את "שמשון" של ז'בוטינסקי קראתי לפני ארבעים שנה. הייתי ילד
בן 12, בכיתה ו', ילד אוהב ספר ובעיקר רומנים היסטוריים.
אותו בוקר הייתי חולה, לא הלכתי לבית הספר, וקראתי במיטתי את "שמשון",
בתרגומו המקורי של ברוך קרופניק (ז'בוטינסקי כתב את הספר ברוסית, אף שהיטיב לשלוט
בעברית, כתב שירה עברית ותרגם לעברית ממיטב שירת העולם). אף ששפת התרגום הייתה
ארכאית, לא יכולתי לעזוב את הספר. קראתי אותו בנשימה עצורה. ועל אף שחלפו ארבעה
עשורים, ואת הספר קראתי בעיני ילד, עד היום אני זוכר סיטואציות מן הספר, ותמונות ממנו
כפי שראיתים בעיני רוחי (דמותו של שמשון הייתה, בעיניי, הדמות מציורי הספר האהוב
עליי "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים").
התובנות אותן אזכיר במאמר זה, מושפעות, בנוסף לספר כפי שאני זוכרו, גם
ממאמרים על הספר שקראתי לאורך השנים, במיוחד בצאת התרגום האחרון של פטר קריקסונוב,
לפני שנים אחדות, ומקריאה ולימוד של כתבי ז'בוטינסקי.
****
ז'בוטינסקי כתב את "שמשון" במחצית השניה של שנות העשרים.
זהו רומן היסטורי המבוסס על סיפורי שמשון המקראי. שמשון הוא גיבורו של ז'בוטינסקי,
דווקא בשל היותו בלתי אהוד, בלשון המעטה, על חז"ל, ובזכות היותו אנטיתזה
ליהודי הגלותי, כפי שהצטייר בעיני ז'בוטינסקי. הוא ראה בשמשון דמות של מנהיג לאומי
אמיץ ונועז, המוכן לקחת סיכונים, שחי עם הפלישתים, הכיר היטב את תרבותם ואהב אותה,
אך היה נחוש ללחום את מלחמת עמו נגד הפלישתים, הפולשים הזרים לארצו מארצות הים.
הרומן ההיסטורי נועד להעביר את מסריו האידיאולוגיים של ז'בוטינסקי. במידה
רבה, הוא ראה בשמשון, גיבור ספרו, את דמותו שלו. גם הוא חי בין עמי אירופה, אהב את
תרבותה, הושפע ממנה, היה בן בית בה, חי אותה הרבה יותר מאשר את התרבות היהודית, אך
בבריטים הוא ראה שלטון זר, פולשים זרים למולדת היהודים.
"שמשון" של ז'בוטינסקי הוא ספר חילוני. אלוהים אינו משחק בו
תפקיד, וגם המלאך המבשר מספר שופטים, המספר לאמו של שמשון על הריונה, הוא האיש המְעבֵּר,
אצל ז'בוטינסקי. הדמויות המאוסות על ז'בוטינסקי הם "הנביאים", שאותם הוא
מדמה לחרדים של ימינו, שבעיקר מפריעים לשמשון. לעומת זאת, הוא מעלה על נס את
"שועלי שמשון", הנוער שהלך אחרי שמשון, ציית לו ולחם במצוותו. בחניכי
בית"ר בזמנו הוא ראה את בני דמותם של "שועלי שמשון".
****
כשופט של שבט דן, שמשון של ז'בוטינסקי גם שפט בפועל, מלשון שפיטה –
בניגוד לשמשון המקראי ולמרבית השופטים בספר שופטים.
הוא שפט במחלוקת בין שני אחים על חלוקת היבול בחלקת השדה המשותף להם.
