דרך הדמעה של הליצן המשתומם (חלק ב')

שיר 10: שיר כאב – הקלטה

 

שיר כאב, עובר ושב 

איזה מזל אני שר עכשיו

שיר כאב כל פעם חוזר

אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר.

 

 תפסה לה צעיר ערבי משכיל דווקא אחד שהכרתי 

אפילו ראיתי איך זה מתחיל לילה אחד השתכרתי

הרגשתי איך שזה זוחל לי מתחת לרגלים,

ואיך שזה אוכל אותי עד קצות הציפורנים.

 

טוב אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים וחמש מעלות

תמיד נשאר לה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות.

לעובר שב בא ולוקח כל מה שהיא רוצה לתת

היא רק חוטפת לעצמה עוד רגע אחד רוטט.

 

שיר כאב…

 

צעיר ערבי משכיל עד קצות הציפורניים

 צעיר ערבי שמסתכל ישר בעיניים.

מורה באיזה כפר במשולש משתתף בבימת חובבים מעורבת

במועצה האזורית שלנו המעורבבת.

 

 היא ואני יוצאים כבר די הרבה בעצם

איפה היא איפה הפוליטיקה היא עוד בכלל מוצצת.

משוגעת על תיאטרון היא רק לא אחת מאלה

 אבל אם יש איזה חוג בסביבה אז למה לא אפילו עם אלה

 

 שיר כאב…

 

הייתה הולכת למפגש פעם בשבוע

וחוזרת עם איזה דש באופן די קבוע

עם איזו התנשמות עם איזה סומק על הלחי

מבטה החי היה דוקר אותי לבכי.

הזמינה אותי למסיבת השליש הם הציגו תרגילי קשר

בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר היא ענתה לו קשת.

 

היה באמת תרגיל יפה הרבה מחיאות כפיים

 צעיר ערבי שהכרתי מסתכל בעיניים

 

 שיר כאב…

 

אחרי המסיבה הוא הזמין אותי ואותה אליו למרפסת

 שתינו קפה שתינו קוניאק אימו מדי פעם נכנסת

 הוא דיבר על תיאטרון כאפשרות של גשר

 "אפשר להגיע להבנה!" היא ניגשת אליו נרגשת.

הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם לכל הכיוונים הסתכלתי

 ולאן שלא זחלתי בשתי עיניו נתקלתי.

לא יודע מה הוא רצה בעצם להביע

אני רק המשכתי את עצמי בקוניאק להטביע.

 

שיר כאב…

 

אי שם במרחב נבחו כלבים לירח

זזים אמרתי מאוחר חכה אמר מה אתה בורח

אולי תישארו ללון אצלי הציע במפגיע

אתה הרי כל כך שתוי אמרתי לו נגיע

 

לאן תגיעו הוא אמר מביט בי בעיניים

 החזרתי לו מבט זרקתי ירושלים

לקח לו קצת זמן להביא חיוך אבל הוא לא הזיז עין

אחר כך הוא דיבר אלי ישר אל תוך היין

 

בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה

 אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם "הבה נגילה"

 

אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו

בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות עינינו.

 

שיר כאב…

 

הרבה משיריו הם סיפורים, בעצם בלדות. כמו לשירים רבים, יש לשיר הזה פשט ודרש. הרובד האחד הוא כפשוטו – איש המקנא לאשתו, המפלרטטת עם מאהב. אבל כאן העניין מסובך יותר, כי המאהב הוא ערבי. בסיטואציה הזאת, אי אפשר להפריד בין האישי והלאומי. מייד יגיעו לעניין הלאומי "לאן תגיעו, הוא אמר, מביט לי בעיניים / החזרתי לו מבט / זרקתי: ירושלים". אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד, בסוף תמיד יושב ערבי עם נרגילה. גם כאשר הוא מדבר אל הערבי ביידיש, כדי שלא יבין, הוא לא יכול לברוח מהעימות הבלתי פתיר: "בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות עינינו". רובד הדרש, הוא שאין המדובר בריב על אישה, אלא בריב על הארץ. וגם כאן – המציאות היא בלתי פתירה.

