צרור הערות 21.4.24

* חג של אחדות – מחר נתכנס לליל הסדר לחגוג את חג החירות.

את חג החירות חגג העם היהודי גם בימים שבהם אפילו פנטזיה על חירות הייתה הזויה. גם בימים הקשים ביותר של עמנו, גם בתנאים הקשים ביותר, חגגנו את החג, חלמנו על חירות ועל שיבה לארצנו. והחלום התגשם.

אך השנה, כשאנו חוגגים את חג החירות כבני חורין בארצנו ובמדינתנו הריבונית, החג אינו שלם, השמחה מהולה בעצב, בדאגה ובכעס. 133 מאחיותינו ואחינו חטופים בידי אויב ברברי ואכזר. איננו יודעים מי מהם חי ומה מצבם. הם מצפים ליציאת מצרים שלהם וכולנו מצפים ליציאת מצרים תשפ"ד.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. משמעות הדבר היא גם שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו גם ערב הגאולה, בבית עבדים. והשנה, חייב כל ישראלי וכל יהודי לראות את עצמו כאילו הוא כלוא במנהרות חמאס.

יש מחלוקת על הדרך הנכונה להחזיר אותם, אך יש אחדות דעים מלאה בסולידריות עמם ובהכרח לפעול להשבתם המהירה. חבל שיש מי שמנסים ליצור פילוג אפילו סביב הסוגיה הזאת.

החברה הישראלית ידעה בשנה שעברה פילוג איום ונורא, שלבטח היה אחד הגורמים לאסון 7 באוקטובר. אסור לנו לחזור לשם. חג הפסח חייב להיות גם חג האחדות.

* שפוך חמתך תשפ"ד – נשפוך חמתנו על המחבלים, שרצחו, שאנסו, שחטפו, שערפו, ששרפו, שבזזו. נכה בהם עד חורמה.

* תקיפה באיראן – כל הכבוד למקורות הזרים!

* במצב שנוצר – ברגע ששוגרו הכתב"מים והטילים מאיראן לעבר ישראל, עוד בטרם ידענו מה תהיה תוצאת התקיפה, ראוי היה לתת את הפקודה ולהכות באיראן בעוצמה רבה, לפני שנחשפנו למסע הלחצים מארה"ב ובעלות בריתה. משלא נהגנו כך, החמצנו שעת כושר.

במצב שנוצר בימים שמאז התקיפה, התגובה הישראלית (על פי מקורות זרים. להלן – עפמ"ז) הייתה סבירה. ישראל לא יכלה שלא להגיב, ומצד שני, תקיפה שתצית מלחמה, כאשר כל בעלות בריתנו לוחצות עלינו להימנע מכך, וכאשר יש עוד משימות חשובות ומורכבות ביותר ברצועת עזה ובגבול לבנון, היא בעייתית. במצב שנוצר, נכון היה לנהוג כפי שנהגנו עפמ"ז. התגובה הייתה בעיקר איתות, שישראל מסוגלת לתקוף באיראן ואין לאיראן יכולת להגן על עצמה בניגוד ליכולת ההגנתית המרשימה של ישראל, שבלמה את המתקפה האיראנית. גם השמירה על העמימות נכונה במצב הנוכחי.

כעת על ישראל לפעול בניסיון לקדם תקיפה בהובלת ארה"ב להשמדת מיזם הגרעין האיראני. וכמובן, חשוב להמשיך בפעולות סיכול כמו חיסולו של מהדווי, כדי להבהיר לאיראנים שהם לא הצליחו לייצר משוואה חדשה. יש לעשות זאת, גם במחיר תקיפה איראנית נוספת.

* בין הטילים העיראקיים לטילים האיראניים – אני שומע השוואות רבות בין מתקפת הטילים האיראנית על ישראל לבין מתקפת הטילים העיראקית במלחמת המפרץ (1991). כפי שאז החליט ראש הממשלה שמיר להבליג, אני שומע, כך ראוי לנהוג גם הפעם.

איני בטוח ששמיר צדק בהחלטתו. מי יודע אם זרע ההתקפה-האיראנית לא נזרע בהבלגה ההיא. אבל יש הבדל תהומי בין המקרים.

