צרור הערות 19.1.22

* אהרון ברק כחומר חיטוי – אין לי אדמו"רים ובטח שאהרון ברק אינו אדמו"ר שלי. עם כל הכבוד אליו, ויש כבוד, איני רואה בו סמכות לחיטוי מעשים פסולים.

עסקת טיעון עם נתניהו היא מעשה פסול. בשחיתות צריך להילחם, לא להגיע אתה להודנה. בטח לא כאשר ברור שהנאשם ימשיך בהסתה ובהפצת תאוריות הקונספירציה, ושעצם העסקה ועצם התמיכה בה של ברק יהפכו לחלק מן הקונספירציה. הם אפילו אינו דורשים ממנו, כחלק מן העסקה, לחזור בו בפומבי, בכתב ובע"פ, מן ההמרדה נגד מדינת החוק, מהעלילות והקונספירציות שרקח נגד מערכות המשפט והאכיפה בישראל.

על המשפט להימשך עד תום. מבחינתי, עמדתו של ברק אינה חשובה יותר מעמדתו של כל אזרח אחר.

* מה האינטרס של ברק? – למה נתניהו ביקש את התערבותו ואת תמיכתו של אהרון ברק בעסקת הטיעון שלו – זה ברור. הוא יודע שברק הוא אוטוריטה בקרב הציבור שצפוי להתנגד לעסקה. תמיכה פומבית שלו, תתן לגיטימציה לעסקה, תשכנע חלק מן המתנגדים לתמוך בה ותנמיך את להבות ההתנגדות של אלה שימשיכו להתנגד. ובעיקר, הגיבוי של ברק יסייע למנדלבליט לקבל את ההחלטה ולאשר את העסקה.

השאלה המסקרנת יותר, היא מה המניע של ברק, בהיענותו לבקשתו של נתניהו. להערכתי, שיקוליו של ברק כנים ופטריוטיים. הוא באמת חרד מהקרע הלאומי סביב משפטו של נתניהו, והוא מאמין שעסקת טיעון תאחה אותו ותשים לו קץ. הוא מאמין שברגע שנתניהו יודה בחלק מן האישומים, רוב תומכיו יבינו שלא הייתה כאן מזימה ולא הייתה רדיפה. הוא מאמין שעצם חתימה על הסכם, כלומר העדפת הפשרה על ההכרעה, תנמיך את הלהבות. הוא מאמין שקיצור משמעותי של המשפט, לצד פרישתו של נתניהו מהחיים הפוליטיים, יניחו את כל הפרשה מאחורינו.

להערכתי, הוא טועה. הקרע ימשך והקונספירציות תפרחנה ועסקת הטיעון, כולל תמיכתו בה של ברק, יפורשו כחלק מן הקונספירציה.

אך גם אילו סברתי שהערכתו תוכיח את עצמו, הייתי מתנגד לעסקה. עסקת טיעון עם נבחר ציבור, לא כל שכן ראש ממשלה, מנוגדת לאינטרס הציבורי של מאבק נגד השחיתות ולמען ניקיון כפיים וטוהר מידות. וגם אם יש בה תועלת לטווח הקצר, הנזק שלה לטווח הארוך גדול יותר.

* משפחה נזקקת – שעה שתרמתי את תרומתי השנתית לאלו"ט, לא יכולתי שלא לבוז להתרמה ההמונית לעזרת המשפחה הנזקקת.

* תחשוב חיובי – למה להיות כל כך שליליים? למה לבקר את נתניהו על כך שהוא מתעלק על טייקונים, ולא לומר מילה טובה על כך שהוא מתעלק גם על פשוטי העם?

* המדינה זה עני – נתניהו שוקל להחליף את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות, מ"המדינה זה אני" ל"המדינה זה עני".

* מצעד הפרוטות – לעולם לא תצעד לבדך! תורמים מזון ותרופות למשפחה נזקקת בגלות קיסריה.

* הקבצן מקיסריה – פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

* בזכות השתיקה – בצרור ההערות הקודם מניתי שלושה דברים שיש לשלול מנבחרי ציבור: סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, עסקת טיעון וזכות השתיקה. אהוד בן עזר הזכיר לי בהקשר זה את הנשיא הרצוג, והוא התפרץ בכך לדלת פתוחה. אכן, שתיקתו של הרצוג בחקירה על עמותות אהוד ברק המושחתות, היא כתם בל ימחה.

אמנם הרצוג לא היה אז נבחר ציבור, אך הוא היה עובד ציבור בכיר ביותר (מזכיר הממשלה), ששתק הן כדי להציל את ישבנו ובעיקר כדי לשבש את חקירת ראש הממשלה והוא אף הצליח בכך. ולכן, לאורך כל השנים מאז ועד עתה, ועם כל תפקיד אליו נבחר, שבתי והזכרתי, גם מעל הבמה הזאת, שהרצוג הגיע לתפקידו בזכות השתיקה. גם כאשר הרצוג התמודד על תפקיד הנשיא, ציינתי זאת כאחת הסיבות להעדפתי עליו את מרים פרץ (אם כי היה זה יותר מתוך תמיכה בה מאשר מתוך התנגדות אליו).

