בית במתנה

"42 שנים אני נותן את הנשמה בעבודה, בשביל מה? כדי לתת בית במתנה לנקלט שרק הגיע לכאן?"

משפט שנאמר לי בשיחה בימים האחרונים.

אני באורטל רק 36 שנה (אם כי מאז הקמת הגרעין שלי באמצע י"א לפני 40 שנה, בתודעתי אני אורטלי). וב-36 השנים האלה נתתי ואני נותן את הנשמה לאורטל בכל מאודי.

אותו נקלט שהגיע לאחרונה לא נתן את הנשמה לאורטל ב-36 השנים האחרונות. אולם הוא נותן היום את הנשמה וייתן אותה גם ב-36 השנים הבאות, הרבה אחרי שאני ובני דורי נצא ממעגל העבודה וגם כאשר נהיה בצדו השני של השיש.

מבחינתי, אין השקעה גדולה וחשובה יותר מהשקעה בעתיד אורטל, בהבטחה שאורטל תמשיך להתקיים גם בדורות הבאים, שנהיה קיבוץ לדורות. וכיוון שאין מה שיבטיח את עתיד אורטל יותר מקליטה צעירה, ההשקעה החשובה ביותר והמשתלמת ביותר שלנו היא בקליטה צעירה.

****

כשהגעתי לאורטל לא ישנתי בשק"ש על הר טרשים קרח. קיבלתי "בית במתנה". אמנם בהתחלה הייתה זו אשקובית ואט אט זה התקדם לדירה המורחבת והמרווחת.

ממי קיבלתי את המתנה הזאת? ממדינת ישראל. באותם ימים, מדינת ישראל ראתה בהתיישבות באזורי הסְפָר של המדינה ערך מקודש; מטרה שראוי להשקיע בה ולבנות את הבתים למתיישבים העולים אליה. היה אז "אגף לבניה כפרית" במשרד השיכון שבנה "בניה תקציבית". זמנים חדשים – זמירות חדשות. כל המושגים הללו מצאו מזמן את מקומם בחצר הגרוטאות של ההיסטוריה הישראלית.

אבל אני רואה גם היום בהתיישבות בסְפָר ובוודאי בהתיישבות בגולן ערך מקודש. וגם היום ראוי להשקיע בבתים לאנשים שעולים להתיישב כאן. גם כאשר המדינה אינה עושה זאת.

ב-36 השנים שאני נותן את הנשמה לאורטל החזרתי מזמן את ההשקעה ב"בית שקיבלתי במתנה". ואני יותר משמח להמשיך ולהשקיע מפרות מתן הנשמה שלי, בבתים "במתנה" לאנשים שיתנו את הנשמה ויחזירו בגדול את ההשקעה הזאת. ואני מקווה שגם הם, בבוא היום, ימשיכו את הדרך וישקיעו בקליטה עתידית בדורות הבאים של המתיישבים באורטל.

****

הבדל נוסף ביני לבין אותו נקלט שמגיע היום או הגיע בשנים האחרונות, הוא שכשאני באתי לאורטל לא נדרשתי לשלם אגורה. אותו נקלט שילם דמי קליטה בסך 200,000 ₪. ומי שיבוא היום ישלם 300,000 ₪.

****

קיצור תולדות דמי הקליטה:

בעבר, אסור היה לחבר קיבוץ להחזיק רכוש פרטי. כיוון שכך, מי שהצטרף לקיבוץ נדרש להכניס לקיבוץ את כל רכושו הפרטי.

הבסיס לדרישה היה האמירה לנקלט: אתה מצטרף לכל היש שנעשה בקיבוץ מיום הקמתו והופך חבר שווה בכל למי שחי בקיבוץ מיום הקמתו – מן הדין שתמסור את כל היש שאתה יצרת עד הגעתך לקיבוץ.

ברגע שאין איסור על חברי הקיבוץ להחזיק ברכוש פרטי, כמובן שאין לדרוש מהנקלט למסור את רכושו.

כך נוצר מצב, שבו הנקלט המצטרף הופך שותף מלא בכל מה שנעשה כאן, מבלי שהכניס דבר.

חשנו שיש בכך אי צדק ופגיעה בשוויון. וכיוון שהצדק החברתי והשוויון הם ערכים שבבסיס החברה שלנו, החלטנו ב-2004 על גביית דמי קליטה גדולים בסך 50,000$ ואח"כ שינינו את ההגדרה ל-200,000 ₪.

היה זה בסוף הקדנציה הקודמת שלי כמרכז קליטה. שגב, שהיה אז מזכיר אורטל, ואני גיבשנו את ההצעה. המוטיבציה העיקרית שלי הייתה, ההבנה שאי הצדק הזה פוגע בדעת הקהל כלפי הקליטה, וגרוע יותר – בדעת הקהל כלפי הנקלטים.

כשקיבלנו את ההחלטה, רבים בתוכנו פקפקו בריאליות שלה. באף קיבוץ שיתופי לא היה דבר כזה. היו קיבוצים שגבו מעין דמי רצינות סמליים, אך לא דמי קליטה גבוהים כאלה. "מי ישלם מכספו 200,000 ₪ כדי לבוא לקיבוץ"? שאלו לא מעט חברים. הרציתי על ההחלטה בכנס ההתיישבות ע"ש גרליק, והתגובות שקיבלתי היו ברוח של "כל הכבוד על האומץ אבל… מי ישלם מכספו סכום כזה?". אבל אני האמנתי באורטל והאמנתי שאנו מספיק אטרקטיביים כדי שאנשים ישלמו את דמי הקליטה. ואכן, כך היה.

מאז התחלנו לגבות דמי קליטה גם מצעירים מתחת לגיל 28, בניגוד להחלטתנו הקודמת, ולאחרונה הגדלנו את הסכום ל-300,000 ₪.

ואני מודה שמוזר לי לשמוע מחברים בני דורי, שכמוני לא נדרשו לשלם דבר וכמוני קיבלו בית מדברים ברוח: "בטח שיבואו לאורטל. למה לא? איפה עוד ימצאו פראיירים שיתנו להם בית במתנה?"

****

מכל הכתוב לעיל, אפשר להבין, בצדק, שעקרונית אני שלם לחלוטין עם המודל הקיים. ואף על פי כן, אני שותף היום לבחינת הנושא וגיבוש מודל חלופי, שיוריד את חלקה של אורטל בבניית הבית באופן משמעותי.

איננו ממציאים את הגלגל, אלא לומדים מקיבוצים שיתופיים אחרים, ומתאימים את המודלים הללו לאורטל.

הסיבה לחיפוש הזה אינה הצורך בשינוי עקרוני, אלא הצורך להבטיח את המשך תנופת הקליטה. ברור לנו שמבחינה כלכלית אורטל לא תוכל לשאת על כתפיה לאורך זמן השקעות בבניה בסדר גודל של ההשקעות בעשור האחרון. וכדי לא לפגוע בצמיחה הדמוגרפית, יהיה עלינו לתת פתרונות חדשניים.

כי כך נהגנו תמיד. בזכות הגמישות שלנו והיצירתיות שלנו, השכלנו לתת את התשובות המתאימות לאתגרים שניצבו בפנינו בכל תקופה, ובזכות תכונות אלו נשארנו קיבוץ שיתופי. זה כוחה של אורטל. ובזכות תכונות אלו אני מאמין שנישאר קיבוץ שיתופי לדורות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

ההתנתקות: פוסט מורטם

"מה? אתה מתגעגע לסיורים בסמטאות ג'בליה? אתה רוצה שגם הילדים שלך ירדפו אחרי נערים בסמטאות שאטי?" שאלות מסוג זה מלוות אותי בכל פעם שאני מבכה את "ההתנתקות", שבימים אלה מלאו לה 15 שנים, מצד מי שעל אף תוצאותיה דבקים בתמיכתה בה.

לא, איני מתגעגע לג'בליה ושאטי, לא לרחוב נאצר בעזה ולא לחאן יונס ודיר אל-בלאח. לא, ממש איני רוצה שגם בניי יבלו שם כמוני בגילם (שירתתי במילואים בחטיבת הצנחנים הדרומית, ורוב התעסוקות שלנו היו באזורים אלה). אבל האם באמת ההתנתקות הוציאה אותנו מאותם מקומות? ממש לא. ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' ("עזה ויריחו תחילה"), יצאנו מן האזורים הללו. יתר על כן, בניגוד ליו"ש, גם במבצע "חומת מגן" לא החזרנו את השליטה הביטחונית שלנו על רצועת עזה. בשלב השני של "חומת מגן" גויסנו בצו 8 לפעולה נרחבת ברצועת עזה. החטיבה שלי הייתה אמורה לפרוץ את ציר פילדלפי. אך הפעולה בוטלה ואנו נשלחנו לקרבות בטול כרם, שם נפל חברי לפלוגה אורן צלניק.

האם יכולנו לצאת בהתנתקות ממקומות שכלל לא היינו בהם?

אז מה הייתה, בעצם, ההתנתקות? היא הייתה שלושה דברים. א. עקירת יישובי גוש קטיף, אותו גוש שבנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, שבו הציג רבין את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא העלה אותו על נס כמודל ראוי "להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". ב. יצירת תקדים של נסיגה מוחלטת לקווי 1949, עד גרגר החול האחרון. הרי לו רק כדי לא ליצור תקדים כזה, ראוי היה להשאיר על כנה לפחות את "התוחמת הצפונית", היישובים דוגית, אלי סיני וניסנית, הצמודים למועצה האזורית חוף אשקלון, באזור שאין בו כלל פלשתינאים. איני חושב ששרון רצה בתקדים הזה, אבל הוא רצה להוכיח שהוא "רציני והולך עד הסוף". ג. עקירת היישובים גנים, כדים, חומש ושא-נור בצפון השומרון. למה גם הם נעקרו? כדי להוכיח שהכוונה של שרון אינה רצועת עזה תמורת יו"ש (אם כי כמה ממקורביו טוענים עד היום שזו הייתה כוונתו, או בלשונו של מקורבו וראש לשכתו דובי וייסגלס, המטרה שלו הייתה "להכניס את סוגיית יו"ש לפורמלין").

המחיר היה כבד מאוד. חורבן והרס של חבל התיישבות ציוני. עוול לאלפי אזרחים ישראליים, חלוצים שיצאו בשליחות ממשלות ישראל לגוש קטיף ויצרו מפעל התיישבותי – חקלאי וקהילתי – לתפארת, בחולות הטובעניים של הרצועה, שמפעל חייהם חרב, הם גורשו מבתיהם ונושלו מאדמתם. מחיר של קרע כבד בעם. ומחיר של פגיעה בדמוקרטיה: שרון שנבחר עם אג'נדה של "דין נצרים כדין תל-אביב" פעל בניגוד להתחייבותו. הוא הביא את הנושא למשאל חברי הליכוד והתחייב לכבד את תוצאותיו, אך צפצף על התחייבותו ועל הכרעת הבוחר. הוא העביר את ההחלטה בממשלה ברוב מלאכותי, לאחר שפיטר ערב ההצבעה הגורלית את השרים ליברמן ומנחם אלון שהתנגדו ובכך הילך אימים על שרים אחרים. הפעלת צבא נגד מפגינים בתוך שטח ישראל הריבונית וחסימת אוטובוסים של מפגינים בדרך להפגנה.

באיזה רווח זכינו תמורת המחיר הכואב? הובטח לנו שהדבר יביא לשקט בגבול עזה המדמם. שרצועת עזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון (ואכן, רבות מדינות העולם וישראל בראשן עמדו בתור כדי להשקיע את הונן במיזם המבטיח הזה). נאמר לנו שאם יירה כדור אחד מרצועת עזה, ישראל תהיה חופשית להנחית מכה קשה, חסרת תקדים, על רצועת עזה, בגיבוי ותמיכה של כל העולם. והעיקר, התכלית של המהלך – ישראל סוף סוף תתנתק מעזה.

מה מכל זה קרה? טרור הרקטות נגד אזרחי ישראל בנגב המערבי גבר והפך בלתי נסבל וגרר אותנו לעוד ועוד מבצעים ברצועת עזה כאשר הרקטות משם כיסו גם את ירושלים, נתב"ג, תל-אביב ואף צפונה משם. הנסיגה עצמה נעשתה תחת אש ומיד אחריה החלו מתקפות הרקטות, וישראל הבליגה זמן רב. וכשיצאה סוף סוף להגיב במבצע "עופרת יצוקה" "העולם" כפה עליה לעצור את המבצע בעודו באיבו וקיבלנו בתמורה את עלילת ג'ונסטון. וממש לא התנתקנו מרצועת עזה; העולם וגורמים בישראל עדין מציגים אותנו ככובשים בעזה, מאשימים אותנו במצור אכזרי… רצועת עזה לא הפכה לסינגפור אלא לישות טרוריסטית (ולא רק מאז שחמאס תפס את השלטון, אלא עוד כאשר הרש"פ שלטה ברצועה, לאחר ההתנתקות). חמאס ותושבי הרצועה, המירו את המאבק נגד "הכיבוש" למאבק בעד "השיבה", כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים.

האמת היא שהיה לשרון הישג מדיני אחד בהתנתקות – מסמך בוש, שבו לראשונה הכירה ארה"ב במציאות הבלתי הפיכה של גושי ההתיישבות ובזכותנו לגבולות בני הגנה – שם נרדף לבקעת הירדן. וגם ההישג הזה הוחמץ והתנדף. ולא בידי אובמה שהתעלם ממנו, אלא עוד קודם לכן, בידי אולמרט, שהציע לפלשתינאים הצעה מופקרת (שאותם הם דחו כמובן), שבו, לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הוא מחק את כל הישגי מסמך בוש.

תכנית ההתנתקות היא אחד הכישלונות המחפירים ביותר בתולדות מדינת ישראל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 22.7.20  

* אויבי המחאה – האויב הגדול של המחאה – האנרכיסטים האלימים הוונדליסטים, שתופסים עליה טרמפ ומשתלטים עליה.

* אפשר גם אחרת – כאשר מאות אלפי מפגינים גדשו את כיכר רבין ואת כל הרחובות היוצאים ממנה לאורך קילומטרים ב"אם כל ההפגנות" נגד נסיגה מהגולן (ינואר 2000), הייתה זו הפגנת עוצמה חזקה פי אלף יותר ממראות ההתפרעויות בהפגנות הימים האחרונים. ההפגנה התפזרה בסדר מופתי, ללא תקרית אחת. לא היה זה ביטוי של חולשה, אלא ביטוי של עוצמה. הוא הרתיע את הממשלה לאין ערוך יותר מתמונות של אלימות, ונדליזם והפרת חוק.

