שקוף / אלברט עמר
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 11.11.19
לפני שנים אחדות הוזמנתי להרצות על היהדות בשירתו של מאיר אריאל, בפורום מיוחד של קרן אביחי – פורום של מוסיקאים ויוצרים, חילונים ודתיים, רוקיסטים ופייטנים. המפגש החל בסבב היכרות קצר. חלק מן המשתתפים הכרתי, בעיקר החילונים שבהם. את הדתיים פחות. עד שהגיע תורו של אחד המשתתפים, לבוש כחרדי וכיפה שחורה לראשו. והוא מציג את עצמו: אלברט עמר. ואני תמה: אלברט עמר? ההוא עם התלתלים הארוכים? ההוא מ"שקוף", התקליט שכל כך אהבתי?
כן. זהו אותו אלברט עמר. שבינתיים חזר בתשובה. לאחר ההרצאה, ניגשתי אליו, סיפרתי לו כמה אהבתי ואני אוהב את יצירתו והוא סיפר לי בקצרה את סיפורו.
עוד טרם חזרתו בתשובה, זנח אלברט עמר את קריירת המוסיקה והתיאטרון לטובת הדרכת נוער בסיכון. נוער החווה את החוויות שהוא חווה כנער – סמים, עבריינות, שעמום. וכאדם שיצא בזמן מן העולם הזה, הוא חש ששליחותו בעולם היא לעבוד עם נוער כזה.
כשאני אומר "חזר בתשובה", במקרה של אלברט עמר זו באמת חזרה. הוא גדל בבית דתי. למד בבית ספר דתי ואח"כ בישיבה. אחיו היה הרב הראשי הראשון לציון שלמה עמר. אלברט עמר בן ה-63 גדל בפרדס חנה, למשפחה ברוכת ילדים שעלתה ממרוקו. אביו עבד בעבודות דחק, ומגיל 12 הוא החל לעבוד בחקלאות, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בהמשך נעוריו, כאמור, הידרדר ושקע בסמים. לטענתו, הסמים כמעט הרגו אותו.
אולם הוא הצליח לתפוס את עצמו בידיים, להשתקם, להיגמל ובגיל 21 התגייס לצה"ל ושירת בתותחנים. הוא נוהג לספר על הגאווה שבה היה חוזר לשכונה במדים של חייל קרבי.
עם שחרורו מצה"ל, הוא הקים בשכונה שבה גדל קבוצת תיאטרון קהילתי, עם הבמאי רמי רוזן. המחזאית והבמאית המיתולוגית, כלת פרס ישראל נולה צ'לטון, אם התיאטרון התיעודי-חברתי בישראל, צפתה בהצגה של התיאטרון, התרשמה מאוד מכישרונו של אלברט והציעה לו להצטרף למיזם שהקימה בקריית שמונה. שם הוא שיחק לצד שחקנים צעירים ולא מוכרים, שבהמשך הדרך דרך כוכבם, ובהם איציק ויינגרטן, עופרה ויינגרטן, מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בר אבא, חוה אורטמן, דליק ווליניץ, ארנון צדוק ואחרים. היה זה תיאטרון חברתי, שעסק במצוקות בחברה הישראלית. למרות שלא היו לאלברט תעודת בגרות ו-12 שנות לימוד, בהתערבותה ובדחיפתה של נולה צ'לטון הוא התקבל לחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א.
לפני 30 שנה, בפסטיבל ישראל 1989, העלה אלברט עמר את מופע חייו, "שקוף", מופע מוזיקלי שיצר עם המחזאית דניאלה כרמי והמלחין אלדד לידור. המופע חשף בפני הקהל, במונולוגים ובשירים, את סיפורה של "ישראל השניה"; קשיי הקליטה בארץ וההשתלבות בה, והכאב החברתי. את הסיפור החברתי הביא עמר באמצעות סיפור חייו, אותו סיפר כשהוא מטובל בהומור ואירוניה. לאחר חודשים אחדים הוא הוציא תקליט נפלא, עם שירי המופע, הנושא אותו השם: "שקוף".
הביטוי שקופים, לתיאורם של אנשים שאינם נחשבים ואינם נספרים, הוא היום ביטוי מקובל. בבחירות 2015, הביטוי היה הדגל של תנועת ש"ס. אלברט עמר היה הראשון שיצר את הביטוי הזה, לפני שלושים שנה.
