איוב לז: תְּמִים דֵּעִים

בפסוק טז אומר אליהוא: "הֲתֵדַע עַל מִפְלְשֵׂי עָב, מִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים?"

תְּמִים דֵּעִים בפסוק זה, הוא כינוי לאלוהים. כשאנו משתמשים היום בביטוי זה, כוונתנו אחרת לגמרי.

תמימות דעים, בשפתנו, היא הסכמה מלאה. תמימות – שלמות. כאשר שני אנשים או יותר מסכימים לחלוטין בנושא מסוים, ואין ביניהם מחלוקת, עמדתם שלמה, תמימה.

פסוק טז הוא חלק מרצף של שאלות רטוריות, שבאמצעותם אליהוא מנסה להוכיח לאיוב שאין ביכולתו, כבשר ודם, להבין את סוד הנהגת העולם בידי אלוהים.

תמים דעים הוא האלוהים, שדעת העולם בשלמותו נמצאת בידו. הוא היחיד היודע את כל האמת, ולכן דעתו שלמה. אדם אינו יכול להגיע לשלמות הזאת, טוען אליהוא.

בפרק הקודם הוא השתמש בביטוי דומה, תְּמִים דֵּעוֹת: "כִּי אָמְנָם לֹא שֶׁקֶר מִלָּי, תְּמִים דֵּעוֹת עִמָּךְ". כאן מתייחס אליהוא לעצמו, כמי שאומר לאיוב את האמת שהוא מכיר, מכלל המידע המצוי בידיו, בשלמותה, ללא כחל ושרק, ללא טיוח ועיגולי פינות.

הביטוי הזה התגלגל במשך דורות בשפה העברית, שינה את משמעותו, והיום פירושו הוא הסכמה מלאה.

* 929