ה"אף על פי כן" של מאיר אריאל

את אלבומו של מאיר אריאל  "רישומי פחם"  קניתי ב-1996 בחנות "טאוור רקורד" בת"א (בפעם היחידה בחיי שהייתי בה). לא, איני מתיימר לזכור היכן קניתי כל אחד מתקליטיי ותקליטוריי. פשוט, עובדה זו אינה מקרית. כשהוציא אריאל את האלבום, הוא מכר אותו אך ורק בחנות זו. כששמעתי על כך, כמאירולוג מושבע – אצתי רצתי לקנותו. מה גרם לכך שאריאל לא שיווק את הדיסק בכל מקום אפשרי, כפי שניתן לצפות, אלא הגביל אותו כל כך? האם היה זה טריק שיווקי שנועד להגדיל ביקוש? ממש לא מתאים למאיר אריאל. ובכלל, האלבום הזה הוא הדבר הפחות מסחרי שיצא בארץ ואי אפשר לחשוד במאיר אריאל שדווקא בו השקיע מחשבה שיווקית כזאת. נדמה לי, שהיה זה דיסוננס פנימי אצל מאיר אריאל, האם לפרסם את הדיסק הקשה הזה. מצד אחד, זהו דיסק קודר וקשה, וגם כך מאיר אריאל נחשב לאמן קשה ולא פופולארי (הפופולאריות שלו החלה לנסוק רק אחרי מותו) והוא לא רצה לקבע עוד יותר את תדמיתו זו. מצד שני, הוא היה חייב "לתת לזעקה המתדפקת על שיניו להשתאג החוצה" (כפי שכתב ב"פתאום בלעדיו", 1967). הפתרון היה הוצאת האלבום במספר מוגבל של עותקים, ליודעי ח"ן בלבד… שיתאמצו (לפחות בעבורי, כתושב הגולן, היה מדובר במאמץ משמעותי…).

 

"רישומי פחם" הוא מאיר אריאל מזוקק – תמצית המאיר אריאליות. מי שאינו אוהב את מאיר אריאל, כי הוא פילוסופי מידי, מורכב מידי, מסובך מידי, נוגע מידי במקורות, מנגינותיו אינן קליטות וקלילות – האלבום הזה מאושש יותר מכל אלבום אחר את הסיבות לאי אהבתו. אולם מי שאוהב את מאיר אריאל ואת המאיר אריאליות – יאהב את האלבום הזה יותר משאר אלבומיו, כי מה שהאהיב עליו את אריאל, בא לידי מיצוי מירבי ב"רישומי פחם".

 

את דפי המילים של הדיסק, ליוו רישומים שצייר אריאל בפחם – מכאן שם האלבום – שהעצימו את הגוון הקודר שלו. לאחרונה, יצא דיסק חדש, מחווה ל"רישומי פחם" – "רישומי פחם בצבע". הדיסק כולו, מן השיר הראשון ועד האחרון, בדיוק על פי סדר הופעתם בגירסה המקורית, כולל קטעי המעבר האינסטרומנטאליים, יצא בגירסה חדשנית, בביצוע של מיטב האמנים הצעירים בישראל. הגירסה החדשה קצבית יותר, העיבוד והליווי המוסיקאליים חיים יותר ורישומי הפחם המלווים את הטקסטים נצבעו בצבעים חיים. התוצאה – יפה ומרגשת. האמנים המבצעים לא התחכמו ולא התרחקו מידי מן המקור (להבדיל, למשל, מהגרסה של אחינועם ניני ל"טרמינל לומינלט"), אלא שמרו עמו על קשר עין וזיקה אמיתית. בניגוד למחווה ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך, שתוצאתה חיוורת מאוד לעומת המקור (למעט הביצוע המקסים של אביתר בנאי לשיר הנושא), כאן הביצועים החדשים מרתקים, וחלקם אפילו עולים על המקור. אני אהבתי במיוחד את ביצועיהם של שאנן סטריט ("שיר המקצוע"), רונה קינן ("בס בבלון") ושלומי שבן ("דמוקראסי"), אך גם שאר הביצועים נשאו חן בעיניי. לשיר נלווה ספר – אסופה של מסות מרתקות על היצירה וניתוחים של השירים, מאת יוצרים כפרופ' ניסים קלדרון, המחזאי יהושע סובול, ההיסטוריון מוקי צור, פרופ' חביבה פדיה, פרופ' אסא כשר ואחרים. בין השירים שזורים קטעי ראיון שהעניק אריאל ליואב קוטנר עם צאת האלבום. יוזם המיזם ומנהלו האמנותי הוא איל תלמודי.

