לפח האשפה של ההיסטוריה

את הרצאותיי על סיפור ההתיישבות בגולן אני נוהג לסיים באמירה, שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

בכך אני מסכם את תיאור המהלך ההיסטורי של ההתיישבות, שנועד להבטיח שהגולן יהיה ישראלי, שידע מעלות ומורדות, מאבקים ואיומים והגיע לניצחונו ההיסטורי.

למה אני אומר זאת?

ראשית, כי אני אופטימיסט חשוך מרפא.

שנית, כי יש סימנים רבים שזו המציאות.

ואף על פי כן, לא אחת אני תופס את עצמי ומזהיר את עצמי – אסור להיות שאננים.

****

אכן, יש סיבות טובות להאמין שהסכנה לקיום מפעלנו חלפה באופן סופי. אחרי 56 שנות התיישבות ו-42 שנות ריבונות, היות הגולן חלק בלתי נפרד מישראל היא עובדה קיימת, שחלחלה אל לבבות הישראלים מכל הזרמים ומכל הגוונים. ביטוי בולט לכך היה בהחלטת ממשלת בנט על התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן והכפלתה. ההחלטה התקבלה פה אחד. מה שבלט במיוחד היה העובדה ששרי מרצ תמכו בהצעה.

כזכור, בשנות המאבק על הגולן, מרצ הייתה העוינת ביותר להתיישבות בגולן והתומכת הנלהבת ביותר במסירתו לאויב הסורי. והנה, היא תומכת בתכנית מרחיקת הלכת ביותר לחיזוק ההתיישבות בגולן. יש לזכור, שבממשלה, בניגוד לכנסת, אין משמעת הצבעה. כל שר מצביע על פי מצפונו. וכדי לסבר את האוזן, שרי מרצ הצביעו, שבועות אחדים מאוחר יותר, נגד הקמת התיישבות בנגב. ההצבעה פה אחד, היא אולי הביטוי הפוליטי הבולט ביותר לעמדת הציבור הישראלי.

הגענו לכך בזכות המעשה ההתיישבותי שיצרנו כאן. הגענו לכך בזכות המאבקים שניהלנו נגד נסיגה, ובהם סחפנו את רוב העם לתמיכה בנו. הגענו לכך בזכות האופן שבו נאבקנו ובו הסברנו את עמדתנו לציבור – תמיד הקפדנו על מאבק מכובד ודמוקרטי, שיפנה לכל שדרות הציבור, בלי לעורר אנטגוניזם.

הגענו לכך בזכות היות הגולן חבל ארץ אהוב, המטויל ביותר בישראל.

והגענו לכך בזכות שכנינו הסורים. בקיצוניותם, הם דחו גם את ההצעות המטורללות ביותר של ממשלות ישראל לנסיגה מכל הגולן, כי הן מעולם לא סיפקו אותם. מלחמת האזרחים בסוריה שכנעה סופית את הציבור הישראלי, שסוריה אינה יכולה להיות פרטנר להסכם, שההימור בו גדול כל כך.

כן, אני באמת מאמין שרעיון הנסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. ואף על פי כן אני רוצה להזהיר, קודם כל את עצמי – אל נהיה שאננים.

****

מאמרי הראשון בעיתונות הגולנית התפרסם ב"ארץ הגולן" במאי 1985, בהיותי בן 22, חבר צעיר באורטל. כותרתו הייתה "אל נהיה שאננים!" [סימן הקריאה – במקור].

היה זה ארבע שנים לאחר החלת הריבונות על הגולן, כאשר עוד היינו באופוריה שחוק הגולן הוא תעודת ביטוח מוחלטת.

במאמר ניתחתי את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת כל יישובינו, והסברתי למה ההסכם עלול להפוך תקדים לגולן. הראיתי עד כמה דומה המציאות בין שני המקרים זולת ההבדל החשוב של הריבונות הגולן, אך אין בכוחה של הריבונות בלבד להבטיח את עתיד הגולן. קראתי לצאת ולהיאבק על הגולן בשני מישורים – המישור ההתיישבותי והתודעתי.

היום אני סבור שניצחנו בקרב על התודעה. אך אם אנו רוצים להבטיח את עתידנו, עלינו לבצע לרעיון העוועים של נסיגה מהגולן וידוא הריגה. רק התיישבות חזקה וחסונה יותר תבטיח זאת. התיישבות שמונה פחות משלושים אלף איש, אינה כוח מספיק כדי להבטיח את נצחיות מפעלנו.

גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון יצרו עובדה מוצקה, שגם המתנגדים הגדולים ביותר להתיישבות ביו"ש אינם יכולים להתעלם ממנה. אפילו אלה שמקדשים את קווי 4 ביוני 1967 כתורה מסיני, מבינים זאת ומציעים "חילופי שטחים" – שם מכובס לנסיגה מחלקים ממדינת ישראל הריבונית, בתמורה להישארות הגושים. מן הראוי שגם אנחנו נבטיח את עתידנו באמצעות חיזוק ההתיישבות.

חיזוק ההתיישבות והכפלתה חיוניים לנו מסיבות כלכליות, חברתיות, חינוכיות ותרבותיות, אך בראש ובראשונה מסיבה קיומית – הבטחת עתידנו וסיכול כל מחשבת עוון על נסיגה בעתיד. עיקר פוטנציאל הגידול הוא בקצרין – הפיכתה לעיר ואם בישראל. בנוסף לכך יש להקים יישובים חדשים ולהגדיל באופן משמעותי את הקיימים.

החלטת ממשלת בנט נועדה להבטיח זאת. אני קצת חושש מממשלת ה"מלא מלא מלא" ומהאובססיה שלה להחריב כל מה שעשתה הממשלה הקודמת. אני בספק רב אם הגולן נמצא בסדר העדיפויות של שר השיכון גולדקנופף כפי שהיה בראש סדר העדיפויות של שר השיכון הקודם זאב אלקין.

אך ההתיישבות בגולן התפתחה לאורך השנים בעיקר בזכות היוזמה והעשיה שלנו, תושבי הגולן. כך היה בעבר וכך גם היום. עלינו לראות בצמיחה ובפיתוח ההתיישבות בגולן ובהגעה ל-50 אלף תושבים עד 2030, את היעד המרכזי שלנו. רק כך רעיון העוועים של הנסיגה מהגולן ימצא באמת ובתמים את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. 

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏14.5.23

* הפסקת אש תמורת הפסקת אש – כשהתפרסמו תנאי הג'יהאד האיסלאמי להפסקת האש כתבתי:

אני בעד הפסקת אש תמורת הפסקת אש. בלי שום תנאים ובוודאי לא התנאים ההזויים שהגא"פ דורש.

בשום אופן לא להפסיק את הסיכולים הממוקדים, שהם חשובים ואפקטיביים מאוד.

באשר לדרישה להחזיר את גופת המחבל המתאבד עדנאן – אני בהחלט בעד החזרתה תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין, יחד עם כל גופות המחבלים שנמצאות בידינו.

* דרישה אבסורדית – הדרישה שישראל תתחייב להפסיק את הסיכולים הממוקדים, משמעותה, שישראל תשב בחיבוק ידיים עד שהמחבלים יחליטו, בעיתוי המתאים להם, לשוב ולחדש את הפשע נגד האנושות – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית.

כדאי להזכיר שה"סבב" הזה לא החל בסיכול הממוקד של שלושת הארכי-מחבלים, אלא כשבוע קודם לכן, בפשע המלחמה של שיגור 104 רקטות מכוונות לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית, כ"תגובה" או ליתר דיוק כמינוף פיגוע ההתאבדות של עדנאן, המחבל המתאבד באמצעות שביתת הרעב בכלא. מה יהיה התירוץ הבא? ומתי הוא יגיע? בעוד ימים? שבועות? חודשים?

זו דרישה אבסורדית ובשום אופן אסור לישראל להיכנע לה, כי אסור לישראל לוותר על זכותה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה.

* כמיטב המסורת – כמה זמן לקח לג'יהאד האיסלאמי להפר את הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף ב-22:00?

שניה.

* הם יורים גם בפלשתינאים – מחבלים פלשתינאים ששיגרו רקטות מכוונות לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית על מנת לרצוח יהודים, רצחו פועל פלשתינאי, אב ל-6 ילדים. הרקטה עיוורת.

* לשנות את המשוואה – אלוף (מיל') עמירם לוין צייץ את הצעתו בנוגע למבצע "מגן וחץ" – "לשטח כל שכונה ממנה יורים רקטות ליישובינו במטרה להרוג עשרות ומאות אזרחים שלווים". מה פירוש לשטח? עם מאות, אלפי, רבבות הרוגים? זה רעיון מטורף.

לוין מציע הצעת ייאוש. וכך הוא מנמק אותה: "ארבע שנים, ארבעה מבצעים, אותן תוצאות, הגיע הזמן לשנות המשוואה". בזה הוא צודק, אך הצעתו לשינוי המשוואה, לא רק בלתי מוסרית ומנוגדת לערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל, אלא יהפכו את צה"ל לכנופיה ואת ישראל למדינה מצורעת. מה לוין מנסה, להתחרות בבן גביר?

אכן, יש לשנות את המשוואה. יש לקיים ברצועת עזה מבצע מן הסוג של "חומת מגן" ביו"ש, שתשמיד את תשתיות הטרור ותפרק את הרצועה מנשק המשגרים והרקטות, ותחזיר את חופש הפעולה לצה"ל, כמו בשטחי הרש"פ.

* המניעים הנסתרים לא מעניינים – אני קורא את גל הדיבורים על המניעים הנסתרים של נתניהו בהחלטה על המבצע. דעתי בנדון, היא שכאשר ראש הממשלה עושה את הדבר הנכון למדינת ישראל ולביטחון ישראל, ממש לא מעניין אותי אם יש לו גם מניעים נסתרים. אז אולי מתוך שלא-לשמה בא לשמה. העיקר הוא ההחלטה הנכונה שנתניהו קיבל. וכמי שביקר אותו על ההכלה וההבלגה, מן ההגינות שאשבח אותו על התקיפה.

אלה שמדברים על "מלחמת שלום בן גביר" וכו', הם אידיוטים שימושיים של הכהניסט, שמהדהדים את הנראטיב הכהניסטי, על פיו השביתה האיטלקית הילדותית של עוצמה כהניסטית היא שגרמה למבצע. האמת היא הפוכה. ההחלטה על המבצע התקבלה עוד לפני המשבר עם בן גביר, בהתייעצות הביטחונית שממנה בן גביר מודר. הקבינט לא התכנס כדי למדר את בן גביר. ההחלטה שנתניהו העביר בקבינט הייתה להסמיך אותו ואת שר הביטחון לקבל את ההחלטות, כדי להמשיך ולמדר את בן גביר. ולכן, הניכוס של הפעולה לבן גביר מנותק מן המציאות.

אפשר להבין את ההיגיון הפוליטי בנראטיב של בן גביר המנכס לעצמו את המבצע. אבל מה ההיגיון של הדהוד המסר הזה בידי גורמי שמאל? הם רוצים לחזק את הכהניסטים?

נתניהו גילה אחריות כאשר הדיר ומידר את בן גביר מההכרעות הביטחוניות. חבל שהוא לא גילה אחריות דומה במשבר שליחת הכהניסט לנאום בקבלת הפנים של האיחוד האירופי.

* כתם לדיראון עולם – החלטת הקבינט הייתה להסמיך את נתניהו וגלנט לקבל את ההחלטות. המטרה היא להמשיך להדיר את הפרחח הכהניסט מן ההחלטות. נתניהו דאג שתצאנה תמונות מן הישיבה בהן רואים את כל המשתתפים בה, חוץ מהכהניסט, על מנת להשפיל אותו. דרעי, שמוזמן להשתתף כמשקיף בקבינט, אינו טורח לבזבז את זמנו על פורום שהפך ללא חשוב, שמתכנס לעתים רחוקות כדי לצאת ידי חובה, אך לא מתקיימים בו דיונים חשובים ולא מתקבלות בו החלטות משמעותיות.

אי אפשר שלא להבחין בסלידתו העמוקה של נתניהו מהכהניסט. טוב שהוא ממזער את הנזק, אך אין זה מוחק את כתם ישיבת הכהניסטים בממשלה. הכתם הזה יירשם לדיראון עולם על ראשו.

* ד"ר נתניהו – בשבתו כד"ר נתניהו, האיש הקרוב אליו, אתו הוא פועל בשיתוף פעולה, עמו הוא מתייעץ, לו הוא מקשיב (!), שחוות דעתו חשובה לו, שחשוב לו לפרסם תמונות בחברתו, הוא יואב גלנט, שאך לפני שבועות ספורים מיסטר ביבי פיטר כיוון שהעז לומר את האמת. בשבתו כד"ר נתניהו, שותפיו לדיונים, להערכות ולקבלת החלטות הם הרצי הלוי ורונן בר, מראשי אותו "דיפ-סטייט" מומצא, פרי דמיונו הפרוע של מיסטר ביבי ותעשיית השקרים וההסתה שלו, ואפילו, לא ייאמן – היועמ"שית טלי בהרב מיארה. כן, בשבתו כד"ר נתניהו שותפת הסוד שלו היא בהרב מיארה השנואה, בעוד שר המשפטים יריב לוין מודר וממודר. כשהוא ד"ר נתניהו, יאיר נתניהו הוא הנסיך הגולה סתוּם הפה, ויריב לוין, דיסטל אטבריאן, טלי גוטליב וכל חבורת הזבל מורחקים מסביבתו. כשהוא ד"ר נתניהו, הוא מוודא שנער האשפתות, המוקיון הפשיסט, יהיה רחוק מסביבתו ככל הניתן. אגב, במצב נורמלי, אי כינוס הקבינט לפני מבצע כזה, הגם שהוכשר בידי היועמ"שית וכנראה שהוא חוקי, היה התנהלות בלתי תקינה. במצב נורמלי, מידורו של השר לביטחון פנים, לא רק מההחלטות אלא אפילו ממידע על מבצע, שעלול להסתבך לאירועים פנימיים מן הסוג של מאורעות "שומר החומות" היה נחשב למחדל חמור. אבל כאשר בתפקיד הזה משמש פרא אדם מטורלל כמו בן גביר, זה הכרח ביטחוני.

ד"ר נתניהו מוביל מערכה נגד אויבי ישראל האמתיים, להבדיל ממיסטר ביבי שמוביל מלחמת חורמה נגד אויב מומצא שבדה מלבו – מערכת המשפט הישראלית, תוך סיכון החברה הישראלית, כלכלת ישראל, מעמדה המדיני של ישראל וביטחון המדינה.

בארבעת החודשים הראשונים לממשלה, מיסטר ביבי שלט באופן בלעדי והביא את מדינת ישראל אל סף תהום חסר תקדים. בהחלטותיו לבטל את פיטורי שר הביטחון, "להשהות" את המהפכה המשטרית ולפתוח במו"מ על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה ובגירוש יאיר, החל ד"ר נתניהו להפציע מחשכת מיסטר ביבי. במבצע "ענן וחץ" ד"ר נתניהו גבר על מיסטר ביבי.

שאלת השאלות היא את מי נפגוש בלשכת ראש הממשלה בבוקר שלמחרת המבצע – את ד"ר נתניהו או את מיסטר ביבי?

* לא הזמן למחאה – ביטול ההפגנה השבועית בקפלן נעשה מהנימוק הביטחוני – החשש לשלומם של המפגינים.

זה נימוק מוצדק, אך יש נימוק מוצדק יותר לביטול ההפגנה. שעה שאנו בלחימה, יש להתאחד ולהניח בצד את המחלוקות. נכון היה לבטל את כל ההפגנות בכל רחבי המדינה, וחבל שהדבר לא נעשה.

וגם בקפלן נערכה הפגנה, למרות ההחלטה. כמה עשרות אנשים נענו לקריאה של יותר מעשרים ארגונים לבוא ולהפגין. בערך שני מפגינים על ארגון.

* תמונת ניצחון – 40,000 איש שהולכים למופע שעה שהאויב מטווח את תל-אביב – זו תמונת ניצחון.

זה החוסן הלאומי. מסביב יהום הסער, אך לבנו לא ישח.

(כמובן שללא אישור הגורמים המקצועיים בפיקוד העורף, לא היה מתקיים המופע).

* כדי שיוכלו לקיים שגרה – כששירתתי בלבנון (לא ברצועת הביטחון, בלב לבנון), היה דיבור פופולרי ופופוליסטי, על הפער הבלתי נסבל בין המציאות שבה חיילים נלחמים ונהרגים בלבנון ובמקביל, כמו ביקום אחר, בתי הקפה בת"א מלאים.

הטיעון הזה תמיד חרה לי. הרי ההיפך הוא הנכון. אנו, החיילים, נלחמים שם כדי שבת"א האזרחים יוכלו לקיים שגרה.

זה קצת שונה אך גם דומה לטענה ששעה שתושבי הדרום יושבים בממ"דים לא ראוי לקיים מופע בת"א. ההיפך הוא הנכון. מטרת האויב לשבש את חיינו. אני רואה ערך רב בקיום מקסימלי של חיי התרבות, בכפוף לשיקול הדעת המקצועי של פיקוד העורף.