אילו נהגנו באלימות ובהפרת חוק, לעולם לא היינו מצליחים לקבץ מאות אלפי מפגינים.

* בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי – הבה נעשה קצת סדר. הדרג הפוליטי הוא הדרג הנבחר, הוא הנושא באחריות כלפי הציבור, הוא קובע המדיניות. הדרג המקצועי, שהוא דרג ממונה, כפוף לדרג הפוליטי וחובתו לבצע את מדיניות הדרג הפוליטי, בין אם הוא מסכים אתה ובין אם לא. אם איש הדרג המקצועי מתנגד להחלטה, יש לו שתי אפשרויות – לבצע אותה על אף עמדתו או להתפטר. שתי האפשרויות הללו מכובדות וראויות.

עם זאת, מן הראוי שהדרג המקצועי לא יורכב מאומרי-הן צייתנים. חלק מן המקצועיות של הדרג המקצועי היא להיאבק על דרכו המקצועית, לנסות להשפיע ואם צריך – גם להתעמת עם הדרג הפוליטי. חובתו של הדרג הפוליטי לשתף את הדרג המקצועי בתהליך קבלת ההחלטות, להתייעץ אתו, להאזין לו, לכבד את השקפתו ולהתייחס אליה בכובד ראש. אך הוא אינו חייב לקבל אותה.

העקרונות הללו ידועים ולכאורה מקובלים על הכל. אלא מה? בדרך כלל הם מקובלים באופן סלקטיבי. לדוגמה – מי שמעריצים את מחוללי הסכם אוסלו וההתנתקות, על כך שהדירו מהתהליך את הדרג הביטחוני (צה"ל, המוסד וכו') וצפצפו על אזהרותיו, יגנו את הדרג המדיני אם לא ישעה לאזהרות גורמי המקצוע כאשר מדובר בהפצצת הכור האיראני או בהחלת ריבונות ישראל ביהודה ושומרון. ולהיפך.

הדברים נכונים כאשר מדובר בתהליכים מדיניים, בין אם זו נסיגה ובין אם זו החלת ריבונות, הם נכונים כאשר מדובר בצעדים כלכליים והם נכונים כאשר מדובר בנושאים בריאותיים.

המתח בין הדרגים הוא מתח מובנה ולעתים אף בריא, ובלבד שהוא ענייני ונעשה על פי העקרונות שהוצגו לעיל.

הבעיה אצל נתניהו היא הנוהג שלו לקחת על עצמו את מלוא הקרדיט והאחריות לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ולהטיל את מלוא האשמה על שעירים לעזאזל, ולעתים השעירים לעזאזל הם אנשי הדרגים המקצועיים, על כל כישלון.

עליונות הדרג המדיני על הדרג המקצועי אינה מתירה לו להשתלח ולהסית נגד הדרג המקצועי. הוא אינו רשאי לעשות כן גם באמצעות בובת פיתום שדרכה הוא מסית את הציבור שפקידי האוצר הם מחבלים ושהם אינם מבצעים, כביכול, את החלטות הדרג המדיני כדי להתסיס את הציבור.

ואילו הדרג המקצועי – מן הראוי שיימנע מן ההתנשאות של מי שמציג עמדה מקצועית, כאילו זו נוסחה מדעית אובייקטיבית, וכל החלטה של הדרג הפוליטי המנוגדת לה היא "פופוליסטית" ונובעת משיקולים זרים. ההתנשאות הזאת מאפיינת בעיקר את הדרג המקצועי במשרד האוצר ובפרט באגף התקציבים באוצר. הכלכלה אינה פיזיקה. אמנם היא מבוססת על מתמטיקה, אך לא פחות מכך על השקפת עולם. אגף התקציבים, מזה עשרות שנים, הוא סוכן של גישת ימין כלכלי קפיטליסטי נאו-ליברלי. זו השקפת עולם לגיטימית, אך אין זה מדע, והשקפות אחרות לגיטימיות לא פחות. ומן הראוי שעמדות אחרות תקבלנה אף הן ביטוי בדרגי הביצוע ושקובעי המדיניות יטו גם אליהן אוזן.

העובדה שאגף התקציבים מזמר רק מוסיקה אחת, היא באשמת הדרג הפוליטי לדורותיו, שטיפח את העמדה הזאת, כי זו עמדתו. מי משרי האוצר בדור האחרון חשבו, ברמה הבסיסית, אחרת מהדרג המקצועי? בטח לא נתניהו, שכשר האוצר יישם אותה תפישה יותר מכל שר אוצר לפניו או אחריו.

* סר חנו – כאשר מיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, משתלח בשידור חי בשר האוצר, ברור שנתניהו סימן את השעיר לעזאזל התורן. מבחינתו, סר חִנו של שר האוצר.

* על אוניברסליות ומדיניות רווחה – פרופ' יובל אלבשן גינה בתכנית הרדיו שלו את אנשי השמאל החברתי שיצאו נגד הצעת נתניהו וכץ לחלוקה שווה של מענק לכל האזרחים והציג את גישתם כצביעות, הנובעת מהתנגדות אוטומטית לכל הצעה של נתניהו. הוא הזכיר להם, שהליבה של מדינת הרווחה היא האוניברסליות, כלומר מתן השירותים החברתיים לכל.

שר הכלכלה עמיר פרץ, אמר שאמנם עקרונית הוא בעד חלוקה אוניברסלית, אבל לנוכח המצוקה הקשה של חלק מן הציבור בעקבות הקורונה, במקרה הנקודתי הזה, באופן חריג, הוא בעד חלוקה דיפרנציאלית.

לדעתי, שניהם מתבלבלים. אכן, מדיניות הרווחה דוגלת בשירותים אוניברסליים, אך לא בחלוקה אוניברסלית. היא דוגלת בחינוך חובה חינם לכל, בשירותי בריאות ציבורית לכל וכד'. אבל היא אינה דוגלת בכספי העברה אוניברסליים. היא לא דוגלת בהענקת קצבאות סעד, למשל, לכל. היא דוגלת במס פרוגרסיבי, הלוקח מן העשירים כדי לחזק את העניים. במקרה זה, שבו מדובר בחלוקת כסף ישיר לאזרח, אין סיבה להעניק אותו למי שאינו זקוק לו, ועדיף להגדיל את המענק למי שזקוק לו. זה נכון גם מבחינה כלכלית – כסף שיגיע לשכבות מצוקה ילך כולו לצריכה שתניע את הכלכלה, בעוד הכסף שיגיע לעשירים ייבלע מיד בהון שיש להם, ולא נודע כי בא אל קרבם.

אני שמח שזה הכיוון המסתמן בממשלה.

* הראשון לזהות – בשיטוטיי בממלכת היוטיוב, צפיתי בראיון של אריאל זילבר ליואב קוטנר, בביתו של זילבר. איני יודע ממתי, אך זה נשמע לי כמו שנות התשעים המאוחרות. זילבר שר שם את שירו "שמע ישראל" למילותיו של אהוד מנור. קוטנר שאל אותו על כך שלאחרונה יש יותר יהדות בשירים שלו, וזילבר הבהיר מיד שהוא לא חוזר בתשובה או משהו כזה.

קוטנר היה הראשון לזהות.

* להחזיר את בית איל לחיים – סגן איל שמעוני, קצין שיריון, בן קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, נפל ב-1997 במוצב ריחן בלבנון. אמו, אורנה שמעוני, הקימה לזכרו וברוח מורשתו את בית איל, מיזם חברתי יוצא דופן במהותו ואיכותו, באשדות יעקב.

בית איל הוא מרכז ספורט, תרבות והנצחה יחיד במינו, המשלב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה השונים בפעילות בתחומי תרבות, חינוך, בריאות וספורט. מגוון הפעילות בבית איל מאפשר למבקרים בו, נכים ובעלי הצרכים המיוחדים לצד אנשים בריאים, שהיה לאורך חצי יום – בבריכה טיפולית, חדרי כושר, חדרי טיפולים ועוד.

לאורך המפלס השני של בית איל, נמצא "ציר ארזי הלבנון", המנציח את כל הנופלים במלחמות, פעילות מבצעית ופיגועי טרור בגבול הלבנון, החל מכ"ד יורדי הסירה בתקופת המנדט הבריטי ועד ימינו – 1,399 חיילים ו-212 נרצחים בפעולות טרור. הציר מספר את ההיסטוריה של המלחמות בלבנון דרך שמות הנופלים (גילוי נאות – הייתי יועץ היסטורי, בהתנדבות, בתכנון "ציר ארזי הלבנון").

הקמת המיזם הנפלא נעשתה ללא בקשת סיוע מהמדינה – אורנה גייסה בעצמה את כל המשאבים.

מראשית הקורונה, בית איל מושבת וקיומו נמצא בסכנה. המענקים המגיעים מהמדינה עקב הקורונה לא הגיעו. ללא סיוע ביציאה מן הקורונה, אי אפשר יהיה להחזיר את החיים לבית איל.

לצד הדרישה מן המדינה לעמוד במחויבויותיה, בית איל פונה גם לציבור.

לתרומות להצלת בית איל:

המרכז להנצחתו של איל שמעוני

בית איל ע.ר. 580313039

בנק הפועלים – מספר בנק 12

סניף טבריה – מספר סניף 723

מספר חשבון 631859

* ביד הלשון 

ברבש – פרופ' גבי ברבש, מי שהיה מנהל בית החולים איכילוב (והאיש שקבע את מותו של רבין בבית החולים) ומנכ"ל משרד הבריאות, מונה לפרויקטור המלחמה בקורונה. בהצלחה!

מה פירוש השם ברבש? זהו שם מקובל בחסידות חב"ד לצאצאי שושלת שניאורסון, כלומר השושלת של מייסד החסידות ר' שניאור זלמן מלאדי. השם הוא ראשי תיבות של בן רבי שניאור.

שמו המלא של גבי ברבש הוא יצחק גבריאל ברבש.

גרסה נוספת למקור השם, מופיעה באתר של בית התפוצות: שם המשפחה ברבש הוא נוטריקון של הביטוי העברי "בן רבי בונים שמואל". במאה ה-19, ברבש מתועד כשם משפחה יהודי בעיירה זווניגרודקה באיזור וסילקוב והסביבה, באוקראינה.

אני משער ששתי הגרסאות נכונות, אך הגרסה הרלוונטית לגבי ברבש היא החב"דית, ולו בזכות העבודה ששם אביו של ברבש היה שניאור זלמן ברבש.

* "חדשות בן עזר"

תחיית מדינת הרווחה

אלו שינויים בתודעה הציבורית ובהתנהגות האנושית תחולל טלטלת הקורונה? האם היא בכלל תחולל שינויים, או שהכל יחזור לקדמותו?

כמובן שכל הערכה עתידית כזאת היא בגדר ספקולציה. ובכל זאת אני מעז לשער, שהקורונה תביא לתחיית מדינת הרווחה, בכל העולם הדמוקרטי.

הכלכלן והפילוסוף הסקוטי אדם סמית (1723-1790), שיש הרואים בו אבי הכלכלה המודרנית, טבע את המושג "היד הנעלמה". על פי תפיסה זו, כל אדם שואף להגדלת הרווח של עצמו, ובלי שהוא מתכוון לכך, הוא מביא גם לקידום רווחת הכלל. בשוק החופשי, שבו כל אחד משחקניו פועל למען הרווח שלו, גדל ההון הכללי והכל מרוויחים ממנו. איך הכל מרוויחים ממנו? יש "יד נעלמה" שמובילה את הפרט הדואג לרווחיו לקדם מטרה שאינה חלק מכוונתו, והיא רווחת הכלל. ובלשונו של סמית, בספרו "עושר העמים": "הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור".

על פי תפיסה זו, אל למדינה להתערב בכלכלה, אלא לתת לשוק החופשי להתנהל מעצמו. ההתנהלות החופשית הזאת, בסופו של דבר, תקדם את הכלכלה וכולם ייהנו מכך. לעומת זאת, אם המדינה תתערב ותפריע להתנהלותו החופשית של השוק, היא תפגע בכלכלה ובכך תפגע בחברה כולה.

התפיסה של מדינת הרווחה היא אחרת. על פי תפיסה זו, המדינה נושאת באחריות לרווחה לכל, ולכן עליה להיות שחקן במשק ולהתערב על מנת להבטיח את הרווחה לאזרחיה. על המדינה להתערב באמצעות חלוקה מחדש של המשאבים בחברה – היא גובה מסים פרוגרסיביים, שבהם היא לוקחת יותר מן העשירים ומהחברות החזקות, ומחלקת אותם מחדש באופן שיבטיח חינוך, בריאות, השכלה ורווחה לכל (בכוונה לא הזכרתי את הביטחון, כיוון שאין היום מחלוקת על כך שהביטחון היא באחריות המדינה).

אין היום בעולם אף מדינה דמוקרטית שהיא לחלוטין לא מדינת רווחה, כלומר שאין בה מרכיבים של מדינת רווחה. הדבר נכון לארה"ב ולכל מדינה קפיטליסטית. ההבדל בין המדינות הוא במינון. לאחר המשבר הגדול של מלחמת העולם השניה הייתה למדינת הרווחה עדנה. היא הצילה, למעשה, את מדינות העולם וביססה אותן.

מאז שנות ה-80, חלה רגרסיה במדיניות הרווחה, שהוחלפה במדיניות של צמצום דרסטי במעורבות המדינה, בהקטנה משמעותית של המגזר הציבורי, בטיפוח השוק החופשי. נושאי הדגל של השינוי הזה היו נשיא ארה"ב רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר. ואכן, השינוי הוביל, כפי שהם ציפו, לשגשוג כלכלי ולעליה ברמת החיים, אולם גם להעמקת הפערים הכלכליים, למתח חברתי ולעליית כוחם של הבנקים וריכוז העושר בידי קומץ טייקונים. מגמה נוספת הייתה הגלובליזציה ועליית כוחם של תאגידים פרטיים בינלאומיים.

