פינתי השבועית ברדיו: במקום שיר פתיחה

במקום שיר פתיחה / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.7.21

התלבטנו אם להקדיש היום את הפינה למדליסטית שלנו סמברג ולהשמיע את "אבישג" של אריק איינשטיין. נקווה שהספורטאים שלנו יתנו לנו סיבות לעוד התלבטויות, אך נשארנו עם התכנית המקורית.

צדי צרפתי חגג לאחרונה את יום הולדתו השמונים. כבמאי, צרפתי לא היה רוב חייו בקדמת הבמה. מה שחשף אותו לציבור הרחב הוא תפקידו כשופט ב"כוכב נולד" וב"זמר במסיכה", שהקנה לו פופולריות רבה, אהבה של הקהל ואפילו הפכה אותו לפרזנטור בפרסומת.

צרפתי הוא אחד מגדולי הבמאים בישראל לאורך חמישים השנים האחרונות. הוא ביים הפקות ענק ותכניות יחיד, מופעי מוסיקה, הצגות תיאטרון, מופעי בידור ומחזות זמר. רשימה חלקית בהחלט: "בוסתן ספרדי", "לילי גם", שלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", להקת "סקסטה", "הטוב הרע והנערה", "הכל עובר חביבי", ערב שירי נעמי שמר עם להקת "בימות", להקת "מנגו", "ילדי הכרך", "אירמה לה-דוס", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", "שיער", "קזבלן", "סיפור הפרברים", "גריז", "סלאח שבתי", "ברנשים וחתיכות", "הללויה ברודוויי" ועוד ועוד.

צרפתי החל את הקריירה שלו כשחקן. כבר בגיל עשר שיחק בסרט "4:55 השעה הגורלית" ובגיל 12 – בהצגה "כטוב בעיניכם" בתיאטרון הקאמרי. אבל דרכו לא צלחה כשחקן, וגם הוא עצמו מודה שלא היה שחקן טוב. הוא שירת בלהקת פיקוד מרכז ולאחר שחרורו פנה לתיאטרון אך לא הצליח ושקל לעזוב את עולם הבמה.

באותה תקופה הוא נקרא להחליף את דודו טופז בערב שירי רחל, ושם פגש את אחת הזמרות, חוה אלברשטיין, והחלה ידידות בין השניים.

זמן קצר לאחר מכן, היה זה בשנת 1971, יצאה חוה אלברשטיין למופע היחיד הראשון שלה. היא הייתה רק בת 25 אך כבר כוכבת גדולה ואחריה יבול מרשים של עשרה תקליטים, ובהם שני תקליטי ילדים ושני תקליטים ביידיש. היא הייתה מזוהה בעיקר עם שירי ארץ ישראל, אך בהופעה הזו התכוונה להביא פן אחר, אישי יותר.

כאשר החלה לתכנן את המופע, ועוד בטרם היה לה במאי, היא התייעצה עם ידידה צדי צרפתי, שהחליט באותם ימים לפרוש מן הבמה. היא התלהבה מעצותיו ומרעיונותיו המקוריים, והדהימה אותו בהצעה להיות הבמאי של המופע שלה. הוא ניאות, והשאר היסטוריה.

הייתה זו הופעה נפלאה, עם שירים מקסימים, שהניבה להיטים רבים. ההופעה הוקלטה ויצאה בשני תקליטים (אז עוד לא נהוג היה להוציא תקליט כפול): "חוה אלברשטיין בתכנית יחיד" א' ו-ב'. המעבד והמנהל המוסיקלי היה אלכס וייס. כתבו לה טובי הפזמונאים והמלחינים של התקופה: נעמי שמר, דפנה אילת, תרצה אתר, משה וילנסקי, צביקה פיק, אהוד מנור, יורם טהרלב, דן אלמגור, נורית הירש, נורית זרחי, דרורה חבקין, דני ליטני ויהודה עמיחי. לא, עמיחי לא כתב לה, אבל שירו "אחרית הימים" הולחן בעבורה בידי דני ליטני.

שלושה משירי המופע השמענו כאן לאורך השנים: "תפילת יומולדת", "ספר הזיכרונות" ו"לפתח הר געש". מן הסתם, עוד נשמיע כאן שירים מהמופע הזה. שירים נוספים במופע: "החטא השביעי", "ליידי גודייבה", "נשים רוקדות", "לולה" "הספר", "את חירותי", "שוב אני כאן", "שיר סיום" ועוד.

אף שחוה לא כתבה אף אחד מהשירים – היא החלה לכתוב או לפחות להקליט משיריה רק באמצע שנות השמונים – חלק מהשירים מאוד ספציפיים מכוונים אליה. השיר "חוה" של רימונה דינור הוא על חוה התנ"כית, אך לא במקרה חוה שרה אותו. בשיר המקסים "הספר", מדבר הספר אליה ישירות: "אספר לך גברת חוה".

וכך גם שיר הפתיחה של התכנית, שהוא שילוב של דיבור עם שיר ונקרא "במקום שיר פתיחה". את השיר כתבה תרצה אתר ודפנה אילת הלחינה. תרצה אתר וחוה אלברשטיין היו חברות אישיות קרובות ביותר עד יומה האחרון של תרצה, והיה ביניהן גם שיתוף פעולה אמנותי רב שנים. הקשר ביניהן נוצר בהכנת התכנית הזאת. חוה אלברשטיין רצתה שירים תיאטרליים. דפנה אילת המליצה לה על תרצה אתר. הן נפגשו ומן הרגע הראשון נוצר ביניהן קליק. תרצה אתר כתבה לה ארבעה שירים לתכנית, ובהן השיר שנשמע.

חוה נכנסה לבמה, לא אמרה שלום או ערב טוב, אלא "אם תהיתם בלבכם מדוע אינני אומרת שלום, ערב טוב ואינני מדברת בעצם בכלל". והיא מסבירה שזה לא בשל מצב רוח או חוסר קונטקט עם הקהל, אלא פשוט ההנהלה החתימה אותה על חוזה שבו מופיע סעיף קטן ובו נאמר ש"צד בי"ת, כלומר הגברת הזמרת, אם וכאשר איננה מזמרת את אחד מהשירים שנכתבו פה כאמור, עומדת ומחייכת והפה שלה סגור". כלומר, אסור לה לדבר. והיא מסבירה לקהל שזה מתסכל מאוד, כי שחקנים רוצים לשיר וזמרים רוצים לרקוד ורקדנים רוצים "יה יה". היא רוצה מאוד לדבר, אבל אסור לה, כי היא חתומה על חוזה.

מה הבעיה? אומרת ההנהלה. "כל הזמרים שרים, אינך צריכה להיעלב". ומוסיפים שרק רבקה מיכאלי מצליחה את הזמר והמלל לערבב ולשלב. את יכולה "לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות אך הכל בשירה". הם מסבירים לה ש"את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה, וגם לא שר ההסברה או ראש העיר, אז הואילי לסתום את הפה, במחילה. לא לדבר, רק לשיר". והם מסבירים לה: "אם שמעת את יוסי בנאי שר, תביני למה הוא שחקן". אגב, לדעתי הוא שר מקסים, למרות שהוא קצת מזייף. אבל היא לא מוותרת ומתחילה להסביר כמה היא רוצה גם לדבר, יש לה כל כך הרבה מה לומר, והיא רוצה לשחק או לשדר ברדיו. ותוך שהיא מפליגה בפנטזיה, התזמורת מפסיקה לנגן. רמז מן ההנהלה. ואז היא נזעקת: "נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה!… מעכשיו אני רק שרה. אם מישהו אחר רוצה – שידבר".

פתיחה מקסימה לתכנית נפלאה. זו הייתה הצלחה גדולה, שלא רק חוה נסקה בעקבותיה אלא גם צדי צרפתי, שהתגלה כבמאי מוכשר ומבוקש מאוד, עד היום. בשנת 1980 הוא ביים מופע יחיד נוסף של חוה, "שיר במתנה", שזכיתי לראותו פעמים אחדות.

כעת הוא חוגג שמונים, אך מבחינתו כל הקריירה עוד לפניו ואין לו שום כוונה לפרוש או להאט, כי לטענתו אין לו חיים בלי הבמה והבימוי.

אם תהיתם בלבכם מדוע –

אינני אומרת שלום, ערב טוב

ואינני מדברת, בעצם בכלל

דעו לכם: זה לא מפני שאין לי מצב רוח

או שאין לי שום קונטקט עם הקהל,

הסיבה לכך פשוטה הרבה יותר מזה:

ההנהלה, שהחתימתני, לא מכבר, על החוזה,

הביטה בי מבט ארוך, כלומר: ההנהלה –

סקרה אותי היטב היטב, מסוף עד התחלה…

וכה אמרה:

פה בחוזה שלך, ישנו סעיף קטן

שבוודאי שמת לב אליו כשהיה לך זמן –

אשר אומר: צד בי"ת, כלומר, הגברת הזמרת,

אם וכאשר איננה מזמרת,

את אחד מן השירים שנקבעו פה, כאמור,

עומדת ומחייכת, והפה שלה – סגור!

לא תהיינה טענות ומענות

ותפקידך הבלעדי יהיה כדלקמן:

לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות

אך הכל בשירה, יש לשיר כל הזמן!

את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה,

ואת לא שר ההסברה או ראש העיר,

אז הואילי לסתום את הפה במחילה,

לא לדבר! – רק לשיר!

כל הזמרים שרים, אינך צריכה להעלב,

רק רבקה מיכאלי מצליחה,

את המלל והזמר לערבב ולשלב,

אבל את – לא. את לא. סליחה.

עכשיו הבינו: שחקנים רוצים לשיר תמיד, ואיך שלא יהיה

זמרים רוצים לרקוד, וקריינים רוצים – יה יה.

אז אם שמעת את יוסי בנאי שר,

תביני למה הוא שחקן,

או אם ראית את תכניתו של איב –

זכרי: זה איב מונטאן!

ואת – לא הם. את – חוה.

לא, לא. את- לא הם. את – חוה.

אז פתחי את פיך, נקי את הגרון…

ונא לשיר, לשיר לשיר, בלי תיאטרון!

ו-כן… בקשר לתלבושת,

ליבשי מקסי. לא מיני.

ועימדי לא לגמרי באור, קצת בחושך,

זה טוב בשבילך, האמיני.

המיני מתאים לאישה צרה,

ואת – ככה, קצת, רק חצי צרה.

אך הצרה איתי שיש לי כל כך הרבה דברים לומר,

או לשחק. את אולבי אולי. או ז'נה – אהך, ז'נה נהדר…

את שיקספיר לא! אני יודעת, יש לי מגבלות,

אבל בסרט מוסיקלי, למשל, אני מאוד…

שלא להזכיר בכלל את הרדיו –

מה יש… אני לא יכולה?!

אני בהחלט חושבת שאני… הלו! מה קרה?

נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה,

נגנו לי, נגנו לי, נגנו בבקשה.

אחרי הכל אני אישה,

אך מעכשיו – אני רק שה שה שרה

אני שרה, ולא שום דבר אחר!

אם מישהו אחר רוצה – שידבר!  

המגל והחרב

ב-25 ביולי 1951, לפני שבעים שנה בדיוק, עלו 120 נח"לאים אל סמוך לגבול עזה הפרוץ והקימו את היאחזות הנח"ל "נח"לאים א'", לימים קיבוץ נחל עוז, שעד היום מתמודד עם פגיעתה הרעה של עזה השכנה. ההיאחזות ביטאה את רעיון ההתיישבות הביטחונית, המגל והחרב, באמצעות כוח צבאי המקים התיישבות ושומר על הגבול.

השילוב של התיישבות וביטחון מלווה את הציונות מראשיתה. גולת הכותרת שלה טרם הקמת המדינה היא התיישבות חומה ומגדל ועליית 11 הנקודות לנגב במוצאי יום הכיפורים 1946. בעיצומה של מלחמת השחרור הוקמו יישובים חדשים ובשנים שאחריה עיקר עניינה של המדינה היה קליטת העליה הגדולה ויישוב הנגב והגליל באמצעות הקמת מאות יישובי עולים. בהקמת התיישבות באזורים אלה היה בין השאר שיקול ביטחוני – הבנה שאין בכוחו של צה"ל הקטן לממש את הריבונות באזורים רחבי הידיים האלה ללא אחיזה התיישבותית.

להתיישבות היה ונשאר תפקיד ביטחוני בשמירה על הביטחון השוטף באזורים השונים, אך עיקר ייעודה היה עצם קיומה, הבטיח ומעגן את הריבונות של ישראל על אזורים חיוניים לקיומה ולביטחונה ולעיצוב גבולותיה. צה"ל, כצבא העם, הנושא על שכמו משימות לאומיות, נטל חלק במשימת ההתיישבות הביטחונית, בראש ובראשונה באמצעות היאחזויות הנח"ל.

לאורך השנים קמו 84 היאחזויות, לפני ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, רובן היו ליישובי קבע שעיצבו את גבולות המדינה.

