פינתי השבועית ברדיוטק, 14.2.22
מה משותף ל… (התאזרו בסבלנות, הרשימה ארוכה) ארכדי דוכין, אלון אולארצ'יק, חיים משה, גלי עטרי, צביקה פיק, חמי רודנר, מרגלית צנעני, מיכה שטרית, קורין אלאל, מזי כהן, עפר לוי, יזהר אשדות, פבלו רוזנברג, דנה אינטרנשיונל, אורנה ומשה דץ, חיה סמיר, אריק לביא, מאיר אריאל, רמי פורטיס, ברי סחרוף, רפי פרסקי, זהבה בן, יבגני שפובלוב, דוד ד'אור, דנה ברגר, שם טוב לוי, מסקי שיברו, ערן צור, דני בסן, מיקי גבריאלוב, שרון חזיז, פיני חדד, איגי וקסמן, סי היימן, חנן יובל, דורי בן זאב, בעז שרעבי, דני ליטני, דן תורן, ירמי קפלן ומזל אלסה?
כולם התכנסו בשנת 1995, תחת הכותרת "מיטב אמני ישראל", לאולפני גל"צ ושרו את שירם של מאיר אריאל וארכדי דוכין "כתונת פסים", כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה, לעידוד הקליטה החברתית של העולים מחבר המדינות ומאתיופיה, בעליה הגדולה של אותן שנים. והיום, אני שב ומכנס אותם, כדי לחגוג יחד את יום הולדתו השמונים של מאיר אריאל, מחבר השיר.
במלאת למאיר אריאל שמונים, אי אפשר שלא לחשוב על ההחמצה הגדולה, במותו המיותר כל כך בגיל צעיר כל כך, 58. את אהבת הקהל הרחב ליצירתו הוא לא זכה לראות; היא נוצרה אחרי לכתו. כמה חבל. וכמה חבל על כל אותה היצירה המאיר אריאלית שלא נכתבה, בשל מותו המוקדם של אחד מגדולי המשוררים והיוצרים שלנו.
"הנר שלך מאיר עדין בוער", כתב לו אהוד בנאי בשירו "בלוז כנעני", ואכן הוא ממשיך לבעור ולהבעיר לבבות. לפני שבועות אחדים נערכה במסעדת "סוזנה" באניעם הופעה של דורי בן זאב, בערב של שירי מאיר אריאל וסיפורים על אודותיו. בקהל הייתה קבוצה של חניכים מהמכינה הקדם צבאית במיצר. החבר'ה האלה נולדו חמש שנים אחרי מותו של מאיר אריאל, אך הם ידעו על פה את מילות כל השירים, ולא רק המיינסטרים שלו, אלא גם השירים הנידחים והפחות מוכרים. מה מאיר עדיין יותר מנרו של מאיר?
מאיר אריאל אקטואלי עדיין ושיריו אקטואליים כפי שהיו כשנכתבו. דווקא "כתונת פסים" משום מה די נשכח, וכמעט לא משמיעים אותו. אבל הוא אקטואלי ביותר והמסר שלו חשוב ביותר, כי הוא מבטא את לוז חזון הגאולה הציוני של העם היהודי – חזון קיבוץ הגלויות ולא פחות חשוב, חזון מיזוג הגלויות. ובימים אלה, שיש מי שעושים כל שביכולתם כדי לפלג, לסכסך, לתקוע מקלות בגלגלי הגאולה ומיזוג הגלויות, למען אינטרסים פוליטיים ואישיים זרים, באמצעות חיבור למכונת הנשמה אדירה את הפיצול העדתי ואת ההפרדה המלאכותית ל"ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", השיר החשוב הזה חשוב מתמיד, אקטואלי מתמיד, ובבחירה להשמיע דווקא אותו ביום ההולדת השמונים של מאיר אריאל, אני רואה ממש שליחות. יתר על כן, אני מקווה מאוד שהמתוק שייצא מהעז של הפלישה מאוקראינה יהיה עליה גדולה של רבים מיהדות אוקראינה לישראל, והתקווה הזאת מחזקת עוד יותר את חשיבות המסר של השיר.