אז הייתה מלחמה של ארה"ב וקואליציה כלל עולמית נגד עיראק. מלחמה בעוצמה אדירה. סדאם חוסיין ירה על ישראל כדי לנסות להפוך את המלחמה, שפרצה בעקבות כיבוש כוויית בידי העיראקים, למלחמה ערבית-ישראלית, וכך לגבש סביבו תמיכה ערבית ולהוציא את מדינות ערב מהקואליציה. ארה"ב ביקשה מישראל לא להתערב כדי לא להפריע. התערבות ישראלית הייתה משרתת את מטרת המתקפה. זה סיפור שונה לגמרי מהסיפור האיראני הנוכחי.

למה הדבר דומה? שהיום ארה"ב הייתה נלחמת בכל עוצמתה נגד איראן להשמדת תכנית הגרעין, איראן הייתה משגרת טילים לישראל וארה"ב הייתה מבקשת מאתנו לא להפריע.

זה ממש לא המצב.

והבדל נוסף – לאורך כל מלחמת המפרץ שוגרו לישראל ארבעים טילים. כאן הותקפנו במאות  טילים וכתב"מים (ההערה הזו נכתבה לפני התגובה הישראלית).

* שׂרדלה – "דרדלה", כך, בציוץ פרובוקטיבי, לעג ראש הכנופיה לפעולה באיראן. שר בממשלה, חבר בקבינט המדיני ביטחוני, מי שנושא בתואר המונפץ "השר לביטחון לאומי (!)", מזלזל כך, בפומבי, בפעולה שישראל כלל לא לקחה עליה אחריות, ובכל מקרה, הוא נושא באחריות עליה, מתוקף היותו שר בממשלה.

וכי יש משהו יותר דרדלה ממצב ביטחון הפנים, שעליו הוא מופקד? ממצב המשילות? מהאלימות במגזר הערבי? כל אותן בעיות שהוא התרברב שיפטור, אך בתקופה הקצרה שהוא בתפקיד הידרדרו לשפל חסר תקדים? שר דרדלה. שרדלה.

חברותו של ראש הכנופיה הכהניסט בממשלת ישראל היא כתם על ההיסטוריה של העם היהודי.

* ראש ממשלה דרדלה – גם היום נתניהו לא פיטר אותו.

* דשדוש כפול – אנו מלקים את עצמנו לשווא וקורעים את החברה בהאשמות שווא כאילו ישראל מסכלת את עסקת החטופים, כאשר חמאס כלל אינו רוצה בעסקה כי הוא רואה בחטופים את תעודת הביטוח שלו והוא מנסה למנף זאת להכנעתנו, לניצחון הטבח ולהישארותו בשלטון בעזה.

מאז העסקה הראשונה, שהושגה בזכות הלחץ הצבאי החזק על חמאס, שהיה זקוק לכמה ימי הפוגה כלאוויר לנשימה, אנחנו מדשדשים הן ברצועת עזה והן במו"מ עקר וחסר תוחלת. ובינתיים סבל החטופים ובני משפחותיהם מתארך ומתארך וחטופים מתים בשבי.

למה אנו ממתינים? חייבים לחזור למלחמה עצימה בכל העוצמה, כי רק כשהחרב תהיה מעל צווארו, חמאס ישחרר חטופים כחלק מתנאי הכניעה שלו.

* מנופי לחץ – חמאס מכשיל עסקה ומעלה דרישות בלתי אפשריות, ובכל זאת איני מציע שישראל תפסיק את המו"מ.

יש לחדש את התמרון במלוא העצימות, כי זו הדרך לשחרר את החטופים. במקביל יש להמשיך לנהל את המו"מ. כפי שהיה בעסקה הראשונה – מו"מ המלווה בלחץ צבאי, הוא הדרך להשיג תוצאות.

לצד הלחץ הצבאי הישראלי, יש תפקיד חשוב מאוד גם לארה"ב – הפעלת כל מנוף לחץ אפשרי על קטאר, ה"מתווכת" שהיא הספונסרית של חמאס, על מנת שזו תפעיל את מנופי הלחץ שלה על חמאס.

