פינתי השבועית ברדיו: דני גיבור

דני גיבור / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 6.5.19

השבוע מלאו 35 שנים למותה של כלת פרס ישראל לספרות ילדים מרים ילן-שטקליס.

כילד, גדלתי על שירתה של מרים ילן שטקליס ובמיוחד על הספר "שיר הגדי", וגם כשאני קורא אותם כאדם בוגר, אני נהנה – לא הנאה נוסטלגית של זיכרון ילדות, אלא הנאה של אדם בוגר משירה טובה שמסריה טובים גם למבוגרים. ויש בהם שירים מרגשים ממש.

מרים וילנסקי נולדה באוקראינה ב-1900 למשפחה ציונית. בגיל מוקדם התייתמה מאמה. בגיל 20 עלתה לארץ ישראל. נישאה לפרה-היסטוריון משה שטקליס, אך הנישואין לא עלו יפה והם התגרשו כעבור שנים אחדות, לאחר ששטקליס עזב אותה לטובת מאיירת ספרה הראשון "אצו רצו גמדים". ילדים לא נולדו להם, ולאחר הפרידה ביניהם לא קשרה עוד קשרים רומנטיים והייתה בודדה וערירית כל חייה. לשמה היא הוסיפה את השם ילן – ראשי התיבות של שם אביה, יהודה לייב ניסן.

אף שלא היו לה ילדים, והיכרותה עם ילדים הייתה דרך ילדים של אחרים, ולגבי יחסיה עם ילדים, יש עדויות סותרות, בין ילדים שאהבו אותה לילדים שפחדו ממנה – אין ספק שבשיריה היא מיטיבה להבין את נפש הילד. לכן, ילדים התחברו אל שיריה, וגם מבוגרים, כי האמת האנושית שהיא היטיבה לבטא, היא האמת האנושית של בני אדם בכל גיל. בכל גיל ניתן להתחבר לשורות כמו "חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא? מיכאל".

מרים הייתה משוררת ילדים פורה מאוד, שפרסמה ספרים רבים, ורבים משיריה הולחנו. המוסיקאי המזוהה עמה ביותר הוא שמוליק קראוס. בין השניים נוצר קשר מיוחד, והיא ממש אימצה אותו כבן, ואף שחררה אותו בערבות ממספר מעצרים. הוא הלחין רבים משיריה, תחילה ללהקת "החלונות הגבוהים" ומאוחר יותר למופע ותקליט משיריה, עם ג'וזי כץ.

בין הבולטים בשיריה: "מיכאל", "הבובה זהבה", "רוח רוח", "אצו רצו גמדים", "נתפייסה", "הסבון בכה מאוד", "ג'ינג'י", "ידידי טינטן", "שמש שמש במרום", "לשפן יש בית", "לבדי" (או "לבדיתי") ועוד רבים וטובים.

אנו נאזין לשירה, בלחנו של מקס למפל – "דני גיבור", המוכר יותר כ"פרח נתתי לנורית". כמו רבים משיריה, גם "דני גיבור" פורסם לראשונה ב"דבר לילדים" ולאחר מכן בספרה "דני", שיצא לאור ב-1943. מאז הוא הופיע בספרים וקבצים נוספים, והוקלט בביצועים רבים.

זהו שיר מורכב, שנפתח בהצהרה, ממשיך בסיפור, ומסתיים בהצהרה. אך בסוף ההצהרה – בראשית הסיפור ובסופו, מופיעה שאלה, הסותרת את ההצהרה.

ההצהרה של דני, שאותה אימץ מהצהרה של אמו, היא שהוא אינו בוכה אף פעם. הוא חכם ונבון, הוא לא פתי קטון, לא תינוק בכיין.

אבל… למה הדמעות זולגות בעצמן? הוא ממחיש זאת בסיפור אהבה ילדי מרגש. הוא נתן לנורית פרח, הוא נתן לה תפוח, הוא נתן לה הכל. והיא… לקחה כל מה שנתן לה, את התפוח אכלה, את הפרח זרקה, והלכה, המנייאקית, לשחק עם ילד אחר… צריך להיות ילד כדי להתחבר לסיפור הזה ולשיר הזה? צריך להיות ילד כדי שהדמעות תרדנה מעצמן?