אני הייתי קשור לשתי היאחזויות. מאוגוסט 1982 עד פברואר 1983 שירתתי כחייל בהיאחזות שלח בבקעת הירדן. ריכזתי את גן הירק (ענף החקלאות היחיד), הייתי רכז תרבות וחבר מזכירות ההיאחזות. כשסיימנו את פרק ההיאחזות, החליף אותנו הגרעין שאזרח אותה. היום זה המושב שדמות מחולה. בכל פעם שאני נוסע בכביש הבקעה ועובר ליד שדמות מחולה, אני חש התרוממות רוח, על כך שיש לי מניה בהקמת היישוב. ב-1986 הייתי המדריך החברתי של היאחזות נמרוד בגולן, בסמוך לחרמון. בשנת 2000 הייתי למשך תקופה קצרה המזכיר הראשון של היישוב הקהילתי נמרוד עם אזרוחו באותה תקופה. לצערי, עד היום נמרוד הוא יישוב זעיר, אך אני מאמין שיגדל, יתפתח ויתבסס.

הנח"ל כגוף מיישב כבר אינו קיים והאמת היא שלמרבה הצער כבר כמעט ואין היום התיישבות חדשה. היאחזות הנח"ל כבר אינה רלוונטית, כי גרעיני הנח"ל אינם רלוונטיים. היום, כאשר המדינה או הסוכנות אינן בונות את הבתים בהתיישבות החדשה, היא יכולה לקום רק באמצעות משפחות מבוססות, שביכולתן לרכוש מגרש ולבנות עליו בית, וחיילים בשירות או מיד אחריו אינם בנויים לכך.

אחרי תקופת ההיאחזות שלי הייתה לי ביקורת חריפה על ההיאחזות, שהייתה בה בטלה רבה ונראה היה לי שאין זה מיצוי ראוי של השירות הצבאי. גם בדיעבד אני מודע לכך, ויתכן שניתן היה לעשות זאת בצורה מוצלחת יותר. אפשר וצריך לשפוט את ההיאחזויות על הצד השלילי שבהן. אבל אי אפשר להתווכח עם מבחן התוצאה – היישובים הרבים לאורך גבולות ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון; בגליל, בנגב, בגולן וביו"ש; יישובים שעיצבו את גבולות המדינה.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 25.7.21

* הכו בחקלאים – בתכנית הרפורמה בחקלאות מצביעים שר האוצר ושר החקלאות על בעיה אמתית – יוקר הפירות והירקות לצרכן, אך במקום פתרון אמתי הם הלכו לפתרון שמתחת לפנס – הכו בחקלאים. הרפורמה הזו לא תקדם במאומה את המטרה לשמה נועדה, אך היא עלולה לחסל את החקלאות הישראלית ולהכות בהתיישבות הציונית בגליל ובנגב.

הענף המרכזי בקיבוץ אורטל הוא התפוח. אנו מוכרים את התפוח ב-2.5 ש"ח לק"ג בממוצע. מחיר התפוח על המדפים הוא 16-18 ש"ח בממוצע. הבעיה, אם כן, היא פערי התיווך.

במקום לטפל בבעיה ולהתמודד עם בעלי ההון שהרווח המטורף שלהם מביא למחירים הללו, הרפורמה תכה בחקלאים ובחקלאות הישראלית.

זו רפורמה הרסנית ומסוכנת.

* האידיאולוגיה של המלחמה בקורונה – מהי האידיאולוגיה של המלחמה בקורונה? מה האידיאולוגיה הימנית למלחמה בקורונה? מה האידיאולוגיה השמאלנית למלחמה בקורונה? כמובן שאלו שאלות לא רציניות. האידיאולוגיה היא אחת – לנצח את הקורונה. לכן, כל המחלוקות הפוליטיות על הקורונה, שמלוות אותנו מראשית המגפה, מגוחכות. בממשלת נתניהו התייצבו רוב תומכיה בסניגוריה על פעולתה ורוב מתנגדיה יצאו נגד החלטותיה. ועכשיו אנו רואים אותה תופעה בין תומכי ומתנגדי ממשלת בנט.

מתנגדי הממשלה טוענים שהיא מפחדת לקבל החלטות קשות, מן הסוג שקיבלה קודמתה. תומכי הממשלה מאשימים את הממשלה הקודמת שהיא אצה רצה לסגרים והממשלה החדשה מנסה להימנע מסגר.

אבל ההשוואה הזאת מנותקת מן המציאות. האמת היא שהמצב היום שונה מהמצב בגלים הקודמים ולכן הפתרונות אחרים. ההבדל הוא שהיום הציבור הישראלי מחוסן ברובו ולכן נזקי הקורונה נמוכים לאין ערוך.

אין לי ספק שאילו הממשלה הנוכחית הייתה קיימת בגלים הקודמים של הקורונה גם היא הייתה מטילה סגרים. אין לי ספק שאילו הממשלה הקודמת הייתה קיימת היום, גם היא הייתה נמנעת מכך. ההבדל אינו פוליטי אלא רפואי.

דילמת מדיניות הקורונה בישראל ובעולם כולו, מיומה הראשון, היא בין צרכי הדברת המגפה לבין הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי והנפשי של הסגרים. האתגר בדילמה הזאת הוא מציאת שביל הזהב – איך לתת את המענה המרבי לקורונה תוך מזעור מרבי של הנזק לכלכלה ולחברה.

בזכות החיסונים, ניתן להפעיל היום הרבה יותר שיקול דעת, לקחת סיכונים גדולים יותר במלחמה בקורונה כדי להימנע מנזקים לחברה ולכלכלה. ונכון להימנע מצעדים מזיקים, גם אם בסופו של דבר אולי נידרש להם.

עם זאת, יש להגביר את ההסברה לעידוד החיסונים והצהרת בנט בנדון הייתה חשובה מאוד, להגביר את האכיפה על מסכות בחללים סגורים ועל הבידודים, ולהחזיר את התו הירוק, בעיקר כדי לעודד התחסנות במיוחד של בני הנוער. יש להיערך גם לחיסון שלישי, כשיהיו האישורים לכך.

רק בתחום אחד אני בעד גזירות קשות – יש לסגור את השמים לטיסות, מלבד טיסות חיוניות, כיוון שזה הפתח לחדירת הנגיף והווריאנטים המשתנים שלו. במקביל, על המדינה לפצות את חברות התעופה ואת המלונאים על הנזק הנגרם להם כתוצאה מכך.

* ההימור של ג'ונסון – בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, הוא מנהיג אמיץ. הוא מעז לקחת סיכונים כבדים, כלומר דרכו היא היפוכו של כסת"ח. השאלה היא האם ההימורים מחושבים? האם הם חכמים? הימוריו יישפטו במבחן התוצאה.

בראשית הקורונה הוא הנהיג מדיניות "יורם לסית" והמיט אסון בריאותי על ארצו, וגם הוא כמעט איבד את חייו.

ואף על פי כן, הוא שוב מהמר, ועל אף התפשטות זן דלתא, אך במצב של התחסנות רוב הציבור, הוא החליט להסיר לחלוטין את כל המגבלות. אם מדיניותו תביא להידרדרות המצב בארצו הוא ייכנס להיסטוריה לדיראון עולם כשרלטן יהיר וחסר אחריות. אם מדיניותו תצליח וייווצר חיסון עדר שידביר את המגפה בלי מחיר המגבלות הוא יזכה לתהילת עולם והעולם כולו יחקה אותו.

זהו ניסוי מעניין ומסקרן. אני שמח שהוא לא נעשה עלינו, אלא במדינה אחרת…

* תמונה מאוזנת – ביום רביעי שעבר ביליתי, לאורך כל שעות היום, בפסטיבל "לא בשמים" ליהדות ישראלית, שנערך במכללה האקדמית תל-חי. לאורך שעות רבות המה קמפוס מזרח של המכללה במאות אנשים. לא ראיתי כמעט אדם אחד שלא עטה מסכה, וכמעט כולם כיסו במסכה את האף והפה, בלי לחפף. כל מושב נפתח בתזכורת שיש לעטות מסכה. כך בדיוק היה גם בשבוע שעבר בכנס של התנועה הקיבוצית בעין חרוד מאוחד, לציון מאה שנים לעין חרוד וחמישים שנה למותו של טבנקין. וכך גם בהקרנה של הסרט "אגדות החורבן" בסימנטק בראש פינה, לפני ימים אחדים. התקשורת מציגה לנו תמונה של הפרה המונית וזלזול המוני בחובת עטיית המסכות. איני טוען שהיא ממציאה בעיה שאינה קיימת, אך התמונה האמתית הרבה יותר מאוזנת.

* כלב השמירה של הדמוקרטיה – "ידיעות אחרונות" מוביל השבת קו לוחמני ביותר נגד הממשלה, בעיקר בשני נושאים – הפרצות בנתב"ג ויותר מכך, הג'ובים המיותרים לח"כ אבידר (תוצאה של סחטנות) ויאיר גולן ("פיצוי" על ראשות ועדה, שכנראה רשומה על שמו בטאבו ואם היא נמסרת לאופוזיציה יש לפצות אותו בתפקיד המיותר של סגן שר).

אני מרוצה מכך, קודם כל כי הביקורת נכונה לפחות בחלקה, אך בעיקר כיוון שזה תפקידה של עיתונות: להיות נשכנית, מבקרת, מחפשת תקלות וחושפת אותן. כן, הקלישאה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" נכונה. ואם כך במהלך מאה ימי החסד, ניתן לשער מה צפוי בעתיד.

ואיני יכול שלא לגחך למקרא דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים, שמתבכיינים על כך ש"התקשורת" "מלטפת" את הממשלה אחרי ש"רדפה" אחרי נתניהו בלה בלה בלה. פאתטים.

* הודנה בכנסת? – אני שמח על כך שאחרי שבועות של מלחמה טוטלית בין הקואליציה והאופוזיציה בכנסת, בלי אמנת ז'נבה ובלי לקחת שבויים, סוף סוף יש הידברות בין הצדדים יש אי אלו הסכמות, עדיין לא סופיות, על הרכב ועדות הכנסת. יש לי ביקורת חריפה על ההתנהלות של האופוזיציה, אבל בנושא איוש הוועדות הצדק אתה. הקואליציה נהגה בחזירות וגרגרנות, ושברה אפילו את השיאים של נתניהו, שמאז 2015 החל לכרסם בייצוגה של האופוזיציה.

אחת הדרישות המוצדקות של האופוזיציה היא לראשות ועדת הכלכלה. נכון שוועדת הכספים תהיה בשליטת הקואליציה, כדי לאפשר את המשילות והעברת התקציבים, אבל דווקא בשל כך ועדת הכלכלה היא המקום למימוש התפקיד הפרלמנטרי החשוב של פיקוח על פעולות הממשלה. ראשות הוועדה הזו בידי האופוזיציה הייתה נוהג מקובל לאורך שנים רבות, ומן הראוי לחזור אליו.

נכון עשתה הקואליציה כאשר ויתרה על ועדת הקליטה והעבירה אותה לאחריות האופוזיציה.

הצד המכוער של הדבר, הוא הפיצוי למי שיועד לתפקיד יו"ר ועדת הקליטה, יאיר גולן, במינויו לסגן שר. תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר לגמרי, מינוי פוליטי שאין בו שום צורך. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור, ומתחתיו מנכ"ל מקצועי שעומד בראש מערכת מקצועית של משרתי ציבור. כאילו אין די סגני שרים מיותרים בממשלה – עכשיו עוד אחד.

אני מקווה מאוד, שההתקדמות הזו תביא להסכמה מלאה שתבשר שינוי גם בהתנהגות האופוזיציה, שנוהגת בחוסר אחריות וחוסר ענייניות.

* סימן חיובי – נער השליחויות של נתניהו, הבריון הגס מיקי "כוח, כבוד וכסף" זוהר, החליט לשנות תדמית. הוא מבין שההתנהגות שלו ושל חבריו, נערי השליחויות הגסים, היא הגורם לאובדן השלטון של הליכוד. בראיון ליובל קרני ב"ידיעות אחרונות" הוא סיפר שהשתתף בערב לזכרה של שירה בנקי. "אם היית שואל אותי לפני שנה-שנתיים אם הייתי מגיע לאירוע כזה – הייתי אומר לך שלא". ועוד מדבריו בראיון: "אני עובר שינוי… יכול להיות שעשיתי קצת פרובוקציות ואפילו הלכתי על הקצה. מה חשבו אז על מיקי זוהר? מיקי זה אגרסיבי, קיצוני עם אמירות והתבטאויות חריפות… לא ויתרתי על האידיאולוגיה שלי, אבל החלטתי לשנות סגנון. הבנתי שהצד השני, היריבים הפוליטיים שלי, נאטמו כלפיי; לא היו מוכנים לשמוע מה אני אומר. הבנתי שחציתי כמה קווים… אני מעדיף שיכירו את מיקי בלי המסכות ובלי האמירות הקיצוניות על גבול ההסתה. אלה דברים שאני מצטער עליהם. היום אני הרבה יותר מכבד, ממלכתי… התמתנתי, אנשים יותר פתוחים לשמוע אותי… הוא [הציבור הימני שבחר בימינה, תקווה חדשה וכחול לבן] נטש אותנו בגלל אובר-אגרסיביות מצדנו… חציתי איזה רוביקון, סומנתי כאדם שלילי".

אהבתי מאוד לקרוא את הראיון. מה שאהבתי הוא את היכולת שלו לומר "טעיתי", לא להתבכיין, לא להאשים את הזולת, לא לטעון ש"הודחנו" וש"גנבו לנו" אלא לקחת אחריות על הברחת המצביעים בהתנהגות הזאת. אמנם גיחכתי מאוד כאשר הוא אמר: "עשיתי קצת פרובוקציות". קצת?! אבל עצם נטילת האחריות היא צעד ראשון וחשוב. עצם ההודאה בכך שמה שהוא עשה היא הסתה (גם אם הוא אמר "על גבול ההסתה") ראויה לשבח.

