צרור הערות 24.3.19

* נדבך חשוב – ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן היא בשורה גדולה וחשובה למדינת ישראל; בשורה היסטורית. היא מהווה נדבך נוסף בפעולות שהפכו את הגולן לחלק בלתי נפרד מישראל. ללא היסודות וללא כל הנדבכים שהונחו לאורך השנים, ההישג הזה לא היה קורה. לא הגיע פתאום קוסם ועשה "הוקוס פוקוס". וביום הזה חשוב שנזכור ונזכיר את כל הנדבכים שקדמו.

החלו בכך נציגי הקיבוצים ביישובי המועצה האזורית גליל עליון שהתכנסו בגדות המופגזת, במבניה המחוררים, 12 יום אחרי שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, והחליטו לקחת אחריות, לקום ולעשות מעשה, בלי להמתין לממשלה ובלי להמתין לאף אחד אחר, ולהקים התיישבות ציונית בגולן.

נדבך נוסף הוא קומץ החלוצים שעלו 5 שבועות בלבד לאחר מלחמת ששת הימים למחנה הסורי הנטוש עלייקה, הקימו את קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן), חלוץ היישובים בגולן בפרט ומעבר למה שהיה "הקו הירוק" בכלל.

נדבך נוסף הם הקיבוצים והמושבים, חילונים ודתיים, שעלו בשנים שלאחר שחרור הגולן ליישב את הגולן ולהפוך אותו לישראלי.

נדבך נוסף הם הממשלה והגורמים המיישבים שדחפו את ההתיישבות בגולן ונתנו לה את הגיבוי הממלכתי. בראש ובראשונה ייזכרו לטוב ראש הממשלה לוי אשכול והשרים יגאל אלון וישראל גלילי. יגאל אלון הוא הראשון שדרש, כבר ב-1968 את סיפוח הגולן לריבונות ישראל.

נדבך נוסף הם תושבי הגולן שגם מכת פינויים במלחמת יום הכיפורים לא הרתיעה אותם ולא שברה את רוחם. תוך כדי הקרבות הם החלו לעלות חזרה לקומם את היישובים, ומיד יצאו בפעולה לתנופת התיישבות, להקמת קצרין, ליישוב מרכז הגולן השומם, למאבק פוליטי ראשון נגד נסיגה בהסדר הפרדת הכוחות.

נדבך נוסף הם חלוצי קצרין, בירת הגולן, שהתארגנו לאחר מלחמת יום הכיפורים ועלו לקרקע ב-1977 בשיתוף פעולה חסר תקדים עם הקיבוצים והמושבים בגולן.

נדבך נוסף הוא ועד יישובי הגולן שלאחר ההחלטה על עקירת ההתיישבות בסיני, הבין שכדי להבטיח אחיזה בחבל ארץ, אין די בציונות המעשית ויש צורך בציונות מדינית, יזם את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל, חולל מאבק ציבורי למען החוק והחתים מאות אלפי אזרחים על העצומה להחלת הריבונות.

נדבך נוסף הוא צעדו המדיני הנועז של בגין, שנענה למאבק של תושבי הגולן ובעיתוי מתאים הוביל את הכנסת לחקיקת חוק הגולן בשלוש קריאות ביום אחד.

נדבך נוסף הוא מאבקם של תושבי הגולן נגד מסירת הגולן לסורים וחורבן יישובי הגולן ורתימת רובו של עם ישראל למאבק "העם עם הגולן". מול 5 ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט, שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, לא הרכנו ראש והובלנו מאבק מנצח.

נדבך נוסף הוא הרחבת יישובי הגולן בשנים שלאחר עשור של מאבק.

נדבך נוסף הוא חוק יסוד משאל עם, שעליו נאבקנו במשך עשרים שנה, עד חקיקתו הסופית ב-2014.

נדבך נוסף הוא היוזמה שנראתה דמיונית, של צבי האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה והיום מועמד ברשימת "כחול לבן" לכנסת, לפעולה למען הכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. האוזר הקים את היחדה למען הגולן שיזמה ודחפה את המהלך. יבורך ראש הממשלה בנימין נתניהו שהצטרף ליוזמה והפעיל את מאמציו ואת קשריו המדיניים לקידום היוזמה. וכמובן, ראוי לברכה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שקיבל את ההחלטה ההיסטורית.

