צרור הערות 27.5.20

* מופע האימים של הנאשם ולהקת רעולי הפנים – עומד הנאשם השרלטן, השקרן, מוקף בשרים וח"כים רעולי פנים, אנשים עלובים שבעצמם לא מאמינים לאף מילה שלו, ומסית ומשקר ומטנף ומעליל עלילות שקר נגד מוסדות המדינה. אבל זה לא יעזור לו. לא יהיה בישראל משפט רחוב. בבית המשפט הוא לא יוכל לעשות את הצגות השקר וההסתה. וגם אם יעשה, זה לא יעזור לו. בבית המשפט יושבים שופטים מקצועיים, רציניים, שישפטו אותו על פי ראיות. רק על פי ראיות. ובמשפט הזה יש נאשם – לא "מחנה הימין", לא "המצביעים לליכוד". יש נאשם וקוראים לו בנימין נתניהו. ובבית המשפט הוא יצטרך להתמודד עם הראיות. ההתבכיינות שלו לא תעזור לו.

* נשף מסכות – אם השרים רעולי הפנים חושבים שהמסכה על פניהם תמחק את קלונם – אין הם אלא טועים.

* תפאורה – ככה הוא רוצה אותם. כנועים, מבוישים, משפילי ראש ועם מחסום על הפה.

* שתיקה מבישה – תגובתו האנמית, הקלושה, של בני גנץ למופע האימים של נתניהו – מבישה. 

* מתקפה פרועה – המתקפה הפרועה של נתניהו ואנשיו על מדינת החוק ומערכת המשפט וההסתה האישית הממוקדת והאלימה נגד מנדלבליט, היא חציית קו אדום. היא סותרת את המהות של ממשלת האחדות שנועדה לקדם את האחדות והפיוס בחברה הישראלית.

כחול לבן אינה יכולה לשבת מנגד ולהפקיר את הזירה לתעשיית ההסתה. בני גנץ ושרי כחול לבן צריכים להיות חומת המגן של מערכת המשפט. אסור להם לשתוק. עליהם להבהיר שאם תמשך ההסתה, הם יפרקו את הממשלה.

נכון לעכשיו, הם בולעים את לשונם, וזה מביש.

* לא קשור לימין ושמאל – אין מקום לא להפגנות בעד נתניהו ולא להפגנות נגדו, ואין כאן שום עניין הקשור לימין או לשמאל.

יש כאן נאשם העומד לדין פלילי, ובית המשפט ואך ורק בית המשפט הוא המקום ללבן את שאלת אשמתו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. 

*  טענת כזב – כאשר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה הוציא צו חירום לסגירת בתי המשפט עם התפרצות הקורונה ותחילת מדיניות הסגר, הוא הואשם שעשה כן כדי לסכל את משפטו של נתניהו. אי אפשר לחשוד בי כסניגור של אוחנה, אך במקרה זה יצאתי להגנתו, כי הייתה זו טענה חסרת שחר. הטענה כאילו "נתניהו סוגר את הרשות השופטת… לא תהיה ביקורת שיפוטית על צעדיו הדרקוניים… דיקטטורה" וכו' הייתה מופרכת.

האמת היא שיחד עם כל מוסדות המדינה וכל מקומות העבודה גם בתי המשפט נסגרו, מפאת הקורונה. סגירת בתי המשפט דורשת צו מיוחד, והוא ניתן, בעצה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. בג"ץ, שהוא הגורם המבצע את הביקורת השיפוטית על הממשלה, המשיך לפעול כרגיל, ואף קיבל החלטות לטובתם של שחורי החולצות, שהמשיכו לדקלם את טענת הכזב על "סגירת הרשות השופטת". והנה, עם ההקלות בכל תחומי החיים, חזר גם בית המשפט לפעול, במגבלות הריחוק החברתי, ומשפטו של נתניהו מתקיים.

מבחינת האינטרס הציבורי במשפט, טוב שהוא נדחה. אילו התקיים במועדו המקורי, הוא היה נדחק לשולי החדשות וההתעניינות הציבורית, שהוקדשה כולה לקורונה. היום המשפט מקבל את המקום הראוי לו בסדר היום הציבורי.

* יוצא לנבצרות – אלמלא יהירותה; אילו כחול לבן קיבלה את מתווה הנשיא, לאחר הסיבוב השני, היום נתניהו היה יוצא לנבצרות. ואילו אחרי הסיבוב השלישי גנץ שוב היה נגרר אחרי לפיד ולא היה מקים ממשלת אחדות – אחרי הסיבוב הרביעי הוא לא היה משיג ממשלה פריטטית ולא רוטציה.