האם אכן הוא ישנה את דרכו? בכך הוא יבחן. אני מקווה מאוד שכן. וחשוב לדעת – אמירות כאלו של מיקי זוהר, הן בעצם שליחת חץ לשולח שלו ושל עמיתיו נערי השליחויות להתנהגות הזאת. הוא אמנם לא מעז להאשים ישירות את נתניהו, אבל ניתן לקרוא זאת בין השורות. אם אכן הוא ישנה את דרכו, יהיה זה סימן להתערערות שליטתו של נתניהו בחייליו.

מודה ועוזב ירוחם. בינתיים הוא מודה, וזה שלב חשוב ביותר. האם הוא גם עוזב? האם הוא באמת ישנה את דרכו? למען הדמוקרטיה הישראלית אני מקווה שכן, ואני מקווה שהוא לא יהיה היחיד.  

* עסקה עם מצרים – על פי כתבה של צבי בראל ב"הארץ", מתקיים מאבק בין מצרים ואתיופיה על מי הנילוס הכחול, ובמצרים מאשימים את ישראל שהיא מסייעת לאתיופיה בבניית סכר התחייה ובהגנה עליו. ישראל מכחישה זאת וטוענת לנייטרליות.

איני בקיא בנושא ולכן איני יוכל לנקוט עמדה. אבל משפט אחד בכתבה שעשע אותי במיוחד. מוסטפא פיקי, אחד האינטלקטואלים המצרים החשובים, לשעבר מזכירו של חוסני מובארק וכיום מנהל הספריה הלאומית באלכסנדריה טען, במאמר שפרסם, שישראל מפרה את הסכם השלום, הכולל סעיף שאוסר במפורש על שתי המדינות לפעול זו נגד זו: "איך יתכן שישראל תסייע למדינה שפועלת לגרום נזק למצרים?" כך כותב מי שהיה מזכירו של מובארק, האיש שהפך ביום היבחרו לנשיאות את השלום החם עם ישראל למלחמה קרה. הרי מצרים בתקופת מובארק, ובמידה רבה אם כי פחותה גם היום, היא המובילה של כל המערכה המדינית נגד ישראל באו"ם ובמוסדותיו ותומכת תמיד בכל יוזמה אנטי ישראלית. הרי מובארק הוא האיש שעמד מאחורי ועידת דרבן האנטישמית שהצמיחה את מסע הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל.

אדרבא, אפשר להציע למצרים עסקה. מעתה ואילך מצרים מתחייבת להצביע נגד כל ההצעות האנטי-ישראליות באו"ם, תצא נגד BDS ותתמוך בישראל בסכסוכיה עם הפלשתינאים, סוריה ולבנון ובתמורה ישראל מתחייבת לתמוך במצרים בכל סכסוכיה המדיניים. פייר אינאפ?

* הבן הרשע – אברום בורג, מי שלמרבה הבושה ישב פעם על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, הוא היום אחד התועמלנים והמטיפים האנטי ציוניים הנחותים והבזויים בעולם.

הוא השתתף כתועמלן הארגון האנטישמי (על דעת ועל פי הגדרת המומחים לנושא האנטישמיות בעולם) BDS ב"פגוש את העיתונות", הביע תמיכה במלחמתם האנטישמית ("מחאה לגיטימית ומוצדקת" ואף פעולה של "אין ברירה" – "אתם לא מרשים להם לבצע פעולות טרור ולהתאבד בין שתיים לארבע – מה נותר להם לעשות?") אך בעיקר הזדהה עם כל מטרותיהם.

מהן מטרותיהם? א. נסיגה ישראלית מוחלטת לקווי 4 ביוני 1964 (או בלשונו  הפסקת "אקיבוש") וטרנספר אכזרי של חצי מיליון יהודים מביתם במולדתם (או בלשונו המכובסת "פינוי כל ההתנחלויות") וחלוקת ירושלים. ב. כבשת הרש שתישאר בידי מדינת ישראל לא תהיה עוד מדינה יהודית, כי מדינה יהודית היא "אתנוקרטיה" וכל דמוקרטיה בעולם היא "מדינת כל אזרחיה". ג. "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים שיעוטו עליה, כי זה "כמו חוק השבות". אגב, אילו היה מראיין קצת יותר אינטליגנטי מרינה מצליח, היה משרבב בנאומו המתלהם של בורג את השאלה האם הוא בעד חוק השבות. עמדתו בנושא ידועה – זה חוק גזעני. אז גם "זכות" ה"שיבה" שבה הוא תומך היא גזענית? מה פתאום? רק שבות של יהודים למולדתם היא גזענות.

מה? אין ליהודים זכות למדינת לאום יהודית בארץ ישראל? לא, "כי הם היו פה לפניך". אגב, הוא אמר לבר שיחו, יוסי קופרווסר "לפניך", בגוף שני, כמו הבן הרשע בהגדה של פסח, ולא "לפנינו", כי הרשע הזה אינו מסוגל לדבר על העם היהודי בגוף ראשון.

העימות היה בין תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומנכ"ל המשרד לאיומים אסטרטגיים לבינו. קופרווסר הוא אדם חכם מאוד וצודק בכל מילה שאמר, אך הוא אינו עובר מסך וכושר הביטוי שלו נופל בהרבה משל בן שיחו. בורג הוא דמגוג בעל כושר ביטוי יוצא דופן אך דובר שקר ותועמלן אנטי ישראלי, אנטי ציוני ואנטישמי גס. בנוסף לכך, הוא התפרע באולפן כבריון גס ואלים. "תשתוק, תשתוק" צווח החצוף הרשע על בן שיחו.

מה משמעות האידיאולוגיה של בורג? לכל עם בעולם זכות למדינת לאום משלו זולת העם היהודי. זו עמדה אנטישמית מובהקת. הבורגאים למיניהם טוענים שהם לא מטיפים להשמדת מדינת ישראל, אלא רק לכך שהיא תחדל להיות מדינה יהודית. אין חיה כזו. אין מדינת ישראל זולת זו שהוכרזה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינה שלא תהיה המדינה הזאת, לא תהיה מדינת ישראל, גם אם כך תקרא, אלא תהיה מדינה שתקום על חורבותיה של מדינת ישראל. אגב, היא גם לא תקרא מדינת ישראל. כי מה פירוש המושג "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, העם היהודי.

המשמעות של האידיאולוגיה של בורג היא גם השמדה פיזית של מדינת ישראל, כיוון שהרוב המוחלט של היהודים בישראל לא יהיו מוכנים בשום מחיר לוותר על מדינתם היהודית, והדרך היחידה לבטל זאת, היא באמצעות השמדתם הפיזית של היהודים בישראל.

כל פעם שאני שומע את הרשע האוטואנטישמי הזה מטיף, אני חושב על אבא של החומץ הזה, יוסף בורג ז"ל. איזה מזל גדול היה לו, שהוא הספיק למות לפני שבנו השתמד והפך לאנטישמי בזוי.

* חוד החנית של התמנון האנטישמי – יותר ויותר מדינות נאורות בעולם מכירות בכך ש- BDS הוא תמנון אנטישמי רב זרועות ועתיר ממון, שפועל מתוך שנאה קמאית לעם היהודי ולכן נלחם נגד מדינתו.

חוד החנית של התמנון האנטישמי הם יהודים אוטו-אנטישמים עלובים. כאלה הם פעילי הארגונים הבוגדניים "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שעוברים בכל רחבי העולם, מעיר לעיר ממדינה למדינה, מפיצים עלילות דם קולקטיביות על המדינה היהודית וצבאה ומפצירים במדינות העולם להילחם נגד ישראל, להחרים אותה ולפעול נגדה. גם דבוקת שוקן היא סוכנת BDS מדופלמת. כך, לדוגמה, רוגל אלפר, תומך נלהב בחרמות נגד ישראל, כיוון שהן משפילות אותה ואין דבר שיוצר אצלו עוררות מינית וריור תאווה יותר מלראות את מדינת ישראל, השנואה עליו, מושפלת ואת אזרחיה סובלים כתוצאה מפעולות נגד ישראל שיסבו לאזרחיה כאב. "יש משהו משפיל בחרם. אבל אין ברירה. רק לחץ בינלאומי יגרום לישראל לוותר על הקולוניאליזם הגזעני. לישראל היו 54 שנים להפסיק לכבוש. היא הוכיחה שברצונה להמשיך. על העולם לעצור בעדה… אם עוד 30 חברות ענק בינלאומיות יצטרפו לחרם, ועוד 50 כוכבי ענק יצטרפו לקו שמוביל רוג'ר ווטרס, אולי יתחולל פה שינוי. אבל הוא יתחולל רק אם לציבור יכאב, רק אם יושפל ויפחד. רק אם ייגרם לו נזק. אם יאבד את כבודו העצמי ופרנסתו בעקבות חרם. די לגלידה, הגיע זמן כאב". אם היהודים יאבדו את פרנסתם ויכאב להם, יבוא צדק לעולם. אבל התועמלן האוטואנטישמי הזה אינו מרוצה מהצעד של בי אנד רוג'ס, כי הוא מתון מדי. הוא לא יכאיב מספיק ליהודים. "החרם צריך להיות על ישראל כולה. ההתנחלויות פועלות בחסות הציבור, במימון מסיו, ובעידוד ממשלות שמקבלות את תוקפן מכלל האזרחים. הן מגובות בכוחות צבא העם הישראלי. ישראל כולה אשמה". ובהתייחסות לתגובות בישראל נגד החרם של בי אנד רוג'ס הוא משתמש בכל ארסנל הבוז כלפי התופעה השנואה עליו בעולם – הציונות.

גם חברו לדבוקה גדעון לוי מבקר את בי אנד רוג'ס: "בדיוק לכן דרוש חרם אמתי על ישראל, על כל הישראלים, בכל מקום, מכאיב, יקר ופוגע. לא חרם גלידה מפונפן בסניף של רמי לוי בצומת הגוש, אלא כזה שכל ישראלי ירגיש אותו בכיסו, בכוסו ובלבו". והוא מתחייב להתחיל ללקק את הגלידה הזאת, אף שהוא מגדיר אותה "בינונית", אם תעמוד במילתה בעוד שנה וחצי. אך הוא מפקפק בכך שהיא תעמוד ב"מכבש הלחצים היהודיים". הכוונה ל"יהדות העולמית", לא? חלאה אנטישמית.

האנטישמיות היא תופעה בזויה ונוראה. אבל יש סוגים שונים של אנטישמיות. מכל סוגי האנטישמיות, הנחותה ביותר, הנאלחת ביותר, הנפסדת ביותר היא האוטו-אנטישמיות.

* על המוקד: אבתיסאם מראענה – ח"כ אבתיסאם מראענה (מפלגת העבודה) עומדת תחת מתקפה חריפה ברחוב הערבי מאז בחירתה לכנסת. הם מאשימים אותה בבגידה בציבור הערבי ובמשת"פיות עם השלטון הציוני. תחילה, בשל הצבעתה בעד חוק האזרחות. אחר כך, בשל הצבעתה נגד ועדת חקירה ממלכתית בנושא האלימות במגזר הערבי. אך שיא השיאים הוא בהסכמתה להיות ממלאת מקום חברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שנתפסת כזרוע מלחמתית נגד הפלשתינאים. הם אף מאשימים את מפלגת העבודה בקונספירציה, בכך שמכל חבריה דחפה דווקא את הערבייה לוועדה הזאת, כדי שתהיה עלה תאנה לפשעי הציונות.

הפובליציסטית שירין פלאח-סעב, בעלת טור ב"הארץ", פרסמה בתוך שבוע שני מאמרים שבהם תקפה בחריפות את מראענה. לצד ההתקפה על הצבעותיה הנ"ל היא כתבה ש"הקש ששבר את גב הגמל הוא המינוי שלך כממלאת מקום בוועדת חוץ והביטחון. יש הבדל בין השתתפות בעשייה בחברה הישראלית לבין פעולה נגד החברה הערבית. העיניים של הנשים הערביות הצעירות, שהאמינו בך עד כה, נשואות אליך ושואלות: למה?"

ועודה בשאראת, אף הוא ב"הארץ", תמה: "מה יהיו מעשיה של מראענה שם, כשבני עמה בעזה ובגדה נתונים לכיבוש ולמצור וכשמיליוני פליטים, תוצר הנכבה המתגלגלת, חיים באיום קיומי במדינות ערב? האם תלוהק בתפקיד הפנים הרחמניות של הכיבוש, קוביית הסוכר בכוס היגונים של המצור? על מראענה לומר להם, 'חלקי לא יהיה עמכם'. בכלל, הייתי מצפה מכל אזרח ערבי ויהודי מתקדם לומר זאת, אך לצערי דווקא חברינו היהודים הטובים קופצים משמחה למראה מינויָהּ המביש, כאילו מדובר בצעד נוסף לשילוב הערבים".

