דברים בטקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, אורטל תשפ"ד

דברים בפתיחת הטקס:

לבנו עם 132 אחיותינו ואחינו החטופים בידי חמאס ברצועת עזה. אנו מייחלים לשובם במהרה הביתה.

לבנו עם עשרות אלפי העקורים מיישובי קו העימות עם לבנון ומערב הנגב, ואנו מייחלים לשובם במהרה הביתה בביטחון.

לבנו עם חיילי צה"ל באשר הם שם ואנו מאחלים להם לחזור הביתה בשלום ועטורי ניצחון.

לבנו עם פצועי צה"ל ואנו מאחלים להם רפואה שלמה והחלמה מהירה.

לבנו עם המשפחות השכולות. אנו משתתפים בצערם הכבד ומאחלים להם שיידעו שמחה.

הנאום:

בחלוני אביב וסתיו

ויום גשום ויום שרב

ואור וחושך ויחיד

ומקהלה

זה מתערבב, זה מתערבל

שירי קינה, שירי הלל.

את התיאור המדויק הזה של המצב הישראלי הנע בין קינה להלל, שוררה נעמי שמר, שהשנה ימלאו עשרים שנה לפטירתה, ליום העצמאות תשמ"ד, לפני ארבעים שנה בדיוק. זה מתערבב, זה מתערבל, שירי קינה, שירי הלל – איזה תיאור מדויק לטלטלה השנתית של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל המשולב בעבותות עם חג העצמאות.

דוד בן גוריון, מייסד המדינה, הוא שעיצב את החיבור הנורא והמופלא הזה, שבצמידות בין יום הזיכרון וחג העצמאות. המסר הוא, שכאשר אנו חוגגים את עצמאותנו, אל לנו לשכוח את מחיר הדמים הכבד שנדרש מאתנו להקמת המדינה ולהמשך קיומה, שלומה ועתידה. וכאשר אנו מתאבלים על יקירינו, אל לנו לשכוח שהם לא נפלו לשווא, אלא שבזכות קורבנם אנו חיים במדינה יהודית ריבונית במולדתנו.

השנה, החיבור הזה קשה יותר. ב-7 באוקטובר כשלה המדינה בייעודה הבסיסי, להבטיח שישראל היא המקום הבטוח ביותר לעם היהודי, ולהבטיח שיהודים לא יישחטו עוד בפוגרומים המוניים. הזעזוע הזה, מטיל צל כבד על חגיגת עצמאותנו, עד שיש קולות הקוראים להימנע מהחגיגות.

איני שותף לקולות הללו. אני מאמין גדול ברעיון ה"אף על פי כן".

בעיניי, דווקא השנה, יותר מבכל שנה, עלינו לחגוג ביתר שאת את עצמאותנו. הימנעות מחגיגת יום העצמאות תספק ניצחון רוחני ותרבותי למבצעי הטבח, לרוצחים ולאנסים ולחוטפים הארורים. עם שמפסיד ברוחו, לעולם לא ינצח.

ה-7 באוקטובר היה הכישלון החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל והציונות. המדינה כשלה בחובתה העליונה להגן על אזרחיה. אבל דווקא החור השחור של ה-7 באוקטובר הוא ההוכחה מה המשמעות של העדרה של המדינה, ומכאן – מה המשמעות של קיומה. מדינת ישראל ריבונית וחזקה היא המחסום בפני השמדת העם היהודי – חלומם של אויבינו.

אך מדינת ישראל אינה רק מקלט בטוח והגנה על חיי היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות לגאולת ישראל ומימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית; הזכות הטבעית למדינת לאום ריבונית במולדתנו והזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל.

קוממיות העם היהודי אחרי ההיסטוריה הקשה שלו – החזרה לארץ האבות, חידוש השפה העברית, התחדשות תרבותית נפלאה והקמת מדינה ריבונית, היא אחד מפלאי ההיסטוריה האנושית. והגם שיש לנו הרבה מה לשפר ומה לתקן, יש לנו המון במה להתגאות.

השנה, יותר מתמיד, עלינו לחגוג את יום העצמאות. החגיגה מהולה בעצב השנה יותר מתמיד. השנה, האבל ביום הזיכרון, גדול מבכל שנה. ודווקא בשל כך, חשוב כל כך שחגיגות יום העצמאות תהינה מרוממות נפש יותר מתמיד.

שירה של נעמי שמר, שבו פתחתי, מסתיים בהבטחה: לא תנצחו אותי. לא מנצחים אותי כל כך מהר.

צרור הערות 12.5.24

* בין הפתעת אוקטובר 73' להפתעת אוקטובר 23' – ביום הכיפורים תשל"ד, הפתעת אוקטובר 1973 – פלישת צבאות מצרים וסוריה לישראל, ישראל עמדה במצב הביטחוני הקשה ביותר מאז מלחמת השחרור ועד 7 באוקטובר.

התארגנות צה"ל וגיוס המילואים נעשו תחת המתקפה הקשה. בתוך 19 יום המלחמה הסתיימה כשצה"ל עמד בפרברי דמשק ובשיא החרמון וכשאין אף חייל סורי בשטח ישראל. בחזית המצרית צה"ל הגיע עד 101 ק"מ מקהיר. אמנם עוד היו כוחות מצריים בשטח ישראל, אך הארמיה השלישית הייתה מכותרת.

אותה מלחמה, שדיין הגדיר "כבדת ימים, כבדת דמים", ארכה פחות משלושה שבועות.

ניצחוננו במלחמה, לנוכח תנאי הפתיחה. היה מזהיר. תרומתו להרתעת האויב הייתה גדולה אף יותר משל מלחמת ששת הימים, שאותה נכון להגדיר "ניצחון מוחלט". מאז מלחמת יום הכיפורים אף צבא סדיר לא תקף אותנו. בזכות הניצחון הישראלי סאדאת עלה על דרך השלום.

בשמחת תורה תשפ"ד, הפתעת אוקטובר 2023, כיבוש יישובי הנגב המערבי והטבח ההמוני הנורא, האונס והחטיפה ההמוניים, ניצבה ישראל במצב הביטחוני החמור בתולדותיה, אף יותר ממלחמת יום הכיפורים.

אולם הפעם, אחרי שבעה חודשים ישראל לא הצליחה להכריע ארגון טרור שאין לו חיל שריון ולא מטוסים, לא הצליחה לכבוש את כל רצועת עזה, והחטופים לא הוחזרו. ישראל לא הגנה על יישובי הצפון אלא פינתה אותם והפכה את תושביהם לפליטים במולדתם. ביום הכיפורים תשל"ד פונו יישובי הגולן כי לא היה צבא להגן עליהם, אך ביום החמישי למלחמה הגברים חזרו ליישובים, ושלושה שבועות אחרי הפינוי חזרו הנשים והילדים. והיום… חרפת הפינוי היא כשל איום ונורא של ישראל.

מתקפת 7 באוקטובר הנחיתה מכה על ההרתעה הישראלית, אולם הכישלון הצורב בהשגת יעדי מלחמת הדשדוש פגע בה הרבה יותר. מתקפת הטילים מאיראן היא ביטוי לשחיקת ההרתעה.

מי שמציעים שישראל תיכנע לחמאס, לא מבינים שזו הזמנת תוקפנות חמורה משידענו, מצד כל אויבינו, לאורך שנים. מחיר הדמים של כניעה כזו, עלול לעלות על מה שדמיינו בסיוטים הקשים ביותר שלנו.

* משמעות הכניעה – אין ולא יהיה ניצחון ללא החזרת החטופים. אבל החזרת החטופים כשלעצמה אינה הניצחון. ניתן להחזיר את החטופים כחלק מכניעה ותבוסה, אך איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו.

משמעות כניעה, או בשפה מכובסת "הפסקת המלחמה", היא המשך שלטון חמאס בעזה, כשהוא גיבור העולם המוסלמי, שנתן דוגמה איך להביס את הציונים ומה הדרך לפתרון הסופי.

משמעות כניעה היא טיהור אתני של הנגב המערבי, כי התושבים לא יחזרו ליישוביהם לצד חמאס מחוזק ויהיר מתמיד.

משמעות כניעה היא עוד ועוד נסיונות של אויבינו לשחזר את ההצלחה.

משמעות כניעה היא חשיפת כל ישראלי ויהודי בארץ ובעולם לחטיפה, ככלי – כבר לא לשחרור מחבלים, אלא להישגים מדיניים. איזה מזל שאסד לא חטף ישראלים ודרש תמורתם נסיגה מהגולן.

כניעה היא איום מוחשי על קיומה של ישראל.

התעלמות ממשמעות הכניעה והצגת המחלוקת כבעד או נגד שחרור החטופים היא דמגוגיה שקרית. השאלה היא אם להחזיר אותם במסגרת כניעה או בשילוב של לחץ צבאי עוצמתי עם מו"מ על עסקה, כפי שהיה בעסקה הראשונה.

* דילמה – אילו היטלר חטף עשרות אזרחים בריטיים ואמריקאים, האם בעלות הברית היו עוצרות את המלחמה ומשאירות את שלטונו על גרמניה ועל כל המדינות הכבושות?

* לא תהיה עוד הזדמנות – המטיפים לכניעה לחמאס, או בכיבוסית להפסקת המלחמה תמורת החטופים, משכנעים את עצמם, שחמאס לא בורח ותמיד נוכל לחסל אותו. ואל דאגה, חמאס כבר ייתן לנו את הסיבה.

באמת?!

בסרט הזה כבר היינו. באוסלו נאמר לנו שאם יהיה פיגוע אחד – אין הסכם. שאם הפלשתינאים יפרו את ההסכם, בתוך חצי יום נכבוש מחדש את כל השטח. והיו אפילו דיבורים על כך שאם אחרי אוסלו הם יתקפו אותנו, הפתרון יהיה טרנספר. בהתנתקות אריק שרון הסביר שאחרי שישראל תיסוג, אם תיירה ירייה אחת מעזה, תהיה תגובה עוצמתית שמעולם לא הייתה כדוגמתה, והפעם עם לגיטימציה בינלאומית מלאה. ולפני הנסיגה מלבנון ברק הבטיח הבטחות דומות.

זה לא קרה. מסתבר שזה לא כל כך פשוט. אם אחרי טבח 7 באוקטובר במתקפה משטח שעזבנו אותו לחלוטין עד גרגר החול האחרון, איננו מקבלים לגיטימציה בינלאומית להגן על ישראל – מישהו משלה את עצמו שנוכל להיכנס ולחסל את חמאס בגלל בלון תבערה? אז בהתחלה יהיה שקט לתקופת מה. לאחר מכן יחלו בלוני תבערה, אח"כ "טפטופים" של רקטות, ואח"כ…

חובה עלינו למוטט את חמאס. זה עכשיו – או לעולם לא.  

* מחדל רפיח – הפעולה ברפיח הכרחית. אבל גם אם נעבור להתקפה נרחבת, זה מעט מדי ומאוחר מדי. רפיח היא מחדל נורא של הממשלה בניהול המלחמה. את ציר פילדלפי ואת רפיח צריך היה לכבוש ב-8 באוקטובר. ברור ששליטה על ציר פילדלפי – אוטוסטרדת ההברחות שהפכה את חמאס מארגון טרור קטן לצבא טרור קטלני, היא בעלת משמעות אסטרטגית עליונה. בכיבוש רפיח תחילה, ניתן היה לסגור על חמאס מצפון ומדרום, ורצוי היה במקביל לפעול גם במרכז.

אבל המלחמה הזאת נוהלה באופן מזעזע. אחרי טבח 7 באוקטובר נתניהו היה בפאניקה, עשה במכנסיים, פחד מהצל של עצמו. הוא הזמין אליו את יצחק בריק שילחש באוזניו הפחדות וסיפורי אימה (שבשטח הופרכו לחלוטין) מפני הכניסה הקרקעית. כשצה"ל היה דרוך כמו קפיץ לפעולה, נתניהו דחה ודחה ודחה ודחה במשך שבועות. ולאחר מכן, המלחמה נוהלה כאילו יש לנו כל הזמן שבעולם. במלחמת בזק יכולנו לעשות בכל העוצמה ובתמיכה בינלאומית את מה שהיום אנו עושים בהיסוס ותוך עימות עם ארה"ב והעולם ובחוסר קונצנזוס פנימי שנשחק ברגע שהתחלנו לדשדש.

במשך למעלה מארבעה חודשים צה"ל אינו נלחם ברצועת עזה. בזמן הזה, נתניהו, גנץ, גלנט והלוי איימו כל הזמן בפעולה ברפיח. ארבע פעמים נתניהו כינס מסיבת עיתונאים דרמטית שבה הוא שחרר את הידיעה הסנסציונית שהוא אישר את התכניות לפעולה ברפיח. אבל שום דבר לא קרה. בינתיים חמאס התאושש וכמובן שנערך לקרב רפיח, ישראל נכנסה לעימות עם ארה"ב, החטופים לא שוחררו בהעדר לחץ צבאי והקרע בחברה הישראלית שב ונפער.

כאמור, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לא לפעול ברפיח, אך כאשר אנו נגררים בלית ברירה לעשות כמי שכפאו שד ובצורה צולעת, את מה שהיינו צריכים ויכולים לעשות בעוצמה, בנחישות ובהצלחה רבה לפני שבעה חודשים, נשיג חלק זעיר ממה שהיינו משיגים לו פעלנו כראוי בזמן.

* לייבש את הים בכפית – להשתלטות על מעבר רפיח יש חשיבות רבה, מעשית וסמלית. אבל אם מישהו משלה את עצמו שכך מכריעים מלחמה, שכך נמוטט את חמאס ונחזיר את החטופים, הוא משול בעיניי למי שמנסה לייבש את הים בכפית.

חוששני שהפעולה הזאת תהיה כסת"ח של נתניהו, שכביכול קיים את ההבטחה לפעול ברפיח.

* חופש פעולה ללא סייג – מאז השבוע הראשון למלחמה, אני תומך בכך שהשלטון האזרחי ברצועת עזה, אחרי המלחמה, יהיה בידי רש"פ וכתבתי על כך פעמים רבות. כל הטיעונים נגד נכונים, אבל כל האופציות האחרות גרועות יותר.

אולם איני מדבר על שלטון אזרחי של רש"פ כדבר העומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול היום-שלמחרת, שאבן-הראשה שלו היא חופש פעולה ללא סייג לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון בכל פינה ברצועת עזה. זה העיקרון העליון, שעליו אסור לנו להתפשר בשום אופן.

אמחיש את עמדתי באמירה, שאני מעדיף שלטון אזרחי של חמאס עם חופש פעולה לצה"ל, על פני כל שלטון אזרחי "ידידותי" ללא חופש הפעולה. כמובן שאיני מציע זאת, כי אחרי 7 באוקטובר כל מוסלמי בעולם צריך לראות את חמאס מושמד.

חופש הפעולה נועד לסכל פיגועים, לרדוף את המחבלים וללכוד אותם, לגרום להם להיות נרדפים 24/7 ועסוקים בהישרדות ובעיקר לסכל כל התארגנות טרוריסטית, שלא לדבר על צבא טרור, מערך מנהרות, נשק רקטי וכד'.

"מה, אתה רוצה שהבנים שלנו יסתובבו בסמטאות ג'בליה וחאן-יונס"?

אני מעדיף את זה על החלופה – שהבנים שלהם יסתובבו בשבילי בארי וכפר עזה.

* ד"ר ביידן ומיסטר ג'ו – נמשך מאבק האיתנים בין ד"ר ביידן למיסטר ג'ו.

ד"ר ביידן הוא מנהיג ומדינאי בעל מצפון, אוהד ישראל שמגדיר את עצמו ציוני. ביידן של ה-"דונט". ביידן, שביקר בישראל לאחר הטבח והביע תמיכה בהגנה על מדינת ישראל באמצעות מתקפה למיטוט חמאס.

מיסטר ג'ו הוא עסקן פוליטי קטן, שמוכר את נשמתו לבייס הפסבדו-"פרוגרסיבי" האנטי ישראלי, שהוא גם אנטי אמריקאי.

ד"ר ביידן שב והביע תמיכה אמתית וכנה בישראל ובזכותה להגנה עצמית, בנאומו ליום השואה. הוא שב והזכיר לעולם את 7 באוקטובר ואת החטופים. הוא יצא נגד ההשכחה  והשיכחה וחזר על אמירתו שהתמיכה של ארה"ב בישראל יצוקה מברזל.

במקביל, מיסטר ג'ו מנסה להכשיל את ההגנה על מדינת ישראל, לוחץ להפסקת הלחימה ללא מיטוט חמאס, מפעיל מכבש לחצים לסיכול המתקפה ההכרחית ואף מעכב אספקת אמל"ח חיוני להגנה על ישראל, שלה ארה"ב התחייבה.

נצחונו של ד"ר ביידן על מיסטר ג'ו חיונית לא רק לשלומה של ישראל, אלא גם לשלומה של ארה"ב ולשלום העולם.

* עיוות מוסרי – בשם איזו תפיסה מוסרית מטיל ביידן אמברגו נשק על ישראל? בשם מוסר שבו פשע המלחמה של הפיכת אזרחים וילדים למגנים אנושיים מעניק חסינות לטרוריסטים ברבריים, שביצעו את הפשעים הנוראים ביותר נגד האנושות?

כשביידן ביקר בישראל אחרי הטבח, הביע תמיכה בישראל ובמטרת המלחמה – מיגור חמאס, הוא לא ידע שחמאס מסתתר מאחורי אזרחים? איך בדיוק חשב ביידן שנילחם בחמאס, אם נעניק לו חסינות?

המלחמה של ישראל למיגור חמאס היא מלחמת הטוב ברע. ברוע המוחלט. למה מנהיג העולם החופשי יוצא מגדרו כדי להגן על הרוע הזה?

אין מלחמה מוסרית יותר ממלחמתנו למיטוט חמאס. ביידן מקריב את ישראל כדי לרצות את הבייס האנטי ישראלי במפלגתו.

* מותר לומר "לא" – ערב הקמת המדינה, הפעיל הנשיא האמריקאי טרומן לחץ אדיר על בן גוריון, בדרישה להימנע מההכרזה ולדחותה, בניסיון להגיע לפשרה. ארה"ב הטילה אמברגו נשק על ישראל. למרות שבן גוריון ידע שמדינות ערב תפלושנה למדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם, ואף שמפקדי ההגנה, צה"ל בדרך, שנשאלו על כך בישיבת מנהלת העם, השיבו שהסיכוי לנצח הוא "פיפטי-פיפטי", בן גוריון הבין שזה עכשיו – או לעולם לא, הוא עמד על דעתו, דחה את לחציו האדירים של טרומן והכריז על המדינה. בתוך דקות ספורות, טרומן היה הראשון שהכיר במדינת ישראל.

שנה וחצי לאחר מכן, כאשר האו"ם, בתמיכת ארה"ב, החליט על בינאום ירושלים, העביר ב"ג בממשלה ובכנסת את ההחלטה לקבוע את ירושלים כבירת ישראל. הלחץ הדיפלומטי לא הזיז אותו כהוא זה מנחישותו.

ובראשית שנות השישים, בכהונת הנשיא קנדי, ארה"ב הפעילה לחץ פיזי לא מתון כלל על בן גוריון בניסיון לטרפד את הקמת "מפעל הטקסטיל" בדימונה. בן גוריון, כידוע, עשה את הטוב למדינת ישראל.

כשבגין החליט על תקיפת הכור העיראקי, הוא עשה זאת חרף התנגדות נחרצת של ארה"ב, שהגיבה בחריפות ותמכה בגינוי ישראל באו"ם. כך היה גם בהחלת הריבונות הישראלית על הגולן. הוא לא נרתע מסנקציות אמריקאיות.

אין אלה המקרים היחידים שבהם מנהיגי ישראל התעמתו עם ארה"ב ועמדו על האינטרס הלאומי של ישראל. ב"ג הוא אבי האוריינטציה הפרו-אמריקאי של ישראל והחשיב מאוד את היחסים עם ארה"ב. כך גם בגין וכל ראשי הממשלה. והיו מקרים רבים שבהם ישראל ויתרה על עמדתה בעקבות הלחץ האמריקאי, וזה היה לגיטימי לחלוטין. המשותף לדוגמאות שהבאתי, הוא האינטרס הישראלי המובהק של הצעד, שלמענו נכון היה לפעול בניגוד לעמדת ארה"ב, גם כאשר היא לחצה מאוד על ישראל.

המשך המלחמה למיטוט חמאס, הוא אינטרס לאומי מובהק, כי האלטרנטיבה, המשך שלטון הטבח בעזה, היא סכנה איומה לישראל. בנושא הזה, ישראל חייבת לעמוד על שלה, חרף הלחץ האמריקאי הכבד.

* אינפנטיל – ישראל מצויה במשבר חריף עם ארה"ב, בעלת בריתנו, בעיצומה של מלחמה קשה, שבה הצורך בתמיכה האמריקאית הוא קריטי.

ישראל אינה יכולה להיכנע לדרישה האמריקאית להפסיק את המלחמה, כלומר להפסיד במלחמה. אבל אם יש עימות, יש לעשות אותו בשום שכל, בחדרי חדרים, בלי התלהמות והתגרות, בלי פרובוקציות. לא לשרוף את המועדון.

מצער מאוד שנתניהו משתמש ברטוריקה יהירה של רהב, שרק מחריפה את המצב. מצער עוד יותר, שהפער בין הרטוריקה המתלהמת לחוסר המעש ולפחדנות הביטחונית גדול כל כך. אנו גם רבים עם ארה"ב וגם נכנעים לה.

הפרובוקציה האינפנטילית של ראש הכנופיה, היא נזק של ממש למדינת ישראל. התינוק המגודל הזה מחבל בביטחון המדינה כמעשה יום ביומו. כאילו אין די בכתם המוסרי של מינוי כהניסט לממשלה, נוסף על כך הנזק הביטחוני הכבד של נוכחותו ההרסנית בממשלה. אילו אדם נורמטיבי היה ראש הממשלה, הוא היה מפטר אותו מיד אחרי הפרובוקציה. בעצם, אדם נורמטיבי לא היה ממנה אותו.

* עצמאות חימושית – אחד הלקחים מן המלחמה צריך להיות חיזוק משמעותי של התעשיות הביטחוניות, על מנת לצמצם ככל הניתן את התלות שלנו בארה"ב ולהתקרב לעצמאות חימושית. וכמובן, שיש להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את הרעיון של ברית הגנה עם ארה"ב, שבה נאבד לחלוטין את חופש הפעולה שלנו בהגנה על המדינה.

* למה אני אופטימי? – בעולם מתוקן, אחרי טבח 7 באוקטובר, העולם החופשי היה מתייצב ללא סייג מאחורי ישראל בתמיכה במלחמת חורמה למיטוט חמאס. זאת, לא רק מהסיבה המוסרית, אלא גם כיוון שהאיום אינו רק על ישראל אלא על כל העולם החופשי, ומלחמתה של ישראל היא למען כל המדינות הנאורות.

העובדה שדווקא אחרי הטבח הנורא, עצם מימוש במשורה ובגמגום של זכותנו להגנה עצמית גרם לבידוד קיצוני של ישראל (ולא, זה לא בגלל ביבי, לידיעת תמונת הראי של הביביסטים. לא הכל קשור לביבי), מתסכלת מאוד, כמעט מייאשת.

אז למה אני בכל זאת אופטימי? קודם כל כי אני אופטימיסט חשוך מרפא.

אבל זו לא הסיבה היחידה.

ראשית, כבר עברנו תקופות של בידוד לא פחות קשות. את השיר "העולם כולו נגדנו" כתב יורם טהרלב ב-1969. והוא צדק הן בשורה הזאת והן בשורה הבאה: "לא נורא, נתגבר".

אסור לנו להתייאש ממצפון העולם. בוועידת סן רמו הכיר העולם בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. חבר הלאומים אימץ את ההכרה הזאת ואת הצהרת בלפור, וזו הייתה מטרת המנדט שהטיל על בריטניה. עצרת האו"ם החליטה ב-1947 על הקמת מדינה יהודית בא"י. השפל העמוק של האו"ם – החלטת העצרת ב-1975 לפיה הציונות היא גזענות, בוטלה ברוב גדול ב-1991.

נכון, ידענו תקופות של גאות ושפל ביחס העולם לעמנו. האופטימיות שלי נובעת מהתובנה שהאיום האסלאמי אינו רק על ישראל אלא על העולם החופשי כולו, ואני מאמין שהעולם החופשי חפץ חיים, הוא יתעשת ולא יתאבד. אני מאמין שהעם האמריקאי יתנער מהפורעים האנטישמיים באוניברסיטאות, ולו כיוון שהם אינם רק אנטישמים אלא הם גם אנטי אמריקה ואנטי המערב. אני מאמין שעמי המערב יתנערו מהגל ה"פרוגרסיבי" העכור, שמאיים עליהם. וגם בקרב חלק מה"פרוגרסיבים" מתישהו ייפול האסימון שהנפת דגל חמאס ולצדו דגל הגאווה, זה תרתי דסתרי.

ולכן, עלינו לנשום עמוק, לגלות כושר עמידה ולעשות את הטוב והנכון לנו, על אף הלחץ החיצוני. בסופו של דבר זה ישתלם לא רק לנו, אלא גם לאלה שלוחצים עלינו.

* נאום של מנהיג – משפחות יקרות, אזרחי ישראל!

כאן, במקום הקדוש הזה, בהר הרצל, ביום הקדוש הזה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני רוצה להישיר אליכם מבט, ולומר את שעל לבי; את הדברים שנמנעתי מלומר אותם עד כה.

בשמחת תורה, השבעה באוקטובר, מדינת ישראל כשלה. היא לא ידעה לממש את מהותה – היותה המקום הבטוח ביותר לעם היהודי. היא לא הצליחה להגן על אזרחי ישראל, שנטבחו בהמוניהם בנגב המערבי.

הכישלון הוא רב ממדים. יש לו אבות רבים. אך רק אדם אחד עומד בראש ונושא באחריות. מי ששלומה וביטחונה של מדינת ישראל מונח על כתפיו; לשם כך הוא ביקש מנדט מן העם, לשם כך הוא קיבל מנדט מהעם. האיש הזה הוא ראש הממשלה. ראש הממשלה הוא הנושא באחריות להצלחות. הוא הנושא באחריות לכישלונות.

