צרור הערות 28.2.21

* המחבל רוצח ההמונים ונציגו בממשלה, חלילה – יום שישי, חג פורים, לפני 27 שנים, אירע אחד האירועים המזוויעים בתולדות מדינת ישראל.

מחבל רוצח המונים, ברוך גולדשטיין שר"י, חדר לאולם התפילה המוסלמי במערת המכפלה, ובדם קר ירה בגבם של עשרות מתפללים, בתאוות רצח שלוחת רסן, מתוך רצון להרוג, להשמיד ולאבד כמה שיותר גברים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים. המחבל רצח 29 אנשים ופצע 125. הדבר החיובי היחיד בטבח, הוא שהמחבל נהרג, כפי שראוי שיסתיים פיגוע.

המחבל הרוצח היה תלמידו המובהק של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. הוא היה מועמד מס' 3 ברשימתו של כהנא. במעשהו הוא הגשים יותר מכל אדם אחר את "תורתו" של אבי תורת הגזע, המוטציה הגזענית של היהדות.

מרגע זה, גולדשטיין היה לגיבורם של הכהניסטים, שני רק לכהנא עצמו. דורות של כהניסטים גדלו על מעשהו הנפשע של המחבל הארור. הכהניסטים הקימו למחבל מוזוליאום על קברו, שהפך להיות אתר עליה לרגל של הכהניסטים. אחד הבולטים שבהם היה יגאל עמיר, שארגן קבוצות לעלות לקברו המקולל. גולדשטיין היה דמות ההשראה למעשהו של יגאל עמיר – רצח רבין.

איתמר בן גביר, אז פרח כהניסטים וכבר אז ביריון אלים, גזען ואנטי דמוקרטי, גדל אף הוא על ברכי "משנתו" של כהנא אותה הגשים גולדשטיין. הוא מעריץ גדול של המחבל וגם הוא העלה קבוצות רבות להשתטח על קברו הטמא. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע על קברו של הרוצח. את תמונתו של המחבל, ועליה פסוקי נקם, הוא תלה בסלון ביתו.

ראש הממשלה נתניהו הקדיש שבועות ללחץ פיזי לא מתון כלל על סמוטריץ' לקבל לשורותיו את ממשיך דרכם של כהנא וגולדשטיין. על פי הסקרים, הכנופיה של הכהניסטים ועוזריהם מתנדנדת באזור אחוז החסימה ועלולה, חלילה, להיכנס לכנסת. נתניהו עלול להכניס את בן גביר גם לממשלה, ויהיה זה כתם על מדינת ישראל לדיראון עולם.

איני חושד בנתניהו שיש לו אהדה לכהניסטים, חלילה. הוא סולד מהם לא פחות ממני. אבל אין לו קווים אדומים במלחמת ההישרדות שלו.

* למען הדיוק – אסנת מארק בראיון לאסף ליברמן ב"כאן 11": "לאיתמר בן גביר יש דעות שונות קצת משלנו".

* התערבות בלתי נסבלת – כל התערבות של גורם זר בבחירות בישראל היא בלתי נסבלת. גם אם מדובר במדינה ידידותית. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר באויב מר. פנייתו של נתניהו לרש"פ כדי שתתערב למענו בבחירות, היא מעשה חמור ביותר, המעיד על מצבו – אדם נואש שאיבד את כל הבלמים ומוכן לעשות הכל כדי לשרוד. הפניה לאש"ף היא המשך ישיר לחיזור הנואש אחרי האחים המוסלמים (רע"ם) והתועבה הכהניסטית.

מה המחיר שנתניהו משלם לרש"פ? אי כיבוד החלטות בג"ץ הדורשות את פינוי חאן אל אחמר? חיסונים? "הכלה" של פיגועים?

* נגד חרמות – בנט תוקף את נתניהו במילים קשות, וצודק בכל מילה, אך כאשר נשאל אם לא יישב בממשלה בראשות נתניהו, הוא משיב שהוא נגד "חרמות". פתאום הוא מודיע שלא יישב בממשלה בראשות לפיד. אז הוא בעד חרמות?

