! בכל מקום שבו אין מערכת משפט חזקה ועצמאית, הזכויות אינן יכולות להיות מוגנות. למעשה, ההבדל בין המדינות שבהן יש זכויות על הנייר לבין מדינות שבהן יש זכויות בפועל; ההבדל הזה הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית. וזוהי הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת, מהניסיון לקיים שימועים לשופטים בכנסת, דרך הגבלת עתירות לבית המשפט ועד לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות בתי המשפט בישראל – אנחנו נוריד אותו".

דבריו אלה של נתניהו אינם אמורים להפתיע. הרי האיש התחנך על ברכי תורתם של ז'בוטינסקי ובגין. הלא בית הגידול האידיאולוגי שלו הוא אותו בית גידול של בני בגין, דן מרידור ולימור לבנת, ואין סיבה שיראה את הדברים אחרת מהם.

מה גרם לד"ר נתניהו של הדברים הנפלאים האלה, שירת הדמוקרטיה הליברלית, להפוך למיסטר ביבי המוביל הפיכה משטרית שנועדה להחליש את מערכת המשפט, לבטל את עצמאותה ולהכפיפה לשלטון?

רק דבר אחד. העובדה שהוא נתפס בקלקלתו. ומאז, הוא אובססיבי באינטרס אישי להתנכל למדינת החוק ולמערכת המשפט, מתוך שאיפת נקם ורצון להביא להפסקת משפטו או להלך אימים על שופטיו.

* תפקידו של הנשיא – לנשיא המדינה יצחק הרצוג תפקיד משמעותי בעת הזאת. עליו לעשות כל מאמץ להוביל מהלך הידברות בין הרשויות, שמטרתו לגבש רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט – בהסכמה לאומית רחבה. איני יודע מה ההיתכנות של המהלך, אבל חובתו לעשות כל מאמץ ולהטיל את מלוא כובד משקלו, ניסיונו ותבונתו, כדי להגיע לכך. לשם כך, אסור לו לבצע מהלכים או לומר אמירות שיפגעו באמינותו כמתווך.

הקריאה של עו"ד אליעד שרגא שהרצוג יכריז על נתניהו כבלתי כשיר, לא רק שתכשיל כל יכולת תיווך והיא לא רק הזויה – היא מסוכנת ופוגעת בדמוקרטיה. הכרזה כזאת, שבועות ספורים אחרי שנתניהו קיבל, למרבה הצער, את אמונם של רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות, עלולה להוביל למלחמת אחים.

גם הקריאות להרצוג לא לחתום על חוקי הכנסת, צעד שמעולם לא ננקט בידי נשיא כלשהו, חמורות מאוד. נשיא שמסרב לחתום על חוק שהכנסת חוקקה – מן הראוי שיתפטר. ההתפטרות תהדהד כמחאה חזקה. אבל להשתמש בסמכות הפורמלית, הטקסית, כדי לסכל חוק שהכנסת קיבלה? הרי ברור שאחרי צעד כזה יבוטל מוסד הנשיאות.

ההפגנה ליד בית הנשיא וקריאות הבוז כשהושמע שמו בהפגנה בת"א, לא רק מכוערות, אלא פוגעות במאבק נגד המהפכה המשטרית ומשחקות לידי מחולליה.

* השלב הבא של המהפכה – אחרי שתחוקק פסגת ההתגברות האוטומטית, המעניקה לרוב האוטומטי של כל קואליציה אפשרות להתגבר על פסילת חוקים בלתי חוקתיים בידי בג"ץ, צפוי הגל הבא של המהפכה המשטרית – חקיקת חוקים שדינן פסילה בידי בג"ץ.

עם החוקים הללו עלול להימנות ביטול עברות מרמה והפרת אמונים – הבטחת הבחירות של סמוטריץ', שתהפוך את השחיתות השלטונית להליך חוקי ותבטל את הסעיפים עליהם נדון נתניהו.

ברוח זו, אולי יחוקק חוק דרעי 2 – הוצאת הדיבר "לא תגנוב" מעשרת הדיברות.

* עולם ישן עדי היסוד נחרימה – מה משעשע יותר, שהמהפכן מגדיר עצמו "שמרן", או שהוא מקשר את המהפכה שלו עם… בגין, המייצג את הקוטב ההופכי לתכניתו?

* לא לעולם חוסן – יבוא יום שבו המטוטלת הפוליטית תתהפך. אולי השלטון הנוכחי יקרוס לתוך שקריו.

ומה יקרה אז? האם השלטון שיקום ישקם את הרשות השופטת ויקים אותה מחורבותיה? האם הוא ייצור מחדש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים?

ראשי האופוזיציה מבטיחים שינהגו כך. עם זאת, קשה מאוד לשלטון לוותר מרצון על כוח שבידיו. לא מן הנמנע ששלטון חדש, שיעלה אף הוא שיכור כוח ותאב נקמה, ימסמס את הבטחותיו ויהנה מהצעצוע שיירש מנתניהו – שלטון ללא מיצרים.

או אז, מחוללי המהפכה המשטרית יהיו לקורבנותיה.

לא לעולם חוסן!

הרבה יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש.

* לא לשרת – כשהם אומרים "באנו למשול, לא להתנצל", כוונתם היא – באנו לשלוט, לא לשרת.

* חד גדיא – ההתנגדות העזה בשמאל, במרכז ובימין הממלכתי לצעדי הממשלה, אינה רק לעצם המהפכה, אלא גם לברוטליות, לגסות, להתנהלות כפיל בחנות חרסינה, לחוסר ההתחשבות בקולות אחרים, וביכולת לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם יכולים. כי הם השליטים והכל מותר להם. ולא פחות מכך, לקצף על השפתיים, ההתלהמות והשנאה והשמחה לאיד בקרב תומכי השלטון בקרב הציבור הרחב.

אני שותף לתחושה הזאת. והיא מוכרת לי. כך חשתי גם כשממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל חיינו הציוני. כך חשו המתנגדים להסכמי אוסלו. ובעיקר, כך חשו המתנגדים לעקירת גוש קטיף. גם בהתנתקות הממשלה נהגה בכוחנות, ללא מיצרים, בניסיון לרמוס את היריב ולמנוע את מחאתו. כי מותר לה. היא השלטון. היא הרוב.

אנשי השמאל שחשים היום נפגעים ונרדפים – מן הראוי שיבינו שכך בדיוק חשו יריביהם בגין התנהגותם בדוגמאות שנתתי. ויתכן מאוד שאילו אז השלטון לא היה נוהג כך, גם היום השלטון לא היה נוהג כך. והחשש הוא שכאשר יתחלף השלטון, השלטון החדש ינהג שוב באותה דרך. זה החד-גדיא של ילד מוכה שהופך לאבא מכה וחוזר חלילה. זו הדרך להידרדר לקרע סופי, בלתי ניתן לאיחוי. ואז ממש לא תהיה חשיבות לשאלה "מי התחיל".

טוב יעשו אנשי השמאל, אם יפנימו את הפגיעה שהם פגעו ויכו על חטא. זו עשויה להיות תרומה חשובה למיתון השיח המתלהם.

את מקום הכוחנות והדורסנות והרצון של שלטון להשתמש ברוב שבידיו כדי להתעלם ממחצית העם, יש להחליף במערכת של הידברות מתוך כוונה להגיע להסכמות רחבות ככל הניתן בנושאים רבים ככל האפשר. גם הסכמות רחבות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט.

* הגיע שר חדש – ב-2003 מינתה ממשלת ישראל, על פי המלצת שרת החינוך לימור לבנת, את ועדת דוברת לביצוע בחינה מקיפה של מערכת החינוך בישראל ולהמליץ על תכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית. הוועדה מנתה 18 איש, מטובי המומחים, ועוד כמאה אנשים בוועדות בחינה של נושאים שונים. הייתה זו העבודה המקיפה ביותר בתחום החינוך בכל שנות המדינה.

על חלקים מן המסקנות נעשה פיילוט בכשלושים רשויות בכל רחבי הארץ. המועצה האזורית גולן נמנתה עמהם. ניהלתי אז את מתנ"ס הגולן והייתי מעורב מאוד ביישום החלקים הנוגעים לחינוך הבלתי פורמלי. בין ההמלצות היה מעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים ובהם יערך יום חינוך מלא, שחלקו השני הוא העשרה וחינוך חברתי קהילתי. המתנ"ס הוביל, יחד עם בתי הספר, את החלק השני ביום החינוך. וביום שישי, נערכה תכנית ממומנת של חינוך חברתי קהילתי, "שישי חופשי". המתנ"ס הוביל את התכנית הזאת. היא בוצעה ביישובים עצמם עם אירועי שיא של מספר יישובים אחת לחודש.

ממשלה הלכה, ממשלה באה ולמשרד החינוך הגיעה שרה חדשה, יולי תמיר. היא נכנסה לתפקידה מלאה במוטיבציה להוכיח שבאה לשכונה שרה חדשה וכל מה שמזוהה עם קודמתה – יחוסל. מסקנות ועדת דוברת ייגנזו ולא ימומשו. למה? האמת היא שהייתה לכך סיבה אחת בלבד. הוועדה הוקמה ביוזמת לימור לבנת.

פנינו לשרה בבקשה, ממש בתחינה – תני לפחות להשלים את הפיילוט בשלושים הרשויות. הרי כבר התחלנו לממש את הפיילוט. נמשיך אותו ובטוח יש מה ללמוד ממנו. אולי יהיה משהו טוב ומוצלח שתרצי לקיים אותו? אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר. עולם ישן עדי יסוד נחרימה. אולי היא אפילו פחדה שהפיילוט יצליח, חלילה.

כך קורה פעמים רבות במשרדים שונים, ובעיקר דווקא במשרד החינוך, המחייב תכניות לטווח ארוך.

כעת נכנס השר קיש, שאין לו שום מושג בחינוך ושום ניסיון בחינוך ועוד בטרם התיישב על כיסאו ביטל בהבל פיו את הרפורמה בבגרויות שהובילה יפעת שאשא ביטון, ושאף היא נבנתה בידי צוותי מומחים מתוך דיון מקצועי. הוא יכול היה להכריז על בדיקה מחודשת של התכנית. אך לא. הוא הכריז על ביטול. למה? כי זו תכנית של הממשלה הקודמת. כמו פיל בחנות חרסינה.

זו פגיעה של ממש בחינוך.

* מהלך אימים – התגוללותו המתלהמת של סמוטריץ' ברא"ל כוכבי, לא נועדה לאוזניו אלא לאוזני הרצי הלוי. הדברים נועדו להלך אימים על הלוי, שיבין שתפקידו להיות חניך תורן שעושה קולות של שטיח.

לזכותו של סמוטריץ' ייאמר, שהוא לא קרא לעצור את כוכבי בגין בגידה ולאזוק אותו.

* אגדת המחיר שבגין שילם – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "החלפת פקידות בכירה במשרות אמון היא צעד מתחייב עם חילופי שלטון, שבגין שילם מחיר כבד על הימנעות ממנו אחרי מהפך 1977". בגין נשא הן באופוזיציה והן בשלטון את דגל ה"סיביל סרבנס", השירות הציבורי הממלא בנאמנות ובמקצועיות את דרכה של הממשלה הנבחרת ולכן נמנע מלהזיז ממקומה את הפקידות הבכירה במנגנון הממשלתי, שירש משלטון המערך. האגדה הביביסטית מספרת על המחיר הכבד שבגין שילם על כך. האידיאולוג של הביביזם ארז תדמור כתב על כך מניפסט שלם, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל".

איזה מחיר בגין שילם על החלטתו? מה הוא רצה להעביר ולא הצליח? את הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני? את מלחמת לבנון הראשונה? את חוק הגולן? את הפצצת הכור העיראקי? את המהפך הכלכלי? את מיזם שיקום השכונות?

