שהשמש תעבור עליי / ירדנה ארזי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 11.10.21

בשבוע שעבר חנן יובל חגג את יום הולדתו ה-75. לפני שבועיים ירדנה ארזי חגגה את יום הולדתה ה-70. ואנו נערוך להם כאן היום חגיגת יום הולדת משותפת.

אז איך מתחברים חנן יובל וירדנה ארזי? אולי להקת הנח"ל? לא. חנן יובל השתחרר מן הלהקה שנים אחדות לפני שירדנה ארזי הצטרפה אליה.

החיבור הבולט ביותר ביניהם הוא בשיר "ליל חניה", ששניהם שרו יחד עם אפרים שמיר בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ג. אבל את השיר הזה כבר השמענו.

השיר שנשמיע היום הוא שיר של יורם טהרלב שחנן יובל הלחין וירדנה ארזי שרה, ומאז 1985 הוא אחד מסמלי הקריירה שלה – "שהשמש תעבור עליי".

סיפורו של השיר מתחיל לאחר מלחמת ששת הימים. ההערצה לישראל בעולם הרקיעה שחקים. כנסיה נוצרית אוהבת ישראל בדנוור, קולורדו, הקימה מעין "להקה צבאית" – שמדי שנה הגיעה לשבועיים בישראל, ושרה בעברית במבטא אמריקאי שירי מולדת ישראליים, והופיעה אתם במדי צה"ל בפני חיילים.

הלהקה המשיכה את המסורת לכל אורך שנות השבעים וגלשה לשנות השמונים. בתחילת שנות השמונים הוזמנו אליה הפזמונאי יורם טהרלב והבמאי שי אביב, כדי לעבוד אתה על סיבוב ההופעות. אחת מחברות הלהקה, ששמה טומי, ביקשה מיורם טהרלב שיכתוב בעבורה שיר שיבטא את געגועיה לארץ ישראל. והוא כתב את "שהשמש תעבור עליי". באותה תקופה נורית הירש, שותפה של טהרלב לשירים רבים, התגוררה בארה"ב. יורם טהרלב נתן לה את המילים והיא הלחינה אותם. הלהקה הגיעה לארץ ובמסע הופעותיה טומי שרה את השיר, בלחנו המקורי. היא אף העלתה אותו על קלטת של שירים עבריים, ששמה me Let The Sun Shine For.

בינתיים השיר נשכח מלב. בטרם אספר על גלגוליו הבאים של השיר, אדלג שלושים וחמש שנה קדימה, לימינו. עופר גביש, חברי, חוקר הזמר העברי, ששמע את הסיפור, ביקש מנורית הירש את הלחן, אך לא היה לה אותו ובשום  מקום לא הייתה הקלטה שלו. פשוט, השיר נמחק מעל פני האדמה. במבצע בלשי מורכב הגיע עופר אל הזמרת טומי והשיג את הקלטת השיר. הוא התנפל עליו כמוצא שלל רב, והוא אכן מצא שלל רב, והתכוון להשמיע אותו בפינתו בגל"צ, בתכניתו של שמעון פרנס. אך אויה, מסתבר שהיה בשיר זיוף קל, שאוזן של מי שאינו מוסיקאי מקצועי כלל לא יבחין בו, ונורית הירש הטילה וטו מוחלט על השמעת השיר. עופר נאלץ להסתפק בהשמעת הפזמון, שבו הזמרת דייקה בשירתה.

ב-1985, ירדנה ארזי, באותן שנים – הטוענת לכתר מלכת-הפופ הישראלית בתחרות עם הנמסיס שלה עופרה חזה, ביקרה עם המפיק שלה, גברי מזור, בביתו של יורם טהרלב וביקשה ממנו שירים. הוא הזמין אותם לחטט במגירתו ולחפש שירים, והם מצאו את השיר הזה והתלהבו. מטהרלב הם נסעו היישר לחנן יובל שעל המקום הלחין את השיר, שהיה מיד ללהיט גדול, שכבש את צמרת מצעדי הפזמונים ורשימות ההשמעה ועד היום הוא פופולרי מאוד. השיר מופיע בתקליטה "דרישת שלום".

הגלגול הבא של השיר מפתיע – הזמר החסידי הפופולרי אברהם פריד הקליט אותו. הוא שינה את שמו ל"רק תפילה" והוא לא שר "אלי אלי", אלא "קלי קלי", והשיר היה ללהיט חסידי חרדי ענק. וכך, שיר שנכתב לזמרת נוצריה התגלגל לזמר חסידי, כשהמשותף להם הוא אהבת ארץ ישראל, כארצו של העם היהודי.

יורם טהרלב כתב על השיר: "השיר 'שהשמש תעבור עליי' מבטא תחושה של כל אדם שגדל בחיק הטבע: האמונה שיש לאן לברוח, שיש מי שמנחם, שמעניק כוחות חדשים: הטבע. האדמה, הפרחים, השמש, כל אלה מחכים לנו לסעוד אותנו בשעה קשה וברגעי משבר. כל אחד יכול למצוא בטבע משהו שיגלה לו סוד חדש. החצב למשל פורח ערב הגשמים, כדי לשרוד. הוא יודע שאחרי הגשם יופיעו עשרות מיני פרחים יותר אטרקטיביים ממנו ויגזלו את תשומת לִבם של החרקים והדבורים המבטיחים את המשך קיומו. אבל כמובן שלא רק אני חשבתי על כך, ולעדות אני נתלה באילנות גבוהים, כך הרמב"ם והמגיד מדובנא המסבירים לנו כל אחד בדרכו, שכל מה שברא אלוהים נועד לאדם".

מפאת קוצר היריעה, לא אקרא כאן את דבריהם בנדון של הרמב"ם והמגיד, אך הם מופיעים בספרו של חנן יובל "סידור אישי", המצורף לתקליט בשם זה.

"סידור אישי" הוא מיזם של חנן יובל, מסע יצירה בן עשר שנים, שהניב תקליט הכולל 16 שירים וספר מהודר המביא את נוסח השירים, כשאליהם נלווים טקסטים מן הספרות, השירה ומקורות ישראל וכן חומרים חזותיים. המסע החל בשנת 2000, כאשר חנן התבקש לערוך ולהפיק מופע מוזיקלי בשם "מסע אישי יהודי" במסגרת הפסטיבל הגלילי "לא בשמים". משם הוא המשיך במסעו שהניב את התקליט והספר.

וכך הוא כתב על השיר: "השירה בציבור וריקודי העם הם אולי המקבילה החילונית של ההתכנסות בבית הכנסת. שהרי מעבר לתפילה, אותה יכול לקיים אדם בביתו, ישנו הצורך הזה לבוא בקהילה. אמר לי פעם חבר, ששיר שהפך ללהיט, הן בפרסומו והן במכירותיו, לא סיים את המסלול עד שהפך לזמר עם בערבי השירה ועד שלא חובר לו ריקוד. תודה לאל, השיר הזה עומד בכל הקריטריונים… מאז שחיברתי לחן למילים של יורם טהרלב עבור ירדנה ארזי, מפגש משולש שזכה להצלחה גדולה, עבר השיר גלגולים שונים, ורבים הם מבצעיו. לאחרונה הופתעתי לשמוע שהזמר החרדי המפורסם אברהם פריד פותח את הקונצרטים שלו בשיר 'רק תפילה', הלא הוא 'שהשמש תעבור עליי'. בין השאר אימצה אותו בתי שירה. בהופעותינו המשותפות היא הייתה הראשונה לתת לו גִּרְסָה מרגשת וחסרת קצב של תפילה עמוקה".

אך אנו, כאמור, חוגגים היום את יום ההולדת של ירדנה, ולכן נשמע את הביצוע שלה.

לפני כן, עוד התייחסות קצרה לירדנה ארזי. ב-1972, בהיותי ילד בכיתה ג', במהלך חופשה אצל משפחתי בקיבוץ בית זרע, נסעתי עם בני דודיי להופעה של להקת הנח"ל, "הפלנ"חניק", במלאת 25 שנים לפלמ"ח. הסולנית הייתה ירדנה ארזי. המופע נערך בעין גב. 45 שנים אחר כך, ב-2017, באותו אולם בעין-גב צפיתי במופע של ירדנה ארזי עם "הגבעתרון", בוועידת התנועה הקיבוצית. כל כך הרבה השתנה באותם ארבעה עשורים וחצי, אך מה שנשאר הוא יופיה הממגנט של ירדנה ארזי.

מזל טוב לחנן יובל ולירדנה היפה ונאחל להם ולנו שנמשיך ונהנה מיצירתם עוד שנים רבות.

יֶשְׁנָם יָמִים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בָּם לֹא אֶמְצָא לִי נֶחָמָה

וּמֻכְרָחָה אֲנִי לִנְגּוֹעַ

בַּעֲשָׂבִים, בָּאֲדָמָה

לִפְסֹעַ בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ

בְּתוֹךְ פְּרִיחַת הַכַּרְכֹּמִּים

וְלִהְיוֹת כָּל כָּךְ אַחֶרֶת

וְלִפְרוֹחַ עֶרֶב הַגְּשָׁמִים

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

הוֹי אֵלִי, אֵלִי

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וְתַּרְאֶה לִי שׁוּב אֶת מִשְׁעוֹלַי

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וַתִּקַּח אוֹתִי אֶל הַמַּסָּע

וְאִם אָשׁוּב אֶל זֹאת הָאָרֶץ

וְאִם אֶפְסַע שׁוּב בַּדְּרָכִים

הַאִם כְּקֶדֶם יַכִּירוּנִי

הָאֲנָשִׁים וְהַפְּרָחִים

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וְתַּרְאֶה לִי שׁוּב אֶת מִשְׁעוֹלַי

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וַתִּקַּח אוֹתִי אֶל הַמַּסָּע

הַאִם אֶמְצָא אֶת כָּל הַיּוֹפִי

הָאַהֲבָה הַנּוֹשָׁנָה

אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁם כְּשֶׁעָזַבְתִּי

עֵת אָהַבְתִּי פָּעָם רִאשׁוֹנָה

צרור הערות 10.10.21

* עשרה יישובים בנגב – מאז שנות התשעים המוקדמות, ממשלות ישראל לא ראו עוד ערך בהתיישבות ציונית. הממשלות לא יזמו כמעט הקמת יישובים, לכל היותר נאנסו להקים יישוב פה, יישוב שם. יוזמתו המבורכת של נתניהו להקים את רמת טראמפ הייתה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ואף היא לא הייתה מתוך תפיסה התיישבותית כוללת של העמקת ההתיישבות בגולן אלא הקמת יישוב אחד כתשורה לטראמפ. לא הייתה זו יוזמה להקמת יישוב והחלטה לקרוא אותו על שם טראמפ, אלא הייתה זו החלטה להנציח את טראמפ והקמת היישוב הייתה הכלי לכך (וגם כך זו החלטה מבורכת; מתוך שלא לשמה בא לשמה, ורמת טראמפ כבר קיימת ומתפתחת).

לכן, אני שמח על יוזמה התיישבותית, שלא הייתה כמותה עשרות שנים, שמקדמת שרת הפנים איילת שקד, להקמת עשרה יישובים ציוניים בנגב. הנימוקים לצורך ביוזמה הזאת מעידים על שקד שהיא באמת מבינה את המשמעות הלאומית של התיישבות, שלא פג ערכה גם בעשור השלישי של המאה ה-21: "מדובר בצעד חשוב לחיזוק ועיבוי ההתיישבות בנגב, אזור בעל חשיבות לאומית, שתמנע השתלטות שלא כדין על אדמות המדינה. כמו כן, במשרד הפנים אמרו כי הגדלת האוכלוסיה בנגב תועיל לכלל תושבי האזור, נוסף לניצול שטחים פנויים לטובת בניית יחידות דיור נוספות". לנוכח התערערות הריבונות הישראלית בנגב, התשובה הציונית ההולמת היא העמקת הריבונות באמצעות התיישבות יהודית. זה ייעודה של מדינת ישראל.

חלק מן היישובים הם כאלו שכבר אושרו ותוכננו בעבר, כהיענות של ממשלות קודמות ללחצים שהופעלו עליהן, אך דבר לא קודם.

אסייג את התלהבותי בכך שהמבחן יהיה בביצוע בשטח ולא בדיבורים.

* הקרן הקיימת לישמעאל – תחקיר מדאיג מאוד בערוץ 20 חשף תופעה חמורה בצפון הארץ בשנים האחרונות, של מכירת קרקעות, כולל אדמות חקלאיות, לערבים. בתחקיר דובר בעיקר על המושבה כינרת ופוריה עילית. אני מכיר תופעה דומה בכפר תבור. המרואיין המרכזי היה עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, חבר קיבוץ אשדות יעקב, שזעק על כך שאת ערכי הציונות והסוציאליזם החליפה תאוות בצע, והכסף יענה את הכל. וכך, בעמק הירדן, ערש ההתיישבות הציונית, ערש תנועת העבודה, קרקעות שנגאלו לצורך התיישבות ציונית עוברות חזרה לידיים ערביות. גרינבאום סיפר שהחברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שהיא חברה ממשלתית שהוקמה על פי חוק של הכנסת, מוכרת לערבים קרקעות שנגאלו בידי יהודים בגולה לקראת עלייתם לארץ ישראל וכדי ליטול חלק בהגשמת הציונות, אך לא הצליחו לממש את הנכס שרכשו כיוון שהם נספו בשואה.

לכאורה, מה הבעיה? שוק חופשי, הכל חוקי, מי שמשלם יותר רוכש קרקע. זה נכון, אך הכתבה הראתה שרוב העסקאות הללו נעשות באמצעות ארגון ערבי לאומני, בראשות סוכרי, שמצהיר שהמגמה היא השבת האדמות שנגזלו בידי הציונים לבעליהם החוקיים. כלומר, יש כאן פעולה פוליטית לאומנית לדה-ציוניזציה של ארץ ישראל, בידי גוף שהוא מעין הקרן הקיימת לישמעאל.

מה שלא הוזכר בכתבה, הוא החלק של הטרור החקלאי בנטישת אדמות בידי חקלאים ומכירתם לכל המרבה במחיר. כאשר במשך שנים אותם חקלאים נאלצים להתמודד עם הטרור החקלאי, שמבוצע בידי ערבים בשילוב של פשיעה לאומנית ופלילית, ומדינת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי להגן עליהם, אלא "מכילה" את הטרור, הם מגיעים לידי יאוש. אלמלא ארגון "השומר החדש" הפועל להגנה על האדמות החקלאיות בידי מתנדבים, התופעה הייתה גדולה שבעתיים. אני מקווה מאוד, שהתכנית הממשלתית למיגור האלימות במגזר הערבי, תטפל באופן נחרץ גם בטרור החקלאי. השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהיה יו"ר השדולה החקלאית בכנסת מכיר את התופעה, וכעת ניתנת בידיו ההזדמנות לחולל שינוי.

כמו כן, קק"ל חייבת לממש את המהות הבסיסית של קיומה ולטפל בנושא. למשל, לרכוש קרקעות חקלאיות העומדות למכירה, ואולי גם לגאול מחדש אדמות שנמכרו לערבים. על קק"ל להגיע להסכם בנדון עם החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שתבטיח שהאדמות שנרכשו בידי הנספים לא יסופסרו בניגוד מוחלט לכוונת הרוכשים.  

אחד המרואיינים בכתבה אמר שהערבים הם אזרחים שווים. בכתוביות הייתה שגיאת כתיב, ונכתב "אזרחים שבים". וזו טעות פרוידיאנית.   

* החלוץ של עם ישראל – צבי כסה שלח לתפוצת הדואל שלו רשימה קצרה לכבוד 80 שנה להקמת הפלמ"ח. המסר שלו, הוא שעוצמתו של הפלמ"ח נובעת מכך שהפלמ"חניקים לא היו יהודים אלא ישראלים. בעוד בקישינב היו 20,000 יהודים ו-500 בנדיטים טבחו בהם, אחרי 45 שנה "500,000 ישראלים (ישראלים!) גברו על הפלשתינאים ועל הערבים". והוא מציין שמי שהקים את המדינה היה היישוב העברי, לא העם היהודי. היישוב העברי ברא את "הישראליות" – מדינה לקיום ותרבות עברית, למלוא האופק האנושי, לטעם הקיום. "הפלמ"ח היה לסיירת של עם ישראל, להבטיח ש – 500 אלף ישראלים לא יינגפו במלחמה הגדולה לעצמאות". ומהי הציונות? "מהפכה מעם עבר לעם עתיד".

בניגוד לכסה, אני קצת איחרתי להיוולד ולא שרתתי בפלמ"ח. אז מי אני שאלמד את כסה הפלמ"חניק על הפלמ"ח. אך מה לעשות, כסה ממציא פלמ"ח פיקטיבי, שהוא חלוץ של עם פיקטיבי.

המהפכה הציונית לא נועדה להחליף עם, אלא לחלץ את העם היהודי ממצבו כעם גולה, מפוזר בתפוצות הגולה, שאינו יכול ואינו יודע להגן על עצמו, ולהביאו לגאולה לאומית באמצעות עליה למולדתו והקמת מדינת לאום ריבונות משלו, שיכולה להגן על עצמה ועל אזרחיה. הציונות ראתה עצמה חיל החלוץ לעם היהודי כולו. הרצל לא קרא להקים את "מדינת הישראלים" אלא את "מדינת היהודים". בתכנית בזל נכתב ש"הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל", לא לעם "הישראלי". מגילת העצמאות לא נפתחה במילים "בארץ ישראל קם העם הישראלי", אלא "בארץ ישראל קם העם היהודי", כל תוכן המגילה מדבר על העם היהודי ולב המגילה הוא ההכרזה "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". לא מדינה ישראלית. מדינת ישראל, פירושה מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, העם היהודי, בארץ ישראל – ארצו של ישראל, ארצו של העם היהודי. הפלמ"ח לא נלחם כדי ש-500,000 ישראלים לא יינגפו, אלא כדי לשחרר את ארץ ישראל למען העם היהודי כולו וכדי לפתוח את שערי הארץ בעבור היהודים כדי שיעלו אליה ויישבו אותה.

אני קורא עכשיו את הביוגרפיה המרתקת של הפלמ"חניק חיים חפר ("הנני כאן", מאת מוטי זעירא). היחידה הראשונה שבה הוא שרת בפלמ"ח, לאחר ההכשרה, הייתה החוליה היבשתית, שהעלתה יהודים בהעפלה רגלית מסוריה ומלבנון. בשירו הראשון, "בין גבולות", הוא כתב:

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ,

בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים –

שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,

לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ –

אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ.

כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ,

וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ.

הפלמ"ח לא נועד למען "הישראלים" או "העברים" אלא כדי להעלות אחים יהודים למולדת וכדי לשבור וליתוץ את השער ולנגח כל חומה בְּצוּרָה כדי שהיהודים יעלו לארץ.

בקריאתו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, "נוער שמע" הוא כתב, בין השאר:

נוער שמע!

מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.

וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועלות.

על כף אחת:

שואת ישראל, תקומת ישראל, מלחמת ישראל.

ועל כף שניה:

תככי מסחר ופוליטיקה,

והתככים, משקלם כבד.

שואת ישראל היא שואת העם היהודי באירופה. תקומת ישראל היא תקומתו של אותו עם בארץ ישראל. מלחמת ישראל היא המלחמה של העם היהודי, למען העם היהודי. וכל אלה – על אותה כף.

