דחליל ושמו "הדתה"

השד ה"הדתי"

בשנת 2010 פרסם העיתונאי והחוקר יאיר שלג, את ספרו "מעברי ישן ליהודי חדש – רנסנס היהדות בחברה הישראלית", מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. במחקר מעמיק זה, תיאר שלג וניתח תהליכי עומק בחברה הישראלית ובתרבות הישראלית מאז המחצית השניה של שנות ה-80, של התחדשות יהודית ועיסוק אינטנסיבי ביהדות בחברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי בדרכים שונות, ובהן בתי מדרש וקבוצות לימוד, קהילות תפילה חילוניות, תכניות רדיו וטלוויזיה מיוחדות ליהדות, טורים עיתונאיים המוקדשים לפרשת השבוע, זמרים ומוסיקאים המלחינים ומבצעים פיוטים עתיקים, לימודי חסידות וקבלה פופולריים ועוד.

שלג היטיב לתאר את התמונה. מהלך תרבותי כזה, באופן טבעי מעורר פחדים, מעורר התנגדות ויוצר ריאקציה. ההצלחה הזאת של ההתחדשות היהודית, היא שהולידה את הריאקציה – השד ה"הדתי", קמפיין ההפחדה מפני דחליל ה"הדתה". גורמים הדוגלים בחילוניות קיצונית, אנטי דתית, חפה מיהדות, כמו "הפורום החילוני" ועיתון "הארץ" (בעיקר כתב "הארץ" אור קשתי), חוללו את קמפיין ההפחדה הזה, כאשר בתחכום רב הסיטו אותו מהאיום האמתי בעיניהם – ההתחדשות היהודית, לעבר עמותות אורתודוכסיות שקל להסית נגדן. בתחכום רב עוד יותר הם מיקדו אותו בתחום החינוך, תוך ניצול הפחדים שיש לכל הורה, ביצירת מצג שווא של מסע החזרה בתשובה של ילדיהם הרכים בבתי הספר, רחמנא לצלן, השם ישמור.

ללמד את תורת ישראל, מורשת ישראל והמסורת היהודית

בשנת 2000 שונה, ביוזמת שר החינוך, חוק החינוך הממלכתי, וצורפה אליו רשימה מעודכנת של מטרות החינוך הממלכתי.

הרשימה כוללת, בין השאר, את המטרות הבאות: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו; … ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל; ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם". ובמילה אחת: "הדתה".

מי אחראי לשערוריית ה"הדתה" הזאת? מן הסתם נפתלי בנט, אולי שי פירון או שמא זבולון המר, שרים דוסים שכמותם. או אולי גדעון סער ה"מתחזק". אז זהו, שלא. שר החינוך היה איש מרצ, אמנון רובינשטיין. כל שרי החינוך, חיפשו את הדרכים כיצד ליישם את המטרות הללו. כולם בחנו את הנושא, והגיעו לתובנה שהבעיה במערכת החינוך אינה של "הדתה", אלא של ריחוק ובורות, ויזמו תכניות לחיבור ליהדות. כן, גם יולי תמיר. הבעיה האמתית היא שכל שר זרק לפח האשפה את התכנית של קודמו ובזבז חצי קדנציה על כתיבת תכנית חדשה שתהיה מזוהה אתו, אף שלמעשה היא כמעט זהה לתכנית של קודמו.

אני אוחז בידי ספר משנת 1958 שנקרא: "חגים ומועדים בחינוך – למחנכים בגן ובכיתות הנמוכות". את הספר הוציא המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות הכללית. כדי להבין לאיזה זרם משתייך הספר אציין חג המופיע בו בין פסח ויום העצמאות. אחד במאי.

והספר הזה, של תנועת העבודה הציונית סוציאליסטית, הוא ספר של "הדתה" איומה ונוראית, לא עלינו. הספר נפתח בדבריו המפורסמים של ברל כצנלסון על "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות" וכו'. והטקסטים, אלוהים ישמור, הטקסטים… "הדתה" גמורה.

ניקח לדוגמה את רשימת הטקסטים לחג הסוכות: ויקרא כג לט-מד, דברים ט זיג-יד, נחמיה ח יג-יח, מסכת סוכה כח ב, פסיקתה, רשב"ם, מדרש רבה, סוכה ה. ואח"כ רשימה של מאמרים על החג ועל שמחת תורה, כמו: מאוצר הפולקלור, האושפיזין בסוכתנו, שמחת המועד – ניסוך המים. וטקסטים של שלום עליכם, טשרניחובסקי, שמריהו לוין ושירי ילדים לחג ועוד ועוד.

אלוהים אדירים! הרי זה ממש נשמע כמו "אוי אוי אוי", "הדתה" שלא ברא השטן. הלו, זה המרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות הכלכלית של העובדים העבריים בא"י, תשי"ח?

