* שלום עם רודנים – האישור למטוסים ישראליים לטוס מעל שמי סעודיה הוא בשורה טובה לישראל. כל צעד שיקדם את נרמול היחסים עם סעודיה הוא צעד מבורך. הלוואי הלוואי שנחתום על חוזה שלום עם סעודיה, במהרה בימינו.
אבל אסור לנו לטעות – סעודיה היא רודנות קשה, עקובה מדם, ומדינה אסלאמית פונדמנטליסטית, שחוקיה הם חוקי השריעה, ועל פיהם היא מדכאת את הנשים. לסעודיה יש היסטוריה של תמיכה בגרועים שבארגוני הטרור ובמימונם.
מדוע למרות זאת אני בעד שלום עם סעודיה? כיהודים, אנו עם אוהב שלום ורודף שלום. עם מי נעשה שלום אם לא עם השכונה שלנו? ומה לעשות, אם נעשה שלום רק עם דמוקרטיות, השלום שנוכל לחתום עליו הוא רק עם ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. אנו רוצים שלום עם אויבינו, ולכן כפי שחתמנו על שלום עם הרודנות המצרית, עם המונרכיה האבסולוטית הרודנית הירדנית ועם ארבע הרודנויות עמן חתמנו על הסכמי אברהם, כך אנו שואפים לשלום גם עם הרודנות הסעודית.
הרודנות האכזרית ביותר במזה"ת היא סוריה. והיו בתוכנו מי שרצו למסור את הגולן לסורים ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן, תמורת שלום אתם. כמובן שאת הגולן אסור היה למסור לסוריה גם אילו הייתה דמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, קל וחומר כשהיא דיקטטורה רצחנית. אולם אם הדיקטטורה הסורית תוותר על דרישתה לנסיגה ישראלית מהגולן, נכון יהיה לחתום אתה על שלום.
הסכמי אברהם היו הישג משמעותי למדינת ישראל וראוי להרחיב אותם ככל הניתן. אבל מבין המועמדות להרחבה כזו, סעודיה היא המשמעותית ביותר, הן בשל מעמדה המוביל במזרח התיכון וכן כיוון שסעודיה היא שכנה של ישראל.
* ידידות לצד מחלוקת – ב-1 בספטמבר 1982, לפני ארבעים שנה, פרסם נשיא ארה"ב רונלד רייגן את תכניתו – תכנית רייגן. תכנית זו הייתה תכתיב לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 4.6.67. בגין דחה את התכנית, ובתגובה רייגן השעה לשלושה חודשים אספקת מטוסים לישראל.
לא היו אלו הסנקציות הראשונות שהוא הטיל על ישראל. לאחר חוק הגולן, הובילה ארה"ב, תחת נשיאותו, גינוי חריף לישראל במועצת הביטחון. הוא לא הסתפק בכך, אלא הטיל על ישראל סנקציות – השעיית ההסדר לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל. בתגובה להשעיה הודיע בגין שאם כך, ישראל מבטלת את ההסדר. יש לציין שכעבור חודשים אחדים נחתם הסכם משופר.
רייגן הוביל לגינוי ישראל במועה"ב גם בעקבות הפצצת הכור העיראקי ובעקבות מלחמת שלום הגליל.
ורייגן נחשב לידיד גדול של ישראל, אחד מגדולי ידידיה. איזה רעש עשינו כאשר ארה"ב של אובמה לא הטילה וטו על החלטה אנטי-ישראלית במועה"ב (היא נמנעה בהצבעה) בימים האחרונים לשלטונו, אחרי שהטילה וטו על כל הצעות הגינוי לישראל בכל שנות שלטונו. והרי ההצבעה הזאת היא כסף קטן לעומת היוזמות לגינוי והצבעה בעד הגינוי בתקופת רייגן.
אני מסכים שרייגן היה ידיד ישראל. עצם החתימה על ההסכם האסטרטגי הוא עדות לכך. אפשר להיות ידידים לצד מחלוקות. גם אובמה, עם כל המחלוקות עמו, היה ידיד ישראל, ולא בכדי הסיוע הביטחוני בתקופתו שבר את השיאים.
הנשיאים בוש הבן ועוד יותר מכך – טראמפ, היו הידידותיים ביותר לישראל. וגם עמם היו מחלוקות. אבל יש בתוכנו מי שמציגים ממשל אמריקאי שאינו תומך בעמדות הימין הישראלי כעוין ואנטי-ישראלי. זו גישה הרסנית ליחסים בין המדינות.
יש מחלוקות מהותיות בין ישראל לבין ממשל ביידן, אך ביידן הוא ידיד אמת ותיק של ישראל, הוא אוהב את ישראל והגדרתו את עצמו כציוני, כנה ואותנטית. הוא הוכיח זאת בארבעים שנותיו בפוליטיקה האמריקאית.
התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב לישראל היא נכס אסטרטגי לישראל. חובתנו לטפח את הנכס הזה. מי שמנסים להפוך את ישראל לסניף של המפלגה הרפובליקאית, פוגעים באינטרסים הלאומיים של ישראל.
* לא בזכות השואה – חלקה הראשון של מגילת העצמאות, עד פסקת ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל, הוא ההסבר על מה ולמה ועל סמך מה קמה מדינת ישראל. כל סעיפי החלק הזה, יוצרים את ה"לפיכך", של "לפיכך התכנסנו", כלומר בשל אותן הנקודות התכנסנו להכריז על המדינה.
השואה מוזכרת בחלק הזה, אך היא ממש לא גולת הכותרת. היא מופיעה רק בפסקה השישית. הפסקה הראשונה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", ופסקה זאת והבאות אחריה עוסקות בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית עצמאית במולדתו, ככל עם ועם. השואה אינה מוזכרת כסיבה להקמת המדינה, אלא כהוכחה להכרח בהגשמת זכותנו הטבעית וההיסטורית.
בניגוד לאגדה, כאילו החלטת האו"ם נועדה לפצות את העם היהודי על השואה, השואה כמעט לא הוזכרה בנאומי הדוברים בעצרת, בהמלצות אונסקו"פ (ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על החלוקה), בפרוטוקולים של דיוני אונסקו"פ ובנאומים של ויצמן, ב"ג, שרת, גולדה, אבן וכל המנהיגים הציוניים שפעלו לקבלת ההחלטה. הטיעונים היו בפירוש זכותו של העם היהודי על א"י וזכותו להגדרה עצמית.
יתר על כן, הציונות קדמה לשואה, החלטת חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי על ארץ ישראל קדמה לשואה.
הערבים נוהגים לטעון את טענת ה"פיצוי" כדי להצדיק את הנראטיב על פיו הם הקורבנות האמתיים של השואה שלא הייתה באשמתם. אין שום סיבה שנמנף את הטענה הזאת. כי האמת היא שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, אלא למרות השואה.
כמובן שנכון וראוי להציג את השואה כחלק מטיעונינו על זכותנו למדינת לאום יהודית עצמאית וחזקה במולדתנו. אבל בפרופורציות של מגילת העצמאות. חוששני שיאיר לפיד מציב במרכז הטיעון הציוני את השואה והדבר בא לידי ביטוי גם במקום שלה בביקורו של הנשיא ביידן.
* טענה מופרכת – הצפיה בביידן, בביקורו בישראל, ובמיוחד בראיון ליונית לוי, מפריכה ומגחיכה את הטענה האווילית על היותו דמנטי.
* הלבנת פנים – גברים ונשים רבים השומרים נגיעה, נוהגים ללחוץ יד של בן המין השני שהושטה אליהם, כדי לא להלבין את פני הפרטנר ברבים. חז"ל אמרו: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". למה הפנים מלבינים? כי הדם אוזל מהם. כאילו זה דימום פנימי, שפיכות דמים פנימית. שפיכות דמים היא אחד משלושת האיסורים היחידים שעליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור". כלומר, חטא העלבת האדם שהושיט לך יד והיא נותרה באוויר, חמור יותר מחטא הנגיעה.
התנהגותה המוזרה של יובל דיין כלפי הנשיא ביידן, שהושיט לעברה את ידו, שלא פגשה יד אחות, מכוערת. על כך אמר החכם מכל אדם: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת, פרק ז').
* בוחנים את יאיר לפיד – הפלשתינאים ירו רקטות מעזה, כדי לבחון את יאיר לפיד, והעיתוי המדויק היה בביקור ביידן במזה"ת.
צה"ל הגיב בשתי התקפות על תשתיות טרור ומפעל מרכזי ליצירת רקטות.
לפיד צריך להבין, שממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הייתה נופלת בעקבות התקיפה הזאת. ואם לפני שנתיים גנץ ולפיד השלו את עצמם שבמקרה כזה יסמכו על תמיכת האופוזיציה האחראית, הפטריוטית, הם למדו בשנה האחרונה שאופוזיציה ביביסטית אינה דומה לאופוזיציות האחראיות שידענו עד לפני שנה (כולל אופוזיציות קודמות בהנהגת נתניהו, לפני שהשלטון הממושך מדי השחית אותו כליל), אלא זאת אופוזיציה למדינה, בלי כאבי בטן.
יש להסיר מסדר היום את האפשרות של הקמת ממשלות פיגולים עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ו/או עם כנופיית הכהניסטים ועוזריהם. יש לחשוב בפתיחות וביצירתיות על פתרונות חלופיים.
