* כפסע מן הניצחון המוחלט – צה"ל יצא מחאן יונס. מחבלי חמאס החמושים חזרו בהמוניהם לעיר. מדי יום חמאס משגר רקטות ליישובי הנגב המערבי. זה לא "טפטוף", זה טרור.
כך נראה "פסע מן הניצחון המוחלט".
אופן ניהול המלחמה מזעזע. הכוחות הלוחמים מגלים נחישות, דבקות במשימה, חתירה למגע ומקצועיות ומביאים הצלחות רבות. קובעי המדיניות ממסמסים את ההצלחות ומדשדשים את המערכה. כך לא נמוטט את חמאס. כך לא נחזיר את החטופים הביתה. כך נעודד את חיזבאללה להמשיך בתוקפנותו.
אסור היה לעצור את תנופת הלחימה העצימה לפני מיטוט חמאס וכניעתו.
האחראי לכשל הזה הוא ראש הממשלה, שאחראי גם למחדל שהוביל לטבח. במחדל הזה, תעשיית השקרים וההסתה לא תוכל לספר ש"לא העירו אותו". והוא נוקט באותה דרך של המחדל – חוסר עמוד שדרה, חוסר יכולת עמידה, פחד מקבלת החלטות, רפיסות ומכירת אשליות על הרתעה.
אחראי נוסף הוא ביידן, שבתחילת המלחמה תמך בישראל לחלוטין ונתן גיבוי מלא למטרת המלחמה – מיטוט חמאס, אך בהדרגה הלך ונכנע ללחצי הבייס ה"פרוגרסיבי" האנטי ישראלי.
ויש אחריות גם לאלה שבשם שחרור החטופים מפגינים בעד כניעה ונגד הכרעה, ובכך מאריכים את שבי החטופים וסבל המשפחות.
אני משוכנע, שאילו המלחמה נמשכה במלוא העוצמה, עם כל הכוחות, בלי למצמץ, בלי לגמגם, בלי לדשדש, חמאס כבר היה ממוטט והחטופים כבר היו בבית.
* ההברקה החדשה של תעשיית השקרים וההסתה – נתניהו תובע מצה"ל להיכנס לרפיח וצה"ל מסרב. נתניהו תובע מצה"ל להקים מנהל צבאי וצה"ל מסרב.
הם מכשירים את השטח למציאת שעירים לעזאזל גם לכישלונו של נתניהו בניהול המלחמה.
* אשליית העסקה – צפיתי בעדויות של שני חברים בצוותי המו"מ בנושא החטופים, בתכנית "עובדה", המאשימים את נתניהו בכך שאין עסקה, ואני דוחה את הדברים מכל וכל.
חמאס אינו רוצה עסקה. הוא אינו רוצה לשחרר את החטופים, כי הם תעודת הביטוח שלו. הוא מעמיד תנאים בלתי סבירים, שמשמעותם כניעה ישראלית, ניצחון לטבח והישארות רצועת עזה בשלטון חמאס, כגורם שהביא לניצחון היסטורי על ישראל באמצעות נשק החטיפה. אם זה יקרה, חלילה, יביא הדבר לטיהור אתני של הנגב המערבי, כי התושבים לא יחזרו לשכנות עם צבא חמאס, שיכור הניצחון. והדבר יביא גם לטיהור אתני של הצפון, כי חיזבאללה יבינו את הפטנט להכנעת ישראל.
אף ממשלה בישראל ואף ראש ממשלה בישראל, לא היו נכנעים לדרישות של חמאס. ולכן, הטענה שנתניהו הוא המכשול לעסקת חטופים חסרת שחר ומסוכנת. היא מסוכנת כי היא מעמיקה את השסע והשנאה וכיוון שהיא משלה את הציבור באשליה מופרכת.
מתחילת המו"מ ישראל מוותרת ומוותרת, מתגמשת ומתגמשת; מקבלת כל הצעה של המתווכים, שמתנפצת על סלעי הסרבנות של חמאס ותחתיה מוצעת הצעה ההולכת עוד לקראת חמאס, ישראל נענית גם לה והיא שוב נענית בסירוב וחוזר חלילה. והלחץ הפנימי בישראל וההפגנות בישראל לעסקה בכל מחיר, רק מקשיחים את סרבנות חמאס ואת אמונתו, שעליו רק להחזיק עוד קצת מעמד, וישראל תתקפל סופית.