אפשר לתמוך בהחלטותיו של בגין או להתנגד להן או לחלקן, אבל אי אפשר להכחיש שבגין היה ראש ממשלה, שחולל מהלכים היסטוריים גדולים ומשני מציאות. האם החלטותיו לא התקיימו? האם הדרג המקצועי סיכל אותן? האם המנגנון הממשלתי לא מימש אותן?

אותם משרתי ציבור שהשקיעו את כל אונם ומרצם בהקמת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, נאלצו לעסוק בפירוק ועקירה של היישובים. הם לא ביצעו את ההחלטה? בקרב בכירי מערכת המודיעין הישראלי הייתה התנגדות כמעט גורפת להפצצת הכור העיראקי. בגין היה נחוש לקבל את ההחלטה על ההפצצה. היא לא בוצעה?

האגדה הזאת נועדה לתרץ בשם "המשילות" מינוי מקורבים, עסקני מפלגה ואומרי-הן ללא קשר לכישוריהם ולהתאמתם.    

* איכות השלטון – ב-1990הפגנתי עם אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון. זה היה נגד התרגיל המסריח של פרס.

מאז ועד היום הוא עקבי. נאבק נגד השחיתות ובעד טוהר המידות, ועומד מול כל שלטון, מכל צד, ונאבק נגד כל צעד של שחיתות שלטונית.

* לבי עם המפגינים – לא השתתפתי אמש בהפגנה נגד המהפכה המשטרית, על אף התנגדותי הנחרצת למהפכה.

למה, בעצם? יש לכך סיבות טכניות, כמו עומס, זמן, פניות, הצורך להשכים לפנות בוקר לעבודתי במטע וכד'. אבל האמת היא שלמרות שהסיבות הללו נכונות, הן בעיקר תירוצים. הרי ברור שאילו הייתה סכנה לגולן הייתי מתפנה להפגנה. ושאם הייתי שלם לחלוטין עם ההפגנה הנוכחית, הייתי מתגבר על הקשיים ונוסע.

הסיבה להימנעותי, היא חששי שההפגנה לא תהיה לרוחי, ושאצטער על שהייתי חלק מדברים שאני מתנגד להם. למשל, שבניגוד לכוונת מארגני ההפגנה ורצונם של רוב המפגינים, בתום ההפגנה יצאו גורמים קיצוניים לחסימות כבישים, הפרות סדר וכיו"ב והתמונות הללו הן שתצבענה את ההפגנה, תתקבענה בזיכרון הקולקטיבי, ותגרומנה נזק למאבק. או שההפגנה תיצבע בצבעים של מחאה נגד "אקיבוש", האפרטהייד וכד' יהיו בה קריאות לסרבנות או שחלילה יונפו בה דגלי אש"ף.

לא נסעתי להפגנה, אך בלבי אני עם המפגינים וייחלתי להצלחתה.

אני בעד שיתוף פעולה של אנשים בעלי אידיאולוגיות מנוגדות במאבק למען הדמוקרטיה, למען מערכת משפט חזקה ועצמאית, למען מדינת החוק, למען הפרדת הרשויות, נגד השחיתות. אני גם בעד שיתוף פעולה בין אנשים בעלי דעות שונות באשר למערכת המשפט; חסידיה המובהקים המתנגדים לכל שינוי לצד אזרחים (כמוני) שיש להם ביקורת ואף ביקורת חריפה על מערכת המשפט ותומכים ברפורמות במערכת, אך מתנגדים למתקפה נגד מדינת החוק, לשפיכת התינוק עם המים ולהשלטת הממשלה על הרשות השופטת.

זה לא מאבק קצר, ואני משער שבעתיד אשתתף גם בהפגנות.

* האינטרס של המפגינים – מניעת הנפתם של דגלי אש"ף בהפגנות נגד הממשלה, היא בראש ובראשונה אינטרס של המפגינים. על מארגני ההפגנות לפנות למשטרה ולדרוש ממנה להסיר כל דגל אש"ף אם יונף, חלילה. כמו כן, עליהם להציב סדרנים מטעמם, שזו תהיה גם משימתם. עליהם לפרסם לפני כל הפגנה גילוי דעת שבו יצאו נגד כל הנפת דגל כזה וידווחו על פנייתם למשטרה ועל הצבת הסדרנים.

* לא לסרבנות – כששרון הכריז על תכניתו לחורבן גוש קטיף ("התנתקות" בכיבוסית) בוגי יעלון היה הרמטכ"ל. יעלון התנגד בכל מאודו לתכנית. הוא אמר שהיה תתן רוח גבית לטרור וניבא באופן מדויק את מה שיתרחש אם תבוצע. הוא הביע את דעתו בפני ראש הממשלה, השרים, המטכ"ל והתנגדותו דלפה אף לציבור הרחב. הוא שילם מחיר על סירובו להתקרנף – הקדנציה שלו לא הוארכה לשנה רביעית, אף שהצטיין כרמטכ"ל.

חרף התנגדותו התקיפה להתנתקות, הוא לא העלה על דעתו סירוב. הוא הכין את צה"ל למשימה בדיוק כפי שהיה נוהג אילו הזדהה אתה. ואילו נשאר עוד שנה בתפקידו, הוא היה נושך את השפתיים ומפקד עליה. למה? בשל האחריות הלאומית.

סרבנות היא חוסר אחריות לאומית משוועת. לצערי, מאז הבחירות אני שומע גל עכור הולך וגובר של קריאה לסרבנות בצה"ל. זו פגיעה קשה בדמוקרטיה ובביטחון וראוי לגנות אותה.

בוגי יעלון לא קרא לסרבנות. הוא הזכיר למפכ"ל המשטרה ולשוטרים את חובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל. מה פירוש "בלתי חוקית בעליל"? פקודה שכל אחד אמור לדעת שאסור לו לבצע אותה ואילו יבצע אותה, יישא בעונש ולא יוכל להיתלות בכך שהוא רק ביצע פקודה. ההלכה הזאת נאמרה במשפט הטבח בכפר קאסם. היא נוגעת למעשים כאלה.

אם תינתן למשטרה הוראה לירות במפגינים – תהיה זו פקודה בלתי חוקית שחובה על כל שוטר לסרב לה.

פקודה כזו או שמתקרבת אליה לא נשמעה וספק רב אם תשמע. ולכן, אין צורך בדבריו של בוגי. וכיוון שאין בהם צורך, הם מזיקים, כי הם מוסיפים שמן לבערה בימים שהאחריות הלאומית מחייבת הנמכת הלהבות. אמירה כזאת בעת הזאת, עלולה להישמע כקריאה לסרבנות, וזו סכנה כפולה – היא גם עלולה לעודד סרבנים והיא גם עלולה להסלים את המתקפה של השלטון נגד מתנגדיו.

בוגי יעלון, לאורך שנים, הוא מילה נרדפת לאחריות לאומית. מן הראוי שידבק בדרכו גם במאבק הצודק נגד מעשי הממשלה.

* לא למרי אזרחי – בתקופת המאבק על הגולן, כמדומני ב-1993 או אולי ב-1994, יצר אתנו קשר פרופ' חמי בן-נון, תלמידו המובהק של ישעיהו ליבוביץ', אדם שתמך בסרבנות בצה"ל (איני זוכר אם הוא עצמו סירב) וביקש להיפגש אתנו כדי לדבר אתנו על שינוי פני המאבק ומעבר למרי אזרחי.

הזמנו אותו להנהלת ועד יישובי הגולן. בפתח הישיבה הוא חילק לכל אחד מאתנו כמתנה את ספרו "מרי אזרחי".

הוא הציע לנו לשנות את דפוסי המאבק למרי אזרחי בלתי אלים, של אי ציות לממשלה ולחוקיה, מרד מסים וכד'. בעיניו, מרי אזרחי הוא דרך דמוקרטית למחאה ולמאבק. גם אחרי ההרצאה לא ידעתי להשיב לעצמי על השאלה האם הוא תומך במאבקנו או רק רוצה להפיץ את תורתו בדבר מרי אזרחי.

האיש מעניין, הספר שלו מעניין, ההרצאה שלו הייתה מעניינת, אבל לא קיימנו אחריה אפילו חמש דקות של דיון. היה ברור לנו שאנחנו לא שם, זו לא דרכנו. המאבק שלנו הוא על פי חוק; מאבק דמוקרטי, ממלכתי, אחראי ומכובד ולא פחות נחוש.

היינו אז כפסע, או לפחות דומה היה שאנו כפסע, מאבדן עולמנו. נאבקנו על הדברים היקרים לנו ביותר, על השקפת עולם שאותה אנו מגשימים בחיינו 24/365 מתוך אמונה יוקדת. נאבקנו נגד מעשה שלא זו בלבד שראינו בו טירוף ביטחוני, הפקרות מדינית ופיגוע מוסרי, אלא שהוא היה חורבן ברוטלי של מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. ואף על פי כן, ולמרות הזעם האצור בקרבנו והפחד מן העתיד, חשנו אחריות לאומית מעבר להצלת הגולן והמשכנו לנהל את המאבק בדרכנו, עד הניצחון.

אני שומע את הדיבורים חסרי האחריות על מרי אזרחי נגד פעולות הממשלה. אני שותף להתנגדות החריפה לאותם מעשים, אך אני מצפה מן המתנגדים לנהוג כמונו, כמו תושבי הגולן בשעתנו הקשה. כי אין לנו ארץ אחרת.

* קול הרעם מקהיר – שלמה קרעי נוהג כמו שרי התקשורת שקדמו ליועז הנדל – נערי שליחויות של נתניהו. המטרה – להשתלט על התקשורת. הם רוצים שכל התקשורת תיראה כמו ערוץ 14 – ערוץ תעמולה מהזן של קול הרעם מקהיר.

בדרך הוא רוצה להחריב את השידור הציבורי בישראל. עוד פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. והוא ממשיך את ההסתה השקרית נגד התקשורת הישראלית וסילוף דמותה.

* האם זה באמת רצון הרוב? – בסקר שנערך בין מצביעי הליכוד בעבור "אולפן שישי", רוב מוחלט מבין מצביעי הליכוד מתנגדים למינויו של אריה דרעי כשר. רבע מהם מתנגדים למהפכה המשפטית.

חשוב להבין זאת ולהכיר בכך. הניסיון הנואל של רוב המונה 64 ח"כים מתוך 120 למחוק מיעוט גדול המיוצג בידי 56 ח"כים בשם "רצון הרוב", הוא עריצות הרוב, המנוגדת לדמוקרטיה. אולם גם הצגת הרוב היא מפוקפקת. האם באמת הרוב תומך בבן גביר? האם הרוב תומך בדרעי? האם הרוב תומך בהומופוביה של אבי מעוז ואורית סטרוק? האם הרוב תומך בטירלול הרגרסיבי הפונדמנטליסטי של מפלגת "נועם"? ברור שלא. ההשתבללות אל תוך "מחנות" ו"גושים", כאשר כל גוש נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא מכה לחברה הישראלית ולשלמות העם. אך הביטוי הפרלמנטרי של כל גוש, על פי כוח הסחיטה והאיום של הקיצונים שבו, מעוות את רצון הציבור.

ממשלת השינוי ששברה את המחנות והגושים וניסתה להחליף את משטר המחנות בשיקום הקונצנזוס הלאומי לא צלחה, וקרסה מול מסע ההסתה והשקרים האלים נגדה. אך הכיוון שהיא הציעה הוא הדרך לרפא את החברה הישראלית. הוא העתיד של החברה הישראלית.