מדינת ישראל קמה כמדינת רווחה, על אף עוניה. המדינה לקחה אחריות על קידום החברה, החינוך והרווחה, לצד משימות לאומיות גדולות ובראשן העליה הגדולה וההתיישבות הגדולה בשנות החמישים והשישים, ופרויקטים לאומיים גדולים דוגמת המוביל הארצי.

עליית הליכוד לשלטון הביאה לשינוי מגמה, למרות שהגותו הכלכלית חברתית של ז'בוטינסקי הטיפה למדינת רווחה רדיקלית. אולם השינוי הגדול ואימוץ התפיסה הקיצונית של השתתת המדינה על השוק החופשי, נעשתה דווקא כאשר ראש הממשלה היה איש מפלגת העבודה, שמעון פרס, ראש ממשלת האחדות בתכנית הייצוב הכלכלי ב-1985.

המשבר הכלכלי של 2008 ערער את האמונה הדתית ממש בקפיטליזם. אני מעריך שמגמה זו תגבר ביתר שאת, בעולם ובישראל, בעקבות הקורונה והמשבר הכלכלי שהיא הביאה.

לפתע, כאשר אנו ניצבים במשבר, הכל נושאים עיניהם אל המדינה. לפתע, ברור לכל הצורך בשירותי בריאות ציבוריים חזקים, כאשר אנו רואים את הקריסה הבריאותית של מעצמת-העל החזקה בעולם. אם בקרב עסקים ועצמאים הבון-טון היה זלזול במדינה, בשירות הציבורי, בשכירים, בעת משבר הם מבינים שללא רשת ביטחון של המדינה הם יתרסקו.

אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את אלה לכל במשחק החופשי. אין סתירה בין כלכלה חופשית לבין מדינת רווחה, אבל המינון בין האחריות החברתית לשוק החופשי חייב להשתנות והוא ישתנה.

****

בשנת 1929 ובשנות ה-30 של המאה שעברה, חוותה ארה"ב את המשבר הכלכלי הקשה בתולדותיה, שיצר את "השפל הגדול" בארה"ב ובעקבות זאת בעולם כולו. כדי להתמודד עם המשבר, הנהיג נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט את מדיניות ה"ניו-דיל", משנת 1933 ולאורך שנות השלושים, שבה חוקק חוקים והנהיג רפורמות ששיקמו את הכלכלה האמריקאית והנהיגו מדיניות רווחה שהבטיחה רווחה יחסית לכל וצמצמה את הפערים הסוציו-אקונומיים בחברה. במסגרת ה"ניו דיל" המדינה הזרימה הון עתק לשיקום הכלכלה הקורסת ובכך חוללה מחדש צמיחה בכל תחומי המשק וסיפקה עבודה להמוני המובטלים בעבודות ציבוריות ובפרויקטים לאומיים שחוללו צמיחה. הניו-דיל כלל חקיקה שהבטיחה את זכויות העובדים, קידמה את האיגודים המקצועיים, הקימה את הביטוח הלאומי וצמצמה פערים. הניו-דיל הציל את ארה"ב, את כלכלתה ואת חברתה. מדיניות דומה שיקמה את אירופה לאחר מלחמת העולם השניה.

הוגה הדעות המזוהה עם התיאוריה של מדיניות זו הוא הפילוסוף והכלכלן הבריטי פרופ' ג'ון מיינרד קיינס (1883-1946). בספרו "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" (1935), שכתב בעקבות "השפל הגדול", הוא הציג את עקרונות הכלכלה הקיינסיאנית, על פיה אי אפשר למנוע משברים ובוודאי לא להיחלץ מהם, רק באמצעות מנגנון המחירים של היצע וביקוש, אלא יש הכרח בהתערבות מדינית פעילה בשוק. הכלכלה הקיינסיאנית אינה שוללת את השוק החופשי, אבל היא מאזנת ומווסתת אותו כדי למנוע משברים, כדי להיחלץ ממשברים, כדי להבטיח תעסוקה וכד'. ואגב, ראוי לציין שכבר אדם סמית דיבר במפורש על ארבעה "כשלי שוק" מובהקים – תחומים שבהם אין ולא תתכן פעילות של כוחות השוק ו"היד הנעלמה": ביטחון, ניווט ימי, משפט וחינוך. אותו עיקרון ניתן להשית על תחומי תשתית נוספים.

הקורונה, שכפי שאנו רואים היא משבר ממושך, שיימשך לפחות חודשים, עד שיימצא חיסון, יצרה בעולם ובארץ משבר כלכלי חריף. מכמעט אפס אבטלה, הגענו בתוך חודשים למציאות של מיליון מובטלים, עסקים קורסים ושפל כלכלי. השוק החופשי כשלעצמו לא יוכל לחלץ את המשק, אלא רק מעורבות המדינה.

דרוש כעת ניו-דיל ישראלי – תכנית נדיבה לשיקום המשק והחברה הישראלית.

ועוד הערה חשובה – מדינת הרווחה ומדינת הלאום הלכו תמיד יחד. פוסט לאומיות לעולם לא תתחבר עם מדינת הרווחה. הלאומיות ומדינת הרווחה הם שני ביטויים של ערך הסולידריות. הפוסט לאומיות היא גם פוסט סולידריות, והיא גורם מפורר, גם אם היא עוטה על עצמה תחפושת סולידרית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 19.7.20  

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – זכות ההפגנה היא ערך מקודש בדמוקרטיה.

זכות ההפגנה אינה זכות לאלימות וונדליזם, ליידוי חפצים לעבר השוטרים, להצתת פחי אשפה, לחסימת עורקי התנועה בבירה, להפרת חוק.

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" (יצחק רבין, 4 בנובמבר 1995).

* על מי אתה שומר? – את ההפגנה בבלפור והמהומות ברחובות ירושלים בעקבותיה, אני מכיר מבפנים. צפיתי בה דרך עיניה ומצלמתה של מפגינה – חברה, פעילה במחאה, שהפגינה, תיעדה ושיתפה בזמן אמת בקבוצת ווטסאפ ששנינו שותפים בה. אי אפשר לחשוד בעיניים שדרכן צפיתי בהפגנה, שהן מוטות נגד המפגינים. ומתוך מה שראיתי אני קובע חד-משמעית, שהאלימות, הוונדליזם והביריונות היו מצד המפגינים.

כשמתפרעים גוררים עגלת אשפה למרכז צומת ראשי ומציתים אותה, ובעת ובעונה אחת צורחים: "די לאלימות" ו"מ-די-נת מש-ט-רה", הם מוציאים שם רע לחוסר המודעות העצמית. "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר?" הם צעקו. על מי? על שלום הציבור, על הסדר הציבורי, על החוק, על הדמוקרטיה.

* רצח בעיניים – טוב, אז  אנחנו כבר שומעים שהאלימות בהפגנה הייתה של סוכנים שתולים, של פרובוקטורים ביביסטים וכו'. ממש העתק-הדבק של טיעוני הימין הרדיקלי. בשני המקרים יכול להיות שבאמת היה פרובוקטור פה פרובוקטור שם, אך האספסוף כשלעצמו הוא אותנטי.

כשראיתי את האספסוף עם הרצח בעיניים, ניסיתי לדמיין מה היה קורה אלמלא חצצה המשטרה בין החוליגנים ל"ביביסטיליה".

לא צריך להיות תומך נתניהו כדי לסלוד מן המראות וכדי להבין את הסכנה הנעוצה בהן ולהזהיר מפניה. הקנאות, הרדיקליות, הפנאטיות, השנאה, האלימות והוונדליזם אינם מנת חלקו של צד אחד או שבט אחד בציבור הישראלי.

הגינוי וההוקעה של התופעות הללו צריכים לבוא מכל המחנות. כי החלוקה האמתית היא בין שפויֵי כל המחנות לבין המחנה הרדיקלי, מחנה השנאה, שמסכן את הדמוקרטיה הישראלית.

אגב, כתבתי שלא צריך להיות תומך נתניהו כדי לסלוד מן המראות, כי כשאני מגנה את האלימות שואלים אותי: "מה קרה? נהיית ביביסט?" כאילו אלה החלופות. או להיות ביביסט, או לתמוך באנרכיה ובאלימות. הדיכוטומיה הזאת מסוכנת. היא איום חמור על הדמוקרטיה. לא. לא התחלתי לתמוך בנתניהו. אני דבק בעמדתי על אודותיו. אך הדמוקרטיה הישראלית יקרה לי ואין לי שום עניין לתת רוח גבית לצורריה.

* האלטרנטיבה לבסטיליה – כשאני שומע את האנשים שרוצים "להפיל את הבסטיליה", אני יודע שהאלטרנטיבה שהם מציעים היא רובספייר וגיליוטינה.

* בעד הנגד – השתתפתי, בימי חלדי, בהפגנות רבות. תמיד כשהפגנתי נגד משהו ידעתי בעד מה אני מפגין. וגם שאר המפגינים ידעו. וגם העוברים ושבים ידעו. וגם התקשורת ידעה. וגם אלה שהפגנו נגדם ידעו.

בעד מה מפגינים האנרכיסטים?

* ויסעו מחרדה – קראנו בשבת שתי פרשות: "מטות" ו"מסעי". בפרשת "מסעי" מופיעה סקירה מהירה של כל תחנות מסעם בן ארבעים השנה של בני ישראל ממצרים לארץ ישראל. "ויסעו מ… ויחנו ב…".

בין השאר מסופר: "וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת". וזה כל כך יפה וכל כך אקטואלי. הדרך לצאת מחרדה היא להתקבץ למקהלה, לקהילה, ליחד. לא להתמודד לבד עם חרדה, אלא יחד, כחברה, כקהילה, כאומה.

וימים אלא של חרדה רפואית וכלכלית קיומית – מן הראוי שיהיו ימי אחדות ולא ימי פירוד. שבימים אלה נשכיל לא להיגרר אחרי גורמים קיצונים התופסים טרמפ על המצוקה והחרדה כדי לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות, ליצור כאוס ולחולל אנרכיה, אלא להתמודד עם המשבר יחד, כחברה, מתוך אמון הדדי, ומתוך הבנת האחריות האישית של כל אחד ואחד מאתנו.

* קורא לאחריות – מעטים המקרים שבהם אני מסכים עם יוסי ביילין. אחד המקרים האלה היה ערב שבת, במאמרו בטור שלו ב"ישראל היום". אצטט: "התרת הפגנות בדרך המסכנת את משתתפיהן ואת סביבתם, ללא עמידה על כללי המאבק בקורונה, אינה מבטאת גישה ליברלית אלא גישה שגם היא מזלזלת וגם, בהשאלה מהביטוי שבו משתמשים גם המפגינים, 'חרטאית' ".

ביילין אינו חשוד באהדת הממשלה ואם מישהו חושד בו בכך, משום מה, המאמר עצמו יסיר את החשד הזה, כי הוא מותח ביקורת חריפה על ניהול משבר הקורונה והמשבר הכלכלי.

אבל הוא מגלה אחריות בכך שהוא קורא לאחריות.

* אנרכיסט מופקר – אלדד יניב פרסם תמונה מעימות בין מתפרעים ושוטרים השבוע בירושלים, וכתב שזו הדרך; כך השמאל בכל העולם מתנגד לשלטון. לאחר מכן צייץ הודעה שיפר את החלטות הממשלה בנושא הקורונה. לאחר מכן צייץ קריאה לרון חולדאי לקחת פיקוד על תל-אביב ולקרוא לאזרחי העיר לא לציית להחלטות הממשלה בנושא הקורונה.

הוא ניהיליסט ואנרכיסט מופקר. מרד ה"רעבים" של מדינת תל-אביב.

אלדד יניב הוא הישראלי המכוער.

* בין אחריות חברתית לאנרכיה – בימים האחרונים אנו נחשפים לשתי יוזמות של התנגדות להחלטות הממשלה בנושא הקורונה. האחת היא של אנשים רבים מאוד שתורמים את המענק שהם מקבלים לעמותות צדקה למיניהן, כדי שהכסף ילך למי שבאמת זקוקים לו. היוזמה השניה היא של מסעדנים, שהודיעו שיפרו את החלטת הממשלה לסגור את המסעדות.

ההבדל בין שתי היוזמות הוא של יום ולילה. היוזמה הראשונה היא מופת של סולידריות חברתית. אני חושב שהממשלה שוגה במענק האוניברסלי, ואין הצדקה לכך שאקבל אותו? אני תורם אותו למי שזקוקים לו. יוזמה שכל כולה רק טוב. זו תרומה המחזקת את החברה הישראלית. היוזמה השניה, לעומת זאת, היא עבריינית, מפוררת, יוצרת כאוס ואנרכיה בחברה הישראלית. היוזמה הראשונה מבטאת אחריות חברתית ואזרחות למופת. היוזמה השניה מבטאת חוסר אחריות חברתית ובריאותית ואזרחות מופקרת.

* בובת פיתום – במשך חודשים מובילה תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו מסע הסתה אישי, ממוקד, מסוכן, נגד מנדלבליט, שהעז למלא את תפקידו נאמנה, ולהגיש כתבי אישום חמורים על סמך ראיות.

השלב החדש במסע ההסתה, היא הטענה שנתניהו מאוים ומנדלבליט אינו עושה דבר נגד ההסתה כלפיו ולהגנתו. את הטענה הזאת מובילים עכשיו בובת הפיתום של נתניהו – יאיר הג'ורה והסוס הטרויאני מטעמו במשרד לביטחון פנים אמיר אוחנה. הם, המסיתים נגד מנדלבליט, הסתה שהסיכוי שלא תסתיים ברצח אינו גבוה, מאשימים אותו בהפקרת נתניהו. אין להם גבולות.

ולמחרת ההתבכיינות של בובת הפיתום על ההסתה נגדו, הוא פרסם ציוץ מסית שבו כינה את פקידי האוצר מחבלים, והאשים אותם – השעיר לעזאזל התורן, שבכוונה הם אינם מעבירים לציבור את הכספים שעליהם החליטה הממשלה, כדי להכשיל את מדיניות נתניהו ולהתסיס את העם.

(מהי בובת פיתום? פיתום הוא אמן עם שליטה מיוחדת בקולו, שמסוגל "לדבר מן הבטן" בלי להניע את השפתיים. בובת פיתום היא בובה שבה הוא מסתייע, וכאשר הוא מדבר מן הבטן, הוא מניע באצבעותיו את שפתי הבובה. וכך, לכאורה, הבובה משמיעה את הדברים שהמפעיל אומר).

