* בין הפתעת אוקטובר 73' להפתעת אוקטובר 23' – ביום הכיפורים תשל"ד, הפתעת אוקטובר 1973 – פלישת צבאות מצרים וסוריה לישראל, ישראל עמדה במצב הביטחוני הקשה ביותר מאז מלחמת השחרור ועד 7 באוקטובר.
התארגנות צה"ל וגיוס המילואים נעשו תחת המתקפה הקשה. בתוך 19 יום המלחמה הסתיימה כשצה"ל עמד בפרברי דמשק ובשיא החרמון וכשאין אף חייל סורי בשטח ישראל. בחזית המצרית צה"ל הגיע עד 101 ק"מ מקהיר. אמנם עוד היו כוחות מצריים בשטח ישראל, אך הארמיה השלישית הייתה מכותרת.
אותה מלחמה, שדיין הגדיר "כבדת ימים, כבדת דמים", ארכה פחות משלושה שבועות.
ניצחוננו במלחמה, לנוכח תנאי הפתיחה. היה מזהיר. תרומתו להרתעת האויב הייתה גדולה אף יותר משל מלחמת ששת הימים, שאותה נכון להגדיר "ניצחון מוחלט". מאז מלחמת יום הכיפורים אף צבא סדיר לא תקף אותנו. בזכות הניצחון הישראלי סאדאת עלה על דרך השלום.
בשמחת תורה תשפ"ד, הפתעת אוקטובר 2023, כיבוש יישובי הנגב המערבי והטבח ההמוני הנורא, האונס והחטיפה ההמוניים, ניצבה ישראל במצב הביטחוני החמור בתולדותיה, אף יותר ממלחמת יום הכיפורים.
אולם הפעם, אחרי שבעה חודשים ישראל לא הצליחה להכריע ארגון טרור שאין לו חיל שריון ולא מטוסים, לא הצליחה לכבוש את כל רצועת עזה, והחטופים לא הוחזרו. ישראל לא הגנה על יישובי הצפון אלא פינתה אותם והפכה את תושביהם לפליטים במולדתם. ביום הכיפורים תשל"ד פונו יישובי הגולן כי לא היה צבא להגן עליהם, אך ביום החמישי למלחמה הגברים חזרו ליישובים, ושלושה שבועות אחרי הפינוי חזרו הנשים והילדים. והיום… חרפת הפינוי היא כשל איום ונורא של ישראל.
מתקפת 7 באוקטובר הנחיתה מכה על ההרתעה הישראלית, אולם הכישלון הצורב בהשגת יעדי מלחמת הדשדוש פגע בה הרבה יותר. מתקפת הטילים מאיראן היא ביטוי לשחיקת ההרתעה.
מי שמציעים שישראל תיכנע לחמאס, לא מבינים שזו הזמנת תוקפנות חמורה משידענו, מצד כל אויבינו, לאורך שנים. מחיר הדמים של כניעה כזו, עלול לעלות על מה שדמיינו בסיוטים הקשים ביותר שלנו.
* משמעות הכניעה – אין ולא יהיה ניצחון ללא החזרת החטופים. אבל החזרת החטופים כשלעצמה אינה הניצחון. ניתן להחזיר את החטופים כחלק מכניעה ותבוסה, אך איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו.
משמעות כניעה, או בשפה מכובסת "הפסקת המלחמה", היא המשך שלטון חמאס בעזה, כשהוא גיבור העולם המוסלמי, שנתן דוגמה איך להביס את הציונים ומה הדרך לפתרון הסופי.
משמעות כניעה היא טיהור אתני של הנגב המערבי, כי התושבים לא יחזרו ליישוביהם לצד חמאס מחוזק ויהיר מתמיד.
משמעות כניעה היא עוד ועוד נסיונות של אויבינו לשחזר את ההצלחה.
משמעות כניעה היא חשיפת כל ישראלי ויהודי בארץ ובעולם לחטיפה, ככלי – כבר לא לשחרור מחבלים, אלא להישגים מדיניים. איזה מזל שאסד לא חטף ישראלים ודרש תמורתם נסיגה מהגולן.
כניעה היא איום מוחשי על קיומה של ישראל.
התעלמות ממשמעות הכניעה והצגת המחלוקת כבעד או נגד שחרור החטופים היא דמגוגיה שקרית. השאלה היא אם להחזיר אותם במסגרת כניעה או בשילוב של לחץ צבאי עוצמתי עם מו"מ על עסקה, כפי שהיה בעסקה הראשונה.
* דילמה – אילו היטלר חטף עשרות אזרחים בריטיים ואמריקאים, האם בעלות הברית היו עוצרות את המלחמה ומשאירות את שלטונו על גרמניה ועל כל המדינות הכבושות?