ספר התורה שלי

כשהייתי תלמיד בכיתה ב, בבית הספר הממלכתי (החילוני), התחלנו ללמוד תורה. לכאורה, היה זה עוד מקצוע, ככל המקצועות. אך לא זכור לי שהייתה לנו מסיבת קבלת ספר טבע עם ההורים, גם לא חשבון או עברית. אבל היה לנו אירוע של קבלת התורה. וכל הילדים וההורים היו נרגשים מאוד, ואף אחד לא חש איום ולא ראה בכך "הדתה". ובסוף השנה, גולגלו דפי מחברת התורה שלנו במעין מגילה, דמויית ספר תורה קטן. ואמי תפרה "מעיל" מקטיפה כחולה, רכה, כשל ספר תורה, רקום באותיות מוזהבות, שנראה ממש כספר תורה קטן, שאפשר לרקוד אתו בשמחת תורה. איזו "הדתה"!

ומצד שני… לכל אורך יב שנותיי בבית הספר היסודי ובתיכון, לא שמעתי על הרמב"ם, למשל. תמיד נמשכתי ליהדות והתעניינתי בה, אך את עיקר ידיעותיי רכשתי מחוץ לבית הספר.

כלומר, מצד אחד היה רצון עז לחבר את הילדים בדרכים שונות ליהדותם. מצד שני, לא נבנתה תשתית ידע והיכרות ראויה עם יהדותנו. מצד אחד היו פעולות שהיום היו מוקעות כ"הדתה" ומצד שני, עוצבנו כבורים ועמי ארצות.

הבורות הזאת קיימת עד היום. רק בשבוע שעבר כתב לי חברי דני זמיר, ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות, שרוב בוגרי יב שמגיעים למכינות הקדם צבאיות אינם יודעים מה זאת מערת המכפלה.

זאת הבעיה האמתית במערכת החינוך, שעמה עלינו להתמודד – הבורות. לא דחליל ה"הדתה".

מסע ההפחדה

בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ניהלתי ויכוח קשה וממושך עם רבני הגולן וחלק מן ההורים הדתיים, על החיבור בין הנוער הדתי והחילוני בגולן. הרבנים ניסו להמעיט ככל הניתן את המפגש, בעוד אני ניסיתי בכל מאודי להרבות במפגש, להעצים אותו ולהעמיק אותו. ומדוע הם התנגדו? מתוך פחד מהשפעה "רעה" על הנוער שלהם.

הפחד הזה קיים גם במגזר החילוני. ההורים רוצים שילדיהם יכירו את היהדות, אך יש בהם חשש מפני חזרה בתשובה. לפחד הזה מכוון קמפיין ה"הדתה" הדוסופובי.

מסע ההפחדה מתמקד בשתי תופעות – ספרי לימוד וכניסת עמותות לבתי הספר, שהם חלק ממזימה לגנוב את נפשותיהם הרכות של הילדים ולהחזירם בתשובה.

מצאו איזה ספר גיאוגרפיה, שבו, תחזיקו טוב!, סופר על המנהג הפרימיטיבי המוזר של תפילה לגשם והובא הטקסט. אההההה! אפילו לגיאוגרפיה הם מביאים את ה"הדתה".

הייתי שותף לדיונים רבים בנושא של חינוך ליהדות, ברובם דווקא בעולם של ההתחדשות היהודית, ואחד המסרים המרכזיים היה שיש להפנים שיח יהודי בכל המקצועות ולאו דווקא בשיעורי יהדות. אך אחזור לספרי הלימוד. הנושא נבדק בידי ועדת מומחים מיוחדת והסתבר, שמתוך מאות רבות של ספרי לימוד, שרבים מהם פרטיים באישור משרד החינוך, ב-3-4 ספרים נמצא איזה משפט מיותר שניתן להגדירו כ"הדתה". אגב, לפחות אחד הספרים הללו הוא דווקא מתקופת כהונתה של יולי תמיר במשרד החינוך. המשרד הורה למחוק את המשפטים הללו ממהדורות הלימוד. זה כל סיפור ה"הדתה" בספרי הלימוד.

הרבה פחות, למשל, ממגמות פוסט ציוניות שהוחדרו לספרי האזרחות, כולל בעידן בנט. אבל כל אימת שמישהו מתייחס לנעשה בספרי האזרחות, מיד קופצים: "מקארתיזם".

הטענה העיקרית של הקמפיין, היא נגד עמותות דתיות הנכנסות לבתי הספר.

אידיוטים שימושיים

באופן אישי, מה שכואב לי במיוחד בקמפיין דחליל ה"הדתה", הוא הצטרפותם אליו של חלק מארגוני ההתחדשות היהודית. זה כואב לי, כי אני רואה עצמי חלק בלתי נפרד מן הארגונים, אני קשור אליהם מאוד, ניהלתי ארגון כזה וגם היום אני שותף לעולם הזה. מה גורם לאותם ארגונים לירות לעצמם – לא ברגל אלא בראש, ולהיות אידיוטים שימושיים במאבק המכוון בראש ובראשונה נגד מה שאנו מייצגים?