אני, ראש הממשלה, נושא באחריות למחדל ולכישלון של שבעה באוקטובר.

כאן, בהר הרצל, ליד קברות יקיריכם, אני מישיר מבט אליכם, אזרחי ישראל. באתי לכאן לבקש מכם סליחה.

סליחה מתושבי הנגב המערבי, שלא הצלחנו להגן עליהם.

סליחה מתושבי הגליל העקורים, שהיו לפליטים במולדתם.

סליחה מן המשפחות השכולות. סליחה מן הפצועים. סליחה מן החטופים.

אני מבקש סליחה מכם, אזרחי ישראל.

אני יודע מה המשמעות של האחריות. תבעתי אותה מקודמיי בהיותי באופוזיציה והיום אני נוטל אותה בעצמי. משמעות האחריות היא הפסקת תפקידי מיד בתום המלחמה. עם תום המלחמה נלך לבחירות חדשות, ואני לא אשתתף בהן.

כעת, אנו נמצאים במלחמה ומוטלת עלינו המשימה הגדולה של מיטוט חמאס והחזרת החטופים. אין אלו שתי משימות נפרדות. זו משימה אחת, המחייבת את המשך המלחמה. את המשך המלחמה נוביל יחד.

אני קורא מכאן לראש האופוזיציה יאיר לפיד, ולחברי הכנסת ליברמן וסער, ומבקש מהם להצטרף עוד היום לממשלת אחדות לאומית, שתוביל יחד, בהסכמה, את מדינת ישראל אל הניצחון.

* לא מנהיג כושל – נתניהו אינו מנהיג כושל.

כדי להיות מנהיג כושל, צריך להיות מנהיג.

* סנסציה – יש אנשים שיש להם אומץ להודות שהם בחרו בנתניהו.

* אסור להפקיר את העמדה – בבחירות האחרונות הצבעתי בעד המחנה הממלכתי בהנהגת בני גנץ. זו לא הייתה הבחירה הראשונה שלי, אלא יותר ברירת מחדל. המפלגה שלי, דרך ארץ, בהנהגת יועז הנדל וצביקה האוזר, לא השתתפה בבחירות. תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער, האופציה השניה שלי, הצטרפה למחנה הממלכתי. ולכן הצבעתי למחנה הממלכתי.

אבל לא הייתי מצביע למחנה הממלכתי, אלמלא תמכתי בהצטרפות של תקווה חדשה לרשימתו של גנץ. סברתי, שגם דרך ארץ צריכה ללכת עם גנץ. תמכתי במחנה הממלכתי ככוח פוליטי חלופי לשלטון נתניהו אך גם ליאיר לפיד. הערכתי ואני מעריך את גנץ, למרות שדעותיו שונות משלי.

בתקופת המהפכה המשטרית, גנץ סיפק, מבחינתי, את הסחורה. לצד התנגדותו הנחרצת למהפכה, הוא התנגד באותה נחרצות להקצנה המטורפת שמנגד. הוא ניסה בכל מאודו למנוע את הקרע ולקדם פשרה בדמות רפורמה קונסטרוקטיבית שתתקן את הראוי לתיקון במערכת המשפט, בלי לשפוך את התינוק עם המים ולחסל את הרשות השופטת. למרבה הצער, הכוחות הצנטריפוגליים משני הצדדים היו חזקים יותר, אך ניסיונותיו היו חשובים מאוד וחשתי שהוא מממש את המנדט שקיבל ממני, בפתק ששלשלתי בבחירות.

כך היה גם בתחילת המלחמה, כאשר המחנה הממלכתי הצטרף לממשלה. למרות הטראומה של ממשלת האחדות בקורונה, שבה נתניהו הנוכל הונה אותו ועקץ אותו, גנץ הבין שכאשר ישראל הותקפה ונאסרה עלינו מלחמה קשה – זו השעה לאחדות לאומית ולממשלת חירום לאומית, גם אם ישלם שוב מחיר פוליטי כבד. חבל מאוד שיאיר לפיד וליברמן לא נהגו כמותו.

אבל משנכנס לקבינט המלחמה, גנץ אחראי להצלחות ולכישלונות במלחמה. וכיוון שהמלחמה נוהלה ומנוהלת בצורה כושלת, הוא שותף לאחריות לכישלון. מתן כהנא טוען שאילו זה היה תלוי בגנץ ואיזנקוט, ישראל הייתה פועלת ברפיח כבר לפני ארבעה חודשים. יכול להיות שזה נכון. לזכותם ייאמר שבניגוד לאחרים הם אינם מדליפים מהישיבות. אבל אין ספק שהם לא לחמו על כך. ובכך הם שותפים לדרך הובלתו הקלוקלת של נתניהו – מלחמת דשדוש ודחיינות, שאינה מובילה להכרעה ומחמיצה את הסיכוי לשחרר את החטופים.

אף על פי כן, גם היום אני רוצה לראות את המחנה הממלכתי בממשלה. כאשר יש מי שמובילים קו של מחאה ציבורית נגד הפעולה ההכרחית ברפיח, יש חשיבות ציבורית אדירה לכך שההחלטה על הפעולה ועל הרחבתה התקבלה בקבינט המלחמה פה אחד. אלמלא המחנה הממלכתי, נתניהו היה מאפשר לראש הכנופיה להצית אש בהר הבית מתוך כוונה משותפת שלו ושל סינוואר להצית את ערביי ישראל ולפתוח חזית פנים ישראלית במערכה. אני מקווה מאוד שהם יישארו בממשלה ולא יפקירו את העמדה.

* לזכרה של עדנה – מועצת התנועה הקיבוצית התכנסה בקיבוץ גשר, קיבוצה של עדנה סולודר, למושב המוקדש לזכרה של עדנה, שהלכה לעולמה בחודש שעבר.

עדנה, כלת פרס ישראל, יקירת הגולן, ממנהיגות התנועה הקיבוצית, מזכירת גשר במלחמת ההתשה, חברת כנסת, יו"ר של ארגוני התרבות, האמנות ובעיקר המוזיקה בתנועה הקיבוצית, שליחת ציבור במובן האמתי והמלא של המושג; זן הולך ונעלם.

בימים הקשים האלה, שבהם מדינת ישראל מחליפה את חובתה להגן על יישובי הספר במדיניות ברחנית של פינוי המוני וממושך של עשרות אלפי מתיישבים, אי אפשר שלא להתגעגע לעדנה, שהציבור הישראלי נחשף אליה כמנהיגת יישובי העמק בימים שבהם הם עמדו בנחישות תחת אש. כל חייה ובכל תפקידיה הרבים, הייתה בראש ובראשונה נציגת יישובי הספר.

מול החולשה, הברחנות והפינוי, עדנה היא מקור השראה של מנהיגות אמת, של אחיזה בקרקע במסירות, עד כלות נשמתה.

יהי זכרה ברוך!

* מחויבים לתקומה – הנושא המרכזי על סדר יומה של מועצת התנועה הקיבוצית היה תקומת קיבוצי הנגב המערבי וקו העימות בגבול לבנון. נציגי התנועה הציגו פריסה מרשימה מאוד של עשיה למען היישובים ולאחר מכן התקיים דיון. המדינה, שנעלמה ב-7 באוקטובר וגם בשבועות שאחרי השבת השחורה, לא ממש חזרה. בוודאי לא בצפון. לעומת זאת, התנועה, שבמשך שנים רבות הייתה לי ביקורת חריפה על חדלון המעשה שלה, נרתמה בצורה מעוררת התפעלות, עוד בהובלת ניר מאיר, מזכ"ל התנועה לשעבר וביתר שאת עם כניסתו לתפקיד של המזכ"ל של ליאור שמחה.

תקומת הקיבוצים (תקומה היא הרבה יותר משיקום) היא המשימה המרכזית, אם לא היחידה, של התנועה הקיבוצית בשנים הקרובות. תמכתי בבחירתו של ליאור בשל מחויבותו לנושא ואמוני ביכולתו להניע את המהלכים הנכונים.

אני מקווה שמתוך המשבר הזה נצא לתקומה של התנועה הקיבוצית כתנועת התיישבות משמעותית בחברה הישראלית, וכתנועה שחוזרת להקים קיבוצים ולעצב את גבולות המדינה.

* הוקרת התנועה הקיבוצית – החל מהשנה, אחת לשנה מעניקה התנועה הקיבוצית אות הוקרה על מפעל חיים. במועצת התנועה ניתן לראשונה האות לאורנה שמעוני ואביטל גבע.

חברתי הטובה אורנה, חברת אשדות יעקב מאוחד, הקימה בעשר אצבעותיה בקיבוצה את בית איל, המנציח את זכרו של בנה, קצין השריון איל שמעוני, שנפל בלבנון. בית איל הוא מרכז ספורט, בריאות, תרבות, שילוב והנצחה, שייעודו הוא שילוב אנשים עם מוגבלויות עם כל רבדי הקהילה בכל הפעילויות. במקום יש קיר הנצחה לכל הנופלים בגבול הלבנון, מאז כ"ד יורדי הסירה טרם קום המדינה ועד הנופלים בימים אלה במלחמת "חרבות ברזל". אני ממליץ בחום למי שאינו מכיר את המקום, לפקוד אותו בבקרו בצפון, בעמק הירדן.

אורנה הקימה גם את גן הפרחים שנקטפו בנהרים, לזכר הבנות שנרצחו בידי חייל ירדני במקום.

אורנה היא פעילה חברתית מסורה. הייתה ממנהיגות תנועת "ארבע אימהות" שנאבקו למען היציאה מלבנון, ולאחר מכן במאבקים למען גלעד שליט, למען אורון שאול והדר גולדין, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד ובשבעת החודשים האחרונים למען חטופי 7 באוקטובר.

בניגוד לתדמיתה הציבורית, בשל חברותה ב"ארבע אימהות", עמדותיה הפוליטיות של אורנה הן בדופן הניצית של תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית.

המחנך, הפסל, הצייר והיזם החברתי אביטל גבע, חבר עין שמר, הקים לפני 48 שנים את החממה החינוכית האקולוגית בקיבוצו. זהו מיזם חינוכי שמפגיש בני נוער מכל חלקי החברה הישראלית, לעשיה ויצירה בתחום האקולוגי, ומפגיש גם מבוגרים מכל קצוות הארץ.

אין ראויים משניהם.   

* הפקרנו את הזירה – חבל שלא התארגנו לשהות של אלפי או עשרות אלפי ישראלים ויהודים מאירופה במאלמו, כדי לעמוד מול הפורעים האנטישמים.

כל התקשורת האירופית ומעבר לה נמצאת במקום, ונופלת כפרי בשל לידי האנטישמים, ששולטים בלעדית בכל המגרש.

אל נחזור על הטעות הזאת באולימפיאדת פריז.

* סדר עדיפויות – עקיבא נוביק קרא במאמר ב"הארץ" לבטל את חגיגות יום העצמאות בשל המצב, ומיהר לנסוע לאירוויזיון.

* המטס – אני שומע שלא יהיה השנה מטס של חיל האוויר ביום העצמאות.

אם כך, למה אנו, אנשי הגולן, שומעים מעל ראשינו כבר שבעה חודשים 24/7 את האימונים למטס?

* הפנים והשמות – באנדרטת הזיכרון לחללי הגולן באתר גמלא, נוספו השנה עשרה שמות חדשים, של בני הגולן שנפלו במלחמת "חרבות ברזל".

יהי זכרם ברוך!

* מסדר הנופלים – בילדותי, השמות שליוו אותי ביום הזיכרון, היו החקוקים על קירות הזיכרון בבית הספר היסודי "תל-גנים", אח"כ בתיכון "בליך" ובשבט צופי ר"ג. לא הכרתי אותם אישית. רק את שמותיהם.

התגייסתי לצה"ל בתחילת 1982. אני שייך לדור לבנון. במלחמת הלבנון איבדתי לראשונה חברים, בני המחזור שלי בבית הספר ובתנועה. לראשונה ראיתי בעיניי אדם מת. לראשונה נשאתי אלונקה עם גופת חלל.

ומאז נפלו בני גרעינים של אורטל ובהם חניכי וחברי גילי, נפלו בני הגולן שהכרתי, נפלו חברים לנשק במילואים – בתאונת אימונים ובמבצע "חומת מגן".

המלחמה הזו היא הראשונה שלי כאבא של לוחם. לראשונה חוויתי את הדאגה, שלא הרפתה במשך חמישה חודשים. ובמלחמה הזאת נפלו בנים של חברים – של חברים מיישובי הגולן, מהמילואים ומהפעילות הציבורית שלי. עוד שם, ועוד שם ועוד שם ועוד ועוד. רק השבוע נפל טל שביט, בן קיבוץ כפר גלעדי, שעבדתי הרבה עם אמו איילת וקודם לכן עם סבתו נטע.

בימים אלה, ערב יום הזיכרון, אני חושב הרבה על אלעד ארליך. עבדנו יחד במכללה האקדמית תל-חי, הוא כמנהל לימודי החוץ ואני כמנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית. התיידדנו מאוד. הוא היה גם פעיל חברתי מרכזי בקריית שמונה ובאצבע הגליל. פעלתי גם לצד אמו, לאה, מובילת חינוך ומעמודי התווך של קריית שמונה. אלעד נהרג בתאונה בשירות המילואים. כל קריית שמונה, מכללת תל-חי ורבים מיישובי אצבע הגליל ליוו אותו לדרכו האחרונה. והשנה, משפחת ארליך לא תוכל להתייחד עמו ליד קברו. קברו וכל החלקה הצבאית בבית העלמין של קריית שמונה, יהיו מיותמים. כל כך עצוב. כל כך כואב.  

          * ביד הלשון

אבנ"י אית"ן – אבנ"י אית"ן הוא מושב דתי בדרום הגולן, בקרבת נחל אל-על.

שם היישוב מנציח את שמותיהם של חברי הגרעין המייסד שנהרגו.

א – אבנר גבורין – קצין נח"ל מוצנח שנהרג במלחמת יום כיפור בסיני.

בנ – בני חנני – קצין נח"ל מוצנח שנהרג במלחמת יום כיפור בגולן.

י – יהודה אריה – קצין נח"ל מוצנח שנהרג במלחמת יום כיפור בגולן.

א – אילנה בולה.

י – יונה סובר.

ת – תמר נחמה דרור. – שלוש חברות הגרעין שנהרגו ממוקש בשדות רמת מגשימים בגולן, שבו הן שהו בשל"ת.

ן – נגר עשירה – חברת הקבוצה שנפטרה ממחלה קשה.

ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, עלו חלוצי ההתיישבות לנקודה הזמנית במושב נוב. ב-1978 הם עלו לקרקע ביישוב הקבע. לאחר עקירת גוש קטיף, קלט היישוב 17 משפחות מעקורי החבל.

* "חדשות בן עזר"

השנה יותר מתמיד

מאורעות היום המר והנמהר, השבעה באוקטובר, והמלחמה שבעקבותיו, מאתגרים את התודעה הישראלית.

התפיסה של "לעולם לא עוד"; שישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים, כשלה ביום הטבח. פוגרום בהמוני יהודים חסרי ישע על אדמת המולדת – מדינת ישראל קיימת כדי להבטיח שזה לא יקרה. וזה קרה.

התפיסה שלפיה המדינה מגינה על תושביה ועל יישוביה הומרה בתפיסה של פינוי אוכלוסיה המוני ארוך טווח והקמת רצועת ביטחון בצד הישראלי.

גם האמונה של ראשוני הציונות שעל פיה הקמת מדינת ישראל תשים קץ לאנטישמיות, כי האנטישמיות היא תגובה לאנומליה של עם שחי בגולה, מפוזר כמיעוט בין העמים – אף היא קרסה. אנו עדים לגל האנטישמיות החמור ביותר מאז השואה. היום האנטישמיות ממוקדת פחות בפרט היהודי ויותר בקולקטיב היהודי – מדינת ישראל. נכדיהם של מי שצרחו: "יהודים, לכו לפלשתינה" צורחים היום ליהודים: "לכו מפלשתינה". זו אותה אנטישמיות הישנה והרעה, שרק שינתה את אופן פעולתה.

ואיך בימים הקשים האלה אנו יכולים לחגוג את עצמאותנו? מה יש לחגוג?

לי אין שום ספק. דווקא השנה, יותר מבכל שנה, עלינו לחגוג ביתר שאת את עצמאותנו. הימנעות מחגיגת יום העצמאות תספק ניצחון רוחני ותרבותי למבצעי הטבח, לרוצחים ולאנסים ולחוטפים הארורים.

ה-7 באוקטובר היה הכישלון החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל והציונות. המדינה כשלה בחובתה העליונה להגן על אזרחיה. אבל דווקא החור השחור של ה-7 באוקטובר הוא ההוכחה מה המשמעות של העדרה של המדינה, ומכאן – מה המשמעות של קיומה. מדינת ישראל ריבונית וחזקה היא המחסום בפני השמדת העם היהודי – חלומם של אויבינו.

אך מדינת ישראל אינה רק מקלט בטוח והגנה על חיי היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות של גאולת ישראל ומימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית; הזכות הטבעית למדינת לאום ריבונית במולדתנו והזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל.

קוממיות העם היהודי אחרי ההיסטוריה הקשה שלו – החזרה לארץ האבות, חידוש השפה העברית והקמת מדינה ריבונית, היא אחד מפלאי ההיסטוריה האנושית. והגם שיש לנו הרבה מה לשפר ומה לתקן, יש לנו המון במה להתגאות.

השנה, יותר מתמיד, עלינו לחגוג את יום העצמאות. החגיגה מהולה בעצב השנה יותר מתמיד, אך תמיד אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בסמוך ליום העצמאות, וזוכרים את מחיר הדמים הכבד שאנו משלמים על קיומנו ועל עצמאותנו. השנה, האבל ביום הזיכרון, גדול מבכל שנה. ודווקא בשל כך, חשוב כל כך שחגיגות יום העצמאות תהינה מרוממות נפש יותר מתמיד.

  • "על הצפון"

צרור הערות 8.5.24

* דשדשת – מלחמת בזק, מתקפת נגד מקדימה, העברת המלחמה לשטח האויב – כל העקרונות הללו של תורת הביטחון של ישראל, שעוצבו בשנותיה הראשונות של המדינה, נזנחו, ואנו אוכלים היום את הפירות הבאושים של ההזנחה.

האבסורד הוא, שדווקא מי שזנחו את העיקרון של גבולות בני הגנה ועומק טריטוריאלי הם אלה שזנחו גם את העקרונות הללו. הרי ניתן היה לצפות שדווקא הם יפעלו לחיזוק מקביל של עקרונות אלה, שהכורח בהם חיוני במיוחד ככל שאנו מוותרים על עומק טריטוריאלי. כפי שהם היו הראשונים לקדם את רעיון הנפל של "צבא קטן וחכם" וגרמו לכך שצה"ל אינו מסוגל להגן על המדינה מפני שני ארגוני טרור ללא חיל אוויר ושריון התוקפים אותנו במקביל, הם גם בזו לעקרונות הללו.

הרעיון של מלחמת בזק, נבע בין השאר מן ההבנה שאין לישראל אשראי בינלאומי למלחמה ארוכה, ולכן עליה להביא להכרעה מהירה. על פי העיקרון הזה, יום או יומיים אחרי 7 באוקטובר, צה"ל היה נכנס בכל הכוח בשלושה צירים לרצועת עזה, ובוודאי תופס את ציר פילדלפי, ומכה בכל הכוח בלי להרפות עד כניעת האויב, בתוך ימים ספורים או לכל היותר שבועות ספורים.

ומה קרה בפועל? התמרון הקרקעי החל רק בשבוע הרביעי ללחימה. הוא החל במשורה, רק בצפון הרצועה. המטרה של ההתנהלות הייתה לחסוך בחיי חיילינו, וזו כמובן מטרה צודקת ונכונה, אבל אם בעטיה אנו מוותרים על הניצחון, הרי שכל ההרוגים נפלו לשווא. עד עסקת החטופים הראשונה, שהושגה בזכות הלחץ הצבאי הכבד שליווה את המו"מ, פעלנו בעוצמה רבה, במקומות שבהם פעלנו. זמן לא רב לאחר ההפוגה, החל שלב הדשדוש.

בינתיים איבדנו את האשראי הבינלאומי והאמריקאי, איבדנו את תמיכת דעת הקהל, איבדנו את תחושת החירום והלכידות בתוכנו ושבעה חודשים אחרי תחילת המלחמה לא השגנו את מטרותיה, ותושבי הצפון שפונו כדי להקים רצועת ביטחון בצד הישראלי של הגבול (במקום העיקרון של העברת המלחמה לשטח האויב) אינם רואים אופק של חזרה לבתיהם בביטחון. וללא לחץ צבאי אפקטיבי, גם המו"מ על עסקת חטופים דשדש אל מול הסרבנות של חמאס.

זה מחיר הדשדשת.

בימים הראשונים של המלחמה דיברתי בביטחון על ניצחון ועל היום שאחרי הניצחון. האמת היא שכעת, למרבה החרפה, איננו יודעים אם ננצח. אם חלילה לא ננצח, תהיה זו הזמנה של מתקפות חמורות יותר בעתיד.

תסתיים המלחמה כפי שתסתיים, מיד אחריה יהיה עלינו לבנות מחדש את צה"ל ולשקם את תורת הביטחון של ישראל. את המהלך הזה תוביל ההנהגה המדינית והצבאית החדשה, שתחליף את זו, הכושלת. לצד שיקום הלכידות החברתית, זו תהיה משימתה העליונה.

* די לדשדוש – נשבענו: לא עוצרים עד שכולם חוזרים.

אבל עצרנו כבר לפני כארבעה חודשים. ולכן החטופים לא שבו לביתם והעקורים לא שבו לאדמתם.

די לדשדוש!

* כמה רוע – כמה רוע, כמה שנאה וכמה דמגוגיה יש בנראטיב השקרי, שלפיו המחלוקת היא בעד או נגד שחרור החטופים, כאילו יש מי שאינם חפצים בשחרורם או פחות אכפת להם מאחרים.

אין לי ספק שאילו המשכנו להילחם במלוא התנופה, כפי שנלחמנו עד העסקה הראשונה, החטופים כבר מזמן היו בידינו. אני משוכנע שרק לחץ צבאי מאסיבי, בכל העוצמה, ולא רק ברפיח אלא בכל הרצועה, יאלץ אותם לשחרר את החטופים, כחלק מתנאי הכניעה שלהם. אך מעולם לא העזתי להעלות על דל שפתיי את הטענה שמי שדעתם הפוכה לשלי אינם חפצים בשחרור החטופים או שאכפת להם מהחטופים פחות משאכפת לי. לרגע לא העזתי לייחס להם כוונות זדון. ההיפך הוא הנכון. האמנתי ואני מאמין שהדרך שהם סוללים לגיהינום של החטופים, רצופה כוונות טובות.

* רגישות יתר – נתניהו רוצה בשחרור החטופים יותר מכל ממני וממך – הקורא, כי אם ישוחררו זה הישג שלו ואם לא – זה הכישלון שלו. אז למה אין עסקה? כי חמאס אינו רוצה עסקה ואינו מוכן לעסקה. ואת המחיר של כניעה לדרישות של חמאס, אף ראש ממשלה לא היה לוקח על עצמו. ברק ואולמרט יכולים להאשים מן היציע, אבל אילו האחריות הייתה על כתפיהם, גם הם לא היו מסכנים כך את מדינת ישראל. גם לא לפיד ולא יאיר גולן ואפילו לא מרב מיכאלי. הטענה שלנתניהו לא אכפת מחיי החטופים היא הוצאת דיבה מכוערת. נתניהו לוקה ברגישות יתר להרוגים ופצועים. מה פירוש רגישות-יתר? מה רע בכך? הרגישות לחיי אדם מבורכת. רגישות-יתר היא רגישות משתקת, שמחיר הדמים שלה לטווח רחוק גדול יותר. זה המחדל של 7 באוקטובר. ההתמכרות של נתניהו לשקט נבעה מרגישות יתר לחיי חיילי צה"ל ואזרחי ישראל, אך היא עלתה מחיר כפול ומכופל. למרבה הצער, ב-7 באוקטובר לא נפל לו האסימון, והוא ממשיך באותה דרך. הוא יודע שהדרך להגיע לעסקה היא בלחץ צבאי כבד, אבל ההחלטה הזאת גדולה עליו, כפי שראשות הממשלה גדולה עליו. לרפיח היינו צריכים להיכנס ב-7 באוקטובר, אבל לשם כך היינו צריכים הנהגה מדינית וצבאית אחרת.

* העניין אינו רפיח – המתקפה על כרם שלום מעידה על ההכרח בפעולה ברפיח.

אבל העניין אינו רפיח בלבד, אלא גם המקומות שאותם עזבנו וחמאס שב והשתלט עליהם. וגם בדיר אל בלאח ומחנות המרכז טרם פעלנו.

יש לחזור ללחימה במלוא עוצמתה, כי אין דרך אחרת לנצח.

* דרדלה – פעולונת סמלית בפאתי רפיח לא תביא להכרעה.

* נרקומן של שקט – ביום המר והנמהר, היום הנורא בתולדות המדינה, כשהיינו על הקרשים ובוססנו בדם, חיזבאללה החל לזנב בנו, בתוקפנות שלא חדלה ליום אחד כבר שבעה חודשים.

במקום להגן על יישובינו, פינינו אותם. הסבירו לנו שכיוון שאנו נלחמים בעזה איננו יכולים להילחם גם בלבנון. אבל כבר לפחות ארבעה חודשים איננו נלחמים באמת בעזה, אך כנראה התמכרנו לפינוי. אפילו הבטחה לחזרה באחד בספטמבר הממשלה הכושלת אינה יכולה לספק.

נאמר לנו שאולי לא נצטרך להילחם, אם נגיע לפתרון דיפלומטי וגם נתנו בו סימנים – נסיגת חיזבאללה עד צפונה מהליטני. עכשיו כבר דנים על היערכות מחדש של חיזבאללה מדרום לליטני. ופרס לתוקפן -ראש הממשלה הכושל שלח את ראש המל"ל להביע הסכמה למו"מ על "תיקוני" גבול עם לבנון. ספוילר – לא מדובר בתיקונים בצד הלבנוני. לא, לא. אצלנו. איזה "תיקונים"?