* לא תהיה עוד הזדמנות – המטיפים לכניעה לחמאס, או בכיבוסית להפסקת המלחמה תמורת החטופים, משכנעים את עצמם, שחמאס לא בורח ותמיד נוכל לחסל אותו. ואל דאגה, חמאס כבר ייתן לנו את הסיבה.
באמת?!
בסרט הזה כבר היינו. באוסלו נאמר לנו שאם יהיה פיגוע אחד – אין הסכם. שאם הפלשתינאים יפרו את ההסכם, בתוך חצי יום נכבוש מחדש את כל השטח. והיו אפילו דיבורים על כך שאם אחרי אוסלו הם יתקפו אותנו, הפתרון יהיה טרנספר. בהתנתקות אריק שרון הסביר שאחרי שישראל תיסוג, אם תיירה ירייה אחת מעזה, תהיה תגובה עוצמתית שמעולם לא הייתה כדוגמתה, והפעם עם לגיטימציה בינלאומית מלאה. ולפני הנסיגה מלבנון ברק הבטיח הבטחות דומות.
זה לא קרה. מסתבר שזה לא כל כך פשוט. אם אחרי טבח 7 באוקטובר במתקפה משטח שעזבנו אותו לחלוטין עד גרגר החול האחרון, איננו מקבלים לגיטימציה בינלאומית להגן על ישראל – מישהו משלה את עצמו שנוכל להיכנס ולחסל את חמאס בגלל בלון תבערה? אז בהתחלה יהיה שקט לתקופת מה. לאחר מכן יחלו בלוני תבערה, אח"כ "טפטופים" של רקטות, ואח"כ…
חובה עלינו למוטט את חמאס. זה עכשיו – או לעולם לא.
* מחדל רפיח – הפעולה ברפיח הכרחית. אבל גם אם נעבור להתקפה נרחבת, זה מעט מדי ומאוחר מדי. רפיח היא מחדל נורא של הממשלה בניהול המלחמה. את ציר פילדלפי ואת רפיח צריך היה לכבוש ב-8 באוקטובר. ברור ששליטה על ציר פילדלפי – אוטוסטרדת ההברחות שהפכה את חמאס מארגון טרור קטן לצבא טרור קטלני, היא בעלת משמעות אסטרטגית עליונה. בכיבוש רפיח תחילה, ניתן היה לסגור על חמאס מצפון ומדרום, ורצוי היה במקביל לפעול גם במרכז.
אבל המלחמה הזאת נוהלה באופן מזעזע. אחרי טבח 7 באוקטובר נתניהו היה בפאניקה, עשה במכנסיים, פחד מהצל של עצמו. הוא הזמין אליו את יצחק בריק שילחש באוזניו הפחדות וסיפורי אימה (שבשטח הופרכו לחלוטין) מפני הכניסה הקרקעית. כשצה"ל היה דרוך כמו קפיץ לפעולה, נתניהו דחה ודחה ודחה ודחה במשך שבועות. ולאחר מכן, המלחמה נוהלה כאילו יש לנו כל הזמן שבעולם. במלחמת בזק יכולנו לעשות בכל העוצמה ובתמיכה בינלאומית את מה שהיום אנו עושים בהיסוס ותוך עימות עם ארה"ב והעולם ובחוסר קונצנזוס פנימי שנשחק ברגע שהתחלנו לדשדש.
במשך למעלה מארבעה חודשים צה"ל אינו נלחם ברצועת עזה. בזמן הזה, נתניהו, גנץ, גלנט והלוי איימו כל הזמן בפעולה ברפיח. ארבע פעמים נתניהו כינס מסיבת עיתונאים דרמטית שבה הוא שחרר את הידיעה הסנסציונית שהוא אישר את התכניות לפעולה ברפיח. אבל שום דבר לא קרה. בינתיים חמאס התאושש וכמובן שנערך לקרב רפיח, ישראל נכנסה לעימות עם ארה"ב, החטופים לא שוחררו בהעדר לחץ צבאי והקרע בחברה הישראלית שב ונפער.
כאמור, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לא לפעול ברפיח, אך כאשר אנו נגררים בלית ברירה לעשות כמי שכפאו שד ובצורה צולעת, את מה שהיינו צריכים ויכולים לעשות בעוצמה, בנחישות ובהצלחה רבה לפני שבעה חודשים, נשיג חלק זעיר ממה שהיינו משיגים לו פעלנו כראוי בזמן.
* לייבש את הים בכפית – להשתלטות על מעבר רפיח יש חשיבות רבה, מעשית וסמלית. אבל אם מישהו משלה את עצמו שכך מכריעים מלחמה, שכך נמוטט את חמאס ונחזיר את החטופים, הוא משול בעיניי למי שמנסה לייבש את הים בכפית.