את מפלגת העבודה הוא תוקף: "האם חסר למפלגה זו מומחי ביטחון, עד שהיא נאלצה להיעזר ברכש ערבי שאך רגע קודם הוכרז רשמית שהוא אזרח סוג ב'?" בשאראת יוצא בתוקף נגד שילובה של מרעאנה בוועדת החו"ב. "המשתתפים בה עוסקים במלאכת אחזקתו של בניין רקוב מוסרית, שמדינה נורמלית הייתה ממהרת להרוס עד היסוד. בניין שמתכננים בו איך לאמלל חיי מיליונים, בניסיון לדחוף אותם אל מעבר לקו הגבול. אז סליחה חברים, אנחנו איננו במשחק הזה. אתם רוצים לכבוש — כִּבשו. אתם רוצים לשלוח את בניכם לפשוט על חדרי ילדים פלסטינים באמצע הלילה, שִלחו. ידינו לא יהיו במעל… לאחר שהשחית את נפשם של צעירים יהודים במלאכת שימור הפרויקט המחליא הזה, הממסד המדיני־ביטחוני פועל עכשיו להשחית את נפשו של הערבי, גם כדי להקל את הכובד על המצפון הקולקטיבי שלו. 'הנה, ראו', רוצה הממסד לומר לעולם, 'אפילו במאית ערבייה מוכשרת שותפה בגיבוש המדיניות הביטחונית הצודקת שלנו'. אבתיסאם מראענה תשמש עלה התאנה של הכיבוש, של הסגר ושל התוקפנות נגד העם הפלסטיני… הציונות הגיעה למצב שבו היא זקוקה לילידים שיקשטו את מעשיה ויעניקו לגיטימציה לפרקטיקה שלה — פירוש הדבר שהיא במצוקה: מצד אחד מחוקקים את חוק הלאום המדיר את הילידים, מצד שני מנסים למשוך את המודרים למעגלי השלטון כדי שישמשו בבחינת אליבי למעשים נגד בני עמם… האם את, מראענה, מסכימה להעניק לו [ל"ממסד הביטחוני"] הכשר? האם באמת תבקשי שהחותמת שלך תתנוסס על העוולות נגד בני עמך? דעי לך, שגם אם תתנגדי למהלך זה או אחר בתוך הוועדה, את שותפה שם!"

* שִׁמרו על הילדים – מקבץ מבזקים בלתי נתפס, בלילה שבין יום רביעי וחמישי, באתר וויינט:

ילד מהפזורה הבדואית נעקץ על ידי עקרב, מצבו קשה.

בת 4 נעקצה על ידי בעל חיים בהר חברון, מצבה קשה.

מת מפצעיו בן הארבע שנפל מגובה ביישוב רכסים שבצפון.

ילד כבן 10 נפצע קשה בנפילה מחומה בגובה של 15 מטרים בגליל התחתון.

נורא!

* כבוד לחללי מינכן – לאחר טבח הספורטאים במינכן הוועד האולימפי החליט להמשיך בתחרויות ולקיימן כסדרן. ישראל מחתה על כך בתוקף.

לדעתי, הצדק היה בהחלטת הוועד ולא בעמדת ישראל. אילו האולימפיאדה הופסקה, היה זה הניצחון הגדול ביותר של המחבלים וכניעה מחפירה לטרור.

אולם העובדה שב-11 אולימפיאדות לא הונצח זכרם של חללי מינכן, היא בלתי נתפסת; אטימות שאין כדוגמתה.

49 שנים אחרי הטבח, סוף סוף ניתן הכבוד לחללי מינכן. היו אלה רגעים מרגשים. אני מאמין שמעתה ואילך לא יהיה טקס ללא אזכור הנרצחים.

* חיבור למורשת הגבורה – ביקורת חריפה מוטחת על הצניחה בסלובניה לציון מאה שנה להולדתה של הצנחנית חנה סנש. מאיר שלו קטל אותו במאמר ציני ומרושע ב"ידיעות אחרונות" (הציע להנחית צנחנים ליד פסל דוד המלך בפירנצה שיוכיחו ששלהם יותר גדול) ורבים דיברו על הבזבוז שבמבצע.

זכורה האמרה המיוחסת למר "חכם סיני זקן" על הלחם והפרח; הלחם כדי שנוכל לחיות והפרח כדי שיהיה לשם מה לחיות. הדבר נכון גם לגבי הצבא. יש משמעות רבה לפרח, כלומר לכל המערך החינוכי שנועד לצייד את חיילי צה"ל ברוח לחימה, באמונה בצדקת הדרך הציונית, בתעצומות הנפש שיגרמו לחייל להיות מוכן לקום מאחורי המחסה ולהסתער תחת אש ולסכן את חייו למען קיומה של המדינה וההגנה עליה. כן, תפקידו של הצבא לחנך, לחזק את החוסן המנטלי של הלוחם, בין השאר באמצעות חיבור למורשת הגבורה היהודית ולדמויות מופת של גיבורות וגיבורים כדוגמת חנה סנש.

לא הכל נמדד דרך החור שבגרוש.

* כמו שחזור הנחיתה בנורמנדי – עמוס הראל, הפרשן הביטחוני של "הארץ", יצא נגד צניחת הראווה לזכר חנה סנש בגבול סולבניה וקרואטיה והשווה זאת לטיסות הראווה של מיליארדרים לחלל. השוואה אומללה ונואלת. ההשוואה הנכונה היא לשחזור הפלישה לנורמנדי בידי בעלות הברית במלאת שישים, שבעים ושבעים וחמש שנה לאירוע. הם לא חשבו שזה בזבוז.

* המגל והחרב – ב-25 ביולי 1951, לפני שבעים שנה בדיוק, עלו 120 נח"לאים אל סמוך לגבול עזה הפרוץ והקימו את היאחזות הנח"ל "נח"לאים א'", לימים קיבוץ נחל עוז, שעד היום מתמודד עם פגיעתה הרעה של עזה השכנה. ההיאחזות ביטאה את רעיון ההתיישבות הביטחונית, המגל והחרב, באמצעות כוח צבאי המקים התיישבות ושומר על הגבול.

לאורך השנים קמו 84 היאחזויות, לפני ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, רובן היו ליישובי קבע שעיצבו את גבולות המדינה.

אני הייתי קשור לשתי היאחזויות. מאוגוסט 1982 עד פברואר 1983 שירתתי כחייל בהיאחזות שלח בבקעת הירדן. ריכזתי את גן הירק (ענף החקלאות היחיד), הייתי רכז תרבות וחבר מזכירות ההיאחזות. כשסיימנו את פרק ההיאחזות, החליף אותנו הגרעין שאזרח אותה. היום זה המושב שדמות מחולה. בכל פעם שאני נוסע בכביש הבקעה ועובר ליד שדמות מחולה, אני חש התרוממות רוח, על כך שיש לי מניה בהקמת היישוב.

ב-1986 הייתי המדריך החברתי של היאחזות נמרוד בגולן, בסמוך לחרמון, שאחד הגרעינים ששירת בו היה גרעין לאורטל. בשנת 2000 הייתי למשך תקופה קצרה המזכיר הראשון של היישוב הקהילתי נמרוד עם אזרוחו באותה תקופה. לצערי, עד היום נמרוד הוא יישוב זעיר, אך אני מאמין שיגדל, יתפתח ויתבסס.

אחרי תקופת ההיאחזות שלי הייתה לי ביקורת חריפה על ההיאחזות, שהייתה בה בטלה רבה ונראה היה לי שאין זה מיצוי ראוי של השירות הצבאי. אבל אי אפשר להתווכח עם מבחן התוצאה – היישובים הרבים לאורך גבולות ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון; בגליל, בנגב, בגולן וביו"ש; יישובים שעיצבו את גבולות המדינה.

          * ביד הלשון

נחל זאכי – שמורת הטבע הקסומה בקעת בית-ציידא (הבטיחה); הלגונה המנקזת את נחלי הגולן מצפון לכינרת, נוצרה מן הנחלים: הירדן, משושים (שאליו זורם נחל זוויתן), יהודיה, דליות ושפמנון. שפך נחל דליות מכונה מג'רסה. שפך נחלי משושים והיהודיה נקרא גם נחל זאכי.

מה מקור השם זאכי? יש לכך שתי גרסאות. האחת היא שזה בזכות המים הזכים שלו. השניה, היא שהשם מנציח את זכרו של זאכי יצחק עבאדי, יהודי מסוריה, שרכש את האדמות הפוריות של בקעת בית ציידא. לאחר קום המדינה, העבירה משפחת עבאדי את האדמות לחזקת המדינה.

ועדת השמות הממשלתית נתנה לזאכי את השם שפך נחל משושים.

* "חדשות בן עזר"

בין בית מול הים לבית על ההר

תמה חלפין, בת קיבוץ נירים, היא אנתרופולוגית שמלמדת בסמינר הקיבוצים, ועוסקת במחקריה בסוגיות של החברה הישראלית ושל הקיבוץ. ספרה הראשון – "היה רע לתפארת: הלינה המשותפת – פוליטיקה וזיכרון".

ספרה השני, "בית מול הים", הוא אתנוגרפיה על קיבוץ, ששמו הבדוי הוא "גחלת", פרי מחקר שדה, שבו היא ומשפחתה חיו במשך שנתיים (2006-2008) בקיבוץ; היא למדה אותו, התערתה בתוכו, השתתפה בישיבות ובצוותים ואפילו עבדה חלקית ב"קומונה", כלומר מחסן הבגדים (כבר רמז ראשון שמדובר בקיבוץ של "השומר הצעיר"). אם תבטיחו לא לספר לאף אחד אגלה שכבר בעמוד הראשון של הספר, או לכל היותר בשני, ידעתי שמדובר בקיבוץ זיקים, שבנגב המערבי (אני לא חסיד של הביטוי "עוטף עזה").

הספר בהיר ורהוט ולא כתוב בג'יבריש אקדמי משמים, אלא הוא שווה לכל נפש. וגם אם יש בו הבהרת מונחי יסוד שינחו את הקריאה של מי שאינו מכיר קיבוץ, אני חושב שהוא ירתק בעיקר קיבוצניקים, כי הוא מהווה מראה לכל קיבוצניק, שבכל עמוד יעמת בין המידע על "גחלת" לקיבוצו.

כך גם אני קראתי את הספר. אפשר לומר שקראתי אותו כקורא חיצוני ובעת ובעונה אחת תרגמתי אותו לאורטלית. יש הרבה נקודות דמיון בין זיקים לאורטל, ובעיקר העובדה שמדובר בקיבוץ שיתופי שיש בו הרחבה קהילתית והוא נמצא בצומת הכרעות על אורחות חיים.

במובנים רבים הוא שונה מאורטל. למשל, רמת ההתערבות של הכלל בחיי הפרט, כולל בתחומי רווחה וחינוך דיסקרטיים, הדהימה אותי. האתיקה האורטלית בתחומים אלה, מאז ומתמיד, הייתה לאין ערוך טובה יותר.

הבדל נוסף, הוא שבניגוד מוחלט לתוצאות הסקר שנערך אצלנו – שם מי שדוחפים להפרטה הם הצעירים בעוד המתנגדים לה הם הוותיקים. יכולתי אף לדמות שגם שם באחת האספות התנשא אחד הוותיקים על הצעירים בסגנון "כשתגדלו תבינו", רק מן הכיוון ההפוך. כשקראתי, חשבתי גם על דבריו של נקש באסיפה, בהם ציטט את ד"ר עמיר הלמן, שהקיבוץ הוא מקום טוב לצעירים, אך מקום לא טוב לזקנים. אני דווקא מכיר קלישאה האומרת שהקיבוץ הוא גן עדן לילדים ולזקנים אך לא מקום טוב למי שבאמצע (הקלישאה משתמשת בביטוי הרבה יותר בוטה לגבי מה שבאמצע). אני דווקא מאמין שהקיבוץ, ובוודאי אורטל, עשוי להיות גן עדן לכל, מן העריסה עד הקבר, ובלבד שמדובר במי שמאמינים בדרך החיים הזאת ורוצים להגשימהּ. או כפי שאמר אחד המרואיינים בספר, משפט כמעט זהה לדברים שאמר לי השבוע חבר אורטל: "בלי קיבוצניקים בלתי אפשרי להמשיך ולעשות קיבוץ" (ע' 244).

****

ספרה של תמה חלפין "בית מול הים – חיי יומיום בקיבוץ של ראשית שנות האלפיים", זוכה פרס קרן גולדברג לכתב יד עיוני מקורי מצטיין, בהוצאת "למדא-עיון", הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, מחולק לחמישה פרקים ובהם פרקי משנה רבים. הפרקים הם: הקיבוץ כמשפחה והמשפחה בקיבוץ, כלכלה וחברה בקיבוץ, בין גופו של אדם לגופו של עניין: אוטופיה ותקנונים, יומיום חג וריטואלים של יומיום: הסובייקט הקיבוצי.

הוא עוסק במגוון רחב של תחומים; הקיבוץ כבית, המעמדות בקיבוץ (חברים, תושבים, בנים תושבים וכו'), הקליטה, התרבות והחג, חיי היומיום, בעלי התפקידים והמנהיגות, הכלכלה, המחלוקות על אורחות החיים, השינויים וכד'. דומני שהחוקרת היטיבה להבין את השפה והדקויות, מן הסתם בהיותה בת קיבוץ, ולקלוט היטב הן את התמונה הגדולה והן את הפרטים המרכיבים אותה. היא הקפידה לא להיות שיפוטית והצליחה בכך כמעט לחלוטין. או כפי שהיא כתבה באחרית הדבר: "כמו כל חוקר בכל מחקר, אנשים מנסים לגשש אם אני בעד או נגד, האם אני חושבת שקיבוץ זה רע או טוב, האם הצליח או נכשל, האם יש לו עתיד או שמא הוא בסכנת הכחדה. איני יודעת, איני יכולה ואיני רוצה לשפוט. ניסיתי לכתוב מחקר זה מכורסתו של האנתרופולוג ולא מכס המשפט, משמע ליטול מקטע קטן של אנושות ולשים אותו תחת זכוכית מגדלת. וכשמסתכלים על מקטע אנושי, כל מקטע אנושי, ברזולוציות גבוהות רואים כמה הוא עלוב וכמה הוא מפואר, כמה קטנים וקטנוניים הם בני אדם וכמה גדלות נפש יש בהם. בזאת לא שונה הקיבוץ משום מקום אחר, אך בכל מקום יש צורות שונות הן לעליבות והן להדר" (ע' 252).

