* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשניה.
הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).
ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעיה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.
הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.
אני שותף לביקורת על מספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.
ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.
* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.
עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.
* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות.
זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.
רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.
נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכל. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.
* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות".
ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות".
אותי לפיד שכנע.
* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.
אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.
לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהייתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת".
אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפרק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא הייתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר; אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.
* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים".
שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית.
ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו…
טול קורה מבין עיניך.
* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?
תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".
* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מלבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהייתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.
אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה… שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.
דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים… המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד". רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.
אהוד אולמרט. איש נקלה. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.
* הדובר של MeToo – כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.
* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא הייתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.
אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.
ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.
הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.
* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.
נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.
נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.
נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.
באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גמגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין. לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהייתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.
אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.
* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.
המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה הייתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה.
אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.
ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.
* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו יבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.
* Corona – ליצמן פרש ב-C.
* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.
נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשניה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.
הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.
יהי זכרו ברוך!
* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.
* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה.
אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.
יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.
אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.
אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת. אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האויב.
ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.
ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?
יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.
וכל הקמתה של ממשלת האחדות הייתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.
* דין הצתה – ובינתיים… "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.
* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.
* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.
בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות. אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום… בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.
* ביד הלשון
וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייתה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' לב בפרק י, ועד פרק יב פסוק ו.
חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".
וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 
הרעיונות בדבר ממשלת אחדות יפים ונכונים בעקרון. הבעיה היא, שאי אפשר לקיים הסכם מעשי עם המאפיה.. פרי הבאושים הראשון של ממשלת האחדות הוא הסיקול הממוקד שנעשה בימים אלה ליועץ המשפטי, תוך הסכמה שבשתיקה של אלה, שעד אתמול הקימו מחנה פוליטי לביעור השחיתות. זו הסנונית הראשונה. אנו עתידים לחזות בקרוב בחקיקה שנותנת מגן שריון לראש הממשלה מושחת מפני בגץ, אח"כ נראה כיצד יו"ר הכנסת החדש, לוין, משפיל את בג"ץ, ומתסיס נגדו, ומי יודע מה עוד. אח"כ נראה כיצד בני גנץ ואנשיו פורשים מהממשלה באמתלה זו או אחרת, בסוף גיע לבחירות נוספות, או שנחזה בממשלת 62 כזאת או אחרת, אבל בכל מקרה- אחרי ששומרי הסף ספגו מכות אנושות… וזה מעמיד את מדינת ישראל בסכנה קיומית !!!!!
הבעיה העיקרית היא, שרק 22% מהציבור מבין את גודל הסכנה, בעוד 78% נשבו בקסמי השוא של האחדות המזויפת, כולל אורי הייטנר הדגול.
אורי יקירי, תמיד אתה משמש עבורי דמות מעוררת השראה, מצפן מוסרי, ומומחה פוליטי. אך בנושא של ממשלת האחדות הזאת, עלי לקבוע בצער, שאתה טועה ומטעה בשיקולי הרווח וההפסד.
אהבתיאהבתי
אין לי אלא לשבח אותך על דיברי ההסתה הזדוניים השבועיים שלך כנגד הימין, הליכוד ובעיקר נתניהו, בפשקווילים שלך שבוע שבוע. דבריך טעונים בעיקרם בהרבה שטויות, שקרים ושנאה [שהיא בדרך כלל מוטציה של קנאה]. אבל אינני יכול להתאפק מיכולתך המרשימה לייצר מציאות דמיונית הפוכה ממש כדי להביע את תיעובך מנתניהו, והעיקר לומר את ההיפך ממה שקרה, כדי לנסות ולחלץ הסכמה בקרב שונאי נתניהו, כמו שכתבת ברשימה "מתנה לנתניהו". כשגנץ מאיים בחקיקות אישיות נגד נתניהו [שהן לכשעצמן חרפה, הונאה, פשע וסחיטה ולכן גם לא חקיקות חוקיות], זו לא סחיטה בעיניך, אלא דבקות בצדק ובמשפט? אבל כשהוא מוותר על החקיקות האלה בשם הקואליציה החדשה, זה פתאום המעשה האמיץ והאציל ביותר? או פשוט יותר לומר, שבהעדר עמדות עקרוניות אצל מחנה גנץ כל מה שנותר לו זה להתנהג ככנופיית פשע סחטנית ודורסנית?