חוששני שהפעולה הזאת תהיה כסת"ח של נתניהו, שכביכול קיים את ההבטחה לפעול ברפיח.
* חופש פעולה ללא סייג – מאז השבוע הראשון למלחמה, אני תומך בכך שהשלטון האזרחי ברצועת עזה, אחרי המלחמה, יהיה בידי רש"פ וכתבתי על כך פעמים רבות. כל הטיעונים נגד נכונים, אבל כל האופציות האחרות גרועות יותר.
אולם איני מדבר על שלטון אזרחי של רש"פ כדבר העומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול היום-שלמחרת, שאבן-הראשה שלו היא חופש פעולה ללא סייג לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון בכל פינה ברצועת עזה. זה העיקרון העליון, שעליו אסור לנו להתפשר בשום אופן.
אמחיש את עמדתי באמירה, שאני מעדיף שלטון אזרחי של חמאס עם חופש פעולה לצה"ל, על פני כל שלטון אזרחי "ידידותי" ללא חופש הפעולה. כמובן שאיני מציע זאת, כי אחרי 7 באוקטובר כל מוסלמי בעולם צריך לראות את חמאס מושמד.
חופש הפעולה נועד לסכל פיגועים, לרדוף את המחבלים וללכוד אותם, לגרום להם להיות נרדפים 24/7 ועסוקים בהישרדות ובעיקר לסכל כל התארגנות טרוריסטית, שלא לדבר על צבא טרור, מערך מנהרות, נשק רקטי וכד'.
"מה, אתה רוצה שהבנים שלנו יסתובבו בסמטאות ג'בליה וחאן-יונס"?
אני מעדיף את זה על החלופה – שהבנים שלהם יסתובבו בשבילי בארי וכפר עזה.
* ד"ר ביידן ומיסטר ג'ו – נמשך מאבק האיתנים בין ד"ר ביידן למיסטר ג'ו.
ד"ר ביידן הוא מנהיג ומדינאי בעל מצפון, אוהד ישראל שמגדיר את עצמו ציוני. ביידן של ה-"דונט". ביידן, שביקר בישראל לאחר הטבח והביע תמיכה בהגנה על מדינת ישראל באמצעות מתקפה למיטוט חמאס.
מיסטר ג'ו הוא עסקן פוליטי קטן, שמוכר את נשמתו לבייס הפסבדו-"פרוגרסיבי" האנטי ישראלי, שהוא גם אנטי אמריקאי.
ד"ר ביידן שב והביע תמיכה אמתית וכנה בישראל ובזכותה להגנה עצמית, בנאומו ליום השואה. הוא שב והזכיר לעולם את 7 באוקטובר ואת החטופים. הוא יצא נגד ההשכחה והשיכחה וחזר על אמירתו שהתמיכה של ארה"ב בישראל יצוקה מברזל.
במקביל, מיסטר ג'ו מנסה להכשיל את ההגנה על מדינת ישראל, לוחץ להפסקת הלחימה ללא מיטוט חמאס, מפעיל מכבש לחצים לסיכול המתקפה ההכרחית ואף מעכב אספקת אמל"ח חיוני להגנה על ישראל, שלה ארה"ב התחייבה.
נצחונו של ד"ר ביידן על מיסטר ג'ו חיונית לא רק לשלומה של ישראל, אלא גם לשלומה של ארה"ב ולשלום העולם.
* עיוות מוסרי – בשם איזו תפיסה מוסרית מטיל ביידן אמברגו נשק על ישראל? בשם מוסר שבו פשע המלחמה של הפיכת אזרחים וילדים למגנים אנושיים מעניק חסינות לטרוריסטים ברבריים, שביצעו את הפשעים הנוראים ביותר נגד האנושות?
כשביידן ביקר בישראל אחרי הטבח, הביע תמיכה בישראל ובמטרת המלחמה – מיגור חמאס, הוא לא ידע שחמאס מסתתר מאחורי אזרחים? איך בדיוק חשב ביידן שנילחם בחמאס, אם נעניק לו חסינות?
המלחמה של ישראל למיגור חמאס היא מלחמת הטוב ברע. ברוע המוחלט. למה מנהיג העולם החופשי יוצא מגדרו כדי להגן על הרוע הזה?
אין מלחמה מוסרית יותר ממלחמתנו למיטוט חמאס. ביידן מקריב את ישראל כדי לרצות את הבייס האנטי ישראלי במפלגתו.
