ספר שמואל א' ראוי היה להיקרא ספר שאול. שאול הוא גיבורו המרכזי. סופו
הטרגי של שאול הוא סוף הספר. שאול החל את דרכו כאדם משכמו ומעלה, גבוה מכל העם,
ענו אמתי שברח מן השררה, ומשקיבל על עצמו את האחריות, הוביל את ישראל לניצחונות.
אולם בהמשך נטרפה דעתו, והפרנויה והאובססיה שלו הפכו אותו משוגע לעניין אחד – מרדף
חסר הגיון אחרי דוד. המלך היה לעבד – הוא השתעבד לאובססיה שלו לדוד. אך בסוף דרכו
הוא שב וקונה את עולמו.
אף ששאול יודע שזהו יומו האחרון ויומם האחרון של בניו, הוא הולך בראש
צבאו למלחמה. הוא יודע שעם הבורח מהמלחמה – לא תהיה לו תקומה. עם הנלחם על ארצו,
על אדמתו, על חירותו ועל כבודו, גם אם שבע ייפול בקרב – שבע יקום העם. שאול ידע
שהוא הולך לקרב תבוסה, אך ביומו האחרון ציווה לעמו את המאבק ולפיכך – את החיים.
ההתעללות בגופתו מעידה על הצפוי לו אילו נפל בידי פלישתים. הוא העדיף
ליפול על חרבו ולמות בגיבורים, ולא ליפול בידי אויביו.
הפרק האחרון בחייו הסוערים, מותו בגיבורים בקרב על חירות ישראל, כיסה
על כשליו ועוונותיו והוא היה לסמל של גבורה. הציונות העלתה אותו ואת גבורתו על נס.
המשוררים הציונים פיארו אותו כגיבור לאומי.
****
מיד לאחר מאורעות תרפ"ט 1929, כתב שאול טשרניחובסקי את הבלדה
"על הרי הגלבוע", שבה עיצב את דמותו של שאול כגיבור לאומי, כגיבור מלחמה
ללא חת, כמופת לאומי לעם המתיישב על אדמתו ולוחם על חירותו.
אֶחָד אֶחָד נָפְלוּ גִּבּוֹרִים, בִּתְקֹעַ
שׁוֹפַר אַדִּירִים עַל הָרֵי גִּלְבֹּעַ.
–עָיַפְתָּ, הַמֶּלֶךְ, סֹב אַחֲרֵי הַצִּנָּה,
עוֹד כֹּחִי בְּמָתְנַי, עָלֶיךָ אָגִינָה.
– רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
תְּקַע: חִזְקוּ וְאִמְצוּ, גִּבּוֹרִים
עֲמֵלִים!
– בְּחִצִּים יָרֹבּוּ וְלֹא יִקְרְבוּ
הֵנָּה!
עָיַפְתָּ, הַמֶּלֶךְ, עָלַי הִשָּׁעֵנָה!
– לֹא עֵת לְהִנָּפֵשׁ! אֵין פְּנַאי, הַתּוֹקֵעַ!
עוֹד מוֹרְקִים חֲנִיתוֹת, עוֹד אוֹיֵב
יָרֵעַ.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
תְּקַע וְיֵחָלְצוּ הַיּוֹשְׁבִים עַל הַכֵּלִים!
– גַּם קַרְנֵי הַחַמָּה בִּי כִלּוּ חֲמָתָן.
הַגֵּד מַה בְּפִיךָ? – כִּי נָפַל יוֹנָתָן.
– עוֹד שְׁנַיִם לִי בָנִים פֹּה בַמַּעֲרָכָה,
תָּנַח עַל רֹאשׁ מֵבִיא שְׁנַיִם הַבְּרָכָה.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
תְּקַע וְיָבוֹאוּ הַשְּׁבָטִים הַבְּדֵלִים!
– אַל נָסוֹג מִמְּקוֹם בּוֹ נַעֲמֹדָה,
אַל נוּעַ.
מַה תַּגִּיד הַמַּגִּיד? – גַּם מֵת מַלְכִּישׁוּעַ!
– עוֹד לָנוּ מִלְחָמָה, וּקְרָבוֹת עוֹד
בָּאִים.
כִּי נָפַל הָאֶחָד, שָׁם יִפְּלוּ עוֹד
שְׁנַיִם.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
הַבּוּז לַמַּשְׂטִינִים וּמְפַגְּרִים
עֲצֵלִים!
– עַל חַרְבְּךָ תִפֹּל, וְאַל תִּפֹּל
בְּיָדָיו!
מַה תַּגִּיד, הַמַּגִּיד? – כִּי מֵת אֲבִינָדָב!
– הוּא מֵת! וְלוּ תַּעֲמֹד הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה.