במלחמת השחרור לחמו ואף נהרגו יהודים רבים שעלו לארץ והצטרפו היישר למלחמה. כ-25% מהנופלים במלחמה היו עולים חדשים. גם הפלמ"ח קלט לתוכו אלפים מאלה. ועם קום המדינה, המשימה הראשונה שהיא לקחה על עצמה הייתה עליה רבתי של היהודים אל הארץ.

לפני שהוחלט על שמה של המדינה היהודית – מדינת ישראל, בין השמות שהוצעו היה יהודה. כי אין הבדל בין העם היהודי לעם ישראל.

מהי ישראליות בעיניך? בעיני צבי כסה ישראליות היא לא להיות יהודים. בעיניי, ישראליות היא מיצוי היותי יהודי בכך שאני חי במולדת היהודית, במדינה היהודית.

המסר הכנעני, שאותו נושא צבי כסה, היה הזוי מלכתחילה וכבר מזמן אבד עליו כלח.

* לגיון הזרים – כשאבא שלי היה בן 17 הוא עלה לבדו בספינת מעפילים. גורש לקפריסין. שבועיים לפני הגיעו לגיל 18, בדצמבר 1948, הבריטים שחררו את הילדים והנוער שטרם הגיעו לגיל שמונה עשרה. הוא הגיע היישר למלחמת השחרור והצטרף לכוחות הלוחמים.

אחוז גבוה מאוד מבין הלוחמים היו עולים חדשים שהגיעו זה עתה לארץ. האם הם היו לגיון זרים? כמה מתנדבים מהעם היהודי הישן שבאו להציל את העם הישראלי החדש?

ואיך קראו לספינת המעפילים שבה עלה אבי? "מדינת היהודים". מה, לא מדינת הישראלים?  

* יפה הבלורית והתואר – אבא שלי היה יפה בלורית ותואר. הביטוי הזה, מתוך שיר הרעות של חיים גורי, תוייג כסמל להתנשאות, כביכול, של הצברים האשכנזים, שהם היו יפי הבלורית והתואר, על העולים החדשים מאירופה ומארצות האסלאם. חיים גורי כל חייו ניסה להילחם בסטיגמה הזאת, ולהסביר שיפי הבלורית והתואר היא ההגדרה לנופלים הצעירים, שנפלו בעלומיהם.

בנעוריו נמשך חיים גורי לכנענים. אבל פגישה עם המשורר יונתן רטוש, מנהיג הכנענים, שניסה לגייס אותו לתנועה, הביאה אותו למסקנה ההפוכה. בשיחה תהה גורי הנער איך אנו יכולים להתנתק משורשינו היהודים ורטוש השיב "היחס בין עברי ליהודי הוא כמו היחס בין האדם לקוף". בגיל 18 גורי התגייס לפלמ"ח וכעבור 6 שנים נשלח מטעם ההגנה, שמעולם לא חשבה שתפקידה הוא להגן רק על ה"ישראלים", למחנות העקורים בהונגריה. מאז הוא קשר את גורלו ואת יצירתו לעם היהודי, ולהיותנו רקמה לאומית אחת.

* פרובוקציה גנטית – בשנת 1970 השליך ח"כ מנחם פרוש מעל דוכן הכנסת סידור תפילה רפורמי. כתוצאה מכך הוא הושעה ליום אחד מן הכנסת.

חלפו 51 שנה ובנו, ח"כ מאיר פרוש, מחה על כך שיו"ר ועדת החוקה הרב גלעד קריב הכניס ספר תורה לנשות הכותל. הוא נכנס לישיבת ועדת החוקה (אותה הוא מחרים בד"כ, אף שהוא חבר בה, כיוון שהרב קריב עומד בראשה), התיישב על הרצפה וקרא בקול ובמנגינה פרקי תהילים.

הנה, אנו למדים שהפרובוקציה עברה בגֶנים. הקנאות עברה בגנים. שנאת החינם נגד הרפורמים עברה בגנים. ובכל זאת, יש איזה שיפור מסוים בגנטיקה. בעוד האב חילל ספר יהודי קדוש וביזה אותו, הבן הסתפק בהפגנת יחיד בכנסת. במקרה הזה חילול השם לא עבר בגנים.

* פרק חדש לפרוטוקולים של זקני ציון – קרולינה לנדסמן, מבכירות דבוקת שוקן, מסבירה את שיעור הרציחות הגבוה בחברה הערבית, במדיניות דמוגרפית מכוונת של ישראל, שנועדה לצמצם את האוכלוסיה הערבית. "מבחינת ישראל המצב שבו ערבים הורגים ערבים הוא רצוי". זו מדיניות שמטרתה "להפחית את מספר תושביהם" והיא  נובעת מ"האובססיה הדמוגרפית והמאבק הנחוש לתכנן את העם היהודי". לנדסמן מודה שישראל מעודדת בשנים האחרונות את הקִדְמָה הכלכלית וההשכלה במגזר הערבי, אך יש לה הסבר קונספירטיבי לכך. "לישראל יש אינטרס בתהליכי התחזקות מעמד הביניים באוכלוסיה הערבית ובעידוד המהפכה החברתית המתחוללת בקרבה, שבה שיעור האקדמאים גדל והשכלת הנשים משגשגת. כי פועל יוצא של תהליכי 'מערביזציה' אלו היא ירידה בשיעור הילודה". מסיבה זאת ישראל פועלת לשימור אורח החיים החרדי, מתוך האינטרס הישראלי של "שימור הגידול העקבי בשיעורי הילודה הגבוהים של החרדים במסגרת המאבק הדמוגרפי… החברה החרדית היא חממת גידול היהודים".

קרולינה לנדסמן כותבת את הפרק הבא בפרוטוקולים של זקני ציון.

* התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר – תמי ארד פרסמה בפייסבוק (שלאחר מכן עלה כמאמר ב"ידיעות אחרונות") תגובה לפשקווילים נוטפי שנאה ובוז של רוגל אלפר ב"הארץ", שבהם הוא השתלח ברון ארד, במשפחתו ובמדינה הפועלת להשגת מידע על גורלו ולמציאת גופתו. בין השאר כתבה תמי: "רון נפצע בנטישה ולמורת רוחו של אלפר נשאר בחיים והפך בראייתו לנטל על המדינה… נכון, כולנו המשכנו בחיים אבל בניגוד לאלפר לא שכחנו את רון או ויתרנו על הסיכוי שביום מן הימים נדע מה קרה לו. אלפר בטורו מגדיל לעשות ויורד לפרטים נקרופיליים 'לא נשאר מה לקבור' הוא קובע. אני לא יודעת מהיכן הידיעה הוודאית הזו אבל אני יודעת שאלפר מחמיץ את העיקר. 'ארד הוא אנקדוטה שנופחה לדרגת סמל לאומי מקרי, בלון מלא בהרבה אוויר חם של פולחן השכול הישראלי', כותב אלפר. אני מאחלת לאלפר שלעולם לא ידע אובדן. עוד אומר שאיני מצפה לאמפטיה מצדו אבל הייתי מצפה מאדם שמתפרנס מכתיבה שיחשוב מעבר לפרובוקציה ולאלטר אגו שלו. הסיפור של רון נוגע לכל חייל שמתגייס היום לצה"ל. הוא התרחש לפני 35 שנים אבל נוכח בתודעה גם היום לא כדי להאדיר את שמו של רון אלא כדי שגם 'החיילים הלא חשובים', כדברי אלפר ידעו שהמדינה ששולחת אותם להילחם לא תנטוש אותם מאחור".

תמי ציינה ברשומתה את האובססיה של רוגל אלפר, שפרסם יום אחר יום פשקווילים בנושא. היא לא מעודכנת. למחרת, ביום חמישי, הוא העלה פשקוויל שלישי בנושא, יום שלישי ברציפות. אחרי שביומיים הקודמים הוא השתלח בזכרו של רון ארד, הטיל דליי שופכין לפצע הפצוע של משפחתו והביע התנגדות חריפה למאמצים לגלות מה עלה בגורלו, בפשקוויל השלישי הוא האשים את רבין שהפקיר את חייו של ארד וממש האשים אותו אישית במותו של ארד. למחרת, פרסם האובססיב פשקוויל רביעי ברציפות, הפעם הוא השתלח בישראל שהיא מדינה גזענית, כי היא פועלת למען השבתם של הנעדרים היהודים ומפקירה את הנעדר הבדואי (שקר!) ועל הדרך השתלח בגסות באחיו של הדר גולדין "הגזען". גם גדעון לוי כתב נגד המאמצים לגלות מה עלה בגורלו של רון ארד והגדיר זאת "נקרופיליה לאומית". ובאותה הזדמנות דיבר על ישראל כמדינה נקרופילית כי יש בה מקררים שלמים מלאים בגופות של פלשתינאים. לא מחבלים – פלשתינאים, כי זאת מדינה שרוצחת פלשתינאים וחוטפת את גופותיהם כדי לבצע בהם את תאוותיה הנקרופיליות. הוא כמובן לא הזכיר שישראל מחזיקה את הגופות הללו כדי להשיב את גופותיהם של חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין שחמאס מסרב להחזיר. גם את הרצון להחזיר את גופותיהם של גולדין ושאול הוא מכנה נקרופיליה. עם כל סלידתי העמוקה מגדעון לוי, ייאמר לזכותו שבהשוואה לרוגל אלפר הוא כמעט אדם נורמטיבי. טוב, אולי קצת הגזמתי. התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר הוא לרקוד צ'רקסיה כפולה על דמם של חללי צה"ל ונרצחי הטרור בפשקווילים נוטפי שמחה לאיד המשפחות. וכאשר מדובר במשפחות ששכלו שני בנים, כמו מרים פרץ, ההנאה הסדיסטית שלו כפולה ומכופלת. במשך השנים הוא פרסם עשרות פשקווילי אושר, שמחה וגיל לאידה של מרים פרץ. הבוז הוא בעיקר לשוקן, שלוי ואלפר הם חלון הראווה של עיתונו.

* בלי זכות הצבעה – מכירים את הטענה, שישראל היא מדינת אפרטהייד כי היא שולטת  על אוכלוסיה שאין לה זכות הצבעה, וכך יש זכויות שונות לאוכלוסיות שונות וכו'? הטוענים כך שוכחים שמי ששולט ברצועת עזה ושולל מתושביה את זכות הבחירה הם חמאס ומי ששולטת על האוכלוסיה הפלשתינאית ביהודה ושומרון היא הרש"פ, שכבר עשור וחצי שוללת מאזרחיה את זכות הבחירה. אבו מאזן אינו מאפשר אפילו הצגה של "בחירות" נוסח סוריה.  

* הרצח הכפול – ב-6 באוקטובר מלאו 40 שנה לרצח סאדאת, במצעד לציון 8 שנים למלחמת יום הכיפורים. היה זה רצח כפול – של סאדאת ושל השלום עם ישראל. את סאדאת רצח עומר עבד אל-רחמן. את השלום רצח יורשו של סאדאת חוסני מובארק. מובארק הפך שלום חם שעיצב סאדאת למלחמה קרה.

בניגוד למיתוס השקרי שמטפחים גורמים פוליטיים בישראל, סאדאת לא הציע שום הצעת שלום לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, וספרו המצוין של יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל (שכבר מזמן הגיע לו פרס ישראל) "רהב", שהוא השלישי בטרילוגיה של שלושה ספרים על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, מוכיח זאת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. גלבר מפריך את המיתוס, אבל אין חשש שהוא לא יפומפם גם הלאה. ללא מלחמת יום הכיפורים, סאדאת לא היה פונה לשלום. הישגי מצרים במלחמת יום הכיפורים הסירו, לתפיסתו, את ההשפלה של הערבים בתבוסתם במלחמת ששת הימים ובכך נתנה לו כוח לגשת לשלום עם ישראל מעמדה של עוצמה. ולא פחות חשוב מכך, העובדה שלמרות תנאי הפתיחה הנחותים, ישראל התעשתה וסיימה את המלחמה 101 ק"מ מקהיר הוכיחה שישראל אינה מנוצחת ואין תוחלת להמשך המלחמה.

עלייתו של נשיא מצרים א-סיסי לשלטון והדחת האחים המוסלמים הייתה בשורה חשובה למצרים, לישראל ולמזרח התיכון. א-סיסי עדין מבסס את שלטונו. ביחס לשלום עם ישראל, הוא ממוקם על הרצף שבין מובארק לסאדאת, עדין קרוב יותר למובארק. יש לקוות לסאדאתיזציה של א-סיסי.

* לעצור את שרשרת ההדבקה – עוד לא הומצא חיסון נגד מגיפת הפייק-ניוז והקונספירציות בנוגע לקורונה ולחיסונים. איך אפשר, אם כן, להילחם בתופעה? באמצעות עצירת שרשרת ההדבקה.

שרשראות ההדבקה הן הרשתות החברתיות. יש לציין שרשתות התקשורת המסורתית, הן הציבורית והן הפרטית, מגלות בדרך כלל אחריות ולא נותנות כמעט במה לתופעה. אבל הרשתות החברתיות מפיצות את הרעל בענק ואף מעודדות זאת; האלגוריתמים שלהם מזהים מי מגלים עניין בחומרים האלה ודואגים להציף אותם ובכך מעגל ההדבקה גדל באופן מעריכי.

אם בעלי הרשתות החברתיות, שיש להם אינטרס עסקי בהפצת הפייק-ניוז הללו אינם מגלים אחריות, המדינות צריכות להתערב ולאסור הפצת תכנים כוזבים הפוגעים בבריאות הציבור בשעת מגיפה.

יש לציין לשבח את רשת "יוטיוב" שהחליטה להסיר סרטוני תוכן כוזב של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים.

* בוסטר בריבוע – כל הדיבורים על חבירה אפשרית של גנץ לנתניהו כדי להיות ראש הממשלה, הם דיבורי סרק. אין מצב שזה יקרה.

גנץ רוצה מאוד, אבל מאוד מאוד מאוד, להיות ראש הממשלה. הוא גם משוכנע שאין מתאים ממנו. וראשות הממשלה הייתה בהישג ידו, על פי חוק יסוד, ובחודש הבא הייתה אמורה להתמשש. בסקרים הוא השר הפופולרי ביותר. והנה מופעל עליו לחץ עם הצעה שאי אפשר לסרב לה – ראשות ממשלה לארבע שנים. אך טבעי שיתפתה.

אבל זה לא יקרה. הסיבה לכך שהיא שגנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר, כולל מנות דחף חזקות, מפני אמונה למילה של נתניהו. הרי הסיבה היחידה שהוא לא יהיה ראש הממשלה, היא שנתניהו הונה אותו, חתם אתו על הסכם כוזב שנועד לאפשר לו (לנתניהו) להיות ראש הממשלה ואח"כ גנב את הרוטציה והפר את ההסכם בבוטות.

גנץ יודע שמדובר שוב בהונאה. המטרה היחידה שלה היא לגרום לגנץ לפרק את הממשלה. ברגע שהוא יתפתה ויעשה זאת, גם עם התחייבות בשבועה והסכם משפטי ממוסמר ומבוצר היטב בערבות של דרעי, אין ספק שההתחייבות תופר. השאלה היא רק באיזה תרגיל. ההסכם הקודם הופר באמצעות פשע כלכלי חמור נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב המדינה; כי זו הלקונה שנתניהו השאיר בהסכם המרמה והפרת האמונים עם גנץ. יכול להיות שאכן גנץ יקים ממשלה חדשה ובבוקר הצגתה בפני הכנסת נתניהו יבריז, ויודיע שהוא מתחרט ונלך לבחירות. יכול להיות שתהיה הונאה אחרת. אין שום ספק שזו הונאה. הוא גם יודע שבמקרה התיאורטי שממשלה כזו תקום, נתניהו יחתור תחתיו ויהפוך אותו לראש ממשלה בובה.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אז למה גנץ לא מבהיר בצורה הברורה ביותר שאין על מה לדבר ומסרב להיפגש עם שליחיו של נתניהו? בעקבות השיעור שקיבל בקדנציה הקודמת, הוא החליט כנראה להשתחרר מתדמית הפראייר וילד הכאפות ולשחק פוליטיקה ערמומית וממולחת. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן, ולכן הוא רוצה שבנט ולפיד יחושו קצת מאוימים מצדו. חשוב לו להשאיר בתודעה הציבורית את ההיתכנות של המותג "גנץ ראש הממשלה", וכל הכתבות וההדלפות בנושא משאירות את המותג בכותרות.

יכול להיות שהחיזור הזה והפרסומים הללו מועילים לו פוליטית, אך פוגעים בממשלה, פוגעים ביציבות הפוליטית ופוגעים באינטרס הלאומי.

* להפריד – שופט המכיר אישית נאשם, לא כל שכן – אם הוא עובד אתו על בסיס יומיומי, יפסול את עצמו מהתיק. הסיבה לכך אינה שאין אמון בשופטים, אלא שהשופטים הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש, ואין סיבה להעמיד אותם במבחן, שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בו. ובנוסף לכך, יש עניין של נראות.

כך צריך להיות גם התובע הכללי. היום, כאשר התובע הכללי הוא היועמ"ש, עליו להכריע בחשדות לשחיתות שלטונית נגד אנשים שהוא עובד אתם באופן יומיומי ותפקידו הוא לייעץ להם. יש לי אמון מלא ביועמ"שים, אך הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש. ולא בכדי, יועמ"שים רבים נהגו ברכות יתר כלפי פוליטיקאים החשודים בשחיתות שלטונית, ונהנו מכך לאורך השנים נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, ליברמן ושוב נתניהו ואולי גם אחרים.

התובע הכללי צריך להיות עצמאי ונקי מקשרי עבודה עם הפוליטיקאים. כך, החלטותיו תהיינה מקצועיות ואובייקטיביות לחלוטין. בנוסף לכך, העובדה שהיועמ"ש הוא התובע הכללי, פוגעת ביכולת עבודתו כיועץ משפטי. אני בטוח שלא קל ליועמ"ש לשבת עם רוה"מ ולעבוד עמו יום לאחר שהגיש נגדו כתב אישום. ואני בטוח שגם שיתוף הפעולה של רוה"מ והשרים עם היועמ"ש, לאחר שהורה לחקור אותם ולא כל שכן, הגיש נגדם כתב אישום, יהיה מזערי.

לכן, לטובת הדמוקרטיה, לטובת מדינת החוק ולטובת המאבק בעד טוהר המידות ונגד השחיתות השלטונית, מן הראוי להפריד בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* ובינתיים באוסטריה – קנצלר אוסטריה סבטסטיאן קורץ נחשד בעבירות שחיתות, שוחד והפרת אמונים. במה בדיוק הוא חשוד? בשוחד באמצעות סיקור אוהד. קורץ מכחיש מכל וכל את החשדות, אך אינו מעלה על דעתו לטעון טענה שטותית שסיקור חיובי אינו יכול להיות שוחד בפוליטיקה.

עוד אין כתב אישום נגד קורץ אלא רק תחילתה של חקירה, אך כבר בעקבות זאת שותפיו הקואליציוניים של הקנצלר החליטו לפעול להדחתו. כתוצאה מכך קורץ התפטר. שמא זו טהרנות יתר?