* חובתו הממלכתית של שר – כשיועז הנדל נכנס לתפקידו כשר התקשורת, החלו להגיע אליו תלונות של חרדים, שהם אינם יכולים להגיע באמצעות הטלפון שלהם למשרדי ממשלה ולמוקדים שונים של מתן שירות לציבור. מוזר. הוא החל ללמוד את העניין, וגילה את מערכת השליטה הכוחנית על הטלפונים הכשרים של הציבור החרדי. הוא מצא שזו שליטה של בעלי זרוע וממון, בהתנהגות מאפיוזית של ממש, שבגיבוי העסקונה החרדית שולטים בציבור ומונעים ממנו את זכויותיו ואת החופש שלו. עוד הוא גילה, שכל קודמיו ידעו על כך, ובחרו לא לעשות דבר, כיוון שגם הם היו שבויים, פוליטית, בידי אותה עסקונה.
יועז החליט לפעול כדי לשחרר את הציבור החרדי מן התלות הזאת. וכך הוא סיפר בכנס של דרך ארץ בשוהם: "הגיע אליי אדם בשליחות ליצמן, והבהיר לי שאם אני נוגע בנושא הטלפונים של המגזר החרדי אני מחוק. 'אתה תהיה שרוף פוליטית', הוא אמר לי. נדרשתי להחליט האם אני לוקח סיכון פוליטי או מתעלם כמו קודמיי. החלטתי שאני מחליט למען אזרחי המדינה החרדים למרות שאני יודע שהם לא האלקטורט שלי".
וכך היה. יועז, בנחישות ובאומץ וכנגד כל הסיכויים, התעלם מכל שיקול פוליטי זר ועשה את מה שמחייב אותו תפקידו הממלכתי – למלא את חובתו למדינת ישראל ולאזרחיה. הרפורמה קמה והייתה. גם השליח של ליצמן קיים את הבטחתו. הפלירט בין החרדים לגנץ כלל את ראשו של יועז. גנץ עצמו ראה הזדמנות לנקום ביועז הנדל וצביקה האוזר, על שסיכלו את ניסיונו להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת; ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקיצונית הזאת. במקום להודות ליועז שהציל אותו מהרפתקה כזו, שהייתה משליכה אותו בתוך שבועות ספורים לפח האשפה של ההיסטוריה, הוא נקם בו כילד. וגדעון סער לא היה צריך להיאנס כדי להסכים את זה. כיוון שדרך ארץ היא מפלגה עצמאית, הוא העדיף לדאוג לסידור עבודה ל"אנשים שלו", למרות שהוא יודע שיועז הוא השר הטוב ביותר בממשלה ושצביקה הוא הפרלמנטר הרציני והמשמעותי ביותר בכנסת.
כעת, דרך ארץ נמצאת על פרשת דרכים. אני מקווה ומאמין שנכונו לה עוד עלילות רבות בשירות מדינת ישראל והנהגתה.
* מפגן של עוצמה – למעלה משלוש מאות איש מילאו עד אפס מקום את אולם הכנסים בשוהם ואת המעברים (כי כל המושבים נתפסו), בכנס של תנועת דרך ארץ, שנערך ביום שני. פעילים ותומכים מכל רחבי הארץ, מחבל אילות בדרום עד הגולן בצפון, השתתפו בכנס. היה זה מפגן עוצמה של תנועת דרך ארץ. מנהיג התנועה, שר התקשורת יועז הנדל, נשא נאום סוחף, שבו הציג את חזונו הציוני ממלכתי ואת עשייתו והישגיו כשר בממשלה. הוא דיבר על חזון של ממלכתיות, של ביטול האוטונומיות של השבטים בעם, של כיבוד וחיזוק מוסדות המדינה שהם הביטוי לריבונות שלנו, על ההכרח בהחזרת המשילות והריבונות לכל המדינה והביע את רצונו להיות השר לביטחון פנים שיוביל מהלך לאומי גדול כזה, על המחויבות של הממשלה ושל שריה ליטול אחריות ולקבל החלטות ענייניות לטובת הכלל ולא להיכנע לסחטנות של שבטים ומגזרים, על הכמיהה לאחדות לאומית והשאיפה לממשלת אחדות לאומית, לא כאילוץ אלא כאידיאל. על האמונה בשלמות העם והארץ, בסדר הזה.
מן הסתם, באירוע פומבי רב משתתפים, יועז לא דיווח בפירוט על המהלכים הפוליטיים המתקיימים בימים האלה. הוא דיבר על יצירת חיבורים עם גורמים הדוגלים בדרך הימין הממלכתי, אך לא פירט. ברור שהכוונה בראש ובראשונה לימינה, אך אולי הוא מתכוון גם לקבוצות או אישים נוספים. הקו הפוליטי שאותו הציג יועז, הוא התנגדות לממשלה צרה ותמיכה רק בממשלת אחדות רחבה.