המסקנה המצערת מדבריו, היא שכל קול לבנט עלול להיות קול להמשך שלטונו המסואב, המושחת והרקוב של נתניהו.

דבריו של בנט הם הוכחה לכך שהיחיד שיכול להקים ממשלה חלופית לנתניהו הוא גדעון סער. אבל כדי שתהיה זו ממשלה יציבה, חשוב שתקווה חדשה תקבל מספר רב ככל הניתן של מנדטים.

* גנץ כחיסון – "מי ערב לי שלא תלכו אחרי הבחירות לממשלת נתניהו? איך אני יכולה לסמוך עליכם, אחרי שסמכתי על גנץ ואת הקול שלי הוא לקח לממשלת נתניהו?" שאלה זו הופנתה לח"כ יפעת שאשא-ביטון בחוג בית במושב אניעם שבגולן. שאלה כזאת מופנית כמעט בכל מפגש.

יפעת, שבאופן כללי הייתה נפלאה בחוג הבית – רהוטה, בקיאה בחומר, משכנעת, שבה והתחייבה באופן שאינו משתמע לשני פנים שאין שום סיכוי שזה יקרה.

גם אני השבתי לשאלה. לכאורה, גנץ שבר את האמון ובעקבות מעשיו כבר לא מאמינים למי שמתחייב שלא יצטרף לנתניהו. דעתי הפוכה לחלוטין. הערובה לכך שסער ותקווה חדשה וגם מפלגות אחרות, לא תצטרפנה לממשלה בראשות נתניהו היא דווקא מה שקרה לגנץ. תרגיל ההונאה והעוקץ שעשה נתניהו לגנץ ומצבו היום של גנץ כתוצאה מכך, הם החיסון מפני צעד דומה של מנהיג אחר.

סיפרתי על כך שהייתי חבר פעיל בתל"ם וביום שיעלון הסכים לממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, פרשתי מתל"ם, אפילו לפני יועז הנדל  וצביקה האוזר. תמכתי בכל מאודי בממשלת אחדות. הייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית שהפעילה לחץ כבד על נתניהו וגנץ להקים ממשלת אחדות. גייסנו כוחות משמעותיים כמו שרנסקי ורות גביזון למאמץ. באמת האמנתי שזה מה שנחוץ למדינת ישראל במשבר הרפואי, הכלכלי והפוליטי הקשה הזה. ואכן, גנץ עשה את הדבר הנכון, באומץ רב, תוך נכונות לשלם מחיר פוליטי כבד. כל עם ישראל ראה מה קרה שם. היום הכל יודעים שאין שום ערך להתחייבות של נתניהו ולחתימת ידו. לכן יש אפס אחוזי סיכוי לכך שסער יצטרף לממשלה בראשות נתניהו.

אחד המשתתפים העיר שאני השלכתי את הרימון שגנץ קפץ עליו.

* ווין-ווין-לוז – בני גנץ וכחול לבן הצטרפו לממשלה כדי להיכנס תחת האלונקה ולהיות שותפים מלאים במשימה הלאומית של מלחמה בקורונה ובתוצאותיה הכלכליות. למרבה הצער הוא נפל למלכודת של נוכל שעקץ אותו, בתרגיל הפוליטי המבאיש ביותר בתולדות המדינה. בכך הוא הפך למשל ושנינה בעיני רבים בציבור; הן בעיני מי שאימצו את התרבות הביביסטית על פיה אדם ישר-דרך הוא מפסידן שלא מתאים לפוליטיקה, והן בעיני מי שהתנגדו לכניסה לממשלה וממחישים שאין שמחה גדולה משמחה לאיד.

