* התועבה המוחלטת – מתקפת 7 באוקטובר תפסה את החברה הישראלית בשפל חולשתה, במצב האיום והנורא בתולדותיה. הקרע והפילוג החלישו אותנו ועוררו את תאוות הטרף של שכנינו, לממש את זממם. אין ספק שהקרע, הפילוג והחולשה הביאו את הטבח. זו לא דעה. זו עובדה. גם אין על כך מחלוקת. המחלוקת היא רק משחק ההאשמות – צד א' מאשים את צד ב' בקרע וצד ב' מאשים את צד א' בקרע. ושני הצדדים צודקים. לא אכנס לכך עכשיו, אך כל צד תרם את חלקו להידרדרות.
אלמלא 6 באוקטובר, לא היה 7 באוקטובר. ב-8 באוקטובר, עם ישראל התנער כארי, ודומה היה שאנו משליכים הצדה את השנאות והפלגנות, ומתגייסים כאיש אחד להגנה על המולדת ולמלחמת חורמה ברוע המוחלט שתקף אותנו. אי אפשר לקיים עם רק על ברית גורל, ללא ברית ייעוד. אבל התובנה בדבר ברית הגורל בינינו, עשויה להיות התשתית ליצירת ברית הייעוד.
למרות הכאב הנורא והאסון הנורא של 7 באוקטובר, ב-8 באוקטובר הייתי אופטימי מאוד. ראיתי את ההתעוררות הלאומית, ולא העליתי על דעתי ש-6 באוקטובר יחזור. טעיתי. הוא חזר בענק. ושוב, האשמה היא בשני הצדדים, שגם אחרי 7 באוקטובר מקדישים את מלוא אונם ומרצם, בתאוות שנאה והסתה, לקריעת העם הזה לגזרים.
בחודשים הנוראים שקדמו לטבח, התועבה המוחלטת הייתה היוזמה לפילוג עם ישראל לשני עמים שלכל אחד תהיה מדינה משלו. אף שההיתכנות לרעיון הזה היא אפס, עצם העובדה שהוא עולה, עצם העובדה שאנשים שומעים את התועבה ומהנהנים ומסכימים וחותמים על עצומת תמיכה בה – היא כשלעצמה מהווה יותר מקורטוב של חורבן.
איני יודע מיהו כפיר לדרמן, אבל אם אינו בוט, מדובר בבן בליעל שמפיץ ברשת פשקוויל נתעב שחוזר על רעיון העוועים של חורבן עם ישראל ופילוגו לעם "יהודאי" לעומת עם "ישראלי נאור". והפשקוויל של בן העוולה, המפיץ את התועבה המוחלטת, מתקבל באהדה בקרב חלקים מהציבור.
יש לומר ברורות. לא יהיו שני עמים. לא תהיינה שתי מדינות. או שנהיה עם אחד, או שלא נהיה כלל. או שנהיה מדינת אחת, או שלא תהיה אף מדינה. המשמעות של האמירה "יחד ננצח", היא שאם לא נהיה יחד – נובס. כך שאותו מנוול מטיף בעצם לחורבן מדינת ישראל, לחורבן עם ישראל. ולכן, הפשקוויל שלו הוא תועבה מוחלטת.
כל מי שמקדם את הקרע, מחזק את רעיון החורבן. כבר מזמן הגעתי למסקנה שאין טעם לבזבז את הזמן על שכנוע הקנאים הפנאטים שוחרי הקרע, הפילוג והחורבן, המציתים את אסמי המזון. הם נמצאים בשני הצדדים. מה שצריך, הוא ליצור את ברית האחדות והתקווה של המיינסטרים הישראלי, שיהווה מגנט רעיוני וארגוני הן לרוב הדומם, והן למרבית הנגררים אחרי הקיצונים בשני המחנות. הבייס הישראלי הגדול יפרק את משטר המחנאות ההורס כל חלקה טובה בחברה הישראלית. לא נתחלק עוד לשני מחנות, כאשר בכל מחנה הקיצונים והמרעילים נותנים את הטון, וכל מחנה מסלים את הקנאות של המחנה האחר ואנו מדרדרים את עצמנו בספירלה יורדת לתהומות החורבן. יהיה בייס אחד, גדול, ציוני, יהודי, דמוקרטי, שיגבש את רוב העם, ויבודד את הקנאים בקצוות שלהם.
* נאום מכונן – את נאום אחוות האחים, נאום "שומר אחי אנוכי!", נאומו המכונן של חתן פרס ישראל מנחם קלמנזון בטקס הענקת פרסי ישראל, ראוי להכניס לתכנית הלימודים של משרד החינוך.
* האם רוגל אלפר הוא אח שלי – לפני שנים אחדות, במהלך "אינתיפאדת הסכינים", רוגל אלפר פרסם פשקוויל ב"הארץ" – מכתב גלוי למחבל שירצח אותו. במכתב הוא הביע תמיכה ברצח, בשל היותו אזרח המדינה הכובשת, ורק תהה מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן.
אם מחבלים היו חודרים לביתו, כפי שחדרו לבתים ביישובי הנגב המערבי, אני בספק אם הוא היה מבקש מהם לירות בו כי מגיע לו. אבל אין לי ספק, שבני משפחת קלמנזון לא היו מהססים לחלץ אותו, בלי שום קשר לדעותיו הבזויות.
למחרת נאומו המכונן של מנחם קלמנזון בטקס הענקת פרסי ישראל, פרסם הטינופת פשקוויל ארסי ב"הארץ", שבכותרתו הוא קבע שקלמנזון אינו אח שלו, והוא השתלח בו בגסות, וכינה אותו "מתנחל משיחי הדוגל בעליונות יהודית". הוא אמנם מעריך את אומץ לבו, אך מגנה אותו על המניע. אילו אמר שכאדם הוא נחלץ להציל אדם שנמצא במצוקה, הוא היה מעריך אותו. כיוון שבנאומו הוא דיבר על סולידריות לאומית, יהודית, מבחינת רוגל אלפר מעשהו האצילי מעיד על גזענות. וכיוון שהיה זה נאום על אחוות אחים, והמסר שלו הוא "שומר אחי אנוכי!", רואה אלפר לנכון לבזות אותו, להשתלח בו ולהתחרע עליו, ולהסביר לו שהוא אינו אח שלו.