 

שיר 11: על ארץ מוותרים רק בלב – הקלטה

על ארץ מוותרים רק בלב

ארץ עוזבים רק בלב

ארץ שוכחים רק בלב

על ארץ מוותרים רק בלב

רק בלב

 

הארץ הזאת כבר החליפה עמים ואומות כשמלה

 כמו תכשיטים רק שומרת על השמות שקיבלה

 החליפה אותי פעמיים כמעט שהייתי אחר

אך לי אלף שנים ועוד אלף שלא מוותר על גרגר

החליפה אותי איך ולמה איך למה לא שמתי לב

כמו שדרכתי עליה ככה גם לא שמתי לב

רק מידי נשמטה לי מיד נלכדה בלבי ו

בלבי אחזתיה שלא תשכח ימיני

כי תמצא לך ארץ ותהיה בה אזרח

לך איתה בדרך ארץ שמע מאחד שסרח

 ארץ אוהבת קצת יחס ארץ רוצה תשומת לב

 לא משנה מי ומה אתה ארץ רוצה תשומת לב

 

כי על ארץ מוותרים רק בלב

ארץ עוזבים רק בלב

ארץ שוכחים רק בלב

על ארץ מוותרים רק בלב

 רק בלב.

 

 

 

יש אולי מצב פוליטי שבו קיים הכרח לוותר על חלקים מא"י, אבל אסור לוותר על הזיקה לארץ, על החלום ועל הערגה. כי אם נוותר על הזיקה אליה, לא ישאר מאיתנו כלום. "בליבי אחזתיה, שלא תשכח ימיני". יש כאן ביקורת הן לימין והן לשמאל. לשמאל – על מי שמתנערים מארץ ישראל ומהקשר אליה, הזיקה אליה. לימין – אלה הטוענים שוויתור פוליטי על שטח הוא ויתור על הארץ. על ארץ מוותרים רק בלב.

 

12. חיית הברזל – הקלטה

 

תקופת המתכת, עידן הברזל

מזכיר לי חיה מחזון דניאל

חיית המתכת חיית הברזל

כל כך דומה שאני מתבהל…

 

בשנת אחת לבלשאצר מלך בבל

חזון בחלום ראה דניאל

ותעלינה ארבע חיות גדולות מהים

 וכל חיה מסמלת מלכות בעולם

 והרביעית שונה ומשונה מקודמותיה

 מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה

עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת

 והשאר בציפורני נחושת דורסת

ועשר קרנים לה והקטנה מתוכם

 צומחת וגדלה וצצות בה כעיני בני אדם

 ופה מדבר גדולות מתרברב

סופה להתקטל ולהתחרב

 

 חיית המתכת חיית הברזל

 מלכות משונה שחזה דניאל

 תקופת המתכת עידן הברזל

כל כך דומה שאני מתבהל…

 

כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת

 כל השפיצים האלה בגראפים

 ברזל כתנין, מתכת כפרד ברזל כציפור, מתכת ג'ירפה

ברזל מצופה מתכת ערמומית

 מוזרמת אלקטרוניקה, מוזרקת נתונים

פרצוף של שפחה, לא עושה עניינים

 עם הרשת הכי גדולה של סוכנים כפולים

כל המחשבים האלה

 המרדימים האלה,

העוקרים האלה

את אצבעותינו…מעולמנו…

 

 תקופת המתכת, עידן הברזל

הזו הרביעית שראה דניאל

 בחזיונות לילה אז בבבל

האם זה עכשיו שוב מתגלגל…?

 

גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,

 ומשווקת את זה כחופש דיבור

מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת

עצם לתחקירני זכות הציבור

קרנים שולטות רחוק, עינים בכל מקום, פה לא מפסיק ללהג

אומר מה לרצות, מה לחשוב, מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג

 והמונים המונים חצי אוטומטיים

הלומי פטישוני כסף סמויים

רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים

 עטופים במגילה של תנאים וזכויות

 מסוממי קידמה והתפתחויות

 לעבוד בלי דעת ולשרת

 לשמש ולשמן את

 

חיית המתכת חיית הברזל

לכל מקום יגיעו יונקותיה

 שלטון המתכת מלכות הברזל

בני אדם, טיפות של דם וקשקשיה

 