עם זאת, לא אכחיש שעד כה הרצוג מתגלה כנשיא מצוין.

* מוסר הלחימה בפשע – משימתה הלאומית של המשטרה, לנהל מלחמת חורמה בפשע ובשחיתות, מחייבת מתן אמצעים, כולל אמצעים טכנולוגיים, כדי לאפשר את הצלחתה. אבל גם במלחמה בפשיעה ובשחיתות יש לשמור על מוסר לחימה. אי אפשר להילחם בעבריינות בדרכים של פריעת חוק.

אם אכן נכונים ממצאי התחקיר ב"כלכליסט" של תומר גנון, עיתונאי רציני ואמין, והמשטרה השתמשה באמצעים טכנולוגיים לצורך מעקב אחרי יעדים מודיעיניים ללא צו שיפוטי המתיר זאת, אלה מעשים חמורים ביותר, והאחראים להם פרעו חוק ועליהם לתת את הדין על כך. אם נכון הדבר שהשימוש היה גם נגד מובילי מחאה פוליטית, הדבר חמור שבעתיים. אני התנגדתי מאוד לבלפוריאדה, אך אם זה נכון שנערכו מעקבים בלתי חוקיים אחרי מנהיגיהם זו פגיעה חמורה בדמוקרטיה. כמי שהיה פעם בהנהגת מאבק ציבורי (ולא הייתי שותף לחשד של מרבית חבריי שאנו במעקב) התופעה הזאת מחרידה אותי שבעתיים.

המשטרה והשר לביטחון פנים מכחישים את הפרסומים וטוענים שכל פעולותיהם היו תחת בקרה שיפוטית ועל פי חוק. אני מייחל לכך שיתברר שהצדק אתם. מכל מקום, חייבת להיערך חקירה של הנושא.

* לטפח את המוסדות הלאומיים – לפני שנים אחדות חשף "הארץ" אי סדרים ומנהל לא תקין שהיו אז בקק"ל, שחלקם הופיעו גם בדו"ח של מבקר המדינה. המסר של העיתון היה חד וחלק: לפרק את קק"ל. העיתון יצא בקמפיין שיטתי ואובססיבי לפירוק קק"ל, שנמשך עד היום. בערך באותה תקופה, שני ראשי עיריית ירושלים, אחד מהם גם היה לאחר מכן ראש הממשלה, הורשעו בפלילים, בפרשיות שחיתות חמורות לאין ערוך. וראה זה פלא, "הארץ" לא קרא לסגור את עיריית ירושלים, אלא לתקן את הדרוש תיקון בה ולהחליף את המושחתים.

כמובן שהיה זה תירוץ לרצון האמתי של העיתון – לסגור את קק"ל בשל מהותו וייעודו,  הגשמת הציונות. בדיוק כפי שבפרשת "ישראל ביתנו" העיתון לא קרא לסגור את משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד התיירות ורשויות מקומיות, אלא רק את החטיבה להתיישבות, שאותה פרשה נגעה גם בה במקצת. הרצון של "הארץ" לבטל את המוסדות הלאומיים, נובע מהתנגדותו ליעדים הלאומיים שאותם הם ממלאים.

לעתים נתלים שוללי קיומם של המוסדות הלאומיים באמירות דומות של בן-גוריון בעבר. אלא שבן-גוריון, שדגל בתפיסת עולם אטטיסטית, סבר שמי שצריך להגשים את היעדים הלאומיים זו המדינה, בעוד הם רוצים לבטלם מתוך תפיסה הפוכה, של מדינה "אזרחית", "נורמלית", חפה מיעדים ציוניים, שאותם היא מגדירה "אתנקורטיה".

במאמר ב"הארץ" של משה גלעד הוא איחל לקק"ל "עד 120". קק"ל חוגגת השנה 120 (אגב, הוא טועה, קק"ל כבר בת 121) והוא מאחל לה להתפרק. הוא מתאר אותה כ"זרוע פוליטית חצי צבאית", מאשים אותה ב"גזענות מובנית", בכך שייעור הנגב הוא "צעד פוליטי ציני שנועד לחסום את הבדואים מלעבד שטחים הסמוכים ליישובם", מתוך התעלמות מכך שהם פלשו לאדמות לא להם ומנסים להרחיב אותם בפראות וב"כיסוי כפרים שנהרסו ב-1948".

מדינת ישראל נועדה להגשים את הציונות וכפי שהרצל כתב, הציונות היא אידיאל אינסופי. טעו מנסחי חוק הלאום בכך שלא הגדירו בו את המדינה כמדינה ציונית, שייעודה המרכזי הוא הגשמת הציונות. את המוסדות הלאומיים, שנועדו למלא את המשימה, יש לטפח.