* חלוקה צודקת – עצם הכוונה של ראש הממשלה ושר האוצר להזרים כסף לציבור במצוקה הקשה של הקורונה ובעקבותיה, היא רצויה, היא צודקת מבחינה חברתית – מחויבות המדינה לסייע לאזרחים במצוקה ונכונה מבחינה כלכלית – הזרמת חמצן לעידוד הצריכה והנעת הכלכלה.

אולם התכנית צריכה להשתנות, להפוך לדיפרנציאלית. הוצאה כל כך גדולה של המדינה, אינה צריכה להתבזבז על תוספת של כמה מאות שקלים למי שאפילו לא ירגישו אותם. עדיף להתמקד במי שבאמת נפגעו מהקורונה ולתת להם יותר. יש להשקיע אותו הסכום, אך לחלק אותו בצורה צודקת.

* שיטוח עקומת העוני – עוני הוא נטל כלכלי כבד על המדינה. המשמעות של עוני היא פשע, סמים, מצוקה, תשלומי העברה – ואלו הוצאות עתק של המדינה. המשמעות היא של אנשים שאינם יכולים לשלם מסים, אין להם כוח קניה, הם אינם יכולים לתרום לכלכלה וברוב המקרים מעבירים את העוני והמצוקה (והעלות האדירה של העוני והמצוקה) גם לדור הבא ולדורות הבאים. לכן, שיטוח עקומת העוני אינו רק מחויבות חברתית ואנושית – זו ההשקעה הכלכלית הכדאית ביותר שיש. ההשקעה הזאת צריכה להיות בראש ובראשונה בחינוך (מלידה עד י"ב) והשכלה, בעיקר באזורי מצוקה. זו לא הוצאה, זאת השקעה.

* השוואה – שואל מאיר שלו בטור שלו ב"ידיעות אחרונות": "אני תוהה, איך קרה שחמש המדינות שהאיחוד האירופי אסר את כניסת אזרחיהן הן רוסיה, ארה"ב, טורקיה, ברזיל וישראל? הייתכן שנגיף הקורונה נמשך במיוחד למדינות שמנהיגים אותן טיפוסים כמו פוטין, טראמפ, ארדואן, בולסונארו ונתניהו?

הבה נשווה את ההתייחסות של המנהיגים השונים לנגיף הקורונה. עוד טרם התקרבה הקורונה לישראל, נתניהו קבע את מדיניותו: "עדיפה היערכות יתר על היערכות חסר". נתניהו הואשם כפאניקר, נטען נגדו שהוא מפחיד את הציבור, הוא איים בעשרת אלפים מתים ובמיליון חולים, ונקט אמצעים חריפים של סגירת שערי הארץ וסגר כללי.

האחרים, לעומת זאת (ככל הידוע לי זה לא כולל את ארדואן), הם מכחישי קורונה. כלומר, גישתם הפוכה לשלו. אם להשוות אותם לישראלי, אפשר לומר שהם היורם לסים של מדינותיהם. אולם בעוד אצלנו היחס ליורם לס הוא כאל ליצן רפואי, שם הוא ראש המדינה.

* אסקופה נדרסת – "ראש הממשלה מאיים לפטר את יו"ר ועדת הקורונה ח"כ יפעת שאשא-ביטון". עצם העובדה שמשפט כזה יכול להישמע, מעידה על הבעייתיות המרכזית בדמוקרטיה הישראלית – החולשה העצומה של הכנסת, הרשות המחוקקת, וכפיפותה למעשה לרשות המבצעת, ואם להיות מדויק יותר, לראש הממשלה.

ראש הממשלה יכול לפטר שר. ראש הממשלה יכול לפטר את ראש המוסד וראש השב"כ. הוא יכול לפטר את בכירי משרד ראש הממשלה. ראש ממשלה יכול לפטר ראש ועדה בכנסת?! הרי הכנסת אינה כפופה לממשלה. אם כבר, הממשלה כפופה לכנסת.

אחד מתפקידיה של הכנסת הוא לבקר את הממשלה ולפקח עליה. בוודאי בנושא כמו הקורונה. דווקא כיוון שמדובר בשעת חירום, כדי להבטיח שהממשלה אינה נסחפת בהפעלת עוצמתה בשעה כזו. זו תפקידה של שאשא-ביטון כיו"ר ועדת הקורונה בכנסת. תפקידה אינו להיות חותמת גומי של ראש הממשלה.

בעידן נתניהו הפכה הכנסת לאסקופה נדרסת תחת רגליו. שני היו"רים הקודמים, ריבלין ואדלשטיין עשו ככל יכולתם להגן מעט על מעמדה של הכנסת וכבודה, אבל היו"ר הנוכחי, יריב לוין, אומר בפה מלא שהוא שליחו של ראש הממשלה. לוין לא התייצב לצדה של שאשא-ביטון בשבוע שעבר, כשנער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר איים בהדחתה, ומה הפלא שהיום נתניהו "מודיע שיפטר"? סביר להניח שלוין ישתוק גם הפעם, במקרה הטוב, ובמקרה הרע יצטרף באופן אקטיבי לצעד הדורסני והאנטי דמוקרטי של נתניהו.

* נגיף טרמינולוגי – מי היה מאמין, לפני חצי שנה, שכל ילד יידע לומר מילים כמו אפידמיולוגי, אקספוננציאלי וא-סימפטומטי.

* עליהום מקארתיסטי – אני מכיר אישית שני בוגרים של  קרן וקסנר. שניהם אנשי ימין, שנכנסו לקורס של הקרן כאנשי ימין ויצאו ממנו כאנשי ימין, ולטענתם לא היה שמץ של מסר פוליטי בהכשרה המעולה של הקרן, שכל כולה ממוקדת במצוינות של השירות הציבורי.

כל העליהום המקארתיסטי על הקרן, המבוסס כולו על שקר, הוא חלק מציד המכשפות המכוער של תעשיית השקרים וההסתה.

כל העליהום על הקרן נולד כאשר נתניהו ניסה בדרכו הנכלולית לסכל את מינויו של אביב כוכבי, בוגר הקרן, לרמטכ"ל. ליברמן כפה עליו את המינוי, אך ההסתה כבר יצאה לדרך ונמשכת.

כיוון שהקרן מחנכת למצוינות בשירות הציבורי ובצה"ל, ותאוריית הקונספירציה המטורללת של תעשיית השקרים על ה"דיפ-סטייט" השקרי, שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, ממוקדת בשירות הציבורי, אז הנה "האקדח המעשן" – הם מכשירים מצוינות של ה"דיפ-סטייט", שמטרתו כידוע לתפור תיקים לצדיק כדי לבצע "הפיכה שלטונית" וכו' וכו' שאר הבלים ושקרים.

אני סבור שפרשת המחקר של אהוד ברק היא שערורייה. אין גוף שאינו שוגה ומפשל. מכאן ועד הרדיפה המקארתיסטית, בניסיון להרוג את הקרן, והניסיון להפסיק את תרומתו הגדולה להכשרת שירות ציבורי מצוין, והכפשת מאות בוגריה, רב המרחק.

אמר יו"ר המועצה המייעצת של הקרן, מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף (מיל') עידו נחושתן בהופעתו בפני ו' חוק, חוקה ומשפט של הכנסת: "בנימה אישית, נכנסתי לראשונה למשכן לפני 50 שנה כשאבי הושבע לכנסת השביעית מטעם תנועת חירות גח"ל והיה חבר הוועדה הזו. אני מתוודה שההופעה היום היא בנסיבות שלא העלית על דעתי. תיווכחו לדעת שמקורן בטעות ובאי הבנה גדולה. קרן וקסנר היא פרי פועלו של לסלי וקסנר, ציוני נלהב שכל מבוקשו הוא לתרום למדינת ישראל באמצעות הכשרת והשבחת השירות הציבורי כולו". אביו של עידו נחושתן היה יעקב נחושתן, לוחם אצ"ל, גולה בידי הבריטים לאריתריאה, איש תנועת החירות, ח"כ מטעם חירות ואחרי עליית הליכוד לשלטון איש שירות החוץ של ישראל.

ועוד אמר נחושתן: "משפחת וקסנר היא התורמת היחידה לקרן מאז ומעולם. ב-31 שנות פעילותה בארץ העמידה הקרן 532 בוגרים הפרושים לאורכו ולרוחבו של השירות הציבורי. רבים מבוגריה נשאו ונושאים בתפקידים בכירים. לאורך השנים, זכתה התכנית והקרן להכרה והוקרה של ראשי הקרן ונציבי שירות המדינה ראו בה יהלום שבכתר. הקרן הינה א-פוליטית, בתכניותיה לא משתתפים אישים פוליטיים והיא תמיד פעלה בצנעה ולא באור הזרקורים. הקרן פעלה תמיד שיתוף פעולה מלא עם נציבות שירות המדינה ומשרד רה"מ ובהתאם לחוק ולנהלים שנקבעו… אני שואל על מה ולמה? אין כל הצדקה לפגיעה במפעל פילנטרופי ובשמו של אדם שתרם עשרות שנים הון עצום לטובת מדינת ישראל. אין כל הצדקה שבוגרי הקרן יספגו עלבונות וילכו בראש מורכן ושמשרתי הציבור לא יקבלו הזדמנות להשבחה. הקרן עומדת בראש מורם ובלב נקי מול כל הדברים הללו. תנו לנו להמשיך לתת לשירות הציבורי את המיטב".

מדינת הלאום של העם היהודי. יהודי משקיע את מיטב הונו להשבחת השירות הציבורי בישראל, מתוך ציונות, ומדבר על כך כסף של "קרן זרה".

* מצוינות בשירות הציבורי – קרן וקסנר מחנכת ומכשירה למצוינות בשירות הציבורי ובצה"ל. מדקלמי תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, מציירים את השירות הציבורי כאויב שנועד להילחם בדרג המדיני ולבצע הפיכה. הם רוצים שירות ציבורי חלש, של אנשים בינוניים, צייתנים, חנפנים, אומרי-הן.

מנהיגות חזקה רוצה שירות ציבורי חזק ודעתן, שיחד עמו ניתן לסער מוחות, לעצב אסטרטגיה ולבצע אותה בצורה המיטבית. מנהיגות שמעדיפה את אזור הנוחות של עבודה עם אומרי הן בינוניים, היא מנהיגות פחדנית, חסרת ביטחון עצמי.

* הפציפיסט הקולוניאליסט – הני זויבידה, ממנהיגי "הקשת המזרחית" ואיש השמאל הרדיקלי, פרסם ב"הארץ – ספרים" מאמר ביקורת על ספרו של א.ד. גורדון, ההוגה, המחנך והחלוץ הציוני, "האדם והטבע", שמהדורה חדשה שלו יצאה לאור.

גורדון היה איש של התיישבות, אהבת הארץ, נטוע במסורת ובדת היהודית (אם כי בפרשנות אינדיבידואלית שלה), אדם לאומי מאוד. אך הוא היה גם פציפיסט, הומניסט ולא בכדי האגף המתון, היוני, בתנועת העבודה, "הפועל הצעיר", ראה בו את מורו ורבו.

מעניין מה חושב על גורדון איש שמאל רדיקלי כזובידה. מצד אחד, הוא משבח אותו על הגותו האקולוגית, שבה הקדים את זמנו בעשרות שנים. מצד שני הוא הביע סלידה מהגותו הדתית, בעצם היותה הגות דתית. וכן… "יש הבדל מהותי בין תפישה דמוקרטית לתפישה קולוניאלית של הקולקטיב, כפי שאפשר לפרש מכתביו, המבקשת לחבר בין מהגרים יהודים-אירופים בעיקר לאדמה לא-שלהם על חשבון הילידים, ערבים בני המקום".

גורדון נפטר ב-1922. 47 שנים לפני "אקיבוש". 26 שנה לפני "הנכבה". רוב כתביו, ובהם "האדם והטבע" נכתבו לפני הצהרת בלפור. אבל בעבור זובידה האנטי ציוני, גורדון הוא קולוניאליסט, מעצם העובדה שהוא מחבר "מהגרים" (מה פתאום עולים?) יהודים-אירופים (כלומר העיקר אינו שהם יהודים השבים למולדתם אלא שהם "אירופים") עם אדמה לא-שלהם (וכי איזה קשר יש בין עם ישראל לארץ ישראל, הרי האדמה הזו שייכת לערבים, שהרי הם ה"ילידים", בני המקום, להבדיל מן הפולשים הזרים מאירופה).

אז נכון, גורדון היה פציפיסט, אך כיוון שהוא היה ציוני הוא "קולוניאליסט".

* ג'יבריש פוסט ציוני – שי זמיר פרסם מאמר ביקורת על ספר ב"7 לילות". כאשר בפסקת הפתיחה מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט מכונות "המרד הערבי הגדול של 36'-39' ", איני מופתע שבפסקה הבאה כתוב על "חברה שמכחישה את ערביותה של הארץ הזאת", בפסקה השלישית נכתב בנחרת בוז על הדרך שבה "מסופרת בדרך כלל ההיסטוריה של הציונות" ובפסקת הסיום מופיע "יהודי-ערבי".

* קלקלה – אופירה אסיג התראיינה בערוץ 12 וסיפרה שהיא עובדת מגיל 12 "ומאז אני מכלכלת את עצמי". בכיתובית נאמר: "מאז אני מקלקלת את עצמי".

* ביד הלשון 

לִפְנַי וְלִפְנִים – ראש המועצה האזורית רמת הנגב ערן דורון לקה בקורונה. בראיון לתכנית קלמן-ליברמן ב"כאן" ב', הוא רצה לומר שביומיים האחרונים הוא חקר לעומקם של דברים את סוגיית הבדיקות, המחלה וכו'. אבל יצא לו משהו כמו חקרתי מלפנים ומבפנים… הוא התכוון בוודאי לומר "לִפְנַי וְלִפְנִים".

הביטוי לִפְנַי וְלִפְנִים הוא מספרות חז"ל אף שהוא מסתמך על פסוק מן המקרא. הפסוק הוא מספר מלכים א' פרק ו': "וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי". המילה לפנָי המופיעה כאן היא יחידאית בתנ"ך (כלומר מופיעה רק פעם אחת). הפירוש המקובל הוא שהמושג לפניי – כוונתו "לפנים" כלומר החלק הפנימי שבפנימי של בית המקדש.

