סרבנות ממארת

ב-7 באוקטובר קיבלנו תזכורת של מהות קיומנו כמדינה יהודית במזרח התיכון העוין אותה והשולל את זכותה להתקיים. קיבלנו שיעור שניתן לתמצת אותו במשפט קצר אחד. הברירה שלנו היא להילחם או להישחט. זו ברירת חיינו. די בכמה שעות מחדל נורא שבו צה"ל לא היה כדי להגן על האזרחים, והבנו. או לפחות היינו אמורים להבין.

אנחנו אומה במלחמה. אנו אומה במלחמה מיום הקמתה של המדינה ובעצם מאז ראשית הציונות. אנו אומה במלחמת קיום. זו אינה מלחמה על סימון הגבולות, אינה מלחמה על שטח זה או אחר, אינה מלחמה על משאבי טבע ואפילו לא על כבוד. זו מלחמה על הקיום, מלחמה על זכותנו להתקיים ועל יכולתנו להתקיים.

אומה במלחמה חייבת לקדש את ערך השירות. לא בכדי לא כתבתי שעליה לקדש את הצבא. איננו ספרטה, איננו פרוסיה, הצבא אינו קדוש, הצבא הוא רע הכרחי. הוא אילוץ קיומי. וגם אם הוא רע, כי זה מבנה שבו הורגים ונהרגים, הוא הכרחי כי בלעדיו… ראינו בניר עוז, בבארי, בכפר עזה ובחולית. ערך השירות הוא מקודש. הוא חייב להיות מקודש. הדבר נכון גם לדיון על השתמטות החרדים, אך אין זה נושא מאמרי זה. השירות בסדיר הוא קדוש. השירות בקבע הוא קדוש. השירות במילואים הוא קדוש. ההתנדבות למילואים היא קדושה. השירות הזה קודש הוא, ואין לנו רשות להשתמש בו ככלי למטרות פוליטיות או מגזריות.

אחרי 7 באוקטובר, האמנתי שזה ברור. כאשר כל אלה שאיימו בסרבנות, ללא יוצא מן הכלל, זינקו אל תוך התופת, הייתי בטוח שבמעשיהם הם מחקו את חרפת האיום שלהם. קיוויתי שהם יודו בטעותם ויתנצלו. אבל לבטח לא העליתי על דעתי שהם יצדיקו את מעשיהם. טעיתי. אני מכיר בודדים שהכירו בטעותם והודו בכך. באופן גורף, אלה שאיימו ואלה שתמכו בהם, מצדיקים גם היום, אפילו היום, אפילו אחרי 7 באוקטובר, את המעשה.

הסרבנות היא סרטן בגוף הדמוקרטיה. לא רק בשל פגיעתה הקשה בביטחון המדינה, אלא כיוון שהיא פורעת את הסדר הדמוקרטי. הסדר הדמוקרטי קובע שהציבור בוחר את הכנסת ואת הממשלה, הממשלה קובעת מדיניות, האזרחים רשאים להתנגד למדיניות ולהיאבק נגדה, אך הצבא כפוף לממשלה הנבחרת ואך ורק לה. והחיילים – בסדיר ובמילואים, חייבים לציית להוראות צה"ל. כל חייל יודע שחובתו לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, וחובתו לציית לכל פקודה שאינה בלתי חוקית בעליל. גם אם היא מקוממת אותו.

בתקופת המאבק על הגולן, חבריי ואני ביטאנו בדרכים רבות את התנגדותנו לנסיגה. למשל, 19 יום שבתתי עם חבריי רעב, וחיינו רק על מים. סרבנות לשרת במילואים לא עלתה על דעתנו ולא הייתה חלק מארסנל המאבק שלנו. וכך, כאזרח במדינה דמוקרטית, היה ברור לי שביום ראשון כאזרח אני מפגין נגד הממשלה, וביום שני, כמילואימניק, אני ממלא את פקודות הצבא שכפוף לאותה ממשלה. זו הדמוקרטיה. האלטרנטיבה היא הפיכה צבאית. האלטרנטיבה היא אנרכיה. האלטרנטיבה היא התפרקות והתפוררות.

היו כמה שלבים בהתפתחות הסרבנות הממארת בישראל. זה החל במלחמת לבנון הראשונה (הגם שהיו בודדים שקדמו לה, אך זו לא הייתה תופעה) ונמשך בסירוב לשרת ביו"ש ובאיומים (שלא מומשו) לסרב להתנתקות. בכל אותם מקרים, אמרו החיילים שהם מסרבים לבצע משימה המנוגדת להשקפתם הפוליטית. במאבק נגד המהפכה המשטרית, הסרבנות עלתה מדרגה. היה זה איום בסרבנות גורפת, כדי להתנגד למדיניות הממשלה בנושא שאינו קשור לשירות. מי שהפציץ אתמול שיירת תחמושת לחיזבאללה מתוך הזדהות עם המשימה – גם מחר זו אותה משימה, ולה הוא יסרב כי החליט לא להתייצב בשל סוגיה אחרת לגמרי, שאינה קשורה לשירות. כלומר, מדובר באזרחים שמשתמשים בכוחם כחיילים כדי לכפות על הדמוקרטיה את עמדתם. זה חמור ביותר.

