פינתי השבועית ברדיו: עלי בריקדות

עלי בריקדות / שולמית לבנת

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 28.6.21

השיר שנשמע היום מחבר בין לימור לבנת לציפי לבני. השתיים היו בעבר "העפרה חזה וירדנה ארזי" של הליכוד, ולכן החיבור הזה מעניין. עוד נגיע לחיבור, אך נפתח בכך שהפינה מוקדשת היום לזכרה של שולמית לבנת, המכונה "זמרת המחתרות", אמה של לימור לבנת, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, בגיל 91.

לבנת עלתה לארץ מווינה. הוריה היו פעילים ציוניים שהזדהו עם המפלגה הרוויזיוניסטית והיא פעלה בתנועת הנוער הימנית "מכבי הצעיר", אך כנערה התנדבה לפלמ"ח ושירתה כלוחמת.

עוד כנערה החלה בקריירת במה, תחילה כשחקנית ואחרי שירותה במלחמת השחרור – כזמרת בלהקת הכרמל, בצ'יזבטרון ובלהקת חיל הים. היא גם הקליטה שירים כסולנית, ובהם "תל אל-קאדי", שמספר אגדה על שלושת מקורות הירדן –חצבני, בניאס ודן, שהתווכחו ורבו מי מהם החשוב יותר. הם פנו לאלוהים שיפסוק. אלוהים ירד לתל אל-קאדי, או בעברית, תל השופט, הלה הוא תל דן, שבין הנחלים הללו. הפסיקה שלו הייתה ששלושתם יתחברו לנהר אחד גדול – הירדן.

שולמית נישאה לאיש הלח"י עזריאל לבנת. בהשפעתו היא התקרבה למחנה של תנועת החירות, ובעצם חזרה למקורותיה המשפחתיים. היא הייתה פעילה כל השנים בארגוני ימין ואת הקריירה האמנותית שלה מיקדה בשירי המחתרות, האצ"ל והלח"י. בשנות השבעים ייסדה גאולה כהן את המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר, שפעלה בבית ז'בוטינסקי בת"א ועסקה בהנחלת מורשת תנועת ז'בוטינסקי ובעיקר במורשת האצ"ל והלח"י. היא ראתה חשיבות רבה גם בהנחלת מורשת הזמר של המחתרות, וגייסה את שולמית לבנת והעניקה לה במה שהביאה לזיהויה עם שירי המחתרות. בשנות ה-80 לבנת הוציאה תקליט של שירי המחתרות והיא המשיכה לשיר את הרפרטואר הזה כמעט עד יומה האחרון.

שולמית לבנת שכלה את נכדה יוסף שנרצח בפיגוע בקבר יוסף בידי שוטרים פלשתינאים באפריל 2011. יוסף היה בנו של נעם לבנת, אחיה של לימור, חוזר בתשובה ופעיל הימין הקיצוני, שהטיף לסרבנות בתקופת ההתנתקות. בינואר האחרון, ביום הולדתה ה-91, עברה שולמית להתגורר עם משפחת נכדתה בחוות סקאלי שבקרבת שכם ואלון מורה.

כפי שאמרתי בפתח הפינה, השיר מקשר בין לימור לבנת לציפי לבני. מה הקשר? השיר, שאותו שרה אמה של לימור לבנת, נפתח במילים "היום שרה הקטנה". שרה, היא שרה לבני, אמה של ציפי. השיר הוא "עלֵי בריקדות".

את השיר כתב חברה של שרה, לוחם ומפקד באצ"ל, הנדון למוות מיכאל אשבל. מיכאל השתתף בפעולות רבות של האצ"ל, וגם נפצע ונאסר. ב-6 במרץ 1946 הוא השתתף בפעולה של אצ"ל, במסגרת תנועת המרי העברי, שפעלה זמן קצר ואיגדה תחת מִפקדה אחת את ההגנה, אצ"ל ולח"י. הפעולה הייתה התקפה על המחנה הבריטי בצריפין לצורך החרמת נשק. בנסיגה מן המחנה נתקל הכוח של מיכאל בכוח בריטי שירה עליהם. מיכאל אשבל ויוסף שמחון נפצעו ונעצרו. הייתה זו הפציעה השניה של מיכאל. אשבל ושמחון הפכו את משפטם לפוליטי, ונשאו נאומי קטגוריה חריפים נגד השלטון הזר, שזכו להד בינלאומי רחב. השנים נדונו למוות.

לאחר מתן פסק הדין, חטף אצ"ל חמישה קצינים בריטים והודיע שאם אשבל ושמחון יוצאו להורג, הוא יוציא להורג את הקצינים החטופים. הנציב העליון המתיק את דינם למאסר עולם, והקצינים הבריטים שוחררו מיד.

ב-4 במאי 1947 פרץ אצ"ל לכלא עכו, באחת הפעולות הנועזות ביותר שלו, וחילץ מן השבי לוחמים רבים. בין המחולצים היה גם מיכאל אשבל. אולם בקרב עם הבריטים בעת הבריחה, הוא נפצע בשלישית, נשבה מחדש ולאחר שעות אחדות מת מפצעיו.

בשבתו בחדר הנדונים למוות בירושלים, הוא כתב את השיר "עלי בריקדות", שהוא גרסה עברית לשיר יידי שנכתב בידי יוסל קוטלר והולחן בידי אליהו טיטלבוים. שמו של השיר הוא "אויף דער קאנאנע", שיר אהבה של פרטיזן לאהובתו. תרגום מילולי של השיר, שכתבו הוריו של חמי רודנר עמוס ותמר רודנר, נקרא "אהבת הפרטיזן".