ונשאלת השאלה – האם רוגל אלפר הוא אח שלי?
השאלה הזו מורכבת, כי יש לה מימד ביולוגי. אלפר הוא בהמה. האם בהמה יכולה להיות אחות של בן אדם?
* מתחיל להבין את התופעה – כשאני נתקל בכמות הבלתי נתפסת של אנשים שמאמינים לעלילת הדם על צה"ל, שכביכול שיתף פעולה עם חמאס ב-7 באוקטובר, כדי לפגוע בנתניהו, אני מתחיל להבין את התופעה האבסורדית של הכחשת השואה.
כנראה שאין שקר שאי אפשר להאכיל בו אספסוף מוסת, וככל שהשקר גדול יותר, כך קל יותר להאכיל בו את האספסוף.
* זו לא סאטירה – מערכון ב"ארץ נהדרת" לא רק הכעיס אותי, אלא ממש הכאיב לי. אמנם ראיתי רק את סופו, אך די היה בכך כדי להבין את המסר.
המערכון הראה חטופים בידי חמאס – בניהם של רוה"מ ושרי הימין, שכמובן שוחררו מיד בעסקה.
כל הנראטיב הזה דמגוגי, שקרי, מכוער והנו עלילת דם. זו תמונת ראי לעלילת הדם על הבגידה של צה"ל.
הטענה היא שאין שום בעיה לשחרר את החטופים. כל מה שצריך זה שהממשלה תרצה. אלא שהממשלה אינה רוצה כי החטופים הם, כביכול, "שמאלנים". ולכן, הממשלה רוצה שיישארו חטופים וינמקו אל מותם. אילו היו בני המשפחה או המגזר של שרי הממשלה, הממשלה הייתה רוצה לשחרר אותם ולכן הם כבר היו משוחררים.
איזה רוע. איזו שנאה. זאת סאטירה? זו הסתה לשמה.
העסקה היחידה שחמאס מוכן לה, היא כניעה ישראלית, הפסקת המלחמה, הוצאת כל כוחות צה"ל מרצועת עזה, השארת שלטון חמאס על כנו, ערבויות בינלאומיות לכך שישראל לא תפעל נגד שלטון חמאס ושחרור המוני של המחבלים ובראשם הרוצחים מבתי הכלא בישראל. האם מישהו באמת יטען בהגינות שהממשלה הייתה נכנעת לתביעה הזאת, אילו החטופים היו בני השרים?
חבל שכשרונם של יוצרי ושחקני "ארץ נהדרת" מושחת על עלילת דם, על הסתה, על שנאה.
* החטופים בעזה בראי ועדת שמגר – ביולי 2008 הקים שר הביטחון אהוד ברק ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, לקביעת עקרונות לניהול מו"מ לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. חברי הוועדה היו פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ירון.
באותה תקופה גלעד שליט כבר היה חטוף. מלכתחילה הוחלט שהמלצות הוועדה תוגשנה רק לאחר שגלעד שליט ישוחרר.
בעסקת שליט המופקרת, ישראל פתחה לרווחה את שערי בתי הכלא ושחררה 1,207 מחבלים ובהם רוצחים רבים ובתוכם שרשרת הפיקוד של הטבח ב-7 באוקטובר ובראשם יחיא סינוואר. רבים מן המחבלים חזרו לעסוק בטרור. ישראלים רבים נרצחו ישירות בידי משוחררי חמאס ועוד רבים רבים ובהם כל נטבחי 7 באוקטובר נרצחו כתוצאה ישירה של אותה עסקה.
המלצות הוועדה הוגשו לממשלה ב-2012, לאחר עסקת שליט. 12 שנים חלפו מאז, ונתניהו אפילו לא הביא את ההמלצות לדיון (!) בממשלה!
אף שהדו"ח הוגדר "סודי ביותר", במשך השנים דלפו כמה מהמסקנות. העיקרית שבהן, היא שיש לקבוע תג מחיר חד-משמעי לעסקה: אסיר אחד תמורת חטוף אחד, גופה אחת תמורת גופה אחת. באשר לשחרור חטופים חיים, אני מסכים עם ההמלצה. בעניין גופות לדעתי הגישה צריכה להיות כל הגופות תמורת כל גופה, כי לשם מה אנחנו צריכים גופות?
המלצה נוספת, שמקורותיי אישרו באוזניי שהיא אכן כתובה, היא שאל לראש הממשלה, שר הביטחון ומקבלי ההחלטות להיפגש באופן אישי עם משפחות חטופים, כדי שלא להיחשף ללחץ רגשי שישפיע לרעה על החלטותיו.
איני תומך בהמלצה הזאת. היא גם אינה אפשרית בחברה הישראלית. אני גם סבור שמנהיג צריך לשמור על האינטרס הלאומי גם אם הוא נחשף ללחצים רגשיים כבדים. אם אין הוא מסוגל לכך, הוא אינו ראוי להיות מנהיג. אבל יש היגיון רב בהמלצה. יתכן בהחלט ניגוד עניינים בין האינטרס הלאומי לבין פדיון השבויים. מקרה כזה הוא ניגוד עניינים בין השכל והרגש. מנהיג חייב להיות אדם עם רגש, אבל מצופה שהחלטותיו תהיינה מונחות שכל.
עסקאות ג'יבריל, טננבאום ושליט, ובמידה פחותה גם עסקאות אחרות, היו מופקרות, פגעו בביטחון המדינה ועלו בחיי-אדם רבים.
המקרה הנוכחי שונה. אני משוכנע שתסריט 7 באוקטובר כלל לא עלה על דעתם של חברי ועדת שמגר. ההבדל הראשון הוא מספר החטופים – 240. ההבדל השני והחשוב יותר, הוא הפרופיל האנושי שלהם – אזרחים, נשים, ילדים, תינוקות, זקנים, חולים, שנחטפו מבתיהם, ממיטותיהם, בשל מחדל נורא של המדינה. לכן, אין לדבוק במקרה הזה במסקנות הוועדה.