אף שלא ניתנה לגנץ אפשרות אמתית לממש את מטרת כניסתו לממשלה, הוא יכול להתהדר בהישג הגדול של כחול לבן – הגנה על מדינת החוק ומערכת המשפט. יש מקום לשינויים ורפורמות במערכת, אך אין אפשרות כזאת כאשר ראש הממשלה לעומתי למדינת החוק ומנהל מלחמת חורמה במערכת המשפט. במצב הזה יש לשחק בונקר ולהגן על המערכת מכל משמר מפני מהרסיה ומחרביה. זאת עשו גנץ וניסנקורן בגבורה, ובצדק גנץ מציג בגאווה את ההישג הזה.

משום מה הוא אינו מסתפק בכך, ומתפאר ב"הישג" נוסף – "מנעתי סיפוח חד-צדדי".

אני תומך בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כך שבעיניי אין זה הישג אלא החמצה. אולם בין אם זה הישג ובין אם זו החמצה – אין זה הישג או החמצה של גנץ. בהסכם הקואליציוני נקבע בפירוש שיש לכחול לבן זכות וטו על כל נושא ונושא בממשלה הפריטטית זולת נושא אחד – החלת הריבונות. היה רוב בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות. מי שהחמיץ את ההזדמנות הוא נתניהו ואך ורק נתניהו.

נוח לגנץ להתפאר בפני הבייס שלו שהוא "מנע סיפוח" והנראטיב הזה משרת גם את נתניהו בפני הבייס שלו – יש לו שעיר לעזאזל לכישלון. מבחינת השיקולים האלקטורליים של נתניהו וגנץ זהו נראטיב של win-win. אבל מדינת ישראל הפסידה.

קראתי רשומה של עובד אלילים בפולחן האישיות של נתניהו על פיו "איש השמאל הקיצוני" גנץ סיכל את החלת הריבונות. אצלם כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא לא סתם שמאל אלא שמאל "קיצוני". נתניהו מכהן ברציפות כראש הממשלה מאז 2009. ומדוע ב-12 השנים הללו הוא לא החיל את הריבונות? בגלל גנץ.

* כלב השמירה – אודי סגל, שראיין את נתניהו לערוץ 13 היה מעולה. כבר בפתח הראיון הציב גבולות כאשר דרש מנתניהו להתנהג כמו ראש ממשלה בלי "נה נה נה נה נה". נתניהו המופתע אישר. וכאשר נלחץ ונדחק אל הקיר, פצח בשירת "נה נה נה נה". הפעם היה זה שיר תבוסה, של אדם נואש שאין לו תשובות על השאלות הקשות.

אמנם חסידיו השוטים של נתניהו ועובדי האלילים בפולחן האישיות שלו יספרו כמה הוא היה גדול, אבל זה כי אינם מסוגלים אחרת. אבל מבחינת המתלבטים והמהססים – אני בטוח שנתניהו התגלה במערומיו. נראה לי שאודי סגל ראה פעמים רבות את מופע האימים של נתניהו מול יונית לוי, נערך לכל השטיקים, בא מוכן לגמרי, והיה מקצועי מאוד. תפקידה של התקשורת להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, וסגל מילא את המשימה בגדול.

* הבוקר שאחרי המהפך – אני מקווה מאוד שבעוד חודש נשחרר את ישראל מפגיעתו הרעה של נתניהו, אך תהליך היטהרות החברה הישראלית והדה-ביביזציה יהיה עוד ארוך, להערכתי יהיה זה תהליך של עשרות שנים. תהיה זו הקלה גדולה לראות את נתניהו יוצא את בלפור, אך החריש העמוק באדמה החרוכה שהוא השאיר, שיחל בבוקר שאחרי המהפך, יהיה קשה, מתסכל וממושך.