 מקובל שהרביעית היא רומי

מקובל שרומי היא אדום

 ממש כך או באופן סמלי

יש די הרבה מרומי היום

כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה

עם חלונות ההצצה אל הזירה המלאה גלדיאטורים

 שהם חיות טרף ודם

מציף את תת ההכרה

 תחליף תחנות תמיר ערוצים תשוטט כאוות נפשך בעולם

 תחשוב שאתה מחוץ לכל זה לא נוגע לך זה שם

 אבל בינתיים בעצם מה שקורה

זה שאתה עוד אחד שיורה ויורה

מתרגל לחסל בלחיצת כפתור

 חיית טרף גלדיאטור

 

תקופת המתכת, עידן הברזל

מזכיר לי חיה מחזון דניאל

 חיית המתכת, חיית הברזל

כל כך דומה שאני מתבהל…

 

(ארמית): חזה הוית באדין מן קל מליא רברבתא די קרנא ממללה, חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא. אתכרית רוחי אנה דניאל וחזוי ראשי יבהלנני…

 

השיר הוא מדרש לפרק ז' בספר דניאל. הפרק הוא בארמית. תרגום לעברית: "בשנת אחת לבלשאצר מלך בבל, ראה דניאל חלום ומראות ראשו על משכבו, אז כתב את החלום. ראש דברים אמר: עונה דניאל ואומר: ראיתי בחזיוני עם לילה, והנה ארבע רוחות השמים מגיחות לים הגדול. וארבע חיות גדולות עולות מן הים, שונות זו מזו. הראשונה – כאריה וכנפי נשר לה. רואה הייתי עד אשר נמרטו כנפיה ונשאה מן הארץ, ועל רגלים הוקמה כאדם, ולב אדם ניתן לה. והנה חיה אחרת, שניה, דומה לדוב, ולצד אחד הוקמה ושלוש צלעות בפיה בין שיניה, וכן אמרו לה: קומי אכלי בשר הרבה. אחרי כן רואה הייתי, והנה אחרת – כנמר, ולה ארבע כנפיים של עוף על גבה, וארבעה ראשים לחיה, ושלטון ניתן לה. אחרי כן רואה הייתי במראות הלילה, והנה חיה רביעית, נוראה ואיומה וחזקה מאוד, ולה שיני ברזל גדולות. אוכלת ומדיקה, והשאר רומסת ברגליה, והיא משונה מכל החיות שלפניה, ועשר קרניים לה. מסתכל הייתי בקרנים, והנה קרן אחרת זעירה עלתה ביניהן, ושלוש מן הקרנים הקודמות נעקרו מלפניה, והנה עיניים כעיני אדם בקרן זו, ופה מדבר גדולות. רואה הייתי עד אשר הופלו כסאות, ועתיק ימים ישב. לבושו כשלג צח ושער ראשו כצמר נקי, כסאו – שביבי אש, גלגליו – אש בוערת. נהר אש מושך ויוצא מלפניו, אלף אלפים ישרתוהו, וריבוא רבבות יעמדו לפניו. המשפט ישב וספרים נפתחו. אז רואה הייתי, בגלל קול המילים הגדולות שהקרן דיברה, רואה הייתי – עד אשר הומתה החיה וגופה האבד, ונתנה למאכולת האש. ושאר החיות הוסר שלטונן, וארכה בחיים נתנה להן, עד מועד ועת. רואה הייתי במראות הלילה, והנה עם ענני השמים כבן אדם היה בא, ועם עתיק הימים הגיע ולפניו קרבוהו. ולו ניתן שלטון וכבוד ומלכות, וכל העמים, האומות והלשונות יעבדו אותו. שלטונו – שלטון עולם, אשר לא יעבור, ומלכותו – מלכות אשר לא תשחת".

 

ארבע החיות מסמלות ארבע מלכויות ששלטו בעולם ופגעו בעם ישראל – מצרים, אשור, בבל ורומי. רומי – חיית הברזל. מאיר הולך על הפשט – החיה של הברזל. נגד שלטון המחשב והאלקטרוניקה, הגלובליזציה, המרדף אחרי פטיש הכסף, השלטון המרכזי השולט בכל פרט, טירוף הצרכנות הרומס את האינדבדואל, התקשורת חסרת המוסר והאחריות. אבדן צלם האנוש של בני האדם הנרמסים בידי הגלובליזציה. האדם הוא שמן בגלגלי התהליך הזה ("לשמש ולשמן את חיית הברזל"). בסוף חוזר לארמית, קורא פסוקים מתוך החזון, ועוצר פסוק אחד לפני פסוקי הנחמה. הוא לא רוצה לנחם אלא להתריע ולעורר.