אבל הגיון המסקנות נכון תמיד. תמיד מצופה ממנהיג להעמיד את השכל מעל הרגש, ולדעת לקבל החלטות קשות ולעתים גם אכזריות כשהאינטרס הלאומי מחייב זאת. על המנהיגים להיפגש עם משפחות החטופים, אבל לזכור תמיד שהמחויבות שלהם היא לאינטרס הכלל, למניעת חטיפות בעתיד, לחייהם של כלל אזרחי ישראל, לחזרתם של יישובי הנגב המערבי וכו'. לכן, על הממשלה לעמוד איתן בלחצים הקוראים לה להיכנע ולהסכים להפסקת המלחמה, שמשמעותה – המשך שלטון הטבח ברצועת עזה, כגורם חזק ואימתני יותר מאי פעם, על כל ההשלכות של עובדה זו על ביטחון המדינה.
הקריאה לראש הממשלה לנהוג כפי שהיה נוהג אילו הבן שלו היה בין החטופים, היא דמגוגיה פופוליסטית. ההיפך הוא הנכון. אסור לו לנהוג כאילו הבן שלו היה בין החטופים. ואילו הבן שלו היה בין החטופים, היה עליו לפסול את עצמו מכל עיסוק בסוגיה, מחמת ניגוד עניינים.
* היום שלפני – אני שותף לביקורת החריפה על נתניהו, על סירובו לעסוק ביום שאחרי המלחמה. הרי עיצוב תמונת העתיד היא חובתו של מנהיג. זה גדול עליו. ראשות הממשלה גדולה עליו. אבל אם הוא בתפקיד, אין לו מנדט לברוח מחובתו.
את עמדתי באשר ליום שאחרי כתבתי כבר בימים הראשונים למלחמה וחודשיים וחצי אחרי המלחמה פרסמתי מאמר מפורט בנדון.
אבל לא יהיה יום אחרי, אם לא יהיה היום שלפני היום שאחרי. כלומר, כל תמונה עתידית של היום שאחרי, מחייבת את הניצחון הישראלי, כלומר את מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי. מי שמלין על העדר תמונת היום שאחרי, בלי שהוא תובע חתירה ללא פשרות לניצחון – כל דיבוריו על "היום שאחרי" הם דברי הבל וסרק או טיעון פוליטי לעומתי כדי לתקוף את הממשלה. כי הניצחון הוא התנאי ההכרחי ליום שאחרי.
היום שאחרי שאני מטיף לו, מבוסס על שליטה אזרחית של הרש"פ וחופש פעולה ללא-סייג לצה"ל. לא תהיה שליטה של הרש"פ בלי מיטוט חמאס. מי שמטיף להסכם כניעה – הפסקת הלחימה תמורת החטופים, לפחות יהיה ישר ואל ידבר על "היום שאחרי", כי ברור מה יהיה היום שאחרי כניעה כזאת; שלטון מוחלט של חמאס, מחוזק יותר מכפי שהיה אי פעם, מתקפות ש-7 באוקטובר יהיו משחק ילדים לעומתן מכל הגבולות, מצד כל האויבים. היום שאחרי כניעה, יהיה טיהור אתני בפועל של הנגב המערבי מתושביו היהודים.
נכון, צריך לדבר על היום שאחרי, צריך לעצב את היום שאחרי, צריך ללוות את הלחימה ביצירת שלטון חלופי לחמאס. אך חשוב יותר להסכים על היום שלפניו, הניצחון על חמאס ומיטוטו.
* חופש פעולה לצה"ל ושלטון אזרחי של רש"פ – הססמה של נתניהו "לא חמאסטן ולא פתחסטן" היא דמגוגיה פופוליסטית. קודם כל, הוא אומר מה-לא ולא אומר מה-כן. לא מדובר באזרח מן השורה, אלא בראש הממשלה, שתפקידו לתת מענים, פתרונות, לקדם מדיניות. מצופה ממנו לומר מה-כן? למה הממשלה חותרת? לאן הוא רוצה להוליך את המדינה? לא רק לומר מה-לא. שנית, אם הוא היה מסרב לומר דבר על היום שאחרי, אפשר לחלוק על הגישה הזאת, אבל היא לפחות הייתה עקבית. כאשר הוא אומר שלא תהיה דריסת רגל לרש"פ, הוא כבר מתייחס ליום שאחרי. אם כך, על אחת כמה וכמה שעליו לומר מה הוא מציע. שלישית, ברור שאם לא חמאס ולא רש"פ, החלופה הנוספת היא ממשל צבאי ישראלי, כלומר שליטה ישירה על כשני מיליון פלשתינאים, ובכך איום דמוגרפי על זהותה היהודית של המדינה. אגב, כאשר הוא התרברב בספרו איך דחה את הצעותיהם של בנט וליברמן למתקפת נגד מקדימה ברצועת עזה, שבדיעבד ברור שהיא הייתה הדבר שנכון לעשותו, הוא הסביר זאת בין השאר ברצון לא להחזיר את השליטה הישראלית. הוא שינה את דעתו? שיעמוד כמו מנהיג אחרי דעתו החדשה, יבהיר שהוא בעד ממשל צבאי ישראלי, קבוע או זמני, וינסה לשכנע את המערכת הפוליטית ואת הציבור. אדרבא, שנלך לבחירות על זה. אבל הוא לא עושה זאת. הוא רק אומר שהוא נגד שתי החלופות האחרות. כנראה שהוא יודע שזו חלופה רעה, אבל הוא מפחד מסמוטריץ' ובן גביר שמתנגדים לשליטה אזרחית של רש"פ, אז הוא לא אומר כלום. כל מה שהוא רוצה זה להרוויח עוד קצת זמן, כפי שלפני 7 באוקטובר כל מה שרצה זה לקנות מחמאס קצת שקט. אפס במנהיגות.