נתניהו אחראי לאי שחרור החטופים, אך לא בשל חוסר נכונות לוויתורים במו"מ, אלא בשל ניהול כושל של המלחמה. במקום כניסה עוצמתית בצפון הרצועה ובמקביל בדרומה בכיבוש ציר פילדלפי ורפיח ותנועת מלקחיים לכיוון חאן יונס, פעלנו רק בצפון. ובכל זאת פעלנו בעצימות גבוהה, בכוח רב, בליווי של מצור חלקי, וגרמנו לחמאס להסכים לעסקת חטופים כדי לקבל כמה ימי אוויר לנשימה. ואז, במקום לחדש את הלחימה בכל העוצמה, התחלנו לדשדש. אחרי חודשים רבים ללא התקדמות בדרך לעסקה, צריך לעשות מה שיודע כל חייל שעליו לעשות כשהוא מתברבר בניווט – לחזור לנקודה האחרונה שהוא מכיר. אחרי ארבעה וחצי חודשי התברברות במו"מ עקר, יש לחזור להצלחה שהביאה לעסקה הראשונה. מצור כבר אינו אופציה במצב הנוכחי, אחרי חצי שנה ומול הלחץ האמריקאי והבינלאומי, בעיקר בנושא ההומניטרי. גם לגייס מחדש את כל המילואים כדי לחדש את המלחמה בכל העוצמה זה לא קל, אבל אין ברירה. אנו חייבים לעשות זאת כדי להשיג את מטרות המלחמה – מיטוט חמאס, שחרור החטופים ופירוז הרצועה.
ובאשר לאנשי הצוותים המקצועיים שהתראיינו לאילנה דיין – איני חושב שהם משקרים. הם מאמינים במה שהם אומרים. אך הם טועים ובגדול. הם נמצאים בתוך מנהרה צרה, ואין להם פרספקטיבה רחבה. הם רואים בשחרור החטופים במו"מ את משימת חייהם. הם רוצים בכך בכל מאודם. הם אינם מכירים אלטרנטיבה זולת המו"מ. הם מתוסכלים מאוד מחוסר ההצלחה. והם משלים את עצמם שאילו רק נתנו להם יותר חבל, מנדט רחב יותר, אולי היו מצליחים. אלו אשליות. ומה שחמור הוא, שהם משלים גם את הציבור.
* מעבר לשיקול דעת מבצעי – להיות הבנים של הנייה, זה לא פשע המצדיק חיסול. אבל להיות הבנים של הנייה, זו לא סיבה לחסינות מפני חיסול. שלושת הבנים של הנייה לא חוסלו בשל היותם בנים של הנייה, אלא בשל היותם מחבלים בכירים בארגון הטרור חמאס ואחד מהם אף החזיק בביתו חטופים. ככאלה, הם בני מוות.
ובכל זאת, מה שמטריד בסיפור הזה, הוא העובדה שהדרג המדיני והפיקוד הגבוה של צה"ל לא ידעו על הדבר. הרי ברור, שלחיסול בניו של אחד המנהיגים המרכזיים של האויב עשויה להיות השלכה אסטרטגית על המערכה, ולכן היא מחייבת שיקול דעת של הדרג המדיני או לפחות של הרמטכ"ל. לבטח, אין זו החלטה שצריך לקבל קצין בדרגת אלוף משנה, עם כל הכבוד.
ראו איזה אבסורד. כאשר כוח של חיזבאללה חודר לשטחה הריבוני של ישראל ומקים אוהל – המ"כ הראשון שמזהה את הדבר צריך לפתוח באש, לגרש את הפולשים ולדווח ביצוע בקשר. במקום זאת, הוא פנה אל המ"מ, שפנה למ"פ שפנה למג"ד וכן הלאה עד שהגיעו לראש הממשלה, המכור לשקט, שהחליט להבליג על התוקפנות. ואילו החלטה על חיסול שלושת בניו של הנייה, מתקבלת בדרג של אל"מ.
חיסול בניו של הנייה מנוצל לתעמולה אנטי ישראלית. "הארץ" התגייס כולו לנראטיב שמטרת החיסול היא לסכל עסקה לשחרור החטופים. נותן את הטון פשקוויל המערכת המציג את הקונספירציה ההזויה והשיא הוא בפשקוויל נתעב אפילו בסדר גודל של השוקניה, של קרולינה לנדסמן, שלטענתה ראש הממשלה רואה בחטופים איום על שלטונו ולכן הוא רוצה בחיסולם, ומטרת החיסול הייתה להביא למותם של החטופים, ובכך להסיר את המכשול בפני המשך שלטונו. כמו תמונת הראי שלה בקרב הימין הביביסטי, שמעלילים על צה"ל עלילות דם על שיתוף פעולה עם חמאס בטבח, כדי להפיל את שלטון נתניהו, כך גם היא מעלילה עלילת דם על יהודים לקראת הפסח, כמיטב המסורת.
