סוף קיץ / עפרה חזה

פינתי השבועית ברדיוטק, 12.9.22

הקיץ קרב לסופו. עדין יש ימים חמים, אפילו חמים מאוד, וכבר אמרו חכמינו ששלהי דקייטא קשיא מקייטא, כלומר שלהי הקיץ קשים מהקיץ. אגב, הם בהחלט הגזימו. אבל יש גם בסוף הקיץ גלי חום.

מצד שני, החצבים המבשרים את הסתיו כבר פורחים, הילדים כבר סיימו את חופשת הקיץ וחזרו ללימודים, הבקרים והערבים קרירים, בוודאי כאן בצפון הגולן, בשבוע שעבר היו טפטופים באזורים שונים בארץ, וגם מחר ומחרתיים צפויים טפטופים קלים בעיקר במישור החוף. רוב פירות הקיץ כבר נקטפו, חלקם כבר לגמרי מאחורינו. קטיף פירות הסתיו החל. ואו-טו-טו קרבים חגי תשרי, המזוהים עם הסתיו. והיום – אכלתי את הקרמבו הראשון השנה.

אני פריק של מזג האוויר, בעיקר של חורף ומשקעים, והשנה, שבה אני עובד בחקלאות, העניין שלי במזג האוויר גובר ועם המעקב אחרי השינויים העוברים על העצים, מזג האוויר מרתק אותי שבעתיים. ולכן, בסוף הקיץ הזה, אקדיש לעונה זו את הפינה ונשמיע את עופרה חזה באחד משיריה היפים – "סוף קיץ", שאת מילותיו כתבה חיה ורד והלחין יאיר רוזנבלום.

המשוררת חיה ורד נולדה בפולין ב-1912, עלתה לארץ ב-1924. ב-1941 עברה לקיבוץ גברעם, שבו עבדה כמורה ומחנכת, ולאחר מכן כעיתונאית ועורכת בעיתונות של התנועה הקיבוצית. ב-1958 עברה להתגורר ביישוב חופית שבעמק חפר, ושם עבדה כמורה ומחנכת במוסד הנוער "נעורים". לאורך כל השנים פעלה, במקביל לעבודתה, כמשוררת וסופרת, לילדים ולמבוגרים. היא נפטרה ב-1997. לא רבים משיריה הולחנו. אני מצאתי איזכור אחד ב"זמרשת" לשיר שנקרא "האשכול", ומלבדו – רק את השיר הזה, שזכה להצלחה.

השיר "סוף קיץ" יפה מאוד ואהוב עליי מאוד. ניכר על המשוררת, שהיא חיה רוב חייה בהתיישבות הכפרית, מכירה את הטבע ומיטיבה להתבונן בו ולתארו בְּשירהּ. הנה, מספר תיאורים של העובר על החקלאות ועל הטבע בעונה זו של סוף הקיץ: בגנות כבר מונָה אדמה את וְלדיה, בגרנות הֶחציר על עצמו נערם, בשׂדרות משליכה צפצָפה את בגדיה, בַּגדרות מעלות הכבשים את צַמרן, בכרמים מקפלות הגפנים את עליהן, בתלמים משחימה אדמה קו לקו, בגבהים הלילות כבר עוטים מעיליהם, בִּנְכאים חלילו של הרוח נתקף. והיא מספרת על ברבורי הענן שטסים בשרשרת, על הדרדר שכמש ועל עמוד המטר שמעבר לאופק ניצב. על להבו הצחור של החצב שנשלף מהקרקע. את הימים המתקצרים.

ולצד תיאורי הטבע, היא מתארת את ההשפעה על נפש האדם. היא מתארת עגמומיות מסוימת לנוכח הסתיו הקרב. העולם מתלבלב, אך מסכית עוד הלב לתוגה שבעין נקשרת. כשהימים מתקצרים, בנפש הומים כיסופים ותוגות. הבית האחרון מוקדש לאיכר, הצופה בבוקר הקר איך הקיץ מַפנה את העורף, וכברת אדמה, שדמו בדמה, מחכה לזרעים ומטר.

בראש השנה תשמ"ג, לפני ארבעים שנה בדיוק, שודר ברשת ג' מצעד הפזמונים השנתי לשנת תשמ"ב. עפרה חזה זכתה בתואר זמרת השנה. לכבוד הזכיה, שודר במצעד שירה החדש של עפרה חזה "סוף קיץ", שאותו הלחין במיוחד יאיר רוזנבלום ועיבד אלדד שרים. השיר היה ללהיט גדול, וגם בשנה הבאה, תשמ"ג, זכתה עפרה חזה בתואר זמרת השנה. "סוף קיץ" היה מלהיטיה הגדולים באותה שנה, שצעד שבועות רבים במצעדי הפזמונים ואף בראשם ובאותו פסטיבל שנתי הגיע למקום השביעי. השיר מופיע בתקליטה של עפרה חזה "חי".

מילותיה היפות של חיה ורד, לחנו היפה של יאיר רוזנבלום וקולה הענוג ושירתה המדויקת של עפרה חזה, מטיבים לבטא את העונה המיוחדת הזו.

כבר הקיץ חלף,

כבר טסים מעליו

ברבורי הענן בשרשרת.

כבר כמש הדרדר,

ועמוד המטר

מעבר לאופק ניצב.

העולם מתלבלב,

אך מסכית עוד הלב

לתוגה שבעין נקשרת,

כשהקיץ חלף

ומקרקע נשלף

להבו הצחור של חצב.

בגנות כבר מונה אדמה את ולדיה,

בגרנות החציר על עצמו נערם,

בשדרות משליכה צפצפה את בגדיה,

בגדרות מעלות הכבשים את צמרן,

בכרמים מקפלות הגפנים את עליהן,

בתלמים משחימה אדמה קו לקו,

בגבהים הלילות כבר עוטים מעיליהם,

בנכאים חלילו של הרוח נתקף.

כי הקיץ חלף,

כי רוחף מעליו

מפרשו הסמוי של החורף.

מתקצרים הימים,

ובנפש הומים

כיסופים ותוגות כמיתר…

וצופה לו איכר,

איך בבוקר הקר

הקיץ מפנה את העורף.

וכברת אדמה

שדמו בדמה,

מחכה לזרעים ומטר.

בגנות כבר מונה אדמה…

מנהיגות פורצת דרך

אבל כבד ירד על העולם עם היוודע דבר מותה של המלכה אליזבט. כל הדוברים והשדרים יצאו מגדרם כדי להלל ולשבח את המנוחה ולהסביר ש"תם עידן", "מתחיל עידן חדש". ואני רק שאלה – עם כל הכבוד, איזה עידן תם? מה יהיה עכשיו שלא היה קודם? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד סמלי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

ההישג הגדול ביותר שלה, הוא שהיא חיה עד גיל 96. בזכות ההישג הזה היא המלכה שמלכה יותר מכל קודמיה. היה לה עוד הישג. היא הוכתרה בגיל צעיר, 26. אך בזכות אילו כישורים היא נבחרה לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי? בזכות אלו הישגים? האמת היא שבזכות הישג אחד בלבד, ב-21 באפריל 1926. היא ידעה מאיזה רחם לבקוע.

מדוע עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו? דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה. אבל אם אנו רוצים ללמוד משהו על מנהיגות, דומני שאליזבט לא תהיה ברשימת המנהיגים ההיסטוריים שמהם נלמד.

האבל העולמי על מותה בלט בעיניי במיוחד, לנוכח האדישות הכללית שבה התקבל קצת יותר משבוע קודם לכן, דבר מותו של מיכאיל גורבצ'וב.

****

המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה.

****

מה הופך אדם למנהיג דגול? הכריזמה עשויה להביא להיבחרו של מנהיג, אולי גם להיבחרו שוב ושוב, אולי גם להערצה כלפיו, אפילו לסגידה ולפולחן אישיות. מי כמונו, החיים בארץ בעשור האחרון, יודעים זאת. אולם מנהיגות אמת, גדוּלה מנהיגותית, היא דבר אחר לגמרי.

את הידיעה על מותו של גורבצ'וב קראתי בנתב"ג, בשובי מכנס הרצל למנהיגות בבאזל, במלאת 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון. הידיעה הזאת, התחברה עם המחשבות על מנהיגות שבהן עסקתי באותם ימים; מחשבות על מנהיגותו של הרצל.

הרצל היה מנהיג דגול. מנהיגותו היא תופעה בלתי נתפסת. קם אדם, שאף אחד לא בחר בו, שלא היה לו כל ניסיון פוליטי או מנהיגותי, הקים תנועה לאומית, הצליח להתקבל אצל מנהיגי מעצמות כמייצגה של אומה, הקים מוסדות שהפכו למדינה בדרך וחולל מהלך שהביא להגשמת חזונו, שנתפס בשעתו כפנטזיה מטורללת של אדם מעורער, בחלוף חמישים שנה. איך התנועה שהקים יש מאין התגברה על המשבר הקשה של מותו המפתיע, בגיל 44, לצעוד הלאה ולהגשים את חזונו?

מה יש בהם במנהיגים מסדר גודל של הרצל, בן גוריון, צ'רצ'יל וגורבצ'וב? בראש ובראשונה ההבנה, החריגה בנוף המנהיגים הפוליטיים, שהשלטון אינו מטרה, אלא אמצעי. הם מעיזים להציב מטרות גדולות, דמיוניות, כדי לשנות את המציאות ולברוא מציאות חדשה, לבנות תכנית מעשית מפורטת להגשמתה, לגלות נחישות אדירה ונכונות לשלם מחיר, ולחולל את השינוי הגדול.

גורבצ'וב נזרק מן השלטון וכאשר התמודד על נשיאות רוסיה זכה בפחות מ-2%. צ'רצ'יל שהוביל את בריטניה ואת העולם החופשי לניצחון על היטלר שהציל את העולם, הפסיד בבחירות שאחרי המלחמה. בן גוריון, שלא ידע לפרוש בזמן, גורש מבוזה ממפלגתו. הרצל נפטר שבע אכזבות משותפיו לדרך שהאכילו אותו מרורים. אך כל אחד מהם שינה את ההיסטוריה ויצר מציאות טובה יותר. כל אחד מהם הוא מנהיג פורץ דרך, ששילם מחיר אישי כבד בטווח הקצר. אך אותם מנהיגים ייזכרו לדורות, הרבה אחרי שמנהיגים ריקים שעיקר כוחם הוא ביכולת להיבחר ולהיות נערצים, יידחקו לקרן זווית בזיכרון ההיסטורי.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.9.22

* חזית אחידה – כאשר בן גביר הגיע לביה"ס בליך, התקיימה במקום הפגנה של אנשי שמאל נגד הביקור.

הדיווח הזה ציער אותי, כי אם המאבק נגד הכהניזם הוא של השמאל בלבד, ועל פי החלוקה המחנאית של שמאל וימין, זה מאבק אבוד.

מן הראוי היה שהמאבק נגד הפשיזם הכהניסטי הגזעני צמא הדם, יהיה מאבק משותף של הימין, המרכז והשמאל הציוני.

כך היה בפעם הקודמת שבה החיה הכהניסטית הרימה ראש, בשנות השמונים, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת.

הייתי אז מדריך גרעין לאורטל של תנועת הצופים. צעדתי עם חניכיי ברחובות חיפה בהפגנה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בהפגנה השתתפו כל תנועות הנוער הציוניות, מהשומר הצעיר עד בית"ר ובני עקיבא. והיום ראיתי תמונות זוועה, של צופים משבט בת"א רצים אל הכהניסט ומריעים לו כמו לאיזה כוכב רוק. הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער שכל תנועות הנוער נועדו להוות לו אלטרנטיבה. אגב, אז לא הייתה אף הפגנה נגד ביקורו של הכהנא בבית ספר, כי אף בית ספר לא פתח את שעריו בפניו.

בפעם שעברה שבה החיה הכהניסטית הרימה את ראשה, גם הכנסת התאחדה נגד הסכנה. כל מפלגות הבית היו שותפות לחוק שנועד למנוע מהכהניסטים להתמודד. הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל, תנועת התחיה, צומת, מורשה (הרב דרוקמן) – כולם ניצבו בחזית המאבק נגד הכהניזם. כולם יצאו מן המליאה בהפגנתיות בכל פעם שכהנא עלה לנאום.

לאסוננו, תרבות המחנות הפכה את מחנה הימין לגרורה של הכהניסטים. בן גביר הזנב מכשכש בכלב. פתאום נושא לאומי כזה הפך למאבק של שמאל מול ימין. איזו הידרדרות ערכית, מוסרית. ליקוי מאורות.

* המשת"פים של בן גביר – בעקבות המראות הקשים, של ביקור הכהניסט בבליך וחניכי הצופים שרצים לסלפי עם הסלב, כתב מישהו רשומה שבה הוא טוען שמי שלא נלחם נגד חוק הלאום, ונגד אקיבוש, ועל החילוניות ההומניסטית בלה בלה בלה מקבל את בן גביר ושלא יתפלא שהילד שלו ילך למכינה של עמיחי שיקלי.

אין דבר שמשחק לידי בן גביר יותר מהלך הרוח הזה. אפשר לומר שכותב הרשומה ושכמותו הם האידיוטים השימושיים של הכהניזם. אין דבר שהופך את הכהניסט למיינסטרים, יותר מאשר הצגת חוק הלאום, ישיבתנו ביהודה ושומרון וכו' כשווי ערך לכהניזם. זה בדיוק מה שהכהניסטים מנסים לצייר. הרי בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא פשיזם קופץ מי שמזכיר לי שגם על בגין, שרון, רפול ונתניהו אמרו שהם פשיסטים. בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא גזענות קופץ מי שמזכיר לי שהאו"ם אמר שהציונות היא גזענות ושיש מי שטוענים שחוק הלאום הוא גזעני. כל הדיבורים האלה מחזקים את בן גביר יותר מכל דבר אחר.

אני לוחם ותיק נגד הכהניזם הגזעני והפשיסטי, מאז שנות השמונים. אני גם בוגר מכתב איום בתביעה של בן גביר. אחרי שקיבל את תגובתי לא שמעתי ממנו יותר. ופעם אחרת ניצחתי בתביעה של כהניסט אחר, מיכאל בן חורין. ואני תומך בהתלהבות בחוק הלאום, אני בשום אופן לא מוכן לקבל שאנחנו כובשים במולדתנו (למרות שאני מוכן לפשרה טריטוריאלית וויתור על חלק משטחי יהודה ושומרון כדי להבטיח רוב יהודי לדורות במדינת הלאום של העם היהודי) והבת שלי משתתפת בתוכנית "קשת" – תכנית חינוכית נפלאה לנוער בכיתות י'-י"ב של מכינת תבור, שאותה הקים עמיחי שיקלי. לא זו בלבד שאין שום סתירה בין השקפותיי למלחמה בכהניזם, אלא שהמלחמה בכהניזם ותפיסתי הלאומית הם מיקשה אחת.

כפי שאני יוצא נגד הימין שבשנתיים האחרונות קיבל לתוכו את הכהניזם וחותר לכך שהוא יחזור לעמדתו הנחרצת נגד הכהניזם, שאפיינה אותו עד לאחרונה, כך אני מצפה מהשמאל לא להיות אידיוט שימושי של הכהניזם, לא לחבר בין כהניזם לבין עמדה ציונית ניצית ולחבור לגורמים בימין שמתוך השקפת עולמם הימנית מתנגדים לכהניזם ושוללים את הלגיטימציה לבן גביר. מי שיהפוך את המאבק בבן גביר למלחמת השמאל בימין, הוא המשת"פ של בן גביר. במקום להיאבק על כך שהכהניזם יהיה מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, הם מחברים אותו לחוק הלאום וכו'… זאת מתנה לבן גביר. זה בדיוק מה שמכניס את בן גביר למיינסטרים.

