הרצל / להקת גייסות השריון

פינתי השבועית ברדיוטק, 5.9.22

את פינתי האחרונה סיימתי במילים "כאן אורי הייטנר (פאוזה) באזל". היה זה הומאז' ל"כאן יואב טוקר (פאוזה) פריז". וגם ל"כאן דרורה פרל (עשרים ואחת עשרים ושתיים עשרים ושלוש עשרים וארבע) וושינגטון". ולאחרונה אהבתי מערכון של "זהו זה" עם "כאן חן ביאר. באבי יאר".

אז מה עשיתי בבאזל? השתתפתי בכנס הרצל למנהיגות, שארגנה ההסתדרות הציונית העולמית. אירוע מרשים ביותר, בהשתתפות מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות, שעסק לעומק באתגרי הציונות בימינו. האירוע נערך לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שנערך בדיוק באותם תאריכים של הכנס. השתתפתי בכנס כחבר הוועד הפועל הציוני, שבו אני מייצג את תנועת "דרך ארץ". שיאו של הכנס היה ערב מרגש ביותר, בהשתתפות הנשיא הרצוג, באולם שטאדטקאזינו, שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון. היה זה בעבורי כמו נסיעה ברכבת הזמן למעמד הר סיני של ימינו. כמובן שבהזדמנות חגיגית זו לא החמצתי הזדמנות להצטלם במרפסת של הרצל, במלון "שלושת המלכים" בבאזל. אבל לא אמרתי שבבאזל ייסדתי את מדינת היהודים, כי אמרו את זה כבר לפניי.

מנהיגותו של הרצל היא תופעה בלתי נתפסת. קם אדם, שאף אחד לא בחר בו, שלא היה לו כל ניסיון פוליטי או מנהיגותי, הקים תנועה לאומית, הצליח להתקבל אצל מנהיגי מעצמות כמייצגה של אומה, הקים מוסדות שהפכו למדינה בדרך וחולל מהלך שהביא להגשמת חזונו, שנתפס בשעתו כפנטזיה מטורללת של אדם מעורער, בחלוף חמישים שנה. הוא עצמו קרס, ונפטר מדום לב בשנת 1904, בגיל 44 בלבד. את הפינה היום נקדיש לזכרו.

לפני שנים אחדות, ביום השנה לרצח רבין, השמענו כאן את תרגומה של נעמי שמר לשירו של וולט ויטמן "הו רב חובל", שאותו כתבה לזכר רבין. ויטמן כתב אותו לזכר הנשיא לינקולן לאחר רציחתו. לאחר מותו של הרצל, תורגם שירו של ויטמן ליידיש, כשיר לזכרו של הרצל. היה בכך ביטוי לתחושת היָתְמות עם מותו הפתאומי של רב החובל באמצע המסע.

שיר על הרצל שאני אוהב מאוד, הוא שירו של יענקלה רוטבליט "בנימין זאב", שאותו שרה רבקה מיכאלי. רוטבליט מספר שהוא לוקח שטר של מאה ל"י, שעליו הופיע דיוקנו של חוזה המדינה, מביט בו ופונה אליו ומציג לו את הצדדים המכוערים במדינה, ומבקש ממנו לשים יד על הלב ולהשיב – האם את זאת הוא חזה?

השיר שנאזין לו היום, הוא שירו של יורם טהרלב "הרצל".

טהרלב הציג את סיפורו של הרצל כטרגדיה. האיש שנתן למדינה את הלב, תרתי משמע. מצד אחד הוא נתן את הלב בכך שהשקיע את כל כולו במיזם הציוני בהתמסרות טוטלית. ומצד שני, הוא נתן את הלב במובן שהוא מת מדום לב, כי את הלב שלו הוא נתן למדינה שאותה חזה ועליה חלם.

טהרלב מזכיר את רעיו של הרצל ושותפיו, וולפסון, נורדאו, אוסישקין ומוצקין. בבאזל הם "וכל הצירים הנכבדים" ייסדו את מדינת היהודים. הוא מציג מה נתן כל אחד מהם – וולפסון את הכספים, נורדאו את הפרסום, אוסישקין, איש הציונות המעשית, את המרץ של הדור. ביאליק נתן את "אל הציפור". זהו שירו הראשון של ביאליק, "שלום רב שובך ציפורה נחמדת", שיר ציוני של ערגה לארץ ישראל, וביטוי למפעלו הרוחני והתרבותי של ביאליק, כמשורר הלאומי של ישראל, שכתב את השירים הלאומיים הגדולים כמו "בעיר ההריגה", "תחזקנה", "למתנדבים בעם", "ראיתיכם בקוצר ידכם", שירים שטלטלו דורות של יהודים. אבל כל אלה ואחרים לא נתנו למדינה את מה שהרצל נתן. הוא נתן את הלב.

הוא מציג את פעלתנותו הבלתי נלאית והמרץ הבלתי נדלה של הרצל, שאץ רץ "מן המזכיר אל השר, מן המיניסטר אל הגראף". רץ אליהם כשהוא מאמין כתינוק בכל מה שבדה ואמר "אם תרצו – אין זו אגדה". הוא תיאר את נסיעותיו לסיני, לגליל וליהודה, לבדיקת ההיתכנות להתיישבות יהודית. על דהרתו על פרד, בעת ביקורו בארץ ישראל, למפגש קצר עם קיסר גרמניה וילהלם השני. והוא מזכיר את מריבותיו עם מונטיפיורי ורוטשילד. אכן, היו לו מריבות עם רוטשילד. אבל מונטיפיורי נפטר עוד לפני שהרצל הגה את מדינת היהודים. אבל זה כנראה התאים לחרוז ובטח לסיפור. הוא מזכיר איך בהתמסרותו המוחלטת לעשיה הציונות, הזניח הרצל את משפחתו, שנשאה על גבה את "צרת היהודים". והוא מזכיר איך הוא לא היסס לרדת לאשפתות הבקשיש כדי להשיג ראיון עם השולטן הטורקי. אפילו לשולטן הוא נתן את הלב. בבית האחרון הוא מתאר איך כאשר כבר קמה התנועה וניתן היה להיווכח בכך שיש התחלה, הוא נאלץ לשלם את מחיר התהילה. כל הגורמים בתנועה לחצו עליו, מי בדרישות ובקשות למשאבים ופרסום ומי שניסו למשוך את התנועה לכיוונים אידיאולוגיים שונים. "אחד דרש את הכספים והחובות, אחד דרש את הפרסום והכבוד. אחד דרש מהפכה, אחד שוויון, אחד דרש מיד את כל ציון. והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו, נתן את הלב ועצם את עיניו. ואחר כך כל האדונים הנכבדים בכו על חוזה מדינת היהודים".

יאיר רוזנבלום הלחין את השיר. שרה להקת גייסות השריון.   

הרצל וכל האדונים הנכבדים

בבאזל יסדו את מדינת היהודים

וולפסון ונורדאו ואוסישקין התוסס

ומוצקין וכל הצירים של הקונגרס.

וולפסון הביא למדינה את הכספים

נורדאו נתן את הפרסום והכבוד.

אוסישקין נתן את המרץ של הדור

וביאליק נתן את "אל הציפור"

רק הרצל הלך שם דווה וכואב

כי הרצל נתן למדינה את הלב.

הוא רץ ודאג ונאם ונדחף

מן המזכיר אל השר

מן המיניסטר אל הגראף

האמין כתינוק בכל מה שהוא בדה

ואמר "אם תרצו אז אין זו אגדה"

נסע לסיני, לגליל וליהודה

בדק את הקרקע ואת כלי העבודה

חצה את הים ועל פרד הוא דהר

במקווה ישראל הוא פגש את הקיסר

ואז לפני וילהלם הוא חש פתאום כאב

כי שוב היה צריך לפתוח את הלב.

הוא לחם במונטיפיורי וברוטשילד הוא נזף

והשקיע בקונגרסים את כל חסכונותיו

בבית הוא הניח אישה וילדים

שחשו על גבם את צרת היהודים

לכלך הוא את ידיו ולא חש עצמו קטן

בקשישים שילם ונפגש עם השולטן

כי אחרת איך עבדול חמיד השני

היה מתמצא בעניין הציוני

הוא היה קצת בנימין והיה קצת זאב

אך אפילו לשולטן הוא הציע את הלב.

ובסוף כשראו שישנה כבר התחלה

הוא נדרש לשלם את מחיר התהילה

אחד דרש את הכספים והחובות

אחד דרש את הפרסום והכבוד

אחד דרש מהפכה, אחד שוויון

אחד דרש מיד את כל ציון

והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו

נתן את הלב ועצם את עיניו

ואחר כך כל האדונים הנכבדים

בכו על חוזה מדינת היהודים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s