* מותר לומר "לא" – ערב הקמת המדינה, הפעיל הנשיא האמריקאי טרומן לחץ אדיר על בן גוריון, בדרישה להימנע מההכרזה ולדחותה, בניסיון להגיע לפשרה. ארה"ב הטילה אמברגו נשק על ישראל. למרות שבן גוריון ידע שמדינות ערב תפלושנה למדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם, ואף שמפקדי ההגנה, צה"ל בדרך, שנשאלו על כך בישיבת מנהלת העם, השיבו שהסיכוי לנצח הוא "פיפטי-פיפטי", בן גוריון הבין שזה עכשיו – או לעולם לא, הוא עמד על דעתו, דחה את לחציו האדירים של טרומן והכריז על המדינה. בתוך דקות ספורות, טרומן היה הראשון שהכיר במדינת ישראל.
שנה וחצי לאחר מכן, כאשר האו"ם, בתמיכת ארה"ב, החליט על בינאום ירושלים, העביר ב"ג בממשלה ובכנסת את ההחלטה לקבוע את ירושלים כבירת ישראל. הלחץ הדיפלומטי לא הזיז אותו כהוא זה מנחישותו.
ובראשית שנות השישים, בכהונת הנשיא קנדי, ארה"ב הפעילה לחץ פיזי לא מתון כלל על בן גוריון בניסיון לטרפד את הקמת "מפעל הטקסטיל" בדימונה. בן גוריון, כידוע, עשה את הטוב למדינת ישראל.
כשבגין החליט על תקיפת הכור העיראקי, הוא עשה זאת חרף התנגדות נחרצת של ארה"ב, שהגיבה בחריפות ותמכה בגינוי ישראל באו"ם. כך היה גם בהחלת הריבונות הישראלית על הגולן. הוא לא נרתע מסנקציות אמריקאיות.
אין אלה המקרים היחידים שבהם מנהיגי ישראל התעמתו עם ארה"ב ועמדו על האינטרס הלאומי של ישראל. ב"ג הוא אבי האוריינטציה הפרו-אמריקאי של ישראל והחשיב מאוד את היחסים עם ארה"ב. כך גם בגין וכל ראשי הממשלה. והיו מקרים רבים שבהם ישראל ויתרה על עמדתה בעקבות הלחץ האמריקאי, וזה היה לגיטימי לחלוטין. המשותף לדוגמאות שהבאתי, הוא האינטרס הישראלי המובהק של הצעד, שלמענו נכון היה לפעול בניגוד לעמדת ארה"ב, גם כאשר היא לחצה מאוד על ישראל.
המשך המלחמה למיטוט חמאס, הוא אינטרס לאומי מובהק, כי האלטרנטיבה, המשך שלטון הטבח בעזה, היא סכנה איומה לישראל. בנושא הזה, ישראל חייבת לעמוד על שלה, חרף הלחץ האמריקאי הכבד.
* אינפנטיל – ישראל מצויה במשבר חריף עם ארה"ב, בעלת בריתנו, בעיצומה של מלחמה קשה, שבה הצורך בתמיכה האמריקאית הוא קריטי.
ישראל אינה יכולה להיכנע לדרישה האמריקאית להפסיק את המלחמה, כלומר להפסיד במלחמה. אבל אם יש עימות, יש לעשות אותו בשום שכל, בחדרי חדרים, בלי התלהמות והתגרות, בלי פרובוקציות. לא לשרוף את המועדון.
מצער מאוד שנתניהו משתמש ברטוריקה יהירה של רהב, שרק מחריפה את המצב. מצער עוד יותר, שהפער בין הרטוריקה המתלהמת לחוסר המעש ולפחדנות הביטחונית גדול כל כך. אנו גם רבים עם ארה"ב וגם נכנעים לה.
הפרובוקציה האינפנטילית של ראש הכנופיה, היא נזק של ממש למדינת ישראל. התינוק המגודל הזה מחבל בביטחון המדינה כמעשה יום ביומו. כאילו אין די בכתם המוסרי של מינוי כהניסט לממשלה, נוסף על כך הנזק הביטחוני הכבד של נוכחותו ההרסנית בממשלה. אילו אדם נורמטיבי היה ראש הממשלה, הוא היה מפטר אותו מיד אחרי הפרובוקציה. בעצם, אדם נורמטיבי לא היה ממנה אותו.
* עצמאות חימושית – אחד הלקחים מן המלחמה צריך להיות חיזוק משמעותי של התעשיות הביטחוניות, על מנת לצמצם ככל הניתן את התלות שלנו בארה"ב ולהתקרב לעצמאות חימושית. וכמובן, שיש להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את הרעיון של ברית הגנה עם ארה"ב, שבה נאבד לחלוטין את חופש הפעולה שלנו בהגנה על המדינה.