בלשון חז"ל הועצמה המילה והוכפלה (כמו "קודש הקודשים", "שיר השירים") ללִפְנַי וְלִפְנִים. השימוש בביטוי יוחד לקודש הקודשים שבבית המקדש. לאורך הדורות הביטוי "התחלן" ואינו מיוחד עוד לפנימיות בית המקדש, אלא למרחב פנימי כלשהו, או בסלנג – ל"בפנוכו".

* "חדשות בן עזר"

לא להתייאש מן היזמות

ההחלטה על השכרת יקב אורטל הייתה בלתי נמנעת. התוצאות לאורך שנים חייבו אותה. תמכתי בהחלטה ולא בכדי היא התקבלה באסיפה פה אחד

עד היום נמנענו מהכנסת גורם חיצוני לחצר הקיבוץ. יש סיכונים בכך. אבל נכון לראות את ההזדמנות ולהעז לנסות כיוון חדש.

דבר אחד הפריע לי באסיפה. הרוח שנשבה בה הייתה שכנראה יזמות לא מתאימה לנו ואנו איננו מתאימים ליזמות. הנה, סגרנו את הנגריה, את החי-טל ועכשיו את היקב. דברים ברוח זו נאמרו גם בשיחה הכלכלית במוצ"ש שעברה.

****

בימים אלה, שבהם התוצאות הכלכליות של הקורונה פגעו בראש ובראשונה בעצמאים ובעסקים הקטנים, עולה לראש סדר היום הציבורי המשמעות שלהם כאחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המשק. לא בכדי המדינה מקצה מיליארדים לתכנית הסיוע, שנועדה לאפשר להם רשת ביטחון. הסיבה לכך אינה רק הסיוע האישי לאנשים שעלולים להגיע לפת לחם, אלא התובנה על הנזק הכלכלי הנורא אם תהיה קריסה של העסקים הקטנים בישראל.

העסקים הקטנים, הם מה שנקרא אצלנו יזמויות. היזמות עשויה להיות מנוע צמיחה כלכלי של אורטל. כמובן שהמנוע המרכזי הוא החקלאות ואח"כ התיירות, אך גם התרומה הפוטנציאלית של היזמות עשויה להיות משמעותית.

מבחינה כלכלית, התרומה של יזם מצליח גדולה הרבה יותר מהשכר שהוא יכול להכניס. ואם יהיו לנו כמה יזמויות מצליחות – על אחת כמה וכמה. ויזמות אינה חייבת להיות רק של חבר אחד, היא יכולה לצמוח ולהעניק פרנסה לאנשים נוספים.

כבר לפני שלושים שנה הגדרנו את עצמנו קיבוץ של אינדיבידואליסטים והנפנו את דגל ההתפתחות האישית המקסימלית של כל חבר. יש לנו עניין לעודד את החברים ליזמות, בין אם זו יזמות חברתית ובין אם זו יזמות עסקית. 

יש לנו עניין לקלוט יזמים, אנשים שיכולים להצמיח באורטל יזמויות ועסקים קטנים.

אני מאמין שאורטל יכולה להיות חממה ליזמויות וליזמים.

עד כה לא הצלחנו. נכון. אבל מי שמפחד להיכשל, לעולם לא יצליח. נכשלנו? יש לנתח את הסיבות לכך, כדי להפיק לקחים ולהצליח בדרכים אחרות.

אולי טעינו בכך שבבחינת היזם שמנו דגש יתר על הייצור ופחות על השיווק, המכירות והשורה התחתונה של הרווח. אולי טעינו במודל של תלוש משכורת מן היזמות ולא אחוזים מן הרווח. אולי לא הענקנו תמיכה וליווי טובים. אולי החבל שנתנו ליזמויות היה ארוך מדי ולא עצרנו אותן בזמן. לבטח יש גם סיבות אחרות. ולפעמים זה עניין של מזל או עיתוי. אולם אסור לכישלונות לשתק אותנו. עלינו להעז ולהצליח.

יש לזכור שלא כל היזמויות נכשלו. היזמות של רינה היא סיפור הצלחה. היזמות החדשה של דרור ש' החלה ברגל ימין ומסתמנת כהצלחה. יש לתחקר גם את ההצלחות כדי להפיק גם מהן לקחים וללמוד מהן. וגם מהצלחות במקומות אחרים.

ובשום אופן לא להתייאש מן היזמות.

ובאשר ליקב, חשוב לזכור דבר נוסף. לא בכדי היזמים ששוכרים את היקב, התעקשו לרכוש את המותג "יקב אורטל". זה לא מקרי. הדבר מעיד על יין אורטל שהוא מותג טוב וחזק. היין שיוצר באורטל הביא לנו כבוד ויוקרה. ומן הראוי שגם את העובדה הזאת נזכור, ונעריך את האנשים שיצרו את היין המשובח – אילן, נעמה וכל מי שעבדו ביקב.

****

בהזדמנות זו אני רואה לנכון להביע הערכה לנקש וירון על הערב הכלכלי שערכו, ולחברים הרבים שהשתתפו בערב, למרות שנערך, תחת כללי הקורונה, בחוץ – בערב קריר, ואף שהוא התארך מאוד.

התרשמתי מאוד מן החזון העסקי לשנים הבאות, שירון הציג ואת התכנית האסטרטגית למימושו. תכנית מרשימה מאוד, מציגה אופק מבטיח, וישימה.

יצאתי מן הערב באמונה וביטחון שצפויה לנו בעתיד הקרוב תקופה של שגשוג וצמיחה, כקיבוץ שיתופי לדורות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אחריות הפרט

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

הסיסמה הזאת אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות; על חייך, על סביבתך, על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים". במה היא "מאשימה את האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?

האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?

אחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה אינה פוטרת כהוא זה אותנו, האזרחים, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו.

האחריות האישית היא יסוד מוסד ביהדות. כך כתבו חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה". זו דרישה מהפרט למתיחות שיא בלתי פוסקת, כל חייו; מתיחות לעשות את הטוב. אם נתייחס אל עצמנו כאילו מעשינו הטובים והרעים עומדים כל העת על כף המאזניים, שקולים, והמעשה הבא שנעשה הוא זה שיכריע את חיינו לכף זכות או לכף חובה – המתח הזה יביא אותנו לבחירה מתמדת בטוב.

אך בכך אין די. האדם אינו חי רק לעצמו ואינו אחראי רק על עצמו. חז"ל קוראים לפְּרָט לקחת אחריות על החברה כולה, על העולם כולו: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". לעולם עליך לראות לא רק את עצמך, כאילו חצייך זכאי וחצייך חייב, אלא את כל האנשים ככאלה. ואם כל האנשים הם כאלה, הרי כל העולם הוא כזה. ולכן, עליך לחשוב כאילו עתידו של כל העולם תלוי בך. והוא לא רק תלוי בך, אלא תלוי במה שתעשה עכשיו. על כל צעד ושעל עליך להתייחס למעשה שאתה עושה עכשיו, כאילו עתיד העולם תלוי בו.

זו דרישה כמעט על-אנושית למתח תמידי. איך אפשר לחיות כך? אך מימרה כזאת מחנכת את האדם לאחריות אישית, להגשמה אישית, לאקטיביזם.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 15.7.20  

* הטרמפיסטים האנרכיסטים – למעלה מעשרת אלפים אזרחים – עצמאים ושכירים, הפגינו הפגנת כאב וזעם בעקבות הפגיעה הכלכלית של הקורונה ומחדלי הממשלה במתן מענה למצוקתם. הייתה זו הפגנה ראויה ומכובדת. הפגנה צודקת. הפגנה של אנשים במצוקה המבקשים פיתרון.

בתום ההפגנה החלה הפגנה אחרת, של אנרכיסטים שהחלו להשתולל, לחסום כבישים, ליידות אבנים בשוטרים ולנפץ חלונות ראווה. אנרכיסטים שמתקנאים בהפגנות הביזה בארה"ב וכבר שבועות מנסים לייבא אותן לישראל.

הדבר האחרון שמעניין את האנרכיסטים הוא המצוקה שהביאה את אלפי המפגינים לכיכר. האנשים האחרונים שמעניינים את האנרכיסטים הם המפגינים בכיכר. והאסון הגדול ביותר בעבורם יהיה פתרון לבעייתם של המפגינים. מה שמעניין אותם הוא ליצור אנרכיה. תפקידם בהפגנת הענק היה תפקיד של טרמפיסטים שהתעלקו על ההפגנה ועל המפגינים.

מן הראוי שמנהיגי הפגנת המצוקה ומארגניה יוקיעו את האנרכיסטים וינערו את חוצנם מהם. כי אם לא יעשו כן, ויתנו להם לתפוס עליהם טרמפ, הם יזיקו בראש ובראשונה להם ולמחאתם.

* חזקת החפות – "נתניהו לכלא" קרא אסף אמדורסקי בהפגנה בכיכר רבין. כדאי שאמדורסקי יזכור שנתניהו אמנם נאשם בפשעים חמורים ביותר, ולכן הוא בעיצומו של משפט, אולם כמו כל נאשם במשפט, הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. יש שופטים בירושלים, הם ישפטו אותו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. והם ישפטו אותו משפט צדק.

אסף אמדורסקי אינו השופט, הוא אינו מכיר את הראיות ואיני מתרשם שמעניין אותו להכיר את הראיות. הוא כבר קבע שהנאשם אשם ואפילו גזר את דינו. דבריו מבטאים זלזול במדינת החוק ואי הבנת משמעות ערכי המשפט והצדק.

(והעובדה שנתניהו עצמו מצייץ "רביב דרוקר לכלא" ונחילי מעריציו מדקלמים את המנטרה שמנדלבליט היה צריך לשבת מאחורי סורג ובריח – אינה מכשירה אמירות דומות נגדו).

* מה מוכיח הטור של אלפר – רוגל אלפר פרסם בטור שלו ב"הארץ" מעין "מכתב" ששוגר לאסף אמדורסקי מ"השלטונות" שבו נמסר לו שכיוון שהעז להשמיע דעה פוליטית יינקטו נגדו צעדים חמורים, יישלל ממנו רישיון הזמר וכו' וכו'. כמה דוגמיות: "סנקציה זו (להלן, 'הסנקציה') מושתת עליך לאלתר בגין השמעת קריאות פוליטיות בפרהסיה (קפ"פ) בגנות ראש הממשלה בנימין נתניהו (להלן, 'המנהיג'). הקריאות הנ"ל הושמעו מפיך בלא שהגשת למשטרת ישראל בקשה לקבלת היתר להשמעת קפ"פ, שבועיים לפחות לפני המועד המשוער להשמעתן, ובלא שהונפק לך רישיון להשמעת דעה פוליטית במרחב הציבורי כנדרש… הרינו גם להודיעך כי אתה מפוטר מתפקידך כזמר בישראל. אנא התייצב לקורס שמאות-רכב. רישיון הזמרה נשלל ממך לצמיתות בהתאם לתקנות לשעת חירום, ואתה נדרש להפקידו בתחנת המשטרה הקרובה לביתך בתוך 24 שעות מקבלת הודעה זו. אם לא תעשה זאת, שוטרים יגיעו למעונך, יחרימו את רישיונך, ייתנו לך מכות רצח, ויאזקו אותך לאנדרטת רבין. אם תנסה להתנגד למעצר — דמך בראשך (זה לא נעים, ראה אנדרטת רבין)".

וכן הלאה, וכן הלאה. טוב, מכירים את ההפחדות הללו. ובכל זאת, תמיהה קלה על רמת המודעות העצמית של אלפר. במשך שנים הוא מפרסם כמעט מדי יום מאמרי דעה רדיקליים ומיליטנטיים, נגד מדינת ישראל, נגד הציונות, נגד קיומה של מדינת ישראל, בעד אויבי ישראל, בעד מעשי טרור נגד ישראלים. הוא בז למשפחות שכולות, לועג לנכי צה"ל ושמח לאידן של משפחות השכול. האם אי פעם נשללה ולו ברמז זכותו להשמיע זאת? יתר על כן, הכתיבה שלו משתלבת בזרם המוביל של עיתונו, שאף מופץ בגרסה אנגלית וגרסה ערבית והופך כלי במלחמה התודעתית לדה-לגיטימציה של ישראל. האם אי פעם מישהו רמז על צעדי ענישה כלשהם כלפי העיתון?

הרי עצם קיומו החופשי לחלוטין של הטור שלו מוכיח מדי יום שמה שכתוב בו הוא שקר וכזב.

* לעצור את הטירוף – העיתונאי אבישי בן חיים מערוץ 13 הותקף באלימות בידי מפגינים אנרכיסטים, שחורי החולצות.

אלימות נגד עיתונאים היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה. יש להגן מכל משמר על עיתונאי ישראל שהיו למרמס בידי מסיתים ומוסתים.

לפני שבועיים היה זה אמנון אברמוביץ' בהפגנת ימננית נגד מדינת החוק. היום זה היה אבישי בן חיים בהפגנת האנרכיסטים נגד… נגד הכל. נגד הבעד. לפני שלושה שבועות היה זה ראש הממשלה (!)  שהסית אישית נגד רביב דרוקר.

יש לעצור את הטירוף הזה, לפני שיהיה מאוחר.

* משטרה פוליטית – המשטרה הפוליטית שפירקה את המאהל בבלפור כדי לסתום את פיות המוחים נגד הדיקטטור, היא אותה משטרה פוליטית שתפרה תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית מטעם הדיקטטורה המשפטית.

מתי נתבגר?

* ניטרול הדדי – מפגינים מן השמאל והימין, תומכי ומתנגדי נתניהו, חרדים, ערבים, עולים מאתיופיה וכו', כולם טוענים תמיד שהמשטרה אלימה ושהמשטרה פוליטית ומתנכלת להם.

יתכן שהמשטרה אלימה. זה נושא שצריך לטפל בו. אני מעריך שהמשטרה לא אלימה, אך יש שוטרים אלימים, שיש להתלונן עליהם ולטפל בהם. אבל המשטרה אינה פוליטית. עצם העובדה שכל צד טוען את הטענה הזאת מנטרלת הדדית את הטענות.

* לאכול את הענבים – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, יצאנו להפגנה של כמה מאות אנשים מול בתיהם של פרס ורבין ברמת אביב (המרחק בין בתיהם היה כמה מאות מטרים). ההפגנה הייתה ברישיון ולא הייתה כל בעיה עם המשטרה. קראנו קריאות, הפעלנו מגפון, שרקנו במשרוקיות.