* אזעקה מוקלטת – מהטלוויזיה בוקע קול אזעקה וכתוב: "אזעקה מוקלטת". כך, יום יום לאורך המבצע. הכיתוב "אזעקה מוקלטת" נועד למנוע בהלה ממי ששומעים את האזעקה. אלא שמי שצופה בכתבה, מבין שהאזעקה מוקלטת גם ללא הכיתוב. מי שעלול להיקלע לבהלה הוא מי ששומע את האזעקה בלי לצפות בטלוויזיה. אותו, הכיתוב שאינו רואה לא ירגיע.

ניתן להעביר את המידע ואת המראות גם בלי להשמיע אזעקה בימים מתוחים כל כך.

* ממתי רוגל אלפר מתנגד לרצח ילדים – בשני ימי המבצע הראשונים פרסמה השוקניה פשקווילים של רוגל אלפר, שמגדיר את המבצע – מבצע של רצח ילדים. בפשקוויל השני הוא חזר שוב ושוב על המילה רצח, למקרה שמישהו פספס, וסיים באיחול להרצי הלוי: "אני מקווה שהאזרחים שהרגת בעזה ירדפו אותך עד יום מותך".

אילו היה מדובר באדם שמתנגד לרצח ילדים, ניחא. אבל רוגל אלפר תומך נלהב בטרור הפלשתינאי, שבו רצח ילדים הוא המטרה. צבוע.

* פשקוויל של שמחה לאיד – כאשר מחבלים רצחו את לאה, רינה ומאיה די, פרסם אלפר פשקוויל של שמחה רבתי לאידה של המשפחה. כאשר הימ"ם חיסל את המחבלים, הוא יצא בפשקוויל חריף נגד החיסול. ופתאום הוא מזדעק על "רצח" ילדים. צבוע.

* שם ודגל חדש – אלה שמפנטזים על הפיכת ישראל ממדינה יהודית למדינה לא יהודית, תחת השם המכובס והשקרי "מדינת כל אזרחיה", חושבים שהמדינה הזו תיקרא ישראל, והעם המעורבב, שבדו מלבם, יקרא "הלאום הישראלי".

למה הם חושבים שהערבים יסכימו שהמדינה החדשה תקרא "ישראל"? למה הם יסכימו שהעם החדש יקרא "ישראלי"? הם הרי יודעים היטב את האמת – שישראל הוא שמו של העם היהודי. אין שום הבדל, ולו קל שבקלים, בין עם ישראל לעם היהודי. אלה שני שמות לאותו עם. ארץ ישראל, היא ארצו של עם ישראל. כלומר ארצו של העם היהודי. מדינת ישראל, היא מדינתו של עם ישראל, כלומר של העם היהודי. אם ישיגו את חלומם, להקים מדינה חדשה על חורבותיה של ישראל, למה שיסכימו לכנות אותה בשם המדינה שהחריבו? הרי מטרתם תהיה למחוק את שמהּ ואת מהותהּ.

הנה, בעמוד הדעות של "הארץ", תחת פשקווילהּ של מבריחת השב"חים אילנה המרמן, שתקפה בחריפות, ולא בפעם הראשונה, את המחאה נגד המהפכה המשטרית, על כך שהיא נאבקת למען "דמוקרטיה ליהודים בלבד" ולמען מערכת המשפט שהיא מכשיר בידי אקיבוש, ולא מנהלת את המאבק הנכון, נגד  אקיבוש, מלחמות הברירה, ההתנחלות, הגזענות וכו' ("נפלתם על המחאה הלא נכונה") מופיע פשקוויל של תאמר נפאר, אמן וזמר ראפ ערבי. כותרת הפשקוויל המתבכיין הוא "אזרח סוג מת". נקודת המוצא הוא הרצח הפלילי בגלבוע, שמסמל בעיניו את מצב הערבים ישראל. הפתרון שלו הוא "החלפת ההמנון". המנון הוא כמובן ביטוי למהותה של המדינה. הוא רוצה המנון אחר, שיעניק מהות אחרת למדינה, או שיבטא מהות של מדינה אחרת, שתקום על חורבותיה של ישראל. הוא מציע המנון חלופי, שנפתח במילים: "כל עוד בלבב פנימה / נפש כל האזרחים הומייה". הנה, התגלמות הפנטזיה. ישראל תהיה "מדינת כל אזרחיה". רגע, רגע. ישראל?! למה ישראל? כך מסתיים ההמנון: "ארץ שדורשת שם ודגל חדש". שם חדש. לא ישראל.

למה? את התשובה ניתן למצוא במזמור פג בתהילים: "כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל-עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל-צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד". אותו מזמור שאנו קוראים בעצרת הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שנגדו יוצאת בחריפות ובארסיות מבריחת השב"חים אילנה המרמן בפשקווילהּ.

* ארכי-אנטישמי – רוג'ר ווטרס, גדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השניה, מחרים את ישראל, חוץ מאת השוקניה.

לפני שנים אחדות הוקדש חצי מוסף ל"ראיון" מתחנף, לקקני ומאדיר של גדעון לוי עם ווטרס. ובשבוע שעבר עוד ראיון, הפעם ב"גלריה". בראיון הוא אמר שכל עוד ישראל היא מדינת היהודים הוא ימשיך להחרים אותה ולטענתו – אינו אנטישמי.

אז יש לי חדשות בשבילו. מי שחושב שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו חוץ מלעם היהודי, הוא אנטישמי. ומי שמקדיש את כל אונו ומרצו למלחמת חורמה נגד מדינת ישראל, אך ורק כי היא מדינתו של העם היהודי, הוא ארכי-אנטישמי.

* שיקול מקצועי – מבצע "מגן וחץ" מביא לקדמת הבמה את מפקד פיקוד הדרום אלוף אליעזר טולדנו. וכפי שאנו נוכחים, על ראשו מונחת כיפה סרוגה. ומדוע אני מטריח את קוראיי בעובדת הטריוויה הזאת? האם היא כל כך חשובה?

האמת היא שהיא בכלל לא חשובה. טולדנו הגיע לתפקידו לא בזכות הכיפה ולא למרות הכיפה, אלא בשל התאמתו. אז מדוע אני כותב על כך? לנוכח קמפיין מכוער נגד הרמטכ"ל – אגב, דתל"ש כשלעצמו, ונגד צמרת צה"ל, בשל אי קידומו בסבב המינויים האחרון של תא"ל עופר וינטר. על פי הקמפיין, הוא לא קודם כיוון שהוא דתי, והדיפ-סטייט בלה בלה בלה, עוצר קידומם של קצינים דתיים בלה בלה בלה, קצינים סוג ב' וכל החרטא-ברטא הזה.

מובילי הקמפיין מעלימים מן הציבור מידע שלבטח ידוע להם – בסבב המינויים המדובר, שבו קודמו רק ארבעה קצינים, הועלה לדרגת אלוף ומונה לתפקיד מפקד פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה ומפקד הגיס המטכ"לי, דוד זיני. זיני הוא דתי, עם כיפה סרוגה גדולה, חבר המושב קשת בגולן, המזוהה עם החוגים החרד"ליים ביותר בציונות הדתית, שלמד בתלמוד תורה ואת התיכון עשה בישיבה התיכונית בחיספין שבגולן והוא אב ל-11 ילדים.

אם השיקול לאי מינוי וינטר הוא היותו דתי, מדוע קודם זיני? זו פשוט השמצה גסה וקמפיין נתעב.

אין ספק שוינטר הוא מפקד מצליח ומוערך מאוד. אז מדוע לא קודם? כי ככל שמתקרבים לצמרת צפוף יותר, והוא אינו המפקד המצליח והמוערך היחיד, ומי שנבחר לתפקיד טוב ממנו, או לפחות הרמטכ"ל סבור שהוא טוב ממנו. השיקול הוא מקצועי, וגם אם הוא שגוי, הוא מקצועי. אני מעריך מאוד את וינטר (כאשר הותקף לשווא על נוסח פקודת היום שלו במלחמת "צוק איתן" פרסמתי מאמר תמיכה בו) ואני בטוח שהוא ראוי לקידום. אני משוכנע שגם המתמודדים מולו ראויים לקידום. ובסופו של דבר, מי שמחליט הוא הרמטכ"ל. והשיקול של הרמטכ"ל אינו "רצון הרוב" או מסר פופוליסטי מסוג זה, אלא ההתאמה לתפקיד. אם השיקולים שלו יהיו אחרים, לא יהיה ראוי לתפקידו.

אני רוצה מאוד לראות את וינטר אלוף בצה"ל, באחד הסבבים הבאים.

* תמונת ראי של אחמד טיבי – בעקבות הרצח בגלבוע, תקפתי את הח"כים הערביים שרקדו על הדם של הנרצח הערבי, בניסיון לשוות לרצח הפלילי אופי לאומני.

מסתבר שיש להם תמונת ראי – גורמים יהודיים שמציגים את הרצח הפלילי כתקרית לאומנית ומעלים על נס את הרוצח. ברשת מתקיים מבצע גיוס המונים לתמיכה ברוצח דני מוקין, "שלחם למען כולנו".

* היהודים האמתיים – הדרך של החרדים לעשות דה-לגיטימציה לביקורת עליהם, היא הגדרת הביקורת כ"אנטישמיות". מה שעומד מאחורי הטענה הזאת, היא היומרה שלהם להיות היהודים האמתיים, ומי שאינם כמותם לא באמת ממש יהודים. אבל החילונים שמשרתים בצה"ל יהודים טובים הרבה יותר מחרדים שמשתמטים מצה"ל, כך שאם ביקורת על יהודים היא אנטישמיות [היא לא], הביקורת שלהם על החילונים היא אנטישמית.

* הגפנו את המגפה – ארגון הבריאות העולמי הכריז על סיום מצב החירום בשל הקורונה.

אני מגדיר זאת אחרת: ניצחנו את הקורונה!

מי זה "ניצחנו"? האנושות.

אשרינו שזכינו להיוולד בעידן שבו המדע והרפואה הגיעו למצב שבו בזמן כה קצר זוהה הנגיף ופותחו חיסונים ותרופות שהגיפו את הנגיף. רק לפני מאה שנה העולם הותקף בידי השפעת הספרדית, והתוצאות היו שונות בתכלית. איזו קפיצת דרך במאה שנה בלבד. זה בלתי נתפס.

בקצב הזה, יתכן שעל מגפה שתפרוץ בעוד מאה שנה, האנושות תתגבר בתוך שבועות ספורים.

* יוניקורן – מתוך מאמר של תהילה שינובר: "דווקא בגלל שאני מאמינה כל כך בנועה קירל ובכישרון שלה, אני חושבת שהיא הייתה יכולה להצליח גם בלי לעלות על הבמה בחזיה".

מה רצית? שהיא תעלה בלי חזיה?

          * ביד הלשון

חפים מפשע – בהצהרה לתקשורת על מבצע "מגן וחץ" דיבר ראש הממשלה על כך שבעוד הפלשתינאים מנסים לפגוע בחפים מפשע, אנחנו עושים כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע. ראש השב"כ אמר אותו מסר, אך לא השתמש בביטוי "חפים מפשע" אלא "בלתי מעורבים".

אני מעדיף את גרסת "בלתי מעורבים" ובעצמי משתמש בביטוי "אוכלוסיה אזרחית".

הביטוי "חפים מפשע" שגוי, בעיניי. ההפרדה בין אוכלוסיה אזרחית לבין כוחות צה"ל היא בין "חפים מפשע" לבין מה? לבין פושעים? הרי גם לוחמי צה"ל הם חפים מפשע. ההבדל הוא בין כוחות לוחמים לבין אוכלוסיה אזרחית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏10.5.23

* מגן וחץ – ברכות לממשלה ולצה"ל על מבצע "מגן וחץ" ועל חיסול ראשי הג'יהאד.

* הצלחה טקטית – מבצע "מגן וחץ" חשוב וחיוני. ריצוץ ראש הנחש הוא צעד טוב ומועיל, שמכה את האויב מכה קשה.

אך אל נשלה את עצמנו. אנו למודי ניסיון ממבצעים רבים ברצועת עזה, מאז "עופרת יצוקה" (2008) ועד "עלות השחר" (2022), חלקם מוצלחים יותר, חלקם פחות, והניסיון מלמד אותנו שהמבצעים הללו הן ניצחון טקטי נקודתי, אך אין הם משנים את המשוואה האסטרטגית. כל עוד ארגוני הטרור ברצועת עזה חמושים ברקטות ומַשְׁגרים באלפיהם, שמסוגלים להגיע לכל פינה בארץ, המשוואה נותרת בעינה.

על ישראל להחריב את תשתית הטרור ברצועת עזה ולפרק אותה מנשקה הרקטי. את זה ניתן לבצע רק במבצע דוגמת "חומת מגן".

* איום רקטי מג'נין – המידע המעניין ביותר בהצהרה לתקשורת של רוה"מ וראשי מערכת הביטחון, היה דיווחו של ראש השב"כ על כך שסוכל שיגור רקטות מג'נין.

עד כה, הביטוי הבולט ביותר להבדל בין רצועת עזה ליו"ש, הוא חוסר היכולת של המחבלים ברש"פ לייצר תשתית של ירי רקטי. הסיבה לכך היא חופש הפעולה של צה"ל בשטחי הרש"פ מאז "חומת מגן".

כבר זמן רב מסתמן אזור ג'נין כאזור בעייתי,  מועד לפורענות. יתכן שיהיה צורך במבצע גדול בג'נין, ובעיקר במחנה הפליטים ג'נין, לחיסול תשתית הטרור המתעצמת שם.

* מהנעשה בשוקניה – סקירה קצרה מהנעשה בימים האחרונים בשוקניה. ביום חמישי התפרסם פשקוויל של גדעון לוי שמעלה על נס ויוצא מגדרו כדי לשבח את גבורתו של לוחם החופש, האסיר הפוליטי עדנאן – אותו מחבל שהמית את עצמו בפיגוע התאבדות באמצעות שביתת רעב כדי לחולל הסלמה טרוריסטית. את מעצריו של "מתנגד המשטר" הוא השווה למעצרים של מתנגד המשטר ברוסיה נבלני, ובהשוואה הזאת, הפגיעה בעדנאן חמורה יותר, כי הוא נעצר פעמים רבות יותר. לא זכור לי שנבלני, מתנגד פוליטי לפוטין, הוא פעיל מרכזי בארגון טרור ששם כמטרה להשמיד את רוסיה ושפועלו המרכזי הוא רצח רוסים. לוי השתלח בחברה הישראלית ששותקת ובעיקר במפלגות המרכז-שמאל שנותנות לכך יד. וכדרכו הוא השתלח במאבק נגד המהפכה המשטרית, וחזר על טענתו שהם נאבקים על עניינים שוליים ושותקים על אקיבוש והאפרטהייד ולמעשה המאבק שלהם הוא למען דמוקרטיה ליהודים בלבד.

למחרת, ביום שישי, גם פשקוויל המערכת של השוקניה הצטרף לגינוי ולהערצת המחבל. דימיטרי שומסקי השתלח באהוד ברק שהמציא את אגדת אין פרטנר וכך הוא אשם בהמשך אקיבוש ובעליית הימין. הפוסט היסטוריון מכחיש העם היהודי שלמה זנד מקשקש על ה"נכבה" ומצדיק את ההתנגדות של הערבים לתכנית החלוקה של האו"ם וליציאתם למלחמה נגדה, כי זו תכנית חד-צדדית נגד הערבים. הוא קורא להקמת מדינה דו-לאומית במקום ישראל. ורוגל אלפר מפרסם פשקוויל, התוקף בארסיות את חיסול חוליית המחבלים שרצחה את משפחת די.

וביום ראשון מאמר של גדעון לוי, עוכר ישראל והמעריץ של נתניהו, שמעלה על נס את ההבלגה של נתניהו בעזה, שלמרות כל הקריאות הן של תומכיו והן של מתנגדיו לתגובה חריפה הרבה יותר, הוא כדרכו הסתפק ביציאה ידי חובה (הפשקוויל התפרסם לפני מבצע "מגן וחץ"). אמנם, לדעתו, ראש הממשלה היה צריך להודיע שישראל לא תגיב כלל, כי ירי מאה הרקטות מוצדק בעקבות "המתת" לוחם החירות עדנאן, אותו מחבל מתאבד. אבל הוא ציין שכל ראש ממשלה אחר היה מגיב במסע הרג והרס מיותר, כפי שעשה לפיד במבצע "עלות השחר", שבו סתם הרגנו עשרות פלשתינאים.

גם לוי בשני הפשקווילים וגם פשקוויל המערכת מאשימים את ישראל בכך שלא פעלה כדי להציל את חיי עדנאן. צבועים. הרי הם הובילו התנגדות תקיפה להזנה בכפיה של מחבלים מתאבדים שובתי רעב והציגו אותה כמעשה אנטי הומניסטי ואנטי ליברלי שפוגע בזכויות האדם; בזכותו של מחבל לשבות רעב. אבל כאשר פעלנו על פי התפיסה שלהם ופיגוע ההתאבדות הצליח, הם מאשימים אותנו, כמובן.

* המודר הממודר הממורמר – הכהניסטים מנכסים את המבצע לשביתה האינפנטילית שלהם, אבל בן גביר יודע היטב – המבצע תוכנן בהתייעצויות ביטחוניות שמהן הוא הודר והקבינט לא כונס כדי לא לדון בנושאים רציניים בנוכחותו.

בכך נתניהו גילה אחריות.

* חבלה ביחסי החוץ – משלחת האיחוד האירופי בישראל עורכת מדי שנה ביום אירופה, 9 במאי, קבלת פנים. כבכל שנה ממשלת ישראל מוזמנת לשלוח נציג לברך בשם ישראל.

