* הקונגרס הציוני המיוחד – בירושלים התכנס לשלושה ימים הקונגרס הציוני המיוחד, לציון 75 שנים למדינת ישראל.
למה מיוחד? כי זה קונגרס שלא מן המניין. הקונגרס הציוני האחרון נערך ב-2020 בזום, בשל הקורונה. כבר באותו קונגרס הוחלט לכנס קונגרס שלא מן המניין, כדי לקיים את המפגש הבלתי אמצעי פנים אל פנים ובעיקר את הנהירה לישראל ולירושלים מעשרות גלויות. ההנחה הייתה שהקונגרס המיוחד ייערך בחלוף שנה, אך הקורונה לא זזה כל כך מהר ורק עכשיו הוא נערך.
עיקר חשיבותה של ההסתדרות הציונית העולמית, הוא תפקידה בהבטחת קיומו של העם היהודי. העם היהודי הולך ומתבולל, ואין מה ששומר על יהדותו יותר מזיקתו לישראל ומפעילות התנועה הציונית, המפלגות הציוניות ותנועות הנוער הציוניות בכל רחבי העולם היהודי. התנועה הציונית מקדמת חינוך יהודי, סולידריות יהודית, הסברה ציונית, מאבק באנטישמיות וב-BDS והחשוב מכל – מקדמת עליה לישראל.
עדין יש יותר יהודים בגולה מאשר בישראל. המשימה הגדולה של התנועה הציונית היא להפוך את המאזן הזה.
אני ציר בקונגרס הציוני וחבר הוועד הפועל הציוני מטעם תנועת דרך ארץ.
להלן סיכומים שכתבתי לאחר כל יום מימי הקונגרס.
* היום הראשון – ביומו הראשון של הקונגרס הייתה מליאת פתיחה, פאנלים ושולחנות עגולים, הצגת יחיד "ליל הסדר של השל", ישיבות הוועדות ואירוע פתיחה חגיגי.
במליאות ובאירועים החגיגיים דובר בעיקר על הצורך באחדות ישראל, לנוכח הקרע והשסע בחברה הישראלית. בוועדות, לפחות זו שבה אני ישבתי, המתח והסערה היו עזים.
הוועדה שבה נטלתי חלק, לבקשתי, הייתה: מגילת העצמאות ותכנית ירושלים. תכנית ירושלים היא המצע של התנועה הציונית העולמית. כעת הוצע לצרף אליה את מגילת העצמאות.
הדיון בנדון היה מתוח, תוך מחלוקת קשה בין הימין והחרדים (כן, יש גם חרדים בהסתדרות הציונית: ש"ס ותנועה חרדית אשכנזית שנקראת "ארץ קודש") לבין המרכז והשמאל. המהפכה המשטרית לא הייתה על סדר היום, אם כי ריחפה באוויר. המחלוקות היו בנושאים זהותיים. ובנושאים האלה, יש עתיד וכחול לבן היו מזוהים כמעט לגמרי עם השמאל.
אני מצאתי את עצמי יחיד בתוך הסערה הזאת, שאינו שייך לאף אחד משני המחנות הניצים, ובמידה מסוימת נמצא בשניהם. העמדות שהבעתי וההצבעות שלי לא היו על פי המחנות. בלט מאוד עד כמה שני הצדדים מתקבצים כמחנה, מצטופפים במחנה ופועלים כמחנה. דווקא כיוון שאיני שייך לאחד המחנות, ראיתי חשיבות בנוכחותי שם. ויותר מכך, הבנתי את החשיבות של קיומה של דרך ארץ, שלא התמודדה בבחירות האחרונות ולא ממש קיימת כעת. ברור לי עד כמה חשוב שהתנועה תקום ותהיה למפלגה פעילה, לשבת בכנסת ובממשלה, כיוון שהמסר שלה ייחודי וכעת הוא נעדר.
שלוש הצעות החלטה עלו בוועדה. הראשונה הייתה של התנועה הרפורמית. התנועה הציעה לאמץ את מגילת העצמאות המגדירה היטב את דמותה של ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. רעיון מעולה ואני תומך בו מאוד. איפה הבעיה? שהצעת ההחלטה מנוסחת באופן שמעוות את המגילה. הוא לוקח את הפסקה העוסקת בשוויון ללא הבדל דת, גזע ומין ובחזון הצדק, החרות והשלום וכו', כאילו זו כל תכלית המגילה. והרי המגילה ברובה המכריע עוסקת בזכותנו הטבעית וההיסטורית. הניסוחים של ההצעה נטו לכיוונים פרוגרסיביים.
הליכוד העלה הסתייגויות להצעה, והדהים אותי בקו הימני הקיצוני שנקט. בין השאר, רצו להסיר את המילה "דמוקרטית" מן ההחלטה, בתירוץ שהמילה דמוקרטית אינה מופיעה במגילה.
בדבריי, אמרתי שתוכן המגילה הוא דמוקרטי לעילא ולעילא וכך גם מסורת התנועה הציונית מיום הקמתה. נכון, במגילה מדובר על מדינה יהודית ולא מוזכרת מדינה דמוקרטית, אך גם לא נכתב מדינה ציונית. האם הם מציעים להסיר גם את המילה ציונית?
בהצעה נכתב שעל התנועה הציונית לאמץ את המגילה הואיל והציונות "דוגלת בעקרונות היסוד של צדק, שוויון ודמוקרטיה ושוללת אפליה מטעמי מוצא, לאום או גזע או מגזר או נטיה מינית" וכו'. הליכוד העלה הסתייגות להסיר את הפסקה הזאת.
כל ההסתייגויות של הליכוד נדחו ברוב גדול.
אני הצעתי הסתייגות שונה. הצעתי להוסיף, בלי לגרוע אף ערך שהוזכר בהצעה, את המילים: "דוגלת בזכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל". בלי זה, אין שום משמעות לאימוץ המגילה, כי זה עיקר מהותה, וזה התוקף להכרזה על הקמת מדינת ישראל.
