* לעולם לא עוד – לאחר הסכם אוסלו א', עזה הפכה למדינה פלשתינאית עצמאית (למעשה) ששלטה על 90% מהשטח. לאחר ההתנתקות, השליטה שלה הושלמה על כל השטח. לאחר הסכם אוסלו ב' שטחי A ו-B ביהודה ושומרון היו למדינה פלשתינאית עצמאית (יריחו רבתי הייתה עצמאית כבר אחרי אוסלו א'). לאחר 1,500 נרצחים – מחיר קיומה של המדינה הפלשתינאית – יצאנו למבצע "חומת מגן" ומאז החזרנו את חופש הפעולה של צה"ל והשב"כ, והמדינה הפלשתינאית (למעשה) הייתה לאוטונומיה. העובדה שמבצע "חומת מגן" בעזה בוטל הייתה בכיה לדורות. רצועת עזה נותרה, למעשה, מדינה פלשתינאית עצמאית. חשנו זאת על בשרנו בירי רקטות בלתי פוסק (לפני ואחרי השתלטות חמאס) והמדינה הפלשתינאית מימשה ומיצתה את מהות קיומה ב-7 באוקטובר.
הלקח הוא למנוע הקמת מדינה פלשתינאית. לכן, היום שלמחרת המלחמה חייב להתבסס בראש ובראשונה על חופש פעולה מלא של צה"ל והשב"כ ברצועת עזה, לצד אוטונומיה אזרחית של רש"פ (ומן הראוי שאזור התוחמת הצפונית של הרצועה, שאין בו אוכלוסיה פלשתינאית רבה, יעבור לשליטה ישראלית מלאה, ולו כדי שהפלשתינאים ילמדו שכאשר הם תוקפים אותנו הם מאבדים שטח). וכמובן שיש למנוע את מימוש רעיון העוועים המטורף, של מדינה פלשתינאית ביו"ש, שתהפוך את ריכוז האוכלוסיה הישראלית הגדול ביותר, שבין חדרה לגדרה, ל"עוטף", ושרוחבה של המדינה במקומות אחדים יהיה קצת יותר ממחצית השטח שבין גבול עזה לאופקים, שהותקפה ב-7 באוקטובר.
על כך עלינו לייצר קונצנזוס לאומי: הסכמה ש-7 באוקטובר – לעולם לא עוד.
* מגש הכסף – מצרים מציעה לישראל הצעה שאי אפשר לסרב לה – שחרור החטופים תמורת מדינה פלשתינאית. הנה, זו הדרך להכניע את ישראל – לחטוף את אזרחיה.
משמעות ההצעה, היא שהפרס לחמאס על הטבח יהיה מדינת טרור בלב ארץ ישראל. 1,200 נטבחי 7 באוקטובר יהיו מגש הכסף שעליו תינתן לחמאס מדינת הטרור.
* שני (בעצם שלושה) מנופי לחץ – שני מנופי לחץ נדרשים כדי להשיג את יעדי המלחמה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים. האחד הוא הלחץ הצבאי. השני הוא יצירה בפועל של חלופה שלטונית ברצועת עזה.
בתחילת המלחמה הופעל לחץ צבאי משמעותי. לדעתי, ניתן היה לעשות זאת אחרת, נכון יותר. ראוי היה כבר ביום הראשון למלחמה להשתלט על ציר פילדלפי ולפעול במקביל מדרום ומצפון. נכון היה להתנות כל סיוע הומניטרי במחווה הומניטרית כלפי החטופים, כמו ביקור הצלב האדום. אבל באופן כללי, הופעל בהחלט לחץ משמעותי, ההישגים היו רבים והלחץ הזה הניב גם את עסקת החטופים הראשונה. אלא, שמשום מה, לאחר העסקה, הלחץ הלך ונחלש, התמרון הומר בדשדוש ובגרירת רגליים. תמונת הראי של הדשדוש בשטח הייתה הדשדוש במו"מ לעסקת חטופים נוספת. באין לחץ על צווארו, הכשיל חמאס כל יוזמה לעסקה שניה. וכך, החטופים נמקים כבר 200 יום בשבי.