היא דיברה על הקושי להיות בעל תפקיד בקיבוץ בעיקר משני טעמים. האחד הוא האופי האנרכי של הקיבוץ כחברה ללא משטרה וללא אכיפה מצד אחד, כאשר מצד שני הוא מלא בחוקים ותקנונים ובעלי התפקידים מחויבים להבטיח שהקיבוץ יפעל על פיהם ללא יכולת אכיפה. השני הוא "העודפות החברתית", מושג סוציולוגי שלמדתי מקריאת הספר, כלומר העובדה שאני מנהל של עובד שאשתו היא הגננת של הילד שלי והילדה שלי היא בגן עם הילד שלו ואשתו היא מרכזת הוועדה שבה אני חבר ואבא שלי ואבא שלו עלו באותה הכשרה. בתוך הסיטואציה הזאת נדרש בעל התפקיד לנהל ולהנהיג וזה קשה; הרבה יותר קשה ומאתגר ממה שנדרש ממנהיג ומנהל במקום אחר. לכן, קיבוצים רבים מעדיפים להכניס בעלי תפקידים מבחוץ (גם זיקים פנה לדרך הזו, אך אחרי התקופה הנסקרת בספר). אולם כידוע לכם, בעיניי זה מהלך שמסרס את הקיבוץ. איני מתכחש לגודל האתגר, אך אני מאמין שהעמידה בו היא העוצמה של הקיבוץ.

****

חלק מרכזי בספר עוסק בתהליכי השינוי. באותן שנים ביצע הקיבוץ תהליך של הפרטות שירותים ציבוריים שאנחנו ביצענו עשור ושני עשורים קודם לכן. למשל, הפרטת הרכב שעברה ברוב גדול, אך המחלוקות והוויכוחים דומים לאלה שהיו אצלנו, ודווקא הפרטת ה"קומונה" – מחסן הבגדים, שנדחתה, למרות שבאחד הקטעים השיפוטיים היחידים בספר מתואר איזו מדמנת בטלה יש שם; דבר שאצלנו לא יכול היה להתקיים. לעומת זאת, בשנים שקדמו למחקר השדה, הוחלט שם על הכנסת מרכיבי תרומה לתמורה, לא במתכונת המודל השילובי שלנו, אלא תשלום על שעות נוספות ותורנויות (וגם תופעה מכוערת של סחר בתורנויות) וקנסות על אי עמידה בחובת העבודה. רעיון של פתיחת דיון על הפרטת הקיבוץ הובא לסקר ורוב גדול התנגד לו. (עם זאת, עשר שנים אחרי מחקר השדה, אך עוד לפני שהספר יצא, גובשה הצעה להפרטה שזכתה לרוב, אך לא ל-2/3 הנדרשים על פי התקנון).

****

בפרק "חברה וכלכלה בקיבוץ", בע' 135, מופיע מאמר שפורסם בעלון הקיבוץ מאת נוחי זמר (כל השמות בדויים) אחד ממתנגדי השינוי, ובין השאר מופיעה בו הפסקה הבאה: "לדוגמה: המושג 'שוויון ערך העבודה'. מרבית שנותיי ב'שומר הצעיר' למדתי שכוונת המושג הנ"ל היא שכל עבודה שווה ואין עבודה המביישת את בעליה. והנה בעלון האחרון, בכתבה המצוטטת של אורי הייטנר (שהביא לדפוס אמנון) כותב הוא כי שוויון ערך העבודה משמע, על החבר לדעת מהו שכר עבודתו ולכן עליו לקבל כל חודש תלוש שכר (גם בקיבוץ שיתופי – דבר המחבר)". ובהמשך הוא תוקף את העמדה שלי. 

לכאורה, מוזר שמי שהביא לפרסום בעלון זיקים מאמר פרי עטי הוא דווקא מי שדוגל בשינוי ומי שיוצא נגד המאמר הוא דווקא מי שמתנגד לשינוי. אך אין זה מקרה, כיוון שכך היה גם באורטל לאורך שנים רבות. אלא שהשינויים שהבאתי לאורטל והרעיונות שעליהם כתבתי גם בעיתונות הקיבוצית, דגלו בשינויים מהותיים ומשמעותיים, אך כאלה שנועדו לשמור על הקיבוץ השיתופי, מתוך הבנה שאם הוא ידרוך במקום ולא יתאים את עצמו לשינויי הסביבה, הזמן והמקום, הוא לא ישרוד. דומני, שבזכות שינויים אלה, שנראו כפירה בעיקר, אורטל היא קיבוץ שיתופי עד היום ואני מקווה שבזכותם היא תהיה קיבוץ שיתופי גם בעתיד.

אכן, יצאתי בעבר נגד הרעיון של שוויון ערך העבודה. הטענה שלי הייתה, שאיננו צריכים לרמות את עצמנו. תרומתה של מהנדסת המפעל אינה זהה לתרומתו של המנקה במפעל. וכדי להתנהל בצורה מושכלת ואמתית, אין לטאטא זאת תחת השטיח. יש לתמחר באופן אמתי ודיפרנציאלי את העבודה, וכפי שעובד חוץ יודע מה המשכורת שהוא מכניס לקיבוץ, כך גם עובד פנים צריך לדעת זאת. וכך, יש לנהל את הענפים בעסק ובקהילה בצורה מושכלת ורציונלית. היכולת לומר לעצמנו את האמת, היא מבחן דבקותנו ברעיון. אם אנו צריכים לרמות את עצמנו כדי להיות קיבוץ, סימן שהיותנו קיבוץ מבוסס על אדני שקר. את שוויון ערך העבודה יש להמיר בשוויון ערך האדם העובד – כאשר גם המהנדסת וגם המנקה, אף שהם מכניסים שכר שונה לקיבוץ, מקבלים תקציב שוויוני, על פי גודל המשפחה והוותק.

את הרעיונות הללו היה לי קשה להעביר גם באורטל, אם כי תמיד הם התקבלו בסופו של דבר, ועברו את הרוב הנדרש על פי התקנון (שבעבר היה 75% מכלל החברים ומאמצע שנות התשעים שינינו את התקנון והורדנו אותו ל-66.6%).

אני מאמין בדרך הזאת ומקווה שנלך בה גם בתהליך האסטרטגי הנוכחי. הקיבוץ השיתופי חייב להיות בשינוי מתמיד. הקיבוץ השיתופי של 1978 לא יכול היה להיות הקיבוץ השיתופי של 1988 (אז היה תהליך השינוי הראשון), הקיבוץ השיתופי של שנת 2000 אינו הקיבוץ השיתופי של 2020 והקיבוץ השיתופי של 2030 לא יכול להיות הקיבוץ השיתופי של 2020. הסקר שהוצג השבוע באסיפה מצביע על בעיה קשה של אבדן הביטחון של החברים בעתידם הסוציאלי, במענה שהקיבוץ ייתן להם לעת זקנה או מחלה. קיבוץ שיתופי לא יוכל להתקיים לאורך זמן ללא הביטחון הזה (בין אם אי-הביטחון מוצדק אובייקטיבית ובין אם לאו), ולכן עלינו כקיבוץ שיתופי לתת את המענה הראוי לבעיה, גם תוך שינוי סדרי העדיפויות הקיימים. אני מאמין שזו הדרך הנכונה לנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אל תשרפו את האסמים

אל תשרפו את האסמים

נכנסתי השנה לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה 1,500 ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר נוגח בחומות העיר העתיקה ומנתץ אותן ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי גם יחד, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

גם מי שאינו בקיא בסיפור ההיסטורי ולא באגדות חז"ל יוכל להפיק מהסרט את החוויה והלמידה, אך כמובן שככל שהידע רב יותר, כך ניתן יותר להבין את הניואנסים.

אמחיש זאת בדוגמה אחת. הסרט מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שעשויה להיות אירונית. לכאורה, רומז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך; כשיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* "שישי בגולן"

החל רש – על מאיר אריאל

החל רש – על מאיר אריאל

השבוע מלאו 22 שנים לפטירתו של מאיר אריאל. פרשת השבוע שקראנו בשבת הייתה  פרשת "דברים". לכן, את המאמר על מאיר אריאל אקדיש לשיר, שהוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רש".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ…בָ…רָ… ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

לפני 11 שנים, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

משהו נגמר ילד,

משהו מתחיל נער, והכל נמשך.

נסגרת דלת ילד,

נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,

ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,

אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,

כתובה לך ארץ נגד סימנים.

זאת הנעימה שלך, אלה התווים,

זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

החל רש החל רש

אלה הפסוקים, אלה התיבות,

אלה החוקים, אלה המצוות,

שלוש עשרה ושש מאות

שלושה עשר עיקריים

שלוש עשרה מידות

שלוש עשרה שנים.

אלה התנועות שלך,

אלה הטעמים,

אלה הקבועות,

אלה הפעמים.

שרק תדע ללמוד

שרק תדע לדעת,

שרק תדע ללמוד,

שרק תדע לדעת.

החל רש

איך שמחו שאמרת א

איך בכו כשאמרת ב

צהלו כשאמרת ר

נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,

שלא יברח ויצרח.

לאן שאתה הולך, נער,

קח, קח אותו, קח.

החל רש!

* תבור – יהדות ישראלית

צרור הערות 21.7.21

* מפגן של שנאת חינם – מתווה הכותל הוא מתווה פשרה, שבו התנועות הלא אורתודוכסיות קיבלו כקבוע את המצב שרחבת הכותל הנוכחית תתנהל במתכונת אורתודוכסית אך תוקצה להם רחבה בהמשך הכותל, עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין נשים וגברים ויהודים שאינם דוגלים בהפרדה יוכלו לבטא בה את הרגש הדתי והלאומי שלהם ליד שריד מקדשנו, באופן ההולם את השקפת עולמם.

מתווה הכותל היה פשרה היסטורית בין חלקי העם היהודי במולדת ובגולה והוא אחד ההישגים הציוניים הגדולים ביותר של נתניהו כראש הממשלה. כך גם הוא ראה את המתווה, כי הוא יזם אותו, הוא הטיל על שרנסקי את מלאכת התיווך והוא מינה את מזכיר הממשלה מנדלבליט לעמוד בראש הוועדה שהכינה את המתווה. בצדק רב הוא התהדר בהישג הציוני הזה. שושבין נוסף להישג הגדול היה נפתלי בנט, אז שר ירושלים והתפוצות.

למרבה הצער, נתניהו התקפל ונכנע ללחץ החרדים, שאינם רואים בכותל נכס לאומי אלא מגזרי. ההתקפלות הזאת היא אחת ההחלטות המבישות ביותר של נתניהו.

אני מצפה מראש הממשלה נפתלי בנט ליישם במהרה את מתווה הכותל.

בינתיים, עד שתוקם עזרת ישראל המכובדת, ממשיכה לפעול רחבה זעירה, בשטח של 450 מ"ר, שאינה מחוברת ישירות לכותל, בין שער מוגרבים לקשת רובינזון, ושם ניתן לקיים תפילה מעורבת. נכון שאין זה פתרון מכובד, אך גם אל כבשת הרש הזאת לוטשים הקנאים עיניים. בתשעה באב, במפגן מבחיל של שנאת חינם ותוך הפרת חוק בוטה, השתלטו על המקום ביריוני ארגון חרד"לי חדש לפני תפילת תשעה באב, הציבו בה מחיצה ולא אפשרו את קיום תפילת המשפחות של תשעה באב. אסור לתת לקנאים הפנאטים החוליגנים האלה, הקוזאקים הנגזלים, לחלל את הכותל המערבי, להשתולל ולגזול את כבשת הרש. על ראש הממשלה אישית מוטלת האחריות לשים קץ להפקרות הזאת, וליישם לאלתר את מתווה הכותל.

הכותל הוא נכס לאומי ועל מדינת הלאום של העם היהודי להבטיח שאף מגזר לא ישתלט עליו וידיר ממנו חלקים גדולים מן העם היהודי.

* מבחן ביטחון הפנים – אחד הנושאים המרכזיים שהממשלה החדשה צריכה לחולל בהם שינוי מהותי הוא ביטחון הפנים.

זהו מחדל המתמשך זה למעלה מעשור. מחדל של אובדן המשילות ושחיקת הריבונות. תוצאה ישירה של חוסר מנהיגות ובריחה מאתגרים.

חייב להתחולל שינוי דרמטי. הממשלה הנוכחית מורכבת ממי שהטיחו ביקורת נוקבת ומוצדקת על מחדלי הממשלה הקודמת – כעת הם ייבחנו במעשים.

התוצאות לא תהיינה מהיום למחר, אבל את השינוי בהחלטות ובמעשים צריך לראות בקרוב מאוד.

