* היעד הראוי: השמדת הגרעין האיראני – איראן לא פתחה במוצ"ש במלחמה בישראל, אלא כבר לפני עשרות שנים. היא הקיפה אותנו בטבעת חנק. היא עומדת אחרי חמאס והג'יהאד האסלאמי (למרות שהם ארגונים סוניים), חיזבאללה, סוריה, עיראק, החות'ים ועוד. 7 באוקטובר הוא חלק מהמהלך האיראני הגדול, גם אם איראן לא הייתה בסוד המועד המדויק של מתקפת חמאס.
כעת, כאשר איראן תקפה ישירות את ישראל, מן הראוי למנף את האירוע למהלך, בשיתוף עם ארה"ב, להשמדת מתקני הגרעין האיראני.
* חייבים להתעורר – נתאר לעצמנו את 7 באוקטובר, כשאיראן היא מדינה גרעינית.
בו ביום איראן הייתה מודיעה, שאם ישראל תגיב "יהיו לזה השלכות".
המזרח התיכון תחת איום גרעיני איראני הוא מציאות שמוכרחים לסכל.
העובדה שמיזם הגרעין האיראני טרם הושמד, היא כישלון ביטחוני חרוץ של ישראל ושל ארה"ב.
חייבים להתעורר, לפני שיהיה מאוחר. זה צריך להיות היעד האסטרטגי בעקבות המתקפה האיראנית.
* לשקם את ההרתעה – הרתעה משמעותית של ישראל היא הכרח קיומי. כרסומה מחזק את הפנטזיה שניתן להשמיד את המדינה ומעודד תוקפנות בלתי פוסקת.
ההרתעה הישראלית קיבלה מכה קשה ב-7 באוקטובר, שחייבה מהלכים דרמטיים לשיקומה. למרבה הצער, הדשדוש ברצועת עזה ואי היכולת להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים במשך למעלה מחצי שנה ופינוי יישובי גבול לבנון במקום להגן עליהם ובלי להכות בחיזבאללה, רק החמירו את השחיקה.
אם ישראל לא תגיב בעוצמה על המתקפה האיראנית, תהיה זו מכה אנושה להרתעה וסכנה קיומית.
* ההגנה הטובה ביותר – הייתה לנו בליל-המתקפה האיראנית הצלחה הגנתית אדירה.
יירוט הטילים והכתב"מים הם הישג מבצעי מרשים. השותפות של ארה"ב ובעלות בריתנו ובעיקר של שכנות כירדן (עובדה שבהחלט הפתיעה אותי) היא הישג מדיני מרשים.
כל הכבוד לטייסי חיל האוויר! כל הכבוד למערך ההגנה האווירית! כל הכבוד לתעשיות הביטחוניות! כל הכבוד לצה"ל! כל הכבוד לממשלה!
אך עם כל הכבוד, יש לזכור שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אם ישראל לא תגיב בעוצמה, יהיה זה עוד כישלון אסטרטגי.
* אחריות אינה ניתנת לחלוקה – מי שבורח מאחריותו לכישלון – אין לו שום זכות מוסרית לדרוש הכרה באחריותו להצלחה.
מצד שני, מי שתובע מ"אתה הראש" אחריות לכישלון, יגלה חוסר יושר אינטלקטואלי, אם לא יכיר באחריות הראש להצלחה.
כמי שנמנה עם התובעים מנתניהו אחריות על המחדל, אני רואה בו אחראי גם על ההצלחה. וכפי שהכישלון אינו נקודתי ב-7 באוקטובר, אלא הוא נבנה בעקביות לאורך שנים רבות – כך גם ההצלחה.
ובאשר להצלחה – היא לא תהיה הצלחה אמתית, אם איראן תצא ללא פגע מתוקפנותה.
* שוב הכלה? – אני כבר שומע קולות הקוראים "להכיל" את התוקפנות האיראנית.
7 באוקטובר היה תוצאה ישירה של הכלה והבלגה. לא למדנו כלום?
* עמית או טורף – המדינות הסוניות מאוימות בידי איראן. התייצבותן הפעילה לצדנו בעת המתקפה האיראנית היא חשובה מאוד, אבל אל נתבלבל.
