צרור הערות 13.1.21

* המכלול המורכב – טראמפ היה הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר לישראל אי פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה חכמה, נכונה ועתירת הישגים יותר משל כל נשיא שקדם לו. טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר את השגרירות לירושלים, הכיר בריבונות ישראל על הגולן, יצא מהסכם הגרעין האיראני והטיל סנקציות חמורות וקשות על איראן.  בתכנית טראמפ יש לא מעט כשלים ובעיות אך היא טובה וריאלית יותר מכל תכנית אמריקאית ובינלאומית אחרת, ומן הראוי שהיא (עם תיקון כמה מן הכשלים שבה) תהיה הבסיס לכל תהליך שלום בעתיד. מדיניותו החכמה וטיפוח הציר המתון במזה"ת מול ציר הרשע האסלאמיסטי הובילו להסכמי אברהם – הסכמי שלום ונרמול עם ארבע מדינות ערביות, ואולי גם עם מדינות נוספות שבדרך.

דונאלד טראמפ הוא בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל והאקולוגיה בפרט. בתקופת כהונתו הוא פגע קשות במרקם החיים הדמוקרטיים בארה"ב. מדיניות הכחשת הקורונה, שהביאה להפסדו בבחירות, הייתה מופקרת, יהירה וחסרת אחריות.

אין בכל הטוב שהרעיפה תקופת נשיאותו על ישראל ועל המזרח התיכון כדי למזער את חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב. אולם אין חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב יכולה למזער את כל הטוב שהרעיף על ישראל ועל המזה"ת. זה המכלול המורכב של מורשת נשיאותו.

לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי שאילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי תומך בביידן אך כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח.

סירובו של טראמפ לקבל את הפסדו בבחירות וחודשיים וחצי של הסתה פרועה שהביאו להתקפה הברברית על הדמוקרטיה האמריקאית בפלישה לקפיטול – היא בסופו של דבר, למרבה הצער, המורשת העיקרית שהוא משאיר אחריו, שמגמדת כל פעולה אחרת, חיובית או שלילית, בשנות כהונתו.

יש לקוות שביידן, ולו מתוך הרצון הטבעי שלו להצליח, יפיק את הלקח מן הכישלון הצורב של מדיניות הפייסנות כלפי הקנאות האסלאמית של הנשיא אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם, ומן ההצלחה המוכחת של מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ, וימשיך – בסגנונו ובדגשים שלו, את המדיניות של טראמפ, ובכך יקדם שלום אמת במזה"ת.

יש לקוות שהמפלגה הרפובליקאית תשכיל לבחור מועמד או מועמדת לנשיאות, עדיף נשיאה (כוונתי, כמובן, לניקי היילי) – שתהיה פרו-ישראלית לא פחות מטראמפ, אך בניגוד אליו גם אדם נורמטיבי, ישר ודמוקרט.

* תחרות בהפגנת סלידה – החלטתו של מארק צוקרברג להשעות את חשבון הפייסבוק של טראמפ עד לאחר טקס ההשבעה של ביידן, היא סבירה ומידתית. אמנם סתימת פיות היא מעשה שלילי ותקדים מסוכן, אולם כיוון שמדובר בפחות משבועיים ובפצצה מתקתקת – הסכנה של שימוש בחשבון להסתה לאלימות בטקס ההשבעה, ניתן לקבל זאת.

לא כן בהחלטה של טוויטר לסגור את החשבון של טראמפ לצמיתות. כאן מדובר בהיסחפות בלתי מידתית ובפגיעה חמורה בחופש הביטוי. יש להזכיר ש-74 מיליון אזרחים אמריקאים הצביעו לטראמפ. צעד כזה עלול להתפרש בידי האנשים האלה כסתימת פיותיהם. מה שארה"ב והעולם זקוקים לו הם הנמכת הלהבות וחתירה לפיוס. ביידן מצהיר שזו כוונתו. הצעד הקיצוני הזה הוא ההיפך הגמור מרוח של פיוס; כמוהו כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

חמורה אף יותר, מכיוון אחר, היא הכוונה של טוויטר למחוק את היסטוריית החשבון של טראמפ. משמעות צעד כזה כמוה כהעלאה באש של ארכיון לאומי. זו פגיעה בתרבות ובמחקר. כל חוקר שיחקור את הקדנציה של טראמפ – היסטוריון, ביוגרף, מדען מדינה, סוציולוג, חוקר יחסים בינלאומיים, חוקר תרבות, חוקר תקשורת; עבור כל אלה ארכיון הציוצים של טראמפ הוא חומר הגלם העיקרי. העובדה שטוויטר הייתה כלי העבודה המרכזי של טראמפ, דרכו הוא העביר את מסריו לעולם, לאומה האמריקאית ואפילו הדיח באמצעותו שרים ובכירים, הופכת את החשבון הזה לנכס היסטורי לא יסולא בפז. אין כמעט כל משמעות למחקר על עידן טראמפ ללא החשבון הזה.

נראה לי שיש כאן תחרות מי מקצין יותר בהפגנת הסלידה מטראמפ, ללא מחשבה קדימה, לרוחב ולעומק; ברדידות משוועת. צעד כזה הוא צעד אנטי תרבותי.

* מחדל אבטחה – יש לקוות שאבטחת טקס ההשבעה של ביידן תהיה רצינית ומוצלחת יותר מאבטחת גבעת הקפיטול באירועי השבוע שעבר.

גיא בכור כבר רוקם תאוריית קונספירציה א-לה תאוריית "השב"כ רצח רבין", סביב הכשל האבטחתי, שנועד לאפשר את הפריצה ובכך לפגוע בטראמפ ולהביא לבחירת ביידן… צחוק צחוק, אבל בעוד זמן לא רב המונים יקנו את הסיפור ההזוי הזה, שאנשיו של טראמפ מפיצים בארה"ב בכל העוצמה.

כמובן שהקונספירציה מטורללת, אך אין ספק שהיה זה מחדל משווע. חודשיים וחצי של הסתה וקהל משולהב שמאמין לסיפורי הבדים כאילו הבחירות נגנבו, וכיוון שקולו לא נספר מה שנותר לו זו אלימות, היו צריכים להביא את גורמי הביטחון בארה"ב להיערכות ברמה אחרת לגמרי. המחדל הביא למותם של שישה אנשים, ועלול היה להסתיים במרחץ דמים גדול הרבה יותר.

* תרבות אנרכיסטית – איני יודע אם ההחלטה למלט את שרה וביבי נתניהו לחדר מאובטח הייתה מוצדקת, אך ברור לי שהיא החלטה מקצועית ועניינית של השב"כ, שמאז רצח רבין לא לוקח כל סיכון. בעיניים הבלתי מקצועיות שלי, לא היה סיכון ממשי לשלומם, כיוון שהשוטרים שעמדו בשער היטיבו לבצע את מלאכתם ולבלום את ההסתערות.

אבל מהתמונות שהוקרנו רצוא ושוב בכל הערוצים, אין ספק שהיה כאן אירוע אלים ומסוכן. אירוע של פריצת מחסומי משטרה והסתערות על מעון רוה"מ. השוטרים המאבטחים את הבית נאלצו להפעיל כוח רב כדי לעצור את המסתערים. אלמלא נעצרו בידי השוטרים, הם היו פורצים בכוח למעון.

אין לי ספק שהקבוצה האנרכיסטית האלימה הזאת היא מיעוט קטן מקרב משתתפי מחאת בלפור, אבל באין הנהגה למחאה, הקבוצה הזאת נותנת את הטון. כל הסגנון של "המצור על בלפור", "מסתערים על הבסטיליה", "מ-ה-פ-כה", קריאות לעבר משכן הכנסת "אנחנו הריבון אתם עולם תחתון" וכו', אינן ביטוי לתרבות דמוקרטית, אלא לתרבות אנרכיסטית, מן הסוג של הפריצה לקפיטול.

וכבר קראתי פוסטים שטוענים שהכל סיפור, "הוכחות" בצילומים שהכל קונספירציה, ואמירה שעמית סגל "שופרו של נתניהו" מפיץ פייק ניוז. אבל לא רק עמית סגל פרסם את הסיפור. הוא פורסם בשלושת הערוצים. והפרסום היה אמתי.

אם, חלילה, נתניהו ייבחר לכהונה נוספת, יהיה זה במידה רבה באשמת הבלפוריאדה. כאשר עם ישראל ספון בביתו בסגר מהודק, ורואה את המפגינים מצטופפים בתחושת "לנו הכל מותר" כי "ההפגנה שלנו קדושה"; את חסימת הצירים, את האלימות והוונדליזם, זה יביא רבים להצבעת מחאה נגד המחאה; בעד נתניהו. חבל.

* לדכא את הפורעים – כבר שבועיים שחוליגנים אלימים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מחוללים פרעות בירושלים וביו"ש, תוקפים ופוצעים את שוטרי משטרת ישראל, פורעים בערבים ונלחמים בחיילי צה"ל. במוצ"ש תקפה כנופיית חוליגנים באלימות את מפקד גדס"ר גולני סא"ל איוב כיוף.

מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב הוא אויב של צה"ל, של מדינת ישראל, של העם היהודי. הפורעים החוליגנים הללו הם בוגדים במדינה ובמולדת, הם גיס חמישי.

שעה שהם תוקפים כבר שבועיים את שוטרי משטרת ישראל, הכלומניק שיושב על כיסא השר לביטחון פנים עוד לא מצא מילה של גיבוי לשוטרי משטרת ישראל או לגינוי הפורעים. וראש הממשלה, שבונה על כך שאיתמר בן גביר, מנהיג החיה הכהניסטית, יכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק, ממלא פיו מים ולא מוקיע את הפורעים.

נתניהו ואוחנה מלהגים קשקושי הבל וסרק על "משילות-שמשילות" כטיעון במלחמתם נגד מדינת החוק, אך בפועל הם אשמים באפס משילות, שעה שהחוליגנים משתוללים באין מפריע.

על מדינת ישראל לדכא את הפורעים באפס סובלנות.

* ביטחון הפנים על הפנים – אני מקווה מאוד שבממשלה הבאה, בראשות גדעון סער, יועז הנדל ימונה לשר לביטחון פנים. שיעשה בתחום ביטחון הפנים מה שעשה בתחום התקשורת. בשבעה חודשים הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו במשרד במשך שבע שנים, השרים שקדמו לו (כנתניהו, אמסלם, איוב קרא). אותם עניין דבר אחד – השתלטות על התקשורת.

מצב ביטחון הפנים – על הפנים. אבל אוחנה עסוק במלחמתו במדינת החוק. אני מקווה מאוד שיועז יהיה השר הבא לביטחון פנים, אבל גם אם לא הוא – כל מי שיחליף את אוחנה יהיה טוב ממנו.

* התחייב להקים אוניברסיטה בגליל – השתתפתי בכנס זום של תקווה חדשה לתושבי הגליל והגולן, בהשתתפות יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח"כ יפעת שאשא ביטון. הכנס נפתח בדברים קצרים של שני המנהיגים ולאחר מכן – שאלות של הציבור, חלקן מוקלטות בווידיאו וחלקן נשלחו בווטסאפ.

תופעה מעניינת היא שלא הייתה ולו שאלה אחת (!) על נושאי חוץ וביטחון, שעמדו בראש סדר היום במערכות הבחירות בעבר. כנראה שזו תוצאת הקורונה והמשבר הפוליטי המתמשך. השאלות התמקדו בנושאי פנים – חברה, כלכלה, המאבק בקורונה, משפט, ביטחון פנים, דת ומדינה, חינוך וסוגיות הנוגעות לאזור הצפון.

מבין דבריו של סער אציג כמה אמירות שחשובות לי במיוחד. סער התחייב שכראש הממשלה יקים אוניברסיטה בגליל. הוא הזכיר שכשר החינוך הוא הקים, על אף כל ההתנגדויות, את האוניברסיטה באריאל ואת בית הספר לרפואה בצפת, וכעת המשימה היא האוניברסיטה בגליל שתקדם את האזור מבחינות רבות ותהיה מוקד משיכה לצמיחה דמוגרפית איכותית.

סער דיבר על הצורך במהפך בתחום ביטחון הפנים והתחייב לנהל מלחמת חורמה בטרור החקלאי. הוא דיבר על החקלאות כערך; עבודה האדמה היא הגשמת הציונות והיא מעניקה אחיזה בקרקע וביטחון תזונתי. הקורונה המחישה את ההכרח בביטחון תזונתי.

* מי שמאשים בטיעונים מופרכים – מי שטוען שדחיית הדיון במשפטו של נתניהו נעשתה מטעמים פוליטיים זרים, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בשופטים, שהחליטו על הדחיה. מי שטוען שהסגר הוטל כדי לדחות את המשפט, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בכל הדרגים המקצועיים במשרד הבריאות וברוב המוחלט של הרופאים והמומחים מחוץ למשרד, שכולם תומכים בסגר.

מי שנתפס למילים "עד הודעה חדשה" בהודעה המקורית על הדחיה, כאל מריחה אינסופית, התבדה כאשר שלושה ימים אחרי ההחלטה נקבע תאריך חדש, 8.2. מי שטוען שכאשר נדע את תאריך חידוש המשפט – נבין מתי יהיה הסגר הרביעי, יתבדה לקראת 8.2.

מי שמאשים את נתניהו בטיעונים מופרכים, אל יתפלא אם יזלזלו בו כאשר הוא יאשים אותו בטיעונים נכונים. והרי יש אוקיינוס של טיעונים נכונים נגד נתניהו. לשם מה צריך להיתפס לקונספירציות מופרכות?

ובסופו של דבר, מבחינה פוליטית, העובדה שחידוש המשפט יהיה קרוב יותר לבחירות, לבטח אינה משרתת את נתניהו.  

* סרק – "61 כבר תמכו, אבל גנץ היסס", מכריזה הכותרת בווינט. הסיפור הוא על כך שיזהר שי השיג תמיכה של 61 ח"כים, בהם שני ח"כים מן הימין, בהצעת אי אמון קונסטרוקטיבי שהייתה מציבה את בוגי יעלון כראש ממשלה לתקופה זמנית של שנה.

כשנכנסים לאותיות הקטנות של הכתבה, ברור שזאת פנטזיית סרק. מיהם אותם שני ח"כים מהימין? מה מניעיהם? עד כמה אפשר לסמוך עליהם? זה לא ברור. אך נניח שהם קיימים, שהם אמינים, שהם היו עומדים בהבטחה – האמנם הייתה זאת ממשלת 61?

לא. מדובר בממשלת מיעוט של 46 ח"כים שקיומה תלוי בתמיכה מבחוץ של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. את פרצופה האמתי של הרשימה הזאת ראינו רק לאחרונה כאשר היא הצביעה נגד הסכמי השלום. הם מתנגדים להסכמים כי הם נגד שלום עם ישראל, מדינה שהם רואים בה אויב ושוללים את זכות קיומה.

האם אפשר להנהיג מדינה במשבר פוליטי, בריאותי, כלכלי וחברתי בממשלת מיעוט הכוללת קצת יותר משליש מהכנסת? וגרוע יותר – כזאת שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין? האם הייתה לגיטימיות ציבורית לממשלה כזאת? הרי העם היה יוצא לרחובות עד שהיא הייתה נופלת. הרי יש ניגוד אינטרסים מובהק בין ממשלה ישראלית למפלגה אנטי ישראלית. הרי בפעם הראשונה שבעלי בריתם היו יורים רקטה לעבר יישובי "עוטף עזה" וצה"ל היה מגיב הממשלה הייתה קורסת ונופלת. ממשלה כזאת לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות בודדים. היינו הולכים לבחירות שבהן נתניהו היה זוכה ברוב מוחלט ומעביר את כל החוקים שהוא רוצה כדי להעמיד את עצמו מעל החוק.

אני גם לא מאמין שאותם שני ח"כים מהימין היו עושים את הצעד הזה ונותנים ידם לממשלת מיעוט בחסות עופר כסיף וחבר מרעיו.

טוב עשה גנץ שמסמס את היוזמה הרעה הזאת.

כל הפנטזיות הללו הן עורבא פרח. בכנסת הנוכחית יש שני מצבי צבירה אפשריים ותו לא – או סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. אלו היו האופציות היחידות כאשר הוקמה הממשלה ואלו היו האופציות היחידות כאשר הממשלה התפרקה. כל השאר – מקסמי שווא. סרק סרק סרק.

אין קיצורי דרך. יש רק דרך אחת להפיל את נתניהו – אלטרנטיבה של 61 ח"כים ציונים. בכנסת הנוכחית אין אלטרנטיבה כזאת. אני מאמין שאחרי הבחירות יש סיכוי משמעותי לאלטרנטיבה כזאת; יש תקווה חדשה שהדבר יקרה, בשעה טובה.

* סמי אנרכיסט – הפדיחה של בוגי יעלון, שצירף לרשימתו אדם החשוד בשוחד ונאלץ לבטל את מועמדותו מביכה, אבל טעויות כאלו עלולות לקרות. ומשהדבר קרה, הוא נהג נכון כאשר התעשת ומיהר להתנער ממנו.

אולם החיבור שלו עם עו"ד גונן בן יצחק, שנעשה במודע ובכוונת מכוון, מטריד הרבה יותר. גונן בן יצחק אדם קיצוני מאוד, סמי אנרכיסט, ההיפך הגמור מן הממלכתיות של יעלון.

מצער מאוד לראות מה קורה לבוגי בשנה האחרונה.

* אין לו אגו – ונעבור לאתנחתא קומית קלילה – חולדאי: אין לי אגו.

נדמה לי שאם הוא ינסה להתאבד בקפיצה מגג העיריה או מהאגו שלו – הסיכוי שינצל בקפיצה מהגג גבוה יותר.

* מכשיר את החיה הכהניסטית – כשאבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י טימא את הכנסת, יצחק שמיר היה ראש הממשלה. שמיר החרים אותו כליל. מעולם לא החליף עמו מילה ולבטח לא העלה על דעתו לנהל עמו מו"מ קואליציוני (אגב, אילו שמיר והימין היו מכלילים את כהנא כחלק מגוש הימין, היו לו ב-1984 61 ח"כים והוא לא היה צריך להקים ממשלת אחדות רוטציונית. אך לא זו בלבד שהוא לא ראה בו פרטנר, אף מפלגה בימין לא ראתה בו פרטנר, כך שהשאלה כלל לא עלתה על הפרק). כאשר כהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, קם יצחק שמיר ויחד עם כל שאר הח"כים עזב את המליאה, וכהנא נשאר לנאום לכיסאות. ותחת ממשלת שמיר התקבל החוק שמנע מכהנא לשוב ולהתמודד.

ואילו נתניהו, זה כבר הסיבוב הרביעי שהוא מנסה בכל דרך להכניס את החיה הכהניסטית לכנסת. כעת הוא לוחץ על סמוטריץ' ובן גביר לרוץ יחד לכנסת. איני חושד בנתניהו, חלילה, שהוא סולד מהחיה הכהניסטית פחות מכפי ששמיר סלד ממנה. אבל אצלו הכל אישי, הכל חשבון אישי. הוא בוטח בבן גביר שיתמוך בכל צעד למיטוט מערכת המשפט הישראלית. הוא סומך עליו שיתמוך בכל דרך להעמדתו מעל החוק ויכופף כל חוק כדי לגרום לכך. כמו בנושאים רבים אחרים, מכפיף נתניהו את טובת המדינה לאינטרס הפרטי המשפטי שלו.

* מזכיר תהליכים – יאיר גולן צייץ "הצעה" לשלול טיפול רפואי לחסידויות המסרבות להישמע להגבלות הקורונה.

זה מזכיר תהליכים…

יאיר גולן, שמתעקש לבסס את מעמדו כיאיר נתניהו של השמאל, חיקה אותו בשיטה נוספת: לצייץ דברי בלע ואח"כ להסיר את הציוץ.

* גשר לשלום – מגמה מעודדת מאוד בסקרים, היא העובדה שבתוך חודשים ספורים הרשימה האנטי ישראלית המשותפת איבדה שליש מכוחה ויתכן מאוד שהתהליך הזה יימשך ואולי אף יואץ עד הבחירות.

זו בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית. מצב שבו מפלגה בעלת 15 ח"כים, שפינטזה על עליה ל-20 מנדטים, מתנגדת לקיום המדינה ולעומתית לה – מסוכן לדמוקרטיה. מצב שבו לא הייתה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו ללא רשימה אנטי ישראלית ועלולה הייתה לקום ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע, היא הרסנית לדמוקרטיה הישראלית.

הצניחה החופשית הזאת מעידה על התפכחות בקרב ערביי ישראל, שמבינים שישראל כמדינה יהודית היא עובדה נצחית ושהאינטרס שלהם הוא להשתלב בה ולא לרשת אותה. להערכתי, קו השבר הוא הצבעת הרשימה האנטי ישראלית נגד הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל. מפלגה שתמיד תמכה במדינות ערב כאשר הן נלחמו בישראל, מסירה את תמיכתה בהן כאשר הן חותמות אתה על הסכם שלום.

מן הראוי היה שערביי ישראל יהוו גשר לשלום בינינו לבין הערבים. הסכם שלום כזה הוא הזדמנות אדירה לערביי ישראל, מבחינה כלכלית, תרבותית ומכל בחינה שהיא. כאשר הרשימה האנטי ישראלית מתנגדת לשלום ונאבקת נגדו, היא בוגדת בערביי ישראל. והם מתחילים להתפכח ולהבין זאת.

* כשהצדק והשכל הישר נפגשים – חופש הביטוי הוא ערך מקודש בדמוקרטיה, אך אף ערך אינו ערך עליון שהכל כפוף אליו. יש מקרים קיצוניים, שבהם ניתן להציב גבולות לחופש הביטוי. עלילת הדם "ג'נין ג'נין" היא בדיוק המקרה.

בקרב בג'נין במבצע "חומת מגן" נפלו 23 חיילים ונפצעו 75. ניתן היה לחסוך את מותם של רובם, אילו מחנה הפליטים שהיה קן של מחבלים ומדגרת טרור היה מורעש בארטילריה או מופצץ מן האוויר בטרם כניסת הכוחות הרגליים. כך היה נוהג כל צבא אחר.

הדבקות בערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה עלו באירוע הזה במחיר דמים כבד. אך צה"ל שמר על הערכים הללו. ודווקא בקרב הזה נולדה עלילת הדם הבזויה על "טבח". אילו היה זה סרט עלילתי, ניחא. אבל כאן עלילת הדם נרקמה באופן המתחפש לסרט "תיעודי", כביכול. עלילת דם כזאת אינה נכללת בחופש הביטוי.

גם אחרי החלטת בית המשפט הסרט ימשיך לגרום נזק. הוא ימשיך ללבות אנטישמיות בעולם. הוא ימשיך להסית פלשתינאים לנקום את דם ה"טבוחים". לא על הכל אנחנו יכולים לשלוט. אבל מן הראוי היה לפחות לאסור את הקרנתו במקום שבו הדבר בשליטתנו, במדינת ישראל. וחשוב היה להכות בכיסו של מחמד בכרי, מעליל עלילת הדם.

בדיוק כפי שאין לאפשר סרט "תעודה" שמפיץ את קונספירציית "הפרוטוקולים של זקני ציון" וכפי שאין לאפשר סרט "תעודה" המכחיש את השואה, כך נכון היה לפסול את סרט עלילת הדם הזה.

טחנות הצדק טחנו לאט. זה מאבק שנמשך שנים רבות; רבות מדי. רבים מאוד היו שותפים לו, ובהם הרמטכ"לים לשעבר ואלופים רבים במיל'. אני רוצה לציין לשבח במיוחד את יאיר גולן שהיה שותף פעיל במאבק הזה, שלבטח אינו פופולרי במיליה הפוליטי של מפלגתו. במקרה הזה הוא הפגין יושרה. אבל את עיקר המאבק הובילו הלוחמים, שחרפו את נפשם בהגנה על אזרחי המדינה ואיבדו לנגד עיניהם את טובי חבריהם, ומצאו עצמם קורבן של עלילת דם.

אני שמח שהצדק והשכל הישר נפגשו בבית המשפט. יש שופטת בלוד. הלית סילש.

* תקדים חשוב – לצד ההחלטה החשובה של בית המשפט בלוד לאסור את הקרנת סרט עלילת הדם "ג'נין ג'נין" בישראל ולהחרים את כל עותקיו, הוא גם חייב את יוצר עלילת הדם מוחמד בכרי לשלם לתובע סא"ל במיל' ניסים מגנאג'י פיצויים בסך 175 אלף שקלים וכן הוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים.

זה תקדים חשוב. עלילת הדם על צה"ל היא גם עלילת דם על כל אחד ואחד מהלוחמים בקרב ג'נין. כמו סא"ל מגנאג'י – כך ראוי שיעשו לוחמים אחרים. להגיש נגדו תביעות דיבה, על סמך תקדים מגנאג'י. אין כל סיבה שבית המשפט לא יחייב את המעליל לפצות גם אותם.

* נחישות במאבק באנטישמיות – הכותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", על ההחלטה לאסור את הקרנת "ג'נין ג'נין" בישראל: "בית המשפט עשה סוף לעלילת הדם".

הלוואי שזה היה נכון, אבל מוטב לא להיכנס לאופוריה. האיסור על הקרנתו בישראל חשוב, אך הוא לא ישים קץ לעלילת הדם. עלילת הדם נמשכת, מיליונים רבים בעולם מאמינים לה, היא משמשת אמצעי תעמולה אנטישמי של BDS וגם של ארגונים ישראליים אנטי ישראליים.

המאבק בעלילת הדם לא הסתיים. אסור לנוח על זרי הדפנה. חייבים אורך רוח, סבלנות ונחישות במלחמה באנטישמיות.

* חרא נדבק לחרא – ב"הארץ" התפרסם, איך לא, הספד לפעיל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי; האיש הרע שהסגיר ערבים שמכרו אדמות ליהודים אל מותם בעינויים במרתפי הרש"פ; האיש שישב בכלא על גידול סמים ועל מעשה סדום בקטין. הוא מוגדר כ"לוחם זכויות האדם". כן, כן. זכויות האדם. זכויותיו של מי שמכר אדמות ליהודים ועל פי החוק הנאצי ברש"פ דינו מוות. זכויותיו של הקטין שעשה בו מעשה סדום. וההספד מסתיים במילים "הוא היה גיבור". הכותבת מעלה אותו על נס לצד עוד שני גיבורים נערצים – מרדכי וענונו וטלי פחימה. עוד שני בוגדים בזויים.

בקרדיט נאמר שהכותבת היא פעילה בתעאיוש. זה הארגון העוין שבו היה פעיל הגיבור. ועל כך נאמר במקורותינו "למה הלך זרזיר אצל עורב? כי זה מינו", או במילים עדינות יותר: חרא נדבק לחרא.

* מצעד ההספדים – גם עמירה הס פרסמה הספד ב"הארץ" לעזרא נאווי ששחרר אותנו השבוע מנוכחותו. היא מכנה אותו "דיסידנט" ש"הפריע לסדר העליונות היהודית". ואיך היא חיה בשלום עם העובדה שהנ"ל הורשע במעשה סדום בנער בן 15? "מיהו האדם שאין לו פגמים?" (היא לא ציינה מהם הפגמים ולא הזכירה את הפשע הזה וההרשעה הזאת, אבל אני מבין שזה הפגם שעליו היא סולחת לו).

ועוד מישהו הגדיר את הרשע "אחד מל"ו".

* מצעד השקרים – במצעד השקרים של תעשיית השקרים של נתניהו, מתחרה השקר על כך שכחול לבן פירקה את ממשלת האחדות עם השקר שנתניהו התנגד לעקירת גוש קטיף על התואר המכובד – השקר הגס ביותר.

* נגד כפיה – אני שומר על כשרות לפסח כל חיי. כך התחנכתי בבית הוריי, וכך אני מקיים את ביתי ועל כך חינכתי את ילדיי. גם בחדר האוכל של אורטל, שנים רבות לפני שהפך לכשר, לא היה חמץ בפסח. אבל עצם המחשבה על הרעיון של איסור על חולים להכניס חמץ לבתי החולים, מחרידה בעיניי. זו פגיעה קשה בחירות הפרט. זאת כפיה דתית במלא מובן המילה.

המטבחים וחדרי האוכל בבתי החולים כמו בכל מוסדות הציבור בישראל חייבים להיות כשרים. אבל האוכל הפרטי שחולה מביא עמו לבית החולים? מה פתאום? יש בישראל לא יהודים רבים. גם הם חייבים לאכול כשר? וכך גם יהודים רבים שאינם שומרים על כשרות וזו זכותם המלאה.

הטענה שחרדים או דתיים לא יוכלו להיכנס לבתי חולים אם חולים אחרים יאכלו בהם חמץ חסרת שחר. אין לה שום צידוק הלכתי ואין בה שום היגיון. מעבר לשאלת פיקוח הנפש, שמשמעותה היא שחולה צריך להתאשפז ולקבל את הטיפול שהוא זקוק לו גם כשהדבר כרוך בעבירה הלכתית; כאן גם אין בעיה הלכתית. האם יהודים חרדים ודתיים בגולה אינם מתאשפזים בבתי חולים לא כשרים, שכל החולים בהם וגם המטבח שבהם אינו כשר בכלל ואינו כשר לפסח?

אין בעיה בכך שבתי החולים יבקשו מהציבור להתחשב ברגשות החולים הדתיים ולהימנע מאכילת חמץ בפסח. אני מאמין שרוב האנשים יתחשבו.

החלטת בג"ץ בנושא לא רק מוצדקת, אלא בעיניי היא מובנת מאליה. היא גם אינה החלטה אקטיביסטית, כי היא עוסקת בדיוק במטרה לשמה קיים בג"ץ – זכויות האדם והאזרח ומניעת כפיה.

ועכשיו המפלגות החרדיות פועלות לחקיקה שתכפה על בתי החולים לא לאפשר אכילת חמץ. זהו שכרון העוצמה הפוליטית של המפלגות החרדיות, שמאמינות שכיוון שאי אפשר להקים ממשלה בלעדיהם, הן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. האם אין החרדים חשים בתקופת הקורונה במחיר בדלנותן? ומה יותר בדלנות מחוסר התחשבות מינימלית במי שאינם חיים כמותם, כמו בחוק הזה? אני מקווה מאוד שאחרי הבחירות הבאות תוקם ממשלה ללא החרדים (או שהחרדים יצטרפו לממשלה שבלעדיהם יהיו לה 61 ח"כים ולא תהיה להם העוצמה שכה התרגלו לה וניצלו אותה לרעה.

והערה מכיוון אחר – הודעתן של המפלגות החרדיות שיפעלו בחקיקה לשנות את הפסיקה, כונתה מיד "חוק עוקף בג"ץ". למרות התנגדותי העקרונית לחוק הזה – ברמה העקרונית איני מקבל את המושג "חוק עוקף בג"ץ" ואיני רואה כל פסול בחוקים כאלה.

מהי חקיקה? שינוי המצב החוקי בנושא מסוים. כל חוק נועד לשנות דבר מה שקדם לו. בית המשפט, לעומת זאת, פוסק על פי החוק. האם הכנסת רשאית לחוקק חוק כדי לשנות מציאות, אך אם בג"ץ פסק על סמך החוק הקודם אין היא רשאית לחוקק אותו? הרי זה אבסורד. כאמור, במקרה זה אני מתנגד לחקיקה הכוחנית, אך לא בשל היותה "עוקפת בג"ץ".

* סקופ – תדהמה – שליט צפון קוריאה קים ג'ונג און נבחר למזכיר הכללי של מפלגת הפועלים של צפון קוריאה.

* להוכיח – בספר שאני כותב, הקדשתי פרק להפרכת ההשוואה המקובלת בעולם הערבי בין ישראל והמפעל הציוני לבין ממלכת הצלבנים. אחד המקורות שבהם נעזרתי הוא ספרו עב הכרס של פרופ' יהושע פראוור, חתן פרס ישראל ומי שהיה מגדולי ההיסטוריונים בישראל: "הצלבנים – דיוקנה של חברה קולוניאלית". את שני כרכי ספרו המונומנטלי "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל" יש לי, קיבלתי אותם מתנה לבר המצווה, כיוון שכבר אז הייתי חובב היסטוריה. את הספר הזה שאלתי מיהודה הראל. על הספר מופיעה הקדשה: "ליהודה, באהבה, כדי להוכיח שאנחנו איננו צלבנים! אמא ואבא". ואכן, זה בדיוק מה שאני עושה בספר. אבא של יהודה, שכתב את ההקדשה, הוא פרופ' אריה הראל, מי שהיה מנהל בתי החולים בתל-אביב, נשיא מגן דוד אדום ושגריר ישראל בבריה"מ.

          * ביד הלשון

מתהפך בקברו – בתגובה על הצטרפותה של מיכל דיאמנט, נכדתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, לרשימתו לכנסת של גדעון סער תקווה חדשה, צייצה מירי רגב ש"סבא שלה מתגלגל בקברו".

זהו שיבוש (אופייני) של הביטוי "מתהפך בקברו". משמעות הביטוי היא שהמנוח היה חש כעס, אכזבה, עלבון מדברים שנעשו אחרי מותו, או מדמותם של צאצאיו, או של ארגון / קהילה שהוא היה חלק מהם.

הביטוי לקוח מן השפה האנגלית – turn in one's grave. השימוש בו נפוץ מהמחצית השניה של המאה ה-19.

הביטוי רווח גם ביידיש, ורוביק רוזנטל, משער שמשם נכנס הביטוי לעברית. "אם אבא שלו הרב היה יודע שהוא אוכל ביום כיפור, היה מתהפך בקברו".

* "חדשות בן עזר"

אל תקחו את הרובים

לאורך שנות ההתיישבות הציונית, בוודאי לפני קום המדינה אך גם אחריה, ההתיישבות הייתה מרכיב משמעותי בביטחון היישוב העברי והמדינה. במלחמת השחרור יישובים פעלו כיחידות צבא, לחמו על יישוביהם, הדפו כנופיות ערביות (בחלקה הראשון של המלחמה, עד הכרזת המדינה) ואף כוחות צבא ערבי לאחר פלישת צבאות ערב לישראל הצעירה. לעתים הם אף יצאו למתקפות נגד. בעין גב, חברי היישוב כבשו את סוסיתא והעבירו את ההר לריבונות מדינת ישראל.

הקמת מאות היישובים בנגב, בשפלת יהודה ובגליל בשנות החמישים, נבעה בין השאר מן התובנה שללא התיישבות, האזורים הללו לא יישארו בידינו. בספרו "מסך של חול" מתאר יגאל אלון את המשמעות של פריסת היישובים לאורך הגבול כמגן ביטחוני, כיוון שצה"ל של אותם ימים לא יכול היה לתת מענה הולם להגנת כל גבולות המדינה. בגבול עם סוריה הוקמו יישובים באזורים המפורזים, שצה"ל לא נמצא בהם כדי להגן עליהם והם הגנו על עצמם ומימשו בהם את ריבונותנו. במלחמת ששת הימים הדפו כוחות של היישובים ניסיון מחטף סורי בדן ודפנה.

המכה הקשה ביותר לרעיון ההתיישבות הביטחונית הייתה ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. כבר בשעות הבוקר, עוד טרם החלה המלחמה בפועל, ניתנה הוראה ממשלתית על פינוי הנשים והילדים מן היישובים. הגברים נשארו כדי להגן על היישוב. בלילה ניתנה הוראה גם לגברים להתפנות. דומה היה שכל התפיסה קרסה.

מיד אחרי המלחמה יצאו יישובי הגולן ביוזמה ובמאבק להקמת יחידות ההגמ"ר (הגנה מרחבית) כיחידה צבאית מאומנת המבוססת על תושבי הגולן, שתיתן מענה למתקפה סורית דומה. אלוף פיקוד הצפון ולימים הרמטכ"ל רפאל איתן – רפול, היה שותף לתפיסה והקים את היחידות, אך עם הזמן הן התפוגגו.

במבט לאחור, היה משהו תמים באמונה שבשנות השבעים, בוודאי בימינו, יש ערך צבאי לכוח יישובי מול צבא סדיר. בתש"ח ניתן היה לעצור את הצבא הסורי בבקבוקי מולוטוב בשערי דגניה. בשנות שבעים, לא כל שכן בימינו, זה כבר לא רלוונטי.

****

ההתיישבות אינה אמצעי לביטחון, אלא מטרה העומדת בפני עצמה. מטרת הציונות היא עליית העם היהודי לארץ ויישוב ארץ ישראל ביהודים. ביטחון אינו מטרה אלא אמצעי. צה"ל קיים כדי להבטיח את ההתיישבות, באשר היא.

המשמעות הביטחונית של ההתיישבות היא באחיזה הישראלית באזורים החיוניים לביטחון המדינה, כמו הגולן ובקעת הירדן. ללא התיישבות בגולן, הגולן היה, חלילה, בידי האויב הסורי. אך היישובים כשלעצם אינם יחידות צבא. הגנת היישובים בגולן היא משימה של צה"ל. הגנה זו היא חלק מהגנת המדינה וכל אזרחיה.

אולם אם התפיסה של היישוב שמגן על עצמו מפני צבאות האויב אנכרוניסטית ואינה רלוונטית לימינו, יש ליישוב תפקיד משמעותי בהגנה על תושביו מפני חדירות מחבלים. תפקיד זה משמעותי ביותר בפרט לנוכח העובדה שמאז מלחמת יום הכיפורים לא היו עוד מלחמות כוללות. תבוסתן של מצרים וסוריה במלחמה, חרף תנאי הפתיחה המצוינים שלהם, הוציא להם את החשק מהסתבכות במלחמות כוללות נגד צה"ל. הערבים העבירו את הדגש למלחמה בעצימות נמוכה – ירי תלול מסלול ופיגועי טרור. ומול פיגועי טרור, יש ויש משמעות רבה לכוח המגן ביישובים.

בעבר, תפיסת הגנת היישוב התבססה על שילוב של כיתת כוננות ונשק אישי לכל תושב. לאחר הטבח הנפשע במערכת המכפלה, שביצע המחבל רוצח-ההמונים ברוך גולדשטיין, נלקחו כלי הנשק מכל האזרחים בכל אזורי הספר. מעין ענישה קולקטיבית על מעשה של נבל מנוול אחד. מששככה הסערה, הוחזרו כלי הנשק לחברי כיתות הכוננות בלבד. לאחר זמן, הוחלט בצדק שמטעמי ביטחון הנשק, עדיף שלא יהיה בבתי הלוחמים אלא בנשקיות.

****

אם חוליית מחבלים תחדור ליישוב בקו העימות בגליל או בגולן, הזמן הקריטי הוא מרגע החדירה עד הגעת כוחות צה"ל. זה הזמן שבו יכולים המחבלים לערוך טבח בתושבים, להשתלט על גן ילדים ולקחת בני ערובה ובעצם לעשות ככל העולה על רוחם. כל דקה בין החדירה להגעת הצבא, משמעותה – חיי אדם.

המענה לכך הוא צוותי הכוננות ביישובים. בכל יישוב פועל צוות של לוחמים, מתנדבים, כולם בוגרי יחידות קרביות, אנשים מסורים ומקצועיים שמקדישים הרבה מזמנם הפנוי לאימונים והכשרה. תפקידו המרכזי של צוות הכוננות הוא מתן המענה בפרק הזמן הקריטי הזה. הצוותים הללו מיומנים, מאומנים ומצוידים. הם מכירים היטב כל פינה ביישוב וכיצד להגיע במהירות לכל מקום. לכל בצוות הכוננות יש בביתו אפוד ווסט עם מחסניות וקסדה. כלי הנשק של הלוחמים נעולים בנשקיה מאובטחת עם מערכת אזעקה. צוות הכוננות מאומן ומתורגל בהגעה במהירות שיא לנשקיה, הצטיידות בנשק ויציאה מיידית לתת מענה באזור האירוע. מענה כזה, ברמה כזו ובזמינות כזו, לא יכול לתת אף גורם אחר זולת צוות הכוננות.

לפני שבועות אחדים, הודיע פיקוד הצפון לרבש"צים שצה"ל יאסוף את כלי הנשק מהנשקיות היישוביות ויאחסן אותם בחטיבה. הסיבה לכך היא תופעה של גניבות נשק בידי גורמי פשיעה בגליל. "הצבא נחוש לחולל שינוי ולקטוע את תופעת גניבת הנשקים", נאמר במכתב של מפקד האוגדה אל"מ רומן גופמן.

יש לציין, שמעולם לא נפרצה נשקיה ביישוב בגולן וככל הידוע לי, גם לא בגליל. לעומת זאת, גניבות נשק מבסיסים של צה"ל שכיחה מאוד. רק בשבוע שעבר הייתה גניבה של עשרות אלפי כדורים מבסיס צאלים. בגניבה נוספת מאותו בסיס, לפני כחצי שנה, קצין שרדף אחרי הגנבים הותקף בידיהם והתוקפים, בני הפזורה הבדואית, הפיצו בגאווה את תמונות התקיפה ברשתות החברתיות. על הקצין (!) נמתחה ביקורת על שחרג מסמכותו בעצם קיום המרדף. לא ייאמן. גניבות כאלו הן חזון נפרץ, למרבה הבושה, ואנו מתבשרים עליהן לעתים תכופות.

איני מציין את מכת גניבת הנשק מבסיסי צה"ל רק כדי להצביע על האבסורד שבדרישה להעביר את כלי הנשק לבסיסי צה"ל, אלא בעיקר כיוון שההוראה הזו והקלות הבלתי נסבלת של גניבת הנשק מן הבסיסים מבטאים אותה תופעה – הרפיסות של מדינת ישראל, של צה"ל ושל המשטרה, במאבק בפשיעה.

חונכנו בצה"ל על ערכים של חתירה למגע, דבקות במשימה, אחריות וחתירה לניצחון. ההתקפלות המבישה בפני כנופיות של גנבים, מנוגדת לערכים הללו. אם כלי הנשק יעברו מן היישובים לבסיסים מפחד הגנבים, וגנבים מצליחים לחדור באופן חופשי לבסיסי צה"ל ולגנוב תחמושת ונשק, מה הצעד הבא? איפה עוד נסתיר את הנשק?

במקום לרדוף את הפושעים, לגרום להם להיות במנוסה ולחוש נרדפים, אנחנו מתקפלים בפניהם. קו ישר עובר בין הטרור החקלאי המכה בשדותינו, במטעינו ובמכלאות הבקר שלנו והמדינה אינה נותנת לו מענה, הפשיעה הגואה במגזר הערבי שהמדינה אינה יודעת כיצד להתמודד אתה, תופעת הפרוטקשן הנפוצה באזורנו ועד גניבות הנשק. ישנם אזורים שלמים בארץ, בעיקר בנגב ובגליל, שמדינת ישראל איבדה את ריבונותה בהם ופורעי חוק מטילים עליה את חתתם.

זהו מחדל מתמשך, שהולך ומתעצם בעשור האחרון; מחדל של העדר משילות. אנו שומעים את סיסמת המשילות בניסיון לפגוע בבתי המשפט ובפרקליטות, כאילו הם מפריעים למשול. אין משילות בישראל בגלל… ניסנקורן. זו השיטה הישנה והרעה של מציאת שעירים לעזאזל, במקום להתמודד.

מחדל המשילות הוא של הממשלה, של השר לביטחון פנים ומעל הכל – של ראש הממשלה. הממשלה מעולם לא החליטה להעמיד את ביטחון הפנים כמשימה עליונה, לא הקצתה לכך משאבים ולא מימשה את ריבונותה ואת עוצמתה.

מי שבורח מן הטרור והפשיעה – מפקיר את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 10.1.21

* דמוקרטיה במבחן – ב-7 באפריל 1977, 40 יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית, מסר ראש הממשלה יצחק רבין הודעה דרמטית לאומה, על החלטתו להתפטר. כיוון שהייתה זו ממשלת מעבר, לא הייתה לו אפשרות חוקית להתפטר בפועל מראשות הממשלה. הוא התפטר מראשות רשימת המערך ומהמועמדות לראשות הממשלה ויצא מיידית לחופשה. שמעון פרס נבחר למועמד לראשות הממשלה והיה ראש הממשלה בפועל עד הבחירות.

אף אחד לא צפה את המהפך, שהתקבל בתדהמה רבתי. היה ברור לכל שפרס הוא ראש הממשלה הבא. שהוא יזרום באופן טבעי ממילוי מקום ראש הממשלה לראשות הממשלה בפועל. חילופי שלטון בישראל נראו כמו מדע בדיוני.

מיד לאחר שהתקבלו תוצאות הבחירות, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לתפקידו כדי להבטיח העברה מסודרת של הבחירות. הוא ידע שחילופי שלטון מסודרים הם המבחן העליון של הדמוקרטיה. ואכן, השלטון עבר באופן טבעי וחלק. הייתה זו תרומה גדולה של רבין לדמוקרטיה הישראלית.

ב-1992 היה מהפך נוסף. הפעם מפלגת העבודה, שוב בראשות רבין, ניצחה בבחירות. ראש הממשלה יצחק שמיר התקשר לרבין, בירך אותו על נצחונו והעביר בצורה מסודרת את השלטון. בכך הוא קיבע את המציאות – הן השמאל והן הימין מכבדים את התוצאות של הבחירות גם כשהם מפסידים. גם כאשר נתניהו איבד את השלטון ב-1999 הוא נשא נאום דמוקרטי ממלכתי למופת והבטיח העברה מסודרת של השלטון. כך נוהגת דמוקרטיה.

כך נהגה תמיד מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב. לא עוד. טראמפ סירב לקבל את הפסדו, ובמשך למעלה מחודשיים הסית את תומכיו נגד תוצאות הבחירות, עם הטענה השקרית שהבחירות זויפו; טענה שלא גובתה בשום ראיה.

לאחר הנאום המזעזע של טראמפ בליל הבחירות, שבו הוא לא קיבל את התוצאות, כתבתי: "מנהיג שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח". כשכתבתי זאת, התכוונתי לנאום שטראמפ נשא. אבל היה לי ברור שבתוך יום, יומיים, שבוע, טראמפ יודה בהפסד ויעביר באופן מסודר את השלטון. אבל חודשיים וחצי של הסתה פרועה ושלוחת רסן ושל הפצת שקרים וקונספירציות התנקזו ליום אחד, היום השחור של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו האספסוף הטראמפי פרץ לבתי הנבחרים כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי הפורמלי של אישור תוצאות הבחירות.

טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה החכמה, האמיצה והנכונה ביותר בכל תולדות הסכסוך במזרח התיכון. אבל טראמפ ייזכר לדיראון עולם כמי שהנהיג מהפכה נגד הדמוקרטיה, מהפכה נגד תוצאות הבחירות, לאחר שסירב להכיר בתוצאות.

למען שלום העולם ולמען הדמוקרטיה בעולם יש לקוות שהמהפכה תדוכא, ושהדמוקרטיה האמריקאית תעמוד איתן מול האיום הטראמפי והניסיון שלו למוטט אותה.

* גיבור הדמוקרטיה האמריקאית – אין צורך בציון מיוחד לשבח למי שעושה את המובן מאליו. התנהגותו של סגן הנשיא פנס, שלא שעה לדרישתו של טראמפ לגנוב את תוצאות הבחירות וליצור משבר חוקתי חסר תקדים, היא המובן מאליו.

אולם לנוכח המסע האלים של טראמפ והאספסוף שהוא הסית, שום דבר אינו מובן מאליו. והתנהגותו המובנת מאליה של פנס, הייתה למופת של אומץ פוליטי ואף אומץ לב אישי; לא בכדי הוא הוברח בידי כוחות הביטחון ברגע הפריצה של האספסוף הפרוע לבתי הנבחרים, ואין ספק שנשקפת סכנה לחייו עקב החלטתו.

אפשר לומר שסגנו הנאמן של טראמפ הציל את הדמוקרטיה האמריקאית מפני טראמפ.

אין לך אדם שאין לו שעה.

* התקרנפו – כדי למנוע הדחה משפילה על פי סעיף 25 בחוקה האמריקאית ו/או התפטרות קולקטיבית של שרי הקבינט שלו, הודיע טראמפ באיחור של חודשיים וחצי שיעביר בצורה מסודרת את השלטון לביידן.

כל בכירי המפלגה הרפובליקאית שהתעוררו אחרי ההסתערות על הקפיטול אך התקרנפו ושתקו בחודשיים וחצי שבהן טראמפ הכשיר את הקרקע למרד – שותפים לאחריות. אילו קמו למחרת הבחירות, הודיעו כאיש אחד שהם מודים בהפסד בבחירות, מקבלים אותו בצער, אך מכבדים את הכרעת הבוחר ולא ייתנו יד לכל ניסיון לסכל את הכרעת הרוב, לא הייתה לטראמפ ברירה אלא להתיישר.

* סכין בגב – גיא בכור גינה במאמרו האחרון באתר שלו את פנס, על כך שלא ביצע הפיכה שלטונית, וכינה אותו בוגד, ותוקע סכין בגב של טראמפ ושל 74 מיליון המצביעים לו.

האם כעת, לאחר נאומו של טראמפ שבו הודה במשתמע בהפסד, קרא לפיוס והבטיח להעביר בצורה מסודרת את השלטון ל… הוא לא הזכיר את ביידן בשמו, עד כאן… האם כעת בכור יפרסם מאמר שבו יכנה את טראמפ בוגד שתקע סכין בגבו לעצמו ול-74 מיליון בוחריו?

* הנשיאה הבאה – אני מקווה מאוד שמנהיגת המפלגה הרפובליקנית והנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם ומושלת קרוליינה הדרומית. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו היא אדם נורמטיבי, אישה נאורה, דמוקרטית וליברלית.

* דמוקרט גדול – נסראללה, הארכי-טרוריסט, מגנה את טראמפ על אירועי הקפיטול. זה אותו נסראללה ששלח את אנשיו לרצוח את ראש ממשלת לבנון ראפיק אל-חארירי.

* חשש – אני מקווה מאוד שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ אם יפסיד בבחירות או אם יורשע.

* הלוואי שאתבדה – שתים מן ההערות שלעיל סותרות זו את זו, לכאורה. באחת, שבה העליתי על נס את הדמוקרטיה הישראלית ואת האופן שבו התבצעו כל חילופי השלטון בישראל, הזכרתי גם את האופן שבו נתניהו העביר את השלטון לברק ב-1999 וטענתי שנאום ההפסד שלו היה דמוקרטי וממלכתי למופת. באחרת, הבעתי תקווה שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ במקרה של הפסד בבחירות או הרשעה בדין. איך שתי הרשומות הללו מתיישבות זו עם זו?

ראשית, הלוואי שתקוותי תתממש וחששותיי יתבדו. אבל מופע האימים של נתניהו, בתוככי בית המשפט, עם סמלי הריבונות, מוקף בשריו, שבו נשא נאום הסתה ביריוני נגד מערכת המשפט הישראלית על מנת להלך על שופטיו אימים; נאום שבו הוא העליל על מערכת המשפט עלילות וקונספירציות, הוא היפוכו של הנאום הממלכתי ב-1999 והוא מבטא את הלכי רוחו היום. כל מסע ההסתה נגד רשויות החוק והמשפט וכל ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעוררים חשש כבד, שהוא מכשיר את הקרקע למימוש איומו של נער השליחויות שלו דודי אמסלם, שמיליון איש יצאו לרחובות בגלל משפט נתניהו.

השילוב של שלטון ממושך מדי (אני מקווה שברפורמת הדה-ביביזציה יוחלט על הגבלת קדנציות), אופי נרקיסיסטי ומגלומני, טיפוח תחושת קורבן, ופולחן אישיות ששטף את מוחותיהם של המונים מעורר חשש כזה. וכך גם התנהגותו של טראמפ שיצרה תקדים מסוכן. החשש שלי הוא פחות מתגובתו להפסד בבחירות ויותר לתגובתו על הרשעה בדין.

הלוואי שאתבדה.

* תמרור אזהרה – אירועי האימה בוושינגטון הם תמרור אזהרה בעבורנו. הם מעידים מהו המדרון החלקלק שבו עלולה דמוקרטיה להידרדר במצב של קרע ואובדן האמון. עלינו להבין שעצם הקרע הוא אסון ושתפקידה החשוב והדחוף ביותר של ההנהגה הלאומית הוא לאחות את הקרעים ולהוביל תהליך של פיוס לאומי, בניסיון להגיע לעמק השווה בסוגיות הליבה ולהגדיר מחדש את כללי המשחק והקווים האדומים של המחלוקת.

נתניהו הוא ראש ממשלה פלגן ומסית והוא האחראי המרכזי להעמקת השסע, בעיקר בשנים האחרונות, מאז החל במסע ההסתה הנורא נגד מערכות החוק והמשפט בישראל כולל הסתה אישית נגד ראשי המערכת, תוך הפצת תאוריות קונספירציה שקריות, במדיניות של אדמה חרוכה; הכל כדי להציל את עורו מאימת הדין.

אך גם בצד שמנגד יש הסלמה והקצנה חמורים ביותר. במחאת בלפור ראינו מראות קשים, אלימים ואנרכיסטיים, ומוטב שלא ננהג כבת יענה ונתעלם מכך. ברור שאין הכוונה לרוב המכריע של המפגינים, של העומדים בגשרים וכו', אלא למיעוט אנרכיסטי מתוך המפגינים. אבל באין הנהגה למחאה, המיעוט הזה נותן את הטון. מי שמדברים על "המצור על בלפור", מי שב-14 ביולי קוראים להמון "להסתער על הבסטיליה", מי שמתעמתים בכוח עם השוטרים שמגִנים על בית ראש הממשלה וקוראים לעברם קריאות קצובות "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר" – למה הם חותרים? כדאי שנפנים ש"להסתער על הבסטיליה" זה בדיוק מה שראינו בגבעת הקפיטול.

הגיעה השעה למנהיגות מאחדת ומלכדת. הגיעה השעה לממשלת אחדות לאומית אמתית, מתונה, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים מימינה ועד הישראלים (ללא מפלגת ביבי שזקוקה לתקופת חשבון נפש והיטהרות באופוזיציה) ושמשימתה המרכזית היא אחדות העם. לא ממשלת "ימין על מלא" כפי שמצהיר נתניהו (זה כולל את האחים המוסלמים – רע"ם?) ולא ממשלת "שמאל על מלא" שאף אחד לא מבטיח בשל חוסר היתכנות, אלא ממשלת פיוס לאומית, שתחתור לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה בנושאי הליבה של החברה הישראלית.

תקווה חדשה היא המפלגה היחידה שמסוגלת להוביל ממשלה כזו, ולכן אני תומך בה.

* הנשיא כסולם – איסור על הפגנות הוא צעד מסוכן בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר על הפגנות נגדו, לא בריא וראוי להימנע ממנו. יש להימנע מהחלטה כזו, שעלולה להיות מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

אך ההפגנות בעת הזאת מיותרות ומזיקות (ולדעתי הן מזיקות בראש ובראשונה לעניין שהמפגינים פועלים לשמו). כאשר מוסדות החינוך ומקומות העבודה וחיי התרבות סגורים ומסוגרים ואזרחי המדינה ספונים בבתיהם, יש ביציאה להצטופפות בהפגנות ביטוי של אטימות, של העדר סולידריות, של צפצוף וחוסר אכפתיות.

זה פרדוכס ההפגנות. ההפגנות פוגעות בחברה אך איסור עליהן פוגע יותר. הפתרון צריך להיות משמעת עצמית ואחריות של המפגינים; החלטה שלהם לצאת לפסק זמן ולהפסיק לשאת את המסר הצדקני, המפונק והמתנשא של קדושת המחאה שלהם, שעומדת מעל לכל שיקול לאומי וחברתי, מעל לכל שיקול בריאותי.

מן הראוי שנשיא המדינה יתנדב להיות הסולם שיוריד אותם מן העץ הגבוה של מחאה בכל מחיר ובכל מקרה ובכל מזג אוויר. שיקרא להם פומבית ובשיחות אישיות לצאת לפסק זמן בימי הסגר המהודק.

* משבר משילות – בעיית המשילות של ישראל אינה קשורה למערכת המשפט ואפילו לא, תחזיקו חזק, לניסנקורן. לא הם מתבטלים בפני הרב קנייבסקי ומאפשרים פריעת חוק וסיכון בריאות הציבור כדי לא להתעמת עם "השותף הטבעי".

* בחזרה למקום הפשע – כתב אישום לדרעי. ככה זה כשמחזירים עבריין מורשע ואסיר משוחרר ש"מילא את חובו לחברה" למקום הפשע ומחזירים אותו לעמדת הכוח שהייתה לו.

נמאס מהמושחתים, מהמשחיתים, מהשחיתות.

* כתב אישום מתוקן – תומכי נתניהו חוגגים על מיני-ניצחון במשפט – הוראת בית המשפט לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4,000 ולפרט בו את אירועי הסיקור שעל בסיסם האשימה התביעה את נתניהו בשוחד. התוצאה עגומה מאוד בעבורם. בעקבות כתב האישום המתוקן, כל הדיבורים על "2.5 כתבות בוואללה" וכל ההגחכה של הסיקור החיובי והטענה שכך עושים ועשו כל הפוליטיקאים, נראים נלעגים מתמיד. כתב האישום המתוקן מציג מאות פניות של התערבות אובססיבית, בוטה וגסה בתכנים, להאדרת שמם של נתניהו ובני משפחתו ולגימוד ושיימינג של יריבים שנואים ובראשם בנט ובני משפחתו.

כתב האישום המתוקן הרבה יותר מרשיע מהמקורי. סביר להניח שעורכי דינו של נתניהו אוכלים את עצמם על שדרשו את התיקון והעניקו תחמושת אדירה לתביעה. אולי יהיו זהירים יותר בעתיד. ומה שמתמיה במיוחד הוא הרשלנות של התביעה, שלא צירפה את הפרוט הזה לכתב האישום המקורי.

ובזירה הפוליטית, יש לקוות שבנט יחלץ עצמו מתסמונת האישה המוכה, ולא יזחל שוב אל מי שפוגע בו, מכה אותו ומתעלל בו. אדרבא, בנט עשוי להיות שותף בכיר בממשלה שתחולל מפנה בחברה הישראלית ותפיח בה תקווה חדשה, כשנתניהו יראה אותו בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה, כשהוא ישבע אמונים. 

* לא מתרגש – לא צריך להתרגש מדחיית דיון במשפט נתניהו בשל הסגר "עד הודעה חדשה". ה"עד הודעה חדשה" זה כי לא נקבע מועד. אז הדיון יתקיים שבועיים שלושה מאוחר יותר. לא קרה שום דבר. ועל פי כן נוע תנוע.

מי שהחליטו על דחיית הדיון במשפטו של נתניהו הם השופטים. אל נטיל דופי בשופטים. יש שופטים בירושלים והם ראויים לאמון. הבה נשאיר את הטלת הדופי בשופטים למכונת ההסתה והשנאה הביביסטית, ולא נוסיף עוד קיסם למדורת הרשע שהם מציתים.

* הזויים – תיאוריות הקונספירציה על הסגר שנועד לבטל את המשפט מטורללות והזויות כמעט כמו תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים והפיכה שלטונית.

זאת אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

* האיש הנורא הזה – חברה נבחנת ביחסה לחלשים בתוכה ובראש ובראשונה – לחסרי ישע. אסירים, גם הגרועים שבפושעים – בהיותם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, וחובתה של המדינה להבטיח את רווחתם ואת בריאותם.

אמיר אוחנה, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, החליט למנוע חיסון מהאסירים. כל אדם סביר יודע שזו החלטה בלתי חוקית בעליל, וחובתה של נציבת השב"ס להפר אותה, אחרת היא עוברת עבירה פלילית. היועמ"ש הבהיר ל"שר" הנתעב שהחלטתו בלתי חוקית. החצוף הגיב בהתלהמות פרועה כלפי היועמ"ש, אמר שהוא מצפצף על הנחייתו ועמד על כך שהוראתו הבלתי חוקית תתקיים.

ברור לי שההחלטה הזאת לא תאושר כי בג"ץ ימלא את חובתו הבסיסית ויפסול אותה. אך לדעתי מ"מ נציבת השב"ס אינה צריכה להמתין לבג"ץ, אלא לדאוג לאלתר לחיסון האסירים בני ה-60 ומעלה. הוא יפטר אותה? שיפטר. עדיף לנהוג כבן אדם ולשלם מחיר.

כל יום שהאיש הנורא הזה הוא שר בממשלת ישראל, הוא קלון למדינת ישראל.

* בגרות הציבור – החשש שמא אנשים רבים יפחדו להתחסן, יאמינו לפייק ניוז על החיסונים, התבדה. מסתבר שהשפעתם של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם זניח.

* רפורמת הגיל הרך – אין במדינת ישראל אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2021 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים של המאה שעברה.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

אני כותב על כך כבר שנים. אני שמח להיווכח שתקווה חדשה מתחייבת לבצע את רפורמת הגיל הרך, אם תגיע לשלטון. גדעון סער היה שר החינוך. היכרותי אתו היא מן התקופה שכיהן בתפקיד זה. את יפעת שאשא ביטון, מס' 2 בתקווה חדשה ומי שעתידה להוביל את תחומי החברה והחינוך, הכרתי כשהייתה סגנית ראש עיריית קריית שמונה ומחזיקת תיק החינוך בעיר (ואני הייתי מנהל מרכז "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל העליון, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי). שניהם מכירים היטב את הנושא ומחויבים אליו, וחזקה עליהם שיובילו את הרפורמה.

* פגוש את המנחה – דפנה ליאל החליפה במוצ"ש את רינה מצליח בהנחיית "פגוש את העיתונות". בניגוד למצליח הלחוצה והמלחיצה, התזזיתית, לעתים האלימה, ליאל הפגינה שלווה, ביטחון עצמי, רוגע. וראו זה פלא – השלווה שלה הקרינה גם על אורחיה. בניגוד לסגנונם כשהם מתראיינים אצל רינה מצליח, אצל דפנה ליאל הם לא התלהמו. בניגוד למצליח היא נתנה להם לדבר, ולכן לא נדרשה להתבכיין שמותר גם לה לשאול.

אני ממליץ להפוך אותה למנחה הקבועה של התכנית.

* הנינג'ה כהזדמנות לאי-שוויון – יגאל אלון אמר פעם ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. למה הוא התכוון? לכך ששוויון הזדמנויות פורמלי במציאות של פערים, הוא פיקציה. לילד להורים עשירים בסביון, שמעניקים לו חוגי העשרה, שיעורים פרטיים וכל מה שדרוש לו, ולילד בשכונת עוני שחי עם עוד שלושה אחים בחדרון, אין לו מחשב והוא צריך לסייע לפרנסת המשפחה כדי שיהיה לחם בבית – אין הזדמנות שווה. לכן יש לפעול לצמצום פערים ולסיוע והעדפה למוחלשים.

על פי אותו עיקרון נכון שהציג אלון, כך אני מתייחס גם לפתיחות של נינג'ה ישראל לנשים. כאשר אישה משתתפת בתחרות, לא כל שכן כאשר היא מצליחה ללחוץ על הבאזר ולעלות לחצי הגמר, התכנית חוגגת. המנחים מעלים על נס את הצלחתה כאישה ומביעים תקווה שרבות תלכנה אחריה. היא עצמה מספרת בהתרגשות שהיא רואה עצמה שליחה של נשים רבות ושהיא פורצת את תקרת הזכוכית ומהווה מופת לנערות, כאשר היא מוכיחה להן שאפשר.

הכל טוב ויפה, אבל לא נכון. לכאורה, יש כאן שוויון הזדמנויות לנשים, אך זו מראית עין של שוויון. ראוי וצריך לעודד ספורט נשים, אבל הדרך אינה בתחרות בלתי הוגנת עם גברים, ודווקא בענף ספורט הדורש כוח פיזי רב. בכל ענפי הספורט התחרותיים, החל בשחיה ואתלטיקה קלה ועד כדורגל וכדורסל, יש הפרדה בין המגדרים. וכך, נשים רבות זוכות למדליות זהב ולמדליות בכלל, והן המודל הראוי לנערות להאמין בעצמן ולעסוק בספורט.

מן הראוי שגם בנינג'ה תהיה תחרות נפרדת לנשים. לדעתי, המתקנים צריכים להיות מותאמים יותר כדי שרבות יותר תצלחנה. אך אפשר גם להקים מתקנים זהים, אולם בתחרות הוגנת בין נשים. וכך בכל שנה תהיה הנינג'ה הישראלית ונשים רבות תתחרינה על התואר. ולבטח, הרבה יותר נערות ונשים תשתתפנה בתחרות.

* עזרא נאווי – מת העבריין המורשע, האסיר המשוחרר ופעיל השמאל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי. הוא הורשע במעשה סדום בנער פלשתינאי בן 15, בשימוש בלתי חוקי בנשק בגידול סמים ועוד. היה ממייסדי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני תעאיוש. בתכנית "עובדה" צולם מסגיר לידי הרשות הפלשתינאית אדם שמכר אדמה ליהודים, מתוך ידיעה שעל פי החוק הגזעני האנטישמי ברשות מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מוות. הוא התרברב שכבר הסגיר שלושה אנשים כאלה בעבר. היה בן זוג של מחבל פלשתינאי, אסיר משוחרר.

על פי המסורת היהודית, אחרי מות קדושים אמור. לכן, אכתוב דברים טובים על נאווי. להלן כל הדברים הטובים שניתן לומר עליו:

.

* מגילת שיר השירים בהוויה הישראלית – מתוך הספר המהודר "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", מאת הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ', הוצאת "ידיעות ספרים": "המגילה הותירה את רושמה גם על החברה והתרבות הישראלית של מאה השנים האחרונות. דבר זה בא לביטוי בדרכים שונות ומגוונות. 'אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה העברית' קבע ההיסטוריון וחוקר הזמר העברי אורי הייטנר (יליד 1963), כשהצביע על שורה ארוכה עד מאוד של משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת המגילה. ודי יהיה בדוגמאות בודדות כדי לאשש קביעה זו. לעתים מדובר בהלחנה של פסוק או פסוקים אחדים, כגון 'קול דודי הנה זה בא' ו'אל גינת אגוז ירדתי' (שרה לוי תנאי), 'ניצנים נראו בארץ' (נחום היימן), 'יונתי בחגווי הסלע' (דובי זלצר), 'הדודאים נתנו ריחם' (צבי שרף) או 'אנא הלך דודך' (גיל אלדמע), ופעמים רבות יותר נגלה בשירים שיבוץ משמעותי מדברי המגילה, כגון 'הנאווה בבנות / אנא האירי פנייך אליי' (אמיתי נאמן), 'פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / פנה חלף לו' (מתתיהו שלם), 'טס אחי ופניו להבה / ודגלו עליי אהבה' (נעמי שמר על טייסי חיל האוויר) וכן 'מים רבים רבים / לא יכבו את האהבה // אם אהבה היא אש / לא יכבו את האהבה' (חוה אלברשטיין) ועוד. בצד זה יש להזכיר את 'מדרש יונתי' – שיר מחאה של מאיר אריאל (1942-1999) על עוולות שהוא רואה בחברה הישראלית. הוא מצטט בו את הפסוק 'יונתי בחגווי הסלע', ובין השאר הוא מזהיר: 'אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ', וזאת כתגובה לדברי הרעיה במגילה: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (ב,ז)… להלן נביא שימושים אחרים במגילה שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם השיריות של ח"נ ביאליק, יעקב אורלנד, המשוררת רחל, יהודה עמיחי, יוסי גמזו ויורם טהרלב, ועוד רבים וטובים".