המנוף השני חשוב מאוד אף הוא כהשלמה ללחץ הצבאי. כאשר אני מדבר על חלופה שלטונית, כוונתי לשלטון אזרחי בלבד. בעיניי, העיקרון החשוב ביותר ביום שאחרי, הוא חופש פעולה מלא לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון, כפי שמתקיים היום בשטחי רש"פ ביו"ש. לצד חופש הפעולה לצה"ל, מישהו צריך לנהל את החיים האזרחיים. יש ארבע חלופות: חמאס, צה"ל, רש"פ וכוח בין-ערבי. את חמאס יש להשמיד אחרי הטבח שחולל לנו, כך שברור שזו האופציה הגרועה ביותר, אך בלי שניצור חלופה, חמאס ימלא את הוואקום כפי שהוא עושה כבר היום באזורים שצה"ל פינה. שליטה ישראלית מנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל, כי היא תסבך אותנו מבחינה דמוגרפית באופן שיסכן את דמותנו כמדינה יהודית, עם רוב יהודי מוצק לדורות. אין שום סיבה שנתעסק בענייני התברואה והכלכלה שלהם. תפקידנו ברצועה צריך להיות אחד – סיכול טרור, חיסול מחבלים ושמירה על ביטחוננו. אני מתנגד לכוח בין-ערבי, כי נתקשה לשמור על חופש פעולה צבאי כשיהיה שלטון כזה והוא עלול לפגוע בהסכמי השלום הרופפים שלנו עם מדינות ערב. הרע במיעוטו הוא הרש"פ. כל הטיעונים נגד הרש"פ נכונים, אך כל חלופה אחרת גרועה יותר.
את השליטה האזרחית של רש"פ, תוך הפקת לקחים מכשלי הרש"פ ביו"ש, עלינו לעשות תוך כדי הלחימה, כדי לקבוע עובדה בשטח, שתבהיר לחמאס שפג תוקפו. העובדה שאיננו עושים זאת וההתעקשות של נתניהו לא לעסוק ביום שאחרי, היא כשל מדיני חמור ביותר, שפוגע באינטרס הלאומי של ישראל, משרת את האינטרס של חמאס ומקשה על הכרעת חמאס ועל שחרור החטופים.
את שני מנופי הלחץ, הצבאי והאזרחי, אנו מחמיצים.
מנוף לחץ נוסף, שאף הוא מוחמץ, אינו ישראלי אלא אמריקאי. אילו ארה"ב הפעילה את מכבש הלחצים שלה בכל עוצמתו על קטאר, הספונסרית של חמאס, היה בכך כדי להכות בארגון. במקום זאת, היא לוחצת על ישראל…
ללא המנופים האלה, מה רע לסינוואר?
* רש"פ תמורת אונר"א – מדינות המערב שהפסיקו לממן את אונר"א בשל חלקו בטבח, חוזרות לסורן ושבות לממן את הארגון העוין. טענתן המטורללת, היא שלא הוכח שאנשי אונר"א השתתפו בטבח. כפי שמזכ"ל האו"ם טוען שלא הוכח שחמאס אנס וביצע פשעי מין ב-7 באוקטובר.
את אונר"א יש לסגור גם אילו לא היה שותף לטבח, מן הסיבה שכל מהות קיומו וכל תכלית קיומו הם להנציח את הסכסוך, באמצעות הנצחת פיקציית ה"פליטות" ודרישת "זכות" ה"שיבה".
כיוון שארה"ב והעולם לוחצים על ישראל להכניס את רש"פ לרצועת עזה כשלטון האזרחי ברצועה וכיוון שממשלת ישראל מתנגדת לכך (לדעתי זו טעות), אפשר למנף את המחלוקת הזו ליעד מדיני חשוב. הסכמה להעברת השלטון האזרחי לרש"פ, תמורת סגירת אונר"א.
ומי יטפל בהמוני הפליטים בעזה? בפליטים האמתיים, כלומר פליטי המלחמה הנוכחית, יטפל הגוף הקיים בדיוק לשם כך, והוא פועל בכל מלחמה בעולם – סוכנות הפליטים של האו"ם. בניגוד לאונר"א, משימתה היא לשקם את הפליטים.