נתניהו מיטיב להסביר למה הפתרון של רש"פ בעייתי. אני תומך בפתרון הזה, לא כיוון שנתניהו טועה, אלא כיוון שהחלופות האחרות רעות יותר. שלטון חמאס – אין צורך להכביר מילים. שלטון ישראל – איום דמוגרפי חמור. כוח בינלאומי – גם זה רעיון גרוע, כי במקרה הזה לא יהיה חופש פעולה לצה"ל להמשיך להילחם בטרור ללא מגבלות.
שני העקרונות העיקריים שצריכים להנחות אותנו הם חופש הפעולה של צה"ל ללא שלטון אזרחי ישראלי. הדרך הפחות רעה לממש זאת היא שלטון אזרחי של רש"פ. במימוש חופש הפעולה של צה"ל נוכל להפיק לקחים מכשלים שיש לנו בנדון ביו"ש, כדי לא לאפשר הקמת מובלעות טרור כמו בג'נין. חופש הפעולה של צה"ל בשטחי A ו-B מוכיח את עצמו וחסך חייהם של אלפי ישראלים, אולי עשרות אלפים. אך יש מה לשפר. יש לנהוג ביתר אסרטיביות ולהגיב מהר יותר על כל התארגנות טרור. אך פתרון בסגנון הרש"פ ביו"ש הוא הפתרון הרצוי.
לצד זה, ישראל חייבת לעמוד על פירוק אונר"א.
* בין דרך גנץ לדרך נתניהו – המסר המדיני של גנץ, באשר ליום שאחרי, במסיבת העיתונאים, לא היה שונה בהרבה מזה של נתניהו. נתניהו אומר "לא חמאסטן ולא פתחסטאן". גנץ אומר "לא חמאס ולא עבאס". עבאס הוא אבו-מאזן, יו"ר הרש"פ. אולם בניגוד לנתניהו, שאומר רק מה-לא, גנץ אמר גם מה-כן: מנהלת אמריקנית-אירופית-ערבית-פלשתינאית. הדופן הפלשתינאית במנהלת הזו אינה חמאס ואינה עבאס.
גנץ אמר בפירוש שחייב להישמר חופש פעולה מלא לצה"ל ברצועה, ושהמִנהלת תהיה אחראית לצד האזרחי בלבד. ואכן, חופש הפעולה הוא הדבר החשוב ביותר, וחשוב מאוד שיהיה ניהול אזרחי לא ישראלי. בניגוד לנתניהו וגנץ, אני סבור שהרע במיעוטו מבחינת ישראל הוא ניהול אזרחי של רש"פ. חוששני, שאם תהיה מנהלת רב-לאומית עם המדינות הערביות המתונות, חופש הפעולה של צה"ל לא יהיה מלא והחיכוך בין צה"ל למנהלת יפגע הן ביחסים בין ישראל לאותן מדינות והן בחופש הפעולה. לעומת זאת, הניסיון שלנו בשטחי A ו-B מאז מבצע "חומת מגן", כלומר כבר למעלה מעשרים שנה, הוא ניסיון מוצלח, של סיכול אלפי פיגועים שחסכו חייהם של עשרות אלפי ישראלים. היו גם כשלים במלחמה בטרור ביו"ש, בשל ההתמכרות של נתניהו לשקט. לא נעשו פעולות נגד חמאס בג'נין, טול כרם ושכם, בשל פחדו של נתניהו מתגובת חמאס בעזה. מאז תחילת המלחמה, המלחמה בטרור ביו"ש מוצלחת יותר, והיא המודל למימוש חופש הפעולה בעזה, ביום שאחרי.
סעיפי האולטימטום של גנץ הם כאלה שאין כל סיבה לנתניהו לא לקבל אותם, אלא אם הוא באמת פיון של סמוטריץ' ושל ראש הכנופיה.
אבל אני הייתי מעדיף נאום אחר; לא של אולטימטומים, אלא של קריאה ללפיד, ליברמן וסער ולהצטרף לממשלת אחדות רחבה לנוכח האתגרים העומדים בפנינו. ההסלמה המואצת בצפון בימים האחרונים מקרבת אותנו למצב שבו מלחמה כוללת בחיזבאללה הופכת לכמעט בלתי נמנעת. לשם כך יש צורך באחדות לאומית ובממשלת אחדות לאומית.
* ממשלת אחדות לאומית – אם יש נושא שבסבירות גבוהה יפיל את הממשלה, זה חוק הגיוס, כלומר חוק ההשתמטות. זה הנושא שתוקע יותר מכל נושא אחר את המערכת הפוליטית בשנים האחרונות. התלות הפוליטית במשתמטים הופכת את הפצע העמוק של ההשתמטות, שהוא פצע חברתי וביטחוני, לכרוני.
בשנה וחצי האחרונות למדנו בדרך הרעה ביותר שממשלת ימין על מלא היא ממשלת אסון. גם ממשלת שמאל על מלא, אם תהיה חלילה, תהיה ממשלת אסון. ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הכנופיה הכהניסטית היא ממשלת פיגולים. גם ממשלה שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של חד"ש-תע"ל תהיה ממשלת פיגולים. וממשלה שתמשיך להיות תלויה ברצונם הרע של המשתמטים, גם היא תמשיך לדרדר אותנו.
הבעיה היא, שכמעט בלתי אפשרי להקים ממשלה בלי להסתמך על כוחות שאינם ציונים ודמוקרטים.
אבל זה אפשרי. הפתרון הוא ממשלת אחדות לאומית. לא ממשלה שמורכבת משתי ממשלות בתוכה. לא ממשלה, שבה המחנה ה"לאומי" (מה בדיוק לאומי בהשתמטות ובכהניזם?) הוא מקשה אחת. ממשלה אחת, של הגורמים הקונסטרוקטיביים בישראל, מהימין, מהמרכז ומהשמאל, ללא קיצונים ומשתמטים יכולה לחולל את המהפך החשוב.