הצעתי קצת הביכה, כנראה, את הצירים. קצת בלבלה את היוצרות. איך השמאל יכול להתנגד להצעה שמדברת על מהות מגילת העצמאות ואינה מסירה את הצעותיו? איך הימין יכול להתנגד לתוספת שלי? אך לימין היה קשה לתמוך בהצעה שמשאירה על כנה את הערכים שהוזכרו בהצעה המקורית. ולשמאל כנראה היה קשה לקבל הצעה המשנה את ההצעה המקורית ומפצל את הפוקוס שאליו הם כיוונו. זו הייתה ההצבעה היחידה שבה הצירים זזו מהמחנאות האוטומטית. ההצבעה הסתיימה בתיקו. אגב, צירי יש עתיד הצביעו בעדה. נערכה הצבעה נוספת – שוב תיקו. משמע – ההסתייגות לא התקבלה.
קיים הליך, הנקרא "ווטום ספרטום", שבו מי שהעלה הסתייגות בוועדה והיא לא התקבלה, רשאי להעלות אותה גם במליאה. מיד הכרזתי על ווטום ספרטום והצעתי תעלה מחר במליאה.
בהצבעה על ההצעה כולה נמנעתי. הייתי צריך להתנגד. אמנם אני תומך מאוד באימוץ מגילת העצמאות, אך היה עליי להתנגד לנוסח שאינו כולל את התוספת החשובה שהצעתי. ההצעה התקבלה ברוב גדול.
ההצעה השניה הייתה של מפלגת העבודה. גם היא הציעה לאמץ את מגילת העצמאות. אך היא הייתה ברוח של אחדות, בלי כניסה למחלוקות וגם לא לפרטים. הליכוד הציע הסתייגות: לאמץ את מגילת העצמאות ואת חוקי היסוד של המדינה. יפה. דווקא הליכוד בעד חוקי היסוד. אני מניח שהסיבה לכך היא חוק הלאום. אני כמובן תומך בכך. באימוץ כל חוקי היסוד. הצבעתי בעד ההסתייגות, אך היא נדחתה. הצבעתי בעד הצעת מפלגת העבודה, שזכתה לרוב גדול מאוד.
ההצעה השלישית הייתה של הליכוד. הייתה זו הצעה למצע ימני ודתי קיצוני. עלו הסתייגויות רבות. לפתע נציג הליכוד אמר שלמען האחדות הוא משנה את נוסח ההצעה והפעם מיתן אותה מאוד (ואולי מראש הכניס בה עזים?). לא יכולתי לתמוך בנוסח המקורי. יכולתי לתמוך בנוסח המתוקן. אך בשל התארכות הדיונים ומורכבות ההצעה וההסתייגויות הרבות, הוחלט לדחות את ההצבעה עליה ולהביא אותה להחלטת הוועד הפועל הציוני שיתכנס בעוד חודשים אחדים.
* היום השני – היום השני של הקונגרס הציוני המיוחד, נפתח ברב שיח עם יו"רי פדרציות ציוניות בארצות שונות. היה מעניין מאוד ומפתיע לראות יו"רים צעירים בשנות השלושים לחייהם. היו"רית של הפדרציה באורוגוואי, בת 33, אמרה שהיא נחשבת זקנה בפדרציה. זה סימן מעודד, לדעת שהציונות מרתקת ומושכת צעירים בעולם היהודי. אגב, במקביל לקונגרס נערך קונגרס צעירים, של בני נוער מתנועות הנוער הציוניות בארץ ובעולם.
במושב הזה ריגשה במיוחד בדבריה יושבת ראש הפדרציה של אוקראינה, נציגה שבאה מאזור קרבות, שסיפרה על הפעילות בקהילה היהודית ובתנועה הציונית במלחמה. אציין עוד את דבריו של יו"ר הפדרציה בדרא"פ, שהגדיר את ארצו כבירת BDS ותיאר את המאבק שהתנועה הציונית מפעילה להגנה מפני המתקפה האנטישמית הזאת ושיתופי פעולה עם גורמים לא יהודיים במאבק.
הפעילות הציונית הלכה למעשה, בתחום העליה, החינוך, המאבק באנטישמיות, חיזוק הקשר בין הארץ ותפוצות הגולה ובין היהודים בתפוצות השונות, חשובה לאין ערוך יותר מהדיונים והמחלוקות הסוערות בפוליטיקה של הקונגרס.
לאחר מכן יצאנו לסיורים. בחרתי לסייר דווקא במקום שאני מכיר, הקיבוץ העירוני בית ישראל בשכונת גילה והמכינה הקדם צבאית שהוא מפעיל. תמיד טוב לחזור למקומות מעוררי השראה ולהיות נוכח בעשיה ציונית אמתית, מה גם שהפעם האחרונה שביקרתי שם הייתה לפני 9 שנים.
ליבת היום השני אמורה הייתה להיות מליאת ההצבעות על הצעות ההחלטה של הוועדות. אתמול דיווחתי על הדיון הסוער בוועדה שבה הייתי חבר, שעסקה באימוץ מגילת העצמאות למצע התנועה הציונית. מסתבר שגם בוועדות האחרות היו דיונים סוערים, וגם שם היה שסע בין הימין לבין השמאל והמרכז. וגם בהן לא הייתה אווירה של פשרה, אלא של לעומתיות. בין הנושאים – הצעה נגד פגיעה בחוק השבות, הצעה נגד המהפכה המשטרית ועוד.
תקציר הפרקים הקודמים: בוועדה שבה השתתפתי, היה עימות בין המחנות – שנים אוחזים במגילת העצמאות, כל אחד מאיר על מסר אחר מן המגילה ואומר "כולה שלי". אני הצעתי, בהסתייגות שהעליתי, הצעה של "גם וגם", המאמצת את מגילת העצמאות על כל מסריה. הצעתי שברה את המחנאות המלאה, אך השיגה תיקו ולא עברה. הכרזתי על ווטום ספטרום, כלומר דרישה להעלות את ההצעה בפני המליאה. האמנתי בכוחי לשכנע ולהביא לקבלת ההחלטה ברוב גדול. מסתבר, שעל פי החוקה הווטום ספטרום הוא זכות רק של מגיש הצעת ההחלטה, אם לא התקבלה בוועדה, ולא של מגיש הסתייגות, ולכן הצעתי לא תעלה להצבעה. התאכזבתי מאוד והחלטתי שאצביע נגד ההחלטה במתכונתה זו.