השיר, בלחן המארש, הוא מעין מכתב צוואה של מיכאל לחברתו שרה רוזנברג, שכונתה שרה הקטנה. השיר הוברח בדרך עלומה מהכלא אל חבריו של מיכאל למחתרת, ופשט במרחביו ובקני בית"ר (אגב, נכון לומר קנני בית"ר) כאש בשדה קוצים והיה למעין המנון הלוחמים וסמל לנכונות להקרבה במלחמה לשחרור העם והמולדת.

אשבל כתב את השיר ב-19 ביוני 1946, בשבוע שעבר לפני 75 שנה. וכך הוא כתב ביומנו: "סוף סוף קיבלתי החלטה לתרגם את השיר 'אויף דער קאנאנע'. אין לי כל ניסיון בכתיבת שירה, לא כל שכן כשאתה קשור למנגינה. לכלכתי קצת נייר ובסופו של דבר עלה בידי להוציא משהו מתחת לעפרוני. אנו כותבים כאן על נייר-טואלט שקיבלנו במידה מספקת".

ממוענת המכתב, שרה רוזנברג, כתבה: "הכרתי את מייק לראשונה משהגעתי לתל-אביב בשנת 1944, 'פליטה' מצפת עקב חיפושי הבולשת הבריטית. הוזמנתי למסיבה, שם הכרתי את מייק. נחום סלונים אמר לי: 'את רוצה לשמוע שיר יפה? חכי, נמתח את מייק והוא ישיר'. בתחילה סירב לשיר. הפצרתי בו, אך הוא ניסה להתחמק בטענה שהוא שר באידיש ורבים מהחבר'ה של הח"ק [חיל הקרב] והי"ם [יחידות מחץ] אינם מבינים שפה זו. אף-על-פי-כן לא הנחתי לו ולבסוף נעתר לי. השיר 'אויף דער קאנאנע' ומנגינתו קסמו לנו מאוד, ועד מהרה הצטרפנו לשירתו תוך השמעת הפזמון החוזר.[…] בהזדמנות שנייה, כשנפגשנו, חזרתי והבעתי בפניו את התפעלותי מן השיר ששר לפנינו והאצתי בו לתרגמו לעברית. אמרתי לו שהשיר הולם את הווי המחתרת ורבים יחבבוהו. הוא הבטיח לי למלא את בקשתי ביום מן הימים".

את ההבטחה הוא קיים בתא הנדונים למוות.

הכותב פונה לאהובתו, שרה הקטנה, ומודיע לה שהיום ניפרד בצאתי למלחמה את המדינה לכונן בשתי גדות הירדן. הוא מבקש ממנה לגזוז את צמתה, לחגור את חגורה, לחבקו, לקחת מקלע ואתו – לשורה. אגב, המושג "השורה" היה מקובל בעיקר בהגנה. חברי ההגנה כינו את ארגונם "השורה". בפזמון החוזר הוא מצהיר: עלי בריקדות ניפגש, חירות נישא בדם ואש, רובה אל רובה קנה יצדיע, כדור לכדור יריע. ומתא הנדונים למוות הוא מפציר באהובתו: "ואם בתליה אמסור את חיי לאומה, אל נא תבכי. כך נגזר גורלי. מחי דמעתך, לחצי המקלע אל לבך ובחרי לך שֵׁנִי מאנשי גונדתי". גונדה הוא השם באצ"ל לפלוגה.

אחרי מותו, שרה חברה לקצין המבצעים של אצ"ל, איתן לבני, לימים ח"כ ואביה של ציפי לבני.

אחד השירים המזוהים עם שולמית לבנת הוא "חיילים אלמונים", המנון הלח"י, שאותו כתב מייסד הלח"י אברהם שטרן, המוכר בכינויו המחתרתי יאיר. בשיר מופיעות המילים: "משורה ישחרר רק המוות". שוב "השורה". על זמרת המלחמות, שולמית לבנת, ניתן לומר "משירה שחרר רק המוות".

יהי זכרה ברוך!

הַיּוֹם שָׂרָה הַקְּטַנָּה

נִפָּרֵד בְּצֵאתִי לַמִּלְחָמָה

אֶת הַמְּדִינָה לְכוֹנֵן

מִשְּׁתֵי גְּדוֹת הַיַּרְדֵּן

גִּזְזִי צַמָּתֵךְ

וְחִגְרִי אֶת חֲגוֹרָתֵךְ

חַבְּקִינִי קְחִי מִקְלָע

וְאִתִּי לַשּׁוּרָה!

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ, נִפְגָּשׁ!

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת חֵרוּת נִשָּׂא בְּדָם וָאֵשׁ

רוֹבֶה אֶל רוֹבֶה, קָנֶה יַצְדִיעַ

כַּדּוּר אֶל כַּדּוּר יָרִיעַ

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת, עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ!

וְאִם בִּתְלִיָּה

אֶמְסֹר אֶת חַיַּי לָאֻמָּה,

אַל נָא תִּבְכִּי

כָּךְ נִגְזַר גּוֹרָלִי

מְחִי דִּמְעָתֵךְ,

לַחֲצִי הַמִּקְלָע אֶל לִבֵּךְ

בַּחֲרִי לָךְ שֵׁנִי

מֵאַנְשֵׁי גֻּנְדָּתִי

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת…