תפילתו של שלונסקי (חלק ב')

ג. ניתוח השיר

 

"עטף-נא אל –שדי את נפשי בטלית" – הטלית עוטפת את הגוף. אולם החלוצים ויתרו על הטלית. גופם מתעטף בבגד העבודה הכחול, שהוא מעין הטלית של "דת העבודה" [1]. אבל המשורר חש שאין די בכך. בחלוציות הארצית הזאת, משהו חסר לנפש. בתוך הגוף החלוצי, המהפכני, יש צורך במשהו רוחני. בגדי העבודה אינם הטלית לנפש. שלונסקי מחפש את הטלית הזאת. יש בשורה הזאת התכתבות עם מזמור קכ"ג בתהילים: "וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי  בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי" [2].  במזמור זה מבקש הכותב עצה והדרכה מאלוהיו: "הַשְׁמִיעֵנִי בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ  כִּי-בְךָ בָטָחְתִּי הוֹדִיעֵנִי דֶּרֶךְ-זוּ אֵלֵךְ כִּי-אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי" [3].

 

"וזמר בקול: בואי כלה! / הו אשתי היפה הדליקי הנרות / ולקידוש הכיני החלה" – תיאור מסורתי של ליל שבת. בקבלת שבת שרים את "לכה דודי" ובו השבת היא הכלה: "בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא" [4]. הכלה היא גם אשתו של המתפלל. הוא מזכיר לה שהשבת מגיע, ומפציר בה להכין את הבית לשבת – להדליק את הנרות ולהכין את החלה לקידוש. הכנת החלה לקידוש, ולא היין, מבטאת את העוני שבו שרוי הכותב.

 

"הלילה כבר ברך על נרות שבתו / ולבנה לקידוש מוטלת" – שלונסקי חי בטבע, באוהלים. והשיר מתאר את הטבע הארצישראלי בדימויים מתוך סמלים מסורתיים, ביטוי לרצון לחבר בין קודש לחול, בין החיים החלוציים למסורת בית אבא. הלילה מברך על נרות השבת. הירח מוטל לקידוש. זהו כפל משמעות – הלבנה מוטלת לקידוש ליל שבת, אך גם "קידוש הלבנה"[5].

 

"היום אני רוצה בשובי הביתה / לנשק המזוזה בדלת" – ביטוי לגעגוע למנהגים עליהם גדל. "היום" – להבדיל מההרגל היומיומי. כבר אין הוא מנשק את המזוזה, ואולי אין לו כלל מזוזה, גם אין לו ממש דלת, הרי השיר הוא "באוהלנו". והיום הוא חש געגוע ורצון לנשק את המזוזה.

 

"ארובות הספינה כבר חדלו עשנן. / כבר חדלה את בכיה סירנה" – השבת נכנסת. החול מפנה את מקומו. החול מבוטא בארובות העשן. הן חדלות. יתכן שהסירנה היא הצפירה של כניסת השבת, אף שאיני בטוח שהיא הייתה מקובלת באותה תקופה.

 

"שמי-שבת ישחו על ארצי נופשת / כסבתא על צאינה וראינה" – גם כאן, תיאור הנוף הארצישראלי בדימויים מתוך סמל מסורתי. הסמל הוא "צאינה וראינה" – ספר מדרשים עממי על פרשת השבוע, מיועד לנשים שלא ידעו עברית וחסרו השכלה תורנית. שם הספר הוא מתוך פסוק בשיר השירים: " "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" [6]. המשורר מתאר את שמי השבת המתכופפות על הארץ הנופשת, כאל סבתו המתכופפת לקרוא בשבת את "צאינה וראינה". לצד הגעגוע למסורת השבת, שלונסקי מתבשם מאווירת השבת הארצישראלית – השקט "הארץ נופשת", שביתת הארובות והסירנות.

 

"כי שבעה הם ימים ימות השבוע " – מה רבותא בכך שהשבוע הוא בן שבעה ימים? הדגש הוא על השבעה. הוא מזכיר לעצמו ולזולתו, שהשבוע מורכב מהשילוב בין ששת ימי המעשה לבין השבת. בכך הוא מפנה ביקורת כפולה – הן על העולם המסורתי שזנח את חיי העמל והחולין, ששת ימי המעשה, אך לא פחות מכך על העולם החלוצי, שאימץ את העבודה כדת, אך שכח את הקדושה, שאותה מייצגת השבת.