* זנב לשועלים – תא"ל (מיל') צביקה פוגל ממשמר הירדן, הוא מפקד יחידת החילוץ גולן. יחידת החילוץ גולן היא יחידה לתפארת של מתנדבים, אנשי מופת, המקדישים את זמנם הפנוי בכל רגע שנדרש, בלילה וביום, בשבת, בחג ובחול, להצלת חיי אדם. לפקד על יחידת החילוץ גולן, זה להיות ראש לאריות.

מה חבל שפוגל בחר להזדנב אחרי הכהניסט, ולהיות זנב לשועלים ברשימתו לכנסת. איזו הידרדרות!

למה האיש עתיר הקרבות הזה נגרר אחרי מי שלא שירת יום אחד בצה"ל ולא בשירות לאומי ומשתרך בתחתית רשימה שהעומד בראשה, סמוטריץ', השתמט מצה"ל בתואנת תורתו אומנותו וביטל תורה כדי ללמוד עריכת דין ולפתוח קריירה ובגיל 28, עשה טובה ויצא ידי חובה באיזה שרותונצ'יק לקו"ח.

מה לכהן בבית קברות?

* זו נבלה וזו טריפה – בכל פעם שאני כותב נגד הלגיטימציה לכהניסט, אני מקבל תגובות כמו: "אבל אחמד טיבי ועודה כשרים בעיניך. אין לך בעיה שיישבו בממשלה" וכו' וכו'. אגב, לא כשאלה. כעובדה. מעבר לווטאבאוטיזם הילדותי, התגובות הללו מצביעות על משטר המחנות הקורע את החברה הישראלית. לפי הגישה הזאת, כל מי שאינו במחנה הרוצה את בן גביר בממשלה – הוא אוטומטית במחנה הרוצה את טיבי בממשלה.

פעמים רבות הבעתי את דעתי ואחזור עליה שוב. הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הן פסולות חיתון. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. ממשלה שאחת מפסולות החיתון היא חלק ממנה או חלק מן הקואליציה או תומכת מבחוץ, היא ממשלת פיגולים.

לצערי, הדרך היחידה למנוע ממשלת פיגולים כזו היא ממשלת אחדות. למה "לצערי"? כי איני שש כלל וכלל לממשלת אחדות עם נתניהו, בעיקר אחרי לקח ממשלת האחדות הקודמת. אבל זה הרע במיעוטו. וצריך להתחיל להתרגל לרעיון.

* רדו מן העצים – איום הפילוג ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוסר. בל"ד לא תפרוש, לאחר שכל הרשימה אימצה את עמדתה בסוגיה השנויה במחלוקת – הרשימה לא תמליץ לנשיא על אף מועמד להרכבת הממשלה.

ודוק – לא מדובר בהצטרפות לממשלה, בהצטרפות לקואליציה או אפילו בתמיכה מבחוץ. הם אפילו לא ימליצו על מועמד להרכבת הממשלה. אם כך, קל וחומר שלא תהיה תמיכה מבחוץ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא הצטרפות לקואליציה, קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה – לא הצטרפות לממשלה.

לתשומת לבם של המפנטזים על ממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (ובהמשך – הפנטזיה שכעבור זמן החרדים יפרשו מגוש נתניהו, ליכודניקים יפרשו וכו').

משמעות החלטת המשותפת, היא שהסיכוי להקמת ממשלה בראשות לפיד אפסית. על פי הסקרים, גם הסיכוי לממשלת נתניהו עם הכהניסטים ועוזריהם נמוך. כדי להימנע מסיבוב שישי, שאינו טומן בחובו שינוי בתמונת המצב, הפתרון האפשרי הוא ממשלת אחדות.

מן הראוי שלפיד וגנץ יירדו מעץ הפסילה המוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו. הם אינם צריכים להצהיר שזו כוונתם, אבל לא לשלול זאת על הסף. לא להצהיר הצהרות שרק יסנדלו אותם ויגררו את המדינה לעוד סיבוב בחירות. לא להישאר תקועים על העץ, במצב שיחייב אותם אחרי הבחירות או להתקפלות מביכה מהצהרות הבחירות (במקרה של גנץ זו כבר תהיה הפעם השניה) או גרוע יותר, להישאר על העץ ולגרור לבחירות שישיות.

* אי התקפה הדדית – כאשר מפלגה שאני תומך בה מוציאה דבר שקר, אני חש נפגע באופן אישי, כי השקר הוא כביכול גם בשמי. כאשר יום טוב כלפון, איש הרוח הציונית, מגדיר את המחנה הממלכתי "שמאל עמוק", הוא פשוט משקר.

שמאל עמוק?! מי? סער? מתן כהנא? אלקין? שאשא ביטון? פינטו? איזה קשקוש. גם גנץ, חילי טרופר, תמנו שטה וחבריהם הם מרכז, לא שמאל ובטח לא שמאל "עמוק". המחנה הממלכתי הוא מפלגת מרכז-ימין.

גם דוברי המחנה הממלכתי מפיצים שקרים על הרוח הציונית, כמו הטענה השקרית שהיא חלק מהמחנה הביביסטי ותשלים לו את ה-61.

האמת היא שהמחנה הממלכתי והרוח הציונית נלחמות זו בזו, כיוון שהן נאבקות על אותו אלקטורט, של אנשי ימין ממלכתי ושל הציונות הדתית המתונה. במאבק הזה, שני הצדדים מתלהמים, מציגים את המפלגה השניה בצבעים קיצוניים, המסלפים את התמונה האמתית.

חבל. טוב היה אילו המחנה הממלכתי והרוח הציונית היו רצות ברשימה אחת, אך אם לא עשו כן, טוב יעשו אם יימנעו מהתקפות הדדיות, כיוון שאחרי הבחירות הן לבטח תשתפנה פעולה ביניהן.

* באת כוח הריבון – גנץ וליברמן הציעו שתי הצעות דומות זו לזו, שנועדו למנוע את נפילת הממשלה גם אם היא תאבד את אמון הכנסת. על פי ההצעות, הממשלה לא תיפול אם לא יעבור התקציב, תהיה כהונת מינימום של הממשלה גם אם הפכה לממשלה מיעוט, הקדמת הבחירות תחייב רוב של 70 ח"כים.

ההיגיון שעומד מאחורי ההצעות ברור – הצורך ליצור יציבות פוליטית בישראל, לנוכח המשבר המתמשך. אולם משמעות ההצעות הללו חמורה ביותר – הן מאפשרות את קיומה של הממשלה גם אם אין לה אמון של הכנסת. בבחירות איננו בוחרים את השלטון אלא את הכנסת. הכנסת היא באת כוח הריבון, כלומר באת הכוח שלנו, האזרחים. ממשלה שאין לה אמון הכנסת, משמעות הדבר שאין לה אמון העם. ממשלה כזו תאבד את הלגיטימיות שלה.

גנץ וליברמן צודקים במה שהיו אומרים על הצעה כזו, אילו הוצעה בידי נתניהו, כדי להבטיח את שלטונו גם אם איבד את הרוב בכנסת. כאשר הצעה כזו באה מצדם, היא אינה טובה יותר.

עצם העלאת ההצעה, מעידה על הכרסום במעמד הכנסת. וזו לא ההצעה הראשונה ברוח זו. מאז ראשית שנות התשעים, מועלית מפעם בפעם ההצעה לשנות את שיטת הממשל בישראל, כך שראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה אוטומטית ראש הממשלה. ואם אין רוב בכנסת לראש הסיעה הגדולה? משמעות ההצעה היא לגיטימיות לממשלה שאין לה רוב בכנסת ובעם.

הרוח של הרעיונות הללו, מתכתבת היטב עם מסע הדה-לגיטימציה לממשלה בראשות בנט, בשל היותו ראש סיעה קטנה, למרות שהכנסת הביעה בה אמון. תיאורטית, יכול להיות מצב שראש סיעה עם ארבעה מנדטים (ואפילו מנדט אחד, אלמלא אחוז החסימה הגבוה) מקבל אמון של 61 ח"כים בכנסת שיש בה סיעה עם 59 מנדטים אך אף סיעה אינה מוכנה להקים אתה קואליציה. ממשלה בראשות סיעת היחיד, במקרה כזה, דמוקרטית יותר מממשלה של סיעת הענק, כי יש לה רוב בכנסת.

* האופוזיציה השוקניסטית –  ממשלת בנט-לפיד מתמודדת מיום הקמתה עם שתי אופוזיציות. יש לה אופוזיציה פרסונלית של גוש נתניהו, שנלחמת בה אך ורק בשל העובדה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. אין להם שום ביקורת עניינית, ולכן הם ממציאים דחלילים לצורך פייק ביקורת. יש לה גם אופוזיציה מהותית, אידיאולוגית, הנאבקת באמת ובתמים נגד דרכה, בראשות שוקן. מיומה הראשון של הממשלה, השוקניה חובטת בה ותוקפת אותה על מדיניותה, החלטותיה, מעשיה והצהרות מנהיגיה. השכם עד הערב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, תוך זינוב במרצ השותפה לממשלה ואחראית על מדיניותה ומעשיה.

מאמרי המערכת של "הארץ" ביום שישי, מתחלקים בין השתלחות בבג"ץ, הגוף ש"מכשיר את אקיבוש ואת האפרטהייד" לבין השתלחויות בממשלה. השבוע היה תור הממשלה. כבר בפתח המאמר, מציין העיתון שלפיד שוב הוכיח שהוא ממשיך נאמן של נתניהו, לפחות בנושאי ביטחון ו"הכיבוש" [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. נו, ומה עולל לפיד הפעם? תגובתו לבקשת ארה"ב לבחון את שינוי הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון. כזכור, לפיד דחה בתוקף את הדרישה. את תגובתו מגדיר העיתון "שחצנית". והוא לועג לו על שהזכיר שישראל "נלחמת על חייה", כאילו יש לאויב מטרה אחרת למלחמתו, זולת השמדת ישראל, שהוא שולל את עצם זכות קיומה ועובדת קיומה.

לטענת העיתון, כלל לא היה צריך את הדרישה האמריקאית כדי לשנות את הוראות הפתיחה באש ולרסן את צה"ל שהורג "חפים מפשע", בידם ה"קלה להחריד" על ההדק של חיילי צה"ל. מאמר המערכת מזכיר שמתחילת השנה נהרגו לפחות 79 פלשתינאים ב"שטחים הכבושים".

אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם. ביום חמישי סוכל פיגוע המוני בת"א כאשר המחבל נתפס ברגע האחרון בידי שני שוטרי יס"מ. אפשר לקבוע שסיכול הפיגוע היה די מקרי. מרגע שהמחבל הגיע עם הנשק והתחמושת ללב ת"א, רוב הסיכויים שיצליח במשימתו. אולם רק מאז תחילת מבצע "שובר גלים", בעקבות גל הטרור באפריל האחרון, סוכלו למעלה מ-200 פיגועים ובכך ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו כיוון שצה"ל וכוחות הביטחון הגיעו אל המחבלים למיטתם, בטרם הספיקו לבצע את זממם. ברבים מן המקרים, מעצר המחבלים לווה בהתנגדות באש, מתוך ביתו של המחבל, או מצד מחבלים שהגיעו למקום וירו על חיילי צה"ל. בעימותים הללו צה"ל ירה והרג מחבלים. אבל מבחינת "הארץ" לא נהרגו מחבלים, אלא פלשתינאים. כלומר חיילי צה"ל, עם היד הקלה על ההדק, הולכים להם לטייל להנאתם ב"שטחים הכבושים" וידם לוחצת בקלות מחרידה על ההדק, וסתם פלשתינאים נהרגים.

* לא לפני בחירות – חוסר היכולת של משרדי הממשלה לתפקד, כיוון שזאת ממשלת מעבר ואנו לפני בחירות, הפך לגרוטסקה. הכל נדחה לאחרי הבחירות. תנועת הדחיה. גם במצב נורמלי של בחירות אחת לארבע שנים, אין מקום לקיצוניות כזו. אבל במציאות הנוכחית, כשכבר 3.5 שנים אנו בתוך משבר פוליטי ובחירות חוזרות ונשנות, זה כבר נזק כבד לתפקוד המדינה.

מצד שני, יש נושאים שבהם אין לעסוק לפני בחירות, בידי ממשלת מעבר. חתימת הסכם על קביעת הגבול הימי עם לבנון – לא ראויה לפני בחירות, כיוון שמדובר בסוגיה של ריבונות המדינה, והחלטות על ריבונות הן החלטות כבדות משקל – לדורות. אמנם אין כאן ויתור על שטח ריבוני, ולכן אין זה נכון שהסכם כזה מחייב משאל עם. אבל קביעת הגבול צריכה להיעשות בידי הממשלה הנבחרת ומחייבת אישור הכנסת.

כאשר ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אהוד ברק המשיך עד הרגע האחרון לזחול לעבר ערפאת תוך שהוא מכפיל באופן מעריכי את סכום ההימור בוויתוריו המטורפים, הוא קיבל מכתב מהיועמ"ש אליקים רובינשטיין שאסר עליו להמשיך את המו"מ. ברק ציפצף עליו ואיים לפטרו, אך כעבור שבועיים איבד את השלטון בתבוסה מוחצת ומשפילה.  

אמנם משמעות ההסכם הימי עם לבנון פחות מהותית מהסכם הקבע עם הפלשתינאים, אבל מן הראוי לפעול גם במקרה הזה על פי חוות הדעת של רובינשטיין.

* פשרה הוגנת – מלכתחילה, סברתי שיש להאריך בשנה את הקדנציה של כוכבי, ולא לבחור רמטכ"ל חדש בידי ממשלת מעבר לפני בחירות. אולם משהוחלט לבחור כעת את הרמטכ"ל יש צורך בוועדה למינוי בכירים. נכון היה לבחור את מזוז אד-הוק ולא כמינוי קבוע. כעת, משבג"ץ מציע פשרה כזאת, מן הראוי שהמדינה תאמץ אותה.

* בֶּנְגָּה – הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל השני (הראשון היה בוגי יעלון) שהחל את דרכו הצבאית כבן גרעין נח"ל. הוא היה חבר גרעין של הצופים הדתיים לקיבוץ הדתי בית רימון. הוא התגייס במחזור פ"ד של הנח"ל (אני התגייסתי במחזור ע"ז), הגיע לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שהיה באותם הימים בחטיבת הצנחנים ומשם החלה הקריירה המפוארת שלו בצנחנים ובצה"ל, עד הגעתו לראש הפירמידה. (*בנגה – בן גרעין בסלנג הנח"לאי).

* דרישה אקסלוסיבית – עיתונאים שמסקרים מלחמה וקרבות, מסכנים את חייהם. הם עושים זאת במודע. הם רואים בכך שליחות מקצועית, חובה כלפי הקוראים, המאזינים והצופים, להביא להם את התמונות מקרוב. קראו את ספריו של רון בן ישי, חתן פרס ישראל, קראו ראיונות עם איתי אנגל; הם, שחזרו בשלום ממשימותיהם העיתונאיות, מספרים שהם לוקחים סיכון ושהם מודעים לכך שהם עלולים להיפצע או להיהרג חלילה.