אולם המליאה לא התקיימה. מסתבר שסיעת המזרחי (הציונות הדתית) ניצלה סעיף בתקנון, שעל פיו די בחתימה של חמישים צירים (מתוך אלפיים!) כדי לדרוש הצבעה שמית. כאקט של מחאה על ההצעה נגד ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, שהייתה צפויה להתקבל ברוב גדול, מזרחי החתימה 50 צירים על דרישה לקיים הצבעה שמית על כל ההצעות, כל הסעיפים, כל ההסתייגויות. כאמור, מדובר באלפיים צירים, כך שהמשמעות היא הצבעות אינסופיות, כאשר בערב יש אירוע בהשתתפות הנשיא ומחר כבר חלק מהצירים טסים לארצותיהם. במילים אחרות, עריצות המיעוט ולמעשה שיתוק הקונגרס.
הוכרזה הפסקה לצורך דיון של הנשיאות. החלו קריאות "בושה! בושה!" (אני צעקתי בלב). במשך שעתיים-שלוש כל הילדים, כלומר אנחנו הצירים, ישבנו באפס מעשה והמתנו להורים – נשיאות הקונגרס, שיריבו ביניהם ויחליטו. לבסוף יצאה הודעה, שמחר ישונה סדר היום (המעניין) ותתקיים בו מליאת דיונים על ההצעות, אך ללא הצבעה. אחרי יום העצמאות תהיה הצבעה אלקטרונית. לדעתי, לקונגרס הבא יש להציע שינוי תקנון, שלא יאפשר לחמישים איש לשתק את הקונגרס.
בערב נערך ברחבת המוסדות הלאומיים אירוע "חוגגים ציונות" לציון 125 שנים לתנועה הציונית ו-75 שנים למדינת ישראל, בהשתתפות נשיא המדינה. באירוע הושק חיזיון אורקולי ענק על הסיפור הציוני, המוקרן על קירות המוסדות הציוניים. אחרי שירת "התקווה" הופיעה להקת "התקווה 6", אך להופעתה נשארו בעיקר משתתפי קונגרס הצעירים.
* היום השלישי – היום השלישי והאחרון אמור היה להתמקד במליאה בנושא מגילת העצמאות, בהשתתפות אנשי רוח בולטים ובהם הרב שרלו והסופר דוד גרוסמן. אך כיוון שלא התקיימה אמש מליאת ההחלטות, המושב המתוכנן בוטל והיום התקיימה מליאת ההחלטות.
אך היא לא הייתה מליאת החלטות, אלא רק הצגת הצעות ההחלטה. ההצבעה תהיה דיגיטלית אחרי יום העצמאות.
הסאגה של ביטול ההצבעות אתמול יצרה אווירה מתוחה, עכורה וקשה, אך לא הצדיקה את מה שקרה בהמשך. המליאה נועדה להצגת הצעות ההחלטה, שעל חלקן נערך דיון בנשיאות והגיעו להסכמות על נוסחים ממותנים, שניתן להגיע עליהם להסכמה. כל הצעה הוצגה וניתן היה לדבר דקה בעד או נגד. היו הצעות בסוגיות נפיצות, כמו חוק השבות, חוקי הגיור, ההכרה בזרמים, המהפכה המשטרית, סוגיית הלהט"ב (או בשם החדש להטבק"א), מגילת העצמאות ועוד.
מן הראוי היה לקיים דיון מכובד בנושאים האלה, בהקשבה ובניסיון – אם לא להגיע להסכמות, לפחות להגיע להכרת העמדה האחרת ומתן כבוד ליריב. זה לא מה שקרה שם. מה שקרה שם היה שוּק. מילא לא להיפתח ולא להקשיב. לפחות, תנו לדבר.
אני חייב לציין שהגרועים ביותר היו אנשי יש עתיד, ובעקבותיהם גם אחרים המזוהים עם השמאל מרכז. אנשי יש עתיד ישבו במרכז, כגוש אחד, דרוכים וחותרים למגע. בכל פעם שמישהו רק העז להשמיע עמדה אחרת, הם פצחו בצרחות בוז ו"בושה-בושה". כשעלה נושא הלהט"ב הם קמו על הכיסאות ונופפו בדגלי הגאווה. הם פשוט באו להפגנה, לא לקונגרס, לא לשיח. יש לציין, שדווקא אנשי הליכוד והדתיים התנהגו בצורה הרבה יותר מכובדת, יחסית. שונה לגמרי מהתנהגות סיעותיהם בכנסת. כאן, הגוטליבים, דיסטלים, אמסלמים, קרעים וכו' היו דווקא אנשי יש עתיד. זה היה מביש.
הם מייצגים את הרוב בקונגרס. הם יודעים שכל הצעותיהם תתקבלנה. אפשר להבין, גם אם לא להסכים, כאשר מיעוט מתנהג כך בשם זכות הצעקה. אבל הם הרוב – מה הם זועמים כל כך?
אפשר להצדיק את הזעם על התרגיל של דחיית ההצבעות והעובדה שהקונגרס ננעל ללא החלטות (פורמלית הוחלט להאריך את הקונגרס עד קבלת ההחלטות בשבוע הבא). ניתן היה לבטא את המחאה, אולי באיזה צעד הפגנתי בתחילת המושב. אולי ביציאה הפגנתית מן האולם. יש דרכים למחות. לא בסתימה פיות.
אני מכיר כמה מן האנשים האלה באופן אישי. אפילו לא ניסיתי לדבר אתם, כי ראיתי שזה יהיה כמו לדבר לקיר. הם היו חדורים באיזה זעם קדוש והתנהגו כאספסוף. ואני סולד מאספסוף.
אני חייב לציין, שברוב הנושאים, אני תומך בעמדתם. ברוב הנושאים אצביע כפי שהם מצביעים. נגד שינוי בחוק השבות, בעד הכרה בזרמים, נגד המהפכה המשטרית ועוד. אם כי אצביע גם בעד חלק מהצעות הימין. אבל חשתי סלידה מהתנהגותם. את תחושתי כלפיהם אתמצת לארבע מילים: בושה! בושה! בושה! בושה!
