* הפסקת אש – ב-6 באוקטובר הייתה הפסקת אש בגבול עזה. אם המלחמה תסתיים לפני מיטוט חמאס וכניעתו, תהיה זו הפסקת אש נוסח 6 באוקטובר. וכשמופיע 6 באוקטובר במערכה הראשונה, אל נתפלא כשנפגוש את 7 באוקטובר במערכה השלישית.
* על מזבח הפריימריז – החלטת מועצת הביטחון היא פרס לחמאס וניצחון לטבח ה-7 באוקטובר.
ביידן הקריב את שלומם, ביטחונם וחייהם של אזרחי ישראל על מזבח הפריימריז במישיגן.
* מדיניות הפנים של ביידן – אם לא נמוטט את חמאס ולא נמגר את שלטונו – מה נאמר לדורות הבאים? שהיו בחירות בארה"ב וביידן והאריס היו צריכים לרצות את הבייס ה"פרוגרסיבי"?
* שאלה לקאמלה האריס – אילו לצד ארה"ב הייתה שוכנת ישות טרוריסטית, שצבאה היה פולש לארה"ב ומבצע טבח כמו טבח 7 באוקטובר – האם ארה"ב הייתה מסתפקת בפחות מהשמדת אותה ישות? האם ארה"ב הייתה עוצרת את מכונת המלחמה דקה לפני שהשלימה את המשימה? עד כמה אפשר להיות צבועים?
* מי אחראי למשבר – נתניהו אשם בהרבה דברים, הן במחדל הנורא שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר והן בהתנהלות הקלוקלת של מלחמת הדשדוש, והפינוי חסר התוחלת של יישובי הגליל, במקום להגן עליהם.
אבל הוא לא אחראי למשבר עם ארה"ב. למשבר עם ארה"ב אחראי ביידן. האחריות שלו אינו קשורה למה שישראל עשתה, אלא לחשבונות פוליטיים ואלקטורליים בלבד. הוא היה נוהג כך ללא קשר להחלטה זו או אחרת של ישראל. הרי הדשדוש במלחמה נובע מהכניעה של ישראל לדרישות של ארה"ב, ולמרות זאת ביידן נוהג כפי שהוא נוהג.
הוא נוהג כמעט כמשת"פ של חמאס, מפחד הבייס ה"פרוגרסיבי".
* ברוגז אינו מדיניות – חרף האכזבה והזעם על התנהגותו הבוגדנית והאופורטוניסטית של ביידן, נתניהו שגה בביטול המשלחת לבית הלבן.
ברוגז אינו מדיניות. כשיש משבר חשוב להידבר.
ביטול הביקור לא יניב שוב הישג לישראל. לעומת זאת, הידברות עשויה להניב הישגים. לדוגמה, אפשר לנסות להגיע להסכמה עם ארה"ב, שאם חמאס שוב ישיב בשלילה למתווה העסקה, ואחרי הרוח הגבית ממועצת הביטחון סביר להניח שתשובתו תהיה שלילית, ארה"ב תסיר את התנגדותה לפעולה ההכרחית ברפיח.
* רוח גבית לחמאס – חמאס הודיע שהוא דבק בדרישותיו – הפסקה מוחלטת של המלחמה, נסיגת כל כוחות צה"ל מהרצועה והישארותו בשלטון ברצועה.
משמעות דרישתו היא כניעה ישראלית, ירידה של ישראל על הברכיים והודאה בתבוסה, ניצחון היסטורי לטבח 7 באוקטובר ומסר לעולם המוסלמי כולו – זו הדרך להכרעת היהודים מכאן ואילך.
משמעות דרישתו היא גם המשך שביים של החטופים ללא אופק לשחרור.
ומדוע שחמאס לא ינהג כך, כאשר מצד אחד יש לו כזו רוח גבית ממועצת הביטחון של האו"ם ומממשל ביידן ומצד שני ישראל הפסיקה את המלחמה והחליפה אותה בפשיטות נקודתיות, חשובות ומועילות כשלעצמן, אך אי אפשר להביא באמצעותן להכרעה.