 

"ושבעה יש קנים למנורה" – שלונסקי מעצים את המסר של השורה הקודמת, בכך שהוא יוצר משוואה בין שבעת ימי השבוע לשבעת הקנים במנורה. מנורת בית המקדש היא סמל לקדושה העליונה ביותר. שבעת קניה, מקבילים לשבעת ימי השבוע. גם בששת ימי המעשה יש קדושה, אך ללא השבת אין לה קיום ואין לה משמעות. וגם לשבת, אין משמעות ללא ששת ימי המעשה, ללא העבודה, העבודה המעשית של בניין א"י, בניין אומה ריאלית. יוצר המשכן, בצלאל בן אורי יצר את המנורה מקשה אחת, כלומר הוא לא חיבר חלקים שונים, אלא פיסל אותה מתוך גוש גדול של זהב טהור: "וַיַּעַשׂ אֶת-הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ… כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה הָיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר" [7]. צירוף המילים "מקשה אחת" מתאר חיבור שאינו ניתן להפרדה. כאשר מדמה שלונסקי את שבעת ימי השבוע לשבעת קני המנורה, הוא אומר שששת ימי המעשה והשבת הם מקשה אחת, אין להפריד ביניהם.

 

"ומי אשר הדליק המנורה בנפש / הוא יצק השמן לאורה" – אני רואה שורה זו כשורת המפנה בשיר. עד שורה זו, ניתן היה לפרש את השיר כביטוי לגעגוע וכרצון לחיבור בין חיי החולין החלוציים למסורת היהודית. השיר מתפתח עד שהוא מגיע לשיאה של הקדושה, לבית המקדש, למנורה. בהגיעו לשם, מעלה המשורר סוגיה לדיון – מי ראוי לצקת שמן לאורה של המנורה.

 

את השמן למאור ייצקו במנורת בית המקדש עם בוא הגאולה. אם כן, השאלה היא מי יביא את הגאולה? מי מביא את הגאולה. מי יהיה ראוי להדליק את המנורה? שלונסקי משיב על כך – "מי אשר הדליק המנורה בנפש". הנפש היהודית אולי התגעגעה למקדש, התפללה לשובנו לציון, אך היא הייתה כבויה בשנות הגלות. לאחרונה נדלקה המנורה בנפש. היא לא נדלקה מעצמה. היא הודלקה – מישהו הדליק אותה. מי שהדליק את המנורה בנפש, הוא זה שידליק את מנורת המקדש.

 

מכאן ואילך, מסביר השיר מי הדליק את המנורה בנפש ולכן הוא ראוי להאיר את מנורת המקדש. במילים אחרות, מי מביא את עם ישראל לתעודתו הסופית, לגאולה השלמה. וכיוון שהמשורר מדמה את המנורה לשבעת ימי השבוע, ניתן לראות בכך רמז לכך שהדלקת המנורה בנפש חוללה מהפכה שניתן לדמותה לבריאה חדשה, לשבעת ימי הבריאה.

 

מי יוצקים את השמן במנורה? את עבודת השם בבית המקדש ביצעו הכוהנים. הכוהנים הם מי שמבצעים עבודה מעשית, פיסית, שמשמעותה רוחנית. מי הם הכוהנים של ימינו? שואל שלונסקי.

 

"הו צק נא השמן וראה כמה מזמור / פה הותז מגביע זהבך" – כאן חוזר שלונסקי לתפילה, לגוף השני. הוא שב ופונה לאל שדי. המזמור – שירי הקודש ששרו הלוויים בבית המקדש. אם קודם הוא ניסה לברר מי הכוהנים של ימינו, כעת הוא מנסה לברר מי הלוויים של ימינו ומהם המזמורים שלהם. המזמורים ניתזים מגביע זהבו של האלוהים. התשובה לכך ניתנת בשורה הבאה.

 

"על גגות על כבישים על חולות בארצי – / הן ידך ריבוני זו שפכה" – המזמורים של ימינו, השמן של מנורת המקדש בימינו,  הם הזפת והבטון שאותם יוצקים החלוצים על הכבישים והחולות בא"י. הם עושים זאת כשליחי הקב"ה – "הן ידך ריבוני זו שפכה". הם אלה, שבעבודת החול שלהם, בסלילה ובבניה, מגשימים את חזון הדורות, את התפילות והכיסופים של היהודים לאורך שנות הגלות. דווקא הם, החילונים, "הכופרים".

 

"התזכור עת שרנו בספינות הנכרים / אנחנו העולים בשמך: / '… עת יהודים יבואו לארץ ישראל / מה-תרב במעונם השמחה' [8] – שלונסקי מצטט שיר שאותם שרו החלוצים העולים לארץ. השירים הללו, המבטאים את שמחת העלייה לארץ, הם מזמורי הקודש של ימינו, ואלה השרים אותם, החלוצים – "עולים בשמך". שוב, הם המגשימים את החזון, את התפילות.