* טבע וארץ – "טבע וארץ" היה הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע. הוריי היו חברים של קבע בחברה להגנת הטבע ומנויים על העיתון. אבי שמר את כל הגיליונות ואני אהבתי מאוד לקרוא בגיליונות הישנים, שנים רבות לאחר מכן.

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, הגיליונות ביטאו אושר רב על כך שחזרנו אל חבלי ארץ ישראל שהיו חסומים בפנינו. הם ביטאו אהבת ארץ ישראל ותמיכה נלהבת בהתיישבות. הדמויות המרכזיות בקרב שוחרי שמירת הטבע בישראל תמכו בכל לבם ובכל מאודם בהתיישבות בה. הם לא ראו בהתיישבות איום על הטבע, אלא התמזגות של האדם והאדמה.

חתן פרס ישראל פרופ' זאב וילנאי היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא ביטא את מהות אישיותו בשם ספרו האוטוביוגרפי "ואהבת לארצך כמוך" (1984). וילנאי, שהיה איש תנועת העבודה כל חייו, הצטרף לתנועת התחיה שקמה לאחר ההחלטה על נסיגה מסיני ועקירת יישובינו בהסכם השלום עם מצרים. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.

חתן פרס ישראל עזריה אלון, ממקימי החברה להגנת הטבע ומגדולי אוהבי ויודעי הארץ, היה אף הוא ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, רעיון בו דגל משחר נעוריו בתנועת המחנות העולים ובקיבוץ המאוחד. אחד מעשרות ספריו על ארץ ישראל והטבע הארץ ישראלי – הוא קובץ מאמרים שנקרא "הכישרון לארץ ישראל". לא היה מוכשר ממנו לארץ ישראל. בשנות השבעים הוא חזר בו מתמיכתו בשלמות הארץ, בשל האיום הדמוגרפי, ותמך בתכנית אלון. אך הוא המשיך להיות תומך נלהב בהתיישבות, והוא האיש שנתן לקיבוץ שלי את השם אורטל.

אלוף אברהם יפה, היה ראש רשות שמורות הטבע ואף הוא ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא גדל בתנועת העבודה, אך בשל נכונותה לחלוקת הארץ, הצטרף עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה לליכוד, עם הקמתו ב-1973, וייצג ברשימתו בכנסת השמינית את התנועה לארץ ישראל השלמה. לאחר הסכם קמפ-דיוויד פרש מהליכוד, הצטרף לתנועת התחיה ובבחירות 1981 היה המועמד מס' 120 ברשימתה. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.

האם הם לא הבינו באיכות הסביבה? האם הם לא היו מחויבים לשמירת הטבע? למרבה הצער, בהשפעת גורמים גלובליים, ראשי הפעילים האקולוגיים בישראל היום, הפכו למתנגדים אוטומטיים להתיישבות הציונית.

בתום קדנציה שלה כמנכ"לית החברה להגנת הטבע, התראיינה איריס האן ל-ynet, ועיקר דבריה – התנגחות בהתיישבות. "קיבלנו סטירה מהממשלה" היא מלינה ותוקפת את איילת שקד ש"מחזירה אותנו עשרות שנים אחורה". מה הסטירה? החלטת הממשלה להקים שני יישובים חדשים בגולן ויוזמתה של איילת שקד, שתגיע בקרוב לאישור הממשלה, להקים 11 יישובים חדשים בנגב. "המדיניות הזו מפחידה. כולם יודעים את זה, לא רק כמה ירוקים הזויים. נעשה הכל כדי שהמדיניות הזו לא תמומש". לא ייאמן. החברה להגנת הטבע מתנגדת גם למפעל ייעור הנגב שמוביל קק"ל.

מה שאנו רואים בנגב, הוא שכתוצאה מכך שאיננו מתיישבים שם כבר עשרות שנים, את הוואקום הזה תפסה הפלישה הבדואית וההשתלטות על אדמות הלאום, שבעטיה איבדנו את הריבונות על חלקים שלמים של הנגב שהפכו לאוטונומיה הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור. האם במצב הזה אפשר לאכוף את חוקי הגנת הסביבה והשמירה על הטבע? האם במצב כזה ניתן לאכוף את חוקי הגנה על העתיקות?

איזה ליקוי מאורות היכה בראשי החברה להגנת הטבע, שמייבאים לכאן תפיסות פרוגרסיביות שאינן רלוונטיות לייעודה הציוני של המדינה.