את מי הואילה הממשלה לשלוח למשימה? לא אחר מאשר הדוצ'ה בן גביר. ממשלה אוטו-אימונית שנחושה להחריב את יחסי החוץ של ישראל.

אני מבין שהוא לא נשלח בזדון, כפרובוקציה, אלא שמזכירות הממשלה משבצת את השרים למשימות האלה בסבב תורנויות. אבל האם אנשי מזכירות הממשלה הם רובוטים? אין להם טיפת שיקול דעת?

אך משהכהניסט שובץ, היה על נתניהו לעשות מעשה. הבעיה היא, שאין לו טיפ-טיפונת מנהיגות כדי לדפוק על השולחן ולהודיע לכהניסט שהוא לא מייצג את ישראל בשום אירוע. הוא ציפה שבן גביר יוותר, לנוכח הפניה האירופית. כן, בטח. כמו שהוא ויתר על הפרובוקציה בבית העלמין הצבאי בבאר שבע.

התוצאה, ביטול האירוע, היא נזק מדיני חמור ובושה גדולה.

* היינו נוהגים כמותם – אם לקבלת פנים של שגרירות ישראל בגרמניה היה נשלח מנהיג של כנופייה ניאו-נאצית לנאום, גם אנחנו היינו מבטלים את האירוע.

* עכשיו מותר – שני פשעי שנאה מזוויעים, ניסיונות לינץ' של פוגרומצ'יקים שתקפו אנשים שכל פשעם הוא שדיברו ערבית.  

האחד, בהר מירון, הוא מאבטח דרוזי, משוחרר צה"ל, לוחם קרבי. השני, צעיר ערבי מיפו שעומד להתנדב לשירות צבאי בצה"ל. אבל המעשים הנוראים האלה היו חמורים באותה מידה גם ללא עובדות אלו.

זה לא צריך להפתיע אותנו. כאשר כהניסטים מכהנים כשרים בממשלה, כאשר מנהיג הכהניסטים הוא חבר קבינט והשר ל"ביטחון" לאומני, כאשר מנהיגם נשלח לייצג את ישראל בקבלת פנים של האיחוד האירופי – מה הפלא שהאספסוף מבין שעכשיו מותר?

* רוקדים על הדם – הרצח בגלבוע הוא פשע פלילי מובהק. הרוצח, דני מוקין, נהג שעה שהרישיון שלו בפסילה, תחת השפעת אלכוהול, התעמת עם הנרצח, עומרי, וירה בו למוות. אין כל רקע לאומני לרצח.

עובדה זו לא הפריעה למי שרוצים לחרחר עימות ושנאה להציג את הרצח כלאומני ולהסית. אלה בראש ובראשונה הח"כים הערבים וועדת המעקב וראש וראשון להם אחמד טיבי, שרקדו בציניות על הדם, ואליהם הצטרף חמאס בהודעות ההסתה שלו.

טיבי הוא תמונת ראי של איתמר בן גביר.

* סערת נפש – שיחה שקיימתי עם אנשים קרובים לי מאוד, טלטלה אותי לסערת נפש גדולה. הם דיברו על כך שיש רק פתרון אחד – היפרדות. לשתי מדינות. שלנו ושלהם. יהודה וישראל.

גם הם יודעים שאין לזה היתכנות. זה הרי לא יקרה. אבל עצם העובדה שקיימת הפנטזיה הזאת, שהסנטימנט הזה הולך וגדל, מזעזעת את מעמקי נשמתי.

יש להפסיק את הטירוף הזה של שני מחנות, שכל אחד נגרר אחרי המטורפים שבקיצונים שבו, ולשקם מיינסטרים ציוני ממלכתי שיהיה בסיס החברה, בסיס השיח, בסיס הפוליטיקה וממנו יצמח חזון מחודש של ברית ייעוד משותפת בינינו.

למחרת בערב השתתפתי במפגש שיח בקדמת צבי עם חילונים ודתיים מיישובי הסביבה. השיח עסק בשאלת המשמעות של מדינה יהודית בעבורי (כלומר בעבור כל אחד מן המשתתפים). היה זה שיח עמוק שהיו בו מחלוקות עמוקות, אך נחישות לקיים ולשמר את היחד הלאומי. זה היה ברמת השיח, לא ברמת הפתרונות. יש לשאוף לפתרונות וניתן להגיע אליהם. אך גם המפגש והשיח כשלעצמם חיוניים. כי בלי השיח, כל צד רואה ברעהו רק את המתלהמים והמטורפים והקיצונים, שהתקשורת מתמקדת בהם, ומתמכר לפוביות שמובילות אותו לרעיון הכפירה המזעזע שהזכרתי.

* טקס משותף – אם נתפלג לישראל ויהודה – האם ביום הזיכרון "הישראלים" יעשו טקס זיכרון משותף עם "היהודים" או שזאת פריבילגיה רק של האויב הפלשתינאי?

* זו היהדות שלנו – השתתפתי בכנס: "זו היהדות שלנו" – כנס של התנועה הקיבוצית וארגוני ההתחדשות היהודית הקשורים אליה – המדרשה האורנים, מכון שיטים ובינ"ה.

היה זה מפגש חשוב עם שותפים לדרך, אנשי ההתחדשות היהודית בקיבוצים.

אהבתי את כותרת הכנס. יש בו מענה לקולות רבים. לקולות בקיבוצים של "מה לנו וליהדות? היהדות היא שלהם, של הדוסים". ותמונת הראי – "חשוב שנטעם קצת יידישקייט. נשלח את הילדים שלנו לפני הבר מצווה לפגוש את הרב ביישוב השכן, לשמוע קצת על יהדות. נביא לכאן מנין אורתודוקסי ביום כיפור". וגם לאמירות מבחוץ – "מה לכם וליהדות? היא לא שלכם. אתם אוכלי חזירים ושפנים" וכד'.

לא. זו היהדות שלנו! אנו בני בית בתרבותנו היהודית ואנו בעלי בית עליה. היא שלנו לא פחות משהיא של אחרים, ואנו לומדים אותה, בדרכנו, ומעמיקים בה, בדרכנו, ומקיימים אותה, בדרכנו, ואנחנו בוחרים מתוכה ואנו מעשירים אותה, ואנו יוצרים בתוכה ודורשים אותה ומפתחים אותה, ולא נותנים לה להתאבן.

אבל נודה על האמת. התשובה הזו היא הרצוי. המצוי עוד רחוק מכך. זו המשימה שלנו, המשוגעים לדבר בתנועה הקיבוצית. וכדי להצליח, יש לטפח ולהכשיר יותר ויותר משוגעים לדבר.

הדבר ששימח אותי מאוד, הוא העובדה שהעליתי באופן משמעותי את הגיל הממוצע. רוב המשתתפים הם צעירים, כולל מנהלי הארגונים, שכולם צעירים, בשנות השלושים לחייהם. יש המשכיות!

* לנשום היסטוריה ציונית חלוצית – הכנס "זו היהדות שלנו" נערך בקיבוץ נען. כשאני מגיע לקיבוץ נען, יש לי תחושה של חזרה למקום מוכר, כי קראתי שתי ביוגרפיות של גלילי, ביוגרפיה של דוד זהבי, ביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', ספר זיכרון לשמריה גוטמן וספר על תחילת הקיבוץ. כשאני מגיע לנען, איני יכול שלא להתחבר לעומק ההיסטוריה הציונית של המקום ולנשום את ההיסטוריה החלוצית שלו.

* כפירה בעיקר – איך ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית צריכה להתייחס לסוגיית השתמטות החרדים מצה"ל? בנושא הזה אני רואה פער בין ההתייחסות כמדינה דמוקרטית להתייחסות כמדינה יהודית.

דמוקרטיה ליברלית יכולה לגלות סובלנות כלפי קבוצת מיעוט שמטעמים אידיאולוגיים מבקשת פטור משירות צבאי. אבל מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם הכפירה הזאת בעיקר.

הערך היהודי העליון הוא "כל ישראל ערבים זה בזה". המשתמטים מהגנה על המולדת מרימים יד גסה על הערבות היהודית ההדדית. הם כופרים בעיקר, ועל פי הגדה של פסח, הם אלה שנקראים רשעים. "מה העבודה הזאת לכם? לכם – ולא לו". ולהשתמט בשם התורה, כביכול? בשם לימוד התורה? אין חילול השם גדול מזה.

כמדינה יהודית אסור לנו להשלים עם התופעה. אני יודע, יש קושי פרקטי לגייס את החרדים בכפיה. יש למצוא מתווים של תהליך הדרגתי של שינוי פני החברה החרדית ויחסה למדינת ישראל וכניסה הדרגתית של בניה תחת האלונקה הביטחונית והכלכלית. אין מנוס ממתווים של פשרה. אבל ברמה העקרונית, אסור להתפשר על האמירה הזאת: ההשתמטות היא רע, היא כפירה בעיקר. ואסור בתכלית האיסור להסכים לחוק שבו המדינה היהודית מכשירה השתמטות של שבט בעם ישראל ממלחמת מצווה, בשם התורה ובשם לימוד התורה.

* מתווה הנדל – השר לשעבר יועז הנדל פרסם את מתווה הנדל לגיוס. עיקרי המתווה – שירות לאומי לכל האזרחים, כולל חרדים וערבים. הטבות לכל המשרתים בצה"ל או בשירות לאומי, עם עדיפות ברורה למשרתים בהגנה על המולדת ובתוכם למשרתים שירות משמעותי. מי שלא משרת – לא ייהנה מההטבות. ארגוני חסד חרדיים יוכרו כמוסדות לשירות לאומי. הכשרת ערבים וחרדים להשתלבות בעולם התעסוקה. פטור משירות ללומדי תורה, ל-10% מבחורי הישיבות החרדיות. התכנית תופעל בהדרגה.

את הפטור ל-10% מבחורי הישיבות משתית הנדל על הפטור שבן-גוריון העניק ל-400 אברכים, בהקמת המדינה. הם היו 10% מן הצעירים החרדים אז, והוא מציע לאמץ את העיקרון הזה וליישם אותו גם היום, בהתאם לגודל האוכלוסיה החרדית היום. היום יהיה מדובר באלפי בעלי פטור.

ההיתלות בהחלטתו של בן-גוריון אינה מוצדקת. בן-גוריון לא פטר 10%. הוא פטר 400 איש. וזה משמעותי מאוד. יתר על כן, לא עלה על דעתו שהפטור הזה יהיה קיים עדיין כעבור 75 שנה. מה עמד מאחורי הפטור? מנהיגי החרדים פרטו על סנטימנט עמוק – עולם התורה שחרב בשואה והצורך לשקמו. לשם כך, הם ביקשו פטור ל-400 המובחרים שבמובחרים, שישקמו את עולם התורה. אגב, לימים בן-גוריון הביע חרטה על ההחלטה.

כמובן שהיום, כאשר עולם הישיבות החרדיות גדול לאין ערוך יותר מבכל תקופה בהיסטוריה היהודית, הנימוק להחלטתו של בן-גוריון אינו רלוונטי עוד. ולכן, אין הצדקה לפטור ולו לאברך אחד.

למרות זאת, אני תומך במתווה של יועז. אני יודע שהמתווה הצודק היחיד – גיוס שווה לכולם, אינו ישים, למרבה הצער. אפילו מתווה הפשרה של יועז יהיה קשה מאוד לביצוע. אני תומך בכך שיועז, בניגוד ללפיד, אינו מדבר על הפללה של מי שאינו משרת אלא על מניעת הטבות. אני תומך במתווה של יועז כי הוא מהווה שיפור דרמטי לעומת המצב הקיים והוא בר יישום בשלבים. אך אני מקווה שיועז יסיר מהצעתו את הנימוק הבן-גוריוני.

* מה הבעיה בחשמל כשר? – אין שום הצדקה לביקורת ולמתקפה על החלטת הממשלה לאשר אגירת חשמל לצורך "חשמל כשר", שלא יוצר בשבת.

אגירת חשמל היא יעד לאומי של יצירת אנרגיה נקיה, המקדמת את היעד הלאומי והעולמי להפחתת פליטות חממה. החלטה על אגירת חשמל לא בהקשר של "החשמל הכשר", לא הייתה מעוררת כל ביקורת. להיפך. האם צעד חיוני וחיובי אינו כשר רק כי ציבור חרדי ייהנה ממנו? הרי ההיפך הוא הנכון. אם אפשר לקדם את היעד הלאומי וגם לשרת צרכים של ציבור בישראל, הדבר חיובי פעמיים. וכאשר אגירת החשמל תשים קץ לשימוש בגנרטורים פיראטיים ולא בטיחותיים, הדבר חיובי שבעתיים.

ההתנגדות האוטומטית לכל דבר הקשור לחרדים, היא סממן של פוליטיקת השנאה והזהויות; חוסר נכונות ורצון לבחון דברים באופן ענייני, אלא רק על פי "הלנו הוא אם לצרינו", ואם החלטה משרתת מגזר שמצווה מדאורייתא לשנוא אותו, נתקוף אותה על אוטומט.

יש, למרבה הצער, סיבות ענייניות ומוצדקות לביקורת על החרדים – ההשתמטות מצה"ל, מתווה הכותל ועוד. אבל כאשר תוקפים אותם מסיבות בלתי ענייניות וחסרות צידוק, פוגעים בתוקף הטיעונים הצודקים והענייניים בנושאים אחרים; יוצרים תחושה של רדיפה אוטומטית.

* במלחמת אחים אני עריק.

* הרוצח – עוד שמונה בני אדם נרצחו ושבעה נפצעו בידי הקלקול השני לחוקת ארה"ב.

* חד נס – בחג העצמאות מקושטת המדינה בדגלים רבים, והם נשארים עוד שבועות אחדים אחרי החג.

זה יפה מאוד. מה שמפריע לי, הוא שאין מסתפקים בדגלי ישראל. ברשויות המקומיות, לצד דגלי ישראל מונפים דגלי הרשות. לרוב בזוגות, דגל הרשות על כל דגל הלאום. בכביש 6 דגל הלאום עם דגל חברת "דרך ארץ" ובתחנת הריענון בכביש דגלי הלאום עם דגל "דור אלון" ודגל "אלונית", ובמקומות אחרים דגלי מע"צ, דגלי "צים" וכד'.

אפילו בטקס יום הזיכרון בגולן, באתר גמלא, התנוססו על הבמה דגל ישראל ולצדו דגל המועצה האזורית גולן, דגל רשות שמורות הטבע ודגל חטיבת הגולן. זה כבר נראה יותר כמו פרסומות מאשר כמו טקס זיכרון.

זה חג העצמאות של מדינת ישראל. אין שום צורך להוסיף לדגל דגלים נוספים.

* בבחינת הבגרות – כמעט מדי שנה מגיעה אליי בשורה שבבחינת בגרות פנימית באחד מבתי הספר, התבקשו התלמידים להשיב על טקסט שכתבתי; לרוב בבחינות בגרות בתנ"ך, בספרות ופעם אחת בלשון. יתכן שיש עוד בחינות כאלו שלא הגיעו לידיעתי.

השבוע, בבחינת הבגרות הפנימית בתנ"ך בבית הספר "קציר משגב" בגוש משגב, צורף טקסט שלי על מזמור קא בתהילים; קטע מתוך מאמר שלי על המזמור. במסגרת מיזם 929 כתבתי מאמרים כמעט על כל 929 פרקי התנ"ך, ומשם נלקח הטקסט.

הטקסט שצוטט:

"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה.

מה הם המעמקים מהם קורא המשורר לאלוהיו?

האם מדובר במעמקי נפשו?

האם המדובר במעמקי המצוקה שבה הוא נמצא?

דומה ששתי האפשרויות מתאימות לרוח המזמור ומסריו. מדובר בתפילה של אדם המצוי במצוקה קשה, מצפונו מייסר אותו על חטאיו והוא מתחנן לאלוהיו שיפדה את נפשו המיוסרת מעוונותיו.

אנו קוראים את התפילה הזאת בעשרת ימי תשובה. לפחות שלושה מפסוקי המזמור עוסקים ישירות בכפרת עוונות.

אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ  

אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד.

המשורר מבטא חרדה עמוקה, מפני יכולתו לעמוד במשא הכבד של עוונותיו וחטאיו, שצבר לאורך השנים.

כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה  

לְמַעַן תִּוָּרֵא.

יש כאן מסר מעניין באשר לסליחה, היפוכו של המושג המוכר 'למען יראו וייראו'. יש חשיבות לנִרְאוּת דווקא של הסליחה האלוהית. לא נראות של הרתעה, אלא של עידוד התשובה. אם האדם החוטא יראה את הסליחה האלוהית, הוא יאמין ביכולתו לתקן את דרכו, כי לא הכל אבוד".

השאלות שנשאלו התלמידים:

1. מהן שתי האפשרויות שמעלה הייטנר ביחס למצוקתו של כותב המזמור? איזו מהן יכולה להיות כואבת יותר לדעתכם?

2. מתי נקרא מזמור זה (באיזו תקופה) ומה קושר את המזמור לתקופה זו דווקא?

3. מהי טענתו של הייטנר בנוגע לסליחה האלוהית? בססו תשובתכם על הכתוב בדברי הפרשנות של הייטנר.

          * ביד הלשון

גן נר – מקום בחדשות – גן נר. המושב עלה לכותרות, שלא בטובתו, בעקבות הרצח בגלבוע שביצע תושב היישוב דני מוקין.