 

" האתה שכחת? וידך הן פרשה / מפרשים לספינה העולה" – המשורר פונה בטרוניה לאלוהים. שכחת? אינך זוכר שאנו החלוצים, עלינו בשמך? הרי את המפרשים לספינה שבה עלינו לארץ אתה פרשת.

 

"אנחנו ראויים לשבת ראשונה / במשתה שבתך הגדולה" – זו בעיניי הפואנטה של השיר, שורת המחץ אליה כיוון המשורר את השיר מראשיתו. עד עתה רמז שלונסקי מי ראויים לצקת את השמן. כאן הוא עולה מדרגה, ומשיב באופן שאינו מותיר מקום לספק: "אנחנו". אנחנו, החלוצים, החילונים, הסוציאליסטים, "אוכלי השפנים" כביטויו המאוחר של הרך ש"ך – אנחנו ראויים לשבת, ולא סתם לשבת – לשבת ראשונה, במשתה הגאולה. אותו משתה שנכון לצדיקים לעתיד לבוא, בבוא הגאולה, עם בשר לוויתן, שור הבר ויין המשומר – מי שראויים לשבת בו ראשונה, הם "אנחנו", החלוצים.

 

"עטף נא ריבוני גופנו בטלית / וזמר בקול: בואי כלה! / נשינו היפות תדלקנה הנרות / ואנו נקדש על חלה" – בבית הזה משלים שלונסקי את המהלך. הוא חוזר אל פתיחת השיר, אולם הנוסח אינו זהה. מעניינים ההבדלים בין הבית הראשון והאחרון. בבית הראשון הוא מדבר על "אל שדי", בבית האחרון – "ריבוני". בבית הראשון הוא מבקש טלית לנפש, בבית האחרון – לגוף. בבית הראשון הוא מדבר על "אשתי היפה", בבית האחרון על "נשינו היפות".

 

ניסיון להציע פירושים אפשריים לשינויים הללו, עשוי לתאר את המהלך הכולל של השיר. "אל שדי" – ברור שהכוונה היא לה', אלוהי ישראל. "ריבוני" – האם זה אלוהים? יתכן. מצד שני, אחד הביטויים ל"חילוני" הוא "ריבוני". אני ריבון לעצמי. אני דוגל בריבונות האדם, ולא באדנות האל. "ריבונות" להבדיל מ"רבנות".

 

"עטוף את נפשי" / "עטוף את גופנו" –  המצב הנפשי שבו נמצא המשורר בבית הראשון, הוא של מי שזקוק למענה לצורך נפשי, ולכן הוא מבקש טלית שתכסה את נפשו. הבית האחרון הוא של מי שהתגבר על המצוקה. זהו בית מפויס, של מי שמצא מזור למה שהעיק על נפשו.

 

"אשתי היפה" / "נשינו היפות" – בעוד בבית הראשון כותב המשורר מתוך מצוקתו האישית, בבית האחרון הוא מבטא את הביטחון העצמי של מי שמייצג קולקטיב; כאן הוא מדבר בשם החלוצים.

 

בית זה משלים את המהלך הכולל של השיר. החלוץ עובד קשה, חי חיים שיש בהם הרבה חולין ולא מעט מצוקה, עוני ורעב. הוא קרוע בין המציאות הזאת, לבין התקוות הגדולות שכולן אמורות להתגשם פה, בארץ חמדת אבות. את הפער הזה הוא מנסה לצמצם באמצעות המסורת, אליה הוא חש געגועים רבים. הוא קרוע בין השבת שאותה הוא נטש, לבין ששת ימי המעשה שאינם מספקים אותו. בחיבוטי הנפש הוא מגיע למסקנה, שאין להפריד בין ששת ימי המעשה לבין השבת, שהם מקשה אחת כמנורת שבעת הקנים.