"שקר שקר תרדוף" לא תעזור לך. והרי ההערות:
א. אתה פותח בשקר מיד עם הפסקה הראשונה כשאתה כותב: "במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ". להזכיר לך שגנץ הוא שניהל את סדר הדיונים, ולא נתניהו, כשבאמתחתו שרביטו הרוטט של ריבלין. כמה פעמים נתניהו חיכה לפגוש את גנץ וגנץ הוא זה שלא בא, גם לאחר שסיכמו בינהם להיפגש? והינה מספר ימים לאחר שנתניהו קיבל את שרביטו של ריבלין הם גיבשו מסמך הסכמות. מה עשה גנץ בכל אותו חודש שניתן לו? זיגזג בחוסר תכלית בין פתרונות קיצוניים, ששום אדם סביר לא היה נופל בתוכם, כמו הקמת קואליצית שמאל-ערבים, כשהערבים בקואליציה אבל מחוץ לממשלה. מי שלא הבין מלכתחילה שקואליציה כזאת היא בלתי אפשרית, לא יכול להחשיב את עצמו לפוליטיקאי נבון.
ב. להזכירך, מעמדו של גנץ נחלש בקרב חברי הקוקפיט, מיד לאחר הבחירות הראשונות ואחרי המערכה האחרונה היה ברור שסיכוייו להגיע ללשכת ראש ממשלה הולכים ופוחתים. הקוקפיט לא נתן אמון ביכולותיו של גנץ, ורחש הרוע הפנימי היה אחד משיקוליו, ואול העיקרי, למלט עצמו מהקוקפיט לזרועות נתניהו. שום ממשלה לא היתה יכולה לקום ללא הליכוד [כאשר גוש הימין שומר אמונים לגוש]. ושום ליכוד לא היה יכול להקים ממשלה ללא נתניהו. בעוד נתניהו היה יכול, לפחות תיאורטית, להקים ממשלה ללא 'כחול לבן', עם 1+2 עריקי "כחול לבן", הרי שאף אחד אחר, לא היה יכול לחלום על ממשלה ללא נתניהו. לכן גנץ הבין דבר חשוב מאוד בפוליטיקה – שידידים זה דבר זמני כי הם יכולים לשלוף את הסכין בכל עת; ויריבים גם הם דבר זמני, והם הופכים לידידים בשעת חרון ותמורה. וידידים זה דבר זמני, כאמור. לכן אתה יכול לומר בוודאות שנתניהו הוא המצוק שעליו נתלה גנץ בייאושו להיחלץ ממלתעות 'כחול לבן' ולהישאר רלוונטי בפוליטיקה הישראלית.
ג. נתניהו גם לא הסכים להדחתו של אדלשטיין הוא פעל להחזירו ליו"ר הכנסת ואת לוין הוא ייעד לשגריר בארה"ב. גנץ דרש בעלות על משרד המשפטים תפקיד יו"ר הכנסת, כדי לשלוט על הפרקליטות והתנהלות הכנסת. אני מניח שגנץ דרש קצת יותר מדי, כדי שיוכל לוותר בעניין יו"ר הכנסת ולהתחזק בדרישתו את משרד המשפטים. רוצה להזכיר לך, שר המשפטים הוא גורם די קובע במינויי בכירים בפרקליטות המדינה ופרקליטות המדינה חשובה מאוד לגנץ כי שם, לפחות תיאורטית, הצהרתית, החלה בדיקת פרשת "המימד החמישי". סביר שגנץ מחפש כל דרך לפקח ולהשפיע על החקירה בעניינו, ושר משפטים שלו הוא גורם שיכול להשפיע מאוד. אז האם דרישתו זו מפגינה חשש אמיתי של גנץ ממצב מערכת המשפט הזונה? בטח שלא. הוא דואג רק לעצמו.