גן  נר הוא יישוב קהילתי בשיפולי הר גיבורים שבגלבוע. הוא עלה לקרקע ב-1987, כיישוב של משפחות צעירות של בני מושבים בחבל תענך.

היישוב מנציח בשמו את הלורד הבריטי בארנט ג'אנר (Barnett Janner‏; 1892–1982) שהיה נשיא ועד שליחי הקהילות והפדרציה הציונית של בריטניה. משפחת ג'אנר, שתרמה כספים רבים לפיתוח היישוב, ביקשה להנציח את אבי המשפחה.

* "חדשות בן עזר"

דון קישוט / "זהו זה"

פינתי השבועית ברדיוטק, 8.5.23

"שיר לשירה", "הבלדה על חדוה ושלומיק", "דון קישוט", "הבלדה על אהרון דוד", "שיר אהבה פוליטי", "אחינועם לא יודעת", "הנסיך הקטן", "גן של שושנים", "ריח של שוקולד", "האישה שאתי", "טמבל", "אתם זוכרים את השירים", "אחינועם לא יודעת", "יונתן סע הביתה", "יכול להיות שזה נגמר", "ישראלים מצחיקים" – אלה שיריו של יהונתן גפן שהשמענו בפינה זו.

היום נחרוג ממנהגנו ונשמיע שיר שכבר שמענו, "דון קישוט". לא הקדשנו לו פינה, אלא השמענו אותו במסגרת תכנית ספיישל, שעתיים שהוקדשו לאריק איינשטיין, ימים אחדים לאחר מותו. נשוב ונשמיע אותו, כיוון שבאותה תכנית לא העמקנו בכל שיר כמו בְּפינה המוקדשת לו. אז השמענו אותו בביצועו של אריק איינשטיין. הפעם נשמיע את הגרסה של "זהו זה", ולא רק כדי לגוון, אלא גם כיוון שהשבוע התבשרנו שאוניברסיטת בר-אילן החליטה להעניק לחברי צוות "זהו זה" תארי דוקטור לשם כבוד, ועל כך הם ראויים לפינה. אני סבור שבגלגולה הנוכחי של התכנית, רמת המערכונים שלהם בינונית. אבל גולת הכותרת היא גרסאות הכיסוי המקסימות שלהם לקלסיקה של המוסיקה הישראלית, וכזו היא גם גרסתם ל"דון קישוט".

הרשימה המפוארת של שירי יהונתן גפן שהשמענו כאן, ובה פתחנו את הפינה, היא עדות באמצעות דוגמיות ספורות, על כישרונו הרב כמשורר, פזמונאי ומשורר ילדים (אני חושב ש"הכבש הששה עשר" היא פסגת יצירתו) ועל מקומו המרכזי בתרבות הישראלית ותרומתו הרבה לזמר העברי. הרשימה הארוכה מבטאת גם את הערכתי הרבה ליצירתו. כפי שציינתי כאן לא פעם, אני אמביוולנטי ביחס ליהונתן גפן. מצד אחד, אני סולד מהשקפת עולמו הפוליטית ומכתיבתו הפוליטית, מיחסו המנוכר לעם ולמדינה ולציניות שלו. ומצד שני, אני מעריך מאוד את יצירתו ותרומתו. איני רואה כל סיבה שלא להעריך יצירה של יריב פוליטי ואידיאולוגי, חריף ככל שיהיה, כפי שאני אוהב מאוד גם את אריאל זילבר כיוצר, לצד סלידתי מהשקפותיו הקיצוניות, בצד השני של המפה.

הצטערתי מאוד לקרוא אנשי ימין רבים ששטפו את הרשת בדברי שנאה ליהונתן גפן אחרי מותו ולהבעות שמחה על מותו. אני רואה בכך ברבריות לשמה. אינכם חייבים לספוד לו, אבל מה בוער לכם לחגוג את מותו ולהחצין את שנאתכם דווקא אחרי מותו. ערוץ התעמולה הביביסטי 14, התעלם ממותו ולא הקדיש לו אפילו דיווח יובשני עובדתי. התעלמות ממותו של יוצר כל כך מרכזי בתרבות הישראלית היא הפגנה עלובה לא רק של אטימות, אלא גם של חוסר מקצועיות. היא הזכירה לי את "הארץ" שהסתפק בדיווח קצר בתחתית העמוד הראשון לאחר מותה של נעמי שמר.

גם את השיר "דון קישוט" אני אוהב מאוד, למרות שהוא נכתב על רקע פוליטי, מן הצד הפוליטי של יהונתן גפן, אם כי לפני ההקצנה החדה שחלה בעמדותיו במלחמת יום הכיפורים. עם זאת, השיר עצמו אינו מביע עמדה פוליטית, זולת ההקדשה שלו. השיר מוקדש לאייבי נתן. אך ניתן לשיר את השיר הזה גם על אחרים. וכאן יש לי גם פרט אוטוביוגרפי. במסיבת הגיוס של בני הגרעין שלי, בנות הגרעין הקדישו לי את השיר "דון קישוט". הן עשו זאת בחיבה והערכה הדומה לזו של יהונתן גפן לאייבי נתן.

אייבי נתן היה לוחם שלום, שניהל מלחמות של איש אחד, כנגד כל הסיכויים, למען השלום, כמו גם למען רווחתם של בני אדם במצוקה בעקבות אסונות הומניטריים במקומות שונים בעולם. כטייס במקצועו, ששירת בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השניה ובחיל האוויר הישראלי במלחמת השחרור, הוא טס ב-1965 טיסת יחיד למצרים, מדינת האויב הקיצוני ביותר של ישראל, כדי לקדם את השלום. הוא חזר על התעלול גם ב-1967 וב-1969 שב למצרים, אך הפעם לא כטייס אלא בטיסה מסחרית מאירופה. הוא נעצר במצרים וגורש והוא ישב בכלא בישראל. איני יודע אם הוא באמת חשב שבידו לנחות במצרים ולשכנע את נאצר לעשות עמנו שלום, אך הוא הצליח להעלות את נושא השלום לכותרות. אפשר לומר שרבות מיוזמותיו היו בעיקר יחצניות ושהוא היה יחצן מוכשר למדיי. אבל הוא היה בהחלט לוחם נחוש. הוא ערך מסע בעולם לקידום השלום ונפגש עם אנשי רוח ותרבות מובילים בעולם כדי לקדם את השלום. ב-1973 הוא רכש ספינה והתקין בה אולפן רדיו, נתן לתחנה הפיראטית שלו את השם "קול השלום" ושידר מן הים מוסיקה טובה לצד סיסמאות שלום. גם עם הספינה הוא ניסה פעמיים להיכנס למצרים, ונבלם בידי המצרים. ב-1978 הוא שבת רעב במשך 45 יום במחאה על ההתנחלויות ביו"ש. בשנות השמונים הוא ניהל, בניגוד לחוק, מגעים עם אש"ף, ואף ישב על כך בכלא.

בשיר, מדמה אותו יהונתן גפן לדון קישוט, גיבורו הספרותי של הסופר הספרדי בן המאה ה-17 מיגל דה-סרוונטס. שם הספר והגיבור בשפת המקור הוא דון-קיחוטה. השם דון קישוט הוא שמו של הספר והגיבור בתרגומו של ביאליק.

גיבור היצירה הוא גבר בגיל העמידה, שבהשפעת ספרים שהוא קרא הוא חושב שהוא אביר ויוצא למלחמות שאין לו סיכוי לנצח בהן. הוא נלחם למען בחורה כפרית פשוטה, שהוא מעניק לה את הכינוי דולצינאה. הוא רוכב על סוס כחוש ששמו רוסיננטה, ולצדו, על חמור, רוכב נושא כליו סנשו פנשו. הספר נחשב לאחד הספרים החשובים ביותר בתולדות הספרות העולמית.

דמותו של דון קישוט הייתה לסמל של אנשים שנלחמים מלחמות פרטיות בכוחות גדולים מהם, בנחישות ובהתמדה, גם ובעיקר אם הן חסרות סיכוי. מאבקים כאלה מוגדרים "מאבקים דון-קישוטיים" ו"מלחמות בטחנות רוח". דמותו של דון קישוט הייתה השראה ליצירה בשפות רבות ובהן בעברית. אזכיר את השיר המצוין של דני סנדרסון ומזי כהן "דון קישוט".

יהונתן גפן כתב בהערכה ובחמלה על חברו אייבי נתן. הוא מיען את השיר, בגוף שני, לדון קישוט. הוא הציג את פועלו של אייבי נתן כפעולה נאיבית וסיזיפית, אך לא בלעג, אולי קצת בחמלה. "אתה יכול לנוח", הוא אומר לו, הרי "יש כל כך הרבה טחנות רוח, אתה לא תספיק". לכן הוא מציע לו לשים את השריון בתוך תיבה, ומזכיר לו שכבר לא מתים יותר מאהבה, ושגם דולציניאה כבר לא נערה, יש לה כבר שיער שיבה. הגיבורים כבר אינם נלחמים מלחמות יחיד, אלא הולכים לצבא הממוסד, וכל המלחמות עכשיו הן על חשמל, כלומר מבוססים על טכנולוגיה, לא על סוסים וחרבות. "תהיה רגיל", הוא מציע לו, "אל תהיה גיבור".

יהונתן גפן כתב את השיר ב-1971. דוד קריבושי הלחין אותו ויוסי בנאי שר, אך השיר לא תפס ולא הצליח. שנה לאחר מכן שם טוב לוי הלחין אותו מחדש ואריק איינשטיין הקליט אותו לתקליטו "יסמין". בביצוע הזה השיר הצליח וזכה לאהבת הקהל.

כאמור, נאזין לביצוע של "זהו זה".

יהי זכרו של יהונתן גפן ברוך!  

תשים את השיריון בתוך תיבה

כבר לא מתים יותר מאהבה

לדולצינאה יש שיער שיבה

וכל הגיבורים הלכו אל הצבא

לדולצינאה יש שיער שיבה

וכל הגיבורים הלכו אל הצבא

דון קישוט אתה יכול לנוח

יש כל כך הרבה טחנות רוח

אתה לא תספיק אתה לא תספיק

אתה לא תספיק דון קישוט

תשתול כמה חבצלות בגן

ותשלם את המיסים בזמן

המלך מת ועל כתרו נפל

וכל המלחמות עכשיו זה על חשמל

המלך מת ועל כתרו נפל

וכל המלחמות עכשיו זה על חשמל

דון קישוט אתה יכול לנוח…

סנשו פנשו לדרכו הלך

וכל האבירים קנו אקדח

תהיה רגיל ואל תהיה גיבור

כי אם תתחיל לשבור לא תוכל לגמור

תהיה רגיל ואל תהיה גיבור

כי אם תתחיל לשבור לא תוכל לגמור

דון קישוט אתה יכול לנוח…

צרור הערות ‏7.5.23

* מחדל עזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח, ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו"ש ובהן רמאללה במימוש הסכם אוסלו ב', ערפאת עצמו ישב בעזה.

כפי שהיום צה"ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה, הייתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה"ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.

השינוי הגדול היה במבצע "חומת מגן" (2002) שבו צה"ל כבש מחדש את ערי יו"ש, השמיד את תשתיות הטרור, ולאחר מכן שב לבסיסיו אך שינה לחלוטין את המשוואה – ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה"ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה"ל פועל בשטחי הרש"פ מדי יום ומדי לילה, ומגיע אל המחבלים למיטותיהם לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, ואז צה"ל שם את ידיו על המחבלים, כפי שהיה השבוע עם רוצחי משפחת די.

לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה לא נערך מבצע "חומת מגן". בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. ורובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).

שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.

ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות הייתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ואח"כ מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע "חומת מגן" ברצועת עזה הוא בכיה לדורות. שעה שצה"ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם, וכעת מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה"ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה"ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור, היא "חומת מגן" ברצועת עזה. המחיר של "חומת מגן" בעזה היום, יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.

כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא "חומת מגן" בעזה. אלא שלשם כך יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה, הוא לשקם את הלכידות החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור.

* מה יש לו לתרום – בן גביר ממורמר על כך שנתניהו אינו מזמין אותו להתייעצויות ביטחוניות.

וכי לשם מה יזמין אותו? מה יש לו לתרום בהתייעצויות ביטחוניות? את ניסיונו כראש כנופיה? מה הוא יאמר בדיונים: "מוות לערבים"? "שישרף לכם הכפר?" "מוחמד חזיר"? "מוחמד מת"? "ברוך הגבר"? או הגרוע מכל – "כהנא צדק"?

וכי ראשי מערכת הביטחון יכולים לדבר בחופשיות באוזני מי שעד לאחרונה היה יעד מודיעיני שלהם?

* נו, פטר אותו.

* הם בהיסטריה – קראתי את ציוציה האחרונים של זרש בן גביר, ואפשר לקבוע שזוג נערי הזוועות הללו (את הצעת הנישואין הוא הציע לה ליד קברו המשוקץ של מורו ורבו המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש) בהיסטריה. הם מבינים שערוותו של הנפל הזה, שחשב שרקורד של ראש כנופיה מכשיר לתפקיד ביטחוני התגלתה ברבים, ושגם השוטים שהלכו אחריו מבינים את טעותם.

* השותף הטבעי – מי שמכניס למיטה שלו כלב, אל יתפלא שהוא קם עם פרעושים.

* בקשת מחילה – אני מתנצל בפני ציבור הכלבים על המטפורה הלא ראויה.

* השתמטותם אומנותם – אחד הטיעונים המעצבנים בדיון הציבורי על השתמטות היא התשובה המתחכמת (ולאו דווקא מחרדים, אלא משותפיהם במחנה ה…"לאומי") – ומה עם ההשתמטות אצל החילונים ובתל-אביב?

זה ווטאבאוטיזם דמגוגי ושקרי. יש משתמטים חילונים. יש משתמטים בתל-אביב. זו תופעה מגונה. אך הם משתמטים כבודדים. הרוב הגדול של התל-אביבים ושל החילונים משרתים.

לעומת זאת, המאפיין הראשי של הציבור החרדי הוא ההשתמטות. זהו ציבור משתמט. ההשתמטות השחיתה את הציבור הזה והפכה אותו לציבור טפילי. זה הציבור היחיד שמשתמט כציבור. זה הציבור היחיד עם אידיאולוגיה של השתמטות. זה הציבור היחיד שהנציגות הפוליטית שלו מעמידה על ראש שמחתה את ההשתמטות, את המאבק בעד ההשתמטות והמשתמטים ואת הניסיונות לחוקק חוקי השתמטות.

במו"מ הקואליציוני הם הציבו בראש סדר העדיפויות את החקיקה למען ההשתמטות. תמיכתם במהפכה המשטרית היא מבחינתם תוצר לוואי של הסכמת הקואליציה למתווה ההשתמטות. הם תובעים בעיקר פסקת התגברות כדי להבטיח שהרוב האוטומטי יבטל פסיקת בג"ץ נגד חוק ההשתמטות. תמיכתם בתקציב המדינה מותנית בהסדרת ההשתמטות. הם מאיימים על קיום הממשלה אם לא תזדרז לחוקק את חוק ההשתמטות לפני העברת התקציב. השתמטותם – אומנותם.

ואת ההשתמטות מהגנת המולדת והעריקה ממלחמת מצווה הם מתרצים ב"לימוד תורה" ובכך הם גורמים לחילול השם שאין כדוגמתו. העיקר שהם חלק מ… המחנה ה"לאומי". מה כל כך לאומי בהשתמטות?

* קנו אנג'ל – קנו אנג'ל!

אל תתנו ל-BDS החרדי-משתמטי לנצח.

* עזות מצח – איזה חצופים. הם משתמטים מצה"ל. עכשיו הם מנסים לעגן את השתמטותם הממארת בחוק מדינה. וכאשר אזרחים, שמשרתים ובניהם ונכדיהם משרתים ומחרפים את נפשם על הגנת העם והארץ, מפגינים נגד ההשתמטות, הם מפעילים חרם בנוסח BDS נגד חברה עסקית שיו"ר הדירקטוריון שלה, כאזרח פרטי, הפגין נגד ההשתמטות, ומנסים לשבור את מטה לחמם של מאות עובדי החברה. מנוולים.

את ההפגנה הם מכנים "הפגנה נגד התורה". אין דבר שהוא יותר נגד תורת ישראל, מההשתמטות ממלחמת מצווה.

* מפגן דוחה – הפגנות עם "ארונות קבורה" – מפגן מגעיל ומעורר חלחלה.

* החלופה הפוליטית – החלופה הפוליטית הטובה ביותר למשבר הפוליטי והחברתי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית בהרכב: הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי. הם יקבעו את קווי היסוד ומפלגה שתקבל אותם על עצמה, זולת פסולי החיתון – חד"ש-תע"ל ועוצמה כהניסטית, תוכל להצטרף.

מי יהיה ראש הממשלה? נתניהו. למה? כי הוא ניצח בבחירות וכי אם הוא יפרק את הממשלה שהוא עומד בראשה למען הקמת ממשלת אחדות ציונית, נכון שהוא יהיה ראש הממשלה.

איך זה מתיישב עם עמדתי העקרונית, על פיה מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להיות ראש הממשלה? זה לא מתיישב, אבל כאשר על המאזנים ממשלת משתמטים, עבריינים וכהניסטים בראשות הנאשם ומנגד ממשלה ציונית פטריוטית בראשות הנאשם, ברור מה גרוע יותר.