כנראה שזה לא יקרה עם הליכוד הביביסטי. יש צורך במפץ גדול. ברשימה גדולה שתכלול את בנט, יועז הנדל, גדעון סער, אולי גם ליברמן (חרף אישיותו הבעייתית), את יוסי כהן ואת הארגונים הפועלים לאחדות לאומית ולהסכמה רחבה. רשימה כזו תוכל להקים ממשלת אחדות עם המחנה הממלכתי ויש עתיד. בסיטואציה כזו יתכן מאוד שהליכוד יתפלג, והזרם הלא-ביביסטי יצטרף לממשלה. ממשלה כזו תוכל לתת את המענה הראוי לצרכי האומה.
* תנועת מלקחיים – דרך ההתמודדות הנכונה ביותר עם ההשתמטות היא כלכלית. יש לנתק את הציבור המשתמט מעטיני המדינה. ניתוק חד ומהיר.
אף אגורה למערכת חינוך שאינה מקבלת על עצמה את ערכי חוק החינוך הממלכתי, אינה מקבלת פיקוח של משרד החינוך, אינה מלמדת לימודי ליבה ומחנכת להשתמטות. חינוך עצמאי? בבקשה. ממנו אותו מכיסכם.
אף אגורה לישיבות ההשתמטות. לא כסף ישיר למשתמטים, לא כסף לישיבות. ממנו זאת בעצמכם.
כמובן שאף אגורה לעמותות ההשתמטות.
במקביל, יש לחזק מאוד את זרם החינוך החרדי-הממלכתי, המחנך להשתלבות במדינת ישראל על כך הכרוך בכך, לממן אותו בגדול כך שהחינוך בו יהיה חינם, לא כמליצה, אלא הלכה למעשה. יש להקים מסגרות מותאמות לחרדים בצה"ל ובשירות לאומי משמעותי וחיוני, כולל ישיבות הסדר חרדיות.
* ה-DNA של הפינוי – העימות הראשון בין זאב ז'בוטינסקי לתנועת העבודה היה ערב הקרב על תל-חי. תנועת העבודה, בראשות מנהיגיה בן גוריון, ברל כצנלסון וטבנקין, הובילה קו שעל פיו לא עוזבים אף נקודה. ובשל המצוקה הביטחונית של ארבעת היישובים באצבע הגליל – מטולה, כפר גלעדי, תל-חי וחאמרה, הם החלו לגייס מאות פועלים מתנדבים כתגבורת ליישובים.
עמדתו של ז'בוטינסקי הייתה הפוכה. הוא תבע במפגיע לפנות מיד את ארבעת היישובים. בישיבת הוועד הפועל הציוני הוא קרא "לקרוא תיכף ומיד ליוסף טרומפלדור ולחבריו לפנות את תל חי ולחזור לשטח הכיבוש האנגלי". הוא טען, שגיוס המתנדבים היא "הפגנה לצאת ולמות". הוא האשים את מנהיגי תנועת העבודה בקלות דעת וחוסר אחריות.
מנהיגי תנועת העבודה דחו את גישתו מכל וכל. אמר בן גוריון: "אם נברח מפני שודדים נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל'.
בנושאים רבים הליכוד של היום הוא היפוכה של תנועת ז'בוטינסקי. למשל, בהקמת ממשלה עם כהניסטים ובמהפכה המשטרית. אבל ניתן בהחלט לראות בעמדתו של ז'בוטינסקי אז ובקריאתו לפנות את מטולה ובנותיה את סימני ה-DNA של פינוי מטולה ויישובי אצבע הגליל היום. אבל אם אפשר לקבל את דבריו של ז'בוטינסקי בהבנה מסוימת, לנוכח פערי הכוחות הביטחוניים באותם ימים – מה נגיד היום, כשאנו מדינה ריבונית עם צבא חזק ומולנו צבא טרור ללא חיל שריון ומטוסים?
* נראה אותם – גדעון לוי: "כשאלכס ליבק ביקש לצאת לרגע מהמכונית, שאל אותו החייל: 'אתם יהודים?' אין מקום בתבל שבו השאלה הזאת היא לגיטימית. היא חוצה קווים מקובלים וברורים של פרטיות ושל גזענות. אין מקום בתבל ששואלים בו אדם למוצאו, לדתו או ללאומיותו, כדי לדעת איך לנהוג בו".
נו נו. נראה את גדעון לוי ואלכס ליבק הגיבורים הולכים בגלוי כיהודים באוניברסיטת קולומביה.
* האומרים לרע טוב – ב-7 באוקטובר, חברי כיתות הכוננות בנגב המערבי עזבו את משפחותיהם בממ"דים ובכוחותיהם הדלים יצאו להגן על היישוב מנחשולי הפורעים, הרוצחים והאנסים שפשטו עליו. הם נלחמו בגבורה עד הכדור האחרון. עשרות מהם נהרגו.
בתחילת המלחמה, התנדבנו, רבים מתושבי קווי העימות, לכיתות הכוננות. גם אני, בגיל 61, עשיתי זאת. חבריי ואני משרתים במילואים כבר 7 חודשים. אנו מספקים הגנה על היישוב 24/7. בכל שעה ביממה, כולל בשעות הקשות של הלילה, שניים מאתנו עוטים אפוד קרמי כבד ויוצאים לשמירה. כל אחד מאתנו שומר לפחות משמרת אחת ביממה. המילואים שלנו הם בלי חופשות. אנו בכוננות, עם מדים ונעלים, כשציוד הכוננות בהישג יד, בכל ימי השבוע, גם בשבתות, גם בבית. אנו נדרשים לאישור על כל יציאה מהיישוב. אחת לשבוע אנו מתאמנים. וכל אחד מאתנו התנדב מתוך נכונות מוחלטת לחרף את נפשו על הגנת היישוב.
מירב ארלוזורוב פרסמה פשקוויל נאצה ב"הארץ" נגד רודפי הבצע שהלכו לכיתת הכוננות כדי להתעשר ולקבל משכורת ומענקים כמו הלוחמים הקרביים באמת. והיא ציטטה אנשים עלומי שם, סביר להניח שהיא בדתה אותם מלבם, שהביעו תסכול מהתופעה.