ד. לשם כך הוא ויתר על דרישתו לאיוש יו"ר הכנסת אבל הציב תנאי שזה לא יהיה שוב אדלשטיין. למה? כי אדלשטיין מסמל אחד שקרא תיגר על בית המשפט העליון. וגנץ חייב להצטייר בציבור כמגן מערכת המשפט, כדי לא להרגיזה ולהפוך ליעד שלה בעצמו. תזכור, בין רשימת ההישגים שהציגה כחול לבן עם חתימת ההסכם, היה סעיף אחד כבדיחה לא מוצלחת. "יולי אדלשטיין לא יהיה יו"ר הכנסת". למה? על כי לא פגע בבג"ץ, התפטר ומנע עימות חוקתי? עמדה די הזויה. בכלל לא גמגום. להזכירך, גנץ ואדלשטיין נפגשו לפחות פעמיים בחודש וחצי האחרונים וההערכה היא שאדלשטיין ניסה לשכנע את גנץ להסיר את התנגדותו לבחירתו מחדש. אם גנץ לא היה הפקק למינויו מחדש, אז למה לא שמענו דבר על זה שגנץ תומך בחזרתו של אדלשטיין לתפקיד היו"ר? כאמור, ישנו ווטו לגבי עניין שר המשפטים ויו"ר הכנסת, וכך המשא ומתן תקוע לעת עתה, אך השיחות מתנהלות כל העת.אז מה לעשות שיריבו של נתניהו עושה לנתניהו את העבודה בעניין אדלשטיין וגם הופתע כשנתניהו קיבל די מהר את דרישתו? האם זו הסיבה להאשים את נתניהו שעבודתו נעשית בידי יריביו הלא חכמים כל כך? בכל מקרה ככל שהזמן חולף ייתכן ויתרצו הצדדים ויחזירו את אדלשטיין לראשות הכנסת, כל אחד מסיבותיו שלו. והרי אתה מודה באמיתות קביעותי בכך שאתה מסכם את המאמרון שלך ב"אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם". לכשיסירו תיפטר הבעיה.
ה. האם נתניהו אשם גם במתנה שגנץ נתן לו כשדחה את הצעתו שייכהן ראשון למשך חצי שנה? תמיד אתה ושכמותך יכולים לומר שנתניהו לא היה מקיים את ההסכם, כי איזה תירוץ אמין ולוגי יש לכם, זולת אמירה אידיוטית כזו? הרי לא ניסיתם, והאשמה היא עליכם. שכן אם הייתם מנסים ונתניהו היה מקיים את תאוותכם ולא מוסר את ראשות הממשלה לגנץ, ממילא הממשלה היתה נופלת ו"כחול לבן" , האידיוטית המקורית, היתה זוכה במלוכה ללא כל מאמץ בבחירות שהיו מתקיימות. לכן הטענה ההזויה הזו שלכם מעידה רק עליכם – 'מחנה כחול לבן המזוייף' – שרואה את העולם לפי ערכי עצמו הטמונים במוחותיכם הקודחים.
ו. טרם הבנתם שאי אפשר לבנות מפלגה ובודאי לא אידיאולוגיה רק על הסיסמה "רק לא ביבי", או "רק לא X". העם לא מטומטם, כמו בוני הלוגו הזה. אתם צריכים להתחבר למציאות, ולהפוך את המפלגות הדיקטטוריות שלכם למפלגות דמוקרטיות. עד אז, אתם רק מביאים נזק למשילות, לדמוקרטיה ולמדינה.