בשנת 2000 ישראל נסוגה מרצועת הביטחון. זו לא הייתה נסיגה חד- צדדית, אלא נסיגה בהסכם עם האו"ם. בהסכם הזה ישראל התחייבה לסגת בדיוק לקו שהאו"ם ישרטט. היו לנו השגות לגבי הגבול הזה. לדוגמה, נאלצנו לסגת משטחים חקלאיים של קיבוץ משגב עם. אבל הסכם זה הסכם. התחייבנו, וכיבדנו את הסימון של האו"ם בלי ויכוחים.

כעת, כדי לרצות את חיזבאללה, אנו מוכנים לדון בדרישות הלבנונית החצופות לנסיגה משטחים ריבוניים של מדינת ישראל.

פייסן נשאר פייסן. נרקומן של שקט נשאר נרקומן של שקט.

לא למדנו כלום בשבעה באוקטובר.

* המקור הבכיר – למה נתניהו פרסם את הודעותיו תחת הכיסוי "מקור מדיני בכיר"? כדי לא להקפיץ את החרדים על כך שפרסם את ההודעות בשבת.

ואכן, החרדים התנפלו על גנץ בשל תגובתו במהלך השבת להודעות "המקור הבכיר" והתעלמו מהודעות "המקור הבכיר" עצמו.

* הצביעות המתחסדת – כל אותן מדינות שמגנות אותנו, שלוחצות עלינו, שמזועזעות מהכוונה לתקוף ברפיח – לו הותקפו כפי שאנו הותקפנו ב-7 באוקטובר, מה שעשינו בעזה היה קייטנת נופש וספורט לעומת התגובה שלהן. זה היה לפחות דרזדן. עם סיוע הומניטרי כמו בדרזדן.

* הפרעה נפשית – אנו נמצאים בעיצומו של נחשול האנטישמיות הגדול ביותר מאז השואה. העליה באנטישמיות בשנים האחרונות קיבלה זריקת מרץ אדירה ב-7 באוקטובר. הטבח הנורא הצית את דמיונם של האנטישמים באשר הם, מילא אותם עיזוז, והם הרימו ראש ויד גסה בכל רחבי תבל. צבעי האנטישמיות הם אדום-שחור-ירוק: היא משותפת לשמאל הרדיקלי, לימין הרדיקלי ולקנאות האסלאמית.

הרצל וראשוני הציונות האמינו שהקמת מדינה יהודית תשים קץ לאנטישמיות. ההנחה הייתה, שהאנטישמיות היא תוצאת האנומליה הקיומית של העם היהודי, כעם גולה ומפוזר ללא ריבונות במולדתו. בניגוד לנבואותיו האחרות של חוזה המדינה – זו לא התקיימה. האנטישמיות חיה ובועטת, והיא ממוקדת בעיקר בקולקטיב היהודי – המדינה היהודית, ולצדה המשך האנטישמיות הפרסונלית, נגד היהודים באשר הם. "לכו לפלשתינה" צעקו האנטישמים ליהודים בגולה וכששבנו למולדתנו הצעקה היא "לכו מפלשתינה" ו"מהנהר עד הים פלשתין תהיה חופשית" – חופשית מנוכחות יהודית. כי אין מקום ליהודים תחת השמש.

אין טעם לנסות לחפש הסברים לתופעת האנטישמיות. זו מחלת נפש קולקטיבית, שאין לה הסבר. לצערי, יש גם מחלת נפש בתוכנו, של האשמה עצמית באנטישמיות. בקבוצות הווטסאפ השונות מתקיימים דיונים על האנטישמיות, במיוחד סביב יום השואה. וכן, גם היום באה לידי ביטוי מחלת הנפש הזאת. כן, האנטישמיות היא תוצאת אקיבוש/התנחלות/אפרטהייד/עליונות-יהודית וכל שאר סיסמאות ההבל והשקר. הנה דוגמית דוחה במיוחד: "ברור שאלה גם 57 שנות כיבוש שמתפוצצות לנו בפנים. הן וניסיון מחיקת העם הפלסטיני. זה נעשה ביוהרה בלתי רגילה ובאטימות" בלה בלה בלה. ברור, קורבן האונס אשמה באונס. קורבן הרצח אשם ברצח. אני לתומי האמנתי ש-7 באוקטובר ירפא את ההפרעה הנפשית הזאת. מסתבר שהוא רק החריף אותה.

* מדמנה של אנטי – אני סקרן מאוד לדעת מה תהיה השפעת המאורעות האנטישמיים באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב על ההרשמה לאותם מוסדות.

מעניין כמה הורים ישלמו את מיטב כספם כדי שילדיהם יבלו את מיטב שנותיהם במדמנת אנטישמיות, אנטי אמריקאיות, אנטי מערביות, אנטי דמוקרטיות, אנטי ליברליות ואנטי הומניסטיות.

* כל מני רנגטים ודגנרטים – הסנאטור היהודי ברני סנדרס הביע תמיכה בפורעים האנטישמים באוניברסיטאות בארה"ב. לטענתו, אין אלו הפגנות "פרו חמאס" (המירכאות במקור) אלא התנגדות להתקפות הישראליות בעזה.

שקרן! הדגלים המונפים בידי הפורעים הם דגלי חמאס. הם חובשים כובעים ומטפחות חמאסיות. הם קוראים קריאות תמיכה ועידוד לחמאס. הם קוראים קריאות תמיכה בטבח 7 באוקטובר. הם גורמים למרצים וסטודנטים יהודים לפחד להגיע לקמפוסים, או לפחות להסתיר כל סממן יהודי.

ברל כצנלסון היטיב להגדיר את היהודים מסוגו של סנדרס. בנאום שנשא בהפגנת 1 במאי 1936, זמן קצר לאחר פרוץ מאורעות תרצ"ו, התייחס ליהודים מסוגם של סנדרס, עופר כסיף, גדעון לוי ודומיהם, שהצדיקו את הפורעים. וכך אמר: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".

* הסתה צמאת דם – מה מוצא לנכון "הארץ" לפרסם ביום השואה? למשל את התועבה הזאת: "מיד עם כינון ממשלה בלי ימין לאומני, מתנחלי וחרדי צריך להיכנס למשא ומתן לפתרון כולל. זה יהיה מפחיד, כי ייתכן שבדרך נעבור מלחמת אזרחים לא קלה מול 50 אלף מתנחלים שיתנגדו לפינוי הגדול. אם הם יתנגדו באש, תהיה חובה להכניע אותם עד עפר כדי שלא ירימו ראש במשך מאה שנה". את דברי ההסתה צמאת הדם כתב פרופ' סמי שלום שטרית.

מחרחר מלחמת האחים צמא הדם הזה, רואה את עצמו איש שלום. ולכן, בעוד הוא מחרחר מלחמת אחים, הוא מתנגד בתוקף למלחמה בחמאס. את המלחמה בחמאס הוא מגדיר "מיותרת" והוא מזכיר בגאווה שכבר יומיים אחרי טבח 7 באוקטובר הוא כתב מאמר נגד כניסה לעזה. כלומר, בעיני המנוול הזה, ישראל לא הייתה צריכה להגיב על הטבח, אלא להשלים אתו ועם המשך שלטון חמאס. כל מה שנדרש היה, הוא לקבל את החטופים, ולשם כך לשחרר את הכל המחבלים. טוב, הוא איש שלום. אבל נגד בני עמו, שדעתם שונה משלו, הוא לא מסתפק בפחות מניצחון מוחלט. מה זה מוחלט? "שלא ירימו ראש במשך מאה שנה".

חלאת המין האנושי הזה, תומך בפורעים האנטישמים באוניברסיטאות בארה"ב. את היהודונים שמצטרפים לפורעים האנטישמים הוא מכנה "יהודים טובים". הפורעים צודקים, לטענתו. " הרי יש כיבוש. הרי הרגנו בלא הבחנה ושיטחנו את רוב רצועת עזה. יש אסון הומניטרי מתגלגל ברצועת עזה, שאנחנו אחראים לו".

ומה בעיניו "הגרוע מכל". שהחיילים לא סירבו לצאת למלחמה. "מצייתים לכל צו גיוס ולכל פקודה ולכל הוראה של הנזכרים למעלה והולכים אחרי בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר באש ובתופת". הוא היה מצפה לסרבנות המונית למלחמה הזאת. מן הסתם, במלחמת האחים שהוא מחרחר, בתקווה להרוג עשרות אלפי מתנגדים פוליטיים, הוא לא יסבול סרבנות.

אפילו בסטנדרטים המזעזעים ביותר של "הארץ", הייתי מצפה שפשקוויל ההסתה הזה יהיה מחוץ לקו האדום. כנראה שאין קווים אדומים ברח' שוקן.

* שירת הסירנה – אנו רגילים לשמוע את רעש הצופרים ביום השואה.

אבל השנה, בקצרין, הצופרים הקדימו ב-55 דקות… בצפירות עולות ויורדות. הייתי אותה שעה בדואר בקצרין, וירדתי למקלט ציבורי במרכז המסחרי.

שמענו היטב את היירוטים. הבומים היו תוך כדי אזעקה. כששהינו במקלט שמענו עוד מטח ויירוטים, אך ללא אזעקה נוספת בקצרין. בקדמת צבי הקרובה היו שתי אזעקות ורסיסי המיירט נפלו במושבה וגרמו נזק לרכוש.

אני חייב לציין שהציבור בקצרין היה רגוע מאוד. לא היה שמץ של בהלה. הירידה למקלט והשהיה בו הייתה מסודרת מאוד.

* עגבניה של ארדואן – כמה לעגו לנו כששאלנו אם מעדיפים לקנות עגבניה של חקלאי ישראלי או עגבניה של ארדואן. "אנכרוניסטים", קראו לנו. התייחסו לרעיון של ביטחון המזון בזלזול.

נו, נו. לכו עכשיו לחפש עגבניות של ארדואן.

* מלחמה שאף פעם לא די לה – את קבלת השבת האורטלית הקדשנו ליהודה עמיחי, שבאותו יום מלאו מאה שנה להולדתו. שרנו את "שיר ליל שבת" ("התבואי אלי הלילה").

"מלחמה שאף פעם לא די לה", שורר עמיחי. והמלחמה שאנו בעיצומה ואף פעם לא די לה, אינה מלחמת מאתיים הימים, אלא מלחמת מאה השנים. המלחמה שאסרו עלינו הערבים מראשית הציונות, כדי לסכל את הקמת מדינת ישראל וכל קיום יהודי בארץ ישראל. הם לא נואשו וממשיכים באותה המלחמה, מלחמה שאף פעם לא די לה.

אין מקום לעייפות, לא לתבוסתנות ולא לפייסנות, כי החולשה מגבירה את תוקפנות האויב. יש מקום לנחישות ולדבקות.

"שיר ליל שבת" הוא שיר אהבה, המדבר על מעשה האהבה ועל המצווה למעשה האהבה בשבת, לעונג שבת. בשיר, "מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר". אך במציאות, המלחמה אינה במקום אחר אלא כאן. ולצד המלחמה, ועל אף המלחמה, נדבוק באהבה ובמעשה האהבה ובזוגיות ובמשפחה ובבית ובאדמה ובמולדת. ונגן על היופי הזה ולא ניתן לחורשי רעתנו להרוס את חיינו.

אף על פי כן!

          * ביד הלשון

מוכרחים להיות שמח – מאמר של עירית לינור ב"ישראל היום" בנושא פולמוס חגיגות יום העצמאות, קיבל את הכותרת: "מוכרחים/אסור להיות שמח".

מהיכן המילים "מוכרחים להיות שמח"? ולמה מוכרחים להיות שמח? למה לא מוכרחים להיות שמחים?

המילים לקוחות, כידוע מהשיר "הבה נגילה".

זה אמנם ידוע, אך זה שיבוש. אין מילים כאלו בשיר. המילים הנכונות הן: "עורו אחים בלב שמח".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.5.24

* רוח 8 באוקטובר – על איזה בסיס ערכי תתקיים האחדות הלאומית? הרי ערכינו שונים.

אחדות לאומית היא ערך שעומד בפני עצמו. כמו שהשלום הוא ערך. כפי שהשלום אינו בכל מחיר, כך גם אחדות אינה בכל מחיר. לא אוותר על ערכיי למען האחדות, אך גם לא אכפה למענה את ערכיי על אחרים. בדיאלוג בין בני פלוגתא ניתן להגיע להסכמות שתיצורנה אחדות. התנאי לכך הוא רצון כן להגיע לאחדות, מתוך הבנת הערך והכורח באחדות. ברור שהקיצונים אינם יכולים להיות חלק מהסכמות לאומיות, ולכן המטרה הראויה בעיניי היא גיבוש מיינסטרים ציוני ממלכתי רחב, שיהיה הבייס הישראלי הגדול, שרוב גדול של הציבור יהיה בו, ולהשאיר את הקיצונים בקצוות, עם אפשרות לאתגר את המיינסטרים, אך לא להכריע אותו.

זו המציאות שאליה ראוי לחתור, שתחליף את המציאות הרת האסון הנוכחית, של שני מחנות ניצים, כשכל מחנה נגרר אחרי הקיצונים שבו, ובין המחנות מתנהלת מלחמה עד סף קרע. אחרי 7 באוקטובר, רוח 8 באוקטובר הייתה רוח של אחדות לאומית. למרבה הצער, מחנה 6 באוקטובר, על שני דפנותיו, לא ויתר והמשיך בכל מאודו להפעיל את הכוחות הצנטריפוגליים להעמקת השנאה והקרע, שמהם הוא נבנה. אנשים קטנים נהנים להתבוסס בקיא של ה-6 באוקטובר ורוצים להטביע בו את כולנו. אני מאמין שרוח 8 באוקטובר תגבר.

* רוח 6 באוקטובר – תמצית רוח ה-6 באוקטובר היא כוחנות כלפי פנים, כלפי יריבים, לעומת חולשה כלפי חוץ, כלפי אויבים.

הממשלה הכוחנית חשבה שהעובדה שהיא מונה 64 ח"כים נותנת לה את הזכות לנהוג ככל העולה על רוחה, להתעלם מחצי העם, לשנות לחלוטין את כללי המשחק, לנסות להשתלט על הרשות השופטת והכל בשל הטענה של "רצון העם", שכביכול נתן לה מנדט בלתי מוגבל. גם כאשר כבר היה ברור וידוע שהמהפכה המשטרית מפרקת את החברה, פוגעת בכלכלה, פוגעת בביטחון – הם המשיכו בכוחניות עם הראש בקיר, בלמו כל פשרה, בזו וזלזלו בכל מי שהתנגד למהלכים הקיצוניים.

הכוחנות הזאת יצרה חולשה שהאויב הריח. אבל מעבר לכך, אותה ממשלה המשיכה בדרך הביטחונית שנתניהו התווה בעשור וחצי של שלטונו – התמכרות לשקט וקניית שקט בכל מחיר. אולי הדוגמה הקיצונית ביותר, היא ההשלמה עם פלישה של כוח חיזבאללה לתוך שטחה של ישראל והקמת מאחז בשטחה הריבוני של ישראל, שלא סולק במשך יותר מחצי שנה, מפחד מפני התגובה.

זה היה נוח לכל חלקי הקואליציה, גם לימין הקיצוני ביותר. הם האמינו שנפלה בידיהם הזדמנות פז להשתלט על הרשות השופטת ולנהל מלחמת חורמה במה שהם מכנים "האליטות", ולהרוס כל חלקה של ממלכתיות, ולשם כך יש צורך בשקט ביטחוני, שאותו צריך לקנות בכל מחיר.

הכוחניות כלפי פנים החלישה את החברה והקרינה את החולשה כלפי חוץ, וכאשר החולשה הזאת הייתה במקביל לחולשה המובנית כלפי חוץ, שנבעה מההתמכרות לשקט, הייתה זו ממש הזמנה לאויב לממש את זממו.

אך האחריות היא בפירוש לא בצד אחד של המתרס. המאבק הצודק נגד המהפכה המשטרית, הפך למאבק בלתי לגיטימי בדרך הכוחנית שלו, שגרם לנזק לא פחות חמור מהמהפכה עצמה. השנאה, הזעם הקדוש, ההקצנה, חוסר הנכונות לכל הקשבה ולכל פשרה והצגת כל שינוי קל כגזירת שמד שבה גם שרוך של נעל הוא "ייהרג ובל יעבור"; הדיבור הנורא על "הם לא אחים שלנו", חתימת אלפים על החזון הנורא של היפרדות לשתי מדינות, הקריאה להוציא כספים מהארץ והאיום בסרבנות המונית, כמו גם הפגנות אלימות עם חסימות צירים מרכזיים וכד', הפיכת מאבק צודק נגד המהפכה המשפטית למלחמת זהויות שהשפל שלה היה פשעי השנאה הדוסופוביים ביום הכיפורים בת"א – כל אלה ביטאו תוקפנות, דורסנות וכוחנות בלתי נסבלים כלפי פנים, תוך פגיעה מודעת בכוחנו החיצוני (הגאווה על כך שנפגעה הכשירות המבצעית של צה"ל, למשל). ואותה אופוזיציה לא אתגרה כהוא זה את תפיסת הביטחון של התמכרות לשקט. להיפך, הם תמכו בה בהתלהבות. אילו הממשלה הייתה מאמצת קו הפוך ויוצאת למתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס (זה לא היה קורה כי נתניהו, במבנה אישיותו, אינו מסוגל לאמץ מדיניות כזו), מתנגדי הממשלה היו מאשימים את ראש הממשלה שהוא יוצא למלחמת ברירה מיותרת כדי להינצל מהמשפט ואולי אף קוראים לסרב לצאת למלחמה.

כן, שני הצדדים שנלחמו זה בזה בטירוף, החלישו אותנו כך שהיינו כרכיכה כלפי חוץ. וכך המטנו על עצמנו את ה-7 באוקטובר.

ב-7 באוקטובר למדנו בדרך הקשה ביותר שאם נרצה או לא נרצה, אנחנו אחים, והאויב, שחלומו האחד והיחיד הוא השמדתנו, אינו מבחין בין מתיישבים באלון מורה למתנחלים בניר עוז, בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדי ההפיכה המשטרית. ניתן היה לצפות שההכרח שנכפה עלינו ושהוכיח לנו את ברית הגורל בינינו, ימונף לעיצובה של ברית ייעוד מחודשת בינינו. למרבה הצער, הכוחות הצנטריפוגליים של ה-6 באוקטובר, בשני דפנות המחנה הזה, ממשיכים בכל העוצמה לקרוע את המדינה לגזרים, כי הם נבנים מהקרע הזה. הם שבים לכוחנות ההרסנית כלפי פנים, שכל כך מחלישה אותנו כלפי חוץ.

השאלה היא אם הרוב הדומם של הישראלים השפויים, יתנו למחנה ה-6 באוקטובר להרוס את המדינה, או יתארגן להפיח במדינת ישראל את רוח ה-8 באוקטובר, היום שבו העם התאחד והראה את כוחות הטוב הגלומים בו.

* על סטרואידים – בתגובה לדברים שכתבתי על כך שאם יוצא צו מעצר נגד נתניהו זהו צו נגד מדינת ישראל וכולנו צריכים להתאחד נגדו, נכתבו אמירות מזעזעות, של שמחה לאיד ותקווה למעצרו של נתניהו. לאלו תהומות של שנאה וניכור הידרדרו אותם עלובי נפש. זה 6 באוקטובר על סטרואידים.

עצם האיום בצווי מעצר מעביר מסר שדמם של היהודים מותר ואין למדינת ישראל זכות להגנה עצמית. כך שהעימות בנושא הזה אינו בין תומכי נתניהו למתנגדיו, אלא בין חמאס לישראל, בין טבח 7 באוקטובר לבין ההגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. יעשה כל אחד את בחירתו.

* איום על מחנה 6 באוקטובר – באתר הימנני "מידה" התפרסם פשקוויל נאצה נגד תנועת הרבעון הרביעי, ובכלל נגד הגורמים החותרים להסכמה רחבה ולאחדות לאומית.

כדי שתבינו במה המדובר – במקום אחר אותה כותבת כינתה את משפחות החטופים "ילדי טנטרום".

ואני דווקא שמחתי על הפשקוויל, כי אם הקיצונים רואים בארגוני-הביחד איום, זה סימן טוב, שאנו בדרך הנכונה.

* מי ימנה את המפקדים – יש צדק רב בביקורתו של סמוטריץ' על כך שהרמטכ"ל ממנה קצינים לתפקידים בכירים במטכ"ל. הלוי הוא מפקד הצבא, הנושא באחריות הצבאית העליונה למחדל ההפתעה במתקפת 7 באוקטובר, למחדל המבצעי שבו צה"ל לא התעשת בזמן ולא הגיע להגן על היישובים המותקפים ועל ניהול המלחמה, שבה אחרי כמעט 7 חודשים לא הצלחנו למוטט את חמאס, לשחרר את החטופים ולפתור את בעיית חיזבאללה, כאשר יישובינו מפונים כבר למעלה מחצי שנה. איך יתכן שהוא ימנה את המטכ"ל הבא? אכן, בעיה חמורה.

מצד שני, התפקידים הללו מחייבים איוש מידי. צה"ל אינו יכול להרשות לעצמו לא למלא את החורים הללו, בוודאי בשעת מלחמה. מי ימנה אותם אם לא הרמטכ"ל?

הדרך היחידה למנוע מהרמטכ"ל של המחדל למנות אותם, הוא למנות רמטכ"ל חדש תחתיו. אבל מי ימנה את הרמטכ"ל?

על פי החוק, את הרמטכ"ל ממנה הממשלה. אבל הממשלה היא הנושאת בעיקר האחריות למחדל. ראש הממשלה בעשור וחצי האחרון הוא האיש שהוביל את תפיסת הביטחון שקרסה ב-7 באוקטובר. והממשלה היא האחראית מיניסטריאלית לאסון. איך זה יתכן שממשלת המחדל וראש ממשלת המחדל ימנו את הרמטכ"ל החדש? ברור שזה חמור יותר ממינוי מפקדים פחות בכירים בידי הרמטכ"ל.

אז מה עושים?

יש להחליט על בחירות חדשות בהקדם, בין חגי תשרי לסוף 2024. אני כותב זאת מתוך תקווה שאכן נחזור למלחמה העצימה למיטוט חמאס ושחרור החטופים ולהגנה על יישובי הצפון. אם לא מחדשים אותה, אפשר להקדים את הבחירות אף מוקדם יותר. אם מר מחדל לא התפטר, כפי שהיה נוהג במקומו כל אדם נורמטיבי, לפחות חובה עליו לחזור לעם ולבקש מנדט מחודש. הממשלה שתיבחר אחרי הבחירות, שקרוב לוודאי שנתניהו לא יעמוד בראשה, ואני מקווה מאוד מאוד שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית רחבה, תמנה את הרמטכ"ל החדש.

עד אז, יש להקפיא מצב בצה"ל. לתפקידים שהתפנו, ואין ברירה אלא לאייש אותם, יש למנות מחליפים. אך יש לחתור לכך שההתפטרויות תיעצרנה. שכולם יישארו בתפקידם. וגם כל אלה שאמורים לסיים את תפקידם, יאריכו את התפקיד בעוד חודשים אחדים, כדי שמינוי המחליפים ייעשה תחת כהונת הממשלה החדשה. 

* העובדות מפריכות את הקמפיין הבכייני – שלושה מבין חמשת האלופים החדשים שמונו הם דתיים. בעבר הלא רחוק, מציאות כזו הייתה דמיונית. מה נשתנה? כדי להבין זאת, יש להכיר את שכבת התא"לים, מפקדי האוגדות ומקביליהם, ולראות שאחוז הדתיים בהם גבוה מאוד, ובאופן טבעי, מהם יוצאים האלופים, ורבים מהם דתיים והם משקפים את המטכ"ל הבא. גם ההרכב הנוכחי של דרג התא"לים שונה מאוד מזה שהיה בעבר הלא רחוק, אך מי שראה אז את שכבת המח"טים יכול היה להבין שזה מה שצפוי.

כששרתתי בצבא, מעט מאוד דתיים נשארו לשירות ממושך בקבע. רוב הקצינים הדתיים פרשו אחרי שנה או שנתיים בקבע, לכל המאוחר אחרי תפקיד מ"פ. מה שגרם לשינוי, אינו שינוי בצה"ל אלא בחברה הדתית לאומית, שעודדה את בניה ללכת לקריירה צבאית. על כך היא ראויה לכל שבח, ויש לקוות שכך יהיה גם בקרב החלקים האחרים באוכלוסיה.

עובדה זו מפריכה את הקמפיין הבכייני על כך שלא מקדמים את הדתיים. זה פשוט קמפיין שקרי. העובדות בשטח מפריכות אותו.

* על אחריות וחוקי הפיזיקה – אחריות אינה חומר ולכן חוקי הפיזיקה אינם חלים עליה. כפי שאהבה אינה חומר. אני אוהב במאה אחוז כל אחד מילדיי, ולא צריך לחלק ביניהם את האהבה. כשמנהל מאציל סמכויות, אין זה מסיר כהוא זה מאחריותו המוחלטת. לכן, העובדה שיש אחראים נוספים אינה גורעת ממאה אחוזי האחריות של נתניהו למחדל 7 באוקטובר, בהיותו המנהיג העליון. והרמטכ"ל אחראי במאה אחוז לכשלי צה"ל. וראש אמ"ן אחראי במאה אחוז לכשלי אמ"ן. וכן הלאה. אך בראש ובראשונה – אחריותו של נתניהו היא מוחלטת.

אני יוצא נגד שתי תופעות בשיח הציבורי בחצי השנה האחרונה. נגד הניסיון למזער את אחריותו המוחלטת של נתניהו ונגד הקפיצה האוטומטית כלפי כל ביקורת על אחרים, כאילו היא כפירה בעיקר ומנקה את נתניהו מאחריותו.

מותר לדבר על קונספציית אוסלו, על קונספציית ההתנתקות, על ביטול חומת מגן בעזה ועוד, כעל חלק מן הגורמים לאסון, בלי להיות חשודים כמי שרוצים לגונן על נתניהו.