כמובן שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים (הרי השם המגוחך "השר לביטחון לאומי" יוחלף מיד) והתקשורת, תעבורנה לידיים של יש עתיד והמחנה הממלכתי.

זה הפתרון הטוב ביותר למשבר. למרבה הצער, ההיתכנות שלו שואפת לאפס.

* חזרתי להפגין – מרגע ש"הושהתה" החקיקה והחלה ההידברות בבית הנשיא, לא השתתפתי בהפגנות. אמנם הצטערתי מאוד שהחקיקה לא נגנזה, כפי שראוי היה, כדי לגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, בלי שאקדח המהפכה מכוון לרקה. ובכל זאת, סברתי שעדיף לעצור את המחאה ולתת לצדדים הזדמנות לדון ולהגיע להסכמה.

אבל ההפוגה לא קרתה. ההפגנות נמשכו, הן של מתנגדי המהפכה והן של תומכיה. כנראה שאין מנוס מכך שמחאות והפגנות תלווינה את ההידברות. ואולי ללא מאזן אימה לא תהיה התקדמות.

הפגנת השלטון ובעיקר נאום ההסתה והתרת הדם המתלהם של עוכר המשפטים יריב לוין ואמירות נוספות שלו ושל אחרים שהביעו נחישות לממש את המהפכה, הביאו אותי להחלטה לחזור להפגין.

השתתפתי אמש בהפגנה בקפלן. הלכתי לשם ברגל מגבעתיים והתרגשתי לראות את הדרכים מלאות בהמוני מפגינים אוחזים בדגלי הלאום, נוהרים בדרכם לקפלן. בקפלן היו 150,000 איש, ועוד רבבות רבות במאות מוקדים בארץ. 150,000 דגלי ישראל. תל-אביב תכלת לבן. 150,000 איש שרים בקול גדול, בהתכוונות מלאה ובהתרגשות גדולה את "התקווה". "נפש יהודי הומיה… עין לציון צופיה… להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". קטעים שלמים ממגילת העצמאות מוקראים מעל הבמה. "בארץ ישראל קם העם היהודי. שם עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

אי אפשר לטעות. זו הפגנה ציונית מאוד, פטריוטית מאוד. המילים "ציונות", "מדינת העם היהודי", "מדינה יהודית", "מדינה יהודית ודמוקרטית", נישאו בכל פה.  

הנאומים לא היו טובים. אף לא אחד מהם. דבר אחד הפריע לי מאוד וגרם לי לתחושה מאוד לא נעימה בהפגנה, ולשאול את עצמי אם אני במקום הנכון; מסר שחזר שוב ושוב בדברי הנואמים היה התנגדות להידברות ולפשרה. והקהל הריע לאמירות האלה. ואילו אני מאמין גדול בהידברות ובהסכמות, ולא רק מעצם היותן הסכמות, אלא כי אני בטוח שההסכמות, אם תהיינה, תיצורנה מציאות משפטית טובה מהקיימת, כי יש כשלים רבים במערכת ויש צדק בחלק מהטענות של תומכי המהפכה, הגם שהפתרון שלהם – התמודדות עם כאב ראש באמצעות עריפת הראש, הוא פתרון מסוכן ומטורף. הדיבור על רצון בהכרעה ולא בפשרה הוא דיבור מסוכן. הוא מסוכן כאשר הוא בא מיריב לוין והוא מסוכן כאשר הוא בא ממתנגדי המהפכה.

הנואמת האחרונה הייתה צווחנית היסטרית, עו"ד רוזוליו. היא צווחה במלוא גרונה סיסמאות קיצוניות נגד ההידברות. היו שהריעו לה, אבל לפחות באזור שבו אני עמדתי, רוב האנשים סביבי הביעו חוסר נוחות מדבריה המתלהמים ורבים פשוט קמו והלכו. 

החלק היפה והמרגש בהפגנה, היה שירת "אני ואתה נשנה את העולם" עם מיקי גבריאלוב. "אז יבואו כבר כולם".

* בגין לא חתם – רגע מביך בהפגנה, היה בנאומה של ציפי לבני. היא אמרה דברים יפים על מגילת העצמאות ועל כך שלמרות הקרע שהיה גם אז בעם, הכל התאחדו, מול האיום החיצוני, והציגו חזון גדול לעם ישראל שהתבטא במגילת העצמאות. היא ציינה בצדק, שכולם חתמו על המגילה, הימין והשמאל ואפילו החרדים. היא שכחה את הקומוניסטים, שגם הם, למרבה הפלא, כמעט באורח נס, תמכו באותו היום וחתמו על המגילה. אלא שבסיפור שלה, היא הזכירה גם את בגין בין החותמים. אך מה לעשות, בגין אינו חתום על המגילה. על המגילה חתמו חברי מועצת העם, שאכן, כללו גם את נציגי המפלגה הרוויזיוניסטית. בגין היה אז מפקד האצ"ל. באותו יום הוא הכריז על הקמת תנועת החרות, שהתמודדה לראשונה בבחירות לכנסת הראשונה. אין לי ספק שהוא היה חותם על המגילה, אך הוא לא היה בפורום הזה ולכן הוא לא חתם. אגב, גם הנשיא הראשון חיים ויצמן, שאף הוא לא היה חבר מועצת העם, אינו חתום על המגילה.

"רגע מביך" הגדרתי את טעותה של לבני. השאלה כמה אנשים מבין ההמונים, מודעים לטעות וחשו מבוכה. אני משער שמעטים מאוד.

* במלחמת האחים אני סרבן.

* המוחרמים המחרימים – אחד הנושאים שעליהם הרביתי להגיב לאורך השנים הוא התופעה הנלוזה של חרם אמנים על ההתיישבות ביו"ש. אני רואה בכך התנהגות אנטי תרבותית, אנטי אמנותית. בכל גל כזה פרסמתי מאמרים, חתמתי על גילויי דעת והוזמנתי לרבי שיח.

ודווקא בשל כך, חורה לי כל כך כאשר אני קורא על יישובים ביו"ש שמחרימים אמנים. כאשר חנן יובל, התגלמות הממלכתיות, סירב להופיע בכנסת בעקבות מצג ההתבהמות הגזענית מיזוגינית של הח"כהניסט אלמוג כהן, בוטלו הופעות שלו ביו"ש. וכעת, בוטלה הופעה של קרן פלס בגוש עציון, בשל השתתפותה ב"מחאת השפחות".

כשהמחרימים הופכים למוחרמים, על מה ילינו כששוב יוחרמו? מה הם רוצים, שכל מי שאינו בדעתם, יצטרף למחרימים? הם רוצים שרק מי שתומך בדעותיהם יופיע בפניהם?

* מי שכנע שאין פרטנר – הפוסט היסטוריון השוקניסט דימיטרי שומסקי, תקף בחריפות, בפשקוויל בשוקניה, את אהוד ברק, והאשים אותו כשותף הנאמן של נתניהו, מי שתרם יותר מכל אחד אחר לעליית נתניהו והימין ולהתבססותם בשלטון, בכך שהפיץ בחברה הישראלית את התודעה שאין לנו פרטנר פלשתינאי. הוא מציג מהלך עקבי של ברק שהחל עוד כלובש מדים ונמשך כשר בממשלת רבין והגיע לשיאו בהיותו ראש הממשלה – מהלכים שנועדו לסכל הסכם עם הפלשתינאים. שומסקי מציג את ההבדל בין דרכו של רבין לדרכו של ברק כמחלוקת בין שיטת ההסכם בשלבים והסדרי ביניים של רבין לעומת דרכו של ברק –  הקפיצה להסכם קבע ב"הכל או לא כלום" שהכשילה את ההסכם, כביכול כי לערפאת לא היה מנדט לפשרה על ירושלים והפליטים ולהסכים לנסיגה של "רק" 90% משטחי יש"ע. ברק הלך למהלך חסר סיכוי, כפי שהוזהר, וכאשר כצפוי הוא נכשל, הוא לא הציג זאת ככשל נקודתי והמשיך בתהליך, אלא הצהיר שאין פרטנר, שיכנע בכך את הציבור ובכך העלה את הימין.

כל המאמר רצוף "עובדות" מנותקות מהמציאות ואף הפוכות לה. ההבדל בין ברק לרבין לא היה בסוגיית הסדרי ביניים או הסדר קבע. בתקופת רבין מוצה שלב הסדרי הביניים, אוסלו א' ואוסלו ב', ועל פי ההסכמים הצדדים עברו לשלב הבא, המו"מ על הסדר הקבע.

הסדרי הביניים נחלו כישלון חרוץ. מהות הסכם אוסלו א' היה הכרה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלשתינאי, ויתור על עזה ויריחו תחילה והכנסת ערפאת וצבא המחבלים שלו לא"י, תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין. רבין, פרס, ביילין וכל השותפים להסדר הבהירו, שאם הטרור ימשך, ישראל תכבוש מחדש את השטחים שמהם תיסוג. במטוס שבו הגיע ערפאת לארץ ישראל הוא הבריח נשק. ומיד עם הגעתו הוביל פיגועי טרור קשים נגד ישראל. אף על פי כן, ישראל הלכה לאוסלו ב', שבו ויתרה על חלקים רבים מיו"ש תמורת חזרה על אותה התחייבות פלשתינאית מאוסלו א'. וכפי שהם הפרו אותה ברגל גסה אחרי ההסכם הראשון, כך עשו ביתר שאת בהסכם השני. כתוצאה מכך, רבין הקפיא את הנסיגה הישראלית, כשהגיעה מועדה, בשל הטרור ("אין תאריכים קדושים"), אך לאחר הרצח, פרס ביטל את החלטתו של רבין והורה על נסיגה חפוזה של ישראל מכל אותם אזורים זולת חברון. את המלאכה השלים נתניהו שנסוג גם מחברון. על הנסיגה של פרס מכל אותם שטחים הגיבו הפלשתינאים במתקפות טרור חסרות תקדים, שבעטיים איבד פרס את השלטון שאותו קיבל מיגאל עמיר על מגש של כסף.

אחרי אוסלו ב', הסדר הביניים ירד מהפרק. ההבדל הגדול בין רבין וברק, לא היה בשאלת הסדרי ביניים או הסדר קבע, אלא בדבר מהות הסדר הקבע. בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ, והבהיר שאלה קווים אדומים, שאין פירוש הדבר שעל כל השאר הוא מוכן לוותר. בין השאר הוא דיבר על ירושלים השלמה והמאוחדת והאזורים העוטפים אותה, על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ממערב לדרך אלון, על גוש קטיף וקרא להקים עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון ועל כך שהישות הפלשתינאית שתקום תהיה "פחות ממדינה". התכנית של ברק מוטטה את כל הקווים האדומים של רבין. הוא הסכים לראשונה לחלוקת ירושלים וויתור גם על העיר העתיקה זולת הרובע היהודי ולמעשה ויתר גם על הר הבית. הוא ויתר לראשונה על בקעת הירדן. הוא ויתר על גוש קטיף. הוא הציע נסיגה כמעט מכל יש"ע ותמורת האזורים שמהם אי אפשר לסגת, הוא הציע "חילופי שטחים", כלומר נסיגה מחלקים ממדינת ישראל הריבונית. בניגוד לרבין הוא קיבל את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67, ומכאן ההצעה ל"חילופי שטחים", בעוד הכותרת של רבין הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" – ותחת הכותרת הזאת פירוט הקווים האדומים. בניגוד לרבין, ברק הסכים למדינה פלשתינאית ריבונית.

עם ההצעה הזאת, שאי אפשר לסרב לה, הוא ניגש לקמפ-דיוויד כדי לפתור באחת את הסכסוך המדמם. הוא אימץ את הצעות השמאל הרדיקלי, שמפלגת העבודה תמיד התנגדה להן ואת דרכו של השמאל הקיצוני להביא לשלום עכשיו. ערפאת, היה מוכן בהסדרי ביניים לקבל עוד ועוד שטחים ללא תמורה כדי לחזק את אחיזתו ואת כוחו במאבק הטרוריסטי נגד הישות הציונית, אך כמובן שסירב להסכם שלום עם המדינה שאינו מכיר בזכות קיומה. הוא, ולא ברק, שכנע את עם ישראל שאין פרטנר פלשתינאי.

ומה עשה ברק? במקום להכריז שעקב דחיית ההצעה תכניתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא שב עד לזרא על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה" וגרם לכך, שמי שמעז להציע הצעות ברוח רבין מוקע כ"סרבן שלום" וכ"ימין קיצוני".

ערפאת פתח במתקפת הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך, באמצעות השליטה שקיבל על שטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה. תחת האש והטרור, ברק זחל אליו למו"מ בטאבה, שבו הציע עוד ועוד ויתורים שכמובן נדחו על הסף ונענו בהגברת הטרור. וגם אז, ברק לא אמר שאין פרטנר, אלא בתשדיר הבחירות האחרון לפני הקלפיות בשנת 2001, הוא אמר שהגענו עד צעד אחד לפני השלום, וביקש מנדט לעשות את הצעד הזה. הציבור הישראלי נפנף אותו ובחר בשרון, כי הקונספציה של ויתורים מפליגים ומרחיקי לכת תמורת שלום, כשלה והביאה לטרור חסר תקדים.

על פי הנראטיב ההזוי של שומסקי, בעקבות מסר ה"אין פרטנר" של ברק, ירד הנושא הפלשתינאי מהפרק. גם זה שקר. ההיפך הוא הנכון. כאשר שרון ראה שאין פרטנר למו"מ, המסקנה שלו לא הייתה הפסקת הוויתורים, אלא נסיגה חד-צדדית עד קווי 4.6.67 ברצועת עזה (+ בונוס של עקירת יישובים, אף ללא נסיגה, בצפון השומרון).  והיא נענתה בטרור הרקטות שלא פסק עד היום. ולאחר מכן, אהוד אולמרט הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק, וגם היא נדחתה על הסף. וגם נתניהו אימץ את תכנית קרי, שהייתה אף היא ברוח תכניות ברק ואולמרט, ואף היא נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים.

שומסקי טועה ומטעה. מי שהביא להכרה הציבורית שאין לנו פרטנר לשלום, לא היה ברק אלא ערפאת ומאוחר יותר אבו-מאזן. אם הייתה לברק תרומה לתובנה הזאת, היא בכך שאימץ את הדרך של שומסקי ושכמותו, בניסיון כן ונחרץ להביא לשלום, והצעתו התנפצה אל סלעי המציאות.

* סדרת ייצור  – הסיפור על פייק ניסיון התנקשות אוקראיני בפוטין, הוא מן הסדרה של הצתת הרייכסטאג.

* יכול להיות – כתבה מעניינת של אתי אברמוב ב"ידיעות אחרונות" מספרת על שירותו הצבאי של יהונתן גפן והשלכותיו על דמותו ויצירתו. גפן היה לוחם בצנחנים, קצין בגולני וקצין מילואים בצנחנים. הוא לחם בקרבות הקשים ביותר של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – תל פאחר ואיסמאעליה (בהתאמה). הוא חזר ממלחמת יום הכיפורים הלום קרב פוסט טראומטי, כאשר עוד לא היו כלים להתמודד עם הלם קרב ופוסט טראומה. הוא התמכר לשתיה וסמים ואימץ את השקפותיו הפוליטיות הרדיקליות.

הכתבה משליכה על מלחמת יום הכיפורים גם את שירו "יכול להיות שזה נגמר?" ("אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"). היא מסתמכת על סיפורו של גפן עצמו, בראיון האחרון לחייו. לטענתו, הוא כתב את הדברים בעקבות דברי דודו, שר הביטחון משה דיין במלחמה, "יכול להיות שאנחנו בעיצומו של חורבן הבית השלישי". לטענת יהונתן גפן, מכאן הוא לקח את ה"יכול להיות".

יכול להיות שלא. כלומר, בטוח שלא. סיפור יפה, אבל יש בעיה קטנה. השיר מופיע בתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" שיצא לאור בתחילת 1973, למעלה מחצי שנה לפני המלחמה.

הדבר מזכיר לי שנתן זך נהג לספר בראיונות שאת "כי האדם עץ השדה" הוא כתב כתגובה למלחמת לבנון הראשונה. אלא שהשיר הופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה" שיצא ב-1981, שנה לפני המלחמה.

* תשובות לחוה ליבוביץ' – א. ודאי וודאי שבן גביר מחלל ומטמא בנוכחותו את הכנסת ואת הממשלה. הכהניסטים לא ראויים לבוא בקהל ישראל. ב. איני טוען שיש לאסור תפילה בהפרדה בכותל, אלא שיש לקיים את מתווה הכותל, על פיו יש להקים רחבה נוספת, רחבת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה. לא במקום הרחבה הקיימת אלא בנוסף לה.

          * ביד הלשון

לא כצעקתה – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "יום העצמאות חלף בלי מחאות ויום הזיכרון עם הפרעות בהיקף פחות בהרבה משנראה היה. לא כצעקתה ביותר ממובן אחד".

מקור הביטוי לא כצעקתה, הוא דווקא כן "כצעקתה".

בסיפור על מהפכת סדום ועמורה נאמר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח, כ). בטרם יחליט אלוהים על עונש החורבן, הוא מבקש לבדוק היטב אם הזעקה מדויקת. או במילים אחרות – הַכְּצַעֲקָתָהּ? וכך נאמר: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא – אֵדָעָה" (ברא' יח, כא).