לא היה לנו מושג האם רבין ופרס נמצאים בבתיהם ושומעים את ההפגנה. אבל השכנים כעסו ורטנו על כך שאנחנו פוגעים בהם ובשגרת חייהם (ומן הסתם לא היינו ראשונים ולא האחרונים).

בישיבת סיכום שערכנו לאחר האירוע, החלטנו לא להפגין עוד ליד בתים פרטיים של המנהיגים. אין כל סיבה שבעולם שנגרום לאזרחים להיות עוינים כלפינו. הקפדנו על כך בשמונה שנות המאבק שלאחר מכן.

המאבק הממושך והנחוש שניהלנו, היה כולו על פי חוק, ללא אלימות, ללא חסימות כבישים (למעט שני מקרים חריגים). זאת, למרות שהיה מדובר באמת במאבק על עצם החיים. מאבק נגד מעשה שמנוגד לכל הערכים והאמונות שלנו שאותם אנו מגשימים בהתיישבותנו בגולן, ונגד חורבן מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. איך הצלחנו?

פשוט, היינו הנהגה אחראית. הזכרנו לעצמנו תמיד שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר, שצריך לנהל מאבק חכם ולא מאבק להוצאה מיידית של העצבים, התסכול והכעס שלנו. וברגע שהגבלנו את עצמנו במגבלות הללו, גילינו יצירתיות במאבק שמכל העולם באו ללמוד עליו. מאבק כנגד כל הסיכויים שניצחנו בו.

אין שום סיבה להפגין ליד בתים פרטיים ולהרוס את החיים לשכנים שבמשך שנים כולם באים להפגין ליד בתיהם. יש כיכרות בכל הערים, יש גן הוורדים מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה. שם המקום להפגין.

* חצה את הקווים האדומים – ח"כ עידן רול מ"יש עתיד" מסית את הציבור לעבריינות. הוא קורא לאזרחים להפר את הסגר, אם יוטל. עידן רול, המייצג מפלגה שחרטה על דגלה את שלטון החוק, חצה את הקווים האדומים, בהסתה להפרת חוק. רול, המייצג מפלגת מרכז, מתנהג כקנאי רדיקלי מיליטנטי פנאט.

חבר בית המחוקקים שמסית את אזרחי ישראל להפרת חוק, אינו ראוי להיות חבר כנסת. ובמקרה זה הדבר חמור הרבה יותר מסתם הפרת חוק, כי מדובר בהמרדה שעלולה לסכן את בריאותם וחייהם של אזרחי ישראל, בעיצומו של משבר בריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה.

אני מצפה מיאיר לפיד ומבוגי יעלון לגלות אחריות – לגנות ולהוקיע את הח"כ הסורר.

הנשיא ריבלין גינה את הדברים, וזה חשוב מאוד. חבל רק שהוא לא נקב בשמו של הח"כ הסורר.

* ערבות הדדית בעת מגפה – מה ההבדל בין מחלה למגפה? במחלה, אדם שאינו שומר על בריאותו פוגע בעצמו. במגפה, הוא פוגע גם בזולתו. אם אדם רוצה לפגוע בבריאותו, זו זכותו. אין לו זכות לפגוע בבריאותם של אחרים. זה הבסיס של סולידריות וערבות הדדית.

* מבחנה של הכנסת – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר הדיח מתפקידה את יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת יפעת שאשא-ביטון, כיוון שהוועדה שהיא עומדת בראשה לא נהגה כחותמת גומי והחליטה בניגוד לעמדת רוה"מ.

נתניהו רומס את הכנסת. מעולם הכנסת לא הייתה כה חלשה, מרמס לרגלי השלטון, כמו בעידן נתניהו. וכעת המצב מחמיר כאשר יו"ר הכנסת בעצמו רואה עצמו כחייל של ראש הממשלה. הוא מתבכיין שכוחה של הכנסת נפגע בשל האקטיביזם השיפוטי. הפגיעה בכנסת בידי בית המשפט, שהיא בהחלט קיימת, היא כאין וכאפס מול הפגיעה בידי הרשות המבצעת.

זוהי שעת מבחן של הכנסת ושל יו"ר הכנסת. האם לוין יעשה את המתחייב מתפקידו ויתייצב בכל כוחו לסכל את ההדחה השערורייתית? האם כחול לבן תתייצב להגנת הח"כית מן הליכוד מפני ידו הגסה של יו"ר הקואליציה? האם יקומו ח"כים אמיצים בליכוד שיתייצבו נגד ההדחה?

אגב, בשאלה השנויה במחלוקת של פתיחת חדרי הכושר אין לי דעה חד-משמעית. יש טיעונים מוצדקים וטובים בעד ונגד. אני מדבר כאן על נפשה של הדמוקרטיה, נפשו של הפרלמנטריזם, על הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

(הערה זו נכתבה בטרם ראש הממשלה קיבל רגליים קרות ולא העז להדיח את ח"כ שאשא ביטון. בכל זאת השארתי אותה כאן, כיוון שיש כאן עניין עקרוני, של רמיסת הכנסת, שלבטח לא הסתיים).

* דפק על מכסה המנוע – יעקב אחימאיר כתב ב"ישראל היום": "ההבטחות לפיצוי הכספי למובטלים, לעסקים, לנפגעי המגיפה, לא התמלאו במועד שצוין על ידי נתניהו". אמת. והוסיף: "שרון, בשעתו, דפק על מכסה המנוע של מכונית כדי להעצים את דרישתו לזרז הכנת פתרונות דיור למפוני גוש קטיף". גם זה נכון. הוא רק שכח לציין, ששרון אמנם דפק על מכסה המנוע, אך לעקורים לא היו פתרונות דיור.

* מיהו תוצר החינוך הישראלי – סרטון "מי רוצה להאכיל בדואי" הוא סרטון גזעני נחות ונתעב, הראוי לכל גינוי והוקעה.

חברת הכנסת סונדוס סאלח מהרשימה המשותפת קפצה על הסרטון כמוצאת שלל רב, ופרסמה הודעה המאשימה בסרטון את "החינוך הישראלי לעליונות".

בשבוע שעבר מיכאל בן זיקרי מאשדוד קפץ למים, חילץ מבוגר ושלושה ילדים שטבעו – הציל את חייהם עד נשמת אפו האחרונה ומת.

מעשה הגבורה וההקרבה שלו עורר השראה והזדהות של החברה הישראלית כולה. בן זיקרי היה לגיבור לאומי, וההערצה לו ולמעשהו חצתה את כל הגבולות בין מגזרים בחברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל.

לא רוי בוי והסרטון הגזעני שלו מייצג את ערכי החינוך הישראלי ואת ערכי החברה הישראלית, אלא מיכאל בן זיקרי. רוי בוי הוא כישלון החינוך הישראל. בן זיקרי הוא הצלחת החינוך הישראלי.

וח"כ סלאח היא פוליטיקאית פופוליסטית שלא תחמיץ הזדמנות לדוג במים עכורים.

* התקווה האוטואנטישמית – העיתונאי היהודי אמריקאי פיטר ביינרט פרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו "אני לא מאמין עוד במדינה יהודית". גדעון לוי קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. כותרת הפשקוויל שפרסם ב"הארץ" היא: "הבשורה הגדולה של פיטר ביינרט". המאמר הזה עורר בו אופטימיות רבה. הוא מאושר לגלות שביינרט "נותן גט כריתות לציונות", והוא מתמלא תקווה: "ביינרט אינו קול בודד באמריקה. יהדות ארה"ב מתעוררת, אם כי באיחור משווע". והוא מסיים: "עכשיו ביינרט משמש מקור לגאווה: יהודי אמריקאי שמבשר שינוי מפיח תקווה".

הזכות להגדרה עצמית של כל עם במדינת לאום בארצו היא זכות טבעית המוכרת ומקובלת בכל העולם. הזכות הזאת עמדה בבסיס החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. ודוק: ההחלטה לא הייתה להקים את מדינת ישראל, וישראל הכריזה על עצמה כמדינה יהודית. ההחלטה הייתה על הקמת מדינה יהודית, והמדינה היהודית בחרה בשם "מדינת ישראל" כשמה. לא בכדי, ליבת הכרזה העצמאות היא המשפט: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ובתוקף החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מה פירוש "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל. מדינתו של עם ישראל. מדינתו של העם היהודי.

מי שמתנגד עקרונית ללאומיות ולמדינות לאום ובין השאר הוא הוא מתנגד גם למדינת לאום יהודית, הוא אדם שאני מתנגד לחלוטין להשקפת עולמו, אך זו לפחות השקפה אוניברסלית, קוהרנטית, שאני יכול לכבד אותה חרף המחלוקת. אבל מי שתומך במדינות לאום ורואה בזכות ההגדרה העצמית זכות טבעית של כל העמים, זולת העם היהודי, הוא גזען אנטישמי. ואם הוא יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטואנטישמי.

אנטישמיות ואוטואנטישמיות השוללת את זכותו של העם היהודי והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית, הייתה מזוויעה גם לפני הקמת המדינה. קל וחומר, כאשר משמעותה היא השמדת מדינה קיימת, בת 72 שנה. ומי שטוען שזו לא השמדה, זה רק ביטול "בהסכמה", משקר קודם כל לעצמו. אם קיימת מדינה יהודית ויום אחד היא לא תהיה קיימת – זו השמדה. גם אם לא תישפך טיפת דם. אך ברור שתישפך גם תישפך. למה? כי עם ישראל לעולם לא יסכים לוותר על מדינתו וילחם על כך עד טיפת דמו האחרונה. כי מה שלוי מכנה בשאט נפש "המקהלה הציונית" לא תאפשר לחזונו להתממש, והיא תסכל אותו בכל מחיר. הרי החזון שאליו מטיף גדעון האו האו כבר התממש. העם היהודי כבר חי כמה שנים ללא מדינת לאום ריבונית במולדתו. לא זכור לי שזה היה תענוג כל כך גדול.

מול התקווה של גדעון לוי, למחיקתה מהמפה של מדינת ישראל, עומדת תקווה אחרת, "בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". והמדינה הזאת קיימת גם בעבור אותו ביינרט עלוב נפש, שהרי שערי תשובה אינם ננעלים.

* איום ביטחוני – הרמטכ"ל אביב כוכבי הביע דאגה מרמת הכשירות של המילואים. אמירה זו מדאיגה מאוד, כיוון שבמלחמה ובמיוחד במלחמה כוללת, עיקר כוחו של צה"ל הוא המילואים. לנוכח עובדה זו, קיצור השירות הסדיר הוא איום ביטחוני. משמעותו, היא הקצאת יותר כוחות מילואים לתעסוקה מבצעית, על חשבון אימונים.

* עוצמת העמימות – סדרת הפיצוצים המבורכים במתקני הגרעין והטילים ובמתקנים של משמרות המהפכה באיראן, היא בשורה גדולה לשלום העולם, שאמורה לשמח כל אדם שוחר שלום. אין לי צל של מושג מי עומד מאחורי הפיצוצים, ולמרות שאני מת מסקרנות – טוב מאוד שאין לי מושג. אני מאמין בכל לבי בעוצמת העמימות ובהישגיה המוכחים. ואם האיראנים חושדים שישראל עומדת מאחורי הפיצוצים, זה מצוין, בין אם זו אמת ובין אם לאו.

* ביד הלשון 

היוועדות חזותית – הקורונה יצרה פופולריות בלתי רגילה לזום – טכנולוגיית ועידות וידאו, המאפשרת קיום ישיבות ופגישות מרחוק.

האמת היא שזום אינה טכנולוגיה אלא חברה – Zoom Video Communications, המספקת את השירות. זום אינה היחידה בתחום, אך היא הפכה מותג גנרי שאנו משתמשים בו גם כאשר אנו משתמשים בשירותי חברה מתחרה.

מותג גנרי, ובעברית – סוּגָנִי, הוא מותג שהפך שם נרדף למוצר עצמו. דוגמאות: פלאפון כמותג גנרי למכשירים ניידים, פריג'ידר – שבמשך שנים רבות היה מותג גנרי למקררים, ארטיק – שעשרות רבות של שנים ועד היום הוא מותג גנרי לשלגונים ועוד.

ואיך נקראת בעברית ועידת וידאו או וידאו קונפרנס? היוועדות חזותית (להבדיל משיחת טלפון, שהיא קולית בלבד). השימוש במושג נפוץ בעיקר בשפה המשפטית וטרם חלחל לשפת היום יום.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: שש עשרה

שש עשרה / חבורת בימות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.7.20

כדי שנשמיע כאן בפינה שיר של נעמי שמר, לא צריך להיות לה יומולדת 90. הן רק בחודש האחרון השמענו את שירה "התחדשות" והפתענו כשחשפנו שהיא זו שכתבה את מילות השיר "זה קורה". אגב, בפינה על "זה קורה" אמרתי שאריק לביא שר משירי נעמי שמר רק את "נועה", ומסתבר שגם את "זה קורה". אבל נזכרתי שהוא שר גם את "החגיגה נגמרת". ובסך הכל השמענו כבר, לאורך השנים, ארבעים שירים שלה, חלקם בתכנית שלמה שהקדשנו לה ולשיריה. עם זאת, לא יעלה על הדעת שנעמי שמר תחגוג 90 והפינה הזאת תעבור על כך בשתיקה.

אז אנחנו חוזרים שוב לנעמי שמר, והפעם לחבורת "בימות". חבורת "בימות" היא חבורה של זמרים שהוקמה בשנת 1972, למופע משירי נעמי שמר. החבורה הורכבה מזמרים ונגנים צעירים, בוגרי להקות צבאיות, ובהם מירי אלוני, כוכבת להקת הנח"ל, דני גרנות, עוזי מאירי, יגאל חרד ואחרים.

צדי צרפתי הפיק וביים את המופע, שזכה להצלחה רבה. נעמי שמר הייתה אז בת 42, וכבר חמש שנים, מאז "ירושלים של זהב", היא הייתה בגדר סמל לאומי, מעמד שהיא הייתה די אמביוולנטית כלפיו. המופע שילב כמה משיריה המוכרים, שנכתבו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ושירים חדשים שנכתבו במיוחד לערב זה. חלק מן השירים היו ללהיטים פופולריים.