* מה יפקח את עיניהם של סרבני ההתפכחות – אין לפלשתינאים חזון קונסטרוקטיבי כלשהו. אילו היה להם, כבר מזמן הייתה להם מדינה ריבונית. החזון שלהם הוא אחד – שאנחנו לא נהיה כאן. איך כתב המשורר הלאומי שלהם, דרוויש? גם את הקברים שלנו ניקח אתנו. והכל מותר כדי לממש את החזון הזה, כפי שנוכחנו לפני פחות מ-7 חודשים.

אין שום דרך, לפחות במאה השנים הבאות, לגשר בין החזון הציוני לחזון הפלשתינאי. רק אחד משניהם יוכל להתממש.

סרבני ההתפכחות, שאפילו אחרי 7 באוקטובר מסרבים לפקוח את עיניהם, יתפכחו כנראה רק אחרי 7 באוקטובר בריבוע מהמדינה הפלשתינאית בפאתי ת"א. אם כך, עדיף שלא יתפכחו. אם אנו עם חפץ חיים, לא תקום מדינה כזו, שכל ייעודה יהיה אותו 7 באוקטובר רבתי.

* בכיה לדורות – מבצע "חומת מגן" (2002) הוא ההצלחה הגדולה ביותר במלחמה בטרור בתולדות ישראל.

לאחר 1,500 נרצחים ישראליים בעקבות אוסלו, בהובלת ערפאת, הפרטנר ל"שלום של אמיצים"; כאשר ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס ולהיכנס למסעדה, וכאשר כל ה"מומחים" הסבירו שאין דרך להילחם בטרור המתאבדים כי אין מה לעשות נגד מחבל שנחוש להתאבד, מדינת ישראל התעשתה, צה"ל יצא למלחמה בכל העוצמה, בכל הקטלניות, בלי היסוסים ובלי דשדוש, שברה את תשתיות הטרור והחזירה את חופש הפעולה הביטחוני לצה"ל. מאז "חומת מגן" נחסכו בזכות המבצע חייהם של עשרות אלפי ישראלים, "קורבנות השלום".

מבצע "חומת מגן" הוא גם החמצה רבתי, שאת פירותיה הבאושים אנו אוכלים עד היום. ההחמצה היא ביטול המבצע בעזה. גויסתי בצו שמונה למבצע בעזה. שעות ספורות לפני שהחל, שרון קיבל רגליים קרות וביטל אותו. המבצע המתוכנן נועד להתחיל בעת ובעונה אחת בכמה גזרות. החטיבה שלי הייתה אמורה לכבוש בשעות הראשונות את ציר פילדלפי, בניגוד למהלך התמוה במלחמה הנוכחית, שבו השארנו את ציר ההברחות בידי האויב עד היום.

ביטול המבצע היה בכיה לדורות. לו בוצע, תשתיות הטרור היו מושמדות וצה"ל והשב"כ היו נהנים מחופש פעולה ברצועה לאורך כל השנים הללו. או אז, לא הייתה נורית רקטה אחת מעזה. לא הייתה נחפרת מנהרה אחת. וכמובן שלא היה מתבצע טבח שבעה באוקטובר. איזה ליקוי מאורות!

* טעיתי – ב-1993 נערך בלבנון מבצע "דין וחשבון", שבו מתקפות קשות של חיל האוויר הביאו לגל של בריחה המונית של תושבים בלבנון צפונה. המטרה הייתה שאותם פליטים יהיו מנוף לחץ על חיזבאללה להפסקת הטרור. המבצע הסתיים ב"הבנות" עם חיזבאללה, שכמובן הופרו מיד והמצב חזר לקדמותו.

כישלון המבצע הביא אותי למסקנה חריגה, באותה תקופה. מיצינו את רצועת הביטחון. אין לנו עוד מה לחפש בלבנון. האויב הפלשתינאי שבעטיו נכנסנו ללבנון כבר לא קיים שם. הסכסוך שלנו עם גורמים לבנונים יסתיים אם הם יאבדו את עילת מאבקם – השהייה שלנו בארצם. פרסמתי אז שורה של מאמרים שקראתי בהם לנסיגה חד-צדדית מלבנון.

הדעה הזאת הייתה מנוגדת לקונצנזוס הלאומי בדבר חשיבות רצועת הביטחון. תנועת ארבע אימהות עוד לא קמה. יוסי ביילין, הראשון במערכת הפוליטית שהטיף לכך, עוד לא אימץ את הגישה הזאת. זה היה קול יחיד. דווקא אני, בעל דעות מדיניות-ביטחוניות ניציות מובהקות, ביטאתי בנושא הזה עמדה יונית מובהקת.

לעמדתי זו היה מרכיב נוסף. התחלתי לחוש אז בזיקה הנוצרת בשיח הפוליטי בין סוגיית הגולן לסוגיית לבנון. החלה להישמע אז הטענה, שכל עוד אין שלום עם סוריה, לא יהיה שקט בלבנון. אם ניסוג מהגולן ויהיה שלום עם סוריה, סוריה לא תתמוך בחיזבאללה ולא יהיה עוד סכסוך עם לבנון, וחיילי צה"ל לא ייהרגו בלבנון. ואכן, בשנים הבאות הלינקג' הזה היה חזק מאוד, בעיקר בתקופת ברק, שהבטיח נסיגה מלבנון תוך שנה "ב-הס-כם", כפי שנהג לומר, וברור היה שהכוונה להסכם עם סוריה, והיה ידוע מה מחירו. בתקופת ברק כבר הייתה תמיכה ציבורית רחבה בנסיגה מלבנון, והוא הפך את לבנון למנוף לשכנוע העם לתמוך גם בנסיגה מהגולן. סברתי שחובה לנתק באחת את הקשר הגורדי הזה, והדרך לכך היא התנתקות חד-צדדית מלבנון. רק אחרי התמוטטות המו"מ עם סוריה, ברק החליט על נסיגה חד צדדית, שבוצעה כעבור חודשיים.

מאז 1993 תמכתי בעקביות בנסיגה חד-צדדית מלבנון ודבקתי בעמדה הזו עד הנסיגה עצמה. הייתה לי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה ועל הפקרת צד"ל, אך תמכתי בעצם הנסיגה ושמחתי עליה.

כמובן שמיד לאחר הנסיגה נוכחתי בטעותי, באמונה שהנסיגה תוציא את העוקץ מהסכסוך עם גורמים לבנונים, כי לא תהיה להם עוד עילה לסכסוך. חיזבאללה המציא את פיקציית "חוות שבעא" כעילה להמשך הסכסוך. הנסיגה לא הביאה לשקט בגבול, שהמשיך לדמם עד מלחמת לבנון השניה, ורק לאחריה נוצר שקט ממושך, שנוצל להתעצמות רבתי של חיזבאללה.

למרות שהנסיגה לא הפסיקה את הסכסוך עם חיזבאללה, עדין האמנתי שלא היה לנו מה לחפש בלבנון ונכון יותר להגן על ישראל מתוך גבולותיה, בלי מחיר הדמים של השהייה בלבנון.

טלטלת ה-7 באוקטובר, מחייבת כל אחד מאתנו לבחון את דרכו ואת עמדותיו. הגעתי למסקנה שטעיתי בתמיכתי בנסיגה מלבנון. כאשר למעלה מחצי שנה עשרות אלפי אזרחי ישראל שחיים לאורך גבול לבנון פונו מבתיהם והיו לפליטים במולדתם וכלל לא בטוח שיוכלו לחזור אפילו לתחילת שנת הלימודים הבאה; כאשר כל יישובי הגבול התרוקנו, כי במקום להגן על היישובים, המדינה החליטה שעדיף לפנות אותם, וישראל הקימה רצועת ביטחון בצד הישראלי של הגבול, ברור שמשהו כאן לא עובד. חרפת הפינוי הביאה אותי לשנות בדיעבד את דעתי.

כנראה שאין מנוס מרצועת ביטחון בינינו לבין לבנון. השאלה היא האם היה תהיה בצד הישראלי, במקום היישובים, או בצד הלבנוני. התשובה ברורה – מטרתנו להעביר את המלחמה לשטח האויב ובוודאי לא לאפשר לו ליצור טיהור אתני בצד הישראלי של הגבול. רצועת ביטחון בדרום לבנון עם פרוקסי מקומי – צד"ל, הייתה אסטרטגיה נכונה, וכמובן שתמיד יש מה לתקן ומה לשפר בדרך הפעלתה. אילו הייתה לנו רצועת ביטחון, חרפת הפינוי לא הייתה עולה על הדעת.

אני מודה שטעיתי בדרך שבה האמנתי בשלושים ואחת השנים האחרונות, בסוגיה הלבנונית.

* טראמפ לא סולח לנתניהו – הנשיא לשעבר ואולי לשעתיד של ארה"ב, דונאלד טראמפ, טוען שעל נתניהו להתפטר בשל אחריותו לטבח ב-7 באוקטובר.

לכאורה, מה הרבותא בכך? כל אדם נורמטיבי מבין את המובן מאליו. אלא שטראמפ אינו אדם נורמטיבי. להיפך, אפשר לומר עליו שהוא נתניהו על סטרואידים. האם הוא אי פעם לקח אחריות על מחדל כלשהו, על שגיאה כלשהי, או בדיוק כמו נתניהו הוא מצא תמיד שעירים לעזאזל על כל כישלונותיו?

לא בשל טבח 7 באוקטובר טראמפ סולד מנתניהו, אלא כיוון שנתניהו עשה את המובן מאליו והתקשר לברך את ביידן על ניצחונו בבחירות. אגב, הוא עשה זאת באיחור רב והיה האחרון מבין מנהיגי המדינות הדמוקרטיות לעשות זאת, כי לא רצה להכעיס את טראמפ הפסיכופט, שבדה קונספירציה מטורללת על "גניבת הבחירות".

טראמפ אינו סולח לנתניהו על כך. מבחינתו, החלטותיו הפרו-ישראליות כנשיא היו מתנה אישית שלו לנתניהו וכשנתניהו בירך את ביידן הוא כפוי טובה.

אם טראמפ ייבחר לנשיאות, הוא עלול לנקום בנתניהו ובישראל ולנהל מדיניות אנטי ישראלית קיצונית. טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל מכל הנשיאים, אך אין לו כל סנטימנט לישראל והוא עלול להתהפך ב-180 מעלות. מצד שני, הוא גם יכול לשוב ולהיות פרו-ישראלי, משיקולים אלה או אחרים, שלבטח לא יהיו ענייניים. הוא אדם בלתי צפוי.

* שותפה לערכים הדמוקרטיים – עיתונאי ישראלי שכתב מאמרי ביקורת נגד הממשלה והעומד בראשה, זומן לפגישה בקונסוליה ישראלית במדינה כלשהי, ומאז נעלמו עקבותיו. לאחר זמן נחשף, שהעיתונאי נרצח וגופתו בותרה. עוד התברר, שמחסליו הם סוכני שב"כ שנשלחו למשימה באופן אישי בידי ראש הממשלה.

איך תגיב ארה"ב על אירוע כזה? מה יהיה יחסה לממשלת ישראל? כיצד תתייחס לראש ממשלת ישראל?

אירוע כזה, כמובן לא קרה. הוא גם לא יקרה. אין סיכוי שאי פעם יקרה בישראל אירוע כזה. אבל האירוע הזה קרה. העיתונאי אינו ישראלי אלא סעודי – ג'מאל ח'אקשוקג'י, שביקר את דרכו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. בן סלמאן הורה לרצוח אותו.

פרשן "ניו-יורק טיימס" תומאס פרידמן כתב השבוע שסעודיה עתידה להחליף את ישראל כבעלת הברית האזורית של ארה"ב, בשל אכזבתו של הנשיא ביידן ממדיניות ישראל.

כנראה שארה"ב רואה בסעודיה שותפה לערכים הדמוקרטיים וככזו, בעלת ברית טבעית.

* התוקפן על פי "ניו-יורק טיימס" – הטבח ב-7 באוקטובר הצית את דמיונם של האנטישמים בכל העולם, שילהב אותם והוביל לגל האנטישמיות הנורא ביותר מאז השואה. הגל האנטישמי מתמקד בעיקר בקמפוסים של האוניברסיטאות במערב והבולטת שבהן היא קולומביה.

באיחור ניכר, החלה התארגנות של סטודנטים יהודים להגנה עצמית. "ניו יורק טיימס" פרסם "תחקיר" שבו הציג את היהודים כצד התוקפן…

מה הפלא? הרי על פי אותו עיתון, ישראל, שמעזה להגן על חיי אזרחיה אחרי הטבח הנורא, היא התוקפן.

* לא פוליטיקלי-קורקט – כיוון שזה לא פוליטיקלי-קורקט, והרי אני ידוע כמי שכובל את עצמו בכבלי הפוליטיקלי-קורקט, איני כותב שהחדשות הרעות, הן שפינוי הפורעים האנטישמיים, שהתבצרו באוניברסיטת קולומביה, הסתיים ללא הרוגים.

* ניהול סיכונים – איפה מסוכן יותר – ברפיח או במאלמו?

* יס-מן של ראש הכנופיה – כאשר נודע על החלטתו של ראש הכנופיה למנות את ניצב פלד לתפקיד המפכ"ל, כתבתי שאיני מכיר את פלד, את כישוריו ואת התאמתו ולא את הרזומה המקצועי שלו, אבל מעצם העובדה שראש הכנופיה בחר בו, הוא בעיניי קודם כל חשוד, כי איני חושד בראש הכנופיה שיבחר לתפקיד אדם שהמחויבות שלו היא לחוק, שאותו הוא מחויב לאכוף. הרי החוק הוא האויב של ראש הכנופיה, שכל חייו עבר עליו והתעמת אתו, והנה היום הוא בעמדה שבה הוא מנסה להפוך את משטרת ישראל מארגון המחויב לחוק למיליציה כהניסטית המחויבת אליו – אז את מי הוא יבחר? את מי שיראה כצייתן שיקל עליו בהרס המשטרה.

לצערי, מסתבר שצדקתי. ב"הארץ" התפרסמו תמלילי האזנות סתר של שיחות בין פלד לראש מועצת מטה יהודה לשעבר, העבריין המושחת משה דדון, שישב בכלא כמעט ארבע שנים, אחרי שיצא בזול בעסקת טיעון. פלד ביקש מדדון שיכשיר בעבורו עבירת בנייה בביתו ובתמורה הבטיח לו שיכופף מפקד במשטרה כדי למלא בקשה של ראש המועצה.

כך, אדם שאינו ראוי להיות שוטר מקוף, עומד לכהן כמפכ"ל המשטרה. הוא ייבחר בזכות חנופה לראש הכנופיה וההבנה של ראש הכנופיה שמדובר באדם חסר ערכים, שיהיה יס-מן שלו, ויאפשר לו לבצע את זממו במשטרה.

אני בוטח בנשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, שנבחר השבוע לראש הוועדה למינוי בכירים, ובחברי הוועדה, שהם יפסלו את המועמדות. מה הפלא שהיריב לווינים והרוטמנים רוצים לבטל את הוועדה הזאת? ובמקרה התיאורטי שהמועמדות לא תיפסל – בג"ץ יפסול אותה בשל חוסר סבירות קיצוני – מה הפלא שהיריב לווינים והרוטמנים ניסו לבטל את עילת הסבירות?

אבל בלי קשר לזהות זו או אחרת של המפכ"ל – כל יום שבו ראש הכנופיה מכהן בתפקיד השר ל"ביטחון" לאומני, הוא יום של הרס מדינת החוק וחורבן משטרת  ישראל.   

* לא החג שלי – ערכי הצדק, השוויון, החירות, העבודה והשלום, שבבסיס האחד במאי והדגל האדום, הם ערכי-האנוש הנעלים ביותר. אבל האחד במאי אינו החג שלי והדגל האדום אינו הדגל שלי, כי בשמם נעשו פשעים איומים ונוראים נגד האנושות ונגד עמנו; שועבדו עמים, נטבחו מיליונים רבים.

את הביטוי לערכים הנעלים הללו אני מציין בחגי ישראל.

* זו לא השואה – כאשר שגריר ישראל באו"ם הופיע בדיון לאחר הטבח כשעל דש בגדו תלאי צהוב, חשתי עלבון. ארדן הוא נציגה של מדינה יהודית ריבונית במולדתו של העם היהודי, שיש לה צבא חזק, ולא נציג של יהודים החיים בגולה ללא יכולת להגן על עצמם, כמו היהודים בשואה.

אירועי 7 באוקטובר עוררו אצל כולנו אסוציאציות שואתיות. לשמוע על אנשים שהסתתרו יממה ומעלה בממ"ד ודאגו שהילד לא יבכה כדי שלא יזהו אותם, על ילדים שהסתתרו בארון לאחר שהוריהם נרצחו – אין יהודי שסיפור כזה לא יפרוט על נימים של זכר השואה הטבועים בו. ואף על פי כן, 7 באוקטובר לא היה השואה. גם כשצה"ל נעלם, וזה המחדל והכישלון הנורא בתולדות המדינה, בסופו של דבר צה"ל הגיע ובלם את המתקפה ויצא למחרת למלחמת מגן.

עם כל הזעזוע למשמע הסיפורים על האימה בממ"דים, אין להשוות אימה של עשרים שעות לאימה של עשרים חודשים.

7 באוקטובר לא היה השואה, אבל מבצעי הטבח הם נאצים. נאצים שאינם דוברים גרמנית אלא ערבית, אבל נאצים, שהאידיאולוגיה שלהם היא השמדת היהודים והיא בעבורם צו מעשי עליון. למדנו שיש נאצים שמדברים ערבית, יש נאצים שמדברים פרסית ואנו נוכחים בימים אלה שיש גם נאצים שדוברים אנגלית.

* לחגוג שבעתיים – הטרנד של "השנה לא חוגגים את יום העצמאות" מעורר בי סלידה וחלחלה.

דווקא השנה, יותר מבכל שנה, עלינו לחגוג ביתר שאת את עצמאותנו. מנין הרעיון המעוות של סיפוק ניצחון רוחני ותרבותי למבצעי הטבח, לרוצחים ולאנסים ולחוטפים הארורים, באמצעות ויתור על חגיגות יום העצמאות?

ה-7 באוקטובר היה הכישלון החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל והציונות. המדינה כשלה בחובתה העליונה להגן על אזרחיה. החזון הציוני של ישראל כמקום הבטוח ביותר ליהודים, כשל כישלון חרוץ ביום המר והנמהר הזה.

אבל דווקא החור השחור של ה-7 באוקטובר הוא ההוכחה מה המשמעות של העדרה של המדינה, ומכאן – מה המשמעות של קיומה. מדינת ישראל ריבונית וחזקה היא המחסום בפני השמדת העם היהודי – חלומם של אויבינו.

אך מדינת ישראל אינה רק מקלט בטוח והגנה על חיי היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות של גאולת ישראל ומימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית; הזכות הטבעית למדינת לאום ריבונית במולדתנו והזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל.

קוממיות העם היהודי אחרי ההיסטוריה הקשה שלו – החזרה לארץ האבות, חידוש השפה העברית והקמת מדינה ריבונית, היא אחד מפלאי ההיסטוריה האנושית. והגם שיש לנו הרבה מה לשפר ומה לתקן, יש לנו המון במה להתגאות.

השנה, יותר מתמיד, עלינו לחגוג את יום העצמאות. החגיגה מהולה בעצב השנה יותר מתמיד, אך תמיד אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בסמוך ליום העצמאות, וזוכרים את מחיר הדמים הכבד שאנו משלמים על קיומנו ועל עצמאותנו. השנה, האבל ביום הזיכרון, גדול מבכל שנה. ודווקא בשל כך, חשוב כל כך שחגיגות יום העצמאות תהינה מרוממות נפש יותר מתמיד.

* דורסת – טקס המשואות הוא מסמלי הממלכתיות של ישראל ומרכז יום העצמאות. באופן מסורתי, הטקס מזוהה עם הכנסת, המייצגת את הריבון, והדמות המרכזית בו הוא יו"ר הכנסת. מאז שמירי רגב השתלטה על הטקס, היא מתנקשת בסמליו הממלכתיים והופכת אותו להצגת ראווה של המנהיג העליון ו"הגיברת" הראשונה, במופע דוחה של פולחן אישיות א-לה צפון קוריאה. לשם כך, היא עושה הכל כדי לגמד את חלקה של הכנסת ובעיקר את חלקו של יו"ר הכנסת.

התעמולה הדמגוגית של המהפכה המשטרית, ניסתה להציגה כהגנה על ריבונות הכנסת מפני בית המשפט, אך זהו שקר. שלטון הביביזם הפך את הכנסת לאסקופה נדרסת של הממשלה והמהפכה המשטרית ניסתה לעשות זאת גם לרשות השופטת, ובעצם לרכז את שלוש רשויות השלטון תחת מרותו של המנהיג העליון.

אילו הם היו חכמים יותר, הם היו מנסים, לצד הפגיעה המהותית ברשויות האחרות, לשמור על מראית עין של כבוד להן. זה היה מקל על המהפכה. אבל היצר שלהם חזק יותר. הם חייבים להפגין את השליטה ולהשפיל את הרשויות האחרות.

אמיר אוחנה הוא, לאורך שנים, מהבולטים במחנה הביביזם האנטי ממלכתי, ואנו זוכרים את תפקידו ההרסני כסוס טרויאני במשרדי המשפטים וביטחון הפנים (אם כי בהשוואה לשרים הנוכחיים בשני המשרדים הללו, אני כמעט מתגעגע אליו). והנה, בהיותו יו"ר הכנסת הוא נפגע מהמגמה שהוא חלק ממנה. והוא משתולל מזעם. לכאורה בשל כבוד הכנסת, למעשה בשל הפגיעה בכבודו. אלמלא זה היה עצוב כל כך, הייתי שמח לאידו. אבל הוא צודק בהתנגדותו למהלך הדורסני של רגב. 

* הרסיטל של תמר – ביום רביעי הבא, תיגש תמר שלנו לרסיטל, המקנה לה חמש יחידות בגרות מעשית במוזיקה, במגמת פיתוח קול. לקראת הרסיטל, תמר ערכה ביום רביעי מופע בפאב הקיבוץ – "לצ'ה", שבו שרה את שירי הרסיטל. תמר הקדישה את הרסיטל לזכרה של ענבר גל, בת אורטל ומוסיקאית מחוננת, שהייתה המדריכה של תמר במשך ארבע שנים, שנפטרה בדמי ימיה מסרטן, ושרה לכבודה שיר נוסף – "צל עץ תמר".

חברי אורטל ונוער אורטל באו בהמוניהם, מילאו את הפאב עד אפס מקום והרעיפו פרגון ואהבה לתמר.

ליוו את תמר הפסנתרן רביב לייבזירר וזמרת הליווי יעל ספראיר.

תמרי המוכשרת שלנו, העניקה לאורטל ערב תרבותי נפלא.

          * ביד הלשון

אודים – אודים הוא מושב בשרון, מדרום לנתניה, במועצה האזורית חוף השרון. המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי.

המושב עלה לקרקע באוגוסט 1948, שלושה חודשים בלבד לאחר קום המדינה.

החלוצים שייסדו אותו היו שורדי השואה.

שמו של היישוב, לקוח מפסוק ג' בפרק ב' בספר זכריה: "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". מייסדי היישוב, ניצולי השואה, ראו עצמם – אודים מוצלים מן האש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.5.24

* אף על פי כן בעד עסקה – אם אכן תתגבש עסקת חטופים ברוח הפרטים המודלפים בתקשורת, תהיה זו עסקה רעה. רעה מאוד. תהיה זו עסקה שנשלם בעבורה מחיר יקר, וכוונתי למחיר דמים.

היא עסקה רעה בשל השחרור של מאות מחבלים ובהם רוצחים רבים, שכפי שלמדנו בעסקאות קודמות, רובם הגדול יחזרו לטרור.

היא עסקה גרועה בשל השעיית המלחמה, במקום תנופה למיטוטו ומיגורו של חמאס.

היא עסקה רעה בשל הסרת המגבלות על מעבר פלשתינאים לצפון, מה שלבטח יביא לשם מחבלי חמאס רבים, שיפעלו נגדנו מצפון הרצועה.

היא עסקה רעה, כיוון שמדובר בשחרור חלק קטן בלבד מן החטופים והשארת עשרות מהם בגיהינום החמאסי.

כל מילת ביקורת על העסקה – מוצדקת.

ואף על פי כן, אילו הייתי בין מקבלי ההחלטות, הייתי מצביע בעדה.

כבר בימים הראשונים של המלחמה, הבעתי את תמיכתי בהצעה ישראלית ל"כולם תמורת כולם". למרות שהתנגדתי בעבר בתוקף לעסקאות ג'יבריל, טננבוים, שליט וכד', סברתי שהפעם זה שונה, בשל המספר הגדול של חטופים, בשל הרכבם הכולל נשים, ילדים, תינוקות, זקנים וחולים. בשל העובדה שמדובר באזרחים שנחטפו מבתיהם, ממיטותיהם, בשל מחדל נורא של מדינת ישראל, והיא מחויבת להם ולחילוצים מן השבי. הצעתי זאת, אף שהערכתי שחמאס לא יסכים לכך, הן למען הסיכוי הקטן שהוא יסכים והן כדי שהציבור הישראלי כולו ובעיקר משפחות החטופים יידעו שישראל עשתה הכל כדי לחלצם. עם זאת, התנגדתי בתוקף לכל תמורה על החטופים בהתערבות כלשהי באופן ניהול המלחמה או בהישגים מדיניים.

היום אני מוכן למה שלא הייתי מוכן אז, כיוון שהם נמקים כבר כמעט 7 חודשים בשבי, חלקם ולא ברור כמה כבר מתו ועלולים למות אם לא ישוחררו. וכיוון שישראל שוב הפקירה אותם בכך שהפסיקה למעשה את המלחמה, אף שראש הממשלה יודע היטב שהדרך האפקטיבית היא לחץ צבאי, הן הוא עצמו מסביר זאת בכל הזדמנות, ובפועל הוא נהג בדרך ההפוכה. החטופים אינם צריכים לשלם בחייהם גם את המחיר של המחדל הזה.