* למה אני אופטימי? – בעולם מתוקן, אחרי טבח 7 באוקטובר, העולם החופשי היה מתייצב ללא סייג מאחורי ישראל בתמיכה במלחמת חורמה למיטוט חמאס. זאת, לא רק מהסיבה המוסרית, אלא גם כיוון שהאיום אינו רק על ישראל אלא על כל העולם החופשי, ומלחמתה של ישראל היא למען כל המדינות הנאורות.
העובדה שדווקא אחרי הטבח הנורא, עצם מימוש במשורה ובגמגום של זכותנו להגנה עצמית גרם לבידוד קיצוני של ישראל (ולא, זה לא בגלל ביבי, לידיעת תמונת הראי של הביביסטים. לא הכל קשור לביבי), מתסכלת מאוד, כמעט מייאשת.
אז למה אני בכל זאת אופטימי? קודם כל כי אני אופטימיסט חשוך מרפא.
אבל זו לא הסיבה היחידה.
ראשית, כבר עברנו תקופות של בידוד לא פחות קשות. את השיר "העולם כולו נגדנו" כתב יורם טהרלב ב-1969. והוא צדק הן בשורה הזאת והן בשורה הבאה: "לא נורא, נתגבר".
אסור לנו להתייאש ממצפון העולם. בוועידת סן רמו הכיר העולם בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. חבר הלאומים אימץ את ההכרה הזאת ואת הצהרת בלפור, וזו הייתה מטרת המנדט שהטיל על בריטניה. עצרת האו"ם החליטה ב-1947 על הקמת מדינה יהודית בא"י. השפל העמוק של האו"ם – החלטת העצרת ב-1975 לפיה הציונות היא גזענות, בוטלה ברוב גדול ב-1991.
נכון, ידענו תקופות של גאות ושפל ביחס העולם לעמנו. האופטימיות שלי נובעת מהתובנה שהאיום האסלאמי אינו רק על ישראל אלא על העולם החופשי כולו, ואני מאמין שהעולם החופשי חפץ חיים, הוא יתעשת ולא יתאבד. אני מאמין שהעם האמריקאי יתנער מהפורעים האנטישמיים באוניברסיטאות, ולו כיוון שהם אינם רק אנטישמים אלא הם גם אנטי אמריקה ואנטי המערב. אני מאמין שעמי המערב יתנערו מהגל ה"פרוגרסיבי" העכור, שמאיים עליהם. וגם בקרב חלק מה"פרוגרסיבים" מתישהו ייפול האסימון שהנפת דגל חמאס ולצדו דגל הגאווה, זה תרתי דסתרי.
ולכן, עלינו לנשום עמוק, לגלות כושר עמידה ולעשות את הטוב והנכון לנו, על אף הלחץ החיצוני. בסופו של דבר זה ישתלם לא רק לנו, אלא גם לאלה שלוחצים עלינו.
* נאום של מנהיג – משפחות יקרות, אזרחי ישראל!
כאן, במקום הקדוש הזה, בהר הרצל, ביום הקדוש הזה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני רוצה להישיר אליכם מבט, ולומר את שעל לבי; את הדברים שנמנעתי מלומר אותם עד כה.
בשמחת תורה, השבעה באוקטובר, מדינת ישראל כשלה. היא לא ידעה לממש את מהותה – היותה המקום הבטוח ביותר לעם היהודי. היא לא הצליחה להגן על אזרחי ישראל, שנטבחו בהמוניהם בנגב המערבי.
הכישלון הוא רב ממדים. יש לו אבות רבים. אך רק אדם אחד עומד בראש ונושא באחריות. מי ששלומה וביטחונה של מדינת ישראל מונח על כתפיו; לשם כך הוא ביקש מנדט מן העם, לשם כך הוא קיבל מנדט מהעם. האיש הזה הוא ראש הממשלה. ראש הממשלה הוא הנושא באחריות להצלחות. הוא הנושא באחריות לכישלונות.
אני, ראש הממשלה, נושא באחריות למחדל ולכישלון של שבעה באוקטובר.
כאן, בהר הרצל, ליד קברות יקיריכם, אני מישיר מבט אליכם, אזרחי ישראל. באתי לכאן לבקש מכם סליחה.
סליחה מתושבי הנגב המערבי, שלא הצלחנו להגן עליהם.
סליחה מתושבי הגליל העקורים, שהיו לפליטים במולדתם.
סליחה מן המשפחות השכולות. סליחה מן הפצועים. סליחה מן החטופים.
אני מבקש סליחה מכם, אזרחי ישראל.
אני יודע מה המשמעות של האחריות. תבעתי אותה מקודמיי בהיותי באופוזיציה והיום אני נוטל אותה בעצמי. משמעות האחריות היא הפסקת תפקידי מיד בתום המלחמה. עם תום המלחמה נלך לבחירות חדשות, ואני לא אשתתף בהן.