מבחינה אידיאולוגית, הליכוד והימין הציגו עמדה מחפירה, בהתנגדותם לאימוץ מגילת העצמאות לצד תכנית ירושלים, המצע של התנועה הציונית. היו להם תירוצים, אך במקום לאמץ את המסמך הזה, שנכתב ברגע נדיר של אחדות מקיר לקיר – פתאום הוא לא מתאים להם. זו הקצנה אופיינית, והיא מצערת ביותר.
במליאת הסיום, התבקשנו לעמוד לקריאת התפילה לשלום המדינה. קם אחד מחברי הנשיאות, איני מכיר אותו, הניח כיפה על הראש, והחל לקרוא. התפילה נפתחת במילים "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו". הוא החל לקרוא: "צור ישראל וגואלו". כיוון שאני מכיר את התפילה, הבנתי מיד שזה לא יעבור בשקט. לקח כמה שניות להתעשת ואז הצירים הדתיים פתחו במהומה. אתה לא רוצה לקרוא את התפילה כמות שהיא? שמישהו אחר יקרא. בבית שלך, בקהילה שלך, קרא איך שאתה רוצה. בקונגרס הציוני, קרא את התפילה בשלמותה. זו הייתה פרובוקציה מכוערת, בחלק שאמור להיות חגיגי, דווקא כאשר העצבים כל כך רופפים ומתוחים. וגם התנהגות הצירים הדתיים, שהפריעו לאורך כל התפילה, לא הייתה מכובדת.
האקט הצורם הזה, מסמל בעיניי את הקונגרס כולו. במקום התרוממות רוח – מפח נפש. במקום קונגרס שחותר להסכמות סביב ערכי הציונות המשותפים לנו – קונגרס של עימותים, אלימות מילולית ושנאה. גם בתקופות הקשות ביותר של מתח פוליטי במדינה, בתנועה הציונית ההנהלה היא תמיד מקיר אל קיר, אין אופוזיציה, יש עבודה משותפת יפה בין נציגי הזרמים השונים. מכאן צריך היה לצאת לחברה הישראלית מסר שאפשר גם אחרת. במקום זאת, האווירה העכורה של המערכת הפוליטית השביתה את שמחת הקונגרס החגיגי לציון 75 שנים למדינת ישראל.
הקונגרס הזה היה חוויה שלילית מאוד בעבורי.
(על המהומה בסוף הקונגרס וההפגנה נגד רוטמן שמעתי בתקשורת. מיד בתום דיוני הקונגרס מיהרתי לנסוע הביתה).
* כולם השתגעו – מכירים את הבדיחה על זה שנהג בכביש 6 נגד כיוון התנועה, התקשר לאשתו ואמר: " לא תאמיני. כולם כאן השתגעו, נוסעים בכיוון ההפוך"?
יש בקונגרס הציוני אלפי אנשים. הודעתי לאשתי שכולם כאן השתגעו. אני היחיד בסנדלים.
* המשואנים המרגשים אותי – התרגשתי מאוד מבחירה בשניים ממשיאי המשואות בטקס הממלכתי.
האחד הוא קהלני. איש מופת. גיבור מלחמה שהפגין את גבורתו ומנהיגותו הפיקודית כמ"פ במלחמת ששת הימים, שבה נפצע קשה מאוד וכמג"ד במלחמת יום הכיפורים. הוא זכה בעיטור המופת בששת הימים ובעיטור הגבורה ביום הכיפורים. הוא גילה אומץ אזרחי ופוליטי נדיר, כאשר יצא נגד מנהיגו הנערץ רבין ומפלגת העבודה שמטעמה שירת בכנסת, כאשר סטו מדרכה של תנועת העבודה וניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן. הוא עמד בראש שדולת הגולן והוביל את המאבק הפרלמנטרי נגד הנסיגה. הוא גם התנגד לאוסלו ב'. קהלני פרש ממפלגת העבודה ועמד בראש הדרך השלישית, וכיהן מטעמה בממשלה ובכנסת. הוא מגלם את דרכה של הדרך השלישית – דרך של מתינות וחתירה לאחדות ולהסכמות לאומיות. לא בכדי, הוא חתם לאחרונה על גילוי דעת של אישי ציבור מימין ומשמאל שקראו לאמץ את מתווה הנשיא. קהלני יזם ומוביל לאורך שנים את המיזם החינוכי הנפלא "בעקבות לוחמים" המעלה רבבות תלמידי י"ב לסיורים בגולן בנתיבי הקרבות. הוא יושב בעמק הבכא, מקבל קבוצה אחר קבוצה, מספר בהתלהבות, כמי שמספר זאת בפעם הראשונה, את סיפור הקרב ושוזר בו מסרים של מחויבות ופטריוטיות. והוא מנחיל להם את המסר, שכעת הדגל עובר אליהם והם נושאים באחריות לקיומה וביטחונה של המדינה.
השניה היא הנערה רעות עמיחי, פעילה בארגון השומר החדש. איני מכיר את פועלה באופן אישי, אך אני מעריץ את הארגון, המפעיל המוני מתנדבים, נוער ומבוגרים, בשמירה על שטחים חקלאיים, בעבודה בחקלאות ובחינוך על ערכי החקלאות, כולל קיום רשת בתי ספר חקלאיים, "אדם ואדמה", אחד מהם באורטל (ויש לי הזכות לעבוד עם התלמידים במטע וללמד בבית הספר פרשת השבוע). שמחתי מאוד שנציגת הארגון תשיא משואה.
* לא אופוזיציה למדינה – אני שייך לאופוזיציה לממשלה. כשראש האופוזיציה מחרים את טקס המשואות, הוא לא מייצג אותי.
נכון שלא הצבעתי לו, אבל הוא לא רק יו"ר יש עתיד אלא נושא בתפקיד ממלכתי של ראש האופוזיציה. ככזה, עליו להיות נוכח בטקס.
אל לו לנהוג כמו נתניהו, שהחרים את הטקס בשנה שעברה, כשכיהן כראש האופוזיציה למדינה.
* מחאה ביום העצמאות – ביום העצמאות תשמ"א, לפני 42 שנה, השתתפתי בצעדת ימית, שארגנה התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, בהשתתפות רבבות צועדים.
