שירים השירים ז: שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית

לאחד משיריו היפים של מאיר אריאל שם מוזר: "שיר גנוב". למה גנוב? אולי בלשון סלנג – שיר מגניב?

לא. פשוט, זה שיר שמאיר אריאל לא כתב את מילותיו. הוא רק הלחין את מילותיו של שלמה המלך. "שיר גנוב" הוא עשרת הפסוקים הראשונים בפרק ז של שיר השירים. ועל כך נאמר: מים גנובים ימתקו.

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ. מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם? מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת נָדִיב? חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג. בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה. צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן, עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים, אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק. רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן. מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים. מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ, אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים? זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. אָמַרְתִּי: אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו, וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב, הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.

בפרק השביעי של שיר השירים, אנו נחשפים לראשונה לשמה של הרעיה: שּׁוּלַמִּית. מצד שני, אם זה שם פרטי, מדוע מוסיף לה המשורר את ה"א הידיעה, הַשּׁוּלַמִּית? ולכן, יש פירושים לפיהם אין מדובר בשמה של הנערה, אלא השולמית במובן של בת העיר שלם. הירושלמית.

נתן אלתרמן כתב על השולמית. בעוד המשורר הלאומי ביאליק, כתב ברוח שיר השירים שירי אהבה אירוטיים ("קומי צאי", "בשל תפוח", "לא ידע איש מיהי") אלתרמן הרבה לכתוב בהשראת שיר השירים, שירים לאומיים. שיר השירים נתפס כמגילת הגאולה, על פי מדרש שיר השירים, ואלתרמן מגייס אותו לשירת הגאולה והתקומה הציונית. במאמריי לאורך פרקי המגילה, ציטטתי מדברים שכתב אלתרמן ברוח שיר השירים ב"שירי עיר היונה".

אלתרמן היה משורר לאומי, אך היטיב יותר מכל משורר לכתוב שירים אישיים, שירי אהבה נפלאים. גם בהם היו רמזים של שיר השירים, כמו "תשוקתי אליך, ואלי – גנך", ב"פגישה לאין קץ", המתכתב עם הגן הנעול בשיר השירים. אבל הזיקה החזקה שלו לשיר השירים, היא דווקא בשירתו הלאומית.

את "שולמית" כתב אלתרמן ב-1946, לאחר השואה וטרם הקמת המדינה, בשיא המאבק בבריטים, התקופה עליה כתב בדיעבד את "שירי עיר היונה". משה וילנסקי הלחין את השיר ושושנה דמארי שרה אותו. בשנות ה-80 שם טוב לוי כתב לשיר לחן חדש, עבור אריק איינשטיין.

עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ,
הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית.
סַעַר, סַעַר שָׁר לִי מִגָּבוֹהַּ:
בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ,
שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל.
שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ,
כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר.
יַך הָרוּחַ וְיִסְעַר,
אַךְ הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
אֶרֶץ, אֶרֶץ גַיְא וָהַר,
אֶרֶץ גַּן וָאָרֶץ בָּר,
גַּם שִׁירֵנוּ עוֹד יוּשַׁר.

אִם הָאִישׁ נִכְנַע לְצֵל הַחֶרֶב,
דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת תָּמִיד.
אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף.
דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, עוֹד צַמָּתֵךְ בָּרוּחַ,
שׁוּלַמִּית, עוֹד סַנְדָּלֵךְ אַדְמוֹן.
גַּם אִם יֹאהֲבוּךְ בְּשֶׁל תַּפּוּחַ,
יֹאהֲבוּך כְּמוֹ בְּשֶׁל אַרְמוֹן.

הוֹי הוֹי…

אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ
וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית.
אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ
עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית.

הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ!
הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד!
עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ,
עוֹד יוּשַׁר – הִכּוֹנוּ לַמּוֹעֵד!

הוֹי הוֹי…

תחילתו של השיר נראית כשיר אל אהובה. "בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית! שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ,
שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל. שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ". המשפט הבא מתחיל לבלבל: "כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". אולם עדין יתכן שמדובר בשיר אהבה אישי, שבו מדמה המשורר את יופיה של אהובתו ליופיה של ארץ ישראל, ברוח תיאורה של השולמית: "אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק. רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל" וכד'.