* מקרה קשה של חוסר מודעות עצמית – חוסר המודעות העצמית של אולמרט מרקיעה שחקים. כאשר מדובר בשחיתות, בראש ממשלה שעומד למשפט וכד', ניתן היה לצפות ממנו שישתוק ויתבייש בפינה. אבל הוא מופיע בתקשורת ומדבר, על "התפרעות של משפחת פשע" וכו'. אגב, הוא אומר דברים נכונים, אבל … מי שמדבר…

בין אולמרט ונתניהו יש הבדל מהותי. לנתניהו עומדת חזקת החפות. אולמרט אשם. הוא פושע. כך קבעו בתי המשפט ולכן הוא ישב בכלא. וגם ההתנהלות שלו והמתקפות שלו על המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש לא היו שונים מאלו של נתניהו. נתניהו מסוכן יותר כי המונים הולכים אחריו בעיניים עצומות ומוח שטוף, בעוד את אולמרט הקיפו קומץ חסידים שוטים. אך הסגנון הוא אותו סגנון. כדאי לזכור שאחד ממלכחי פינכתו המליץ לפרקליט המדינה להתאבד. הבדל נוסף הוא ששותפיו של אולמרט להנהגת המפלגה גילו מנהיגות ואחריות לאומית וכפו עליו התפטרות, בעוד הנהגת הליכוד מתקרנפת ונותנת לנתניהו ללהק אותה כתפאורה במופעי האימים שלו.

הזמנתו של אולמרט להתראיין בנושאים הללו כ"לוחם בשחיתות" היא שערורייתית. לו לפחות היו משקפים לו את העובדה שהוא נהג בדיוק כמו נתניהו… בעיניי, אין הוא ראוי לפתחון פה בתקשורת יותר מאשר כפרשננו לענייני ליזול.

* חוק מגה-שחיתות – במו"מ הקואליציוני איימה ימינה שאם תהיה באופוזיציה תילחם בשחיתות. היה משהו מוזר באיום הזה, כאילו מלחמה בשחיתות היא עניין של פוזיציה. אם יקבלו את התיק שהם רוצים, השחיתות לגיטימית ואם לאו – יש להילחם בה. אבל, ניחא, העיקר שמי שמתיימרים לשאת את מוסר הנביאים יתרגמו אותו למאבק פוליטי. גם זו לטובה.

והנה, ימינה באופוזיציה וכעת היא מתכוונת להעלות להצבעה בכנסת את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי". זהו חוק שמעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, פוגע אנושות בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, ומאפשר לו להיות עבריין ואפילו לא להיחקר. בצרפת, שבה נהוג חוק מגה-שחיתות הזה, הוא לפחות מאוזן בהגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד (אגב, זה חוק צרפתי שבהחלט ראוי לאמץ בישראל). כאן מוצע חוק של חסינות מראש מפני כל חקירה ללא הגבלת קדנציות, כלומר ראשות הממשלה עלולה להיות עיר מקלט לעבריין לכל חייו.

עצם העובדה שחוק מגה-שחיתות כזה עולה לדיון בכנסת ישראל היא חרפה. על פי ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד, חברי הקואליציה מחויבים להצביע נגד החוק הזה. בהסכם נאמר: "בכל תקופת כהונת הממשלה כל חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יהיו מחויבים להתנגד לכל דבר חקיקה ראשית שלא אושר מראש על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה". ברור שוועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים ניסנקורן לא תאשר את חוק מגה-שחיתות הזה. אם הליכוד יפר את ההסכם ויצביע בעד החוק המושחת, על כחול לבן לתמוך בחוק שיאסור על מי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש הממשלה.

* וטו מוחלט – יו"ר סיעת כחול לבן איתן גינזבורג אינו פוסל תמיכה בחוק מגה-שחיתות הצרפתי, ובלבד שלא יהיה רטרואקטיבי. אני מקווה מאוד שזו רק עמדה פרטית שלו. תפקידה של כחול לבן בממשלת האחדות הוא לשמור על מדינת החוק ולא לאפשר לעוכרי החוק והמשפט להשחית אותה. חוק מגה-שחיתות, שהופך את ראשות הממשלה לקרנות המזבח ולהלבנת פשעים ושחיתויות, ישחית את מדינת ישראל, אם יתקבל חלילה. יש להטיל עליו וטו מוחלט.