          * ביד הלשון

קבורת חמור – שאלה של קורא: מה מקור המושג "קבורת חמור" (מושג שבו השתמשתי לאחרונה במאמר)?

המקור הוא מספר ירמיהו, כב, יט: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". משמעות הביטוי הוא קבורה משפילה, כפי שאנשים יקברו חמור.

"קבורת חמור" הוא גם שמו של רומן שכתב המשורר העברי פרץ סמולנסקין (1842-1885), ממשוררי תנועת ההשכלה ומראשי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה.

* "חדשות בן עזר"

הטרגדיה של השמאל הישראלי

מצבו של השמאל הישראלי גרוע מאי פעם. דווקא היום, כאשר קיימת סבירות גבוהה למהפך שלטוני ולסיום כהונתו של נתניהו, ברור שהחלופה לא תבוא משמאל המפה הפוליטית ואפילו לא מן המרכז. שרידי השמאל הישראלי נאבקים על קיומם. מה גרם להתרסקות השמאל?

למיטב הכרתי, הטרגדיה של השמאל הישראלי והגורם לנפילתו, היא דווקא ההצלחה הגדולה שלו – ותוצאותיה. וכשאני מדבר על הצלחת השמאל, אין כוונתי להצלחה ההיסטורית האדירה של תנועת העבודה ושל תנועות ההתיישבות שלה בבניין הארץ, ביישוב הגבולות, בהקמת כוח המגן, בהקמת המדינה ובהובלתה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה. כוונתי היא להצלחה האידיאולוגית והפוליטית של הפלג היוני בתוך השמאל הישראלי.

תנועת שלום עכשיו קמה ב-1978, בתקופת ממשלת בגין, לאחר ביקור סאדאת, בטענה שישראל מחמיצה הזדמנות היסטורית לשלום עם מצרים. אולם היא יכלה לקום באותה מידה ואף ביתר שאת בתקופת ממשלות המערך שבין מלחמת ששת הימים ועד המהפך הפוליטי. המדיניות של המערך הייתה ניצית, היו אלה ממשלות אקטיביסטיות מבחינה התיישבותית (בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון, בעוטף ירושלים, בצפון סיני, במפרץ שלמה וברצועת עזה) וביטחוניסטיות. ואכן, שלום עכשיו בראשיתה עוררה הסתייגות של ממש בקרב מפלגת העבודה והתק"ם. אולם הזרם היוני, ששלום עכשיו במרכזו, היה להצלחה פוליטית ואידיאולוגית מרשימה. אידיאולוגיה, שהייתה מנת חלקה של קבוצה קטנה מאוד, שולית מבחינה מספרית, אך נחושה מאוד ובעלת כישרון הסברתי בלתי רגיל, הפכה למדיניותה של מדינת ישראל; של ממשלות מפלגת העבודה ובמידה רבה אפילו של ממשלות הליכוד. רעיונות כמו מדינה פלשתינאית, חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ומהגולן, שהיו מנת חלקם של שולי השמאל, הפכו למדיניות ישראלית רשמית. זאת הייתה ההצלחה האדירה של השמאל היוני בישראל. זה גם היה האסון של השמאל הישראלי. האסון היה שהמדיניות הזו נוסתה בפועל ונחלה כישלון נורא והובילה למרחץ דמים כבד.

אותה תקווה תמימה ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כןןן" שהרטיטה לבבות; אותה אידאה יפה ומבטיחה של "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא… על כן רק שירו שיר לשלום בצעקה גדולה" שהניעה המונים וזכתה לניצחון מרשים בקרב על התודעה הישראלית ועל דעת הקהל, קסמה לרבים כל עוד הייתה משאת נפש, אך היא נשטפה בנהרות של דם כאשר נוסתה.

כאשר רבין ניצח בבחירות 92' רקדו במטה הבחירות של מרצ. "יומרץ רבין" הם הבטיחו. רבין לא ממש הומרץ. עד יומו האחרון הוא התנגד למדינה פלשתינאית עצמאית, תמך בריבונות ישראל על ירושלים רבתי, תמך בבקעת הירדן הישראלית במובנו הנרחב ביותר של המושג, תמך בהישארות גושי ההתיישבות בידי ישראל ובהקמת גושים נוספים כמו גוש קטיף. בנאומו המדיני האחרון בכנסת, בדיון על הסכם אוסלו ב', חודש לפני הרצח, הוא הציג את מורשתו המדינית, והיא רחוקה ת"ק פרסה מעמדות מרצ ושלום עכשיו. אבל רבין סטה מדרכו, ממדיניותו ומהבטחותיו לבוחר, בנכונותו לנסיגה מהגולן ובמו"מ עם אש"ף והכנסת ערפאת וצבאו לתוככי ארץ ישראל. הנסיגה מהגולן לא התממשה ובכך ניצלה מדינת ישראל מאסון לאומי. אבל ערפאת וצבאו הוכנסו ליהודה, שומרון ורצועת עזה.

עד סמוך להסכם אוסלו רבין התנגד בתוקף להכרה באש"ף. הוא הבחין בין מה שכינה "אש"ף שטחים" ו"אש"ף תוניס". הוא תמך באוטונומיה לתושבים הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה מבלי לבדוק בציציותיהם הפוליטיות, כדי לשים קץ לשליטתנו עליהם, ולכן אמר שלא אכפת לו שהם תומכים באש"ף. אך הוא התנגד בתוקף להכרה באש"ף כארגון ובערפאת מנהיגו, שאינם תושבי "השטחים" והם מייצגים את העם הפלשתינאי באשר הוא, את תביעת "זכות" ה"שיבה" ואת הקמתה של מדינה פלשתינאית מן הירדן עד הים (ובעצם מן הים עד המדבר, כיוון שגם בזכות קיומה של ירדן אין הם מכירים). אך רבין חתם על הסכם עם אש"ף של ערפאת והכניס אותו ליו"ש ורצועת עזה. את הפסקת השליטה הישירה על הפלשתינאים הוא אמנם השיג, אך המחיר היה בלתי נסבל.

בהסכם אוסלו א', ישראל הסכימה להכיר באש"ף ולסגת מעזה ויריחו תמורת התחייבות פלשתינאית להפסיק את המאבק המזוין והטרור. רבין שוכנע שערפאת הוא המנהיג העליון של הפלשתינאים, שכל פתרון שלא יכלול אותו לא יחזיק מעמד והטרור והמאבק המזוין ימשכו, ולכן נסוג מעמדתו. הוא לחץ, מתוך סלידה עמוקה שאפילו לא ניסה להסתיר, את ידיו של רב המרצחים, כדי לקדם את השלום. היה זה ניצחון גדול של השמאל היוני בישראל. יוסי ביילין תיאר בספרו "לגעת בשלום" את תדהמתו מכך שכל שרי הממשלה, שעד לפני שבוע נשבעו בכל שבועה ואלה שלעולם לא נכיר באש"ף, הצביעו בעד ההסכם. הוא אמר, לדעתי באירוניה, שאפילו התאכזב לראות כזה מהפך במהירות הברק.

הסכם אוסלו הביא לאופוריה רבתי. שמעון פרס הכריז בשובו לישראל מטקס חתימת ההסכם, ש"תמו מאה שנות טרור". מהר מאוד התבררה ההכרזה היהירה הזו כנכונה כמו הכרזתו של צ'מברליין אחרי הסכם מינכן עם היטלר: "הבאתי שלום בדורנו". הפלשתינאים לא קיימו את ההסכם אפילו יום אחד. כבר ביום הגעתו לארץ הבריח ערפאת במכוניתו נשק ומחבלים מבוקשים. מיד לאחר ההסכם החלה מתקפת טרור, פיגועי התאבדות המוניים, פיצוץ אוטובוסים ופיגועי התאבדות במקומות הומי אדם. ניסינו לספר לעצמנו שאלה חמאס ולא ערפאת. אך הרי לא חתמנו עם ערפאת כראש ארגון אלא כמנהיג אומה שהתחייבותו וחתימת ידו מחייבים את כל העם הפלשתינאי. וכפי שאנו יודעים, ערפאת השכיל להטל בתודעה הישראלית, כאשר השתמש בחמאס כקבלני ביצוע של הטרור שעה שהוא המשיך לדבר על "שלום של אמיצים". אצלנו דיברו על "קורבנות השלום".

למרות ההפרות הרבות של ההסכם, רבין חתם גם על הסכם אוסלו ב', שכלל נסיגה ישראלית מהערים המרכזיות וסביבותיהם והעברתם לרש"פ. אחרי הסכם אוסלו ב' פיגועי הטרור נמשכו ואף גברו. רבין הקפיא את הנסיגה, הודיע ש"אין תאריכים קדושים" וכל עוד הפלשתינאים אינם מכבדים את חלקם ומפסיקים את הטרור ואת "הדלת המסתובבת" (מעצר חשודים בטרור שישראל מסרה להם ושחרורם המיידי) וכל עוד ערפאת אינו נלחם בטרור, ישראל לא תיסוג מהשטחים שהתחייבה לסגת מהם. וכך היה עד רצח רבין. כאמור, בנאום המורשת המדינית שלו הוא הציג את הקווים האדומים שלו. למרות השינוי בעצם ההסכם עם אש"ף, הוא דבק במרכיב הטריטוריאלי ברוח תכנית אלון, עד נשמת אפו האחרונה.

פרס, שהחליף את רבין, ויתר על ההתניה של ביצוע חלקה של ישראל בהפסקת הטרור. תוך ניצול ההלם בציבור אחרי הרצח והדה-לגיטימציה למאבק ציבורי נגד הממשלה, הוא הפר את ההתניה של רבין והביא לנסיגה מיידית של ישראל מכל הערים הפלשתינאיות זולת חברון (שממנה נסוג נתניהו לאחר עלייתו לשלטון). במקביל לנסיגה, התעצם הטרור הפלשתינאי במתקפת טרור איומה במרץ 1996, שהביאה להפסדו של פרס בבחירות למרות תנאי הפתיחה המצוינים שלו בעקבות רצח רבין.

הניצחון האידיאולוגי המוחלט של השמאל היוני בישראל היה בתקופת אהוד ברק. ברק אימץ את תפיסות השמאל היוני ובעצם אף עקף אותו. הוא היה אובססיבי יותר מכל קודמיו בניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי, אך נכשל. וכשהתפנה לנושא הפלשתינאי, הוא הסכים למדינה פלשתינאית כמעט בכל יו"ש עם "חילופי שטחים" סמליים, לחלוקת ירושלים ולנסיגה מבקעת הירדן. הלקח שלו מכישלון תהליך אוסלו, היה שאין עוד טעם בהסדרי ביניים, שבהם ישראל מוותרת על שטח, אך אינה מקבלת הסכם שלום אלא טרור. הוא האמין שיוכל באומץ מדיני הרואי לתת לפלשתינאים את כל מה שכביכול הם רוצים, אך בתמורה ייחתם חוזה שלום בין הצדדים ובו הצהרה משותפת של שני הצדדים על סוף הסכסוך והעדר תביעות נוספות. ערפאת היה מוכן לשקר ולהונות את ישראל בהסכמי ביניים, שבהם אנו מעבירים לידיו שטחים שהופכים בסיס להמשך המאבק המזוין. אבל שידו תחתום על הסכם שלום וסיום הסכסוך? את זאת הוא לא העלה על דעתו. הוא דחה את הצעת ברק על הסף. במקום שברק יכריז בתגובה שהצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא הכריז ש"זו התכנית ואין בלתה". הפלשתינאים הגיבו במתקפת הטרור הקשה ועקובת הדם ביותר בכל תולדות הסכסוך. גם ערביי ישראל הצטרפו אליהם במרד "אירועי אוקטובר 2000". ואפילו אז ברק המשיך לזחול למו"מ תחת אש, שהתקיים בטאבה, שבו היה מוכן להמשיך ולוותר, אך נענה בלעג. המנהיג הפלשתינאי "המתון" דחלאן, הגדיר את הצעות ברק "חרטא ברטא".

בשנת 2000 החל תהליך ההתפכחות של החברה הישראלית. אריק שרון זכה לניצחון גדול והחליף את ברק. הוא הוביל למבצע "חומת מגן" ששבר את הטרור. הטענה ש"אין פתרון צבאי לטרור" הופרכה. הצעדים המדיניים הביאו לטרור שעלה בחיי 1,500 ישראלים אחרי הסכמי אוסלו. הצעדים הצבאיים הכריעו אותו. הרש"פ נשארה. ההישג של אוסלו – הפסקת שליטתנו הישירה בפלשתינאים, לא בוטל. אך ישראל העבירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון. בשנים שבהן הפלשתינאים ביו"ש ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה, היו שנות הטרור הקשות ביותר. כל זה הפסיק, כאשר השב"כ וצה"ל מגיעים אל מיטות המחבלים באישון לילה לפני שהם יוצאים לפיגועי הטרור. אלה האירועים עליהם אנו קוראים במאמריו של גדעון לוי על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים במיטותיהם.

מבצע "חומת מגן" אמור היה להתבצע גם ברצועת עזה. אני, כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, גוייסתי למילואים בצו 8 כדי להיכנס לשטחים הפלשתינאיים ברצועה. ברגע האחרון הפעולה בוטלה ונשלחנו לטול כרם. גם כאשר הטרור משטחי הרש"פ ביו"ש דעך, הטרור מרצועת עזה הסלים. ישראל הגיבה בעוצמה, בסיכול ממוקד של ראשי המחבלים ובראשם השייך יאסין והשייך רנתיסי. אך היא לא הצליחה להדביר את הטרור. באזור הרש"פ ברצועת עזה, שהמשיך להיות עצמאי גם מבחינה ביטחונית, החל טרור הרקטות נגד יישובי גוש קטיף והנגב המערבי.

למרות הצלחת "חומת מגן", אריק שרון המשיך אף הוא לבצע את תכנית השמאל היוני בישראל. כשהבין שאין לישראל פרטנר למו"מ ולהסכם, הוא החליט על נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה. כך, לא תהיה להם עוד עילה להמשך הטרור. כדי להבטיח זאת, הוא החליט שהנסיגה תהיה מוחלטת, עד גרגר החול האחרון, תוך עקירת ההתיישבות הישראלית כולה, עד היהודי האחרון, החי או המת. הנסיגה הזאת הייתה אמורה לשים קץ לטרור ולהביא לשקט בגבול. עם זאת, שרון הבטיח שאם אחרי הנסיגה יירה כדור אחד מעזה, ישראל תגיב בעוצמה חסרת תקדים וכל העולם יתמוך בה.  

העולם כולו, וישראל בראש, עמדו בתור לפיתוח אזרחי רבתי של רצועת עזה. פרס התפייט על כך שעזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון. אולם כבר הנסיגה עצמה הייתה תחת אש. וישראל הבליגה. וכאשר ישראל הגיבה במבצע עופרת יצוקה, העולם לא ממש תמך בה וקיבלנו את עלילת גולדסטון.

רצועת עזה הפכה לבסיס המרכזי של הטרור נגד ישראל. גם כאשר צה"ל יצא לחלוטין מרצועת עזה, הם המשיכו להילחם ב"כיבוש" כיוון שמעולם לא טענו שהכיבוש הוא רק בשטחים שישראל כבשה ב-67', אלא בכל השטחים שכבשה ב-48'. כלומר, הכיבוש הוא עצם קיומה של מדינת ישראל. הם מיקדו את המשך הטרור בתביעת השיבה ("צעדות השיבה", "משט השיבה" וכו'), כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. מרצועת עזה יצא טרור הרקטות שכבר פגע פעמים רבות אפילו בתל-אביב וגוש דן.

אילו ההתנתקות הייתה מביאה לשקט ולהפסקת הטרור, הציבור הישראלי, ברובו, היה תומך בהתנתקות דומה מיהודה ושומרון. אך ההיפך קרה. ועדיין, דרכו של השמאל היוני הייתה הדרך המובילה במדיניות ישראל. אהוד אולמרט ניהל מו"מ עם אבו מאזן. אולי מה שלא הלך עם ערפאת הטרוריסט ילך עם אבו מאזן המעונב. הוא הרחיק לכת בוויתוריו אפילו יותר מאהוד ברק. והצעותיו מרחיקות הלכת נדחו על הסף.

הציבור הישראלי ראה והבין. והפנים. מה היה לנו שם? היו ניסיונות של ישראל להציע לפלשתינאים נסיגה מלאה והקמת מדינה עצמאית ובירתה ירושלים – וכל ההצעות נדחו על הסף, בשל התנגדותם העקרונית של הפלשתינאים להכרה בישראל ובזכותה להתקיים וסירובם לשלום אתה. לעומת זאת, כל שטח שישראל נסוגה ממנו, בין אם בהסכם או באופן חד-צדדי, הפך למאורת טרור ושפיכות דמים. אזרחי ישראל הבינו, שנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון לקווי 4 ביוני 1967 יהפכו את תל-אביב וגוש דן ל"עוטפי יו"ש", על כל המשמעות הכרוכה בכך.

זו הטרגדיה של השמאל הישראלי. זה האסון שלו. האסון שלו הוא ניצחונו האידיאולוגי והפוליטי, שהביא ליישום חלקי של דרכו. יישום הדרך הזאת הוכיח בעליל שהיא שגויה והרת אסון.

ומה עשה השמאל הישראלי עם התובנה הזאת? האם הפיק לקח כלשהו? האם בחן את דרכו? האם ערך חשבון נפש? האם נערך אפילו דיון אחד של בחינת הפרדיגמה? כלום. פשוט כלום. זו תופעה בלתי נתפסת; סטגנציה מחשבתית מדהימה, של סירוב אפילו לדון בבחינה מחדש של דרך שנחלה כישלון קולוסלי ודבקות בלתי מובנה בדרך הכושלת. הדבקות הזאת הפכה את השמאל הישראלי לבלתי רלוונטי.

במקום לבחון את דרכו, השמאל הישראלי נגרר אחרי השמאל הרדיקלי באימוץ מסרים פוסט ציוניים, שבאו לידי ביטוי במלחמת החורמה בחוק הלאום. ואחרי כישלון מדיניותו, הוא נתפס ב"יוזמה הערבית" – הנה אם לא הגענו לשלום עם הפלשתינאים בדרך שהצענו כל השנים, נוכל באותה דרך להגיע לשלום עם כל העולם הערבי. הם האמינו שהציבור הישראלי ייפול שוב במלכודת הדבש. אגב, מעניין שכאשר ניסו לפתות את הציבור בשלום עם כל מדינות ערב, הם לא לעגו לשלום עם מי שאין לו גבול אתנו, ולא זכרו שאיחוד האמירויות היא דיקטטורה ושמרוקו היא סוחרת עבדים. והנה, דווקא מדיניות הפוכה מביאה לשלום עם מדינות ערב, בלי לשלם מחיר המסכן את ישראל.

אז כל מה שנשאר לשמאל הוא להילחם בשחיתות ובפלגנות ובתרבות השקר של נתניהו. אך מי שיוכל להחליף את הדרך הקלוקלת הזאת, בשום אופן לא יבוא מן השמאל.

* "הזמן הירוק"

דרשה לפרשת שמות תשפ"א

קבלת שבת באורטל 8.1.21

אנו מתחילים לקרוא השבת את ספר "שמות", השני בחמשת חומשי תורה. ספר בראשית נפתח בבריאת העולם והתמקד במשפחת האבות. בספר שמות אנו קוראים על העבדות במצרים, על יציאת מצרים ועל מעמד הר סיני; על לידתו הפיזית והרוחנית של עם ישראל. הגיבור של ספר שמות ושל שלושת החומשים הבאים הוא משה.

בפרשת שמות אנו רואים כיצד מנהיג נולד. ההתגלות האלוהית למשה, ליד הסנה הבוער, שבה הוטלה עליו שליחותו הנבואית והמנהיגותית, הייתה בהיותו בן 80. ומה אנו יודעים על 80 שנותיו הראשונות? על לידתו ומשייתו מן היאור והעברתו לארמון פרעה, ועל שלושה אירועים בחייו. זה הכל. המסר של התורה, הוא ששלושת האירועים הללו הם אלה שצריכים לתת לנו את ההסבר, כיצד עוצבה דמותו של משה ובזכות מה הגיע למנהיגות.

היו אלו שלושה אירועים. הראשון – סיכול ממוקד של איש מצרי שהיכה איש עברי. השני, התערבות במקרה שבו שני עברים ניצים, כלומר באלימות בין עברים, כאשר ברור מיהו הרשע. השלישי, כאשר הוא הציל את בנות כהן מדין שבאו לשאוב מים וגורשו בידי רועים אלימים.

המשותף לכל המקרים, הוא תחושת הצדק, הרוח האקטיביסטית ואומץ הלב של משה. אין הוא יכול להישאר אדיש לעוול. כאשר הוא רואה עוול, הוא מבין שתפקידו להילחץ למען החלש. במקרה הראשון הוא נחלץ לעזרת אח מפני אויב. במקרה השני הוא נחלץ לעזרת אח מפני אחיו. ובמקרה השלישי הוא מתערב בעוול שכלל אינו קשור לבני עמו; פשוט עוול נגד בני אדם. ובכל המקרים האלה, הוא הבין שיש לו תפקיד, יש לו משימה – להתערב למען מי שנעשה לו עוול.

אף אחד לא מינה אותו להתערב. אף אחד לא הסמיך אותו. השאלה ששאל אותו העברי הרשע "מי שמך?" כלל אינה מעסיקה אותו. הוא שליח של תכונה פנימית עמוקה המפעמת בלבו – רדיפת צדק.

אלו התכונות שבעטיין ראה אלוהים במשה את האיש הראוי והמתאים להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, להנהיג ולחנך אותו ולעצב אותו כעם. המסר לנו, הקוראים, עם ישראל לדורותיו, הוא תביעה לרדיפת צדק, למאבק בעוול.

אחד משיאי הפרשה הוא ההתגלות למשה, שרעה את צאן יתרו, בסנה הבוער, סמוך להר חורב. הסמליות של סנה בוער ואיננו אוּכָּל, שממנו יוצאת בשורת הגאולה ובשורת מנהיגותו ונביאותו של משה, מלווה את התרבות היהודית והאנושית מאז, ותלווה אותה לתמיד.

הסנה הבוער מככב בשירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "רואים רחוק רואים שקוף".