אולם בהמשך מתבהר השיר בהדרגה, כשיר שעוסק בגאולה לאומית, כשהוא פונה אל ארץ ישראל ושר לה את שירת הגאולה הקרבה.

"אִם הָאִישׁ נִכְנַע לְצֵל הַחֶרֶב, דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת תָּמִיד. אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף. דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לַשּׁוּלַמִּית!" אהבת הארץ דורשת מסירות אין גבול, לקום גם יחיד מול אלף – זו השבועה לשולמית. בניגוד לפרשנות על שלוש השבועות בשיר השירים, כשבועה לפסיביות, השבועה לשולמית על פי אלתרמן הפוכה – שבועה לא להיכנע לצל החרב, כי כניעה כזאת מעידה על כך שאהבת הארץ קלוקלת. השבועה היא למסירות נפש ללא גבול.

"אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית. אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית". אנו נמצאים כשגבנו אל הקיר ומעל ראשנו תלויה החנית. אך ממצב כמעט נואש זה, נתנער, בזכות שבועתנו לשולמית, וכך נזכה לשמוע את שיר השולמית, שיר התקומה.

אלתרמן רואה בעיני נביא את התקומה, את השמחה הגדולה והשירה הגדולה הצפונה בה: הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ! הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד! עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ, עוֹד יוּשַׁר", הוא מבטיח, ומעורר את קוראיו: "הִכּוֹנוּ לַמּוֹעֵד!"

ובשיר לאומי שבו מתכתב אלתרמן עם שיר השירים, הוא מתכתב גם עם התכתובת של ביאליק עם שיר השירים, בשיר האהבה האישי "בשל תפוח": "גַּם אִם יֹאהֲבוּךְ בְּשֶׁל תַּפּוּחַ,
יֹאהֲבוּך כְּמוֹ בְּשֶׁל אַרְמוֹן".

גם נעמי שמר כתבה על השולמית. היא כתבה עליו במישור הרומנטי, האישי. וכמו ברבים משיריה, היא כתבה כגבר לאישה.

כמעט לכל שיריה, כתבה נעמי שמר את המילים ואת הלחן. היא הלחינה אך ורק שירים של גדולי המשוררים, כמו ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן ורחל. אך כמעט לעולם לא כתבה מילים ללחנים של אחרים. יוצא מן הכלל הוא מתי כספי.

באמצע שנות השמונים העביר מתי כספי לנעמי שמר שתי מנגינות שכתב, וביקש ממנה לכתוב להם מילים. נעמי שמר נענתה לאתגר, וכתבה שני שירים בהשראת שיר השירים. על האחד, "על ראש שמחתי", כבר כתבתי. השיר השני הוא "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית". ישנה הקלטה של מתי כספי ונעמי שמר מנגנים את השיר יחד, בארבע ידיים, ושרים אותו בדואט.

שיר קליל ועליז, שבו הכותב מזמין את השולמית לריקוד.

תני לי את ידך
ואני אתן
אתן ידי לך
אם נא מצאתי חן
ככה נרחף
ניסחפה במעגל
(אי שולה שולמית)

צעד תימני
הצלבה משמאל
ועוד מבט אחד
שאומר הכל
יד על הכתף נסחפה במעגל

שובי אל הקן
שבנינו יחד
השולמית
(שלנו)
שובי ונחזה בך
שובי ונחזה בך
שובי הנה
שובי שולמית

ככה במחולות מחנים את
תחוגי מה יפו פעמיך בת
איך טופפת לך
מרחפת במעגל
(אי שולה שולמית)

אל תרשו לשולה
להתחמק
לא אל תרשו לה
שולה היא אשת חיק
יחד נרחף נסחפה במעגל

שובי אל הקן…

תני לי את ידך
ואני אתן
אתן ידי לך
אם נא מצאתי חן
יחד נרחף
נסחפה
במעגל.

נעמי שמר כתבה שירים רבים בהשראת שיר השירים, כפי שראינו בפרקים הקודמים, אולם לפרק ז הייתה לה כנראה חיבה מיוחדת, כי ניצוצות ממנו מנצנצים ברבים משיריה.

ב"אלף ב" מוציאה נעמי שמר את האותיות למְחוֹל המחנים, ברוח הפסוק "מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם?"

ב"אחותי רוחמה" היא שרה לרוחמה "קוֹמָתֵך תָּמָר, אֹחַז בְּסַנְסִנָּיִךְ הַנִיחִי וַאֲטַפֵּס", בהשראת הפסוק: "אָמַרְתִּי: אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו, וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים".