דומני, שעיתון "הארץ" צריך לאמץ מוטו שיהיה הסלוגן שלו, המיטיב לתאר את מהותו. המוטו לקוח מספר ישעיהו:
"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".
* מרחם על החייל – צפיתי באמא שברברה בכאן 11; אותה הפעילה בהתארגנות ההורים נגד המלחמה, וריחמתי על בנה החייל. ריחמתי עליו שיש לו אמא כזאת, שבשעת מלחמה, במקום לחזק אותו, יוצרת דמורליזציה, מחלישה אותו ואת חבריו, פוגעת ברוח החיילים, שוחקת את חוסנם.
כאילו המלחמה אינה קשה כשלעצמה, הוא עוד צריך להתמודד עם אמא כזאת על הראש שלו.
לבי לבי ללוחמים שאיתרע מזלם ויש להם הורים כאלה.
* מורה בישראל – האם היית מוכן, או היית מוכנה, שאישה שצועדת בצעדת ה"שיבה" (כלומר צעדה המטיפה להרס המדינה) והנכבה (כלומר צעדה המציגה את הקמת מדינת ישראל כאסון ואת קיומה כעוול היסטורי) שבה מונפים דגלי אש"ף (כלומר דגל חורבן ישראל כמטרה והטרור כאמצעי), תהיה המורה של הילדים שלך?
זו לא שאלה תאורטית. יש מורה כזו בגני תקווה. האם היית מוכן שהמורה הזאת תלמד את הילדים שלך?
* חמלה אוניברסלית – בדין ודברים בעקבות דברים שכתבתי על אודות יהודים שמזדהים עם הנכבאיזם, נשאלתי האם אי אפשר, לדעתי, פשוט לגלות חמלה אוניברסלית על החפים מפשע משני הצדדים שנהרגו במלחמה.
אפשר לגלות חמלה כזאת. אבל בלי להתברבר בניווט ובלי לאבד את הצפון; את המצפן ואת המצפון. בלי לוותר על ההבדלה בין טוב לרע ובין אמת לשקר.
אין כל בעיה בחמלה אוניברסלית, כאשר האמירה היא ברורה: הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. במאבק בינינו לבין הערבים – אנחנו הצד הצודק. בתש"ח מימשנו את זכותנו הטבעית וההיסטורית – זכותנו הטבעית להגדרה עצמית כמו כל עם ועם, במדינה ריבונית במולדתנו, וזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. הערבים, ששללו ושוללים כל קיום יהודי בארץ ישראל, התנפלו על היישוב היהודי למחרת עצרת האו"ם כדי להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. ולמחרת הכרזת העצמאות פלשו מדינות ערב למדינה בת יומה כדי להשמיד אותה ולהטביע אותה בדם. אנחנו ניצחנו והתוקפנים הובסו ושילמו מחיר כבד על תוקפנותם. הם האשמים המוחלטים בכל תוצאות תוקפנותם. הם המיטו על עמם אסון. ומאז הם ממשיכים באותה דרך, בכל הזדמנות, כפי שנוכחנו ב-7 באוקטובר. בתוך המסגרת הזאת אפשר לבטא חמלה אוניברסלית על קורבנות התוקפנות הערבית משני הצדדים. אין קשר בין זה לבין צעדות "שיבה", המטיפות להטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, צעדות "נכבה" שמציגות את הקמתה של מדינת ישראל כשואה ואת קיומה כעוול היסטורי והנפת דגלי הלאומיות הפלשתינאית המסמלות את חלומה האחד – השמדת ישראל.
* פלסטיין פרי – בתום נאומו של המשנה ליועצת המשפטית לממשלה ד"ר גיל-עד נועם בפני הטריבונל בהאג, שבו הציג את האמת על עלילת הדם האנטישמית של האויב הדרום אפריקאי ותומכיו, התפרצה פורעת אנטישמית לעברו בצווחות "שקרן" ו"פלסטיין פרי".
למה היא מתכוונת, כאשר היא צווחת "פלסטיין פרי" – פלשתין חופשית? חופשית ממה?
ב-7 באוקטובר, במשך כיממה, חבל ארץ קטן בפלשתין היה חופשי. וכך ראינו בקליפת אגוז למה הם מתכוונים. מה משמעות פלשתין חופשית. מה שהיה במשך 24 שעות בנגב המערבי, הוא מה שצפוי 365 יום בשנה בפלשתין החופשית כולה.
כשהם צווחים "פלשתין חופשית", כוונתם לפלשתין חופשית מכל נוכחות יהודית. צאצאיהם של האנטישמים שצרחו כלפי היהודים "לכו לפלשתינה" צורחים כעת "לכו מפלשתינה", כי לשיטתם אין מקום ליהודי תחת השמש.
* לא יסלחו ליהודים – אסטריד פון בוסקיסט היא פרופסור לתיאוריה פוליטית במכון למדע המדינה ""דיינס פו" בפריז. היא התארחה באוניברסיטת תל אביב, ואת דבריה בכנס באוניברסיטה היא פרסמה ב"הארץ". כמי שמכירה מבפנים את המצב באוניברסיטאות המערב, היא הציגה נכוחה את המציאות האנטישמית שרווחת בהן. "רבים מהסטודנטים [המשתתפים במחאות א.ה.] מעורבים במעשי אלימות ובריונות אכזרית נגד סטודנטים יהודים".
היא מלינה על הבורות בתוך מוסדות שאמורים ללמד "להבחין בדקויות, לקרוא את המציאות מתוך פרשנויות ולהתייחס בכבוד לדעות מנוגדות". במקום זאת מולכת הבורות. "בשעה שסטודנטים אמריקאים רבים לא יודעים איפה בדיוק נמצאות ישראל ופלסטין ומה משמעות הסיסמה 'מהנהר ועד לים', סטודנטים צרפתים מתעלמים ממשמעות הסמל של כפות ידיים מוכתמות בדם, ומציגים אותו בפריז". היא מדברת על הגיבוי שאותם מפגינים מקבלים מחברי הסגל ואת החיבור בינם לבין מפלגת השמאל-הרדיקלי הצרפתית LFI, התומכת בחמאס. היא מספרת ש"ארגונים וקבוצות אקטיביסטיות הכשירו סטודנטים במשך חודשים לפני ההפגנות בקמפוסים ותנועות שמאל ומפגינים ותיקים סיפקו להם הדרכה ותמיכה לפני הקמת המאהלים הפרו פלסטיניים".