* הרחק ימינה – הציונות הדתית ההיסטורית התאפיינה מאז ומתמיד בגישה חברתית, במלחמה בעוני ובפערים סוציואקונומיים. המפד"ל הייתה חיבור בין הפועל המזרחי שהייתה תנועה ציונית דתית סוציאליסטית ברוח תנועת העבודה הציונית, לבין המזרחי שנטתה לציונות הכללית, הבורגנית, אך גם היא הייתה בעלת רגישות חברתית (קרובה לגישה החברתית שאפיינה את הליכוד של בגין ודוד לוי). בכל הממשלות המפד"ל הייתה סמן חברתי. היא דרשה תמיד ולרוב גם קיבלה את תיק הסעד / רווחה (עד שנת 1977 משרד הרווחה נקרא משרד הסעד ובהמשך משרד העבודה והרווחה, משרד הרווחה והשירותים והחברתיים ועוד) וכל מנהיגיה הבכירים היו שרי הסעד / רווחה: משה חיים שפירא, יוסף בורג, מיכאל חזני, זבולון המר, אהרון אבוחצירה וזבולון אורלב. המפד"ל התגאתה תמיד בהיותה אלופת החקיקה החברתית בכנסת.

הגישה הזאת של המפד"ל נבעה מגישתה הדתית. היא ראתה בגישה הזו מימוש של ערכי הצדק החברתי ביהדות וראו בפועלם החברתי שליחות דתית.

איך זה קרה שימינה של בנט ושקד ומפלגתו של סמוטריץ' הפכו לסמן הליברטריאני של הפוליטיקה הישראלית? איך הם הלכו כל כך ימינה, במובן החברתי-כלכלי, במהלך בזק של עשור?

אני מקווה מאוד שזו תקלה זמנית.

* תו ירוק מורחב – אני תומך במדיניות התו הירוק. כיוון שאין אפשרות בימינו לכפות על אנשים להתחסן, חשוב לעודד אותם להתחסן, גם באמצעות תמריצים. אולם יותר משזה תמריץ למתחסנים, זו מניעת ענישה קולקטיבית לכל הציבור בשל מיעוט שמסרב להתחסן. הרי מה האלטרנטיבה? לדחות את פתיחת אירועי התרבות, המסעדות, חדרי הכושר וכו' בעוד חודש-חודשיים. זו פגיעה קשה במטה לחמם של כל המתפרנסים מן התחומים הללו ופגיעה קשה בקהל, בלקוחות, במתאמנים, שמשתוקקים לחזור לפחות לשגרה חלקית. ולמה שלא יוכלו? בגלל מיעוט שמסרב להתחסן? מי שבחר לא להתחסן, פוגע קודם כל בעצמו ובילדיו, אך גם בזולת ובמאבק המשותף למיגור הקורונה. אם זו בחירתו, שישלם את מחיר ההחלטה ולא יתבכיין.

אני בעד מדיניות התו הירוק, אך יש בעיה באופן ניהולה. אם לחדרי הכושר נכנסים רק מחוסנים ומחלימים, למה צריך להגביל כל כך את מספר המתאמנים? כנ"ל במסעדות ובמופעי תרבות. הרי החיסון יעיל ב-99%, אז למה להקשות על בעל מסעדה ולא לאפשר לו פתיחה מלאה למתחסנים? למה רק 40% תפוסה? ממה הוא ירוויח אחרי השנה הקשה הזאת? מדיניות התו הירוק נכונה, אך יש לנהל אותה אחרת.

* באשמתם – זה לא היה בבני ברק. הם לא חרדים. הם לא ערבים. הסרטונים אינם מטעים – זו מסיבת הדבקה המונית בתל-אביב. מסיבה מופקרת של אנשים חסרי אחריות. בגלל אנשים כאלה, המגפה תמשיך להכות בנו. הם בלי מסכות, כמובן, ואני בטוח שרובם גם לא התחסנו.

* אלופים – במושב נהלל בעמק יזרעאל, אחוז המחוסנים מגיל 50 ומעלה הוא 100%! אחוז המחוסנים בגיל 16 עד 50 הוא 96%. אם כל המדינה הייתה כמו נהלל, היינו מדבירים את הקורונה.

* שאלה הלכתית – אדם שלא התחסן לקה בקורונה ומת – יש לקבור אותו מחוץ לגדר?

* לא כבשים – גרפיטי בראש פינה הקורא לאנשים לא להתחסן מסתיים במשפט "אנחנו לא כבשים". מעניין איזה כבש קרוב יותר לשיפוד, זה שהתחסן או זה שלא?