נְסִיכִים מְנַדְּבִים נִדְבָתָם פִּי שְׁלֹשָׁה.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים,
הֲכֶבֶשׂ יִשְׂרָאֵל, אִם נִשְׁחַט כִּרְחֵלִים?!
תְּקַע תְּקִיעָה גְדוֹלָה תָּקֹעַ וְתָקֹעַ
וְיִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים: דָּם! דָּם עַל
גִּלְבֹּעַ!
תְּקַע נֶגְבָּה, צָפוֹנָה, קֵדְמָה וָיָמָּה
–
תִּרְגַּז הָאָרֶץ וְתִרְעַד אֲדָמָה.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים:
עֲלוּ! תִּפְסוּ מְקוֹמָם שֶׁל נוֹפְלִים
וּכְשֵׁלִים!
שאול מנהיג את העם במלחמה. בשורות האיוב ניחתות עליו בזו אחר זו, בית
אחר בית. בנו יונתן נפל, בנו מלכישוע נפל, בנו אבינדב נפל. ושאול מקבל את בשורות
האיוב, אך דבק בנחישות מלחמתו, עד הסוף, כי אין עם אשר יסוג מחפירות חייו. ובכל
בית הוא מורה לנושא כליו לתקוע תקיעת עידוד לצבאו. "חִזְקוּ וְאִמְצוּ, גִּבּוֹרִים עֲמֵלִים!" וככל שהבשורה קשה
יותר, כך גדלה נחישותו. "אַל
נָסוֹג מִמְּקוֹם בּוֹ נַעֲמֹדָה, אַל נוּעַ". ומילותיו האחרונות, לאחר שידע על נפילת שלושת בניו, לקראת נפילתו על
חרבו, עדין הוא נוסך רוח קרב בלוחמיו ומותיר מורשת של גבורה: "עֲלוּ! תִּפְסוּ מְקוֹמָם שֶׁל נוֹפְלִים וּכְשֵׁלִים!"
****
ב"הנה תמו יום קרב וערבו" של אלתרמן, אמו של שאול, המקבלת
את בשורת האיוב, מגלה גבורה מופתית ומבטאת בדיוק אותם מסרים של מלחמה ללא ויתור,
ללא כניעה, ללא נסיגה, כשאול של טשרניחובסקי, בקבלו את הבשורות על נפילת בניו. ומי
ששומע את קריאתה ותופס את מקומם של נופלים וכשלים, הוא דוד.
הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ
הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה,
עֵת הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ,
וְגִלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה.
וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם,
לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ,
וּנְחִירֵי רַמָּכוֹ בַּדָּם
מְבַשְּׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחְרַץ.
הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,
וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.
בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹם
בָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹ
וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹּם
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה דָּמוֹ.
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִי
וַיִּהְיֶה הֶעָפָר שְׂדֵה קְרָב.
וּבְדַבְּרָהּ אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי
–
מִנִּי דֶּמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו.
וַיְּסַפֵּר לָהּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,
–
אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.
אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.
אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,
אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,
כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.
כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.
בערב יום הזיכרון לשואה תשי"ד 1954, פרסם נתן אלתרמן ב"הטור
השביעי" ב"דבר" את אחד מטוריו השנויים ביותר במחלוקת: "יום
הזיכרון והמורדים". בשיר זה הוא יצא נגד הקונסנזוס שהתייחס בשלילה ובבוז
ליודנרטים בגטו. בשיר זה, ובשירים ומאמרים רבים נוספים במהלך הפולמוס שעורר ונמשך
מספר שנים, טען אלתרמן שדרך המרד ודרך היודנרט הן שתי דרכים ראויות ולגיטימיות
ואין עדיפות לאחת מהן על חברתה. מעבר לעצם העובדה שהיו אלה דברים חריגים ונועזים
לתקופתם, העובדה שדווקא אלתרמן הביע אותם, הכתה את החברה הישראלית בתדהמה. הרי
לכאורה קיימת סתירה בין שירי המאבק והמרד שכתב בעת המאבק בבריטים ומלחמת העצמאות,
שבהן נשא מסר לוחמני ביותר, חסר פשרות, לבין דבריו על השואה. איך הדברים מתיישבים?
שרידי המרד אמרו שהם צעדו למרד כששירתו של אלתרמן נשואה על פיהם, ולא הבינו מה
קרה.