חיסול בניו של הנייה לא ישפיע על העסקה, כי אין עסקה בפתח, כי חמאס אינו רוצה בעסקה אלא בהכנעת ישראל, באמצעות החטופים, שבהם הוא רואה את תעודת הביטוח שלו להמשך שלטונו ברצועת עזה. אבל חיסול בניו של הנייה העניק תחמושת לאלה שמאשימים דווקא את ישראל בהכשלת העסקה, ובכך מעמיק את הקרע החברתי בימים הרגישים האלה. האם התועלת המבצעית בחיסול שלושת המחבלים הללו גדול יותר מהנזק החברתי הזה? איני יודע, אך לבטח אין זו החלטה מבצעית גרידא, שאל"מ צריך להחליט עליה על דעת עצמו.
* האם הסיכול הממוקד יעיל? – בראיון עמו לתכנית "עובדה" (שבו לא צפיתי) שב נדב ארגמן, ראש השב"כ לשעבר, וסיפר את העובדה הידועה על כך שנתניהו סיכל שוב ושוב את תכניות השב"כ לחסל את סינוואר ומוחמד דף.
בתגובה, חיים רמון יצא נגד רעיון הסיכול הממוקד. הוא הזכיר שחיסלנו את השייך יאסין, את השייך רנתיסי, את יחיא עייש והזכיר עוד שורה רבה של בכירים בחמאס שחוסלו, והארגון המשיך לפעול ולהתעצם בלעדיהם. אי אפשר לחלוק על כך שרמון צודק בעובדות. האם הוא צודק גם במסקנה?
במבחן התוצאה, היו מקרים לכאן ולכאן. שתי הדוגמאות הקיצוניות הן שקאקי ומוסאווי. לאחר שחיסלנו את מייסד הג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי פתחי שקאקי, השבתנו את הארגון למשך למעלה מעשור. זו הצלחה אדירה. לעומת זאת, לאחר שחיסלנו את מוסאווי, מנהיג חיזבאללה, קיבלנו את נסראללה שהוא הרבה יותר מוכשר ולכן הרבה יותר מסוכן ממנו.
חיסולם של יאסין ורנתיסי לא חיסל את חמאס, אך היווה מכה קשה לארגון וסייע למלחמה בטרור ולמיגור מתקפת הטרור המכונה "האינתיפאדה השניה".
סיכולים ממוקדים אינם ממוטטים ארגוני טרור ואל לנו להשלות את עצמנו שאם רק נחסל מנהיג טרור – ארגונו יושבת. סיכול ממוקד אינו תחליף למיגור ארגון טרור. כפי שכתבתי פעמים אחדות מאז תחילת המלחמה, חיסולו של סינוואר אינו מטרת המלחמה. ניתן לנצח את חמאס בלי להרוג את סינוואר וניתן להרוג אותו בלי לנצח במלחמה.
חשיבותו של סיכול ממוקד היא טקטית, לא אסטרטגית. היא מכה לאויב, אך היא אינה מכריעה אויב. היא טובה לצד פעולות אחרות. יעילות הסיכולים הממוקדים היא בהפיכת מפקדי הטרור לנרדפים, המשקיעים חלק ניכר ממרצם, מזמנם וממשאביהם למנוסה והישרדות, וההשקעה הזו היא על חשבון פעילות הטרור.
סיכול ממוקד יעיל רק אם הוא שיטתי. כלומר, רק אם כאשר אנו מחסלים בכיר בטרור, באותו הרגע אנו מתחילים את המצוד לחיסול מחליפו, והמחליף של מחליפו ומי שיחליף את המחליף של מחליפו.
* עוד טיפה של אחריות – בנאומו בכנסת, בדיון החגיגי למחרת מבצע אנטבה, אמר ראש האופוזיציה מנחם בגין: "אנו נותנים כבוד היום, בשם האומה כולה, לצבאנו, לרמטכ"ל ועוזריו, למפקדים ולחיילים, שהוכיחו כי אמנם כן, חודש דור המכבים בימינו.