 

כחלוץ הסולל כבישים בעמק, הוא יודע היטב מה הם ששת ימי המעשה. ומהי השבת? אם בתחילת השיר הוא מחפש את השבת המשפחתית הנעימה, אותה הוא זוכר מילדותו, כאן אין הוא מסתפק בה. כעת הוא זקוק ל"שבתך הגדולה". השבת הגדולה היא תכלית הכל, היא ההצדקה לקשיי היומיום. תכלית ההיסטוריה היא הגאולה השלמה, והם, החלוצים מביאים אותה במו ידיהם, הסוללות כבישים ובונות בתים. הם, החלוצים, מביאים את הגאולה בעולם הזה, ולכן הם יהיו ראויים לשבת ראשונה במשתה הגאולה. משמגיע המשורר לתובנה הזאת, המאוששת את המשמעות העמוקה של עבודת החולין הקשה, הנותנת טעם לסבל ולמצוקה, הוא כבר אינו שר מתוך מצוקה, אלא מתוך ביטחון עצמי, כנציג של דור המבצע את המהפכה החשובה ביותר בתולדות העם היהודי, המהפכה המביאה את הגאולה השלמה.

 

השיר הזה הוא ביטוי לאקסטזה המשיחית של החלוצים.


[1] הביטוי "דת העבודה" מיוחס בטעות לא.ד. גורדון. אולם אין ספק שהיחס של החלוצים לעבודה, היה יחס של קדושה, יחס דתי. ביטוי לכך ניתן למצוא בהרחבה בספר "תשוקת החלוצים". דוגמה אחת מני רבות, ציטוט של איש העליה השלישית אליהו רפפורט, אודות עבודתו במחצבה: "פה אלפי עולות, אלפי התמסרויות למוות, אלפי חסדים וריבוא רבבות מעשי-אכזריות… פה עומד אברהם מוכן ומזומן להקריב את זרעו עולה לאלוהים עם כל הנפת הפטיש. ויצחק בנו – הרוטט, המלא יראת-יה – מוכן ומזומן לעלות עולה. אבל בכל פעם שהפטיש מכה בשריקה על האיזמל והמוות יורד על ראש הסלע, גואל אלוהים את אברהם ואת זרעו. ולבסוף נח הפטיש". בועז נוימן, תשוקת החלוצים, הוצאת עם עובד והמכללה האקדמית ספיר, תל אביב, תשס"ט 2009, ע' 167. להלן – נוימן.

[2] תהילים קכ"ג, ד'.

[3] תהילים קכ"ג, ח'.

[4] שלמה הלוי אלקבץ, "לכה דודי".

[5] נוימן מציג בספרו "תשוקת החלוצים" ציטוטים רבים של החלוצים, המציגים התפעלות ויחס של עילוי וקדושה כלפי הירח והכוכבים. שלוש דוגמאות – "כמו ע"י מעשי להטים שפי, שפי צצה ועולה הלבנה בדמות גולת אש אדומה באודם תאווה… וכמו תוהה היא על עצמה, על עצם הופעתה, הרי היא מתעכבת כמעט קט, סוקרת במבט עצור את המרחב החופשי, כאילו נמלכת בדעתה לאיזה צד עליה להתחיל לשוטט בראשונה". "לעתים אני מהרהר בירח היפה השופך את אורו עלינו, על מחננו, וחושב על תפקידו החשוב של הירח בחיי קיבוצנו. מה היינו עושים בלעדיו?". "הלילות בכנרת הם כאין גאולה תדירית… הירח ורבבות כוכבים רבי הזוהר מקרינים עדנה ונעימות סביבם ומעלים את נשמת האדם". נוימן, ע' 54.

[6] שיר השירים ג, יא.

[7] שמות לז, יז, כב.

[8] השיר אותו מצטט שלונסקי, הוא השיר היידי  "אויפן וועג שטייט א בוים". אין זה השיר הנודע של איציק מאנגר הקרוי בשם זה, אלא שיר העם היהודי הוותיק,  שיר כמיהה לציון ,שמחברו עלום שם, ואיציק מאנגר שאל ממנו את שתי השורות הראשונות של שירו.  המילים והלחן של שיר עם זה עברו מפה לאוזן מאז ימי ערש "חיבת ציון" והם עברו במסורת שבעל פה מדור לדור מבלי שנודע שם יוצריהם. נוסח השיר: אויפן וועג שטייט א בוים / שטייט ער איינגעבויגן,  / פארט א ייד קיין ארץ ישראל / מיט פארוויינטע אויגען. // גאָט, גאָט, גרױסער גאָט, / שױן צײַט צו דאַװענען מנחה, / אַז מיר װעלן קומען קײן ארץ-ישׂראל / װעט זײַן שׂשׂון-ושׂמחה. היו לשיר תרגומים אחדים לעברית,  להלן שני הבתים הראשונים בתרגומו של לוינסון: עַל הַשְּׁבִיל עֵץ עוֹמֵד / הוּא כָּפוּף, גִּבֵּעַ, / יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / בִּדְמָעוֹת נוֹסֵעַ. // אֱלֹהֵי-אָבוֹת, / זְמַן מִנְחָה הִגִּיעַ, / לִכְשֶׁנָּבוֹא לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / נַעֲלֹז וְנָרִיעַ. את המידע על השיר קיבלתי מאליהו הכהן.