לצד שירים מלודיים ורציניים כמו "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", נעמי שמר כתבה לתכנית הזאת שירים קלילים, הן בלחנם ובעיקר במילותיהם, כמי שרוצה להדוף מעליה את קדושת המשוררת הלאומית המיתולוגית של "ירושלים של זהב". היא כתבה את "מר נרקיס" על רווק דון ז'ואן, את "שיר ערש למקרים מיוחדים" על ילדים שהוריהם גרושים (שיר חביב ששמעתי לאחרונה ביצוע שלו מפי רבקה מיכאלי, חברתה הטובה של נעמי, בערב השקת הביוגרפיה שלה "על הדבש ועל העוקץ" מאת מוטי זעירא, שנערך בקבוצת כנרת), "אנשים יפים" העוסק בסלבריטאים מיופייפים, "המכשפות" על עיתונאית רכילאית, "ארבעים" – "יצאתי תמיד עם יותר צעירים… ולבשתי ביקיני אחרי גיל עשרים" ו"אני מגדלת בעל".

לא הכל אהבו את האופי הקליל, רווי ההומור, שגילתה לפתע נעמי שמר, והדבר בא לידי ביטוי יפה במחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה.

רוב שירי המופע הוקלטו לתקליט אולפן – "שירי נעמי שמר". כל המילים והלחנים הם כמובן של שמר. המנהל המוסיקלי והמעבד היה מתי כספי הצעיר, שנעמי שמר העריצה אותו ואת כשרונו.

השיר שנשמע היום הוא מתוך התכנית – "שש עשרה". הסולנים בשיר הם רותי בן אברהם ואלי מנטבר.

את סיפור השיר שמעתי לראשונה מפיה של לֶלי שמר, בתה של נעמי שמר, בערב ההשקה של ספרו של עופר גביש "בשביל השירים". הסיפור מופיע בספר וגם בביוגרפיה של נעמי שמר.

השיר מספר על ללי שמר בת השש עשרה והחבר שלה יואב מסר. שניהם למדו בבית הספר "תיכון חדש", וביום שישי בצהרים, אחרי הלימודים, הם נהגו ללכת ברגל מבית הספר לרמת אביב ותכנית ל', שם הם גרו. וכך הם מתוארים בשיר: "בסנדלים על גשר הירקון, שניהם בג'ינס ובטריקו". הם "תולים מבט ירוק במים" – הם צעירים, "בשישית", יפים, תמימים, והשאלות שמעסיקות אותם תמימות כמותם. "אם טוב או רע, אם כן או לא", הוא שואל, והיא מצדה ידה על מותן שָׂמָה, ושואלת: "מתי ואיך, כמה ולמה".

ומה הסיפור שמאחורי השיר? באחד מאותם ימי שישי, כשללי ויואב צעדו בסנדלים על גשר הירקון, חלפה לידם נעמי שמר, שנסעה במונית כי מעולם לא הצליחה לעבור טסט ולא היה לה רישיון נהיגה, והציעה להם טרמפ. אבל זוג האוהבים הצעירים העדיפו להמשיך לצעוד ברגל, ונעמי שמר מיד תרגמה את הסיטואציה לשיר, "במכוניתך הם לא רוצים לנסוע, הם מסתכלים כמו מגבוה".

בפזמון נשאלה השאלה "האם מתוך הפרח יעלה הפרי?". עוד אחת השאלות שהזוג הצעיר והתמים מתחבט בהן. ואולי זו שאלה של האם המביטה בסקרנות בהתבגרותה של הפרי שלה. בביוגרפיה מתוארת התקופה הזו כתקופה לא קלה ביחסים בין נעמי שמר ובתה, בין השאר בשל קנאה של נעמי שמר, שגידלה את בתה לבדה, ופתאום הבת היא פחות שלה ויותר של החבר. והכעס על כך שהזוג מבלה תמיד בביתו של יואב ולא בביתה.

מעניין שגיל שש עשרה הניב שירים רבים. מלבד השיר הזה גם "שש עשרה מלאו לנער" של עלי מוהר, "תשע בכיכר" של להקת "גזוז", "לא בת 16" של ריטה, "את בת שש עשרה" של יהורם גאון. אני באמת זוכר את גיל שש עשרה כגיל מקסים.

מזל טוב לנעמי שמר!

בסנדלים על גשר הירקון
שניהם בג'ינס ובטריקו
והם תולים מבט ירוק במים
הם בשישית – ובינתיים-

ספרי ספרי
האם מתוך הפרח יעלה הפרי
ספרי ספרי
איך מן הפרח בא הפרי

הולכים ברגל עד רמת אביב
ובדממה שמסביב
בנקישות הרגל הקלה – לה
כל סימני השאלה -לה

ספרי ספרי…

הוא רציני, ויש לו שאלות
אם טוב או רע, אם כן או לא
היא מצידה ידה על מותן שמה:
מתי ואיך, כמה ולמה –

ספרי ספרי…

הם לא רוצים תשובה לשאלתם
הם חכמים בתמימותם
במכוניתך הם לא רוצים לנסוע
הם שואלים – כמו מגבוה –

ספרי ספרי…

צרור הערות 12.7.20  

* הפוזיציה והקורונה – בקבוצות ווטסאפ שונות מוצגים הנתונים הקשים של מספר הנדבקים בימים האחרונים בישראל לעומת המספר הנמוך של הנדבקים באירופה, למשל – 3 (למיליון תושבים) באיטליה, באיזו שמחה לאיד של "אמרנו לכם". לשמחה – מה זה עושה?

אני לא אוהב את ההלקאה העצמית המוגזמת בעיקר כאשר אני מוצא לצדה לא מעט שמחה לאיד (בעצם לאידנו) מטעמי פוזיציה פוליטית. כמו שלא היה מקום להתבשמות והתעופה העצמית של נתניהו בימים שבהם התוצאות בישראל היו מהטובות בעולם, כך אין מקום למתקפות הללו (שאגב, יש בהן סתירה פנימית. למשל, אלה שתקפו את הממשלה על כך שאינה פותחת את המשק ופתאום תוקפים אותה בדיעבד שפתחה מהר מדי וכו').

אין שום עניין אידיאולוגי בנושא הקורונה. זה לא נושא של ימין או שמאל. האידיאולוגיה של כולם זהה – לנצח את הקורונה. כולם מכווננים לכך. זו מגפה קשה, חדשה, לא מוכרת, משתנה. לבטח עושים טעויות, ולעתים מה שנראה היום כטעות ייראה מחר כדבר הנכון ולהיפך. מי שמציגים היום במפגני שמחה לאיד את הטבלאות המוכיחות שאנחנו מפגרים אחרי אירופה, לא הציגו לפני חודשיים את הטבלאות שבהן באותן מדינות אירופה אנשים מתו באלפיהם ואצלנו המצב היה הפוך.

ואין זה מן הנמנע שבעוד חודש המצב שוב יהיה הפוך.

* אחריות הדרג המדיני – העימות בין פרופ' סיגל סדצקי לשר הבריאות אדלשטיין, הוא עימות קלסי בין דרג מדיני לדרג המקצועי.

הדרג המדיני הוא הנושא באחריות בפני הציבור והוא מקבל ההחלטות. הוא חייב להקשיב לאנשי המקצוע, להתייחס לעמדותיהם ברצינות, הן הוא אינו מומחה לתחום שהוטל עליו, אך הוא זה שמקבל את ההחלטות. את ההחלטות שלו, אנשי המקצוע צריכים למלא, גם אם הם חושבים שהן שגויות. את המדיניות שלו עליהם לבצע גם אם אינם מסכימים לה. ומי שחש שאינו יכול לעשות כן – מן הראוי שיתפטר.

החלטתה של סדצקי להתפטר מכובדת מאוד. דעותיה והצעותיה נדחו, אין היא שלמה עם המדיניות והיא התפטרה. וגם אילו בחרה להישאר ולבצע את המדיניות שהיא שוללת – גם אז זאת הייתה החלטה מכובדת, כי זה ה-DNA של הסיביל סרוונט, השירות הציבורי.

גם תוכן המחלוקת הוא תוכן קלסי של מחלוקת בין דרג מקצועי לדרג הפוליטי. סדצקי רואה את התמונה במבט מקצועי של רופאה, של אשת משרד הבריאות, ומכאן גישתה השמרנית, המחמירה, שאינה מחויבת לתמונה הרחבה הלוקחת בחשבון גם את ההשלכות של ההחלטות הרפואיות על המשק והחברה הישראליים. אדלשטיין הוא חבר בממשלה, הוא חלק מן האחריות הקולקטיבית שלה, ולממשלה יש אחריות להילחם הן במגפה והן ב"קורונה הכלכלית". במצב כזה, טבעי שחלק מאנשי המקצוע ייראו בהחלטותיו החלטות "פוליטיות", לא "מקצועיות", במובן השלילי של המושג. כלומר, כהחלטות ממניע זר של פופולריות ומאבקי כוח מפלגתיים או אישיים וכו'. לעתים הטענות הללו נכונות. ועדיין, השיטה הדמוקרטית המעניקה את הסמכות לנבחרי הציבור מבוססת, בין השאר, על ההנחה שנבחרי הציבור, מעצם אחריותם, רואים את התמונה הרחבה, מעבר לראיה המקצועית הצרה של הדרג המבצע. דווקא במקרה של אדלשטיין, אני מאמין שהחלטותיו הן מתוך הראיה הרחבה ולא ממניעים זרים.

* צדק פואטי – הקורונה לימדה את בוריס ג'ונסון ואת בולסונרו שהיא לא פראיירית. זה מכניס את טראמפ לקבוצת סיכון. … בעצם גם את יורם לס.

* הודעה במגפון – תמונות, שהופצו ברשת, הראו את ההפגנה מול בית רוה"מ בבלפור – עשרות מפגינים מצטופפים וכמעט אף אחד אינו עוטה מסכה. ממול ניצבת המשטרה ואינה נוקפת אצבע.

מה הייתה צריכה המשטרה לעשות? אני מאמין, שאילו מפקד הכוח היה מודיע במגפון שעל כולם לעטות מיד מסכות, אחרת השוטרים יקנסו את המפגינים, הבעיה הייתה נפתרת. ואם לא, צריך היה לקנוס מפגין אחד. 500 ₪. לא היה צריך יותר מזה.

* עוצר יציאות – הדבר הקשה לי ביותר בגל הראשון של הקורונה, היה עוצר היציאות בצה"ל. ששה שבועות לא ראינו את בננו אסף. השבוע שוב הוטל עליהם עוצר יציאות. נקווה שהפעם זה יהיה קצר יותר. 

* נטורי קרתא של הקפיטליזם – האזנתי ביום שישי לראיון עם קנאי דת. קנאי הדת הוא פרופ' עומר מואב. הוא קנאי לדת הניאו-ליברליזם. למה אני משתמש במילה דת? כי הדבקות הקנאית שלו באידיאולוגיה הזו היא ברמה של דבקות בדת. אמונה דתית היא אמונה במוחלט. שום מציאות לא תשפיע עליה. להיפך, היא תכופף כל מציאות.

מואב יצא בשצף קצף נגד תכנית הסיוע שהציגו נתניהו וכץ, ודבריו מעידים שהוא לא שמע, כנראה, שהייתה כאן קורונה. כי הייתה זו אותה ביקורת, שבימי שגרה אפשר אולי לא להסכים אתה, אבל להבין שמואב מייצג אידיאולוגיה לגיטימית. אבל בסיטואציה הזאת מדובר בקנאות של מי שלא שמע שפיקוח נפש דוחה שבת.

הוא ליהג על הגירעון, שהוא הרי קודש הקודשים של הדת, אסור לגעת בו. והוא הזהיר שראש הממשלה ושר האוצר אינם מממנים את המובטלים מהכיס שלהם אלא מהכיס שלנו והזהיר מעליית מסים. והוא אמר שכעת האנשים לא ירצו לחזור לעבודה כי נוח להם לקבל כסף מהממשלה, וכמובן הוקיע את הלאמת אל-על וכו' וכו' וכו'.

התכנית שהציגו נתניהו וכץ אינה תכנית כלכלית המבשרת צמיחה, אלא תכנית הצלה המבטיחה שנפגעי הקורונה הכלכלית לא ירעבו ללחם. אולם לטווח רחוק, אין שום אפשרות להצליח בשום תכנית כלכלית אם העסקים יקרסו ולאזרחי ישראל לא יהיה ממה לחיות. מבחנה של התכנית יהיה בביצוע, אך היא בהחלט נועדה להושיט חבל לטובע, וזה הדבר הדחוף שיש לעשות היום.

גם ליברטריאנים עמוקים מבינים שבשעת חירום השוק החופשי לבדו אינו יכול לתת מענה ואין מנוס מהתערבות המדינה. גם במשבר הקפיטליזם ב-2008 המדינות נאלצו להכניס את היד לכיס ולהזרים כסף למשק כדי להציל אותו מקריסה מוחלטת (ובראש ובראשונה ארה"ב והנשיא בוש).

אבל יש קנאי דת שבשום מקרה לא יתנו למציאות לבלבל אותם. בועז מואב הוא נטורי קרתא של הדת הקפיטליסטית.

* תהליך מדאיג – "נתניהו רוצה שכולנו נהיה עניים מרודים כדי לשלוט בנו ולעשות דיקטטורה בלי שנוכל להתנגד, ולכן הטיל את הסגר וחותר להטיל עוד סגר… הקורונה היא פיקציה של המוסד… נתניהו ביקש מיוסי כהן לשתול את הנגיף בסין ובעוד מקומות ולכן האריך את כהונתו…". כן, אנשים כותבים את הקשקושים הללו ורבים מאמינים להם. הנה למשל, רוגל אלפר, ביום רביעי ב"הארץ", מאשים את נתניהו שהוא מעוות במכוון את נתוני החולים קשה ומנפח אותם, כי "מספר גבוה של חולים קשים — משרת את מי שרוצה להטיל סגר, ואולי להביא כך להשהיית משפטו, ולאפשר לו להמשיך ולהחזיק בשלטון".

כמובן שהתאוריות הללו חולניות ואינפנטיליות. הן מזכירות לי את התאוריה החולנית על איזה דיפ-סטייט שתופר תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. העובדה שמצליחים לשתול כאן קונספירציות מטורללות כאלו מעידה על תהליך מדאיג של אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

חוק הרדיקלים השלובים הפך לחוק הקונספירטורים השלובים.