ההישג הוא גדול, אך יש עוד מה לעשות כדי לקדם את היעד הציוני של אחיזתנו בגולן, הן במישור הציונות המעשית והן במישור הציונות המדינית.

במישור הציונות המעשית: הכפלת ההתיישבות היהודית בגולן בכלל ובקצרין בפרט ולאחר הפסקה ממושכת – הקמת יישובים חדשים בגולן.

במישור הציונות המדינית: להביא לחקיקה של בתי הנבחרים בארה"ב המכירה בריבונות ישראל על הגולן, כדי לעגן את הכרזת טראמפ כך שלא תהיה תלויה ברצונו הטוב (או הרע) של נשיא בעתיד. לשם כך יש לפעול לתמיכה דו-מפלגתית, של הרפובליקאים והדמוקרטים כאחד, בחוק כזה. והשלב הבא – להביא להכרה של עוד ועוד מדינות בריבונות ישראל על הגולן.

עתיד גבולה הנוכחי של ישראל, כשהגולן הוא חלק בלתי נפרד מישראל, להיום גבול של שלום. זה יקרה כשגם הסורים ישלימו עם ריבונות ישראל על הגולן. אבל עד שזה יקרה, הם צריכים לעבור שלב מוקדם – השלמה עם קיומה של ישראל.

* גודל השינוי – את גודל השינוי במדיניות האמריקאית, אפשר להמחיש בשני המקרים הבאים.

כאשר ראש הממשלה בגין החליט להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, בדצמבר 1981, הוא עשה זאת במהלך בזק – הביא לכנסת את החוק במפתיע והעביר אותו בשלוש קריאות בו ביום. הסיבה העיקרית לכך, הייתה הרצון להימנע מלחשוף את עצמו ללחץ אמריקאי בטרם תושלם המשימה.

הנשיא האמריקאי היה רונלד רייגן. הוא השתולל מזעם. ארה"ב יזמה החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון (החלטה 497) וכמובן תמכה בה. רייגן הטיל סנקציות על ישראל – השעה את מזכר ההבנה האסטרטגי בין ישראל לארה"ב.

במהלך המו"מ עם סוריה שניהל רבין, הוא הזמין את קרלוצ'י, שר ההגנה האמריקאי, לסיור בגולן, כדי להציג בפניו את הסכנות הגדולות הכרוכות בנסיגה, כדי להצדיק את הסדרי הביטחון עליהם הוא התעקש. קרלוצ'י סירב לבקר בגולן, כי מדובר בשטח כבוש. במקום זאת, הוא צפה על הגולן מתצפית באזור מנרה.

היום נשיא ארה"ב הכריז על הכרתו בריבונות ישראל על הגולן.

* המשמעות המעשית – ההכרזה האמריקאית על הכרה בריבונות ישראל על הגולן חשובה מאוד מבחינה מדינית, אך יש לה גם השלכות מעשיות.

כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, לא הצלחתי להשיג משאבים ותרומות מהסוכנות היהודית ומפדרציות יהודיות בארה"ב, כמו עמיתיי. הסיבה לכך הייתה, שאין בארה"ב פטור ממס על תרומות מעבר לקו הירוק, כי על פי החוק האמריקאי מדובר בשטח כבוש. הקושי הזה פגע גם בהשקעות בישראל.

ההכרה בריבונות על הגולן פותחת פתח לתיקוני חקיקה בארה"ב, ברוח הצהרת הנשיא והמדיניות האמריקאית החדשה.

* לעולם – רוסיה הודיעה שלעולם לא תכיר בריבונות ישראל על הגולן. אני לא מתרגש. גם ארה"ב הכריזה כך בעבר.

* שפה זרה – ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן שימחה כל ישראלי שפוי. גם התקשורת, ככל שהספקתי לראות, התייחסה כך לבשורה. אבל ערד ניר הגיע לאולפן אבל וחפוי ראש, נוטף מרירות, ודומה היה כמי שחרב עליו עולמו. והוא נזף בנו, עם כל מיני מילים מוזרות בשפה משונה, כמו "הגולן הוא שטח קבוש" ומיני נפיחוֹת מסוג זה.

* בעד הטוב – אומרים לי: מה אתה מתלהב? הרי מדובר במהלך שנועד לסייע לנתניהו בבחירות. נניח. אולי. אז מה? זה מה שחשוב? גם אם זה נכון – בכל זאת אני מתלהב. אני שמח על הטוב, גם אם הוא נועד לקדם מטרה שאני מתנגד לה. כי בשבילי, ישראל לפני הכל.