 

רבים מאוד משיריו מתכתבים עם מקורות ישראל. אהוד בנאי מספר בשירו איך הם יושבים כל הלילה על דף גמרא. בניו חזרו בתשובה. האם הוא היה בדרך לחזרה בתשובה?

 

במאמר ל"ידיעות אחרונות" ב-97' שנוסח כמכתב לדב אלבוים כתב: "מזה זמן פונים אליי בעניין תופעת החזרה בתשובה ואני לא מבין מה רוצים ממני. אינני חוזר בתשובה. בכל אופן, לא זה שעליו נאמר 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד', כגון מי שעשק אלמנה ויתום וחדל מזה. אם לוחצים אותי לקיר אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה, בעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש, כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו. מקובלת עליי אמרתם של ג'ון לנון ואלטון ג'ון, שמה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל – מה אכפת לי. מה שמסדר לך את הראש – מקובל עליי.

למעשה, כל מה שאתה מאמין ועושה – זה דת. כל מה שנותן לך כיוון, קנה מידה, ביטחון עצמי, טעם – זה אמונה. כל אדם מאמין. אי אפשר לאדם בלי אמונה כלשהי ואי אפשר לאמונה שלו בלי צורה, גוף. והגוף של האמונה שלו זה הדת שלו. כולם דתיים. ולכל האמונות יש טקסים, תלבושות, מסורת, שולחנות ערוכים ויודעי ח"ן. למשל:  'שמעתי מאחורי הפרגוד של פיפ"א ששוקלים לבטל את הנבדל – ולהעניק נקודות למהלך טקטי מבריק'. ויכול אדם להחזיק בכמה מיני אמונה כדי להעביר את הפחד. ויש חרדות. ואימה חשיכה וחיל ורעדה. ויש יראה שהיא רצונית חופשית, בשעה שכל השאר קופצות על בן אדם פתאום ויש לו כוח לרסן אותן. אדם נתקף פחדים, אך איננו נתקף יראה. הוא מיירא את עצמו מדעת בסגולה נגד פחדים וחרדות אימה, מעין עסקת חליפין: 'קחו יראה ואל תקפיצו עליי ביעותים'.

והיראה היא סוג של אמונה שיש לה גוף, צורה, דת – של מעשים נראים לעין. ואם המעשה מעיד על אמונה, אפשר להגיד שכל אדם מישראל שעושה לבנו ברית מילה, יש בו יראת אלוהי אברהם יצחק ויעקב. אפילו מידת יראתו קטנה שבקטנות, אפילו אורח חייו מעיד על אמונה אחרת, ואפשר להביך אותו בשאלה 'איך אדם נאור שכמוך בעידננו המתקדם עושה מעשה כזה', עדיין יראתו יראה כשהוא ממלמל בטקס הברית 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד' – אפילו הוא ליברל מוצהר, קומוניסט שרוף, הגיוניסט מושבע, מחקריסט חדש. ואיש מהנוכחים העדים לא חושש לנשיאת שם לשווא. ואם רוב רובו של העם היהודי ניכר על פי הדת היהודית – שאי אפשר להפריד בין היהודים ודתם – יוצא שהעם מאמין ומחזיק בדתו, כי אחרת לא היה עם. יוצא שהעם לא ממש יכול לחזור לאמונה שלא ממש עזב. לא כל שכן אני לא יכול לחזור למקום שלא הייתי בו. לכל היותר אני יכול ללכת אל מקום כזה, אבל את מי זה צריך לעניין, ולמה. כל אחד והפוזה שלו. סליחה, מה הייתה השאלה?"

 

שיר 13: שדות גולדברג – ענר ודניאל. שיר 14: "את תלכי בשדה" – דניאל.

אחד משירי מאיר אריאל האהובים עליי ביותר. אב, אח בוגר, אדם מבוגר המזהיר את ילדתו מפני הסכנות הרובצות לפתחה, מפני הפיתויים המסוכנים שמציבה הסביבה, מפני מקסמי השווא של הפיתויים שעלולים לכזב ולאכזב. "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב".