גם אצלנו הוצב רף מוסרי גבוה, של דרישה מראש הממשלה להתפטר לא בשל כתב אישום אלא כיוון שנפתחה חקירה נגדו. כך אמר ראש האופוזיציה: "מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל… קיים חשש, אני חייב להגיד אמתי – לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, משום שהוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו – הכול כך עמוקה". צדק ראש האופוזיציה נתניהו, בחשש שהביע בתחילת החקירות של אולמרט. נוכחנו זאת בעליל שנים אחדות מאוחר יותר.

* מעשה בחמש מזוודות – שמעתי השבוע, באיחור קל, בדיחה סובייטית משנות החמישים. בכיר בקג"ב הגיש לחבר ניקיטה חרושצ'וב תכנית גאונית, איך לנצח סופית במלחמה הקרה. נמלא חמש מזוודות בפצצות אטום ונעביר אותן בדואר הדיפלומטי. נציב אותן בחמישה מוקדים מרכזיים בארה"ב. ואז תתקשר לאייזנהאואר, תספר לו שבחמישה מוקדים בארה"ב הונחו מזוודות עם פצצות אטום. הפצצות תתפוצצנה בתוך 24 שעות. אם אינך רוצה שנפעיל אותן, עליך להיענות לרשימת הדרישות שלנו.

חרושצ'וב אישר את התכנית. כעבור כשנה הוא נזכר בה, הזמין את ראש הקג"ב לפגישה ושאל אותו מה קורה עם התכנית הזאת. ראש הקג"ב הסביר שהיא לא יצאה לפועל מסיבות טכניות. "לא מצאנו חמש מזוודות".

זה מזכיר לי את איראן, שאזרחיה רעבים ללחם אך היא רצה לפצצה הגרעינית.

* איחולי כישלון מכל הלב – כפטריוט ישראלי, אני מפרגן תמיד לכל הישראלים המתחרים בחו"ל, בספורט, במוסיקה, במדע וכו'. אם זייפן ישראלי מתחרה באיזו תחרות מוסיקלית באיזה חור נידח בקצה העולם, חשוב לי שהוא ינצח.

אבל אני מייחל בכל לבי לכישלון הסרט שמייצג את ישראל בתחרות האוסקר, "ויהי בוקר". זהו סרט אנטי ישראלי, במימון ישראלי, שנבחר בידי האקדמיה הישראלית לקולנוע לייצג את ישראל. איזה אבסורד. ושחקניו מנצלים את הבמה של טקסי הפרסים שבהם הם זוכים כדי להשמיץ את ישראל ולהעליל עליה עלילות דם בזויות.

ומה בדבר האיכות הקולנועית של הסרט? היא לא מעניינת אותי.

כה חבל שישראל לא שלחה לתחרות האוסקר את יצירת המופת הגאונית "אגדות החורבן".

* מחוזות השנאה וההסתה – נדב איל ציטט בהבלטה, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות", משפט מנאומו של שר התרבות חילי טרופר בטקס הענקת פרסי אופיר: "מדינה חזקה באמת, ולא כסלוגן פוליטי ריק, יכולה להכיל דעות מנוגדות וזהויות מגוונות. מדינת ישראל חזקה ויציבה מספיק כדי לא להתנודד מכל ביקורת. נעמוד בזה – אולי אפילו נצמח מזה". יפה מאוד. אלא שנדב איל השמיט משהו. בין המשפט המסתיים במילים "זהויות מגוונות" למשפט המתחיל במילים "מדינת ישראל", אמר חילי טרופר מסר חשוב מאוד: "כמובן שגם להם יש גבול ומובן שאינני מדבר על מחוזות השנאה וההסתה". המשפט המושמט משמעותי מאוד, ובלעדיו המסר הנכון והמאוזן של טרופר הופך לסיסמה קיצונית וחסרת אחריות.  

* בן יוסף – בגיליונות מוסף הספרות והתרבות של "הארץ" בתקופת החגים, התפרסמה מסה מרתקת בת 5 חלקים של פרופ' דן מירון על ספרו של אלתרמן "שמחת עניים", ובה הציג כיצד הושפע אלתרמן מספר שיריו של יונתן רטוש "חופה שחורה".

במסה נפלו מספר טעויות עובדתיות. ברוך פלח פרסם מכתב למערכת בו הוא מציג את השגיאות ומציג את העובדות המדויקות, עד רמת התאריכים המדויקים של אירועים.

בין השאר מופיעה במכתבו הפסקה הבאה: "בניגוד לנכתב על ידי מירון, יוסף בן שלמה לא הרג ולא פצע איש ולא נגרם אפילו נזק לרכוש. בן שלמה ושני חבריו ז'ורבין ושיין נאסרו בגלל החזקת נשק לא-חוקי, עבירה שעל פי תקנות ההגנה לשעת חירום דינה מוות. שיין ניצל ממוות בגלל גילו הצעיר, ז'ורבין ניצל משום שנחשב לחולה נפש, ואילו בן שלמה עלה לגרדום. מירון הניח שמשום שעל בן שלמה נגזר עונש מוות הרי הוא ודאי רצח ופצע, ולא היא".

כל הכתוב כאן מדויק, למעט פרט אחד די חשוב. הקלישאה הידועה אומרת ש"לא משנה לי מה תכתוב עליי העיקר שתאיית את שמי נכון". הכותב לא רק שגה באיות השם, אלא הפך את היוצרות – במקום שלמה בן יוסף, הוא כתב פעמים אחדות (כלומר לא מדובר בפליטת מקלדת) יוסף בן שלמה. וזה במכתב של מהותו היא הערה על שגיאות ואי-דיוקים.

          * ביד הלשון

מיצוע – בישיבה של פורום שאני היו"ר שלו, עלו הצעות שונות בנושא שעל סדר היום, ואני גיבשתי מהן הצעה מוסכמת. אמרתי שאני רוצה לְמַצֵעַ את ההצעות, ולהפתעתי אף אחד מחברי הפורום לא הכיר את המושג מיצוע.

בתום הישיבה, שלחתי בקבוצת הווטסאפ של הפורום את הערך מִיצוּעַ ממילון אבניאון:

1. חישוּב הממוּצע, קביעת הממוצע: במיצוע המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה (כוזרי).

2. תיווּך בין יריבים, הבָאה לידי פּשָרה: השמאל דוחה, והימין מקרבת, ולכן צריך למצוא את המיצוע.

3. שימוּש כאמצעי, תיווּך: שכל הידיעות אינן נודשות כי אם במיצוע הגשם (ספרות ימי הביניים).

4. (בּצבא) רצף ירִיות למטרה בניסיון לפגוע במֶרכּזה.

5. (בניירות ערך) מכירה הדרגתית של ניירות ערך מאותו הסוג בשוק עולה או קנייה הדרגתית מאותו נייר ערך בשוק יורד.

* "חדשות בן עזר"

מיתוס כוזב ומסוכן

בסרטו המצוין של יאיר קדר על עמוס עוז "החלון הרביעי", במסגרת הסדרה "העברים", אמר דורון רוזנבלום שרצח רבין הוא הרצח הפוליטי המוצלח בהיסטוריה, ששם קץ לשנים רבות של הידברות וניסיונות להגיע לשלום עם הפלשתינאים. זו לא טענה חדשה. אנו שומעים אותה כבר עשרים ושש שנים. "יגאל עמיר ניצח – הוא חיסל את הסכם אוסלו"… "אלמלא רצח רבין, היה היום שלום עם הפלשתינאים". זהו מיתוס כוזב, שאין ולו קשר קל בינו לבין האמת ההיסטורית.

רצח רבין הוא האסון החמור ביותר בתולדות המדינה. יגאל עמיר, רוצחו של רבין, הוא פושע שלא רק רצח את רבין האיש, אלא ניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית. שלושת הכדורים שהוא ירה, פגעו בגב של כולנו, של מדינת ישראל ושל העם היהודי. חומרתו של הפשע כבדה דיה בשל עצם רצח ראש ממשלה בישראל, ולא צריך להוסיף עליה את מה שיש שאין בה. יגאל עמיר השפיע על ההיסטוריה הישראלית בכך שרצח ראש ממשלה. לעומת זאת, לא הייתה למעשהו כל השפעה על תהליך השלום עם הפלשתינאים, ואם הייתה לו השפעה מסוימת לטווח הקצר, היא הייתה בדיוק בכיוון ההפוך לזה שחתר אליו. אין כל סיבה להעניק לו הילה חסרת שחר של השפעה דרמטית על ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל המזרח התיכון.

יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא נוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. אם יש עוד יגאל עמירים פוטנציאליים, גם הם מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת אותם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברים חסרי שחר.

על פי המיתוס, אלמלא הרצח רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ערב הרצח הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). למעשה, עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו, והתוצאה הייתה דומה לניצחונו של שרון על ברק בעקבות גל הטרור שאחרי פסגת קמפ-דיוויד, כלומר נוקאאוט.

גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. בניגוד לניסיון להציג את רבין כיונה קיצונית – את מורשתו המדינית הוא פרש בנאומו המדיני האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים להסדר הקבע: " לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967… ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה… צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר… להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

האם הפלשתינאים שדחו הצעות מרחיקות לכת לאין ערוך, היו חותמים על הסכם שלום עם רבין על פי הקווים האדומים שלו? וגם אילו היה נסוג בהמשך המו"מ מחלק מן הקווים האדומים שלו, ברור שלא היה מגיע להצעות נוסח ברק ואולמרט. הרי חמש שנים אחרי רצח רבין, אהוד ברק מחק ורמס את מורשתו המדינית, הפך כל "לאו" שלו ל"הן" והציע לפלשתינאים את ההצעה שאמורה הייתה לפתור את הסכסוך ולהביא לשלום – מדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 1949 ובירתה מזרח ירושלים. הפלשתינאים בהנהגת ערפאת דחו אותה בדם ואש ומתקפת טרור שלא הייתה כדוגמתה בכל תולדות הסכסוך. ולאחר מכן אולמרט הרחיק לכת בהצעה יותר מרחיקת לכת אפילו מזו של ברק, ואבו-מאזן השליך אותה בבוז לפח האשפה.

סמוך למותו הקפיא רבין את הנסיגה מן הערים ביו"ש עקב הטרור. בהגיע זמן הנסיגה על פי ההסכם, הוא הבהיר ש"אין תאריכים קדושים" וסירב לבצע את הנסיגה בטרם הפלשתינאים יכבדו את ההסכם ויפסיקו את הטרור. פרס שהחליף אותו החליף את מדיניותו, נסוג מן הערים והתוצאה זכורה.

גלי הטרור בעקבות ויתורי ברק ובעקבות ההתנתקות מעידים על כך שהסכסוך אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה.

יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו, כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 6.10.21

* עסקת שליט ככשל מנהיגותי – באוקטובר 2011 שוחרר גלעד שליט משביו, בעסקת חליפין שבה שחררה ישראל 1,027 מחבלים מתוכם 280 רוצחים, אסירי עולם.

כמו כל עם ישראל עצרתי את נשימתי מהתרגשות ברגע ששליט ירד מן המטוס ודמעות נקוו בעיניי. זאת, למרות שהתנגדתי בתוקף לעסקה ואת עמדתי הבעתי במאמרים רבים לפני העסקה ואחריה. הלב יצא אל גלעד שליט ואל משפחתו. אני בטוח שכך חשו, בדיוק כמוני, שאר מתנגדי העסקה. אני בטוח גם שמרבית תומכי העסקה כאבו מאוד, כמוני, את מחיר העסקה, שגם בעבורם היה כבד מנשוא. החיים מזמנים לנו דילמות, שרובן אינן של שחור לבן. רובן דילמות מורכבות של בחירה בין חלופות קשות ולעתים, כמו במקרה זה, דילמות איומות.

מבחינתי, הייתה זו דילמה בין הרגש לשכל. הרגש היה עם הרצון לשחרר בכל מחיר את שליט, שלאורך חמש שנות שביו תמונתו וסיפורו הפכו אותו באמת ל"של כולנו" (אני מתעקש לא לקרוא ללוחם צה"ל "ילד". צה"ל עוד לא חוטף ילדים). הוא באמת היה כמעט לבן משפחה של כולנו. אבל השכל הוביל אותי להתנגדות נחרצת להסכם.

כתבתי אז, שההבדל בין גלעד שליט לבין מי שייהרגו בעקבות העסקה, הוא שאת שמותיהם איננו מכירים וגם לא את תמונותיהם ולא את הוריהם. אולם דמם אינו סמוק פחות מדמו של שליט. היום אנו מכירים גם את שמותיהם ותמונותיהם ומשפחותיהם של גיל-עד שער, יעקב פרנקל ואיל יפרח. שלושת הנערים נחטפו ונרצחו בידי חוליה שנשלחה בידי משוחרר העסקה. הם שלושה מתוך לפחות עשרה שאנו יודעים בבירור שנרצחו ישירות בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

אך הנזק אינו מסתכם בנרצחים הישירים. יחיא סינוואר, למשל, כבר לא רוצח ישירות במו ידיו וגם לא שולח אישית חוליות רצח. אבל הוא המנהיג של חמאס בעזה ואחראי ישירות לירי אלפי רקטות לעבר מדינת ישראל. הוא אולי הבכיר ביותר אך אינו היחיד. חלק גדול מבין משוחררי העסקה חזרו לטרור.

מאז עקירת גוש קטיף לא קיבל הטרור רוח גבית חזקה יותר מזו שקיבל בעסקת שליט. שלוש השנים שבין העסקה לבין מבצע "צוק איתן" היו הקשות ביותר בגבול הרצועה. המסר שהאויב מקבל מעסקאות כאלו, הוא של חולשה ורפיסות של החברה הישראלית, מסר המחזק את משל קורי העכביש. ואין דבר המדרבן טרור יותר מריח של חולשה.

עסקת שליט שזכתה בשעתה לתמיכה רחבה מאוד (בסקר של "ישראל היום" באותו שבוע 90% תמכו בה) היא ביטוי יפה לערבות ההדדית והסולידריות החברתית של החברה הישראלית. אולם בעיניי יש כאן עיוות של הסולידריות – הפרטה של הערבות ההדדית. על פי תפיסתי, ערך הערבות ההדדית הוא הנכונות של כל חייל לחרף את נפשו כדי לחלץ פצוע ולהציל את חייו. לא במיקוד כל הסולידריות של האומה בחייל אחד, תוך ערעור יכולת העמידה של החברה ושל ההנהגה, למרות הידיעה שהמחיר יהיה חיי ישראלים רבים. ולמה אני כותב "ידיעה" ולא הערכה? כי עסקת שליט לא הייתה הראשונה ברוח זו. קדמו לה עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים, עסקת רגב-גולדווסר שבה שוחרר מחבלים רוצחים ובהם סמיר קונטר בעד גופות חללי צה"ל. כל העסקאות הללו הגבירו את הטרור וגבו חיי אדם, ולא הייתה שום סיבה להטיל ספק בכך, שתוצאות העסקה הזאת תהיינה שונות.

בראיון ל"ישראל היום" בכתבה (מצוינת) במלאת עשור לעסקה (גם ב"ידיעות אחרונות" הייתה כתבה מצוינת בנדון), אמר דוד מידן, מי שהיה מתאם נושא השבויים והנעדרים וניהל את המו"מ עם חמאס: "אם לא היית משחרר את גלעד היית מחליט, בלי להצהיר, שאתה נותן לחייל, שבוי, חי, לגסוס ולהתפוגג בשבי, על כל המשמעויות הנלוות. אלטרנטיבה אחרת לא הייתה. שליט היה מעברו השני של הגבול במשך חמש שנים וארבעה חודשים, השבוי הישראלי ששהה בשבי הכי הרבה זמן, וחזר חי. … השאלה שעמדה על המאזניים הייתה אם בהיעדר מודיעין, כשאין מבצע צבאי באופק, אתה נוטש, או שאתה עושה משא ומתן ומוצא את המחיר הכי פחות גרוע כדי להחזיר אותו".

אכן, זו הדילמה והיא דילמה קשה. אולם באותו ראיון סיפר מידן על מחבלים שישראל התעקשה לא לשחרר בכל מקרה, כמו מי שאחראים לטבח במלון פארק, לטבח בדולפינריום ולרצח רחבעם זאבי. "נאחזנו בכמה סמלים שלא הסכמנו לשחרר בשום מחיר ובהם מרואן ברגותי, האיש שתכנן את פיגועי האוטובוסים".

ואם חמאס לא היה מוכן להתפשר עליהם, אז היה מוצדק להשאיר "חייל, שבוי, חי, לגסוס ולהתפוגג בשבי, על כל המשמעויות הנלוות?"

מהם הקווים האדומים? איפה עובר הגבול? לשם כך הוקמה ועדת שמגר, שפעלה עוד לפני עסקת שליט ונאמר לה שהמנדט שלה אינו נוגע לעסקה זו אלא לעתיד. והיא קבעה קווים ברורים וגבולות ברורים, שלא התפרסמו, אך ידוע שהם הרבה יותר קשוחים, והדלפות שונות דיברו על עקרונות כמו לא לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות חללי צה"ל ושהפרופורציה בעסקת חליפין צריכה להיות 1:1. יכול להיות שההדלפות אינן מדויקות, אך אין ספק שהוועדה גיבשה המלצות המנוגדות לרוח עסקאות ג'יבריל, שליט ומה שביניהן. ומה עשתה הממשלה, שהקימה את הוועדה? עד היום חברי הוועדה לא זומנו לדיון בקבינט או עם ראש הממשלה על הדו"ח. יו"ר הוועדה כבר נפטר. האם יואיל בנט לזמן את חברי הוועדה האחרים, פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ירון לדיון ולהביא את הקבינט להכרעה לאומית ברוח המלצות הוועדה?

והאם באמת לא הייתה כל דרך אחרת לשחרר את גלעד שליט? האם באמת לא הייתה כל דרך מבצעית? מידן ואחרים דיברו על כישלון מודיעיני. ושמא הכישלון הוא מנהיגותי? כתבתי בראשית דבריי על הדילמה בין הרגש והשכל. מן המנהיג ניתן לצפות שיפעל באופן תבוני, ויעמוד בלחץ דעת הקהל, התובעת החלטה על פי הרגש. אולי עם הנהגה שהייתה משדרת את רוח אנטבה, המודיעין היה מגלה את השבוי וצה"ל היה משחרר אותו?

במאמר שפרסמתי עם פרסום העסקה, תחת הכותרת "בין רוח יוני לרוח ביבי" כתבתי: "העסקה הזאת היא תוצאה של כישלון ישראלי נורא – העובדה שצה"ל לא הצליח במשך למעלה מחמש שנים לחלץ את גלעד שליט בפעולה צבאית. מה הסיבה לכישלון? האם היה זה כישלון מודיעיני – גורמי המודיעין הישראלי לא הצליחו לאתר את מקום שביו של שליט? שמא היה זה כישלון מבצעי – צה"ל לא הצליח לתכנן פעולה שסיכוייה להצליח גבוהים? חוששני שהיה זה בעיקר כישלון מנהיגותי – רפיון ההנהגה, ברוח הרפיון של הציבור הישראלי, גרם לוויתור מראש על האופציה הזאת.

