* גידול פרא – בשבוע שעבר חשף תחקיר של ערוץ 2, את העובדה המצמררת, שבמסגרת המיזם הציוני החשוב והמוצלח "מסע", המביא רבבות צעירים יהודיים מחו"ל לתקופה ארוכה, של חודשים בישראל, הכוללת לימוד, טיולים, עשיה התנדבותית וכו', התפלח ארגון עוין בעל שם מכובס "אחוות עמים", של יהודים אוטו-אנטישמים, אנטי ישראליים ואנטי ציונים, שבאים לארץ כדי להילחם לצד הפלשתינאים נגד מדינת ישראל. המנוולים הללו מפגינים עם הפלשתינאים, מפעילים אלימות נגד חיילי צה"ל ומפיצים תעמולת זוועה זדונית נגד מדינת ישראל. וכל זה, במימון העם היהודי ומדינת ישראל!
מסתבר, שגידול הפרא הזה גדל בערוגות "השומר הצעיר". ולא זו בלבד שהוא גדל שם, הוא עדין משתייך לשם. זוהי תכנית של תנועת "השומר הצעיר" העולמית, והיא מופיעה באתר האינטרנט של התנועה.
זוהי תופעה מעוררת פלצות. "השומר הצעיר" הינה תנועה ציונית מפוארת, בעלת היסטוריה ציונית מפוארת, שחינכה נוער לציונות בכל רחבי העם היהודי והעלתה רבבות רבות מתוכם לארץ ישראל. התנועה יישבה את ארץ ישראל ב-85 יישובים, שעיצבו את גבול המדינה. בני התנועה ובוגריה התגייסו לפלמ"ח ולאחר קום המדינה ליחידות הטובות ביותר בצה"ל. והנה, מתוך אותה תנועה צמחה מוטציה נוראית כזאת.
הסלוגן של "על המשמר" – בטאון מפ"ם והשומר הצעיר היה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". בסדר הזה. אפילו בתקופת הסטיה הסטליניסטית של "השומר הצעיר", התנועה לא התבלבלה, והמחויבות הראשית שלה הייתה לציונות. אותה מוטציה ניכסה לעצמה את הצלע של "אחוות עמים", אך כאשר זו מנותקת מן הציונות, היא חסרת ערך. אחוות העמים, היא השאיפה לשלום בין העמים, אך היא מבוססת בראש ובראשונה על הזהות הלאומית הציונית שלנו. בלעדיה היא אינה שווה אפילו כקליפת השום. ובמקרה הזה, תחת הכותרת "אחוות עמים", ההזדהות של אותם טיפוסים אינה ללאום שלהם, אלא ללאום האויב, וההזדהות עמו היא לא בצעדים של שלום עם עמנו, אלא בצעדי מלחמה ואלימות נגד חיילינו.
אני רוצה להאמין שהנהגת "השומר הצעיר" לא הייתה מודעת לזוועה הזאת ולא נתנה לה יד. כעת, משהדברים נחשפו, יש לקוות ש"השומר הצעיר" ינתק כל מגע עם הקבוצה הזאת, יתנער ממנה ויוקיע אותה, בדיוק כפי שהתנער לפני 45 שנה מהמרגל הבוגד אודי אדיב. דיבוק – צא!
* הרמת הראש של החיה הניאו-נאצית – יאיר נתניהו וכמוהו עוד רבים מאנשי הימין, בעיקר ברשתות החברתיות, יצאו מעורם לגבות את תגובתו השערורייתית של טראמפ על האלימות הרצחנית של כנופיות ניאו-נאציות בוויריג'יניה. המסר העיקרי שלהם היה, שמי שעמדו מול הכנופיה הניאו-נאצית, היו חברי הארגון האנטישמי "אנטיפה".
אכן, "אנטיפה" הם אנטישמים לא קטנים, אולם אם הם היחידים שעמדו מול החיה הניאו-נאצית, זו תעודת עניות לעם האמריקאי. כל אדם הגון, כל דמוקרט, צריך להתייצב נגד הרמת הראש של החיה הניאו-נאצית. ובראש ובראשונה נשיא ארה"ב.