 

דבר אחד לא היה מובן לי במשך שנים. למה נקרא השיר "שדות גולדברג". אולי גולד, בגלל השדה המוזהב? אבל אז היה נכון יותר לומר גולדפילד. הבנתי שיש כאן צופן מסויים, שפיצוחו יסייע בהבנת השיר. מאיר אריאל שנשאל על כך בראיונות אינספור, התחמק מתשובה.

ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

אל תלכי לבדך

בשדה המוזהב

 ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

הוא ימכור לך מרחב

השדה המוזהב

 

הוא יקסום לך אלף גוון

בחידת מרחקיו

אך בכל מקום ליבו אוון

 הוא לעינייך זב כזב

זב אכזב

 

 ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

אל תלכי לבדך

בשדה המוזהב

 ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

 הוא ימכור אם ואב

השדה המוזהב

הוא יתן לך רעננה

הוא יביא לך מטר רץ

פרדס חנה כרכור צל עלי בננה

רק ליבך הנמרץ נמרט נשרט

 ונמחץ

 

 ילדתי שלי

 אל תלכי לבדך

 לא אינני הולך בשדה המוזהב

 

בחיים עובר שבוע

עוד מעט נרדם

 לב נודד אל מבוע

אל שלחייך פרדס רימונים

כפרים עם נרדים

 

ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

אל תלכי לבדך

בשדה המוזהב

ילדתי שלי.

 

 

 

 לפני שנים אחדות, קראתי בספרם של עופר גביש ועדי אדר "שיר לדרך – טיולים בשירים ובסיפורים", ציטוט של תרצה, אלמנתו של מאיר, בתשובה לשאלה זו: "אולי כי הוא אהב את לאה גולדברג ונהנה לשרבב את שמה לשיר".

 

נפל לי אסימון. שיר זה מתכתב עם שיר של לאה גולדברג. איזה שיר? "אל תלכי בשדה", "את תלכי בשדה". קראתי את השיר ו… בינגו. כמעט אחד לאחד.

 

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת

או שילפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת

על כתפייך, חזך, צווארך, וראשך רענן

ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן.

 

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע

וראית את השמש בראי השלולית הזהוב

ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע

 ומותר לאהוב, ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט השריפות

 בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

וביושר – לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם.

 

לאה גולדברג כותבת כנערה תמה השואפת אל המרחב ואל האהבה, שואפת לפרוץ את הגדרות והאיסורים ואריאל משיב לה כאדם בוגר ומפוכח, המבין את הכמיהה הזו "לב נודד אל מבוע, אל שלחיך פרדס רימונים (עם פרי מגדים) כפרים עם נרדים" (התכתבות עם שיר השירים), אך מתריע ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה המוזהב וקסם השווא של אהבת הבוסר.

 

"את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השריפות", כותבת גולדברג, ומאיר אריאל משיב לה: "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב". לאה גולדברג הולכת "כהלך התם" ושרה על ימים שיבואו "בסליחה ובחסד" ומאיר אריאל מזהיר מפני ה"כזב" וה"אכזב". היא מוקסמת מהשדה, והוא מזהיר מפני "הוא יקסום לך אלף גוון". היא שרה על "שלפי – שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם" והוא מזהיר מפני שריטת הלב "רק לבך הנמרץ נמרט, נשרט ונמחץ". היא נפעמת מהשמש הנראית "בראי השלולית הזהוב" והוא מזהיר מפני קסם הזהב "הוא ימכור לך אלף גוון / בחידת מרחקיו / אך בכל מקום לבו אוון". היא נלהבת מהמטר שישיגה, והוא מזהיר אותה במשחק מילים "הוא יביא לך מטר רץ". היא רוצה ללכת "כהלך התם" שהרי "פשוטים הדברים… ומותר בם לנגוע". הוא מתריע שהדברים לא כל כך פשוטים והתמימות מסוכנת "הוא ימכור לך מרחב… הוא ימכור אם ואב".

 

האם כתב אריאל את השיר לנערה ספציפית, אותה דימה למשוררת השרה את "את תלכי לבדך"?

 

דומני שהן לאה גולדברג והן מאיר אריאל מתכתבים בשיריהם עם מגילת רות.