* מבחן האחריות הלאומית  – גורמי ביטחון שהתראיינו ל"הארץ" אמרו שמובילי המהומות בנגב הם בנים לנשים פלשתינאיות, שנישאו בנישואין פוליגמיים, והם מוערכים בעשרות אלפים. כזכור, בחלקיק שניה של ערנות של נהג רכבת, נמנע פיגוע רב נפגעים של הסטת רכבת נוסעים מן המסילה. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה עד כמה חוק האזרחות הכרחי לא רק לאינטרס הדמוגרפי של ישראל אלא גם לביטחון המדינה ושלום אזרחיה – הנה, עוד הוכחה.

המבצע הפוליטי המזהיר של האופוזיציה הביביסטית הפיל את החוק. כעת, אין דרך חוקית לסכור את השטף. איזה הישג! "אין זה תפקידנו להציל את הקואליציה". כאילו פגיעה בביטחון המדינה היא נזק לקואליציה. וכי האופוזיציה אינה חלק מן המדינה?

כל האופוזיציות בתולדות המדינה נתנו יד לממשלה בסוגיות לאומיות מרכזיות. גם מן האופוזיציה הזאת ניתן לצפות לאחריות.

למרבה השמחה, נמצאה הנוסחה הגואלת. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה ביום ראשון שתי הצעות חוק כמעט זהות – הצעת חוק ממשלתית, שהביאה איילת שקד, והצעת חוק פרטית של ח"כ רוטמן מן האופוזיציה. שתי ההצעות תתקבלנה בקריאה ראשונה ותאוחדנה בוועדה להצעה אחת.

אחרי החלטת ועדת השרים, יאיר לפיד הגיש ערר על אישור הצעתו של רוטמן, והנושא יעלה למליאת הממשלה. למה לפיד ערער? אילו הייתה לו התנגדות עניינית לנוסח החוק, ניחא. אבל ההתנגדות היא עסקנית נטו. הוא מתנגד לכך שיאושר החוק כיוון שהגיש אותו חבר האופוזיציה. אז מה ההבדל בין הצעד שלו לבין ההתנהגות של האופוזיציה? הרי אם הממשלה לא תאשר את הצעת החוק של רוטמן, האופוזיציה שוב תצביע נגד הצעת החוק הממשלתית, ותהיה זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

התוצאה של הסאגה תהיה חיובית כנראה. שרי ימינה, תקווה חדשה, כחול לבן וישראל ביתנו ידחו את הערר של לפיד והחלטת ועדת השרים תישאר על מכונה. החוק יעבור בקולות הקואליציה והאופוזיציה.

ומה שיישאר הוא הריח הרע – של התנהגות האופוזיציה לפני חצי שנה ושל התנהגות יש עתיד כעת; ריח רע של העדפת שיקולים עסקניים של פוליטיקה קטנה, על האינטרס הלאומי והביטחוני.

* זועביז – בהצבעתה המופקרת של ח"כ זועבי ממרצ, שהפילה את חוק הגיוס, היא יצקה תוכן בהגדרתו של לפיד על ה"זועביז".

* שתי אופוזיציות – יש לממשלה שתי אופוזיציות. אופוזיציה אחת, שהנהגתה יושבת ברח' שוקן בת"א והזרוע הפרלמנטרית שלה היא הרשימה המשותפת, וח"כים מן הקואליציה שאמנם מצביעים עם הקואליציה אך תוקפים את הממשלה השכם והערב, כמו מוסי רז וגבי לסקי. ויש האופוזיציה הימנית חרדית בהובלת נתניהו.

בהשקפת עולמי, אין אידיאולוגיה רחוקה ממני יותר מזו של רח' שוקן, ואילו עמדות הליכוד והימין די קרובות לעמדותיי. ואף על פי כן, אני מכבד את האופוזיציה השוקניסטית ובז לאופוזיציה הביביסטית.

"הארץ" יוצא יום אחר יום במתקפות קשות וחריפות על הממשלה, החל במאמר המערכת היומי והמשך במאמריהם של עמירה הס, גדעון לוי, קרולינה לנדסמן, רוגל אלפר ושות'. דבריהם איומים ונוראים. אבל לשיטתם – הם צודקים.

אם בעיני מערכת "הארץ" הגולן הוא שטח כבוש וההתנחלות עליו בלתי חוקית וצריך להחזיר את הגולן לבעליו הסוריים – בצדק מאמר המערכת תוקף בחריפות את מדיניות הממשלה, המובילה באופן חסר תקדים התיישבות ענפה בגולן שתהפוך את ישראליותו לבלתי הפיכה. אם בעיני מערכת "הארץ" חובה לנהל עם הפלשתינאים מו"מ על מדינה פלשתינאית – בצדק הם תוקפים את הממשלה שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים (אגב, זו הממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים). אם מערכת "הארץ" רואה בהתיישבות ביו"ש ובבניה ביו"ש ובירושלים פשע – בצדק הם תוקפים את הממשלה הפושעת, לשיטתם. אם מערכת "הארץ" מתנגדת למלחמה בטרור – בצדק היא תוקפת את הממשלה על המלחמה בטרור, על הריסת בתי מחבלים, על מעצרים מנהליים וכד'. אם מערכת "הארץ" שוללת התיישבות יהודית, אך טבעי שתשתלח בתיקון חוק ועדות הקבלה ותצא נגד הקמת התיישבות יהודית חדשה בנגב. אך טבעי ש"הארץ" יגנה את הכוונה להשתמש בשב"כ למלחמה בפשיעה הערבית ולחקיקה שנועדה להקל על המלחמה בפשיעה הזאת. וכן הלאה וכן הלאה.

לעומת זאת, לאופוזיציה הביביסטית אין שום סיבה לתקוף את הממשלה, והיא תוקפת אותה על סרק בארסיות והתלהמות שלא הייתה כדוגמתה מעולם. על מה ולמה? רק על עצם קיומה, כלומר על כך שאדם אחר שאינו נתניהו עומד בראשה. איני מדבר על ביקורת אופוזיציונית רגילה על מחדלים וכשלים של הממשלה, כפי שיש בכל ממשלה. אני מדבר על חמת הזעם, על הדה-לגיטימציה, על השלילה המוחלטת, שמבוססת על כלום ושום דבר, על ריק. ואז האופוזיציה מציירת דחלילים ותוקפת אותם ללא רסן, למרות שאין בהם כלום.

אתן שתי דוגמאות. ממשלת נתניהו עשתה גם לא מעט דברים טובים. אחד הבולטים שבהם, שהרביתי לשבח אותה על כך, היה קידום המגזר הערבי בתכניות פיתוח ותקציבים חסרי תקדים. זו הממשלה שעשתה למען המגזר הערבי יותר מכל ממשלה אחרת לפניה. על כך, היא ראויה לשבח. על כך אבו-יאיר ראוי להערכה. חבל שלצד המעשים הללו, נתניהו לא בחל, כאשר חש שהדבר יסייע לו, בהסתה גזענית, כמו "הערבים נעים בהמוניהם" והכשרת התועבה הכהניסטית. נתניהו אינו גזען ואף רחוק מגזענות וסולד מכהניזם, אך הכל כשר אצלו למען השלטון.

גם הממשלה הנוכחית מקצה משאבים רבים ומוצדקים למגזר הערבי, אגב, כפי שאבו-יאיר הבטיח בחיזור האובססיבי שלו אחרי המגזר ערב הבחירות. אבל עכשיו הממשלה מעבירה "53 מיליארד ₪ למחבלים". לא אתייחס כאן לנתונים התקציבים השקריים, אלא להגדרה "מחבלים". כאשר הכהניסט אומר זאת, זה ברור. מבחינתו ערבי = מחבל. כאשר הוא צווח "מוות למחבלים" הוא מתכוון "מוות לערבים" על פי תורת הגזע הכהניסטית. אבל הליכודניקים, שתמכו ותומכים בתקציבים משמעותיים למגזר הערבי – פתאום גם הם מאמצים את הטרמינולוגיה הכהניסטית הגזענית, ומכנים זאת "כסף למחבלים".

ברור שכסף למחבלים זה דבר רע שיש להילחם בו. זה הדחליל. אין להם סיבה לתקוף הקצאת משאבים למגזר הערבי, אז הם מייצרים דחליל כאילו הממשלה מעבירה כסף למחבלים. לפני אישור תקציב המדינה הם הפיצו כרזות ענק של "תקציב עם דם על הידיים", ורבים בציבור המוסת באמת מאמינים שהממשלה מעבירה מיליארדים לארגוני הטרור.

דוגמה נוספת היא הפגישה של גנץ עם אבו-מאזן. כל הממשלות מאז אוסלו נפגשו עם ראשי הרש"פ. יש ממשלות שנפגשו עמו כדי לקדם מהלך מדיני הכולל נסיגות ישראליות. כולן נפגשו כדי לקיים תיאום ביטחוני וסיוע כלכלי, כיוון שהדבר משרת את האינטרס הישראלי. הממשלה הנוכחית נפגשת עמו רק בנושאים השוטפים, הביטחוניים והכלכליים. הבסיס להקמתה היה ההסכמה שהנושא הפלשתינאי מוקפא, בשל המחלוקת העמוקה בתוך הממשלה. אז פתאום האופוזיציה תוקפת את עצם הפגישה אתו ותעשיית השקרים מספרת שהממשלה מקדמת את אוסלו הבא. בנאומיו בעצרת האו"ם, נתניהו קרא תמיד לאבו-מאזן לחזור לשולחן המו"מ (הרי היה זה אבו מאזן שהחרים את נתניהו ולא להיפך). בנט, לעומתו, לא הזכיר את הפלשתינאים במילה, בנאומו בעצרת האו"ם. "הארץ" תקף אותו על כך בחריפות, בצדק מבחינתו. ההתקפות של האופוזיציה הביביסטית הן שקריות, הסתערות פרועה על דחליל שהם המציאו.

