פינתי השבועית ברדיו: יהי הכל

יהי הכל / שלמה גרוניך

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.8.21

לפני שבועיים נפטר במאי התיאטרון עמרי ניצן, מי שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי במשך 26 שנים. הוא נפטר בגיל 71 ממחלת הסרטן. יומיים לפני מותו יצא לאור ספרו "סיפורי התיאטרון שלי". קטעים ממנו התפרסמו בעיתונים לאחר מותו. סיפורים יפים, כתובים היטב ובעיקר – ניכרת בהם אהבתו האינסופית של ניצן לעולם התיאטרון, ואת ראייתו את תפקידו בתיאטרון הישראלי כשליחות תרבותית גדולה. מתוך הספר: "אני חולם להיות בתקופה של רנסנס. בתקופה של גילוי והתפתחות. התיאטרון העברי הוא אחד הביטויים הבולטים לרנסנס התרבות העברית. בהיותו אירוע פומבי, התיאטרון הוא אירוע פוליטי, וככזה הוא גם אחד הביטויים המוחשיים ביותר לתנועת התחיה הפוליטית – הציונות. עבורי, התיאטרון היה יותר מתיאטרון. מגיל צעיר הרגשתי שותף ויוצר בתוך רנסנס תרבותי שהולך ומתפתח, הולך מתעשר… אני גאה להיות חלק מחלום הרנסנס הציוני התרבותי הזה, אך מאוכזב ואכול תחושת החמצה, כשאני נוכח בהגשמתו על קרקע מציאות חיינו".

עמרי ניצן נולד אל תוך עולם התרבות העברית. אביו, שלמה ניצן, היה סופר, מתרגם ועורך מוערך, מהבולטים בסופרי דור תש"ח. עמרי גדל במתחם שנקרא "בית מגורי העיתונאים" – שני בניינים בתל-אביב, שנבנו על מגרש שנרכש בידי קבוצת עיתונאים בסיוע אגודת העיתונאים בתל-אביב, בקרבת מערכות העיתונים, שהתגוררו בהם 14 משפחות עיתונאים, ובהן המשפחות של טומי לפיד, יגאל לב, דוד לאזר, לוי יצחק הירושלמי ואחרים. לפני שלושה חודשים הוכרז המתחם כאתר לשימור בידי ועדת השימור של עיריית תל-אביב.

משחר ילדותו נמשך עמרי ניצן לבמה. כילד בכיתה ה' ביים את ההצגה "אמיל והבלשים" בבית ספרו. הוא שירת בלהקת פיקוד מרכז, ובין השאר ליווה בקולו את דני וסלי בביצוע המקורי של השיר האלמותי "אנחנו שנינו מאותו הכפר". לאחר שחרורו הוא למד בימוי בלונדון. במשך חמש שנים היה במאי הבית של "הבימה", עוד שנה היה במאי הבית של "הקאמרי", חמש שנים היה המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, עוד שנתיים המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל ואז עבר לתפקיד חייו, המנהל האמנותי של תיאטרון "הקאמרי" ובמאי הבית שלו בשנים 1993-2019.  

בקריירה המרשימה שלו ביים ניצן עשרות מחזות, ובהן מיטב הקלסיקה של התיאטרון העולמי והישראלי. הוא ביים מחזות רבים של שייקספיר: "המלט", "חלום ליל קיץ", "הלילה ה-12", "ריצ'רד השלישי", "נשות וינדזור העליזות", "מקבת", "הסוחר מוונציה", "קומדיה של טעויות", "כטוב בעיניהם" ו"מהומה רבה על לא מהומה". הוא ביים מחזות רבים של ברכט: "מעגל הגיר הקווקזי", "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", "אמא קוראז'", "מפיסטו", "הנפש הטובה מסצ'ואן" ואחרים. עוד מקצת ההצגות שביים: "משרתם של שני אדונים", "ביקור הגברת הזקנה", "גטו", "מותו של סוכן", "היה או לא היה", "אמדאוס", "קברט" וכן אופרות אחדות כמו "אותלו" ו"נבוקו".

הוא זכה בפרסים ועיטורים רבים ובהם פרס התיאטרון הישראלי, ארבע פעמים פרס "כינור דוד" והצגות שביים זכו בפרסים רבים ונבחרו כהצגות השנה, ו"המלט" בבימויו נבחר להצגת העשור.