אותו פסוק מנצנץ גם בשירה "תפוח בדבש": "רֵיחַ אַפֵּךְ לִי מָתוֹק כַּתַּפּוּחַ".

הדימויים הללו הסעירו גם את מאיר אריאל. מלבד הלחנתם ב"שיר גנוב", הוא השתמש בהם גם בשירו "בשדה ירוק":
וְהָיְתָה תְּחוּשָׁה שֶׁל תַּפּוּחַ
וְהָיִינוּ כָּל כָּך קְרוֹבִים לַנְּגִיעָה!
… עֲדָרִים גָּלְשׁוּ אֶל הַשֹּׁקֶת:
עַל שְׂפָתַי מַפָּלֵי שֵׂעָר!
… בְּשָׂדֶה יָרֹק, עַל גִּבְעָה תְּלוּלָה
רֵיחַ תַּפּוחִים נוֹדֶפֶת וּטְלוּלָה.

על ריח התפוח כתב גם יורם טהרלב בשירו "ריח תפוח אודם שני", שיר שלכל אורכו מופיעים ייצוגים של שיר השירים:

שובי ציפורת על כנף הרוח
כבר בגני פִּתח הסמדר
בושם לימון ניצת התפוח
גשם הלך וחורף עבר.

הו מי יביא לך זו האיגרת
מי יישאך כלה אל גני
קן לך אבנה על בד וצמרת
ריח תפוח אודם שני.

בואי נא בואי צביית החמד
בגד של טל לבשו השדות
כבר האדימה לנו השמש
ובגביענו יין אדום.

הו מי יטוס ידאה בשמיים
מי לך יביא בשורת האביב
מי יישאך כלה על כנפיים
מי אל גני אותך לי ישיב.

שובי נא שובי כי תם החורף
שחר חדש הקיץ הביא
שובי אלי קנך הציפורת
שובי צביה אל ערש הצבי.

וגם משה דור כתב ברוח פסוקים אלה, ואין זה מקרה שדווקא "הדודאים", ששמם נטול מ"שיר השירים", שרו אותו, ללחנו של יוסף הדר:

נד אילן
צמרתו ליטף הרוח
ונשק עליו

שם בגן
יפתי קטפה תפוח
וצחוקה שנהב

לו אני אילן היא רוח
ונשקה אף לי
עוד תקטוף אותי תפוח
חינני

הו מתי היום יפוח
ואשא קולי
יפתי רדי לשוח
בגני.

על החיבור בין שיר השירים למתח הגאולה, יכול להעיד השם שכינו את עצמם חלוצי העליה מתימן, אנשי העליה הראשונה. הם עלו בשנת תרמב (1982). הם שיכלו את אותיות השנה – תרמב ל-בתמר, ואת העליה שלהם כינו במילות שיר השירים: אֶעֱלֶה בְתָמָר.

אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ.

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים.

צבי שרף הלחין פסוק זו והוסיף לו פסוק אחר, והשיר "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַם" הושר בפי חבורת הזמר של קיבוץ העוגן ולהקת "סקסטה".

על המגדים כתב והלחין עמנואל זמיר:

מְגָדִים לְרֵעִי בְּצִנְעָה מִי צָפַן?
שְׂחוֹק עָלִים גְּשׁוּמִים – מַה יָּרֹק הוּא!
וּטְרוּפָה שִׂמְחָתִי מִיֵּינָהּ כִּי שָׁכַר
וְרוֹגְעָה – עֲיָנוֹת בָּהּ יָשֹׁקּוּ…

אֶחֱזוּ לִי, לֵילוֹת וְיָמִים בְּרוּכִים
מִשְׁעוֹלֵי בְּשָׂמִים – אֶחֱזוּ לִי
בּוֹא רֵעִי, בּוֹא דּוֹדִי, גְּשׁוּמִים הֶעָלִים
הֵן לְךָ מִשֶּׁלְּךָ וְאַתָּה לִי.

ב-1949 עלה לקרקע מצפון לעתלית מושב עובדים דתי, שחלוציו היו עולים ממרוקו, אלג'יר, מצרים, טורקיה וספרד. זאב וילנאי הציע להם את שם היישוב, הלקוח מן הפרק שלנו: מְגָדִים.

חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ.

* 929