* כוחה של סיסמה – כותרת "ישראל היום": "טראמפ עם הגולן". כותרת "ידיעות אחרונות": "ארה"ב עם הגולן". שתי הכותרת הן וריאציה על סיסמת המאבק על הגולן בשנות ה-90, פרי מוחו הקודח והיצירתי של אורי אורבך ז"ל: "העם עם הגולן". סיסמה זו עיצבה את דעת הקהל, ויותר מכך – שיקפה את דעת הקהל, והשפיעה השפעה קריטית על ראשי הממשלה; הייתה זו סיסמת המאבק הציבורי הדמוקרטי המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל את ישראל מאסון לאומי.

* שניהם צודקים – בזה אחר זה התראיינו ביומן הבוקר של "כאן ב'" שני אנשים שאני מעריך מאוד – צבי האוזר, יו"ר היחדה למען הגולן, האיש שיזם והניע את המהלך שהביא להכרה האמריקאית בריבונותנו בגולן והיום ממנהיגי תל"ם ומועמד "כחול לבן" לכנסת, ויהודה הראל, חתן פרס ישראל, אבי ההתיישבות בגולן ועמוד התווך שלה לאורך יובל, שהשבוע יוצאת לאור הביוגרפיה שלו, פרי עטי. הם הציגו שתי עמדות מקוטבות בנושא פיתוח הגולן. בעוד האוזר קרא לאכלוס מאסיבי של הגולן, יהודה דיבר על שמירה על האופי של הגולן כאזור של שטחים ירוקים ופתוחים, שמירה על הטבע וקהילה איכותית. מי צודק? שניהם. אכן, יש לשמור על כל מה שיהודה אמר, אך אני מאמין שהכפלת האוכלוסיה היהודית בגולן יכולה להיעשות בלי לפגוע באותם ערכים. קצרין מונה היום 8,000 איש, והיא בהחלט יכולה וראויה להיות עיר של 30,000 איש. כל אחד מיישובי הגולן יכול להכפיל את עצמו. יש מקום לעוד מספר יישובים בגולן. את כל אלה ניתן לקיים תוך שמירה על אופיה של ההתיישבות בגולן.

* רשלנות עיתונאית – במשך שלושה ימים, בכתבות המסקרות ב-ynet את ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן, מופיעה טבלה תחת הכותרת "רמת הגולן במספרים". הטבלה מביכה ברשלנותה. נכתב בה שיש בגולן 32 יישובים יהודיים. אבל בגולן יש 33 יישובים יהודיים. מי נשכח? כנראה שה"תחקירן" נכנס לאתר של המועצה האזורית גולן, וראה שכתוב שיש במועצה האזורית 32 יישובים. מכאן שהיישוב שנשכח הוא קצרין – בירת הגולן, שהיא מועצה מקומית נפרדת. עוד נכתב, שיש בגולן 18,000 תושבים יהודים, מהם 8,000 בקצרין. עוד שגיאה. במועצה האזורית גולן יש 18,000 תושבים יהודים ובמועצה המקומית קצרין – 8,000, ובסך הכל – 26,000.

* קידום מכירות – סקופ! העיתוי של ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן לא נובע מקרבה לבחירות, אלא נועד לקידום מכירות של ספרי: יהודה הראל – ביוגרפיה.

* גב הספר – השבוע יוצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים". וכך נכתב על גב הספר:

לא רבים יודעים מיהו יהודה הראל, אף כי יהודה, גיבורה של הביוגרפיה הזאת, הוא מהיחידים בבני דורו אשר שינו את דיוקנה של הארץ, קבעו את גבולותיה, הפכו את הגולן לחלק בלתי נפרד מישראל.

יהודה הוא מהפכן בעל מזג ייחודי: רתום כל כולו למטרה ובה בעת נהנה מאוד מן הדרך. בין הצלחותיו אפשר למנות את "הקיבוץ החדש" ו"חוק הגולן", אולם בהצלחותיו רואה יהודה רק את קצה הקרחון של הכישלון.