השיר שנשמע היום, "יהי הכל", הושמע בהלווייתו של עמרי ניצן. השיר המקסים הזה נכתב למחזה "מעגל הגיר הקווקזי". את המחזה כתב המחזאי הגרמני ברכט ב-1944 בארה"ב, לשם ברח מיד לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה. המחזה מתרחש בגאורגיה הפאודלית, שבהרי קווקז, בתקופת מלחמתה של איראן נגד הממלכה המאוחדת של גאורגיה. המחזה בוחן את השאלה האם הצדק המשפטי הוא מוסרי והאם זכות הקניין, שעומדת במרכז חיינו, עדיפה על הצדק.

נתן זך תרגם את המחזה לעברית והוא הועלה לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1962 בבימויו של יוסף מילוא ובכיכובם של זהרירה חריפאי וחיים טופול. עמרי ניצן ביים את ההצגה ב-1987 לתיאטרון "הבימה". הפעם השחקנים הראשיים היו יונה אליאן ויוסי בנאי. שלמה גרוניך הלחין להצגה הזאת את שירו של ברכט, מתוך ההצגה, בתרגומו של זך, "יהי הכל". גרוניך הקליט את השיר לאלבומו המופתי, האהוב עליי מבין תקליטיו – "נטו", שיצא ב-1991.

אני אוהב את השיר הזה ומזדהה עמו מאוד. אני רואה בשיר הזה תפילה ואני מצרף אותו כמעט מדי שנה למחזור "כל נדרינו", לערב שאני עורך ומגיש מדי שנה בליל יום הכיפורים בקיבוץ אורטל.

השיר עוסק בשאלת זכות הקניין; לא במובן המשפטי אלא במובן המוסרי, בחברה אידיאלית. הוא מנסה להציע תשובה צודקת לשאלה – מה שייך למי. האם זכות הקניין שייכת למי שרכש דבר מה בכסף? האם היא שייכת למי שירש אותה מהוריו? ברכט מציע מבחן אחר לשייכות. יהי הכל שייך לכל שיוכל להיטיב עמו. זה המוסר של משפט שלמה. במשפט שלמה פסק המלך שהילד שייך לאישה שראויה להיות האם. זה הבסיס המוסרי המצדיק צעד חריף וחריג של הוצאת ילד מהוריו הביולוגיים והעברתו למשפחת אומנה או אימוץ, כדי להציל אותו מחיי סבל והתעללות. הילד שייך לאישה האימהית למען יגדל, כותב ברכט. מי זו האישה האימהית? מן הסתם, כמובן, אמו של הילד. אבל יש מקרים שבהם האם אינה אישה אימהית ולמען שלומו של הילד יש למצוא אישה אימהית שתוכל להיטיב עמו. וכך גם העגלה שייכת לעגלון הטוב שינהג בה היטב. ולמי שייכת האדמה? למשקים אותה מים, למען תתן פריה בעתו.

השיר הזה התפרסם עם צאת התקליט "נטו", ובעבורי זו תקופת המאבק על הגולן בשנות התשעים. היה זה אחד השירים שליוו אותי ושהזדהיתי אתם במאבק על קיום יישובינו. למי שייכת אדמת הגולן? לנו, מתיישבי הגולן, המעבדים אותה ומשקים אותה מים למען תתן פריה בעתו. אנו עושים זאת למען עם ישראל כולו, על מנת להבטיח את הגולן למדינת ישראל.

עם זאת, איני מציע את הרעיון הברכטי הזה כעיקרון מוחלט לקביעת זכות הבעלות והקניין. אני בהחלט מבין את הבעייתיות שבו וכן את הצדק הקיים גם בחוקי הקניין הקיימים. אם אדם בנה בית במיטב כספו – האין זה מן הצדק שלאחר מותו הוא יוריש אותו לילדיו? הרי העזרה לילדים היא תכלית ראויה ביותר לחייו של אדם. איך שני העקרונות הללו יכולים לדור בצוותא? יש ביניהם סתירה, ובעיניי המתח הזה אינו ניתן לפתרון מוחלט וסופי, והאנושות תתמודד אתו עוד דורות רבים, בחינת מחלוקת שסופה להתקיים.

התיאטרון הישראלי איבד את אחד מעמודי התווך שלו, עמרי ניצן. יהי זכרו ברוך!

יְהִי הַכֹּל

שַׁיָּךְ לְכָל שֶׁיּוּכַל

לְהֵיטִיב עִמּוֹ.

הַיֶּלֶד – לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית,

לְמַעַן יִגְדַּל;

הָעֲגָלָה – לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב,

לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב;

וְהָאֲדָמָה – לַמַּשׁקִים

אוֹתָהּ מַיִם,

לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s