מכל מקום, על ישראל להפסיק כל שיתוף פעולה עם אונר"א. עד היום ישראל שמרה על אונר"א כעל אתרוג. כאשר טראמפ החליט להפסיק את מימון אונר"א נתניהו ניסה בכל מאודו להניא אותו מכך. וכשנכשל במשימה, הוא שלח שליחים ששכנעו את גרמניה להגדיל את חלקה במימון, כדי לכסות את הבור שנפער עם החלטת ארה"ב. גם זה היה חלק מן הפרוטקשן לרכישת עוד קצת שקט.
כעת, אחרי 7 באוקטובר, חייבים להחליף דיסקט, ולפעול בכל דרך לסגירת אונר"א.
* נתניהו, תן פקודה! – צה"ל ערוך ודרוך כבר שבועות רבים לפעולה ברפיח. ראש הממשלה כבר הוציא ארבע הודעות דרמטיות על כך שאישר את התכנית. רק דבר אחד עומד בין התכניות למימושן – החלטה של נתניהו.
כך צריך להיות. בדמוקרטיה, הצבא כפוף לדרג המדיני. מי שמקבל את ההחלטות הוא הדרג המדיני. אוי לנו, אם לא כך יהיה. מעבר לעקרון הברזל הדמוקרטי, של כפיפות הצבא לדרג המדיני, יש גם עניין של שיקול דעת רחב יותר משל הצבא, שנובע מאחריותו הכוללת של ראש הממשלה.
העיקרון הזה נכון באותה מידה כאשר ראש הממשלה צודק וכאשר הוא שוגה. ואת דעתי, שהפעולה בציר פילדלפי ורפיח הייתה צריכה להתחיל ביום הראשון למלחמה כתבתי פעמים רבות, כך שברורה עמדתי על טיב ההחלטה.
אם נתניהו היה מנהיג, היה עומד מאחורי החלטתו שלא לצאת (בינתיים?) לפעולה ונוטל עליה אחריות. אלא שנתניהו, כמו נתניהו, אינו מסוגל לרגע להפסיק להיות נתניהו. תעשיית השקרים וההסתה הרעילה שלו מפיצה את השקר, שעל פיו נתניהו החליט כבר מזמן על הפעולה, וצה"ל מהסס ולכן הפעולה טרם יצאה לפועל. שקרן.
* סרבני התפכחות – יש שתי תופעות שאיני מסוגל לתת להן הסבר רציונלי. האחת, היא אנשים שאחרי 7 באוקטובר עוד מאמינים בנתניהו. השניה, היא אנשים שאחרי 7 באוקטובר עוד תומכים במדינה פלשתינאית.
נפש האדם היא מכונה מורכבת. לא לכל חידה יש מענה רציונלי.
* טרור פסיכולוגי – אותות החיים מהחטופים משמחים ומעודדים מאוד. עם זאת, אנו יודעים שחמאס מכתיב לחטופים את הדברים שהם אומרים, כחלק מטרור פסיכולוגי. חבל שהתקשורת שידרה אותם.
* הצליח להם – לשם מה חמאס הכתיבו להירש גולדברג פולין את הטקסט שאמר? בדיוק כדי לעורר את ההפגנות שהקלטת עוררה.
הטרור הפסיכולוגי שלהם עובד.
* ההצלחה הגדולה של פוקס – מטרת חמאס ב-7 באוקטובר הייתה להצית את כל הזירות, באופן שיחנוק את ישראל מכל הכיוונים. הם הצליחו חלקית עם חיזבאללה, איראן והחות'ים. הם נחלו כישלון חרוץ ביו"ש. הסיבה לכך, היא שכבר ב-7 באוקטובר, ומאז ועד היום, צה"ל נקט יוזמה ופעל בנחישות, בהתקפיות, באגרסיביות ובקטלניות, חיסל מאות מחבלים, הפך אותם לנרדפים, עצר רבים, תפס אמל"ח רב וסיכל פיגועים רבים מאוד.
מי שהוביל את המערכה בהצלחה רבה היה מפקד פיקוד המרכז אלוף יהודה פוקס.
לצד ההצלחה הזאת, הוא נכשל בבלימת הבן גבירים הקטנים, נערי הזוועות הפורעים בערבים.
אבל בסך הכל, ההצלחה שלו מרשימה ביותר. הצטערתי על החלטתו לפרוש מצה"ל. הוא מועמד ראוי לרמטכ"ל.