* נגד האלימות – מי שמפגינים הפגנה אלימה נגד האלימות, אינם נגד האלימות, אלא הם האלימות עצמה.

* המניע – אני צופה עוד הרבה אירועים אלימים כמו באום אל-פחם עד הבחירות. מה שעומד מאחוריהן הוא מצבה של הרשימה המשותפת בסקרים.

* הבריון השכונתי – והרי התחזית לימים הקרובים: גדעון לוי יפרסם מאמר ב"הארץ" שבו יביע תמיכה בפיגוע האיראני נגד ספינה ישראלית. במאמר יופיע המשפט ש"ישראל היא הבריון השכונתי של המזה"ת".

* לא גבול ולא בינלאומי – בפרק השני של הסדרה על אריק שרון ב"כאן 11" דובר על הקמת גדר ההפרדה. אף ששרון אמר תמיד שזו גדר ביטחונית ואינה גבול – לא גבול ביטחוני ולא גבול מדיני, הנראטיב של הסדרה וגם של כמה ממקורבי שרון, שהתראיינו בה, הייתה שהוא רצה לעצב על פיה את הגבול בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית שממזרח לו. האם זו אכן הייתה כוונתו או שאותם אנשים מדברים מהמיית לבם? אין לי מושג. קשה לי להאמין שזו הייתה כוונתו של שרון, אך כיוון שלא הייתי מעלה על דעתי שהוא יעקור את גוש קטיף, אני נמנע מאמירה נחרצת בנדון. בתיאור תוואי הגדר, נאמר בנימה של ביקורת מהולה בהערצה, שבתוואי הגדר שרון התעלם מהקו הירוק, הגבול הבינלאומי. איזו בורות! הקו הירוק – לא זו בלבד שלא היה הגבול הבינלאומי, הוא כלל לא גבול, אלא קווי שביתת הנשק ב-1949, שמלכתחילה הוגדרו כזמניים. הגבול הבינלאומי, שנקבע בידי חבר הלאומים ב-1922, לא זו בלבד שאינו הקו הירוק, הוא גם לא הירדן, אלא הוא כולל את שטח ממלכת ירדן כחלק מא"י המנדטורית. אכן, הקו הירוק בין ישראל לבין מצרים, סוריה ולבנון היה על פי הגבול הבינלאומי. כלומר לפי הגבול הבינלאומי סיני (אך לא רצועת עזה) והגולן לא היו חלק מא"י. אבל הקו הירוק שממערב ליהודה ושומרון? גבול בינלאומי? איזו בורות!

בפרק נאמר שישראל התחייבה בהסכם אוסלו לפתרון של "שתי מדינות לשני עמים". אני ממליץ לעורכי הסדרה לפתוח את הסכמי אוסלו א' ו-ב' ולחפש שם אמירה כזו. גם אם יחפשו בנרות – לא ימצאו. רק השבוע, לצורך ספר שאני כותב, קראתי שוב את ההסכמים. זאת פשוט המצאה. נראה שגם כאן דיברו היוצרים מהמיית לבם.

על פי הסרט, ישראל השליטה את בשיר ג'מאייל על לבנון. כאשר הוא נרצח, דיקלם הקריין, הוכח שאי אפשר לכפות מנהיג על מדינה אחרת. אני סבור שהמעורבות הישראלית בפוליטיקה הלבנונית הייתה שגיאה חמורה, שתקעה אותנו שנים רבות בבוץ הלבנוני. אבל בלי קשר לדעתי או לדעתו של מישהו אחר, מן הראוי שסרט תיעודי ידבק בעובדות. באשיר ג'מאייל נבחר בבחירות בידי העם הלבנוני. הוא נרצח בידי סוריה. ואחרי רציחתו העם הלבנוני בחר לנשיאות את אחיו אמין. נכון, ישראל רקדה עם באשיר השקרן והמושחת, שגרר אותנו להרפתקה מסוכנת. אך ישראל לא השליטה אותו.