כפי שכתבתי פעמים אחדות בימים האחרונים, אני בעד הצהרה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת והכנופיה הכהניסטית הם פסולי חיתון וששיתוף פעולה קואליציוני אתם הוא ייהרג ובל יעבור. מבחינה מעשית, זאת המשמעות של העמדה שהציג יועז בדבר התנגדות לממשלה צרה (למחרת גם סגן השר מתן כהנא הביע אותה בראיון רדיו). ברור שממשלה צרה של נתניהו, היא ממשלה צרה צרורה שתכלול בתוכה את הכהניסט. ברור שממשלה צרה של לפיד, היא ממשלה שתהיה תלויה בתמיכה או הימנעות של הרשימה האנטי ישראלית, כלומר קיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רשימה זו. ממשלת אחדות לא תכלול בשום פנים את פסולי החיתון הללו; לא מן הצד של הממשלה ולא מן הצד של אותן מפלגות.
אך בעיניי אין זה מספיק. יש חשיבות ערכית וחינוכית לאמירה צלולה וברורה, שהמפלגות הללו מוקצות מחמת מיאוס. אני בעד חיבור עם ימינה, אך לא בכל מחיר, ובעיניי הכרחית התחייבות משכנעת של איילת שקד, שבכל מחיר לא תשב עם הכהניסטים. אני מעריך את איילת שקד, את כושר הביצוע והמנהיגות שלה, אך עמדותיה קיצוניות. בעבר, הסכימה לריצה ברשימה הכוללת את בן גביר. ולכן, איני חושד בכשרים. אם היא רוצה בריצה משותפת, יהיה עליה להבהיר חד-משמעית שהיא מאמצת את הקו האדום הזה.
* הצנטריפוגה – האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית הוא ההתרחקות לקצוות, שמשסעת את החברה. הכוחות הצנטריפוגליים מושכים לצדדים, ימינה ושמאלה, וקורעים את החברה לגזרים. המחנות מחבקים את הגורמים הקיצוניים ביותר ונגררים אחריהם. הכוחות הצנטריפוגליים הללו מסוכנים יותר מהצנטריפוגות באיראן.
מה שדרוש היום הוא להתמקד בשיקום הקונצנזוס הלאומי, הציוני ממלכתי. הווקטור לא צריך להיות החוצה, שמאלה או ימינה, אלא קדימה, באופן שיבטא את המשותף וישקם את הקונצנזוס הציוני ממלכתי.
שם המפלגה "ימינה" מגלם את המסר הצנטריפוגלי. אולם בנט, בהקמת הממשלה ובאופן שבו הנהיג אותה, גילם את המסר המאחד, הממלכתי, האחראי.
כאשר מפלגתי, דרך ארץ, מנהלת מו"מ עם ימינה, אני תומך במהלך אך גם חושש ממנו. הברירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא. מתן כהנא מגלם את החתירה לאחדות לאומית ואת הפעולה האקטיבית לשיקום הקונצנזוס הציוני ממלכתי. הכהניזם הוא היפוכו המוחלט. אם שקד תבחר ללכת בדרכם של בנט ומתן כהנא, היא בעיניי שותפה רצויה מאוד. אם לא, אין מקום לחיבור.
* הדרך להסרת האיום – על פי סקר שהתפרסם ב"מעריב", מתממש האיום על מדינת ישראל והעם היהודי – ממשלת קלון המבוססת על גוש בן גביר. על פי הסקר יש לגוש בן גביר 61 מנדטים.
על פי הסקר, ימינה לא תעבור את אחוז החסימה. אם ימינה ודרך ארץ ירוצו יחד, הם יקבלו ארבעה מנדטים וגוש בן גביר ירד ל-60 מנדטים. במצב הזה, לא תוכל לקום קואליציית בן גביר. כיוון שרשימה מאוחדת של דרך ארץ וימינה לא תתן את ידה לממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת – היא תיאלץ את השחקנים האחרים לרבע את המעגל או לעגל את המרובע ולרקום ביצירתיות פתרונות חלופיים, שגם אם יש בהם פשרות וויתורים לכל הצדדים, הם עדיפים על שתי החלופות של הסתמכות על פסולי החיתון.
* מאורת ברוך – כיוון שהליכוד מתעתד להקים ממשלה עם הכהניסטים, מן הראוי שיסיר את כל תמונותיו של ז'בוטינסקי ממוסדותיו. את השם "מצודת זאב" אפשר להחליף ל"מאורת ברוך".
* הבעיה המרכזית עם נתניהו היא שהוא ביביסט.