המאבק הדמוקרטי נגד המגמות המסוכנות של הממשלה נועד בין השאר להבטיח את זכויות המיעוט, אך כדאי שהנאבקים ידעו שהם לא בהכרח מיעוט ושלפחות בחלק מן הנושאים, הם דווקא מבטאים את רוב העם.  

* תכנית סוציאליסטית – אני תומך בתכנית הממשלתית להאטת יוקר המחיה.

זו תכנית טובה, צודקת וחברתית. למעשה, זו תכנית סוציאליסטית, ואני מציין זאת כמחמאה. תפקיד הממשלה להתערב במשק לטובת הכלכלה והחברה, ולא להסתמך רק על היד הנעלמה של השוק החופשי.

אני מקווה שהממשלה תיישם גם את ההבטחה לחינוך חינם מלידה עד גיל שלוש.

* עוכרי הגיור – שר הדתות לשעבר מתן כהנא מינה את הרב ד"ר בניהו ברונר, אב בית דין לממונות ולגיור בבתי דין בצפת ובחיפה, פוסק חשוב בתחום הגיור, ראש מספר מוסדות בהם בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה אקדמית צפת, בוגר ישיבת ״מרכז הרב״ והכולל לדיינות בפסגות וד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, אדם המקובל על מרבית חלקי הציונות הדתית ואיש רבני צהר – לראש מערך הגיור הממלכתי. המינוי היה בהמלצתו של הרב דרוקמן.

הרב בניהו ברונר הוא חברי לבית המדרש "מעגלים"; בית מדרש פלורליסטי שלומדים בו נשים וגברים דתיים, מסורתיים וחילונים, תושבי הגליל והגולן – קריית שמונה, חצור הגלילית, צפת, ראש פינה, קצרין וקיבוצים ומושבים בגליל ובגולן. הרב בניהו הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדם צנוע מאוד, פתוח ויצירתי, מאיר פנים, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

בשל סגולותיו אלה, הוא היווה סדין אדום בעיני עוכרי הגיור החרדים. הח"כ החרדי עוכר הגיור גפני הגדיר את המינוי "העמדת צלם בהיכל" וראש מפלגת הטרלול הרגרסיבי אבי מעוז גידף וחירף – הייתה זו הוכחה לכך שהמינוי טוב, שמונה האיש הנכון בזמן הנכון למקום הנכון.

אבל התחלף השלטון והחרדים הלא ציונים, עוכרי הגיור, הטילו וטו על הארכת מינויו, ומינויו פקע. מפלגת הקיצוניות הדתית לא נאבקה על המשך תפקידו, בניגוד לבקשתו המפורשת של הרב דרוקמן.

עוכרי הגיור ימשיכו לפגוע באינטרס הלאומי, אבל על אפם ועל חמתם, העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית אינה מכירה ביהדותם, מצד אחד, ומצד שני – עושה הכל כדי להקשות על גיורם, ימשיכו להתמזג ולהיטמע בתוך עם ישראל; הם ובניהם ובני בניהם יהיו יהודים טובים לכל דבר ועניין. ושום מגילות יוחסין חרדיות לא תשפענה על כך.

* הדברים היפים שראה גדעון לוי – מחנה הפליטים בג'נין הוא קן צרעות טרוריסטי, עם מצבורי נשק אדירים. אין עוד מקום כזה ביו"ש. המחנה שורץ מחבלים הכמהים לחדור לישראל ולרצוח יהודים. אלמלא הפעילות היזומה של שב"כ וצה"ל הם גם היו מבצעים את זממם. בפעילות הזאת נהרגו בשנה החולפת במחנה 38 מחבלים. הרג המחבלים מבטיח את חייהם של אזרחים וילדים ישראלים.

גדעון לוי יצא לביקור במחנה וחזר ממנו נפעם. "המון דברים יפים ראו עיניי", הוא חילל את מילותיה הנפלאות של נעמי שמר, לאחר ביקורה בהיאחזות הנח"ל בסיני, להבדיל אלף אלפי הבדלות. ומהם הדברים היפים שראו עיניו? לא, הוא לא רצה להראות לנו שלצד הטרור יש שם גם דברים יפים, הפנים האחרות של המחנה, פעולות חסד ותרבות, למשל. לא. הדברים היפים שראו עיניו הם הטרור. זה מה שעושה לו את זה. המקום האהוד עליו ביותר ביו"ש הוא מחנה הפליטים ג'נין, לא למרות שהוא מרכז הטרור הרצחני, אלא כיוון שהוא מרכז הטרור הרצחני.

משפט אחד בפשקוויל מעניין מאוד. בין שאר הדברים היפים שהוא ראה שם, הוא מציין ש"כבר שנים שהרשות הפלסטינית אינה יכולה להיכנס לתוכו". כלומר, מבחינתו הרש"פ היא רשות בוגדת ותבוסתנית, אולי משת"פית של האויב הציוני, ולכן הוא מעריץ את מי שלא סר למרותה.

זה האיש שראש הממשלה מזמין למסיבת יום הולדת של רעייתו, כדי לזכות לאיזה מאמר חנופה ממנו.

* חמישים שנה לישיבת הגולן – חמישים שנה מלאו לישיבת הגולן. הישיבה הוקמה ברמת מגשימים ולאחר שנים אחדות עברה לחספין, עם הקמת היישוב, ושם היא נמצאת ומשגשגת עד היום.

אחרי פטירתו של אבי, מצאתי בעיזבונו קבלה על תרומה לישיבת הגולן, מדצמבר 1975. כמובן שאז, בהיותי בן 13, עוד לא הייתי קשור לגולן. הדבר ריגש אותי מאוד ופרסמתי את צילום הקבלה בפייסבוק.

כעבור זמן קצר, התקשר אליי ראש הישיבה הרב יואל מנוביץ' והזמין אותי לביקור בישיבה. סיירתי אתו בישיבה ובעיקר סיקרנה אותי פינה היסטורית המתארת את ההיסטוריה של הישיבה, עם כותרות עיתונים ומסמכים הקשורים אליה. למשל, על הביקור של שר הביטחון משה דיין ברמת מגשימים לאחר הפגזה סורית, פגישה שבה העלה מוישיק גרליק, מראשי ההתיישבות בגולן וחבר המושב את הבקשה להקים את ישיבת ההסדר.

הטראומה הגדולה בתולדות הישיבה, שכמובן תפסה מקום משמעותי בפינה ההיסטורית, היא הפיגוע הנורא שבו חדרו מחבלים מסוריה לישיבה, רצחו במכות גרזן שלושה תלמידים ופצעו שניים. אני זוכר היטב את הפיגוע הזה.

הרב יואל סיפר לי, שלאחר הפיגוע, נערך קמפיין התרמה לישיבה. התרומה של אבי הייתה במסגרת הקמפיין.

הדברים ריגשו אותי מאוד. מאוחר יותר, כשעיבדתי את הדברים, נזכרתי שבליל שבת, ערב שבת הבר מצווה שלי, דיבר אורח בבית הכנסת על הצורך בתרומות לחיזוק הישיבה בעקבות הטבח.

* עסקת חבילה – בבית הכנסת שבו אבי התפלל בר"ג ואני, כילד, התלוויתי אליו, היה יהודי, שמו דרוקמן, שהיו לו תכונה אחת טובה ותכונה אחת רעה.

התכונה הטובה הייתה שתמיד היו לו סוכריות טופי בכיסים. התכונה הרעה הייתה שהוא צבט את הילדים בלחי. זו הייתה עסקת חבילה. או סוכריה וצביטה או לוותר על הסוכריה.

וכך כבר כילד למדתי להתמודד עם הדילמות של החיים.

* ישראל לוין – הלך לעולמו ישראל לוין, חבר קיבוץ יגור. ישראל היה שורד שואה, לוחם, מפקד וקצין בשריון, שלחם במלחמות ישראל. היה ממנהיגי קיבוץ יגור ונשא בו בתפקידים רבים בתחומי המשק והחברה ותפקידים ניהוליים בתעשיה בקיבוצו, באזור ובתנועה הקיבוצית. בין השאר, כיהן כמזכיר פנים של התק"ם.

ישראל הוא מאחרוני הטבנקינאים – נאמן לדרך שלמות הארץ על פי חזון הקיבוץ המאוחד. תמך מאוד במאבקנו על הגולן, אך בניגוד לתומכים אחרים בנו בתנועה הקיבוצית, הוא תמך גם בהתיישבות ביהודה ושומרון והתנגד לנסיגות. את תפיסתו הניצית האקטיביסטית שייך למסקנותיו מן השואה; ההכרח להיות חזקים כדי להתקיים.

ישראל נפטר בן 90.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

עולם מצחיק אז צוחקים – מתוך מאמרו השבועי של אברהם בלבן במוסף תרבות וספרות של "הארץ" במדור "רשימות תל אביביות": "החיים מצחיקים, כמאמר הגששים, אז צוחקים".

בלבן לא עבר את מבחן הבקיאות. הפסוק הוא "גשש" מפורש – לא "החיים מצחיקים אז צוחקים", אלא "עולם מצחיק אז צוחקים". ואם לדייק יותר: "צוחוקים".

המערכון הוא "קרקר נגד קרקר". הליקופטר, הלא הוא פליקס הובלות, בא לבית משפחת קרקר, כדי להעמיס את הציוד של הבעל בעקבות הגירושים. הליקופטר (שייקה) צוחק כל הזמן, ובכל פעם שיורם (פולי) שואל אותו מה הוא צוחק כל הזמן תשובתו היא: "אנא עראף, עולם מצחיק אז צוחוקים".

* "חדשות בן עזר"

ושבו בנים לגבולם

100 שנים מלאו למותו של המנהיג הציוני מקס נורדאו, ב-23 בינואר 1923.

ד"ר מקס נורדאו (1849-1923) היה ממנהיגי הציונות בראשיתה, שותפו הקרוב של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. נורדאו היה רופא, סופר, עיתונאי והוגה דעות ונואם מחונן וכריזמטי. הוא היה מאבות הציונות המדינית, התפרסם בעיקר בשל קריאתו בקונגרס הציוני השני לייסד את "יהדות השרירים" – יצירת יהודי חדש, חסון מבחינה פיסית ונפשית, שיהיה בכוחו להגשים את החזון הציוני. כדי להגשים את הרעיון של "יהדות השרירים", הוא ייסד את תנועת הנוער "המכבי הצעיר".

המיתוס על אודות הרצל המתבולל, הרחוק מן המסורת היהודית, אינו נכון ולבטח מוגזם מאוד. לא כן באשר לנורדאו. נורדאו, באמת ובתמים, היה מתבולל במלוא מובן המילה. כבר בנעוריו נטש את היהדות והתנתק ממנה לחלוטין, למד בבתי ספר נוצריים, ראה את עצמו כבן התרבות האירופית, כגרמני לכל דבר (הוא יליד הונגריה שהיגר לגרמניה), התחתן עם נוצריה פרוטסטנטית, שינה את שם משפחתו והתנכר ליהדותו.

ודווקא הוא היה מן הראשונים שנתפסו לציונות, לרעיון התחיה הלאומית של העם היהודי. נאומו בקונגרס הציוני הראשון היה בגרמנית, בדומה למרבית הנאומים בקונגרס, אך הוא חזר בו פעמים אחדות, כמוטו, על שלוש מילים בעברית: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מילים אלה של הנביא ירמיהו, לקוחות מן הפסוקים הנ"ל: "כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מה הביא את נורדאו, דווקא את נורדאו המתבולל, אל המילים הללו, אל הפסוק הזה, אל הגעגוע הזה?

על כך סיפר נורדאו עצמו: "את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים.

ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אישה, מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן 8 או 10 חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה.

ואני בזעם שואל את הילד: ב'חדר' הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו.

ביידיש, שאני הבנתי מהגרמנית שלי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר.