בחג החירות יהיו החטופים כבר 200 יום בשבי חמאס. בחודשי הדשדוש מאז העסקה הראשונה, חטאנו להם חטא כבד. אין לנו עוד זמן. יש לפעול לאלתר בכל הכוח.

* מלחמה עלק – חופי דיר אל בלאח הומים ממתרחצים. ככה מתכוונים להחזיר את החטופים?

* בלתי מעורבים – מבצעי הלינץ' בירדן ביבס, שהתיעוד המזעזע שלו שודר בטלוויזיה, הם "בלתי מעורבים".

* חישוקים על ריבונותנו – נתניהו יזם, הן בתקופת טראמפ והן לאחר פגישתו עם ביידן בעצרת האו"ם, ברית הגנה עם ארה"ב.

אירועי המלחמה מבהירים לנו עד כמה הרעיון מסוכן. הנה, גם ללא ברית הגנה, עצם התלות החימושית והמדינית שלנו בארה"ב פוגעת בעצמאותנו וכובלת את ידינו בהחלטות ביטחוניות קריטיות לביטחון ישראל, כמו הפעולה ברפיח, התגובה לתוקפנות האיראנית ועוד. אם כך עכשיו – כאשר תהיה ברית הגנה, נאבד לחלוטין את חופש הפעולה ונידרש לאישור אמריקאי על כל פעולה להגנת המדינה. ואנו רואים עכשיו, שהאינטרס האמריקאי לעתים מנוגד לצרכי הביטחון של ישראל. כך היום וכך מאז הקמת המדינה. למשל, ארה"ב התנגדה בתוקף להפצצת הכור העיראקי.

יתר על כן, אנו רואים את התחזקות הזרם ה"פרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית, שהוא זרם אנטי ישראלי קיצוני, והוא עלול לעלות לשלטון בארה"ב, ודי בסכנה הזאת כדי לפסול מכל וכל את הרעיון.

* ביידניזם – אני מזהה תופעה של פולחן אישיות לביידן בחלקים מהציבור הישראלי. אם תרצו – ביידיניזם. מהם סממני פולחן האישיות? הערצה. חוסר ביקורתיות. התייחסות לכל אמירה שלו כאל דבר קודש. התייחסות לכל מילה שלו כאל ציווי מוחלט וכאל אמת מוחלטת. חוסר סובלנות בוטה כלפי כל ביקורת עליו או על דבריו. וכמו בכל מקום שבו אני מזהה פולחן אישיות, גם כאן היא מעוררת בי סלידה.

אני מעריך מאוד את ביידן והוא ללא ספק ידיד אמת של ישראל. אבל הוא לא ישראלי, אלא אמריקאי. ומה שמדריך אותו אינו האינטרס הישראלי אלא האינטרס האמריקאי (כפי שהוא תופס אותו). ואין חפיפה בין האינטרס הישראלי לאמריקאי. אנחנו, כישראלים, מחויבים לאינטרס הישראלי. שנית, ביידן הוא פוליטיקאי, וכמו כל פוליטיקאי, גם לו יש אינטרסים פוליטיים ואלקטורליים, של עצמו ושל מפלגתו. כמו לכל פוליטיקאי, גם לו יש בייס שהוא תלוי בו ומחפש דרכים לרצות אותו. והבייס שלו כולל את הגורמים המכונים בכיבוסית "פרוגרסיבים" ולמעשה הם אנטי-ישראלים קיצוניים. וחוץ מזה – פולחן אישיות הוא פולחן אישיות והוא תמיד שלילי. תמיד רע לוותר על חשיבה עצמאית וביקורתית, ולהיות חסיד שוטה של מנהיג. של כל מנהיג.

* עצור! גבול לפניך – "בראשית" – מפסגות גליל גולן, הוא בית האריזה של הפירות, בבעלותנו – היישובים המגדלים. החברה היא איחוד של שני בתי האריזה – "פירות גולן" של יישובי הגולן ו"פרי פסגות" של יישובי "ההר ממול" כפי שאנו מכנים את הגליל העליון. החברה אחת, והעבודה מתנהלת בשני בתי האריזה בגולן ובגליל – "פירות גולן" ליד מרום גולן ו"פרי פסגות" ליד יפתח.