השיר, השזור לכל אורכו רמזים וביטויים מקראיים, מדבר על חיפושי הדרך של האדם, על סערות נפשו, על משאת הנפש שלו. והוא מדבר על הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא – כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה? האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של האלוהים למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג. בבית האחרון מתאר המשורר את האש שבערה בו, הוא סער כסופה. לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב את חייו הרגילים, לצאת למסע חיפוש. בסופו של המסע, הוא מצא את התשובה. התשובה נמצאת אצלו בבית – האהבה, האהובה שהמתינה לו בשובו. הוא הבין שהיא נשארת אתו לתמיד, והוא יישאר אתה, עד בוא הדרך אל סופה. האם זהו סוֹפה של הסוּפה?

שירי תשיר את השיר המקסים הזה, בליווי אופיר.

ערבות הדדית בימי קורונה

שבת בבוקר, יום יפה.

שלוש דפיקות בדלת – ה"רום סרביס" עם הבראנץ' המפנק.

תודה לו' תרבות לענף המזון ולנוער על הצ'ופר.

הטוב הזה מצטרף לשפע המורעף עלינו מראשית הקורונה.

ליצירתיות הממציאה פתרונות הולמים לקיום קהילתיות בעידן האוסר התקהלות. פעם זה הזמר במסכה בפייסבוק ובקבוצות הווטסאפ. פעם זו פעילות הספורט בחנוכה. פעם זו התפילה המרגשת על הדשא ביום כיפור, וטקסי יום הזיכרון והמשואות של יום העצמאות המוסרטים. וכמובן, הפינוקים וההפתעות של ועדת תרבות ושל ענף המזון.

חדר האוכל לא נועד לספק לנו מזון לאכילה בבית, אלא להקהיל אותנו יחד בלב הפועם של הקיבוץ. כאשר אין אפשרות לקיים את מהותו של המוסד – ענף המזון התאים את עצמו למציאות המשתנה, ועבר לספק מזון הביתה. ופתאום, דווקא סיפוק הארוחות הביתה הפך לביטוי קהילתי; לכך שיש מי שחושב עלינו, שאכפת לו מאתנו. ואנו מקבלים בכל ארוחה כזו ד"ש מחדר האוכל הקיבוצי, גם אם באמצעות פעילות המנוגדת למהותו בשגרה. זאת הערבות ההדדית בימי הקורונה.

היה מרשים ומרגש לקרוא במידף שעבר את הרשימה הארוכה של הצוותים והוועדות שפירטה ענבל; העדות לעשיה האינסופית של חברי אורטל, בתוך המציאות שנחתה עלינו השנה. (אגב, תיקון טעות קטנה – לא חגגנו השנה עשור לקבלת השבת, כי אם בת מצווה). כן, זוהי הקהילתיות, זו הקיבוציות, זו האורטליות במיטבה. ויש לנו הרבה במה להתגאות.

****

אחד המיתוסים על הקיבוץ השיתופי, הוא שכיוון שהממסד מארגן את הכל ודואג לכל, לא נותר מקום ליוזמה האישית; הערבות ההדדית באה לידי ביטוי באמצעות המערכת ולא בעזרה הדדית ואכפתיות בין חבר לחבר.

בשבוע שעבר, כשיעל הייתה בבידוד, חשתי עד כמה מופרכת הטענה הזאת. כשבסעודת ליל שבת המשפחתית היינו בדילמה איזו מן החלות, מאפה ידי חברותינו להתפאר, כדאי לבצוע תחילה – האם היה זה משהו "ממסדי"? "מערכתי"? האם העֶרכה המפנקת למבודד שמפיקה ועדת תרבות, מחליפה את החברות והזיקה הבלתי פורמלית בין החברים? ממש לא. להיפך, כאשר הרוח היא של ערבות הדדית, היא מתקיימת הן במערך הממוסד והן באינטראקציה הבין-אישית.

ברשימה הארוכה של הוועדות והצוותים ענבל הזכירה רק את שמות הרכזים, אך אילו הייתה כותבת את שמות כל החברים בצוותים, רוב חברי אורטל היו מוזכרים. רוב חברי אורטל מטים שכם בעשיה התנדבותית למען הכלל. יש פעילים יותר, יש פעילים פחות אך רק בודדים נמצאים מחוץ למעגל העשיה. זאת רוח אורטל והיא באה לידי ביטוי יפה בקורונה.

****

אסיים בסוגיה הנוגעת לתפקידי כדובר מטה קורונה.

חוק הגנת הפרטיות מגן באופן מוחלט על זכותו של כל אזרח לא לשתף במידע על אודותיו. החוק הזה אינו מחייב רק את מוסדות המדינה, אלא גם את מוסדות הקיבוץ.

אם חבר אינו רוצה שנפרסם שהוא בבידוד – לא נפרסם זאת. נקודה. אין על כך ויכוח.

אבל קהילה, בוודאי קהילה קיבוצית קטנה, היא הרבה יותר משפחה מורחבת מאשר מיני-מדינה. ומעבר לזכויות הפרט, יש גם מחויבות של הפרט לקהילה. מחויבות של החבר לחבריו. אסור לפרסם מידע על הפרט ללא הסכמתו, אך מן הראוי שהחבר יבין את החשיבות בפרסום המידע הזה. חשוב שאנשים יידעו שאדם שהם בילו במחיצתו פגש חולה מאומת והוא כעת בבידוד. לא כל שכן, אם יש חולה מאומת בקיבוץ (לשמחתנו לא היה לנו עד כה אף מאומת, אך היה מקרה של חשד כזה, כאשר תושב היה חיובי בבדיקה ראשונה, אך בדיקה חוזרת הייתה שלילית).

אני מקפיד לפרסם בהודעות מטעם המטה את שמות המבודדים. כל פרסום כזה הוא בידיעתו ובהסכמתו של האיש. וכמעט בכל המקרים שיתפנו את החברים. המילה "כמעט" מבטאת את כיבוד הזכות לפרטיות מצדנו, אך גם את חוסר תחושת המחויבות מצד בודדים בתוכנו.

להיות מבודד או חלילה מאומת – זו אינה בושה. אין סיבה להסתיר זאת. ומן הראוי לפרסם זאת, כי הפרסום עשוי לעצור שרשרת הדבקה. וכיוון שבתוך עמנו אנו יושבים… כאשר המידע אינו מופיע בצורה מסודרת, עוף השמיים מעביר את הבשורה בשבילים ובנתיבי הרכיל. וזה פחות נעים.  

****

ובאופן כללי, לסיום – תקופת הקורונה היא מכה, אך אם כבר נגזר עלינו לחוות אותה, זכינו שאנו חווים אותה באורטל.

שבת שלום!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 6.1.21

* כישלון – במצב הנוכחי, הטלת סגר מלא היא בלתי נמנעת. כאשר הידרדרנו ליותר מ-8,300 מאומתים ביום – ללא צעד דרסטי, נגיע בתום יומיים שלושה למספר חמש-ספרתי, בתי החולים יגיעו לאי-ספיקה; זהו אובדן שליטה על המגפה שמחייב צעדי חירום.

אין מנוס מסגר, אולם העובדה שהגענו למצב שבו אין מנוס מסגר, מעידה על כישלון מחפיר. בראש ובראשונה זהו כישלון של ראש הממשלה והממשלה בניהול הכושל של המגפה. וזהו גם כישלון שלנו, אזרחי ישראל, שנהגנו בקלות דעות ולא הקפדנו על שמירת ההנחיות והמגבלות של הקורונה.

יש לנו הרבה מה להתגאות במבצע החיסונים המוצלח, אך אין בכך כדי לכפר על הכישלון בהתמודדות עם המגפה.

* מגפת חוסר המנהיגות – מאז ראשית הקורונה אלוף (מיל') רוני נומה מקדיש את מלוא זמנו ומרצו למען הציבור החרדי, כדי לסייע לו להתמודד עם המגפה. בראיון השבוע הוא הסביר למה זה לא מצליח. כיוון שהחוק והתקנות אינם נאכפים במגזר, כפי שאנו יודעים ורואים. ולמה הם לא נאכפים? בשל הכוח הפוליטי של יהדות התורה. כלומר, האויב הגדול של הציבור הוא חרדי הוא חוסר המנהיגות של נציגיו הפוליטיים, שמתוך פופוליזם זול פוגעים במאבק בקורונה, כדי להציג את עצמם במגזר כמי שמגִנים עליהם כנגד התקנות; כאילו האיום אינו המגפה אלא המגבלות. וראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה להתמודדות עם המגפה, שבוי בידי אותם עסקנים פופוליסטיים ולא פועל לאכיפה, ממסמס וממזמז את הקנסות ופוגע קודם כל בציבור החרדי אך למעשה במדינה כולה. שיקולים פוליטיים של נתניהו פוגעים בעליל בציבור.

אילו הייתה לציבור החרדי מנהיגות אמת, וכאן איני מדבר על ההנהגה הפוליטית אלא קודם כל על ההנהגה הרבנית, הציבור החרדי הממושמע יכול היה להיות המקפיד ביותר והפחות נפגע.

ואתנחתא קומית – סגן השר פורוש אמר בתגובה לדבריו של נומה משהו על אכיפה בררנית נגד החרדים.

* המשתין המיליון – "ישראלסקה פרימיטיבסקה ברברסקה, אנו באתם ארצה לתפוס את הבנות בה". ציטוט זה של פולי מהגשש הוא מהמערכון "העולה המיליון מרוסיה". השדר נשלח לראיין את העולה המיליון מרוסיה, שהסביר שהוא דורש וילה ב"ארלוזורובה פינתובה דיזנגובה". המתורגמן היה עובד הניקיון המרוקאי, שהסביר למראיין: "אתם שואלים אותן שאלות והם עונים אותן תשובות". בסוף התברר שהעולה המיליון מרוסיה הוא עצמו מרוקאי מקריית שמונה, שעשה סיבוב דרך וינה, התחתן עם רוסיה וגו'.

ובסרט "חייך אכלת אותה" של יהודה בארקן הייתה המתיחה של מושיק טימור על המשתין המיליון במשתנה הציבורית.

כל כך מזכיר את הגרוטסקה על המחוסן המיליון שנתניהו הצטלם אתו באום אל-פאחם, ובסוף הסתבר שזה עבריין, אסיר משוחרר…

* נעים בהמוניהם להצביע לביבי – נתניהו יצא לאחרונה בשתי יוזמות פוליטיות הנוגעות למגזר הערבי. האחת – קריאה לערביי ישראל לתמוך בליכוד בבחירות. השניה, הרומן הלוהט עם האחים המוסלמים (רע"ם).

אני רואה הבדל משמעותי בין שתי היוזמות. קריאה של מנהיג מפלגה ישראלית לאזרחי ישראל הערבים להצביע למפלגתו ראויה ומוצדקת. כך צריכות לעשות כל המפלגות. הרומן עם האחים המוסלמים, לעומת זאת, הוא בלתי לגיטימי, כי זו מפלגה אנטי ישראלית השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם המדינה שהיא שוללת את קיומה. קואליציה שתתבסס על עסקה רקובה של אתנן לאחים המוסלמים תמורת תמיכתם בחוק מגה-שחיתות הצרפתי תהיה קואליציה בלתי לגיטימית.

* חרפה לאומית – קצין בדואי, אחיינו של עמוס ירקוני, נשלח כנציג משרד הביטחון להלוויה של חייל יהודי וגורש מבית הקברות. זו חרפה לאומית. מי שסילק אותו הוא התגלמות הישראלי המכוער.

* בושה למדינת ישראל – ביום שבו מונה אמיר אוחנה לשר בממשלה, כתבתי: "תקרת הזכוכית נפרצה. בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו".

למרבה הצער הוא הוכיח את עצמו כשר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל. תחילה, כסוס טרויאני במשרד המשפטים, שנכנס למשרד כדי למוטט מבפנים את מערכת המשפט למען האינטרס הפרטי של שולחו. ועתה כמי שאמור להיות השר לביטחון פנים, ששעה ששוטרי משטרת ישראל כבר למעלה משבוע מותקפים בידי פורעים חוליגנים, שמכים אותם, פוצעים אותם, מפצחים את ראשיהם בסלעים, הוא לא מצא מילה אחת כדי להוקיע את פראי האדם וחצי מילה של עידוד לשוטרים. כל מה שהיה לו לעשות הוא ביקור מתוקשר אצל משפחת סנדק.

בושה למדינת ישראל שאיש כזה חבר בממשלתה.

* אלמלא מוראה של מלכות – שלוש ניידות משטרה הוצתו בלילה שבין שבת לראשון בצפת, חצור הגלילית ויסוד המעלה.

המשטרה חוקרת שני כיוונים. האחד, "תג מחיר" של ארגוני פשיעה בטובא זנגריה בעקבות מעצרם של כמה מראשי כנופיות הפרוטקשן במקום. השני, "תג מחיר" של כנופיות ימין רדיקלי במסגרת מלחמתם במשטרת ישראל בעקבות מות סנדק.

משטרת ישראל הפכה לשק החבטות של החברה הישראלית, החל מראש הממשלה ("תפירת תיקים"), דרך הבלפוריאדה ("משטרה אלימה, אכיפה בררנית"), קיצוני החרדים ("השוטרים נאצים") ועד הימין הרדיקלי ("השוטרים רוצחים").

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מפכ"ל קבוע עכשיו – אחרי למעלה משנתיים שאין מפכ"ל קבוע למשטרה, הממשלה אישרה את מינויו של ניצב קובי שבתאי רק לממלא מקום המפכ"ל. הסיבה לכך היא שראש הממשלה תוקע את המדינה ומסרב לכנס ישיבת ממשלה לאישור 60 מינויים הכוללים 35 שגרירים, ראש רשות שנייה, פרקליט מדינה ועוד. המינויים האלה תקועים מסיבות פוליטיות צרות. במחאה, שרי כחול לבן לא אפשרו מינוי קבוע למפכ"ל ונציבת שב"ס, אלא אם כל המינויים יבואו כחבילה.

עקרונית, שרי כחול לבן צודקים, אך במצב שנוצר הם עשו טעות. הצעד שלהם לא הוביל לכך שנתניהו ינהג באופן סביר, יעשה את המובן מאליו, ויביא לאישור כל המינויים שהוא תקע מטעמים לא ענייניים, אלא שבנוסף לכל התקיעות, גם שני המינויים החשובים הללו תקועים, וזאת אחרי שבג"ץ הורה למנות אותם.

ביטחון הפנים בישראל מעורער. משטרת ישראל הפכה לשק חבטות של כל הזירה הפוליטית ובראשה נתניהו. לכל המטלות הרבות של משטרת ישראל נוספו המטלות של אכיפת תקנות הקורונה והתמודדות עם מחאה חסרת תקדים של הפגנות שבועיות בכל רחבי הארץ למעלה מחצי שנה, חלקן אלימות ופורעות סדר וכן אלימות קשה נגד המפגינים. ובשבוע וחצי האחרונים – פרעות של חוליגנים מהימין הרדיקלי. ובנוסף לכך, במקום שר לביטחון פנים יושבת קריקטורה.

במצב הזה, מינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל הוא הכרחי. כאשר אמיר אוחנה הוא השר לביטחון פנים – מפכ"ל מוחלש הוא נזק חמור. לכן, על בני גנץ ושרי כחול לבן לחזור בהם מהלינקג' בין מינוי המפכ"ל לשאר המינויים ולאפשר לממשלה מינוי קבוע.

* מהפך בביטחון הפנים – הטרור החקלאי נמשך במלוא עוזו ומתעצם. זהו שילוב הדוק של פשיעה פלילית וטרור לאומני. מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא נלחמת בטרור החקלאי. ברגע שתחליט – זה יהיה מהפך מחשבתי דרמטי, וניתן למצוא את המשאבים והתכניות להצלחה. סוגיית ביטחון הפנים ובעיקר ביטחון ההתיישבות והמגזר החקלאי, דורשת מהפך של 180 מעלות. אין מצב שמהפך כזה יקרה כל עוד ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות, שאחראי על המחדל, יישאר בתפקידו.

* הפרדת כוחות – מזה שנים רבות אני קורא לפיצול תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זאת, משלוש סיבות. האחת היא העומס הרב והבלתי סביר בריכוז התפקידים בידי אדם אחד. השניה היא מניעת עוצמת יתר בידיו של אדם אחד. השלישית היא החשובה ביותר – הקושי הנפשי הנדרש מאדם שגם מייעץ לממשלה וגם צריך להכריע בתיקים של ראש הממשלה ושרים, שעמם הוא עובד.

שמחתי לשמוע שגדעון סער, תומך ברעיון הזה ויוביל רפורמה כזו אם ייבחר לראשות הממשלה.

אגב, אני לא בטוח שכל אלה שתומכים בהפרדה הזאת יהיו מרוצים מתוצאותיה. הפער בין המלצות הפרקליטות לכתבי האישום בפרשיות נתניהו ועוד יותר מכך בפרשיות שרון מעיד על הקושי של התובע הראשי שהוא גם היועץ המשפטי לקבל החלטות חדות ונחרצות בתיקים של ראשי ממשלה ושרים.

* למה לא תפרו להם תיקים – כשדניאל פרידמן היה שר המשפטים הוא הציע רפורמות משמעותיות במערכת המשפט והיה במחלוקת עם ראשיה לכל אורך תקופת כהונתו. כך גם איילת שקד. וראו זה פלא – מעולם איש מהם לא זומן אפילו לבדיקה טרם חקירה בנושא כלשהו. איך זה? הרי לפי התאוריה המעוותת של הקונספירטורים, היו אמורים לתפור להם תיקים. למה לא תפרו? מה קרה?

הקונספירציה הזאת מופרכת לחלוטין. ואם שעה שממשלת ישראל קיימה ישיבה בה שלחה את חיילי צה"ל למלחמת לבנון השניה, חיים רמון היה גובר על ייצרו ולא מתנשק עם חיילת צעירה מבנותיו, גם הוא לא היה מוזמן לאף חקירה. מסע הנקם שלו נגד מערכת המשפט (למרות שיצא בזול) מעיד רק על עצמו.

* הכל שפיט? – רון וייס מבקר אותי על שאני מייחס לאהרון ברק את הביטוי "הכל שפיט", שאותו הוא לא אמר. ראשית, לא אני מייחס לו את הביטוי – הייחוס הזה לברק מקובל הן על תומכי האקטיביזם השיפוטי והן על מתנגדיו. ואם הוא לא השתמש בדיוק בצמד המילים הזה, אין ספק שהוא הנחיל את הלך הרוח שמילים אלו מבטאות. אין ספק שהוא אמר "מלוא כל הארץ משפט". אין ספק שהוא אמר ש"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה". ובאחד מפסקי הדין שלו הוא כתב: "נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט … אין 'חלל משפטי', שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעיתים הוא אוסר, לעיתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעיתים הנחה של היתר ('הכל מותר לפרט, אלא אם כן נאסר') או של איסור ('הכל אסור לשלטון אלא אם כן הותר'). אף במקום שבו קיימת 'לאקונה' במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה".

את הגישה הזאת ראוי לקעקע. לא, לא הכל שפיט. וסוגיות של אמונות ודעות אינן סוגיות שבית המשפט צריך לעסוק בהן, אלא להשאיר אותן לשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ולהכרעה מדינית. ומן הראוי שבית המשפט לא יתערב בענייני חקיקה, אלא אם כן יש בה פגיעה בעליל בזכויות האדם. כל עוד אין פגיעה מפורשת בזכויות, אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק זה או אחר הוא צודק וראוי.

* קדימון – אני מקווה מאוד שהסכם העודפים בין תקווה חדשה וימינה הוא קדימון להסכם הקואליציוני אחרי הבחירות.

* בלתי מוסרי בעליל – איתמר בן גביר העלה סרטון בו יצא נגד רפי פרץ, שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, וטען שתחילת ההידרדרות שלו הייתה הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית.

לדעתי, תחילת ההידרדרות שלו הייתה ההסכם עם הכהניסטים. אני נגד הפרת הסכמים, אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. אז לקח מעט זמן, והוא הודיע על פרישתו.

* קבורת חמור – כאשר מרב מיכאלי הייתה פובליציסטית ב"הארץ", היא הייתה חלק מן הזרם שאותו נהגתי לכנות "דבוקת שוקן". היא הייתה ממוקמת אי שם בין אורי משגב לגדעון לוי ופוליטית – בין מרצ לחד"ש. עמדותיה היו פוסט-ציוניות בעליל.

כשהחליטה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהצטרף דווקא למפלגת העבודה, החיבור בינה לבין מפלגה זו נראה לי הזוי לחלוטין. מה לה ולמורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, המגשימה, בונת הארץ, מיישבת הגבולות, מייסדת המדינה? מה לה ולציונות המעשית, הקונסטרוקטיבית, של תנועת העבודה. מה לה, שבשידור בגל"צ ב-2010 אמרה: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא" ולאתוס הביטחוניסטי של תנועת העבודה? לא שמפלגת העבודה של שנות האלפיים היא אותה תנועת העבודה, אבל יש בה בהחלט שרידים של הדי.אן.איי. הזה. יש אי אלו גִצים שרוח נכונה עשויה להצית מתוכם את שלהבת התנועה. אבל מרב מיכאלי?!

לא רק אני תהיתי על בחירתה המוזרה. גם יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים שלי יחימוביץ' תהתה, מאותן סיבות בדיוק. שלי ניסתה כל דרך תקנונית וחוקית כדי לחסום אותה, אך כשלה.

השבוע הודיעה מרב מיכאלי שהיא מתמודדת על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה. יהיה זה אך סמלי אם היא תהיה חתומה על קבורת החמור של מפלגה, שהדבר היחיד שעוד צפוי לה הוא עבר מפואר.

* האוטו-אנטישמי נגד רוב יהודי – גדעון לוי מתגולל בחולדאי על כך שבנאום הצגת מפלגתו החדשה הוא אמר: "רוב יהודי ברור… זה אנחנו". כי זאת כמובן "גזענות". הגדרה עצמית לעם היהודי במולדתו עם רוב יהודי ברור, היא "גזענות". לא. גזענות היא המחשבה שכל עם בעולם זכאי להגדרה עצמית במדינה לאומית במולדתו זולת העם היהודי. זו גזענות ואנטישמיות. אילו גדעון לוי היה קוסמופוליטי, החושב שאין מקום לעמים ולמדינות לאום, הוא לפחות היה עקבי. אך הוא אינו שולל את הלאומית בכלל, אלא רק את הלאומיות היהודית. זו גישה גזענית ואנטישמית. והזן הנחות ביותר של אנטישמיות היא אוטו-אנטישמיות. אנטישמיות של יהודים.