מבקש אני לומר שלכולם הזכות, אבל ראש ממשלה הוא ראש צוות, ואולי בזכות הניסיון שהיה גם בחיי יודע אני שראש צוות, בעוד כולם אחראים, שם על שכמו עוד טיפה אחת של אחריות – ומי יודע איזה כובד לטיפה הזאת. לכן היום אומר לראש הממשלה בשם האופוזיציה: השקפותינו שונות, אנו נמנים עם מחנות שונים, בבית הזה החופשי ודאי עוד יהיו בינינו ויכוחים יסודיים ורציניים, ואולי אף חריפים. אבל היום הזה בכל לבנו נאמר: ראש הממשלה – כל הכבוד!"
מילים כדורבנות. ואם כך במקרה של הצלחה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר במקרה של כישלון. כובד טיפת האחריות שעל כתפי ראש הממשלה הנושא באחריות למחדל 7 באוקטובר, מחייב אותו להסיק מסקנות ולהתפטר ולכל הפחות, לבקש מחדש את אמון הציבור.
אגב, כאשר ראש הממשלה רבין החליט על מבצע אנטבה, הוא הבהיר שאם המבצע יכשל הוא יתפטר.
* קשה לישון בלילה – לא קל לישון בשקט בלילה, לאחר הידיעה ששר האוצר, שהוא גם שר במשרד הביטחון (עוד חרפה של הממשלה הכושלת הזאת) וחבר הקבינט המדיני ביטחוני סירב לצפות בסרט על ההתעללות המינית בחטופות, לקראת הכרעה בנושא העסקה, מהסיבה שחשש שיתקשה לישון בלילה אחרי שיצפה בו.
* המזימה שכשלה – מתחילת המלחמה, מנסים סינוואר & בן גביר להתסיס את ערביי ישראל ולגרום להם לפתוח חזית פנימית. סינוואר – כחלק מהתכנית הגדולה להרס מדינת ישראל במתקפה רב זירתית, כשהזירה הפנימית היא אחת החשובות שבהן. בן גביר, כהגשמת הפנטזיה שלו להיות המצביא של מלחמת החורמה בערביי ישראל, להגשמת תורת הגזע הכהניסטית. זה לא קרה. לקראת הרמדאן, התקווה שלהם עלתה מדרגה. כדי לעורר את ההתקוממות שלהם, יזם ראש הכנופיה פרובוקציה – סגירת הר הבית בפני ערבים באינתיפאדה. הוא ידע, שהצעד הזה יצית את המדינה. המזימה הזו כשלה. ובכל זאת, השניים קיוו שאקסטזה קנאית דתית לאומנית ברמדאן תצית את התבערה. לאכזבתם המרה, ערביי ישראל לא שיחקו לידיים שלהם.
בנושא הזה נתניהו ראוי לשבח, על כך שסיכל את מזימתו של ראש הכנופיה, ביטל את ההחלטה לסגור את הר הבית לערבים ברמדאן ואף מידר את השר ל"ביטחון" לאומני מכל הדיונים בנושא. אך אלמלא נוכחותם של גנץ ואיזנקוט בקבינט המלחמה, חוששני שנתניהו היה נכנע לראש הכנופיה וממיט אסון על ישראל.
וגם ערביי ישראל ראויים לשבח, על האחריות שהם נוהגים בה בחצי השנה האחרונה. בניגוד לפרעות "שומר החומות", הפעם הרוב האחראי אינו מאפשר לקיצונים לתת את הטון. יתכן שהזעזוע מהטבח ב-7 באוקטובר ובעיקר מהרצח חסר האבחנה של ערבים בידי חמאס וכן שיגור הרקטות והכתב"ים של חיזבאללה לכפרים ערביים, הם חלק מהסיבות לכך.
נכון, היו כמה מקרי טרור שבוצעו בידי ערבים ישראלים, בעיקר בנגב. אך באופן כללי, התנהגותם של ערביי ישראל מכובדת ואחראית, וראוי לציין זאת לשבחם.
* מאבק איתנים – אנו עדים למאבק איתנים בין ביידן 1, האנושי, אוהד ישראל, הציוני כהגדרתו, העומד לצדה של ישראל במלחמתה ברוע המוחלט, לבין ביידן 2, הפוליטיקאי, העסקן, שמפנה עורף לישראל כדי לרצות את הבייס ה"פרוגרסיבי" האנטי ישראלי במפלגתו.
* הקול האוטו-אנטישמי לטבח – התפרעויות והפגנות אנטי ישראליות ופרו חמאסיות משתוללות ברחבי ארה"ב. הדבר המזעזע ביותר, הוא שבין הארגונים הבולטים בזוועה הזאת, שני ארגונים יהודיים – "הקול היהודי לשלום" ו-IfNotNow"".