הבחירה של מאיר אריאל בכְתונת הפסים להעברת המסר של מיזוג הגלויות והאחדות הלאומית היא גאונית. כתונת הפסים היא הסמל של הקרע הראשון בעם ישראל, הקרע בין יוסף ואחיו. מאיר אריאל לוקח דווקא את הסמל הזה כדי לסמל את איחוי הקרעים. הפסים בכֻּתונת מבטאים את המגוון של צבעים וגוונים המרכיבים את עם ישראל, והגיוון הזה, העושר הזה, העובדה שבאנו מכל כך הרבה מקומות והבאנו עמנו כל כך הרבה מסורות, היא עושר ששמור לבעליו לטובתו, ויש להכיר בתרומה הייחודית של כל גוון, ומהשילוב הזה בין הגוונים נמשיך ליצור את התרבות היהודית הישראלית שעליה תכוּנָן החברה הישראלית.
בפתח השיר מזכיר אריאל שלפני כמה וכמה שנות אלף נפרדנו. יש מי שהלכו "לכיוון של הקרירים האלה" ויש שהלכו "לדרום מזרחי". "יובלות על יובלות לא התראינו, ופתאום נפגשנו כאן. לא הכרנו, כל כך השתנינו, טוב שהשארנו סימן". מן הסתם, הסימן אליו מכוון מאיר אריאל הוא ברית המילה. כך הוא כתב גם בשירו, שאותו השמענו כבר בפינה, "החל רש", שבו ביקש להנחיל לבניו, בני המצווה, את המורשת היהודית, וכך נאמר שם:
מה בכלל רוצים ממך?
שרק תשכיל
לרשת את שעל שמך.
אתה בגיל.
על שמך רשומה ירושה עתיקה,
בבשרך חתומה עדות ותיקה.
החל רש, החל רש.
אחרי הפסקה הראשונה בבית הראשון, שהיא מעין רקע היסטורי המסביר את הקרע והפערים שנוצרו, פונה האח אל אחיו בתהיות. "אתה בכלל לא דומה לי". "אתה לא נראה כל כך ישראלי". וכי מהו מראה ישראלי, אם לא המגוון של המוצאים והגלויות מהן עלו יהודים לארץ? אך העובדה הזאת קשה לעיכול. "מי שמדבר… צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי… למבטא המוזר. 'ביטֶה ביטֶה' זה יותר תנ"כי?" וכך הוא מציג ביטויי פליאה מהמפגש המוזר בין אנשים שלא דומים בצבעם, במבטאם, במנהגיהם. אך הפזמון החוזר מעביר את המסר של מיזוג הגלויות:
כן, כל הצבעים עוד יזהירו
לכל הצדדים בעולם
לראות כולם את כולם
וכל הצדדים עוד יכירו
בגוונים השונים את עצמם
ויותר הצבעים לא יסתירו
אדם מאדם דם מדם
איזה יופי! "וכל הצדדים עוד יכירו בגוונים השונים את עצמם". זה חזון מיזוג הגלויות על רגל אחת. לא סובלנות ונכונות לקבל גם את האחר ולחיות עמו בכבוד, אלא ההבנה שכל הגוונים האלה הם אנחנו.
בבית האחרון שב מאיר אריאל למציאות הגולה. עם ישראל יושב בארצות השונות, בין העמים השונים, ואלה נלחמים באלה, פולשים אלה לאלה, כובשים אלה את אלה. וחלק מאותם סכסוכים ואותן מלחמות כמעט נשכחו בהיסטוריה. "אז למה את המלחמות שלהם משכנו אחרי שהם שכחו אותן מזמן מזמן". הרי בכל מקום שבו היינו – היינו זרים, ועכשיו כשכולנו כאן ביחד, מה ההיגיון בשימור מחלוקות בין עמים לא לנו, במקום להתאחד ולחדש את ימי עם ישראל המאוחד. המיזוג אינו ויתור על הגוונים, אלא סינרגיה ביניהם, כשכל אחד תורם את חלקו, ובמיזוג "רק אתן לגוונים מעט אור".