כעת, אנו נמצאים במלחמה ומוטלת עלינו המשימה הגדולה של מיטוט חמאס והחזרת החטופים. אין אלו שתי משימות נפרדות. זו משימה אחת, המחייבת את המשך המלחמה. את המשך המלחמה נוביל יחד.
אני קורא מכאן לראש האופוזיציה יאיר לפיד, ולחברי הכנסת ליברמן וסער, ומבקש מהם להצטרף עוד היום לממשלת אחדות לאומית, שתוביל יחד, בהסכמה, את מדינת ישראל אל הניצחון.
* לא מנהיג כושל – נתניהו אינו מנהיג כושל.
כדי להיות מנהיג כושל, צריך להיות מנהיג.
* סנסציה – יש אנשים שיש להם אומץ להודות שהם בחרו בנתניהו.
* אסור להפקיר את העמדה – בבחירות האחרונות הצבעתי בעד המחנה הממלכתי בהנהגת בני גנץ. זו לא הייתה הבחירה הראשונה שלי, אלא יותר ברירת מחדל. המפלגה שלי, דרך ארץ, בהנהגת יועז הנדל וצביקה האוזר, לא השתתפה בבחירות. תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער, האופציה השניה שלי, הצטרפה למחנה הממלכתי. ולכן הצבעתי למחנה הממלכתי.
אבל לא הייתי מצביע למחנה הממלכתי, אלמלא תמכתי בהצטרפות של תקווה חדשה לרשימתו של גנץ. סברתי, שגם דרך ארץ צריכה ללכת עם גנץ. תמכתי במחנה הממלכתי ככוח פוליטי חלופי לשלטון נתניהו אך גם ליאיר לפיד. הערכתי ואני מעריך את גנץ, למרות שדעותיו שונות משלי.
בתקופת המהפכה המשטרית, גנץ סיפק, מבחינתי, את הסחורה. לצד התנגדותו הנחרצת למהפכה, הוא התנגד באותה נחרצות להקצנה המטורפת שמנגד. הוא ניסה בכל מאודו למנוע את הקרע ולקדם פשרה בדמות רפורמה קונסטרוקטיבית שתתקן את הראוי לתיקון במערכת המשפט, בלי לשפוך את התינוק עם המים ולחסל את הרשות השופטת. למרבה הצער, הכוחות הצנטריפוגליים משני הצדדים היו חזקים יותר, אך ניסיונותיו היו חשובים מאוד וחשתי שהוא מממש את המנדט שקיבל ממני, בפתק ששלשלתי בבחירות.
כך היה גם בתחילת המלחמה, כאשר המחנה הממלכתי הצטרף לממשלה. למרות הטראומה של ממשלת האחדות בקורונה, שבה נתניהו הנוכל הונה אותו ועקץ אותו, גנץ הבין שכאשר ישראל הותקפה ונאסרה עלינו מלחמה קשה – זו השעה לאחדות לאומית ולממשלת חירום לאומית, גם אם ישלם שוב מחיר פוליטי כבד. חבל מאוד שיאיר לפיד וליברמן לא נהגו כמותו.
אבל משנכנס לקבינט המלחמה, גנץ אחראי להצלחות ולכישלונות במלחמה. וכיוון שהמלחמה נוהלה ומנוהלת בצורה כושלת, הוא שותף לאחריות לכישלון. מתן כהנא טוען שאילו זה היה תלוי בגנץ ואיזנקוט, ישראל הייתה פועלת ברפיח כבר לפני ארבעה חודשים. יכול להיות שזה נכון. לזכותם ייאמר שבניגוד לאחרים הם אינם מדליפים מהישיבות. אבל אין ספק שהם לא לחמו על כך. ובכך הם שותפים לדרך הובלתו הקלוקלת של נתניהו – מלחמת דשדוש ודחיינות, שאינה מובילה להכרעה ומחמיצה את הסיכוי לשחרר את החטופים.
אף על פי כן, גם היום אני רוצה לראות את המחנה הממלכתי בממשלה. כאשר יש מי שמובילים קו של מחאה ציבורית נגד הפעולה ההכרחית ברפיח, יש חשיבות ציבורית אדירה לכך שההחלטה על הפעולה ועל הרחבתה התקבלה בקבינט המלחמה פה אחד. אלמלא המחנה הממלכתי, נתניהו היה מאפשר לראש הכנופיה להצית אש בהר הבית מתוך כוונה משותפת שלו ושל סינוואר להצית את ערביי ישראל ולפתוח חזית פנים ישראלית במערכה. אני מקווה מאוד שהם יישארו בממשלה ולא יפקירו את העמדה.