ברוח הסוגיה התלמודית "שנים אוחזין בטלית", הבכור תבע בעלות על השדה כולו
והצעיר ביקש לחלקו שווה בשווה. בדומה לפסיקה התלמודית, שמשון פסק, שכיוון שכבר אין
מחלוקת בין האחים על מחצית השדה ומקובל על שניהם שהיא שייכת לבכור, היא תהיה של
הבכור. המחלוקת היא רק על המחצית השניה, והיא תחולק שווה בשווה. במקרה אחר, של ריב
על אתון, ציווה שמשון לחלקה בין השנים, בדומה למשפט שלמה. אלא שכאן חלה תפנית
בעלילה. בניגוד לשלמה, הוא פסק שהאתון תהיה של מי שהציע לחלקה, כיוון שהשני ויתר
על האתון.
בשני המקרים פסק שמשון לטובת הרשע ונגד הטיפש.
המסר הפוליטי של ז'בוטינסקי ברור. במשפט העמים, הטיפש שמוכן לוותר
ולהתפשר, יפסיד את כל הקופה. הייתה בכך ביקורת על ההנהגה הציונית, שלטענת
ז'בוטינסקי השלימה עם קריעת עבר הירדן המזרחי משטח המנדט הבריטי, שיועד להקמת הבית
היהודי ליהודים. ברגע שהיהודים ויתרו על עבר הירדן המזרחי, והערבים לא ויתרו על
דבר – אין עוד מחלוקת על מה שוויתרנו וכל הדיון ובסוף גם הפשרה, תהיה רק על המעט
שייוותר.
המעניין הוא, שניתן להסיק מכך שההתנגדות הנחרצת של ז'בוטינסקי לפשרה,
אינה התנגדות עקרונית, לבטח לא דתית, לעצם הפשרה, אלא אסטרטגיה מדינית, כיצד לנהל בחכמה
מו"מ מעמדת כוח, ובכך לשפר את תוצאות הפשרה.
****
ממקום שביו, שולח שמשון של
ז'בוטינסקי לבני שבטו, שבט דן, את צוואתו הרוחנית, ובה שלושה מסרים: א. קיבצו
ברזל. ב. העמידו עליכם מלך. ג. לימדו לצחוק. המסרים של שמשון, הם המסרים של
ז'בוטינסקי לעמו.
"קיבצו ברזל", זה ברור. ההכרח להתחמש, לבנות צבא ולהיות
מסוגלים להגן על החיים, הרכוש והכבוד, לגרש את השלטון הזר ולכבוש את הארץ.
"העמידו עליכם מלך", גם זה ברור. ההכרח בריבונות מדינית
עצמאית של העם היהודי בארצו.
אבל מה זה "לימדו לצחוק"?
****
תפיסת עולמו הבסיסית של ז'בוטינסקי היא
התפיסה הליברלית, המציבה במרכז את הפרט – זכויותיו, צרכיו ושאיפותיו. זו גישתו של
ז'בוטינסקי בפוליטיקה, זו עמדתו בנוגע ליחס ההוגן למיעוטים, זו גישתו לענייני דת ומדינה,
זו תפיסתו באשר לזכויות האזרח. זה גם הבסיס להשקפתו החברתית כלכלית.
הבסיס של העשייה הכלכלית, אליבא
דז'בוטינסקי, הוא השוק החופשי. הוא דגל בשוק החופשי, לא רק כפועל יוצא של תפיסתו הליברלית,
כיוון שהיא מבוססת על חופש הקניין של הפרט ועל זכותו לצבור רכוש, על חופש העיסוק ועל
הקטנת מעורבות המדינה למינימום. ז'בוטינסקי ראה ערך נוסף בשוק החופשי – "המשחק".
"המשחק" הוא כל מה שאינו כורח
קיומי ופיסי עבור האדם. "המשחק" הוא התגלמות "מותר האדם מן הבהמה".
ז'בוטינסקי ציין ש"ככל ששלב הציביליזציה גבוה יותר, כן בולט יתרון מעמדו של המשחק
לעומת הכורח… הציביליזציה, הריהי בעיקרה פריו של הגירוי ורק במידה מועטת מאוד – יציר
כפיו של הכורח". דווקא השאיפות הנקראות "חומריות", טוען
ז'בוטינסקי, הן השאיפות המשחקיות הטיפוסיות ביותר. צבירת העושר, היא שאיפה הנותנת סיפוק
לדמיונו של אדם, ולא לצרכיו החומריים; היא מאפשרת את הרדיפה אחרי המותרות, שאינם הכרחיים
לקיומו.