* בין המשותפת לרע"ם – פעמים רבות, בימים האחרונים, כתבתי על כך שהרשימה המשותפת והכהניסטים הם פסולי חיתון. ונשאלת השאלה, ומה עם רע"ם? האם היא לגיטימית?
לפני הקמת ממשלת בנט התנגדתי לצירוף רע"ם. בדיעבד, השלמתי עם החיבור הזה ככורח, כי האלטרנטיבה הייתה סיבוב חמישי, שהיה מחזיר אותנו לאותה נקודת הכרעה, וכאשר בכל מקרה, האלטרנטיבה הייתה ממשלה של נתניהו עם רע"ם (שסוכלה בידי סמוטריץ').
היום אני רואה את הדברים אחרת. אני בהחלט רואה הבדל מהותי ומשמעותי בין רע"ם למשותפת, ובעניין הזה אני חייב להודות שנתניהו היה הראשון לזהות זאת. התנגדותי לרע"ם נבעה מן העובדה שהם היו חלק מן המשותפת והצביעו אתה בכל ההצבעות, כולל נגד הסכמי אברהם, בשל התנגדותם לשלום עם ישראל.
אולם ככל שעקבתי אחרי מנסור עבאס ורע"ם, הבנתי שלא בכדי רע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת. זה באמת פילוג מסיבות רעיוניות עמוקות.
הדגל של הרשימה המשותפת הוא המלחמה הפלשתינאית נגד ישראל. הם מתנגדים למדינה יהודית וחותרים לרשת אותה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית. הדגל של רע"ם הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל, מתוך הכרה שישראל היא מדינה יהודית וכך תהיה תמיד.
בעוד הפוליטיקה של הרשימה המשותפת היא מאבק פוליטי על העניין הפלשתינאי ובעד צמצום מתמיד של יהדותה של ישראל, הפוליטיקה של רע"ם היא הנחת הנושא הפלשתינאי בצד והתמקדות באינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי.
לכן, רע"ם שואפת להיות שותפה בכל קואליציה, על בסיס העיקרון שהיא לא מתערבת בענייני חוץ וביטחון ואינה פוגעת בחופש הפעולה של הממשלה בנושאים אלה, והממשלה מקדמת את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי, באמצעות רע"ם ועם האשראי הפוליטי לרע"ם. זה היה בסיס ההסכמה בין נתניהו לרע"ם וזה היה בסיס ההסכמה בין לפיד ובנט לרע"ם.
הבעיה עם רע"ם הייתה הפער בין מנסור עבאס לחבריו. מנסור עבאס הוא מנהיג אמיץ, פורץ דרך ובעל מעוף, אך שאר הנציגים לא הצליחו להתרומם לגובה חזונו. האינטרס הציוני הוא לקדם את האג'נדה של עבאס, אך לוודא שבפעם הבאה סיעתו אכן תלך אתו. ודאי שרע"ם בראשות עבאס אינה פסולת חיתון. להיפך, היא שותפה רצויה. אך צירוף רע"ם יחייב הבהרות שהסיעה תנהג אחרת לגמרי בקדנציה הבאה. כל עוד לא ברור שהסיעה הולכת בדרכו של עבאס, יש בעיה בקואליציה שתלויה ברע"ם, ועדיפה קואליציה שגם בלי רע"ם יש לה תמיכת 61 ח"כים לפחות.
הצהרותיו של מנסור עבאס, בערבית ובעברית, בעיקר בערבית, על קבלתו את המציאות שישראל היא מדינה יהודית והשתלבות בה בתור שכזו, הן אחת הבשורות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. עלינו לחבק ולאמץ את המגמה, לא לדחוק אותו חזרה לקו של המשותפת. זה האינטרס הישראלי, הציוני. מי שחיבק את רע"ם בניסיון להקים אתה קואליציה ולאחר שנכשל מכנה אותה "תומכי טרור", פועל נגד האינטרס הישראלי, הציוני.
* אתגר העליה – קרוב ל-31 אלף יהודים עלו מרוסיה ואוקראינה מאז הפלישה וכ-40 אלף הגיעו לארץ במעמד של תיירים, וסביר להניח שרובם הגדול יבחרו להישאר בישראל. יש היום סיכוי לעליה גדולה, וזה נושא שצריך לעמוד בראש מעיינינו, כאתגר הגדול ביותר של המדינה בעשור הקרוב. עידוד העליה וקליטתה המוצלחת הם האתגרים החשובים ביותר שיעמדו בפני הממשלה הבאה.
* פרס לטרור – הודעתן של תשע מדינות אירופיות שהן דוחות את החלטת שר הביטחון גנץ להגדיר 6 ארגוני טרור פלשתינאיים כארגוני טרור – היא פרס לטרור. הודעה זו תביא בוודאי ללחץ אירופאי לבטל את ההחלטה. על ישראל לעמוד איתן בלחץ ולא להתקפל.
