לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"