"סליחות" – קריאה אחרת

במלאת מאה שנים להולדתה של לאה גולדברג, אני מפרסם מאמר ישן שלי על שירה "סליחות":


 


במאמרו המרתק "הישמרו מחוקרות המגדר בספרות", מנתח יוסף אורן את שירה של לאה גולדברג "סליחות", ומסקנתו היא, שאף ששני הבתים הראשונים מרמזים על הצורך של המשוררת להתנצל בפני אהובה, הבית השלישי משנה את התמונה, ועל פיו – הוא זה שצריך לבקש את הסליחה ממנה.


 


אני ממשיך ללכת צעד נוסף ומגיע למסקנה אחרת.


 


עודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה (לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון, מוצאי יום העצמאות תשל"ז 1977) רק את חלקו הראשון של השיר. אבל לשיר חלק נוסף, אף הוא בן שלושה בתים:


 


הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,


תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:


זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,


דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.


 


אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,


לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.


וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ


לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.


 


וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,


וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.


וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,


חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.


 


שני הבתים הראשונים מחזקים את התזה של אורן. אולם הבית האחרון מהפך הבנתו. אכן, הוא האיש שעולל לה רע, אך היא עדין אוהבת אותו, עדין משתוקקת לו, היא מקווה שהוא יחזור, ותפילתה היא שיהיה בכוחה לסלוח לו.


נושא השיר הוא הסליחה. מהי הסליחה עליה מדברת המשוררת? האם היא מצפה לבקשת סליחה מאהובה שבגד? האם היא מצפה ליכולת שלה לסלוח לו, כיוון שהיא מתייסרת בקנאה? האם היא מחפשת את היכולת לסלוח לעצמה?


הבית האחרון מביא לשיא את הטינה שלה לאהובה, כאשר היא משתמשת במילה המפורשת, הקשה – בגידה. איך אפשר לסלוח על בגידה? הכותבת מודעת לקושי, אך היא רוצה לסלוח, לכרוע על חוף הסליחה, כדי שתוכל לקבלו בחזרה. לכן, היא אוגרת בעבורו, במחסנים נסתרים בנפשה, את מעט השלווה שיש בה בימי הגעגוע. את המאגרים הללו היא תפתח בעבורו, אם וכאשר יחזור "קרוב ותמים", בהרכנת ראשה הנכנע. היא מייחלת לכך שהאהבה תנצח את הטינה, הכעס ותחושת הנטישה. היא מייחלת לכך שיהיו לה כוחות הנפש לסלוח.


 


****


 


בהתכנסות שאני עורך מידי שנה בקיבוצי, אורטל, בליל יום כיפור, אנו שרים את השיר הזה.


 


לא בכדי הכתירה לאה גולדברג את השיר בשם "סליחות". היא ידעה, כמובן, מה האסוציאציה של הכותרת הזאת. היא בחרה בכותרת זו, כדי להאיר בעיני הקורא את לוז השיר, את המסר העיקרי שלו, וכך להדריך אותו איך לפסוע בשביליו.


 


שיר ששמו "סליחות" הוא שיר שנושאו המרכזי הוא הסליחה. "וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי". החלון פותח לנו פתח החוצה. הראי משקף לנו את עצמנו. המבט אל עצמנו הוא יסוד חשבון הנפש של יום הכיפורים. יתכן שדרכו עיניה נפקחות ("בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ") להכיר את עצמה.


 


מהו חוף הסליחה? האסוציאציה שלי היא למנהג ה"תשליך" המקובל בא' ראש השנה, לקראת השקיעה – התכנסות על חוף הים או סמוך למקווה מים, השלכה סמלית לים של חטאינו בשנה היוצאת, וקריאת תפילה מיוחדת. המנהג מבוסס על הפסוק "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', י"ט).


 


החיבור ליום הכיפורים מועצם, בעיקר, בשורה: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ". השיר, שמלא כולו בניגודים: חלון וראי, צער ועונג, להראות בחושך, לבלב יגוני בחיוך, מדבר על הזוהר והעונש. החודש ש"תלש את ימיי וזרק אל התהום" מרמז אף הוא על מנהג התשליך. "אם היו עינויים" – יום הכיפורים הוא יום תענית, "ועיניתם את נפשותיכם"; ואולי בימים הנוראים שלה, תרתי משמע, העינויים הפליגו אליו, אל האיש שבאהבתה אליו היא מתייסרת.


 


תפילת "כל נדרי" מתירה את הנדרים שננדרו במהלך השנה – "בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין". היא מתייחסת לקרע בינה לבין אהובה כאל נדר שהוא נדר, לא להביט עוד לאחור, לא לחזור עוד אליה. את הנדר הזה היא מכנה – "נדרי הבגידה". היא מקווה שהוא יפר את הנדר הזה, ושלה יהיו תעצומות הנפש לסלוח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s