* ועדת לינץ' – סוכלה מזימת הימין והליכוד להקים בכנסת ועדת לינץ' לשופטי ישראל. הכוונה הייתה להקים ועדה שבה פוליטיקאים ישפטו את השופטים. לכאורה, בטענת "ניגוד עניינים". אולם בית המשפט פרסם בצורה השקופה ביותר את רשימת כל ניגודי העניינים. המזימה לא נועדה אלא לעשות שורה של הצגות פופוליסטיות לתקשורת, שבהן יתלהמו בריוני הליכוד והימין על נציגי המערכת המשפטית, מתוך רצון להבאיש את ריחה, לפגוע במעמדה הציבורי ולהלך עליה אימים לקראת משפטו של הנאשם נתניהו.

כמובן שהחלטת הליכוד לתמוך במזימה הסמוטריצ'ית הייתה הפרה בוטה וגסה של ההסכם הקואליציוני. עמידה איתנה של כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה הבהירה לנתניהו שקבלת המזימה תהיה יומה האחרון של הממשלה. עובדה זו גרמה לו להורות לחלק מחברי מפלגתו לא להשתתף בהצבעה ולא להשתתף בה בעצמו.

(אם רוצים באמת בדיקה עניינית, מקצועית ולא מוטה של ניגודי אינטרסים במשפט – בדיוק לשם כך קיימת נציבות תלונות הציבור על השופטים. אבל היא הרי מה"דיפ-סטייט". את הנושא הזה צריכים לחקור מאי גולן, מיקי זוהר והסמוטריץ').

* לא חקירה פרלמנטרית – פרשת הצוללות מחייבת חקירה לעומק, כולל בנוגע למקומו ותפקידו של נתניהו בפרשה. המקום האחרון המתאים לחקירה הזו, הוא בוועדת חקירה פרלמנטרית. מה יקרה בוועדת חקירה פרלמנטרית? ח"כים ממפלגות מסוימות יראו בה ועדה שתפקידה להפליל את נתניהו וח"כים ממפלגות אחרות יראו בה ועדה שתפקידה לזכות אותו. זו לא תהיה ועדה לחקר האמת.

פוליטיקאים אינם שופטים. הם אינם שופטים של עמיתיהם והם אינם שופטים של השופטים. יש נושאים שראוי לבחון אותם בוועדת חקירה פרלמנטרית. למשל, סוגיה כמו הסכנה הסביבתית והבריאותית של בתי הזיקוק בחיפה. בנושא כזה, חברי הוועדה יפעלו באופן ענייני. אי אפשר לחשוד בח"כים שיפעלו בענייניות בסוגיות כמו פרשת הצוללות ובטח לא ניגודי האינטרסים של השופטים.

* שאלה של זמן – מבקר המדינה מתניהו הוא מינוי של נתניהו שנועד לסרס ולעקר את מוסד ביקורת המדינה. למרבה הצער, מבקר המדינה מספק את הסחורה. אבל לא רחוק היום שבו גם מתניהו, כמו אלשייך ומנדלבליט לפניו, יהפוך לאויב. זה יקרה ברגע שמבקר המדינה בכל זאת יבצע משהו מתפקידיו. ברגע שדו"ח כלשהו בכל זאת יחשוף כשלים, אי סדרים או שחיתות בסביבתו של נתניהו. למשל, דו"ח שיבקר את פעולתו במשבר הקורונה. זאת רק שאלה של זמן.

* ההתנצלות נדחית – המעי הגס של הפמיליה, יאיר נתניהו הג'ורה, "התנצל" על דברי הבלע השקריים והסקסיסטיים ששפך על דנה וייס (וכמובן מיד הם זרמו בתעלות הביבים והועצמו בידי המוני מדקלמים). הוא הבהיר שדבריו היו שקר.

ההתנצלות שלו שווה לתחת. הרי בכל יום, כל היום הוא מרעיל, מסית, משקר, מפיץ רוע צרוף ומזוקק, מהלך אימים על כל מי שמטיל ספק בתוצרי תעשיית השקרים מבית בלופר.

למה הוא התנצל? כי דנה וייס תבעה אותו. אני מקווה מאוד שהיא לא תקבל את ההתנצלות, לא רק כי היא יודעת לְמה ההתנצלות הזאת שווה, אלא כיוון שעליה לראות את עצמה שליחה של כל אלה שלא תבעו, שהעדיפו לא להתעסק עם הבריון. צריך להגיש נגדו תביעות כבדות, כי עליו לשלם מכיסו על ההרס והארס ועל הנזק לא רק לנפגעים הישירים מההסתה והשקרים, אלא לחברה הישראלית.

* עוד עתירת סרק – עתירה נגד "החוק הנורבגי", בטענה שהוא "אינו חוקתי", הוגשה לבג"ץ. זו עוד עתירת סרק שתידחה, ואינה אלא הטרדה של בית המשפט העליון. בית המשפט אינו ערכאת ערעור על הכנסת. אם אני מתנגד לחוק, בג"ץ אינו אמור להיות ערכאת בירור אם החוק צודק או לא. בג"ץ הוא ערכאה לעתירות גם נגד חוקים, אם הם פוגעים בזכויות האדם והאזרח ואם הם סותרים את החוקה (כלומר את חוקי היסוד). התחכמויות משפטיות כמו "הבוחר לא התכוון להכניס את המועמד ה-35 של כחול לבן" מגוחכות. הרי גם אם ח"כ נפטר נכנס הח"כ אחריו. אולי אפשר לעתור נגד הח"כ שנפטר בטענה שהוא פגע בזכות האזרח לבחור את נבחריו? כל הטענות הללו הן אבסורדיות.

יש הרבה עיוותים בממשלת האחדות. הגודל המנופח שלה, המשרדים המיותרים, סגני השרים הרבים כאשר עצם תפקיד סגן שר הוא מיותר, התפקיד המומצא של "ראש ממשלה חליפי" (אם תהיה רוטציה אנחנו עוד נרגיש את פוטנציאל הנזק ההרסני שטמון בהגדרה הזאת) ועוד. וגם בנושאים האלה בג"ץ לא צריך להתערב. לעומת זאת, החוק הנורבגי מוצדק.

החוק הנורבגי אינו משנה את מאזן הכוחות בכנסת (את האמירה הזאת – אסייג), כי אם הוא מכניס את המועמד ה-36 בליכוד – אין לליכוד בכנסת 36 ח"כים כי הוא מחליף שר שהתפטר מהכנסת. אבל החוק הנורבגי מאפשר לשרים להקדיש את זמנם לתפקידם המיניסטריאלי ולא להיות כבולים לכל הצבעה בכנסת, ומה שחשוב יותר, הוא מבטיח שיהיו בכנסת יותר ח"כים שתפקידם הוא העבודה הפרלמנטרית. למה זה מה שחשוב יותר? כי הכנסת חלשה ומעמדה הולך ופוחת. ולא, זה לא בגלל האקטיביזם השיפוטי (כלומר גם בגלל האקטיביזם השיפוטי, אך הוא לא הנגיסה המהותית בפרלמנטריזם הישראלי), אלא בגלל שהכנסת הפכה בפועל לכפופה לממשלה. זו תופעה שקיימת מאז קום המדינה, אך בתקופת נתניהו השליטה של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה, דורסנית מכפי שהייתה בעבר. וכעת, כאשר יו"ר הכנסת רואה עצמו (ואומר זאת בפירוש) כשלוחו של ראש הממשלה, הדבר חמור שבעתיים. החוק הנורבגי לא יפתור את הבעיה, אך הוא בהחלט יצמצם אותה, כי הוא יגדיל באופן משמעותי את מספר הח"כים שאינם שרים בפועל, ויחזק את הפעולה הפרלמנטרית.

וכאן הסייג לאמירה שהחוק אינו משנה את מאזן הכוחות – ביצוע החוק שינה את המאזן, כאשר התפטרות שרים מכחול לבן הכניסה ח"כית מ"יש עתיד" ובכך הקטינה את הקואליציה והגדילה את האופוזיציה. כדי למנוע אבסורדים כאלה, יש צורך בחוק נורבגי מדלג (רעיון שעלה במו"מ הקואליציוני ונפל), כלומר שבמקרה שסיעה התפצלה, ביצוע החוק הנורבגי לא יכניס באופן אוטומטי את הח"כ הבא ברשימה, אלא את הח"כ המגדיר את עצמו בפלג שבקואליציה.

לדעתי, יש לקבע את החוק הנורבגי כחוק קבוע המחייב את כל השרים להתפטר מהכנסת (התפטרות זמנית, כל עוד הם שרים) ולהכניס במקומם ח"כים חדשים. זאת דעתי מזה עשרות שנים והבעתי אותה פעמים רבות. כאשר הממשלה כל כך מנופחת כמו הממשלה הנוכחית, הצורך בחוק הנורבגי גדול שבעתיים.

ומדוע אני מדבר רק על שרים ולא על סגני שרים? כי סגן שר הוא תפקיד מיותר שצריך לעבור מן העולם. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור ותחתיו מערכת מקצועית בראשות מנכ"ל המשרד, שהוא משרת אמון של השר. אין שום צורך לדחוף לשם עוד פוליטיקאי. כל מטרת תפקיד סגן השר הוא לספק תפקיד ומעמד לח"כ מתוסכל, שחש שייעודו להיות שר. כלומר, זה פרס ניחומים.

ובנושא החלת החוק הנורבגי גם על סגני שרים, יתכן שיש גם מקום לעתירה לבג"ץ, כיוון שעל פי החוק סגן שר (בניגוד לשר) חייב להיות ח"כ.

* אות כבוד – בפתח נבואתו של הנביא עמוס על פשעי ישראל, הוא ציין רשימה של פשעים המעידים על חברה מושחתת, מסואבת ורקובה. בין הפשעים הוא מנה את הזנות: "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". קיומה של זנות מעיד על שחיתות המידות בחברה. ככל שהזנות נפוצה יותר, אות הוא שזו חברה שהנורמות שלה אינן של כבוד האדם וכבוד האישה, אלא של סיפוק תאוות בכל מחיר. כאשר בן ואביו הולכים יחד לזונה, הדבר מסמל את אובדן הבושה. הבושה היא המחסום האחרון בפני התפרקות טוטלית של חברה מערכיה. כאשר גם הבושה אובדת, הרקב ניצח.

כניסתו לתוקף של החוק להפללת צרכני הזנות היא אות כבוד לכנסת ישראל.

* הרצל על מהגרי העבודה – הרצל חזה את תופעת מהגרי העבודה במדינת היהודים, וזו הייתה עמדתו בנדון: "נדע למנוע את הבאתם של עבדי-עבודה לא יהודים לתוך הארץ באמצעות מעין חרם שנטיל על תעשיינים סרבנים, על ידי הכבדה בסדרי ההובלה, מניעת אספקתם של חומרי גלם וכיוצא באלה. ייאלצו אפוא להעסיק את עובדי שבע-השעות שלנו".

* המינימום של טיבי – כאשר אולמרט הציע לאבו-מאזן מדינה פלשתינאית בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" סמליים), אבו מאזן דחה על הסף את הצעתו. אחמד טיבי הסביר אז, ש"המקסימום שישראל מסוגלת להציע הוא הרבה פחות מהמינימום שהפלשתינאים יכולים לקבל".

אחמד טיבי הוא לא מהאו"ם. הוא צד בסכסוך הזה, ולא הצד הישראלי. כלומר, הוא הצד שהמינימום שהוא יכול לקבל רחוק מהמקסימום שישראל יכולה להציע.

מה סלע המחלוקת בין אולמרט ושכמותו לבין טיבי, אבו-מאזן ושכמותם? אולמרט מציע שתי מדינות לשני עמים. המינימום של אחמד טיבי הוא אמנם שתי מדינות, אבל לא לשני עמים.

בראיון ל"הארץ" הוא תמצת לפסקה אחת את חזונו: "מדינה אחת שהיא מדינה פלשתינאית ומדינה שניה שהיא מדינה ישראלית. יש יהודים שמתנערים מהביטוי 'מדינה ישראלית' ורוצים מדינה יהודית. אני לא יכול להסכים לזה. הביטוי יהודית ודמוקרטית הוא דבר והיפוכו".

כלומר, מקווי 49' ומזרחה תהיה מדינת לאום פלשתינאית שממנה יגורשו כל היהודים והיא תהיה טהורה אתנית. ממערבה תהיה מדינה, שהמאפיין העיקרי שלה הוא שהיא לא תהיה מדינה יהודית. כי ליהודים לא מגיעה מדינת לאום משלהם. הזכות הטבעית להגדרה עצמית כוללת את כל העמים זולת העם היהודי.

טיבי נשאל בראיון על טעויות שעשו הפלשתינאים. והוא אמר שאכן אין עם שהוא מושלם. אלו טעויות עשו הפלשתינאים? אולי הסרבנות שלהם? אולי הטרור? אולי שלא קיבלו את תכנית החלוקה ויצאו למחרת למלחמה שנועדה להשמיד את הישוב היהודי ולסכל את הקמת מדינת ישראל? לא. "אם כבר ביקורת עצמית, אז הדבר הנורא ביותר זה הפילוג הפנים-פלשתינאי בין פתח לחמאס". וכפי שהגדירו בשבוע שעבר ג'יבריל רג'וב מפת"ח וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי במסיבת עיתונאים משותפת עם מנהיג הרשימה המשותפת (שאגב, טיבי אינו מכיר במנהיגותו) איימן עודה, יש לשני ארגוני הטרור דבר אחד משותף: "מאבק משותף. אין אויב מלבד ישראל". 

* ביד הלשון

חרטא – "חרטא", כך הגדיר צחי הנגבי, באטימות אופיינית, את האמירה שאנשים בישראל רעבים, ואח"כ התנצל.

המושג הסלנגי חרטא (או חרטה) פירושו – שטויות, דברי הבל, בולשיט, אולי גם פייק ניוז.

המקור הוא בערבית – חרט' פירוש שקר.

והמהדרין יאמרו – חרטא ברטא, חרטוט וחרטבונה.

שימוש קודם – כאשר אהוד ברק ריסק את הקונצנזוס הלאומי ואת כל הקווים האדומים של רבין והציע לפלשתינאים מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 1949 (ב"חילופי שטחים" קלים) וחלוקת ירושלים, הגדיר את ההצעה איש הפת"ח "המתון" מוחמד דחלן: חרטא ברטא.

* "חדשות בן עזר"