מדי שנה, עשרות עיתונאים נהרגים בסיקור מלחמות וקרבות בעולם. בדו"ח של "עיתונאים ללא גבולות" בתחילת 2020, נאמר בסיפוק שבשנת 2019 חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים שנהרגו בסיקור מלחמות. כמה עיתונאים נהרגו? 49! כלומר, 49 עיתונאים הרוגים, זו סיבה לדו"ח אופטימי. הסיבה לכך, היא שזו הייתה השנה עם מספר העיתונאים ההרוגים הנמוך ביותר מאז 2002. ומה גרם לירידה בשנה הזאת? היו פחות אירועי קרבות בעולם. כלומר, עיתונאים שנהרגים בסיקור מלחמות הם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. הירידה במספר העיתונאים שנהרגו, הייתה מקבילה לירידה במספר האזרחים והחיילים שנהרגו באותה שנה. כאשר יש פחות מלחמות, פחות עיתונאים נהרגים. זה לא נכתב בדו"ח, אך להערכתי סיבה מרכזית לכך היא הקורונה. בשנת הקורונה, לא היה עניין ציבורי ותקשורתי במלחמות, פחות עיתונאים נשלחו לסקר אותן ולכן פחות עיתונאים נהרגו. ועדין, נהרגו באותה שנה 49 עיתונאים. לשם השוואה, ב-2013 נהרגו למעלה משבעים עיתונאים.

השנה נהרגו עיתונאים באוקראינה, ולא מן הנמנע ששוב תהיה עליה במספר ההרוגים.

כל עוד לא מדובר בעיתונאית פלשתינאית שסיקרה קרב בין לוחמי צה"ל למחבלים וכנראה נהרגה בשוגג מאש כוחות צה"ל – אף אחד בעולם אינו מגנה את הצבא שעיתונאים נהרגו מאש כוחותיו, אף אחד אינו דורש חקירה פלילית (!) על הרג העיתונאי, אף אחד אינו דורש לפצות את משפחת העיתונאי, אף אחד אינו דורש להתנצל. הדרישה הזאת היא אקסלוסיבית לישראל. והאקסלוסיביות הזאת לישראל בלבד, היא לב הגדרת האנטישמיות של IHRA, שאומצה באופן רשמי בידי ארה"ב, האיחוד האירופי ועשרות מדינות בעולם.

* למה מי מת – כותרת ענק ב"ישראל היום": "המלכה איננה". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב": "המלכה מתה".

למי הם מתכוונים? לאסתר המלכה? או שמא לשלומציון? ואולי פספסתי איזו מהדורת חדשות וישראל הפכה למונרכיה ומינתה מלכה?

המלכה שלנו. איזו פרובינציאליות. הכותרת שאני הייתי מנסח הייתה: "מתה אליזבט השניה, מלכת בריטניה".

* תם עידן? – הכותרת הראשית ב"הארץ": "סוף עידן". וכך אמרו רבים בעקבות מותה של אליזבט השניה. "תם עידן", "מתחיל עידן חדש" וכו'. עם כל הכבוד, איזה עידן תם במותה? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד ייצוגי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

השפעתה של אליזבט על ההיסטוריה מתגמדת לעומת זו של גורבצ'וב, שמותו בשבוע שעבר לא עורר עניין המתקרב לזה של אליזבט.

והנה, עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו. דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה.

* כישוריו של צ'רלס השלישי – הכישורים של צ'רלס, שבזכותם הוא נבחר לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי, לא השתנו כהוא זה ב-73 השנים האחרונות. את מה שהיה עליו להוכיח הוא הוכיח ב-19 בנובמבר 1948, כאשר ידע מאיזה רחם לבקוע.

* בעיה תרבותית בחברה הערבית – בשלושה מאמרים שונים, בשני עיתונים שונים, עבר מסר דומה, חשוב ביותר. ישראל הראל ב"הארץ", בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" וב"ידיעות" גם נזיר מג'לי, כתבו על סוגיית האלימות במגזר הערבי, ושלושתם טענו שעיקר הבעיה היא בתרבות במגזר הערבי, ביחס במגזר לחיי אדם, ביחס המגזר לחוק ובמיוחד ביחס המגזר לאישה. והמסר המרכזי של שלושתם הוא שהפתרון האמתי חייב לבוא מבפנים, בשינוי בתוך החברה הערבית.

הם צודקים לחלוטין. עם זאת, אין זה פוטר את מדינת ישראל ומשטרת ישראל לפעול בכל דרך כדי להילחם בפשע ובאלימות במגזר הערבי.

* הרוב הדומם בציונות הדתית – בדף הפייסבוק שלי, העליתי תמונה מעליה לתורה של בת אורטל, שהכנתי אותה לבת המצווה. היו על כך תגובות מגוונות. כמובן היו מתלהמים למיניהם, איך לא? לדוגמה, איש בער אחד, שהוא גם רשע, גס רוח, חצוף ומלא שנאה, כתב ש"ליהודים יש טקס בר-מצווה לגברים. טקס בר מצווה לנשים שייך לדת הרפורמית".

אבל מה ששימח אותי, הוא שרבים מאוד מעשרות ה"מלייקקים", וכותבי השבחים והפרגון, היו דתיים אורתודוקסים. איני מכיר את כל המגיבים, אבל מבין אלה שאני מכיר אישית, הרוב היו גברים ונשים דתיים לאומיים ובהם לפחות שני רבנים אורתודוקסים.

סביר להניח שאותם אנשים לא ישנו את אורחות חייהם וידבקו בדרך האורתודוקסית ביהדות, שאותה אני מכבד אף שאינה דרכי, אבל הם מכבדים דרכים אחרות ואנשים שבוחרים בדרכים אחרות. הם שמחים על מי שבוחרים בחיים יהודיים בעלי משמעות ומעצבים את חייהם היהודיים, גם אם בדרך שונה משלהם. אחד המגיבים שיבח ופירגן, אך אמר שאינו מתחבר לשימוש בהגברה בשבת. לא תקף, לא גינה, לא הטיף, לא נזף. רק אמר שאינו מתחבר. ולא לעליה לתורה של בת מצווה, עליה לתורה של נשים באירוע, ישיבה משותפת של גברים ונשים, אלא להגברה. ואני מכבד מאוד את תגובתו, למרות שבעיניי חשוב שהאנשים ישמעו את התפילה ואת הקריאה בתורה ולכן אנו מפעילים הגברה.

אין לי ספק שאותם חברים דתיים לאומיים הם הרוב הדומם בקרב הציונות הדתית לאומית (וכמובן שאין כוונתי למפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג).

* מפני כבוד הציבור – איני יהודי הלכתי. כלומר, איני מתיימר לחיות על פי ההלכה. היהדות היא לב הזהות שלי, לב התרבות שלי, היא דרך החיים שלי. אך לא בדרך ההלכתית. ההלכה היהודית היא פרי הרפורמה הנועזת ומרחיקת הלכת ביותר בתולדות היהדות, הרפורמה של חז"ל, שהעזו ליצור את התורה שבעל פה ולא לדבוק בתורה כפשוטה, כיוון שחלק ניכר מן הכתוב בה, כבר לא היה רלוונטי לימיהם ולערכיהם. לדוגמה, פרשת "בן סורר ומורה" שאותה קראנו בשבת, בפרשת השבוע. הם יצאו נגד הקראים, שדבקו בתורה כלשונה. מי שדבקים היום בהלכה, הם הקראים של התורה שבע"פ. אני בוחר ברוח חז"ל, של התחדשות יהודית והתחדשות מתמדת של התורה על מנת שתהיה רלוונטית עד סוף הדורות. זו הבחירה שלי ושל שותפיי לדרך.

אותם חלקים בהלכה המדירים את האישה ומקטינים אותה, אולי היו סבירים בנורמות של האנושות לפני 1,500 שנה, אך לבטח אינם רלוונטיים לימינו, ולכן אני שולל אותם. כלומר, אם ההלכה אוסרת על אישה לעלות לתורה – אנו לא נפעל על פי אותה הלכה, ונשים תעלינה גם תעלינה לתורה.

אולם כאן יש לי חדשות, שלבטח תפתענה רבים. ההלכה אינה שוללת עליה לתורה של נשים. להיפך, היא אומרת בפירוש שהדבר מותר. וכך נאמר במסכת מגילה: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור" (מגילה כג ע"א).

מניין שבעה – שבעת העולים לתורה בפרשת השבוע, בשבת. כלומר, העיקרון הוא שנשים צריכות לעלות לתורה. אולם קבעו חכמים מעין הוראת שעה, כמנהג, שאישה לא תקרא בתורה, בניגוד מפורש לעיקרון ההלכתי, מפני "כבוד ציבור".

מהו אותו "כבוד ציבור"? באותם ימים, לא היה מקובל שאישה תתבלט בציבור, תשמיע את קולה, תהיה מנהלת, מנהיגה, אשת ציבור. מקומה של האישה בביתה, והתבלטות שלה נחשבה כלא צנועה ולא מכובדת. לכן, החכמים החליטו שלמרות ההלכה המפורשת, זה לא מכובד ולא מקובל.

ברוך השם, היום הנורמות אחרות לגמרי. היום נשים הן מובילות, הן מנהלות, הן מנהיגות, הכל פתוח בפניהן. כך גם בציבור הדתי, האורתודוקסי. ולכן, אותה אמירה על "כבוד הציבור" כלל איננה רלוונטית לימינו. נהפוך הוא, גם אילו היה איסור הלכתי, נכון היה להפר אותו היום, מפאת כבוד הציבור, כיוון שהדרת האישה פוגעת בכבוד הציבור (ואגב, לא רק בכבוד הנשים, אלא גם בכבוד הגברים). קל וחומר, שיש זהות בין ההלכה לכבוד הציבור, ומשני הטעמים עליית נשים לתורה מבורכת ורצויה.

* מניין עשרים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלה, היא מכינה קדם צבאית שעיקר הדגש שלה הוא למדני, ברמה סופר-גבוהה; היא משלבת דתיים וחילונים ומה שביניהם, בנות ובנים. ראש המדרשה והמייסד שלה, הרב אביה רוזן, הוא רב אורתודוקסי. הרב יאיא, מראשי המכינה, הוא רב רפורמי. בכל רבדיה – ההנהלה, הסגל והחניכים, יש חילונים ודתיים, נשים וגברים. החיים המשותפים בתוך המכינה והחברות בין תלמידיה מכל הזרמים ובין בוגריה מכל הזרמים, הם הדבר היפה ביותר שצמח בה. המדרשה פועלת כבר עשר שנים, והביקוש ללמוד בה הולך וגדל. יש בה מאה חניכים, ועל כל מקום מתמודדים כעשרה מועמדים.

התפיסה שהרב אביה הנחיל למדרשת השילוב, היא שהחיבור בין חילונים ודתיים אינו צריך לבוא באמצעות פשרה וויתורים, אלא כך שכל אחד מביא את עצמו במלואו. הנה, דברים שכתב לאחרונה הרב אביה: "דרכה של המדרשה היא דרך של שילוב על בסיס המשותף ולא על בסיס השונה, בשאיפה שאיש לא יצטרך לוותר על דרכו. ישם הסוברים שכדי שנוכל לשבת יחדיו יש להתפשר, כך שכל צד מוותר מעט על עקרונותיו על מנת שערך האחדות יגבר. יש הסוברים שאחדות תיווצר רק אם כל צד ייתן לגיטימציה לדרכו של השני החולק עליו. מאידך – אם נתבונן על המקומות בהם נבנה 'יחד חזק' למרות ההבדלים,  נגלה שהמכנה המשותף של אותם מקרים הוא שהחיבור נעשה על בסיס המשותף ולא על בסיס הוויתור על השונה. (לדוגמה: מחלקה של חיילים שהם 'אחים' ואין כל הבחנה בין 'כיפה' ל'כיפת שמים', כיון שיש מטרה משותפת). דווקא העובדה שכל צד יהיה נאמן לעקרונותיו וערכיו מוליד את הרצון וההכרח בכבוד הדדי וממילא מוקד הקשר נוצר על בסיס הדברים השייכים לכולנו. אנו במדרשה שואפים לדרך זו שיש בה עליית מדרגה, ולא פשרה או ויתור". האמת היא, שהחיים המשותפים מחייבים גם פשרות, אבל האידיאל אינו הפשרה, אלא היכולת להכיל ולקבל את האחר כמות שהוא וללמוד לחיות יחד. החיבור הזה, של אנשים במלאותם, יוצר סינרגיה חברתית ותרבותית, שהיא הרבה יותר מסך הפרטים שבה.

אחד הביטויים היפים לרוח מדרשת השילוב נטור, הוא התפילה. כמובן שמתפלל רק מי שרוצה, אך המעניין הוא שרבים מן החילוניות והחילונים רוצים בכך. איך מתנהלת התפילה? יש בבית הכנסת שלושה חללים – לנשים, לגברים ומעורב. מי שמעוניין בהפרדה – יש לו הפרדה. מי שמעוניין בעירוב – יש לו עירוב. באותו בית כנסת, באותה תפילה.

המניין בבית הכנסת הוא "מניין עשרים". כדי לפתוח בתפילה, חייבים להיות בבית הכנסת לפחות עשרה גברים ועשר נשים. נכון, אם יש מאה נשים ותשעה גברים, אין מניין. כמו בכל בית כנסת אורתודוקסי. אבל אם יש מאה גברים ותשע נשים, גם אז אין מניין. כך, יש מענה למניין ההלכתי, אך באופן שוויוני ומכבד. האם בנות יכולות לעבור לפני התיבה? כן, אך רק היכן שההלכה מתירה זאת – הובלת קבלת שבת, עליה לתורה, קריאה בתורה, קריאת מגילת אסתר, קריאת מגילת איכה ומזמורים. כלומר, אין עוברים על ההלכה, אך בגדריה, יש שוויון מקסימלי, להבדיל מבית כנסת אורתודוקסי רגיל.   

החזון של מדרשת השילוב הוא להצמיח דור של תלמידות ותלמידי חכמים, שיהוו הנהגה רוחנית בעם ישראל. הלוואי שהמודל של מדרשת השילוב יהיה המודל של עם ישראל. מכל מקום, מוסד כמו מדרשת השילוב הוא היפוכה של דמות הפוליטיקה הישראלית העכשווית; הוא אלטרנטיבה לאותה דמות.

* אז מי רצח את שלונסקי? – מידי שנה נערך בשבועות פסטיבל המשוררים במטולה. השנה, בשבועות, כל הצימרים והמלונות היו מאוישים בפליטים מאוקראינה ולכן הפסטיבל נדחה לאלול והוא נערך בימים 8-10 בספטמבר.

הצלחתי לפרגן לעצמי אחה"צ וערב באירוע. הערב המרכזי היה ערב מחווה לאברהם שלונסקי, שאנו בפתח שנת היובל לפטירתו. היה אירוע מרגש ויפה, בהשתתפות משוררים, חוקרים ונכדתו של שלונסקי, המשוררת סיגל אשל, שאמה, רות אשל, בתו של שלונסקי, נפטרה לפני שבועיים. באירוע הושמעו לראשונה שירים של שלונסקי שהולחנו במיוחד לאירוע. אציין שלושה דוברים שריתקו אותי במיוחד – הביוגרפית של שלונסקי חגית הלפרין (אגב, ביוגרפיה נפלאה, "המאסטרו"), המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל, שכבש את הקהל לא רק בדבריו אלא גם בציטוט טקסטים שלמים של שלונסקי וביאליק ודומה שהוא מכיר על פה את ים השירה העברית, והמשוררת סבינה מסג. סיגל אשל היא גם זמרת מצוינת ושרה שירים מן המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בליווי בפסנתר של ישראל ברייט. היה גם קטע מביך, כשהמשוררת אפרת מישורי הקריאה מונולוג מתוך המלט בתרגום שלונסקי, בסגנון טראנס – ארוך, מונוטוני, מתכתי ומשעמם. הכותרת הפרובוקטיבית של המחווה הייתה: "על יופי ומרד, דגן ובטון או: מי רצח את אברהם שלונסקי?". רציתי לענות: אפרת מישורי.

בעבורי, פסטיבל המשוררים במטולה יהיה מזוהה תמיד עם חיים גורי. מדי שנה הוא השתתף בו לאורך שלושת ימי הפסטיבל, מיקד את רוב תשומת הלב והיה הרוח החיה.

* נהלל חוגגת 101 – בח' באלול תרפ"א, עלו שבעת החלוצים הראשונים של נהלל לתל שמרון ונוסד מושב העובדים הראשון בארץ ישראל. בעצם, בעולם.

חגיגות המאה של נהלל בוטלו אשתקד, בשל התפרצות הגל הרביעי של הקורונה. לאורך סוף השבוע חגגה נהלל ברוב עם והדר את יום הולדתה ה-101.

שיאו של האירוע היה מופע קהילתי בהשתתפות עשרות רבות של נהללים, החל בילדים בגיל הרך וכלה בסבים-רבים וסבתות-רבתות שלהם – מבני הדור השני ועד בני הדור החמישי; במפגן קהילתי מרשים של שירה, ריקוד, משחק וסרטונים. אירוע יפה ומרגש!

ומה לי ולנהלל? אשתי, יעל, היא בת נהלל. וכך, כבר שלושים שנה אני קשור בעבותות אהבה לנהלל.

          * ביד הלשון

תדע כל אם – אמילי עמרוסי יצאה נגד התנאים המשופרים למחבלים שנתפסו בידי ישראל, והציע להחמיר אותם כדי ליצור הרתעה. "תדע כל אם של מחבל ש…" היא אמרה.

יום קודם לכן, בכתבה על קצין בצה"ל שצילם בסתר את חייליו בעירום, התראיין מפקד אחר, הכפוף לאותו קצין, שגם הוא נפל קורבן למעשה וחש קושי על כך שלא ידע להגן על חייליו מפני המעשה. גם הוא ציטט את הפסוק: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הזה הוא אחד הציטוטים המוכרים ביותר של בן גוריון והוא מופיע על שלטים בבתי הספר לפיקוד ובסיסי ההדרכה של צה"ל.

* "חדשות בן עזר"

על פוליטיקה קהילתית וביקורת

האם הקיבוץ הוא מערכת פוליטית?

האם יש פוליטיקה בהתנהלות קיבוצית?

התשובה חיובית. בכל מבנה חברתי, שיש בו יותר מאדם אחד, יש פוליטיקה. יש יחסי עוצמה, יש הובלה ולעתים תחרות על ההובלה, יש מנהיגים ומונהגים.

יש בקיבוץ הנהגה נבחרת. יש בקיבוץ רשות מחוקקת – האסיפה ורשות מבצעת – המזכירות ומתחתיה הוועדות.

השאלה היא איזה סוג של פוליטיקה ראוי שיתקיים בקיבוץ?

אם בכל מבנה חברתי יש פוליטיקה, הרי שכך גם במשפחה. אבל יש הבדל של יום ולילה בין פוליטיקה במדינה לפוליטיקה במשפחה.

אמחיש את ההבדל בין שני סוגי הפוליטיקה באמצעות מרכיב אחד – במשפחה נורמטיבית אין אופוזיציה.

אופוזיציה היא גורם חיוני ביותר במערכות פוליטיות כמו מדינה. היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון, תפקידה לחתור להחליף את השלטון, והפרקטיקה שלה היא לתקוף את השלטון, לחפש את מחדליו ולהצביע עליהם, לכרות בריתות פוליטיות נגד השלטון. אין כוונתי רק לאופוזיציה הנוכחית בישראל, שנוהגת כאופוזיציה למדינה, באופן השונה מכל אופוזיציה בעבר. גם האופוזיציה האחראית והממלכתית ביותר – תפקידה להיאבק בשלטון, לחתור להחליף אותו.

במשפחה נורמטיבית, אין שלטון ואין אופוזיציה. וגם אם יש דמות דומיננטית יותר, המשפחה תתפרק אם תפעל בתוכה אופוזיציה. במשפחה נורמטיבית יש הירתמות משותפת למען טובת כלל המשפחה. יש ויכוחים, יש מחלוקות, אך אלו מחלוקות ענייניות פֶּר נושא, ולא התנגדות גורפת של "אופוזיציה".

מן הראוי שפוליטיקה קהילתית, בוודאי קיבוצית, תהיה דומה יותר למשפחה מאשר לפוליטיקה של מדינה. אין מקום לאופוזיציה בקהילה. ויכוחים ומחלוקות לגופו של עניין – כמובן וכמובן. אך לא מפלגות, לא קבוצות לחץ, לא התאגדות של אנשים להיות אנשי-נגד, כלומר אופוזיציה, או אנשי-בעד, כלומר הקואליציה, אלא הכל רתומים למען מטרה משותפת, ותמיכה והתנגדות היא סביב כל נושא בנפרד, בפני עצמו, בדיון ענייני על מה נכון במקרה הזה לקהילה כולה.

כשזו הפוליטיקה בקיבוץ, ביקורת עניינית ובונה מתקבלת כרצויה, מתוך הבנה שאין לה מניעים זרים, אין בה מאבק בהנהגה, אלא היא תרומה לקהילה מצד חברים שרוצים קהילה טובה יותר.

****

ברוב ימיי באורטל מילאתי תפקידים מרכזיים. גם היום, כאשר איני ממלא תפקיד מרכזי, במנטליות שלי ובתפיסתי את עצמי, אני בעל תפקיד וחלק מן המערכת. כאשר אני מותח ביקורת על דבר מה שאינו לרוחי, אני עושה זאת כביקורת מתוך המערכת, שנועדה לשפר אותה. כך נהגתי גם כבעל תפקיד. גם כמזכיר, לא חסכתי ביקורת מהמערכת שבראשה עמדתי. גם הדברים שכתבתי בנוגע למ' באו בדיוק מאותו מקום.

קל לצאת נגד ביקורת בטענה שלבעלי התפקידים יש מידע ולמי שמותח ביקורת חסר המידע. לא כל דבר קשור למידע, אלא להשקפת עולם. חבר יכול למתוח ביקורת כיוון שעל פי השקפת עולמו צעד מסוים הוא שגוי, ואין לכך קשר למידע שיש או אין לו.

ובמקרה דנן, י' טען שבמקום לבקר היה עליי לפנות אליו ולקבל ממנו את התשובות. ובכן, זה בדיוק מה שעשיתי. אמנם הפניה שלי לא הייתה אליו, אלא לבעל תפקיד אחר. פניתי פעמיים – פעם כאשר יצא המכרז ופעם כאשר התפרסמו תוצאות המכרז. לאחר מכן כתבתי את הדברים.

עצתי לי', ממרום ניסיוני הציבורי והניהולי, היא לא להילחץ מביקורת. לא לראות בה איום, אלא הזדמנות. משוב הוא משאב. לא חייבים לקבל אותה, אבל תמיד ראוי לעודד אותה. ואין כמו המידף, הבמה הקהילתית של חברי אורטל, כדי להשמיע אותה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 7.9.22

* הפתרון הפרגמטי – דעתם על נתניהו, של השוללים שלילה מוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו, אינה שונה משלי. אין צורך להסביר לי על נזקי הביביזם לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, לעתידנו.

נכונותי לממשלת אחדות עם נתניהו, נובעת מגישה אחראית, המחפשת את המוצא הפרגמטי האפשרי מהמשבר הפוליטי שתוקע אותנו כבר שלוש שנים וחצי.

כן, גם אני יודע שאם רק נתניהו יפרוש או אם רק הליכוד יחליף אותו, תקום ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים. אבל אני גם יודע שהסיכוי שנתניהו יפרוש אפסי והסיכוי שהליכוד יחליף אותו נמוך עוד יותר.

אני יודע שאין היום כל היתכנות – לא רק לממשלת החלומות, אלא אפילו לקואליציה סבירה. הברירה היא בין ארבע אפשרויות: א. ממשלה צרה צרורה של נתניהו עם הכהניסטים. ב. ממשלת מיעוט בראשות לפיד שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (בתמיכה / הימנעות מבחוץ, מה שנותן לה כוח לסחיטה לפני כל הצבעה בכנסת). ג. ממשלת אחדות עם הליכוד בראשות נתניהו. ד. סיבוב בחירות שישי.

אם יהיה סיבוב בחירות שישי, על כל הנזק הנורא לדמוקרטיה הישראלית ולכלכלת המדינה הכרוך בו, נעמוד שוב בפני אותן חלופות.

כל החלופות הללו רעות. כאשר כל החלופות רעות, יש לבחור ברע במיעוטו. אין לי ספק, שממשלת אחדות היא הרע במיעוטו. כמובן שלא בכל מחיר. היא חייבת להיות ממשלה רוטציונית. נתניהו חייב להיות השני ברוטציה (כי אחרת לא תהיה רוטציה, כפי שכבר נוכחנו). תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי נתניהו. בתמורה – תיקי החוץ, הביטחון והאוצר יהיו בידיו. זכות וטו לגוש לפיד / גנץ על כל חקיקה הנוגעת למערכת המשפט. וכמובן, הכהניסטים – החוצה!

* בן גביר ב"בליך" – כבוגר "בליך" אני חש בושה עמוקה.

* שתי דתות מונותאיסטיות – הדבר היחיד המשותף ליהדות ולביביזם, הוא ששתיהן דתות מונותאיסטיות.

* ממינכן עד עלות השחר – לאחר הטבח במינכן, לפני חמישים שנה, התכנסה הכנסת לישיבת אבל. הקואליציה והאופוזיציה התאחדו להצעת החלטה משותפת המגנה בחריפות את הטבח. ההצבעה בעד הגינוי לא הייתה מקיר אל קיר. רק"ח, הרשימה הקומוניסטית החדשה, התנגדה להחלטה.

רק"ח היא הגלגול הקודם של חד"ש, המרכיב הנחשב "מתון" יחסית, ברשימה המשותפת. עמד אז בראשה יהודי – מאיר וילנר שר"י.

קו ישר עובר בין תמיכת רק"ח בטבח במינכן לתמיכת הרשימה המשותפת בג'יהאד האיסלמי במבצע "עלות השחר".

ממשלה שתלויה ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נגועה בניגוד עניינים מוחלט – ממשלה שאמונה על האינטרס הישראלי ועל ביטחון ישראל תלויה במפלגה שחזונה הוא השמדת ישראל.

ממשלה כזו היא ממשלת פיגולים.

* האם הרצוג הביע צער? – נאומו של נשיא גרמניה שטיינמאייר בטקס הזיכרון לטבח במינכן, היה מופת מנהיגותי של נטילת אחריות.

בפגישתו עם הנשיא הרצוג לפני הטקס, הביע שטיינמאייר את צערו על כך שגורמים אנטישמיים בגרמניה הציגו את המאבק של המשפחות השכולות כרדיפת בצע. האם הרצוג הביע את צערו על כך שרוגל אלפר כתב דברים זהים?

* יהדות או השתמטות – אין שום סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. הסתירה הזאת, היא המצאה משותפת של עוכרי המדינה היהודית ועוכרי המדינה הדמוקרטית.

עם זאת, אין חפיפה בין שני המושגים. יש נושאים שבהם יש מתח בין ערכי היהדות לערכי הדמוקרטיה.

דוגמה לכך היא סוגיית ההשתמטות החרדית מצה"ל.

מדינה דמוקרטית, בוודאי דמוקרטיה ליברלית, יכולה להכיל מיעוט שמטעמים אידיאולוגיים אינו מוכן לשרת בצבא.

מדינה יהודית, לעומת זאת, אינה יכולה להשלים עם השתמטות של שבט מתוכה מהגנה על המולדת ועל שלום אזרחי המדינה היהודית ועם עריקה ממלחמת מצווה. בוודאי שאין היא יכולה להשלים עם חילול השם הנורא, בהצדקת ההשתמטות בשם ה… תורה ו… ערך לימוד התורה. הרי התורה שוללת מכל וכל עריקה שכזו.

הרי במקורותינו נאמר שאין פטורים ממלחמת מצווה, ואליה יוצאים גם חתן מחדרו וכלה מחופתה. כן, גם נשים. ומי שטוען שהמלחמה על קיום המדינה היהודית אינה מלחמת מצווה, כופר בעיקר או שהוא בור ועם הארץ. הרי במסכת סוטה מוגדרת ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם – מלחמת מצווה. הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כ"עזרת ישראל מיד צר". הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש"אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה".

כאשר משה חשד (בדיעבד, מסתבר שהוא חשד בכשרים) שהשבטים ראובן וגד שביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה על כיבוש הארץ, הוא נזעק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

כאשר תושבי העיר מרוז השתמטו מהמלחמה במדיין קיללה אותם דבורה הנביאה קללה נמרצת: "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה–אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ: כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".

ורבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, הורה לתלמידיו לסגור את הגמרות, כאשר צריך היה לצאת למלחמה.

יש סתירה לוגית בין לימוד תורה להשתמטות מצה"ל, כפי שיש סתירה לוגית בין לימוד תורה לחילול שבת ואכילת טריפה. מי שמשתמט מצה"ל מבהיר מניה וביה שלא למד תורה כהלכתה ואם למד – לא הבין מה שלמד. "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!" (יומא פ"ו ע"א). אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה "כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו" כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה"ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.

המדרון החלקלק של ההשתמטות מצה"ל של שבט שלם וגדול בעם ישראל, החל מהשגיאה ההיסטורית של בן גוריון, שלימים הוא התחרט עליה, שאיפשר פטור מצה"ל ל-400 אברכים עילויים. האמת היא, שאותם גאונים – הם הראשונים שצה"ל זקוק להם.

* אנו יושבים בקווים חדשים – בדיון הציבורי בעקבות ניסיונו של חולדאי להציג לתלמידי ת"א את מפת הפנטזיה הפוליטית שלו כאילו הייתה מפת ישראל, הוגדרה המפה הנוכחית, שאין בה "הקו הירוק", כמפה "מתנחלית". כאילו "הימין המתנחלי" כופה על תלמידי ישראל את עמדתו באמצעות סילוף המפה.

בהתייחסי לטענה הזאת, ציינתי שכתלמיד בשנות השבעים, תחת שלטון המערך, המפות שמהן למדנו כללו בשטח ישראל את יהודה ושומרון, הגולן וסיני. בכתבה במוסף "הארץ" מאושש את דבריי אדם רז, ומכתבתו למדתי, שזו המפה הרשמית של ישראל על פי החלטת ועדת השרים לענייני ביטחון כבר בקיץ 1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. את ההחלטה יזם שר העבודה יגאל אלון. מדבריו בישיבה: "ההצעה שלי היא פשוטה: לצלם את המציאות האמתית המוכרת, כפי שהנה… ההיגיון הוא כזה. הממשלה החליטה שעם הכרזת מלחמת ששת הימים חדלו הסכמי שביתת הנשק להתקיים וקיים כל מה שמשתמע מזה. אם אין הסכמי שביתת נשק, אין גבולות, או אין קווים של הסכמי שביתת הנשק. אנחנו יושבים בקווים חדשים, שיש להם סטטוס של קווי הפסקת האש". עמדתו התקבלה. "השרים, רובם ככולם, היו בעד הצעת ההחלטה", מציין רז. בראש התומכים – ראש הממשלה אשכול.

אדם רז, כבלעם המודרני, בא לקלל ויצא מברך. מטרתו הייתה להבאיש את ההחלטה ואת המפה, עליהם שפך את ארסנל הגידופים המוכרים עד זרא. בפועל, הוא הציג את הנימוקים לצדקתה.

* צדיקים בסדום – בעקבות הודעתם של מאות אנשי קולנוע בישראל שיחרימו את קרן הקולנוע של השומרון ולא ישתפו עמה פעולה, חתמו חמישים אנשי קולנוע על תמיכה בקרן. מסתבר שבענף הקולנוע הישראלי, יש לפחות חמישים איש שהם גם אנשי תרבות, במובן העמוק של המושג. שהם אנשים נאורים, במובן האמתי של המושג.

* האם בגין החרים את נאומי כהנא? – נעמן כהן כותב שבגין החרים את נאומיו בכנסת של כהנא. כהנא נבחר ב-1984. בגין התפטר ב-1983 והסתגר בביתו. אין ספק שאילו כיהנו במקביל, הוא היה מחרים את נאומיו כפי שעשה שמיר. רק נתניהו "הכשיר" את הכהניזם בציניות, כי הוא סומך על הכהניסטים שיצביעו בעד החוקים שנועדו להעמידו מעל החוק.

* אם – מתוך כותרת משנה בווינט: "…אם אבו מאזן ימות". מה פירוש "אם"? יש אפשרות שהוא בן אלמוות?

          * ביד הלשון

בצרה – בָּצְרָה הוא מושב שיתופי של תנועת האיחוד החקלאי, במועצה האזורית חוף השרון, מצפון לרעננה.

בצרה היא גם עיר הנמל והבירה הכלכלית של עיראק.

יש קשר בין הבצרות? התשובה היא חיובית.

המושב בצרה עלה לקרקע ב-1946. הקימה אותו חברת רסקו של הסוכנות היהודית, עבור חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. חלוצי המושב, משוחררי הצבא, נלחמו בבצרה שבעיראק במלחמת העולם השניה, והנציחו עובדה זו בשם יישובם.

במקרא, מופיעה עיר הנקראת בָּצְרָה. היא הייתה בעבר הירדן המזרחי, בירת ממלכת אדום. הקמץ באות בי"ת, הוא קמץ קטן, ומבטאים אותה: בוצרה. האקדמיה ללשון עברית קבעה, לפיכך, שכך יש להגות את שם המושב בצרה. אבל בפועל, היא מבוטאת כ"בַּצרה" (batzra) ובמילעיל.

* "חדשות בן עזר"

הרצל / להקת גייסות השריון

פינתי השבועית ברדיוטק, 5.9.22

את פינתי האחרונה סיימתי במילים "כאן אורי הייטנר (פאוזה) באזל". היה זה הומאז' ל"כאן יואב טוקר (פאוזה) פריז". וגם ל"כאן דרורה פרל (עשרים ואחת עשרים ושתיים עשרים ושלוש עשרים וארבע) וושינגטון". ולאחרונה אהבתי מערכון של "זהו זה" עם "כאן חן ביאר. באבי יאר".

אז מה עשיתי בבאזל? השתתפתי בכנס הרצל למנהיגות, שארגנה ההסתדרות הציונית העולמית. אירוע מרשים ביותר, בהשתתפות מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות, שעסק לעומק באתגרי הציונות בימינו. האירוע נערך לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שנערך בדיוק באותם תאריכים של הכנס. השתתפתי בכנס כחבר הוועד הפועל הציוני, שבו אני מייצג את תנועת "דרך ארץ". שיאו של הכנס היה ערב מרגש ביותר, בהשתתפות הנשיא הרצוג, באולם שטאדטקאזינו, שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון. היה זה בעבורי כמו נסיעה ברכבת הזמן למעמד הר סיני של ימינו. כמובן שבהזדמנות חגיגית זו לא החמצתי הזדמנות להצטלם במרפסת של הרצל, במלון "שלושת המלכים" בבאזל. אבל לא אמרתי שבבאזל ייסדתי את מדינת היהודים, כי אמרו את זה כבר לפניי.

מנהיגותו של הרצל היא תופעה בלתי נתפסת. קם אדם, שאף אחד לא בחר בו, שלא היה לו כל ניסיון פוליטי או מנהיגותי, הקים תנועה לאומית, הצליח להתקבל אצל מנהיגי מעצמות כמייצגה של אומה, הקים מוסדות שהפכו למדינה בדרך וחולל מהלך שהביא להגשמת חזונו, שנתפס בשעתו כפנטזיה מטורללת של אדם מעורער, בחלוף חמישים שנה. הוא עצמו קרס, ונפטר מדום לב בשנת 1904, בגיל 44 בלבד. את הפינה היום נקדיש לזכרו.

לפני שנים אחדות, ביום השנה לרצח רבין, השמענו כאן את תרגומה של נעמי שמר לשירו של וולט ויטמן "הו רב חובל", שאותו כתבה לזכר רבין. ויטמן כתב אותו לזכר הנשיא לינקולן לאחר רציחתו. לאחר מותו של הרצל, תורגם שירו של ויטמן ליידיש, כשיר לזכרו של הרצל. היה בכך ביטוי לתחושת היָתְמות עם מותו הפתאומי של רב החובל באמצע המסע.

שיר על הרצל שאני אוהב מאוד, הוא שירו של יענקלה רוטבליט "בנימין זאב", שאותו שרה רבקה מיכאלי. רוטבליט מספר שהוא לוקח שטר של מאה ל"י, שעליו הופיע דיוקנו של חוזה המדינה, מביט בו ופונה אליו ומציג לו את הצדדים המכוערים במדינה, ומבקש ממנו לשים יד על הלב ולהשיב – האם את זאת הוא חזה?

השיר שנאזין לו היום, הוא שירו של יורם טהרלב "הרצל".

טהרלב הציג את סיפורו של הרצל כטרגדיה. האיש שנתן למדינה את הלב, תרתי משמע. מצד אחד הוא נתן את הלב בכך שהשקיע את כל כולו במיזם הציוני בהתמסרות טוטלית. ומצד שני, הוא נתן את הלב במובן שהוא מת מדום לב, כי את הלב שלו הוא נתן למדינה שאותה חזה ועליה חלם.

טהרלב מזכיר את רעיו של הרצל ושותפיו, וולפסון, נורדאו, אוסישקין ומוצקין. בבאזל הם "וכל הצירים הנכבדים" ייסדו את מדינת היהודים. הוא מציג מה נתן כל אחד מהם – וולפסון את הכספים, נורדאו את הפרסום, אוסישקין, איש הציונות המעשית, את המרץ של הדור. ביאליק נתן את "אל הציפור". זהו שירו הראשון של ביאליק, "שלום רב שובך ציפורה נחמדת", שיר ציוני של ערגה לארץ ישראל, וביטוי למפעלו הרוחני והתרבותי של ביאליק, כמשורר הלאומי של ישראל, שכתב את השירים הלאומיים הגדולים כמו "בעיר ההריגה", "תחזקנה", "למתנדבים בעם", "ראיתיכם בקוצר ידכם", שירים שטלטלו דורות של יהודים. אבל כל אלה ואחרים לא נתנו למדינה את מה שהרצל נתן. הוא נתן את הלב.

הוא מציג את פעלתנותו הבלתי נלאית והמרץ הבלתי נדלה של הרצל, שאץ רץ "מן המזכיר אל השר, מן המיניסטר אל הגראף". רץ אליהם כשהוא מאמין כתינוק בכל מה שבדה ואמר "אם תרצו – אין זו אגדה". הוא תיאר את נסיעותיו לסיני, לגליל וליהודה, לבדיקת ההיתכנות להתיישבות יהודית. על דהרתו על פרד, בעת ביקורו בארץ ישראל, למפגש קצר עם קיסר גרמניה וילהלם השני. והוא מזכיר את מריבותיו עם מונטיפיורי ורוטשילד. אכן, היו לו מריבות עם רוטשילד. אבל מונטיפיורי נפטר עוד לפני שהרצל הגה את מדינת היהודים. אבל זה כנראה התאים לחרוז ובטח לסיפור. הוא מזכיר איך בהתמסרותו המוחלטת לעשיה הציונות, הזניח הרצל את משפחתו, שנשאה על גבה את "צרת היהודים". והוא מזכיר איך הוא לא היסס לרדת לאשפתות הבקשיש כדי להשיג ראיון עם השולטן הטורקי. אפילו לשולטן הוא נתן את הלב. בבית האחרון הוא מתאר איך כאשר כבר קמה התנועה וניתן היה להיווכח בכך שיש התחלה, הוא נאלץ לשלם את מחיר התהילה. כל הגורמים בתנועה לחצו עליו, מי בדרישות ובקשות למשאבים ופרסום ומי שניסו למשוך את התנועה לכיוונים אידיאולוגיים שונים. "אחד דרש את הכספים והחובות, אחד דרש את הפרסום והכבוד. אחד דרש מהפכה, אחד שוויון, אחד דרש מיד את כל ציון. והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו, נתן את הלב ועצם את עיניו. ואחר כך כל האדונים הנכבדים בכו על חוזה מדינת היהודים".

יאיר רוזנבלום הלחין את השיר. שרה להקת גייסות השריון.   

הרצל וכל האדונים הנכבדים

בבאזל יסדו את מדינת היהודים

וולפסון ונורדאו ואוסישקין התוסס

ומוצקין וכל הצירים של הקונגרס.

וולפסון הביא למדינה את הכספים

נורדאו נתן את הפרסום והכבוד.

אוסישקין נתן את המרץ של הדור

וביאליק נתן את "אל הציפור"

רק הרצל הלך שם דווה וכואב

כי הרצל נתן למדינה את הלב.

הוא רץ ודאג ונאם ונדחף

מן המזכיר אל השר

מן המיניסטר אל הגראף

האמין כתינוק בכל מה שהוא בדה

ואמר "אם תרצו אז אין זו אגדה"

נסע לסיני, לגליל וליהודה

בדק את הקרקע ואת כלי העבודה

חצה את הים ועל פרד הוא דהר

במקווה ישראל הוא פגש את הקיסר

ואז לפני וילהלם הוא חש פתאום כאב

כי שוב היה צריך לפתוח את הלב.

הוא לחם במונטיפיורי וברוטשילד הוא נזף

והשקיע בקונגרסים את כל חסכונותיו

בבית הוא הניח אישה וילדים

שחשו על גבם את צרת היהודים

לכלך הוא את ידיו ולא חש עצמו קטן

בקשישים שילם ונפגש עם השולטן

כי אחרת איך עבדול חמיד השני

היה מתמצא בעניין הציוני

הוא היה קצת בנימין והיה קצת זאב

אך אפילו לשולטן הוא הציע את הלב.

ובסוף כשראו שישנה כבר התחלה

הוא נדרש לשלם את מחיר התהילה

אחד דרש את הכספים והחובות

אחד דרש את הפרסום והכבוד

אחד דרש מהפכה, אחד שוויון

אחד דרש מיד את כל ציון

והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו

נתן את הלב ועצם את עיניו

ואחר כך כל האדונים הנכבדים

בכו על חוזה מדינת היהודים.

האם ניתן ליצור את העתיד?

יהודה הראל, "פרפר בחושך" – הם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד? הוצאת כרמל, ירושלים 2022. 214 עמ'

אלמלא יהודה הראל כתב את הספר "פרפר בחושך", סביר להניח שלא הייתי קורא אותו. הספר עוסק, ברובו, במדעי הטבע. אני איש מדעי החברה והרוח. אין לי משיכה טבעית למדעים המדויקים.

אולם משקראתי את הספר, אני יכול להעיד שאף פעם לא שיערתי עד כמה מדעי הטבע יכולים לעניין אותי. פרופ' אבשלום אליצור, שכתב חוות דעת על גב הספר, כתב ש"לא תיארתי לעצמי שאדם שאינו מדען יצליח להעמיד תזה כה מסודרת והגיונית". אך יהודה לא כתב מחקר מדעי למדענים, אלא ספר מדעי שיעניין כל אדם סקרן.

יותר משהספר עוסק במדע, הוא עוסק בפילוסופיה של המדע ובפילוסופיה בכלל, ובהיסטוריה של המדע ובהיסטוריה בכלל. והוא עוסק בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה ובכלכלה.

השאלה שיהודה הציג בספר, והיא כותרת המשנה שלו, היא האם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד?

סביב השאלה הזאת מוביל אותנו יהודה למסע מרתק, שבו הוא משתף אותנו במסע אינטלקטואלי שהוא עבר בתקופת הקורונה ובעקבותיה. איש לא חזה את הקורונה ולא יכול היה לחזות אותה. והנה, היא נגעה לכל העולם, לכל המדינות, לכל הארגונים, לכל הקהילות ולכל אדם. וכולם נדרשו לתת מענה למצב חדש, מפתיע, שלא נערכו אליו. בתוך הכאוס ואי הוודאות הללו, יצא יהודה למסע הזה, שבו שאל את עצמו האם ניתן בכלל לנבא את העתיד? הוא צלל בספרים וברחבי המרשתת, קרא תאוריות מדעיות, פילוסופיות, עובדות היסטוריות וגיבש תזה מרתקת ומאתגרת, בין אם מקבלים את השורה התחתונה שלה, בין אם לאו.

ארשה לעצמי לעשות קלקלן (ספוילר בלע"ז). התשובה של הספר לשאלה שיהודה הציב היא: לא.

אפקט הפרפר הוא מושג מתחום תורת הכאוס, הממחיש כיצד שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת מסוימת, גורמים לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הרחוק. הביטוי מייצג מקרה שבו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים מזעריים, כמעט בלתי מורגשים, באטמוספירה, שבחלוף זמן יגרמו במקום אחר לגמרי על פני הגלובוס לסופת טורנדו.

יהודה מספר בפתח ספרו על ניסיון התנקשות של גאורג אלסר בהיטלר בכנס של התנועה הנאצית במינכן, ב-8 בנובמבר 1939. ההתנקשות תוכננה לפרטי פרטים והיו לה סיכויי הצלחה מצוינים. אולם היטלר עזב את המקום מוקדם מן המתוכנן, כיוון שהיה עליו לבטל את הטיסה שבה אמור היה לטוס ולהמירה בנסיעה ברכבת, בשל ערפל כבד שכיסה את מינכן. היטלר יצא את האולם 13 דקות לפני הפיצוץ שאמור היה להרוג אותו. שמונה אנשים נהרגו מן הפיצוץ ו-63 נפצעו. הפיצוץ היה בדוכן הנואמים בשעה שהיטלר אמור היה לנאום בה, ומותו היה ודאי. חייהם של היטלר, גבלס, בורמן, הימלר והיידריך ניצלו בגלל 13 דקות. אלמלא כן, כל פני ההיסטוריה היו משתנים. חיי מאות מיליונים היו ניצלים. שואת העם היהודי הייתה נמנעת. ומכאן, שגם ההיסטוריה הפרטית המשפחתית של יהודה הייתה אחרת לגמרי. האם מישהו יכול היה לחזות מראש את הערפל הזה? וממה הוא נוצר? אולי ממשק כנפי פרפר במרחק אלפי ק"מ משם?

וכך עובר יהודה מפרק לפרק ובונה את התזה שלו, המנוגדת לרצון הטבעי של כל אחד מאתנו לסדר, לוודאות. אני, כקורא, התווכחתי עם הספר לאורך הקריאה. כל טיעון שהעליתי כנגד התזה של פרק מסוים – הוא עצמו העלה אותו בפרק הבא, וסתר אותו. וכך, קריאת הספר הייתה חוויה אינטלקטואלית מאתגרת ומרתקת.

התאוריות המדעיות שבהן עסק הספר במרבית פרקיו, הביאו את יהודה לתובנות היסטוריות וסוציולוגיות בפרקיו האחרונים. בפרקים האלה הוא יצא נגד התכנון החברתי, ובעד הסדר הספונטני, שבו נוותר על היומרה לתכנן את המין האנושי ואת החברה האנושית, ונשלים עם כך שהמציאות נוצרת באופן אבולוציוני, מלמטה למעלה, בידי "יד נעלמה", שמבטאת את המשחק הטבעי של הרצונות האנוכיים של הפרטים ואת תוצאותיהם, וכך העולם מתקדם באופן שמרני והדרגתי.

לא זו בלבד, כותב יהודה, שהניסיונות לתכנן את החברה ואת המין האנושי כשלו – הם המיטו אסונות גדולים ביותר על האנושות, בעיקר במאה ה-20, שבה הגיעו לשיאם. אין הוא מדבר רק על הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, אלא גם על הסוציאל-דמוקרטיה והפרוגרסיביות בארה"ב ובאירופה.

יהודה מקדיש פרק שלם לפרשה מודחקת ומושתקת בתולדות המאה ה-20 – האאוגניקה. האאוגניקה הייתה ניסיון להחליף את הברירה הטבעית בתהליכים מהירים ויעילים כדי לתכנן את האנושות באופן שימגר את תופעות "הניוון הגזעי", של אנשים נחשלים, מפגרים, בעלי צרכים מיוחדים, פגועי נפש ועוד, ויטפח את הגאונות והכישרון של הדורות הבאים באופן מלאכותי. האאוגניקה מתחלקת ל"אאוגניקה חיובית" – המעודדת ילודה והתרבות המונית בין בני זוג שנמצאו אינטליגנטים ובעלי כישורים וה"אאוגניקה השלילית", המונעת ילודה בקרב אלה שאובחנו כרפי-שכל, בלתי כשירים ונגועים במחלות שעוברות בתורשה. אנו יודעים על המעשים הללו בקיצוניותם הטוטאלית בגרמניה הנאצית. אולם בצורה מתונה יותר, אך אכזרית מאוד, כולל עיקור המוני, הם נעשו גם בארה"ב, במערב אירופה, בסקנדינביה, בידי מנהיגים שנחשבים להתגלמות הנאורות, כדוגמת תאודור רוזוולט, נשיא ארה"ב האגדי, אבי ה"ניו-דיל" שהציל את ארה"ב מהשפל הכלכלי של שלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים.

יכול להיות שהתרומה הגדולה ביותר של הספר, היא ההארה בזרקור על הפרשה המודחקת הזאת, ובאמצעותה גם הטלת ספק בטרנדים פרוגרסיביים ונאורים, שעלולים להתברר כחשוכים ומזעזעים. אולם כאשר יהודה רואה בתכנון האדם החדש ותכנון המין האנושי תוצאה ישירה והכרחית של תכנון החברה והניסיונות לבנות את העתיד כדי ליצור חברת מופת, הוא שופך, לטעמי, את התינוק עם המים. האאוגניקה מזעזעת, אך אינה מוחקת את ההישגים החברתיים הכבירים של ביטול העבדות, ביטול עבודת הילדים הנוראה, חוקי העבודה, החוקים החברתיים של מדינת הרווחה שאותה הגו ויצרו בארה"ב אותם מנהיגים שקידמו את האאוגניקה. הרי אפשר וראוי להוקיע את ההאוגניקה ולהעלות על נס את הקדמה החברתית שקידמה כל כך את האנושות.

האם מהפכות הן בהכרח רע. האם האנושות יכלה להתקדם רק בברירה הטבעית ובסדר הספונטני? האם ספרטקוס, מרד העבדים, יכול היה להתבצע שלא באופן מהפכני? ואם יהודה מהלל את המהפכה האמריקאית, שבניגוד למהפכה הצרפתית נעשתה בדרכים אבולוציונית – איך הוא יגדיר את לינקולן ואת מלחמת האזרחים בארה"ב?

קראתי את הספר בבאזל, בה שהיתי בכנס הרצל למנהיגות, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון. וכך, חווית הקריאה בספר והמחשבות שהוא עורר וחוויית הכנס והמחשבות שהוא עורר בי, התחככו זו בזו ושפטו זו את זו. האם המהפכה הציונית יכולה הייתה לקרות באמצעות היד הנעלמה, הסדר הספונטני והברירה הטבעית? האם מדינת ישראל הייתה קמה אלמלא המהפכה הציונית; ללא אותם מהפכנים בהנהגת הרצל וממשיכיו, שהתערבו בהיסטוריה, הסיטו אותה ממסלולה, תכננו את העתיד ויצרו אותו? ומה היה עתידו של העם היהודי אלמלא המהפכה הזאת? האם הוא יכול היה להתאושש מהשואה?

"כמה מושכת אישיותו ותמונתו של צ'ה גווארה – וכמה דוחה דמותה הכל כך שמרנית של מרגרט תאצ'ר", כותב יהודה, ומתאר את התהליך המכאיב שלו ושל הוגים אחרים, שהתרחקו מהערצת המהפכנים והתקרבות לשמרנות. כאשר מדובר ברוצח ההמונים צ'ה גווארה – אני חותם על המסקנה של יהודה. אולם אם נחליף את תמונתו של גווארה בתמונתו של הרצל או של בן גוריון, שהיו אף הם מהפכנים, מסקנתנו תהיה שונה.

ובכן, את מסקנותיו של הספר איני מקבל. מה שנכון לטבע, אינו נכון בהכרח לאדם התבוני. ודווקא מתוך המחלוקת, אני רואה בספרו של יהודה ספר חשוב, מאתגר ומרתק.

הספר משכנע שאי אפשר לחזות את העתיד – ובכל זאת אני מרשה לעצמי לנבא, שמי שיקרא את הספר יזכה לחוויה אינטלקטואלית מטלטלת ומסעירה, והוא יסיים את הקריאה חכם יותר ומשכיל יותר.

ולפרטים על הספר ולרכישה – yehudaharel.co.il

* "שישי בגולן", "זמן קיבוץ", "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.9.22

* מגדולי המנהיגים הדמוקרטים – המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה. יהי זכרו ברוך!

* המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב – אך סמלי שבימים שבהם פוטין מביא לשפל חדש את הרודנות שלו כלפי פנים ואת התוקפנות שלו כלפי חוץ, נפרד מן העולם גורבצ'וב, מי שהפיל את הדיקטטורה הקומוניסטית הרודנית כלפי פנים ותוקפנית כלפי חוץ. גורבצ'וב הביא לאנושות תקווה גדולה. פוטין מנסה בכל כוחו לדכא את התקווה. המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב, היה יציאה נגד הפלישה לאוקראינה.

* עם כתם על המצח – בימי הפרסטרויקה והגלסטנוסט, עקבתי באדיקות ובהערצה אחרי המהלכים, וכשיצאתי ללימודי מדע המדינה, בחרתי בקורסים שבהם ניתן היה לנתח את המתרחש ולהעמיק בו. הערצתי את גיבורי המהפכה – ואצלב האוול הצ'כי, לך ולנסה הפולני ואחרים, אך מעל הכל את מי שהיה הגיבור שלי באותם ימים, מיכאיל גורבצ'וב.

בפורים 1992 התחפשתי לגורבצ'וב. עשיתי קרחת על חצי ראש, וחברה איפרה אותי עם כתם על המצח א-לה גורבצ'וב. עם משקפים, חליפה והפנים העגלגלות שלי, נראיתי ממש גורבצ'וב. כתבתי טקסט, נדמה לי שחלקו שיר (איני זוכר על איזו מנגינה) וקראתי אותו במבטא רוסי כבד. למחרת השלמתי את הקרחת על כל הראש. באותם ימים, הקרחת לא הייתה באופנה, וכשהגעתי ביום ראשון ללימודים באוניברסיטה, הייתי אטרקציה.

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית הייתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור", היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

הפלישה הרוסית לאוקראינה היא עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

* גם בזמן בחירות – אני מברך על ההסכם בין הסתדרות המורים לאוצר, שהסיר את איום השביתה. הצדדים ירדו מהעצים והגיעו לפשרה מכובדת.

החשש שלי, הוא שההסכם יטורפד מסיבות משפטיות, בטענה שממשלת מעבר אינה יכולה לקבל החלטה שמשמעותה התקציבית כזאת. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה. גם לפני בחירות, המדינה צריכה לתפקד. בוודאי כאשר אנו מצויים במציאות משברית של מערכות בחירות כה תכופות.

אבל עצם ההסכם מעיד עד כמה חסרת שחר הטענה שבשל הבחירות לא מקוים ההסכם עם המתמחים. הרי במקרה הזה, מדובר במימוש החלטת ממשלה שקדמה לבחירות.

* טרור ביביסטי – עידית סילמן החזיקה מעמד יותר זמן מפולארד.

* הכהניסט המסוכן מכולם – הכהניסטים מתפצלים. ברוך מרזל וגופשטיין הודיעו שהם מתפלגים מבן גביר, כי הוא "התמתן".

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. הם לא הצליחו להוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, ונשארו אתו בשולי השוליים. הוא, בזכות ה"תאקיה", עלול להיות שר בממשלה וחבר הקבינט ולהחדיר את הכהניזם הנתעב והמסוכן אל קודש הקודשים – לב קבלת ההחלטות בישראל.

* תומכי הטרור – תומכי הטרור סמוטריץ' ובן גביר מתייצבים לצדו של אחד המחבלים הנתעבים ביותר, בן אוליאל, מי שערך טבח במשפחה, מי ששרף למוות תינוק.

הצתת תינוקות ערבים היא חלק מהפרקטיקה הכהניסטית.

* אגרוף הטרור הכהניסטי – תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י, מבוססת על פרשנות פונדמנטליסטית מעוותת של פסוקים בתורה. לא, לא "ואהבת את הגר", לא "כי גר היית בארץ מצרים", לא "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח" וכד'. גם לא "לא תרצח", כמובן.

הפסוק המכונן שהמוטציה הכהניסטית מתבססת עליו בעיוות היהדות, הוא "לא תחנם".

בספר דברים נאמר: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ, הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". והכית במובן הרגת. החרם במובן תשמיד. הפסוקים המדברים על עמים מסוימים בסיטואציה מסוימת, הפכו אצל כהנא לעיקר העיקרים של היהדות. ומכאן, עיקר תורתו – אסור לגויים לגור בארץ ישראל.

הפסוק השני, הוא "לשכים בעיניכם", שהוא אף השם של אחד מספרי תורת הגזע של כהנא. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים". הפסוק הזה מזהיר מה צפוי אם ההשמדה של עממֵי כנען לא תהיה טוטלית. מי שיישארו בארץ, יהפכו לגיס חמישי קבוע שישנא אתכם תמיד וילחם בכם תמיד. ולכן, אסור לרחם ולא להשאיר אפילו אחד.

כל מהותה של התנועה הכהניסטית היא החתירה לטיהור ארץ ישראל מגויים, עד האחרון שבהם. איך? באמצעות אגרוף. הסמל של תנועת "כך" הכהניסטית, ועוד לפני כן של הליגה להגנה יהודית שהקים כהנא, הוא אגרוף.

עיקר אמונה כהניסטי נוסף הוא הנקמה. החובה לנקום בגויים. ואין המדובר בנקמה אישית בגוי שפגע ביהודי, או בחבר בארגון טרור שמתוכו יצאו יהודים. הנקמה היא עיוורת. לכן, יהודי שרוצח ערבי מקדש שם שמים במעשה.

החזון הכהניסטי, אם הם יעלו לשלטון, הוא לגרש את כל הגויים מהארץ. להעלות את כולם על רכבות ומשאיות ולהעיף אותם. כמובן שהדבר יביא למלחמה נוראה ולבידוד מוחלט של ישראל בעולם, אבל ממתי זוטות כאלו מעניינות קנאים פנאטים?

וכל עוד הכהניסטים לא בשלטון ולא יכולים לארגן את הגירוש, יש להציק לערבים, לפגוע בהם, למרר את חייהם כדי שיסתלקו. איך? באגרוף. לכן, מי שפגע בערבים הופך לגיבור הכהניסטים.

ב-20 במאי 1990 ביצע המחבל עמי פופר טבח בקרב עובדים פלשתינאים מעזה בתחנת הסעה בראשל"צ. הוא רצח שבעה פועלים ופצע 11. את הטבח הוא עשה באמצעות רובה שגנב מאחיו החייל.

ימים אחדים לאחר מכן, ערך "הרב" כהנא הפגנת הזדהות עם הרוצח ועם הרצח. הוא בירך את פופר שחיסל את "הכלבים".

עמי פופר לא היה כהניסט מלכתחילה. אחרי שנתפס, אמר שעשה את המעשה כיוון שהחברה שלו עזבה אותו. אח"כ שינה גרסה ואמר שנקם על כך שבהיותו בן 13 נאנס בידי ערבי. אולם משעשה את המעשה, הכהניסטים אימצו אותו לחיקם, כמי שהגשים את האידיאולוגיה שלהם וקידש שם שמים ברבים.

בניגוד לעמי פופר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, היה כהניסט מלכתחילה. הוא היה תלמידו המובהק של כהנא והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. הטבח במערת המכפלה, שבו רצח 26 מתפללים, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, ופצע עוד למעלה ממאה, היה הגשמת האידיאולוגיה הכהניסטית. כל חטאם של הנרצחים, הוא היותם מוסלמים. מה שעצר את הטבח היה מעצור בנשק של המחבל. אלמלא כן, היה רוצח מאות. הייתה זו, לא במקרה, תפילת יום שישי, שבה התפילה רבת משתתפים.

גולדשטיין עשה זאת כדי להגשים את תורת הגזע הכהניסטית, שאותה הכיר היטב. לכן, הוא הפך מיד לגיבורם של הכהניסטים. הוא מי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורתם. הם הפכו את קברו המשוקץ למוזיליאום. בן גביר ויגאל עמיר ארגנו עליה לרגל להשתטח על קברו. בן גביר הציע לאשתו נישואין ליד קברו של המחבל. תמונתו הגדולה הייתה תלויה לאורך שנים בסלון ביתו, לצד תמונתו של כהנא, והורדה מטעמי "תאקיה" טקטיים לפני שנתיים, כאשר רבני הבית היהודי דרשו זאת כתנאי לשילובו ברשימה.

כחלק מה"תאקיה" טען בן גביר, בהיתממות, שהוא תלה את תמונת המחבל כי הוא העריץ אותו כרופא… נו, באמת. על תמונת המחבל היו פסוקים בשבח הנקמה והמשווים את המחבל לפנחס הכהן, מודל החיקוי של הקנאים, שבמעשהו הושיע את ישראל.

התייצבותו של בן גביר לצד בן-אוליאל, מי שערך טבח במשפחה ערבית והעלה באש תינוק ערבי, נובעת מכך שהוא הגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית במעשהו הנפשע. כל תירוץ אחר הוא חלק מה"תאקיה".

ב"חתונת הדמים" – חתונת כהניסט חודשים אחדים אחרי רצח המשפחה, רקדו הכהניסטים באקסטזה רצחנית את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק, שבן אוליאל רצח, ודקרו שוב ושוב את תמונתו, לעיניו של מנהיגם בן גביר, שנכח במקום. יש תיעוד של שיחות טלפון של אשת המחבל לרבנים, בניסיון לקבל את אישורם לאחר מעשה לרצח. לזכותם ייאמר, שהם לא נתנו לה את מבוקשה. אחד הרבנים הסביר לה שאף רב לא ייתן לכך את ידו. היא מיד תיקנה אותו, בצדק, ואמרה ש"הרב" כהנא מתיר את המעשה. אכן, כהנא היה בחייו ונשאר אחרי מותו רבם של המרצחים; רב המרצחים.

כל הסיפורים על כך שבן גביר התייצב לצד בן אוליאל כי לטענתו הוא חף מפשע, כי הודאתו הוצאה באיומים וכו', הם סיפורי בדים. בן גביר אמר שדחיית ערעורו של המחבל הוא "יום שחור לדמוקרטיה". כהנא יצא נגד הדמוקרטיה ואמר שהיא מנוגדת ליהדות. תלמידו בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממנו ולכן גם הרבה יותר מסוכן ממנו. הוא מעביר את מסריו בכסות של "דמוקרטיה" ו"זכויות האדם". אך כל אלה כסות לדרכו הכהניסטית. מטרת חייו היא הגשמת תורת הגזע הכהניסטית.

* האם צריך להוציא להורג את בן אוליאל? – לשיטתם של הדוגלים בעונש מוות למחבלים – ודאי שכן. אבל אני מתנגד עקרונית לעונש מוות, ולכן אני נגד הוצאתו להורג.

מאסר העולם הוא העונש הראוי גם למחבל רוצח שפל כמו בן אוליאל, במדינת חוק דמוקרטית.

כמובן, שבמהלך הפיגוע, יש לחתור לכך שהמחבל ייהרג. אבל אם נתפס בחיים, יש להעמידו לדין ולהעניש אותו בהתאם לראיות ולחוק.

* עת צרה – לאחר הטבח במערכת המכפלה, שערך גיבורו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש, פרסמתי מאמר ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע,  שכותרתו – "חסלו את הכהניזם – אחרת הכהניזם יחסל אתכם".

עד היום, הכהניסטים לא הצליחו לפרוץ מעבר לשולי השוליים. עד שבן גביר, הכהניסט המסוכן מכולם, אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ובחסות נתניהו שדחף אותו פנימה כי הוא בוטח בו שיצביע בעד כל חוק פיגולים שנועד להעמיד אותו מעל החוק, בחסות האידיוטים השימושיים בבג"ץ שאיפשרו לו לרוץ בניגוד לחוק המפורש ובחסות התקשורת שפתחה בפניו את רגליה והתמסרה לו – הוא מכניס את התועבה הכהניסטית, את הפשיזם הגזעני צמא הדם, ללב קבלת ההחלטות.

עת צרה היא לישראל.

* בין רע"ם לבן גביר – שואלים אותי, איך זה שאני מוכן לממשלה עם רע"ם ופוסל לחלוטין ממשלה עם הכהניסטים. מה ההבדל ביניהם?

ההבדל הוא שרע"ם בחרה באסטרטגיה פוליטית, שעל בסיסה היא פרשה מהרשימה המשותפת, של הצטרפות לכל ממשלה, תוך הימנעות מכל עיסוק בנושאים הלאומיים ובענייני חוץ וביטחון, כדי לקדם את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל. לכן, נתניהו ניסה בצדק להקים אתם קואליציה, אלא שסמוטריץ' הכשיל זאת. ולכן הם הצטרפו לקואליציה היוצאת. אני התנגדתי לקואליציה אתם, אך טעיתי ושיניתי את דעתי.

בן גביר, לעומת זאת, רוצה להיות שר כדי לקדם את האג'נדה הכהניסטית שלו. למה הדבר דומה? אילו קמה מפלגת גימלאים, שהייתה מכריזה על רצונה לכהן בכל ממשלה ולא להתערב בענייני חוץ וביטחון, ובלבד שתוכל לקדם את ענייני הגמלאים. היא תהיה רצויה בממשלה, גם אם העומד בראשה מאמין בלבו בכהניזם.

כיוון שהאינטרס שלנו הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינה – ברגע שקמה מפלגה ערבית שרוצה להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, להבדיל מהמשותפת, האינטרס הציוני הוא שהיא תהיה שותפה לקואליציה, כדי לעודד את ההשתלבות. איפה הבעיה? שבכנסת הקודמת היה פער בין מנסור עבאס לחבריו לסיעה, שהתקשו לאמץ את החזון האמיץ ומרחיק הראות שלו. לכן, רע"ם רצויה כשותפה לקואליציה שכבר יש בה 61 ח"כים, אך לא טוב שהקואליציה תישען עליה. אני מקווה מאוד, שבכנסת הבאה כל הסיעה תדבק בחזון של עבאס, ואז היא תהיה שותפה ראויה ורצויה לכל קואליציה.

* רק לא בן גביר – קרולינה לנדסמן העלתה במאמר ב"הארץ" תרחיש שגם אני חושב עליו לאחרונה. תרחיש שבו נתניהו יזכה ב-61 מנדטים, אך לא ירצה ממשלה עם הכהניסטים אלא יפנה למחנה הממלכתי להצטרף לממשלתו במקום בן גביר. מה יעשה גנץ במקרה כזה? האם יעדיף להישאר בחוץ ולהפקיר את ישראל לממשלת בן גביר, או יכנס לממשלה כדי לסכל את איום "השר בן גביר".

בעיניי, הסבירות של תרחיש זה נמוכה. אין לי ספק שנתניהו מתעב את בן גביר ומודע לסכנה הלאומית של הכהניזם. אך הוא לא יפרק את הגוש, שנועד לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

אבל אם נתניהו יגלה אחריות ויציע הצעה כזאת, בעיניי יהיה על גנץ לגלות אחריות ולהיענות לה. לא בכל מחיר, עליו להציב תנאים, אך להצטרף לממשלת רק לא בן גביר.

זו רק אחת הסיבות לכך שמן הראוי שלפיד וגנץ לא ישללו על הסף אפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו. לא כי זה הפתרון הטוב, אלא כי זה הרע במיעוטו. אם החלופות הן בן גביר או המשותפת, עדיפה ממשלת אחדות.

* קורא לרציחתו – מה היינו אומרים לו קראנו מאמר הטוען שבטבח במערת המכפלה לא גולדשטיין הוא המחבל, אלא הנרצחים במערת המכפלה, שעצם התפילה והנוכחות שלהם – היא הפיגוע? לחרדתי, מי שזו גישתו, מקבל בסקרים קרוב ל-10%. האם "הארץ" היה מפרסם מאמר ברוח זו? אני משוכנע שלא, ובצדק.

אבל "הארץ" פרסם מאמר ברוח זו, של רוגל אלפר. אלפר כתב על הפיגוע בקבר יוסף פשקוויל שזו כותרתו: "המתפללים" שנפצעו בקבר יוסף הם המחבלים.

המירכאות סביב "המתפללים" היא של אלפר. למה? "אין אלוהים ולפיכך אי אפשר להתפלל אליו; יוסף לא קבור שם וגם אילו היה קבור שם, הרי שלתפילה שם אין סגולה מיוחדת, כי אין אלוהים, ולכן אין במקום שום דבר 'קדוש' ". האם על תפילת מוסלמים במערת המכפלה, בהר הבית או במכה הוא כותב כך?

אבל הפיגוע, הוא טוען, הוא התפילה ולכן המתפללים הם המחבלים. למה? כי התפילה היא "טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית, נגד הריבונות הפלסטינית ונגד הכבוד האנושי הפלסטיני. זו יריקה בפרצוף שלהם. ולכן נזקקים 'המתפללים' לליווי של כוחות מיליציה רבים, חמושים ונכונים למות". ה"מיליציה הפרטית של המתנחלים" היא צה"ל, אם מישהו לא הבין.

את המחבלים שירו במתפללים אלפר מצדיק ומזדהה מאוד עם המעשה. "הם לא ישיגו כלום אם לא ינקטו אלימות כלפי שיירות 'המתפללים' בקבר יוסף. תקראו היסטוריה. כובשים לא עוזבים מרצונם החופשי. הם עוזבים כשהם סובלים. כשדמם מוקז. הם עוזבים בעקבות מאבק אלים שמכאיב להם יותר מדי".

האם אלפר משלהב את הפלשתינאים ומסית אותם לרצוח "רק" מתפללים בקבר יוסף או להקיז "רק" את דם המתנחלים? כך, אולי, משתמע מן הפשקוויל הבודד הזה. אך אלפר תומך בכל לב בטרור הפלשתינאי באשר הוא. כל פיגוע, כמעט, בכל מקום בארץ, זוכה לפשקוויל תמיכה נלהב.

בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", לפני שנים אחדות, אלפר היה באקסטזה, וכמעט מדי יום פרסם פשקווילים נלהבים שמעלים על נס את הגיבורים האמתיים שנוטלים סכין או מספריים כדי להילחם בקובש. בכל מקום בארץ. השיא היה פשקוויל שבו הוא פרסם מראש מכתב למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו, בהיותו בן לעם אקובש, ורק תמה למה הרצח לקח לו כל כך הרבה זמן.

ההבדל בין האוטונטישמי אוטו ויינינגר לבין האוטואנטישמי רוגל אלפר, הוא שווינינגר לקח את עצמו ברצינות, הפיק את הלקחים ועשה מעשה ואילו אלפר סתם פקה-פקה.

* חוטפי ילדים – מודעה המרוחה על עמוד שלם ב"הארץ", של ארגון "א.נשי חינוך [העילגות במקור א.ה.] נגד מעצרי ילדים", ובה עלילה שפלה על ישראל שעוצרת ילדים, ב"מעצרים המוניים… בגדה המערבית ובירושלים".

ישראל אינה עוצרת ילדים. ישראל עוצרת מחבלים. היא מגיעה אליהם לפני שהם מבצעים את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועי טרור, וניצלים חייהם של מאות ישראלים, לבטח רבים מהם ילדים. רק במבצע "שובר גלים" בחודשים האחרונים סוכלו 200 פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אנו זוכרים את התקופה שבין הקמת הרש"פ לאחר הסכם אוסלו לבין מבצע "חומת מגן", שבו ישראל החזירה לצה"ל ולשב"כ את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ. אנו זוכרים איזה מרחץ דמים היה בישראל ולאיזו אווירת פחד נכנסה החברה הישראלית. אני מבין שאותם "א.נשים" מתגעגעים לימים היפים ההם.

נכון, בין המחבלים יש גם בני נוער. לא ילדים – בני נוער. יש בני נוער שביצעו פיגועים ויש בני נוער שנעצרו לפני שביצעו פיגועים. ובכן, אותם "א.נשים" מעדיפים אותם מבצעים פיגועים. כדאי להם לזכור, שברוב המקרים מבצעי הפיגועים לא יוצאים חיים מהפיגוע. ואם הם יוצאים בחיים, הם נכנסים לכלא לתקופה ארוכה. כך, שאם באמת כל כך אכפת לאותם "א.נשים" מאותם מחבלים צעירים, עליהם לשבח את מעצרי המנע שלהם.

* הזרוע הכנועה – אילנה המרמן, מבריחת שב"חים ופובליציסטית בשוקניה, מגדירה את אבו-מאזן "הזרוע הכנועה של מדינת ישראל בגדה המערבית", כי היא מתגעגעת, מן הסתם, לימי ערפאת העליזים עם האוטובוסים המתפוצצים והפיגועים במסעדות ובקניונים. אבל באופן חריג היא משבחת אותו על דבריו על אודות השואות שישראל עשתה לפלשתינאים.

* הדי-ניין של שוקן אינו נח לרגע – כמעט מידי יום שישי, מתפרסם פשקוויל מערכת המוקיע את בית המשפט העליון בישראל ומשתלח בשופטיו. גם השבוע. הפעם, על כך שדחה עתירות שקראו לשחרורו של המחבל שובת הרעב. ושוב אותו הלהג על העליון שהוא "חותמת גומי של השב"כ" הנורא, ו"מציית באורח אוטומטי ועיוור לכל גחמות שב"כ". בג"ץ הוא "משרתו הנרצע" של שב"כ וכן הלאה.

* בלי כובע פלדה ולוע תותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית – ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, ממייסדי קיבוץ נחל עוז שעל גבול עזה ורכז הביטחון של היישוב, שנרצח בידי מחבלים (פדאיון, בלשון התקופה), הוא נאום מכונן שהיטיב לתאר את ברירת דורנו, דור ההתנחלות ובניין הבית הלאומי, המחייב אותנו לאחוז בחרב כדי להבטיח את קיומנו ואת קיום מפעל החיים הציוני.

הנאום הזה שנוי במחלוקת, גם בקרב כמה מחבריי, שהלבישו עליו תלי תלים של פרשנויות כדי להציג בו את כל הרע שהם מייחסים למשה דיין. גם אני, בלשון המעטה, איני חסיד של דיין. אבל אני משוכנע שיגאל אלון יכול היה לשאת בדיוק אותו נאום, ואז אותם חבריי היו מפרשים אותו, הפעם פירוש נכון, כטקסט מופת של אמירת האמת על חיינו.

אני השתמשתי בטקסט הזה אינספור פעמים, עוד כמדריך בתנועה וכמדריך גרעין לאורטל ועד היום, במאמרים רבים.

לאחרונה התגלה בארכיון הקיבוץ מכתב שכתב רועי רוטברג למפקד צה"ל באזור, שבו הוא מבקש ממנו אישור לפעולת נקם חקלאית, תשובה לטרור החקלאי שכבר אז (ובעצם מאז ראשית הציונות) היה מרכיב משמעותי בטרור נגדנו. "היות ולא הצלחנו עד עתה להשתלט בצורה יעילה על הסתננות הקוצרים הרבים לשטחים שלנו, חשבנו על ביצוע קצירת תגמול מתוכננת  ומאורגנת". הוא הציע חדירה לשטח האויב ולקצור בגניבה שדה בצל פלשתינאי, השוכן בנ.צ. 1005009840. ב"ידיעות אחרונות" מובא הסיפור, עם צילום מכתבו, בכתב יד, של רועי, על נייר רשמי של נחל עוז. לאורך המכתב מרוחה בעט אדום תשובת הקצין, בדרגת רס"ן – "בהחלט לא!"

יש לציין, שההתיישבות הביטחונית שהוקמה לאורך הגבולות, הייתה מרכיב מרכזי בהגנה על גבולות המדינה. ללא אותם מאות יישובים יהודיים שהקימו המדינה, המוסדות הלאומיים והתנועות המיישבות בשנות החמישים, הנגב, הגליל והשפלה לא היו נשארים בשטח ישראל, אלא היו נופלים בידי האויב. צה"ל הקטן לא יכול היה להגן בעצמו על גבולות המדינה, ובעצם המתיישבים עצמם נשאו בעיקר נטל ההגנה על יישוביהם ושדותיהם, בעזרה של צה"ל ומג"ב. רועי הציע לצאת מהגדר, ושהתושבים ייצאו גם לפעולת תגמול.

מכתבו של רוטברג מאיר על כשל של חוסר הגינות בנאומו של דיין. דיין יצא, בצדק, נגד אלה שאינם רואים נכוחה את המציאות ומסתנוורים באשליות שלום. אולם שלא בצדק, הוא השליך זאת על רועי עצמו. "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו". האמת היא שהאור בלבו של רועי לא עיוור את עיניו. הוא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום לא החרישה את אוזניו. הוא שמע את קול הרצח האורב. אדרבא, הוא התריע שוב ושוב על הנזק ועל הסבל שנגרם לתושבים כתוצאה מהטרור היוצא מעזה. וכרכז הביטחון של הקיבוץ, הוא הלך בעיניים פקוחות אל עבר הסכנה, כדי להגן על היישוב ועל רכושו. כך עשה גם בפיגוע שבו נרצח. כאשר הגיע אליו דיווח על אירוע טרור נוסף, הוא זינק על סוסו ויצא לשדות, לתת מענה. הוא נפל למארב מחבלים ונרצח. גופתו נחטפה וחוללה, והוחזרה בתיווך משקיפי האו"ם.

קיבוץ נחל עוז ממשיך להתמודד עד היום עם הטרור מעזה, וממשיך לגלות עמידה איתנה ודבקות מופתית באדמתו.

* לילה של חרדה – את חמישה בספטמבר 1972 אני זוכר היטב. הייתי אז תלמיד בכיתה ד'. בסביבות השעה 11:00, בתחילת השיעור, סיפרה לנו המורה הדסה אשל, מחנכת הכיתה, שמחבלים חטפו ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן. ככל הזכור לי, גם הוכנס רדיו לכיתה והאזנו לשידורים.

כשהגעתי הביתה, פתחתי מיד את הרדיו, והאזנתי במתח וחרדה ל"בחצי היום". באותם ימים לא היה נהוג ברדיו ולבטח לא בטלוויזיה גל פתוח עם שידורים חיים.

בלילה, התקשיתי מאוד להירדם. פחדתי. לא זכור לי אירוע כזה מאז ועד היום. היה זה ממש פחד אישי, קיומי. אני זוכר שחשבתי על כך שצריך שיהיה חייל ליד כל בית בישראל. מוזר, כי שנה מאוחר יותר היו פיגועים הרבה יותר רלוונטיים למחשבה כזו; חדירות לישראל וטבח בילדים, כמו בקריית שמונה ומעלות, ולא הגבתי עליהם בחרדה. על מינכן – כן.

כנראה שגם הוריי התקשו להירדם. וכנראה שאבא שלי קלט שאיני ישן. כי ב-2:00 לפנות בוקר הוא נכנס לחדרי וסיפר לי את הבשורה המשמחת ששודרה ברדיו, שכל החטופים חולצו בשלום. רווח לי ומיד נרדמתי.

כידוע, מהר מאוד התברר שהייתה זו ידיעה כוזבת. בבוקר קמנו לבשורת האיוב על הטבח הנורא.  

* פרס לטרור – לאורך השנים מאז הטבח במינכן, יש לישראל ביקורת חריפה ומוצדקת לחלוטין על היחס המנוכר של הוועד האולימפי. רק באולימפיאדה האחרונה, 49 שנים אחרי הטבח, הואיל הוועד האולימפי לערוך באולימפיאדה טקס לזכר הספורטאים שנרצחו, וגם זאת לאחר עשרות שנות מאבק של ישראל ושל המשפחות השכולות.

אבל עיקר הביקורת שלנו אינה מוצדקת – הביקורת על כך שהאולימפיאדה לא הופסקה בעקבות הטבח. בעניין הזה, איני מסכים עם עמדתה של ישראל. אילו הצליחו המחבלים הארורים להביא להפסקת האולימפיאדה, היה זה ניצחונם הגדול.

סביר להניח שההחלטה להמשיך את המשחקים לא התקבלה מן הסיבה הנכונה, אבל היא הייתה נכונה.

עקרונית, נכון היה שגם ישראל תישאר באולימפיאדה. אילו הספורטאים שלנו המשיכו להתמודד ולהתחרות גם אחרי הטבח, הייתה זו אמירה ציונית הולמת של "לא תנצחו אותי". אבל אני מניח שבמצב הרגשי של הספורטאים אחרי הטבח, זה היה בלתי אפשרי.

* ובינתיים בגולן – בשעה טובה ומוצלחת, החלו עבודות התשתית למגרשי הקבע ברמת טראמפ.

* לא מכופתר – התמונה מבאזל שהעליתי בפייסבוק ב"לבוש אלגנטי", כולל ז'קט (!) ופוסט שכתבתי בנושא, עוררו תגובות מעניינות. אחת מהן: "אף פעם לא ממש הבנתי את העיקרון הזה של חלק גדול מהגברים ללבוש רק ג'ינס וטריקו לכל מקום. הלבוש, כמו כל לשון ושפת הדיבור, 'מתרגם' לא אחת את יחס האדם לאחר, למעמד האירוע, לכללים המקובלים בסביבות שונות ועוד. ולא תמיד חייבים להפגין מרדנות שאמורה לייצג את האינדיבידואל. מעריכה שבמקרה הזה מצאת דרך לכבד את האירוע, המעמד ואת שאר המשתתפים".

תשובתי: "אני מסכים אתך. בלובשי ג'ינס טריקו וסנדלים, אני מבטא יחס בלתי אמצעי לאחר, יחס בגובה עיניים, בלי להסתגר מאחורי עניבות וחליפות שמקרינות קור, ניכור ורשמיות מכופתרת".

לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס שישבה שבעה על אביה שנפטר. היא הציגה אותי בפני אִמהּ הקשישה: "זה המנהל שלי". האם בחנה אותי והפטירה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל". אותה עובדת והאחים שלה התחילו להחליף צבעים ממבוכה, ואני אמרתי להם שאני מקבל זאת כמחמאה גדולה. מעולם לא רציתי להיראות מנהל. את הסמכות והמנהיגות שלי לא ניסיתי לרכוש בסממנים חיצוניים, אלא בזכות מי שאני ובזכות העשיה שלי.

* משליך את הטפל – בשבת עלתה לתורה באורטל נערה, בת מצווה. בחודשים האחרונים הכנתי אותה לעליה לתורה ולקריאה בפרשת השבוע וקריאת ההפטרה ובשבת נערך טקס בת מצווה יפהפה בהנחייתי, ובהשתתפות חברות וחברים מאורטל וממשפחתה של כלת השמחה.

טקס בת המצווה שילב מסורת עם חידוש. לצד קריאת הפרשה וההפטרה, קריאת חלקים מתפילת השבת לצד טקסטים מקבילים מהיצירה היהודית הציונית. הרי היצירה היהודית לא התאבנה לפני אלפי שנים, אלא היא ממשיכה ותמשך עוד דורות רבים. וכך קראנו ושרנו, לצד הטקסטים הקלאסיים מן התפילה, טקסטים של עמיחי, נעמי שמר, עוזי חיטמן ועוד.

הטקס הוא מאוד מאוד יהודי, המשמר את העיקר ומשליך את הטפל והלא רלוונטי לערכינו. כוונתי, כמובן, בראש ובראשונה, להדרת האישה. כמובן שהגברים והנשים, הבנות והבנים, ישבו יחד. בנוסף לבת המצווה עלו לתורה נשים – אמהּ, סבתהּ דודותיה וחברות באורטל. וכדי לקדם את הטקס השוויוני הזה, לא היינו צריכים לחבל בעברית היפה בכל מיני פולשים זרים ומכוערים כמו "אנשימות" למיניהן, ובלי לסרבל את הטקסטים ב"אנחנו מודות ומודים" וכו'. עם זאת, בירכנו "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב ואימותינו שרה, רבקה, רחל  ולאה".

          * ביד הלשון

חמד – חמד הוא מושב ציוני דתי, השייך לתנועת מושבי הפועל המזרחי, במועצה האזורית שדות דן, בקרבת אור יהודה.

השם חמד נשמע מתאים לכנות בו יישוב; השורש חמד, המבטא חמדה, חמוד וכו'. אבל זה אינו מקור השם. השם חמד הוא ראשי תיבות של חיילים משוחררים דתיים.

חלוצי היישוב הם קבוצה של כ-120 חיילי דתיים, רובם עולים מרומניה ופולין, ששירתו בהגנה ולאחר מכן בצה"ל. הם החליטו, שאם יעברו את הקרבות בשלום, יקימו יישוב של חיילים משוחררים. החליטו – והגשימו.

* "חדשות בן עזר"

רגע של תאילנדית

בעבודתי במטע, ובפרט בקטיף האוכמניות, זכיתי להכיר את העובדים התאילנדים. זכיתי, אני אומר, כי התאהבתי בהם. ראשית, כי הם עובדים מצוינים – חרוצים, מסורים, יעילים ומקצועיים. ולא פחות מכך, בזכות שמחת החיים שלהם.

כל יום העבודה הם אינם מפסיקים לצחוק; כאילו היו ברסלבים המצווים מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. בכל זאת, הם רחוקים מהבית, רחוקים מהמשפחה, רחוקים מהמולדת; הם באו לישראל לשבור שבר. נכון, זהו אילוץ קיומי בעבורם, אבל לשמחה – מה זו עושה? עובדה, הם שמחים, עליזים, מתרוננים.

את הבדיחות שלהם איני מבין. בכל זאת, איני שולט בשפתם. על מה הם צוחקים? מן הסתם, בטח גם עלינו. וזה סבבה לגמרי, מבחינתי. בעצם, יש להם בדיחה אחת שאין צורך לתרגמה לעברית. אחד מהם נופח בקול תרועה רמה וחבריו מתפוצצים מצחוק.

בעבודתי אתם, שיפרתי את התאילנדית שלי. האמת היא שנכון יותר לומר, את התאית שלי. להלן, כשירות לציבור, שיחון תאילנדי-עברי בסיסי.

מנהל – בַּלָבַּיִת

מנהל בכיר – בלבית גדול

מנכ"ל – בלבית אופיר

קטיף – קטיפּ

מערך מיון, שקילה ואריזה – מיון

מיון – מיון מיון

חרמש – הֶלְמֶט

מה שלומך? – הכל בסדר?

הרבה – הַלְבֵּה

בררה –  תַּשִׂיָּה [תעשיה]

אתמול היו הרבה פירות פגומים – אתמול תַּשִׂיָּה הַלְבֵּה

טוב – טופּ

רע – לא-טופּ (נאמר כמילה אחת, במילרע)

רע מאוד – לא-טופ לא-טופ.

על הפנים – לא-טופ לא-טופ לא-טופ (יש לזה גם מנגינה)

אוֹי – אווווווווווווווייי (עם קרשצ'נדו בסוף)

תקלה – בלגן

בעיה – בלגן

משבר – בלגן גדול

גנב – עלי באבא

פועל שאוכל הרבה אוכמניות בזמן הקטיף – עלי באבא

חם – הַם הַם

אישה – מדאם

נערה – ליידי

אסף – אתפּ

אורי – אוּלִי / אוּנִי / אוּקִי / אבא אתפּ

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דברים בפתיחת שנת הלימודים תשפ"ג, מדרשת השילוב

מפעל המכינות הקדם צבאיות, הוא אחד האורות היפים ביותר בחברה הישראלית; המכינות הקדם צבאיות הן ההזדמנות לעצב את עתידה של מדינת ישראל כחברת מופת. לא פחות.

מה שונה מדרשת השילוב מהמכינות האחרות? לכל מכינה יש הדגש שלה, וכל הדגשים חשובים. הדגש שלנו הוא הלמדנות. אין אף מכינה הדומה בלמדנות למדרשת השילוב; לא בהיקף הלמידה, לא בעומק הלימוד, לא במגוון התחומים, לא באווירת הלימוד ובעיקר הלימוד העצמי. אנו הגורם המוביל בלימוד תורה, במובן הרחב ביותר של המושג "תורה", שכולל לבד מארון הספרים היהודי הקלאסי, גם את הספרות והשירה העברית, הגות יהודית וציונית מודרנית ומגוונת, ופילוסופיה יהודית וכללית. והכל, בהעמקה, בלמידה לעומק של ספרים מכריכה לכריכה, מקבלת כלים ללימוד עצמי ולכתיבה לעומק בתחומי הלמידה.

כל המכינות עוסקות בפיתוח מנהיגות, לטובת החברה הישראלית והעם היהודי. מדרשת השילוב עוסקת בפיתוח מנהיגות רוחנית, הקמת דור של תלמידי חכמים. תלמידי חכמים שנבנים מתוך לימוד פתוח, מרחיב ופלורליסטי, עם חלון לחוכמת היהדות על כל זרמיה וגווניה ולחוכמת האומות. תלמידי חכמים שמשקפים את מגוון החברה הישראלית, נשים וגברים – בשוויון מלא ביניהם, חילונים, מסורתיים, דתיים ומה שביניהם. "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן". כלומר, ההלכה נקבעת על פי בית הלל, כיוון שבית המדרש שלהם, בניגוד לזה של בית שמאי, היה פתוח ופלורליסטי. את פסיקותיהם הם גיבשו מתוך העמקה בכלל הדעות ואחרי העמקה כזו, ולכן – חזקה עליהם שהיטיבו להגיע לאמת. דרך הלימוד של בית הלל, היא דרכנו, במדרשת השילוב.

כאשר אנו מדברים על הנהגה למדנית ועל תלמידי חכמים, חשוב להבהיר לעומק למה כוונתנו. מספרת הברייתא במסכת קידושין: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". כלומר, גדולתו של התלמוד בכך שהוא מביא לידי מעשה. כלומר, עיקר הכוונה היא למעשה, אך גדולתו של התלמוד, הוא העומק והכלים לצורך המעשה. איננו חיים כדי ללמוד תורה, אלא לומדים תורה כדי לדעת איך לחיות נכון, איך להנהיג נכון.

אותו רבי עקיבא שאמר "תלמוד גדול", היה הראשון שהורה לתלמידיו לסגור את הגמרות ולהתייצב למלחמה. אנחנו מצפים מכל תלמידינו, שיפיקו מן הלימוד, שכמובן אינו נפסק אחרי שנה או שנתיים במדרשת השילוב, אלא הוא דרך חיים לכל החיים, יוביל אותם להנהגה מעשית, השואבת מתוך הלמידה את הכלים להובלה ראויה של החברה הישראלית.

אנו הצבנו במקום מרכזי במטרות מדרשת השילוב את השירות המשמעותי בצה"ל. הביטחון אינו המשימה הציונית היחידה והציפיה שלנו מתלמידינו היא להובלה בכל תחומי החיים. אך הביטחון הוא עצם הקיום ועצם היכולת לקיים את כלל משימותינו. צה"ל דוחה את הגיוס שלכם, על אף היותכם מהטובים ביותר בכל מחזור, בשנה ואף בשנתיים, מתוך הבנה שהוא יקבל תמורה גדולה בעד האגרה הזאת – חיילים ומפקדים טובים יותר, רציניים יותר ומשקיעים יותר. בוגר מדרשת השילוב שאינו נותן את השירות הצבאי המשמעותי ביותר שהוא יכול – לא שנה היטב את תלמודו במדרשה, כי לא הבין את דרכנו, באשר לתלמוד המביא לידי מעשה. ומי ששנה היטב את תלמודו, מן הסתם יביא זאת לידי ביטוי בשירותו בצה"ל.

אני מאחל לכם – לאביה, לשמוליק, לר"מים, למדריכים, למרצים ולאנשי המנהלה, ובראש ובראשונה לכם, החניכים, שנה מעשירה, משמעותית, שתעניק משמעות לחייכם.

ולכם ההורים – אין לי ספק שמי שבחר במדרשת השילוב, הגיע לכך מתוך הערכים שינק בביתו. אני מבטיחכם, שבנותיכם ובניכם נמצאים בידיים טובות.