עוד לא נכתב המילון שיש בו מילים שבהם אני מסוגל לתאר את עומק התיעוב והבוז שלי לטינופת האוטו-אנטישמית הזאת. מכל סוגי האנטישמיות, הנחותה ביותר היא אנטישמיות של יהודים.
הם מפגינים, למעשה, בעד טבח 7 באוקטובר; בעד רצח המוני של אחיהם היהודים, בעד אונס המוני של אחיותיהם היהודיות, בעד חטיפת ילדים וזקנים יהודיים ממיטותיהם למנהרות טרור אפלות בעזה, בעד עריפת ראשי תינוקות יהודיים ושריפת תינוקות יהודיים בחיים, בעד התעללות והתעללות מינית בחטופים יהודים ורציחתם, בעד התעללות בגופות של יהודים, בעד ביזת בתי יהודים, בעד הצתת בתי יהודים, בעד רצח עובדים זרים שעובדים אצל יהודים, בעד רצח ערבים שנחשדים כמשת"פים של יהודים. הם מפגינים בעד הרעיון האנטישמי, לפיו אין לעם היהודי, ורק לעם היהודי, מקום לבית לאומי ומדינה ריבונות במולדתו, ופרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – פלשתין וויל בי ניר עוז ובארי. הם מפגינים נגד זכותה של ישראל להגן על קיומה ועל חיי אזרחיה.
והאנטישמים שלצדם הם מפגינים לא רק בזים להם, אלא בהזדמנות ראשונה הם יעשו להם בדיוק מה שעשו ליהודים בכפר עזה.
ה"שלום" שבשמו הם מדברים, הוא שלום נוסח ה-7 באוקטובר. קול אוטו-אנטישמי לטבח.
* סדר עדיפויות אנטי לאומי – הממשלה החליטה לדחות בחצי שנה את ההחלטה על שיקום הצפון.
חרפה לאומית. ממשלה כושלת מפנה את יישובי הצפון במקום להגן עליהם, ולא כל כך חשוב לה, ולא בסדר העדיפויות שלה ולא בתקציב שלה לקדם את שיקום הצפון. גם בזמן מלחמה לא חסר לה כסף לממן את ההשתמטות מצה"ל ואת האתנן הקואליציוני. זה סדר העדיפויות הלאומי של המחנה ה… "לאומי" הם קוראים לזה, הצבועים?
* בלי לירות אף כדור – בליל שבת עלמה זוהר הייתה אמורה להופיע באורטל.
היא ביטלה את ההופעה "בגלל המצב". או במילים פחות מכובסות, כי היא פחדה לבוא לכאן.
חלק מהאתוס הישראלי הוא האמנים שבשעות מלחמה הלכו עם הכוחות הלוחמים עד קו האש ולעתים הופיעו תחת אש. כך גם אמנים יהודים מהגולה, שהבולט בהם הוא לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים. אצלנו, גם כשהתותחים רועמים, המוזות אינן שותקות.
עלמה זוהר ביטלה הופעה באורטל, כי אולי תהיה מתקפה איראנית ואולי קצת מסוכן ליד הגבול.
זה כבר ניצחון לאיראן, בלי לירות אף כדור.
* הקץ לנשק – בליל שבת ("שישי בערב") שמרתי בשעות 20:00-22:00. לצדי השומר השני, לוחם צעיר מכיתת הכוננות ועוד בחור צעיר שבא לארח לנו חברה.
לצד המשימות הרגילות של השמירה, נגזר עלינו גם להיות נושאי בשורה רעה – לבשר למי שלא קיבלו את ההודעה ובאו מחוץ לאורטל להופעה של עלמה זוהר, שההופעה התבטלה כי חמינאי הצליח להפחיד את העלמה, ולראות את פניהם מתכרכמים מאכזבה, בטרם ימשיכו לכיכר לעשות סיבוב פרסה ולחזור כלעומת שבאו.
הרביעי שקיבל את הבשורה, שאל – "אפשר להצטרף אליכם?" למה לא?
הוא הצטרף. נודניק חסר תקנה וחפרן שלא ברא השטן. ביקש קפה. קיבל. ביקש מהחבר שלי סיגריה. הוא הושיט לו את החפיסה שיגלגל בעצמו, אך הוא ביקש מחברי לגלגל לו. גילגל. והוא מלא סיפורים בלי פואנטה, והרצאות על "הקץ לנשק" ואהבה ושלום ואין אנשים רעים, ואיך 7 באוקטובר רק הוכיח לו את צדקתו ו… אתם מבינים.