יעקב, הוא אומר, כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו, 'אל נא תקברני במצרים'. יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.

'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם'.

מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל?

אומר רש"י, וזה הכל הילד הזה מדבר, בן 8 או בן 10, ומביא דברי חז"ל – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך.

אבל לא באשמתי ולא מרשלנות הייתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. רחל מבכה על בניה. ואלוהים יענה לה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם' ".

הוסיף ד"ר נורדאו וסיפר: "אני לא ידעתי את נפשי. הסיבותי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלוא תכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסיבותי את פני אליהם. ואמרתי בלבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.

בעתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל'. מיד נעניתי.

כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, וכובדתי לנאום בו, רחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!' "

מקס נורדאו לא נשא את עיניו אל העבר, אלא אל העתיד. חזון "יהדות השרירים" אותו נשא כעבור שנה, מטיף לשינוי מהותי ומשמעותי בחיים היהודיים. היהודי שאליו נשא נורדאו עיניו בחזונו, שעליו חינך בתנועת "המכבי הצעיר", לא נראה ולא נשמע כמו אותו ילד במרפאה בפריס.

אך גם בנושאו פניו אל העתיד, הבין נורדאו שהיהודי החדש, כדי שלא יהיה עלה נידף, חייב להיות יהודי עם שורשים. ושורשיו של היהודי, הם המורשת היהודית. רק ממנה צומחת הזיקה לארץ ישראל. המהפכה שהציונות חוללה בעם היהודי, נועדה לשנות את הפסיביות של המתנה לגאולה משיחית נסית, לאקטיביזם של עם הלוקח את גורלו בידיו, וגואל את עצמו במו ידיו.

* "זמן קיבוץ"

נגענו בכוכב הצפון

ב-1990, הפרדנו את העסק מהקהילה. היה זה שינוי מהפכני בתנועה הקיבוצית. היינו בין הקיבוצים הראשונים שעשו זאת, ככל הזכור לי רק מרום גולן קדמה לנו. מכל עבר סיפרו לנו שזה סוף הקיבוץ. היום זאת בדיוק דרכם של הקיבוצים השיתופיים.

כאשר בנינו את המבנה החדש, הצגנו כאידיאל מצב שבו הקהילה תוכל לממן את פעילותה ממקורותיה ובראשם שכר החברים. "כאידיאל", כתבתי, כי זו לא הייתה מטרה לביצוע או תכנית מעשית. זה היה כל כך רחוק, שניתן היה רק לחלום על כך. אולם הצבנו זאת בפנינו ככוכב צפון שלאורו אנו מנווטים את דרכנו. לאורך למעלה משלושים שנה, לאט לאט, צעד אחר צעד, צימצמנו את תלות הקהילה בעסק. לפני שנים אחדות, כשזה כבר לא נראה מדע בדיוני, רונן הציב את היעד – "המרוץ למיליון". לצמצם פער של מיליון ₪ ולכסות את כל פעילות הקהילה מהכנסותיה. בשנה היוצאת, 2022, הגענו ליעד; נגענו בכוכב הצפון.

בעיניי, זו בשורה גדולה וחשובה, החשובה ביותר בסיכום 2022 ותכנית 2023. היא קצת אבדה בתוך תשומת הלב שהוקדשה בעיקרה לתוצאות הלא טובות של העסק בשנה האחרונה. אני מודה שאיני מתרגש במיוחד מהתוצאות הללו. אני מאמין בחוסן הכלכלי שלנו ובעסקים שלנו. 2021 הייתה שנה מצוינת. ב-2022 היה מצבור של נסיבות שהביא לתוצאה, אבל אני סמוך ובטוח שכבר ב-2023 נראה היפוך מגמה שתלך ותגבר בשנים הקרובות.

ההישג בתוצאות הקהילה נראה לי דבר יציב, שנבנה צעד אחר צעד לאורך שנים רבות, והוא משקף תמונה אמתית של הקהילה. ועל כך ראויים למלוא האשראי יאיר, רונן, מנהלי הוועדות וענפי הקהילה והעובדים בהם ובעצם כולנו, הקהילה כולה.

****

היכולת של הקהילה לעמוד ברשות עצמה, אינה אמורה לצמצם את השתתפות העסק בקהילה. היא מגינה על הקהילה מפני תלות במצב העסק, כפי שנוכחנו כעת. אבל העסק ממשיך להיות מחויב לקהילה, שהיא בעלת העסק; אלא שכעת העברת הכספים מן העסק לקהילה תלך רק להשקעות, לפיתוח הקהילה ולמיזמים חברתיים.

איך נתנהל אחרי המעבר לקיבוץ "מתחדש", כאשר הבסיס של הכנסות הקהילה – שכר העבודה, ילך ישירות לחברים? זה המבחן הגדול של אורטל. מנעד ההבדלים בין המודלים השונים של קיבוצים מתחדשים – רחב מאוד. יש קיבוצים שגם אחרי השינוי בנו את חברתם על בסיס של צדק חברתי, ערבות הדדית גבוהה, קהילתיות רחבה, חינוך משותף ומשימתיות. הם הגיעו לכך באמצעות מס קהילתי גבוה ופרוגרסיבי, השתתפות יפה של העסק ושמירה על רוח ההתנדבות. בקצה השני של המנעד נמצאים קיבוצים שהסתפקו בדיאט-קהילתיות כמו ביישוב קהילתי או מושבה. מה תהיה הדרך שלנו? זה האתגר הגדול הניצב לפנינו. אני מקווה מאוד שנבחר בקוטב הקיבוצי של המנעד, ונמצא את הדרך החדשה לדבוק במידה רבה בערכי היסוד שלנו.

****

הערת ביקורת על האסיפה בנושא התכנית השנתית. להעברת התכנית כולה, של המשק והקהילה, באסיפה אחת, הגם שהייתה ארוכה מאוד, יש יתרונות רבים ובעיקר – שאותם אנשים נמצאים באסיפה עד ההצבעה. בעבר, כאשר חילקנו את הנושא למספר אסיפות, מי שהיה באסיפה א' הוא לא בהכרח מי שהיה באסיפה ב' ולעתים מי שהצביע לא נכח בדיון על נושא ההצבעה.

אבל יש בכך החמצה רבה. תכנית העבודה מורכבת ממטרות ויעדים ומתקציב. התקציב הוא המימוש המעשי של המטרות והיעדים. אבל העיקר הוא המטרות והיעדים. השאלה העיקרית שעלינו לשאול את עצמנו כשאנחנו דנים בתכנית, היא לאן מועדות פני הקהילה ומה המטרות של כל ועדה וענף. מכך נגזרת השאלה איך נגשים את המטרות, כלומר מה התקציב ואיך הוא מחולק. כך גם בסיכום השנה היוצאת. הדבר העיקרי שצריך לעניין אותנו הוא האם עמדנו במטרות וביעדים ורק אח"כ האם ואיך עמדנו בתקציב. אם תקצבנו ועדה מסוימת והיא לא עמדה במטרותיה וביעדיה, האם יש לשבח אותה על כך שלא חרגה מהתקציב?

באסיפה לא עסקנו בתכנים אלא רק בתקציב, וזו החמצה גדולה. מן הראוי לנהוג אחרת בשנים הבאות.

****

באסיפה, ירון הסביר את חשיבות הסיור המקצועי של צוות המטע באיטליה. נשאלה שאלה: האם אפשר לעשות העתק-הדבק מאיטליה לכאן?

התשובה שלי היא: הלוואי. הלוואי שיכולנו לעשות העתק-הדבק ליותר משקעים, פחות רוחות, אדמה ללא אבנים ותמיכה ממשלתית מסיבית במו"פ חקלאי.

אך למרות ההבדלים, יש הרבה מאוד מה ללמוד משיטות הגידול באיטליה, ולמצוא את הדרך המתאימה ליישם אותן ככל הניתן בתנאי צפון הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏11.1.23

* מסרב לקפל את הדגל  – קיימתי בסוף השבוע ויכוח קשה, נוקב וסוער עם אנשים שהם שותפים להתנגדות החריפה שלי לממשלה הרעה הזאת, למהפכה המשטרית, לניסיון לחסל את מדינת החוק, לשחיתות בצמרת ולחקיקות המושחתות, לכניעה לחרדים ועידוד השתמטות מצה"ל וחינוך לבערות, לשילוב גזענים בצמרת הממשלה, להומופובים בממשלה ועוד.

אבל כאשר אני שומע מהם דיבורים בזכות הירידה מהארץ כי אין יותר מה לעשות כאן ונדאג שיהיו דרכונים זרים לילדים, שהציונות מתה, ואפרטהייד ואקיבוש וסרבנות והשוואה לנאצים… ברור שאלה דברים איומים ונוראים בעיניי, ותהום פעורה ביני לבין בעלי הדעות הללו.

מה שכואב, הוא שאין מדובר באיזה אנרכיסטים סהרוריים אלא במלח הארץ – קצינים ביחידות מובחרות, אנשי התיישבות, האנשים האחרונים שניתן לצפות מהם אמירות כאלה.

כאשר אני שומע דיבורים כאלה, אני חש בדידות. ברור שאיני יכול להיות חלק מתומכי הממשלה הרעה והתופעות ההרסניות שהיא נושאת. ובאותה מידה, ברור שאם אלה מתנגדי הממשלה, אין לי חלק ונחלה בתוכם. הם לא יקהו בשום אופן את התנגדותי למגמות המסוכנות של הממשלה, אך הממשלה לא תדחוף אותי בשום אופן למגמות ההרסניות של בני שיחי.

ברור לי שהמגמות הללו הן ריאקציה לחולי שהשלטון הזה מביא. אך ברור לי גם שהתמיכה הציבורית בממשלה, שהביאה אותה אל השלטון, היא ריאקציה לתופעות הללו. אמנם אותה ריאקציה באה דווקא לאחר שהוצגה אלטרנטיבה הרחוקה מאוד מן הקוטב הזה, בממשלת השינוי, שמכונת הרעל ותעשיית השקרים וההסתה הביאו להפלתה כאשר לא הייתה למתנגדיה שום סיבה אמתית להתנגדות, זולת רעל ההסתה והשקרים שהינדסו את תודעת הציבור. אולם בפרספקטיבה של עשרות שנים, זו ריאקציה למהלכים מסוכנים לאורך זמן.

אני לא מוותר על הציונות הממלכתית. לא על הציונות ולא על הממלכתיות. ואני מאמין שברוב הדומם יש תמיכה גדולה בערכי הציונות הממלכתית. גם במצב הזה של אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי, אני מסרב לקפל את הדגל.

* זו לא ההפגנה שלי – באחת מקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר נשאלתי: "אורי, אתה כותב: 'אני מתנגד לממשלה הזאת ואשתתף במאבק נגדה. אבל זו הממשלה שלי, נתניהו הוא ראש הממשלה שלי'. באיזה אופן אתה רואה את עצמך משתתף במאבק נגד הממשלה?

כתיבה או גם עשייה?"

אני משער שנשאלתי כך בשל התנגדותי לבלפוריאדה בשעתו. מגמת השאלה הייתה לדרבן אותי להשתתף גם בהפגנות. השבתי: "בוודאי כתיבה. עשיה במפלגת דרך ארץ. ואולי גם מעבר, בדברים שבעיניי מתאימים. קשה לי לראות את עצמי מפגין עם מי שהופכים את זה להפגנות נגד 'אקיבוש', מציגים עמדות שמקוממות אותי או מזדהים עם מסית לרצח ישראלים. אני אבחר לעצמי את הדרכים להיאבק שאני שלם אתן". אותו מסית לרצח ישראלים הוא ישראל פריי שהביע תמיכה נלהבת במחבל שנתפס בדרכו לפיגוע, והיה לגיבור מקומי. באשר לדרך ארץ – דווקא עכשיו, לאחר שיועז הנדל סיים את תפקידו כשר התקשורת, הוא התפנה לפעולה נמרצת של הקמת המפלגה, ואני אהיה חבר פעיל בה ומתוכה איאבק. ובאשר להפגנות?

צפיתי במראות ההפגנה במוצ"ש. הסרטון עם הצתת תמונתו של הרב דרוקמן היה זיוף, פוטו-מונטאז', פרובוקציה נטו. האירוע לא היה ולא נברא. אך ראיתי שם מפגין עם דגל אש"ף. אפשר לומר – היו שם עשרת אלפים איש, היו מאות דגלי ישראל. והיה פרובוקטור אחד עם דגל אש"ף. מזה לעשות עניין?

העניין שאני עושה אינו מנושא הדגל, אלא מתגובת המפגינים. היו שקראו לו להסתלק מהמקום ומיד אחרים הגנו עליו. "אין שום בעיה בדגל פלשתין", הם אמרו. ובסופו של דבר הוא נשאר עם הדגל. אילו היה זה ערבי, ניחא. אבל היה זה יהודון אוטואנטישמי עלוב נפש. דגל אש"ף אינו רק דגל של ארגון טרור, המגואל בדם אלפי ישראלים. זהו גם דגל המסמל את חזון השמדתה של מדינת ישראל והקמת מדינת פלשתין על חורבותיה. כאשר מי שבא להפגנה עם דגל כזה אינו מסולק מן ההפגנה בבושת פנים – זו הפגנה שכף רגלי לא תדרוך בה.

בהפגנות של ועד יישובי הגולן הצבנו סדרנים שתפקידם היה להוריד כל דגל או סמל כהניסטי. מארגני ההפגנה יכולים לנהוג כך כלפי דגלי אש"ף ופרובוקציות אנטי ישראליות כאלו. הם יכולים לתאם מראש עם המשטרה שהיא תסלק כל פרובוקציה מן הסוג הזה. עובדה – זה לא נעשה.

אם הנפת דגל אש"ף הייתה אירוע חריג של מפגין אחד, לא כן כל הכתובות נגד אקיבוש וכל ארסנל סיסמאות השמאל הקיצוני. אלו סיסמאות לגיטימיות, אבל מה לי ולהן? אני יכול להפגין כתף אל כתף עם אנשים שדעתם בנושאים רבים שונה מדעתי, בהפגנה שכל כולה ממוקדת בנושא שהוא מכנה משותף שלנו. למשל, נגד המהפכה המשטרית. אני לא אבוא להפגנה הזאת עם כתובת הקוראת לריבונות על בקעת הירדן ויריביי האידיאולוגיים לא ישאו את סיסמאות אקיבוש-אפרטהייד וכו'. אבל בהפגנות מן הסוג של מוצ"ש – לא נאים השכנים בעיניי.

* על מה ראוי איימן עודה לבוז – לאחר הגשת כתבי האישום נגד נתניהו, נערכה בכיכר רבין הפגנה גדולה נגד השחיתות ובקריאה להתפטרותו. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן (במתכונתה המאוחדת) מקצרין. בדרכנו, כשהתקרבנו לת"א, שמעתי ברדיו שאיימן עודה ינאם בהפגנה, בניגוד לסיכומים. התקשרתי לבוגי יעלון, והוא אישר זאת באוזניי והביע זעם על עפר שלח שעשה תרגיל, הפר סיכומים והעמיד אותנו בפני עובדה מוגמרת. האם תשתתף בכל זאת בהפגנה? שאלתי, ובוגי ענה לי שאין לו ברירה, כי אחרת המשמעות היא משבר ב"קוקפיט" ערב הבחירות (הסיבוב השני, כמדומני).

כשהגענו לת"א, ירדתי מן האוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס הראשון לקריית שמונה, בדרכי הביתה. מאוחר יותר שמחתי לשמוע שיועז הנדל וצביקה האוזר ביטלו את השתתפותם מאותה סיבה.

בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל, איני יכול להתייחס אל מי ששולל את עצם קיומה כאל שותף.

קראתי שעודה נאם גם בהפגנה במוצ"ש האחרונה. הנה, עוד סיבה טובה מדוע עליי להדיר רגליי ממנה. כותרת הידיעה דווקא הסבה לי קורת רוח: היא סיפרה שעודה התקבל בשריקות בוז. והוא אכן ראוי לבוז – על שהוא שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, על תמיכתו בארגוני הטרור, על התנגדותו להסכמי אברהם כי הוא נגד שלום עם ישראל וכן הלאה. אך כשקראתי את הכתבה עצמה, הבנתי ששריקות הבוז הן על כך שהוא חבר לליכוד ולימין בהפלת ממשלת בנט. כלומר, הבעיה אינה הזדהותו עם האויב, אלא חבירתו אל היריב. אילו דבק בעמדותיו אך נתן לממשלה רשת ביטחון, לא הייתה בכך כל בעיה.

אלה שתוקפים את עודה על שהפיל את ממשלת בנט – יותר משהם מעידים על עודה, הם מעידים על עצמם. הם מעידים על עצמם שאין להם הבנה בסיסית בנוגע לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הרשימה הזאת היא בראש ובראשונה אנטי ציונית, ובתור שכזאת אינה יכולה שלא להפיל ממשלה ציונית. יתר על כן, כסיף, עודה, טיבי וחבר מרעיהם חזרו והדגישו, לפני הבחירות וגם אחריהן, שממשלת השינוי הייתה גרועה מבחינתם יותר מאשר ממשלות נתניהו. לשיטתם הם צודקים – הייתה זו ממשלה ציונית יותר, ביטחוניסטית יותר, מיישבת יותר. מה טבעי להם יותר מלחבור לאופוזיציה למדינה ולהפיל ממשלה כזאת?

* להוציא מהלקסיקון – צריך להוציא מהלקסיקון את הדיבור חסר האחריות על מלחמת אחים. לא תהיה מלחמת אחים אבל דיבור הסרק הזה רק מסלים את המתח ומרחיב את הקרע. יש מחלוקות קשות והממשלה מספקת סיבות למאבק נגדה. אבל הכל חייב להיעשות על פי חוק וכללי הדמוקרטיה.

* הכהניזם הפשיסטי מרים ראש – ח"כהניסט צביקה פוגל הפך רק לאחרונה לכהניסט, אבל כבר הפנים את הדרך. הוא קורא לעצור את לפיד וגנץ באשמת בגידה במולדת. כמובן שכוונתו לכך שהם ראויים לעונש מוות על בגידה. זו הסתה כהניסטית פשיסטית חמורה לרצח. וזאת, כשהדוצ'ה שלו הוא השר לביטחון לאומי.

ספוילר – הם לא ייעצרו. אבל ההסתה עושה את שלה. ואפשר להבין מה יקרה אם חלילה הכהניזם יתפוס את השלטון. ספוילר – אנשים כמוני ייעלמו, או במקרה הטוב יגיעו למחנות ריכוז.

* השר הבא – אם בן גביר הכהניסט יעלה לשלטון, ח"כהניסט צביקה פוגל לא ימונה לתפקיד השר לביטחון לאומי. בתפקיד הזה יזכה יגאל עמיר.

* רפורמה בהסכמה – על נשיא המדינה לזמן אליו את ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, יו"ר האופוזיציה ונשיאת בית המשפט העליון, ולהשיק הידברות בין הגורמים הללו על רפורמה מוסכמת ומאוזנת במערכת המשפט, ובראשה חקיקה בהסכמה של חוק יסוד חקיקה. זו חובתו הלאומית.

ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.  

* באיזה רוב ההתגברות רצויה – אני בעד פסקת התגברות, כחלק מחוק יסוד חקיקה, אולם כמובן שלא להתגברות רדיקלית של הרוב האוטומטי של הקואליציה, שפירושה ריקון בג"ץ מתוכן. ראוי שפסקת התגברות תהיה ברוב של 75 או לכל הפחות 70 ח"כים.

פרופ' יובל אלבשן הציע הצעה אחרת – חוק ההתגברות יכול להיות ברוב קטן יחסית, אך הוא חייב לכלול בתוכו גם מספר, שיקבע בחוק, של ח"כים מן האופוזיציה.

יש היגיון בכך, אבל החסרונות בהצעה זו גדולים מן היתרונות. אם תקום (הלוואי) ממשלת אחדות רחבה, בתמיכת למעלה משמונים ח"כים ממפלגות המרכז, הימין והשמאל, והם יתמכו בהתגברות – האם ניתן זכות וטו למפלגות הקיצוניות, הקטנות?

אם תהיה קואליציה רחבה ו-75 ח"כים יתמכו בהתגברות – זה רוב גדול מספיק כדי לאפשר התגברות, גם אם אין בה תמיכה מן האופוזיציה.

* הלחישה של הנשיאה – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות היא שמאלנית, נכון? ברור, מה, כולם יודעים.

אולי כולם יודעים, ובכל זאת אשמח אם מישהו יאיר את עיניי בהתבטאויות פוליטיות שלה, שיאוששו את הטענה הזאת? כי אני, כצרכן חדשות כמעט כפייתי, לא זוכר ששמעתי ממנה התבטאות פוליטית כלשהי.

בעצם, שמעתי התבטאות אחת. בטקס הענקת פרסי ישראל ביום העצמאות השבעים של ישראל, היא לחשה באוזניו של יהודה הראל, שזכה בפרס על מפעל חיים בתחום ההתיישבות: "איזה מזל שניצחתם במאבק והגולן נשאר ישראלי".

* תעריף לרצח – לאחר הטבח במערת המכפלה, שביצע מורו ורבו של השר לביטחון לאומי, המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, אמר חנן פורת, שהטבח הזה זיעזע אותו יותר מאשר פיגועים של מחבלים פלשתינאים, כיוון שכאן נוסף לזעזוע מהמעשה עצמו הזעזוע מכך שיהודי ביצע אותו.

איפה הוא ואיפה ח"כ חנוך מיליביצקי מהליכוד, שאמר בכנסת, שהוא "מעדיף רוצחים יהודים על פני רוצחים ערבים". בקואליציית בן גביר, כל ח"כ שרוצה להתבלט צריך להחריף את מינון הלאומנות מעל ומעבר לחבריו.

מן הסתם, תעריף הרצח מורכב יותר מהאבחנה בין רוצחים יהודים לרוצחים ערבים. מבין הרוצחים היהודים, יש הבדל, בוודאי, בין רוצחים יהודים שרצחו יהודים לבין רוצחים יהודים  שרצחו ערבים. ובין רוצחים יהודים שרצחו יהודים, בטוח שיש הקלה למי שרצחו ססמולנים, להט"בים או אשכנזים פריבילגים.

* העבודה בדרכו הקלוקלת של הליכוד – הטריגר שהביא לנפילת ממשלת השינוי היה ההצבעה על הארכת תקנות יו"ש. האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו, הייתה נחושה להצביע הצבעה בוגדנית יחד עם המפלגה האנטי ישראלית נגד החוק, ובכך ליצור כאוס נורא. כאשר בנט הבין שהם רציניים בחוסר האחריות המשווע ומתכוונים – לא בפעם הראשונה, להצביע נגד מדינת ישראל ונגד ביטחון ישראל, הוא התפטר טרם פקיעת התקנות ובכך התקנות הוארכו אוטומטית.

והנה, הממשלה המורכבת מהמפלגות שעמדו להצביע נגד המדינה מביאה להצבעה בכנסת אותו חוק שהיא התנגדה לו. אולם היום עומדת מולם אופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית, אופוזיציה לממשלה ולא למדינה, וכמובן שהיא תצביע בעד. כך תצבענה סיעות יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ו… ו? ומה עם מפלגת העבודה?

מסתבר שמפלגת העבודה הולכת בדרכו הקלוקלת של הליכוד ומתנהגת כאופוזיציה למדינה. היא מצביעה נגד החוק שתמכה בו לפני חצי שנה. למה? יש להם תירוצים שונים, לא משכנעים ולא מעניינים. אגב, זהו חוק מבית מדרשה של מפלגת העבודה, ומקורו בממשלות המערך אחרי מלחמת ששת הימים. אבל מפלגת העבודה, שהפתיעה בממשלת השינוי בעמדות שהצביעו על חזרה לתלם של תנועת העבודה הציונית, כמו התמיכה בתכנית הלאומית לפיתוח הגולן, בהקמת 14 יישובים חדשים בנגב, במדיניות תקיפה מאוד כלפי הפלשתינאים ברצועת עזה ועוד, חוזרת לסורה ובוחרת למלא את התפקיד של מרצ.

אם זו הדרך שבה הם בוחרים, הם ימצאו את עצמם במצב של מרצ.

* אימג'ן – דמיינו לרגע שהשמאל הציוני יחזור לתפיסה האקטיביסטית של החלוציות, ההתיישבות והביטחוניזם של תנועת העבודה והימין הציוני יחזור לתפיסה הממלכתית, הליברלית, עליונות המשפט, מדינת החוק וזכויות האדם והאזרח של בגין ותנועת החרות.

יהיה כאן נפלא.

* דגל העבודה בשבת – האם עבודה בשבת היא איזה דגל, איזה ערך, איזו אידיאולוגיה שראוי להילחם עליה?

עבודה של מעטים המאפשרת את עונג השבת של הרבים, כמו באתרי נופש, בילוי ותרבות מוצדקת. אבל עבודה בשבת לשם עבודה בשבת? אני בעד צמצום מרבי של העבודה בשבת.

כאשר החרדים דורשים להפסיק את עבודות הרכבת בשבת, איני קופץ בראש להתנגד. איזו קדושה יש בעבודת הרכבת בשבת? יש צורך ענייני בעבודה בשבת דווקא? יתכן. נכון לבחון זאת באופן מקצועי, מתוך אוריינטציה על צמצום מרבי של העבודה בשבת. אם הבדיקה תעלה שיש צורך אמתי בעבודה בשבת, אבל אפשר לצמצם אותה לחצי – יהיה זה רק לטובה לחברה הישראלית.

לא צריך להיות אוטומטיים בהתנגדות לכל דבר שהחרדים מעלים. השבת אינה של החרדים אלא של כולנו. אני חש בכל נימי נפשי את קדושתה של השבת ואת הגדולה שביום המנוחה. נכון, בעיני החרדים עונג השבת שלי הוא "חילול שבת". אבל אני שותף לתביעתם לצמצם את העבודה בשבת.

יש יוזמות חרדיות חמורות שיש להיאבק נגדן ובראשן ההתנקשות בחוק השבות. מוטב שכציונים נאבק על חוק השבות ולא נשחית את כוחותינו על מאבק למען עבודה בשבת.

* בדרכו של משה – בפרשת השבוע, פרשת "שמות", מתגלה גדול המנהיגים של עם ישראל, משה. רק בגיל 80 הוא נקרא להנהגה. מה בעברו העיד על היותו ראוי לתפקיד? שלושה אירועים – הסיכול הממוקד של המצרי שהיכה איש עברי (בשפת המקרא – היכה = היכה למוות), ההתערבות בין שני עברים נצים וההגנה על בנות יתרו מפני הרועים המדיינים שהתנכלו להן. בכל המקרים הוא התגלה כאדם אכפתי, ראש גדול, נוטל יוזמה, רודף צדק, עוזר לחלש. בכל המקרים לא היה לו כל תפקיד שחייב אותו להתערב – מצפונו דחף אותו להתערב גם במחיר סיכון עצמי.

משה הוא המופת שלנו, המודל לחיקוי. הוא עצמו חוקק את "אל תעמוד על דם רעך", והוא קיים את מאמר פרקי אבות "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

אני מצדיע לאותו עולה חדש, שבקושי יודע עברית, אך כשראה השבוע נערים בריונים מבצעים מעשה ונדליזם בגן ציבורי, לא השתפן, לא עצם את עיניו ולא אטם את אוזניו, לא התרחק משם כל עוד נפשו בו, אלא העז, נטל יוזמה, לקח אחריות, גילה אומץ – ניגש אליהם, העיר להם על המעשה, צילם אותם על מנת להעביר למשטרה. הביריונים התנפלו עליו והיכו אותו מכות קשות במוט ברזל. אותו עולה חדש הלך בדרכו של משה. הוא עוד לא לגמרי ישראלי, אבל הוא לגמרי הישראלי היפה.

* יוני קורן – שמעתי בצער על פטירתו של יוני קורן. הכותרות דיברו על "ראש לשכתו המיתולוגי של אהוד ברק". אבל בעבורי הוא יוני משבט צופי רמת גן, המדריך, הרשג"ד, מרכז השכבה הגילאית, מעמודי התווך של השבט. הוא היה שנתיים מעליי.

כשהיה ראש לשכת ראש הממשלה ואני הייתי דובר ועד יישובי הגולן, יצא לנו להיפגש מדי פעם. כל הפגישות היו לבביות מאוד. הוא לא היה בדרג המדיני ולא מקבל החלטות ולא היה לי כעס עליו. הוא לא היה היריב שלנו.

במשך 11 שנים הוא התמודד עם מחלת הסרטן, וביום ראשון נפטר, בטרם עת.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

שפי – את הפינה האחרונה הקדשתי לקיבוץ שפיים, ששמו לקוח מפסוק בישעיהו. העיר לי קורא, בצדק, שלא הסברתי את משמעות המילה שפיים.

שפיים הם רבים של שפי. מה זה שפי?

שמונה פעמים מופיעה המילה שפיים בתנ"ך, וקשה למצוא מכנה משותף לכולן, ולכן יש מחלוקת בין הפרשנים על ההסבר למילה. הפירוש של רש"י הוא ששפיים הם יובלי מים (כלומר, ששפי הוא יובל מים). הפירוש הזה מתאים לפסוק מישעיהו שממנו נגזר שמו של הקיבוץ: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת".

* "חדשות בן עזר"

החיטה צומחת שוב / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 9.1.23

במלחמת יום הכיפורים נפלו 11 בני קיבוץ בית השיטה. איני בטוח אם מי שלא חי בקיבוץ או לפחות ביישוב כפרי קטן, יכול להבין את משמעות האובדן הזה. קיבוץ הוא מעין משפחה מורחבת, שמכה קשה כל כך נחתה עליה.

באותם ימים, שהו בבית השיטה הנשים והילדים של קיבוץ מרום גולן, שפונו לשם ביומה הראשון של המלחמה. ארבעה מחברי מרום גולן נפלו במלחמה. שתי הקהילות ישבו יחד וקיבלו יחד את בשורות האיוב – עוד זה מדבר וזה בא. אירוח מרום גולן בידי בית השיטה אינו מקרי. בית השיטה היה תמיד מופת של האקטיביזם הקיבוץ-מאוחדניקי, הטבנקיני, של משימתיות אין קץ ונכונות להירתם תמיד למען המטרות הלאומיות.

וכעת, אחרי המלחמה, יש להשקיע את מלוא האנרגיה לטיפול במשבר של האובדן המר, ולסעוד 11 משפחות שאיבדו את עולמן. ואף על פי כן, בית השיטה לא נטשה את המשימתיות האקטיביסטית שלה. ב-1976, שנתיים וחצי בלבד אחרי המלחמה, לקחה על עצמה בית השיטה משימה אדירה – להקים את קיבוץ אורטל בגולן. עשרות מחברי בית השיטה נרתמו למהלך. רבים ליוו את הקיבוץ המתהווה בתחומים שונים, משפחות וצעירים מבית השיטה עלו לשנה שנתיים לקיבוץ החדש. שלושה חברים נשארו באורטל, בנו בה את ביתם, הקימו את משפחתם והיו מעמודי התווך של הקיבוץ. החבורות והגרעינים הראשונים לאורטל הוקמו והודרכו בידי בית השיטה וערכו בבית השיטה את ההכשרה שלהם.

כשקם הגרעין שלי, הגרעין החמישי לאורטל, ב-1980, שנה וחצי אחרי העליה לקרקע של אורטל, המדריך שלנו היה חבר בית השיטה. מלכתחילה, הקשר שלנו התפצל בין שני הקיבוצים. אחרי כיתה י"א יצאנו למחנה עבודה בבית השיטה. וכשבחרנו את שם הגרעין, נתנו לו את השם "שיטל" – בית השיטה / אורטל. את השל"ת המוקדם ערכנו בבית השיטה.

אי אפשר היה להתעלם מן העצבות השורה על הקיבוץ באותם ימים, אך הוא לא שקע באבל, אלא המשיך לחיות, לפעול, לקיים חיי תרבות מופתיים ולקחת משימות לאומיות, בנוסף להקמת אורטל. לדוגמה, מתן תעסוקה לאסירים מכלא שאטה, במסגרת תכנית שיקום ייחודית. בית השיטה הוא מושא להערצה של ותיקי אורטל. לבית השיטה מקום חם מאוד בלבי, ועד היום אני בקשר עם הקיבוץ ועם חברים בו.

שני שירים שנוצרו בבית השיטה, מבטאים את האובדן הכבד וההתמודדות עמו. האחד הוא לחנו הקלסי של יאיר רוזנבלום לפיוט "ונתנה תוקף". יאיר רוזנבלום עבר בשנות ה-80 לבית השיטה, לחיות עם חברתו לחיים. הוא נחשף לאובדן הכבד של הקיבוץ. לקראת יום הכיפורים תשנ"ג 1992, הוא הלחין את היצירה שאותה שר לראשונה חנוך אלבלק בטקס כניסת יום הכיפורים בקיבוץ. ליצירה הזאת הקדשנו את אחת מפינותינו.

השיר השני הוא "החיטה צומחת שוב". את השיר הנפלא הזה כתבה חברת הקיבוץ דורית צמרת ב-1974, זמן קצר אחרי המלחמה. השיר נועד לביצוע חבורת הזמר של בית השיטה, "האשכולית", בטקס יום הכיפורים במלאת שנה למלחמה. היא מסרה את המילים למוסיקאי, חבר הקיבוץ, חיים אהוביה, כדי שילחין אותו. כעבור חצי שנה החזיר לה אהוביה את השיר, לאחר שנכשל ניסיונו להלחין אותו. דורית לא ויתרה ושלחה אותו לנעמי שמר. גם נעמי שמר לא הצליחה להלחין את השיר. נעמי הציעה לדורית לשלוח את השיר לחיים ברקני, חבר קיבוץ שער הגולן. בהסכמתה של דורית היא שלחה לו את השיר והוסיפה למילים פתק בנוסח הבא: "מדובר בבנים שלא חזרו. אינני מסוגלת נפשית להתמודד עם השיר, ואני מעבירה אותו אליך. יש בו חומר נפץ רגשי רב, אבל אני תקווה שאתה, עם רגישותך לנושא, תוכל לנסות, וגם להצליח".

ברקני קרא את השיר, התיישב ליד הפסנתר ובתוך חצי שעה כתב את הלחן הנפלא, ההולם כל כך את המילים. השיר הולחן ב-1978, ארבע שנים אחרי שנכתב.

השיר מבטא בעיניי את עוצמתה של בית השיטה. נכון, זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב… אך החיטה צומחת שוב". "ואיך קורה, ואיך קורה, ואיך קורה עדין שהחיטה צומחת שוב?" תמהה היוצרת, אך עובדת הצמיחה חזקה יותר מכל. והיא גוברת על האבל ומונעת מהקהילה שקיעה ביגון. גם מן העפר המר, העיריות עולות.