קטאר אינה "מדינה מתונה". היא מדינה קיצונית מאוד, אויב מר של ישראל. היא הספונסרית של חמאס ונושאת באחריות לפשעיו. העובדה שנתניהו, בפייסנותו הצ'מברליינית, עודד את קטאר והמריץ אותה לממן את חמאס, מתוך אשליה הזויה שבכל משלוחה של מזוודות פרוטקשן נרוויח איזה חודש של שקט, אינה מקטינה כהוא זה את אשמתה של קטאר.
אם במקום הלחץ על ישראל, ארה"ב תפעיל את כל מנופי הלחץ שלה על קטאר, הדבר עשוי לקדם את שחרור החטופים.
אגב, חמאס וגא"פ הסוניות לא היססו לשתף פעולה עם איראן נגד ישראל. כדאי שלא נשלה את עצמנו שסוני = מתון.
גם מצרים אינה טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה. היא שולטת על ציר פילדלפי, אוטוסטרדת החימוש של חמאס. מצרים העלימה עין, במקרה הטוב, מהברחת האמל"ח שהפכה את חמאס לצבא טרור.
* לא לשכוח את החטופים – גם כאשר הקשב שלנו, מן הסתם, נתון לאיראן – אל לנו לשכוח שיש לנו 133 חטופים בעזה.
עכשיו, כשגם ארה"ב אומרת מה שכל מי שעיניו בראשו ידע לפני חודשים – חמאס אינו רוצה עסקה ולכן מכשיל כל עסקה, למרות כל הוויתורים הישראליים, יש לעשות מעשה.
ארבעה חודשים וחצי אנחנו מדשדשים ואחיותינו ואחינו החטופים נמקים בשבי עוד יום ועוד יום ומדממים עוד יום ועוד יום וחלקם מתים, וסינוואר צוחק ושחצנותו האכזרית גוברת.
די! חייבים לשים לזה סוף! אי אפשר להמתין לעד, לכך שמי שאינו רוצה לשחרר את החטופים יואיל בטובו להתרצות.
חייבים לחזור ללחימה עצימה, בכל העוצמה, עם כל הכוחות, כדי להכריע את חמאס. רק כשהחרב תהיה מונחת על צווארו, חמאס ישחרר את החטופים.
בזבזנו כל כך הרבה זמן על מו"מ עקר וחסר תוחלת לצד דשדוש מדולדל בשטח. הגיע הזמן לפעול.
* אצבע מאשימה – בשעה שבישראל הופנתה אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה: בגללך החטופים לא חזרו, בגללך לא הייתה עסקה, בגללך אונסים את הבנות בשבי – חמאס נתן תשובה שלילית נוספת להצעה מס'… מי סופר, של המתווכים, שישראל השיבה לה, גם לה, בחיוב.
ישראל מתגמשת ומתגמשת, מוותרת ומוותרת, וחמאס לא זז מילימטר בדרישותיו האבסורדיות לכניעה ישראלית, שתעניק ניצחון לטבח ותסכן את קיום המדינה.
יש להפנות אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה, אך בכיוון הפוך – על הדשדוש בעזה שמסיר את הלחץ מחמאס, שהוא תנאי הכרחי לשחרור החטופים.
* האחריות מחייבת – רבים הזכירו, בעקבות ההצלחה הפנומנלית של חיל האוויר בבלימת המתקפה האיראנית, את אמירתו האינפנטילית, היהירה והמטומטמת של נתניהו, שניתן לוותר על כמה טייסות.
אכן אמירה מגוחכת. אבל הניסיון להצדיק בכך בדיעבד את האיומים בסרבנות – מטורף. ההיפך הוא הנכון. ככל שהחיוניות של חיל האוויר לביטחון ישראל גדולה יותר, כך האחריות על כתפיו של כל טייס ולוחם גדולה יותר. האחריות מחייבת. ולכן, ככל שחיל האוויר חיוני יותר – כך הסרבנות חמורה ומסוכנת יותר.