בקיץ
1946, שבועות אחדים לאחר עלייתו ארצה של מנהיג המורדים, הפרטיזן והמשורר ותלמידו
המובהק של אלתרמן, אבא קובנר, הפגיש מפקד הפלמ"ח יצחק שדה בין השניים. בעקבות
הפגישה הזאת כתב אלתרמן בטור השביעי את שירו "אמא, מותר כבר לבכות?",
כשהמוטו הוא ציטוט מדברים שסיפר לו קובנר, אודות שאלה של ילדה עם היציאה מן הגטו. הביוגרפית
של קובנר, דינה פורת תיארה את פגישתם: "אלתרמן שאל שאלות מפנקס, רשם מעט
והקשיב הרבה, בעיקר לקורותיו של הגטו, ואמר ש'לו אני בגטו – הייתי עם אנשי
היודנראט'. וקובנר, נדהם: 'אבל, נתן, קראתי את שמחת עניים – איך אתה יכול!'
ואלתרמן השיב, במין חריפות: 'זה כאן – הרי זה כאן!' מרד מקומו בארץ, על אדמתו של
האדם המורד, ואין לדרוש אותו מן הגולה".
שיחה
זו מאירה רבות על הגישה שביטא אלתרמן בפולמוס באמצע שנות החמישים. ראשית, היא
מפתיעה בעיתויה המוקדם – 1946, מיד לאחר השואה, שמונה שנים טרם פרסם בטור השביעי
את עמדתו. שנית, בעוד בכתיבתו הפומבית ובפנקסו מדגיש אלתרמן את אהדתו לשתי הדרכים
בלי לציין עדיפות לאחת מהן, דווקא בשיחה עם קובנר הוא מעיד על עצמו, שאילו היה
בגטו, הוא היה עם אנשי היודנראט.
החשיבות
הרבה ביותר בשיחה זו, בעיניי, היא שבשיחה זו נמצא המפתח להבנת גישתו של אלתרמן
ולהבנת השניות בין גישתו האקטיביסטית לבין תמיכתו ביודנראט.
אלתרמן רואה בציונות השבת העם היהודי
למולדתו, לחיים נורמליים, לחיים טבעיים של עם על אדמתו. על אדמתו, חובתו של עם להילחם
על חירותו ללא פשרות. העם היהודי בגולה אינו חי חיים לאומיים נורמליים ואין לצפות
ממנו לנהוג כעם נורמלי. עם גולה אינו יכול להילחם. כיוון שהיהודים בשואה לא חיו על
אדמתם, אי אפשר היה לצפות מהם למרד, אלא לניסיונות הישרדות. עיקר פרשות הגבורה
בשואה היו, בעיני אלתרמן, מאמצי ההישרדות וההצלה, אותם ייצגו בעיניו היודנרטים
וקסטנר.
אולם כאשר מדובר בעם על אדמתו, הוא תבע מלחמה עד הסוף, ללא פשרה. הדבר
בא לידי ביטוי ב"שירי עיר היונה" – האפופיאה הגדולה שכתב על מלחמת
השחרור וברבים משירי העת והעיתון בטור השביעי.
"הנה תמו יום קרב וערבו"
פורסם בספרו "עיר היונה", שמרכזו הוא המחזור "שישי עיר
היונה". השיר, שנכתב בתקופת השואה, עוסק בנפילת שאול על הגלבוע, אך המסר שלו אקטואלי,
מבטא בצורה מובהקת יותר את הקשר בין ישיבת עם על אדמתו, לבין אקטיביזם לוחם חסר פשרות.
גבורת העם נובעת ישירות מן העובדה שמדובר
בעם הנלחם על אדמתו. בגולה, הברירה היא השמדה או כניעה בניסיון לשרוד. הדרך להתמודד
עם הגורל הגלותי הוא עליה לא"י. בא"י התמונה אחרת לגמרי. בא"י אין מקום
לכניעה, אלא ללוחמה. בארץ ישראל התבוסה אינה סופית. "אם עלי אדמתו יובס",
ולא בכדי הדגיש אלתרמן את המילה "אדמתו" – "שבע יקום העם".
זו התשובה לתמיהה, כיצד המשורר הציוני בה"א
הידיעה, נוקט בעמדה שניתן להגדירה כתבוסתנית וכ"גלותית" בוויכוח על היודנרט.
אלתרמן הבין את המציאות של השואה כמיצוי הטוטאלי של מלכוד הגלות, שאין ממנו כל מוצא,
אלא בשלילת הגלות וחיים עצמאיים של עם ישראל על אדמתו. בניגוד ל"עיר ההריגה"
של ביאליק, אלתרמן אינו קורא להגנה עצמית בגולה, כיוון שהיא חסרת תוחלת. הפתרון לבעיית
היהודים הוא הציונות – עצמאות וריבונות לאומית, במדינת לאום יהודית במולדתו, בארץ
ישראל.
* 929
הבלוג של אורי הייטנר 