הראל הוא האלמוני בין אנשי המעשה, המוח היוצר והפועל מאחורי הקלעים. הביוגרפיה שלו היא הזדמנות להביט בחיינו שלנו מבעד לעיניו של רומנטיקן מפוכח במיוחד.

הסופר, אורי הייטנר, מראשי המתיישבים בגולן, פובליציסט, היסטוריון ומחנך, ייחד שנים רבות למחקר מפעליו של הראל. הייטנר נמנה אמנם עם מעריציו של יהודה, אך אינו מעלים עין מחולשותיו ומפגמיו. כתיבתו הכנה והאינטימית חושפת בפנינו אישיות ייחודית, הנעה בחיוניות בין ודאות לספקנות עמוקה.

"מעטים האנשים בדורנו שחוללו מהפכה של ממש. יהודה הראל אחראי לשתיים: ההתיישבות בגולן והשינוי העמוק בתנועה הקיבוצית. הקורא בביוגרפיה של יהודה הראל, יהיו עמדותיו הפוליטיות אשר יהיו, ימצא בה מדריך מפורט למהפכן ההומניסט".

ירון לונדון.

* רפי איתן צדק – בשובו מטקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, הכריז שר החוץ שמעון פרס: תמו מאה שנות טרור.

11 שנים קודם לכן, אמר יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור רפי איתן: נכונו לנו עוד מאה שנות טרור.

דבריו של פרס עוררו התלהבות גדולה. דבריו של רפי איתן עוררו כעס וביקורת עצומה.

היום, 26 שנים אחרי הצהרתו של פרס ו-37 שנים אחרי הצהרתו של איתן, ברור לנו מי צדק. זאת, למרות שאיתן מאוד מאוד מאוד היה רוצה, כמו כולנו, שהצדק יהיה בפיו של פרס.

רפי איתן דיבר מתוך המציאות. הוא היה אדם בעל מעוף, דמיון יוצר, אופטימיות, אך היה נטוע בשתי רגליו על קרקע המציאות הישראלית והמזרח תיכונית, והיטיב לנתח אותה בריאליות מפוכחת, כמעט אכזרית.

מתוך ריאליות זאת, הוא הקדיש את כל חייו לביטחון המדינה, ותרומתו הייתה אדירה.

הערכתי מאוד את כניסתו לפוליטיקה בראש מפלגת הגימלאים. הוא היה אז איש עסקים מצליח, בעל עסקים בינלאומיים, איש אמיד, שהחליט בגילו המבוגר לעזוב הכל ולהקדיש את השנים הבאות למצוקות החברה הישראלית ובעיקר למצוקתם של הזקנים, בוני הארץ ומייסדי המדינה. אולם הוא לא בנה מפלגה ורשימה, אלא נענה לבקשה והוצנח לעמוד בראש רשימה… לא הכי איכותית, מה שגרם לכישלונו הפוליטי.

הכרתי אישית את רפי איתן, שבתו יעל היא חברת קיבוץ אורטל וחברה אישית קרובה שלי. הוא היה אחד האנשים החכמים, המבריקים והיצירתיים ביותר שהכרתי, וכל שיחה אתו הייתה חוויה אינטלקטואלית.

יהי זכרו ברוך!

* חמוץ ונרגן – ארבע שנים התחמק נתניהו מכל ראיון, סירב לכל הבקשות והתחינות של כלי התקשורת לראיין אותו. לפתע, בלחץ הבחירות, הוא הודיע מעכשיו לעכשיו שהוא בא לראיון בערוץ 12. מיד שונו כל התכניות כדי לתת לו זמן לראיון ככל שירצה. ובצדק, זה שיקול דעת עיתונאי מוצדק.

הגיע נתניהו לאולפן חמוץ ונרגן, מתבכיין על הראיון ה"מלטף" לגנץ (שקר וכזב), ולאורך כל הראיון התבכיין על התקשורת, על הערוץ, על המגישים.

בדמגוגיה מסיתה שוב ושוב קשר בין גנץ לטרור ("יקים ממשלה עם המפלגות התומכות בטרור").

חזר על השקר כאילו ראשי "כחול לבן" תמכו בהסכם הגרעין האיראני.
חזר על השקר כאילו הם התנגדו לגדר עם מצרים.
זלזל בכתב החשדות החמור מאוד נגדו, כולל באשמת שוחד.

ואח"כ הוא מצפה שהצופה יאמין למה שהוא אומר בנושא הצוללות?