 

עבודת גמר בקורס "השירה העברית החדשה והתפילה", במסגרת לימודי תואר שני ביהדות במכון שכטר. הוגשה לפרופ' חיים באר. הציון – 100.

 

4 מחשבות על “תפילתו של שלונסקי (חלק ב')

  1. לגבי הערה 1 בחלק ב,  גם אצל שלונסקי בשיר עמל קיים שילוב בין קדושה לעבודה: 
    הַלְבִּישִׁינִי, אִמָּא כְּשֵׁרָה, כְּתֹנֶתֿפַּסִּים לְתִפְאֶרֶת
    וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל.
     
    עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כַּטַּלִּית.
    בָּתִּים נִצְּבוּ כַּטּוֹטָפוֹת.
    וְכִרְצוּעוֹתֿתְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם.
     
    תְּפִלַּתֿשַׁחֲרִית כֹּה תִּתְפַּלֵּל קִרְיָה נָאָה אֱלֵי בּוֹרְאָהּ.
    וּבַבּוֹרְאִים
    בְּנֵ אַבְרָהָם,
    פַּיְטָן סוֹלֵל בְּיִשְׂרָאֵל.
     
    בכל מקרה זו הערת אגב שלא גורעת מטיב העבודה כולה.

    אהבתי

  2. קראתי בעניין רב. אכן, שלונסקי יצק את השפה העברית, זהב מקורות ישראל, אל תבניות ציונות סוציאליסטית של ימיו.
    הערה לביטוי "מקשה אחת", כל צורף יודע שלא ניתן "לפסל" בזהב שהוא מתכת רכה. אני בטוח שהביטוי מתייחס ליציקה שמתקשה ולאחר מכן – אולי – ריקוע וליטוש. (על אף מדרש תנחומא שמטה את העניין הצידה לעניין הקושי, ובעקבותיו רשי ואחרים)   
    (מובאה 1 מתוך שיעור בוגרים בישיבת כ. עציון)
    "נצטרך לומר שבמנורה יש כל כך הרבה פרטים: קנים, גביעים, כפתורים ופרחים והכל צריך להיות מקשה אחת.
    זו לא מלאכה פשוטה. אומרים חז"ל בתנחומא: "מהו מקשה? כלומר- מה קשה היא לעשות". מקשה באה מן המילה קשה- כמה קשה לעשות.
    לקחת חתיכה אחת, ללא הדבקות, ולהפוך אותה למנורה, זה דבר קשה! איך עושים זאת? ומה הראה הקב"ה למשה בהר? מנורה של אש. מדוע הראה הקב"ה למשה דוקא מנורה של אש? צריך לומר, שבכוחה של האש להפוך את הכל ליציקה אחת.למרות כל החלקים השונים והמגוונים שבמנורה, בכוחה של האש להפוך הכל למקשה אחת."
    [המשך בתגובה הבאה]

    אהבתי

  3. (מובאה 2 )
    העמדה הידועה והמפורסמת ביותר היתה מנורת הזהב שהיתה בנויה מקשה אחת (יציקה אחת, ללא הלחמות ושהכל בנוי מגוש זהב אחד). נאמר "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה" בכל הכלים נאמר ויעש משה ואילו המנורה נאמר תֵּעָשֶׂה ועל כך אומר רש"י שמשה התקשה בבנית המנורה ולכן ה’ אמר לו לזרוק את גוש הזהב לתנור היציקה והמנורה נעשתה מאליה." <a title="http://www.theog.org/paras/truma/ CTRL + לחיצה להפעלת קישור" href="wlmailhtml:{1953B745-BD89-4E65-843B-705981D03543}mid:/00000011/!x-usc:http://www.theog.org/paras/trumahttp:/www.theog.org/paras/truma/">http://www.theog.org/paras/truma<br />
    יציקה דומה לבית המקדש בימי שלמה 
    "ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו עגול סביב וחמש באמה קומתו וקוה שלשים באמה יסוב  אותו סביב: ופקעים מתחת לשפתו, סביב סובבים אותו עשר באמה מקפים את הים סביב שני טורים הפקעים יצוקים ביציקתו."
    מלכים א’,ז,24,23.
    יציקה גדולה הייתה נעשית בתבנית חפורה באדמה חרסיתית –

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s