באנטבה, ישראל סיכנה את חייהם של טובי חייליה במבצע נועז, במרחק 4,000 ק"מ מישראל, כדי לחלץ 105 אזרחים חטופים, ולא להיכנע לתביעה לשחרר תמורתם 40 (!) מחבלים. פעולה זו הייתה מכה לטרור ושמה קץ לחטיפות המטוסים. רבים משבחים את מנהיגותו של נתניהו בהחלטה על עסקת שליט. אני מעריץ דווקא את מנהיגותו של רבין בהחלטה על אנטבה.

במבצע אנטבה איבד בנימין נתניהו את אחיו יוני, מפקד סיירת מטכ"ל. המבצע קיבל את שמו של יוני – מבצע יונתן. עסקת שליט היא היפוכה של רוח אנטבה. איפה רוח יוני ואיפה רוח ביבי…

הלב גואה משמחה לנוכח שחרורו של גלעד שליט. אבל הראש מבין שזו שמחה קצרת טווח. אני מודה, השמחה הממלאת את לבי חזקה יותר מהתובנה שבראשי. בינתיים. אבל הייתי ישן הרבה יותר טוב, אילו ידעתי שהנהגת ישראל מחליטה מהראש".

* לא נורא, יהיה מחבל אחר – גאולה כהן הייתה אחת המתנגדות החריפות לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה באותם ימים, מה הייתה עושה אם בנה היה נופל בשבי. "הייתי מרעישה עולמות, נלחמת כלביאה ועושה הכל כדי שהממשלה תשלם כל מחיר למען שחרור בני. אני מקווה מאוד ששר הביטחון היה מספיק חזק כדי לעמוד בלחץ שלי ולפעול על פי האינטרס הלאומי".

בראיון לחדשות 12, במלאת עשור לעסקת שליט, נועם שליט נשאל על מחיר העסקה, ובין השאר אמר שהוא אבא של גלעד ומה שחשוב היה לו זה לשחרר את גלעד. זו אמירה מכובדת כי היא אמתית. לא כך האמירה שלו, באשר למחבלים ששוחררו ורצחו ישראלים. על כך הוא השיב שלכל מחבל יש תחליף ואם המחבל שרצח לא היה משוחרר מן הכלא, מחבל אחר היה מבצע את הפיגוע. על פי אותו היגיון, יש לפתוח את בתי הסוהר ולשחרר את כל המחבלים ויש להפסיק את פעילות המעצרים של מחבלים בשטחי הרש"פ. למה לסכן את חיילי צה"ל במעצר מחבלים? הרי אם נעצור את המחבל, מחבל אחר יְפָגֵעַ במקומו. אלא מה? כאשר לא עצרנו מחבלים, או בשוקנית – כאשר הקלגסים הישראלים לא חטפו ילדים פלשתינאים ממיטותיהם, למעלה מאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור.

* פטפטת מיותרת – ישראל מחויבת לעשות כל שלאל ידה כדי להשיג מידע על גורלו של רון ארד ולמציאת מקום קבורתו. צה"ל, המוסד וכל גורמי הביטחון עוסקים בכך בכל מאודם כבר 35 שנים והם ממשיכים לעסוק בכך גם היום. אילו המבצע של המוסד, שעליו דיווח בנט בנאומו בכנסת, היה מניב פירות והיה משיג מידע, ראוי היה לדווח על כך לציבור. הסיפור הדרמטי של בנט בכנסת על מבצע, שבסופו של דבר לא נשא פרי, הוא מיותר ואינו מועיל במאומה. טוב שפעילות המוסד תישאר סמויה מן העין, כיאה לארגון חשאי, אלא אם יש סיבה מיוחדת לפרסמה. איני רואה כל סיבה כזאת שמצדיקה את הפרסום בנאומו של בנט בכנסת.

* אספסוף של חוליגנים – הח"כים של הליכוד – אספסוף של חוליגנים. מתפרעים ומשתוללים כפראי אדם.

והבוס? הוא שולח את חייליו להתפרע ויושב בשקט, מתחבא מאחורי המסכה. מנהיג אחראי היה מסתובב אליהם ומסמן להם לחדול. אבל נתניהו הוא מנהיג כנופיה.

לא כל הח"כים של הליכוד נהגו כך. חלקם, למשל יובל שטייניץ, ישבו המומים כמי שרוצים לקבור את עצמם מהבושה. אבל גם הם אשמים. כי הם שותקים ואינם אוזרים אומץ להשמיע קול נגד הפרחחים.

* כך אבדה הריבונות – קו ישר מחבר בין שלושה אירועים בשבועות האחרונים – הירי על ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש, דריסת השוטרים בנהריה והתקיפה האלימה של השוטרים בכפר קאסם. הפגיעה ללא חשש במשטרת ישראל מעידה על התפוררות הריבונות, אובדן המשילות ואובדן ההרתעה.

אובדן הריבונות הוא מחדל מתמשך של למעלה מעשור. ראש הממשלה הקודם לא נקף אצבע – לא נגד הטרור החקלאי, לא נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, לא נגד ביזת כלי נשק מבסיסי צה"ל, לא נגד הפרוטקשן, הבניה הבלתי חוקית הביגמיה וכל הרעות החולות במגזר הערבי. ובחמש השנים האחרונות ראש הממשלה וסביבתו הפנו את עיקר מרצם למלחמה נגד שלטון החוק, נגד גורמי האכיפה ונגד מערכת המשפט. ראש הממשלה הוביל מלחמת חורמה במשטרת ישראל; רדף את מפכ"ל המשטרה והסית נגדו, לא מינה במשך למעלה משנתיים מפכ"ל כדי שיהיה רק מ"מ מפכ"ל מוחלש ותלוי בשר מטעמו ולבסוף מינה סוס טרויאני למשרד לביטחון פנים כדי שימשיך את מהלכי ההרס שהחל במשרד המשפטים. התוצאה היא אובדן הריבונות.

התכנית למלחמה בפשיעה במגזר הערבי שקיבלה היום ועדת השרים המיוחדת לנושא בראשות בנט ומינויו של סגן השר סגלוביץ' לפרויקטור מיוחד לטיפול בנושא, מבשרים שינוי כיוון והחזרת הריבונות. המבחן יהיה, כמובן, במעשים. ואת המעשים יש לראות ולהרגיש בתוך שבועות, לא בתוך שנים.

* ארגונים בלתי חוקיים – ההתנפלות האלימה של המיליציה המקומית בכפר קאסם על השוטרים, העלתה על סדר היום תופעה חמורה – כחלק מהתערערות הריבונות של ישראל, קמו מיליציות של "אוכפי סדר". יש להכריז לאלתר על כל המיליציות הללו כארגונים בלתי חוקיים ולעצור את החברים בהם.

במדינה ריבונית, יש למדינה מונופול מוחלט על שימוש חוקי בכוח. כיוון שהממשלה הציבה יעד של החזרת הריבונות, כפי שעליה להילחם בנשק הבלתי חוקי, כך עליה להכריז מלחמת חורמה במיליציות הבלתי חוקיות.

כל אחד מהפורעים שתקפו את השוטרים בכפר קאסם צריך לבלות שנים ארוכות בכלא.

שמחתי לשמוע את הגינוי של מנסור עבאס להתנפלות בכפר קאסם. טרם שמעתי גינוי של הרשימה המשותפת ושל ועדת המעקב. הם מלינים בצדק על שהמשטרה אינה עושה די למיגור הפשיעה. כאשר המשטרה באה לאכוף את החוק ומותקפת, הם ממלאים פיהם מים. צבועים.

* פשיעה פלילית-לאומנית – טענתו של היועמ"ש שהפעלת השב"כ למלחמה בפשיעה במגזר הערבי מנוגדת לחוק, אינה מתקבלת על הדעת. יש קשר הדוק בין הפשיעה הפלילית והלאומנית במגזר הערבי. אנו רואים זאת בטרור החקלאי. ראינו זאת במבצע "שומר החומות". מצבורי הנשק האדירים במגזר עלולים להיות מופנים נגד צה"ל וכוחות הביטחון בשעת מלחמה. בדיוק לשם כך קיים השב"כ.

יתר על כן, אם נעשה שימוש באמצעים הטכנולוגיים של השב"כ לצורך המאבק בקורונה, ואני תמכתי במהלך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שניתן להשתמש בשב"כ למטרה הזו.

ואם יש קשיים חוקיים, על הכנסת לשנות את החוק.

* קרוב יותר לנתניהו – בסוגיה הפלשתינאית אני קרוב יותר לנתניהו מאשר לבנט. נתניהו מצדד בתכנית טראמפ. אמנם התכנית אינה חפה מבעיות, אבל היא בהחלט בסיס ריאלי לפתרון. בנט, לעומתו, מתנגד לתכנית ולכל פשרה טריטוריאלית.

אז למה אני מעדיף את בנט לאין ערוך על פני נתניהו? כי לא רק גבולות המדינה חשובים – לא פחות חשוב התוכן של המדינה ודמותה המוסרית והערכית. ובלאו הכי אין פרטנר פלשתינאי להסדר כלשהו.

* בניגוד לרוח הקואליציה – מרצ לא התרגלה לכך שהיא מפלגה קואליציונית ולא עוד תנועת מחאה ואופוזיציה עקרה. נכון, הביקור היחצ"ני חסר המשמעות (למעט קריצה לבייס שקשה לו להיות חלק מקואליציית מרכז-ימין) אצל אבו-מאזן אינו סותר את ההסכם הקואליציוני, אך הוא מנוגד לרוחו. רוח הקואליציה היא הבנה שבשל הפער האידיאולוגי הבלתי ניתן לגישור בנושא הפלשתינאי – הממשלה הזו לא תקדם אותו.

מרצ קיבלה אחריות אדירה בממשלה הזו. אחריות על תחום הבריאות בזמן מגיפה, שהוא אחד התיקים החשובים ביותר בימים אלה. אחריות על תחום הגנת הסביבה, שכל העולם רואה בו אחד הנושאים הקריטיים לעתיד האנושות. אחריות על שיתוף הפעולה האזורי בימים שבהם ניתן לקדם את שלום-האמת במזרח התיכון באמצעות העמקת הנרמול עם המדינות שחתמנו עמן על הסכמי אברהם ואלו שעוד נחתום עליהם. אגב, בעיניי אין מקום למשרד הזה, שנועד לתת פיצוי לשמעון פרס, כי זה תחום קלסי למשרד החוץ, אבל כל עוד הוא משרד נפרד, יש בו כר גדול לעשיה והשפעה.

מוטב ששרי מרצ יתמקדו בקידום התחומים הנ"ל ויניחו לנושא המדיני הפלשתינאי. כל פעולה כמו העליה לרגל לאבו-מאזן מערערת את הקואליציה ומזיקה. מילא, שמוסי רז הצווחן מלהג תמיכה בפלשתינאים והזדהות עמם. הוא רעש רקע שימשיך להטריד אותנו, אבל הנזק שלו הוא כשל זבוב טורדן. בלאו הכי הוא מקרה אבוד. אולם משרי מרצ ובראש ובראשונה מהשר הורוביץ, ניתן לצפות ליותר אחריות, רצינות ולויאליות.

איני סבור שיש להחרים את הרש"פ. הורוביץ יכול להיפגש עם שר הבריאות של הרש"פ בנושאי קורונה ובריאות. אבל אין מקום לפגישות יחצ"נות "מדיניות".

* פתרון שתי המדינות – הפלשתינאים מקפידים תמיד לדבר על "פתרון שתי המדינות" ולא על "שתי מדינות לשני עמים", כיוון שהם מכחישים את קיומו של העם היהודי ומכאן את זכותו להגדרה עצמית ולמדינת לאום. לכן הם אינם מוכנים לוותר על דרישת "זכות" השיבה, שמטרתה להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. "פתרון שתי המדינות" שאליו הם חותרים הוא מדינת לאום פלשתינאית בקווי 4.6.67 נקיה מיהודים אחרי טיהור אתני של יהודה ושומרון ומזרח ירושלים מיהודים, וממערב להם – מדינה לא-יהודית שבמהרה הרוב בה יהיו "פליטים" פלשתינאים.

בהודעתו של ניצן הורוביץ בתום הפגישה עם אבו-מאזן הוא הזכיר פעמיים את המנטרה "פתרון שתי המדינות" וכך גם ח"כ מיכל רוזין בהודעתה. האם הייתה זו רק חנופה לאבו-מאזן וניסיון לא להרגיז אותו, או שהם אמצו את ההשקפה הפלשתינאית?

* לא למדו את הלקח – אבו מאזן מדבר לאחרונה על תכנית החלוקה של 1947. להזכירו – היישוב היהודי והתנועה הציונית קיבלו בשמחה את התכנית, למרות גבולותיה הבלתי הגיוניים של המדינה. לעומת זאת הפלשתינאים דחו אותו מכל וכל ולמחרת קבלתה פתחו במתקפת טרור על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. בכך המיטו עליהם את הנכבה. ומאז ועד היום, הם לא למדו את הלקח.

* בעד הפצצה האיראנית – רוגל אלפר פרסם מאמר שכותרתו "עדיף פצצה מהפצצה בנתאנז". לזכותו ייאמר, שהוא אמר את האמת – יש רק שתי אפשרויות, פעולה צבאית ישראלית להשמדת היכולת הגרעינית של איראן, או איראן גרעינית. ובין שתי האפשרויות הללו הוא מעדיף איראן גרעינית. לטענתו, הסיבה היא שהמחיר של מלחמה עם איראן גדול הרבה יותר מאיראן גרעינית. אני מבין שהוא פשוט בעד פצצה גרעינית איראנית.

הוא לא בעד פצצה גרעינית כי הוא תומך בהטלתה על ישראל. אני מאמין לו שהוא משוכנע שהאיראנים לא יטילו אותה (על סמך מה?). הוא מאמין שבאמצעות האיום בהטלת פצצה ידיה של ישראל תהיינה כבולות וניתן יהיה לכפות עליה נסיגה לקווי 4.6.67 ותכתיבים נוספים. הוא רואה בחזונו את ישראל כמדינה תחת סחיטה קבועה, מדינה עם אקדח לרקתה.

* יהדותופוב –  רם פרומן, ראש הפורום הדוסופובי ("החילוני"), הוא מנושאי דגל הפרנויה מפני דחליל ה"הדתה". במאמרו האחרון ב"הארץ" הוא יצא בחריפות נגד ארגוני ההתחדשות היהודית ונגד הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. אני ממש לא הופתעתי. מאז שנטלתי חלק בפאנל עמו, אני יודע שהבעיה האמתית שלו אינה עם הדת, אלא עם היהדות. ולכן, מי שמהווים איום אמתי על מה שהוא מייצג אינם הדתיים האורתודוקסים, אלא מי שבעצם מהותם מבטאים את האמת שהיהדות אינה רק של הדתיים, ואין מה שמפחיד אותו יותר. האמת היא, שיותר משפרומן הוא דוסופוב, הוא יהדותופוב. הפעם הוא הסיר את המסכות והציג את משנתו האמתית, כשם המאמר: "החילונים צריכים להרפות מהיהדות".  הוא יוצא נגד הציונות שיצרה "חזון חילוני שלא דרש התנתקות מהיהדות". הוא מציע לדבוק ב"לאומיות ישראלית" – לאומיות של לאום מומצא. לאומיות כנענית.

* נגד ועדת חקירה – אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות. הסיבה לכך היא שאני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה שיפוטיות, שמתנהלות כמו משפט פלילי ולא כתחקיר מקצועי. את פרשת הצוללות צריכה לבדוק ועדה מקצועית שתמונה בידי שר הביטחון. עליה לכלול בתוכה משפטן, כדי שיהיה בה ביטוי להיבטים המשפטים. הסוגיה הפלילית מטופלת בהליך הפלילי ואינה עניין לוועדת חקירה. אם תוצאות החקירה תעלינה ממצאים המצדיקים פתיחה או חידוש של הליכים פליליים, ניתן לחדש אותם.

          * ביד הלשון

צוריאל – בהמשך לרשימת היישובים עם הטיות של המילה צור – צוריאל הוא מושב של תנועת המושבים בגליל המערבי, ליד מעלות תרשיחא, במועצה האזורית מעלה יוסף.

היישוב על לקרקע ב-1950, על חורבות כפר הפורעים הערבי סוחמאתה, שתושביו נמלטו במהלך מבצע "חירם" לשחרור הגליל במלחמת השחרור. ראשוני תושביו היו חלוצים שעלו מתימן. הם עזבו ב-1953 ובמקומם התיישבו חלוצים שעלו ממרוקו.

המושב שייך לתנועת המושבים, אך הוא דתי/חרדי המזוהה עם פועלי אגודת ישראל. המושב נקרא על שם הדמות המקראית צוריאל בן אביחיל, נשיא בית אב למררי משבט לוי.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: רוח סתיו

רוח סתיו / גרי אקשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 4.10.21

התכנית מוקדשת היום לזכרו של גרי אקשטיין שהלך לפני כשבועיים לעולמו, בגיל 73.

גרי אקשטיין היה בראש ובראשונה גיטריסט גדול. והוא היה זמר, מלחין ומפיק מוזיקלי.

גרי החל את הקריירה המוסיקלית שלו כנער בשנות השישים, בתור גיטריסט בלהקות קצב רבות. בשלב מסוים הקים להקה משלו, "האצבעות", שאחד מחבריה היה הקלידן משה לוי. בלהקה זו, להקת בלוז ורוק כבד, גרי החל לכתוב מוזיקה בעצמו.

את קריירת הסולן החל ב-1976, כשהקליט שני שירים ובהם אחד שהיה ללהיט, "היה לי טוב", שגרי כתב את מילותיו והלחין אותו. כעבור שנה הקליט את השיר "קפטן ג'ק", שאותו הלחין למילותיו של אמיר ברונשטיין. השיר היה ללהיט גדול, ועל המנגינה שלו נכתב גם הג'ינגל של רשת ג' הצעירה והפופולרית. עם הצלחת השיר, הוציא גרי את אלבום הבכורה שלו "מחזור א' תשל"ז".

גם במקביל לקריירת הסולן, הוא נשאר בראש ובראשונה גיטריסט, שעבד עם טובי הזמרים. הוא ניגן לצביקה פיק בתקליטיו "שירי משוררים" ו"מוסיקה", לזוהר ארגוב ולשלום חנוך, שאותו ליווה בהופעות ואחרים.

תקליטו השני, "גרי אקשטיין", שיצא ב-1979 הצליח מאוד והוא כלל את להיטיו הגדולים ביותר – שוב "קפטן ג'ק" וכן "אני הולך לבית שאן", "בוגי אתי הלילה" ו"רוח סתיו". באותה שנה ניגן עם שלמה ארצי לתקליטו המעולה "דרכים", וטביעות אצבעותיו בולטות מאוד בקטעי סולו, כמו למשל הסולו הנפלא ב"שיר חייל". בתקליט הזה הוא השתתף בדואט עם שלמה ארצי, בשיר "פתאום כשלא באת", שבו הוא שר את הקולות הגבוהים. בהופעת יחיד של שלמה ארצי באותה תקופה, כשהוא הגיע לשיר הזה, הוא אמר שאין לו יכולת להגיע כל כך גבוה ולכן גרי אקשטיין שר אותו, והוא פשוט הפעיל הקלטה של גרי אקשטיין ושר אתו את הדואט.