אבל הייתה לי סבלנות, דיברתי אתו והתווכחתי אתו. כשהסתיימה המשמרת, אמרתי לו שהוא חוסם את המכונית שלי, שייתן לי לצאת. הוא הזיז את המכונית, יצאתי והייתי בטוח שהוא מיצה ונוסע. לא. האיש חנה ויצא לחפור למחליפים שלנו.
מהיכרותי אתם, הנחתי שלא תהיה להם סבלנות כמו שלי. למחרת שאלתי אותם – הם מיד גרשו אותו.
(אגב, הקץ לנשק? אני בעד. בתני שהפעם, אנחנו, היהודים, נהיה האחרונים להתפרק ממנו).
* מיהו עילוי – דמותו המסתורית של האינטלקטואל הגאון היהודי הנווד, "מר שושני", שהסתיר את זהותו, אך היה מורם ורבם של כמה מגדולי האינטלקטואלים היהודים במאה העשרים, מרתקת אותי כבר שנים ואני מרבה לקרוא עליה בסקרנות. המחקרים השונים במהלך השנים מציירים תמונה על פיה, ככל הנראה, העילוי הוא הלל פרלמן, ובמשך השנים נאסף עוד ועוד מידע על סיפור חייו.
מי שערך מחקר מקיף על אודות סיפור חייו של "מר שושני", הוא החוקר משה נחמני, שבעבודת נמלים וביצירתיות רבה, חשף פרטים חדשים רבים על "מר שושני", שמאוששים את היותו הלל פרלמן. הוא עומד להוציא ספר עם חידושיו וכן מחקרים ומאמרים של אחרים, תחת הכותרת "נגלה ונסתר: מאמרים וזיכרונות על מר שושני". לאחרונה אירח אותו ספי גלדצהלר, שאף הוא עוסק בחקר התעלומה, להסכת (פודקאסט) מרתק, בן שעתיים, ואני ממליץ עליו מאוד.
אני רוצה להאיר כאן על פרט מידע מעניין מאותו הסכת, שיש בו עניין אקטואלי. במחקרו למד נחמני על קיומה של ישיבה של הרב קוק ביפו, שפעלה בתקופת העליה השניה עד מלחמת העולם הראשונה, שבה גורשו יהודי יפו והרב קוק עצמו נתקע בביקור בחו"ל. משום מה, סיפורה הייחודי של הישיבה הזאת לא היה ידוע במחקר ההיסטורי על הרב קוק. הישיבה הייתה של עילויים – הגאונים הגדולים מהישיבות בארץ ובגולה נשלחו אל הישיבה הזו, ובהם פרלמן, תלמיד ישיבת מאה שערים. הישיבה הזאת פעלה שש שנים בלבד, וכיוון שלא הייתה מיועדת להמונים אלא לעילויים, לשפיץ של השפיץ, למדו בה לאורך אותן שנים לא יותר מחמישים-שישים תלמידים. מטרתו של הרב קוק הייתה להכשיר אליטה של תלמידי חכמים; ההנהגה הרוחנית והאינטלקטואלית של העם היהודי ושל היהדות במאה העשרים.
היום, כאשר המושג "עילוי" נמצא בכותרות בהקשר של ההשתמטות החרדית מצה"ל, מעניין לראות מיהו עילוי על פי הרב קוק, על פי תכנית הלימודים של הישיבה.
תלמידי הישיבה למדו והעמיקו סביב השעון, מהנץ החמה עד צאת הנשמה. העמיקו בלימוד תורה, בגמרא ובכל ארון הספרים היהודי. אך הם למדו והעמיקו גם במדע ובידע-עולם ובין השאר למדו, לצד לשון עברית – אנגלית, צרפתית, ערבית, גרמנית וטורקית. ובנוסף לכך, מדי יום, כל תלמיד הקדיש שעתיים ללימוד מלאכת כפיים, כדי שיוכל לצאת גם עם מקצוע או כלים לרכישת מקצוע. אין ספק, שאילו פעלה הישיבה אחרי קום המדינה, הרב קוק היה ממריץ את תלמידיו להיות הראשונים לשירות המשמעותי ביותר בצה"ל ולפיקוד וקצונה.
* יעד ראוי לתחקיר עיתונאי – על פי תחקיר ערוץ 12, משה רדמן, ממנהיגי המחאה, הוא מושחת, שקרן והתנהלותו הכספית אינה נקיית כפיים.
כאיש ציבור ומוביל דעה, הוא אינו אדם פרטי ובהחלט יעד ראוי לתחקירים עיתונאיים. לשם כך יש תקשורת.