וסיפור אישי, הקשור לנאומו המפורסם של שרון בכנס הסתדרות המורים בלטרון, שהוצג בפרק. בשנים הראשונות לשלטון שרון, כתבתי לו נאומים. לא עבדתי בלשכתו, לא נפגשתי אתו, אני אפילו לא בטוח שהוא ידע על כך. הייתי קבלן משנה של קבלן משנה של לשכתו. חברי יוסי ירושלמי ז"ל, עבד כפרילנסר עם ליאור חורב ולשכת שרון, בשירותי יח"צ וקריאטיב. בין השאר הוא התבקש לכתוב נאומים ואת הנאומים הללו אני כתבתי. את החשבונית שלחה הנהלת חשבונות של קיבוץ אורטל ליוסי, לא ללשכת רוה"מ. כשיוסי חלה, נפסקה ההתקשרות.

לא כתבתי נאומים מדיניים או פוליטיים, אלא נאומים לטקסים ואירועים. אחד מהם היה לכנס הסתדרות המורים בלטרון. כתבתי נאום שעסק כולו בענייני חינוך. למחרת בבוקר שמעתי ברדיו על הנאום שבו דיבר שרון לראשונה על מדינה פלשתינאית.  

* שיר אחד – ההסכת (פודקסט) האהוב עליי הוא "שיר אחד". כל פרק בהסכת מוקדש לסיפורו של שיר עברי אחד. כמי שמתעניין בתולדות הזמר העברי וחוקר אותו, ההסכת הזה הוא מתנה בעבורי. גם אם הידע שלי בתחום רב, אני לומד לא מעט דברים חדשים.

הפרק האחרון בהסכת הוקדש לשיר "ליל חניה". מכל הפרקים ששמעתי עד כה, זה הטוב ביותר. אלתרמן הוא המשורר הנערץ עליי. הוא גדול המשוררים העבריים בכל הדורות, לטעמי. גדול מביאליק ואף ממשוררי תהלים. מכל יצירתו, האהובה עליי ביותר היא "שירי עיר היונה". כן, אותו ספר פחות נחשב, שהברנז'ה הספרותית קטלה כי הוא היה לה פטריוטי מדי, לא עלינו, הוא המדבר אליי ביותר והמרגש אותי ביותר. אני מזדהה עם האמירה של המשורר והפרטיזן אבא קובנר: "אשריי שזכיתי לחיות בדור שבו נכתבה יצירת המופת 'שירי עיר היונה' ". הספר הוא האפוס הגדול של מלחמת השחרור. ומכל שירי עיר היונה, האהוב עליי ביותר הוא "ליל חניה". הקדשתי לו את אחת מפינותיי ברדיו "אורנים" וכתבתי עליו לא פעם. מעבר למילים המופתיות, שכתב אלתרמן בעקבות קרב שהשתתף בו בתש"ח, במבצע יואב, והוא מספר על ליל ההיערכות לקרב, על הווי הלוחמים ועל דברי המפקד יצחק שדה לפני היציאה לקרב, גם הלחן של יאיר רוזנבלום – גאוני, גם הביצוע של חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר נפלא. בקיצור – יצירת מופת.

בכל הקשור לניתוח השיר ולסיפור כתיבתו, הפרק ב"שיר אחד" לא חידש לי דבר. אולם באשר לגלגוליו מרגע הלחן ועד הביצוע בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ג – ידעתי חלק מן העובדות, אך למדתי הרבה דברים חדשים שלא הכרתי. נהניתי מאוד ואני ממליץ מאוד.

ויש גם תיקון טעות. חנוך חסון, מפיק פסטיבל הזמר, סיפר על השינוי בפסטיבל באותה שנה. עד אז ההפקה פנתה ליוצרים וביקשה מהם לכתוב לפסטיבל. באותה שנה הייתה פניה כללית לציבור הרחב להציע שירים, ומאות יוצרים הגישו את הצעותיהם. חסון הסביר זאת בבקשה שקיבל משר החינוך והתרבות יצחק נבון. אלא שבאותה תקופה יצחק נבון לא היה שר החינוך אלא ח"כ מן השורה. הוא התמנה לשר החינוך רק בממשלת האחדות ב-1984. שר החינוך והתרבות ב-1973 היה יגאל אלון. או שהפונה אליו היה שר החינוך אלון, או שנבון פנה אליו, לא במסגרת תפקיד כלשהו.