ואנו, היהודים, הראשונים שצריכים לצאת נגד התופעה ונגד מי שמקלים בה ראש. אבל מסתבר שיש בימין הקיצוני כאלה ששכחו מה זה להיות יהודי.
* האינטרנציונל הימני – הגיבוי של אנשי ימין ישראלי לתגובתו האנמית של טראמפ לאלימות הניאו-נאצית, מבטאת תופעה חדשה ומזעזעת – אנשים שהזהות הימנית שלהם חזקה מן הזהות הלאומית שלהם, ואולי היא תחליף לה. אנשים שההזדהות שלהם עם ימנים באשר הם, גדולה מן ההזדהות שלהם עם היהודים באשר הם.
הדבר בלט בתמיכה של אנשי ימין ישראלי במפלצת הפשיסטית האנטישמית מכחישת השואה מארין לה-פן, בהתמודדותה על נשיאות צרפת. במערכת הפוליטית היה זה רק המוקיון אורן חזן, אבל ברשתות החברתיות היה זה שיח נפוץ מאוד.
זו תופעה מדאיגה מאוד.
* התשה – אני ממליץ בחום על ספרו של פרופ' יואב גלבר "התשה – המלחמה שנשכחה". זהו ספר ראשון מתוך טרילוגיה שכתב גלבר, מהטובים והחשובים בהיסטוריונים הישראליים, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. ספר נוסף שייצא בקרוב יעסוק במהלכים מול ירדן, וספר שלישי – בתקופה שבין מלמת ההתשה ליום הכיפורים. ספר זה מתמקד במלחמת ההתשה עם מצרים, מהיבטיה הצבאיים, החברתיים–תרבותיים ובעיקר המדיניים והבינלאומיים.
בין השורות, הקורא מנסה להבין דרך סיפור מלחמת ההתשה, כיצד הגענו למלחמת יום הכיפורים. פירוט המהלכים המדיניים – שהם הליבה של הספר, מפריך את טענת הסרבנות הישראלית לאפשרות של שלום וכתוצאה מכך להחמצת הסיכוי לשלום. אמנם הספר מסתיים בהפסקת האש שסיימה את מלחמת ההתשה באוגוסט 1970, אולם בפרק הסיכום עושה גלבר קלקלן (ספוילר) להמשך מחקרו, ומבהיר שלא הייתה כל אופציה לשלום ולא היה כל פרטנר לשלום לפני מלחמת יום הכיפורים. גלבר מנפץ בספר את מיתוס השליחות ההיסטורית של נחום גולדמן שכביכול הוזמן לנאצר וממשלת גולדה אסרה עליו להיענות להזמנה ובכך החמיצה הזדמנות לקדם את השלום. המחקר מוכיח שגולדמן היה מגלומן, פנטזיונר ובלתי אמין (גלבר נזהר משימוש במילה המפורשת שרלטן), שכלל לא הוזמן בידי נאצר, אלא במניפולציות של קשריו בעולם ולהטוטיו בין מדינאים בארץ ובעולם יצר מצג שווא לפיו הוא הוזמן לשיחות מדיניות, בתנאי שממשלת ישראל תסמיך אותו לייצג אותה. כמובן שהממשלה דחתה זאת, לא רק מהסיבה שהיא לא תאפשר לנאצר לקבוע מיהו נציגה למו"מ, אלא שעמדותיו של גולדמן היו מנוגדות לחלוטין לעמדות ממשלת ישראל והוא אף תקף אותה בכל הזדמנות בטענה שאינה רוצה בשלום. וכאמור, כל היוזמה הזאת לא הייתה אלא פנטזיה, והדבר המשמעותי היחיד בה היה הנזק לקונצנזוס בישראל, בשל טענת השמאל הקיצוני שישראל החמיצה הזדמנות פז לשלום.