עם זאת, יש קו אדום אחד שעליו אסור לנו לוותר בשום מחיר – הדרישה להפסקת המלחמה והוצאת כוחות צה"ל מעזה. משמעות דרישה זו היא כניעה ישראלית וניצחון לטבח. השארת רצועת עזה תחת שלטון חמאס – משמעותה טיהור אתני של הנגב המערבי, כי ספק רב אם התושבים יחזרו לסיוט. וכניעה לחמאס תלווה בהכרח בכניעה לחיזבאללה. על פי חלק מן הידיעות, העסקה כוללת התחייבות עקרונית למדינה פלשתינאית. אני מקווה שרעיון העוועים הזה לא מופיע בו, אך אם כן, גם לכך אין להסכים.

מתחילת המו"מ, ישראל התגמשה שוב ושוב, ויתרה עוד ועוד, התקפלה מעמדה אחר עמדה, ואילו חמאס לא זז מילימטר מדרישותיו האבסורדיות.

אם הפעם, לראשונה, הוא יזוז מעמדתו ויקבל את ההצעה החדשה, אני בעד עסקה זו.

אני מקווה שכבר עכשיו הממשלה פועלת לתמיכה אמריקאית ללא סייג לחידוש המלחמה בכל עוצמתה, אם חמאס ישיב בשלילה.  

* מחכים לסינוואר – אף שאין החלטה רשמית, ישראל נתנה את הסכמתה למתווה המצרי, אף שהוא בעייתי וקשה ביותר. וכעת כל העולם מצפה למוצא פיו של סינוואר.

ואם כמו בכל הפעמים בעבר הוא ייתן גם הפעם תשובה שלילית – האם בתגובה תתמלאנה הכיכרות בהפגנות נגד ממשלת ישראל?

* כשהם מרגישים מאוימים – לא ברור האם חמאס יקבל את ההצעה החדשה, אך בימים האחרונים נשמעות זמירות חדשות מכיוונו ולראשונה אחרי חודשים רבים הוא מפיץ סרטוני טרור פסיכולוגי עם סימני חיים מהם.

מה יום מיומיים? העובדה שלראשונה נראים סימנים בשטח לרצינות בכוונות ישראל להיכנע לרפיח. הדבר רק מעיד על גודל המחדל וההפקרות בחודשי הדשדוש חסר התוחלת.

* לא רק רפיח – הפעולה ברפיח הכרחית ואסור לוותר עליה. בלי עסקה, היא חייבת להתבצע מיד. אם תהיה עסקה – ברגע שתסתיים ההפוגה שעליה יוחלט. היא הכרחית כדי להשמיד את גדודי חמאס. לא יהיה ניצחון ישראלי בלי רפיח.

אבל זה לא רק רפיח, אלא גם דיר אל-בלאח ומחנות המרכז. וזו גם חזרה למקומות שאותם עזבנו כמו עזה, חאן יונס, בית להיא ובית חנון. יש לחדש את המלחמה במלוא עוזה, אחרי חודשי בזבוז הזמן, כדי למוטט את חמאס ולהביא לשחרור החטופים.

ובכל זאת, לפעולה ברפיח יש חשיבות מיוחדת, בשל ההשתלטות על ציר פילדלפי – ציר ההברחות שצייד את חמאס ואני בטוח שהוא פועל גם בימי המלחמה. מן הראוי היה להשתלט על הציר ביום הראשון למלחמה.

* דמנו מותר – עצם האיום בצווי מעצר לבכירים ישראליים, ובוודאי אם האיום ייצא לפועל, חלילה, מעביר מסר ברור. מותר לבצע פוגרומים נגד אזרחי ישראל; מעשי רצח, אונס וחטיפה המוניים, אבל למדינת היהודים אסור להתגונן ולהגן על חיי אזרחיה.

זה המסר של ארגון שהוקם בעקבות השואה ופשעי המלחמה של הנאצים והפך כלי שרת לממשיכי דרכם של הנאצים.

אם יש דבר כזה "העולם החופשי" – על המדינות הדמוקרטיות לפרוש מבית הדין הזה, להחרים אותו ולפעול לפירוקו. אם יש דבר כזה "מנהיגת העולם החופשי", על ארה"ב להטיל עיצומים אישיים נגד התובע וראשי בית הדין בהאג.

* חזית אחידה – אם יוצא צו מעצר נגד נתניהו, הוא לא יהיה נגד נתניהו האיש, אלא נגד ראש ממשלת ישראל, בהיותו ראש ממשלת ישראל. אותו צו היא מוצא נגד כל ראש ממשלה, כי כל ראש ממשלת היה שולח את צה"ל להחזיר מלחמה שערה אחרי הטבח (ולהערכתי היא הייתה אגרסיבית וקטלנית יותר).

מן הראוי שבנושא זה נגלה חזית אחידה בפני העולם.

אני מצפה מיאיר לפיד וראשי סיעות האופוזיציה לצאת בהודעה חד משמעית נגד צו כזה.

אני מצפה מראשי הממשלה בעבר שעוד חיים עמנו – ברק, אולמרט, בנט ולפיד לפרסם גילוי דעת חד משמעי, בעברית ובאנגלית, בעניין זה.

* האג 1945 – אילו בית ה"דין" בהאג היה קיים ב-1945, הוא היה מוציא צווי מעצר נגד צ'רצ'יל, רוזוולט וטרומן.

* הרגל הופך לטבע – האם נתניהו, כהרגלו, יתנצל בפני טורקיה על חיסול המחבל הטורקי שדקר שוטר בעיר העתיקה, ונשלם פיצויים למשפחתו?

* הגנה עצמית – היהודים והישראלים באוניברסיטאות בארה"ב חייבים להתארגן להגנה עצמית. וכמו אצל האנטישמים, גם ההגנה העצמית אינה צריכה להיות רק של סטודנטים, אלא גם של יהודים וישראלים שאינם סטודנטים. וגם של לא-יהודים הגונים המבינים, שהגל האנטישמי האלים מסכן גם את ארה"ב.

ובסופו של דבר, הדבר הנכון ביותר לכל יהודי הוא לעלות לארץ ישראל.

* די לכיבוס – הם לא "מפגינים פרו-פלשתינאים" אלא פורעים אנטישמים.

די לכיבוס!

* פנטזיה – בפנטזיה שלי, הייתי שולח את כוחות צה"ל לתמרן באוניברסיטת קולומביה.

* לפטר את העבריין – כשעבריין פורע חוק סדרתי הוא השר הממונה על אכיפת החוק, אך טבעי שהוא ימנה עבריין תנועה סדרתי לנהגו. אך טבעי ששר כזה ונהג כזה גורמים בנהיגתם הפרועה לתאונה, מסכנים חיי אזרחים ופוצעים נהג.

יש לפטר את השר העבריין עוד היום!

* ראש הנחש – המעצר המנהלי לחמישה בן גבירים הוא צעד חשוב. מדינת ישראל חייבת להתגונן מפני המחבלים הללו, המסכנים את ביטחונה.

אבל כאשר הדוצ'ה שלהם הוא שר בכיר בממשלה, צעדים כאלה, עם כל חשיבותם, הם כמו לייבש את הים בכפית. צריך להכות את ראש הנחש.

* התרשלו בלימוד התורה – הרב הראשי האחרון לציון יצחק יוסף, לא המיתר הכי מכוון בכינור, שאתה ואני משלמים את שכרו; זה שמטיף לירידה המונית מהארץ אם המשתמטים יגויסו, הפליא במוצ"ש בדברי איוולת.

לטענתו, בלימת מתקפת הטילים האיראנית אינה נזקפת לזכותם של הטייסים ושל המדענים שפיתחו את מערכות ההגנה האווירית, אלא לזכותם של המשתמטים, או בשפתו המכובסת – לומדי התורה.

אם כך, האחראים לאסון הנורא של שבעה באוקטובר הם אותם לומדי תורה שכנראה התרשלו בתלמודם. לכן, על הרבנים, ראשי הישיבות ובוודאי הרב הראשי, להסיק מסקנות אישיות ולהתפטר.

אגב, הם באמת התרשלו בלימוד התורה, כי אילו למדו באמת את תורת ישראל היו יודעים שהשתמטות היא כפירה בעיקר.

* לא חרדית ולא מודרת – פוסט ויראלי שמציף בימים אלה את פייסבוק מציג את רויטל ולך, נערה חרדית בת 19, שזכתה במדליית זהב באולימפיאדת הפיזיקה. הפוסט נפתח במילים: "חס וחלילה שתקשורת ההסתה תפרסם את זה. הרי היא חרדית, רחמנא לצלן". המסר הוא ש"ערוצי ההסתה", כלומר התקשורת הישראלית זולת ערוץ התעמולה (14), שבכל שנה מעניקה כידוע חשיפת ענק לנערים, שזוכים מדי שנה באולימפיאדות הללו, כמו לזוכים במדליות באולימפיאדת הספורט, הפעם לא דיווחה על כך כיוון שמדובר בחרדית, והן את החרדים התקשורת מדירה. העובדה שהיא חרדית מאתגרת את ההסתה של התקשורת נגד החרדים, המציגה אותם כמי שאינם לומדים ליבה ואינם מתגייסים לצה"ל, והנה, הוכח שלא זו בלבד שהחרדים לומדים ליבה, הם אפילו אלופי העולם בפיזיקה.

הבה נבחן את הנראטיב הזה. ראשית, רויטל ולך כלל אינה חרדית. היא דתיה לאומית, בת להורים מתמטיקאים, ואין ספק שהחינוך הממלכתי דתי ושאר המערכות של הציונות הדתית, מלמדים ליבה, מעודדים מצוינות בכל תחומי הלימוד, ורבים מהם מצטיינים במדעים. כך שהמסד לבניין הנראטיבי הזה שקרי מלכתחילה. רויטל, בניגוד לחרדיות, משרתת כעת בשירות לאומי.

שנית, התקשורת הישראלית ממעיטה בחשיפת ההצלחות שלנו מדי שנה באולימפיאדות המתמטיקה והפיזיקה. מאיר שלו הרבה לצאת נגד העובדה הזאת. כך שמיעוט החשיפה אינו קשור לזהות של רויטל. עם זאת, היו מספר כתבות עליה. אילו באמת חרדית הייתה מנצחת, החשיפה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל הסנסציה.

שלישית, תפקידה של התקשורת להצביע על בעיית אי לימוד לימודי ליבה במערכות החינוכיות לבנים חרדים, כדי לעודד את המדינה לקום ולעשות מעשה נגד התופעה.

ברכות לרויטל!

* בעיית זהות – בגרסתה לחד-גדיא, שכתבה באינתיפאדה הראשונה, כתבה חוה אלברשטיין:

רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה

הייתי פעם כבש וגדי שלו

היום אני נמר וזאב טורף

הייתי כבר יונה והייתי צבי

היום איני יודעת מי אני.

האם 7 באוקטובר פתר בעיית הזהות של חוה?

* מישהו שומע אותי? – ביום חמישי האחרון הופיע חמי רודנר בגולן, במעלה גמלא. לאחר ההופעה הוא חזר למרכז, וביום שישי עלה עם בת הזוג שלו לצימר באורטל. בערב הם בילו בפאב הקיבוצי, שבו חמי הופיע לפני כשנתיים – הופעה זכורה מאוד לטובה באורטל, ומסתבר שגם לחמי.

הוא ישב עם מיקי, האיש שלנו, שמביא את טובי האמנים לאורטל ובכלל לגולן ולגליל. הם כל כך נהנו, והחליטו להישאר לילה נוסף. לפני שהלכו לישון, חמי אמר למיקי: "יודע מה? אם כבר אני נשאר, מה דעתך שאעשה הופעה ספונטנית בהתנדבות?"

בשבת בבוקר הופתענו לקרוא בקבוצות הווטסאפ הקיבוציות על ההופעה הספונטנית.

ב-21:00 פאב "לצ'ה" היה מלא מפה לפה. חמי, עם גיטרה בלבד, נתן הופעה – חבל"ז. עם כל הנשמה. עם מיטב הרפרטואר שלו ושל "איפה הילד". עליהם הוא הוסיף מחווה ליהונתן גפן ויצחק קלפטר – את השיר "לוקח ת'זמן".

השיר האחרון היה "מישהו שומע אותי?", והוא הכניס לתוכו מונולוג ארוך, שבו סיפר על הופעותיו בפני ניצולי הטבח, עקורים, חיילים ופצועים. הוא דיבר על אלה שזעקו ולחשו "מישהו שומע אותי?!" בשבת השחורה, ועל כך שכולנו צריכים לדעת להקשיב.

חמי לא הסתיר את הנאתו הרבה מהמופע ומהקהל, שבאמת היה נפלא, והיה זה ערב בלתי נשכח.

תודה לחמי רודנר ולמיקי נירון.

וביום רביעי הקרוב באותו פאב – הופעה של תמרי שלנו. ומזה אני יותר מתרגש.

          * ביד הלשון

יחידת רפאים – התפטרותו של אל"מ דביר חבר מ"מ מפקד יחידת רפאים, הביא לתודעת הציבור את קיומה של יחידה זו, יחידה מובחרת חדשה – היחידה הרב-מימדית, יחידה 888.

את היחידה הקים ב-2019 הרמטכ"ל אביב כוכבי, כיחידת קומנדו המתאימה ללחימה בשדה הקרב "העתידי" (למעשה, שדה הקרב הנוכחי). המייחד את היחידה הוא היותה שילוב של חי"ר, שריון, הנדסה קרבית, תותחנים, נ"ט, אוויר ואיסוף מודיעין קרבי. היחידה מיועדת להילחם בכל זירות הלחימה ובכל תוואי שטח בהתאם למאפייניו ולאתגריו המשתנים, תוך שהיא משמשת ככוח מתמרן רב־זרועי, בעל כושר לחימה גבוה לאיתור, לחשיפה ולהשמדת אויב.

על פי חזונו של כוכבי, יחידה זו עתידה להיות המודל העתידי של יחידות צה"ל. במידה רבה, צוותי הקרב החטיבתיים והגדודיים במלחמת "חרבות ברזל" מיישמים את החזון הזה (אף שלא היו מאומנים דיים בכך), אך המודל של "רפאים" הוא של יחידות רב מימדיות אורגניות.

בקרב רעים, ב-7 באוקטובר, נפל בקרב מפקד היחידה אל"מ רועי לוי.

מקור שמה של היחידה הוא חלק מפסוק בספר משלי, שהוא גם הסיסמה שלה: "ְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם". הפסוק במלואו: "וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם, בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ" (משלי, ט', י"ח).

רפאים הם מתים. חלק מהמפרשים שמבארים את הפסוק, שמים את הדגש על "לא ידע"; על כך שלא ידעו או לא הבינו את הסכנה, סכנת המוות, שכרוך בפעולה מסוימת. על פי ההקשר של הפרק, הכוונה היא למי שהתפתה אחרי אישה פתיינית ולא הבינו שהם כורים לעצמם קבר.  

לא מצאתי הסבר מדוע דווקא הפסוק הזה הוא המוטו של היחידה. יתכן, אך זו השערה בלבד, שהכוונה היא להפתעה ולקטלניות. כלומר, האויב אינו יודע מה מצפה לו מהיחידה הזו, שתזרע בו מוות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.4.24

* לעולם לא עוד – לאחר הסכם אוסלו א', עזה הפכה למדינה פלשתינאית עצמאית (למעשה) ששלטה על 90% מהשטח. לאחר ההתנתקות, השליטה שלה הושלמה על כל השטח. לאחר הסכם אוסלו ב' שטחי A ו-B ביהודה ושומרון היו למדינה פלשתינאית עצמאית (יריחו רבתי הייתה עצמאית כבר אחרי אוסלו א'). לאחר 1,500 נרצחים – מחיר קיומה של המדינה הפלשתינאית – יצאנו למבצע "חומת מגן" ומאז החזרנו את חופש הפעולה של צה"ל והשב"כ, והמדינה הפלשתינאית (למעשה) הייתה לאוטונומיה. העובדה שמבצע "חומת מגן" בעזה בוטל הייתה בכיה לדורות. רצועת עזה נותרה, למעשה, מדינה פלשתינאית עצמאית. חשנו זאת על בשרנו בירי רקטות בלתי פוסק (לפני ואחרי השתלטות חמאס) והמדינה הפלשתינאית מימשה ומיצתה את מהות קיומה ב-7 באוקטובר.

הלקח הוא למנוע הקמת מדינה פלשתינאית. לכן, היום שלמחרת המלחמה חייב להתבסס בראש ובראשונה על חופש פעולה מלא של צה"ל והשב"כ ברצועת עזה, לצד אוטונומיה אזרחית של רש"פ (ומן הראוי שאזור התוחמת הצפונית של הרצועה, שאין בו אוכלוסיה פלשתינאית רבה, יעבור לשליטה ישראלית מלאה, ולו כדי שהפלשתינאים ילמדו שכאשר הם תוקפים אותנו הם מאבדים שטח). וכמובן שיש למנוע את מימוש רעיון העוועים המטורף, של מדינה פלשתינאית ביו"ש, שתהפוך את ריכוז האוכלוסיה הישראלית הגדול ביותר, שבין חדרה לגדרה, ל"עוטף", ושרוחבה של המדינה במקומות אחדים יהיה קצת יותר ממחצית השטח שבין גבול עזה לאופקים, שהותקפה ב-7 באוקטובר.

על כך עלינו לייצר קונצנזוס לאומי: הסכמה ש-7 באוקטובר – לעולם לא עוד.

* מגש הכסף – מצרים מציעה לישראל הצעה שאי אפשר לסרב לה – שחרור החטופים תמורת מדינה פלשתינאית. הנה, זו הדרך להכניע את ישראל – לחטוף את אזרחיה.

משמעות ההצעה, היא שהפרס לחמאס על הטבח יהיה מדינת טרור בלב ארץ ישראל. 1,200 נטבחי 7 באוקטובר יהיו מגש הכסף שעליו תינתן לחמאס מדינת הטרור.

* שני (בעצם שלושה) מנופי לחץ – שני מנופי לחץ נדרשים כדי להשיג את יעדי המלחמה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים. האחד הוא הלחץ הצבאי. השני הוא יצירה בפועל של חלופה שלטונית ברצועת עזה.

בתחילת המלחמה הופעל לחץ צבאי משמעותי. לדעתי, ניתן היה לעשות זאת אחרת, נכון יותר. ראוי היה כבר ביום הראשון למלחמה להשתלט על ציר פילדלפי ולפעול במקביל מדרום ומצפון. נכון היה להתנות כל סיוע הומניטרי במחווה הומניטרית כלפי החטופים, כמו ביקור הצלב האדום. אבל באופן כללי, הופעל בהחלט לחץ משמעותי, ההישגים היו רבים והלחץ הזה הניב גם את עסקת החטופים הראשונה. אלא, שמשום מה, לאחר העסקה, הלחץ הלך ונחלש, התמרון הומר בדשדוש ובגרירת רגליים. תמונת הראי של הדשדוש בשטח הייתה הדשדוש במו"מ לעסקת חטופים נוספת. באין לחץ על צווארו, הכשיל חמאס כל יוזמה לעסקה שניה. וכך, החטופים נמקים כבר 200 יום בשבי.

המנוף השני חשוב מאוד אף הוא כהשלמה ללחץ הצבאי. כאשר אני מדבר על חלופה שלטונית, כוונתי לשלטון אזרחי בלבד. בעיניי, העיקרון החשוב ביותר ביום שאחרי, הוא חופש פעולה מלא לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון, כפי שמתקיים היום בשטחי רש"פ ביו"ש. לצד חופש הפעולה לצה"ל, מישהו צריך לנהל את החיים האזרחיים. יש ארבע חלופות: חמאס, צה"ל, רש"פ וכוח בין-ערבי. את חמאס יש להשמיד אחרי הטבח שחולל לנו, כך שברור שזו האופציה הגרועה ביותר, אך בלי שניצור חלופה, חמאס ימלא את הוואקום כפי שהוא עושה כבר היום באזורים שצה"ל פינה. שליטה ישראלית מנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל, כי היא תסבך אותנו מבחינה דמוגרפית באופן שיסכן את דמותנו כמדינה יהודית, עם רוב יהודי מוצק לדורות. אין שום סיבה שנתעסק בענייני התברואה והכלכלה שלהם. תפקידנו ברצועה צריך להיות אחד – סיכול טרור, חיסול מחבלים ושמירה על ביטחוננו. אני מתנגד לכוח בין-ערבי, כי נתקשה לשמור על חופש פעולה צבאי כשיהיה שלטון כזה והוא עלול לפגוע בהסכמי השלום הרופפים שלנו עם מדינות ערב. הרע במיעוטו הוא הרש"פ. כל הטיעונים נגד הרש"פ נכונים, אך כל חלופה אחרת גרועה יותר.

את השליטה האזרחית של רש"פ, תוך הפקת לקחים מכשלי הרש"פ ביו"ש, עלינו לעשות תוך כדי הלחימה, כדי לקבוע עובדה בשטח, שתבהיר לחמאס שפג תוקפו. העובדה שאיננו עושים זאת וההתעקשות של נתניהו לא לעסוק ביום שאחרי, היא כשל מדיני חמור ביותר, שפוגע באינטרס הלאומי של ישראל, משרת את האינטרס של חמאס ומקשה על הכרעת חמאס ועל שחרור החטופים.

את שני מנופי הלחץ, הצבאי והאזרחי, אנו מחמיצים.

מנוף לחץ נוסף, שאף הוא מוחמץ, אינו ישראלי אלא אמריקאי. אילו ארה"ב הפעילה את מכבש הלחצים שלה בכל עוצמתו על קטאר, הספונסרית של חמאס, היה בכך כדי להכות בארגון. במקום זאת, היא לוחצת על ישראל…

ללא המנופים האלה, מה רע לסינוואר?

* רש"פ תמורת אונר"א – מדינות המערב שהפסיקו לממן את אונר"א בשל חלקו בטבח, חוזרות לסורן ושבות לממן את הארגון העוין. טענתן המטורללת, היא שלא הוכח שאנשי אונר"א השתתפו בטבח. כפי שמזכ"ל האו"ם טוען שלא הוכח שחמאס אנס וביצע פשעי מין ב-7 באוקטובר.

את אונר"א יש לסגור גם אילו לא היה שותף לטבח, מן הסיבה שכל מהות קיומו וכל תכלית קיומו הם להנציח את הסכסוך, באמצעות הנצחת פיקציית ה"פליטות" ודרישת "זכות" ה"שיבה".

כיוון שארה"ב והעולם לוחצים על ישראל להכניס את רש"פ לרצועת עזה כשלטון האזרחי ברצועה וכיוון שממשלת ישראל מתנגדת לכך (לדעתי זו טעות), אפשר למנף את המחלוקת הזו ליעד מדיני חשוב. הסכמה להעברת השלטון האזרחי לרש"פ, תמורת סגירת אונר"א.

ומי יטפל בהמוני הפליטים בעזה? בפליטים האמתיים, כלומר פליטי המלחמה הנוכחית, יטפל הגוף הקיים בדיוק לשם כך, והוא פועל בכל מלחמה בעולם – סוכנות הפליטים של האו"ם. בניגוד לאונר"א, משימתה היא לשקם את הפליטים.

מכל מקום, על ישראל להפסיק כל שיתוף פעולה עם אונר"א. עד היום ישראל שמרה על אונר"א כעל אתרוג. כאשר טראמפ החליט להפסיק את מימון אונר"א נתניהו ניסה בכל מאודו להניא אותו מכך. וכשנכשל במשימה, הוא שלח שליחים ששכנעו את גרמניה להגדיל את חלקה במימון, כדי לכסות את הבור שנפער עם החלטת ארה"ב. גם זה היה חלק מן הפרוטקשן לרכישת עוד קצת שקט.

כעת, אחרי 7 באוקטובר, חייבים להחליף דיסקט, ולפעול בכל דרך לסגירת אונר"א.

* נתניהו, תן פקודה! – צה"ל ערוך ודרוך כבר שבועות רבים לפעולה ברפיח. ראש הממשלה כבר הוציא ארבע הודעות דרמטיות על כך שאישר את התכנית. רק דבר אחד עומד בין התכניות למימושן – החלטה של נתניהו.

כך צריך להיות. בדמוקרטיה, הצבא כפוף לדרג המדיני. מי שמקבל את ההחלטות הוא הדרג המדיני. אוי לנו, אם לא כך יהיה. מעבר לעקרון הברזל הדמוקרטי, של כפיפות הצבא לדרג המדיני, יש גם עניין של שיקול דעת רחב יותר משל הצבא, שנובע מאחריותו הכוללת של ראש הממשלה.

העיקרון הזה נכון באותה מידה כאשר ראש הממשלה צודק וכאשר הוא שוגה. ואת דעתי, שהפעולה בציר פילדלפי ורפיח הייתה צריכה להתחיל ביום הראשון למלחמה כתבתי פעמים רבות, כך שברורה עמדתי על טיב ההחלטה.

אם נתניהו היה מנהיג, היה עומד מאחורי החלטתו שלא לצאת (בינתיים?) לפעולה ונוטל עליה אחריות. אלא שנתניהו, כמו  נתניהו, אינו מסוגל לרגע להפסיק להיות נתניהו. תעשיית השקרים וההסתה הרעילה שלו מפיצה את השקר, שעל פיו נתניהו החליט כבר מזמן על הפעולה, וצה"ל מהסס ולכן הפעולה טרם יצאה לפועל. שקרן.

* סרבני התפכחות – יש שתי תופעות שאיני מסוגל לתת להן הסבר רציונלי. האחת, היא אנשים שאחרי 7 באוקטובר עוד מאמינים בנתניהו. השניה, היא אנשים שאחרי 7 באוקטובר עוד תומכים במדינה פלשתינאית.

נפש האדם היא מכונה מורכבת. לא לכל חידה יש מענה רציונלי.

* טרור פסיכולוגי – אותות החיים מהחטופים משמחים ומעודדים מאוד. עם זאת, אנו יודעים שחמאס מכתיב לחטופים את הדברים שהם אומרים, כחלק מטרור פסיכולוגי. חבל שהתקשורת שידרה אותם.

* הצליח להם – לשם מה חמאס הכתיבו להירש גולדברג פולין את הטקסט שאמר? בדיוק כדי לעורר את ההפגנות שהקלטת עוררה.

הטרור הפסיכולוגי שלהם עובד.