* שפל חסר תקדים – טו בשבט הוא יום הולדתה של הכנסת. הכנסת נמצאת השנה בשפל שלא היה כדוגמתו מיום הקמתה. הגורם המרכזי לכך, הוא התנהגותם הפרועה והברוטלית של מספר ח"כים ביביריונים חוליגנים פראי אדם, ובראשם אמסלם (אגב, רוב ח"כי הליכוד אינם שותפים להתפרעויות), והעובדה שנתניהו מונע הקמת ועדת אתיקה, כדי לאפשר לכנופיה לבצע הפס"ד בכל ישיבות הכנסת על מנת להשבית אותה.

עם זאת, יש אחריות גם לקואליציה, שמנצלת את כוחה למאיוריזציה של ועדות הכנסת וחלוקה בלתי הוגנת ובלתי מאוזנת בין הרוב והמיעוט.

מן הראוי שביום חגה של הכנסת, תושיט הקואליציה יד לאופוזיציה בהצעה חדשה להרכב הוועדות, בתקווה (אשליה?) שהדבר יועיל גם להרגעת הרוחות.

* היהודי הקדוש – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן עמדה על דוכן הנואמים במליאת הכנסת, וצווחה כתגרנית במלוא גרונה ערימה של דברי שנאה, הסתה ושקרים, כיד הביביזם החביבה עליה. אחד השקרים היה ש"היהודי הקדוש של יאיר לפיד הוא ישווווווווו!!!!!!!".

איזה חוסר מודעות עצמית. הרי אם יש היום משהו שאולי מזכיר את ראשית הנצרות; הפיכת מנהיג יהודי נערץ ל"קדוש" ולבן האלוהים, זה הביביזם, והיא אחת הכוהנות הבולטות של הדת הזאת.

* ההיגיון האנטישמי – מחבל פקיסטני בעל אזרחות בריטית, שרוצה לשחרר מהכלא האמריקאי מחבלת פקיסטנית שניסתה לרצוח חיילים אמריקאים באפגניסטן, חוטף יהודים בבית הכנסת. למה? כי זה ההיגיון האנטישמי וכדי להיות גיבור הקנאים האסלמיסטיים.

* אוטואנטישמים – ב-N12 דווח על הודעה של התנועה ליהדות מתקדמת המביעה הזדהות עם בני הערובה בטקסס ומתפללת לשלומם. על ההודעה הזו ועל הודעות אחרות בנוגע לפיגוע בטקסס, החלו מיד תגובות כמו "הם לא יהודים", "קיבלתם אות משמים", "טוב מאוד שיהרוג את כולם. זה טמפל רפורמי", "אחח מתי תבינו. שולחים לכם אות משמים", "חח לא נורא, רפורמים".

המחבל שחטף את בני הערובה הוא אנטישמי. החלאות שכתבו את התגובות הללו הם אוטואנטישמים. אנטישמיות היא דבר נורא, אבל הזן הנחות ביותר של אנטישמיות הוא אוטואנטישמיות. מדובר באוטואנטישמים מוסתים, שונאי אחים. מנוולים. אנשים עם מנטליות של קין.

* מחקר חולני – האם לגיטימי לחקור את השאלה האם המספר 6 מיליון נרצחים בשואה הוא מדויק? לגיטימי. כמו כל מחקר שמנסה להגיע לחקר האמת בכל נושא.

אבל המחקר הזה הוא חולני. למה חולני? מבחינתי, התשובה לשאלה הזאת היא במילה אחת: ככה.

אמור לי מהו מחקרך, ואומר לך מי אתה.

* זו שלא התחסנה – אחייניתי, סטודנטית צעירה שהחלימה מקורונה, סיפרה לי שכל חבריה נדבקו, כנראה הדביקו אלה את אלה. כולם, והיא בתוכם, היו ללא תסמינים. רק חברה אחת סבלה מתסמינים קשים. היחידה שלא התחסנה. אני רק מניח את זה כאן.

* הפתרון: חינוך חברתי קהילתי  – הצעתה של יו"ר ועדת החינוך של הכנסת שרן השכל לקצר בחצי את חופשת הקיץ של בתי הספר היא הצעה גרועה. לא אתייחס כאן לצורך של המורים בחופשה, אלא לצורך של התלמידים. כן, הילדים והנוער זקוקים לחופשה ארוכה מן הלימודים, בוודאי בקיץ הישראלי החם.

הבעיה נעוצה בהתייחסות לחופשה כאל תקופה של ריק. כאילו יש חודשים בהם התלמידים לומדים ויש חודשים שבהם הם אינם עושים דבר. הגישה הזו בעייתית מאוד כתפיסה חינוכית. התקופה שבה הילדים אינם לומדים, עשויה להיות התקופה העשירה ביותר מבחינה חינוכית. ולכן, הכיוון אינו צריך להיות מתחת לפנס של הארכת תקופת הלימודים, אלא חיזוק תנועות הנוער, המתנ"סים, ארגוני הספורט, הסיירות והאמנות, הקייטנות, עבודת הנוער וכל מה שעשוי להעשיר את הילד והנער ואת נפשם.

