בנים יקרים!
אתם משתחררים בתום שלוש שנות שירות מפרכות – לכם, ובמידה מסוימת גם לנו, ההורים. זו שמחה גדולה לכם, שמחה גדולה לנו. ומעבר לשמחה, חשוב לי לומר כמה מילים על משמעות הנתינה והמסירות שלכם בשלוש השנים הללו.
בילדותי, בשנים העליזות, לכאורה, שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, אמרו לי הוריי, שבטח עד שאגיע לגיל 18 כבר לא אצטרך ללכת לצבא. היתה זו יותר מסתם תקווה או אשליה. היתה זו תחושה. דברים אלה "הובטחו" למרבית בני דורי. מלחמת יום הכיפורים ניפצה את החלום, ובכל זאת… שרנו אז את "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". וגם אז היתה זו יותר מתקווה, היתה זו אמונה. לאחר גיוסי לצה"ל, פרצה מלחמת הלבנון, בה לחמתי בכל תקופת שרותי הסדיר. ואח"כ אינתיפאדות, ומלחמות בלבנון ובעזה ומלחמות שבין המלחמות, טרור ומבצעים.
מפוכח יותר, לא הבטחתי לילדיי יונה, עלה של זית. חוששני, שלא תהיו דור אחרון למלחמה. זוהי תובנה קשה ואכזרית. אבל מי שמבין שהציונות וקיומה של מדינת ישראל הם תנאי הכרחי להמשך קיומו של העם היהודי, חייב להסיק שאין ברירה. אם נגזר עלינו לחיות ולצדנו החרב, עלינו לעמוד בגזירה הזו, שהרי כבר התנסינו באלטרנטיבה.
אני מביט בעיניכם ובפניכם בגאווה. אתם אלה שנושאים את מדינת ישראל על כתפיכם. כולכם התנדבתם לשירות המפרך והתובעני ביחידה מובחרת, בדרג המסתער ביותר. רבים מכם הקדמתם לשירות הזה התנדבות לשנת שירות בחברה הישראלית. יש הטוענים בציניות, שההולכים ליחידות הללו עושים זאת רק לשם מיצוי עצמי, למימוש המצוינות האישית, להילת הקרביות וכד'. אבל מי שזאת בלבד המוטיבציה שלו, לא ישרוד את הקושי הפיסי והנפשי, את השחיקה של שרות ממושך, קשה ואפור ברובו. תנאי לעמידה בקושי הזה, היא אמונה אמיתית בצדקת הדרך והבנה שמסירות הנפש היא תנאי לחיים הלאומיים ולעצם חייהם של אזרחי ישראל. אנו, ההורים, חינכנו ואנו מחנכים את ילדינו לאהבת האדם, העם והארץ ולאורח חיים של נתינה ומסירות. בחינוך הזה אנו נוטלים על עצמנו אחריות כבדה מאוד כהורים, אחריות שאין אנו יכולים לברוח מפניה.
לאחר מבצע "חומת מגן", התראיין ברדיו מח"ט במילואים שאמר: "20%, בערך, מהחברה הישראלית משרתים במילואים. 20% משלמים מס אמת. 20% מתנדבים למשא"ז, למד"א ולשאר ארגוני ההתנדבות. 20% מגלים אכפתיות ומעורבות, בדרכים שונות, בחברה הישראלית. …הבעיה היא, שמדובר תמיד באותם 20%".
יש המכנים את ה-20% "פראיירים". וממה הישראלי סולד יותר מאשר מלהיות פראייר? ובכל זאת, כל הטוב והיפה בחברה הישראלית, ועצם קיומה של מדינת ישראל, הם בזכות הפראיירים, "הנושאים את עמם עלי שכם", כמאמר המשורר. כך שאנו, הפראיירים, רשאים להרשות לעצמנו להיות פראיירים גאים.
אחד הדברים המאפיינים את הצוות שלכם, ממנו התפעלתי כצופה מהצד, הוא הרעות ואחוות הלוחמים ביניכם. אתם באמת משפחה. עצם העובדה שלאחר שלוש שנים ביחד כל כך צמוד ואינטנסיבי, בחרתם לנסוע יחד, כצוות, לתאילנד, מעידה על כך.
עם שחרורכם, אני מאחל לכל אחד ואחד מכם הצלחה בכל דרך שתבחרו בחייכם האזרחיים. אין לי ספק שלכל מקום אליו תלכו, כל חייכם, השירות שלכם בצה"ל, החוויות שחוויתם בו, יהיו בעבורכם צידה משמעותית לדרך.
בשם ההורים אני מצדיע לכם בהערכה. כולנו גאים בכם!
הבלוג של אורי הייטנר 