* לא ביקשנו רשות – יש שני סוגים של התנגדות להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. יש התנגדות עקרונית לכך שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית. כלומר, תמיכה אידיאולוגית ברעיון הנסיגה המלאה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' לפלשתינאים (שכמובן דחו את ההצעה, כי לא כללה את "זכות" השיבה, כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים). ויש התנגדות המתמקדת בכך שהריבונות תוחל באופן חד-צדדי, מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן. הם טוענים שיש להגיע לכך במסגרת הסכם עם הפלשתינאים. אני רוצה להתייחס כאן לסוג השני של ההתנגדות.

אילו ניתן היה להגיע עם הפלשתינאים להסדר המבוסס על פשרה טריטוריאלית אחראית, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ותכנית טראמפ, כמובן שעדיף היה להחיל את הריבונות בהסדר. אולם למרבה הצער אין לנו פרטנר לפשרה, וכפי שכבר הוכח – גם לא לנסיגה מלאה. לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש היתכנות להסדר כזה.

האם בשל כך ישראל צריכה להמתין לנצח בארעיות גבולותיה ולא לקבע אותם? האם אחרי 53 שנים לא הגיעה השעה שנגדיר מה שלנו בכל מקרה; מה לא יעמוד למו"מ? האם אנחנו צריכים לבקש רשות מהפלשתינאים למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל?

מעולם לא ביקשנו רשות מן הערבים לממש את הציונות. לא ביקשנו מהם רשות לעליית יהודים לארץ ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להתיישבות יהודית בארץ ישראל – לא להקמת פתח תקווה ולא להקמת אף יישוב ב-142 השנים שחלפו מאז. לא ביקשנו מהם רשות להקים את מדינת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחליט שירושלים היא בירת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. אילו ביקשנו רשות – לא היינו כאן. לא היינו קיימים. אז למה אנחנו צריכים לבקש מהם רשות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

יש היום הזדמנות להחיל את הריבונות בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ובעלת בריתנו והיא מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם. את כל הצעדים החד-צדדיים בעבר עשינו ללא תמיכתה, על אף התנגדותה ואף בעימות אתה. תהיה זו איוולת להחמיץ את ההזדמנות הנדירה, של מימוש האינטרס הישראלי בהחלת הריבונות על הבקעה, במובן הרחב ביותר של המושג, ועל גושי ההתיישבות בתמיכת ארה"ב.

* לא כלום – כאשר אני רואה את הקמפיין של מועצת יש"ע נגד "חצי ריבונות", אני נזכר בהתנגדות של גורמים בימין ובשמאל הציוני נגד קבלת תכנית החלוקה, כי היא כרוכה בוויתור על חלקים בא"י. אילו שמענו בקולם, ספק רב אם הייתה קמה מדינת ישראל. מי שנוקט בגישה של "הכל או לא כלום" – רבים הסיכויים שיישאר בלא כלום. הציונות הבן-גוריוניסטית היא ציונות של "טוב תפוח אחד ביד משניים על העץ". או אם תרצו "טובה רגל אחת ביד משתיים על התרנגולת". בן גוריון הבין שזה "עתה או לעולם לא", וגם כעת אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית, שתהיה זו בכיה לדורות להחמיץ אותה כי זו "רק" "חצי ריבונות".

* שכחו אותנו בקפסולה – חלף עוד שבוע. אנו כבר בשבוע השני שבו כל מערכת החינוך מלידה עד י"ב לומדת בכיתות מלאות. ואילו במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות, למרות שמדובר לא רק בלימודים אלא בשהייה בתנאי פנימיה 24/7. מה מקור החלמאות הזאת?

האחריות על המכינות הקד"צ, עד כה, הייתה משותפת למשרד הביטחון ומשרד החינוך. בכל הקשור לדחיית שירות – האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון. בכל הקשור לתקציבים ונהלים – מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

אז אולי הכל נובע מן התמונה הבאה?

במשרד הביטחון הוכפף האגף הביטחוני חברתי לשר מיכאל ביטון, במסגרת משרד הביטחון.

באשר למשרד החינוך:

ככל הנראה מינהל חברה ונוער בראשות חגי גרוס מועבר למשרד חדש בראשות השר אלקין, אך האחריות על המכינות "תוצא" ממנהל חברה ונוער ותועבר למשרד חדש בראשות חוטובלי, שתוחלף בהמשך תוך זמן לא ארוך (לפי המידע התקשורתי) ע"י השר הנגבי.