* ההצלחה הגדולה של פוקס – מטרת חמאס ב-7 באוקטובר הייתה להצית את כל הזירות, באופן שיחנוק את ישראל מכל הכיוונים. הם הצליחו חלקית עם חיזבאללה, איראן והחות'ים. הם נחלו כישלון חרוץ ביו"ש. הסיבה לכך, היא שכבר ב-7 באוקטובר, ומאז ועד היום, צה"ל נקט יוזמה ופעל בנחישות, בהתקפיות, באגרסיביות ובקטלניות, חיסל מאות מחבלים, הפך אותם לנרדפים, עצר רבים, תפס אמל"ח רב וסיכל פיגועים רבים מאוד.

מי שהוביל את המערכה בהצלחה רבה היה מפקד פיקוד המרכז אלוף יהודה פוקס.

לצד ההצלחה הזאת, הוא נכשל בבלימת הבן גבירים הקטנים, נערי הזוועות הפורעים בערבים.

אבל בסך הכל, ההצלחה שלו מרשימה ביותר. הצטערתי על החלטתו לפרוש מצה"ל. הוא מועמד ראוי לרמטכ"ל.

* לא ראוי לקצונה – את שמו של אלוף משנה דביר חבר, מפקד היחידה המובחרת "רפאים", שמעתי לראשונה השבוע. ואף על פי כן, אני מרשה לעצמי לקבוע שהאיש אינו ראוי להיות קצין בצה"ל.

אל"מ חבר נטש את לוחמיו באמצע מלחמה, בטרם נכנס מחליף לתפקיד, והודיע על כך למפקדיו במסרון, כי הוא רוטן על שלא קודם. איני יודע למה לא קודם, אבל התנהגותו מוכיחה, בדיעבד, שבצדק רב הוא לא קודם. אולי הוא הוכיח את עצמו עד עכשיו, אבל אדם מאבד את עולמו בשעה אחת. חבר איבד את עולמו.

ועכשיו מתנהל קמפיין תמיכה בו, בטענה שלא קודם בשל היותו דתי. מן הראוי שהציבור הדתי לאומי לא יקנה את הספין הזה, ויוקיע את הקצין שמבייש את החינוך שקיבל ואת החברה שבתוכה הוא חי.

* איום ממזרח – אני מודה ומתוודה שהופתעתי מאוד מהשתתפות ירדן בבלימת המתקפה האיראנית על ישראל. איני חושד בהם, כמובן, שזה היה מאהבת מרדכי. ברור לי שזה האינטרס הביטחוני, הקיומי שלהם. ברור לי שאיראן היא האיום הגדול ביותר על הממלכה ההאשמית. ואף על פי כן, לנוכח העוינות והאיבה העמוקים נגד ישראל בציבור ובהנהגה, הופתעתי מאוד לטובה. אפשר לומר שלאחר שנים רבות מאוד, נהנינו מפרי כלשהו של הסכם השלום בין המדינות.

אך אל לנו להיות שאננים. יש סכנה לישראל מהגבול הירדני. רק בשבועות האחרונים היו לפחות שלושה אירועי פח"ע מירדן: ירי על סיור של צה"ל באזור בית שאן, חדירת מחבלים חמושים שנלכדו באזור פצאל, חדירת מחבלים במרכז בקעת הירדן, שלא נתפסו, אך נתפס אמל"ח שלהם.

לאורך שנים הגבול עם ירדן הוא אוטוסטרדת הברחות אמל"ח לארגוני הטרור ביו"ש ולארגוני פשע ערביים בישראל. ולמדנו בציר פילדלפי מה המשמעות של אוטוסטרדת אמל"ח ממדינה ערבית, שחתומה עמנו על הסכם שלום, לארגוני הטרור. אמנם בניגוד לרצועת עזה, אין רצף טריטוריאלי בין ירדן לרש"פ וברש"פ יש חופש פעולה לצה"ל, כך שרמת הסכנה שונה מאוד, ואף על פי כן, זהו איום.

כל אלה אינם איום אסטרטגי. אולם הודעת סניף חיזבאללה העיראקי על כוונתו לחמש 12,000 ירדנים לקראת פלישה לישראל, היא איום ממשי. וכפי שפורסם בממר"י, איראן פועלת להפלת המשטר ההאשמי ולהקמת ישות פרו איראנית עוינת על גבול ישראל. אסור לזלזל באיומים האלה.

עלינו להיות מודעים לאיום ולהיערך בהתאם. כמובן שמול ירדן אין מקום לאופציה התקפית כלשהי, אלא להערכות הגנתית אחרת. יש להגן על גבול הירדן, על פי הנחת עבודה שזה גבול אויב. צבא גדול, חזק וחכם, כפי שיש לבנות את צה"ל בעקבות המלחמה, יידע להגן גם על גבולה המזרחי של ישראל. בנוסף לכוחות צה"ל לאורך הגבול, יש לחזק ולאמן הגנה מרחבית מצוינת, עם מחלקת הגנה (כיתת כוננות מוגברת ומשודרגת) בכל יישוב, בדומה למחלקות ההגנה הנבנות מאז 7 באוקטובר בגבול לבנון, בגולן ובנגב המערבי.

והחשוב מכל – עלינו להבטיח שגבולה המזרחי של ישראל יהיה הירדן ולא, חלילה, כביש שש.

* ערך האחריות – פעמים רבות יצאתי נגד מחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו – הביביסטי והקפלניסטי, שבהם אני רואה כוחות צנטריפוגליים שמושכים את החברה הישראלית לקצוות ומובילים לקרע. אני פועל לשיקום מיינסטרים ציוני דמוקרטי ממלכתי מחודש, שחותר לאחדות לאומית סביב ערכי היסוד של המדינה ויהווה חלופה למחנות הקיצונים, הנגררים כל אחד אחרי הקיצונים ביותר בתוכו.

כתב לי מישהו, שאני חוטא בכך שאני מקפיד על איזון מלאכותי, תוך שאני מתעלם מההבדל בין מחולל למגיב. לטענתו, אני נוהג כמו אלה שאומרים ש"כל הפוליטיקאים מושחתים", ובכך מעקרים את המאבק בשחיתות פוליטית.

אין לי מחלוקת אתו, שהמחולל העיקרי של הקרע הוא נתניהו ואתו יריב לוין ומחוללי המהפכה המשטרית. העיקריים, אך לא הבלעדיים, כי יש מי שבעבורם המהפכה המשטרית הייתה רק תירוץ והם עצמם, לא פחות מנתניהו, מושכים לקרע באמונה שהוא משרת אותם. אך כיוון שנתניהו הוא השלטון והוא מחולל קרע, ברור שעיקר האחריות היא עליו.

המחלוקת שלי עם בן שיחי היא על מושג האחריות. מבחינתי, יש בהחלט אחריות גם למגיב, כי כל אחד צריך לראות את עצמו אחראי לעתיד החברה. במאבק נגד המהפכה המשטרית נחצו קווים אדומים ונעשו מעשים חמורים לא פחות מהמהפכה, כמו האיום בסרבנות המונית ופשעי השנאה הדוסופוביים בתל-אביב ביום הכיפורים. אני לא שואף לאיזון בכל מחיר, אלא מתאר את המציאות. האם במאבק ציבורי הכל מותר? האם מותר, למשל, לרצוח ראש ממשלה? ואם הוא יירצח זו אשמתו, כי הוא המחולל? בעיניי, הסרבנות נמצאת על אותו מישור, כצעד בלתי לגיטימי בעליל, שחובה להוציא אותו לחלוטין אל מחוץ למשחק, כי הוא סכנה קיומית ממשית למדינת ישראל.

על פי השקפת עולמי, המבוססת על האתיקה היהודית, עליי לראות בכל צעד שאני עושה כאילו עתיד העולם תלוי בו. ולכן, גם כאשר אני נאבק נגד מה שאני רואה כאיום וכסכנה, אני נאבק באחריות, בלי לשפוך את התינוק עם המים. והתינוק הוא מדינת ישראל. כך נהגנו, חבריי ואני, במאבק על הגולן, וזו הציפיה שלי מכל מי שמנהלים מאבק, צודק ככל שיהיה.

האחריות היא ערך מקודש.

* פסיכופטיה דו-קוטבית – לא אחת כתבתי על בני הבליעל, נשאי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שמעלילים עלילת דם נתעבת על צה"ל, כאילו תכנן יחד את חמאס את טבח 7 באוקטובר, כדי להפיל את נתניהו. אין דבר נמוך יותר מהאנשים הנחותים האלה.

אבל יש להם תמונת ראי. מקביליהם, הדופן הקפלניסטית של מחנה 6 באוקטובר, נוהגים כמותם.

צפיתי בסרטון הסתה קונספירטיבי כמו עלילת הדם של דמגוג קנאי, שבפרצוף מלא שנאה ועיניים רושפות אש-זרה מאשים את נתניהו שהוא החליט להתנקש בחיי איראני לא חשוב, כדי שתהיה תגובה איראנית קשה, שתגרור אותנו לתגובה קשה נגדם ואותם לתגובה עוד יותר קשה נגדנו שתבעיר מלחמה, כי רק מלחמה גדולה עם איראן תשכיח מהציבור את החטופים והרי לא אכפת לו מחיי אדם, ואותו דמגוג נקב ב-100,000 הרוגים. על הדרך הוא קורא להעיף גם את האופוזיציה המשת"פית ("את כל ה-120"), תוקף את צה"ל שמשתף פעולה (בטח ציפה שהרמטכ"ל יקיף בטנקים את משרד ראש הממשלה ואת הכנסת) ואת התקשורת שהיא המשת"פית של נתניהו.

אפשר לשאול, מה אני מתרגש מאיזה פסיכופט. ובכן, הוא לא לבד. ממש לא. קראתי פשקוויל שעליו חתומים ארבעה ארגונים: "מחדל 23", "פלוגות הזעם" (הם לא מצאו שם יותר פשיסטי?), "בינה מחאתית" ו"ממשלת שיקום לאומה", שמעלה את סרטון ההסתה הנורא הזה, שאילו הייתי צריך לתת לו כותרת, היא הייתה: "קול קורא ליגאל עמיר הבא", והנ"ל, אבי ברק – מהפעילים בין מכחישי הקורונה, מוגדר כמי שצריך להיות "השקמה הבא", כלומר המנהיג של המחאה, הוא זה שצריך להנחות את ההפגנות בקפלן וכו'.

הפסיכופטיה הדו-קוטבית שתוקפת את החברה הישראלית משני הכיוונים היא איום של ממש על עתידו של עם ישראל. מן הראוי שלא ניתן למטורפים האלה להוריד אותנו אל השאול.

ובאשר לנתניהו – אחריותו למחדל היא בדיוק הפוכה לעלילת הדם של אותו פסיכופט. היא נובעת מהפחד שלו ממלחמה, מההתמכרות שלו לשקט, מהרצון שלו, החיובי כשלעצמו, לחסוך בחיי חיילינו. הפחד המשתק הזה, הציג תוצאה הפוכה והביא למוות המוני, כפי שהיה אצל מנהיגים פייסניים מסוגו בעבר. נתניהו הוא תואם צ'מברליין. אבל אותו דמגוג פסיכופט, "השקמה הבא", מציג אותו כהיטלר.

* בין כריזמה למנהיגות – נתניהו הוא ההוכחה שאין קשר בין כריזמה למנהיגות. אמנם אף פעם לא הבנתי את הכריזמה שלו, אבל עובדה שהמוני המונים סוגדים לו. עם זאת, הוא אפס מאופס במנהיגות.

* מעצמה במבחן – גל האנטישמיות הנורא בקמפוסים של ארה"ב הוא מבחן למעצמת העל, מנהיגת העולם החופשי.

האם ארה"ב תדכא בכל העוצמה את האנטישמיות, או תהיה אידיוטית שימושית שלה בשם פֶטיש "חופש הביטוי".

* אידיוטיזם שימושי – מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן אמר על ההפגנות האנטישמיות בארה"ב, שהפגנות הן חלק מהותי בדמוקרטיה. בלינקן קצת התבלבל.

דבריו הם ביטוי לאידיוטיזם שימושי ויימארי, מן הסוג שאפשר את עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה.

אנטישמיות והטפה להשמדת-עם אינם לגיטימיים וחופש הביטוי אינו תקף לגביהם. הפגנות אנטישמיות אינן אמורות להיות מוגנות בידי חופש ההפגנה.

אם ארה"ב לא תתעשת והדמוקרטיה האמריקאית לא תתגונן ולא תילחם באנטישמיות, היא תסכן את קיומה כדמוקרטיה.

* המדרון החלקלק – טבח 7 באוקטובר הפיח רוח חיים ורוח קרב בקרב האנטישמים בכל העולם ועורר את גל האנטישמיות החמור ביותר מאז השואה. אחד ממרכזיו הוא ארה"ב ובפרט האוניברסיטאות האמריקאיות.

אנו רואים לנגד עינינו את המדרון החלקלק, שבו אולטרה-ליברליות "פרוגרסיבית" גולשת במהירות לגזענות אנטישמית ולתמיכה בטרור רצחני של הקנאות האסלאמית הפונדמנטליסטית.

מי שקרא את ספרו המכונן של אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה", אינו מופתע.

* מתקפת נגד – שמחתי לקרוא את גילוי הדעת של נשיאי האוניברסיטאות בישראל, שהודיעו לסטודנטים היהודים בארה"ב, הנמצאים תחת מתקפה אנטישמית איומה, שהאוניברסיטאות הישראליות פותחות בפניהם את שעריהן. כך ראוי שתנהגנה אוניברסיטאות ציוניות.

מרצים וסטודנטים יהודים וישראלים בארה"ב, שלא יבחרו לעלות לארץ או לחזור אליה – מן הראוי שיתארגנו למתקפת נגד. לא למגננה, אלא למתקפה. להתארגן ולהציף את האוניברסיטאות בהצגת העובדות, האמת, ובהוקעת האנטישמיות הטרוריסטית. מן הראוי שמדינת ישראל, ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית ישלבו ידיים בסיוע למתקפת הנגד.

* שור מועד – כל כך לא מפתיע שראש הכנופיה עובר באור אדום כשאינו חגור.

במדינה מתוקנת, אם השר הממונה על אכיפת החוק היה מצווה על נהגו לחצות ברמזור אדום כשהוא לא חגור בחגורת בטיחות וגורם לתאונה שפוצעת אזרח – הוא היה מתפטר או מפוטר בתוך שעה.

אבל מדינה מתוקנת לא הייתה ממנה ראש כנופיה לתפקיד הזה.

* וייסר – בקיבוץ עין כרמל הלך לעולמו אל"מ אריה שמחוני, הידוע בכינויו וייסר (זה לא שמו המקורי, אלא כינוי מילדות).

וייסר היה ראש המועצה האזורית חוף הכרמל וראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון. בתפקידו כראש אגף הנוער והנח"ל זכיתי לעבוד מולו כמדריך גרעינים, כמדריך חברתי של היאחזות נמרוד וכמזכיר קיבוץ, בימים שהגרעינים היו מרכיב משמעותי בקיבוץ וכמזכיר הייתי מעורב בהם מאוד.

שוחחתי ונפגשתי עמו בנושאים שונים ואף התארחתי בביתו. אני זוכר אותו כאדם קשוב, פתוח, חכם ומסור.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

ייעפו חכות לשווא – סוגיית החטופים, הכואבת כל כך והמעיקה כל כך על כל אחד מאתנו, העלתה למרכז התודעה שירים רבים מן העבר, כמו "הביתה", "הביתה לחזור", "אנחנו לא צריכים" ועוד.

בעיניי, השיר הרלוונטי ביותר, והוא דווקא אינו מושמע הרבה, הוא "את חכי לי ואחזור". זהו שיר של נעדר שהכל התייאשו מהסיכוי שהוא עוד חי, אך הוא ניצל בזכות אהובתו שסירבה להשלים עם מותו ולא חדלה להאמין ולחכות.

איך ניצלתי זאת נדע

רק אני ואת

כי יותר מכל אדם

לחכות ידעת.  

את השיר כתב המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששרת ככתב צבאי בחזית המלחמה בנאצים, בשנות מלחמת העולם השניה. הוא פרסם אותו ב"פראבדה", בטאון המפלגה הקומוניסטית, בינואר 1942. השיר היכה גלים, חיילים ביחידות השונות גזרו ושמרו אותו, הוא זכה לעשרות לחנים, ובעקבות פרסומו היה גל של שירי תשובה של אהובות לחייליהן, שפורסמו בעיתונות הרוסית.

השיר תורגם לעברית בשתי גרסאות. האחת של שלמה בן שושן והמוכרת יותר והיפה יותר בידי אברהם שלונסקי. הגרסה של שלונסקי זכתה לשלושה לחנים – של מרדכי זעירא של דוד זהבי והלחן המוכר של שלמה דרורי.

השיר זכה לביצועים רבים. האהוב עליי מכולם הוא של אריק לביא.

לאחרונה שמעתי גרסה חדשה של עינב ג'קסון כהן, מתוך מיזם "מכונת הזמן".

ביצוע יפה ומרגש, אך דבר אחד הפריע לי מאוד. שלונסקי כתב:

יאמינו אם ואב

כי אינני חי

ייעפו חכות לשווא

כל רעי, אחיי,

וישתו כוס יין מר

זכר נשמתי

את חכי וכוס נמהר

אל נא אל תשתי.

את "ייעפו חכות לשווא" החליפה עינב ב"התעייפו חכות לשווא".

למה?! ממתי צריך לתרגם את שלונסקי לעברית?

כל מי שמאזין לשיר מבין את הכוונה, ואם אינו מכיר את המילה, יפתח ספר וילמד.

ייעפו הוא אכן התעייפו. בתנ"ך המילה יעף מקבילה לעייף: "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיהו מ').

העברית של שלונסקי כל כך יפה, וראוי שנכבד את הנוסח שבחר בשיריו.

* "חדשות בן עזר"

בלי חידוש המלחמה – נאבד את החטופים

במוצאי שמחת תורה ה-7 באוקטובר, יצא צה"ל למלחמה ברצועת עזה. אנסח זאת מדויק יותר – עם ישראל יצא למלחמה ברצועת עזה.

העם כולו תמך ללא סייג במלחמה שאין צודקת ממנה, להשמיד את האויב שעולל לנו את הטבח הנורא ביותר שחווה עמנו מאז השואה. לא הייתה כל מחלוקת על המטרה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים.

בהחלטת הממשלה הראשונה על מטרות המלחמה לא הוזכרו החטופים. יש המציגים זאת כ"אקדח מעשן" המוכיח את עלילת הדם כאילו החטופים לא מעניינים את הממשלה. אני מפרש זאת בצורה הפוכה. שחרור החטופים לא הוזכר, כפי שלא הוזכרה המטרה של שחרור היישובים שעדין היו כבושים ולהשמיד את האויב שנמצא עדין בתוך שטח ישראל, כי זה מובן מאליו.

לאחר זמן החלה האחדות להיסדק, החל קמפיין כניעה והיו קריאות לוותר על המטרה של מיטוט החמאס למען המטרה של שחרור החטופים. היו שהציגו את שתי המטרות הללו כסותרות זו את זו. הטענה שמנגד הייתה שלא זו בלבד שאין סתירה בין המטרות, אלא שאם נוותר על מיטוט חמאס לא ישוחררו החטופים, ורק באמצעות לחץ צבאי מאסיבי הם ישוחררו. ואכן, כך היה בעסקת החטופים הראשונה. כאשר המו"מ על העסקה התנהל תחת לחץ צבאי מאסיבי ומצור חלקי, הייתה עסקה. וכאשר הושגה עסקה, הגם שמחירה היה כבד, היא נהנתה מתמיכה רחבה מאוד.

העמדה, שעל פיה רק לחץ צבאי מאסיבי יביא לשחרור החטופים, היא העמדה של הדרג המדיני והצבאי. כיוון שלמרבה הצער היו מי שהפכו את סוגיית החטופים לפוליטית והמחלוקת שורטטה על פי קווי המתאר של כן-ביבי / לא-ביבי, נתניהו הפך למייצג של העמדה הזאת.

ודווקא כיוון שהוא זה שחוזר על כך השכם והערב, והוא העומד בראש ומקבל ההחלטות הראשי במדינה – אליו יש להפנות אצבע מאשימה. אתה יודע שרק לחץ צבאי מאסיבי יביא לשחרור החטופים. הרי אתה חוזר על כך שוב ושוב. אז למה אין לחץ צבאי מאסיבי? למה מאז עסקת החטופים הראשונה, צה"ל הוריד הילוך במלחמה? למה הפסקת למעשה את התמרון והחלפת אותו בפשיטות ספורדיות? למה הוצאת את כוחות צה"ל מרצועת עזה, זולת חטיבה אחת? למה שחררת את המילואים טרם השלמת המשימה? למה אחרי חמישה חודשים שבהם הוכח שאתה צודק בעמדתך – ללא לחץ צבאי אין זכר לעסקה, למרות הוויתורים הישראלים המפליגים במו"מ, עדין לא חידשת את המלחמה? מי אחראי למחדל הזה? מי אם לא אתה? גם הפעם לא העירו אותך? גם לכך יש לך שעירים לעזאזל?

המדיניות הכושלת הזאת של דשדוש ברצועת עזה לצד מו"מ עקר וחסר תוחלת באין מנופי לחץ על חמאס, נמשכת כבר חמישה חודשים. חמישה חודשים יותר מדי. חמישה חודשים שבהם החטופים נמקים בכלא, עוברים עינויי תופת והתעללות מינית, חלקם נרצחים, חלקם נספים ברעב ובחוסר טיפול במחלות. זה מחדל נורא, שמתווסף למחדלים הנוראים ערב המלחמה. ואם כבר בזבזנו 5 חודשים, למה לא מתקנים זאת עכשיו? למה לא מגייסים מחדש את המילואים, מפנים את תושבי רפיח למחנה אוהלים הומניטרי ונכנסים במלוא העוצמה לרפיח, לדיר אל-בלאח, למחנות המרכז וגם למקומות שהיינו בהם וחמאס חוזר ומשתלט עליהם? מלחמת בזק זו כבר לא תהיה, אבל גם לדשדוש, לגרירת הרגליים  ולמריחת הזמן צריך לשים גבול.

ועוד לא הזכרתי את מחדל הצפון ואת מאה אלף הישראלים שהיו לפליטים במולדתם, והממשלה אינה מציגה שום אופק של ניצחון על חיזבאללה.

מלחמת דשדוש שמנוהלת בידי ממשלת דשדוש, בוואקום מנהיגותי.

****

התנועה הקיבוצית החליטה להיות חלק משמעותי במאבק למען החטופים. לאור ערכי הערבות ההדדית שבבסיס חיינו ולנוכח העובדה שרבים כל כך מן החטופים הם חברי קיבוצים, ומתוך הבנה ששחרורם הוא מרכיב יסודי בתקומת יישובינו, הרתמות התנועה למען החטופים מובנת מאליה.

השאלה היא מה התוכן של המאבק. אם זו שותפות במאבק המטיף לכניעה לחמאס ושמאשים את הממשלה בכך שאינה מוותרת מספיק, כביכול, במו"מ – זה מאבק מזיק, שמקשיח את עמדת חמאס ומאריך את השבי ואת הסבל הנורא.

מאבק ציבורי למען חידוש המלחמה במלוא העוצמה, בלי דשדוש ובלי גמגום, עד מיטוט חמאס ושחרור החטופים, הוא המאבק הראוי למי שרוצה באמת להועיל לקידום המטרה.

* "זמן קיבוץ"

צרור הערות 24.4.24

* מועדים לשמחה – "חג שמח!" אינו ציון עובדה, אלא איחול. לא, איני מתחבר כלל לטרנד על פיו האיחול הזה הוא כמעט מעשה בגידה. אגב, אני מבכר את האיחול "מועדים לשמחה". החג אינו אמור להיות שמח, אלא לשמח אותנו. אך ההבדל הוא סמנטי כמובן.

עם ישראל חגג את הפסח בימים השחורים והקודרים ביותר בתולדותיו. בגלות, בפוגרומים, ברדיפות ובשואה. יהודים חגגו את הפסח בכלא, בשבי ובמחנות השמדה. ואם לא הייתה הגדה, אלתרו הגדה או דקלמו על פה מה שזכרו. ואם לא היה יין, אלתרו תחליף ליין, תחליף למצה.

מדינת ישראל שרויה בטראומה הקשה בתולדותיה. חצי שנה חלפה מאז האסון הכבד ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה. ליגון הקודר, לאובדן והזעזוע מהמעשים המחרידים, מתלווה האכזבה והבושה מהכשל המדיני, המודיעיני והמבצעי לפני המלחמה. והעובדה שאחרי 200 יום חמאס לא מוטט, החטופים לא שוחררו ולמעלה ממאה אלף ישראל עקורים מבתיהם כי המדינה מעדיפה לפנות אותם מאשר להגן עליהם. ומעל הכל, מכרסמת בלב כל אחד ואחת מאתנו הדאגה לשלומם ולחייהם של אחיותינו ואחינו החטופים בידי אויב ברברי נאצי, שמתעלל בהם, מרעיב אותם ורוצח אותם. ויש מי שעושים הכל כדי להמשיך ולהעמיק את הפילוג הפנימי, כאילו עצם הפילוג הוא מטרת-העל שראוי להקריב הכל על מזבחה, ואלה ממש אינם נמצאים רק בצד אחד של המתרס.

על מה אפשר לשמוח?

דווקא בשעות שפל, אין דבר שניתן לשאוב ממנו עידוד כמו מהשורשים התרבותיים והרוחניים שלנו, הנותנים לנו את הפרספקטיבה של עם שעל פי כל אמת מידה היסטורית אובייקטיבית מזמן אמור היה להיכרת, והנה, מנצחיו ומעניו הפכו לזיכרון רחוק, ואנו חיים וקיימים, ושבנו למולדתנו, והקמנו מדינה ריבונית, שעל אף כל כשליה והם רבים והשנה הם בולטים יותר מתמיד, במכלול היא סיפור הצלחה פנומנלי. מאלה אנו יכולים לשאוב עידוד וחוסן להתגבר על כל מיצר וגם על המשבר הנורא שבו אנו נמצאים, ויחד ננצח!

גם בסדר שחגגתי עם משפחתי הרחבה, שמרנו כיסא לחטופים, עיצוב הסדר היה בצבעי צהוב, נשאנו תפילה לחירותם והם היו מוטיב מרכזי בו, לאורכו. אך בשום אופן לא ויתרנו עליו, כי אין ולא יכול להיות ניצחון גדול יותר לטבח ולמבצעיו, מאשר אם יגרום לנו לוותר על הפסח.