* המדרון החלקלק של הנכבאיזם – כתבה של נדב שרגאי ב"ישראל היום" מצביעה על מהלכים של ארגוני השמאל הרדיקלי, יהודי, ערבי ומעורב, לדיבור מעשי ובניית תכניות מעשיות למימוש ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים (אחרי חלוקתה והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית נקיה מיהודים, כמובן).
מה שהחל כדיבור "תמים" או ליתר דיוק מיתמם, על "אמפתיה לאסונו של האחר" בלה-בלה-בלה, ה"נכבה-שמכבה", הידרדר לדיבור על ה"שיבה" כאיזה עיקרון ערטילאי שיש להכיר בו עקרונית, אך ברור שאין לו שום היתכנות יישומית, להפיכת ה"שיבה" לאג'נדה פוליטית לגיטימית. זה המדרון החלקלק.
איני מופתע. לפני למעלה מעשר שנים, הוזמנתי לעימות עם מייסד ארגון "זוכרות", הארגון המוביל את אג'נדת ה"שיבה", איתן ברונשטיין. סירבתי, כי טענתי שכאשר אני מתעמת אתו, אני יוצר לו לגיטימציה. אבל הופעל עליי לחץ, שעיקרו הטענה שרב שיח יהיה בכל מקרה, "ואף אחד לא יידע כמוך לתת לו פייט כמו שצריך". בסופו של דבר נעתרתי. לנצח אותו היה קל, לא רק בשל צדקת טיעוניי אלא גם בשל העובדה שהקהל מראש תמך בעמדתי. בסוף הדיון לא לחצתי את ידיו, כמקובל. כאשר מדובר באוטו-אנטישמים מנוולים, אני "שומר נגיעה" באדיקות. ובדיעבד גם הצטערתי שנעתרתי להזמנה. דברי הפתיחה של "הזוכרת הראשי" באותו דיון היו: "אני לא נלחם על זכות השיבה. הזכות הזאת אינה זקוקה לי. היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור. אני נלחם על מימוש בפועל של השיבה".
באותם ימים פעלתי בנחרצות נגד הארגון העוין הזה. בהתערבותי, בוטלו סדנאות בנות מפגשים רבים של "זוכרות" במכללת תל-חי, בבית ספר "עינות ירדן" ובקיבוץ הגושרים. אלה שהיו מוכנים להשכיר להם כיתות, לא הבינו באמת במי המדובר. הרי השם המיתמם "זוכרות" נשמע כשם של ארגון שעוסק באלצהיימר ומגדר. הפכתי אז לאויב הארגון והשמאל הרדיקלי. "מקראתיסט", "סותם פיות", "מפחד שהציבור ייחשף לאמת" וכו'. אבל אני גאה על פעולתי.
יש להילחם נגד טפטוף הרעל האנטי ציוני הזה. אין שום דבר תמים בנכבאיזם, שמטרתו היחידה היא השמדת מדינת ישראל.
* אין זה ראוי – למיטב הכרתי, אין זה ראוי שממשלה על סף בחירות תמנה רמטכ"ל. מן הראוי שתנהג ריסון ואיפוק, ולא תקבע עובדות לממשלה הבאה.
לא בכדי השתמשתי במילה "ראוי". איני אוהב את המשפוט, שבו השאלה היחידה היא אם צעד זה או אחר הוא חוקי. אני תומך בחוות הדעת של היועמ"שית, כיוון שאין מניעה חוקית למינוי הזה ויש לכך לא מעט תקדימים. ואף שהמינוי הוא חוקי, אין זה ראוי לבצעו כעת. יש לנו רמטכ"ל מצוין ונכון להאריך את כהונתו, אם לא בשנה – בחצי שנה.
אם, חלילה, נתגלגל שום למערכת סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית, לא יהיה מנוס ממינוי הרמטכ"ל. נקווה מאוד שלא נגיע לשם. כעת, לא נכון למנות.
* נשמתי לרווחה – ב-1977 נערכה המכביה העשירית. הייתי אז בן 14, שחיין במכבי גבעתיים. נבחרנו להופיע בטקס הפתיחה, במופע דגלים. בנוסף לאימונים היומיים, היו לנו גם חזרות אינטנסיביות למופע, כשבידינו מקלות, שייצגו את הדגלים. התרגשתי מעצם ההשתתפות באירוע, אבל ממש סבלתי בחזרות. זה היה משעמם, מתיש ומעצבן. כאשר הודיעו לנו שבסוף לא נופיע, נשמתי לרווחה.