גם בנושא הזה הוא היה מאוד לא משכנע.
בעקבות דבריו, ברור ביתר שאת שיש כאן שאלות קשות מאוד, שחייבות להיחקר ואין לי ספק שהן תחקרנה. אגב, בניגוד למה שהוא אמר – מדובר בחשדות חדשים שלא נבדקו.

צפיתי שעה ארוכה בראיון עם ראש הממשלה שלי והתביישתי.

* השאלה שלא נשאלה – הרבה שאלות מהותיות וחשובות מראייניו של נתניהו לא שאלו אותו. איני מלין עליהם, כי בכל זאת אין בידיהם זמן בלתי מוגבל. אבל אף שאלה על היחלצותו הבלתי נלאית להצלת התועבה הכהניסטית?

* תכנית איילת שקד – להפוך את השופטים לשפוטים (של הפוליטיקאים).

* איך שגלגל מסתובב – חתירתה של איילת שקד להכפפת בית המשפט למערכת הפוליטית נובעת מאשליה שלעולם חוסן, והיא תמיד תהיה הרוב. היא אינה לוקחת בחשבון את האפשרות, שהיא עלולה למצוא את עצמה במיעוט, ואיני בטוח שבמצב כזה היא תרצה לראות בבית המשפט שלוחה של הרוב הפוליטי.

* למה אתה מגן על בית המשפט? – שואלים אותי: איך זה שאתה, ששנים רבות כתבת אינספור מאמרים נגד המשפטיזציה ונגד האקטיביזם השיפוטי, מגן כך על בית המשפט?

זאת עמדתי בנושא: בראש ובראשונה, יש לעמוד על היותה של ישראל מדינת חוק; מדינה שבה הכל כפופים לחוק והכל שווים בפני החוק. יש לכבד את מערכות החוק והמשפט, לא לפגוע בהן, לא להשתלח בהן, לא להסית נגדן ובוודאי לא לטפול עליהן תיאוריות קונספירציה, תפירת תיקים וכד'.

יש לנהל מלחמת חורמה בשחיתות, לא לתת לה לגיטימציה – ולא רק בשחיתות פלילית, אלא בהשחתת המידות וסיאוב, בלי לתת להם שמות חיבה כמו "נהנתנות", שהיא כביכול לגיטימית.

יש לשלול את הגישה על פיה הדמוקרטיה כולה מתבססת רק על "רצון העם", וכל מה שהוא לכאורה רצון העם (כלומר כל מה שרוצה המנהיג שהצליח להרכיב קואליציה) לגיטימי. דמוקרטיה מחייבת איזונים ובלמים, כדי להבטיח שתהיה מדינת חוק, שתבטיח את זכויות המיעוט ואת זכויות הפרט. מערכת משפט חזקה היא חלק מאותם איזונים ובלמים.

אין זה אומר שמערכת המשפט חסינה מביקורת, כפי שאין זה אומר שהיא חפה משגיאות. למיטב הכרתי, מערכת המשפט בדור האחרון, ובעיקר בית המשפט העליון, שגתה רבות באקטיביזם שיפוטי, בהתערבות שאינה במקומה בנושאים פוליטיים, פגעה במערך האיזונים והבלמים של הפרדת הרשויות, וכתוצאה מכאן פגעה במעמד בית המשפט וחיזקה את מתנגדי מדינת החוק.

לא הכל שפיט. מלוא כל הארץ – לא רק משפט. כמו שיש לרסן כל כוח – כך גם את כוחו של בית המשפט, ובראש ובראשונה, עליו לרסן את עצמו.

חשוב להבהיר, שהעובדה שאנשים רבים כמוני נעמדים כחומה בצורה להגן על המערכת המשפטית, שעה שראש הממשלה החשוד בפלילים מנהל נגדה מלחמת חורמה – אינה אומרת שהפכנו לחסידים שוטים של בית המשפט, שחזרנו בנו מן הביקורת על האקטיביזם ושאיננו חותרים לשינוי ולרפורמות.

שר המשפטים דניאל פרידמן הציע רפורמות ראויות, שעם רבות מהן הסכמתי, אך ממשלה שהעומד בראשה היה אולמרט – עבריין מושחת, לא הייתה כשירה להוביל רפורמה כזאת, כי לא באה לנושא בידיים נקיות. הוא הדין בממשלה בראשות נתניהו.