נסעתי בבוקר יום ד' ל"פרי פסגות" כדי להחזיר כלי חקלאי ששאלנו ממנרה. למנרה עצמה אי אפשר לנסוע. הם ייקחו את הכלי משם ויעבירו אותו היישר לשטח.

הגעתי לצומת ישע, ושם נגלו לנגד עיניי שתי חומות בטון בגובה של כ-5-6 מ' ומחסום צבאי. המעבר הוא בסללום בין החומות. במחסום עברתי תחקיר קטן. לאן אני נוסע? מה אני צריך לעשות שם? נתנו לי לעבור. אולי היותי מילואימניק במדים ונשק הקלה על האישור.

הייתה חסרה שם רק כתובת: "ברוכים הבאים לרצועת הביטחון!", אולי אפילו "עצור! גבול לפניך". וזאת, בתוך שטחה הריבוני של ישראל, בחבל ארץ שתושביו עקורים; פליטים בארצם, במדינתם, כבר למעלה מחצי שנה, כי במקום להגן עליהם, ממשלת ישראל פינתה אותם.

חשתי מועקה קשה, כשהסתובבתי ברצועת הביטחון שהקמנו בצד הישראלי, בניגוד לתפיסת הביטחון של העברת המלחמה לשטח האויב. בדקות הנסיעה לבית האריזה ובחזרה, הכביש היה ריק. הרכב שלי היה היחיד. מדכא. נקודת האור היחידה היא שבית האריזה עובד באופן מלא.

באותה שעה חיזבאללה ירו לגליל המערבי והמרכזי. בגליל העליון היה שקט. הם פספסו אותי.

* די.אן.איי. ליכודי – ערב קרב תל-חי ניטש בהנהגת היישוב היהודי והתנועה הציונית ויכוח בשאלת ההתיישבות באצבע הגליל. זאב ז'בוטינסקי תבע במפגיע לקפל את ההתיישבות, כי אי אפשר להגן עליה וחבל לסכן את חיי המתיישבים. תנועת העבודה, שטרומפלדור עצמו היה בשר מבשרה, ומנהיגיה כבן גוריון, בן צבי, ברל כצנלסון וטבנקין, עמדו בתוקף על כך שההתיישבות חייבת להישאר על מכונה בכל מחיר ויש חובה לסייע לה ולהגן עליה.

האם זה מקרי שתחת ממשלת הליכוד מפונים כבר כמעט 7 חודשים יישובי גבול לבנון כי נוח יותר לפנות אותם מאשר להגן עליהם? והאם זה מקרי שעקירת יישובי סיני ועקירת גוש קטיף בוצעו בידי ממשלות הליכוד?

* לא עניין לבג"ץ – כאשר שר החינוך ניסה להתנקש בפרס ישראל, תמכתי מאוד בעתירות לבג"ץ וסברתי שבג"ץ חייב לפסול את החלטתו, שנעשתה בחוסר סמכות ובניגוד מוחלט לתקנון הפרס. אלמלא חזר בו השר מהחלטתו, אין לי ספק שבג"ץ היה מבטל אותו, ולא היה בכך שמץ של אקטיביזם. גם הרכב על טהרת השמרנים ביותר לא יכול היה שלא לבטל את ההחלטה פה אחד.

לעומת זאת, עצם ההתערבות של בג"ץ בהענקת פרס ישראל לרב יוסף, בינתיים בצו המורה לשר החינוך ולוועדת הפרס לנמק מדוע לא יבטלו את החלטתם להעניק לו את הפרס, היא אקטיביסטית ולא מוצדקת. איני חשוד באהדה לרב יוסף ושפכתי עליו אש וגופרית בעקבות דבריו הבזויים על ירידה המונית מהארץ אם החרדים יחויבו להתגייס לצה"ל. אבל הפרס הוא פרס על מצוינות בתחום הספרות התורנית והמשפט העברי, והוא ניתן לו בידי ועדה מקצועית, על סמך יצירתו בתחום זה. אין זה עניין לבג"ץ ואל לבג"ץ להתערב בכך. אגב, ההחלטה התקבלה לפני אמירתו המקוממת. הרב יוסף אינו הראשון המתבטא באורח מקומם ביותר, כולל חתנים שביטאו עמדות אנטי ישראליות. יש מקום לוויכוח ציבורי על פרס זה או אחר, אך אין זה עניין משפטי.