"התת־אלוף שבו יצא החוצה, הטייס והקיבוצניק מחולדה הרימו ראש, ועמם הלאומנות הישראלית המכוערת, החוצה מחנות". הנה, אלה הדברים שמעוררים סלידה בתועמלן האנטי ישראלי הזה. תת-אלוף. טייס ("הרעים לטיס"). קיבוצניק (כי התנועה הקיבוצית היא מיטב הגשמת הציונות ואין דבר שהוא מתעב יותר מציונות). כל אלה הם "לאומנות מכוערת", כי רצון לרוב יהודי במדינה יהודית הוא "לאומנות" והוא "מכוער". והכמיהה לרוב יהודי היא "כמיהה נואלת".

"מה רע בישראלים שאינם יהודים?" שום דבר לא רע בהם. הם אזרחים לכל דבר הנהנים מכל זכויות הפרט. אבל העם היהודי זכאי למדינה יהודית ולשם כך לרוב יהודי.

וכך הוא מטפטף את הרעל: "מהי מדינה יהודית? כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן או של פקיסטאן? זולתן וזולת ישראל אין עוד מדינות המגדירות את עצמן על פי דתן, או על פי הלאום של תושביהן. אין דבר כזה, מדינה יהודית. יש רק מדינה דמוקרטית — או שלא".

צרפת מגדירה את עצמה על פי הלאום הצרפתי של תושביה. בריטניה – על פי הלאום הבריטי. גרמניה – על פי הלאום הגרמני. רוסיה – על פי הלאום הרוסי. עשרים מדינות ערביות – על פי הלאום הערבי. רק ללאום היהודי אין זכות, על פי משנתו של האוטו-אנטישמי הזה, למדינת לאום משלו. "קריאה לרוב יהודי היא קריאה של לאומנים אפלים" הוא סונט בחולדאי.

לוי רוצה להסתפק ב"ישראליות". מהי ישראליות? הישראליות נובעת מהשם שהמדינה היהודית החליטה לקרוא לעצמה. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית. המדינה היהודית שקמה החליטה להיקרא ישראל. היא יכלה באותה מידה להיקרא יהודה. מהי מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי.

ומה עם אזרחי ישראל שאינם יהודים? הם מיעוט במדינת הלאום היהודית, כפי שיש מיעוטים בכל מדינות הלאום.

* מקארתיזם במרעו – רוגל אלפר הוא חובב חרמות ותיק. הוא תומך עקבי ונלהב ב-BDS ובחרמות על מדינת ישראל. בתוך ישראל הוא מסית בעקביות להחרמת כל תוצרת שיוצרה מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק", הזכור לרע. לפני כארבע שנים הוא פרסם פשקוויל הסתה לחרם על שוקולד "השחר". למה? הרי הוא אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא

לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם אז ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה

וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו

"ממרח גזעני ופשיסטי").

אמש הוא העלה פשקוויל שבו הסית להחרמת מוצרי ניקיון של חברת "טאץ'", כיוון שבפרסומת שלהם מופיע אלירז שדה, שבעבר הופיע כפרזנטור של נתניהו. כך נראה המקארתיזם במרעו. מבחינת רוגל אלפר, כל עובדי חברת "טאץ'" צריכים לאבד את מטה לחמם כעונש על כך שהחברה צילמה פרסומת שבה מופיע אדם המזוהה עם נתניהו.

* טקס משותף – מחר, 7 בינואר, יחול יום השאהיד הפלשתינאי. אני מציע לחובבי הז'אנר של הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים, להעתיק אותו ל-7.1 ולא לחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בריטואל הפרובוקטיבי הפרוורטי.

* בוער ואיננו אוכל – לפרשת "שמות". נכתב במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "אינתיפאדה השניה", ערב פרשת "שמות" תשס"א, ינואר 2001:

וכאשר יבעירו אותו

כן ישגה וכן יפרח.

וכך, כאשר יידו עליו אבנים.

וכך, כאשר יירו עליו בדרך.

וכך, כאשר ינעצו בו סכינים –

כי הוא האמת. כי הוא הצדק.

וכי אין לו ברירה אחרת.

ואם האש כילתה כמה אשליות בדרך

… גם זו לטובה.

* דרך ארץ – בימים אלה אנחנו מפנים את הבית של אבא שלי ז"ל ומסדרים את עזבונו. להפתעתי מצאתי שלוש חבילות ועליהן כתוב: דרך ארץ.

כידוע, אני פעיל במפלגת דרך ארץ. ותמהתי – שמא אבא שלי היה פעיל בדרך ארץ עשרות שנים לפני שהיא קמה? שמא הוא חזה את הנולד?

ומה הייתה תכולתן של החבילות? במשך שנים רבות, בעיתון "במחנה" היה מדור בן ארבעה עמודים שעסק בידיעת הארץ ונקרא "דרך ארץ". אבא שלי, שהיה חובב טבע וידיעת הארץ ואוהב ארץ ישראל, שמר את גיליונות המדור הזה במשך עשרות שנים.

את האוסף הנכבד והמרגש הזה הענקתי לחברי גיא קופליק, איש ידיעת הארץ, מדריך טיולים ותיק ומורה לטבע ומדעים, העזריה אלון של אורטל.

          * ביד הלשון

קִיהָיוֹן – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, הוא יום השפה העברית. לקראת מועד זה, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה על האקדמיה ללשון עברית ורואיינו אחדים מראשיה.

תמר גדיש, ראש המזכירות המדעית של המכון (בכתבה כתבו "ראשת", אך את דעתי על התקלה הלשונית הזאת, שהאקדמיה אשמה בה, ביטאתי כבר פעמים רבות בעבר), סיפרה בראיון שהאקדמיה אינה נוהגת לחדש מילים במקום מילים או צירופים עבריים קיימים, אבל יש מקרים חריגים ונדירים שהיא עושה כן.

היא נתנה שתי דוגמאות, שאחת ריגשה אותי מאוד. "החלפנו את המילה העברית לדמנציה – 'שיטיון' – למילה היותר סימפטית 'קיהיון'. פנו אלינו אנשים בתחילת המחלה, או ילדיהם, וטענו בצדק שהחיבור ל'שטות' לא מכבד ולא נעים, אז שינינו".

אבא שלי סבל מהמחלה בעשור האחרון לחייו; מחלה שהלכה והידרדרה. בדרך כלל אני משתדל להשתמש במונחים עבריים, אבל במקרה הזה לא הייתי מסוגל להעלות על דל שפתיי את המילה שיטיון בהקשר של אבא שלי. אבא שלי היה אדם חכם מאוד, וגם כאשר דומה היה שמוחו הולך ומתקהה מיום ליום, לא יכולתי לדבר עליו במושגים של שוטה. וגם בשנות המחלה, ברגעים של פיכחון, באה לידי ביטוי חוכמתו.

בכתבה ב"ישראל היום" נתקלתי לראשונה במונח החדש, וממש שמחתי.

* "חדשות בן עזר"

כולם הם שורשיי

נשאלת השאלה: למה אנחנו כאן / היא לא תעזוב היא לא תתנצל / נדבקת כמו צל / ואין להינצל // למה אתה כאן? מהו התפקיד / איזה מין דיוקן תצייר לעתיד? / שאלה לא נוחה, זה נכון / ואין הנחות.

כך, במילים אלו נפתח תקליטו (כן, כך אני בוחר לקרוא בעברית לדיסק / אלבום) של בני איתן, איש הגולן, חבר מושב יונתן – "לא בשמים היא". תקליט שנפתח בשאלת השאלות המעסיקות את הפילוסופיה העולמית והיהודית מקדמת דנא, מהי משמעות החיים, יוצר מלכתחילה ציפיות גבוהות. פתיחה כזו היא הזמנה למסע מאתגר. זה לא אמור להיות תקליט של מוסיקת רקע למנגל. התקליט הזה, ובו 15 שירים שאת כולם כתב והלחין בני איתן ומלווה אותו חבורת נגנים מגוונת ורצינית; תקליט בסגנון המשלב רוק רך עם נגיעות ג'אז, ומזכיר באופן השירה, בלחנים ובתחומי העניין את יצירתו של שולי רנד – מיועד להאזנה ברוב קשב, התרכזות והתמודדות עם שאלות החיים. "הטקסטים ברורים וכתובים בגובה העיניים" מבטיח בני בהקדמה, ומקיים. הם ברורים, "אבל לא מחלקים פטור מחשיבה". זהו תקליט קונספט, העוסק בשאלות החיים דרך הטקסטים היהודים, כאשר סדר השירים בו הוא מלאכת מחשבת של בניית רעיון. השירים כולם מתכתבים עם מקורות ישראל, אך כפי שכותב בני בהקדמה, "אלה לא שירים דתיים, זו לא מוזיקה דתית ואין חובה להיות דתי כדי להבין אותם".

משמעות החיים על פי בני איתן, מתגלה משיר לשיר, טפח אחר טפח, בערכים של שליחות ותיקון עולם, של בחירה חופשית, של אהבת הרֵעַ, של הכרעה דמוקרטית, של מחלוקת מתוך כבוד הדדי, של לא תעמוד על דם רעך, של עשיית חסד ושל חופש הבחירה.

בסקירה זו אוכל להזכיר במילים ספורות כל שיר (במעט שקוצר היריעה מאפשר), אך כבר כאן אומר – אני אוהב את התקליט, מזדהה עם רבים ממסריו וממליץ בחום להקשיב לו, הקשבה פעילה, הקשבה דרוכה.

אז למה אנחנו כאן? פותח בני בשאלה זו את התקליט בשיר "הוסיפו אותך". הוא מתכתב עם פסוק מתפילת העמידה ביום הכיפורים: "אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי" ובפרשנות של הרב קוק לפיו עד שלא נוצרתי העולם לא היה זקוק לי. כשנוצרתי – סימן הוא שיש משהו בעולם הדרוש לי, שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ובהמשך השיר הוא כותב: "אתה נמצא בעולם כדי לתקן / להפוך רע לטוב ולהפוך לא לכן / הרבה יש פה מה ליישר / גם אם תתקשה".

"שמעתי אומרים נלכה דותינה" אמר האיש שיוסף פגש ושאל אותו אם ראה את אחיו. האיש ידע שהם בדותן, אך סגנון התשובה המתחמק כאילו מזהיר את יוסף. בכך הוא מעמיד בפניו בחירה חופשית, ובני רואה בערך זה את אחד מעיקרי משמעות החיים ומשמעות היהדות. הבחירה של יוסף ללכת לאחיו למרות האזהרה, הייתה בחירה בסכנת חיים, אך גם בקיום התסריט של ברית בין הבתרים, של הקמת העם דרך עבדות ארוכה ממצרים ויציאה ממנה אל החירות. "שמעתי אומרים נלכה" הוא השיר השני בתקליט. "שמעתי אומרים נלכה / כל התכנית כבר ערוכה: / הבור, השיירה, 'מותך' / חלום פרעה ופתרונך / הכל צפוי בעתידך / אך הרשות היא שלך".

"אחת בדורה" היא רות המואביה. בני מתאר כיצד התנ"ך מציג בפנינו שושלות של עשרה דורות, שהדור העשירי מחולל מפנה באנושות או בעם ישראל – מאדם לנוח, מנוח לאברהם, מפרץ לדוד. אך בדור השביעי בעשיריה שבין פרץ לדוד מתרחשת תפנית מרתקת – נכנסת רות המואביה, וזאת למרות שחל איסור מוחלט למואבי לבוא בקהל ישראל עד עשרה דורות. והנה, דווקא היא מולידה את מחולל מלכות יהודה. איך זה קרה? בזכות סגולותיה הייחודיות, שתקנו את קלקולי החוליה של בועז. בבועז גברה היהירות, ואילו רות מגלמת ערכים של ענווה ומסירות.

השיר "מקום בית המקדש" עוסק באגדה על פיה מקומו של בית המקדש הוא בכל מקום שיש בו רעות ואחווה בין אדם לזולתו. במקום שבו נשפכות דמעות אהבה – שם מקום המקדש. השיר הוא בלדה המספרת על שני אחים בשדות סמוכים, כשכל אחד חושב כדי שייתן עוד משלו לעזרת אחיו, שצרכיו גדולים משלו. "בגבול נפגשו / ברוב התרגשות, / עם מנחותיהם / נפלו על צוואר / דמעות אהבה / זלגו ביניהם // אמרו במרום: / הן זה המקום / אשר בו ישכון".

שיר הנושא, "לא בשמים היא" הוא השיר החשוב בתקליט, לטעמי (וכך מן הסתם גם לטעמו של היוצר, שהכתיר בו את שם התקליט). השיר עוסק במדרש הידוע על תנורו של עכנאי. היה זה ויכוח הלכתי על שאלת טומאה וטוהרה של תנור השייך לאדם מסוים. סוגיה צדדית ולא רלוונטי לחלוטין לימינו; גם לא להלכה של מאות השנים האחרונות. אך פרוטוקול הפולמוס המרתק הופך אותו לסיפור מכונן ביהדות. בדיון הזה מתעוררת מחלוקת בין רבי אליעזר לשאר החכמים. הוא דבק בדעת היחיד שלו, ומוכיח באותות ובמופתים שהצדק עמו, ור' יהושע פוסל את המופתים, בטענה שאין הם ראיה בדיון אנושי, ארצי. וגם כשר' אליעזר מעיד את השמים לטובתו, באמצעות בת קול, גוער ר' יהושע בשמים: "לא בשמים היא". כלומר, התורה נתנה לנו בהר סיני ומאז בידינו האחריות המוחלטת לפרש אותה כהבנתנו האנושית, וההכרעה שלנו, המתקבלת ברוב דעות, היא הפסיקה המחייבת. בני מתרגם את המדרש לשפת שיר, עד סופו – שבו אליהו מספר ששעה שר' יהושע אמר את הדברים, חייך הקב"ה לעצמו ואמר "ניצחוני בניי, ניצחוני בניי".

במהלך רטורי מרתק, בני הופך דווקא את המחלוקת המשמימה על התנור לפזמון החוזר, ובכך כאילו מבליט איך מסר כל כך מהותי יוצא מתוך דיון על נושא לא הכי מרתק. אך יש בכך גם מסר, על החשיבות של הלימוד, לימוד לשמו ואף פלפול לשמו. זאת עבודת ה' לאחר חורבן הבית. "התורה הרי מתקיימת על הארץ / לא בשמים ובטח שלא בעל-טבעי / עבודתנו בעולם היא חיפוש האמת / בשכל שקיבלנו, בכלים שיש כאן / החיפוש האין-סופי הזה הוא עבודת ה' // הפלפול והמדרש – עבודת ה' / הוויכוח והראיה / המחקר לעומקו של עניין מסוים / השינוי, החידוש למה שכבר קיים – ההלכה הולכת לשם". אהבתי מאוד את השיר הזה.

"פטם את הקטורת, אבטינס", מבוסס על סיפור מן התלמוד הירושלמי, על משפחה מסוימת, משפחת אביטנס, שהייתה בקיאה באחת מעבודות בית המקדש – פיטום הקטורת, וסירבה לחלוק עם אחרים את הסוד המקצועי. כשהם שבתו, בשל סכסוך כלשהו, לא היה מי שידעו את מלאכתם. איני מתחבר לכל ענייני עבודת המקדש, וגם לשיר הזה לא התחברתי כל כך. אבל דווקא המנגינה שלו תפסה אותי, ולא אחת מצאתי את עצמי מזמזם "כתוש את זה כתוש את זה / הדק היטב הדק".

השיר שאליו התחברתי יותר מכל הוא "שורשים" (שמתוכו בחרתי את כותרת מאמר זה). על פי מדרש חז"ל, כולנו, כל היהודים בכל הדורות, היינו במעמד הר סיני. בני חוזר אל אירועים תנ"כיים וקובע "אם אני נמצא עכשיו – גם הייתי שם". בחירותיו מעניינות: משה רבנו הבוקע את ים סוף (חז"ל אמרו שמה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי), דוד המלך הרוקד עם כל העם בהגיע ארון הברית ור' עקיבא הרואה שועלים מהלכים בחורבות בית המקדש ושמח, כי כאשר הוא רואה את התגשמות נבואות החורבן הוא בוטח בהתגשמות נבואות הנחמה. ולאחר מכן מציין בני רשימה ארוכה של שמות אישים מתולדות העם היהודי ומורשת ישראל, החל ביהושע ושמואל, דרך בן זכאי ובן לקיש, בואכה אלברט איינשטיין, מרטין בובר, עגנון וא.ד. גורדון ועד אלתרמן, פן, שלונסקי וזך ומספר – "כולם הם שורשיי". ואני מזדהה מאוד עם האמירה הזו, כי זו בדיוק גישתי לתרבות היהודית.

השיר "אל תגידו מים מים" עוסק ב"ארבעה שנכנסו לפרדס". ומר' עקיבא של מדרש השועלים בהר הבית ומי שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום המעבר לשיר "ואהבת לרעך כמוך" שר' עקיבא הגדיר אותו ככלל גדול בתורה, כלומר כמפתח להבנתה ולימודה – הוא מעבר טבעי. השיר "יע"ל קג"מ" עוסק בזוג האמוראים אביי ורבא ומעלה על נס את תרבות המחלוקת שלהם, שהייתה תמיד לשם שמים ולא גרעה מאהבתם זה לזה – כמופת לתרבות מחלוקת הראויה לימינו. השיר "חסד" מציב את ערך החסד כערך נעלה ביהדות וכמופת.

השיר "ולא מיחו רבנן" עוסק במדרש על קמצא ובר-קמצא ועל שנאת החינם שבעטיה חרבה ירושלים. הדגש של בני, וזה גם הדגש שלי על המדרש (ועוד אכתוב על כך מאמר) הוא לא על התנהגותו של הגביר שגירש בבושת פנים את בר-קמצא, אלא על התנהגותם של גדולי הדור שישבו בסעודה של הטייקון, ראו את העוול ושתקו. חוסר המנהיגות של השותקים, של ההנהגה שעמדה על דמו של בר-קמצה, היא הגורם לחורבן.

השיר "בין אדם לחברו" מבהיר מה עיקר ומה תפל במצוות היהדות. הכותרת מבהירה זאת היטב. השיר "פרדוקס גן עדן" תוהה מה תפקידו של עץ הדעת טוב ורע בגן העדן, אם אסור לאכול מפירותיו? העץ מגלם את הבחירה החופשית של האדם. האל העמיד כבר לפני האדם הראשון את הבחירה אם לשמוע בקולו או להתפתות, למרות שלא היו לו עדין הכלים התבוניים והמוסריים לבחירה החופשית. את הכלים הללו הוא קיבל כשנגס מעץ הדעת. חופש הבחירה הוא המתנה הגדולה ביותר לאדם. התקליט מסתיים בשיר "תודה לאל" שהוא לחן (שאני מודה שלא התחברתי אליו) למילים הנפלאות מן התפילה: "אילו פינו מלא שירה כים / ולשוננו רינה כהמון גליו / אין אנחנו מספיקים להודות לך".

אני אוהב מאוד את התקליט הזה וממליץ עליו בחום (גילוי נאות – תמכתי בהוצאתו בגיוס המונים). אך אזהרה – מי שאינו מתכוון להקשיב לו ברוב קשב ולהעמיק במילותיו ומסריו, יחמיץ את התקליט כולו. הוא מומלץ למי שמעוניין בהאזנה פעילה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 3.1.21

* תל-אביב זה אני – אני בעד הגבלת קדנציות של ראש ממשלה. שלטון ממושך הופך לשלטון מסואב. מי ששולט זמן רב מדי, מתחיל להאמין שבאמת "המדינה זה אני". ע"ע נתניהו.

זה נכון גם בשלטון המקומי. גם בו יש צורך בהגבלת קדנציות, בדיוק מאותה סיבה. ע"ע חולדאי.

ביוני 2019 פרסמתי רשומה שכותרתה "תל-אביב זה אני": ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". "אלטנוילנד", הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

"שלום לקנאים" הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת "תל-אביב זה אני", ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא "העמדה של תל-אביב".

בספרו "שלום לקנאים" עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר "אלטנוילנד". התרגום העברי של סוקולוב לספר היה "תל-אביב".

* סר טעם – דברים שכתבתי על חולדאי באוגוסט האחרון: "הארת חזית עיריית תל-אביב בדגל לבנון, היא מפגן של טעם רע, חנופה, נמיכות קומה ופופוליזם. כן, עלינו לסייע גם לאויבים, אבל הם אויבים. והדגל שלהם הוא דגל של מלחמה בישראל". 

חולדאי אינו כוס התה שלי. עמדותיו אינן עמדותיי. אבל הוא פרטנר רצוי, בעיניי, בממשלת אחדות לאומית בראשות גדעון סער בעוד שלושה חודשים. ממשלה שיהיה בה ייצוג לקשת דעות רחבה, מבנט עד חולדאי.

וגם הליכוד יוכל להצטרף, בכפוף להלכת דרעי-פנחסי.

* עניבה אדומה – האם העניבה האדומה של חולדאי, בהכרזה על המפלגה החדשה, היא קריצה לאוהדי הפועל, שלא סלחו לו על אוסישקין?

* בניגוד לערכי הממלכתיות – איני מצטער על החלטתו של גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים, כפי שלא שמחתי על הצטרפותו אליהם. עוד כשהייתי פעיל בתל"ם, ובוגי יעלון עסק ביצירת החיבורים שהובילו בסופו של דבר להקמת כחול לבן, הבעתי באוזניו את דעתי שלא ראוי לחבור עם אשכנזי בשל פרשיות אשכנזי/הרפז למיניהן. נכון, לא נמצאו ראיות לחשדות פליליים נגדו, אך לבטח האופן בו התייחס כרמטכ"ל לדרג המדיני, אהוד ברק (שגם הוא מצדו לא היה טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה), מנוגדת בתכלית לערכי הממלכתיות, שעליהם אנו מבססים את המפלגה. הצטערתי כאשר הוא הצטרף. את דעתי בנדון הבעתי גם בפומבי.

בעקבות פרשת "שמן", כתבתי בינואר 2020: "שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א אישרו הסדר פשרה בתביעה הייצוגית שהוגשה נגד הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר חברת 'שמן נפט וגז' לשעבר גבי אשכנזי ומנכ"ל החברה לשעבר, יוסי לוי. במסגרת ההסדר, נקבע בפסק הדין, ישלמו החברה והנתבעים סכום של 4.5 מיליון שקל. בתשלום תישא חברת הביטוח של 'שמן'. בתביעה נטען ששמן פעלה בהטעיה ובמרמה, עת פרסמה הודעות אשר יצרו אמון אצל המשקיעים כי נמצא בקידוח של החברה נפט ברמה גבוהה.

על גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים ולהוציא את עצמו מרשימת כחול לבן לבחירות. ניתן לומר שאדם מעד ומשלם על כך, וניתן להסתפק בכך. נכון, אין המדובר כאן בהרשעה פלילית ובוודאי שאין כאן קלון, אך בימים של מלחמה על נפשה של מדינת ישראל כמדינת חוק, המפלגה שמובילה את המאבק נגד השחיתות השלטונית והרס מדינת החוק, חייבת להחמיר עם עצמה בדרישה ממנהיגיה לדוגמה אישית. הדבר נכון במיוחד במקרה של אשכנזי, כיוון שעוד כרמטכ"ל הוא נהג בחוסר ממלכתיות קיצוני. נכון שבסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום, אך לא כל מה שאינו פלילי כשר, ומבחינה ציבורית, התנהלותו כרמטכ"ל חמורה לא פחות מעבירה פלילית, ומטילה צל כבד על דפוסי הנהגתו.

מלכתחילה סברתי שמקומו של אשכנזי אינו צריך להיות בכחול לבן, וכעת – ביתר שאת".

האמת היא, שבפועל דווקא הוא, מבין ארבעת חברי "הקוקפיט", ייצג את עמדותיי בנושא ממשלת האחדות; הן אחרי הסיבוב השני, בעקבות מתווה הנשיא והן לאחר הסיבוב השלישי. אך עמדתי העקרונית נותרה בעינה, ולכן איני מיצר על פרישתו.

* השגיאה הגדולה של גנץ – מקובל לטעון ששגיאתו הגדולה של גנץ, שהובילה אותו למצבו הנוכחי, הייתה הקמת ממשלת האחדות עם נתניהו. היה עליו לדעת מי הפרטנר, שאי אפשר לסמוך – לא על מילה שלו, לא על חתימת ידו וגם לא על חקיקה המעגנת את ההסכמות, ואם למרות זאת הקים אתו ממשלה, הוא אשם בתוצאות, כי יותר משעכברא גנב – חורא גנב.

איני מסכים עם הטענה. במצב המדינה באותה עת ולנוכח החלופות, הוא עשה את המעשה הפטריוטי הנכון. הוא לקח סיכון של צל"ש או טר"ש, כאשר מי שקובע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש הוא דווקא הפרטנר. הוא נעקץ – ומשלם את המחיר. אולי לא היה זה המעשה הפוליטי הנבון, אך עצם הניסיון היה המעשה הפטריוטי הראוי.

טענה נוספת היא נגד רפיסותו מול התנהלותו הבריונית של נתניהו; על כך שאִפְשֵׁר לו לאורך חודשים ארוכים לדרוס אותו, להדיר ולמדר אותו ולרמוס את ההסכם הקואליציוני. זה נכון, אבל הרי גנץ נכנס לפוליטיקה כדי להציג אלטרנטיבה של ממלכתיות. הקמת ממשלה-בתוך-ממשלה, מנוגדת לכל ישותו. צחוק הגורל, הוא שלמרות הנאמנות הממלכתית שלו, שנענתה בכפיות טובה, זה שעקץ אותו מאשים אותו ב… ממשלה בתוך ממשלה. ויש אפילו שוטים שמאמינים לכך (או לפחות מדקלמים את דף המסרים).

בעיניי, שגיאתו הגדולה של גנץ הייתה שלא פעל על פי המיית לבו אלא נכנע ללפיד ויעלון, וכחול לבן לא קיבלה את מתווה הנשיא, מתווה הנבצרות, אחרי הסיבוב השני. במתווה הזה ובהצעות הליכוד לאחר מכן, לא היה פתח-יציאה בדמות התקציב, ובתוך תקופה קצרה (בין 3-5 חודשים) נתניהו היה מפנה את המקום וגנץ כבר היה ראש הממשלה חצי שנה ואולי אף 9 חודשים.

נכון, נתניהו הוא נתניהו וגם את ההסכם הזה הוא יכול היה להפר. אך זה היה הרבה יותר קשה, ובכל מקרה, אילו גנב את הרוטציה, היינו כבר אחרי סיבוב רביעי שהיה נסוב על גניבת הרוטציה.

* השותף הנאמן ביותר – להערכתי, סיכוייו של נתניהו להקים את הממשלה הבאה קלושים. הסיבה לכך היא שאיני רואה מי יאמינו לו ויסכימו להקים אתו קואליציה. אבל אם הוא יצליח להקים קואליציה, בדבר אחד אני משוכנע – שותף נאמן כמו גנץ לא יהיה לו. גם הוא יבין כמה הוא טעה כשעקץ אותו.

* התרברבות בהרג – ב"7 ימים" התפרסם ראיון עם בני גנץ. אני מעריך מאוד את גנץ ומסכים עם מרבית דבריו, בוודאי בכל הנוגע לעלייתה ונפילתה של ממשלת האחדות.

דבר אחד איני סובל בסגנונו, וזו לא הפעם הראשונה – התהדרותו בהרג אויבים.

– בני גנץ, אומרים שאתה בן אדם טוב מדי, לא פוליטיקאי, לא קילר.

– אפרופו קילר – בואו, על עשרות קברים בלבנון רשום השם שלי.

– יכול להיות שיש שם בחוץ עוד שלדים לגביך, עוד הקלטות, עוד סיפורים?

– השלדים היחידים שהשארתי הם כאלו של אויבים.

לְמה זה טוב? מה נותנת ההתרברבות הזאת?

אנו נלחמים על קיומנו ועל שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. זו מלחמת אין ברירה. המלחמה היא רע הכרחי. הכרחי – אך רע. במלחמה חיילים שלנו נהרגים והורגים. זאת המציאות המרה. אבל הרג האויב אינו נושא שיש להתרברב בו.

גולדה מאיר אמרה פעם: "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם". אז נכון, לעגו לה על המשפט הזה, והיוסי שרידים כינו אותה "צדקנית". אני מבכר לאין ערוך את האמירה של גולדה על הרהב של גנץ.

* ציוץ דמגוגי – בעקבות אמירתו של נתניהו שהוא רוצה תמיכה בו של הערבים בבחירות, צייץ עופר שלח באזכור "הערבים נעים בהמוניהם" והזכיר שהוא ניהל מו"מ עם המשותפת בשעה ש"הקוקפיט" סיפרו שזאת רק "הצבעה אחת וזהו". והוא קינח באמירה: "יש מי שמסית ואח"כ מתחנף, יש מי שמפחד, יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם".

הבה ננתח את הציוץ. כל המסר שלו דמגוגי. למה? כיוון שהוא משווה פניה של ראש מפלגה ישראלית אל אזרחי ישראל הערבים לתמוך בו, לקואליציה עם רשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. בכך הוא ממחזר את השקר הדמגוגי, על פיו שלילת קואליציה עם עופר כסיף וחבר מרעיו, היא "בשל היותם ערבים". והרי אין לכך שחר.

הבידול שהוא עושה בינו לבין "הקוקפיט" נכון, אך לא באופן הדמגוגי שהוא מציג זאת. ההבדל בינם לבינו לא היה שהם פחדו והוא היה גיבור גדול, אלא שמבחינתם זאת הייתה גלולה מרה, כי הם הבינו מה המשמעות של ממשלת מיעוט הנסחטת בידי רשימה אנטי ישראלית, אך היו מוכנים לקבל זאת כרע במיעוטו, בעוד הוא חתר לכך מלכתחילה מתוך אידיאולוגיה. אבל הלעג שלו ל"רק הצבעה אחת וזהו" מוזר, כי הוא המציא את האגדה הזאת. הוא, שתמך בשיתוף עם הרשימה האנטי ישראלית מתוך אידיאולוגיה, מכר להם את הפיתיון הזה, במתווה פנטזיונרי איך באמצעות הצבעה אחת נתניהו ילך לבלפור והליכוד יזחל לממשלתם. הם התפתו לרמות את עצמם, אבל הוא המציא את התרמית.

וכאשר הוא מגדיר את עצמו, בהקשר הזה, "יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם", הוא מסביר שערכיו מחייבים קיומה של ממשלה עם רשימה אנטי ישראלית והוא יפעל לממש זאת.

אני מקווה שכל אחת מן המפלגות הגדולות והבינוניות, כלומר כל מפלגה שצפויים לה עשרה מנדטים ויותר, תציג לפחות מועמד ערבי ישראלי. יש לשבור את ההגמוניה של הרשימה האנטי ישראלית בפוליטיקה של המגזר הערבי. ואני מקווה שבממשלה הבאה יהיה לפחות שר ערבי אחד.

* הגמוניה שמגמוניה – הפרשנות של אבישי בן חיים לכל כותרת בכל עיתון בכל נושא: זו הוכחה… הגמוניה… פריבלגים… ישראל הראשונה… בלה בלה בלה… האליטה הישנה…

* המדינה זה לא "אני אני" – בראיון של קרן מרציאנו וספי עובדיה בגל"צ עם יועז הנדל, הם הזכירו את העובדה שהוא היה "דוברו של נתניהו". הנדל לא היה הדובר של נתניהו, אלא ראש מערך ההסברה הלאומי של מדינת ישראל. אבל עצם הבלבול הוא הפנמת התרבות הביביסטית הקלוקלת על פיה "המדינה זה אני", שהיא שילוב של אופי עם שלטון ממושך מדי. חלק מתהליך הדה-ביביזציה יהיה יצירת הפרדה תודעתית לא רק בין המדינה לנתניהו, אלא בין המדינה לכל מנהיג שהוא. המדינה אינה המנהיג. המנהיג הוא משרת הציבור.

באותו ראיון אמרה קרן מרציאנו, שלליכוד עם המפלגות החרדיות וימינה יש סיכוי טוב להקים ממשלת ימין צרה בראשות נתניהו. חסרים רק 3-4 מנדטים. נראה לי שכדי להגיע ל-61 מנדטים הוא ייאלץ לצרף לקואליציה את התנועה האסלאמית (רע"ם). בנט יעדיף ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של התנועה האסלאמית, על ממשלה ציונית בהנהגת סער?

* עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי – בנאומיו של לוי אשכול אחרי מלחמת ששת הימים, הוא לא אמר שחררתי את ירושלים, הרחבתי את גבולות המדינה, הגעתי לתעלת סואץ, הדפתי את האויב, הבאתי כבוד גדול למדינת ישראל. הוא דיבר על הלוחמים והמפקדים שהביאו לנו את הניצחון. ולא היה בכך כדי לגרוע מאומה מהקרדיט שהגיע לו כראש הממשלה.

* מציג את הכישלון כהצלחה – להבדיל מן הרל"בניקים האוטומטיים, מכחישי הישגיו של נתניהו, אני מקפיד לשבח אותו על הצלחותיו והישגיו. אמנם בעיניי הנזקים של מיסטר ביבי לחברה הישראלית מאפילים על הישגיו של ד"ר נתניהו, אך ההישגים אמתיים, בתחום מעמדה הבינלאומי של ישראל, בקידום השלום במזרח התיכון, בהתמודדות עם ה"אביב הערבי", במאבק הנחוש באיום האיראני ולאחרונה במיזם החיסונים. את כל הדברים הללו הוא לא עשה לבד, היו לו שותפים שהוא מחביא אותם כדי לזכות בכל התהילה, אך "מה ששלו – שלו".

עלייתו ארצה של פולארד, שגם אותה מנכס נתניהו לעצמו ומעריציו מתהדרים בה, אינה נמנית עם הישגיו. פולארד השלים את מלוא שלושים שנות מאסרו, בתנאים קשים, מתוכם 7 שנים בצינוק ועוד 5 שנים של הגבלות חמורות טרם שחרורו הסופי.

אין לי ספק שנתניהו פעל למען פולארד ככל יכולתו, כפי שעשו גם קודמיו, אך למרבה הצער הוא נכשל, כפי שנכשלו קודמיו. אין לזקוף את הכישלון לחובתו ולחובת קודמיו, אלא לנקמנות האכזרית של האמריקאים. אבל אין להציג את הכישלון כהצלחה, גם אם אנו בתקופת בחירות.

* להיכנס בהם – אחרי שבוע של פרעות אלימות מצד חוליגנים מכנופיות הימין הרדיקלי – פרעות נגד מדינת ישראל, נגד משטרת ישראל ונגד ערבים – שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגיעה השעה לשים לזה קץ. יש להסיר את הכפפות ולדכא בכוח את האלימות האנרכיסטית. להיכנס בהם בכל הכוח.

ראש הממשלה והשר לביטחון פנים שותקים. חרפה!

* אפס מאופס – כבר למעלה משבוע כנופיות של חוליגנים פראי אדם מחוללים פרעות בשוטרי ישראל. בכל ערב שוטרים נפצעים, ראשיהם מתנפצים, ומי שאמור להיות השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, לא מוצא מילה להוקיע את הפורעים, מילה אחת של חיזוק לשוטרים.

אמיר אוחנה הוא אפס מאופס. אינו ראוי להיות הפקיד הזוטר ביותר במשרד הזניח ביותר. לך הביתה, אפס מאופס! לך הביתה כישלון מהלך! יש צורך במהפך ולו כדי שהאפס הזה לא יהיה חבר בממשלת ישראל.

בכל ממשלות ישראל לא כיהן שר גרוע יותר מאמיר אוחנה האפס.

* החשבון של נתניהו – למה נתניהו שותק כשכנופיות החוליגנים פורעים בירושלים? כי הוא בונה על כך שאיתמר בן גביר ייכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק.

… ואח"כ הוא מתבכיין שאין משילות.

* צל"ש לש"ג – אני קורא את הסיפור המזעזע – איך עיכבו בשער את אלוף הפיקוד שאוטוטו יהיה סגן הרמטכ"ל בבסיס חיל האוויר. ואיך ש"גית חוצפנית טרחה לבדוק אותו ואת הנוסעים אתו וכאשר הם היו ללא תעודות היא סירבה לתת להם להיכנס והזעיקה את הקצין התורן. ואיך הקצין התורן רץ למקום עם נשק שלוף. אכן, תמונות קשות.

ואני מודה ומתוודה שהרבה יותר מזעזע אותי לקרוא בכל שבוע על נשק שנגנב מבסיס זה או אחר של צה"ל. ואני זוכר את הש"ג שברח ממחבל שערך טבח בחיילים הישנים במחנה גיבור, ואח"כ המציאו את "תסמונת הש"ג", כאילו תפקידו לא היה לשמור ומישהו אחר אשם שהוא ברח. ורק השבוע ראינו ב"לבנון" את אסון צור השני, כאשר שתי משאיות תופת עם מחבלים מתאבדים נכנסו בקלות לבסיס, כי הש"ג הוריד את החבל ונתן להם להיכנס. כן, ש"ג זה תפקיד חשוב ואחראי.

ובסיפור על סגן הרמטכ"ל, אני מצדיע לחיילת שעמדה בשער. כן, היא ראתה את הפלאפלים והלוי בוודאי הזדהה כסגן הרמטכ"ל אוטוטו, והיא התעקשה לבדוק, וכאשר הנוסעים אתו היו ללא תעודות היא התעקשה לא להכניס אותם, כי אינה יודעת מיהם ומהם, ויש לה אחריות. והיא הזעיקה את הקצין התורן, והרי בדיוק לשם כך יש קצין תורן. והקצין רץ עם נשק שלוף, לכל מקרה, כי עדיף לשלוף נשק ויתברר שלא היה בכך צורך, מאשר לא לשלוף נשק וכשיתברר שהיה בכך צורך זה יהיה מאוחר מדי.

כל הכבוד לחיילת ולקצין, והרצי הלוי צריך לשבח אותם על הערנות, הדבקות במשימה וההתייחסות הרצינית למשמרתם.

* ראש גדול – סיפור שלא קרה אך יכול היה לקרות: מחבל מתאבד, נוהג במכונית תופת, לבוש במדי צה"ל ודרגות אלוף הגיע לשער של בסיס. הש"ג היה ראש גדול, לא נצמד לנהלים כמו אידיוט, אלא גילה שיקול דעת ונתן לו להיכנס חופשי. המחבל התפוצץ והיה טבח בבסיס. הש"ג היה עומד לדין, ואז כולם היו קופצים עם הבל "תסמונת הש"ג". לעומת זאת, אילו הש"ג התעקש לבדוק והמחבל היה מתפוצץ עליו, הוא היה זוכה לעיטור הגבורה והכל היו מהללים אותו שבגבורתו, בהקרבתו ובמותו הוא ציווה חיים לעשרות לוחמים ומפקדים.

* מטר"ש לסמל – הייתי חייל בתקופת רפול. אני זוכר שהסתובב סיפור (איני יודע עד כמה הוא מדויק) שרפול רצה להיכנס לבסיס, על אזרחי. הש.ג. לא נתן לו. הוא הסביר לו שהוא הרמטכ"ל, אך הש.ג. התעקש והוא לא נכנס. רפול הסתובב כלעומת שבא. למחרת הוא נתן הוראה להעלות את הש"ג מדרגת טר"ש לדרגת סמל.

* רק גולדה – ביולי 1975 יהושע פרץ, יו"ר ועדת העובדים בנמל אשדוד, השבית את נמל אשדוד במחאה על כך ששוטר בשער דרש ממנו, "מלך אשדוד", להזדהות. באותו שבוע הלכה גולדה מאיר לקונצרט. עמדה בתור, ומיד כשזיהו אותה רצו להכניס אותה, בכל זאת זו גולדה, ראש הממשלה לשעבר. גולדה התעקשה לעמוד בתור והתעקשה שיבדקו את התיק שלה. בכל זאת, היא רק גולדה, לא פרץ יהושע.

* על כסאו של הרצל – בשנים 1995-1999 כיהן אברום בורג כיו"ר הסוכנות היהודית ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1999 הייתי ציר בקונגרס הציוני מטעם הדרך השלישית. בניגוד למחלוקת העמוקה שלי עם בורג בנושאים המדיניים, כאשר כיהן כח"כ, התרשמתי מאוד מהשקפותיו בנושא העם היהודי, ישראל כמדינה יהודית, עליה לארץ ישראל, הזיקה בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות, חינוך יהודי בארץ ובגולה. הוא נואם מצוין ורהוט מאוד והרשים אותי מאוד. שמחתי לראות איך הבסיס הציוני הוא המכנה המשותף של בעלי עמדות מנוגדות בנושאי חוץ וביטחון וגבולות המדינה.

בורג ישב על כיסאם של הרצל, חיים ויצמן ובן-גוריון.

ומה יצא ממנו? אדם הדורש למחוק אותו מהלאום היהודי במרשם האוכלוסין. אדם שנלחם נגד קיומה של מדינה יהודית וחולם להחליפה במדינה קוסמופוליטית עם ראש ממשלה ערבי. אוטואנטישמי מיליטנטי שמתעב את העם היהודי. אדם החותר לאידיאל של נישואי תערובת, כנראה מתוך הנחה שזה מה שישים קץ לקיומו של העם שהוא מתעב.

איש נקלה ונתעב, מעורר קבס. 

* מוטציה – בכל פעם שאני מציג את התנגדותי לקואליציה עם הרשימה המשותפת או שקיומה תלוי בה, מטיחים בי שאני נגד "הערבים". כמובן שזה שקר. אני מתנגד לרשימה הזאת אך ורק בשל עמדותיה האנטי ישראליות ושלילתה את זכות קיומה של מדינה יהודית.

אם הייתה בכנסת מפלגה שבראשה אברום (אדיפוס) בורג ומאוישת באנשים כמו עופר כסיף ורוגל אלפר, שנולדו לאימהות יהודיות, היא הייתה פסולה באותה מידה. אבל בעוד את איימן עודה ואחמד טיבי אני יכול לכבד כערבים לאומיים, טיפוסים כמו בורג אני מתעב. יהודים שהידרדרו למצב צבירה כזה, הם מוטציות של יהודים לשעבר.

* אבי אהרונסון – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של אבי אהרונסון, חבר קיבוץ נתיב הל"ה, דמות מרכזית בתנועה הקיבוצית. אבי מילא תפקידים מרכזיים, בתחומי החינוך והחברה, בקיבוצו ובתנועה הקיבוצית. בין השאר היה מזכיר תנועת המחנות העולים. הכרתי אותו כאשר עמד בראש מחלקת החינוך בתק"ם.

בשנים האחרונות עסק ד"ר אהרונסון בעיקר בחקר תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הוציא ספר על הקמת התק"ם וכרך ראשון של מחקר גדול על תולדות תנועת המחנות העולים (מהיווסדה עד הקמת המדינה). איני יודע האם השלים את כתיבת הכרך השני. אם כן, אני בטוח שיהיו מי שידאגו להוצאתו לאור. אני מקווה שיהיה מי שירים את הכפפה וישלים את מחקרו. לצד מחקרו המשיך בפעילותו בקיבוצו והיה מרכז הגיל הרך, תפקיד שהיה גאה בו מאוד. 

בשנים האחרונות ישבנו יחד בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. אני מכיר את אבי כמענטש, איש רעים להתרועע, אדם נעים ושופע הומור. עם השפם, הצ'פחה והאהלן הוא נראה פלמ"חניק מן המניין, אף שהיה צעיר בשנים אחדות מכדי להיות פלמ"חניק.

יהי זכרו ברוך!

* נתתי כתף – ביום חמישי בערב קיבלנו הודעה ממחוז צפון של שירותי בריאות כללית, שבני 55 ומעלה מוזמנים להתחסן. לכן, ביום שישי 1.1 בבוקר נתתי כתף, והחיסון היה המתנה שלי לעצמי ליום ההולדת ה-58. בשנה נורמלית אני מפנק את עצמי בסטימצקי. השנה סטימצקי בסגר, אז התפשרתי על חיסון. אגב, 58 הוא ה-57 החדש.

          * ביד הלשון

נבל"ע – ראיתי מודעת אבל ועליה, לאחר שם הנפטר, ראשי התיבות נבל"ע.

פירוש ראשי התיבות – נפטר לבית עולמו, ולפי גרסה אחרת – נלקח לבית עולמו.

אז למה נבל"ע ולא נלב"ע?

זה שיבוש נפוץ של נלב"ע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.12.20

* אין סגר פוליטי – הטענה שהסגר הוא פוליטי, לא רק אינה נכונה, אלא גם אינה הגיונית. סגר, מעצם מהותו, אינו יכול להיות פופולרי. זו גזירה קשה על הציבור. הטלת גזירה, כמו בידוד או העלאת מס הכנסה, בוודאי בזמן בחירות, אינה יכולה לנבוע משיקול פוליטי של ריצוי הבוחרים.