 

"הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקט בשדה אחר" (רות ב' ח'), מזהיר בועז את רות. בועז מבטיח לרות הגנה ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה האחר. "הלוא ציוויתי את הנערים לבלתי נגעך" (שם, שם, ט'). בשדה אחר אין מי שיגן עליך. בשדה אחר אורבים הנערים, ואין מי שיזהירו אותם "לבלתי נגעך". בועז המבוגר מבין את הנטיה הבסיסית של הנערה ללכת אחרי הצעירים, ולכן הוא מכיר לה טובה כשהיא בוחרת בו "בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים" (שם, ג', י').

 

לאה גולדברג אינה רוצה את החסות הזאת, אינה מעוניינת בהגנה הזאת, בביטחון המעיק הזה. לאה גולדברג אינה מחפשת את המקום המוגן והבטוח אלא את המרחב הפתוח והסוער, תוך נכונות לשלם את המחיר, את המטר שישיגה, את דקירת שלפי השיבולים, את להט השריפות. ואולי יש כאן מסר רחב יותר. החלוצים נהגו לכנות את איכרי המושבות "בועזים" כשם גנאי. יתכן שהיא רומזת לרוח המהפכנית, הנועזת, פורצת הגדרות ופורצת הדרך, שלה ושל בני דורה.

 

מאיר אריאל רואה עצמו כבועז הדואג לנערה מפני הכמיהה ללכת לשדה אחר. הוא מכיר את הסכנות שבשדה האחר, ורוצה את הנערה כאן, איתו, תחת חסותו. כאן הוא נמצא כאן הוא הולך. "לא, אינני הולך בשדה המוזהב".

 

התכתובת בין השירים מציגה את העימות בין הדורות – בין הנערה המנסה לפרוץ את הגבולות וללכת אחרי האהבה, לבין האבא או הבוגר הדואג לה, ואולי … הדואג לעצמו, הפוחד מפני יציאתה מתחום חסותו. בדומה לנשל הנחש, הפעם הוא בתפקיד האבא.

 

את התגלית הזאת פרסמתי במאמר "צופן אריאל" בעיתונים ואתרים רבים. הבעיה העיקרית בתאוריה, היא שהיא עוסקת בפשט של שירה של לאה גולדברג, אך ברובד העומק, השיר, המדבר על "הדרכים שסמרו מאימה ומדם" נכתב כתגובה לשואה.

 

מסתבר שאני לא היחיד ולא הראשון שמצאתי את הקשר בין השירים. דודו פלמה ינתח את התכתובת בין השירים, בהתייחס אל השיר כשיר על השואה.

 

אפשרות נוספת לנתח – מאיר אריאל כותב לנערה הרוצה ללכת לשדה המוזהב, לרדת מן הארץ, לפיתויי הניכר. הוא מזהיר אותה מפני הפיתויים, ורומז לשואה.

 

שיר 15: "טרמינל לומינלט" – הקלטה

 

השיר האחרון. הסינגל הראשון של אריך הנגן הראשון "שירי חג ומועד ונופל", השיר שבו התאהבתי מהאזנה ראשונה במאיר אריאל. ממנו לקוח שם הערב.

 

מאיר אריאל – אדריכל השפה העברית. אמן חרוזים. למשל – ב"עברנו את פרעה", אין ספור בתים. בכל הופעה הוסיף עוד ועוד. בספר עוד בתים שלא הוקלטו. וכל בית: 5 שורות שמסתיימות באותו חרוז, שורה שישית שמתחרזת עם "את זה" והשורה השביעית: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".

 

לדוגמה, הבית הראשון:

מס הכנסה הם עיקלו לי מגבר / מס ערך מוסף הם עיקלו לי משדר / חברת החשמל הם עיקלו לי מצבר / מנהל המים סתמו לי באר / ראיתי שאני מדרדר למשבר / התחלתי הוזה / אבל עברנו את פרעה – נעבור גם את זה.

 

הוא גם היה אמן משחקי המילים. למשל:

 

מעשה באחד ושמו "מישהו" / כל היום מתעטי'ש הוא. / אמרו לו "מישהו" קח טישו / ענה "מישהו" טישו זה לא אישיו / איזה איש הוא! ("עכשיו להתאהב").

 

בשיר "טרמינל לומינלט" מגיעה אמנותו המילולית לשיא: "עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה הצרופה הגלופה הנה כי כן עצמי אומר לי הייתה לנו תרופה".