הדמוקרטיה הישראלית חייבת לסמן את גבולות המאבקים הציבוריים. מאבק ציבורי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אבל גם המאבק הצודק ביותר, והמאבק במהפכה המשטרית היה צודק מאין כמותו, אינו מקדש את כל האמצעים. ביטחון המדינה חייב להיות חסין מכל פגיעה. הסרבנות והאיום בסרבנות הם סרטן, המסכן את קיום המדינה. אירועי 7 באוקטובר והמתקפה האיראנית הזכירו לנו את אמת חיינו – אנו אומה במלחמת קיום תמידית.
ביטחון המדינה, השירות בצה"ל, השירות במילואים וההתנדבות למילואים – קודש הם, ואין לאף אחד רשות להשתמש בהם ככלי במאבק פוליטי. האחריות לביטחון היא על כל אחד ואחד מאתנו. וככל שהחיוניות של אדם וקבוצה גדולים יותר – כך האחריות הנדרשת ממנו גדולה יותר.
* יחד ננצח – על יאיר לפיד, ליברמן וגדעון סער להצטרף מיד לממשלה, בעקבות המתקפה האיראנית ולקראת אפשרות של תגובה ישראלית. ממשלת החירום צריכה להיות לממשלת אחדות לאומית.
* אנחנו במלחמה – למי שתהו מדוע אני מתנגד לבחירות עכשיו, ותומך בבחירות רק אחרי המלחמה, השבוע קיבלנו את התשובה.
אנחנו במלחמה. נכון שבעזה עברנו לשלב של דשדוש והתשה. אבל הנה, הותקפנו בידי איראן. עוד לא ברור מה תהיינה השלכות המתקפה ולאן זה יתפתח. אנו על סף מלחמה בלבנון ועל סף כיבוש רפיח. יכול להיות שחלק מהתרחישים הללו לא יתממשו, אבל המלחמה בעיצומה וזה לא זמן לבחירות.
וזו גם התשובה למי שתהו מדוע אני מתנגד לפרישת המחנה הממלכתי מן הממשלה.
* נתפלג ונובס – בדופן שמאל של מחנה 6 באוקטובר, אין דבר שמעורר חררה יותר מהאמת של חיינו, הסיסמה "יחד ננצח". ולא ברור לי אם הם סולדים יותר מה"יחד" או מה"ננצח".
מה החלופה שהם מציעים? נתפלג ונובס?
* הלחם והתעשיה האווירית – שירה של קורין אלאל "התעשיה האבירית", מתוך תקליטה "אנטארקטיקה", שיצא לאור ב-1989, מספר על תעשיה של אבירים שבונים ספינה, אך הוא מכוון לתעשיה האווירית שלנו, אולי לתעשיית הנשק בכלל, ובעיקר למיזם הלביא, שבאותה שנה הוחלט להפסיקו. השיר הוא שיר ביקורת פוליטי. ואף שהוא יצא אחרי הפסקת המיזם, המחאה שלו אינה נגד ההחלטה, אלא נגד המיזם עצמו.
הלביא היה מיזם שאפתני מאוד, לבנות בתעשיה האווירית של ישראל את מטוס הקרב הטוב בעולם, מטוס חד מנועי, רב משימתי, במיטב הטכנולוגיה. לאחר שנים של דיונים, והשקעה של הון רב, החליטה ממשלת האחדות הלאומית, בשנת 1989, ברוב של 12 נגד 11 שרים, להפסיק את המיזם, על פי המלצת שר הביטחון יצחק רבין וצה"ל. העמדה שמאחורי ההחלטה הייתה שהמיזם השאפתני גרנדיוזי וגדול עלינו, עלותו אדירה והוא עלול לבוא על חשבון מרכיבי ביטחון חשובים לא פחות.
אני חושב שהייתה זו טעות היסטורית גדולה והעדפת הפתרון לקשיי הטווח הקצר על החזון לטווח הרחוק. אני מאמין שהמיזם היה מקפיץ את ישראל מבחינה ביטחונית, טכנולוגית, מדעית וכלכלית, וגם תעסוקתית – כיוון שהוא העסיק כוח אדם איכותי רב. ולמרות עמדתי זו, אני אוהב את השיר שהמסר שלו הפוך, כי הוא שיר יפה, עם סיפור יפה ולחן מקסים. ואני אוהב גם את הביצוע של קורין, בקולה המחוספס.