* לא ראוי לקצונה – את שמו של אלוף משנה דביר חבר, מפקד היחידה המובחרת "רפאים", שמעתי לראשונה השבוע. ואף על פי כן, אני מרשה לעצמי לקבוע שהאיש אינו ראוי להיות קצין בצה"ל.
אל"מ חבר נטש את לוחמיו באמצע מלחמה, בטרם נכנס מחליף לתפקיד, והודיע על כך למפקדיו במסרון, כי הוא רוטן על שלא קודם. איני יודע למה לא קודם, אבל התנהגותו מוכיחה, בדיעבד, שבצדק רב הוא לא קודם. אולי הוא הוכיח את עצמו עד עכשיו, אבל אדם מאבד את עולמו בשעה אחת. חבר איבד את עולמו.
ועכשיו מתנהל קמפיין תמיכה בו, בטענה שלא קודם בשל היותו דתי. מן הראוי שהציבור הדתי לאומי לא יקנה את הספין הזה, ויוקיע את הקצין שמבייש את החינוך שקיבל ואת החברה שבתוכה הוא חי.
* איום ממזרח – אני מודה ומתוודה שהופתעתי מאוד מהשתתפות ירדן בבלימת המתקפה האיראנית על ישראל. איני חושד בהם, כמובן, שזה היה מאהבת מרדכי. ברור לי שזה האינטרס הביטחוני, הקיומי שלהם. ברור לי שאיראן היא האיום הגדול ביותר על הממלכה ההאשמית. ואף על פי כן, לנוכח העוינות והאיבה העמוקים נגד ישראל בציבור ובהנהגה, הופתעתי מאוד לטובה. אפשר לומר שלאחר שנים רבות מאוד, נהנינו מפרי כלשהו של הסכם השלום בין המדינות.
אך אל לנו להיות שאננים. יש סכנה לישראל מהגבול הירדני. רק בשבועות האחרונים היו לפחות שלושה אירועי פח"ע מירדן: ירי על סיור של צה"ל באזור בית שאן, חדירת מחבלים חמושים שנלכדו באזור פצאל, חדירת מחבלים במרכז בקעת הירדן, שלא נתפסו, אך נתפס אמל"ח שלהם.
לאורך שנים הגבול עם ירדן הוא אוטוסטרדת הברחות אמל"ח לארגוני הטרור ביו"ש ולארגוני פשע ערביים בישראל. ולמדנו בציר פילדלפי מה המשמעות של אוטוסטרדת אמל"ח ממדינה ערבית, שחתומה עמנו על הסכם שלום, לארגוני הטרור. אמנם בניגוד לרצועת עזה, אין רצף טריטוריאלי בין ירדן לרש"פ וברש"פ יש חופש פעולה לצה"ל, כך שרמת הסכנה שונה מאוד, ואף על פי כן, זהו איום.
כל אלה אינם איום אסטרטגי. אולם הודעת סניף חיזבאללה העיראקי על כוונתו לחמש 12,000 ירדנים לקראת פלישה לישראל, היא איום ממשי. וכפי שפורסם בממר"י, איראן פועלת להפלת המשטר ההאשמי ולהקמת ישות פרו איראנית עוינת על גבול ישראל. אסור לזלזל באיומים האלה.
עלינו להיות מודעים לאיום ולהיערך בהתאם. כמובן שמול ירדן אין מקום לאופציה התקפית כלשהי, אלא להערכות הגנתית אחרת. יש להגן על גבול הירדן, על פי הנחת עבודה שזה גבול אויב. צבא גדול, חזק וחכם, כפי שיש לבנות את צה"ל בעקבות המלחמה, יידע להגן גם על גבולה המזרחי של ישראל. בנוסף לכוחות צה"ל לאורך הגבול, יש לחזק ולאמן הגנה מרחבית מצוינת, עם מחלקת הגנה (כיתת כוננות מוגברת ומשודרגת) בכל יישוב, בדומה למחלקות ההגנה הנבנות מאז 7 באוקטובר בגבול לבנון, בגולן ובנגב המערבי.
והחשוב מכל – עלינו להבטיח שגבולה המזרחי של ישראל יהיה הירדן ולא, חלילה, כביש שש.