מנקודת מבטי כאבא, אני תמיד רואה את החודשיים של החופש הגדול כבעלי תרומה חינוכית גדולה יותר לילדיי מאשר כל שנת הלימודים כולה, והם למדו/לומדת במוסדות חינוך מצוינים. וכיוון שהתגובה האוטומטית שבה אני נתקל כל אימת שאני אומר זאת היא "טוב, אצלכם בקיבוצים", אומר כבן עיר, שעיקר עיצובי, מלבד הבית, לא היה בבית הספר אלא בתנועת הנוער, בהדרכה, בפעילות, במנהיגות ובהעשרה ערכית ותרבותית.

נכון, החינוך החברתי קהילתי בקיבוץ עשיר ומפותח הרבה יותר מאשר מחוצה לו. אני זוכר, שלפני שנים אחדות כאשר היה ניסוי של קיצור החופש הגדול בימים אחדים, היה מפגש הורים של מערכת החינוך החברתי קהילתי באורטל שבה ניסינו לשבור את הראש על מה לוותר מחופשת הקיץ העמוסה בפעילות ואיך לפתור את הבעיה הקשה שנוצרה עקב כך. אבל מי אמר שאי אפשר ללמוד מן הקיבוץ גם מחוצה לו? הרי המשאבים שניתנים בקיבוץ לחינוך החברתי קהילתי הם עניין של סדר עדיפויות. הדבר שונה מקיבוץ לקיבוץ. מעטים הקיבוצים שמשקיעים בחינוך החברתי קהילתי כמו אורטל. המדינה, הרשויות המקומיות וההורים צריכים להבין את משמעות החינוך החברתי קהילתי וההעשרה הבלתי פורמלית ולהשקיע בכך בהתאם.

במסגרת מחקר שערכתי לאחרונה במגדל העמק, סיפרה לי מנהלת אגף החינוך בעיר, שהייתה בעיה של הורים ששלחו את ילדיהם לחינוך בגנים בקיבוצי הסביבה, מה שהחליש את מערכת הגיל הרך העירוני. מה עשתה העיריה? הקימה בעיר "גן קיבוצי", במתכונת החינוך בקיבוץ, שנתן מענה הולם לילדים, וההורים חזרו לשלוח אותם לגן בעיר. כך ראוי לעשות גם בתחום החינוך החברתי קהילתי. זו צריכה להיות הבשורה החינוכית בת ימינו, ולא הגדלת מספר ימי הלימודים.

גם הרעיון של חופשה חלופית לאורך כל ימי חגי תשרי שגויה. החיבור המשמעותי ביותר של הילדים למורשתם היהודית היא חגי ישראל, והחודש הזה צריך להיות מוקדש במידה רבה ללימוד החגים, תוכנם, משמעותם ומנהגיהם.

מה שאני אוהב בתכניתה של שרן השכל הוא המעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים. המועצות האזוריות עשו כן כבר עם פרסום המלצות ועדת דוברת ב-2005. ילדינו לומדים חמישה ימים בשבוע, בשאר הימים נהוג יום חינוך ארוך ויום שישי מוקדש לחינוך חברתי קהילתי ואצל בני הנוער הגדולים יותר – לעבודה.   

* בשורה חשובה לחברה הישראלית – אוּשָׁר גידול בשנה הבאה של עשרה אחוז במכסות למכינות הקדם צבאיות. עוד 700 צעירות וצעירים ישראלים יזכו לשנה החשובה הזאת, והחברה הישראלית תרוויח עוד 700 צעירים שיקבלו את ההכשרה למנהיגות חברתית, צבאית ואזרחית הזאת.

* כבשת הרש – לאחר מותו בתאונת דרכים של ראש העיר רמת-גן אברהם קריניצי, ב-1969, שונה שם הרחוב שבו התגורר מיהל"ם לקריניצי. יהל"ם הוא יהודה לייב מוצקין, מאבות הציונות, מיוזמי הקונגרס הציוני הראשון ויו"ר הוועד הפועל הציוני. הייתי אז ילד בתחילת כיתה א', ועד היום אני זוכר שהוריי כעסו על כך שההנצחה של קריניצי כרוכה במחיקת שמו וזכרו של אדם אחר (מה גם שקריניצי כבר הונצח רבות בחייו, כמו בקריאת גן אברהם על שמו). נכון, זה היה רחוב מגוריו, אבל אי אפשר היה להנציח את שמו ברחוב חדש, או לשנות שם שאינו מנציח את זכרו של אדם?