מבולבלים? גם אנחנו.

* ממך יצאו – לאורך השנים השתתפתי באינספור רבי שיח, רובם בתקופת המאבק על הגולן אך גם רבים לאחר מכן. תמיד כיבדתי את יריביי, כיוון שראיתי בהם פטריוטים בדיוק כמוני, המבקשים בדיוק כמוני את טובתה של ישראל, הגם שעמדותינו בשאלה מהי טובתה של ישראל מנוגדות.

פעמיים השתתפתי בפאנלים מול תועמלנים אנטי ציונים, אנטי ישראליים. אותם לא כיבדתי. חשתי שאני בשדה קרב נגד האויב. חשתי כלפיהם שנאה ותיעוב.

הראשון היה אילן פפה, הפוסט היסטוריון האנטי ציוני. בסוכות 2001 הוזמנתי לפאנל ביום הורים של המכינה הקדם צבאית מיצר, בפני החניכים והוריהם. ברב השיח השתתפנו שלושה אנשים: הרב שמואל אליהו, אילן פפה ואני. מהר מאוד הפאנל היה לזירת התגוששות בין פפה לביני, והרב אליהו כמעט ולא הצליח להשחיל מילה. מיותר לציין שהקהל כולו היה לצדי. הקהל הורכב ממגוון רחב של דעות – אנשי שמאל, מרכז וימין ציוני, ולכן הם סלדו מן ההטפה האנטי ישראלית של פפה.

זמן קצר לאחר מכן שוב התעמתתי אתו. הפעם היה זה כשהוא הוזמן להרצות בפני פורום של מנהלי מתנ"סים. הייתי בקהל, אך הרצאתו הפכה, למעשה, לעימות בין שנינו.

כעבור שנים לא רבות, שמעתי שהנ"ל ירד מן הארץ. אני מודה שהוא לא ממש חסר פה.

השני היה איתן בורשטיין, מייסד עמותת "זוכרות" הלוחמת למען "זכות" השיבה. הוא הוזמן לרב-שיח אזורי בתל-חי, בין השאר בפני חניכי מכינת הגליל. לא רציתי להתעמת אתו, כי סברתי שלא צריך לתת לו את הבמה. אך הופעלו עליי לחצים, נאמר לי שהפאנל יתקיים בלאו הכי, ועדיף שלא אפקיר את הזירה, כי אין מי שייטיב להתעמת עמו כמוני. זה היה לפני 8 שנים, ביום ההולדת שלי. בפתח דבריו הבהיר "הזוכרת הראשי" שהוא לא נאבק למען "זכות" השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא זכות טבעית, והיא אינה זקוקה לעזרתו. הוא נאבק על מימושה, כלומר על כך שמיליוני ה"פליטים" יחזרו בפועל ל"בתיהם" בישראל. גם במקרה זה ניתן לומר שהכיתי את בר הפלוגתא שלי שוק על ירך. גם כאן הקהל כולו היה אתי. רובו המוחלט שייך לשמאל הציוני, בנושאים אחרים לבטח איננו באותו צד של המפה, אבל מולו, בנושא הזה, כל ישראלי שפוי אינו יכול לתמוך בו. בתום רב השיח, סירבתי ללחוץ את ידו. והתחרטתי על כך שנתתי ידי למתן הבמה לו, בעצם השתתפותי.

אני חושב שאילו הוא היה פלשתינאי, הייתי מכבד אותו. אבל כיוון שהוא יהודי, ישראלי, הלוחם במדינתו, חשתי תועפות של בוז וסלידה כלפי האיש הזה.

היום קראתי שגם הוא ירד מן הארץ. וגם הוא, ממש ממש לא חסר פה.

על ירידתו קראתי בכתבה במוסף "הארץ" על לא מעטים מאנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי שירדו מהארץ. הכתבה נועדה לעשות להם גלוריפיקציה, של גולים פוליטיים. כמובן שהמושגים ירידה ועליה לא הופיעו בכתבה, אלא רק הגירה (בורשטיין, למשל, "היגר" לארץ מארגנטינה בגיל חמש).