למה אני מזכיר זאת? בשל הגינויים והביקורת על מפגן יום העצמאות ההפגנתי בקפלן, של מתנגדי המהפכה המשטרית. אין בכך כל חדש. זה דבר מקובל. אני מתנגד נחרצות למחאה בטקסי יום הזיכרון ובאירועים הממלכתיים של יום העצמאות, אבל איני רואה בעיה בפעילות פוליטית ביום העצמאות. יום העצמאות אינו רק קצף ופטישי פלסטיק, אלא בהחלט יום מתאים למאבק על דמותה של המדינה.
אישית אני חוגג, כמובן, את יום העצמאות בקיבוץ אורטל. ובאופן עקרוני, איני משתתף בהפגנות מרגע שהושהתה החקיקה וכל עוד מתקיימת הידברות. אך האירוע בקפלן לגיטימי לגמרי, לדעתי.
* דילמת הטקסים – עצם המחשבה על הפרעות ומחאות בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וההתנגדות להשתתפות נציגי הממשלה והכנסת, זרה לי מאוד וחמורה בעיניי. כיוון שהממלכתיות היא נר לרגליי, אני מזועזע מכך.
אך אני בדילמה בשאלה האם נבחרי הציבור צריכים לבוא לטקסים לנוכח המצב. מצד אחד, אני רואה בנוכחות נבחרי הציבור חשיבות רבה, כנציגי המוסדות הממלכתיים ביום הזיכרון הממלכתי, הלאומי. היעדרותם היא כניעה למהלך קיצוני ועלולה ליצור תקדים שירדוף כל ממשלה בעתיד. כזכור, התקדים של הפרעה מכוערת הייתה בהתפרעות בעת נאומו של בנט אשתקד. מצד שני, הנזק והכאב שייווצרו אם אכן יהיו מראות של הפרעות והתפרעויות בטקסים עלול להיות חמור יותר מהנזק שבהיעדרות.
אני מתלבט בשאלה מה נכון לעשות לנוכח המצב. אבל בדבר אחד אני בטוח. יש להיענות לבקשת ארגון "יד לבנים" לא לשלוח שרים וח"כים שהשתמטו משירות בצה"ל לדבר בטקסים. עצם שליחתם היא פרובוקציה של הממשלה וחוסר רגישות קיצוני, בוודאי כאשר גם כך המתח גדול כל כך והעצבים רופפים כל כך.
ובכלל, יש להפעיל שכל ישר. כפי שלבטח יצור כמו עופר כסיף לא ישלח לדבר בשם הכנסת בטקס יום הזיכרון, הוא הדין בייצור כמו בן גביר (מעבר לעובדה שלא שירת בצה"ל ולא בשירות לאומי).
* צלם בהיכל – שיגור הכהניסט לדבר בשם הממשלה בבית עלמין צבאי ביום הזיכרון, היא פרובוקציה של הממשלה נגד המשפחות השכולות וחילול זכרם של חללי צה"ל.
* אבחנה אישית – יש צדק רב בהתנגדות לשליחת שרים שלא שירתו בצה"ל לטקסים בבתי הקברות, אך ראוי לזכור שלא כל השרים החרדים השתמטו משירות, ויש להבחין בין מי ששרתו ומי שהשתמטו.
השר משה ארבל שירת בפיקוד העורף, ביחידה לזיהוי חללים. לאחר שחרורו מצה"ל המשיך לשרת במילואים שנים רבות כתובע בפרקליטות הצבאית במחוז יהודה ושומרון.
האבחנה בין מי ששרת ומי שהשתמט לא צריכה להיות מגזרית אלא אישית. הציונות הדתית היא אחד המגזרים המובילים בשירות משמעותי וקרבי, אך אין הדבר מכשיר את סמוטריץ' המשתמט. החברה החרדית היא חברה משתמטת, אך אין בכך כדי לפסול את משה ארבל.
משה ארבל ראוי לייצג את הממשלה ביום הזיכרון, בדיוק כמו כל שר ששירת בצה"ל.
* השירות של פרס – בפגישה של שר הביטחון גלנט עם נציגי המשפחות השכולות, הוא דחה את הדרישה האלמנטרית שמי שלא שירת בצה"ל לא ייצג את הממשלה בטקסים. הוא אמר: "גם פרס לא שירת".
אני רחוק מאוד מלהיות מחסידיו של פרס, בלשון המעטה, אך גלנט עשה עוול לו ולזכרו. נכון שהוא לא שירת בשדה הקרב, אך תרומתו לביטחון הייתה אדירה, ברכש נשק במלחמת השחרור, בהקמה בפועל של משרד הביטחון כסמנכ"ל, מנכ"ל, סגן שר ושר, בכינון היחסים הביטחוניים עם צרפת שעה שארה"ב עוד הטילה אמברגו נשק על ישראל ובעיקר בחלקו בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. להשוות אותו למי שהשתמטותו אומנותו, או למי שהמית עצמו באוהלה של קריירת משפטים או לפרחח שהפריע לצה"ל ולכוחות הביטחון ויצר פרובוקציות מסוכנות? זו השוואה אומללה.
* פה לרבים – מתגובות שקיבלתי לדבריי נגד ביטול השתתפותו של גלנט בטקס יום הזיכרון בתנועה הקיבוצית, אני שמח לציין שרבים וטובים, ובהם משפחות שכולות ודמויות מרכזיות בתנועה, שותפים לדעתי.
* מי חוקקו את החוק – בית המשפט קבע שנערה בת 14 היא המחבלת האשמה בדקירה וניסיון רצח בשכונת שמעון הצדיק. אבל היא לא הורשעה, בשל גילה, על פי חוק הנוער.
וברשת חגיגה – הוכחה שהשופטים הזויים, פרוגרסיבים וכו'. הם רק שוכחים שלא השופטים חוקקו את חוק הנוער אלא המחוקקים. והשופטים מחויבים לפסוק על פי החוק.
* נולדו עם המדינה – מאיר שלו ויהונתן גפן נולדו בנהלל בהפרש של שנה. נפטרו בהפרש של שבוע. יהי זכרם ברוך!
* הרומן שלי עם יהונתן גפן – זה למעלה מ-12 שנים יש לי פינה שבועית, בת כרבע שעה, שהחלה ברדיו אורנים ועברה לרדיוטק, ובה אני משמיע שיר עברי ומדבר עליו. לאורך השנים הקדשתי פינות רבות לשירים של יהונתן גפן: "שיר לשירה", "הבלדה על חדוה ושלומיק", "הבלדה על אהרון דוד", "שיר אהבה פוליטי", "אחינועם לא יודעת", "הנסיך הקטן", "גן של שושנים", "ריח של שוקולד", "האישה שאתי", "אתם זוכרים את השירים", "יונתן סע הביתה", "יכול להיות שזה נגמר" ועוד.