על עטיפת התקליט, נראה דיוקנו המתולתל של עמר הצעיר, מציץ בעד זכוכית שבורה. בתקליט שירים יפים, רובם פרי עטה של דניאלה כרמי, בקולו העדין והענוג של אלברט. התקליט נפתח בשיר היפה "תני לי את היד שלך". מבין השירים בתקליט אזכיר גם את "שום דבר קדוש" ואת "ניו יורק סיטי".
נשמיע היום את שיר הנושא, "שקוף", למילותיה של דניאלה כרמי ולחנם של אלברט עמר ואלדד לידור.
זהו שיר מדכא, על נער שמהרגע הראשון מרגיש שקוף. "הן דרכך רואים, אתה לא נראה… כבר לא נשאר גוף. כן, הם עושים אותך שקוף מהתחלה". השיר אינו מתאר בהכרח אחד לאחד את סיפורו של עמר. יותר משזו ביוגרפיה אישית, זו ביוגרפיה קולקטיבית. השיר מלא תחושות עלבון. "הרי לא קוף אתה, אלא אדם", הוא שר, שלוש שנים לפני "נאום הקופים" המפורסם של דוד לוי. "למדבר אתה נזרק", הוא מבטא את התחושה של רבים מן העולים מארצות ערב בשנות החמישים, שנשלחו להתיישב בנגב. הוא מסביר, שהבעיה אינה של קושי ולא של פרנסה, אלא של אובדן הכבוד. אתה פשוט שקוף כי הם עושים אותך כזה. ומי הם אותם "הם" שעושים אותך שקוף. מסתבר שאלה לא רק הממסד, אלא גם במוסדות החינוך "נזרק מבית הספר, מורחק לפנימיה וממוסד דתי לישיבה" אבל גם במוסדות הללו הוא שקוף: "שקוף כמו נהר, הם לא רואים אותך, מחליק בין הדפים של תלמודך". אפילו בבית הוא שקוף: "מביט בך אביך, עיניו מעורפלות. גם הוא אותך הפסיק מזמן לקלוט". אך הסיבה לכך היא שהאב עצמו, שקע בתוך עצמו, כי הוא עצמו נהיה שקוף. "שוקע בעצמו ולא מוצא דבר, כי גם דרכו אפשר עכשיו לראות".
איזו תחושת עלבון קשה, של אנשים שחשים שאף אחד אינו רואה אותם, אינו סופר אותם, שהם שקופים. השיר ממש מדכא, לא משאיר כל תקווה. אך מה שנותן תקווה הוא סיפור חייו של אלברט עמר, שבנעוריו הגיע לתחתיות, השתקם ומקדיש את חייו לחינוך ולשיקום נוער שקוף, שלו הוא מחזיר את הצבע, את הנראות, את הכבוד, את הביטחון העצמי.
שלושים שנה למופע ולתקליט "שקוף". לציון שנת השלושים, מחדש אלברט עמר את המופע בימים אלה. נאזין לו בשיר "שקוף".
מהרגע הראשון אתה מרגיש שקוף
הן דרכך רואים, אתה לא נראה
יש לך נשמה, כבר לא נשאר גוף
כן, הם עושים אותך שקוף מהתחלה
בן עשר נחתת מצפון אפריקה
והרי לא קוף אתה, אלא אדם
למדבר אתה נזרק, אומרים: זהו ביתך
ומן הגוף הולך אוזל הדם…
זה לא עניין של קושי, גם לא של פרנסה
עניים הן יש בכל מקום לרוב
אתה פשוט שקוף כי הם עושים אותך כזה
וזה עניין של חוסר צבע טוב
מהרגע הראשון אתה מרגיש שקוף…
נזרק מבית הספר, מורחק לפנימיה
וממוסד דתי לישיבה
שקוף כמו נהר, הם לא רואים אותך
מחליק בין הדפים של תלמודך
מביט בך אביך, עיניו מעורפלות
גם הוא אותך הפסיק מזמן לקלוט
שוקע בעצמו ולא מוצא דבר
כי גם דרכו אפשר עכשיו לראות
מהרגע הראשון אתה מרגיש שקוף…
הבלוג של אורי הייטנר 