* ערך האחריות – פעמים רבות יצאתי נגד מחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו – הביביסטי והקפלניסטי, שבהם אני רואה כוחות צנטריפוגליים שמושכים את החברה הישראלית לקצוות ומובילים לקרע. אני פועל לשיקום מיינסטרים ציוני דמוקרטי ממלכתי מחודש, שחותר לאחדות לאומית סביב ערכי היסוד של המדינה ויהווה חלופה למחנות הקיצונים, הנגררים כל אחד אחרי הקיצונים ביותר בתוכו.
כתב לי מישהו, שאני חוטא בכך שאני מקפיד על איזון מלאכותי, תוך שאני מתעלם מההבדל בין מחולל למגיב. לטענתו, אני נוהג כמו אלה שאומרים ש"כל הפוליטיקאים מושחתים", ובכך מעקרים את המאבק בשחיתות פוליטית.
אין לי מחלוקת אתו, שהמחולל העיקרי של הקרע הוא נתניהו ואתו יריב לוין ומחוללי המהפכה המשטרית. העיקריים, אך לא הבלעדיים, כי יש מי שבעבורם המהפכה המשטרית הייתה רק תירוץ והם עצמם, לא פחות מנתניהו, מושכים לקרע באמונה שהוא משרת אותם. אך כיוון שנתניהו הוא השלטון והוא מחולל קרע, ברור שעיקר האחריות היא עליו.
המחלוקת שלי עם בן שיחי היא על מושג האחריות. מבחינתי, יש בהחלט אחריות גם למגיב, כי כל אחד צריך לראות את עצמו אחראי לעתיד החברה. במאבק נגד המהפכה המשטרית נחצו קווים אדומים ונעשו מעשים חמורים לא פחות מהמהפכה, כמו האיום בסרבנות המונית ופשעי השנאה הדוסופוביים בתל-אביב ביום הכיפורים. אני לא שואף לאיזון בכל מחיר, אלא מתאר את המציאות. האם במאבק ציבורי הכל מותר? האם מותר, למשל, לרצוח ראש ממשלה? ואם הוא יירצח זו אשמתו, כי הוא המחולל? בעיניי, הסרבנות נמצאת על אותו מישור, כצעד בלתי לגיטימי בעליל, שחובה להוציא אותו לחלוטין אל מחוץ למשחק, כי הוא סכנה קיומית ממשית למדינת ישראל.
על פי השקפת עולמי, המבוססת על האתיקה היהודית, עליי לראות בכל צעד שאני עושה כאילו עתיד העולם תלוי בו. ולכן, גם כאשר אני נאבק נגד מה שאני רואה כאיום וכסכנה, אני נאבק באחריות, בלי לשפוך את התינוק עם המים. והתינוק הוא מדינת ישראל. כך נהגנו, חבריי ואני, במאבק על הגולן, וזו הציפיה שלי מכל מי שמנהלים מאבק, צודק ככל שיהיה.
האחריות היא ערך מקודש.
* פסיכופטיה דו-קוטבית – לא אחת כתבתי על בני הבליעל, נשאי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שמעלילים עלילת דם נתעבת על צה"ל, כאילו תכנן יחד את חמאס את טבח 7 באוקטובר, כדי להפיל את נתניהו. אין דבר נמוך יותר מהאנשים הנחותים האלה.
אבל יש להם תמונת ראי. מקביליהם, הדופן הקפלניסטית של מחנה 6 באוקטובר, נוהגים כמותם.
צפיתי בסרטון הסתה קונספירטיבי כמו עלילת הדם של דמגוג קנאי, שבפרצוף מלא שנאה ועיניים רושפות אש-זרה מאשים את נתניהו שהוא החליט להתנקש בחיי איראני לא חשוב, כדי שתהיה תגובה איראנית קשה, שתגרור אותנו לתגובה קשה נגדם ואותם לתגובה עוד יותר קשה נגדנו שתבעיר מלחמה, כי רק מלחמה גדולה עם איראן תשכיח מהציבור את החטופים והרי לא אכפת לו מחיי אדם, ואותו דמגוג נקב ב-100,000 הרוגים. על הדרך הוא קורא להעיף גם את האופוזיציה המשת"פית ("את כל ה-120"), תוקף את צה"ל שמשתף פעולה (בטח ציפה שהרמטכ"ל יקיף בטנקים את משרד ראש הממשלה ואת הכנסת) ואת התקשורת שהיא המשת"פית של נתניהו.