כל האנשים האלה לא חסרים בארץ. ממש לא. בירידתם הם מגשימים את דברי הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". יצאו, ברוך השם. מצד שני, הם ממשיכים להילחם בישראל גם במקום מושבם, כפעילים בבי.די.אס. וכמרצים באוניברסיטאות. ויתכן שהנזק שהם מסבים למדינה שם, גדול יותר מזה שהם מסבים לה כאן.

היה גם קוריוז משעשע בכתבה. אחת הנמושות, ד"ר אריאלה אזולאי, שירדה עם בן זוגה עדי אופיר, אף הוא מן הפעילים הוותיקים של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, סירבה להתראיין ל"הארץ" וכתבה: "אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני… אין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני". נו, מה תגיד על זה שוקן?

אני מאחל למנוולים הללו, שלא ימצאו מנוח לכפות רגליהם.

* להוריד את ראשה – רוגל אלפר מבסוט. " 'הצונאמי המדיני' שזה שנים ממאן להתממש מראה סימנים של בצבוץ מעבר לאופק". אמנם, לאכזבתו, זה בעיקר בגדר דיבורים אבל "היחיד שלעת עתה ממש עושה משהו הוא אבו מאזן הרופס, שמפתיע לטובה… אם ילך עד הסוף… אפשר שיגרום לישראל כאב ראש קשה וחזק… אמנם לעת עתה אירופה רק מדברת, אבל היא מסוגלת לנשוך, ובאופן שמפתיע לטובה — האיחוד האירופי מתחיל לדבר על ישראל כפי שדיבר על דרום אפריקה בשנות ה–80… חרם של האיחוד האירופי מסוגל להכאיב לישראל וצריך להכאיב לישראל". וכן הלאה וכן הלאה. הוא פתאום אופטימי ומלא תקווה: "הלוואי. הלוואי שהעולם יוריד לישראל את הראש". זו גם הכותרת של הפשקוויל.

ולמה הוא רוצה להוריד לישראל את הראש? כי אם יורידו לה רק את הידיים ואת הרגליים, היא עוד תחיה איכשהו. בלי הראש היא תמות. זו תקוותו של הפסולת האנושית הנ"ל.

* בן ערובה – צפיתי בדברי הבלע של הרב הראשי של איראן נגד הציונות וישראל, ולא חשתי כלפיו אפילו קורטוב של כעס. הבנתי שאני צופה בבן ערובה שאקדח מוצמד לרקתו והוא נאלץ לדקלם את הטקסט שהוכתב לו בידי חוטפיו. הטקסט הזה אמין בערך כמו הטקסט האנטי ישראלי שאלי כהן נאלץ לדקלם במשפטו.

אני מאחל לרב ולכל קהילת יהודי איראן חופש ועליה לישראל. שהטקסטים שהם יממשו יהיו הטקסטים שהם מתפללים שלוש פעמים ביום, ולא אלה שמשטר האייאתולות הרצחני מכתיב להם.

* מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך – אנסה להגדיר את המחלוקת ביני לבין אהוד בן עזר על אודות נתניהו, אולמרט, יעלון ואחרים. ההבדל הוא בגישה הבסיסית. לא אגדיר את גישתו של אהוד, אלא את גישתי. גישתי לכל מנהיג היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני שופט כל מעשה שלו בפני עצמו ומביע עליו את דעתי. יכול להיות מנהיג שאני מתנגד ל-90% ממעשיו ודעותיו, וזה לא יפריע לי לשבח אותו על 10% שראויים, בעיניי לשבח, ולהיפך. קשה לאב"ע להבין איך אני יכול לשלול את אולמרט ולהגן על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה, שעליה הוא מותקף. בעיניי, זו הגישה הנכונה כאזרח.

אף פעם לא ראיתי בגנץ את מנהיגי, גם לא כאשר בחרתי לרשימה שהוא עומד בראשה, אם כי העדפתי ואני מעדיף אותו על נתניהו. כאשר הוא ניסה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, גיניתי אותו. כאשר קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה להציל את המדינה מהידרדרות לאנרכיה באמצעות הליכה לממשלה אחדות עם נתניהו, גם במחיר ויתור על מחצית כוחו הפוליטי ופגיעה בתדמיתו, שיבחתי אותו. כאשר הוא בלע את לשונו ונמנע מלגנות את נתניהו על מופע ההסתה שלו נגד מערכות החוק והמשפט, הבעתי את אכזבתי.