ביצוע השיר מיטיב להעביר את המסר. שרים אותו זמרים מזרחיים ואשכנזים, ותיקים ועולים חדשים, יש בו מבטאים צבריים, מזרחיים, רוסיים, לטינו-אמריקאיים ובסוף, את השורה האחרונה, שרה ילדה, עולה מאתיופיה, מזל אלסה. היא אינה העולה היחידה מאתיופיה המשתתפת בשיר. גם השחקנית מסקי שיברו, שרה שורה. לאורך כל השיר, כל זמר שר שורה אחת, כמו טביעת האצבע הייחודית של כל עדה. את הפזמון השלישי, המסיים את השיר, שרים כולם יחד, כביטוי ליחד הנוצר מכל העדות והגוונים. את הפזמון מלווה דני ליטני, הזמר הבולט בשיר, באילתורי בלוז כנעני. ושורה אחת שרה זמרת ערביה ישראלית, חיה סמיר. בכך עובר המסר שבמדינה היהודית יש מקום של כבוד גם למיעוטים; גם הם חלק מן הפסיפס הישראלי. אולם הדרך לכך היא השתלבות בתוך המדינה היהודית שחזונה הוא ציוני, ולא מלחמה נגדו.
לפני שנשמיע את השיר, אזכיר עוד שיר של מאיר, שגם אותו השמענו כבר בפינה, "שיר התעסוקה". אנו נמצאים היום בשבוע שבין פרשת "ויקהל" לפרשת "פקודי". שתי הפרשות הללו, שבהשראתן מאיר אריאל כתב את השיר, הרצוף כולו בציטוטים מתוכן, מתארות את בניית המשכן. מה שהלהיב את מאיר אריאל הוא בולמוס ההתנדבות של בני ישראל, שנרתמו בכל מאודם למשימה של בניית המשכן, כל אחד בהתאם למקצועו וכישוריו הייחודיים. בכל רגע של יאוש, מבקש מאיר אריאל "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר, לראות את התעסוקה הזאת שבמדבר". את אותה התלהבות הוא משליך להתלהבות של החלוצים הציונים שבנו את ארץ ישראל והקימו את מדינת ישראל. ומיהם? החלוצים בקיבוץ והחלוצים במעברה. אין אלה ישראל הראשונה או השניה, אלא החלוצים שבאו מכל הגלויות, ומן הראוי שצאצאיהם יתגאו בחלוציות של הוריהם במקום להתבוסס ברגשות קיפוח, המלובים בידי פוליטיקאים צינים, הבונים את הקריירה שלהם על הפרד ומשול. "קחני אל מעברת העולים, שוכני האוהלים, קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים". ומי הם אותם פועלים שאת ריחם רוצה מאיר אריאל להסניף; מי הם בוני הארץ? הוריהם של אסתר חיות ושל דודי אמסלם.
לא מצאתי מתאים ואקטואלי יותר מ"כתונת פסים" כדי לציין את זכרו של מאיר אריאל, שנולד לפני שמונים שנה בדיוק.
אחד הזמרים שהשתתפו בשיר, הוא הטנור יבגני שפובלוב, אז עולה חדש וצעיר בן 27. שלשום הלך שפובלוב לעולמו בגיל 54. נקדיש את השיר לזכרו.
לפני כמה וכמה שנות אלף
נפרדנו אני ואחי
הוא לכיוון של הקרירים האלה
אני לדרום מזרחי
יובלות על יובלות לא התראינו
ופתאום נפגשנו כאן
לא הכרנו כל כך השתנינו
טוב שהשארנו סימן
מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי
בבכי צחק לי אחי
אתה לא נראה כל כך ישראלי
בטח שלא תנכי
כן, כל הצבעים עוד יזהירו
לכל הצדדים בעולם
לראות כולם את כולם
וכל הצדדים עוד יכירו
בגוונים השונים את עצמם
ויותר הצבעים לא יסתירו
אדם מאדם דם מדם
מי שמדבר צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי
למבטא המוזר שלו ביטה ביטה זה יותר תנכי?
הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע
כל פס רוצה לקלף לי את העור
הו פסים פסים פסים שלי אני לא אשתגע
רק אתן לגוונים מעט אור
כן, כל הצבעים עוד יזהירו…
פולנים התנפלו על מרוקו
רוסים נכנסו בתימן
מצרים חטפה מטורקיה
שבדרך תקעה את יוון
איך שביניהם הסתבכנו
כבר סופר אף כי לא יאומן
אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו
אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן
הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע
כל פס רוצה לקלף לי את העור
הו פסים פסים פסים שלי
אני לא אשתגע לא אשתגע
רק אתן לגוונים מעט אור
כן, כל הצבעים עוד יזהירו…
הבלוג של אורי הייטנר 