השיר האקטואלי מרחיק עדותו כמה מאות שנים אחורה, לימי הביניים, ומתאר מיזם גרנדיוזי של תעשיה אבירית, מן המילה אביר. האבירים היו לוחמים שזכו למעמד אצולה בתקופת ימי הביניים באירופה.
המיזם, שעליו מספרת הבלדה, הוא ספינת קרב משוכללת וגרנדיוזית, עם שלושים תותחים ומאה מלחים ותבליט של אריה בחרטום. לשם מה האריה? לשם הדאווין, הרושם, הגרנדיוזיות. ולכן הוא מוזכר כאן, אולי הוא חשוב אף יותר משלושים התותחים. כי המטרה של המיזם היא גאוות יחידה. אני לא הייתי ממהר לבוז לגאוות היחידה, אך בשירו של הפזמונאי מאיר גולדברג, היא מבטאת בזבוז הון עתק, על חשבון צרכי בני העם, על פאר מיותר. אבל, הוא כותב, גאוות יחידה היא הלחם של התעשיה האבירית.
השיר מתאר את העיסוק הרב וההון הרב וכוח האדם הרב, שהושקעו במיזם המלכותי הזה, שנשמע כמו חלום, ואת האיש המזוהה אתו מכל, אולי משל למישה ארנס, שהמיזם היה הבייבי שלו. האיש מכיר כל פריט ופריט במיזם.
אך הסוף, כמו בפרויקט הלביא, היה פלוף. אחרי ישיבה ממושכת הוחלט לגנוז את המיזם, מתוך התובנה שיותר חשוב לחם מהתעשיה האבירית. והמסר של גולדברג הוא שההשקעה בביטחון באה על חשבון ההשקעה בחברה, ויש לשנות את סדר העדיפויות.
המסר הוא אנטי מיליטריסטי, שמבחינתו תעשיה ביטחונית וגאוות לחימה הם ביטוי למיליטריזם המאוס בעיניהם. הגישה שמאחורי המסר מנותקת מהחיים האמתיים שלנו – אנו אומה במלחמה שלא בחרנו בה, מלחמה על עצם קיומנו ועל זכות קיומנו. הביטחוניזם הישראלי אינו מיליטריזם, אלא הכרח חיים. כדי להתקיים במרחב העוין אותנו והחותר להשמדתנו, אנו חייבים להיות חזקים. ב-7 באוקטובר למדנו שהברירה שלנו היא להילחם או להישחט.
התעשיות הביטחוניות הן נדבך מרכזי בביטחון המדינה. נזכרתי בשיר השבוע, כאשר נוכחנו בחשיבות הקיומית של תוצרי התעשיות הביטחוניות ובראשן התעשיה האווירית, להגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה. במלחמה הזאת נוכחנו גם במחיר התלות החימושית שלנו בארה"ב, שכובלת את ידינו ומקשה עלינו מאוד במלחמה. עלינו לחתור להתקדם לעצמאות חימושית מקסימלית ולחזק באופן משמעותי את התעשיות הביטחוניות.
הברירה שלנו אינה בין לחם לתעשיה האווירית. ללא התעשיה האווירית, ספק אם נוכל לאכול לחם.
* התכונה החסרה – בגיליון האחרון נשפך כאן ים של מלל בניסיון נואש להוכיח באותות ובמופתים שלא נתניהו אחראי למחדל אי החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן ב-2020. אבל האמת חזקה יותר. נתניהו היה אז ראש הממשלה, הוא התחייב לציבור שיחיל את הריבונות, הייתה לו הסכמה אמריקאית, ההסכם הקואליציוני אפשר לו להחיל את הריבונות בלי שלמחנה כחול לבן הייתה על כך זכות וטו, היה לו רוב בממשלה והיה לו רוב בכנסת. מה שהיה חסר לו הוא אומץ מדיני וכושר עמידה.
אז יכול להיות שגנץ אמר משהו לאיזה שליח אמריקאי ושאשכנזי התרברב בבחירות שהם בלמו את הריבונות ונכון שמועצת יש"ע ובראשה ראש מועצת בקעת הירדן נהגו בחוסר אחריות, אך אין באלה כדי להסיר ולו גרם מאחריותו של נתניהו.