 

מאחר והיום הקהל פתוח למאיר אריאל הרבה יותר מכפי שהיה בחייו, אני מייחל להצלחת האלבום הזה, בעיקר כדי שהמסרים שלו, מעוררי המחשבה וחשבון הנפש, ישפיעו על השיח הציבורי.

 

בדיסק הזה בא מאיר אריאל חשבון עם החיים המודרניים והפוסט מודרניים, ומציג ללא רחם את המחיר הכבד של הקידמה. הוא מבקר בחריפות את הניכור שבחיים המודרניים, את הזיוף, את הפוליטיקה ממנה הוא סולד, את התקשורת אותה הוא מתעב, את החדירה לחיי הפרט, את חוסר האונים של האדם מול הביורוקרטיה, את העבדות המודרנית למיכון, לטכנולוגיה. כל אלה יצרו מציאות של דה-הומאניזציה, עד ש"האדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכמת" כפי שכתב בשניים משירי האלבום.

 

השיר הראשון באלבום, המהווה את התשתית הרעיונית שלו, הוא "חיית המתכת". מאיר אריאל דורש את פרק ז' בספר דניאל, בו מספר הנביא על חלום שחלם, ובו ארבע חיות מוזרות גדולות עולות מן הים. כל חיה מסמלת מלכות בעולם, והרביעית "שונה ומשונה מקודמותיה", בכך שאין היא מוטאציה של חיה מוכרת, אלא היא חיה שאין כמותה, "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה / עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת / והשאר בצפורני נחושת דורסת". איזו מלכות מתארת החיה הזאת? מלכות אדום, הלא היא רומי. אולם הדימוי לחיה של מתכת, מזכירה לאריאל את המלכות המאיימת היום על עולמנו – הגלובליזציה, שלטון התקשורת העולמית, הטכנולוגיה המשתלטת על חיינו. זאת חיית המתכת. "כל כך דומה שאני מתבהל".

 

בכל בית בשיר, אריאל מתאר את הביטויים המבהילים של חיית המתכת של ימינו. "כל המגדלים המשוננים האלה, / הנוגסים בתכלת / כל השפיצים האלה בגראפים … מוזרמת אלקטרוניקה / מוזרקת נתונים / פרצוף של שיפחה / לא עושה עניינים / עם הרשת הכי גדולה / של סוכנים כפולים / כל המחשבים האלה / המרדימים האלה / העוקרים האלה את אצבעותינו / מעולמנו". ובבית אחר, הנוגע לתקשורת: "גורסת, דורסת, הורסת, הודקת, / ומשווקת את זה כחופש דיבור / מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת / עצם לתחקירני זכות הציבור / קרניים שולטות רחוק, / עיניים בכל מקום / פה לא מפסיק ללהג – / אומר מה לרצות, מה לחשוב / מה להיות, מה לעשות / ואיך להתנהג / והמונים – המונים, חצי-אוטומטיים / הלומי פטישוני כסף סמויים / אצים-רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים / עטופים במגילה של תנאים וזכויות / מסוממי קדמה והתפתחויות / לעבוד בלי דעת ולשרת / לשמש ולשמן את // חיית המתכת, חיית הברזל" וכו' וכו' וכו'. לקראת סוף השיר מזכיר אריאל שמקובל שהחיה הרביעית בחלום דניאל היא רומי, ומסביר שיש הרבה מרומי היום. עשור לפני "האח הגדול" ו"הישרדות" כתב אריאל "כל הקולוסיאום הכל עולמי הזה / עם חלונות ההצצה אל הזירה / המלאה גלדיאטורים, שהם חיות טרף – / ודם מציף את תת-ההכרה". הוא מתאר איך שטיפת המוח הזאת אינה נותנת אפשרות להימלט ממנה, וגם מי שחושב שהצליח להימלט ממנה, אינו מבין ש"בינתיים, בעצם, מה שקורה / זה שאתה עוד אחד שיורה ויורה / מתרגל לחסל בלחיצת כפתור / חית טרף, גלדיאטור".