ארבע שנים קודם לכן, בקיץ 1973, בתקופת המכביה התשיעית, הוריי היו בחו"ל ואני הייתי אצל משפחתי בקיבוץ בית זרע. בית זרע הייתה אז מעצמת כדורעף, והיא אירחה במגרש הכדורעף שלה משחק של נבחרת ישראל (איני זוכר נגד מי). וכך, זכיתי לצפות לא בטלוויזיה באחת מתחרויות המכביה.
* מברק מן העולם הבא – בכתבה במדור הספורט של "הארץ" על ניצחון נבחרת הנוער של ישראל, בכיכובו של מיקי ברקוביץ', על נבחרת הנוער של בריה"מ, השבוע לפני חמישים שנה, סופר שהמשלחת קיבלה מברק ברכה משר החינוך והתרבות זלמן ארן. אלא שבאותה תקופה שר החינוך והתרבות היה יגאל אלון. ארן לא יכול היה לכהן כשר החינוך והתרבות, כיוון שכבר שנתיים היה שוכן עפר.
* מזמרת הארץ – התייחסויות אחדות למאמרה היפה של זיוה שמיר על "מכתב מאמא" של אלתרמן.
בגרסתה של חוה אלברשטיין לשיר, היא שרה את כל הבתים של השיר, כולל הבית על לקיחת הטנקים בשבי. אגב, באותה גרסה, היא העלתה בדרגה את הקורפורל לרב-סמל. קורפורל הוא רב-טוראי, אבל חוה התאימה את הדרגה לחרוז. וכך, נראה לי שאלתרמן כתב "חובשת משקפיים" ולא "מרכיבה", כדי להתאים את השיר למשקל וללחן.
הנה – גרסתה של חוה אלברשטיין:
ובאשר ל"הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" מתוך "אל הציפור" של ביאליק – הביטוי מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, שאוב מספר בראשית. כאשר יעקב שולח את בניו חזרה למושל מצרים, הוא עוד לא ידע שזהו בנו, יוסף, הוא אומר להם: "אִם כֵּן אֵפוֹא, זֹאת עֲשׂוּ – קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים".
לזמור פירושו לגזום, ואני משער שבשפת המקרא מדובר דווקא בקטיף ולא בגיזום. כפל המשמעות, של השורש זמר, מופיע כבר בפרשנותו של רש"י לפסוק. את המילה "מִזִּמְרַת" הוא מפרש: "משבח הארץ, שהכל מזמרין עליו כשהוא בא לעולם".
* אובססיית השמות – נעמן כהן כתב פעם על חתן פרס ישראל הרב פירר, וחזר שוב ושוב על השם שבדה מלבו – פיהרר. ולבסוף גער בו על כך שכמי שנושא את השם הנורא הזה, איך הוא לא משנה את שמו לשם עברי? כשהערתי על כך, הוא השיב תשובה מתחכמת שאין דבר כזה פירר וזה גלגול של פיהרר. כלומר, גם אם שמו הוא פירר חמישה דורות אחורה, נעמן החליט ששמו פיהרר, ועל כך אין עוררין. אבל נניח שהרב פירר יאמץ את הצעתו של כהן וישנה את שמו לאלימלך פאר, למשל. כהן ימשיך ויכנה אותו אלימלך פאר פיהרר. למה?
אב"א אחימאיר שיעבר את שמו לא רק כדי לשאת בשם עברי, אלא כדי להנציח את שם אחיו, מאיר, שנפל בשרתו כקצין בצבא האדום ב-1919. בניו נולדו שנים רבות לאחר מכן ושמם מלידה היה אחימאיר. איזו משמעות יש לכינויים בשם נעוריו של אביהם. אמסטרדם צדק בדוגמה של נתניהו, שסבו שיעבר את שמו לנתניהו, אביו כבר נולד כנתניהו והוא מצמיד את השם מיליקובסקי גם לבניו של נתניהו, דור רביעי לשם נתניהו. למה?
מרב מיכאלי נולדה מרב מיכאלי. היא נושאת את שם אביה שנקרא מיכאלי. גם סבה נקרא מיכאלי. אבל הסבא מצד האמא היה ישראל קסטנר. האמא שינתה את שמה לשמו של בעלה. אבל נעמן מקפיד להצמיד למיכאלי את שם נעוריה של אמה. למה? הרי בסרבול הטרחני שלו, הוא יכול היה להצמיד לכל אחד גם את השם המקורי של אמו או סבתו (אני מקווה שלא נתתי לו רעיון).