כאשר בגין החיל את הריבונות הישראלית על הגולן – לא זו בלבד שלא הייתה לו תמיכה אמריקאית, אלא שארה"ב גינתה את ישראל, הצביעה במועצת הביטחון בעד גינויה (לא רק לא הטילה וטו, אלא בעצמה הצביעה בעד הגינוי), הטילה על ישראל עיצומים והשעתה את מזכר ההבנות האסטרטגי בין המדינות. זה לא הרתיע את בגין, שזימן לשיחת נזיפה את שגריר ארה"ב והבהיר לו שישראל אינה מדינת וסאלים של ארה"ב ולא רפובליקת בננות, ובתגובה על השעיית מזכר ההבנות – הוא ביטל אותו (אחרי חודשים אחדים נחתם מזכר הבנות חדש, טוב יותר לישראל). בגין החליט, בבוקר העביר את ההחלטה בממשלה, ולאחר מכן העביר את החוק במהלך בזק של שלוש קריאות בכנסת בו ביום. מה שהיה לבגין הוא התכונה שחסרה לנתניהו – מנהיגות. ההבדל הזה בין השניים הוא גם הסיבה שבגין החליט להפציץ את הכור העיראקי והכור הופצץ ונתניהו כבר 15 שנה מאיים בהשמדת הגרעין האיראני.
* מוזיל את המותג – יש מדינות שבהן מי שהיה נשיא, נשאר עם התואר "הנשיא" כל חייו.
בישראל לא, ובכל זאת נשיא לשעבר נשאר סמל ממלכתי.
כשהנשיא ריבלין הופך לפרזנטור של עסק, הוא מוזיל לא רק את המותג ריבלין, אלא גם את מוסד הנשיאות.
* הפרק האחרון – כששמעתי על מותה של נעמי פולני, התקשרתי לחברי, ההיסטוריון והביוגרף ד"ר מוטי זעירא, מחבר הביוגרפיות של גיבורי התרבות הישראלית, שכותב בימים אלה את הביוגרפיה של פולני, ושאלתי אותו איפה הוא עומד בכתיבת הביוגרפיה. מוטי סיפר לי שבדיוק היום הוא כותב את הפרק האחרון. "גם היא", השבתי.
איזו החמצה! כל כך חבל שהיא לא זכתה לראות בצאת הביוגרפיה. אני מחכה בגיליון עיניים לצאתה.
נעמי פולני, כלת פרס ישראל לאמנויות הבמה, הייתה מעמודי התווך של התרבות הישראלית.
יהי זכרה ברוך!
* שינוי כתובת – זה שעל פי הווייז אני מתגורר בביירות, ניחא. אבל למה ברח' חאפז אל-אסד?
* ביד הלשון
העברית של נעמי פולני – האזנה לנעמי פולני, כלת פרס ישראל, שהלכה לעולמה, הייתה תענוג לחובבי שפת עבר. שפה יפה, מדויקת, רהוטה ובהגיה מוקפדת.
לא רק על שפת הדיבור של עצמה היא הקפידה, אלא כבמאית וכמורה היא הייתה פרפקציוניסטית וקפדנית מאוד, גם בשפה העברית ובהגייתה המדויקת. היא לא התביישה להעיר ולתקן, כי שגיאה בעברית הייתה בלתי נסבלת באוזניה.
מספר חברי עופר גביש, חוקר הזמר העברי: " מה למדתי מנעמי פולני? שלא אומרים "מתברר ש…", אלא "מובן ש…", שאין לומר "תקשיב…" או "תראה…" אלא "הבט", שמספר הטלפון שלי הוא לא "חמש אפס אחד", אלא "חמש אפס אחת" ("הָבֵן, זה כמו כשאתה סופר, אתה לא אומר 'אחד שניים שלושה', אלא 'אחת שתיים שלוש', נכון?").
נעמי הייתה פלמ"חניקית. אופס, פלמחאית – "אמור 'פלמחאים' ולא כדרך הרוסים".
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 