 

יתכן שנכתב בהשראת שיר של אבן גבירול, שמופיע כעת בדיסק של ברי סחרוף ורע מוכיח "אדומי השפתות": מליצתי בדאגתי הדופה / ושימחתי באנחתי דחופה / ואם אראה שחוק, יבכה לבבי / לחיתי שהיא מיני קטופה / ידידי, הלבן עשר ושישה / ספוד ובכות עלי יום האסיפה / אשר היה להמשך בילדות / בלחי כחבצלת שזופה? / שפטני לבבי מנעוריי / ועל כן הייתה נפשי כפופה / ושם הבין והמוסר מנתו / ונפשו החרוצה שם קצופה / ומה בצע בהתקצף? אבל דום / וקוה כי לכל מכה תרופה/ ומה יועיל בכות על המצוקים / ומה יועיל לדמעה הערופה? / ומה אוחיל ועד כמה אייחל? / והיום עוד לא מלאה תקופה / וטרם בוא צרי גלעד וימות / אנוש נכאב אשר נפשו נגופה.

 

לומינלט – נר הרגעה שהיו דוחפים לתינוק. השיר מספר על צעיר הנאבק על שפיותו. מכור לביקורים בשדה התעופה וצפיה במטוסים היוצאים. יתכן שמדובר על הקרע בין הרצון להישאר בארץ והדחף לברוח לחו"ל. ואולי בכלל על הקרע בין האישה לבין הפלירטים שבחוץ? (מוטיב שמופיע בשירים רבים, כמו "תקווה": אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת / עם כל הסמליות אשר בינה לבינה / כמה זמן יכול נואף פשוט להתבזות / אני חוזר לבלומה / לילדים / … לשכנה.)

 

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה

זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה

 שקופה אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה

 

 לוקח לי אחר הצהריים חיובי נוסע לנמל

לעצמי אני אומר בדרך, גם מזה עוד נצטרך להיגמל

עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל

 

 טרמינל ז'ה טם איי לאב יו טרמינל בלה מיה

 

הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן / אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן /  וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן // לוקח את עצמי לשירותים להירגע / גונב איזו הצצונת בראי רואה שם משוגע / חתיכות כמו טרמינל רבות יש מסוגה // עומדת שם קשתית שני רימונים עגיל גדול שיער קצר / כמו איזה מטען חשוד ליד דוכן סוויסאייר / קצין הביטחון תוקע בה מבט חודר // ז'ה טם איי לאב יו טרמינל בלה מיה // רץ ללוח הטיסות למצוא לי המראה / יש טיסה לציריך דרך רומא עוד שעה / רמקולים מנומסים נותנים לי התראה / כאן בצד פתאום אני מרגיש כמו הפרעה / הולכת ונלחצת לי החוצה הכרעה -/  איי לאב יו טרמינל בלה מיה! // רץ בחזרה סוויסאירה להספיק את טרמינל / חתיכות כמוה אתה מדפדף בכל ז'ורנל / אך היא כבר לא שם וקצין הביטחון כנ"ל / רמקולים מנומסים עם טון יותר תקיף / אני צריך כבר לעלות למעלה להשקיף / כאן בצד זה כל הזמן הולך ומחריף / כמעט בלי נשימה אני נתקל במעקה / אור שקיעה גדול בסנוורים אותי מכה / בואינג של סוויסאייר מחליק עוצר מחכה / בואינג אדמדם מתחיל לרוץ ומתרומם / לאט לאט ממריא אל תוך האודם העומם / דרך הדמעה של הליצן המשתומם // טרמינל ז'ה טם איי לאב יו טרמינל בלה מיה // אני מתחיל לספוג את זה כעוד התלוצצות / פתאום את שמי הערב מדליקה התפוצצות / בשדה למטה מתחילה התרוצצות / כאן בצד כבר משתחררת לי ההתכווצות // עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה / זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה / עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה / השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה הצרופה הגלופה / הנה כי כן עצמי אומר לי הייתה לנו תרופה.

 

פתחתי ב"שיר תת מודע זמני" ועמו אסיים:

 

לימדו למוד בכל הכוח / לימדו למוד כהידרש / לימדו למוד ואל תת שכוח / אולי מחר עוד ניפגש / (אם לא מחר אולי בשש)".