אפשר לשאול, מה אני מתרגש מאיזה פסיכופט. ובכן, הוא לא לבד. ממש לא. קראתי פשקוויל שעליו חתומים ארבעה ארגונים: "מחדל 23", "פלוגות הזעם" (הם לא מצאו שם יותר פשיסטי?), "בינה מחאתית" ו"ממשלת שיקום לאומה", שמעלה את סרטון ההסתה הנורא הזה, שאילו הייתי צריך לתת לו כותרת, היא הייתה: "קול קורא ליגאל עמיר הבא", והנ"ל, אבי ברק – מהפעילים בין מכחישי הקורונה, מוגדר כמי שצריך להיות "השקמה הבא", כלומר המנהיג של המחאה, הוא זה שצריך להנחות את ההפגנות בקפלן וכו'.
הפסיכופטיה הדו-קוטבית שתוקפת את החברה הישראלית משני הכיוונים היא איום של ממש על עתידו של עם ישראל. מן הראוי שלא ניתן למטורפים האלה להוריד אותנו אל השאול.
ובאשר לנתניהו – אחריותו למחדל היא בדיוק הפוכה לעלילת הדם של אותו פסיכופט. היא נובעת מהפחד שלו ממלחמה, מההתמכרות שלו לשקט, מהרצון שלו, החיובי כשלעצמו, לחסוך בחיי חיילינו. הפחד המשתק הזה, הציג תוצאה הפוכה והביא למוות המוני, כפי שהיה אצל מנהיגים פייסניים מסוגו בעבר. נתניהו הוא תואם צ'מברליין. אבל אותו דמגוג פסיכופט, "השקמה הבא", מציג אותו כהיטלר.
* בין כריזמה למנהיגות – נתניהו הוא ההוכחה שאין קשר בין כריזמה למנהיגות. אמנם אף פעם לא הבנתי את הכריזמה שלו, אבל עובדה שהמוני המונים סוגדים לו. עם זאת, הוא אפס מאופס במנהיגות.
* מעצמה במבחן – גל האנטישמיות הנורא בקמפוסים של ארה"ב הוא מבחן למעצמת העל, מנהיגת העולם החופשי.
האם ארה"ב תדכא בכל העוצמה את האנטישמיות, או תהיה אידיוטית שימושית שלה בשם פֶטיש "חופש הביטוי".
* אידיוטיזם שימושי – מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן אמר על ההפגנות האנטישמיות בארה"ב, שהפגנות הן חלק מהותי בדמוקרטיה. בלינקן קצת התבלבל.
דבריו הם ביטוי לאידיוטיזם שימושי ויימארי, מן הסוג שאפשר את עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה.
אנטישמיות והטפה להשמדת-עם אינם לגיטימיים וחופש הביטוי אינו תקף לגביהם. הפגנות אנטישמיות אינן אמורות להיות מוגנות בידי חופש ההפגנה.
אם ארה"ב לא תתעשת והדמוקרטיה האמריקאית לא תתגונן ולא תילחם באנטישמיות, היא תסכן את קיומה כדמוקרטיה.
* המדרון החלקלק – טבח 7 באוקטובר הפיח רוח חיים ורוח קרב בקרב האנטישמים בכל העולם ועורר את גל האנטישמיות החמור ביותר מאז השואה. אחד ממרכזיו הוא ארה"ב ובפרט האוניברסיטאות האמריקאיות.
אנו רואים לנגד עינינו את המדרון החלקלק, שבו אולטרה-ליברליות "פרוגרסיבית" גולשת במהירות לגזענות אנטישמית ולתמיכה בטרור רצחני של הקנאות האסלאמית הפונדמנטליסטית.
מי שקרא את ספרו המכונן של אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה", אינו מופתע.
* מתקפת נגד – שמחתי לקרוא את גילוי הדעת של נשיאי האוניברסיטאות בישראל, שהודיעו לסטודנטים היהודים בארה"ב, הנמצאים תחת מתקפה אנטישמית איומה, שהאוניברסיטאות הישראליות פותחות בפניהם את שעריהן. כך ראוי שתנהגנה אוניברסיטאות ציוניות.