את "יכול להיות שזה נגמר" השמעתי ביום הולדתו השבעים של יהונתן גפן, לפני שש שנים. הפעם סיפרתי על הרומן שלי עם יצירתו של יהונתן גפן, שנע בין התנגדות חריפה למסריו הפוליטיים לבין הערכה רבה לתרומתו הגדולה לתרבות הישראלית.
וכך כתבתי: היכרותי עם יצירתו של גפן היא מהיותי ילד צעיר, שמאז כיתה ג' הוא קורא עיתונים מושבע ודעתן. העיתון שקראנו בבית היה "מעריב". למגזין השבת קראו "ימים ולילות", ובמגזין זה הופיע מדור שבועי של יהונתן גפן הצעיר, "הצד הרביעי של המטבע". העובדה ש"מעריב", שנחשב לעיתון שמרני וממוסד עם נטיה ימנית, העניק במה שבועית, קבועה ומכובדת, במגזין הנחשב, בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, לצעיר בן 25, איש שמאל קיצוני, אנטי ממסדי, שבמידה רבה מייצג את ההיפך מדרכו של העיתון, מעידה הן על גפן והן על "מעריב". היא מעידה על האיכות, היצירתיות, המקוריות והכישרון שזוהו בגפן, ועל הפתיחות הרבה של "מעריב". לימים הם הכניסו למגזין, לשם איזון, את הטור "שיפודים" של מאיר עוזיאל, אך לדעתי הוא לא הגיע לאותה רמה.
התחלתי לקרוא עיתונים כאשר יהונתן גפן החל לכתוב את הטור שלו. אהבתי אותו מאוד והקפדתי לקרוא אותו בדבקות, מדי שישי בצהרים. וכיוון שכבר אז הייתי דעתן, כבר אז לא הסכמתי כמעט עם אף מילה שהוא כתב. ובכל זאת, אהבתי מאוד לקרוא אותו וקראתי בשקיקה כל מילה. אהבתי את ההומור, את השנינות וגם את האתגר שבהתמודדות עם דעה אחרת. עד היום, אני זוכר היטב כמה מן הקטעים של יהונתן גפן שקראתי בעיתון לפני 40 ואפילו 45 שנים. אני זוכר היטב טור שבו הוא תיאר את ההזדהות המוחלטת של כולנו עם נבחרת הולנד שהתמודדה עם גרמניה בגמר גביע העולם ב-1974 ואיך בסוף הנאצים ניצחו אותנו. אני זוכר טור שבו כתב נגד ירי בגורילה שברחה מגן החיות. אני זוכר טור, מבחירות 1977, שבו לעג למפלגה קיקיונית שנקראה "מפלגת הדור החדש" בראשות צבי סער. סער טען שהוא בן גוריון החדש. גפן כתב, שאילו בן גוריון היה עונב עניבה ארוכה כשל סער, הוא היה דורך עליה ונופל. אהבתי את הדרך העוקצנית, הסאטירית, האירוניה המושחזת, שבה הוא תקע סיכה בבלון הזה. ובטור הזה הוא פרסם גם שירים, שבזכותם התאהבתי בו כמשורר ופזמונאי. אני זוכר, למשל, שהוא פרסם בעיתון את "אתם זוכרים את השירים" ואת "גן של שושנים". כבר אז, כילד, גיבשתי עמדה אמביוולנטית כלפיו; עמדה של הערכה לצד דחיה.
כנער רכשתי והכרתי על פה את תקליטיו "מכתבים למערכת" עם דני ליטני ו"שיחות סלון" עם יעל לוי, קלפטר ואחרים. היו אלה קברטים ששילבו מערכונים סאטיריים עם פזמונים שכתב. המערכונים היו קטעי קריאה שאותם הוא קרא בעצמו, בקולו הרדיופוני ובדיקציה החיננית שלו.
אני זוכר שיזמתי וארגנתי ערב תרבות בשכבה שלי בצופים, ערב "שיחות סלון", שבה קבוצה מתוך השכבה ביצעה את התקליט כולו, מראשיתו ועד סופו, לפי הסדר, עם כל המערכונים והשירים. בעיקר אהבתי לבצע את המערכון "סוף המסיבה", יחד עם טלי, חברתי לשכבה, וכנער בן 16 כל כך נהניתי מה"לגזרים אני אקרע אותה" עם ההתנשפות אחרי המשפט.
ושוב, בגרעין, בשל"ת המוקדם בבית השיטה, ארגנתי ערב יהונתן גפן, ושוב ביצעתי את "סוף המסיבה", הפעם עם פולה, חברתי לגרעין. ובמסיבת הסיום של ההיאחזות, כתבתי וביצעתי פרפרזה על המערכון הזה, מחיי ההיאחזות.
הייתי בן 15 כשיצא "הכבש הששה עשר". זה גיל שבו נוער מתנער משירי ילדים, שמצטיירים לו ילדותיים, ומתרחק מהם עד שהוא חוזר אליהם בחלוף שנים, בילדותו השניה כאבא. אבל "הכבש הששה עשר" היה משהו אחר, גם בעיניי וגם בעיני חבריי. אהבנו מאוד את התקליט ואת שיריו וקטעי הקריאה שבו; שרנו אותם. גם אותו אני זוכר על פה, מאז. בכלל, אני חושב שכתיבתו לילדים היא פסגת יצירתו של גפן. זה קצת מוזר, היום, כאשר אנו יודעים, מסיפורי בנו, איזה אבא מחורבן הוא היה. אגב, לפני כשנתיים לקחתי את בתי לראות את יהונתן גפן ב"הכבש הששה עשר". בהופעה הזאת כל ההורים התמוגגו, אך הילדים… לא ממש התחברו.
וכך, קניתי ואהבתי את ספריו, את "בעיקר שירי אהבה" ואת "פחות אבל כואב" וגם את הרומן "שיני חלב". אני זוכר איך העתקתי ושלחתי שיר מתוך "פחות אבל כואב", שיצא זמן קצר לאחר שחרורי מצה"ל, למכתב אהבה לבחורה שניסיתי להתחיל אתה. ללא הצלחה, יש לציין.