* טרנד פופוליסטי – "ידיעות אחרונות" חרגו ממנהגם, ובערב החג הסלוגן שלהם לא היה בצבע כחול. והם לא איחלו חג שמח אלא "חג שקט".

טרנד פופוליסטי.

לעומת זאת, פרסום תמונות החטופים בעמוד השער ערב פסח הוא מחווה יפה ומרגשת.

ולא, אין שום סתירה בין הסולידריות עם החטופים לבין איחול חג שמח לעם ישראל.

* האמת היסודית של עמנו – "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" שרנו בסדר פסח. השנה, יותר מתמיד, אנו נוכחים בכך, מעזה, מלבנון, מסוריה, מאיראן ומתימן. כתב האדמו"ר רבי יהודה אריה ליב אלתר מִגוּר בספרו "שפת אמת", שיצא לאור ב-1905: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו. ה'לא אחד בלבד', החיסרון הזה, שלא הייתה אצלנו אחדות, הוא 'עמד עלינו לכלותינו', הוא שגרם תמיד לכל צרותינו". הפורענות שחווינו השנה, בעקבות הקרע והפילוג, היא עדות לאמיתות דבריו.

הספר "תנא דבי אליהו" הוא מדרש אגדה משלהי המאה ה-16, שמחברו אינו ידוע, והוא מיוחס לאליהו הנביא. בספר מופיע הסבר יפה לשאלה למה נגאלו בני ישראל ממצרים. "…וכשהיו ישראל במצרים נתקבצו כולם וישבו יחד משום שהיו כולם באגודה אחת, וכרתו ברית יחד, שיעשו גמילות חסד זה עם זה, וישמרו בלבם ברית אברהם יצחק ויעקב ולעבוד את אביהם שבשמים לבדו, ושלא יניחוּ לְשון בית יעקב אביהן".

גם הם הבינו כנראה את האמת היסודית של עמנו – יחד ננצח!

* לשנה הזאת – לשנה הזאת במטולה הבנויה, בבארי הבנויה, בקריית שמונה הבנויה, בשדרות הבנויה, במנרה הבנויה, בניר עוז הבנויה, בחניתה הבנויה, בכפר עזה הבנויה, בערב אל-עראמשה הבנויה, בנתיב העשרה הבנויה, בשלומי הבנויה, בנירים הבנויה, בראש הנקרה הבנויה, באופקים הבנויה, במשגב עם הבנויה, ברעים הבנויה, במרגליות הבנויה, בנחל עוז הבנויה, בכפר גלעדי הבנויה, בחולית הבנויה, בברעם הבנויה, בסופה הבנויה, ביפתח הבנויה, בניר יצחק הבנויה, בכפר יובל הבנויה, בעין השלושה הבנויה, בשניר הבנויה, בכיסופים הבנויה, בדן הבנויה, בדפנה הבנויה. לשנה הזאת בחברה הישראלית הבנויה. ונאמר אמן.

את הטקסט הזה קראתי בסדר המשפחתי שלנו. היה זה אחד משיאי הסדר. אחרי כל שם של יישוב שקראתי, השיבו הכל בקריאה רמה "אמן".

כן יהי רצון.

* אנחנו אחראים – מתוך הגדת קיבוץ בית קשת תשי"ז 1954:

אנחנו אחראים לשארית ישראל. אין כתפיים אחרות להטיל עליהן. אין גב להיחבא מאחוריו. בגולה היה אדם מישראל מכוון פניו כלפי ציון. בציון חייב אדם לכוון פניו לסוכת ישראל הנופלת, הנופלת בכל מקום ובכל הדרכים. בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כמי שמכריע את הכף ליציאת מצרים או להארכת הגלות. יהיו כל מעשינו מכוונים לקריעת הים ולקבלת-השבים.

* שוב לא העירו אותך? – במוצאי שמחת תורה ה-7 באוקטובר, יצא צה"ל למלחמה ברצועת עזה. אנסח זאת מדויק יותר – עם ישראל יצא למלחמה ברצועת עזה.

העם כולו תמך ללא סייג במלחמה שאין צודקת ממנה, להשמיד את האויב שעולל לנו את הטבח הנורא ביותר שחווה עמנו מאז השואה. לא הייתה כל מחלוקת על המטרה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים.

בהחלטת הממשלה הראשונה על מטרות המלחמה לא הוזכרו החטופים. יש המציגים זאת כ"אקדח מעשן" המוכיח את עלילת הדם כאילו החטופים לא מעניינים את הממשלה. אני מפרש זאת בצורה הפוכה. שחרור החטופים לא הוזכר, כפי שלא הוזכרה המטרה של שחרור היישובים שעדין היו כבושים ולהשמיד את האויב שנמצא עדין בתוך שטח ישראל, כי זה מובן מאליו.

לאחר זמן החלה האחדות להיסדק, החל קמפיין כניעה והיו קריאות לוותר על המטרה של מיטוט החמאס למען המטרה של שחרור החטופים. היו שהציגו את שתי המטרות הללו כסותרות זו את זו. הטענה שמנגד הייתה שלא זו בלבד שאין סתירה בין המטרות, אלא שאם נוותר על מיטוט חמאס לא ישוחררו החטופים, ורק באמצעות לחץ צבאי מאסיבי הם ישוחררו. ואכן, כך היה בעסקת החטופים הראשונה. כאשר המו"מ על העסקה התנהל תחת לחץ צבאי מאסיבי ומצור חלקי, הייתה עסקה. וכאשר הושגה עסקה, הגם שמחירה היה כבד, היא נהנתה מתמיכה רחבה מאוד. הממשלה קיבלה אותה פה אחד (איני סופר את שרי הכנופיה הכהניסטית, שאין להם שיקול דעת והם תמיד על אוטומט).

העמדה, שעל פיה רק לחץ צבאי מאסיבי יביא לשחרור החטופים, היא העמדה של הדרג המדיני והצבאי. כיוון שלמרבה הצער היו מי שהפכו את סוגיית החטופים לפוליטית והמחלוקת שורטטה על פי קווי המתאר של כן-ביבי / לא-ביבי, נתניהו הפך למייצג של העמדה הזאת.

ודווקא כיוון שהוא זה שחוזר על כך השכם והערב, והוא העומד בראש ומקבל ההחלטות הראשי במדינה – אליו יש להפנות אצבע מאשימה. אתה יודע שרק לחץ צבאי מאסיבי יביא לשחרור החטופים. הרי אתה חוזר על כך שוב ושוב. אז למה אין לחץ צבאי מאסיבי? למה מאז עסקת החטופים הראשונה, צה"ל הוריד הילוך במלחמה? למה הפסקת למעשה את התמרון והחלפת אותו בפשיטות ספורדיות? למה הוצאת את כוחות צה"ל מרצועת עזה, זולת חטיבה אחת? למה שחררת את המילואים טרם השלמת המשימה? למה אחרי חמישה חודשים שבהם הוכח שאתה צודק בעמדתך – ללא לחץ צבאי אין זכר לעסקה, למרות הוויתורים הישראלים המפליגים במו"מ, עדין לא חידשת את המלחמה? מי אחראי למחדל הזה? מי אם לא אתה? גם הפעם לא העירו אותך? גם לכך יש לך שעירים לעזאזל?

המדיניות הכושלת הזאת של דשדוש ברצועת עזה לצד מו"מ עקר וחסר תוחלת באין מנופי לחץ על חמאס, נמשכת כבר חמישה חודשים. חמישה חודשים יותר מדי. חמישה חודשים שבהם החטופים נמקים בכלא, עוברים עינויי תופת והתעללות מינית, חלקם נרצחים, חלקם נספים ברעב ובחוסר טיפול במחלות. זה מחדל נורא, שמתווסף למחדלים הנוראים ערב המלחמה. ואם כבר בזבזנו 5 חודשים, למה לא מתקנים זאת עכשיו? למה לא מגייסים מחדש את המילואים, מפנים את תושבי רפיח למחנה אוהלים הומניטרי ונכנסים במלוא העוצמה לרפיח, לדיר אל-בלאח, למחנות המרכז וגם למקומות שהיינו בהם וחמאס חוזר ומשתלט עליהם? מלחמת בזק זו כבר לא תהיה, אבל גם לדשדוש, לגרירת הרגליים  ולמריחת הזמן צריך לשים גבול.

ועוד לא הזכרתי את מחדל הצפון ואת מאה אלף הישראלים שהיו לפליטים במולדתם, והממשלה אינה מציגה שום אופק של ניצחון על חיזבאללה.

מלחמת דשדוש שמנוהלת בידי ממשלת דשדוש, בוואקום מנהיגותי.

* אחריות חלקית – התפטרותו של ראש אמ"ן מובנת מאליה. כבר בראשית המלחמה הוא, כמו כל הצמרת הביטחונית וכמו שר הביטחון, לקח אחריות. ברור מה המשמעות של לקיחת אחריות על מחדל קולוסאלי כזה.

כראש אמ"ן, הוא נושא ב-100% אחריות למחדל המודיעיני, ולכן הוא חייב ללכת. אבל המחדל המודיעיני הוא רק מקטע אחד במחדל הכולל, כלומר 100% האחריות שלו למחדל המודיעיני היא אולי 25% ממחדל 7 באוקטובר.

רק אדם אחד נושא ב-100% אחריות, אישית ומיניסטריאלית, על הכשל הנורא. ראש הממשלה בנימין נתניהו. אם חליווה התפטר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שנתניהו חייב להתפטר. עצם העובדה ש-200 יום אחרי הטבח הוא טרם התייצב בפני עם ישראל, נטל אחריות והתנצל בפני העם, בפני החטופים ומשפחותיהם, בפני המשפחות השכולות, בפני הפצועים, בפני העקורים, מעידה עליו שהוא אדם עלוב נפש, אפס במנהיגות, שאינו כשיר לניהול מכולת קטנה, בטח לא להנהגת מדינה.

התפטרותו של ראש אמ"ן מובנת מאליה. לא כן עיתוי ההתפטרות. טוב היה אילו המתין. מן הראוי שהרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום, שחייבים ללכת הביתה, לא יעשו כן כל עוד נתניהו נשאר בתפקידו, כדי שלא תהיה כל מעורבות למר מחדל, לאחראי לכשל ולאסון, בבחירת בעלי התפקידים הללו.

ואם נתניהו, במצח נחושה, מרשה לעצמו לא להתפטר, לכל הפחות עליו לחזור לעם ולבקש מנדט מחודש.

* אילו רק העיר אותו – דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה מדוקלמים באמירה לפיה ראש אמ"ן, שהתפטר בשל אחריותו לחלק המודיעיני במחדל, הודה באחריותו ואמר שיישא אותה בכאב עד יומו האחרון, בעצם לא ממש לקח אחריות, וכל המכתב שלו היה כסת"ח, שנכתב בידי עו"ד בלה בלה בלה.

לקרוא ולא להאמין. חסידיו השוטים של מר מחדל, השפן הקטן שבורח מאחריותו המוחלטת לאסון שהמיט על עם ישראל, ובורח אפילו מחזרה למשפט העם בבחירות, טוענים זאת כלפי מי שהתפטר בשל אחריותו החלקית.

הם בטח רצו שיכתוב שהוא אשם, כי האליטה של צה"ל וחמאס שיתפו פעולה ב-7 באוקטובר בהפיכה להפלת נתניהו ועובדה – הוא לא העיר את נתניהו וחזר לישון. כי אילו הוא העיר את נתניהו הטבח היה נמנע. אילו הוא העיר את נתניהו שעה לפני הטבח, ארגון טרור קטן לא היה הופך למעצמת טרור. אילו הוא העיר אותו חמאס היה מושמד בכל הסבבים לאורך שנות שלטונו של נתניהו. אילו הוא העיר אותו, חמאס לא היה מקבל אישור מראש ממשלת ישראל להצית במשך שלוש שנים וחצי את שדות הנגב. אילו הוא העיר אותו, קטאר לא הייתה מממנת את מפלצת הטרור החמאסית בעידודו של נתניהו. אילו הוא העיר אותו, נתניהו לא היה מסכל את ניסיונות צה"ל ושב"כ לחסל את סינוואר ואת דף. אילו הוא העיר אותו, נתניהו לא היה מסכל את תכנית המוסד להילחם בתשלובת הכלכלית למימון הטרור החמאסי. אילו הוא העיר אותו, הוא לא היה מרדים את הציבור במשך שנים ש"חמאס מורתע". אילו הוא העיר אותו, סינוואר וכל שרשרת הפיקוד של הטבח היו בכלא כי הוא לא היה פותח לרווחה את בתי הכלא ומשחרר את הרוצחים ומפקדי חמאס בעסקת שליט. אילו הוא העיר אותו הוא לא היה מקיים לאורך כל שנות שלטונו את מדיניות ההתמכרות לשקט, קניית עוד שבועיים שקט בפרוטקשן, שהעצים את חמאס וכו'.

מי שאחרי 7 באוקטובר עוד מאמין בנתניהו, הוא אדם בלתי רציונלי בעליל.

* אליבי חסר שחר – לחסידיו השוטים של נתניהו יש אליבי לחידלונו – לכך שלא יצא למתקפת נגד מקדימה נגד חמאס, שהייתה מונעת את הטבח. לטענתם, אילו עשה כן, מתנגדיו היו יוצאים נגדו וטוענים שהוא יוצא למלחמה יזומה למען מטרותיו האישיות וכדי להימלט ממשפט.

יש מידה של צדק בדבריהם. קודם כל, מתנגדיו משמאל אכן התנגדו לכל רעיון של מתקפת נגד מקדימה. בלי קשר לנתניהו. הרי הם יכלו לצאת נגדו על כך שאינו עושה כן. כמי שהטיף לאורך שנים רבות לכך שנצא למבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, אני יכול להעיד שחבריי משמאל, שהם מהבוטים בין שונאי נתניהו, לעגו לי על כך והתייחסו לרעיון כמטורלל והזוי.

ואכן, אילו נתניהו היה מוביל מהלך כזה, לפחות חלקם היו טוענים את הטענה שהוא עושה כן כדי להימלט ממשפט.

ואף על פי כן, אין בכך בשום אופן אליבי למחדל.

ראשית, נתניהו הוא ראש הממשלה והוא נושא באחריות לביטחון ישראל. אילו הוא חשב שמתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס היא הדבר הנכון והוא לא עשה כן, וכתוצאה מכך אירע הטבח הנורא, הרי שהוא מעל בתפקידו ונכשל בחוסר מנהיגות, כאשר מסיבות אישיות ופחד מביקורת, הוא פגע קשות בביטחון. זהו אליבי של חוסר מנהיגות.

אבל האם באמת נתניהו עצמו האמין במתקפת נגד מקדימה? האם הוא ניסה לקדם את הרעיון בציבור ונתקל בהתנגדות? האם הוא ניסה לקדם את הרעיון בממשלה ונתקל בהתנגדות? האם הוא ניסה לקדם זאת במגעו עם ראשי צה"ל? ממש לא. ההיפך הוא הנכון. הוא התגאה בדרכו. בספרו האוטוביוגרפיה הוא גאה בהיותו מנהיג ומדינאי אחראי, שקול ומנוסה, שלא נסחף להרפתקאות ביטחוניות ונמנע ממלחמות מיותרות שהיו מביאות לאבידות רבות בקרב חיילי צה"ל ולמוות המוני ומיותר בעזה. הוא לעג לבנט וליברמן ההרפתקנים וחסרי האחריות והניסיון שניסו לגרור אותנו להרפתקאות כאלו. כך שאין שחר לאליבי, כיוון הוא עצמו התנגד למהלך כזה.

יתר על כן. גם אם יציאה יזומה למתקפת נגד הייתה מתקבלת בהתנגדות בציבור, הרי שבסבבים שנכפו עלינו, כמו "עמוד ענן", "צוק איתן", "חגורה שחורה", "שומר החומות" וכו', היה לממשלה גיבוי ציבורי רחב, וניתן היה למנף אותו להכרעת חמאס. אך נתניהו לא רצה הכרעה אלא הפסקת אש ו"שקט ייענה בשקט". וזו התוצאה.

ובנוסף לכך – את אי האמון בו הרוויח נתניהו לאורך השנים בחוסר יושר. הוא קידם את הקיטוב בעם, כי נבנה ממנו, בחינת "הפרד ומשול", ועכשיו הוא משתמש בקיטוב, יציר כפיו, כאליבי למחדל שלו.

אין בכך, כמובן, כדי להצדיק את אלה שהיו יוצאים ומפגינים נגד מתקפת נגד מקדימה ומטיחים האשמות כאלה בנתניהו. להיפך, יש גם להם יותר מיד ורגל בהידרדרות למצב שבו אנו נמצאים.

שני הבייסים דרדרו אותנו, ורק יצירה של בייס חלופי, בייס של המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי, שיציב אלטרנטיבה למחנה ה-6 באוקטובר על שני דפניו וייתן לרוב הדומם את ההובלה, הוא תנאי לתיקון.

* לצאת מהפקק – עו"ד רז נזרי, מי שהיה המשנה ליועמ"ש, פרסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "לצאת מהפקק שתוקע את המדינה", ובו הוא קורא לעסקת טיעון עם נתניהו, שתכלול את פרישתו בתוך 9 חודשים. לטענתו, שלטון נתניהו ומשפט נתניהו היו לפקק שמונע כל דיון ענייני בציבוריות הישראלית, כולל בנושאים הלאומיים הקריטיים ביותר, דווקא בשעה שבה אנו כה זקוקים להחלטות באותם נושאים. המצב הזה, שתקע אותנו עוד לפני 7 באוקטובר, רק החריף בחצי השנה האחרונה. אין דרך להתקדם, טוען נזרי, בלי לחלץ את המדינה מן הפקק הזה.

הוא מסביר מדוע הן לחסידיו של נתניהו והן למתנגדיו כדאי "לחתוך סיכונים" בהסכמה למוצא הזה מן התקיעות. באשר לנתניהו עצמו כותב נזרי ש"יהיה עליו להתגבר על יצר ההישרדות הפוליטי הטבוע בו, להתגבר על תחושת העוול שנגרם לו ולהבין את חובתו ואחריותו כלפי הציבור וכלפי המדינה שיקרה לו… זה ידרוש מסוגדי נתניהו להבין ש'הממלכה מעל המלך', ואף אם הם משוכנעים שנעשה לו עוול, הרי שראש ממשלה ששולח אנשים להקריב את חייהם למען המדינה, יכול שיידרש להקריב את חייו הפוליטיים למען אותה מדינה".

עד כה התנגדתי בעקביות לעסקת טיעון. תפיסתי העקרונית חד-משמעית. בעיניי, אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור כי האינטרס הציבורי הוא למצות עד תום את בירור האמת, וייקוב הדין את ההר. וככל שהנאשם רם דרג יותר, בוודאי נשיא או ראש ממשלה – על אחת כמה וכמה. במקרה של נתניהו זה אף חמור יותר, כי הביביסטים יראו בכך הוכחה, כביכול, לתיאוריית הקונספירציה המטורללת  על "תפירת תיקים", כביכול. הנה, הם יאמרו, זו הוכחה שהמטרה הייתה להוריד אותו מהשלטון, ופתאום כשהוא עוזב את השלטון כבר לא דחוף למצות את הדין…

אבל אני מודה שלנוכח המצב הלאומי שאליו נקלענו, קשה לי לשלול את צדקת טיעוניו של רז נזרי.

* קורא לאנטישמיות בשמה – הנשיא ביידן לקראת חג פסח: "ההגדה מזכירה, שעלינו להילחם נגד אנטישמיות – שתיקה היא הסכמה. אין מקום לאנטישמיות בקמפוסים או בכל מקום בארצנו".

יש בתוכנו מכחישי אנטישמיות. כאלה שטוענים שזו "רק" התנגדות לישראל/ לציונות/למדיניות ישראל/לכיבוש.

ביידן אומר את הדברים דוגרי – זאת אנטישמיות. נקודה. וצריך להילחם בה.

* החלטתו ההזויה של מיסטר ג'ו  – כאשר ד"ר ביידן, האנושי, הפרו-ישראלי, הציוני על פי הגדרתו, מוביל צעדים חשובים כמו הווטו על החלטת מועה"ב להעניק לחמאס פרס על הטבח, בדמות מדינה עצמאית, וכמו חבילת-הסיוע האדירה לישראל – מיסטר ג'ו, העסקן שרץ לבחירות, ממהר לרצות את הבייס ה"פרוגרסיבי" בעיצומים על יחידה צה"לית.

"נצח יהודה" היא יחידה צה"לית לכל דבר, תחת הפיקוד האחיד של צה"ל, הפועלת על פי הנורמות של צה"ל, והנורמות של צה"ל מחמירות בתחום מוסר הלחימה יותר מכל צבא אחר בעולם ומחויבות לערך טוהר הנשק יותר מכל צבא אחר בעולם. המלחמה הנוכחית בעזה מוכיחה זאת היטב, כאשר במלחמה במרחב אורבני צפוף, שבו המחבלים פועלים מתוך בתי חולים ובתי ספר, חופרים פירים בחדרי ילדים וממלכדים בובות של ילדים, יחס ההרוגים בין המחבלים לבלתי מעורבים הוא 1:2. אין לתוצאה הזאת אח ורע. בוודאי שלצבא ארה"ב יש עוד הרבה מאוד מה ללמוד מאתנו והרבה מה להשתפר כדי להתקרב להישג הזה.

אם יש לאמריקאים מידע על חריגות אלו או אחרות ביחידת "נצח יהודה", שיעבירו זאת לצה"ל. הפרקליטות הצבאית אמונה על חקירות יסודיות ואמינות של חריגות, וחזקה עליה שתדע לטפל במידע כזה.

ההחלטה הזאת חמורה ואני מקווה מאוד שאינה סופית ושישראל תצליח לשכנע את ארה"ב לחזור בה.

* תירוץ חדש – בימים האחרונה אני עד בשידור חי להיווצרו של נראטיב חדש. מה שקרה עם גדוד "נצח יהודה" הוא הוכחה שצה"ל אינו יודע מה לעשות עם החרדים ואיך להתאים את עצמו לגיוסם. נו, תירוץ חדש להמשך ההשתמטות.

אז קודם כל כדאי להבהיר, שרוב המשרתים בגדוד כלל אינם חרדים, אלא חרד"לים.

האם צה"ל ערוך לקלוט חרדים? מבחינה הלכתית, הדתיים הלאומיים שמשרתים בצה"ל אינם אדוקים פחות בשמירת ההלכה מהחרדים וכפי שצה"ל מתאים להם, כך הוא מתאים גם לחרדים. העניין אינו הלכתי, אלא חברתי. ואני בעד התאמת צה"ל לצרכים של המתגייסים החרדים ובלבד שהדבר לא יפגע בכלל צה"ל ובכלל המשרתים ובעיקר לא בחיילות. כלומר, יש להקים יחידות שבהן יינתן מענה לדרישות החרדיות בנושאי כשרות-למהדרין, לימוד תורה ושירות ללא בנות. ויש לעודד הקמת ישיבות הסדר חרדיות.

האם קיומן של יחידות כאלה יפגע באחידות הממלכתית של צבא העם? בהחלט. אך הפגיעה הזאת עדיפה על המשך ההשתמטות ההמונית.

ובאשר ל"נצח יהודה" – אני מקווה שהממשלה תפעל בכל מאודה כדי לבטל את ההחלטה המסתמנת להטיל עיצומים על היחידה. יש להתחייב לאמריקאים שתיבדק הטענה שהגדוד חורג מן הנורמות הצה"ליות ואם הדבר נכון, לחולל שינוי ביחידה, כולל החלפת מפקדיה, וכולל הוצאתה ממשימות ביו"ש לתקופה הקרובה, עד שיתוקנו הליקויים.

* למה רוגל אלפר מגנה את הסנקציות על "נצח יהודה" – שוקן צהלה ושמחה – ארה"ב הטילה עיצומים על גדוד "נצח יהודה". יוענה גונן לועגת לגינויים בישראל להחלטה. "מצעד הגינויים" היא מכנה זאת בבוז. והנה – סורפרייז! אל מקהלת המגנים מצטרף, החזיקו היטב – רוגל אלפר. הייתם מאמינים?

כן, רוגל אלפר מגנה את ביידן על ההחלטה הזאת. למה? בעיניו, זו החלטה פחדנית. נוח להם להציג את "נצח יהודה" כשעיר לעזאזל, במקום להטיל סנקציות על צה"ל ועל מדינת ישראל. הוא גם נוקב בשמות של כמה מן האנשים הראויים להיענש בידי ארה"ב: בני גנץ, אביב כוכבי, יאיר לפיד, נפתלי בנט, הרצי הלוי, גדי איזנקוט, יהודה פוקס ובנימין נתניהו.

אבל אם יטילו עיצומים על הנ"ל, זה לא יפתור את הבעיה. צריך להכות בכל אזרחי ישראל, כי הם האשמים. "הציבור העניק להם את סמכויותיהם בבחירות דמוקרטיות. אם כך, ראש התמנון האמתי הוא הציבור הישראלי. עליו יש להטיל את הסנקציות".

ומיהי גיבורת החג בשוקניה? המסיתה לטרור, מכחישת הטבח והאונס ומעלילת עלילות הדם על ישראל פרופ' נדירה שלהוב קיבורקין. ראיון ענק אתה תופס עמוד וחצי בעיתון ועוד מאמר תמיכה של נועה לימונה, שהמסר שלה הוא שאנחנו חייבים להקשיב לה. לימונה מגנה את ערוץ 12 על תחקיר שביצע ושהציג את עלילות הדם שהיא מפיצה, כמו שישראל משתמשת בילדים פלשתינאים כמטרות ניסוי לנשק חדיש. כשהם ביקשו את תגובתה, היא השיבה שאינה מתראיינת לתקשורת ישראלית. לעומת זאת, מסתבר, לתקשורת שוקניסטית היא שמחה להתראיין.

כפי שטבח ה-7 באוקטובר שלהב את האנטישמים באירופה וארה"ב, כך הוא שלהב גם את האוטו-אנטישמים בתוכנו. האוטו-אנטישמיות היא האנטישמיות הנחותה והבזויה ביותר.

* ביעור חמץ תשפ"ד – לגרש את החמץ הכהניסטי מהממשלה.