נעמן טוען שהוא מקפיד לא לכנות אישים בשמות החיבה שלהם: בוז'י, ביבי, בוגי, יוסי, רפול ואריק. יש בכך היגיון. אבל כאשר הוא כותב על חיים אורון, הוא מקפיד להצמיד לשמו את התואר ג'מוס. למה? כידוע, שם החיבה של אורון הוא ג'ומס. כך הכל קוראים לו זה עשרות שנים. אבל באיזה ראיון ישן, כשנשאל אורון על מקור הכינוי, הוא סיפר שבילדותו, כיוון שהיה גדול וחזק, הוא קיבל את השם ג'מוס, שהשתנה לימים לג'ומס. ומאז, נעמן שמקפיד לא לכתוב כינויים ושמות חיבה מקפיד לכנות את אורון במקור הישן של כינויו. למה?
למה? ככה. אין טעם לחפש היגיון באובססיה.
* מלח הארץ – לפני 15 שנים, בט"ו בתמוז, נפטר אסף רז, יומיים אחרי שנפצע אנושות בתאונת דרכים קטלנית. בן 27 היה במותו.
אסף היה בן מושב שעל. הוא עבד כרכז נוער במתנ"ס הגולן, בתקופה שבה ניהלתי אותו. אף שלא הייתי מנהלו הישיר, נוצר בינינו קשר חברי קרוב, בזכות תחומי עניין משותפים, כיהדות ופילוסופיה.
אסף היה מלח הארץ; מנהיג, חכם, ערכי, אידיאליסט, מחנך בנשמה, ברוך כישרונות שהצטיין בלימודים, בספורט, במוסיקה ובציור.
הספד שכתבתי ביום מותו, והוא התפרסם כעבור ימים אחדים ב"שישי בגולן", הסתיים במילותיה של רחל שפירא, מתוך שירה "מה אברך":
"נתתי לו כל שאפשר לי לתת / שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד / ויד מעודנת, ולב מרטט / ומה אברך לך עוד?
… הנער הזה – עכשיו הוא מלאך / לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך / אלוהים, אלוהים, אלוהים / לו אך ברכת לו – חיים".
בכל שנה אני פוקד את קברו באזכרה השנתית. פוגש שוב את הוריו יפה ודודו, את אחיו שבגרו והקימו משפחות משלהם, את מיכל שהייתה ארוסתו, את חבריו משעל ומקרב רכזי ומדריכי הנוער.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון
עיזה עיוורת – מתוך מאמר פרשנות של ישי כהן באתר 12-N: בחודשים האחרונים החל יו"ר יהדות התורה ח"כ משה גפני, במסע הפומבי החריג שלו – תומכים בנתניהו אבל עם כוכבית. לא מוכנים ללכת לאופוזיציה כעיזה עיוורת, אלא לנהל קרב על הקמת ממשלה בכל מחיר".
"עיזה עיוורת" כמותג פוליטי, היא קופירייט של הרב עובדיה יוסף, שכינה כך את נתניהו באחת מדרשותיו השבועיות לפני למעלה משני עשורים. "איך מעניש ריבונו של עולם את הציבור? שם בראשו עיזה עיוורת. הולכת, נופלת. נופלת, כולם נופלים אחריה".
בעברית של ימינו אין חיה כזו עיזה, אלא עז. אך המילה "עיזה" היא ממקורותינו. עיזא עיוורת היא משל בארמית שמופיע בגמרא במסכת בבא קמא נב:
"משכוכית היא עיזא דאזלא בריש עדרא. כדדרש ההוא גלילאה כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא".
כאשר הרועה רוגז על צאנו הוא מנקר את עיניה של העז הראשית שמנהיגה את העדר ואז היא נכשלת ונופלת בבורות עם כל העדר שאחריה. כך הקדוש ברוך הוא נפרע משונאי ישראל כשהוא ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין והם גוררים אחריהם את כל העם לאסונות חלילה.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 
אורי יקירי!
ניתוחים מבריקים מבוססים על ידע מדהים. מציע אותך ל"מרדף".
אהבתיLiked by 1 person
במחלוקת בשאלה האם מדינת ישראל הוקמה בגלל השואה או למרות השואה, אני מצדד בעמדה הראשונה. לחץ דעת הקהל בארה"ב עם פרסום התמונות מדכאו, הלחץ המדיני על בריטניה בהבאת המעפילים, ובעיקר אחרי המסע המתוקשר של אקסודוס, עשו את שלהם. יתר על כן, אמיל סנדסטרם, השופט השבדי שעמד בראש ו. אונסקו"פ, שכבר קודם לכן עסק בפליטים, גרר את ו. אונסקו"פ למחנות העקורים באירופה… ויש עוד הוכחות רבות לתרומת השואה להקמת המדינה…
אהבתיאהבתי
דומני אורי שכשחז"ל אמרו הלבנת פנים היא כמו שפיכות דמים הם התכוונו יותר למה שקרה לרמטכ"ל דוד אלעזר בוועדת אגרנט מאשר לתקלה פעוטה שלדעתי כבר נשכחה מביידן.
אהבתיאהבתי