הדחף האנושי להגדיל נכסים חומריים ורוחניים,
הוא מן הגורמים המרכזיים של הקִדְמָה האנושית. דיכוי הדחפים הללו – עלול לעצור את הקִדְמָה.
ז'בוטינסקי יוצא נגד חברה שמרנית המדכאת את היצר הזה. זוהי חברה גרועה, בעיניו. הוא
רואה בשוק חופשי המבוסס על משחק ותחרות – תנאי הכרחי לחברה בריאה והוא יוצא נגד חברה
שאינה מבוססת עליו. לכן הוא קורא לצִמְצוּם ההתערבות של המדינה בחיי הכלכלה ומתנגד
להלאמה, הפוגעת בזכויות האדם ונוגדת את טבעו.
כמי שדוגל בשוק חופשי, היה עליו להתמודד
עם התוצאות השליליות שלו. השקפת עולמו החברתית, מחייבת צדק חברתי המאזֵן את השוק
החופשי, והדבר יבוא לידי ביטוי במדינת רווחה. מדינת הרווחה בה דגל ז'בוטינסקי, רדיקלית
לאין ערוך יותר מזו של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית בימינו. אך כאמור, תמיכתו בשוק
החופשי, היא בראותו בו כביטוי ל"משחק", לרצונו של הפרט להתעלות.
יתכן מאוד שלכך מתכוון ז'בוטינסקי,
ב"לימדו לצחוק" של שמשון. והרי השחוק והמשחק הם מאותו שורש.
****
אפשרות נוספת, היא רצונו ליצור דמות אידיאלית של עברי השונה מאידיאל דמותו
המיוסרת של התלמיד-חכם הסגפן, הממית עצמו באוהלה של תורה. ואולי הוא אף יוצא נגד אידיאל
דמות החלוץ של תנועת העבודה, שאף הוא דמות סגפנית, המסתפקת במועט כדרך חיים ונוטלת
על עצמה עוד ועוד חובות.
גם ז'בוטינסקי הציב אידיאל של חלוץ המסור כולו למטרות הלאומיות, אולם
זו חלוציות אד-הוק, רק לזמן מלחמת השחרור של האומה. לאחר מכן הוא קידש דווקא את
מעמד הבורגנות, החותר ל"חיים הטובים" במובן הנהנתני של המושג.
ואולי הוא התכוון לעצמו, שלצד פעילותו כמנהיג ופוליטיקאי מסור לעמו,
הוא גם איש תרבות ורוח, סופר ומשורר, מתרגם ומחזאי, איש העולם הגדול, והוא רוצה
להעביר מסר שחיי התרבות והאמנות, הם הצלע השלישית בבניין חברה נורמלית, וחשיבותם
אינה פחותה מחשיבות הצבא והפוליטיקה.
****
אני מציע פירוש נוסף ל"לימדו לצחוק". "לימדו
לצחוק" – זו תגובתו של ז'בוטינסקי למקרא מאמריו השבועיים של יוסי שריד
ב"הארץ".
במאמריו מצטייר שריד כאיש מר, ממורמר ונרגן, שכעורב מקרקר כל היום
"רק רע רק רע". החברה הישראלית מעוררת בו סלידה. מדינת ישראל מעוררת בו
תעוב. עם ישראל מעורר בו בוז עמוק. כל כולו ממוקד ברבע הכוס הריקה, שהיא חזות הכל
בעיניו. הוא מביט בישראל, ואין בה מתום – פצע וחבּורה ומכה טריה.
הבאתי את יוסי שריד רק כדוגמית, לתופעה שאותה מכנה ידידי ההיסטוריון
ד"ר אודי מנור: "קהילת הטרוניה".
דורנו זכה לחיות בתקופה הטובה ביותר בתולדות
העם היהודי; התקופה בה התגשמו דברי הנביא זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת
בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת
הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". כן, לא בכדי בחרתי דווקא בפסוק הזה, גם בימים אלה של מתקפת טרור. כי
אף על פי כן – זאת התמונה הרחבה.