* משיחיים – המילה "משיחיים" פופולרית בשיח הציבורי, כמילת גנאי. בעיניי, משיחיות אינה מילת גנאי. משיחיות היא יסוד מוסד ביהדות. הציונות היא תנועה משיחית. בוודאי תנועת העבודה הציונית, שחרטה על דגלה את השאיפה לחברת מופת ולגאולת העם, הארץ, החברה והאדם. בן גוריון הגדיר את עצמו כמשיחי.

אני מבין שהכוונה היא למשיחיות שקר. זו, אכן, תפיסה מגונה. ואכן, יש בתוכנו משיחיות שקר.

למשל, משיחיות המדינה הפלשתינאית. מי שאפילו אחרי 7 באוקטובר מצדדים במדינה פלשתינאית, מאמינים שהיא תפתור את הסכסוך, שהיא תחיה לצדנו בשלום, שהיא תממש בעיניהם את זכויותיהם ובעקבות הקמתה הם ישלימו עם קיומה של מדינת ישראל, הם משיחיים, במובן של משיחיות שקר. הם אינם חשודים ברציונליות.

* קלון-עד – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר והלא משוקם אהוד אולמרט, רמז בתכניתם של בן כספית ועמית סגל על כוונתו לחזור לחיים הפוליטיים, בתום תקופת הקלון. הוא הזמין אותם לראיין אותו למחרת 2 ביולי, יום תפוגת הקלון.

מה הוא רוצה? להמשיך את מפעל חייו המדיני – ניסיון להקים מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 (עם כמה "חילופי שטחים" זניחים) ובירתה ירושלים? מדינה, שתהפוך את גוש דן – ריכוז האוכלוסיה הגדול ביותר בישראל ל"עוטף", על כל המשתמע מכך?

יכול להיות שמבחינה משפטית הקלון הפורמלי שלו יסתיים, אבל מבחינה מוסרית וציבורית, אין תפוגה לקלון, בוודאי של נשיא וראש ממשלה. אין תפוגה. הקלון ירדוף אותו עד הקבר וגם אחרי מותו.

* הספדים למחבל הרוצח – המרגלת ענת קם, השחקנית עינת ויצמן והעיתונאית חנין מג'אדלה פרסמו בשוקניה הספדים למחבל הרוצח וליד דקה. הכינו את הממחטות.

מג'אדלה כתבה שאילו הוא היה יהודי הוא היה מוגדר לוחם חירות. וההוכחה לכך היא שרבין, שהורה לשבור ידיים ורגליים, קיבל פרס נובל לשלום. כלומר, האבסורד בעיני השוקניסטית אינו פרס נובל לשלום לרב המרצחים ערפאת אלא ל…רבין. אגב, גם גדעון לוי פרסם השבוע פשקוויל נאצה נגד רבין.

* כישלון של ישראל – בושה שהגענו לכך, שארה"ב ואירופה מטילות עיצומים על אזרחים וארגונים ישראליים. זה כישלון של ישראל. העובדה שאנחנו לא נלחמים בכוחנו למיגור החיה הכהניסטית, אלא נותנים לה להרים את ראשה עד כדי שהדוצ'ה שלה הוא היום שר בכיר וחבר בקבינט גרמה לכך. הרי הנזק שהם גורמים אינו פוגע בביטחון הלאומי של ארה"ב או של אירופה, אלא של ישראל. אנחנו צריכים לעשות את המלאכה ואנחנו משתמטים ממנה.

מיהם הנענשים? בנצי גופשטיין הוא יד ימינו של בן גביר, שותפו הוותיק ורב השנים לטרור הכהניסטי. הוא גם חותנו של חנמאל דורפמן, נער הזוועות והרל"ש של ראש הכנופיה. גופשטיין הקים ומנהיג את ארגון הטרור להב"ה, הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, שכבר מזמן צריך היה להוציאו אל מחוץ לחוק. זה ארגון המתנכל לגויים שחיים בארץ ישראל, מציק להם וממרר את חייהם, מצית כנסיות, יורק על כמרים וכד'.

או נער הזוועות הטרוריסט אלישע ירד. אדם אלים במיוחד שעומד מאחורי פיגועים בערבים. מכיר היטב את ריח הליזול של מתקני השב"כ והמשטרה ועד לאחרונה דוברה של הח"כהניסטית נערת הזוועות סון הר-מלך.

או מאיר אטינגר, חומץ נכד של חומץ, נכדו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שהוא נושא את שמו. אף הוא טרוריסט ונער זוועות. אף הוא מכיר היטב את ריח הליזול. הוא מנהיג מחתרת שמטרתה להשמיד את המדינה הציונית ולהקים תחתיה מלכות כהניסטית. המטרה של בן גביר זהה לשלו, אלא שבן גביר חכם יותר ומתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר. בניגוד לאטינגר, שקורא להחרים את המדינה הציונית ומוסדותיה ולהילחם בה, בן גביר מעדיף את שיטת הסוס הטרויאני – להשתמש בכליה של הדמוקרטיה הישראלית ולנצל את חולשתה, כדי להשתלט עליה מבפנים.

אנחנו צריכים להילחם בכהניסטים ועוזריהם. חובה על מדינת ישראל להילחם מלחמת חורמה בחיה הכהניסטית עד למיגורה.

          * ביד הלשון

נבטים – מקום בחדשות – נבטים. בסיס חיל האוויר נבטים היה היעד למתקפה האיראנית, ומס' מצומצם של טילים פגעו בו, אך הסבו נזק קל לרכוש בלבד.

הבסיס, הממוקם ממזרח לבאר שבע, הוקם ב-1983, כאחד הבסיסים החדשים שהוקמו בנגב לאחר הנסיגה מסיני, בעקבות הסכם השלום עם מצרים.

שמו נובע מקרבתו למושב נבטים. נבטים הוא מושב עובדים השייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית בני שמעון. המושב הוקם במסגרת 11 הנקודות בנגב, שעלו במבצע מחתרתי במוצאי יום הכיפורים תש"ז (אוקטובר 1946), ובזכותם הנגב נכלל בגבולות ישראל בתכנית החלוקה. את המושב ייסד גרעין נבטים, שהיה מורכב בעיקר מחלוצים שעלו מעיראק ומיעוטו מחלוצים שעלו מאירופה. הגרעין התפורר חודשים אחדים לאחר העליה לקרקע וחלק מחבריו עברו לבית אשל. למקום הובא גרעין של חלוצים עולים מרומניה, אך גם הוא התפרק במהרה. קבוצה שלישית, אף היא של עולים מרומניה אכלסה את המקום במהלך מלחמת השחרור, אך גם היא התפרקה. הקבוצה הרביעית הייתה של חיילים משוחררים, אך הם עזבו את המקום כי החליטו להקים קיבוץ. הקבוצה החמישית הייתה של עולים מהונגריה, אך גם היא לא החזיקה מעמד בקשיי האחיזה במקום. תקופת מה הוחזק המקום כמאחז צה"ל וב-1954 יושב בידי חלוצים עולים מקוצ'ין. הקבוצה הזו, השישית במספר, החזיקה מעמד והיא הקבוצה שאכלסה וקיימה אותו עד היום. ב-1975, בעת טקס הכנסת ספר תורה לבית כנסת בנבטים, נפטר במקום מדום-לב יו"ר הסוכנות היהודית פנחס ספיר.

כאמור, היישוב קרוי על שמו של הגרעין המייסד. כמו גרעינים ויישובים חקלאיים רבים, השם נושא משמעות חקלאית. נֶבֶט הוא צמח צעיר המתפתח מתוך עובר רדום של צמח, במסגרת הליך הנביטה. במהלך הנביטה, בעקבות היחשפות הזרע לתנאים מתאימים, מתעורר העובר המצוי בזרע הרדום ומתפתח לנבט.

* "חדשות בן עזר"

כתיבת תגובה