הביטוי "הכצעקתה" נפוץ בעברית וגם על דרך השלילה, "לא כצעקתה". הכצעקתה, פירושה – האומנם הדבר חמור כמו שהוצג? "לא כצעקתה" – הדבר אינו חמור כפי שהוצג.

כשעמית סגל כותב "לא כצעקתה ביותר ממובן אחד", כוונתו ל"לא כצעקתה" במובן של לא היו הפרעות ומחאות כפי שחששנו ובמובן המילולי של לא היו הרבה צעקות.

לפני חודשים אחדים פרסמתי מאמר תחת הכותרת "לא כצעקתה", שבו הפרכתי, כמי שעובד במטעים של אורטל באזור טורבינות הרוח, כולל חלקות שמוצבות בתוכן טורבינות, את הטענה על מפגע רעש חמור. גם כאן כתבתי: "לא כצעקתה, תרתי משמע". כלומר, לא כצעקתה במובן שההפחדות אינן נכונות, ובמובן של: זה לא רעש חזק.

* "חדשות בן עזר"

ושממו עליה אויביכם (פרשת בחוקותי תשפ"א)

אנו קוראים השבוע שתי פרשות: "בהר סיני" ו"בחוקותיי". פרשת "בחוקותיי" (פרשה שיש לי אליה קשר עמוק, כי זו פרשת הבר-מצוה של בני הבכור עמוס), נפתחת בהבטחת שפע ועושר וברכה והצלחה לעם ישראל בארצו "אם בחוקותיי תלכו". ואם לאו? בהמשך הפרשה מוטחת בעם ישראל קללת חורבן וגלות ושממה בארץ ישראל. ודווקא בפסוקים הקשים הללו, מופיע פסוק מעניין: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". השימותי את הארץ – זה ברור. זה מתיישב היטב עם נבואת החורבן והשממה. אך מה משמעות "שממו עליה אויביכם"?

מסביר הרמב"ן: "אין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב [כלומר בעולם כולו] ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידה".

הרמב"ן טוען, שגם כאשר העם היהודי נענש וגולה מארצו, כפי שהוא מגלה לה נאמנות, כך גם היא מגלה לו נאמנות. עובדה – אף עם אחר לא השתרש בה, לא היכה בה שורשים, לא יצר בה בית לאומי, לא יצר בה תרבות לאומית. ארץ ישראל אינה נושאת את כובשיה ורק בניה שהוגלו ממנה יוכלו להחיות ולהם היא מצפה.

הרמב"ן עלה לארץ ישראל מספר בשנת 1265, ואף ניסה לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הוא גילה ארץ שוממת, חרבה וריקה.

הפירוש של הרמב"ן לכך הוא מיסטי – הארץ דחתה את כובשיה כי היא ממתינה לבניה. אך הוא מתאר מציאות היסטורית עובדתית. הפירוש למציאות הזה אינו רק מיסטי אלא גם היסטורי. אף עם בהיסטוריה לא ראה בארץ ישראל את מולדתו ואכן, היא לא הייתה מולדתו של אף עם. לעומת זאת, כל מהות קיומו של העם היהודי, ומה שהחזיק אותו כעם בכל שנות הגולה הדוויה, היה הזיקה העמוקה למולדתו ההיסטורית, לארץ ישראל. זיקה וקשר עמוק שלא חדלו לרגע, מעולם. ולכן, כאשר העם היהודי החל לחזור למולדתו, הוא מיד הכה בה שורשים, יישב אותה, פיתח אותה והקים בה את מדינת הלאום שלו. מי שכופר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, כופר למעשה בעצם קיומו של עם ישראל, כי אין ולא היה עם יהודי ללא הזיקה הזאת. ארץ ישראל כשמה כן היא – ארצו של ישראל, ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

סיסמת סרק

מתוך המתח הציבורי חסר התקדים בעקבות המהפכה המשפטית, חוק ההשתמטות מצה"ל, חוק החמץ המיותר והפרובוקטיבי, הניסיונות להתנקש בחוק השבות, הניסיונות לבטל את המיזם התרבותי החשוב והמקסים "שבת ישראלית", עליית מפלגת הטירלול הרגרסיבי – נועם ועוד, הולכת וגוברת בציבור הקריאה להפרדת הדת מהמדינה. הנה, פתרון קסם שיפתור באחת את כל בעיותינו. "אין דמוקרטיה בלי הפרדת הדת מהמדינה".

פתרון הקסם הוא מקסם שווא ואינו אלא סיסמת סרק. ברוב המוחלט של הדמוקרטיות, אין הפרדה של הדת מהמדינה. בריטניה, למשל, היא דמוקרטיה? הנה, השבעתו של המלך צ'רלס למלוכה הפכה אותו אוטומטית לראש הכנסיה האנגליקנית. למה הדבר דומה? שנשיא מדינת ישראל יהיה הרב הראשי. זוהי זהות הרבה יותר חזקה בין הדת למדינה מזו שבישראל.

בארה"ב ובצרפת יש הפרדה בין דת ומדינה. והנה, ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות בעולם וצרפת היא כנראה המדינה החילונית ביותר בעולם. ללמדך, שהפרדת הדת מהמדינה היא סיסמה שאינה מבטאת את החיים האמתיים.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לכן, הפרדת הדת מהמדינה רלוונטית רק אם מפרידים בין הלאום היהודי והדת היהודית. הפרדה כזו לא תיתכן. אין זהות בין הלאום היהודי לדת היהודית, אך אין שום אפשרות לנתק ביניהם. אין לאום ללא תרבות לאומית והתרבות הלאומית של העם היהודי, מבוססת על הדת היהודית. עומקה של התרבות היהודית הוא מורשת ישראל, שברובה היא מורשת דתית – התנ"ך, המשנה, התלמוד, הספרות ההלכתית, פרשנות התנ"ך, סיפורי חסידים וכד'. זו הייתה כל התרבות היהודית עד לפני כמאתיים שנה. והתרבות הלא דתית במאתיים השנים האחרונות – אף היא מושרשת עמוק בדת היהודית, שואבת מתוכה את אוצרות הלשון, את הסיפור היהודי, את ההיסטוריה היהודית, גם כאשר היא בוויכוח עם הדת. שירתם של ביאליק, אלתרמן, רחל, שלונסקי ועמיחי, נעמי שמר, יורם טהרלב, אהוד מנור ורחל שפירא, הספרות של ש"י עגנון, ברנר, משה שמיר, עמוס עוז, חיים באר ומאיר שלו – כולם, בראש ובראשונה, דיאלוג עם מקורות ישראל, שהם דתיים בבסיסם.

הציונות מרדה בתרבות הדתית של ציפיה פאסיבית למשיח צדקנו שיגאל אותנו וקראה לעלות בחומה, לדחוק את הקץ ואם יש צורך למרוד בגויים. אך היא מעולם לא התנתקה מן הדת והמסורת וראתה עצמה כממשיכה וכיורשת האמתית של היהדות. בנאומו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון הוא אמר: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים. … כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר".

הציונות זקפה את קומתו של העם היהודי, השיבה אותו אל ארץ אבותיו, החייתה את שפת התנ"ך. התנועה הציונית אימצה את הדגל המבוסס על הטלית, שהיה לימים לדגל המדינה. המס ששילמו המתפקדים לתנועה הציונית היה השקל, ברוח מחצית השקל שהתורה מצווה כל איש בישראל לשלם מדי שנה לבית המקדש. השקל הוא גם המטבע של מדינת ישראל. סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, מנורת בית המקדש.

מגילת העצמאות נפתחת במילים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה".

מיד בתום הקראת מגילת העצמאות, קם הרב מימון וברך בשם ובמלכות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכל הנוכחים קראו בהתרגשות: אמן!

המילים הראשונות שנאמרו מעל דוכן הכנסת הראשונה, היו דבריו של הנשיא הזמני חיים ויצמן, יומיים טרם השבעתו לנשיא המדינה: "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו – ניתן שבח והודיה לאלוהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים. מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים".

על כל אלה ניתן לומר שהם אינם דתיוּת אלא תרבות יהודית וזה נכון. אך התרבות הזו קשורה בעבותות לדת היהודית, כי אלה השורשים של עמנו, ועם שמתנתק משורשיו – כמוהו כעץ המנותק משורשיו; אין לו תקומה.

אין חפיפה מלאה בין הלאום היהודי לדת היהודית, אבל הלאום היהודי הוא לאום שיש לו דת אחת, והדת הזו שייכת ללאום אחד. ולכן, הזיקה ביניהם אינה ניתנת לניתוק. וכיוון שכך, גם הזיקה בין מדינת הלאום היהודית לדת היהודית אינה ניתנת לניתוק. כל ניתוק כזה הוא מלאכותי וחסר שחר.

ניתן לומר שכל הדוגמאות שנתתי עוסקות בסמלים, אך מה שגורם לקריאות להפרדת הדת מהמדינה אינם סמלים אלא דברים קונקרטיים. אך הסמלים הם דבר חשוב מאוד, הם שאר הרוח של חברה ושל מדינה, הם חזונה. אכן, הזיקה בין הדת והמדינה היא בעיקר סמלית, אך אין ערוך לחשיבות הסמל הזה. ואילו הפרדה בין דת ומדינה, גם היא בעיקר סמלית. אלא שהיא סמל מפריד ומשסע, סמל של התנתקות עם משורשיו.

קונקרטית, להפרדה בין הדת והמדינה אין משמעות בסוגיות הכואבות. ההשתמטות החרדית משרות בצה"ל אינה סוגיה של דת ומדינה, אלא סוגיה של כוח פוליטי עודף של קבוצה בציבור, שהשתמשה בו לרעה והשחיתה את עצמה בתרבות ההשתמטות. האם הכרזה על הפרדה בין דת למדינה, תגרום לחרדים להתגייס לצה"ל? האם היא תגרום לכך שהחרדים יגויסו בכוח לצה"ל? האם היא תקטין את כוחם הפוליטי של החרדים? האם היא תמנע מהם להשתמש לרעה בכוחם כדי להמשיך להשתמט? כמובן שהתשובה על כל השאלות הללו שלילית.

אין להפריד את הדת מהמדינה, אך יש להסדיר בהידברות ובהסכמה לאומית את יחסי הגומלין בין הדת והמדינה ובין חילונים ודתיים. ברור שהשבת וחגי ישראל חייבים להישאר ימי המנוחה והשבתון בישראל. אך איך צריכה להתנהל הפרהסיה הישראלית בשבת? על כך יש לנהל דיאלוג מכבד ולהגיע להסכמות. אמנת גביזון-מדן ראויה להיות הבסיס להסכמות האלה.

הכרזה על הפרדת הדת מהמדינה תוכל להיות צעד פוליטי של רוב קטן שאולי יגיע פעם לשלטון, שיראה בהיבחרו הזדמנות לצעד כוחני שישליט את רצונו על הכלל וישנה את סדרי בראשית בשם "רצון הרוב". בדיוק כמו המהפכה המשטרית של לוין ורוטמן. ניסיון כזה ייענה בתגובה ציבורית קשה לפחות כמו התגובה הציבורית על המהפכה.

הלקח מאירועי החודשים האחרונים אינו צריך להיות ניסיון של כל חלק בציבור לעלות לשלטון ובתורו לשנות את בסיסה של המדינה, אלא להיפך – שאסור לשלטון לנהוג כך. מי שמדבר על הפרדה בין דת למדינה, מפנטז על מהפכה משטרית ברוחו, בתורו. מי שמפנטז על כך, לא למד דבר ממה שקרה כאן בארבעת החודשים האחרונים. ואלמלא היה מנותק כל כך משורשיו היהודיים, היה לומד את מאמר הלל הזקן, שמה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו כל התורה כולה על רגל אחת.

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏3.5.23

* אין לנו ארץ אחרת – שירו הנפלא של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת", נבחר כשיר ה-75, במצעד של רשת ג' ו"ישראל היום".

זה אחד השירים הפטריוטיים ביותר שנכתבו כאן. אהוד מנור, ששכל את אחיו האהוב יהודה במלחמת ההתשה, כתב מספר שירים סופר פטריוטיים, שהמסר שלהם הוא מסר ה"צומוד" – מה שלא יהיה, ומה שלא יקרה, וכל מחיר שנדרש לשלם, זוהי ארצנו, זו מולדתנו, ולעולם לא ננטוש אותה. כך בשירו "יליד הארץ", שכתב אחרי ששמע את אמו מביעה ספקות, אחרי נפילת בנה הצעיר, אם לא הייתה זו טעות לעלות לארץ. "אבא, שר אני לך, על שיום אחד, קמת ותלך. אמא, זה השיר הוא לך, על ימי לכתך, אחרי אבי לכאן". אגב, את השיר הזה, באותה הכרת טובה, קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו. ולאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו רבים מחבריו של אהוד מנור, ודורו ספג מכה קשה ואיומה, הוא כתב את "ללכת שבי אחריך". הוא כתב למולדת, אותה הוא הגדיר "ארץ של חלב, מרור ודבש", כן גם מרור: לשאת חלום מבטן, מדורות,

לשאול באביבייך נחמה,

לחיות על פני ובתוכי האדמה

הנוראה והיפה הזאת.

כן, לפעמים האדמה היפה הזאת היא גם נוראה, אבל אנחנו הולכים שבי אחריה, נושאי חלום הדורות.

וכך גם "אין לי ארץ אחרת", כן, גם אם אדמתי בוערת. כן, נילחם על דמותה אם היא שינתה את פניה, לא נוותר, אבל אין לנו ארץ אחרת. לא נמיר אותה לעולם בארץ אחרת.

מה הפלא, שגדעון לוי, עוכר ישראל, פרסם בשוקניה פשקוויל נגד השיר ונגד הבחירה בו? הרי כל ישותו היא תיעוב לרעיון שכאן הוא ביתנו. הרי הוא לא הסתפק בהשתתפות בטקס הפיגולים של חילול יום הזיכרון בטקס הסלט שערבב את חללי המלחמה לתקומת ישראל, קיומה וביטחונה עם חללי המלחמה להשמדת ישראל ולרצח יהודים, אלא למחרת, ביום הזיכרון עצמו, הוא לא עלה לקברו של גדעון בכרך, שנפל בתש"ח ועל שמו הוא נקרא, אלא לבית הקברות במחנה הפליטים ג'נין, להשתטח על קברי מחבלים ולפרסם את הפרובוקציה בשוקניה.

את "אין לי ארץ אחרת" הוא הציג כשיר "בכייני". השיר, כמו השירים האחרים שציינתי, הוא ההיפך מבכיינות. זו לא קובלנה על כך שאנחנו מסכנים, אין לנו ארץ אחרת, אלא להיפך – זה מסר גאה שזו מולדתנו, כאן אנו מכים את שורשינו, כאן אנו שמים קץ לתופעת היהודי הנודד, כי אנו נושאים חלום מבטן ודורות, החלום "שסבא שר אותו לאבא", כפי שכתב מנור בשירו "חי", והיום אנחנו מגשימים אותו. אבל אצל לוי, זו "התקרבנות", כאילו אנחנו מייללים שאין לנו ארץ אחרת, כדי להצדיק את העוולות שאנו עושים לערבים.

ומה המסר הפוליטי של ג. האו האו? בטח תחשבו שהוא יכתוב, שאם אין לנו ארץ אחרת, למה אנחנו "קובשים" גם את הארץ של הפלשתינאים בלה בלה בלה. כלומר, שעלינו להסתפק במדינה בקווי 4 ביוני 1967. אם כך אתם חושבים – טעיתם.

אכן, "קבשנו" ארץ לא לנו. אך לא ב-1967. והארץ שאינה שלנו אינה רק ממזרח לקו הירוק. אנחנו "עם שכבש ארץ מידי עם אחר, נישל אותו וגירש אותו מארצו והניח אותו מדמם, מושפל, חסר זכויות וחסר כבוד זה 100 שנים ויותר — זו כבר חוצפה אחת יותר מדי לקונן על שאין לו ארץ ספייר, כמו שהוא חושב שמגיע לו". מאה שנה ויותר. כלומר הגזל של ארצו של עם אחר, אינו ב-1967, גם לא ב-1948 אלא יותר ממאה שנה. ובשיר, אנו כביכול מקטרים על כך שאין לנו עוד ארץ, כלומר אנחנו לא מסתפקים בארץ לא לנו ש"קבשנו" מבעליה החוקיים באכזריות נוראה לפני יותר ממאה שנה, אלא אנחנו רוצים עוד.

* לֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ – יואל שרון, מ"מ בסיירת חרוב, חצה עם חייליו במלחמת יום הכיפורים את תעלת סואץ. בקרב קשה ועקוב מדם בעיר סואץ, איבד יואל 16 מתוך 19 לוחמיו והוא עצמו נפצע קשה והוא משותק לחלוטין בפלג גופו התחתון.

מדי מוצ"ש, חמוש בכיסא גלגלים ודגל הלאום, הוא מגיע לקפלן, להיאבק על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. "כפי שאז התאבדנו על הגבולות, כך נתאבד מול הניסיונות לשנות את פניה של המדינה הזאת", הוא אומר.