את עיקר הקולר למה שהוביל למלחמת יום הכיפורים תולה גלבר בהיבריס ובאופוריה בצה"ל ובחברה הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים, התחושה שצה"ל הוא צבא כל יכול, בלתי מנוצח והזלזול הבוטה והמסוכן בצבאות ערב. היבריס זה נמשך חרף חוסר היכולת להכריע במלחמת ההתשה. צה"ל, טוען גלבר, לא הפיק לקחים משמעותיים ממלחמת ששת הימים וממלחמת ההתשה, ולא נערך ברמה הקונספטואלית למלחמה הבאה.
מלחמת ההתשה הסתיימה ללא הכרעה. עם זאת, ישראל בהחלט ביצעה מהלכים משמעותיים בניסיון להכריע ובראשם ההפצצות בעומק מצרים. הפצצות אלו לא סיפקו את התוצאה המקווה, בעיקר בשל ההתערבות הסובייטית בפועל, בידי כוחות צבא סובייטים שנלחמו באופן מוגבל לצד מצרים, והלחץ האמריקאי על ישראל שנבע מחשש שעימות עם הסובייטים יגרור את ארה"ב למלחמה; בשל אלו הופסקו ההפצצות.
הקשרים בין ישראל לארה"ב הם הנושא המדיני המשמעותי בספר. למרות מחלוקות ואף עימותים ומשברים, מערכת היחסים בין המדינות הלכה והתהדקה באותן שנים, אך גם העמיקה את התלות של ישראל בארה"ב.
בעיניי, הסיפור המשמעותי ביותר בספר, שלטעמי היה צריך לתת לו דגש רב יותר, הוא קירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לטעמי, ההבלגה הזאת היא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים הייתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. גלבר מבהיר שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדה אך ורק לאפשר את המהלך הזה.
ניתן להתרשם מרמת ההערכה השונה של גלבר לדמויות המרכזיות בישראל ובארה"ב, שעמדו במרכז הדרמה הגדולה. בולטת במיוחד חוסר ההערכה של הכותב לשר החוץ אבא אבן ולכישוריו המדיניים. אבן מוצג בספר כמי שלא התעלה מרמת הדיפלומט לרמת המדינאי והתנהלותו והתנהלות צמרת משרדו מוצגים באופן פאתטי. זאת, בניגוד ליריבו המר, שגריר ישראל בארה"ב רבין, שהינו מדינאי מוכשר, בעל השפעה רבה בישראל ובארה"ב, שבסופו של דבר ראש הממשלה עבדה מולו ישירות, תוך עקיפת שר החוץ (אף שפורמלית הקפידה על כבודו של אבן).
גולדה עצמה מצטיירת כמנהיגה חזקה, כמדינאית חכמה וכמי שבסך הכל היטיבה לנווט בתבונה בין השיקולים הצבאיים במלחמה הבעייתית הזאת, השיקולים המדיניים בשיפור היחסים עם ארה"ב (הישג משמעותי שלה) והימנעות מהסתבכות עם בריה"מ. עם זאת, כאמור, היא אחראית למחדל ההבלגה על קירוב הטילים, שהוביל, כמיטב שיפוטי, למלחמת יום הכיפורים.
הספר עב הכרס רהוט ומרתק, ומומלץ לכל המתעניינים בהיסטוריה המדינית והביטחונית של ישראל ושל המזרח התיכון.
* ראש – אוסיף לשבחיי על "התשה" של יואב גלבר ואציין לשבח את העובדה שגולדה מאיר מוגדרת בספר "ראש הממשלה" ולא "ראשת". גלבר העדיף את העברית על הטרנד (שבחסות האקדמיה).
* ביד הלשון
זוטי דברים – הדיון הציבורי על החשדות נגד נתניהו, הכניס לשיח הציבורי את המונח המשפטי זוטי דברים. זוטא פירושו – קטן. זוטות – דברים פחותי ערך. המונח המשפטי "זוטי דברים" מתייחס להגנה הניתנת לנאשם, אם העבירה שעשה היא קלת ערך. בהקשר של חקירות נתניהו, הדברים נאמרו מתוך ניסיון להמעיט בחומרת החשדות: "בגלל סיגרים וחמגשיות לא מדיחים ראש ממשלה" וכו'.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
הבלוג של אורי הייטנר 