אולם יש מקום לשינוי. ומן הראוי שיהיה זה שינוי בהסכמה. לאחר הבחירות יש להקים פורום פסגה של שלוש הרשויות, בראשות שלושת ראשי הרשויות – ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת בית המשפט העליון, שיגבשו יחד הסכמות על אופן האיזונים והבלמים הראוי לדמוקרטיה המבוססת על הפרדת רשויות. יש לגבש הסכמה באילו מקרים ראוי שבית המשפט יתערב; לדעתי, רק כאשר מדובר בפגיעה אקוטית בזכויות האזרח. יש לגבש הסכמה באיזה אופן עליו להתערב – למשל מה ההרכב המינימלי שמוסמך לדון בפסילת חוק ובאיזה רוב הוא רשאי לפסול חוק. יש לגבש הסכמה על פסקת התגברות של הכנסת – באיזה רוב רשאית הכנסת להתגבר על פסילת חוק (ודאי שלא 61 ח"כים. זאת בדיחה). יש לבחון את שיטת בחירת השופטים, אך זו צריכה להיות מאוזנת, הכוללת את נציגי שלוש הרשויות. יש גם לבחון כיצד מחזקים את הכנסת, שהיום נשלטת למעשה בידי הממשלה, ובכך נפגעת הפרדת הרשויות.

אני משוכנע שניתן להגיע להסכמות ולעגן אותן בחקיקה. לשם כך יש צורך ברצון טוב, בהבנה שיש צורך בשינוי ובכך שהמנהיגים ייגשו לתהליך כזה בידיים נקיות.

* עדיף D9 – החוליגן הכהניסט, מעריצו של המחבל הרוצח גולדשטיין, איתמר בן גביר, שעלול להיות חבר בוועדה למינוי שופטים, אמר בראיון ל"ישראל היום" שהוא לא רוצה לעלות על בית המשפט ב-D9 אלא להציף אותו ב-15 שפטלים. עדיף D9.

* הלך הזרזיר אצל עורב – מי קפץ להגן על תשדיר הביבים של נתניהו; הלעג על צלקות פציעתו של אמנון אברמוביץ'? באופן לא מפתיע – רוגל אלפר. לא רק תמיכה – היה זה פשקוויל הערצה לתעמולה של נתניהו, בזכות אותו תשדיר.

וזה ממש לא מפתיע. כי תחביבו של אלפר הוא לבזות את חללי צה"ל, המשפחות השכולות, נכי צה"ל ופצועי המלחמות; לנוד להם, ללעוג להם, לבוז להם, לשמוח לאידם.

רק יום קודם לכן הוא פרסם פשקוויל שטנה ונאצה נגד נכה צה"ל זיו שילון.

והוא מצא שותף.

* ראש קטן – יאיר קטן פרסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו הסביר מדוע לא ילך לקלפי. המוטיב החוזר במאמרו הוא "נמאסתם עליי". והניסוח המובלע בין השורות הוא "הכל אותו חרא". וקיבלתי הודעה מפי פעיל ותיק במפלגת העבודה, שעמד בראש תנועת נוער ואף התמודד בעבר על מקום בכנסת, שתומך ברעיון הזה ואף הוא מחרים את הבחירות.

הצעד שלהם הוא בריחה מאחריות, אבל למעשה המשמעות שלו היא שהם אחראים על כל דבר רע שיקרה כאן, כיוון שנטשו את הניסיון לקדם את מה שטוב בעיניהם. למעשה, בהחרמת הבחירות, כאילו הם נתנו את קולם לעופר בן גביר ואיתמר כסיף.

* מיתות משונות – בחדשות 12 הופיעה כיתובית: מיתות החמאס (במקום מיטוט).

* הבנת הנקרא – אם יורשה לי לא להצטנע – לאחר קריאת המגילה בפורים באורטל, ניגשה אליי אורחת שביקרה באורטל, ואמרה לי: אתמול הייתי בקריאת מגילה בבית הכנסת ולא הבנתי כלום. היום הייתי בקריאה שלך והבנתי הכל.

* קצת שקט בבקשה – אסף, בני החייל, הלך לקריאת מגילה. הרשו להם להרעיש רק בהמן הראשון והאחרון. ואללה?! תנו לצה"ל לנצח!

          * ביד הלשון

כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי – מה הקשר בין הביטוי "כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי" לפורים?