העובדה שאני זוכר זאת, מעידה על כך שהתובנה הזו נטבעה בי. עובדה, אני רגיש מאוד להנצחה הכרוכה במחיקת שמות של מונצחים אחרים. אני זוכר את העלבון של משפחת שיפמן, משפחתו של דוד שיפמן, מי שהיה סגן שר התחבורה, שתחנת הכוח בחדרה שנקראה על שמו "מאור דוד" הוסבה לשם "אורות רבין" אחרי רצח ראש הממשלה. בראיון סיפרו בני המשפחה שהם נמנעים מלנסוע בכביש החוף ליד תחנת הכוח, בשל העלבון הצורב. וכי חסרה הנצחה לרבין, שצריך היה לגזול את כבשת הרש הזאת?

ועכשיו, שמו של גשר יהודית, הקרוי על שם יהודית מונטיפיורי, אשתו ושותפתו לעשיה של משה מונטיפיורי, הוסב לגשר יצחק נבון. אין ספק שנבון, נשיאה החמישי של ישראל, ראוי להנצחה והוא אכן זוכה לה במקומות רבים בארץ. אבל למה במקום הנצחה קיימת? ולמה על חשבון הנצחה נדירה של אישה?

* נעשה ונשמע – השבת נקרא את פרשת "יתרו", ששיאה – מעמד הר סיני וקבלת התורה.

חופש הבחירה הוא יסוד מוסד ביהדות. גם קבלת התורה נעשתה מתוך בחירה. בטרם נתנה התורה, שלח אלוהים את משה לבני ישראל והציע להם עסקה: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" – או אז "אתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הוא אינו אומר להם – אתם ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולכן אתם חייבים לשמוע בקולי. הוא מותיר את הבחירה בידיהם. משה כינס את הזקנים והעביר להם את המסר והם העבירו אותו לעם. העם הוא שבחר באלוהים ובתורה: ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה". בתום התהליך הזה, העביר משה את תשובת העם לאלוהים ורק אז החל אלוהים בתהליך ההכנות לקראת מעמד הר סיני.

"נעשה ונשמע", אמרו בני ישראל, וזו בעיה. מה אתם קופצים? קודם תשמעו, תלמדו, תבחנו, תבדקו. יש משהו חסר אחריות באמירה הזאת.

אבל אני רוצה להציע נקודת מבט שונה. בקבלת התורה היה ממד של אי ודאות. בני ישראל עוד לא ידעו את התורה, אך מאז צאתם ממצרים הבינו את הכיוון הכללי, והיה בהם העוז לא להחמיץ את גודל השעה ולהקדים את הנעשה לנשמע. האם לחלוצים שעלו לא"י בראשית הציונות הייתה תכנית מפורטת ומדוקדקת, אודות עתידם בא"י? גם הם אמרו "נעשה ונשמע". וכך גם דור תש"ח – המנהיגים שקיבלו את ההחלטות והלוחמים שזינקו אל תוך האש, אף הם אמרו "נעשה ונשמע". אלמלא כן, לא הייתה נבנית הארץ ולא הייתה קמה המדינה.

"ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוהים" – אלוהים נמצא בערפל. הערפל הוא חוסר הוודאות. נדרש מאתנו אומץ לב כדי לגשת אליו. הערפל משאיר בידינו את הריבונות לפרש ולהבהיר את התורה בכל דור ודור ולכתוב אותה מחדש.

          * ביד הלשון

נטיעות – בידיעה ב"רוטר" צוטט יאיר לפיד, שהתייחס לנטיעות בנגב, במילים: "… אם יש כמה חלקות שבהן בדיוק הבדואים נטעו חיטה".

נטעו חיטה? איני יודע אם השגיאה היא של לפיד או של הכתב שציטט אותו, אך זה קולב ראוי לתלות בו את הפינה בשבוע טו בשבט ולהקדיש אותה למושג נטיעות.

ראש השנה לאילן, הנזכר במשנה כיום לצורך חישוב מעשרות ותרומות של פרי העץ, הפך לחג הנטיעות בידי חלוצי ההתיישבות הציונית. ב-1908 הוא הוגדר רשמית ככזה בידי המוסדות הציוניים, אך יש עדויות לנטיעות בטו בשבט כבר ב-1884 ביסוד המעלה. הציונות ראתה בנטיעות את מעשה האהבה שלנו עם ארצנו ואת מימוש זכותנו עליה במעשה ההתיישבותי; כאז – כן עתה.

נטיעה היא קביעת צמחים רכים באדמה כדי שיגדלו לעצים. מהנטיעה נגזרת המילה נטע – עץ רך שנטעו אותו באדמה. המילה הנרדפת לנטיעה היא שתילה, והמילה שתיל נרדפת לנטע.

זריעה, לעומת זאת, היא הטמנת זרעים באדמה. זרע הוא גרעין שממנו מתפתח צמח חדש.

חיטה, בדומה לכסף, אינה גדלה על עצים. ולכן, אין נוטעים חיטה. את החיטה זורעים.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s