ועכשיו, אחרי 7 באוקטובר, כשכבר ברור שאין לנו פריבילגיה לפגוע בצה"ל – קפיצת מדרגה נוספת. הפעם מדובר בסרבנות גורפת בשל התנגדות לשלטון. כלומר, לא בשל התנגדות לצעד של השלטון, כמו המהפכה המשטרית, אלא ככלי להפלת הממשלה הנבחרת. וזאת, מפיו של סגן הרמטכ"ל לשעבר, שהיה מועמד לרמטכ"לות, והיום הוא עומד בראש המפלגה שבבית מדרשה נוצקה התרבות של "לפקודה תמיד אנחנו". יאיר גולן קרא לסרב לשרת במילואים עד שהממשלה תיפול. זו המרדה לשמה.

כמו דרעי בניזרי וחבריהם, שאחרי כל נאום מסית ואלים של הרב עובדיה בדרשתו במוצ"ש בבית הכנסת היאזדי הסתערו על התקשורת בהסברים והבהרות ואתם לא מבינים את הקודים ואת השפה והוא בעצם לא התכוון למה שהבנתם… כך נהגו גם חסידיו של יאיר גולן, עם פרסום סרטון ההמרדה. באמת?!

הנה התמלול של דבריו: "אני התחלתי לדבר כבר בנובמבר, נובמבר 22… מיד אחרי הבחירות, התחלתי לדבר על כך שלא יהיה מנוס מ… אני קראתי לזה 'מרי אזרחי'. אנשים קפצו עלי 'מה אתה מדבר?'. במונחים מקצועיים אני צודק, אבל עזבו. מחאה נמרצת, זה יותר נוח? אין בעיה… אנחנו צריכים, באמת, לשתק את המדינה, אחרת זה לא יקרה. הוא לא יתנדב. הוא לא יתנדב…

קודם כל, תראו כולכם את הסרט ביוטיוב שנקרא 'איך להפיל דיקטטור'. איך הפילו את מילושביץ' בסרביה בשנת 2000. זה לקח כמה שנים טובות… אבל יש שם קודם כל דוגמה מלאת השראה ונותנת תקווה שמראה שאפשר. קודם כל אפשר.

הדבר השני, מה אנחנו צריכים בעצם להסביר לנתניהו ולממשלתו? אתה לא יכול לשלוט יותר. אנחנו לא משתפים אתך פעולה. הדרך להסביר לשלטון שאנחנו לא משתפים פעולה, היא דרך משולשת: שביתות, הפגנות ואי ציות אזרחי. אלו שלושת הדברים. לא המצאה שלי. זה מקובל בכל טקסט שעוסק בנושאים האלו. שביתות, הפגנות ואי ציות אזרחי.

עכשיו אני אומר לכם, לא התחלנו לגרד, לא התחלנו לגרד את התחומים האלה. שביתות אין. הפגנות אנחנו מייחדים אותן למוצאי שבת בעיקר. למי זה מפריע?… והדבר השלישי זה אי-ציות אזרחי… אתם זוכרים את מכתב המילואימניקים ואת טייסת 69? תראו, האיום הכי קטן באי-ציות אזרחי, הכניס את נתניהו ללחץ מטורף. מטורף. למה אנחנו לא עושים בזה שימוש הרבה יותר נרחב?

עכשיו תגידו לי 'עכשיו עוד נלחמים'. הכל נכון. אני טוען דבר מאוד מאוד פשוט – המלחמה הזאת הסתיימה. המלחמה הזאת בעיניים שלנו, אנחנו צריכים לומר, הסתיימה. אנחנו עכשיו צריכים להפעיל לחץ מטורף על בני גנץ: צא מהממשלה… ואז אנחנו נראה את עם ישראל ברחובות…

אי-ציות אזרחי זה, למשל, אנחנו לא עושים מילואים. עד שהממשלה לא מתחלפת, אנחנו לא עושים מילואים. אני לא מדבר עכשיו. זה הצעד הכי נכון".

עיקר הטענה של מסביריו היא שהוא אמר "אני לא מדבר עכשיו". אבל קודם כל הוא דיבר בעד אי-התייצבות למילואים, כלומר הוא הסית לסרבנות ממילואים. הוא קרא לעשות זאת, לא כי הפקודה בלתי חוקית בעליל, לא כנגד פעולה שאנו מתנגדים לה, גם לא נגד צעד מסוים של הממשלה, אלא נגד עצם קיומה ולצורך הפלתה. הוא אמר את הדברים האלה אחרי 7 באוקטובר, כלומר לאחר שנוכחנו מה המציאות הביטחונית שבבסיס חיינו. הוא אמר את הדברים תוך כדי מלחמה. והוא גם הסביר שהמלחמה הזאת הסתיימה, כלומר יצא נגד הטיעון שכיוון שאנחנו במלחמה, אין זה הזמן לסרבנות. אגב, אני מציע לגולן לשאול את תושבי קריית שמונה, מטולה, מנרה, מרגליות וחורפיש אם המלחמה הסתיימה. אלה דברי המרדה חמורים ביותר, וכאן לא מדובר באיזה אזוב קיר שהקליט סרטון המרדה, אלא בסגן הרמטכ"ל לשעבר.

מעשהו של גולן חמור ביותר. זו פגיעה בביטחון והתנקשות בדמוקרטיה.

האיש אינו ראוי להנהגה ציבורית.

* "דיומא"