למשל, חייבים לשים קץ לתופעה הנפוצה של חדירת כנופיות בדואים לבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב וביזת נשק ותחמושת. בין השאר, יש לעדכן ולחדד את הוראות פתיחה באש על חדירה לבסיס צה"ל – כל מי שחודר לבסיס צה"ל צריך לדעת שסיכוייו לצאת חי מן האירוע נמוכים. הגנה על נשק, על תחמושת, על אמל"ח היא הגנה על החיים. כפי שיש לירות על מנת להרוג כדי להציל חיי אדם, כך בדיוק צריך לנהוג באיום על אמל"ח. זו רק דוגמה אחת, נקודתית, של השינוי המיוחל.

* לסגור את השמים – לנוכח העליה המדאיגה במדדי התחלואה בקורונה – זן דלתא, על הממשלה לסגור את השמים ולא לאפשר טיסות שאינן חיוניות לחו"ל. זה צעד קשה אך מתחייב. דווקא הרצון המוצדק של הממשלה להימנע מסגרים שהמחיר שלהם כבד, מחייב אותה לבצע את הצעד הזה.

מוטב היה שאזרחי ישראל יגלו אחריות ובגרות ויימנעו בעצמם מנסיעות לחו"ל. אולם כיוון שזה המצב, למרבה הצער, על הממשלה לעשות מעשה.

* לפיד כביביסט – ביקורת חריפה נמתחה על יאיר לפיד בעקבות נאומו שבו הציג כאנטישמיות תופעות קסנופוביות אוניברסליות, ובכך הפגין בורות בהבנת ייחודה של האנטישמיות ופגע במלחמה באנטישמיות. במקום להאזין לביקורת בקשב, ללמוד ולהפנים, אולי אפילו להודות בטעות או לחלופין להסביר לציבור את כוונתו ולהצדיק את דבריו אם הוא עדין חושב שהם מוצדקים, הוא הגיב בהתבכיינות בסגנון ביבי: "הימין הקיצוני בלה בלה בלה". כלומר, במקום התייחסות לגופה של הביקורת, זלזול בה, צביעת המבקרים בצבע פוליטי – "ימין", כלומר לא ראויים להתייחסות, והוספת התואר הצמוד "קיצוני" (אלא מה?). והרי זו בדיוק שיטת ביבי. על כל ביקורת הוא הגיב ב"הם", "השמאל" – הקיצוני כמובן כי יש שמאל שאינו קיצוני?, "התקשורת" וכו'. לשם מה החלפנו את נתניהו אם הביביזם נשאר?

אגב, תגובתו של לפיד יצרה לי בעיית זהות. כיוון שגם אני ביקרתי את נאומו, הרי שגם אני ימין קיצוני. אבל אני הרי רואה כל יום תגובות רבות על פיהן אני שמאל קיצוני אנטי ציוני, כיוון שאני כופר בעיקר ולא חושב שנתניהו הוא אלוקים ואפילו לא אלוהים. אז מי אני ומה אני?

* נגד חקירת הצוללות – אני נגד הקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות. בראש ובראשונה, בשל עמדתי השוללת, מזה שנים רבות, את ועדות החקירה השיפוטיות, שאיני מאמין ביכולתן להביא להפקת לקחים, אלא רק לעריפת ראשים. שנית, כיוון שאני סבור שהממשלה החדשה צריכה לעסוק בעתיד ולא בעבר. את חקר העבר נשאיר להיסטוריונים (וכהיסטוריון איני חשוד בחוסר הערכה לתפקיד ההיסטוריונים). תפקידה של הממשלה לעשות היסטוריה שתיחקר על ידי ההיסטוריונים של מחר. הממשלה כבר החליטה על ועדת חקירה ממלכתית על אסון הר מירון. לא על ריבוי חקירות על מחדלי קודמתה תהיה תפארתה של הממשלה. מבחנה הוא מה היא תעשה בתחומי הביטחון, יחסי החוץ, חברה, כלכלה, חינוך, בריאות, החזרת המשילות, איכות הסביבה וכו'. מבחנה הוא בכך שתמנע את הצורך בוועדת חקירה עתידית (למשל, על אי הערכות ראויה למשבר האקלים).

הפן הפלילי של פרשת הצוללות טופל ומטופל בידי הגורמים האמונים על כך – המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש לי אמון במוסדות הללו. הם יכולים לטעות, הם נתונים לביקורת, לא אחת גם אני חולק עליהם, אך איני חושד בטוהר כוונותיהם ואני בטוח שאין להם עניין בטיוח. הפן הציבורי פוליטי בלאו הכי כבר לא בשלטון. הפן הביטחוני של הפקת הלקחים, צריך להיעשות בתחקיר מקצועי במשרד הביטחון.

* עכשיו באים? – נער השליחויות ח"כ מיקי זוהר טען בריאיון למורן אזולאי בערוץ הכנסת כי "אם בני גנץ ירצה, הוא יכול להיות ראש ממשלה עכשיו".

הוא שכח להזכיר שהלכנו לסיבוב בחירות רביעי ומיותר אך ורק כדי שנתניהו לא יממש את ההסכם עליו חתם וראשות הממשלה לא תעבור לגנץ בנובמבר הקרוב.

עכשיו באים?

* מחוסן – אל דאגה. אין שום סיכוי שבעולם שגנץ יתפתה לחיזוריו של נתניהו ולהבטחותיו לתת לו במתנה את ראשות הממשלה. גנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני אמון לנתניהו, כיוון שיותר מכל אחד אחר הוא חש על בשרו את פגיעתו הרעה של הנוכל.

הרי אם, תיאורטית כמובן, גנץ יתפתה, מה יקרה? הממשלה תתפרק, נתניהו יחתום אתו על הסכם קואליציוני של הקמת ממשלה בראשותו, וביום השבעת הממשלה בכנסת הוא פתאום "יתחרט" ויגרור אותנו לסיבוב חמישי, בתקווה, או ליתר דיוק באשליה, שבניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הפעם הוא ינצח.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אין מי שיודע כמוהו שאין כל ערך להסכם עם נתניהו ולחתימת ידו.

* המעי הגס מתנצל – לאחר שנתיים של הסתה גסה ונתעבת, שכל כולה שקרים מכוערים, התנצל יאיר נתניהו בפני בוגרי קרן וקסנר.

רגע לפני שיפסיד בתביעת הדיבה, נכנסו התובעים, בוגרי הקרן, והנתבע, לתהליך גישור. במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, הכיר יאיר נתניהו בשקריות הפרסום והתחייב לפרסם את ההתנצלות הבאה: "במהלך החודשים מרץ – יוני 2020 פרסמתי ברשתות החברתיות פרסומים פוגעניים כלפי בוגרי קרן וקסנר. לאחר שבדקתי את עצמי, ונוכחתי ברקע של בוגריה, אני סבור כי אמירותיי בפרסומים אלה לא היו נכונות, לא ראויות ואני מוצא לנכון להתנצל עליהן.

אני הסרתי פרסומים אלה, וקורא גם לאחרים שלא לפרסם דברים דומים ולהסיר כל העתק של פרסום שלי".

עוד התחייב יאיר נתניהו, בהסכם הפשרה, שלא לחזור על תוכן הפרסומים בכל פלטפורמה שהיא וכן למחוק כל פרסום שלא הוסר, ככל שימצא כזה.

חבל שהוא התנצל. חבל שבוגרי הקרן הסכימו להיכנס אתו לתהליך גישור. עדיף היה שישלם. צריך לרושש את הרשע המנוול הזה, איש ההסתה והשנאה, בובת הפיתום של אבא שלו והמעי הגס של המשפחה.

כל הטענות שהפיץ על קרן וקסנר הן שקר מוחלט. הנבל המנוול הזה הוא מנכ"ל תעשיית השקרים וההסתה שהיו"ר שלה הוא אבא שלו.

* התמנון האנטישמי – התמנון האנטישמי BDS השיג הישג משמעותי, כאשר הכניע את הסמרטוטים של בן אנד ג'ריס, והם הודיעו שלא יפיצו את התוצרת שלהם בהתנחלויות ביהודה ושומרון.

זו מלחמה בין הברבריות האנטישמית הצבועה לבין הנאורות. כבני אדם נאורים, כיהודים, כישראלים וכציונים, שומה עלינו לנהל מלחמת חורמה באנטישמיות.

אני נגד חרמות, אבל בעד חרם על מי שמחרים אותנו. ולכן, ברגע ששמעתי על החרם, החלטתי להחרים את החברה. הייתה במקפיא שלנו חבילת גלידה של החברה – השלכתי אותה לזבל, תיעדתי את הצעד ופרסמתי אותו תחת הכותרת: הפסולת לסל – וחסל.

מאוחר יותר, לאחר ששמעתי את הזכיין הישראלי וקראתי תגובות על צעדי, נמלכתי בדעתי וחזרתי בי. מסתבר שהגלידה מיוצרת בישראל, במפעל בן 150 פועלים ישראלים, חומרי הגלם הם ישראליים והעיקר – הזכיין עומד בלחץ החברה וימשיך להפיץ את התוצרת שלו, על אפה וחמתה של חברת האם, בכל רחבי ישראל, כולל בהתיישבות ביו"ש. אי לכך, וכל עוד הוא עומד בלחץ, יש לגבות אותו ובשום אופן לא להחרים את התוצרת.

הצד השני של המטבע, הוא שיהיה קשה יותר לשכנע את בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה כל עוד אנו נמנעים מהצעד הזה. ואף על פי כן, במורכבות הזאת, אין סיבה שהזכיין ועובדיו ישלמו את המחיר.

אין להחרים את מוצרי החברה הישראליים, אך יש למצוא את הדרך לפגוע במוצרי החברה העולמית ולעודד את היהודים, את אוהדי ישראל ואת בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה.

* לאכול את הענבים – כל ההסכמים בכל התחומים של ישראל עם האיחוד האירופי מחריגים, למרבה הצער, את יהודה ושומרון והגולן. זהו ביטוי לצביעות הנתעבת של האיחוד. האם כתוצאה מכך ישראל טעתה כשחתמה על ההסכמים הללו? לדעתי לא. על ישראל לטפח את ההתיישבות הזאת, חרף העובדה המצערת שהעולם מתנגד לכך. במקביל, אין היא צריכה לשחק ברוגז עם העולם, גם לא עם אירופה. עליה לקדם את היחסים, כי זה אינטרס ישראלי, ולחתום על הסכמים, כי זה אינטרס ישראלי, ולפתח את ההתיישבות ביו"ש ובגולן, כי זה אינטרס ישראלי. ויש דרכים להתמודד עם ההחרגה הזאת. וכתושב הגולן איני חושב שמדינת ישראל צריכה להיפגע מתוך סולידריות אתנו, וכפי שלא ביקרתי את הממשלות הקודמות כאשר חתמו על הסכמים כאלה, כך איני מבקר את הממשלה הזאת שהולכת, בצדק, בעקבותיהן. אני גם לא מתלהב ממברק המחאה של יו"ר מועצת יש"ע, שנועד לצאת ידי חובה.

איך פועלים בחכמה? היה פעם יהודי חכם, ששמו לוי אשכול. הוא היה ראש הממשלה במלחמת ששת הימים ואחריה, והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. והוא נתקל בבעיה. הסוכנות היהודית, שהיא הגוף המיישב, מומנה בעיקר מתרומות של יהדות ארה"ב. התרומות הללו היו פטורות ממס. הממשל האמריקאי החליט שכל תרומה שתלך לפעילות מעבר לקו הירוק – לא תהיה פטורה ממס.

מה עשה לוי אשכול? מחלקת ההתיישבות של הסוכנות הייתה בבת עינו. הוא עמד בראשה עשרות שנים, כולל במקביל לתפקידיו רבי השנים כשר החקלאות וכשר האוצר, עד בחירתו לראשות הממשלה. הוא לא רצה לסכן את המחלקה להתיישבות ולא את הסוכנות ולא לפגוע בתרומות של יהדות ארה"ב. מצד שני, ההתיישבות מעבר לקו הירוק הייתה אף היא בבת עינו. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים ועד מותו הוקמו שליש מיישובי הגולן עד היום, 54 שנים אחרי המלחמה.

מה עשה? הקים את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. כל הפעילות ההתיישבותית בתוך הקו הירוק נעשתה באמצעות המחלקה להתיישבות, שמומנה מתרומות. כל הפעילות ההתיישבותית מחוץ לקו הירוק נעשתה באמצעות החטיבה להתיישבות, במימון תקציב המדינה. המחלקה להתיישבות והחטיבה להתיישבות אוישו בידי אותם אנשים ולמעשה היו יחידה אחת. ובא לציון גואל. הייתה זו תבונתו של אדם שזכר שהמטרה היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר.

אסיים בסיפור מימיי כמנהל מתנ"ס הגולן. עמיתיי נהנו מתקציבים של פדרציות יהודיות בארה"ב. אני לא יכולתי ליהנות מהן בשל אותו פטור ממס שאינו תקף מעבר לקו הירוק, וארה"ב טרם הכירה אז בריבונות ישראל על הגולן. הייתה תכנית של פדרציית ניו-יורק שמאוד רציתי לקחת בה חלק. מה עשינו? הפדרציה לא מימנה את מתנ"ס הגולן. היא העבירה את הכסף לחברה למתנ"סים. החברה למתנ"סים העבירה כסף אחר, באותו סכום, למתנ"ס הגולן. ועם מי סגרתי את העסקה הזאת? עם הנציג של פדרציית ניו-יורק.