אין לישראל כל ברירה זולת חידוש המלחמה במלוא העוצמה עד מיטוט חמאס והשבת החטופים. במקביל, במקום משחקי ברוגז ילדותיים, על ישראל למנף את תשובת חמאס לחידוש התמיכה האמריקאית במלחמה. על נתניהו לנסוע לוושינגטון ולפגוש בעצמו את ביידן, תוך שינוי עמדת ישראל באשר ליום שאחרי ונכונות לשליטה אזרחית של רש"פ לצד חופש פעולה מלא לצה"ל ולזרועות הביטחון ופירוק אונר"א.
* למען החטופים – ארה"ב, מצרים וקטאר רקחו בפריז מתווה לשחרור החטופים. ישראל קיבלה אותו. חמאס דחה אותו. בעקבות זאת הוצע מתווה חדש, שהלך כברת דרך גדולה מאוד לכיוון חמאס. ישראל קיבלה גם אותו. חמאס דחה גם אותו.
בלי לחץ צבאי משמעותי ועצים הרבה יותר, לא תהיה תזוזה. למרות הלחץ האמריקאי הצבוע, אנחנו חייבים לחזור למלחמה במלוא העוצמה, אחרת החטופים יינמקו ללא סוף במנהרות חמאס.
* אין תחליף למודיעין אנושי – ההישג המרכזי של הפעולה בשיפא הוא כנראה מודיעיני – מעצר מאות מחבלים ובהם אנשים שבידיהם מידע רב, המסייע לנו מאוד בהמשך הלחימה.
אין תחליף למודיעין האנושי. האמצעים הטכנולוגיים טובים וחשובים, אך לעולם לא יהיו תחליף למודיעין האנושי. בעשרים השנים האחרונות סיכלנו מאות רבות של פיגועים מדי שנה ביהודה ושומרון. בעזה, לעומת זאת, לא היה לנו מידע אפקטיבי על 7 באוקטובר. למה? כי ויתרנו על המודיעין האנושי. ויתרנו עליו, כאשר ויתרנו על הנוכחות בשטח ועל חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון ברצועה. אילו ביצענו את חומת מגן ב-2002 גם ברצועת עזה, המציאות ברצועה מאז ועד היום, כן, לא עד 7 באוקטובר אלא עד היום (בשעת כתיבת שורות אלו מודיעים על ירי רקטות לעבר אשדוד), הייתה דומה למציאות ביו"ש. זה נדבך מרכזי במחדל שחייב להיחקר.
אבל את הלקח לעתיד אנו יכולים להפיק גם בלי ועדת חקירה. חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולכוחות הביטחון ברצועת עזה הוא תנאי בל יעבור ביום שאחרי. אם על כך נעמוד, לא כל כך משנה בידי מי תהיה השליטה האזרחית.
* גדעון סער צודק, אבל – בחודשים האחרונים, שני אישים במערכת הפוליטית מבטאים עמדות קרובות לעמדותיי – ליברמן וסער. סער צודק בביקורתו על התנהלות המלחמה, על הדשדוש ומחירו הביטחוני והמדיני החמור, שממסמס את הישגי צה"ל במלחמה.
אני מבין בהחלט את צעדו של סער; הן בשל ביקורתו על המלחמה והן בשל העובדה שאינו משפיע. אכן, הקבינט המדיני ביטחוני מנוטרל, ובצדק – כי יושבים בו יעדים מודיעיניים של השב"כ עד לאחרונה, אנשים מסוכנים כמו סמוטריץ' ובעיקר ראש הכנופיה, ועוד כמה כלומניקים. הדרת הקבינט הוא ביטוי לאחריות לאומית. אבל התוצאה היא שאדם רציני ואחראי כמו סער, שנכנס לממשלה כדי להשפיע ורואה שאין לו השפעה, מעדיף לפרוש.