שתי אמירות של בוסקיסט ראוים לציון מיוחד: "האם יש הבדל משמעותי בין הצעקות 'יחי ה-7 באוקטובר'… לבין הצעקות 'יחי תאי הגזים'?"
ומשפט המחץ של המאמר: "הפילוסוף הצרפתי ולדימיר ינקלביץ' אמר בסוף שנות ה-50 ש'העולם לא יסלח ליהודים לנצח על השואה'. ואפשר להוסיף על כך, שהוא לנצח לא יסלח ליהודים על ה-7 באוקטובר".
* הכחשת הטבח – וליד אל עומרי, מנהל משרדי אל-ג'זירה בישראל, קיבל במה ב"הארץ" למתקפה על ישראל. הוא, המשרת את הדיקטטורה הקטארית החשוכה, לועג לישראל "סותמת הפיות" שמתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. והוא מלהג בשם ערכי חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.
כשאני קורא מאמר, אני מחפש בו תמיד את משפט המפתח, שלעתים נבלע בתוכו בקריאה שטחית, אך דרכו אפשר להבין את רוחו של המחבר. מהו משפט המפתח במאמרו של אל עומרי? בנסותו להציג את הפתיחות של אל-ג'זירה שנותנת מקום לכל הדעות, הוא כתב: "נתניהו שכח שממשלתו ונציגיה נהנים מאפשרות למסור את הנרטיב שלהם לגבי האירועים מאז ה-7 באוקטובר…".
המסר שלו, הוא שהטבח ב-7 באוקטובר הוא נרטיב ישראלי. הוא לא אמת, כי אין אמת. יש נרטיב ישראלי שהיה טבח. יש נרטיב שלא היה טבח. ואל-ג'זירה, כביכול, אינה קובעת עמדה, אלא מאפשרת את הצגת שני הנרטיבים.
הם בונים על האידיוטים השימושיים במערב, שעל פי טרנד הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי קובעים שאין אמת אלא נרטיבים – הנרטיב של ההגמוני החזק, שהוא כמובן הקולוניאליסט הלבן והנרטיב של החלשים הנדכאים, שהם הילידים שהקולוניאליזם רמס אותם. וכיוון שהסכסוך הישראלי ערבי הוא בין הקולוניאליזם הציוני הדורסני לבין הילידים הפלשתינאים המדוכאים, הם יאמצו כאוטומט את ה"נרטיב" של "החלש". הנרטיב של הכחשת הטבח.
* בוגדים במולדת – כנופיית בן גבירים תקפה חיילים וקצינים בצה"ל, לוחמים במילואים שעזבו בית, משפחה, לימודים ועבודה כדי להגן עליהם, מתוך נכונות ללא סייג לחרף את נפשם. קצין וחייל נפצעו.
מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא בוגד במולדת. מי שמתייחס לחיילי צה"ל כאל אויב – הוא אויב של מדינת ישראל והעם היהודי. הבן גבירים האלה הם גיס חמישי ויש להעמיד אותם לדין על בגידה. וחייבים להתעורר מיד, לא להמתין עד שהבן גבירים ירצחו חייל.
מי שמעלים עין כאשר הבן גבירים פורעים בערבים – אשם בכך שהם פוגעים גם בחיילי צה"ל.
הבן גבירים הללו הם האויב הגדול ביותר של ההתיישבות ביהודה שומרון. אם ההתיישבות לא תחסל את הבן גבירים – הבן גבירים יחסלו אותה.
העובדה המחפירה שהדוצ'ה שלהם הוא שר בממשלה ואחראי על אכיפת החוק בישראל – מעודדת את המחבלים הבן גבירים. הם חשים ש"א-דולה מענא" הממשלה אתנו, כפי שצרחו פורעי תרפ"ט כשהשלטון הזר הבריטי שלט בארץ. כל יום שראש הכנופיה הוא שר בממשלה, הוא פגיעה קשה בביטחונה ובחוסנה של מדינת ישראל.
עלילות הדם שתעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מעלילה על צה"ל, מעודדות את הפורעים הבן גבירים להילחם בצה"ל ולסכן את חיי לוחמינו ומפקדינו.
* חסר משוגעים אני?! – אבי שקד. אבי שקד?! כן, אבי שקד. מי זה? ?! מי מכיר? מי יודע?
שאלתי את ידידתי ויקיפדיה. לא ידוע לה.
שאלתי את הרב פרופ' גוגל. הוא יודע מה שאני יודע. כלומר, כתוב בו מה שראיתי וגרם לי לשאול מי האיש.
ובכן אבי שקד הוא מועמד בפריימריז לראשות מפלגת העבודה.
וכנראה שהוא עומד להיות ראש הממשלה הבא. כך לפחות הוא מבטיח. ומה הוא יעשה לאחר שיבחר? דבר ראשון, הוא יקים ממשלת חילופין עם ראש ממשלה ערבי. הערבי יכהן ראשון והוא יהיה השני. 50% מהשרים בממשלתו יהיו ערבים. הממשלה שלו תבטל מיד את חוק הלאום ואת חוק קמיניץ. והוא יסיים את הסכסוך במזה"ת. איך? הוא יפנה לרש"פ לקדם הכרזה באו"ם על הקמת מדינה פלשתינית ותוך חודש הוא יחתום על הסכם לסיום הסכסוך בין שתי המדינות. ואוו!!! איך לא חשבנו על זה קודם? אגב, למה תוך חודש? לא חבל על הזמן?