* לזכרה של עדנה – מועצת התנועה הקיבוצית התכנסה בקיבוץ גשר, קיבוצה של עדנה סולודר, למושב המוקדש לזכרה של עדנה, שהלכה לעולמה בחודש שעבר.
עדנה, כלת פרס ישראל, יקירת הגולן, ממנהיגות התנועה הקיבוצית, מזכירת גשר במלחמת ההתשה, חברת כנסת, יו"ר של ארגוני התרבות, האמנות ובעיקר המוזיקה בתנועה הקיבוצית, שליחת ציבור במובן האמתי והמלא של המושג; זן הולך ונעלם.
בימים הקשים האלה, שבהם מדינת ישראל מחליפה את חובתה להגן על יישובי הספר במדיניות ברחנית של פינוי המוני וממושך של עשרות אלפי מתיישבים, אי אפשר שלא להתגעגע לעדנה, שהציבור הישראלי נחשף אליה כמנהיגת יישובי העמק בימים שבהם הם עמדו בנחישות תחת אש. כל חייה ובכל תפקידיה הרבים, הייתה בראש ובראשונה נציגת יישובי הספר.
מול החולשה, הברחנות והפינוי, עדנה היא מקור השראה של מנהיגות אמת, של אחיזה בקרקע במסירות, עד כלות נשמתה.
יהי זכרה ברוך!
* מחויבים לתקומה – הנושא המרכזי על סדר יומה של מועצת התנועה הקיבוצית היה תקומת קיבוצי הנגב המערבי וקו העימות בגבול לבנון. נציגי התנועה הציגו פריסה מרשימה מאוד של עשיה למען היישובים ולאחר מכן התקיים דיון. המדינה, שנעלמה ב-7 באוקטובר וגם בשבועות שאחרי השבת השחורה, לא ממש חזרה. בוודאי לא בצפון. לעומת זאת, התנועה, שבמשך שנים רבות הייתה לי ביקורת חריפה על חדלון המעשה שלה, נרתמה בצורה מעוררת התפעלות, עוד בהובלת ניר מאיר, מזכ"ל התנועה לשעבר וביתר שאת עם כניסתו לתפקיד של המזכ"ל של ליאור שמחה.
תקומת הקיבוצים (תקומה היא הרבה יותר משיקום) היא המשימה המרכזית, אם לא היחידה, של התנועה הקיבוצית בשנים הקרובות. תמכתי בבחירתו של ליאור בשל מחויבותו לנושא ואמוני ביכולתו להניע את המהלכים הנכונים.
אני מקווה שמתוך המשבר הזה נצא לתקומה של התנועה הקיבוצית כתנועת התיישבות משמעותית בחברה הישראלית, וכתנועה שחוזרת להקים קיבוצים ולעצב את גבולות המדינה.
* הוקרת התנועה הקיבוצית – החל מהשנה, אחת לשנה מעניקה התנועה הקיבוצית אות הוקרה על מפעל חיים. במועצת התנועה ניתן לראשונה האות לאורנה שמעוני ואביטל גבע.
חברתי הטובה אורנה, חברת אשדות יעקב מאוחד, הקימה בעשר אצבעותיה בקיבוצה את בית איל, המנציח את זכרו של בנה, קצין השריון איל שמעוני, שנפל בלבנון. בית איל הוא מרכז ספורט, בריאות, תרבות, שילוב והנצחה, שייעודו הוא שילוב אנשים עם מוגבלויות עם כל רבדי הקהילה בכל הפעילויות. במקום יש קיר הנצחה לכל הנופלים בגבול הלבנון, מאז כ"ד יורדי הסירה טרם קום המדינה ועד הנופלים בימים אלה במלחמת "חרבות ברזל". אני ממליץ בחום למי שאינו מכיר את המקום, לפקוד אותו בבקרו בצפון, בעמק הירדן.
אורנה הקימה גם את גן הפרחים שנקטפו בנהרים, לזכר הבנות שנרצחו בידי חייל ירדני במקום.
אורנה היא פעילה חברתית מסורה. הייתה ממנהיגות תנועת "ארבע אימהות" שנאבקו למען היציאה מלבנון, ולאחר מכן במאבקים למען גלעד שליט, למען אורון שאול והדר גולדין, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד ובשבעת החודשים האחרונים למען חטופי 7 באוקטובר.
בניגוד לתדמיתה הציבורית, בשל חברותה ב"ארבע אימהות", עמדותיה הפוליטיות של אורנה הן בדופן הניצית של תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית.
המחנך, הפסל, הצייר והיזם החברתי אביטל גבע, חבר עין שמר, הקים לפני 48 שנים את החממה החינוכית האקולוגית בקיבוצו. זהו מיזם חינוכי שמפגיש בני נוער מכל חלקי החברה הישראלית, לעשיה ויצירה בתחום האקולוגי, ומפגיש גם מבוגרים מכל קצוות הארץ.