בהמשך דרכו הוא ניגן לאריק איינשטיין ולשם טוב לוי, כתב מוסיקה לזמרים שונים, לסרטים, הוציא תקליטי סולו כולל תקליטי ילדים. הוא גם הפיק תקליטים, כמו "דרך המשי" של יהודית רביץ, "שלום לך תקווה עצובה" של אריק סיני, "טיפה אהבה" של מירי אלוני, "מחזיק מעמד" של קלפטר ועוד.

בסך הכל הוציא גרי אקשטיין עשרה תקליטי סולו ובהם תקליט ילדים אחד. תקליט אחד שלו, שאני אוהב במיוחד, הוא "פטה מורגנה", שיצא בשנת 1981 – גרסאות כיסוי רוקיסטיות לשירי ארץ ישראל ישנים ובעיקר לשירי מדבר. שירים נשכחים, שהוא נתן להם כיוון מוסיקלי אחר לגמרי. הבולט בהם היה "שיירת הרוכבים", שהושמע רבות והחזיר אותו מן השכחה לתודעת הציבור והדור הצעיר. שירים נוספים בתקליט: "למדבר שאנו", "כיבוי אורות", "שיר הנוקדים", "את אדמה", "אדמה אדמתי", "לך לך למדבר", "טיול לילי", "ליפא העגלון" ועוד. תקליטו האחרון, שיצא ב-2012, נקרא "אירוע מוחי", ויצא שנים אחדות אחרי שלקה באירוע מוחי.

בשנים האחרונות סבל ממחלת כליות קשה שממנה נפטר. ב-2015 הוא זכה בעיטור יקיר העיר חולון, העיר בה גדל ובה החל את דרכו המוסיקלית. שבועות אחדים טרם מותו זכה בעיטור מיוחד מטעם אקו"ם. הוא כבר לא יכול להגיע לאירוע, ובנותיו קיבלו אותו בשמו.

אין ספק שתקופת השיא של הקריירה שלו הייתה בשלהי שנות השבעים וראשית שנות ה-80. לא את כל שיריו אני אוהב. למשל, הלהיטים "קפטן ג'ק", "אני הולך לבית שאן" ו"בוגי אתי הלילה" אינם פאר היצירה העברית, אם לומר אמת.

התלבטתי בין שלושה שירים שאני אוהב, להשמעה הערב: "פתאום כשלא באת", "שיירת הרוכבים" ו"רוח סתיו". בחרתי ב"רוח סתיו", כיוון שגרי אקשטיין כתב והלחין אותו, ובכך נביא לידי ביטוי את כלל כישרונותיו, ככותב, מלחין, זמר וגיטריסט. וגם כיוון שהשיר עוסק בתקופת הסתיו שבה אנו נמצאים כעת ובחודש חשוון שיתחיל השבוע.

הוא מספר על רוח הסתיו שמביאה חזיונות של ימים קרים ושלכת, והמחשבות דואות אל שמש בחופשה. רוח הסתיו מביאה עמה גם הבטחות של ימים טובים בפתח ויונה תמימה שנושאת ענף למזל טוב. והוא עומד ומשתאה לנוכח חילופי העונות והשינויים המהירים בתוך שבוע, בעונות המעבר. והוא מסיים: "רוח סתיו הבהירה מחשבות, וזה לא די לה. רוח סתיו עשתה שירות יפה".

רוח סתיו אל החלון הביאה חזיונות

של ימים קרים ושל שלכת

ובבית שוב האף דבק לזגוגיות

וחשוון דוחק חומו של קיץ.

וכעלה נידף ברוח

כך דואות המחשבות

אל שמש בחופשה

ועל ירח שכבה בחורף

ואילן קטן שכוח

משתופף בצל אביב

ורוח יגעה נושאת משא

לעייפה עד האביב

רוח סתיו אל הדרכים הביאה הבטחות

של ימים טובים עומדים בפתח

ויונה תמימה נושאת ענף למזל טוב

ושלמים שלווים פני השמים

ועוברת לה חולפת עוד עונה ועוד תקופה

והעולם כמנהגו נוהג ומשתנה בתוך שבוע

ואני עומד תמה מתקשה קצת להבין

אבל אף פעם לא אדע, ולפני סיבה להאמין

רוח סתיו הבהירה מחשבות וזה לא די לה

רוח סתיו עשתה שירות יפה…

ההצלחה היא הכישלון

ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלות, גם הוא החיסונים.

ההצלחה הגדולה של נתניהו הייתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות. ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. הישג נוסף של בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.

אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום כ-800,000 לא התחסנו כלל ועוד מאות אלפים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי.

האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.

את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר הערבי, המגזר החרדי ושכבות המצוקה. שם הבעיה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.

הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" אותם – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ.

יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי.

אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 3.10.21

* סיכום נאומו של בנט בעצרת האו"ם – מבחינה רטורית היה זה נאום מצוין. שטיפת המוח של תעשיית החמוצים, שמנסה להלעיג ולגמד את הנאום והנואם, לא הייתה זקוקה לנאום כדי להפיץ את שקריה. דפי המסרים הוכנו בעוד מועד ואין להם שום קשר לנאום עצמו.

מבחינת תכני הנאום – הדברים מורכבים. היו בהם תכנים טובים ורעים.

הפרק על מדינת ישראל, יופיה ותרומתה לעולם היה מצוין.

הפרק על הקיטוב, הממשלה שקמה כתאונה וכו' הוא מסר נכון, אבל לא רלוונטי למעמד של נאום ראש הממשלה באו"ם.

הפרק על הקורונה, שבו הציג בנט בצורה ברורה את המדיניות ששמה את יהבה על החיסונים, וכאשר יש חיסונים נכון להשאיר את המדינה ואת הכלכלה פתוחות ולהתמקד בחיסון האוכלוסיה, היה בהיר, והציג בפני מנהיגי העולם הצעת מדיניות.

מה שקלקל את השורה היה המשפט שלא הרופאים יקבעו. זה היה משפט אומלל, במיוחד כאשר התווסף אליו התדרוך הבוטה נגד מערכת הבריאות אחרי הנאום. זה היה מסר אנטי ממלכתי, לא מנהיגותי, כמעט ביביסטי. חובתו של בנט, עם שובו לארץ, לתקן את הנזק שגרם. מה שעוד צרם במסר הזה, היה האמירה שלא הרופאים יקבעו אלא המנהיג. המנהיג? לא הממשלה? לא הקבינט? הרי הסמל לשינוי התרבותי שבנט הנהיג עם כניסתו לתפקיד, היה המעבר מ"אני" ל"אנחנו". אני מקווה שבנט ינהיג עוד שינוי תרבותי, והוא החזרה ללקסיקון של המילה "טעיתי". להודות בטעותו ולהתנצל.

החלק החשוב ביותר והמוצלח ביותר בנאומו של בנט היה הפרק על איראן. כאן הציג בנט מסר ברור, נחוש, בצורה בהירה ותקיפה, כולל אמירה שהסבלנות של ישראל אינה אינסופית. על כך הוא ראוי להערכה רבה. אך כדאי לזכור, שידענו נאומים מצוינים של מנהיגינו בעצרת האו"ם בנושא הגרעין האיראני. אנחנו נאמנו ואיראן המשיכה להתקדם לעבר הפצצה. המבחן האמתי של בנט אינו בנאומים אלא במעשים.

בלט בהעדרו בנאום הנושא הפלשתינאי. איני סבור שבכל נאום חייבים לדבר על הנושא, אבל זאת הייתה טעות. העולם נמצא תחת קמפיין תעמולה אנטי ישראלית שמתמקד בנושא הפלשתינאי, וכאשר מנהיג המדינה נואם בעצרת האו"ם, מן הראוי שיבטא את צדקתה של ישראל, ידבר על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, יציג את הטרור הפלשתינאי והצורך להילחם בו, ידבר על הצורך להילחם בחרמות האנטישמיים, יציג את הסרבנות הפלשתינאית, יסביר מה עומד מאחורי שקר ה"שיבה" – שאיפה להשמדתה של ישראל ויגיב על נאום האולטימטום המחוצף של אבו מאזן. מן הראוי שיסביר מדוע הדרך לשלום במזה"ת מחייבת ניתוק הקשר הגורדי בין הנושא הפלשתינאי לבין השלום עם מדינות ערב ומדוע מי שחפץ בשלום במזה"ת צריך לתמוך במדיניות של התמקדות בהרחבה והעמקה של הסכמי אברהם, ולא בתהליך חסר סיכוי מול הפלשתינאים, שיחזיר את מדינות ערב למעמד בני הערובה של האינטרס הפלשתינאי.

* שני קווי הגנה – דבריו של בנט נגד מערכת הבריאות מכוערים ובלתי ממלכתיים, פוגעים באמון הציבור במערכת ובכך פוגעים במאבק בקורונה. אולם לגופה של מחלוקת, אני מסכים עם עמדתו של בנט השוללת הגבלות נוספות על התקהלויות.

יש היום שני קווי הגנה על ההתקהלויות – התו הירוק והמסכות. התו הירוק החדש, שנכנס היום לתוקפו, מבצר באופן משמעותי את קו ההגנה הזה. במצב הנוכחי אין צורך בהגבלות נוספות. ההתמקדות צריכה להיות בהגעה אל הציבור שטרם התחסן, כי כאן הבעיה וזה הכישלון. איני מדבר על כת הסרבנים האידיאולוגיים – הם מקרה אבוד. אני מדבר על רוב הבלתי מחוסנים, שאינם חלק מן הכת וניתן להגיע אליהם, לשכנע אותם ולחסן אותם.

* החלטה אמיצה 2 – החלטת הממשלה להתחיל בחיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA , בהתאם להמלצת המומחים הישראלים, הייתה החלטה אמיצה, שבזכותה נבלמה התפשטות הגל הרביעי ולא נאלצנו לחזור לסגרים.

יש לחזור על כך גם בנוגע לחיסון הילדים בגיל 5-12. על צוות המומחים הישראלי לנתח את תוצאות הניסוי של "פייזר" ולהחליט על חיסון ילדי ישראל בלי להמתין ל-FDA.

ישראל היא מדינה ריבונית, אינה המדינה ה-51 של ארה"ב, יש לה משרד בריאות משלה, יש למשרד הבריאות שלה דרג מקצועי מצוין, שאינו נופל מזה של ארה"ב. ה-FDA הוא גוף שמרן ומסורבל, וכפי שראינו, הוא מקבל את אותן החלטות שישראל מקבלת, רק באיחור. לכן, אין להמתין לו.

יהיה קשה יותר לשכנע את הציבור לחסן את הילדים. קל יותר להפחיד את ההורים בסיפורי אימה, פייק ניוז וקונספירציות כאשר מדובר בילדיהם, מאשר כאשר מדובר בעצמם, במיוחד כאשר המחלה של ילדים פחות קשה (אם כי, יש מדינות שהנתון הזה משתנה וגם ילדים חולים קשה, וזה עלול להגיע גם לכאן). ולמרות זאת, אני מאמין שרוב ההורים ינהגו באחריות, יחסנו את הילדים ובכך תיסתם הפרצה העיקרית הקורצת לנגיף – הדבקה באמצעות הילדים.

* גל הבלתי מחוסנים – 93.4% מן המאושפזים במצב קשה לא חוסנו במנת דחף. בהתחשב בכך שכ-2/3 התחסנו במנת דחף, דומני שאין צורך להכביר במילים. אני רק מניח את זה כאן.

* מיהו פשיסט – נטלתי את נפשי בכפי וחדרתי לעומק האויב. נשלח אליי קישור הקורא להפגנה בכל רחבי הארץ נגד התו הירוק. כתבתי תגובה בזו הלשון: "במקום לשבש את החיים במדינה – לכו להתחסן". וואהו-וואהו. מטר של גידופים הומטר עליי. דוגמיות: "לך תדיין פשיסט" (אולי הוא התחסן ונפל לו הז'?), "העיקר אתה התחסלת?"

אפרופו פשיסט… היום, כאשר מנהיג מרצ הוא אחד מבכירי ה"פשיסטים", אולי פעילי השמאל ירגיעו קצת את הקלות הבלתי נסבלת של הגדרת מי שחושב אחרת מהם כפשיסט?

* אנרכיה – זכותה של יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, להתנגד להחלטת הממשלה לאסור כניסת תלמידים שלא יציגו בדיקת אנטיגן שלילית. זכותה להיאבק נגד ההחלטה ולנסות לשנות אותה. אין לה שום סמכות "להורות" למנהלים ולמורים להפר אותה. הקריאה הזאת – פירושה אנרכיה.

* ריח של ביביזם – בדיוק לפני שנה כתבתי רשומה בזו הלשון: "נער השליחויות מיקי זוהר, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: 'זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת' וכד', מסלק מן המשכן בבריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: 'גמזו הביתה'. השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי".

שתי הערות לרשומה, בחלוף שנה: א. מיקי זוהר טוען שהפיק לקחים מאיבוד השלטון, ושהגסות והדורסנות שאפיינו את סגנונו וסגנון חבריו משולחי הרסן הם שהביאו לכך. ואכן, בשבועות האחרונים, כאשר הוא מתראיין, ניתן להקשיב לו. דבריו, גם אם איני מסכים אתם – בנחת נשמעים. האם הוא יתמיד בכך? אני מקווה מאוד. בינתיים הגרעין הקשה של הביביזם כבר מתחרע עליו כעל כופר, בוגד ו"משתכנז" רחמנא לצלן. ב. בדיוק לפני שנה, ראש הממשלה לשעבר שיגר את נערי השליחויות שלו להשתלח ברוני גמזו, פרויקטור הקורונה לשעבר. הביקורת החריפה שמתחתי בימים האחרונים על דברי בנט נגד מערכת הבריאות, היא על כך שמצופה ממנו לתרבות פוליטית הפוכה לביביזם, ולמרבה הצער, המתקפה שלו על דרג משרתי הציבור הדיפה ריח של ביביזם.

* מהות המחדל – בגיליון הקודם הגדרתי את אי הכנת צה"ל ליכולת קונבנציונלית זמינה להשמדת מתקני הגרעין האיראניים כמחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. אולם בשיח הרדוד של כן-ביבי לא-ביבי; אלה הרואים בו אלוהים נוטים להציג כל מעשה שלו ככליל השלמות ואלה הרואים בו שטן נוטים להציג כל מעשה שלו כשלילה המוחלטת, וכדי שעמדתי המורכבת לא תיתפס חלילה בידי מישהו כחלק מן השיח הרדוד הזה, אני רואה צורך להרחיב בראייתי את פועלו הכולל של נתניהו בנושא הגרעין האיראני.

נתניהו תרם תרומה משמעותית להעלאת סוגיית הגרעין האיראני למקום מרכזי כל כך על סדר היום העולמי. הוא לא היה הראשון. החל בכך רבין ונהגו כל כך ראשי הממשלה מאז שנות ה-90. אך נתניהו לא הרפה, בנחישות וברהיטות השאיר את הנושא במרכז ההתעניינות ולא אפשר לעולם להתעלם מכך. עם זאת, במבחן התוצאה, המעשה של המערכת הבינלאומית היה הסכם הגרעין האומלל.

נתניהו צדק לחלוטין בהתנגדותו להסכם, שמשמעותו הפיכת איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות בינלאומית. הוא צדק כאשר הוא נאבק בהסכם והוא צדק כאשר הוא נאם בפני בתי הנבחרים נגד ההסכם והציג את העמדה הצודקת של ישראל. עם זאת, במבחן התוצאה, הוא לא מנע את חתימתו. יש המבקרים אותו על כך, שבשל נאומו נמנעה מישראל השפעה על תוכן ההסכם. יתכן שזה נכון, אך אסור היה לו לתת לגיטימציה ישראלית להסכם באמצעות איזו השפעה זניחה על סעיף קטן בו, כיוון שההסכם פסול מעיקרו. ההצבעה הדו-מפלגתית ברוב עצום בעד מימון החימוש לכיפת ברזל מעידה, שהמאבק שנתניהו ניהל לא גרם לנזק משמעותי ובלתי הפיך לתמיכה הבסיסית של המפלגה הדמוקרטית בישראל.

נתניהו צדק כאשר עודד את טראמפ לצאת מן ההסכם. נכון שלטווח קצר הצעד של טראמפ האיץ את התקדמות איראן לגרעין, אולם אילו נשארה ארה"ב בהסכם, איראן הייתה מתקדמת בהדרגה לאותו מקום עם חסינות בינלאומית, ועם פקיעת ההסכם היה ביכולתה להתגרען במהירות. יש לזכור, שהפרישה האמריקאית מההסכם לא הייתה רק בשל היותו גרוע ומסוכן, אלא גם כיוון שאיראן הפרה אותו, כפי שהוכיחה ישראל, בין השאר באמצעות החרמת ארכיון הגרעין האיראני. יתר על כן, אף שארה"ב פרשה מן ההסכם, ההסכם עצמו קיים, איראן חתומה עליו וכך גם מדינות אירופה. העובדה שאיראן הפרה אותו ברגל גסה כתוצאה מן הפרישה האמריקאית, מעידה על כך שאין לה שום עכבות להפר אותו, מה שמעיד – מה ההסכם הזה שווה. במבחן התוצאה – הצעד לא השיג מטרותיו. טראמפ נטש את המסלול הדיפלומטי שכשל, אך המסלול שהוא צעד בו, הכלכלי, כשל גם הוא. מסתבר שהשלטון הקנאי באיראן מוכן להרעיב את העם האיראני ובלבד שישיג את הפצצה הגרעינית. סביר להניח שגם אם טראמפ היה נבחר לקדנציה נוספת וממשיך בסנקציות הכלכליות, הן לא היו שוברות את הנחישות האיראנית.

נתניהו הוביל פעולות שפגעו בתכנית הגרעין האיראני – סיכול ממוקד של מדענים, מתקפות סייבר, חבלות במתקני הגרעין, החרמת הארכיון ועוד (פעולות שהחלו בזמן שרון אך נמשכו גם בתקופת נתניהו). חלק מן הפעולות הן על פי מקורות זרים, כמובן. על כך הוא ראוי לשבח. הפעולות הללו עיכבו את התקדמות איראן לעבר הפצצה, והרי זה משובח. אולם אי אפשר לייבש את האוקיינוס בכפית. 

בסופו של דבר, הברירה תהיה השמדת הגרעין האיראני במסלול צבאי, בידי צה"ל, או שאיראן תהיה גרעינית. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם איראן גרעינית, עליה להיות מוכנה לפעולה צבאית, בטרם יהיה מאוחר. העובדה שאחרי 12 שנות שלטונו של נתניהו, צה"ל אינו ערוך לפעולה כזו, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. הצעדים החיובים שנתניהו עשה, כפי שציינתי, היו חשובים מאוד. וגם אם במבחן התוצאה הם לא השיגו את המטרה הרצויה, הימנעות מהן הייתה מביאה לתוצאות חמורות הרבה יותר. אך אין בצעדים הללו כדי להמעיט מחומרת המחדל.

* אין לכם עבודה?! – ב-30 בספטמבר 1991, לפני שלושים שנה בדיוק, נערכה בספרד  ועידת השלום הבינלאומית של ישראל ומדינות ערב. ערב הוועידה משלחת של ועד יישובי הגולן, שכללה את ראשי המועצות יהודה וולמן (מוא"ז גולן) וסמי בר לב (קצרין), יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ואני, נועדנו לפגישה דחופה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, כדי להביע באוזניו את דאגותינו וחששותינו מפני הצפוי בוועידה ובמו"מ עם סוריה שעתיד להתקיים בעקבותיה, שלבטח תעלה בו הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מן הגולן.