אבל עם השנים, הסתייגותי מגפן הלכה וגברה. התרשמתי שככל שהוא התבגר, כך הוא נשאר תקוע במרד הנעורים. חן הנעורים של גיל עשרים הוא קצת פאתטי בגיל 40, 50 ו-70. ומה שנראה לי כסרקזם מושחז בנעוריי, מצטייר היום בעיניי כנרגן ופאתטי. עם השנים, איבדתי סבלנות לכתיבתו, שחזרה על עצמה עד לזרא. את מאמריו התחלתי לקרוא ברפרוף, מאוכזב ומשועמם, ובהדרגה כמעט והפסקתי להציץ בהם. והסדרה שלו בחינוכית על תולדות המדינה ממש רדודה ופלקטית במסריה הפוסט ציוניים.
ואף על פי כן, אי אפשר לקחת מיהונתן גפן את "אבא סיפור", "ערב של יום בהיר", "גן של שושנים", "מקום לדאגה", "לוקח ת'זמן", "דון קישוט" (שהוא כתב על אייבי נתן, ובנות הגרעין שלי שרו עליי במסיבת הגיוס שלנו), "איפה נטשה ופייר", "סיפור של חורף", "הילד הכי קטן בכיתה", שירי התקליט "האישה שאתי", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "עד עולם אחכה", "כשאת בוכה את לא יפה", "אוריה החתי", "שיר אהבה פוליטי" שהשמענו כאן, שירי "הכבש השישה עשר", "שיר בין ערביים", "יונתן סע הביתה" ועוד רבים וטובים.
באורטל אנו מקדישים מדי שנה ערב חורף ליוצר מסוים – אחד הערבים הוקדש ליהונתן גפן ואני שרתי בו את "שיר לשירה", האהוב עליי במיוחד. השמעתי את השיר גם כאן בפינה, כמו שירים נוספים ובהם "דון קישוט", "גן של שושנים", "אחינועם לא יודעת", "הבלדה על חדוה ושלומיק" ועוד.
אני מזהה לעתים שני יהונתן גפן סותרים. יהונתן גפן אוהב להיות ציניקן ופרובוקטור, מנוכר וניהיליסט ואף נרגן וממורמר, אך בין שיריו מבצבצת לעתים תמימות פטריוטית, נוסטלגיה לנעוריו בנהלל ושאריות של החינוך הטוב שקיבל שם, ושהוביל אותו להיות קצין בצנחנים. דיברנו על כך כשהשמענו לאחרונה שניים משיריו – שירו "הבלדה על אהרון דוד" על א.ד. גורדון ושירו "אתם זוכרים את השירים" – שיר נוסטלגי תמים וחף מציניות, שיר געגוע לנעורים ארצישראליים בהתיישבות העובדת.
וכך במידה מסוימת גם בשיר שאותו אשמיע היום, "יכול להיות שזה נגמר".
* דרישה מיותרת וילדותית – הדרישה מנתניהו לספוד ליהונתן גפן מיותרת וילדותית. זה נכון לכל דרישה להספד.
אם יספיד, זו תהיה מחווה יפה וראויה. אם לא – זה לגיטימי.
* תרבות ישראלית – לפני כשלושים שנה, הוזמנתי לאירוע לציון 15 שנים להקמת היישוב הדתי חספין, ברמת הגולן. הייתה שם תערוכה עם תמונות מן ההקמה ומן השנים הראשונות, והתמונות היו מלוות בטקסטים. וראה זה פלא – הטקסטים לא היו מן התנ"ך או ממדרשי חז"ל, אלא משירי נעמי שמר, חיים חפר, יורם טהרלב, נתן יונתן, אלתרמן.
אני זוכר שכתבתי על כך בעלון אורטל אותו שבוע בטור השבועי שלי, ואמרתי שהלוואי שהיינו יודעים לצטט ממקורות ישראל הקלסיים קמצוץ ממה שאנשי חספין יודעים לצטט מן התרבות הישראלית החדשה. והוספתי שאיני בטוח שאנו יודעים לצטט כמותם גם מן התרבות הישראלית החדשה.
קראתי השבוע פוסט של הרב איתי אליצור בזו הלשון: "למה במגזר החילוני חושבים שכל המדינה צריכה להכיר את השירים והמשוררים המגזריים שלהם?"
אני בטוח שהרוב המוחלט בציבור הדתי לאומי מכיר היטב את שיריו הקסומים של יהונתן גפן. שהוא אינו רואה בהם תרבות מגזרית חילונית, אלא תרבות ישראלית. אותה תרבות ישראלית, הכוללת גם את המוסיקה של חנן בן ארי, ישי ריבו ואביתר בנאי.
אבל במגזר החרד"לי יש המתקנאים במגזר החרדי ושואפים להתבדל כמותו, להתנזר ממה שאינו דתי, להפנות עורף לתרבות הישראלית. ומבחינתם, אין תרבות ישראלית, אלא תרבות מגזרית. תרבות "שלנו" ותרבות "שלהם".
האיום החרד"לי הזה על התרבות הישראלית מדאיג. מצד שני, אני מאמין שלא צריך לדאוג, כי רוב הציבור לא ינהה אחרי החרד"לות הזאת, למרות שהיום, כאשר הסמוטריצ'ים הם הביטוי הפוליטי של הציונות הדתית, נראה כאילו זה הכיוון. אני מאמין שהסמוטריצ'יזם הוא טרנד שלא רחוק היום, שבו, הוא יחזור לקוטנו הטבעי.
* תרבות השנאה – חשבתי שגל הפוסטים של שמחה על מותו של מאיר שלו יפסק עם מותו של יהונתן גפן. שאלופי השנאה יעבירו את מוקד השמחה למותו של יהונתן גפן. מסתבר שהם משלבים בין השניים וממשיכים את החגיגה על מותו של שלו עם חגיגות השמחה על מותו של גפן.
מהיכן הם שואבים כל כך הרבה תועפות של שנאה? איך אפשר לשנוא כל כך?
ועוד לא דיברתי על איחולי המוות לאהרון ברק.