אין ראויים משניהם.
* הפקרנו את הזירה – חבל שלא התארגנו לשהות של אלפי או עשרות אלפי ישראלים ויהודים מאירופה במאלמו, כדי לעמוד מול הפורעים האנטישמים.
כל התקשורת האירופית ומעבר לה נמצאת במקום, ונופלת כפרי בשל לידי האנטישמים, ששולטים בלעדית בכל המגרש.
אל נחזור על הטעות הזאת באולימפיאדת פריז.
* סדר עדיפויות – עקיבא נוביק קרא במאמר ב"הארץ" לבטל את חגיגות יום העצמאות בשל המצב, ומיהר לנסוע לאירוויזיון.
* המטס – אני שומע שלא יהיה השנה מטס של חיל האוויר ביום העצמאות.
אם כך, למה אנו, אנשי הגולן, שומעים מעל ראשינו כבר שבעה חודשים 24/7 את האימונים למטס?
* הפנים והשמות – באנדרטת הזיכרון לחללי הגולן באתר גמלא, נוספו השנה עשרה שמות חדשים, של בני הגולן שנפלו במלחמת "חרבות ברזל".
יהי זכרם ברוך!
* מסדר הנופלים – בילדותי, השמות שליוו אותי ביום הזיכרון, היו החקוקים על קירות הזיכרון בבית הספר היסודי "תל-גנים", אח"כ בתיכון "בליך" ובשבט צופי ר"ג. לא הכרתי אותם אישית. רק את שמותיהם.
התגייסתי לצה"ל בתחילת 1982. אני שייך לדור לבנון. במלחמת הלבנון איבדתי לראשונה חברים, בני המחזור שלי בבית הספר ובתנועה. לראשונה ראיתי בעיניי אדם מת. לראשונה נשאתי אלונקה עם גופת חלל.
ומאז נפלו בני גרעינים של אורטל ובהם חניכי וחברי גילי, נפלו בני הגולן שהכרתי, נפלו חברים לנשק במילואים – בתאונת אימונים ובמבצע "חומת מגן".
המלחמה הזו היא הראשונה שלי כאבא של לוחם. לראשונה חוויתי את הדאגה, שלא הרפתה במשך חמישה חודשים. ובמלחמה הזאת נפלו בנים של חברים – של חברים מיישובי הגולן, מהמילואים ומהפעילות הציבורית שלי. עוד שם, ועוד שם ועוד שם ועוד ועוד. רק השבוע נפל טל שביט, בן קיבוץ כפר גלעדי, שעבדתי הרבה עם אמו איילת וקודם לכן עם סבתו נטע.
בימים אלה, ערב יום הזיכרון, אני חושב הרבה על אלעד ארליך. עבדנו יחד במכללה האקדמית תל-חי, הוא כמנהל לימודי החוץ ואני כמנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית. התיידדנו מאוד. הוא היה גם פעיל חברתי מרכזי בקריית שמונה ובאצבע הגליל. פעלתי גם לצד אמו, לאה, מובילת חינוך ומעמודי התווך של קריית שמונה. אלעד נהרג בתאונה בשירות המילואים. כל קריית שמונה, מכללת תל-חי ורבים מיישובי אצבע הגליל ליוו אותו לדרכו האחרונה. והשנה, משפחת ארליך לא תוכל להתייחד עמו ליד קברו. קברו וכל החלקה הצבאית בבית העלמין של קריית שמונה, יהיו מיותמים. כל כך עצוב. כל כך כואב.
* ביד הלשון
אבנ"י אית"ן – אבנ"י אית"ן הוא מושב דתי בדרום הגולן, בקרבת נחל אל-על.
שם היישוב מנציח את שמותיהם של חברי הגרעין המייסד שנהרגו.
א – אבנר גבורין – קצין נח"ל מוצנח שנהרג במלחמת יום כיפור בסיני.
בנ – בני חנני – קצין נח"ל מוצנח שנהרג במלחמת יום כיפור בגולן.
י – יהודה אריה – קצין נח"ל מוצנח שנהרג במלחמת יום כיפור בגולן.
א – אילנה בולה.
י – יונה סובר.
ת – תמר נחמה דרור. – שלוש חברות הגרעין שנהרגו ממוקש בשדות רמת מגשימים בגולן, שבו הן שהו בשל"ת.
ן – נגר עשירה – חברת הקבוצה שנפטרה ממחלה קשה.
ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, עלו חלוצי ההתיישבות לנקודה הזמנית במושב נוב. ב-1978 הם עלו לקרקע ביישוב הקבע. לאחר עקירת גוש קטיף, קלט היישוב 17 משפחות מעקורי החבל.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 