כבר בכניסה ללשכת ראש הממשלה, אמר לנו ראש לשכתו יוסי אחימאיר (אחרי שהתלוצץ על שהגענו נעולים בסנדלים) שאין לנו מה לדאוג. אין אדם המחויב לשמירה על הגולן יותר מיצחק שמיר.

הייתה זאת פגישתי הראשונה עם יצחק שמיר. פגשתי אדם שונה מתדמיתו הציבורית. בעוד בתקשורת הוא נראה תמיד חמור סבר וקצת זועף, פגשנו אדם חביב מאוד, נינוח מאוד, חייכן ומסביר פנים. הפגישה הייתה קצרה למדיי, ובה הוא בא אלינו בטענות. לשם מה הפגישה המיותרת הזאת? הוא לא התלונן, חלילה, על שבזבזנו את זמנו, אלא על שבזבזנו את זמננו. "אין לכם עבודה?!" הוא שאל אותנו. "בשביל מה הטרחתם את עצמכם מהגולן לכאן?" הוא היה משועשע מעצם הרעיון שאנו מביעים באוזניו דאגה לעתיד הגולן, בתהליך שאותו הוא מוביל. הוא הבהיר לנו חד משמעית – הוא מתנגד עקרונית לרעיון של שטחים תמורת שלום, והוא הולך לנהל מו"מ על שלום תמורת שלום. הוא התפלא שהדבר אינו מובן מאליו ותמה על חרדתנו.

מוזר, אבל את ועד יישובי הגולן הקמנו דווקא בתקופת שלטונו של יצחק שמיר, המדינאי האחרון שהעלה על דעתו נסיגה מהגולן והמנהיג האחרון שבנושא זה היה מתקפל מפני לחצים בינלאומיים. מוזר, אך זו עובדה.

קצת רקע היסטורי. ב-14 בדצמבר 1981, הסתיים בהצלחה המאבק שהוביל ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל ביום זה, בשלוש קריאות, את ההחלטה ההיסטורית של הכנסת. עם קבלת החוק, קיבלה מדינת ישראל, במוסד העליון של הדמוקרטיה, את ההכרעה הלאומית על עתיד הגולן. הגולן הוא מדינת ישראל. מתוך הנחה שבדמוקרטיה הכל מכבדים את ההכרעה, ועד יישובי הגולן פורק, שהרי אין בו עוד צורך, לאחר שהשלים את משימתו ההיסטורית. ואכן, במשך עשר שנים, הגולן היה מובן מאליו, מחוץ לכל ויכוח פוליטי.

ביולי 1990 פלש נשיא עיראק סדאם חוסיין לכווית וכבש אותה בסערה. ארה"ב דרשה ממנו לסגת ללא תנאי והציבה לו אולטימטום; אם לא ייסוג עד 15.1.91, תתקוף את עיראק. במשך מחצית השנה, בנתה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד סדאם, שכללה כמה ממדינות ערב. בין שותפותיה לקואליציה הייתה סוריה. הרודן הסורי חאפז אל אסד, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, היה שרוי ביריבות קשה ושנאה הדדית עם בן דמותו, הרודן העיראקי סדאם חוסיין, מנהיג מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה האחות. מבחינתו, הייתה זו הזדמנות להיפרע מאויבו.

אנו הבנו, שארה"ב תרצה לשלם לאסד במטבע ישראלי ותפעיל לחץ כבד על ישראל לסגת מהגולן. מתוך תובנה זו, הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל. ואכן, כפי שצפינו, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת המפרץ, הממשל האמריקאי של בוש האב, החליט להוביל "סדר חדש במזה"ת", והפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הגיע למזה"ת למסעות דילוגים בין ישראל ושכנותיה, ובראשן – סוריה. מסע הלחצים הזה הניב את ועידת מדריד.

טרם פגישתנו עם שמיר, נפגשנו עם שר החוץ דוד לוי בלשכתו. לוי אמור היה להיות ראש המשלחת, אך ברגע האחרון הופתע, כאשר ראש הממשלה הודיע שייסע אישית לוועידה. לוי החליט להיעלב ולא הצטרף לוועידה. לכן, סגנו של שמיר בוועידה היה סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בפגישתנו, לוי היה עדיין ראש המשלחת המיועד. הוא השמיע באוזנינו מילים חמות על הגולן, אולם סירב להבטיח דברים ברורים בנוגע לעתיד הגולן. וכך, יצאנו מלשכתו מודאגים מאוד, בדרכנו ללשכת רוה"מ.

חרף דבריו המרגיעים של שמיר, לא חזרנו הביתה שלווים.

צפיתי בשידורים החיים מן הוועידה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו אלה רגעים היסטוריים, של מפגש גלוי ראשון, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל למדינות ערב, בחסות מנהיגי העולם ובהם המנהיג הנערץ עליי, נשיא בריה"מ המתפרקת, מיכאיל גורבצ'וב. אהבתי את נאומו של שמיר, שהציג בפני העולם כולו את צדקת הציונות ואת זכותנו על ארץ ישראל. ומצד שני, בהחלט חששתי. סמכתי על כוונותיו הטובות של שמיר, אך לא הייתי רגוע. כאשר נכנסים לתהליכים מדיניים כאלה, לא תמיד יוצאים מהם כפי שמתכננים.

לאחר הוועידה, נפתח בוושינגטון מו"מ בילטרלי בין ישראל לסוריה. את ישראל ייצג במו"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון. בשובו מאחד הסבבים של המו"מ נפגשנו עמו בירושלים. בן אהרון אמר לנו, שבהתאם להנחיית שמיר, הוא אינו מוכן להתחיל בדיון על הגולן, אלא לאחר שורה ארוכה של נושאים קודמים, שבראשם אישור ליהודי סוריה לעלות לישראל, ולאחר מכן מהות השלום והנורמליזציה, העלאת עצמות אלי כהן ועוד נושאים שונים ומשונים. רק לאחר שהתשובות הסוריות בכל הנושאים הללו תספקנה אותנו, נגיע לסעיף הטריטוריאלי. "ומה יקרה, אם חס וחלילה הסורים יענו לכל תביעותינו?" שאלתי בסרקזם. בן אהרון חייך מאוזן לאוזן וטפח קלות על כתפי, ללא אומר.

* המרד הערבי – ביום שבו פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כתגובה של ערפאת להצעת השלום מרחיקת הלכת והמופקרת של ברק; מתקפה שבה נשלחו מחבלים לפוצץ את עצמם באוטובוסים ומסעדות וקניונים ורצחו מעל אלף ישראלים; באותו יום פרץ מרד אלים של ערביי ישראל.

במרד הזה נהרגו 13 פורעים. הקמת ועדת אור הייתה חרפה. המדינה הייתה צריכה לעמוד מאחורי השוטרים שהגנו עליה ועל אזרחיה בגופם. המחדל היחיד היה מודיעיני. אילו היה מידע על המרד, לא היו בכל מקום קומץ שוטרים שנאלצו לפתוח באש חיה כדי להגן על חייהם מול ההמון הפורע, ואולי ניתן היה לדכא את המרד בפחות הרוגים.

ערביי ישראל, כדרכם, ממשיכים להתבכיין, ליילל, להעליל עלילות, ולא לקחת אחריות על מעשיהם.

* סכין בגב – ראש הממשלה אמור היה לערוך ביקור באום-אל-פחם כדי לעודד התחסנות. זה צעד חשוב מאוד, כי רמת ההתחסנות הנמוכה ותוצאתה הישירה – רמת התחלואה הגבוהה, במגזר הערבי, מחייבת פעולה ממוקדת להגברת ההתחסנות במגזר.

מידע על כך שבנט עתיד להתקבל במהומות לציון 21 שנה למרד הערבי באוקטובר 2000, הביא לדחיית הביקור ובצדק, כי בסיטואציה כזו המטרה לא הייתה מושגת.

לאחר ביטול הביקור, רע"ם תקעה סכין בגבו של ראש הממשלה ובגבה של הממשלה, בהודעתה הפרובוקטיבית שהביקור בוטל מתוך הזדהות עם זכרם של השהידים. אני יודע, גם להם יש בייס, והרשימה המשותפת כל הזמן נושפת בעורפה של רע"ם, מסיתה נגדה ומאשימה אותה בבגידה. אך ניתן לצפות מרע"ם לגלות אחריות ולויאליות. המעשה שעשתה רע"ם חמור ובוגדני ויש להעמיד אותה במקומה.

על רע"ם לדעת שאם תמתח יותר מדי את החבל, והממשלה תיפול – היא תיפול אתה. כל כוחה כמפלגה עצמאית בא מהבטחתה לציבור להיות בקואליציה, כל קואליציה, כדי לדאוג לערביי ישראל בסוגיות האזרחיות. אם הם לא ישיגו זאת – אין הצדקה לקיומם והם יתרסקו ויאבדו את עולמם. כדי להיות חלק מן הקואליציה ולהשיג את ההישגים הללו, נדרש מהם לאפסן את הנושא הלאומני ולהתרכז בהישגים האזרחיים. בהודעה הזאת הם חצו קו אדום, ואני מקווה שבנט וכל סיעות הקואליציה יציבו בפניהם גבול.

* האליל שלי – מנוול אחד, שמאשים את שוטרי משטרת ישראל ברצח (!) אזרחים באירועי אוקטובר 2000, התנצח אתי ובין השאר כתב שביבי הוא האליל שלי.

(פאוזה – כמה דקות של צחוק).

עכשיו, איך המנוול הגיע לכך שאני ביביסט? בתפיסה הפנאטית הקנאית שלו, כל מי שאינו טוען ששוטרי משטרת ישראל רצחו אזרחים ערבים – ביבי הוא האליל שלו. למה? ככה!

והוא מזכיר לי את הביביסטים שמכנים אותי סססמולן, בוגד ואנטי ציוני, כי בעיניהם מי שאינו סוגד לפולחן האישיות של אלילם הוא בוגד.

ואפשר להיווכח בדמיון המובהק בין אלה ובין אלה; אותה צורת חשיבה קנאית, מטורפת, דיכוטומית, רדודה, שאין בה מורכבות אלא רק סיסמאות קיצוניות.

חוק הרדיקלים השלובים.

* כך נראה אובדן ריבונות – במגזר הערבי יוצאת מחאה מוצדקת נגד המשטרה שאינה נוכחת מספיק ואינה עושה די במאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי. שוטרים שפעלו בשבת בכפר קאסם הותקפו באלימות. בידי מי? בידי מיליציה מקומית של "אנשי שמירה". האם הרשימה המשותפת, רע"ם וועדת המעקב יגנו את האירוע? יגבו את המשטרה?

קיומן של מיליציות כאלו, המפעילות אלימות נגד משטרת ישראל, הוא ביטוי בוטה של אובדן הריבונות של המדינה במגזר הערבי, שהפך לאזור אקס-טריטוריאלי. החזרת הריבונות היא יעד לאומי ראשון במעלה ואחד המבחינים העיקריים של ממשלת בנט. אחרי עשור של אובדן הריבונות, נדרשת פעולה רצינית לשינוי המצב. התמונות הקשות מכפר קאסם מעידות על הקושי של המשטרה להתגבר לבדה על הבעיה. אין מנוס משילוב השב"כ ובאיסוף הנשק הבלתי חוקי גם צה"ל צריך להשתלב.

* מי אשם בפשיעה הערבית – "יש משהו לא הוגן בהטלת מלוא האשם על האלימות בחברה הערבית על כתפי המשטרה; יש גם משהו נוח, פחדני ומתעתע בכך". כך פותח גדעון לוי את מאמרו. אילו הסתפק במשפט זה ופרש בשיא, הייתי מציין את העובדה ההיסטורית שלוי כתב משהו לעניין. אכן, הגם שאני שותף בביקורת על המשטרה וכתבתי על כך לא פעם, אני סבור שאי אפשר לפטור את החברה הערבית ואת ההנהגה הערבית מאחריות ואת הצורך שלהם בבדק בית ושינוי תרבותי.

אל דאגה, לא לכך התכוון גדעון לוי (הגם ששרבב למאמרו, כמס שפתיים לצאת ידי חובה, חצי משפט שיש אחריות מסוימת גם לחברה הערבית). הרי, כידוע, אצל תועמלנים אנטישמים בכל דבר אשמים היהודים. כן, בתרבות האלימות והפשע בחברה הערבית אנחנו אשמים. למה? בטח בגלל אקיבוש? ובכן, הפעם לא. הפעם זה בגלל ה"נכבה". כי הרי ערביי ישראל מכונים בפשקווילו "ערביי 48". ובמקום אחר הם מכונים "שארית הפליטה". הרי הוא אינו יכול לסיים פשקוויל בלי רמז אחד לפחות לכך שאנחנו נאצים.

אז איך אנחנו אשמים בתרבות הרצח והפשע בחברה הערבית? "החברה היהודית צריכה הייתה לשאת ברגשות אשם כבדים מנשוא כלפי שארית הפליטה שנותרה כאן, שהפשיעה היא חלק מצלקותיה". אבל אם הבעיה היא ב"נכבה", איך יצדיק לוי את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, את מאורעות תרפ"ט, את מאורעות תרפ"א, את מאורעות תר"פ שקדמו ב-47 שנה ל"אקיבוש" וב-18 שנה לנכבה-שמכבה? "ידינו במעל מזה מאה שנים, בלא הפסקה". ברור.  "פשיעה של מיעוטים היא תמיד תולדה של מצוקה. אבל המצוקה של הפלסטינים בישראל, ערביי 48' בלשונם וערביי ישראל בלשוננו, עמוקה הרבה יותר. הם ילידי הארץ שנושלו ממנה. הם רוב שהיה למיעוט, בעל כורחו. חלקם עילית שבניה היו לחוטבי עצים. והם לא מהגרים". הרי הוא אינו יכול להשלים פשקוויל בלי להזכיר שהם הילידים ואנחנו הפולשים הקולוניאליסטים.

ראש הממשלה והממשלה הגדירו את המאבק בפשיעה הערבית כיעד לאומי מרכזי של המדינה בשנים הקרובות. הם מבינים שריבונות ישראל התערערה במגזר הערבי ובערים המעורבות. אבל אין דבר נתעב בעיני לוי יותר מריבונותה של ישראל, המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה הוא פשע. ולכן הוא יוצא בחריפות נגד ההתמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי. "שוחרי החוק והסדר רוצים רק עוד משטרה, ומג"ב וימ"מ ויס"מ וכמובן שב"כ, או במלים אחרות — להחזיר את הממשל הצבאי לרחובות טייבה. אז ייכון השקט, וגם הפיקוח על הערבים יהיה כמו פעם: אם מנהלי בתי הספר שוב יהיו משת"פים של השב"כ, נפתור את הבעיה… הנה עוד הזדמנות להכביד עליהם את היד, להשתמש בכוח, לעצור, לרגל, לפצוע וגם להרוג, כמו בשטחים, תחת מעטה הדאגה לביטחונם. אבל לא הביטחון לערבים הוא שעומד לנגד עיני המטיפים. יותר מכל הם רוצים לצייר את הערבים כמו שהם אוהבים: צמאי דם, חיות אדם, הורגים זה את זה ומחר גם אותנו. המענה לזה הוא כמובן רק בכוח".

אין לי ספק שרוב המגזר הערבי מעוניין בכך שהמשטרה תנהל מלחמת חורמה בפשיעה במגזר, שהם הנפגעים המרכזיים שלה. רבים מעוניינים שהשב"כ יהיה חלק מן המערכה. הם מבינים שהנשק הבלתי חוקי הוא האיום הגדול ביותר עליהם והמדינה צריכה להילחם בתופעה ולהחזיר את ריבונותה. אבל אין לי גם ספק, שהמיעוט הלאומני הקנאי, שגדעון לוי משמש לו לפה, ילחם נגד הצעדים להחזרת הריבונות.

* הכמיהה לחופש – אירמגרד פורכנר, קשישה בת 96, ששימשה כמזכירתו של מפקד SS במחנה הריכוז שטוטהוף והייתה אמורה לעמוד ביום חמישי לדין בגין 11,412 סעיפים של סיוע לרצח, לא התייצבה למשפטה – אלא נעלמה.

האם נקרא שוב את גדעון לוי, רוגל אלפר, רם כהן ושות' מתפייטים בהערצה על הכמיהה לחופש, ובהערצה לבת 96 שעד נשמת אפה האחרונה לא איבדה את שאיפת החרות ובחרה להיעלם ביום משפטה?

* למה מתגעגעת יהודית קרפ – יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועמ"ש והיום פעילה בארגוני שמאל רדיקלי, השתלחה בבג"ץ, במאמר ל"הארץ", והאשימה אותו בהכשרת אפרטהייד. זאת, כיוון שבג"ץ דחה עתירה של ארגוני שמאל רדיקלי נגד הפעולות לחיפוש ומעצר מחבלים באזורי הרש"פ. אוי אוי אוי, נכנסים אליהם הביתה בלילה בלי הזמנה.

מיום הקמת הרש"פ ועד מבצע "חומת מגן", בסה"כ 8 שנים, צה"ל ושב"כ לא פעלו ברש"פ, לא עצרו מחבלים ובאותן שנים נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה, להיכנס לקניון, מחשש שמחבל חמוש בחגורת נפץ יפוצץ עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים.

מאז "חומת מגן" צה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, והם מגיעים למחבל במיטתו לפני שהוא מפוצץ את עצמו במסעדה בחיפה או באוטובוס בתל-אביב. אם ב-8 השנים שלא נהגנו כך נרצחו יותר מ-1,500 ישראלים ובהם למעלה מאלף בשנתיים של מתקפת הטרור הרצחנית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", אנחנו יכולים לשער כמה היו נרצחים אם הטבח הזה היה נמשך עוד עשרים שנה, עד היום. לא רק כמה רבבות היו נרצחים, אלא איך היו נראים החיים בארץ, כמה היו בורחים מהארץ, איך הייתה המדינה מתפקדת.

אני מבין שקרפ וחבריה שעתרו לבג"ץ מתגעגעים לאותם ימים נפלאים. אבל הרוב המוחלט והשפוי, לא מעוניין לחזור לשם. גם אם לשם כך "הכניסה לבתים ודרכי החיפוש שנוקט צה"ל והפגיעות החמורות הנלוות להן בכבוד האדם, בפרטיות, בגוף, ברכוש, בצנעת הפרט, בחירות האישית, בתחושת הביטחון האישי וכתוצאה מכך בבריאות הנפשית של מבוגרים וילדים, הנוכחים בחיפוש, עקב הזעזוע, ההשפלה והחרדה". הצעדים האלה מוצדקים לחלוטין כדי לשים קץ לטבח ההמוני. חיינו וחיי ילדנו חשובים דיים כדי להצדיק את הפעילות ההגנתית הזאת, של הגעה אל המחבל באישון לילה לביתו לפני שיתפוצץ בדיסקוטק נוער. ואם המחיר הוא שקרפ וחבריה, המתגעגעים לימים הטובים של ראשית שנות האלפיים, ישתלחו בבג"ץ ויאשימו אותו באפרטהייד – יש לי הרגשה שנעמוד במחיר הזה.

