חידה. מהיכן לקוח הטקסט הבא: "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופיה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה, המשלבת דת ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".
אל תתאמצו. סביר להניח שלא תגלו. כי אם נחפש שרידים של ה-DNA של כותבי הטקסט הזה בקרב מי שאמורים להיות היורשים והממשיכים שלהם, נעלה חרס בידינו.
זהו ציטוט מאמר המערכת של "הארץ" ב-12.2.96. לא כל כך מזמן. בסך הכל 27 שנים.
במוסף "הארץ" האחרון, הופיע מאמר של עורך "הארץ": "יהודית ודמוקרטית" כאשר על ה"יהודית" קו של מחיקה. כמו הגרועים באנטישמים, רוצה עורך "הארץ" למחוק את המדינה היהודית. עורך "הארץ" סבור כנראה, כמו הגרועים שבאנטישמים, שכל עם ועם זכאי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו, זולת עם אחד, העם היהודי.
הוא תוקף את בן גוריון. "אילו בן גוריון היה מסתפק בהכרזת 'מדינה בארץ ישראל שתיקרא בשם ישראל'. כלומר, סתם מדינה. אגב, מהי ארץ ישראל? ארצו של ישראל. מיהו ישראל? עם ישראל, כלומר העם היהודי.
אדם נבער מדעת שיקרא את הדברים, יחשוב שאולי באמת בן גוריון קצת התבלבל ואופס, התפלקה לו בטעות מילה מיותרת במשפט ההכרזה. אבל מי שקורא את מגילת העצמאות יודע, שכל מהותה, כל תוכנה הם הסברת "זכותנו הטבעית וההיסטורית" שבתוקפה "אנו מכריזים בזאת". זכותנו הטבעית היא הזכות של כל עם לריבונות לאומית במולדתו. זכותנו ההיסטורית היא זכותו הנצחית שאינה ניתנת לערעור של העם היהודי על ארץ ישראל.
"בארץ ישראל קם העם היהודי", כך נפתחת המגילה הנפלאה הזאת, וממשיכה בפירוט מהותה של המדינה כ"הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". אלוף בן כותב שצריך היה לכל היותר להסביר שמדובר ב"מדינה שבה חיים אנשים שמגדירים עצמם יהודים" ולא "מדינה יהודית", כאילו ההגדרה השדופה שלו הייתה הכוונה וכאשר ב"ג התבלבל וכתב "מדינה יהודית" הוא "טמן מלכודת". אבל בן גוריון לא התבלבל כלל. הוא ממש לא חשב להקים מדינה "שבה חיים אנשים שמגדירים עצמם יהודים". הרי אין כמעט מדינה בעולם שלא חיים בה אנשים שמגדירים עצמם יהודים. כאן לא מדובר בהגדרה הפרטית של חלק מאזרחי המדינה, אלא במדינה בעלת ייעוד וייחוד, לממש את החזון והתפילות של היהודים לאורך כל הדורות.
מגילת העצמאות היא מסמך היסוד של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. עוכרי הדמוקרטיה נוהגים לחגוג על העובדה שהמילה דמוקרטיה אינה מופיעה במגילה. זה נכון, אך התוכן שלה הוא של דמוקרטיה ליברלית. ואין שום סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין דמוקרטיה ליברלית. אפס סתירה. ייתכנו פה ושם מתחים בין חלקי המשוואה המכוננת הזו, אך אין ביניהם כל ניגוד. מי שמדברים על הצורך לאזן בין היהודית לדמוקרטית אינם מבינים דבר וחצי דבר. אין כאן משחק סכום אפס, שבו ככל שהמדינה תהיה יותר יהודית היא תהיה פחות דמוקרטית ולהיפך. יש כאן כלים שלובים. יש לחזק תמיד הן את צביונה היהודי של המדינה והן את צביונה הדמוקרטי.
היטיב להגדיר את הזיקה העמוקה בין יהדותה של המדינה להיותה דמוקרטית, מייסד המדינה דוד בן גוריון. בעיצומה של מלחמת השחרור, ב-13.9.48, כתב בן גוריון ביומנו: "… ואשר לדמוקרטיה מערבית – אני בעד דמוקרטיה יהודית. 'המערבית' לא מספיקה. היות יהודי אין זו רק עובדה ביולוגית אלא גם – ביודעים ושלא ביודעים – מוסרית אתית. יש לנו תוכן יהודי די מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחרות האדם עמוקים אצלנו לפי תורת הנביאים מאשר בדמוקרטיה המערבית… הייתי רוצה שעתידנו יהיה בנוי על אתיקה נבואית (האדם נוצר בצלם אלוהים, ואהבת לרעך כמוך – אלה מוליכים לחיי שוויון כמו בקיבוץ), על מדע עליון ועל שכלול מכני עליון… אסור לנו להשתעבד ברוחנו לשום דרך ולשום תנועה זרה. עלינו לשקול הכל במאזני התבונה והצרכים והערכים של עצמנו". כלומר, בן גוריון ראה ביהדות את בסיס תוקפה של הדמוקרטיה, והוא לא רצה להסתפק בדמוקרטיה המערבית, אלא רצה להעצים אותה לדמוקרטיה יהודית, המחויבת להרבה יותר מהדמוקרטיה המערבית; לערכי הצדק, השלום והחרות ברוח חזונם של נביאי ישראל.
כל מי שמנסה לכרסם בזהותה היהודית של המדינה או בזהותה הדמוקרטית, או להנגיד ביניהם ולהציגם כסותרים זה את זה, כופר במהות קיומה של מדינת ישראל.
צדק מאמר המערכת של "הארץ" ב-1996: "שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך". גם שום עיתון. אפילו לא "הארץ".
* מוסף "הארץ"
הבלוג של אורי הייטנר 