תרבות השנאה היא תרבות השלטון הנוכחי.
* הלוויה יהודית בנוסח נהלל – הרב שאול פרבר הוא מייסד הארגון "עתים" והעומד בראשו. "עתים" היא עמותה דתית ליברלית, שמשמיעה קול חשוב מאוד בקרב הציבור הדתי ועושה רבות להנכחת יהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, בחברה הישראלית. העמותה מספקת לציבור פתרונות הלכתיים שלא דרך הנוקשות של המוסדות הרבניים. בין השאר – בתחום הגיור. הוא מגייר על פי ההלכה, ברוח מאירת פנים שלא דרך הרבנות הראשית.
במאמר ל-ynet הוא העלה על נס את בחירתו של מאיר שלו בהלוויה "אורתודוקסית נוסח נהלל". במאמרו הוא דיבר על מאיר שלו כמי ש"ביקש – במילות הפרידה שלו – לשלב את העושר היהודי הרב שהכיר, העריך והתפלמס אתו, לחיים המודרניים של מדינת ישראל… מאיר שלו הבין שהיהדות היא לא דרך חד-כיוונית של חזרה אל העבר, אלא דרך לגאולה שמתבססת על המסורת שלנו תוך קידוש חדשנות ומודרניות. זה עולה בספריו לא פעם, בקריאה שלו בטקסטים יהודיים וכן, אפילו בהלווייתו. קבורה אורתודוקסית – נוסח נהלל".
במאמר הוא עושה שימוש מעניין בכותרת של דף ההנחיות של מאיר שלו למשפחתו בנוגע להלווייתו – "אבא עושה בושות", כשם ספר הילדים המקסים שלו. "בסופו של הסיפור 'אבא עושה בושות' ", כותב הרב פרבר, "אפרים מבין שאביו ממשיך מסורת אותנטית – אבל הוא עושה זאת בדרכו ובהתאם למציאות שהם חיים בה".
אני מזדהה עם רוב האמור במאמר, אך לא עם הנוסח "הלוויה אורתודוקסית נוסח נהלל", אלא בנוסח של מאיר שלו "הלוויה יהודית נוסח נהלל". האורתודוקסיה היא זרם חדש ביהדות, שקם בעקבות ההשכלה והזרם הרפורמי, כדי להסתגר מהשפעתם. הקבורה היהודית עתיקה במאות רבות של שנים מן האורתודוקסיה. השילוב בין מסורת וחידוש אינו שילוב בין אורתודוקסיה לחילוניות, אלא סלילת דרכים יהודיות ראויות.
אני אוהב את נוסח נהלל, שאותו אני מכיר כמי שנשוי עם בת נהלל והשתתפתי בהלוויית חמי ובני משפחה אחרים. לא הרבנות מובילה אותה אלא צוות "חסד של אמת" של המושב. הקבורה היא בארון, כמקובל בהתיישבות העובדת. נאמרים בה קדיש ו"אל מלא רחמים". זו הלוויה יהודית מאוד. היא אינה "אורתודוקסית".
* ברוך תירוש – לפני כשלושים שנה, עת שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק על הגולן, יצר אתי קשר ברוך תירוש, שהציג את עצמו כאיש הפל-ים, והזמין אותי להרצאה בפני ותיקי הפלמ"ח. באותם ימים נעניתי לכל הזמנה, אך ההזמנה הזו, בפני הפורום הזה, ריגשה אותי ממש.
המפגש היה במלון בתל-אביב. אני זוכר מאוד לטובה את המפגש עם החבורה, של אנשים כבני 65-70, שמשום מה היו קשישים בעיניי. הם תמכו בגולן בהתלהבות והביעו אכזבה עמוקה ממפקדם יצחק רבין, שאינם מבינים מה קרה לו.
מפעם בפעם קיבלתי מכתבים מתירוש, שנפתחו תמיד במילים "לאורי הייטנר במרומי הגולן" או "לאורי הייטנר מגן הגולן". וכשהדואל פרץ לחיינו, המכתבים הומרו במיילים. מאז הקמת "חדשות בן עזר" נפגשנו בגיליונותיו. הוא הגיב לרבים ממאמריי, לעתים במיילים ששלח אליי ולעתים מעל דפי חב"ע. הוא הביע תמיכה בהשקפותיי הניציות והלאומיות, אך נזף בי שוב ושוב על התנגדותי לנתניהו. ופעמים רבות, כדי לעקוץ אותי, הזכיר שבמפגש שלי עם אנשי הפלמ"ח התגאיתי שאנחנו בגולן מתיישבים ולא מתנחלים ויצאתי נגד המתנחלים ביש"ע. אך לא היו דברים מעולם. לא זו בלבד שזו מעולם לא הייתה עמדתי, אלא שלאורך שנים יצאתי נגד האבחנה בין מתיישבים למתנחלים. כעסתי מאוד על ה"תזכורות" הללו, שהופסקו רק כאשר הודעתי לו שאם יחזור על ההאשמה חסרת השחר, אתבע אותו על הוצאת דיבה.
בתכתובת בינינו בנדון, הבנתי שדבריו לא היו בדותה, אלא טעות בזיהוי. כדי להזכיר לי שכך אמרתי, הוא ציין שהיה זה בסיור של ותיקי הפלמ"ח בגולן ב-1981, שהחל בהרצאה שלי במלון באיילת השחר. אלא שמעולם לא ביקרתי במלון הזה וב-1981 הייתי תלמיד תיכון ברמת גן. הפגישה של ותיקי הפלמ"ח אתי נערכה בשנות ה-90, במאבק נגד המו"מ על נסיגה מהגולן. כנראה שעשור קודם לכן הם נפגשו עם נציג הגולן, בתקופת המאבק על חוק הגולן, אך היה זה מישהו אחר, ולימים ברוך בלבל בין ההרצאות ובין הדוברים.
ברוך תירוש היה לוחם הפל-ים, ליווה ספינות מעפילים והורידם אל חופי א"י, היה איש השב"כ והמוסד, ציוני בכל רמ"ח אבריו ופטריוט בכל שס"ה גידיו.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון
דברו שפתיים יחפות – זו השורה היפה ביותר, בעיניי, בשירתו של יהונתן גפן. מתוך שירו הקסום "שיר לשירה":
דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 