בין אילו שתי מדינות ייחתם ההסכם? מדינה אחת זה ברור. מדינה פלשתינאית. ומהי המדינה השניה? היא מדינה יהודית? טוב, הוא יבטל מיד את חוק הלאום, הקובע שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אבל כל תכניתו היא לביטול המדינה היהודית והפיכתה של ישראל למדינת דו-לאומית. כאמור, בתוך חודש הוא יחתום על הסכם לסיום הסכסוך עם המדינה הפלשתינאית. כידוע, הפלשתינאים דורשים כתנאי לכל הסכם את דרישת "זכות" ה"שיבה". האם הוא מוכן להציף את המדינה הדו-לאומית, שהוא רוצה להקים על חורבותיה של מדינת ישראל, במיליוני פלשתינאים? והאם הוא חושב שכאשר הם יהיו כאן רוב, הם יסכימו לחצי ראש ממשלה יהודי ול-50% יהודים בממשלה?
ואם הוא רץ לראשות מפלגת העבודה – מה לדעתו היו אומרים על הזיותיו בן גוריון, ברל כצנלסון, אשכול, גולדה, רבין, פרס ואפילו מרב מיכאלי? האם הוא בכלל שמע על השמות הללו?
אל דאגה, הסיכוי שאבי שקד יבחר לראשות מפלגת העבודה זהה לסיכוי שמפלגת העבודה תעלה לשלטון.
איך אמר אכיש מלך גת? "חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי, כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי?!"
* רפואה שלמה – העובדה שמתי כספי נפל על הראש, ומאז הקורונה הוא מתעסק בהזיות קונספירטיביות מטורללות, כמו שהקורונה היא המצאה של הממשלה כדי לבטל את חרויות האזרח ושב-7 באוקטובר הייתה בגידה בצה"ל, גורמת לי לרחם עליו, כפי שהייתי מרחם עליו אילו לקה, נניח, באלצהיימר, אך אין בכך כדי לגרוע כהוא זה מהערכתי אליו כגאון מוזיקלי ומאהבתי הגדולה את יצירתו.
אם תהיה מחר הופעה שלו באזור, ודאי שאבוא אליה, בדיוק כפי שעשיתי כשהיה בריא.
כעת, נשאי הרעל של עלילת הדם הביביסטית נגד צה"ל חונקים אותו בחיבוק דב. לקראת הופעה שלו באמפי שוני, הם מפציצים את הרשת בפרסום של המופע, מוסיפים לפרסום שקר קונספירטיבי לפיו הברנז'ה והתקשורת מחרימות אותו בלה בלה בלה ואינן מפרסמות את הופעתו בלה בלה בלה ולכן הם נחלצים לעזרתו בלה בלה בלה.
אני מקווה מאוד שאמפי-שוני (אגב, המקום האחרון שהייתי בו בהופעה של מתי כספי לפני שנים אחדות) יהיה מלא מפה לפה, כי זה מגיע ליוצר החשוב הזה, שתרם לאורך יובל שנים תרומה כה גדולה לתרבות הישראלית.
אני מאחל למתי כספי, מכל הלב, רפואה שלמה והחלמה מהירה.
* יעל דיין – יעל דיין הייתה מבחינתי יריבה פוליטית ואידיאולוגית, במרבית הסוגיות שעל סדר היום הציבורי. עם זאת, אני בהחלט מעריך חלק מיוזמותיה הפרלמנטריות החברתיות, כמו החקיקה נגד הטרדה מינית, שהיום היא המובן מאליו, אבל בשעתו הייתה פורצת דרך.
עם מותה, התקשורת עסקה בדיין רק כפוליטיקאית. אני רוצה להזכיר אותה דווקא כסופרת. קראתי רק ספר אחד שלה – "שני בנים למוות". ולמרות שעברו למעלה מארבעים שנה מאז קראתי אותו, ולבטח איני זוכר את פרטיו, אני זוכר אותו כספר מטלטל, ספר מעולה.
יהי זכרה ברוך!
* התנצלות – באחת ההערות מעדתי בלשוני וכיניתי את רוגל אלפר "בהמה".
אני מתנצל בפני ציבור הבהמות.
* ביד הלשון
אם וככל ש… – אני חבר בצוות באורטל, שמוביל תהליך הסכמות על שינוי באורחות החיים. לקראת הבאת חוברת העקרונות של התהליך להצבעה, ערכתי את המסמך. רובו של המסמך הוא הניסוחים שלנו בנושאים השונים. במספר נושאים, הניסוח הוא משפטי, של עורכי הדין שבהם אנו נועצים. בסעיפים הללו, מלאכת העריכה הייתה במידה רבה מלאכת תרגום ממשפטנית לעברית. מה שמאפיין את השפה המשפטנית הוא הסרבול, הערפול, בליל המילים המיותרות והיומרה הפלצנית.
לדוגמה, הביטוי החוזר "אם וככל ש…". לשם מה צריך לדחוף את ה"וככל ש…"? ניקח את המשפט "אם ירד גשם אפתח מטריה". אם נכתוב "אם וככל שירד גשם אפתח מטריה", ה"וככל ש" מוסיף משהו להבנת המשפט? זו תוספת פלצנית מיותרת, שרק מסרבלת את המשפט. וכאשר טקסט מלא בסרבולים כאלה, הוא מעורפל ומקשה על ההבנה.
או במשפט אחר: "יוחלט על הקמת מנגנון". למה "יוחלט על" ולא פשוט – יוקם מנגנון? אם לא יוחלט על הקמת המנגנון, הוא לא יוקם. אם יוחלט על הקמת המנגנון, אך הוא לא יוקם, אין שום משמעות להחלטה הזאת. כמובן ששיניתי ל"יוקם מנגנון". וכך, היה עליי לעבור משפט אחר משפט ולנכש עשבים מילוליים מיותרים, שמסרבלים את המסמך.
בזכות הטכנולוגיה, לא הייתי חייב לנכש בנפרד כל עשב. למשל, את הביטוי הפלצני "יהא" הסרתי בקלות, באופציית ההחלפה בוורד. בהקשת מקלדת הפכתי באחת את כל ה"יהא" ל"יהיה".
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 