מרצים וסטודנטים יהודים וישראלים בארה"ב, שלא יבחרו לעלות לארץ או לחזור אליה – מן הראוי שיתארגנו למתקפת נגד. לא למגננה, אלא למתקפה. להתארגן ולהציף את האוניברסיטאות בהצגת העובדות, האמת, ובהוקעת האנטישמיות הטרוריסטית. מן הראוי שמדינת ישראל, ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית ישלבו ידיים בסיוע למתקפת הנגד.
* שור מועד – כל כך לא מפתיע שראש הכנופיה עובר באור אדום כשאינו חגור.
במדינה מתוקנת, אם השר הממונה על אכיפת החוק היה מצווה על נהגו לחצות ברמזור אדום כשהוא לא חגור בחגורת בטיחות וגורם לתאונה שפוצעת אזרח – הוא היה מתפטר או מפוטר בתוך שעה.
אבל מדינה מתוקנת לא הייתה ממנה ראש כנופיה לתפקיד הזה.
* וייסר – בקיבוץ עין כרמל הלך לעולמו אל"מ אריה שמחוני, הידוע בכינויו וייסר (זה לא שמו המקורי, אלא כינוי מילדות).
וייסר היה ראש המועצה האזורית חוף הכרמל וראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון. בתפקידו כראש אגף הנוער והנח"ל זכיתי לעבוד מולו כמדריך גרעינים, כמדריך חברתי של היאחזות נמרוד וכמזכיר קיבוץ, בימים שהגרעינים היו מרכיב משמעותי בקיבוץ וכמזכיר הייתי מעורב בהם מאוד.
שוחחתי ונפגשתי עמו בנושאים שונים ואף התארחתי בביתו. אני זוכר אותו כאדם קשוב, פתוח, חכם ומסור.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון
ייעפו חכות לשווא – סוגיית החטופים, הכואבת כל כך והמעיקה כל כך על כל אחד מאתנו, העלתה למרכז התודעה שירים רבים מן העבר, כמו "הביתה", "הביתה לחזור", "אנחנו לא צריכים" ועוד.
בעיניי, השיר הרלוונטי ביותר, והוא דווקא אינו מושמע הרבה, הוא "את חכי לי ואחזור". זהו שיר של נעדר שהכל התייאשו מהסיכוי שהוא עוד חי, אך הוא ניצל בזכות אהובתו שסירבה להשלים עם מותו ולא חדלה להאמין ולחכות.
איך ניצלתי זאת נדע
רק אני ואת
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת.
את השיר כתב המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששרת ככתב צבאי בחזית המלחמה בנאצים, בשנות מלחמת העולם השניה. הוא פרסם אותו ב"פראבדה", בטאון המפלגה הקומוניסטית, בינואר 1942. השיר היכה גלים, חיילים ביחידות השונות גזרו ושמרו אותו, הוא זכה לעשרות לחנים, ובעקבות פרסומו היה גל של שירי תשובה של אהובות לחייליהן, שפורסמו בעיתונות הרוסית.
השיר תורגם לעברית בשתי גרסאות. האחת של שלמה בן שושן והמוכרת יותר והיפה יותר בידי אברהם שלונסקי. הגרסה של שלונסקי זכתה לשלושה לחנים – של מרדכי זעירא של דוד זהבי והלחן המוכר של שלמה דרורי.
השיר זכה לביצועים רבים. האהוב עליי מכולם הוא של אריק לביא.
לאחרונה שמעתי גרסה חדשה של עינב ג'קסון כהן, מתוך מיזם "מכונת הזמן".
ביצוע יפה ומרגש, אך דבר אחד הפריע לי מאוד. שלונסקי כתב:
יאמינו אם ואב
כי אינני חי
ייעפו חכות לשווא
כל רעי, אחיי,
וישתו כוס יין מר
זכר נשמתי
את חכי וכוס נמהר
אל נא אל תשתי.
את "ייעפו חכות לשווא" החליפה עינב ב"התעייפו חכות לשווא".
למה?! ממתי צריך לתרגם את שלונסקי לעברית?
כל מי שמאזין לשיר מבין את הכוונה, ואם אינו מכיר את המילה, יפתח ספר וילמד.
ייעפו הוא אכן התעייפו. בתנ"ך המילה יעף מקבילה לעייף: "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיהו מ').
העברית של שלונסקי כל כך יפה, וראוי שנכבד את הנוסח שבחר בשיריו.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 