מדי שנה הוא עולה ביום הזיכרון לבית העלמין בבאר שבע, שם טמונים ארבעה מרעיו לנשק. השנה, כאשר שמע על מזימתו של הכהניסט להגיע לבית הקברות ולחלל את הטקס בנוכחותו ובנאומו, הוא כתב לו מכתב אישי רגשי, והזמין אותו להיפגש עמו לשיחה מלב אל לב בחלקה שבה טמונים רעיו. הפגישה התקיימה במתחם המאובטח ולא בחלקה המבוקשת, על פי הנחיית השב"כ. הם נפגשו לפני ואחרי הנאום. לפני הנאום הוא הפציר בבן גביר להתחשב ברגשות המשפחות ולא לנאום. כמובן שבן גביר צפצף על בקשתו. הרי הוא הביא אתו קהל מעודדים, מאות כהניסטים שיריעו לו ויהפכו את טקס יום הזיכרון להפגנת בחירות של עוצמה כהניסטית.

יואל שרון, איש יקר, טוב ותמים. בתמימותו נתן לגיטימציה לטינופת הכהניסטית, שעשה עליו סיבוב תעמולתי. מודע היטב למצלמות "כאן 11" בן גביר חיבק אותו וגיפף אותו ונישק אותו וחינטרש את החרטא על "אתה אח שלי" ו"אני אוהב אותך אהבת נפש". וכאשר יואל רצה לממש את מטרת המפגש, לדבר על לבו ולהסביר לו את עמדתו, הוא מרח אותו בציניות מרושעת ומקפיאת דם, באמירות זולות כמו "בוא נשאיר את הפוליטיקה מחוץ לבית הקברות"… הוא, שבא אך ורק לעשות פוליטיקה כהניסטית אומר זאת, ללא בושה.

לבי לבי ליואל שרון. אני לא מקנא בו. אחרי כל מה שעבר בחיים, רק זה עוד היה חסר לו – להתחבק ולהתנשק עם הדוצ'ה.

בספר בראשית, בסיפור על פגישתם של עשו ויעקב אחרי עשרות שנות נתק, כתוב על עשו "וישקהו"; את יעקב. ומעל כל אות במילה הזאת, מופיעה נקודה. הנקודה הזאת היא פתח לפרשנויות. מה היא באה להגיד לנו? דרש רבי ינאי: "לָמָּה נָקוּד עָלָיו? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁל שַׁיִשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע".

איני יודע לגבי עשו, אך ברור מהי נשיקתו של אותו רשע, בן גביר.

* נפל – השר ל"ביטחון" לאומני צריך להקיף את עצמו באבנים וסס"ל (סרט סימון לבן) ולכתוב שלט: נֶפֶל.

* היכונו להכרזה – עוד מעט בן גביר ייצא לרחוב, יאסוף סביבו קהל ויצהיר שהנחה לצאת מחר למבצע "חומת מגן" בעזה.

* קונסיליירי – תוך שמתקיים המו"מ בבית הנשיא, שנועד להציל את החברה הישראלית באמצעות הגעה לפשרה על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, גורמים בקואליציה ממשיכים להתניע את הדי-9. כעת הם שוקדים על הצעת חוק חדשה, על פיה היועמ"ש יהיה מינוי פוליטי של כל ממשלה חדשה. הם לא רוצים יועץ משפטי, שנועד להבטיח שהממשלה תנהג על פי חוק, אלא קונסיליירי, כמקובל במשפחות פשע. הם רוצים למנות לתפקיד עוכרי דין מן הזן של גוטליב או כינרת בראשי.

הם גם מציעים הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד פרקליט המדינה. אני תומך בהפרדה כזו ומציע אותה כבר שנים רבות. אבל הכוונה שלי הפוכה לכוונה שלהם. אני רוצה מינוי תובע ראשי במשרה מלאה, שאינו מתחכך כל היום עם רוה"מ והשרים כמו היועמ"ש, וכך יוכל בראש נקי מהשפעות זרות להיות מצביא המלחמה בשחיתות הממשלתית. זו מהות תפקידו של התובע הראשי. לכן, אסור שהממשלה תמנה אותו, אלא ועדה בלתי תלויה, שאחד מחבריה יהיה שר המשפטים, ולבטח לא מעבר מזה. הכוונה שלהם הפוכה. הם רוצים שהממשלה תמנה בובה לתפקיד הזה, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

מה שיקבע האם החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש ראוי ויש לקבלו, או מושחת שיש לדחותו, הוא השאלה מי ממנה את התובע.

למרות הניסיונות להמשיך ולהחריף את המהפכה, אני בעד להמשיך ביתר שאת את המו"מ על הסכמה לאומית רחבה. יש לנהל את ההידברות כאילו אין מהפכה ולהילחם במהפכה כאילו אין הידברות.

*  במלחמת אחים אני משתמט.

* הלכה ואין מורין כן – הצעת חוק הגיוס הלאומי של יאיר לפיד, על פיה תחול חובת שירות צבאי או לאומי ומי שלא יתייצב יעמוד לדין, היא ההצעה הצודקת ביותר, הנכונה ביותר והראויה ביותר. יתר על כן, היא ההצעה הצודקת היחידה.

ההצעה הזאת היא אידיאל, אבל יש רק בעיה קטנה. היא אינה ישימה. ולכן היא אוטופיה. פירוש המילה אוטופיה היא – אי מקום. כלומר, מקום שאינו קיים.

אי אפשר לתקן באבחת חרב חולי ורקב בני 75 שנים. אין לקבל את ההצעה הממשלתית המסתמנת, שבה החוק יכיר בהשתמטות כהליך נורמלי. יש לחפש דרכים חכמות להגדלה בהדרגה של נתוני הגיוס והשרות הלאומי, ולא באמצעות חרב ההעמדה לדין, כי לא נוכל להתמודד עם אלפי משתמטים שיכנסו לכלא ולבטח לא נוכל לרפא כך את החולי.

יש מושג הלכתי שנקרא: הלכה ואין מורין כן. אלו הלכות לא מעשיות, שעליהן נאמר בפירוש שזו ההלכה ולכן זו האמת, ואף על פי כן אין פועלים על פיה, כי היא אינה מעשית, מסיבות שונות. כזו תהיה הצעת לפיד אם תתקבל. היא תישאר על הנייר.

לפיד יודע זאת. זו הצעה פופוליסטית.

* דיפלומטית דגולה – למראה ההתפרעות החוליגנית בכנסת של השרה למעמד האישה, לא נותר לנו אלא להצטער על שהפסדנו דיפלומטית דגולה בניו-יורק.

אלמלא הייתה לנו הגוטליב, אפשר היה לחשוב שמאי גולן היא תחתית החבית.

* הבושה הגדולה – הדבר המביש ביותר בפתיחת מושב הכנסת, לא היה ההתפרעות של מאי גולן, אלא בחירתה לשרה למעמד האישה.

* להחזיר את הגופה – יש להחזיר את גופתו של בכיר הג'יהאד חדר עדנאן למשפחתו, בהקדם האפשרי.

מתי? מיד עם החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין. ויחד אתו, נחזיר את כל הגופות של כל המחבלים.

* פיגוע התאבדות – שביתת רעב למוות של מחבל בכלא הישראלי, הוא פיגוע התאבדות. הנה, המחבל עדנאן שבת למוות ומיד נורו רקטות לעבר יישובים אזרחיים בישראל. מי יודע לאיזו הסלמה הדבר יביא, ואם לא הפעם, בפיגוע ההתאבדות הבא.

את הפיגוע הזה ניתן למנוע. איך? פשוט מאוד. בהזנה בכפיה.

יצקצקו המצקצקים על הפגיעה בזכויותיו בלה בלה בלה. האיש הוא אסיר. בעצם היותו אסיר נפגעות זכויות בסיסיות יותר מהזכות לבצע פיגוע התאבדות, כמו הזכות להיות חופשי. כן, אז גם הזכות לבצע פיגוע התאבדות תישלל מהמחבלים בכלא.

אם אסיר מנסה להתאבד בתליה, מיד יורידו אותו מן החבל. הוא הדין במי שמנסה להתאבד בהרעבה עצמית. במיוחד לנוכח הנזק הצפוי לנו מהפיגוע, שעלול להוביל לשפיכות דמים.

* משוואה מתמטית – אלכוהול פי שלושה מהמותר = תינוק מת.

* גן סמטוחאי – "גן דו-לשוני". "בית ספר דו-לשוני". אלו הגדרות מכובסות. השומע יחשוב שמדובר בבית ספר ששם דגש על לימוד שפה שניה, נניח ערבית, ומטפח את לימודהּ.

ולא היא. מדובר בגן דו-לאומי, כלומר בגן שמתחנכים בו יחד בני שני עמים.

נו, ומה רע בזה?

תשובתי היא: נו, ומה טוב בזה?

בעיניי מדובר במפגע חינוכי. הילדים שלי התחנכו במערכת החינוך הקיבוצית החל מבית התינוקות, ומשם עברו לפעוטון ולגן, ולמערכות החינוך הפורמלי האזוריות ולמערכת החינוך החברתית הקהילתית של אורטל וזו של הגולן. ולאורך כל שנותיהם במערכת, הם למדו, למשל, את לוח השנה העברי ואת חגי ישראל, שהם החגים שלנו. הם למדו שפסח הוא חג שלנו ויום העצמאות הוא חג שלנו וכך גם שבועות. והם חגגו כל אחד מחגי ישראל, כמי שיודעים שזו תרבותם, שהם חלק ממשהו גדול יותר; הם חלק ממשפחה, הם חלק מקהילה, הם חלק מעם. ולעם הזה יש תרבות לאומית והיא תרבותם. ולעם הזה יש זהות לאומית והיא זהותם.

לאיזו זהות מתחנכים הילדים בגן ה"דו-לשוני"? מה החגים שלהם? מה התרבות שלהם? מה הזהות שלהם? מי הם?

זה חינוך לטשטוש הזהות, זה חינוך לסמטוחה תרבותית, לאומית וזהותית, שבה הילד לא ידע מי ה"אנחנו" שלו. ומי שאינו יודע מי ה"אנחנו" שלו, לא יידע גם מי ה"אני" שלו. זה חינוך מובנה לסמטוחה.

אלה ארבעת הסעיפים הראשונים במסמך מטרות החינוך הממלכתי, כפי שגובשו כאשר אמנון רובינשטיין ממרצ היה שר החינוך:

(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;

(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;

(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;

(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם.

החינוך הסמטוחאי סותר את המטרות הללו. במקום לחנך את הילד לכבד "את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו" הוא מחנך את הילד לטשטש את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו.

לכאורה, החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". ולא היא. שלום בין עמים, לא יבוא באמצעות טשטוש היותם עמים שונים. שלום בין עמים יתבסס על הביטחון של בני העמים בזהותם, וממנה הם יוכלו לגשת לשלום. שום שלום לא יושג באמצעות הפיכת שני עמים לעם אחד, שתי תרבויות לתרבות אחד, שתי זהויות לזהות אחת.

לכאורה החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לפתח יחס של כבוד… לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת". אך כדי לכבד את תרבותו של הזולת, עליי להכיר בכך שהוא זולת. וכדי שאכיר בכך שהזולת הוא זולת, עליי להכיר את זהותי ותרבותי.

בעיניי, החינוך הסמטוחאי, המתקרא בכיבוסית "דו-לשוני", הוא חינוך קלוקל. 

* זו הלוויה של אבא שלה – סיסמאות כמו "אין דמוקרטיה עם כיבוש" וכיו"ב, שנואות עליי. אבל לא פחות שנוא עליי השיח המתלהם על בחירתה של שירה גפן ללבוש חולצה עם הסיסמה הזאת בהלוויית אביה, יהונתן גפן.

מי שהיטיב לנסח את תחושתי בנדון הוא חנוך דאום: "זו הייתה הלוויה של אבא שלה, לא של אבא שלי, וזו חולצה שהיא לבשה, לא חולצה שהיא הכריחה אחרים ללבוש וכן, היא רצתה להעביר מסר שגם אבא שלה האמין בו במסע הלוויה שלו – איך יכולה להיות לי על כך טרוניה ואיך לעזאזל זה הפך לדיון ציבורי?"

גם איש הימין אראל סג"ל אמר דברים ברוח זו: "הבנתי שיש ביקורת על הבת שלו. קיבינימט, מי אתם? מה אכפת לכם? מה זה עניינכם? לכל בן אדם מותר להביע את עמדותיו בכל דרך אפשרית, בטח ובטח בהלוויה של אביו. זו נראית בעיניי תרעומת מגוחכת מאוד. אני מכבד אותה על הבעת העמדה הזאת. אני לא בטוח שהחבר'ה שמפגינים היום יסכימו אתה".

אני מסכים אתו שהחבר'ה שמפגינים היום, ברובם, לא יסכימו אתה.

* פרס הזֶמֶר העברי – פרס ישראל שהוענק לדקלון, אינו פרס ישראל לזֶמֶר המזרחי או הים תיכוני, אלא פרס ישראל לזֶמֶר העברי. בדיוק כפי שלמועמד הראשון, שלמה ארצי, שבצעד יהיר ולא ממלכתי סירב לפרס, לא הוצע פרס לזֶמֶר האשכנזי, אלא לזמר העברי.

לזמר העברי יש סגנונות שונים, חלקם על רקע מוצא, רובם על רקעים של סגנון מוסיקלי, וכולם יחד הם הזמר העברי. המגוון הזה הוא יופיו של הזמר העברי.

דקלון אינו זמר מזרחי אלא זמר ישראלי, כפי שאביהו מדינה, שקיבל את הפרס אשתקד, אינו יוצר וזמר מזרחי אלא ישראלי וכפי שנורית הירש, שקיבלה את הפרס לפניו, אינה יוצרת אשכנזית אלא ישראלית. הישראליות אינה ביטוי למגזר אחד בישראל, אלא היא כוללת את כל הגוונים.

* חג לדורות – דברים שכתבתי בזכות השימוש במושג "חג העצמאות" ולא "יום העצמאות", פתחו ויכוח עם קורא העומד על המסורת על פיה המושג חג, נוגע רק לחגים שנצטווינו על חגיגתם בתורה ונצטווינו להקריב בהם קורבן.

את רשימת החגים אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת "אמור". חג העצמאות אינו כלול בה, כמו גם חנוכה, פורים, טו בשבט, לג בעומר, וגם לא ימי הזיכרון לאומיים – יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

אולם החגים המופיעים בפרשה שלנו הם היסוד ללוח השנה העברי, שעל פיו פועמים חיינו עד היום, כעבור 3,000 שנה. העובדה שאנו חוגגים היום חגים שנקבעו לפני אלפי שנים, היא סוד קיומו של העם היהודי; היא הביטוי לחיותו של העם היהודי, לחיותה של התרבות היהודית.

החגים שאותם אנו חוגגים היום ובראשם חג העצמאות, הם המשך טבעי למסורת ישראל וחלק אינטגרלי בלוח השנה העברי. האתגר שלנו, הוא שיהודים בעוד אלפי שנים יחגגו את חג העצמאות, כפי שאנו חוגגים היום את חג הפסח ואת סוכות. 

          * ביד הלשון

אזולאי – אזולאי הוא שם משפחה נפוץ בקרב כוהנים ביהדות מרוקו ואלג'יר.

מה מקור השם? על פי אחת הסברות, הוא ראשי תיבות של הנשים שאסור לכהן לקחת לאישה, על פי פרשת השבוע, פרשת "אמור": "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו". א – אישה. ז – זונה. ו- וחללה. לאי – לא י(קחו).

אני בספק אם הסברה נכונה. לא נראה לי שהשם שכהן ירצה לשאת הוא שמות האסורות עליו. ואם זאת הייתה הסיבה, מדוע נגרע מקומה של הגרושה?

הסברים נוספים לשם: אזול היא ברכת שלום בשפה הבֶּרְבֶּרִית, אזיל היא המילה "טוב" באותה שפה, והפירוש בספרדית הוא "כחול עיניים".

* "חדשות בן עזר"

מאחורי השער / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 1.5.23

מאיר שלו ויהונתן גפן, נולדו בנהלל בהפרש של שנה זה מזה. הם נפטרו ונטמנו בבית העלמין של נהלל בהפרש של שבוע זה מזה.

יהונתן גפן הוא משורר ופזמונאי ולאורך השנים השמענו כאן רבים משיריו. היום ניפרד כאן ממאיר שלו, ואת אחת הפינות הבאות נקדיש ליהונתן גפן.

הפינה שלנו מוקדשת היום לפרידה מאחד הסופרים האהובים עליי – מאיר שלו, שנפטר ערב שביעי של פסח, בגיל 75. כן, אני מודע לכך שבתקשורת דובר על מותו בגיל 74, אך אני נוהג לחשב גילו של אדם על פי הקרבה לתאריך הולדתו, וכיוון שהוא נולד ביולי, והוא קרוב יותר ליום הולדתו ה-75 מאשר ליום הולדתו ה-74, הוא בן 75. מאיר שלו עצמו נהג להזכיר שגילו כגיל המדינה, ומדינת ישראל היא בת 75.