משמעות הביטוי הוא החלטה מודעת לקחת סיכון גדול.

המקור לביטוי הוא מגילת אסתר. מרדכי מודיע לאסתר (באמצעות שליחיה) על התכנית להשמיד את כל היהודים, ומצפה ממנה למהר ולהשפיע על אחשוורוש להעביר את הגזירה. היא מסבירה לו, שאם תיכנס אליו ללא הזמנה, אם לא ירצה בבואה – דינה מוות. הוא משיב לה שלרגע הזה הגיעה למלכות, כלומר כל המהלך לא היה שווה, אלא לרגע הזה שבו ניתנת בידיה האפשרות להציל את עם ישראל.

תשובתה של אסתר היא נקודת המפנה העיקרית במגילה – הרגע שבו היא מתעשתת, תופסת מנהיגות, וזו תשובתה אליו: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי".

המשמעות של דבריה, היא: אני בוחרת לקחת סיכון ולעשות את המעשה, יהיה מחירו אשר יהיה.

בחלק מן הקהילות נהוג לקרוא את המילים "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי" בנגינה של מגילת איכה, שאותה אנו קוראים בתשעה באב.

וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו – בתכנית מיוחדת לפורים ב"כאן ב'", שוחחו יגאל גואטה ואמילי עמרוסי על מגילת אסתר, והתעכבו על ציטוט מפסקת הסיום של המגילה, המתאר את מרדכי היהודי: "וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו", ועל שאלות של רוב ומיעוט, ושאף מנהיג אינו יכול להיות מקובל על כל העם, אפילו מרדכי וכד'. גם מאיר שלו, בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" כתב זאת.

בכך המשיכו שלו, גואטה ועמרוסי את מסורת המדרש לפסוק הזה עוד מן המשנה, מסכת מגילה, שבה נאמר: "לרוב אחיו ולא לכל אחיו: מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין". ומאז ועד היום עוד כהנה וכהנה הרחבות ופירושים ברוח המדרש הזה.

היופי של מדרש הוא נטילת פסוק ופירושו באופן שמתאים למסר שאנו רוצים להנחיל. במקרה זה, למשל, על הכרעת רוב; על כך שעל המיעוט לקבל את הכרעת הרוב, או על המחויבות של מנהיג לכל העם ולא רק לרוב שתמך בו וכן הלאה.

אולם מן הבחינה הלשונית גרידא, משמעות המילה "רוב" שונה. נלך מספר פרקים אחורה במגילה, להתייעצות של המן עם מקורביו, מה לעשות במרדכי המסרב להשתחוות לו. הוא פותח את ההתייעצות בתיאור הטוב שממנו הוא נהנה, ואיך כל הטוב הזה אינו שווה לו, כאשר מרדכי היהודי אינו משתחווה לו. "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ". מה פירוש "וְרֹב בָּנָיו"? האם הוא סיפר להם רק על שמונה מתוך עשרת בניו? הרי הוא התהדר בריבוי, בשפע ובעושר.

המילה "רוב" כאן, אין פירושה למעלה מ-50% בהצבעה, אלא ביטוי לשפע. כאשר המן מספר על רֹב בָּנָיו, הכוונה היא שהוא סיפר על בניו הרבים. וכך גם מרדכי. כאשר המגילה מתארת כיצד הוא עלה לגדולה, היא מציינת את היותו רצוי על אחיו הרבים; כלומר מלבד הגדולה לה זכה כמשנה למלך האימפריה, הוא גם היה המנהיג הנערץ על המוני היהודים.

השימוש במילה "רוב" לתיאור שפע קיים גם בעברית של ימינו, בביטויים כמו "רוב ברכות", "רוב תודות", "מקשיב רוב קשב" וכו'.

* "חדשות בן עזר"

מחשבה אחת על “צרור הערות 24.3.19

  1. תוספת למשמעות המעשית:

    הקרן הדו לאומית למדע- ישראל וארה"ב- BSF אינה מקבלת הצעות מחקר ממכון שמיר למחקר כי הוא מחוץ לקו הירוק. כעת הזמן לשנות, בתקווה שהנציגים הישראלים יתמכו,,,,

    ועוד הצעה מעשית: לשלוח היום נציג הגולן לארה"ב להקים אגודת ידידי המכון, אוהלו ועוד גופים מהגולן

    משה ענבר

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s