 

הפרק בספר דניאל כתוב ארמית. בסוף השיר מאיר אריאל שר בארמית פסוקים מן הפרק. הפרק מסתיים כנבואת נחמה, נבואת גאולה של עם ישראל שיגבר בסופו של דבר על חיית הברזל. השורות אותן הוא מצטט מסתיימות בדיוק פסוק לפני הנחמה, כמי שלא בא לנחם אלא להתריע, להזהיר ולאיים. אולי לייאש? אגב, ב"רישומי פחם בצבע", שבו ברי סחרוף מבצע את השיר, הקטע בארמית מושמע, בקולו של אריאל, בתחילת השיר (ובתוך השיר שוב נשמע קולו, בשורה "תחליף תחנות, תמיר ערוצים"). מנקודת השפל הזאת, שכל כולה ייאוש, יוצא אריאל למסעו. מי שמצטרף אליו אל המסע, יידרש להתאמץ, כדי למצוא מוצא מן הייאוש.

 

שיר המבטא את מחיר הקדמה הוא "שמעתי שאת נמצאת". שיר מבריק, ששר אריאל לאהובה, ששמע שהיא נמצאת בהמתנה להשתלת לב. "בא לו" להציע לה את לבו מתנה… אך הוא פוחד להיעלב, שהרי היא כבר דחתה אותו בעבר. "את, אין לך לב", הוא נזכר. "הרי בעצם כבר לקחת את לבי". אך מתחת לסיפור האישי הזה, בתחתית הכפולה של השיר, מסתתר מסר פילוסופי אודות מחיר הקדמה. היכולת להשתיל לב ולהציל חיי אדם הוא אחת הפסגות החיוביות של הקדמה. אריאל מזכיר את המחיר – מצב שבו אדם מייחל למותם של אחרים, כדי להינצל. בבית הרביעי הוא כותב "אגב, אומרים שכבר די צפוף על הרפסודה / המתחילה להתפורר … על מישהו לקפוץ מיד מן הרפסודה". בסוף הספר המצורף, מופיע שיר – הרחבה של הבית הזה, שכתב אריאל והקליט לאלבום אך לא הכניס אותו בסופו של דבר – "אומרים שנעשה צפוף על הרפסודה", שבו הוא מרחיב את הרעיון. עשר שנים לפני שנודע על הוצאת אסירים להורג בסין כדי לתרום את איבריהם, מתאר אריאל מציאות מסויטת כזאת בשירו האפוקליפסי. "כמה מאות רוצחים מודחקים בכוח / נכונים לרקוד על קבר טרי… / יש תורם! / מת ברנש! / אין אדם – / יש תורם. / הקדמה, הקדמה לאן? // בינתיים היא דוחקת אותנו לאדישות מסוימת: יש זוללה, או אין… ובאדישות מסוימת זו / גם כל המאמץ האדיר הזה להאריך את חיי מאן-דהו בשנים מספר / נראה מיותר".

 

איני חושב שאריאל יוצא נגד הקדמה הרפואית והיכולת להשתיל איברים. אבל הוא מציג את הצד השני של המטבע כחומר למחשבה, אודות הסכנות והמחיר של הקדמה. המסרים הללו עלולים להוביל ליסודנות = פונדמנטליזם, אך אין הסכנה הזאת פוטרת אותנו מלחשוב, להיות ערים לסכנות, ולהתמודד איתן באמצעות עיצוב אתיקה הומאנית לחיינו בצל או לאור הקדמה.

 

העבודה תופסת מקום מרכזי באלבום. הוא מקדיש לה מספר שירים – הן לעבודה החקלאית, בה עבד בעצמו כחבר קיבוץ משמרות, והן העבודה האורבנית התעשייתית. ב"שיר המקצוע" הכותב מתאר את עצמו כמי שהוריו – "הנמלה העניינית" שב"נשל הנחש" אותו "שוב ושוב בוחנת", ניתבו אותו למציאות שבה היה חייב למצוא מקצוע. אולם במקצועו הוא היה לעבד למכונה עליה היה אחראי. בתיאורים המזכירים את "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין, ואולי מושפעים מהם, הוא מתאר כיצד משמונה בבוקר עד חמש וחצי הוא "עבד, עבד, עבד ברזל / עבד חשמל וכרטסת – / תגיד, תגיד, תגיד, לעזאזל / איך שהמכונה בך נכנסת". וכך, מבית לבית מתאר אריאל את האדם שהיה לעבד של המכונה "כאן תתכופף וכאן תזחל / תתהפך, תגרז, תשמן לה / כאן תנגב לה אחרי שתאכל / כאן תחליף, וכאן תכוון לה".