* ערבים זה בזה – יו"ר יהדות התורה גולדקנופף התראיין לרדיו החרדי "קול ברמה" וסיפר למאזיניו על מגעים לדיל בין החרדים לערבים בנושא גיוס החרדים. "בנושא הגיוס אנחנו והערבים בסירה אחת", הבהיר גולדקנופף.

זו הסולידריות היהודית של החרדים. זו הערבות ההדדית בעיניהם. במקום להיחלץ להגנת עם ישראל ומדינת ישראל מדי צר ואויב, הם משתמטים ועורקים ממלחמת מצווה והשותפים שלהם הם הערבים, שיחסם למדינה היהודית דומה – במקרה הטוב, עובדה שאין ברירה אלא להשלים אתה. במקום "כל ישראל ערבים זה בזה" – ערבים בזה בזה.

* מתווך הוגן – קטאר כ"מתווכת" בין ישראל לקטאר מזכירה לי את בחירתו של אולמרט בארדואן כמתווך הוגן במו"מ בין ישראל לסוריה ב-2008.

* 11 אני יודע – שאלה בשעשועון הטריוויה של "הארץ" – "20 שאלות": "מיהם 11 הכוכבים בשיר 'חד-גדיא' "? התשובה היא כמובן 11 הכוכבים מחלום יוסף. אז זהו, שלא. אין שום כוכבים ב"חד-גדיא". 11 הכוכבים הם ב"אחד מי יודע".

בשאלון באתר הטעות תוקנה. את המהדורה המודפסת אי אפשר לתקן.

* ואיפה אוזני ההמן – בערוץ 13 הקרינו תמונת ארכיון עם הכיתוב "ברכת כוהנים בחול המועד פסח בכותל המערבי". ובתמונה, נראו המוני המתפללים נוטלים לולב… בפסח. היו חסרות רק כמה סופגניות ברקע…

כנראה שהבורות הזאת היא תוצאה של ה"הדתה"-שמדתה בבתי הספר.

          * ביד הלשון

דרדלה – מילת השבוע היא "דרדלה", הכינוי המביש והמזיק של בן גביר לפעולה באיראן.

דרדלה הוא חלשלוש, רופס, רפה.

מה מקור המילה? רוביק רוזנטל טוען שאף שיש בה צליל יידישאי (כמו בייגלה, פייגלה, מיידלה וכן הלאה), זהו סלנג עברי מקורי. אולי שיבוש של מדולדל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.4.24

* חג של אחדות – מחר נתכנס לליל הסדר לחגוג את חג החירות.

את חג החירות חגג העם היהודי גם בימים שבהם אפילו פנטזיה על חירות הייתה הזויה. גם בימים הקשים ביותר של עמנו, גם בתנאים הקשים ביותר, חגגנו את החג, חלמנו על חירות ועל שיבה לארצנו. והחלום התגשם.

אך השנה, כשאנו חוגגים את חג החירות כבני חורין בארצנו ובמדינתנו הריבונית, החג אינו שלם, השמחה מהולה בעצב, בדאגה ובכעס. 133 מאחיותינו ואחינו חטופים בידי אויב ברברי ואכזר. איננו יודעים מי מהם חי ומה מצבם. הם מצפים ליציאת מצרים שלהם וכולנו מצפים ליציאת מצרים תשפ"ד.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. משמעות הדבר היא גם שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו גם ערב הגאולה, בבית עבדים. והשנה, חייב כל ישראלי וכל יהודי לראות את עצמו כאילו הוא כלוא במנהרות חמאס.

יש מחלוקת על הדרך הנכונה להחזיר אותם, אך יש אחדות דעים מלאה בסולידריות עמם ובהכרח לפעול להשבתם המהירה. חבל שיש מי שמנסים ליצור פילוג אפילו סביב הסוגיה הזאת.

החברה הישראלית ידעה בשנה שעברה פילוג איום ונורא, שלבטח היה אחד הגורמים לאסון 7 באוקטובר. אסור לנו לחזור לשם. חג הפסח חייב להיות גם חג האחדות.

* שפוך חמתך תשפ"ד – נשפוך חמתנו על המחבלים, שרצחו, שאנסו, שחטפו, שערפו, ששרפו, שבזזו. נכה בהם עד חורמה.

* תקיפה באיראן – כל הכבוד למקורות הזרים!

* במצב שנוצר – ברגע ששוגרו הכתב"מים והטילים מאיראן לעבר ישראל, עוד בטרם ידענו מה תהיה תוצאת התקיפה, ראוי היה לתת את הפקודה ולהכות באיראן בעוצמה רבה, לפני שנחשפנו למסע הלחצים מארה"ב ובעלות בריתה. משלא נהגנו כך, החמצנו שעת כושר.

במצב שנוצר בימים שמאז התקיפה, התגובה הישראלית (על פי מקורות זרים. להלן – עפמ"ז) הייתה סבירה. ישראל לא יכלה שלא להגיב, ומצד שני, תקיפה שתצית מלחמה, כאשר כל בעלות בריתנו לוחצות עלינו להימנע מכך, וכאשר יש עוד משימות חשובות ומורכבות ביותר ברצועת עזה ובגבול לבנון, היא בעייתית. במצב שנוצר, נכון היה לנהוג כפי שנהגנו עפמ"ז. התגובה הייתה בעיקר איתות, שישראל מסוגלת לתקוף באיראן ואין לאיראן יכולת להגן על עצמה בניגוד ליכולת ההגנתית המרשימה של ישראל, שבלמה את המתקפה האיראנית. גם השמירה על העמימות נכונה במצב הנוכחי.

כעת על ישראל לפעול בניסיון לקדם תקיפה בהובלת ארה"ב להשמדת מיזם הגרעין האיראני. וכמובן, חשוב להמשיך בפעולות סיכול כמו חיסולו של מהדווי, כדי להבהיר לאיראנים שהם לא הצליחו לייצר משוואה חדשה. יש לעשות זאת, גם במחיר תקיפה איראנית נוספת.

* בין הטילים העיראקיים לטילים האיראניים – אני שומע השוואות רבות בין מתקפת הטילים האיראנית על ישראל לבין מתקפת הטילים העיראקית במלחמת המפרץ (1991). כפי שאז החליט ראש הממשלה שמיר להבליג, אני שומע, כך ראוי לנהוג גם הפעם.

איני בטוח ששמיר צדק בהחלטתו. מי יודע אם זרע ההתקפה-האיראנית לא נזרע בהבלגה ההיא. אבל יש הבדל תהומי בין המקרים.

אז הייתה מלחמה של ארה"ב וקואליציה כלל עולמית נגד עיראק. מלחמה בעוצמה אדירה. סדאם חוסיין ירה על ישראל כדי לנסות להפוך את המלחמה, שפרצה בעקבות כיבוש כוויית בידי העיראקים, למלחמה ערבית-ישראלית, וכך לגבש סביבו תמיכה ערבית ולהוציא את מדינות ערב מהקואליציה. ארה"ב ביקשה מישראל לא להתערב כדי לא להפריע. התערבות ישראלית הייתה משרתת את מטרת המתקפה. זה סיפור שונה לגמרי מהסיפור האיראני הנוכחי.

למה הדבר דומה? שהיום ארה"ב הייתה נלחמת בכל עוצמתה נגד איראן להשמדת תכנית הגרעין, איראן הייתה משגרת טילים לישראל וארה"ב הייתה מבקשת מאתנו לא להפריע.

זה ממש לא המצב.

והבדל נוסף – לאורך כל מלחמת המפרץ שוגרו לישראל ארבעים טילים. כאן הותקפנו במאות  טילים וכתב"מים (ההערה הזו נכתבה לפני התגובה הישראלית).

* שׂרדלה – "דרדלה", כך, בציוץ פרובוקטיבי, לעג ראש הכנופיה לפעולה באיראן. שר בממשלה, חבר בקבינט המדיני ביטחוני, מי שנושא בתואר המונפץ "השר לביטחון לאומי (!)", מזלזל כך, בפומבי, בפעולה שישראל כלל לא לקחה עליה אחריות, ובכל מקרה, הוא נושא באחריות עליה, מתוקף היותו שר בממשלה.

וכי יש משהו יותר דרדלה ממצב ביטחון הפנים, שעליו הוא מופקד? ממצב המשילות? מהאלימות במגזר הערבי? כל אותן בעיות שהוא התרברב שיפטור, אך בתקופה הקצרה שהוא בתפקיד הידרדרו לשפל חסר תקדים? שר דרדלה. שרדלה.

חברותו של ראש הכנופיה הכהניסט בממשלת ישראל היא כתם על ההיסטוריה של העם היהודי.

* ראש ממשלה דרדלה – גם היום נתניהו לא פיטר אותו.

* דשדוש כפול – אנו מלקים את עצמנו לשווא וקורעים את החברה בהאשמות שווא כאילו ישראל מסכלת את עסקת החטופים, כאשר חמאס כלל אינו רוצה בעסקה כי הוא רואה בחטופים את תעודת הביטוח שלו והוא מנסה למנף זאת להכנעתנו, לניצחון הטבח ולהישארותו בשלטון בעזה.

מאז העסקה הראשונה, שהושגה בזכות הלחץ הצבאי החזק על חמאס, שהיה זקוק לכמה ימי הפוגה כלאוויר לנשימה, אנחנו מדשדשים הן ברצועת עזה והן במו"מ עקר וחסר תוחלת. ובינתיים סבל החטופים ובני משפחותיהם מתארך ומתארך וחטופים מתים בשבי.

למה אנו ממתינים? חייבים לחזור למלחמה עצימה בכל העוצמה, כי רק כשהחרב תהיה מעל צווארו, חמאס ישחרר חטופים כחלק מתנאי הכניעה שלו.

* מנופי לחץ – חמאס מכשיל עסקה ומעלה דרישות בלתי אפשריות, ובכל זאת איני מציע שישראל תפסיק את המו"מ.

יש לחדש את התמרון במלוא העצימות, כי זו הדרך לשחרר את החטופים. במקביל יש להמשיך לנהל את המו"מ. כפי שהיה בעסקה הראשונה – מו"מ המלווה בלחץ צבאי, הוא הדרך להשיג תוצאות.

לצד הלחץ הצבאי הישראלי, יש תפקיד חשוב מאוד גם לארה"ב – הפעלת כל מנוף לחץ אפשרי על קטאר, ה"מתווכת" שהיא הספונסרית של חמאס, על מנת שזו תפעיל את מנופי הלחץ שלה על חמאס.

בחג החירות יהיו החטופים כבר 200 יום בשבי חמאס. בחודשי הדשדוש מאז העסקה הראשונה, חטאנו להם חטא כבד. אין לנו עוד זמן. יש לפעול לאלתר בכל הכוח.

* מלחמה עלק – חופי דיר אל בלאח הומים ממתרחצים. ככה מתכוונים להחזיר את החטופים?

* בלתי מעורבים – מבצעי הלינץ' בירדן ביבס, שהתיעוד המזעזע שלו שודר בטלוויזיה, הם "בלתי מעורבים".

* חישוקים על ריבונותנו – נתניהו יזם, הן בתקופת טראמפ והן לאחר פגישתו עם ביידן בעצרת האו"ם, ברית הגנה עם ארה"ב.

אירועי המלחמה מבהירים לנו עד כמה הרעיון מסוכן. הנה, גם ללא ברית הגנה, עצם התלות החימושית והמדינית שלנו בארה"ב פוגעת בעצמאותנו וכובלת את ידינו בהחלטות ביטחוניות קריטיות לביטחון ישראל, כמו הפעולה ברפיח, התגובה לתוקפנות האיראנית ועוד. אם כך עכשיו – כאשר תהיה ברית הגנה, נאבד לחלוטין את חופש הפעולה ונידרש לאישור אמריקאי על כל פעולה להגנת המדינה. ואנו רואים עכשיו, שהאינטרס האמריקאי לעתים מנוגד לצרכי הביטחון של ישראל. כך היום וכך מאז הקמת המדינה. למשל, ארה"ב התנגדה בתוקף להפצצת הכור העיראקי.

יתר על כן, אנו רואים את התחזקות הזרם ה"פרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית, שהוא זרם אנטי ישראלי קיצוני, והוא עלול לעלות לשלטון בארה"ב, ודי בסכנה הזאת כדי לפסול מכל וכל את הרעיון.

* ביידניזם – אני מזהה תופעה של פולחן אישיות לביידן בחלקים מהציבור הישראלי. אם תרצו – ביידיניזם. מהם סממני פולחן האישיות? הערצה. חוסר ביקורתיות. התייחסות לכל אמירה שלו כאל דבר קודש. התייחסות לכל מילה שלו כאל ציווי מוחלט וכאל אמת מוחלטת. חוסר סובלנות בוטה כלפי כל ביקורת עליו או על דבריו. וכמו בכל מקום שבו אני מזהה פולחן אישיות, גם כאן היא מעוררת בי סלידה.

אני מעריך מאוד את ביידן והוא ללא ספק ידיד אמת של ישראל. אבל הוא לא ישראלי, אלא אמריקאי. ומה שמדריך אותו אינו האינטרס הישראלי אלא האינטרס האמריקאי (כפי שהוא תופס אותו). ואין חפיפה בין האינטרס הישראלי לאמריקאי. אנחנו, כישראלים, מחויבים לאינטרס הישראלי. שנית, ביידן הוא פוליטיקאי, וכמו כל פוליטיקאי, גם לו יש אינטרסים פוליטיים ואלקטורליים, של עצמו ושל מפלגתו. כמו לכל פוליטיקאי, גם לו יש בייס שהוא תלוי בו ומחפש דרכים לרצות אותו. והבייס שלו כולל את הגורמים המכונים בכיבוסית "פרוגרסיבים" ולמעשה הם אנטי-ישראלים קיצוניים. וחוץ מזה – פולחן אישיות הוא פולחן אישיות והוא תמיד שלילי. תמיד רע לוותר על חשיבה עצמאית וביקורתית, ולהיות חסיד שוטה של מנהיג. של כל מנהיג.

* עצור! גבול לפניך – "בראשית" – מפסגות גליל גולן, הוא בית האריזה של הפירות, בבעלותנו – היישובים המגדלים. החברה היא איחוד של שני בתי האריזה – "פירות גולן" של יישובי הגולן ו"פרי פסגות" של יישובי "ההר ממול" כפי שאנו מכנים את הגליל העליון. החברה אחת, והעבודה מתנהלת בשני בתי האריזה בגולן ובגליל – "פירות גולן" ליד מרום גולן ו"פרי פסגות" ליד יפתח.

נסעתי בבוקר יום ד' ל"פרי פסגות" כדי להחזיר כלי חקלאי ששאלנו ממנרה. למנרה עצמה אי אפשר לנסוע. הם ייקחו את הכלי משם ויעבירו אותו היישר לשטח.

הגעתי לצומת ישע, ושם נגלו לנגד עיניי שתי חומות בטון בגובה של כ-5-6 מ' ומחסום צבאי. המעבר הוא בסללום בין החומות. במחסום עברתי תחקיר קטן. לאן אני נוסע? מה אני צריך לעשות שם? נתנו לי לעבור. אולי היותי מילואימניק במדים ונשק הקלה על האישור.

הייתה חסרה שם רק כתובת: "ברוכים הבאים לרצועת הביטחון!", אולי אפילו "עצור! גבול לפניך". וזאת, בתוך שטחה הריבוני של ישראל, בחבל ארץ שתושביו עקורים; פליטים בארצם, במדינתם, כבר למעלה מחצי שנה, כי במקום להגן עליהם, ממשלת ישראל פינתה אותם.

חשתי מועקה קשה, כשהסתובבתי ברצועת הביטחון שהקמנו בצד הישראלי, בניגוד לתפיסת הביטחון של העברת המלחמה לשטח האויב. בדקות הנסיעה לבית האריזה ובחזרה, הכביש היה ריק. הרכב שלי היה היחיד. מדכא. נקודת האור היחידה היא שבית האריזה עובד באופן מלא.

באותה שעה חיזבאללה ירו לגליל המערבי והמרכזי. בגליל העליון היה שקט. הם פספסו אותי.

* די.אן.איי. ליכודי – ערב קרב תל-חי ניטש בהנהגת היישוב היהודי והתנועה הציונית ויכוח בשאלת ההתיישבות באצבע הגליל. זאב ז'בוטינסקי תבע במפגיע לקפל את ההתיישבות, כי אי אפשר להגן עליה וחבל לסכן את חיי המתיישבים. תנועת העבודה, שטרומפלדור עצמו היה בשר מבשרה, ומנהיגיה כבן גוריון, בן צבי, ברל כצנלסון וטבנקין, עמדו בתוקף על כך שההתיישבות חייבת להישאר על מכונה בכל מחיר ויש חובה לסייע לה ולהגן עליה.

האם זה מקרי שתחת ממשלת הליכוד מפונים כבר כמעט 7 חודשים יישובי גבול לבנון כי נוח יותר לפנות אותם מאשר להגן עליהם? והאם זה מקרי שעקירת יישובי סיני ועקירת גוש קטיף בוצעו בידי ממשלות הליכוד?

* לא עניין לבג"ץ – כאשר שר החינוך ניסה להתנקש בפרס ישראל, תמכתי מאוד בעתירות לבג"ץ וסברתי שבג"ץ חייב לפסול את החלטתו, שנעשתה בחוסר סמכות ובניגוד מוחלט לתקנון הפרס. אלמלא חזר בו השר מהחלטתו, אין לי ספק שבג"ץ היה מבטל אותו, ולא היה בכך שמץ של אקטיביזם. גם הרכב על טהרת השמרנים ביותר לא יכול היה שלא לבטל את ההחלטה פה אחד.

לעומת זאת, עצם ההתערבות של בג"ץ בהענקת פרס ישראל לרב יוסף, בינתיים בצו המורה לשר החינוך ולוועדת הפרס לנמק מדוע לא יבטלו את החלטתם להעניק לו את הפרס, היא אקטיביסטית ולא מוצדקת. איני חשוד באהדה לרב יוסף ושפכתי עליו אש וגופרית בעקבות דבריו הבזויים על ירידה המונית מהארץ אם החרדים יחויבו להתגייס לצה"ל. אבל הפרס הוא פרס על מצוינות בתחום הספרות התורנית והמשפט העברי, והוא ניתן לו בידי ועדה מקצועית, על סמך יצירתו בתחום זה. אין זה עניין לבג"ץ ואל לבג"ץ להתערב בכך. אגב, ההחלטה התקבלה לפני אמירתו המקוממת. הרב יוסף אינו הראשון המתבטא באורח מקומם ביותר, כולל חתנים שביטאו עמדות אנטי ישראליות. יש מקום לוויכוח ציבורי על פרס זה או אחר, אך אין זה עניין משפטי.

* משיחיים – המילה "משיחיים" פופולרית בשיח הציבורי, כמילת גנאי. בעיניי, משיחיות אינה מילת גנאי. משיחיות היא יסוד מוסד ביהדות. הציונות היא תנועה משיחית. בוודאי תנועת העבודה הציונית, שחרטה על דגלה את השאיפה לחברת מופת ולגאולת העם, הארץ, החברה והאדם. בן גוריון הגדיר את עצמו כמשיחי.

אני מבין שהכוונה היא למשיחיות שקר. זו, אכן, תפיסה מגונה. ואכן, יש בתוכנו משיחיות שקר.

למשל, משיחיות המדינה הפלשתינאית. מי שאפילו אחרי 7 באוקטובר מצדדים במדינה פלשתינאית, מאמינים שהיא תפתור את הסכסוך, שהיא תחיה לצדנו בשלום, שהיא תממש בעיניהם את זכויותיהם ובעקבות הקמתה הם ישלימו עם קיומה של מדינת ישראל, הם משיחיים, במובן של משיחיות שקר. הם אינם חשודים ברציונליות.

* קלון-עד – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר והלא משוקם אהוד אולמרט, רמז בתכניתם של בן כספית ועמית סגל על כוונתו לחזור לחיים הפוליטיים, בתום תקופת הקלון. הוא הזמין אותם לראיין אותו למחרת 2 ביולי, יום תפוגת הקלון.

מה הוא רוצה? להמשיך את מפעל חייו המדיני – ניסיון להקים מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 (עם כמה "חילופי שטחים" זניחים) ובירתה ירושלים? מדינה, שתהפוך את גוש דן – ריכוז האוכלוסיה הגדול ביותר בישראל ל"עוטף", על כל המשתמע מכך?

יכול להיות שמבחינה משפטית הקלון הפורמלי שלו יסתיים, אבל מבחינה מוסרית וציבורית, אין תפוגה לקלון, בוודאי של נשיא וראש ממשלה. אין תפוגה. הקלון ירדוף אותו עד הקבר וגם אחרי מותו.

* הספדים למחבל הרוצח – המרגלת ענת קם, השחקנית עינת ויצמן והעיתונאית חנין מג'אדלה פרסמו בשוקניה הספדים למחבל הרוצח וליד דקה. הכינו את הממחטות.

מג'אדלה כתבה שאילו הוא היה יהודי הוא היה מוגדר לוחם חירות. וההוכחה לכך היא שרבין, שהורה לשבור ידיים ורגליים, קיבל פרס נובל לשלום. כלומר, האבסורד בעיני השוקניסטית אינו פרס נובל לשלום לרב המרצחים ערפאת אלא ל…רבין. אגב, גם גדעון לוי פרסם השבוע פשקוויל נאצה נגד רבין.

* כישלון של ישראל – בושה שהגענו לכך, שארה"ב ואירופה מטילות עיצומים על אזרחים וארגונים ישראליים. זה כישלון של ישראל. העובדה שאנחנו לא נלחמים בכוחנו למיגור החיה הכהניסטית, אלא נותנים לה להרים את ראשה עד כדי שהדוצ'ה שלה הוא היום שר בכיר וחבר בקבינט גרמה לכך. הרי הנזק שהם גורמים אינו פוגע בביטחון הלאומי של ארה"ב או של אירופה, אלא של ישראל. אנחנו צריכים לעשות את המלאכה ואנחנו משתמטים ממנה.

מיהם הנענשים? בנצי גופשטיין הוא יד ימינו של בן גביר, שותפו הוותיק ורב השנים לטרור הכהניסטי. הוא גם חותנו של חנמאל דורפמן, נער הזוועות והרל"ש של ראש הכנופיה. גופשטיין הקים ומנהיג את ארגון הטרור להב"ה, הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, שכבר מזמן צריך היה להוציאו אל מחוץ לחוק. זה ארגון המתנכל לגויים שחיים בארץ ישראל, מציק להם וממרר את חייהם, מצית כנסיות, יורק על כמרים וכד'.

או נער הזוועות הטרוריסט אלישע ירד. אדם אלים במיוחד שעומד מאחורי פיגועים בערבים. מכיר היטב את ריח הליזול של מתקני השב"כ והמשטרה ועד לאחרונה דוברה של הח"כהניסטית נערת הזוועות סון הר-מלך.

או מאיר אטינגר, חומץ נכד של חומץ, נכדו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שהוא נושא את שמו. אף הוא טרוריסט ונער זוועות. אף הוא מכיר היטב את ריח הליזול. הוא מנהיג מחתרת שמטרתה להשמיד את המדינה הציונית ולהקים תחתיה מלכות כהניסטית. המטרה של בן גביר זהה לשלו, אלא שבן גביר חכם יותר ומתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר. בניגוד לאטינגר, שקורא להחרים את המדינה הציונית ומוסדותיה ולהילחם בה, בן גביר מעדיף את שיטת הסוס הטרויאני – להשתמש בכליה של הדמוקרטיה הישראלית ולנצל את חולשתה, כדי להשתלט עליה מבפנים.

אנחנו צריכים להילחם בכהניסטים ועוזריהם. חובה על מדינת ישראל להילחם מלחמת חורמה בחיה הכהניסטית עד למיגורה.

          * ביד הלשון

נבטים – מקום בחדשות – נבטים. בסיס חיל האוויר נבטים היה היעד למתקפה האיראנית, ומס' מצומצם של טילים פגעו בו, אך הסבו נזק קל לרכוש בלבד.

הבסיס, הממוקם ממזרח לבאר שבע, הוקם ב-1983, כאחד הבסיסים החדשים שהוקמו בנגב לאחר הנסיגה מסיני, בעקבות הסכם השלום עם מצרים.

שמו נובע מקרבתו למושב נבטים. נבטים הוא מושב עובדים השייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית בני שמעון. המושב הוקם במסגרת 11 הנקודות בנגב, שעלו במבצע מחתרתי במוצאי יום הכיפורים תש"ז (אוקטובר 1946), ובזכותם הנגב נכלל בגבולות ישראל בתכנית החלוקה. את המושב ייסד גרעין נבטים, שהיה מורכב בעיקר מחלוצים שעלו מעיראק ומיעוטו מחלוצים שעלו מאירופה. הגרעין התפורר חודשים אחדים לאחר העליה לקרקע וחלק מחבריו עברו לבית אשל. למקום הובא גרעין של חלוצים עולים מרומניה, אך גם הוא התפרק במהרה. קבוצה שלישית, אף היא של עולים מרומניה אכלסה את המקום במהלך מלחמת השחרור, אך גם היא התפרקה. הקבוצה הרביעית הייתה של חיילים משוחררים, אך הם עזבו את המקום כי החליטו להקים קיבוץ. הקבוצה החמישית הייתה של עולים מהונגריה, אך גם היא לא החזיקה מעמד בקשיי האחיזה במקום. תקופת מה הוחזק המקום כמאחז צה"ל וב-1954 יושב בידי חלוצים עולים מקוצ'ין. הקבוצה הזו, השישית במספר, החזיקה מעמד והיא הקבוצה שאכלסה וקיימה אותו עד היום. ב-1975, בעת טקס הכנסת ספר תורה לבית כנסת בנבטים, נפטר במקום מדום-לב יו"ר הסוכנות היהודית פנחס ספיר.

כאמור, היישוב קרוי על שמו של הגרעין המייסד. כמו גרעינים ויישובים חקלאיים רבים, השם נושא משמעות חקלאית. נֶבֶט הוא צמח צעיר המתפתח מתוך עובר רדום של צמח, במסגרת הליך הנביטה. במהלך הנביטה, בעקבות היחשפות הזרע לתנאים מתאימים, מתעורר העובר המצוי בזרע הרדום ומתפתח לנבט.

* "חדשות בן עזר"