הסיבה לכך היא סיפור "העמותות" – הארגונים החיצוניים, רובם דתיים, הנכנסים למערכת החינוך כדי להנחיל תכנים יהודיים.

אני סבור שמי שצריכים ללמד יהדות ולחבר את הילדים ליהדותם הם המורים. אם יש בעיה של ידע והיכרות, על משרד החינוך להכשיר לנושא את המורים. ואכן, זו המדיניות של משרד החינוך. אני מאמין שבעוד שנים ספורות, לא יהיה עוד צורך בכניסת העמותות, שנובעת ממחסור במורים הבקיאים ביהדות. גם בגולן נתקלנו בתופעה הזו.

וכל עוד חלק מן התכנים הללו עובר למיקור חוץ, קיימת תחרות בין ארגוני ההתחדשות היהודית לבין ארגונים דתיים אורתודוכסיים. למרבה הצער, רוב בתי הספר החילונים מזמינים דווקא גורמים דתיים. וזה מאוד מכעיס ומעליב את ארגוני ההתחדשות היהודית. ודוחף אותם לקמפיין לא להם.

מן הראוי היה לעשות חשבון נפש בארגונים. לברר, מה הגורם לכך שבתי הספר בוחרים בארגונים דתיים? איך להתחרות אתם בהצלחה? מה לעשות כדי שיבחרו בנו?

למיטב הכרתי, הסיבה היא זאת: הכישלון שלנו, הוא שטרם הצלחנו לזכות להכרה כמייצגים נאמנים ואותנטיים של היהדות. וככל שקהל היעד החילוני בור יותר, בואכה "עגלה ריקה", כך ההכרה בנו נמוכה יותר. ככל שמדובר בחילונים בעלי תודעה יהודית רדודה יותר, כך הם רואים את הארגונים הדתיים כיהודים אותנטיים יותר. ואם בבית הספר החילוני אנחנו צריכים לתת לילדים "קצת יידישקייט", מוטב להזמין את המקור.

התודעה הזאת היא הכישלון שלנו, של ארגוני ההתחדשות היהודית. הכאה "על חטא" על חזה הזולת וזעקות שבר על "הדתה שמדתה", הן ההיפך מן ההתמודדות הזאת.

אדרבא, קמפיין ה"הדתה" רק מחזק את הסטריאוטיפ הזה, כי הוא יוצר זהות בין יהדות לדתיות אורתודוכסית ומציג אותה כדבר מאיים, שעלול לטרוף את נשמות עוללינו הרכים.

הצטרפות ארגוני התחדשות לקמפיין הוא ליקוי מאורות.

מן הראוי שתנועת ההתחדשות היהודית תראה עצמה דווקא כגשר תרבותי בין חילונים ודתיים, גשר המבוסס על התרבות המשותפת, ההיסטוריה המשותפת, השפה היהודית של כולנו, ולא להיגרר אחרי חילוניות רדיקלית המואסת במפעל חיינו.

יש נושאים שבהם יש מקום למאבק של תנועת ההתחדשות היהודית בממסד הרבני, בעיקר בנושא הפתיחות לזרמים ביהדות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוק הגיור ובמתווה הכותל. אבל מה פתאום עלינו להיגרר למאבקי סרק והפחדה, של מי שרוצים ליצור הוויה ישראלית חפה מכל מה שאנו עמלים עליו מזה שנות דור?

* "שישי בגולן"

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “דחליל ושמו "הדתה"

  1. אורי, אני אוהבת לקרא את הבלוג שלך, ולעיתים קרובות שמחה ללמוד דברים חדשים, או נהנית מהכתיבה הרהוטה ומסכימה איתה. עד כאן
    כאשר מכניסים אמונות ודעות לספרי לימוד בלי ההסבר שזה אמונה ודעה, כשמביאים תכני דת לספרי מדע, זו הדתה ולא שמדתה.
    כאשר רק תכנים דתיים מוספים לשיעורים ללא תכנים חילוניים, וללא ההצגה של העגלה החילונית המלאה, זה שטיפת מח.
    ומשום מה זה ניתן רק לילדים החילוניים, תנסה להכנס לבית ספר דתי או חס וחלילה חרדי ולהביא מהעגלה המלאה שלנו, האם זה ייתכן?

    אהבתי

    • את תוקפת מציאות פיקטיבית. מבין מאות ספרים, באיזה ספר, בין מאות תמונות מצאו איזו תמונה מן הסוג שאת מתארת. הספר בכלל יצא בתקופת יולי תמיר. אילו המציאות הייתה כפי שאת מתארת, אכן ראוי היה לצאת נגדה. אבל במציאות, אין קשר בין התאור שלך לבין מערכת החינוך. הבעיה האמתית היא הבורות ביהדות

      אהבתי

      • אני לא הזכרתי ספר, ולעומת זאת ראיתי את זה בספר כימיה ועוד ספרים.
        לעומת זאת אתה גם לא עונה לי על החסרון בהכנסת הערכים החילוניים לבתי הספר של החילונים ושל הדתיים

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s