בשיר מתארת דורית את נופו של בית השיטה אשר בעמק חרוד, למרגלות הגלבוע. את השדות השפוכים הרחק, מאופק ועד סף, וחרובים, וזית וגלבוע – זהו יופי שעוד לא היה כמוהו. דורית משתמשת במילים מספר קהלת, "וזרח השמש ובא השמש", כביטוי לשגרה האינסופית של הקיום. והמסקנה הפילוסופית שלה, היא שכל מה שהיה אולי יהיה לעד. עוד השירים שרים. היא חוששת משכחה, ותמהה איך יוגד כל המכאוב וכל האהבה.

הביצוע הראשון של השיר היה של להקת "הגבעטרון". ב-1983 חוה אלברשטיין הקליטה אותו לתקליטה "נמל בית", והביאה אותו לתודעה הציבורית. השיר הנפלא הוא אחד מהמנוני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

לפני שנים אחדות, כתבתי שהשיר הזה הוא השראה בעבורי, כי הוא מגלם את הנחישות הציונית לדבוק באדמת הארץ גם במחיר הכבד ביותר, לא לוותר ולא להתייאש ובסופו של דבר, על אף כל הקשים וכל האסונות החיטה צומחת שוב, החיטה תצמח שוב.  

אחרי שכתבתי את הדברים, כתב לי חבר קיבוץ בית השיטה, שאולי איני יודע אבל דורית צמרת היא היום פעילה בשמאל הקיצוני. השבתי לו מיד, שמבחינתי שום דבר לא ימחק את השיר הנפלא הזה, שיישאר עוד דורות אחרינו והמסר שלו חזק מכל מעשה זה או אחר של הכותבת. זמן מה לאחר מכן קראתי ראיון עם דורית צמרת, שבו ביטאה את השקפותיה הפוליטיות ואמרה: "היום לא הייתי כותבת את השיר הזה". ושוב, המחשבה שלי כשקראתי את הדברים הייתה, שגם דורית צמרת לא תוכל למחוק את השיר הנפלא.

דורית צמרת, פזמונאית, עיתונאית, עורכת ומורה לקולנוע נולדה ב-1943 בבית השיטה, גדלה בקיבוץ וחיה בו עד יומה האחרון. היא שרתה בצה"ל בעיתון "במחנה נח"ל". בשנות השמונים המוקדמות היא ערכה את העיתון "יחד" – בטאון התק"ם, התנועה הקיבוצית המאוחדת, שנוסד לאחר הקמת התק"ם, התנועה המשותפת של הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. זה העיתון הראשון שבו פרסמתי מאמרים, עוד בזמן שירותי בצה"ל. דורית צמרת היא העורכת הראשונה שפרסמה את מאמריי.

שירים נוספים שכתבה דורית צמרת הם "זה רק מילים" ללחנו וביצועו של יחזקאל דורי, "יש מה לספור" שהלחין דן פלד, "סיפורי אהבה" שהלחין יחזקאל דורי וכן "וכל זה תם ולא נשלם יותם" ללחן של נחום היימן, שביצעה סי היימן. השיר נכתב לזכר יותם לוטן, בן בית השיטה, שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

ביום חמישי שעבר, התאבדה דורית צמרת בביתה, והיא בת 80.

יהי זכרה ברוך!

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף

וחרובים וזית וגלבוע –

ואל ערבו העמק נאסף

ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב

מן העפר המר העיריות עולות

ועל הדשא ילד וכלבו

מואר החדר ויורדים לילות

על מה שבו ומה שבליבו

זה לא אותו העמק…

וכל מה שהיה אולי יהיה לעד

זרח השמש שוב השמש בא

עוד השירים שרים אך איך יוגד

כל המכאוב וכל האהבה

הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית

אבל אתם הן לא תוכלו לשוב

ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין

שהחיטה צומחת שוב.

צרור הערות ‏8.1.23

* מהפכה משטרית – עיתוי ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה במשפט, יום לפני הדיון בבג"ץ על מינוי דרעי, נועד להלך אימים על בית המשפט לבל יפריע לממשלה למנות פושע סדרתי לשר.

אבל הבעיה אינה העיתוי אלא המהות. מדובר במהפכה משטרית – ביטול מדינת החוק, ביטול הפרדת הרשויות, ביטול האיזונים והבלמים, מדובר ב"דמוקרטיה" של לינץ'; בלינץ', כידוע, הרוב קובע והרוב יכול לעשות למיעוט או לפרט מה שהוא רוצה. כי הוא הרוב. כי הוא הכוח.

מדובר במהפכה שמכפיפה את מערכת המשפט לשליט, כאשר בפועל גם הכנסת כפופה אליו. זו לא דמוקרטיה אלא ארדואנוקרטיה.

* נגד האקטיביזם אך בעד מדינת החוק – בדין ודברים בקבוצת ווטסאפ מסוימת, על המהפכה נגד מדינת החוק, סנט בי אחד מבני הפלוגתא שאני במשך שנים ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי, את המישפוט של המדינה ואיך פתאום נהייתי מתנגד חריף כל כך של מי שרוצה לחולל שינוי במערכת?

קודם כל, אני מודה בעובדות. אכן, מאז שנות ה-90, הרבה לפני שזה היה נושא פופולרי, ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי והמישפוט וכתבתי על כך בוודאי עשרות מאמרים, אם לא מאות.

למה הדבר דומה? אדם שמותח ביקורת על קק"ל, על התנהלותה, על סדרי העדיפויות שלה. הוא עושה זאת מתוך אכפתיות לערכים הציוניים-התיישבותיים שקק"ל קיימת כדי להגשים אותם. וכאשר יש מתקפה של פוסט ציונים ואנטי ציונים על קק"ל מתוך רצון לפרק אותה, הוא מתייצב להגן עליה בגופו.

הביקורת שלי הייתה תמיד מתוך הערכה רבה לבג"ץ, כבוד לשופטים, אמונה במדינת החוק ורצון להגן על בג"ץ מפני הפגיעה במעמדו בשל האקטיביזם השיפוטי. ההתנגדות שלי היא לאקטיביזם, כלומר לפעלתנות היתר וההתערבות בנושאים שאינם שפיטים, אך מעולם לא העליתי על דעתי את הרעיון האנטי דמוקרטיה לשלול מבג"ץ את היכולת לביקורת שיפוטית. רציתי למתן את השימוש שלו בכלי הזה. בוודאי שבנושא המלחמה בשחיתות הייתי תמיד קיצוני ותבעתי יתר שיניים לזרועות החוק ובשום אופן לא חיברתי את ביקורתי על האקטיביזם בתמיכה בשחיתות ובמושחתים. מתחתי ביקורת רבה על בג"ץ, אך מעולם לא רציתי לשפוך את התינוק עם המים. מה שיריב לוין עושה, הוא שפיכת התינוק.

היום רוצים לפרק את בג"ץ, כלומר להפוך אותו לגוף מת, למעשה, לצד הרצון לפרק את מערך מדינת החוק המגן עלינו מפני שלטון השחיתות. ביקורתי על בג"ץ – כבודה במקומה מונח. כעת אני רואה לנכון להגן על בג"ץ, כי זו הגנה על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית.

* רפורמה בהסכמההצעתו של גנץ להקמת פורום משותף לחלקים השונים בציבור, לגיבוש רפורמה בהסכמה במערכת המשפט, היא הצעה נכונה וצודקת. ההצעה הצודקת ביותר.

סיכוייה להתקבל אפסיים, כי מטרת הממשלה אינה רפורמה קונסטרוקטיבית, אלא מהפכה משטרית.

* אמת היא שקר – שלוש סיסמאותיה של המפלגה השלטת ברומן של ג'ורג' אורוול "1984" הן: "מלחמה היא שלום", "חרות היא עבדות" ו"בורות היא כוח".

הממשלה החדשה מיישמת את הדיסטופיה הזאת. בן גביר, הגזען המוחלט, האיש שהאידיאולוגיה המניעה אותו והעומדת מעל כל מעשיו, היא תורת הגזע הכהניסטית – מתראיין עם החיוך הזחוח ומדושן העונג שלו ומסביר שהוא בסך הכל נאבק נגד… הגזענות. אותו בן גביר, עוכר הדמוקרטיה, מציג את עצמו כמגן הדמוקרטיה.

וכך גם יריב לוין, בהצגתו את המהפכה המשטרית שהוא מוביל. הוא רוצה להחליף את היועצים המשפטיים של המשרדים, העומדים על משמר החוק ומקפידים שהמשרד יפעל על פי חוק, ורוצה להמירם בפרקליטי השר, המחפשים את הדרך המשפטית לקדם את רעיונותיו של השר, גם אם מדובר בעקיפת החוק. ואיך הוא מציג זאת בלשונו האורווליאנית? להחליף את הפקידים שמונעים מהשר לפעול בניגוד לדעותיהם הפרטיות. אפשר לומר שלוין הוסיף קומה נוספת לשלוש הסיסמאות האורווליאניות: "אמת היא שקר".

יש לו גם הומור, ללוין, הנראה יבשושי. את מסיבת העיתונאים שלו הוא פתח בזיקה שלו לרעיונותיו של בגין, שהיה הסנדק בברית המילה שלו. הרי הרפורמה שלו היא ההיפוך המוחלט, ב-180 מעלות, מתפיסת עליונות המשפט של בגין. אם יש בהיסטוריה של המדינה אדם המייצג את היפוכה של המהפכה שמוביל לוין – אין זה אהרון ברק אלא מנחם בגין, שברק יישם באופן חלקי ומתון את תפיסת עליונות המשפט האקטיביסטית שלו.

לוין אינו בור. הוא יודע זאת היטב. אבל הוא מזלזל באזרחים ובונה על בורותם, כאשר הוא אומר זאת.

* הפרוטקשן של נתניהו – במשך שנים נתניהו התגאה, במידה רבה של צדק, שהוא המגן של מערכת המשפט. מסתבר שלא הייתה זו הגנה אלא פרוטקשן. הוא הגן עליהם, בהנחה ש"יד רוחצת יד" והם יגנו עליו. הם יעלימו עין מן השחיתות שלו והוא ימשיך להגן עליהם.

אבל מערכת המשפט מחויבת לחוק ולמשפט ולא לעסקאות מלוכלכות ברוח העולם התחתון. כעת הגיע יום נקם ושילם. נתניהו ולוין נוקמים במערכת המשפט במהפכה שנועדה להחריב את מדינת החוק.

* פסול מעיקרו – יחליט מה שיחליט בג"ץ בנוגע לחברותו בממשלה של העבריין הסדרתי. בעיני, הביזיון הוא בכך שיש צורך בדיון כזה. הרעיון הבזוי של צירוף העבריין המועד לממשלה פסול מעיקרו, לא כי הוא לא חוקי, אלא כי הוא חרפה מוסרית.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אני תומך, כבר שנים רבות, בפיצול תפקיד היועמ"ש והפרדה בינו לבין התובע הכללי. כפי שכתבתי פעמים רבות, המטרה של ההפרדה אליה אני חותר, היא עצמאותו של התובע הכללי. מי שייעודו להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית, לא צריך להיות האיש היושב בישיבות הממשלה, שנפגש ברמה יומיומית עם ראש הממשלה והשרים. החיכוך הזה אינו יכול שלא להשפיע על היועמ"ש; כל יועמ"ש הוא בשר ודם והדרישה ממנו לגלות חתירה למגע, נחישות ונחרצות מול האנשים עמם הוא מתחכך היא כמעט בלתי אנושית.

אסור שהממשלה תמנה את התובע הכללי. עליו להיבחר בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס, שבה יושב גם שר המשפטים, אך הוא הפוליטיקאי היחיד בהרכב של חמישה איש.