אבל למרות זאת, חבל לי שהוא פורש, כי זה עוד צעד שפוגע באחדות. במקום שלפיד וליברמן יצטרפו, סער פורש.
אבל גם ההתפוררות הזאת היא פרי באושים של הדשדוש. אילו המלחמה התנהלה בכל העוצמה, ואילו נתניהו היה ממוקד בניצחון ולא בעסקנות קטנה, העם היה מאוחד.
* אלמלא המחנה הממלכתי – הישיבה בממשלת המחדל הכושלת והרקובה קשה, כמעט קשה מנשוא. אבל אלמלא המחנה הממלכתי, איש לא היה בולם את ניסיונותיו של ראש הכנופיה להבעיר את ערביי ישראל ולהצית חזית פנימית, לאושרו של סינוואר.
* סקר כשטיפת מוח – בתקופת המאבק על הגולן בשנות התשעים, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, למדתי על התופעה של סקר דעת קהל ככלי לשטיפת מוח. נשלחו לציבור סקרים עם שאלות נוסח: האם תתמוך בהסכם שלום עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, שבעקבותיו יבוטל שירות המילואים, השירות בצה"ל יקוצר בחצי ותוכל להיכנס לרכב ולנסוע דרך סוריה וטורקיה לאירופה או תתנגד לו גם במחיר מלחמה קשה שבה יהרגו אלפי ישראלים? יש לציין שהנסקרים לא נפלו בפח. לא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב לנסיגה מהגולן.
הגיעו אליי תוצאות מחקר אומניבוס (הגדרה פלצנית שנשמעת רצינית יותר מסקר דעת קהל) של האוניברסיטה העברית, הבוחן את עמדות הציבור בנושא המלחמה. הנה שאלה לדוגמה:
"אם היית נאלץ לבחור מבין שתי האפשרויות הבאות: המשך המערכה הצבאית בדרום גם במחיר מותם של רוב החטופים או סיום המערכה הצבאית בדרום תמורת שחרור כל החטופים הישראלים".
אני מציע נוסח טיפ-טיפה שונה. אם היית נאלץ לבחור מבין שתי האפשרויות הבאות: המשך המערכה הצבאית בדרום עד מיטוט חמאס, או עסקה שבה תמורת החטופים חמאס ימשיך לשלוט ברצועת עזה ובתוך שנה נותקף במערכה רב זירתית מעזה, לבנון, סוריה, עיראק, איראן, רש"פ וערביי ישראל, יהרגו עשרות אלפי ישראל ובתוכם אתה וכל בני משפחתך.
דוגמה נוספת: "הקמת מדינה פלשתינאית ללא צבא או יכולות צבאיות שתנוהל על ידי שלטון פלשתינאי מתון או סיפוח רצועת עזה ותושביה לישראל".
גם כאן אני מציע ניסוח שונה: "הקמת מדינה פלשתינאית שבה תתקיימנה בחירות כעבור חודש וחמאס ינצח, ויתקוף את ישראל בסגנון 7 באוקטובר, כאשר גוש דן ומישור החוף הם עוטף המדינה הפלשתינאית ובטבח יירצחו ויאנסו עשרות אלפים ובהם אתה ומשפחתך, או אוטונומיה אזרחית לפלשתינאים בעזה עם חופש פעולה לצה"ל ולשב"כ שיסכלו את כל פיגועי הטרור".