איני מיתמם, ואיני חושד שיש צעד כלשהו של נתניהו שחף משיקולים פוליטיים. השאלה היא מהו השיקול הפוליטי. אני מאמין, שהשיקול הפוליטי שלו הוא לא להגיע לבחירות באובדן שליטה על המגיפה, עם אלפים רבים, אולי עשרות אלפי חולים חדשים ביום ואלפי חולים במצב קשה. הרצון שלו הוא להגיע לבחירות עם שילוב של הפחתה דרסטית בנתוני התחלואה לצד מבצע חיסונים מוצלח. לכן, במקרה הזה יש הלימה בין השיקול הפוליטי שלו לבין האינטרס הלאומי. שיקול פוליטי שאינו שיקול זר – הוא שיקול פוליטי לגיטימי.

אפשר לחלוק מקצועית על הסגר, אבל מי שתוקף אותו בטיעונים לא הגיוניים, פוגע באמינות של עצמו ושל ביקורתו.

במצב של אובדן שליטה על המגפה, ואנו על סף אובדן שליטה, סגר הוא בלתי נמנע. בעיניי, הלימודים צריכים להתקיים כסדרם למרות הסגר, ואני שמח על החלטת ועדת החינוך בנדון. למעט סוגיה זו איני רואה חלופה לסגר. עם זאת, עצם העובדה שהגענו למצב המחייב סגר, היא כישלון בהתמודדות עם המגיפה. יש לומר בהגינות שמדובר במגיפה שתקפה במפתיע את כל העולם, אף מדינה לא ידעה להתמודד עמה היטב וכולן עשו שגיאות. גם אנחנו. אך היו גם שגיאות חמורות שנבעו משקולים פוליטיים זרים. כוונתי בעיקר להחלטות הנוגעות למגזר החרדי. מזמוז ומסמוס ההחלטה על שיטת הרמזור, כאשר המחלה השתוללה בעיקר במגזר החרדי והייתה תחת שליטה מחוצה לו, הייתה גורם ישיר לסגר השני. והביטוי הבוטה ביותר לשיקול פוליטי זר, שסייע להחרפת התחלואה, הוא מסמוס ההחלטה על הגדלת הקנסות, כדי לא להרגיז את המפלגות החרדיות, כאשר חלק גדול מן המגזר החרדי הפר את הסגר ופתח את מוסדות החינוך בניגוד לחוק. הייתה זו פגיעה קשה ביכולת לאכוף את החלטות הממשלה בנושא הקורונה, משיקולים זרים. את ההחלטות הללו ראוי לבקר. אך מי שטוען שהסגר הוא פוליטי, טוען טענת שווא פופוליסטית, שעלולה לפגוע באמינותו.

* מי זה "אתם" – ביום שני הייתי בפגישה בכנסת. מול המשכן נערכה הפגנת דגלים שחורים וורודים. המפגינים אחזו מגפונים וקראו קריאות, אך הם שמרו על הסדר, עמדו על הכיכר והמדרכות ולא חסמו את הכביש. המשטרה הייתה שם ולא התערבה. כאשר מפגינים אינם מפרים חוק ואינם פורעים סדר – המשטרה אינה מפריעה להם, בניגוד לדמוניזציה שעושים לה.

המפגינים קראו שתי קריאות מרכזיות. האחת: "סגר פוליטי – מרי אזרחי!" אני לא בטוח שהם זקוקים להתמודד עם שאלות כמו מה פוליטי בסגר? איזה רווח פוליטי יכול להיות לסגר? הם באובססיה ובאטרף, ודי בכך שהוחלט על סגר, כדי לקבוע שהוא פוליטי. אילו הוחלט שלא להטיל סגר, הם היו מפגינים נגד ההפקרה הפוליטית של בריאות האזרחים. קודם כל צועקים, על אוטומט, שהסגר פוליטי. אח"כ אפשר לחפש נימוקים, אך אולי אין בכך צורך. כי האמת היא שהסגר פוליטי למען החלק השני של המשפט: מרי אזרחי. כלומר המטרה היא לעורר מרי אזרחי, והטענה שהסגר פוליטי נועדה להצית את המרי. מהו המרי האזרחי? אי ציות לסגר. כלומר, בעיצומה של מגפה, הם מסיתים להפרת חוק, להפרת החלטות הממשלה והכנסת, לסיכון בריאות הציבור. זו אנרכיה.

הקריאה השניה הייתה: "אנחנו הריבון – אתם עולם תחתון!" ותמהתי, מי זה "אתם"? אילו הקריאה הייתה "אתה עולם תחתון", ברור היה למי הם מתכוונים. אבל מי זה "אתם"? הם עמדו מול הכנסת, הפנו אליה את מבטיהם הזועמים וצעקו לעברה: "אתם עולם תחתון". כלומר הכנסת כולה, הח"כים כולם, הפוליטיקאים כולם הם "עולם תחתון". ולכן, החלטותיהם הן החלטות של עולם תחתון ואין לציית להן.

אכן, הריבון הוא העם. אבל בדמוקרטיה ייצוגית, הכנסת שנבחרה בידי העם היא בא כוח הריבון. כאשר הם מתריסים כלפי הכנסת "אנחנו הריבון" הם בעצם כופרים בריבונותה ובחוקיה. מה האלטרנטיבה שלהם לכנסת? שלטון הרחוב?

זו אנרכיה.

הם נעלבים כשמכנים אותם אנרכיסטים. אבל כאשר אלו המסרים שלהם וזו ההתנהגות שלהם, על מה הם מלינים?

* לחסן את המורים – את ימי הסגר יש לנצל למבצע חיסון של כל המורים והגננות בישראל.

* חשדהו – כשארדואן מביע את רצונו בשיפור היחסים עם ישראל, אותם מוטט במדיניות אנטי ישראלית ואנטישמית קיצונית, אין לראות בכך המשך לחדשות הטובות של חוזי השלום והנרמול עם מדינות ערב. בניגוד למדינות שחתמנו אתן על הסכמי שלום ונרמול ואלו שבדרך, טורקיה נשלטת בידי האחים המוסלמים. ארדואן תומך בחמאס, הישות הערבית היחידה הנשלטת היום בידי האחים המוסלמים. כאשר ביום הוא הושיט יד לישראל ובערב חמאס ירה רקטות לעבר ישראל, המסר האמתי הוא הרקטות.

אין זה אומר שישראל צריכה להגיב על הסף בשלילה על דבריו של ארדואן. להיפך, עליה להביע רצון בחימום היחסים, אך להציב לכך תנאים, ובראש ובראשונה סגירת משרדי חמאס באנקרה והפסקת התמיכה בחמאס.

מתקפת הפיוס של ארדואן מזכירה לי את מתקפת החיוכים של רוחאני וזריף לקראת החתימה על הסכם הגרעין האיראני. משהו אפל מסתתר מאחורי החיוך. אולי רצון לתקוע טריז בין ישראל ליוון וקפריסין ולשבש את הברית הנרקמת בינינו לבינן. אולי רצון לגרום לביידן לבטל את העיצומים שממשל טראמפ הטיל עליו.

בדרך כלל, ישראל צריכה להתייחס ליוזמות מדיניות לשיפור יחסים עם מדינות עוינות בכבדהו וחשדהו. במקרה של ארדואן הגישה צריכה להיות של חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו וחשדהו.

* ואוחנה שותק – זה מספר ימים שכנופיות של חוליגנים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מתפרעים בירושלים ומיידים אבנים וסלעים על שוטרי משטרת ירושלים, פוצעים שוטרים רבים המכונים בפיותיהם המטונפים "נאצים".

והשר לביטחון פנים שותק. הוא אינו מעניק גיבוי לשוטרים המותקפים. בושה!

אחד החוליגנים נעמד עם עגלת תינוק מול מכת"זית וסירב להתפנות. הוא נעצר והתינוק עבר לידי אמו. אני מקווה שגורמי הרווחה יבדקו היטב את הכשירות ההורית של בני הזוג.

* להפיל את השלטון –  בכניסה לירושלים מופיעה כרזת ענק, עם תמונה של אהוביה סנדק, כתובת "השוטרים רוצחים" ו"להפיל את השלטון".

מותו של סנדק מצוי בחקירת מח"ש והמשטרה. אירוע כזה לא אמור להסתיים במוות, ובכל מקרה כזה (אגב, גם כשההרוג הוא פלשתינאי) יש מקום לחקירה יסודית, ללא משוא פנים. ואם האשמה היא בשוטרים, עליהם לתת את הדין. אך גם אם ניקח עד הקצה את גרסת הנערים, אין כאן צל צלו של חשד לרצח. אם גרסתם של הנערים תתקבל, מדובר בגרימת מוות ברשלנות. אבל מי צריך חקירה? מי צריך משפט? יש כבר פסק דין – רצח. ויש כבר איומים רציניים ביותר על חייהם של השוטרים. ולא רק אותם שוטרים הם רוצחים, אלא כל השוטרים. לכן כאשר החוליגנים משתוללים בירושלים, הם צווחים על השוטרים "רוצחים" ו"נאצים" ואתמול כבר היה פיגוע ונדליזם במשטרת יד בנימין.

יש לזכור מה קרה באירוע. נערי הזוועות הללו יידו אבנים על מכוניות של פלשתינאים. אבן היא נשק קטלני. היא הורגת. בוודאי מול מכונית נוסעת. המשטרה הוזעקה למקום כדי לטפל בפשע חמור ביותר. הנערים ברחו, עקפו מחסום, התפתח מרדף. על פי גרסת השוטרים, הנערים נהגו ללא רישיון, נגד כיוון התנועה, בפראות ובזיגזג וזאת הסיבה לתאונה. על פי גרסת הנערים השוטרים נגחו במכוניתם. זה הנושא שבחקירה. אם החקירה תאמת את גרסת השוטרים, יואשמו הנערים בגרימת מותו של חברם. אבל החוליגנים משתוללים ופוסקים דין. הרי הם אינם מכירים בבתי המשפט של המדינה השנואה עליהם כל כך.

ומה הכוונה ב"להפיל את השלטון"? הם רוצים להחליף את נתניהו? במי? בראש האופוזיציה לפיד? בראש הממשלה החלופי גנץ? בטוענים לכתר גדעון סער או בנט? או חולדאי? כמובן שלא. הם לא מדברים על חילופי שלטון, אלא על הפלת המשטר הציוני הדמוקרטי.

החיה הכהניסטית על זרועותיה השונות ובתוכה נוער הזוועות – היא גיס חמישי במדינת ישראל.

* מצעד החנפנים – אני שומע את דברי החנופה והקילוסין של שרי הליכוד לנתניהו, וזוכר שאלה הדברים שאמר זאב אלקין עד לאחרונה. ואני מאמין להם בדיוק כפי שהאמנתי לו אז. 

הם עדין לא אזרו אומץ לומר בגלוי את האמת. אבל הם יודעים שאלקין צודק בכל מילה.

* סמולן – כאשר נתניהו הצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעד עקירת יישובי גוש קטיף, בממשלה ובכנסת, גדעון סער התנגד בעקביות לעקירה. מסקנה – סער הוא ססססמולן.

* היית קונה מהאיש הזה מכונית משומשת? – לכל מי ששואלים: "תקימו ממשלה עם נתניהו?", אני מציע להשיב בכנות: הייתם קונים מהאיש הזה מכונית משומשת? אל תענו, כי אם תשיבו בחיוב, אתם משקרים.

איזה טעם יש להסכם עם אדם שמילה שלו אינה מילה ואין שום ערך לחתימת ידו?

* שר הפנים – הנאום של חולדאי היה מצוין. הוא בהחלט ראוי להיות שר הפנים בממשלת סער.

* השוער האגדי – יש צורך ברפורמות במערכת המשפט. היא לא יכולה להסתמך על רוח "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שאלה שפיטה", על פי תפיסתו של אהרון ברק, שהיא גרסה ממותנת של תפיסת "עליונות המשפט" של מנחם בגין ותנועת החרות ההיסטורית. יש לקבוע מה שפיט ומה לא שפיט. יש לקבוע מה המקרים שבהם יכול בית המשפט העליון להפעיל את נשק יום הדין של פסילת חוק ובאלו מקרים לא, ובאיזה הרכב ובאיזה רוב הוא רשאי לעשות כן. יש לאפשר לרוב גדול מיוחד של הכנסת להתגבר על פסילת חוק. יש להפריד את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה מתפקיד התובע הכללי, מסיבות רבות ובין השאר כיוון שכפי שראינו, העבודה המשותפת של היועמ"ש עם ראש הממשלה והשרים גורמת לו להקל בכתבי אישום לאישים אלה. ויש נושאים נוספים שראויים לשינוי.

נקודת המוצא של תהליך הרפורמות צריך להיות כבוד למערכת המשפט הישראלית המפוארת, שהיא שם דבר בעולם כולו, אמון והערכה לאישים שבמערכת הזאת. את התהליך, יש לבצע בהידברות מכבדת ומכובדת בין שלוש הרשויות השלטוניות – המחוקקת, המבצעת והשופטת, מתוך מגמה לגבש הסכמות על חוק יסוד חקיקה, בדרך לקביעת חוקה לישראל.

תהליך הרפורמות במערכת המשפט אינו יכול להיעשות במציאות של ניגוד עניינים, כאשר ראש הממשלה נאשם בפלילים. לא כל שכן, כאשר ראש הממשלה מנהל מלחמת חורמה במדינת החוק ובמערכת המשפט, מנסה לכופף את חוקי ישראל כדי להעמיד את עצמו מעל החוק ומפיץ בקרב המוני חסידיו תאוריות קונספירציה שקריות, שבאמצעותן הוא מסית נגד המערכת ובאופן אישי נגד כל מי שהיה מעורב בתיקיו.

כאשר מערכת המשפט עומדת תחת מתקפה אלימה וקשה מצד השלטון, המשימה של כל פטריוט ישראלי היא להגן על המערכת מכל משמר. לשם כך, יש להעמיד בשער את השוער הטוב ביותר. ניסנקורן עשה זאת בצורה מעוררת התפעלות בחודשי כהונתו כשר המשפטים. יכול להיות שכאשר יגיע העת לדיון על הרפורמות, עמדותיו תהיינה שונות משלי ואולי אף הפוכות מהן. אבל לעת הזאת, הוא היה האיש הנכון בזמן הנכון במקום הנכון ו"מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

עקרונית, עם פרישתו מכחול לבן נוהג בני גנץ נכון כאשר הוא מפטר אותו. אבל במקרה הספציפי הזה, המתבקש מהמסר "ישראל לפני הכל" הוא להשאיר אותו בתפקידו כדי שימשיך במשימתו. ואם הוא מפטר אותו, יש לקוות שהוא ישכיל למנות לתפקיד אדם חזק ונחוש שימשיך לשמור על מערכת המשפט מפני אויביה.

ונקווה מאוד שבעוד שלושה חודשים ממשלה בראשות גדעון סער תפתח במהלך ההידברות שיוביל לרפורמה במערכת המשפט.

* מוציא שם רע לחומץ – אברום בורג הוא נרקומן של צומי. והוא מעלה את המינון בניסיונותיו להדהים את סביבתו. להיות קיצוני יותר מכפי שהיה בשנה שעברה. וכיוון שכבר אז הקיצוניות שלו הייתה מטורפת, הוא מטפס על הקירות כדי להקצין עוד יותר.

הוא החל את דרכו הפוליטית כשמאל ציוני יוני, ב"שלום עכשיו". כמעט מיינסטרים. אלא שאת מנת הצומי הוא קיבל בכך שהפגין נגד הממשלה שבה כיהן אבא שלו, ד"ר יוסף בורג. וכך נכנס לכנסת, היה ח"כ בולט ורהוט, נואם מבריק. השתייך לפלג היוני הצעיר של מפלגת העבודה – "השמיניה". ואיך הוא התבלט שם? הוא נשא את דגל הפרדת הדת מן המדינה. שוב, בנו של מנהיג המפד"ל, עוד בימים שהמפד"ל עסקה בעיקר בחקיקה דתית, הובילה משברים קואליציוניים על הרקע הזה, הפילה ממשלות בהקשרים אלה ("מיהו יהודי", למשל). כשיוסף בורג נשאל מה חשוב יותר במפד"ל – המפלגה הדתית-לאומית, הדתית או הלאומית, הוא נהג להשיב: "המקף שביניהם". כלומר החיבור בין הלאום והדת, בין המדינה והדת, היה עיקר פועלו. כאשר בנו, חובש הכיפה, של מנהיג המפד"ל, לוחם בתוך מפלגת העבודה על הפרדת הדת מהמדינה, זה "אדם נשך כלב". וכיוון שהוא מוכשר מאוד, הוא התקדם להיות יו"ר הסוכנות היהודית ואח"כ יו"ר הכנסת והפסיד על חודו של ארגז לבנימין בן אליעזר-פואד בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה. לאחר קדנציה נוספת בכנסת – הוא פרש מהחיים הפוליטיים.

אך על יצר הצומי שלו הוא לא יכול להתגבר. ומאז הלך והקצין, הלך והסלים. משמאל ציוני הוא הפך לפוסט-ציוני ומפוסט-ציוני לאנטי-ציוני ולפוסט-יהודי ולאנטי-יהודי. וכנראה שאף פעם לא חדל למרוד באביו. יוסף בורג היה יו"ר מועצת יד-ושם. בנו קרא לשנות את מהות יד-ושם מגוף העוסק בשואת היהודים לגוף העוסק בכל פשעי המלחמה בהיסטוריה, כולל פשעי ישראל נגד הפלשתינאים.

ההבלחה האחרונה – בראיון למוסף "הארץ" האחרון הוא סיפר שפנה לבית המשפט בבקשה לבטל את רישומו כיהודי במשרד הפנים. "איני יכול עוד להרגיש הזדהות עם הקולקטיב הזה". זהו. גט כריתות. האמת היא שמי שצפה בהידרדרותו במדרון החלקלק, לא צריך להיות מופתע.

בדבריו נגד הלאומיות היהודית הוא הביע געגוע ליהדות הלא לאומית, יהדות הגולה "של אבות אבותיי". כלומר, הוא ויתר על המקף, ויתר על הלאומי, נשאר עם הדתי. אבל לב לבה של יהדות הגולה לאורך כל הדורות, היה מניעת התבוללות. ואילו הוא, בראיון, מטיף לנישואי תערובת. "אני בעד לשמר רעיונות וערכים, ולא להתעסק עם סקס וגנטיקה". כלומר, אם אבא שלו לאורך שנים היה אחד הלוחמים הראשיים להגדרה ההלכתית האורתודוכסית של "מיהו יהודי" והקפיד על כך כשר הפנים הנצחי, הבן סבור שכל זה לא חשוב, הוא מאוד בעד נישואי תערובת, ההזדהות שלו עם התנ"ך היא עם אברהם שאשתו השניה הייתה נוכריה ועם דוד שהיו לו נשים נוכריות. ובכלל, יהדות אינה דם אלא רעיון. כלומר, היהדות היא הרעיון שלו. ולכן יהודים בעיניו הם נלסון מנדלה והדלאי לאמה.

הוא מטיף למדינה אחת בין הירדן והים ומייחל לראש ממשלה ערבי. ודבריו על העם היהודי רוויי משטמה.

ובשעה שהוא בועט בכל מה שיקר לאביו, הוא אומר שהוא יהודי בכך שהוא מכבד כל אחד ומכבד את אביו ואת אמו. אוי לכבוד הזה. אולי הוא מכבד אבא דמיוני. הוא אומר: "תסתכלי בתצלומי כל הכנסות מ-1948 עד 1967. אבא שלי היה רב אורתודוקסי, ראש המפד"ל, שר בממשלת ישראל מטעם המפלגה הדתית והלאומית, והוא היה בלי כיפה". מיהרתי לידידי היקר הרב פרופ' גוגל וביקשתי להתבונן בתמונות של יוסף בורג משנות החמישים והשישים. התמונות היחידות שבהן הוא לא חבש כיפה, הן אלו שבהן חבש כובע.

לא פעם הגדרתי את אברום בורג חומץ בן יין. האמת היא שהוא מוציא שם רע לחומץ.

* משה ברוור – הלך לעולמו, בגיל 101, חתן פרס ישראל, הגיאוגרף משה ברוור, מחבר האטלסים, שעליהם גדלנו בבתי הספר ובמשך שנים רבות יו"ר ועדת השמות הממשלתית.

לפני כ-25 שנה הופתעתי לקבל טלפון מפרופ' ברוור. הרגשתי כאילו האטלס התקשר אליי. הוא התקשר כדי לבטא את תמיכתו במאבקנו נגד הנסיגה מהגולן, והזמין אותי לפגישה בביתו שברמת חן.

הוא סיפר לי שהוא משמש כיועץ מקצועי לענייני הגבול עם סוריה, לממשלה שניהלה מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, ולכן אינו חופשי להביע ברבים את דעתו, אך אישית הוא מתנגד לנסיגה. ישבנו ארוכות, והוא הסביר לי בצורה מפורטת על ההבדלים בין הגבול הבינלאומי וקווי 4 ביוני 67' והביע את הערכתו שגם אם ישראל תסכים לנסיגה לקווי 4.6 זה לא יספק את הסורים. לטענתו, הסורים מסרבים להציג את מפת קווי 4.6.67 שהם תובעים שישראל תיסוג אליהם, והוא העריך שהם לא ויתרו על תביעתם ל"שטחים המפורזים" בשטח הריבוני של ישראל בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, ולכן לדעתו אין סיכוי להסכם.

בשנה שעברה, במלאת לו מאה, נערך ראיון עמו באחד העיתונים. הוא היה צלול כבדולח ועסוק מאוד במחקריו.

יהי זכרו ברוך!

* אבדה גדולה לגולן – בתוך פחות  משנה איבדה קהילת הגולן, בשלוש תאונות דרכים, שלושה מטובי מדריכי הטיולים בגולן. במרץ נהרג דודו פילס, מנהל שמורת גמלא, במאי נהרג אמיר דרורי ממרום גולן והשבוע – אבנר סליטרניק מרמות, דור שני למדריכי טיולים בגולן. אבדה גדולה לגולן. עצוב.

          * ביד הלשון

בן פורת – בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", יעקב מברך את בניו לפני מותו. ליוסף הוא אומר: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן".

מה פרוש המושג "בן פורת"? פורת הוא מהמילה פרי, פריון. כלומר, זוהי ברכת פריחה ושגשוג ליוסף ולצאצאיו, שבטי אפרים ומנשה. עלי עין – על המעיין. כלומר הוא מדמה את יוסף לעץ פרי סמוך למעיין, שמרבה לתת פירות מתוקים.

בעדות המזרח משתמשים בביטוי כסגולה נגד עין הרע.

* "חדשות בן עזר"