ההפרדה שאני דוגל בה נועדה למטרה הפוכה למטרה של יריב לוין, החותר אף הוא להפרדה. הוא רוצה שהממשלה תמנה בובה לתפקיד, כדי שלא ינג'ס לה עם טוהר מידות, ניקיון כפיים, מנהל תקין וכל מיני דברים שמפריעים לה. כעת הוא חותר למנות בובה שיבטל את משפט נתניהו. ההפרדה שאליה הוא חותר נועדה להתנקש במדינת החוק.

* בשם "רצון העם" – אם הרוב יצביע בעד מועמד המרצה בכלא מאסר על אונס או רצח – יש לשחרר אותו מהכלא כדי שיכנס לכנסת ולממשלה? הרי זה "רצון העם".

* צדק פואטי – דודי אמסלם מאשים את נתניהו שלא מינה אותו ליו"ר הכנסת, כיוון שהוא "מזרחי". כיוון ששמו אמסלם. קצת מוזר לנוכח העובדה שמי שנבחר לתפקיד – שמו אוחנה. הרי גם בשם הזה קשה למצוא ביץ' או סקי.

אבל יש צדק פואטי בכך שהדמגוגיה הפופוליסטית על "ישראל השניה", שנתניהו נבנה ממנה, מופנית נגדו.

אגב, בעיניי הבעיה היא שראש הרשות המבצעת ממנה את ראש הרשות המחוקקת. חולשת הכנסת האמתית אינה מול בית המשפט אלא מול הממשלה השולטת בה. דווקא לכן, חשוב שהרשות השופטת תהיה עצמאית ולא נשלטת בידי הממשלה.

* לשבת עם היעדים – לבי לבי לבכירי השב"כ, שנאלצים לשבת בקבינט ולקיים דיונים ביטחוניים עם מי שעד לאחרונה היו יעדים מודיעיניים שלהם. הם יודעים היטב עד כמה האנשים האלה  מסוכנים. וקצרה ידם מלהושיע.

* הקושאן שלנו בגולן – בתי הכנסת העתיקים שהתגלו בגולן, הם הקושאן שלנו על הגולן. הם השורשים שלנו. הם העדות שלא ארץ נוכריה כבשנו, אלא שבנו אל נחלת אבותינו. ההתיישבות בגולן לא החלה לפני 56 שנים – לפני 56 שנים היא חודשה.

כל ביקור שלי בעין קשתות, בגמלא, בקצרין העתיקה, בדיר עזיז, בעין נשוט, במג'דוליה – הוא טיול שורשים. אני חש התעלות לפסוע בשבילים שבהם פסעו אבות אבותיי לפני אלפיים שנה.

בתי הכנסת העתיקים בגולן הם מרכיב מרכזי בזהות שלנו, תושבי הגולן. ילדי בתי הספר בגולן מגיעים אליהם, עורכים בהם טקסים, לעתים שותפים בחפירות ארכיאולוגית. הטקס הגולני ביום הזיכרון לחללי צה"ל נערך מדי שנה באתר גמלא. בתי הכנסת העתיקים הם חלק מן ה-DNA הגולני, חלק מן התרבות הגולנית. הם לב הסיפור שלנו.

זה כחמש עשרה שנה, מוצגת בקצרין תערוכת רחוב מתחלפת, של יצירות אמני הגולן. אחת למספר חודשים מתחלפת התערוכה, ובכל פעם היא מוקדשת לנושא אחר.

ביום חמישי הושקה התערוכה החדשה, העוסקת בבתי הכנסת בגולן; יצירות בעיקר של צלמים, אך גם של ציירים ומשוררים. תערוכה מקסימה ומרגשת מאוד. אחרי ההשקה, נערך ערב עיון שעסק בבתי הכנסת העתיקים בגולן ובכלל בחדשות בעתיקות הגולן. גולת הכותרת של הטקס, בעבורי, הייתה הרצאתו של שלום אריאל על בית הכנסת העתיק האחרון שנחשף, באתר מג'דוליה, שהוא בית הכנסת הראשון שהתגלה מהתקופה הרומית. עד עתה, בתי הכנסת שהתגלו היו מתקופת בית שני ומהתקופה הביזנטית. תחילה חשבו החוקרים, שבמאה ה-2 וה-3 לא היום חיים יהודיים בגולן. לימים, הוכח שהיה רצף של חיים יהודיים מתקופת בית שני עד התקופה הביזנטית, אך לא נתגלו בתי כנסת בני התקופה. גילוי בית הכנסת במג'דוליה מהווה פריצת דרך במחקר.

בטקס ההשקה הוזכר שמי – סגן ראש המועצה האזורית גולן גל גפני שנשא דברים בטקס, דיבר על הזיקה בין יישובי המועצה האזורית גולן לקצרין, ציין את מחקרי "קצרין בירת הגולן", העוסק בכך והביא דברים מתוכו.

* לוגיקה עקומה – כל אימת שאני כותב על בתי הכנסת בגולן או במקומות אחרים בארץ ישראל, כביטוי לשורשיו של עם ישראל בארץ ישראל ולזכותנו עליה, קופץ איזה חוכמולוג עם ההברקה שיש בתי כנסת גם בפולין, האם יש לנו זכות על פולין?

מעניין איך הטיעון השחוק מיוֹשֶׁן נתפס בידי מי שמציג אותו כאיזו הברקה מקורית. ואף שהטיעון המאוס הזה כבר היה לי לזרא, בכל פעם אני מופתע מחדש שעוד מישהו חוזר עליו. ואני מופתע אף יותר שאנשים אינטליגנטים משמיעים אותו.

הלוגיקה העקומה הזאת מנתקת את בית הכנסת מהקשרו – האדמה עליה הוא ניצב ומתייחסת אליו במנותק, כאילו הטיעון הוא שבית כנסת נותן זכות על מקום. אבל בית כנסת בפולין, בעיראק, בארה"ב או בגרמניה הוא בית כנסת בגלות, שהמתפללים בו היו בני גלות, שערגו לציון וחלמו לשוב אליה. כאשר הם התפללו לגשם בשמחת תורה, בעוד גשם זלעפות יורד סביבם, הם התפללו לגשם בארץ ישראל. לעומת זאת, בתי הכנסת בקצרין, בגמלא ובעין קשתות הם בארץ ישראל, המתפללים בהם היו בני הארץ, חשו כבני הארץ, וכשהם התפללו לגשם הם התפללו לגשם שירווה את שדותיהם, כדי שיוציאו לחם מן הארץ.

כאשר אני מדבר על בתי הכנסת בגולן, כוונתי ליישוב היהודי בגולן. בתי הכנסת הם הסמל של החיים היהודיים והם הסימן לכך שיישוב שהתגלה הוא יהודי.

כשהעליתי רשומה בפייסבוק אחרי פתיחת תערוכה וערב עיון על בתי הכנסת העתיקים בגולן – בתוך דקות עלה הטיעון הזה. הוא פתח דיון שנמשך למעלה מ-24 שעות ואז קפץ מישהו אחר, שלא קרא את הדיון, ושלף את הטיעון ה"מקורי" כאיזה קלף מנצח. ועוד אחד. זה קצת מעייף.

* אתר המורשת החקלאית – מוזיאון הטרקטור במושב עין ורד הוא אתר נפלא המציג את מורשת החקלאות וההתיישבות הציונית בארץ ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בטרקטורים, בכלים החקלאיים ולא רק חקלאיים אלא גם כלי בית, רפואה ועוד. קשה להאמין שהכל מתופעל על טהרת ההתנדבות, של כשישים פנסיונרים, המבוגר בהם בן 93. יש בהם מכונאים, מסגרים ונגרים והיכרות מימי עלומיהם עם הטכנולוגיות של פעם, וכך הם משפצים את הכלים ומשמישים אותם. כל כלי המופיע בתצוגה – מושמש להפעלה. אגב, טרקטור מהמשק של חמי, אריק שליין ז"ל, נמסר למוזיאון אך שיפוצו טרם הושלם והוא אינו מופיע בתצוגה.

ביום שישי פתחנו שם סיור בשרון בעקבות החקלאות. בין השאר במיזם "קיימא", שבו משתקם נוער בסיכון באמצעות עבודה בחקלאות אורגנית. כל הסיור היה מרתק.

זו הייתה מתנה של האחים שלי ובני זוגם ליום הולדתי השישים. כולנו השתתפנו בסיור והיה זה יופי של מסע בארץ ישראל היפה, שאיני נמנה עם המיואשים ממנה.

* החיטה צומחת שוב – העיתון הראשון שבו פרסמתי מאמרים, עוד בהיותי חייל, בשנות השמונים המוקדמות, היה "יחד", בטאון התק"ם. עורכת העיתון הייתה דורית צמרת, חברת בית השיטה. ביום חמישי הלכה דורית לעולמה, בת שמונים.

דורית כתבה את השיר הנפלא "החיטה צומחת שוב", לאחר נפילתם של 11 בני בית השיטה במלחמת יום הכיפורים.

בשבוע הקרוב אקדיש לזכרה את פינתי השבועית ברדיוטק, שבו אשמיע את השיר "החיטה צומחת שוב".

          * ביד הלשון

שפיים – ב-1943 הוציאה חברת "מקורות" תכנית אב ארצית גרנדיוזית, לרישות כל ארץ ישראל המערבית במים והובלת מים מן הצפון השופע לדרום השומם.

התכנית אמורה הייתה להוות בסיס לכל תכניות ההתיישבות העתידיות של המפעל הציוני. בסופו של דבר התכנית כמות שהיא לא יצאה לפועל, בשל חלוקת הארץ והעובדה שיהודה, שומרון ובקעת הירדן לא היו בידי ישראל בתום מלחמת השחרור. במקומה תוכננה ובוצעה תכנית המוביל הארצי, במתווה חדש, מערבי.

יוזם התכנית היה מייסד חברת "מקורות" ומנהלה לוי אשכול, לימים – ראש הממשלה השלישי של ישראל. המהנדס שמחה בלאס עיצב אותה.

על פי הצעתו של אשכול, נפתחה התכנית במוטו; פסוק יח בפרק מא בישעיהו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם".

בנאום שנשא אשכול בוועידה החקלאית השישית, מרץ 1945, הוא הגדיר את הפסוק, כ"מבטא את חזון המים שלנו". הוא קרא את הפסוק בוועידה והוסיף: "זוהי, בעצם, התכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה".

ועוד אמר בנאומו: "במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי… הלכה וגברה הרגשתנו שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים, אשר לאחר ניסיונות אכזב רבים בעבר כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם".

שמם של לא פחות מחמישה יישובים ציונים בא"י נלקחו מפרק זה – ראשון לציון, ברוש, תדהר, תאשור ושפיים.

שמו של קיבוץ שפיים לקוח מן הפסוק שהיה המוטו של מקורות. ב-1927 הקימה תנועת הקיבוץ המאוחד את אחד מראשוני יישוביה, קיבוץ שפיים, במישור החוף, בין הרצליה ונתניה. מקור השם הוא הפסוק ששימש מוטו ל"מקורות": "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם". היום שפיים מוכר כקיבוץ נדל"ן שבע במרכז הארץ, אולם הוא קם כיישוב ספר, שהרחיב את גבולות ההתיישבות וסבל לאורך שנים ממצוקה ביטחונית והתנכלות הערבים, ואף איבד כמה מחבריו בהגנה על היישוב במאורעות 1936-1939. כיושב על גבולה המערבי של א"י, היה הקיבוץ פעיל במפעל ההעפלה, ולכן סבל מידו הקשה של השלטון הבריטי, שאף צר עליו בנובמבר 1945, כחצי שנה טרם השבת השחורה.

* "חדשות בן עזר"