מאיר שלו הוא מספר בחסד עליון, אמן הסיפור, בעל דמיון פורה ויוצר. היכולת שלו לשלב ברומנים שלו ריאליה, המבוססת על תחקיר מעמיק ביותר עם פנטזיה, היא פנומנלית. הוא מאהב גדול של השפה העברית, ושפתו, בכתב ובע"פ, אינה רק עשירה ויפה אלא גם רהוטה ומדויקת, תוך הקפדה נדירה על כללי הדקדוק וההגיה. הוא אוהב את התנ"ך, בקיא בתנ"ך והדבר התבטא בספרי פרשנות חילונית ויצירתית על התנ"ך, בספרי הילדים על התנ"ך ובמקום של התנ"ך ברומנים שלו ובשפתו. הוא אוהב גדול של ארץ ישראל, טבעה, נופיה וההיסטוריה שלה, ללא קשר לעמדותיו הפוליטיות. הוא אוהב ומכיר את הטבע ויודע להביא אותו ואת האהבה אליו בספריו; הן ברומנים למבוגרים והן בספרי הילדים שלו. הוא אוהב את ההתיישבות העובדת וכתב עליה באהבה רבה, גם אם מתוך ביקורת ומבט שיפוטי אירוני. הוא אדם עשיר בידע רב-תחומי, שערך תחקירים עמוקים ויסודיים לפני כל ספר, והעמיק את הידע של קוראיו, מעבר להנאה מן הסיפור. הוא כתב על האהבה ועל המשפחה בצורה שמעטים כתבו. הוא כתב על בעלי מלאכה, אחרי תחקיר יסודי, מתוך אהבה גדולה לעבודה, לאדם העובד ולערך העבודה. הוא כותב שנון, חד, בעל הומור ייחודי ואירוניה מושחזת. הוא כותב חושני מאוד וגם הקריאה בספריו חושנית מאוד, מערבת את כל החושים. הקורא נכנס לתמונות ולמראות וגם חש את הריחות והטעמים, יותר מאשר אצל כל סופר אחר.

אני אוהב את הרומנים שלו, את ספרי העיון שלו בתנ"ך, בספרות ובטבע (ספרו גינת בר) ואולי יותר מכל את ספרי הילדים שלו. בעיניי, הוא גדול סופרי הילדים, יחד עם שותפו לרובם המכריע, המאייר יוסי אבולעפיה. שיתוף הפעולה ביניהם הניב יצירה מושלמת של מלל ואיור, שאי אפשר להפריד ביניהם בקריאת הסיפור. במלל ובאיור שתלו מאיר שלו ואבולעפיה גם מסרים להורים, לקוראים המבוגרים, במקביל למסרים לילדים. "הכינה נחמה", "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני", "רוני ונומי והדב יעקב", "הדודה מיכל" ועוד רבים וטובים הם ספרי מופת לילדים. הילדים שלנו גדלו עליהם והאמת היא שגם אנחנו כהורים. הפייבוריט של הילדים היה "הטרקטור בארגז החול".

את כתיבתו הפובליציסטית ב"ידיעות אחרונות" לא אהבתי. ולא רק בשל התנגדותי למסרים הפוליטיים. אהבתי לקרוא את הכתיבה הפוליטית של עמוס עוז וא.ב. יהושע, שגם היא רחוקה מעמדותיי, אך היא חייבה אותי להתמודדות אינטלקטואלית ורעיונית. איני יכול לומר זאת על כתיבתו הפוליטית של מאיר שלו. גם במאמריו הפובליציסטיים ניכרה השפה העשירה והיפה, הבקיאות בתנ"ך, השנינות וההומור. אבל המסרים בה היו רדודים, דיכוטומיים, מכלילים ולא אחת ההתנצחות שלו עם יריביו הייתה מרושעת. לעתים נראה לי שיש בו צורך להוכיח, בראש ובראשונה לעצמו, עד כמה הוא מרוחק מן העמדות הפוליטיות של אביו, הסופר והמשורר יצחק שלו, איש ארץ ישראל השלמה ומשורר ארץ ישראל השלמה, בכל רמ"ח אבריו. את אהבת הארץ, התנ"ך והעברית הוא קיבל מהוריו, אך דעותיו הפוליטיות רחוקות משל אביו ודומה שאף פעם לא חדל להתריס נגדו בכתיבתו.

מאיר שלו החל את דרכו ברשות השידור. הייתה לו פינה הומוריסטית וסאטירית בתכניתו של ירון לונדון "עלי כותרת". כבר אז התאהבתי בו. אני זוכר, לדוגמה, שאחרי תכנית שבה הופיע המתאבק רפאל הלפרין במופע של שבירת אריחים במכות קראטה, הופיע מאיר שלו והראה איך אפשר לשבור את האריחים באמצעות טכניקה, ולאו דווקא בכוח השרירים. לאחר מכן הייתה לו פינה בתכנית "שעה טובה" ובהמשך הוא הגיש את התכנית. הוא פרש מרשות השידור בשל הצנזורה שהפעיל המנכ"ל טומי לפיד על דברים שאמר וכתב.

ופתאום, בגיל ארבעים, ב-1988, נולד מאיר שלו הסופר, כשיצא לאור הרומן הראשון שלו, "רומן רוסי". היו על הרומן ביקורות על פיהן הוא בא לשחוט את הפרה הקדושה של ההתיישבות העובדת, ההתיישבות בעמק ומושב העובדים. וכאשר ניגשתי לקרוא את הספר, הייתה לי עמדה קדומה שלילית, כמי שניגש לאיזה ספר פוסט ציוני. אך מרגע שקראתי את העמוד הראשון, נשביתי בקסמו של הספר ושל הסופר.

"רומן רוסי" הוא הספר הנהללי ביותר של מאיר שלו, אך קראתי אותו חמש שנים לפני שהתחתנתי עם נהלל. ולא רק עם נהלל אלא גם עם משפחתו, כי גיסתי איילת ואחיה רם בן ברק הם בני דודו של מאיר שלו, שאף קרא לבתו על שם אחיהם זוהר, שנפל במלחמת יום הכיפורים. בזכות הקרבה המשפחתית, זכיתי להכיר אותו באופן אישי ואף הזמנתי אותו להרצאות במתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי. כשקראתי את "רומן רוסי" לא ניצב לנגד עיניי מודל נהלל, בוודאי שלא הכרתי את דמויות המפתח מן המושב ומן המשפחה שהופיעו בספרו. למדתי עליהם בדיעבד. אך את ספריו הבאים, כמו "עשו", "כימים אחדים", "פונטנלה" ואחרים קראתי מתוך היכרות עם הנוף והנוף האנושי, עם השפה ועם הדמויות. כך גם בספרי הילדים שלו. וכך, כמובן, בספרו "הדבר היה ככה", שהגיבורה שלו היא סבתא טוניה, שהיא גם סבתא של גיסתי, וחלק מהסיפורים על אודותיה הכרתי מסיפורים משפחתיים. ההיכרות הזאת העצימה את הנאתי מקריאת ספריו.

בהספד שכתבה על מאיר שלו בת דודתו הסופרת צרויה שלו, היא סיפרה שהוא כתב שירים למגירה ושהיא אהבה מאוד את שיריו. אבל הוא לא פרסם שירים. הוא לא היה משורר ולא פזמונאי, ולכן לא נוכל להשמיע כאן שיר שלו. השיר שנשמיע הוא שיר שבהשראתו העניק את השם לספרו "יונה ונער" והוא אף ציטט מתוכו בספר. "יונה ונער" מספר על אהבתם של נערה ונער, בתקופת מלחמת השחרור, ששניהם גידלו יוני דואר של ארגון "ההגנה". הנער, המכונה "התינוק", נפל בקרבות סן סימון. השיר הוא "מאחורי השער" של ביאליק. בפזמון שלו מופיעות המילים "יונה עם נער", ובהשראתם הוא כינה את הרומן "יונה ונער".

זהו שיר אהבה וגעגוע למולדת. שיר הפונה לבת יונים הומיה, בת יונים בהירה, ומבקש ממנה להנחות אותו בים, על כנפי הספינה, ולהוליך אותו לארץ הבחירה. הוא פונה אל הגלים ואל הדגים ותוהה איך יבוא בשערי ארץ הסגולה, ארץ ישראל, כשהדלת נעולה והמפתח שלו שבור. אין סוף אופטימי לשיר. הוא לא הצליח לחצות את השער. הוא תקוע מאחורי השער והוא והיונה עדין מתדפקים על דלת השער.

ביאליק כתב את השיר בברלין, ב-1922, עבור קובץ שירי עם לילדים, שבסופו של דבר לא יצא לאור. הוא פרסם את השיר לראשונה בירחון לבני הנעורים "מולדת" בעריכת המשורר יעקב פיכמן, בשנת תרפ"ז, 1927.

השיר זכה ללחנים רבים – נחום נרדי, דוד זהבי, שרה לוי תנאי, אלון אולארצ'יק, שלמה גרוניך ועוד. אריק איינשטיין הקליט את השיר בשני לחנים. ב"ארץ ישראל הישנה והטובה – חלק ג'" הוא שר אותו בלחנו של אבנר קנר. כעבור 13 שנים הקליט אותו שוב, הפעם בלחנו של שם טוב לוי, בתקליטו "תוצרת הארץ". שתי המנגינות מקסימות. אני מבכר את זו של אבנר קנר ואותה בחרתי להשמיע. לאותה מנגינה יש ביצוע נפלא, בעיבוד מזרחי, של קובי אוז, אך אנו נשמע את הביצוע המקורי של אריק איינשטיין.

יהי זכרו של מאיר שלו ברוך!

בַּת יוֹנִים הוֹמִיָּה,

בַּת יוֹנִים בְּהִירָה,

נָחַתְנִי בַּיָּם

עַל כַּנְפֵי הַסִּירָה

וַתּוֹלִיכֵנִי

לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה.

הוֹי, אִמְרוּ הַגַּלִּים,

הַדָּגִים בַּמְצוּלָה,

אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי

אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה.

וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר,

וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –

וְיוֹנָה עִם נָעַר

עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים

עַל דֶּלֶת הַשַּׁעַר.

ישראליות ויהודיות

"הצימאון להיבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר. לחשוב ישראליוּת, להרגיש ישראליוּת, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל, זאת היא מגמה עמוקה גבוהה ורחבה, מלאה טל חיים של קודש".

מהיכן לקוח הציטוט הזה? מי כתב את הדברים? למה כוונתו?

לכאורה, זוהי פסקה שיש בתוכה סתירה מניה וביה, שלא כל כך מסתדרת עם השיח המקובל אצלנו.

הכותב מדבר על הישראליות, מעלה על נס את הישראליות, מטיף לחשוב ישראליות ולהרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, ופתאום הוא מדבר על חיים של קודש. מה הקשר בין ישראליות לחיים של קודש? הרי הישראליות היא החול. הישראליות היא החילוניות. הקודש הוא של היהודיות. לא? אז מה הערבוב הזה?

את הטקסט הזה כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל. למה הוא התכוון, כאשר הוא דיבר על ישראליות?

הרב קוק נפטר ב-1935, כמעט 15 שנים לפני הקמת המדינה. אז איך הוא דיבר בכלל על ישראליות? הרי עוד לא הייתה אז ישראליות.

מבולבלים? אנסה לעשות קצת סדר. בכל מקום שבו כתב הרב קוק ישראליות, הוא יכול היה לכתוב יהודיות. כאשר כתב "חיים ישראליים" יכול היה לכתוב חיים יהודיים. וכל מי שקרא אותו, הבין בדיוק שלכך כוונתו.

יהודי, ישראלי, עברי – אלו מילים נרדפות (גם בעברית וגם בשפות אחרות). נכון, שלאורך השנים היו ניואנסים שונים בשימוש בביטויים האלה. היו מי שבידלו את העבריות מהיהודיות, במובן של דוברי עברית כשפת דיבור, כלומר היהודים בארץ ישראל. והייתה כת קטנה שבשם העבריות ניסתה להתנתק לחלוטין מן היהדות ולברוא כאן עם חדש, הכולל את בני כל עמי האזור והוא מנותק לחלוטין מן העם היהודי ומנוכר לו. אבל כאשר הם התהדרו במותג "העברים הצעירים", הם כל כך חטאו למושג העבריות, שהשם הזה לא נקלט בתודעה ולא יכול היה להיקלט. אך כאשר אברהם שלונסקי העניק להם בלעג ובבוז את הכינוי "כנענים" השם תפס לחלוטין, עד שגם הם נאלצו לאמץ אותו בדיעבד, כדי לזכות בהכרה כלשהי.

יש מי שמנסים היום להציג בדיעבד סיפור, על פיו היישוב העברי בארץ ישראל הבדיל בינו לבין היהודים; "הם קראו 'מדינה עברית', לא 'מדינה יהודית' ". אבל זו שטות. הם צעקו בהפגנות: "מדינה עברית! עליה חופשית!" עליה של מי? של עברים? עברים שעולים מארצות אחרות? אם כן, מי הם העברים? ומה ההבדל בינם לבין היהודים? אבי עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים". כאשר המפגינים צעקו "עליה חופשית", התכוונו מן הסתם גם אליו ולמעפילים בספינתו. אז הם היו עברים או יהודים? ושם הספינה שלהם צריך היה להיות "מדינת העברים"?

כל הניסיון ליצור הפרדה בין ישראלי, יהודי ועברי, הוא חסר שחר.

נכון, יש ישראליות שאינה חופפת ליהודיות. האזרחות הישראלית. מבחינת האזרחות, ישראלי הוא כל אזרח ישראל, גם אם אינו יהודי ויהודי שאינו אזרח ישראל, אינו ישראלי. אבל אין חפיפה בין האזרחות ללאומיות. ערביי ישראל אינם חלק מהלאום שלנו והיהודים שאינם אזרחי ישראל הם בני הלאום שלנו. מורכב? נכון. ההיסטוריה היהודית יצרה מורכבות וייחודיות. אבל גם כשהאמת מורכבת, היא אמת.

****

אין דרך טובה יותר להפריך את האבחנה המלאכותית בין יהודי לישראלי, מאשר המסמך המכונן של מדינת ישראל – מגילת העצמאות.

מגילת העצמאות של מדינת ישראל נפתחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי…". כבר חמש המילים הראשונות כוללות את ישראל ואת היהודי.

17 פעם מופיעה במגילה המילה "יהודי" בהטיות שונות (יהודית, יהודים). המילה "ישראל" מופיעה 16 פעמים, מתוכם שבע במושג "ארץ ישראל". המילה "עברי" מופיעה ארבע פעמים, מתוכן פעם אחת בהקשר של השפה העברית.

המשפט המתייחס לשפה העברית אומר: "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית…". כלומר, העברית היא שפתם של היהודים ששבו לארצם והחיו אותה. ובמקום אחר, השימוש במונח "העם היהודי" מתחלף ב"העם העברי". למה? כנראה כדי לגוון, הרי זה היופי שבמילים נרדפות.

משפט המפתח במגילה הוא ההכרזה על הקמת מדינת ישראל: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

במשפט האחד הזה, מוזכר היישוב "העברי", פעמים "ארץ ישראל", פעם "מדינה יהודית" ופעם "מדינת ישראל".

ודוק – שמה של המדינה אינו "ישראל", אלא "מדינת ישראל". גם שמה הרשמי של מגילת העצמאות היא: "הכרזה על הקמת מדינת ישראל".

מה פירוש מדינת ישראל? האם אנו מדברים על מדינת בריטניה, מדינת צרפת, מדינת מצרים, מדינת רוסיה? למה לא פשוט, "ישראל"?

המילה "מדינת" פירושה "המדינה של". כלומר מדינת ישראל, היא מדינתו של ישראל. כלומר מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי. ישראל אינה רק מדינתם של אזרחיה, אלא בראש ובראשונה מדינתו של העם היהודי כולו, באשר הוא. היא ארצו של כל יהודי בעולם, שאם רק יחליט לממש את זכותו להצטרף אליה, יקבל אוטומטית את אזרחותה.

זו גם משמעות המושג "ארץ ישראל" – ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

****

עד רגע ההכרזה, הציבור לא ידע מה יהיה שמה של המדינה. עלו הצעות שונות: מדינת היהודים, יהודה, ציון, ארץ ישראל ועוד.

אילו הוחלט לקרוא למדינה "יהודה", איך היו נקראים אזרחי המדינה? יהודים. איך היו נקראים ערביי המדינה? ערבים יהודים או ערביי יהודה. איך היו נקראים יהודי ארה"ב? אולי ישראלֵי ארה"ב. זה נשמע מוזר, אך זה מוזר אך ורק כיוון שההחלטה הייתה לקרוא למדינה "ישראל" והתרגלנו לכך. אילו נקראה "יהודה", היינו רגילים למונחים הללו, ואם הייתי כותב את המאמר הזה, ומשתמש במונח "ערבים ישראלים", זה היה נשמע כמו שנשמע לנו היום המונח "ערבים יהודים".

****

לאחרונה נפוץ יותר ויותר הדיבור על כך שאולי הגיעה השעה שנתפצל לשתי מדינות – יהודה וישראל. אולי נתפלג לשני עמים – יהודי וישראלי. ומי לא מכיר את השאלה המנג'סת "מה אתה יותר, יהודי או ישראלי" שנועדה לתת בנו סימנים…

כל אלה אינם אלא הבל ורעות רוח. גם אם אין חפיפה בין האזרחות ללאום, במהות הדברים, אין הבדל בין ישראלי ויהודי. מבחינה לאומית, היסטורית וזהותית – חד הם.

ולכן, במקום הפנטזיות המיותרות על היפרדות, עלינו לעמול בכל דרך כדי לשקם, לגבש ולחזק את הלכידות הלאומית שלנו, את הסולידריות הלאומית שלנו, את היחד שלנו. הדבק הוא הציונות.

מה שנדרש כדי לשקם את הלכידות שלנו, זו תחיה ציונית, שתציב את הציונות וערכיה במרכז הכובד של החברה, במקום המצב הנוכחי, שבו אנו מפוצלים למחנות ובכל מחנה נסחפים אחרי הקיצונים, שהקשר בינם לציונות אפילו אינו מקרי.   

* "שישי בגולן"