ברוח שבוע הגבורה שבו אנו נמצאים – שמעתי לא פעם ביקורת על השיר הזה, שכביכול מעביר מסר מצ'ואיסטי, שגיבור אינו בוכה, שהבכי הוא סימן לחולשה ולרכרוכיות. אבל ההיפך הוא הנכון. זהו שיר החותר תחת המסר הזה ונותן לגיטימציה לבכי. הרי ברור שכאשר הדמעות זולגות בעצמן, הילד בוכה. וכותרת השיר על הילד שמזיל דמעות כשאהובתו בוחרת לשחק עם ילד אחר הוא "דני גיבור". כלומר, לא זו בלבד שאין זו בושה לבכות, אין כל סתירה בין הבכי לגבורה.

את סיפורו של השיר הזה, אביא בלשונה של מרים ילן שטקליס, שכתבה עליו:
"אחזור להתחלת דרכי ואזכיר מעשה אשר השפיע עליי מאד. הלכתי פעם ברחוב, הרהרתי בבעיה: כיצד מבטאים אהבה מהי? הרי אין עוד מילים שבעולם אשר לא השתמשו בהן לצורך זה מאז אדם וחווה. מובן מאליו, אינני יכולה לשחזר את מהלך מחשבותיי והרגשותיי. על כל פנים, לפתע עלה בזיכרוני קטע מאחד ממכתביו של טולסטוי אל סופר צעיר: 'אם רוצה אתה לתאר סוס, תאר אותו כאילו אתה האדם הראשון הרואה את הסוס הראשון בפעם הראשונה בחיים'. אמרתי לעצמי: הלא כך רואה ילד את העולם, וכל אשר יש בו. הדבר בא עלי כהתגלות. ובכל זאת טרם הייתי בטוחה בעצמי ובדרכי. המשכתי והלכתי לאן שהלכתי. הלכתי אל רופאת-שיניים. ישבתי כמחצית השעה בחדר המתנה וחיברתי את השיר "דני גיבור". השיר מתחיל במילים: 'אמא אמרה לי: דני…" כשחזרתי לביתי רשמתי את המילים. קראתי את הכתוב, ולא ידעתי מה לעשות בו. נדמָה לי, שיר זה – ילדים לא יבינו אותו; מבוגרים – מי יבין את הדבר במעטה כה פשוט? הייתי בטוחה: איש לא יבין. הנחתי את השיר במגירתי, וחסל.

עברו שבועות ובא מכתב מיציב (עורך עיתון 'דבר לילדים'): מה את שותקת? שלחתי לו את השיר. השיר נדפס מיד. החוברת יצאה ביום ד', וביום ה' לפני הצהריים, ביושבי ליד שולחן עבודתי שבספריה על הר הצופים, הרגשתי פתאום שמישהו עומד לידי. הייתה זו ילדה כבת תשע: את מרים שטקליס? שאלה. אמרתי: כן. אמרה: אני שלחו אותי כל הילדים מן הכיתה שלנו לומר לך תודה על השיר שלך. מפני שאני מכירה את הדרך, אמא שלי עובדת כאן מן הצד השני של הכביש. שאלתי: איזה שיר? אמרה: דני גיבור. התבלבלתי והתרגשתי עד שלא ידעתי מה לומר. שאלתי: איזה בית-ספר? אמרה: לילדי עובדים. אמרתי: הנה כמה סוכריות, קחי לך! אמרה: לא, אמא לא מרשה. שלום! – פנתה והלכה. כעבור רגע נתאוששתי, רצתי אחריה, ומצאתיה ליד תחנת האוטובוס. לקחתי אותה, והלכנו וישבנו תחת עץ בגן האוניברסיטה. שאלתיה: מה מצא חן בעיניך בשיר זה? הסתכלה בי ואמרה בזו הלשון: אנשים רבים כתבו על האהבה, כתבו הרבה. למשל מאפו, אהבת ציון, שלושה כרכים. ואת כתבת על אהבה כל מה שאפשר לומר במעט שורות. ישבתי לפניה כתלמיד לפני רבו. אז ידעתי שילדים מבינים אותי, וידעתי שמצאתי את הדרך לבטא את עצמי".

מאז, דרכה לבטא את עצמה הייתה בשירת ילדים. ב-1956 היא הייתה הזוכה הראשונה בפרס ישראל לספרות ילדים. ב-9 במאי 1984 מרים ילן שטקליס נפטרה, בת 84. לזכרה, נאזין לשיר, באחד מביצועיו הרבים, והאהוב עליי ביותר – בפי אריק איינשטיין.

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא חָכָם וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא בּוֹכֶה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם;
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,
אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה
זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית,
קָטֹן וְיָפֶה וְכָחֹל.
תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,
נָתַתִּי הַכֹּל.

נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ,
הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵר
וְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק
עִם יֶלֶד אַחֵר.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם;
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,
אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה
זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s