ז. למה גנץ דחף למנות את כל הח"כים שלו כשרים בממשלה? למה הוא לא דרש ממשלת 18 או 21 שרים עם חלוקה סימטרית או יחסית, ולהעביר את ההכרעות הפוליטיות גם הן לקבינט, שם ישנה חלוקה שווה בין "כחול לבן" לגוש הימין? למה הוא רצה לשמור את אנשיו בתפקידים אופרטיביים? הוא לא סומך עליהם כח"כים מהשורה? גנץ היה זה שדרש מנתניהו "ממשלה פריטטית מלאה" כדי לייצר כוח שווה בין קואליציית הימין בת ה-46 חברים ובין רשימתו בת ה-15 חברים. למה? לא כי גנץ לא מאמין לנתניהו, שזה דבר טריוויאלי ופופוליסטי, אלא שגנץ רצה לכפות על נתניהו את הגדלת כוחו והשפעתו בממשלה ולעזאזל ממשלת ה-32 או 36 שרים. האם הוא לא יכול היה לדרוש חלוקה יחסית תואמת של תפקידי השרים לפי גודלן היחסי של המפלגות, ולהשאיר את ההכרעה בעניינים הפוליטיים החשובים לו לקבינט בו אפשר היה לקיים ללא כל בעיה חלוקה שיוויונית בין כוח גנץ לכוח ביבי? אבל כנראה שחשוב היה לגנץ לתגמל את כל 14 משרתיו בתפקידי שרים כדי להעצים את המחוייבות של כל אחד מהם לקאפו גנץ.
ח. שאלה מעניינת – למה גנץ דחה את תיקי הבריאות והחינוך? הרי אלה נושאים ברומו של עולם ששימשו לו תירוץ לחבור לנתניהו.
אהבתיאהבתי
אם נתניהו כבר אשם אצלך על שוחד שלא נתן ולא קיבל, אז מה על גנץ שגם נתו=ן וגם קיבל שוחד בעסקת 'תן וקח' עם אלשיך, תוך שאלשיך מדלג על כמה משוכות חוקיות בסגירת עסקאות של מיליוני ש"ח כמתחייב בחוק ובתקנון הממשלתי?
אז ביבי אשם עוד לפני שחקרו אותו וגנץ זכאי גם אם חוקרים אותו?
אהבתיאהבתי
כל תרחישי האימים שלך הם בסימן שאלה, אני מעריך שלא יתממשו. אבל יש דבר אחד שהוא ודאי. האלטרנטיבה הייתה סיבוב רביעי בתנאי קורונה, מה שעלול היה לדרדר אותנו לאנרכיה. ומה היו תוצאות הבחירות? במקרה הטוב דילמה בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב חמישי (הפופוליסט המתייפייף בטח היה מעדיף סיבוב חמישי ואתה בטח היית מסכים אתו) ובמקרה הרע רוב מוחלט לנתניהו. יש משהו אינפנטילי בהימנעות מראיה רחבה, ובהתספקות בפריזמה צרת אופקים שאתה מבטא. כאילו אין מחר. הייתה כאן בחירה בין אחריות להפקרות. אני שמח שהאחריות גברה ולא תהיה אנרכיה.
אהבתיאהבתי
בינתיים מי שמנעו הקמת ממשלה ב-3 הבחירות האחרונות [כי עדיין זו האחרונה לא הוכרעה] הם גנץ, ליברמן ועריצי בג"צ. חרפתם וכסילותם הובילה אותם עכשיו לממשלה פחות נוחה עבורם. אם תתקיימנה בחירות רביעיות, הקורונה לא תעצור את הבוחרים, וכמו שצפוי לפחות בסקרים מהשבוע, כוכחו של נתניהו גדל על חשבון הדיקטטורים מטעם עצמם – גנץ את לפיד, מחרפי -רוע הדמוקרטיה ומפריחי הריח הרע.
אהבתיאהבתי