כאילו למדנו אצלה שפה חדשה

על המשוררת זלדה

מזמורי תהלים הם ספרות עילאית, בשפה עילאית. כך, למשל בפסוק הבא, המציג את גדולת האל: "יְהוָה, בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ, אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים. צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה". איזה עושר לשוני, איזה עושר דימויי. האמונה היא עַד שְׁחָקִים. הצדק – כְּהַרְרֵי אֵל. המשפט – תְּהוֹם רַבָּה.

תְּהוֹם רַבָּה – איזו דרך יפה לתאר עומק אינסופי.

עמוס עוז, בספרו הנפלא "סיפור על אהבה וחושך" – תפארת יצירתו, מספר על "מורה זלדה", הלא היא המשוררת זלדה, שהייתה מורתו בכיתה ב'. הוא מתאר את לשונה היפה והעשירה, שפתה השונה משפת הדיבור הרגילה, שכה שבתה את לבו. בין הדוגמאות שהוא מביא – תְּהוֹם רַבָּה.

"אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה איזבלה רועת החתולים אל בין כפות ידיה הקרירות והחרישיות של מורה זלדה של כיתה ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק, אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף על פי כן שונה וצובטת לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים – כוכבי שמים. התהום הייתה תְּהוֹם רַבָּה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, הייתה מורה זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, הייתה מורה זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ" (ע' 327).

זלדה הייתה משוררת. קודם כל משוררת, בכל ישותה. היא הייתה משוררת דגולה. עמוס עוז מציג לנו פן אחר באישיותה – את זלדה המורה והמחנכת, שהלכה עליו קסם והשפיעה עליו כל חייו. ובעצם, על פי סיפורו, גם כמורה היא הייתה משוררת. וכמו בשירתה, כך שפת ההוראה שלה הייתה שפת המקורות.

היה  בשירתה ובשיח שלה דבר מה מרומם נפש, אך היא לא דיברה בגדולות, רחקה מפומפוזיות וקידשה את הרגעים הקטנים, שבהם היא מצאה את הקדושה.

הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה עָנָף לַח

וְעָלִים שֶׁל זָהָב צָדוּ

הָאִישוֹנִים;

עָלֵי הַזָּהָב שֶׁנָּסְעוּ

לַיְלָה וְיוֹם

בְּתוֹךְ דָּם לִבִּי,

שִנוּ תַבְנִיתָם.

וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעוּ

עַד הַנְּשָׁמָה

עַד בְּדִידוּתָהּ,

הָפְכוּ לְאוֹתוֹת רְחוֹקִים

שֶׁל אוֹר,

לִרְמָזִים מִשָּׁמַיִם

מוֹפְתִים עַתִּיקִים.

במעשים הקטנים, כביכול, שאנו עושים כשגרת יום יום, יש כדי לתקן עולם. ובמראות הקטנים שאנו רואים, יש גילוי השכינה. את משמעות חייה, שואבת זלדה ממעמד הר סיני. משמעות מתן תורה, היא קבלת מערכת ערכים מוסרית, המאפשרת לנו להבחין בין טוב ורע ולבחור בטוב.

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל

מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן

פֶּן יִבְלַע עָנָן

אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי

שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע

אֵין לִי קִיּוּם

בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת

שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.

* תבור – יהדות ישראלית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s