מדינת ישראל על כל פגמיה, על כל בעיותיה, על כל כשליה, על כל
חסרונותיה, על המרחק הרב מדי בינה לבין חברת המופת הראויה, היא דמוקרטיה ליברלית
מתקדמת, על אף מציאות של מלחמה על קיומה מיום הקמתה. היא מדינה משגשגת עם כלכלה
חסונה. היא המדינה שתרומתה למדע, להשכלה, לרפואה ולקדמה העולמית, גדולה באופן יחסי
לגודלה יותר מכל מדינה אחרת בעולם. היא מעצמה הומניטרית, הנרתמת לסייע בכל אסון
ומצוקה בעולם. היא המדינה שמדעניה זכו למספר פרסי הנובל הגדול ביותר בעולם פר-קפיטה.
אין זה אומר בשום אופן שעלינו להסתפק בקיים, לוותר על מאבק למען חברה
טובה וצודקת יותר. אולם כשאנו מביטים אחור, ורואים את כברת הדרך הבלתי נתפסת
שעברנו במאה השנים האחרונות, יש לנו מלוא הסיבות למלא שחוק פינו ולשוננו – רינה.
רק התובנה הזאת והצחוק הזה עשויות לתת לנו כוח להמשיך ולהתקדם, להמשיך ולהשתפר
ולתקן את המקולקל. אם לא נלמד לצחוק, ונאמץ את הנרגנות כאג'נדה ואת הטרוניה כדרך חיים,
לא נוכל להתקדם לשום מקום, רק להיות משותקים מעשיה ולהתמכר לקיטורים ולשנאה עצמית.
אם נאמץ את התובנה התמידית שאנו על סף תהום – לא נוכל להתקדם ולו צעד אחד קדימה.
* 929
הבלוג של אורי הייטנר 
זכויות היוצרים על הצירוף ’קהילית הטרוניה’ וניתוח מזהיר שלה גם יחד הן בידי אלחנן יקירה שספרו ’פוסט-שואה פוסט-ציונות’ הוא עדיין חובה בעיני לכל מי שבאמת אוהב את הארץ הזו ואת עמיה ואת החברה והמדינה.
אהבתיאהבתי
אין לי ספק שבארץ (וגם ברןב העולם) לא יודעים לנהל מו"מ מול האיסלם בכלל והערבים בפרט. למדנו זאת בהסכם המזעזע מול אירן (הסכם הגרעין) ומול הפלסטינאים (אוסלו א,ב…) ואפשר לחזור עד המאה ה-17 של מו"מ מול האימפריה האוט’מאנית.
כאשר דנים מול האיסלם והערבים חייבים לציית לכללים:
1)לא להסכים לשום דבר ולא להראות כמסכים תמיד אפשר לעוות את הדברים שלך שיראו כהסכמה לכן לא לאומר "כן"
2)היריב(הצד השני) יציג דרישות מופרכות גם כאשר הוא יודע שלא יתקבלו רק כדי לקבל עמדת כח לכן גם אתה צריך להציג דרישות מופרכות משלך במיקרה הטוב תרוויח במיקרה הרע תיזכה בעמדת כח בדיון.
3) בסופו של דבר יש שביל זהב בין שני דרישות מנוגדות אבל הן יגיעו רק בסוף וליפני הקו האדום שלך…
זה קצת יותר מוצלח מהדרך של ישראל שהפלסטינים או הסורים (בזמנו) הגיעו עם דרישות וישראל ישר ומראש הסכימה
אהבתיאהבתי
זאת בדיוק הטרגדיה של הפוליטיקה הישראלית- כולם משוכנעים שהשטחים הכבושים הם נכס יקר ערך, והויכוח הוא האם ועד כמה שווה לוותר על הנכס היקר הזה בתמורה לשלום.
רק מיעוט מתוך השמאל מבין שזה אינטרס שלנו לצאת מהשטחים בלי שום קשר לעמדות הפלסטינים.
אהבתיאהבתי
ולמה באמת לא התיישבו יהודים בעבר המזרחי?
אהבתיאהבתי