 

אך האסון הגדול ביותר של העבד הוא… השחרור. "פיטורי ייעול ואני מסומן". מצבו הנורא של הפועל הוא שאין הוא יכול עם המכונה, אך עוד יותר מכך אין הוא יכול בלעדיה. אותה מכונה נוראית, נתנה את מעט המשמעות לחייו. שעבודו היה כה טוטאלי, שבלעדיה הוא אבוד. "עשרים שנה שנאתך הכבושה / לרצפה יריקות התיזה – / והנה מתברר, למרבה הבושה / שעכשיו כבר אינך יכול בלי זה". 

 

… אז מה הפלא ש"האדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכמת", כפי שדורש אריאל את הפסוק "כי עפר אתה ולעפר תשוב", או ליתר דיוק את הפרפראזה שלו לפסוק "כי עפר אתה ומעפר לוקחת", בפרפראזה על שירו של טשרניחובסקי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". "בוץ שמתייבש, מתפורר – / של אדמות קלות מעצמו. / של אדמות כבדות – / יש גושים שלא תפורר / עם פטיש של חמישה קילו". אריאל חוזר לדימוי הזה ב"זנב הלטאה של שיר המקצוע" ובו שורות כמו "עפר הארץ, בלול בתכול / ספוג לחלוחית מופנמת… חתיכת בוץ עם חוש מאוד מפותח / להוציא זהב מבררה / נרשמתי בשוק ההון המאובטח/ כחברה שמייצרת חרא // אמנם לאחרונה יש קשיים באספקה / שוטפת של חומר גלם / לכן גם ביצור תהיה הפסקה / של שבוע בין גלל לגלל".

 

את הקשיים בחיי העבודה של החקלאי הוא מתאר בשיר "בס בבלון" – "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת / ענן שחור גדול עולה במערב. / אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת, / לראות את עמלך נחרב…" החקלאי משקיע עבודה רבה וקשה בכותנה, ורגע לפני הקטיף, בא הגשם – תקוותו הגדולה של כל חקלאי, אך לא בעתו… ומחרב את כל העמל. אריאל מתאר חקלאים קשי יום המתמודדים עם קשיי ההסתגלות לתנאי השוק "שוב חזר הצ'ק / צלצל לשטאכר, נו ,זה מהלוואה וחיסכון / זכרון יעקב – / אולי יש לו גמ"ח לארבעה ימים / לקנות זרעים… / גם מתנובה הבטיחו לתת מקדמה / צלצל למדווצקי, נו / נצטרך למכור עוד משאית ולאכול / בצריף הפח היוקד בקיץ והדולף בחורף עוד שנה… / עצה ועוד עצה, אוכלים חצי ביצה / ושוב זורעים בביצה".

 

הוא מרחיב את תיאור קשיי החקלאים ב"סאוחתו אפעס # 3" – "זיבלת, חרשת, תיחחת, עיגלת / זרעת, השקית, קלטרת, גידלת / קצרת, אספת, ארזת, שיווקת / ולא קיבלת מחיר – / אין ממה להחזיר".

 

אל הפוליטיקה מתייחס מאיר אריאל (ולא רק באלבום הזה) בסלידה עמוקה ותיעוב עמוק ובעיקר – בחוסר אמון מוחלט. בד"כ מאיר אריאל מתאפיין בניסוחיו המעודנים והמרומזים, למשל בתיאורים מיניים. "זרועות וצווארים" ("סוף עונת התפוזים"), "צחוק ועילוסין" ("סופשבוע בכפר"). ב"דמוקראסי" תיאוריו ממש פורנוגראפיים. הוא מתאר חשפנית – "פרחה עצומה / אדמדמת עורף וכפולת סנטר" ומתאר תיאור פלסטי כיצד היא משתינה ומחרבנת על הקהל "המתפלש בשפכיה". ומיהי אותה אישה דוחה? "דמוקראסי, או דמוקראקי". ומי הם "הנותנים לה מלוכה"? – "בני עמך".

 

מה המוצא מן המצב הקיומי העגום כל כך אותו מתאר אריאל בשיריו? יש בכלל מוצא? הרי זו מציאות מייאשת.

 

פרופ' נסים קלדרון, הביוגרף של מאיר אריאל, תיאר במסה שלו בספר המצורף את אהבתו של מאיר אריאל לברנר ועיסוקו לאורך שנים ביצירתו. גם מוקי צור מתאר זאת ואף מספר על עבודה ייחודית שכתב אריאל על ברנר. גם ברנר תיאר מציאות קשה ועגומה, אך היה זה "ייאוש קונסטרוקטיבי" – ייאוש שנועד להתריע אך גם לתת כוח, כוח ה"אף על פי כן". מהו ה"אף על פי כן" שמציג מאיר אריאל בתוך האפוקליפסה אותה הוא מתאר בשיריו?

 

ב"סאוחתו אפעס # 3" הוא מזהיר את החקלאי עליו הוא כותב מפני צעדי ייאוש – שתיה לשכרה, הכאת הילדים, הכאת האישה ("אל תפגש את האישה כעוס ומחרחר … אל תקיא עליה מיץ של מישהו אחר") והתאבדות. למה לא, בעצם?

 

ראשית, "הואיל, וזה לא יועיל, ממילא". אבל גם כיוון שיש לאדם אחריות, יש לו משפחה, יש לו יקירים, יש לו בשביל מי לחיות ולכן יש לו למען מה לחיות. "אל תלכלך כל כך ותעלם פתאום / שינקו אחריך אלמנה ויתום … נסה לחשוב על מישהו ברגעים / האלה. / האמן לי, האמן לי…". הוא מייעץ למיואש לא לשרוף גשרים, ולא לעשות דברים עליהם יצטער בעתיד –  "אל תשחית מקום אליו תרצה לחזור / ואל תוסיף דברים שלא תרצה לזכור".

 

מסר דומה מופיע גם ב"דמוקראסי" – עם כל האכזבה מהדמוקרטיה, יש להיזהר מהאלטרנטיבה של "איש חזק שיעשה סדר": "בכלל לא מומלץ להיחפז ולהחליף חלום, / שלא תמצא את עצמך יום אחד מתחרט, מצטער / או אפילו מתגעגע למה שכה דוחה אותך היום".

 

התפתחות נוספת של ה"אף על פי כן", מרמזת לאמונה. ב"בס בבלון" הוא כותב "אולי אם תתפלל… זוהי משבצת, יש בה רב".

 

בראיון לקוטנר אמר אריאל ש"שיר המקצוע" הוא הרחבה ופיתוח של בית ב"עברנו את פרעה", וכך גם שירים נוספים באלבום. כל בתי "עברנו את פרעה" מתארים את האדם הבודד בתוך מציאות קפקאית ביורוקרטית מייאשת. אך כל בית מסתיים בשורת הפזמון "אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". ניתן לפרש זאת כיחס ציני כלפי ה"יהיה בסדר" הטמון במשפט הזה. אבל אני נוטה לפרש זאת אחרת – מה שנותן לפרט כוח לעמוד במציאות הזאת, היא תחושת השייכות למשהו גדול יותר, ל"אנחנו" עם פרספקטיבה עוד מימי יציאת מצרים. לא בכדי, הבתים המנוכרים כתובים בגוף ראשון יחיד, והפזמון המנחם בגוף ראשון רבים "עברנו… נעבור".

 

את הרעיון הזה מפתח מאיר אריאל ב"רישומי פחם". אל מול האפוקליפסה הוא מציב אוטופיה. ואם השפל של תיאור מצבו העגום של האדם בעולם המודרני מתואר דרך העבודה ב"שיר המקצוע" – גם גאולתו של האדם מתוארת דרך העבודה, ב"שיר התעסוקה", השיר הלפני אחרון באלבום. א.ד. גורדון כתב "בעבודה לקינו, בעבודה נירפא". ב"שיר התעסוקה" מציג אריאל חלופה אחרת של חיי עבודה ויצירה, המרוממים את האדם וגואלים אותו. לשם כך הוא חוזר אל "עברנו את פרעה" ומתקדם שלב אחד נוסף – "קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר". הוא חוזר אל פרשת "הקהל" המתארת את בניית המשכן. בתיאור הזה הוא מוצא את חדוות האדם העמל, שבניגוד לעבד המנוכר של המכונה, מבטא את יצירתיותו בעבודה למען אידיאל גדול שבו הוא מאמין. בהתייחסו לפסוק מן הפרשה "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד" כותב אריאל "רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי / לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא / בבוקר בבוקר, ברצון הכי חופשי – / איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי, / בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי…"