ובניגוד להשמצות, שלפיהן ערוץ 12 הוא כלי שרת של המחאה – הערוץ הוכיח שהוא גוף תקשורתי מקצועי, הגון ובלתי מוטה. וכשצריך, הוא כלי תקשורת נשכני, ללא משוא פנים.
* פגיעה בממלכתיות – מירי רגב צדקה בהחלטתה לערוך את טקס השאת המשואות ללא קהל.
יש גורמים שהתכוונו להפוך את הטקס הממלכתי להפגנת מחאה.
זו הייתה פגיעה בממלכתיות וחילול יום העצמאות.
מוטב טקס ללא קהל על פני טקס שיהפוך להפגנה.
יש לציין שהאופן שבו מירי רגב מנהלת את הטקס לאורך שנים הוא בלתי ממלכתי בעליל. שני אגפי מחנה 6 באוקטובר משתפים פעולה בהתנקשות בממלכתיות.
* מתנת פרידה – יום לאחר שהלכה לעולמה, התבשרנו על זכייתה של עדנה סולודר בפרס ישראל על מפעל חיים.
איזו החמצה! אילו זכתה לחיות עוד יום אחד, הייתה מתבשרת במחוות ההוקרה והתודה של מדינת ישראל, שאותה כה אהבה, על הקמתה לחמה וכל חייה הקדישה לה את כל מרצה וכוחותיה.
ביום חמישי הובאה עדנה, כלת פרס ישראל, למנוחות בקיבוץ גשר. יהי זכרה ברוך!
* ויצא מברך – עמוס רודנר מגבעת ברנר בא לקלל ויצא מברך: "לעניות דעתי עדנה סולודר ראויה לפרס ישראל. זאת (לעניות דעתי) בעיקר בשל תפקידה ותִפקוּדה כמזכירת 'גשר' במלחמת ההתשה. אבל היא לא קיבלה את הפרס בגלל שהיא ראויה. היא קבלה את הפרס בשל דעותיה הניציות, כולל הזדהותה עם אידאולוגיית שלמות-הארץ, השריטה הפוליטית של תנועתה (תנועתי). בְּשָׁרְתָהּ כמזכירת פנים את מזכיר התנועה דני רוזוליו, הייתה חלק מ'המצאת' הקיבוץ המאוחד: התנחלות מעבר לקו הירוק ללא אישור הממשלה. במסגרת זו יִשְּׁבָהּ התנועה – לפני שגוש אמונים התארגן – שני קיבוצים ברמת הגולן ושני קיבוצים בבקעת הירדן. מי שלא מאמין שיתפוס בצד מישהו מהוועדה הרלוונטית וישאל אותו בשקט: 'איך הייתם מגיבים לו הייתי מציע לכם להכתיר בפרס את רחל רבין'?"
קודם כל, תפקידה ותפקודה של עדנה סולודר כמזכירת גשר בזמן מלחמת ההתשה, וחלקה בהתיישבות בגולן ובבקעת הירדן – זו אותה דרך חיים, אותה השקפת עולם. אותה דבקות בארץ ישראל ובהתיישבות. שנית, ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן הייתה חלק ממדיניות הממשלה. ראש הממשלה אשכול והשרים הבכירים אלון וגלילי היו שותפי סוד ושותפים פעילים בהקמת קיבוץ גולן – לימים מרום גולן, הגם שההחלטה הרשמית התקבלה רק חודש וחצי לאחר מעשה. ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן תוכננה ובוצעה בידי ועדת השרים להתיישבות, ולפחות באשר לגולן – גם בתמיכה מלאה של מפ"ם (המ"ם של מרצ). אגב, רודנר טועה גם במספר היישובים של הקיבוץ המאוחד – לא שניים בגולן ושניים בבקעה, אלא ארבעה בגולן וחמישה בבקעת הירדן וצפון ים המלח. מעט מדי, אך יותר מכפול מכפי שהוא ציין. שלישית, בתקופה שהוקמו היישובים הראשונים, עדנה לא הייתה עדין בתפקיד תנועתי. כשהיא נכנסה לתפקיד, תהליכי ההתיישבות כבר היו מוסדרים והובלו בידי ועדת השרים. רביעית. גם רחל רבין, חברתה של עדנה, שהייתה דמות מרכזית בקיבוץ המאוחד, תמכה באופן מלא בהקמת ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן. במחקריי על ראשית ההתיישבות עברתי על כל הפרוטוקולים של התנועה, והיא תמיד תמכה. אין לי ספק שחברי הוועדה שבחרה בעדנה היו בוחרים ללא היסוס גם ברחל, שכמו עדנה בגשר, כך גם היא הנהיגה ביד רמה את קיבוצה, מנרה, בתקופות ביטחוניות קשות, ורק כעת, בגילה המופלג, נאלצה לגלות מקיבוצה בשל הפינוי השערורייתי.
* עוררה השראה והזדהות – דברים שכתבתי על עדנה סולודר ב-7 ביולי 2021:
… החלק המרגש בכנס מועצת התנועה הקיבוצית היה אירוע הוקרה לעדנה סולודר מגשר, בת ה-91, עם סיום 54 שנים של שליחות ציבורית. בהיותה בת 37, פסנתרנית ומורה לפסנתר בקיבוץ וביישובי עמק הירדן, נקראה עדנה לדגל להיות מזכירת הקיבוץ. בקדנציה שלה פרצה מלחמת ההתשה בגבול ירדן וגשר הפכה להיות יישוב קו עימות. קיבוצה הופגז ומוּקָש כמעט מדי יום ביומו וחברים בו נהרגו ונפצעו. במשך כל שנות ההתשה הקשות עדנה הנהיגה את קיבוצה ביד רמה, פעלה מול גורמי התנועה והמדינה ואף הופיעה הרבה בתקשורת, ועוררה השראה והזדהות עם יישובי קו העימות. הבולטות שלה הביאה אותה לתפקידים מרכזיים בתנועה עד היום, ובשנים 1982-1992 כיהנה בכנסת.
עדנה אינה נואמת גדולה ואינה שופעת כריזמה, והיא אף צנועה וענווה מאוד, מעטים הכרתי כמותה. אבל היא בלטה תמיד כביצועיסטית, מסורה מאוד, לומדת היטב ולעומק כל נושא שהיא טיפלה בו, וראתה עצמה שליחת הקיבוץ והתנועה בכל תפקיד ובכל מקום. מתאים היה להעניק את ההוקרה לעדנה ביום שיוחד לטבנקין, כיוון שהיא מן המוהיקנים האחרונים של הקיבוץ המאוחד והנהגתו. היא אשת התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה, ידידה גדולה של יישובי הגולן ובקעת הירדן. בשנותיה בכנסת היא הייתה הנציגה שלנו, יישובי וקיבוצי הגולן. היא ביקרה ביישובי הגולן כמעט בכל שבוע וקידמה עניינים למען הגולן בכל תחומי החיים. כמזכיר קיבוץ צעיר לא אחת פניתי אליה לקדם נושאים תקועים מול משרדי ממשלה. עם פרישתה מן הכנסת הענקנו לה את עיטור יקירת הגולן.
לצד פעולתה בוועדות הכספים, הכלכלה, הפנים וכד' היא גם הובילה את החקיקה להגבלת יכולת הפעולה של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שנבחר אז למרבה הבושה לכנסת. יחד עם גאולה כהן היא עמדה בראש השדולה למען יונתן פולארד.
גם במרום גילה עדנה צלולה מאוד, מעורה מאוד, סקרנית ומתעניינת. והיא שמחה למצוא סוף סוף זמן לאהבתה הגדולה – הפסנתר.
* נראה לכם הגיוני שב-2024 עוד יהיו גרעינים בקלמנטינות?
* ביד הלשון
צו 8 – שלוש הפרשות הראשונות של ספר "ויקרא" הן: "ויקרא", "צו" ו"שמיני". ברשתות רצה ידיעה, שעל פיה זה המקור למושג צו 8. ב"ג פנה לאחד מעוזריו הדתיים וביקש שם לצו הקריאה המיוחד, וזו ההברקה: ויקרא – קריאה לשרות. צו ושמיני. אפשר להוסיף על כך, שבפרשת "צו" מסופר על שבעת ימי המילואים, כפי שנקראים ימי ההכנה שקדמו לחנוכת המשכן.
מדרש-שם יפה, אך לא נכון. האמת הרבה יותר טריוויאלית. בנוסח הראשון של חוק שירות ביטחון, בסעיף 8 נכתב שאפשר לקרוא לכל חייל להתייצב לשירות מילואים בעת הנדרשת למען ביטחון המדינה. מאז החוק השתנה מספר פעמים וגם מספר הסעיף כבר מזמן אינו 8. מה שנשאר זה השם של הצו.
האמת היא שמדרש-השם יותר יפה מהעובדה הבירוקרטית.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 