* יש אמת ויש שקר – יש דבר כזה אמת. ויש דבר כזה שקר. ואם סגנית נשיא ארה"ב, מי שנושאת באחד התפקידים החזקים והבכירים בעולם אינה יודעת זאת, זה מדאיג מאוד.

אם היא תפגוש מכחיש שואה שיספר שלא היו מחנות השמדה, אלא זה שקר ציוני – גם אז היא תשבח אותו על כך שאמר את "האמת שלו"?

אין הבדל בין זה לבין השבחים שחלקה לסטודנטית שמחתה באוזניה על כך שארה"ב מחמשת את ישראל שמבצעת "השמדת-עם אתנית", על כך שאמרה את "האמת שלה". זו לא האמת שלה. זה השקר שלה. או השקר ששטפו בו את מוחה. כאשר הסטודנטית אמרה את הדברים, היה על סגנית הנשיא להסביר לה שדבריה הם עלילת דם אנטישמית ולגנות את העלילה.

זה הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי הארור. אין אמת ושקר אובייקטיבי, יש רק נראטיבים; כל אחד והאמת שלו. ומי שמשקר – בעצם אומר את "האמת שלו". אם אין אמת ושקר, אין גם טוב ורע. כל אחד והטוב שלו. כך מגיעים לתמיכה בטרור. הטרוריסטים עשו את הטוב שלהם בשם האמת שלהם.

כך לא יכולה להתקיים חברה אנושית.

* גיס חמישי – צפינו בתמונות של אותו יהודי עם "צחוק" מטורף שתקף את חיילי צה"ל באזור הר חברון. וצריך לומר בקול ברור – מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא בוגד, הוא גיס חמישי. מי שמתייחסים לחיילי צה"ל כאל אויב, הם אויבי המדינה, אויבי עם ישראל, אויבי הציונות.

מה שעשתה כנופיית נוער הזוועות בדרום הר חברון, אינו אלא פוגרום. מי שפצעו קשה פעוט בן שלוש באמצעות סלע, הם מחבלים; הם בני עמי שבחרו בטרור. הגיע הזמן להפסיק עם המדיניות הרופסת כלפי הטירוף הזה ולנקוט יד הרבה יותר קשה כלפי נוער הזוועות.

הם האויבים הגדולים ביותר של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

* סרט עצוב על איש עצוב – "החלון הרביעי", סרטו הדוקומנטרי המעולה של יאיר קדר על עמוס עוז, במסגרת הסדרה המצוינת שלו "העברים", הוא סרט עצוב על איש עצוב. עמוס עוז היה אדם אומלל. וגם ההצלחה המסחררת שלו בכל העולם, ההוקרה וההערצה והפרסים והכבוד שהורעפו עליו בשפע לאורך עשרות שנים, לא הפכו אותו לאדם שמח. הכריזמה שלו, כושרו הרטורי הפנומנלי, כישרונו הגדול, יפי תארו, לא הקהו את העצבות שלו, לא הפיגו את בדידותו הקיומית ולא גרשו מחייו את החושך (בפרפרזה לדברים שכתב ב"סיפור על אהבה וחושך").

עמוס עוז היה סופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. קראתי את מרבית ספריו ואת רובם אהבתי. מעל כולם מתנשאת כמגדלור יצירת המופת החד-פעמית שלו "סיפור על אהבה וחושך". אחרי שקראתי אותה, הייתי בטוח שאחרי יצירה כזו הוא לא יכתוב עוד ספרים, אך להפתעתי לא זו בלבד שהוא כתב ספרים – הוא כתב ספרים טובים, כמו "בין חברים" ו"הבשורה על פי יהודה". מבחינה פוליטית ואידיאולוגית ראיתי בעמוס עוז יריב, ואף על פי כן שתיתי בצמא את ספריו הפובליציסטיים, מאמריו ודבריו בתקשורת; הם אתגרו את מחשבתי והערכתי את החדות, הבהירות, הרהיטות והעומק שבהם.

מעולם לא חשבתי על עוז כעל אדם עצוב ובטח לא כעל אדם אומלל. ראיתי בו יהירות, ריחוק והתנשאות, אך לא זיהיתי את העצב והכאב.

אפילו אחרי שקראתי ב"סיפור על אהבה וחושך" על ילדותו העשוקה, לא קלטתי עד כמה הוא מעולם לא השתחרר מהטראומה. רק בשנים האחרונות, בעיקר אחרי מותו וביתר שאת אחרי פרשת גליה עוז, התחוור לי הדבר. אבל הסרט הזה הנכיח את הכאב הזה בצורה החזקה ביותר והוא מאפשר הבנה טובה של עוז כאדם וכסופר.

פעם אחת התעצבנתי ממש בסרט – כאשר דורון רוזנבלום קשקש על ההצלחה הגדולה של הרצח הפוליטי של יגאל עמיר. על כך אכתוב מאמר שלם.

* פרח כתיבה – מצאתי בארכיוני מעטפה גדולה עם מאמרים שכתבתי בנעוריי, מכיתה ח' עד י"ב. עיני לא שזפה אותם למעלה מארבעים שנה. הפגישה עמם מלבבת, כמו פגישה עם חבר ילדות אחרי עשרות שנים.

מעיון ראשון בהם התרשמתי עד כמה הרעיונות שבהם דגלתי אז והערכים שבשמם כתבתי, הם אלה שאני מגשים בחיי מאז ועד היום. ואפילו עד כמה סגנון הכתיבה וצורת הניתוח והצגת רעיון שאפיינו אותי אז כפרח כתיבה, מבשרים את כתיבתי כאדם בוגר.

בכוונתי להקליד את המאמרים, שכולם כתובים בכתב יד, ואולי גם לפרסם אחדים מהם. כבר פרסמתי בפייסבוק מאמר בנושא הירידה מן הארץ שכתבתי בכיתה י"ב (1980-81).

          * ביד הלשון

יום טוב שני של גלויות – בפינה הקודמת שהוקדשה לאסרו חג, כתבתי שכאשר אנו מציינים את אסרו חג, בגולה חוגגים יום טוב שני של גלויות.

מדובר ביום שבתון נוסף בחגים סוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות, מאז תקופת המשנה. הסיבה לכך נעוצה בימים שלא היה לוח שנה עברי קבוע, וההודעה על ראש חודש, שנקבע בידי הסנהדרין בירושלים, על פי שני עדים שראו את הלבנה בחידושה, הועברה לרחבי הארץ ועד בבל באמצעות השאת משואות מעל פסגות ההרים. כיוון שהשומרונים חלקו על שיטת קביעת החודש והעבירו את הודעותיהם על ראשי החודשים במשואות, נוצר חשש מבלבול. לכן ההודעה על ראשי חודשים נשלחה בידי שליחים. כיוון שהיה חשש שהשליחים לא יגיעו עד מועד החג לרחבי הגולה, תקנו חז"ל תקנה של הוספת יום טוב נוסף, בתור ספיקא דיומא, כדי שהיהודים בגולה לא יכשלו בחילול החג.

לא ברור לי מדוע ממשיכים לחגוג בגולה יום טוב שני של גלויות למעלה מ-1,600 שנה לאחר שנקבע לוח השנה העברי הקבוע. בעיניי, זה אנכרוניזם לשמו. היהדות הרפורמית אימצה את מנהג ארץ ישראל וביטלה את יום טוב שני של גלויות כבר לפני קרוב ל-200 שנה.

* "חדשות בן עזר"

הקפות ראשונות באורטל

לאורך שנים, כאשר הצגתי את התרבות האורטלית, סיפרתי בגאווה שאנו חוגגים את כל חגי ישראל, ללא יוצא מן הכלל, מראש השנה ועד טו באב ולכל חג יש המסורות האורטליות שלו. האמת היא שלא דייקתי. על חג אחד פסחנו – שמחת תורה. הוא נבלע כ"החג השני" של סוכות.

אפשר להבין את הסיבה לכך. הוא היה רחוק מחיינו. אל כל חגי ומועדי ישראל ואל תכניהם יש לנו חיבור. אולם בשמחת תורה אנו מציינים את הסיום של קריאת ספר התורה ותחילת מחזור קריאה חדש. ואם איננו קוראים את התורה ופרשת השבוע אינה נוכחת בחיינו, מה לנו ולחג הזה?

מאז שאנו עורכים קבלת שבת, מדי שבת בשבתו, המציאות הזו השתנתה. אמנם איננו קוראים בקבלת השבת את פרשת השבוע, אך אנו עוסקים בה. אנו דורשים דרשה על פרשת השבוע. אנו חדים חידות על פרשת השבוע. פרשת השבוע מופיעה בפרסומים על קבלת השבת במידף, על לוח המודעות, בקבוצת הפייסבוק וב"מקומי". זו השנה ה-14 שפרשת השבוע נוכחת בחיינו, וגם מי שאינו משתתף פיזית בקבלת השבת – היא נוכחת לפחות חלקית בחייו. פרשת השבוע תפסה מקום משמעותי בתרבות הקהילתית של אורטל. בנוסף לכך, כל בנינו עולים לתורה (ולצערי כמעט כל בנותינו לא עושות כן) וגם עובדה זו מחברת אותנו אל התורה ואת התורה אלינו.

וכשזה המצב, שמחת תורה הפך לחג הנוגע לחיינו. בשמחת תורה תשע"ו (2015), בשנה השמינית של קבלת השבת, התחלנו לציין את שמחת תורה בטקס קבלת חג. בטקס זה קראנו מהקריאה בתורה של שמחת תורה, שרנו משירי שמחת תורה והתפללנו את תפילת הגשם, שהיא חלק מתכני החג. דבר אחד היה חסר – ספר תורה.

בשנה שעברה קם בית הכנסת של ענף התיירות ובו ספר תורה. יש לנו, סוף סוף, ספר תורה משלנו. אבל בחגי תשרי שעבר היינו בסגר. את קבלת החג ערכנו בבית הכנסת, עם ספר התורה – צוות קבלת שבת וחג בלבד, והקהילה קיבלה את החג בסרטון שהפצנו בקבוצת הפייסבוק וקבוצות הווטאספ, עם כניסת החג.

השנה, לראשונה, יכולנו לחגוג את שמחת תורה, עם ספר תורה ועם הקפות. אני מודה ומתוודה – היו לי פרפרים בבטן וחששות רבים. פעילויות רבות יכולות להתקיים גם עם קהל זעיר ואפילו פאסיבי. אני מקבל זאת באהבה ובאמצעות ההתמדה, הפעילויות הללו מתחילות לזרום בעורקי הקהילה. אבל הקפות אי אפשר לקיים ללא שמחת שותפים, שישירו וירקדו ויצהלו. והיססתי מאוד. אפילו כשכתבתי את ההודעה למידף, כתבתי "קבלת חג" ולא הזכרתי הקפות. חשבתי בלבי, שאם נראה שזה מתאים, נצא באופן ספונטני להקפות. אך יום לפני האירוע, שלחתי גרסה חדשה למידף – "קבלת חג והקפות" ופרסמתי זאת במדיות האורטליות והתגובות שקיבלתי במהלך יום שני החזירו לי את האופטימיות. ואכן, לראשונה בתולדות אורטל, שמחנו את שמחת התורה בהקפות אורטליות. אני מודה שהתרגשתי מאוד.

האירוע היה שונה ממסכת קבלת החג שהכנתי; חשתי את הקהל וזרמתי אתו בספונטניות וויתרתי על חלק ניכר מהתוכן למען החוויה. כי בשמחת תורה – החוויה שאותה אנו חווים בכל גופנו, חשובה לא פחות מהתוכן. כמובן שיש לקחים להפיק מן האירוע כדי שבשנה הבאה ובשנים הבאות נעשה אותו נכון וטוב יותר.

****

למה חשוב כל כך שנשמח את שמחת התורה? האם זו השמחה שלנו כחילונים? האין זו "הדתה", רחמנא לצלן?

התורה היא תשתית התרבות היהודית לדורותיה, עד היום. היא תשתית השפה העברית. היא תשתית ההיסטוריה שלנו. בפסוק הראשון של מגילת העצמאות אנו מכריזים בגאווה על כך שבארץ ישראל העם היהודי כתב את ספר הספרים הנצחי והנחיל אותו לעולם כולו. הציונים החילונים הסוציאליסטים שעלו לארץ שרו "פה בארץ חמדת אבות / תתגשמנה כל התקוות / פה נחיה ופה ניצור / חיי זוהר חיי דרור / פה תהא השכינה שורה / פה תפרח גם שפת התורה".

התנ"ך היה בסיס החינוך הציוני, הדתי והחילוני כאחד, לפני הקמת המדינה ואחריה. אני ובני דורי למדנו תנ"ך הרבה פחות מהתלמידים בחינוך הממלכתי בשנים הראשונות של המדינה ועוד הרבה פחות מהתלמידים בזרם העובדים בחינוך (החילוני סוציאליסטי) טרם הקמת המדינה, אבל הרבה יותר מכפי שלומדים היום. והיום כל הזמן מפחידים אותנו עם דחליל ה"הדתה-שמדתה" המופרך.

התורה אינה "של הדתיים האורתודוכסים" אלא של כולנו. של כל יהודי ויהודי. של כל זרם ביהדות. של כל קהילה יהודית. איננו רואים עצמנו חייבים לציית לכל הכתוב בה, גם לא להאמין בכל הכתוב בה. אך כיהודים אנו מחויבים אליה כתשתית תרבותנו ומן הראוי שנעביר את המחויבות הזאת ואת הסקרנות הזאת גם לדורות הבאים. איני תמים, וברור לי שהילדים שמשיבים על החידות בקבלת השבת עושים זאת בעיקר כדי לקבל את הפרס. ואולי גם עולים לשם כך לקבלת השבת. אבל אני מאמין שמשהו נזרע בתוכם, וגם אם כבני נוער הם יהיו קצת מנוכרים, בהמשך זו תהיה חלק מחוויית חייהם שהם ירצו להנחיל לילדיהם. כך גם חגיגת כל חגי ישראל. כך גם חוויית שמחת התורה. לוח השנה העברי הוא שלנו וכאשר אנו חוגגים את חגי ישראל – אנו חוגגים את החג שאותו חוגגים היהודים בכל מקום בארץ ובעולם, ואנו חוגגים את החגים שחגגו הורינו והורי הורינו וכל הדורות היהודים בעבר ושיחגגו כל דורות היהודים בעתיד. זו הזהות שלנו.

****

מכירים את הפזמון של "הבה נגילה" – "מוכרחים להיות שמח"? אז זהו, שאין פזמון כזה. זהו שיבוש של "עורו אחים להיות שמח". לא, לא מוכרחים להיות שמח. אי אפשר להכריח לשמוח. אבל אפשר לעורר אחים להיות שמחים. ודומני שבכך הצלחנו בהקפות הראשונות באורטל, ולבטח נצליח ביתר שאת בשנים הבאות.

תודתי לכל השותפים. בראש ובראשונה לשותפותיי לארגון – סיסי ונועה ס'. לגיא ק' שהוביל את המחולות. לנועם ס' ואורחיו על הנגינה. ליאיר א' ואוריה נ' שקראו (בספונטניות) בתורה; התרגשו וריגשו. לצוות התיירות שכיבד אותנו בספר התורה. לשאול על הבאת ארון הקודש לסוכה. ולכל מי שנטלו חלק, ששרו ורקדו ושמחו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 29.9.21

* מחדל היסטורי – רון בן ישי, חתן פרס ישראל, פרסם ב- ynetניתוח מצוין של המצב האסטרטגי שלנו במערכה נגד הגרעין האיראני. השורה התחתונה של המאמר, היא שאין לישראל כרגע יכולת קונבנציונלית להשמדת מתקני הגרעין האיראני. עובדה זו היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. היעד הביטחוני מס' 1 של בנט, צריך להיות בניית היכולת הזאת במהירות רבה. כי בסופו של דבר, וגם רון בן ישי אומר זאת כמעט במפורש, לא יהיה מנוס מפעולה צבאית להשמדת היכולות הגרעיניות של איראן, ואף אחד מבלעדי ישראל לא יעשה זאת.

* מבחן הנאום ומבחן המעשה – נאומו של בנט בעצרת האו"ם היה מצוין. הוא היטיב להציג את צדקתה ואת יופיה של ישראל ולהזהיר מפני האיום האיראני וחשף את פרצופה הכעור והמאיים של איראן.

בכך הצטרף נאומו לשורה ארוכה של נאומים מצוינים של מנהיגים ישראלים באו"ם. שעה שמנהיגינו היטיבו לנאום, איראן התקדמה לעבר הפצצה. מבחנו של בנט לא יהיה בנאומים, מרשימים ככל שיהיו, אלא במעשים.

ובל יתפרשו דבריי כזלזול, חלילה, בחשיבותם של נאומים מדיניים. חשיבותם רבה. אך, כאמור, המבחן האמתי הוא במעשים. בוודאי בנושא הגרעין האיראני.

* במקרה הכינותי מראש – דפי המסרים הביביסטיים בימים האחרונים עוסקים בלעג לנאומו של בנט. סביר להניח שהם הוכנו מראש.

* אין עוד מלבדו – בדפי המסרים, שהוכנו בעוד מועד בידי התעשיה, על הנאום העלוב, הפלקטי והמשעמם של הגמד, וההשוואה להוד רוממותו, השם בנט הוא שם גנרי. אותם דפי הלעגה ושיימינג היו נכתבים על כל ראש ממשלה שהיה מחליף את נתניהו. הפשקווילים היו אותם פשקווילים, רק השם היה משתנה. כי אמנם הביביזם הוא דת פגאנית, אך זו דת מונותאיסטית (דת פגאנית מונותאיסטית היא בהחלט סטארט-אפ ביביסטי מקורי). אין עוד מלבדו.

* כבוד לדרג המקצועי – מה שלא אהבתי בנאומו של בנט, הייתה אמירתו שלא הרופאים מחליטים אלא הדרג המדיני. לא כי זה לא נכון. לא זו בלבד שזה נכון – זה מובן מאליו. וכיוון שזה מובן מאליו, האמירה הזאת היא קנטרנית ומתגרה.

האמירה הזאת מצטרפת לתדרוכים נגד ד"ר אלרעי פרייס. אני מקווה מאוד שאין אמת בפרסומים על כך שהתדרוכים הם של בנט עצמו.

עברנו בשנים האחרונות מסע ביוש, גימוד ודה-לגיטימציה, מצד ראש הממשלה הקודם ואנשיו, נגד הדרגים המקצועיים, שכונו בבוז "פקידים" והמהדרין יאמרו "פקידונצ'יקים". היה זה אחד הביטויים לתרבות שממשלת השינוי קמה כדי למגר. על ההנהגה המדינית לחזק את מעמד הדרגים המקצועיים ואת תדמיתם הציבורית.

בהסכם אוסלו הודר הדרג המקצועי, הביטחוני והמודיעיני, בידי פוליטיקאים שהיו בטוחים שהם יודעים הכל טוב יותר מכולם. ראינו את התוצאות…

* שיחת פיוס – הדבר הראשון שעל בנט לעשות עם שובו לארץ, הוא לכנס את בכירי מערכת הבריאות לשיחת פיוס. איש אינו חולק על בכירותו של הדרג המדיני הנבחר, ועל כך שהוא מקבל ההחלטות. אך ללא הדרג המקצועי – עם מי בדיוק מתכוון בנט לנצח את המגיפה? והדרג המקצועי אינו רק פיונים שמבצעים הוראות, אלא זה הדרג המייעץ, שמציג את מסד העובדות המדעי למקבלי ההחלטות. הדרג המדיני אינו חייב לקבל את המלצות אנשי המקצוע, אבל הוא חייב להקשיב להן בכל הרצינות והכבוד. הדרג המדיני והמקצועי חייבים לעבוד ביחד. אלה ואלה משרתי ציבור והמחויבות שלהם היא לציבור. אם הציבור יאבד אמון – הוא יאבד אמון בשני הדרגים. יש ביניהם חילוקי דעות? שילבנו אותם ביניהם. אין שום מקום לתדרוכים של הדרג המדיני נגד הדרג המקצועי ולהיפך.

* פיטורין כן, פגיעה בדמי אבטלה – לא – מדינת ישראל מספקת לאזרחיה, ללא תשלום, חיסון שמגן עליהם מפני הקורונה. כל מי שמתחסן מגן על עצמו ותורם למאמץ הלאומי והעולמי המשותף למגר את המגיפה. מי שאינו מתחסן, מסכן את עצמו, ובהשתמטותו מן התרומה למאמץ המשותף הוא מסכן גם את הכלל.

בשם שיח הזכויות, יש המערערים על זכותה של החברה לתבוע מהפרטים שבתוכה להתחסן. ויש הטוענים אפילו נגד זכותה לשכנע ולהשפיע על חבריה להתחסן. זו גישה אגואיסטית ואנרכיסטית קיצונית.

יש לכלל זכות לכפות על הפרט לעצור באור אדום כדי לא לסכן את עצמו ואת הסביבה. יש לכלל זכות להכריח את הפרט לחגור חגורת בטיחות, לחבוש קסדה כשהוא רוכב על אופנוע או אופניים. וכך, יש לכלל זכות לכפות על הפרט גם להתחסן נגד קורונה. אולם בישראל ובכל מדינות העולם, יש מוסכמה שבניגוד לחיסונים נגד מגיפות במאה ה-20, הגם שהם היו פחות בטוחים ופחות יעילים, אין לכפות היום התחסנות.

אין כופים על הפרט להתחסן, אך מי שבחר לא להתחסן, יש לציבור זכות מוסרית מלאה לדרוש ממנו להיבדק לפחות פעמיים בשבוע, כתנאי לכך שיוכל לבוא בקהל. ואם מדובר באדם הנותן שירות לציבור, עובד במערכות חינוכיות וכד', חובתו המוסרית של מקום העבודה לדרוש ממנו להיבדק. ויש הצדקה מלאה לכך שמקום עבודה יפטר עובד המסרב להתחסן ולהיבדק.

עם זאת, אין זכות למדינה לשלול מעובד שפוטר או התפטר בשל סירובו להתחסן ולהיבדק את דמי האבטלה. יש לזכור, שדמי האבטלה אינם מתנה שהמדינה מעניקה לאזרחיה, אלא העובדים משלמים כל חייהם ביטוח לאומי ובכך הם מממנים בעבודתם, בין השאר, את דמי האבטלה שלהם. מן הראוי שהרעיון הזה יעבור מן העולם.

* מכה?! – כותרת ב"ישראל היום": "מכה לתלמידי הנהיגה: החל ממחר – טסטים בהצגת תו ירוק בלבד". איזו כותרת הזויה! זו לא מכה. להיפך, כל נער שיתחסן בשל ההחלטה – ירוויח ממנה בגדול. הוא ירוויח וסביבתו תרוויח.

* בלי קריאה לעליה – נאומו של בנט בפני מנהיגים יהודיים בניו-יורק, היה חשוב. חשוב לשוב ולהדק את הקשר עם יהדות ארה"ב, לאחות את הקרעים, להציג את שותפות הגורל והייעוד של היהודים במולדת ובגולה ולדבר על אחדות העם על אף המחלוקות בין הזרמים. כאשר ראש ממשלה דתי אורתודוכסי מחבק את היהודים על כל זרמיהם, מהרפורמים עד החרדים ומזכיר בשמם את הרפורמים, זה מסר ציוני הראוי למנהיג מדינת הלאום של העם היהודי; של העם היהודי כולו.

מה שחסר לי בנאומו של בנט, הוא הזמנה לעליה. לא בנזיפה וגערה אלא בהזמנה חמה ואוהבת לשותפות בבניין המדינה היהודית. מאז יצחק שמיר, אף ראש ממשלה ישראלי לא דיבר עם יהדות ארה"ב על עליה, ולצערי גם בנט ממשיך בעניין זה את קודמיו.

* ידידת אמת – אנגלה מרקל היא ידידת אמת של מדינת ישראל. ידידותה נובעת מאמונה מלאה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, ומתוך הכרה עמוקה במחויבותו המוסרית של העם הגרמני, שחולל את השואה, לעמוד לצד ישראל וביטחונה. בתקופתה של מרקל, התהדקו היחסים בין המדינות, גרמניה עמדה לצד ישראל במבחנים ביטחוניים והעניקה לישראל תמיכה כלכלית, ביטחונית ומדינית. עד הקורונה, נערך מדי שנה מפגש משותף של שתי הממשלות, שהניב פירות של העמקת שיתוף הפעולה בין המדינות בנושאים השונים. ביקורה הממלכתי האחרון של מרקל בחו"ל אמור היה להתקיים בישראל, ולא בכדי, אך בוטל בשל המשבר באפגניסטן. המחלוקות בין המדינות, בנושא הפלשתינאי ובנושא הסכם הגרעין האיראני, אתגרו את הידידות בין המדינות אך לא פגעו בה. ידידות בין מדינות יכולה להתקיים גם כאשר יש ביניהן מחלוקות מדיניות.

מה שקלקל את השורה, היה התערבותה הבלתי נסבלת של גרמניה ושל האיחוד האירופי שגרמניה היא מנהיגתו, בענייניה הפנימיים של ישראל, באמצעות תמיכה בארגונים וקרנות של שמאל רדיקלי, כולל ארגונים אנטי ציוניים ואנטי ישראליים, שנושאים לשווא את מילת הקסם "זכויות האדם". ישראל צריכה לתבוע בתוקף מהאיחוד האירופי ומגרמניה לשים קץ לתמיכה הזאת.

אני מקווה שתחת הקנצלר החדש שיבחר תועמק הידידות ותיפסק או לפחות תקטן התמיכה בארגונים הנ"ל. חוששני שיקרה ההיפך.

* בעד חוק השוויון האזרחי – פסיקת בג"ץ, שדחתה ברוב של 10:1 את העתירות נגד חוק הלאום (לנוכח ריבוי מקרי הרצח במגזר הערבי, אפשר להבין מדוע השופט ג'ורג' קרא לא העז להצטרף לעמדת הרוב שביטאה את האמת המשפטית האובייקטיבית), תקעה סיכה בבלון ההליום של המאבק נגד חוק הלאום, ולא נשאר מהקמפיין נגד החוק יותר מריח רע של נפיחה. בג"ץ הפריך מכל וכל, אחת לאחת, את כל טענות הכזב לפיהן החוק "גזעני", הוא "חוק אפרטהייד", הוא חוק מפלה, הוא פוגע בשוויון הזכויות של ערביי ישראל, הוא הופך את הערבים והדרוזים לאזרחים סוג ב', הוא פוגע במעמד השפה הערבית, הוא מנוגד למגילת העצמאות וכל ערימת השקרים שהזינה את הקמפיין. בג"ץ הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאין שחר לטענות הללו.

מה שהביא את השופטים להחלטה, הייתה העובדה הפשוטה שהם קראו את החוק. אגב, זה לא מאמץ אינטלקטואלי מורכב כל כך; החוק אינו ארוך, הוא רהוט ואינו מעורפל. כל מה שצריך כדי להפריך את הטענות נגדו, הוא להקדיש כמה דקות לקריאתו.

מתנגדי החוק לא לחמו באמת נגד החוק. הם יצרו דחליל, שכל קשר בינו לבין החוק אפילו אינו מקרי, ולחמו נגדו. אילו רק חלק מטענות הכזב שלהם נגד החוק היו נכונות, בג"ץ היה מקבל את עתירתם. או כפי שאמרתי לפרופ' דני גוטוויין בעימות על החוק בכנס "לא בשמים" – גם אני מתנגד בכל תוקף לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ולבטח אין זה חוק הלאום. חוק הלאום, המעגן בחוקה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אינו סותר כהוא זה את עקרון השוויון האזרחי.

טענה אחת שהשמיעו מתנגדי חוק הלאום מוצדקת, רק שאין שום קשר בינה לבין החוק – למה השוויון האזרחי אינו מופיע בחוק יסוד? בכך הם צודקים. מן הראוי להכניס את עקרון השוויון האזרחי לחוקה, כי בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו, מן הראוי שיחוקק. כמובן שאין לחוקק אותו במסגרת חוק הלאום, כפי שיש המציעים, כי אין שום קשר בינו לבין חוק הלאום. מי שמציע להכניסו לחוק הלאום, מציג סתירה כביכול בין תכני חוק הלאום לעקרון השוויון ומכאן – צורך בהתייחסות לשוויון כבייביסיטר לחוק הלאום. כל יוזמה כזו – יש לדחות מכל וכל.

יש שתי דרכים ראויות לעגן את עקרון השוויון האזרחי בחוקה. הדרך האחת, שאותה הציעו בכנסת הקודמת גדעון סער וצביקה האוזר, היא להכניס את עקרון השוויון לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הרי בלאו הכי בית המשפט העליון מפרש את חוק היסוד הזה גם על פי עקרון השוויון. הדרך השניה היא זו שמנסה לקדם ח"כ הרב גלעד קריב – חוק יסוד נפרד.

שתי הדרכים טובות אך אני מבכר את ההצעה לחוק העומד בפני עצמו. עקרון השוויון חשוב דיו כדי להקדיש לו חוק יסוד. חוק היסוד צריך לפרט מה מהות שוויון הזכויות. יש להגדיר בו מה משמעות השוויון האזרחי, ולהגדיר אותו כחוק השוויון האזרחי, וצריך שיהיה ברור שמדובר בשוויון לפרט ובשום אופן לא לשוויון לאומי. ההגדרה הלאומית של ישראל היא מדינת הלאום היהודית, כפי שהיא מעוגנת בחוק הלאום ובחוק השבות (שמן הראוי היה לכלול אותו בחוק הלאום). במדינה היהודית, יתקיים שוויון אזרחי ופוליטי לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת ולאום. ניתן להגדיר בחוק גם את הזכויות הקולקטיביות הקיימות, כמו המעמד המיוחד של השפה הערבית, כולל האפשרות לנאום בערבית בכנסת, לטעון בערבית בבתי המשפט וללמד בערבית בבתי הספר הערביים.

האם אני תומך בחוק השוויון הנדון בוועדת החוקה? זאת איני יכול לומר, כי איני יודע מה יהיה נוסחו. אבל עקרונית אני בעד חוק כזה, ובלבד שיגדיר את השוויון כאזרחי בלבד.

וכבר אני שומע מתקפות על החוק המוצע. וכמו בקמפיין נגד חוק הלאום, אני מזהה דחליל שהולך ונוצר, ומציג את החוק כסותר את זהותה היהודית של ישראל וכאיום על יהדותה של המדינה. לא רק שיטת הדחליל משותפת לנאבקים נגד חוק השוויון ולנאבקים נגד חוק הלאום. גם הטיעונים. אלה ואלה מציגים סתירה, לכאורה, בין מדינה יהודית לדמוקרטית, בין ציונות וליברליות, בין חוק הלאום לשוויון אזרחי.

אך אין שום סתירה כזו.   

* ממצודת ישע עד תיק אפרסק – ביום שישי האחרון, לקחתי את צוות קבלת שבת וחג באורטל שאני עומד בראשו, ליום צוות במוזיאון הרעות, במצודת ישע (נבי יושע). כבכל פעם שאני נמצא במקום או קורא על קרבות הגבורה בנבי יושע, אני נפעם מחדש מעוז רוחם, גבורתם, נחישותם, הקרבתם ודבקותם במשימה של הלוחמים ועל הרעות ביניהם.

תחת הרושם העז הזה, שמעתי ביום ראשון על פטירתו של לוחם הפלמ"ח הרצל שפיר, שהיה ממפקדי ההסתערות על נבי יושע. שפיר נשאר בצה"ל שנים רבות, והתקדם עד תפקידי ראש אכ"א (במלחמת יום הכיפורים) ואלוף פיקוד הדרום.

לאחר שחרורו מונה למפכ"ל המשטרה. כעבור שנה הוא הודח מתפקידו בידי שר הפנים יוסף בורג (כשבגין עלה לשלטון הוא ביטל את משרד המשטרה, היום המשרד לביטחון פנים, בטענה שבמדינה דמוקרטית אין מקום למשרד משטרה, והכפיף את המשטרה למשרד הפנים). בורג טען שהוא הדיח את שפיר בשל דיווחים כוזבים. שפיר טען, שהסיבה האמתית לפיטורין הייתה נחישותו לחקור את "תיק אפרסק", שעסק בשחיתות של גורמים במפד"ל, המפלגה שבורג עמד בראשה (בורג עצמו לא היה חשוד). אני האמנתי לשפיר.

יהי זכרו ברוך!

* לא רלוונטי – אהוד בן עזר נוזף בי על כך שהעזתי לכתוב על הסכמי אברהם בלי להזכיר שנתניהו הוביל להסכמים. כזכור, כתבתי מאמרים רבים בעד ההסכמים וציינתי לשבח את נתניהו שהוביל לחתימה עליהם (לצד ביקורת על כך שניתלה בהם כדי לתרץ את הרגליים הקרות שקיבל כשנמנע מהחלת הריבונות על בקעת הירדן). יתר על כן, לא אחת הצגתי את הסכמי אברהם כהתגלמות ד"ר נתניהו, להבדיל מאויבו הגדול מיסטר ביבי.

אבל כאשר איני כותב על הסכמי אברהם בעבר, אלא קורא להמשיך לחתור לשלום ברוח הסכמי אברהם בעתיד, אין שום צורך ענייני שאזכיר את נתניהו. זה פשוט לא רלוונטי לרשומה. בדיוק כפי שכאשר כתבתי בהקשר של פסגת בנט א-סיסי על השלום עם מצרים, לא ראיתי צורך להטריח את הקורא בתזכורת שבגין חתם על ההסכם.

אבל כדי לרצות את אהוד ואובססיביבים נוספים, הנה – על החשבון: ביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביבי.

          * ביד הלשון

אִסְרוּ חג – היום שאחרי החג, בשלוש הרגלים (סוכות, פסח ושבועות) נקרא אִסְרוּ חג. המקור לצירוף המילים הוא פסוק בתהילים קיח: "אֵל יְהוָה וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". חז"ל דרשו את הפסוק: "כל העושה איסור לחג – אגודה לחג ביום שלמחרתו – באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: אסרו חג בעבותים – בהמות עבות ושמנות – עד קרנות המזבח". ומכאן נהוג להוסיף עוד מעט שמחה לחג, וביום שאחריו להרבות באכילה ושתיה. אין איסור מלאכה באסרו חג. ביטויו העיקרי בימינו, היא יום חופשה נוסף במערכת החינוך.

היום שאנו מציינים כאסרו חג, בגולה הוא יום חג – יום טוב שני של גלויות.

* "חדשות בן עזר"

איש חסיד היה

הספד באזכרה, במלאת שנה למותו של בנימין יוגב – בוג'ה, בית העמק, 26.9.21

בוג'ה – איש חסיד היה.

איש חסיד במובן של איש חסד; חסד, אכפתיות לכל אדם, ושאיפה לצדק חברתי ולתיקון עולם.

איש חסיד במובן של רוח החסידות, של עבודת השם בשמחה, בדבקות, בהתלהבות ובהומור (בעיקר הומור עצמי). לא בכדי הוא היה איש החגים, והן אין פסוק שהולם את בוג'ה יותר מאשר: "ושמחת בחגך, והיית אך שמח!"

איש חסיד במובן של מי שאימץ את רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל, לרבי שלו וכמי שלמד ולימד אותו ואת סיפוריו ובעיקר הלך בדרכו.

מה היה בוג'ה בעבורי? הוא היה מורי ורבי וחברי.

ההיכרות בינינו החלה כשהיינו במקביל מזכירי קיבוץ, אך היא התהדקה והייתה לקרבה וחברות כשניהלתי את מתנ"ס הגולן ויחד עם בוג'ה עשינו מפעלים משותפים רבים בגולן ואח"כ גם בגליל – סדרי טו בשבט מדי שנה במשך שמונה עשרה שנים, ערבי הכנה לליל הסדר, מפגשי לימוד לעורכי קבלות שבת וקורסי "הקהילה במעגל השנה" – קורסים לפעילי תרבות ביישובי הגולן והגליל.

לפני כל סדר ט"ו בשבט שערכנו יחד הוא העיר לי: "אוי ואבוי, שוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. אתה בטוח שאתה מסוגל עוד לסבול אותם"? והאמת היא שיותר מכל אהבתי לשמוע שוב ושוב מחדש את אותם סיפורים, כמו ילד שנהנה לשמוע אותם הסיפורים מהוריו וכפי שאנו נהנים שוב ושוב מהאזנה לשיר שאנו אוהבים. ואף שידעתי את הסיפורים על פה, שהרי כל אות וכל פסיק היו מונחים במקומם הקבוע בסיפור, נהניתי מהם שוב בכל פעם כאילו אני שומע אותם בפעם הראשונה. ועוד יותר מכך נהניתי להזדהות עם הקהל פעור-הפה, שנהנה לשמוע אותם בפעם הראשונה.

בברכותיי לבוג'ה במסיבות ימי ההולדת העגולים שלו ולהבדיל – בהספדִי בהלווייתו, כיניתי אותו "הסנה הבוער". כי אכן, הייתה בו בערה פנימית של אש תמיד, אך הוא לעולם לא אוכָּל. הולמות אותו שורותיו של יענקלה רוטבליט: "בן אדם כעץ שתול על מים – שורש מבקש. בן אדם כסנה מול השמים – בו בוערת אש".

בוג'ה היה אדם מלא שמחה, מלא חיים, מלא שמחת חיים, אך הוא גם ידע שהצער הוא חלק מן החיים שאין לטאטא אותו ואין להדחיק אותו, אלא יש לדעת להכיל אותו בחיינו. גם את צער הפרידה. הוא ערך, יחד עם מורו ורבו אריה בן גוריון, את אסופת השירים "אלה אֶזְכְּרָה – שירים על מוֹת ועל מוות".

בין שירי האסופה, מופיעות השורות היפות פרי עטה של חנה סנש:

יש כוכבים שאורם מגיע ארצה,

רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.

יש אנשים שזיו זכרם מאיר

כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנו.

אורות אלה המבהיקים בחשכת הליל –

הם הם שמראים לאדם את הדרך.

כוכבו של בוג'ה דרך עוד בחייו ואורו זרח והאיר לנו את הדרך.

זיו זכרו ימשיך להאיר את דרכנו, גם אחרי לכתו מאתנו.