מה שמטריד בסקר הזה במיוחד אינו התשובות אלא השאלות. אבל יש גם תשובות מזעזעות, בקבוצת שאלות על תיאוריות הקונספירציה ועלילות הדם הבזויות של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. לא פחות מ-18% (!!!) מאמינים שברק יזם או לקח חלק במתקפת חמאס על ישראל ולעוד 25% אין דעה. 20% מאמינים לעלילת הדם שגורמים הקשורים למחאה סייעו במכוון לחמאס במתקפה ול-21% אין דעה. 18% מאמינים שקרן וקסנר וגורמים בשמאל שיתפו פעולה באופן אקטיבי עם מתקפת החמאס ול-32% אין דעה. 13% מאמינים לעלילת הדם שהמחדל תוכנן על ידי בכירי הצבא כדי להביא להדחת נתניהו ול-24% אין דעה. רק על מכונת הרעל הבזויה שמעלילה עלילות דם כאלו על צה"ל ועל יריבים פוליטיים כדי לכסות את התחת של מר מחדל, האיש שהמיט עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה – יש לגרש במקלות את נתניהו מכל תפקיד ציבורי. כי הוא ומכונת הרעל שלו אשמים באמונה של אספסוף רפה-שכל בעלילת הדם.
* בלי לצאת אידיוט – מתחילת המלחמה אני יוצא נגד התעוררות המחאה נגד הממשלה, כי אנו במלחמה, וזה לא זמן למחאה. אני יוצא נגד הקריאות להפיל את נתניהו, כי אנחנו במלחמה וזה לא זמן להיכנס למשבר פוליטי. אני יוצא נגד הקריאות לבחירות עכשיו, כי אנו במלחמה וזה לא זמן לבחירות וצריך לקבוע בחירות בהסכמה לאחר המלחמה.
אבל יותר ויותר קשה לדבוק בעמדה הזאת בלי לצאת אידיוט, לנוכח התנהלותה השערורייתית של ממשלת המחדל, שלא למדה דבר, שממשיכה להרוס את החברה הישראלית ודבקה בדרכה הכושלת והמושחתת.
איך אפשר לשבת בשקט כאשר הממשלה מעבירה תקציב מושחת, מנופח בתקציבי עסקנות קואליציוניים ובתקציבים בלתי נדלים למגזר המשתמט, כולל לעמותות לעידוד ההשתמטות? איך אפשר לשבת בשקט כאשר הממשלה מנסה להעביר את חוק הרבנים – חוק ג'ובים למאות חבריו של העבריין הסדרתי דרעי? איך אפשר לשתוק כאשר שר החינוך מנסה להתנקש בפרס ישראל, במפגן ראווה של אנטי ממלכתיות וצפצוף גס על הרוח הישראלית? איך אפשר לשתוק כאשר ראש הממשלה מנסה להעביר חוק השתמטות נפסד כל כך? כמה ציניות, אטימות וערלות לב נדרשים כדי לחוקק חוק השתמטות נואל וחזירי כל כך, בימים שבהם איבדנו מאות מטובי בנינו ועוד אלפים רבים נפצעו? איך אפשר לשתוק כאשר זרש מלינה על החטופים שאפילו תודה לא אמרו לבעלה? הרי זו תמצית הביביזם – אין לו שום אחריות לחטיפתם אך רק הוא אחראי לחזרתם. איך אפשר לשתוק כאשר שר הג'ובים הביביריון אמסלם, נוסע להתהולל בטברנה באתונה בזמן מלחמה? איך אפשר לשתוק כאשר ראש הממשלה הכושל, מוג הלב, נמלט מאחריותו למחדל, מחפש שעירים לעזאזל להפיל עליהם את האחריות לכישלונו ותעשיית השקרים וההסתה שלו ממציאה ומפיצה תאוריות קונספירציה נגד צה"ל, בזמן מלחמה?
עדין אני סבור שבזמן מלחמה מתנגדי הממשלה צריכים לגלות אחריות ולהתאפק, אך לנוכח חוסר האיפוק וחוסר האחריות שלוחי הרסן של נתניהו וממשלתו – יותר ויותר קשה להצדיק את העמדה הממלכתית הזאת.
* התגלמות הפגאניות – אהוד בן עזר מגדיר את ההפגנות נגד נתניהו "הפגנות בעד סינוואר". זה הביביזם בהתגלמות פגאניותו. המדינה זה ביבי. מי שרוצה להחליף את ביבי תומך בסינוואר. זו גישה הסותרת כל תודעה דמוקרטית בסיסית.
* לא ספרא ולא סייפא – "כמו שהיו חכמים בידיעת הטוב, אם יהיו חכמים בידיעת הרע כדי להישמר ממנו. כי כן צריך לכל חכם שיהיה בידו ספרא וסייפא" ("צרור המור", שמות ח').
כל חכם צריך שיהיה בידו ספר ונשק. זה המודל היהודי של ספרא וסייפא.
אצל הציבור החרדי אין לא ספרא ולא סייפא. מהסייפא הם משתמטים. בעצם השתמטותם – הם כופרים בעיקר הספרא.
* תועמלן ארסי – שלושה ימים אחרי הטבח, ביקר גדעון לוי בבארי, הזיל שלוש דמעות תנין בשביל הפרוטוקול, סימן וי, וחזר למקומו הקבוע – תועמלן אנטי ישראל ארסי.
גדעון האו האו.
* פורים שמח – ראש ישיבת בני-עקיבא בראשל"צ, הרב אריאל רוקח, רב שכול, שכל את תלמידו ליאור רביב, שנפל בקרב בבית החולים שיפא. הרב רוקח התראיין ל"כאן" ב' וספד לתלמידו האהוב. כאשר פנתה אליו אסתי פרז, הוא איחל "פורים שמח" והיא תהתה: "איך אפשר?" והוא השיב שזה באמת קשה.
קשה, אבל נכון לעשות את המאמץ, לשמוח בשמחת פורים גם כאשר הלב בוכה.
איחוליו של הרב רוקח החזירו אותי שלושים שנה אחורה. ביום הטבח במערת המכפלה, שבוצע בפורים, התכנסו ראשי מועצת יש"ע לישיבת חירום. המצלמה תפסה את חנן פורת מאחל לחבריו "פורים שמח" ורינה מצליח חגגה על ה"סקופ" הגדול – חנן פורת שמח על הטבח.
חנן פורת אמר ביום הטבח, שהוא זעזע אותו יותר מהפיגועים האחרים, כי כאן נוסף לזעזוע על עצם הטבח זעזוע על כך שיהודי עשה אותו. אבל הכתם דבק בו, על לא עוול בכפו, ובשל איחולי פורים שמח, שגם יהודי שאיבד קרוב משפחה מאחל, רדפו אותו בציניות עד יומו האחרון וגם אחרי מותו, כאילו הוא שמח על הטבח.
* לו אך ברכת לה חיים – אבל כבד בקיבוץ אורטל. חלל גדול נפער בקהילתנו, עם מותה, בפורים, של ענבר, בת הקיבוץ, בחורה ברוכת כישרונות, ערכית מאוד, חכמה, יפה, מוזיקאית מחוננת. רק לפני שלושה שבועות התארסה. כמו את יוני, אביה, המחלה הארורה קטפה גם אותה.
לא עוד יברכוה
לא עוד תבורך.
אלוהים, אלוהים אלוהים
לו אך ברכת לה חיים!
* ביד הלשון
סִתְרִיַה – מקום בחדשות – המושב סִתְרִיַה, יישובו של רס"ל עילי דוד גרפינקל שנפל בקרב עם מחבל בבנימין.
המושב, השייך לתנועת המושבים, ממוקם בשפלה, במועצה האזורית גזר, מדרום לרחובות. המושב עלה לקרקע בלג בעומר 1949. הקימו אותו משפחות עולים חלוצים מרומניה ופולין, שעלו לארץ ישראל בספינות מעפילים, נתפסו בידי הבריטים והוגלו למחנות המעצר בקפריסין. לאחר הקמת המושב, הצטרפו אליו חלוצים מהונגריה.
מקור השם הוא פסוק מתהילים: "סתרי ומגני אתה לדבריך ייחלתי". פירוש השם הוא "תחת חסות ה'. סתר – חסות. יה – ה'. השם משמר את צליל שמו של השבט הערבי שישב במקום – א-סטריה, שפירושו – קו.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 