 

וכך, השיר כולו מתכתב עם סיפורי בניית המשכן, עם בצלאל ואהליהב. המשורר עובר בין בעלי המקצועות השונים ומתבשם מחדוות היצירה שלהם. הוא מוצא במלאכה את היצירה האמנותית "מעשה חושב" ומבטל את האבחנה בין יצירה רוחנית תרבותית ליצירה פיסית חומרית. בין הנגרים, הנפחים והצורפים הוא מזכיר גם את "האמנים, חושבי המחשבות / המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות… / הראיני את האמנים, המציירים את המחשבות".

 

האם המציאות הזאת הייתה אפשרית רק אצל בני ישראל במדבר? אריאל רואה בחלוצים הבונים את א"י אותה חדווה, אותה עשיה מתוך תחושת משמעות. והחלוצים הללו אינם רק אנשי ההתיישבות העובדת "הרפתנים, הדירניקים", אלא גם אנשי המעברה – העולים קשי היום לארץ, שעמלו מתוך תחושת משמעות. "קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר / במעברת העולים, שוכני האוהלים / קצת אשוטט, אנשף, אנשום לי ריח פועלים / במעברת העולים – ריח פועלים".

 

אם נדמה למישהו שבטעות השתרבב לתוך האלבום האפוקליפטי שיר אוטופי כזה, חוזר אריאל אל המציאות, מיד אחרי שהוא מגיע לאקסטזה של התרגשות "אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר. / כל מרכז המעברה – מחנה זוהר". לפתע הוא שוב "בתור לקבלת דמי אבטלה / אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה? / אולי לא אשלם קנסות, אשב במאסר?". שוב הוא חוזר אל הסחי של החיים אותם תיאר בשירים הקודמים. אולם הוא ממהר להימנע מלשקוע בהם, כעת לאחר שנחשף לאלטרנטיבה, והוא שב וחוזר מיד אל שורות הפתיחה "קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו שבמדבר".

 

מתוך האוטופיה הזאת, שב מאיר אריאל להתמודד עם "חיית הברזל". בשיר הפותח את האלבום, "חיית הברזל", עוצר המשורר את הציטוט רגע לפני שעם ישראל מצליח להתגבר על חיית הברזל – הלו היא רומי, שהיא אדום. השיר החותם את האלבום הוא "פה גדול" – מדרש לאגדה תלמודית מתוך מסכת גיטין, המספרת על טיטוס שטימא את בית המקדש כאשר שכב עם זונה בקודש הקודשים על גבי ספר תורה והתרברב כמי שגבר על אלוהי ישראל. הוא נענש בכך שיתוש שנכנס לאפו חדר למוחו, התפתח לגודל של גוזל, ניקר במוחו במשך שבע שנים והוציא אותו משיווי משקלו ומדעתו, עד מותו.

 

"ופה מדבר גדולות, מתרברב" מתאר מאיר אריאל את חיית המתכת. "טיטוס, טיטוס, פה גדול", מתאר אריאל את טיטוס ב"פה גדול" – "טיטוס, טיטוס, רברבן", "טיטוס, טיטוס, פה שחצן" וכו' וכו'. "עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת / והשאר בציפורני נחושת דורסת" הוא מתאר את חיית הברזל בשיר הפותח את האלבום. והוא מסיים את השיר המסיים את האלבום, בתיאור היתוש שחדר למוחו של טיטוס – "את מוחו פצעו, מצאו / יתוש בגודל גוזל – / שפתיו של נחושת / וציפורניו של ברזל…"

 

השאלה היא האם ימצא היתוש שיגבר על חיית הברזל המודרנית?

 

"רישומי פחם", "רישומי פחם בצבע" – יצירת מופת.

 

* "מקור ראשון"