אפשר ללכת עם הראש בקיר ולהתבכיין, כמו איזה שוטה שעשה זאת בגיליון הקודם, ואפשר לקדם דברים למען ההתיישבות.

* צניחה מרגשת – אני ממש, אבל ממש לא מתגעגע לצניחות. אבל בצניחת הראווה לשחזור צניחתה של חנה סנש, במלאת מאה שנה להולדתה, הייתי שמח ליטול חלק.

          * ביד הלשון

אדוק – בעקבות הפינה שהוקדשה, לפני שבועות אחדים, למילה "אברך" נשאלתי על המילה "אדוק" והזיקה בינה לבין "הדוק".

אדוק הוא מילה נרדפת לדתי, שהייתה נפוצה בשנות החמישים ועד השבעים. המשמעות היא שהוא אדוק בתורה ובמצוות. אדוק – מקפיד על קיום המצוות, על קלה כחמורה. מסור לדת (או לאידיאולוגיה לא דתית – ציוני אדוק, סוציאליסט אדוק).

אכן, יש קשר למילה הדוק. הייתי אומר שיש קשר הדוק בין המילים. בהשפעת הארמית, בלשון חז"ל התחלפה פעמים רבות האות ה"א באל"ף. והמילה הדוק, במובן צמוד, נכתבה לעתים באל"ף – אדוק. בימי הביניים נפרדו דרכיהן של שתי המילים, כאשר המילה אדוק קיבלה משמעות של מסירות לעניין מסוים. המסירות הזו הופכת את הזיקה של האיש לאמונה או לעניין להדוקה.  

אדיקות אינה קשורה דווקא לדת. להלן ציטוט מתוך ספרה של תמה חלפין "בית מול הים", מחקר אתנוגרפי על קיבוץ שבו היא שהתה במשך שנתיים וחקרה אותו. "רפי, תושב חדש יחסית בקיבוץ הנשוי לבת הקיבוץ, אומר לי: 'הקיבוצניקים האלה הם אולי באמת חילונים אבל הם אנשים אדוקים'. יש ממש בדבריו של רפי, מידת האדיקות אינו מתייחס למידת האמונה של אדם אלא לצד הביצועי שלה. אחת היא אם חברי הקיבוץ מאמינים בשיתוף ושוויון או לא, בכל האמור בצד הביצועי של ערכים אלו רובם אנשים אדוקים".

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: היו לילות

היו לילות / אסתר עופרים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.7.21

בחודש שעבר הגיעה הזמרת הישראלית הבינלאומית אסתר עופרים לגבורות. לפני כשנתיים שמעתי ראיון עמה שבו הבטיחה שעד יום הולדתה השמונים תחזור לישראל. לצערי זה לא קרה. בראיון לרגל יום ההולדת היא אמרה שהיא עדין שוקלת חזרה, ואני מקווה מאוד שזה יקרה.

אסתר זייד נולדה בצפת ב-1941, בת למשפחה ותיקה שמוצאה מחלב שבסוריה. היא גדלה בחיפה וכבר בגיל 13 החלה בקריירת שירה. בגיל 16 הכירה את המורה לריקוד אבי רייכשטט, לימים עופרים. במהלך שירותה הצבאי נוצר ביניהם קשר רומנטי והם התחתנו (לימים הם התגרשו והיא נישאה מחדש ושוב התגרשה). לאחר נישואיהם אסתר הצטרפה ל"צמד העופרים" שכלל את אבי עופרים ושמוליק קראוס והם הפכו לשלישיית העופרים. עקב מחלוקות כלכליות קראוס פרש ואסתר ואבי עופרים היו לצמד העופרים, שכבש את צמרת הפופולריות בישראל. במקביל היא פתחה קריירה עצמאית כזמרת ושחקנית, ובפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1961 היא זכתה בשני המקומות הראשונים. בשנות השישים צמד העופרים ואסתר עופרים כסולנית החלו בקריירה בינלאומית מצליחה. אסתר שרה בעברית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ולדינו. תחילה הם התמקמו בז'נבה ואסתר עופרים ייצגה את שוויץ באירוויזיון והגיעה למקום השני בהפרש קטן מן הראשון.

מאז שנות השישים אסתר עופרים מתגוררת בעיקר בגרמניה. בשנות השבעים חייתה שנים אחדות בישראל והמשיכה מכאן את הקריירה הבינלאומית, אך שבה לגרמניה. אסתר עופרים היא אחת הזמרות הטובות והמצליחות בתולדות הזמר העברי ואחת הזמרות הישראליות המצליחות בעולם. בצעירותה היא כונתה בעולם "הזמיר מחיפה", ואכן יש לה קול זמיר, יוצא דופן באיכותו. והרפרטואר שלה משובח מאוד.

השיר שנשמיע היום הוא אחד השירים המזוהים עמה ביותר – "היו לילות". לשיר יש כ-150 ביצועים, לא כולל הביצוע של הקולית של אורטל ואני בתוכה בטקס יום הזיכרון לפני שלוש שנים, אך הוא מזוהה בעיקר אתה. לא, השיר לא נכתב בעבורה. הוא נכתב שנתיים בטרם נולדה. אבל הוא נשכח למדי, וב-1960 החליט מנכ"ל רשות השידור חנוך חסון, שחייבים להציל את יצירת המופת הזאת משכחה, והוא הציע את השיר, בעיבודו של שמעון כהן, לאסתר עופרים הצעירה. היה זה שיר הסולו הראשון שלה, לראשונה לא במסגרת צמד העופרים. על פי המסופר בזמרשת, כשהתזמורת החלה לנגן, הזמרת הצעירה פרצה בבכי. והאמת היא שהשיר באמת עצוב מאוד והלחן שלו מרטיט ומרגש.

את השיר, המספר סיפור מעולם המשעולים שבין דגניה וכינרת, שתי קבוצות העליה השניה, ערש לידתה של תנועת העבודה, כתבו משורר תל-אביבי ומלחין תל-אביבי, יעקב אורלנד ומרדכי זעירא. הם היו תל-אביביים לא רק בכך שחיו בתל-אביב, אלא גם בכך שהם אהבו את תל-אביב, היו בלב חיי התרבות שלה, אהבו את התל-אביביות. והבחירה שלהם לכתוב את שירם על רקע הקבוצות בעמק הירדן, מעידות על המקום שתפסו ההוויה והרוח של קבוצות העמק בכותל המזרח של היישוב העברי הציוני בארץ ישראל באותן שנים. הן אורלנד והן זעירא חוו בתקופות קצרות בחייהם את הציוויליזציה החלוצית הזאת, והיא הטביעה חותם עמוק ומשמעותי בעולמם.

איך נכתב השיר? סיפר יעקב אורלנד בספרו "היו לילות": "תיאטרון סטירי קטן בשם 'כל הרוחות' ביקשו אותי ואת זעירא לחבר רומנסה לאחת התוכניות הראשונות בשכר". בשכר, פירוש הדבר שהייתה להם מחויבות לכתוב ובזמן, וכנראה שהם קיבלו חלק מן השכר כמקדמה, כפי שסיפרה חוקרת הספרות, פרופ' תמר וולף-מונזון, על השלב הבא בקורותיו של השיר: "משנתקלו זה בזה ברחוב, הם הסכימו שלא נעים לקבל מקדמה בלי לספק את הסחורה ונדברו להיפגש בערב ב'קלוב המלצרים'". השנה הייתה 1939. חוקר הזמר העברי עופר גביש מספר, שהייתה זו התוכנית השלישית של התיאטרון, ששמה היה  'הגפיר האמיץ יחיא'. השניים היו במצב ביש. היה זה היום האחרון לפני הגשת השיר, השעה כבר הייתה שתיים בלילה. שיר עדין לא היה. מי שהציל אותם היה מנהל המקום חצקל איש כסית. הוא הבין מיד במה מדובר, וכתיאורו של אורלנד, הוא "הכניס אותנו לחדר מבודד במועדון, הציב לנו על השולחן חצי ברווז ובקבוק קוניאק ומלמל חצי ישן: 'נו, לעבודה'". כשהשחר הפציע היו המלצרים במועדון הראשונים לשיר את השיר.

מספר גדול חוקרי הזמר העברי, חתן פרס ישראל אליהו הכהן: "הנוסח המקורי שחיבר אורלנד היה שונה במבנהו. הוא כלל בתי פתיחה וסיום ושני בתי פזמון … זעירא קרא את השיר פעם ופעמיים ושלוש, החמיא לאורלנד על תוכנו, אך הוסיף כי יש לו בעיה עם מבנה השיר. הוא נראה לו מסורבל, ועלול להקשות מאד על התאמת הלחן. 'הרי מדובר בבלדה נוגעת ללב – אמר לאורלנד – ומדוע לא לפשט את מבנה השיר ולהסתפק בעלילה עצמה?'… על כן ביקש מאורלנד למחוק את הפרולוג, להשמיט את שני בתי הפזמון, ולוותר על האפילוג …  שעה ארוכה בילו השניים בניסיונות שכנוע הדדיים. בשלב מסוים קצרה רוחו של זעירא שהחליט להתחיל בהלחנה על פי הגרסה המועדפת עליו". השיר, אם כן, יצא לאור ונכנס להיסטוריה, במבנה שיצר לו זעירא ולא אורלנד.

הנוסח המלא, המקורי, מצוי בארכיונו של אליהו הכהן. באחת מפגישותיו עם אורלנד הוא הציג לו את הנוסח המקורי בכתב ידו. מסתבר שאורלנד עצמו לא זכר את הנוסח הזה ולא את המחלוקת על מילות השיר. אגב, את הטקסט המלא, המקורי, ניתן לקרוא ב"זמרשת".

הביצוע הראשון של השיר היה של זמרת ששמה שלי שרונה. הבאה אחריה הייתה חנה קיפניס. אחד הביצועים המוכרים של השיר הוא של שושנה דמרי. גם להקת כוורת הקליטה גרסה של השיר. אך, כאמור, השיר מזוהה בראש ובראשונה עם מי שחילצה אותו מתהום הנשיה – אסתר עופרים.

בטרם נצלול לתוכן השיר, נתעכב על מטאפורה אחת מתוכו: "גבוה כְּזֶמֶר". מה פירוש "גבוה כזמר?" איזה גובה יש לזמר? בתנ"ך, בספר "דברים", מופיעה חיה ששמה זמר, והפרשנים ובהם ר' סעדיה גאון ורד"ק, זיהו אותו עם הג'ירפה. מן הסתם, רמז אורלנד לכך, שגובהו של גיבור הבלדה מזכיר את הג'ירפה. גם אני הכרתי את הגרסה הזאת. עד שאבשלום קור החליט לברר זאת עם אורלנד. מספר אבשלום קור על שיחתו עם אורלנד: "'למה התכוונת כשכתבת 'גבוה כזמר' ב'היו לילות'?'

אורלנד ענה מיד: 'זה לא ג'ירפה' (אני, בשאלתי, לא הזכרתי את הג'ירפה).

שאלתי: 'הכרת את הפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בעברית בארץ, לפני 1500 שנה, ששם 'זמר' – לשון רוממות?'

השיב לי: 'לא. אינני מכיר'.

שאלתי: 'אז מדוע כתבת, בעצם, 'גבוה כזמר'?'

השיב: 'ככה חשתי כמשורר. הזמר הוא דבר שמרומם!' "

השיר מסופר מפי נערה, שמספרת את סיפור אהבתה. "הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר, הוא נהג עגלות לשדה הרחב. ואני לו כותונת הייתי רוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב".

הבלדה נגמרת בסוף טרגי. הבחור הזה הלך ולא שב. האם הוא נהרג בקרב? אנו נוהגים לשיר את השיר ביום הזיכרון, כי כך אנו מפרשים אותו. אולם בשיר הדבר אינו נאמר בפירוש. בשיר המספרת שואלת את שומעיה: "היש בכם יודע אי אנה זה הלך לו ולא שב?" אולי הוא נפל בקרב. ואולי הוא רק הבריז לה? המשורר משאיר את החידה בלתי פתורה. אולם לפני שנעלם היא מספרת שהוא "היה הולך ושב אלי קודח". אולי זו קדחת האהבה. ואולי זו מחלת הקדחת, שהחלוצים בתנאי החיים הקשים בעמק הרבו לחלות בה. ואולי בעצם הוא מת בקדחת, כמו חלוצים רבים באותם ימים.

כאמור, המשורר אינו פותר לנו את החידה. ובמודע ומתוך בחירה הוא אינו פותר את החידה, כפי שהוא כתב באפילוג שנשמט מהגרסה הסופית:

יֵשׁ בָּעוֹלָם חִידוֹת לְלֹא פִּתְרוֹן

וְשִׁיר וּפֶרַח יֵשׁ שֶׁלֹא יָנוּבוּ.

אַךְ רַק עִם שִׁיר, עִם פֶּרַח אַחֲרוֹן

בּוֹכִים עַל אָהוּבִים שֶׁלֹא יָשׁוּבוּ.

השיר מסתיים בדבריה של הנערה שאהובה לא שב: "אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת, בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו. אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב. היו לילות. אני אותן זוכרת. אני אותן עד סוף ימי אשא".

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,

בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,

עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.

וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,

אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,

אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,

אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.

הוֹּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,

הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,

וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,

כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,

אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,

כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.

הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,

הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,

הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ

אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?

אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,

בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,

אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,

כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.

מבחן התוצאה

ערב ראש השנה תשס"ז, כתבתי בטור זה את המאמר השנתי שבו בחרתי את איש השנה תשס"ו. הבחירה שלי הייתה בשייך חסן נסראללה. למה נסראללה? כיוון שראיתי בו את המנצח במלחמת לבנון השניה. כלומר, אם היה זה תיקו, כהגדרתו של הרמטכ"ל דן חלוץ, הרי שמנהיג של ארגון טרור שהצליח לחלץ תיקו מול צה"ל, הצבא שהביס בשישה ימים שלושה צבאות, הוא המנצח במערכה. תמכתי מאוד בהחלטתו של ראש הממשלה אולמרט לפתוח במלחמה בעקבות חטיפת החיילים. אני מתקן – מי שפתחו במלחמה היו חיזבאללה. תמכתי מאוד בהחלטתו של אולמרט להשיב מלחמה שערה. אבל הייתה לי ביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה, בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובהתנהלות העורף. ראיתי בעובדה שעד היום האחרון של המערכה חיזבאללה המשיך לשגר לעברנו רקטות – חרפה לאומית. והניתוח שלי את תוצאות המלחמה היה שאף מטרה שלה לא הושגה.

בחלוף שנתיים, כתבתי מאמר שבו הודיתי בטעותי. במבחן התוצאה, כתבתי, ניצחנו. גבול לבנון דימם במשך ארבעים שנה. כל מה שניסינו לעשות, לא עצר את הדימום. לא פעולות גמול ופשיטות נועזות כמו "אביב נעורים". לא הפצצת קני מחבלים. לא מבצע ליטני. לא מלחמת לבנון הראשונה. לא הסכם השלום הנשכח שנחתם עם לבנון. לא הנסיגה לרצועת הביטחון. לא מבצע "דין וחשבון" ולא מבצע "ענבי זעם". גם לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רק מלחמת לבנון השניה הביאה לשנתיים של שקט מוחלט. דבר כזה עוד לא היה והוא מעיד על כך שהצלחנו להרתיע את חיזבאללה. והוספתי, שגם אם בתוך חודשים או שנים ספורות השקט יופר, עצם השנתיים ויותר של שקט הם ניצחון ישראלי, במבחן התוצאה.

אם כך בחלוף שנתיים, קל וחומר היום, כשאנו מציינים 15 שנים למלחמת לבנון השניה, והשקט נשמר. וגם אם פה ושם היו שתיים שלוש תקריות קטנות, הן בטלות בשישים, בהשוואה לתוצאות הכושלות של כל מה שניסינו עד אז.

לא, איני מתעלם מההתחמשות האדירה של חיזבאללה ברקטות. ואין לי דעה מוצקה האם שווה היה להפר את השקט כדי לשבש באופן יזום את ההתחמשות. ובסה"כ במערכה בין המערכות (מב"מ) צה"ל ביצע פעולות משמעותיות למניעת העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה ולמניעת התחמשותה בטילים מדויקים. והמבצע להשמדת המנהרות היה מבצע מוצלח מאוד, ששיבש לחלוטין את לב האסטרטגיה של חיזבאללה למתקפת פתע מוצלחת נגד ישראל וכיבוש יישובים ישראליים.

כשאני קורא את מאמר איש השנה על נסראללה, אני חש שצדקתי בכל מה שכתבתי, אבל בפרספקטיבה של 15 שנים טעיתי בשורה התחתונה – מבחן התוצאה. עדיף לנצח במלחמות כושלות מאשר להפסיד במלחמות מפוארות. כן, יש להפיק את הלקחים מן הכשלים הרבים במלחמה, אך לא פחות חשוב לתחקר הצלחות ולבחון מה במלחמה הביא להצלחה הגדולה ולהפיק מכך את הלקחים הראויים.

אני מאמין שרבים הסיכויים שהשקט יימשך עוד זמן רב.

* "שישי בגולן"

למה אני צם בתשעה באב

בקיץ 1980 יצאתי כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט צופי ר"ג, ל"מחנה הגדול" כפי שנקרא מחנה הקיץ של השבט, ביער כפר החורש. כבכל שנה, כלל המחנה יום "גיחה" למעיין חרוד.

ראיתי שאחת מחניכותיי לא נכנסה למים, וישבה בבגדיה בחוץ. כששאלתי אותה על כך, היא השיבה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב, מאמונה שהדבר עלול להביא לאסונות.

ידעתי שהתאריך הוא כך וכך ביולי, וכלל לא הייתי ער לעובדה שהיום הוא תשעה באב. ובוודאי שלא היה בכך כדי לשנות דבר בנוהגיי.

גדלתי במשפחה מסורתית, עם הדלקת נרות וקידוש בשבת, בית כנסת בחגים, צום ביום הכיפורים. אף שחובת הצום חלה מגיל הבר מצווה, אני צם כבר מכיתה ג'. אבל תשעה באב? מעולם לא צוין בשום אופן בביתנו. אפילו איני יודע אם הוא לא צוין מתוך החלטה לא לציינו, או שפשוט עבר לידינו.

שבט צופי ר"ג, באותם ימים, היה מעצמת ענק – תנועה שמנתה 5,000 חניכים ומדריכים. הנהגת ר"ג, שכללה את השבטים הקטנים הנוספים בר"ג וסביבתה, מנתה לבטח עוד כאלפיים. ובכל הדיונים, ההכנות, קביעת התאריכים לקראת המחנה, בשנה זו ובכל שנה, כלל לא עלתה שאלת ט' באב. התאריך היה מחוק לגמרי מתודעתנו.

כילד ונער סקרן וחובב היסטוריה, אהבתי לצפות בתכניות הטלוויזיה על ימי בית ראשון ובית שני, בליל תשעה באב. מבחינתי, בכך הסתכם כל הקשר שלי עם מועד זה.

****

46 שנים קודם למחנה הזה, בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר" שמע על כך והזדעזע. הוא פרסם באותו שבוע שני מאמרים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". במאמר הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות.

וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

כמו המחנה של צופי ר"ג, גם המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. הוא פשוט לא ספר את התאריך, וזה אפילו גרוע יותר. בין מדריכי המחנה, היה גם אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" ואחד ממעצבי התרבות היהודית והחגים בתנועה הקיבוצית. הנזיפה הפומבית של ברל, המנהיג הנערץ, הייתה אחת החוויות המכוננות של חייו, ובין הגורמים שהובילו אותו לעסוק בזהות ובתרבות היהודית. אחד ממפעליו האחרונים, היה ההחלטה להוציא את ילקוט תשעה באב של מכון "שיטים". את משימת העריכה של החוברת הוא הטיל על בן קיבוצו, ד"ר ניר מן.

כתב על כך אב"ג: "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון … אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי … כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון… כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער'".

****

הפעם הראשונה שהייתי שותף לאירוע משמעותי בתשעה באב, הייתה באמצע שנות התשעים, בתקופת המאבק על הגולן. הרב איזנטל, רב היישוב חספין, שהיה מראשי ועד יישובי הגולן בו שירתתי כדובר, הזמין אותי ליטול חלק בהתכנסות שערך בתשעה באב, בבוקר, בחספין. מידי שנה הרב כינס את היישוב לשיח, מעין חשבון נפש לאומי, בכל שנה סביב סוגיה מרכזית בחברה הישראלית. אותה שנה הוא הקדיש את השיחה ליחסי חילונים ודתיים בישראל, והזמין את אמיתי שלם ואותי, שני "חילונים" מראשי הוועד (אני מניח שאצל אמיתי המושג "חילוני" אינו במרכאות, והאמת היא שאז גם אני הגדרתי כך את עצמי) לפאנל פתיחה. עצם חוויית הישיבה על הרצפה, לאות אבל, הדיבור בקול שקט, עשתה עליי רושם רב וריגשה אותי מאוד. בשנים שלאחר מכן, שבתי והזמנתי את עצמי לאירוע, הפעם כאחד הקהל.

לפני 20 שנה, עם התמנותי למנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות בליל תשעה באב, כחצי שעה אחרי קריאת מגילת איכה, במועדון יונתן – מפגש סיום השנה של "חברותא". אני העברתי שיעור קצר וניר מן נשא הרצאה היסטורית מרתקת על תשעה באב בהוויה הציונית. הגיעו להתכנסות כ-120 איש, רובם דתיים, אך היו בתוכם גם כעשרים חילונים. לרובם המכריע הייתה זו הפעם הראשונה שהם ציינו בצורה זו או אחרת את תשעה באב. המפגש היה למסורת, ואני שמח שהיא נמשכת עד היום. בתשס"ה היה המפגש האחרון ביונתן, ערב עקירת יישובי גוש קטיף, ובאווירה קשה מאוד, ממש של אבל, בקרב המשתתפים. שנה לאחר מכן, היה המפגש הראשון בנטור, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. באותו יום, שעות אחדות טרם ההתכנסות, נפלה קטיושה סמוך ליישוב. עם המעבר לנטור, הקדמנו את שעת המפגש, וכללנו בתוכו גם את קריאת מגילת "איכה". אני שמח שהמסורת הזו נמשכת עד היום, ובשנים האחרונות היא שודרגה בכך שהאירוע מתקיים בבתי הכנסת העתיקים בגולן.

ב-2011, עברתי לנהל את מרכז "יובלים" – מרכז לתרבות וזהות יהודית, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי, תפקיד אותו מילאתי במשך ארבע שנים. בישיבת הצוות הראשונה בהשתתפותי, עוד בתקופת החפיפה, שאלתי מה המרכז עושה בתשעה באב. מסתבר שתשעה באב היה מחוץ לתחום. אמר לי אחד מחברי הצוות לשעבר, שאין לו כל עניין בבית המקדש וכל געגוע למשחטת הענק של עבודת הקורבנות. התפתחה שיחה מעניינת מאוד אודות משמעות היום. החלטתי הראשונה כמנהל הייתה לציין החל מהשנה הבאה את תשעה באב.

ואכן, כעבור שנה ערכנו ערב חשוב, מעניין ומרגש במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה. השתתפו בו כמאתיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, תושבי קריית שמונה וקיבוצי הסביבה, צעירים ומבוגרים. לרבים מהם הייתה זו החשיפה הראשונה לתשעה באב. עד אחרי חצות נמשכו מעגלי השיח. המשתתפים הבינו עד כמה עמוק ומשמעותי המועד הזה לחיינו. נביאי ישראל ומדרשי חז"ל יצרו קשר בלתי ניתן להפרדה בין עוולות חברתיים לחורבן, בין צדק חברתי לתקומה, וזה המסר שיצא מן המפגש.

בשנתיים שלאחר מכן ערכנו, מדי שנה, את האירוע בקריית שמונה, בשיתוף פעולה עם גורמים בעיר. האירוע כלל קריאת מגילת איכה ושיח בסוגיות חברתיות ולאומיות מהותיות. אגב, בין קוראי מגילת איכה בציבור היו גם שתי קוראות והישיבה בעת הקריאה הייתה מעורבת, וזה באירוע שהיו שותפים לו, בין השאר, ישיבת ההסדר והמועצה הדתית של ק"ש. בעבורי הייתה זו ממש אתחלתא דגאולה.

לאורך השנים הללו הוזמנתי בתשעה באב לפאנלים ומפגשים במקומות שונים, ובאורטל קיימתי מידי פעם לימוד. כך המועד היה ליותר ויותר משמעותי בחיי, ובאופן טבעי, לפני שנים אחדות התחלתי לצום בתשעה באב.

****

מה קושר אותי למועד הזה? ראשית, השסע בין הציבור הדתי והחילוני בולט במיוחד ביום זה, שבו הציבור הדתי אבל ומבכה את החורבן והציבור החילוני חי את חיי החולין שלו כרגיל. בעיניי, זו בעיה תרבותית וחברתית שאין להשלים אתה. בנוסף לכך, אני מתחבר לתכנים הקשורים ליום זה – אני סבור שההסברים שנתנו חז"ל לחורבנות, רלוונטיים מאוד לחיינו, ועלינו לאמץ את "מפני חטאינו גלינו מארצנו" כתמרור אזהרה. "מאסו בארץ חמדה" – הירידה מן הארץ, הפוסט ציונות, הזלזול בקשר שלנו לארץ ולזכותנו על הארץ, אימוץ נראטיב ה"נכבה" ושלילת זכותה של ישראל להגן על עצמה. "כי אהבו את הממון" – חוסר הצדק החברתי, העוול הנוצר כתוצאה מרדיפת בצע בלתי מרוסנת. מדרשי חז"ל רבים קושרים את החורבן לעוולות חברתיים, וכך גם נביאי ישראל. "כי דנו דין תורה" – המשפטיזציה, הפורמליזם הבירוקרטי המסרב להתגמש למען האדם. "בשל שנאת חינם" – הקרע והשסע בין מגזרים בחברה הישראלית ועוד.

****

תשעה באב שב ותופס בשנים האחרונות מקום מרכזי הולך וגובר בחברה הישראלית, כחלק ממהלכי ההתחדשות היהודית, ברוח דבריו של ברל כצנלסון, במאמר "מקורות לא אכזב": "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".  

* "חדשות בן עזר"