* עשור לפינתי – היום לפני עשר שנים, ב-28.2.11, שידרתי לראשונה את פינתי השבועית בתכניתו של רני קרן "ינשופים" ברדיו "אורנים". מדי שבוע, ביום שני ב-22:45, אני משמיע שיר עברי ומספר עליו. לעתים הדגש הוא על ניתוח הטקסט, לעתים על סיפור היווצרותו של השיר, מדי פעם על השיר כמייצג תופעה חברתית, תרבותית או מוסיקלית ולעתים הדגש הוא על היוצר, ביום הולדת עגול או להבדיל בפטירתו או ביום שנה עגול למותו. במשך השנים התארחתי פעמים אחדות בתכנית שלמה של "ינשופים" שהקדשתי אותה ליוצר אחד: נעמי שמר, מאיר אריאל, נתן אלתרמן ואריק איינשטיין. ופעם אחת השתתפתי כמראיין אורח בתכנית שאירחה את יוסי גמזו.

השיר הראשון שהשמעתי בתכנית היה "שרליה" של חוה אלברשטיין. השיר האחרון שהשמעתי, בשבוע שעבר, היה "שיר ארץ" בביצוע אורה זיטנר. הייתה זו התכנית הראשונה לאחר הפסקה של 5 חודשים, מאז תחילת הסגר השני, כיוון שמכללת אורנים לא אפשרה את הפעלת הרדיו בתקופת הסגרים. בחודשים אלה נפטרו שש דמויות מרכזיות בעולם הזמר והשירה, ולהם יוקדשו התכניות הראשונות עם החזרה לשידור. התחלתי בפינה שהוקדשה לאורה זיטנר, מחר אקדיש את הפינה לנתן זך ואמשיך בכך בשבועות הבאים.

הפינה ברדיו "אורנים" יקרה וחשובה לי מאוד, עסקתי בה בקרוב ל-500 שירים ואני מקווה שתימשך עוד שנים רבות.

* לחסום – הלקח שלי משתי השעיות שהושעיתי בפייסבוק בתקופה האחרונה היא לחסום את הפרובוקטורים ולא להיגרר אתם לקרבות רחוב. בדיוק לשם כך קיימת אופציית החסימה. גלי שטקר, שהתלוננה על תגובה שלי לפרובוקציות שאילו הייתי מתלונן עליהן היא לבטח הייתה נחסמת, היא מטרידה סדרתית שכבר פעמים רבות בעבר שקלתי לחסום אותה. היה ביביריון שבמשך שנים השתלח בי (ובכל מי שאינו סוגד לאלוהי העבודה הזרה שלו) בגסות תוך הפצת שקרים גסים. פעמים רבות התעלמתי, לעתים אף דילגתי על תגובותיו ולא קראתי אותן. אבל לא אחת נגררתי לשעות של קרבות רחוב מיותרים. אחרי שחסמתי אותו, לא הבנתי למה לא עשיתי זאת עד אותו רגע. החסימה אינה סתימת פיות, כי הוא יכול להמשיך להתבטא כאוות נפשו, ובסך הכל אני לא אראה מה שהוא כותב והוא לא יראה את מה שאני כותב ולא יגיב תגובות מתלהמות.

          * ביד הלשון

לוֹט – את אחת הפינות האחרונות הקדשנו למילה לוּט, כדוגמת לוּט בערפל. משמעות המילה היא מכוסה, עטוף.

מאותו שורש נגזרת המילה לוֹט, בחולם, שמשמעותהּ – כיסוי. הסרת הלוֹט ממצבה או משלט, פירושה הסרת הכיסוי. וברבים – לוֹטִים.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s