ובאשר לאולמרט. אולמרט הוא פושע. לא אני קבעת זאת. בתי המשפט קבעו זאת, על סמך ראיות. ולכן הוא ישב בכלא; המקום הראוי לפושעים כמותו. ההבדל העיקרי בינו לבין נתניהו, הוא שלנתניהו עומדת חזקת החפות, וכתב האישום שלו יוכרע בידי השופטים על סמך ראיות, ולעומת זאת אולמרט אשם. בעיניי, עצם העובדה שעבריין פלילי עמד בראש ממשלת ישראל היא כתם על המדינה. עם זאת, את תפקודו כראש הממשלה אני שופט בנפרד, על פי ההישגים והכישלונות. בשיפוט זה, יש נקודות לזכותו ונקודות לגנותו. הנקודה העיקרית לזכותו היא הפצצת הכור הסורי. על כך הוא ראוי להערכה ויכנס להיסטוריה כמי שקיבל את אחת ההחלטות החשובות והטובות בתולדות המדינה. הוא ראוי להערכה על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה ויותר מכך על ההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה. החלטות אלו האפילו על האופן הכושל שבו הוא ניהל את המלחמה, עם ההחלטות המבולבלות והדשדוש של המתקפה היבשתית וכו'. הוא ראוי להערכה על עמידתו הנחושה בלחץ לשחרור סיטונאי של מחבלים תמורת גלעד שליט. אבל הוא ראוי לגנאי על כך שהציע לפלשתינאים את ההצעות המופקרות ביותר שהוצעו אי פעם בידי ראש ממשלה ישראלי. והוא ראוי לגנאי על כך שאחרי שהפלשתינאים דחו בבוז את הצעתו, הוא הכחיש זאת וסינגר עליהם והאשים את ישראל בקיפאון המדיני, רק כדי להשאיר בחיים את הנראטיב השקרי על מי שאו-טו-טו הביא לשלום קוסמי ובגלל תפירת תיקים בידי הימין הרדיקלי, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט סוכל השלום. והוא ראוי לגנאי על כך שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* ביד הלשון 

במידה ו – נשלח לעיוני ולהגהתי תקנון מסוים. שגיאה אחת הופיעה בו פעמים רבות – הצירוף "במידה ו…" במשפט תנאי. אין צירוף כזה בעברית. הצירוף הנכון הוא "במידה ש…", שהוא ביטוי תלמודי, אולם גם הוא אינו נכון להקשר שבו נכתב הצירוף השגוי.

מתי נכון לכתוב "במידה ש"? כאשר שני חלקי המשפט קשורים למידה או היקף מסוימים. למשל – "במידה שיהיה לי מספיק כסף אוכל לקנות מוצר מסוים". אין זה נכון להשתמש בצירוף למשפט תנאי כמו: "במידה שפלוני יבקש דבר מה, אענה לבקשתו".

בכל המקומות בתקנון שבהם נכתב "במידה ו" תיקנתי ל"אם". כל כך פשוט ויפה. "אם פלוני יבקש" וכו'.

אגב, בדקתי ומצאתי שהצירוף העילג והמסורבל הזה מככב בהסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן.

 * "חדשות בן עזר"

2 מחשבות על “צרור הערות 27.5.20

  1. אורי, לצערי איני מתפלא משתיקת הכבשים המבישה של בני גנץ ואנשי כחול לבן מול מופע האימים. גנץ ואנשיו מבינים כעת על בשרם, שאי אפשר לאלף נמר. הם מבינים עכשיו את המלכודת אליה נקלעו: לגבות את השחיתות, את מופע האימים ואת המתקפה הפרועה על מוסדות המדינה, או לפרק את "ממשלת האחדות"….

    אהבתי

    • קל מאוד לבקר ולהשכיח את האלטרנטיבה, שהייתה גרועה אלף מונים. סיבוב בחירות רביעי היה מביא לאנרכיה. ובסופו – במקרה הטוב היינו באותה דילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות (אבל בתנאים הרבה יותר גרועים) ובמקרה הרע ברוב מוחלט לנתניהו שבו יכול היה להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מן המשפט. אגב, על פי סקר שקראתי הבוקר, אילו היו בחירות אלו היו התוצאות). וכלל איני מדבר על האפשרות המפלצתית של ממשלת פיגולים שקיומה תלוי ברצונה הרעה של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית (שכמובן בתוך שבועות הייתה מתפוררת ונושרת לסיבוב רביעי שבו הציבור היה מגרש במקלות את כל מי שידו הייתה במעל).

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s