ליל חניה ערב המלחמה הגדולה, מלחמתם של בני ישראל לכיבושה של ארץ
ישראל. משה נואם בפני העם, מפיח בהם אמונה ומשרה בהם ביטחון: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-הַיַּרְדֵּן
לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת
בַּשָּׁמָיִם. עַם-גָּדוֹל וָרָם, בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה
שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהוָה
אֱלֹהֶיךָ הוּא-הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ, אֵשׁ אֹכְלָה. הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם
לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לָךְ".
היהודים הציונים ששבו למולדת אחרי הגלות הממושכת, לא נדרשו לחצות נהר
כדי לעלות לארץ ישראל. היה עליהם לחצות ים. בשיר הילדים "מעבר לים", חזר
ביאליק לציפורים, אחיותיה של הציפורה הנחמדת משיר הביכורים שלו "אל
הציפור", וביקש מהן שיספרו לו על הארץ. הוא ניסה לאמת עמן את הידוע לו. הוא
ידע שבארץ הזאת, מעבר לים, מתהלכים ענקים, עם גדול ורם. הרי הוא היה שותף למיזם
929 וקרא את פרק ט' בדברים, שהוא במקרה חלק מפרשת השבוע, פרשת "עקב".
מֵעֵבֶר לַיָּם,
מֵעֵבֶר לַיָּם, –
הֲתֵדְעוּ, צִפֳּרִים,
הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?
מֵעֵבֶר לַיָּם,
בִּמְדִינוֹת הַיָּם,
שָׁם אִיֵּי הַזָּהָב,
שָׁכַחְתִּי מַה שְּמָם.
וּבְאִיֵּי הַזָּהָב
מֵעֵבֶר לַיָּם,
מִתְהַלְּכִים עֲנָקִים,
עַם גָּדוֹל וָרָם.
עַם גָּדוֹל וָרָם,
עַם יָשָׁר וָתָם,
וּמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם
כָּמוֹהוּ לֹא קָם.
וְגַנִּים לַמֶּלֶךְ
מֵעֵבֶר לַיָּם –
צִפֳּרֵי גַן-עֵדֶן
מְקַנְּנוֹת בָּם.
מֵעֵבֶר לַיָּם,
מֵעֵבֶר לַיָּם, –
הֲתֵדְעוּ, צִפֳּרִים,
הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?
****
כאשר בן גוריון נדרש, בנאומיו ובמאמריו, לאירוע הכרזת המדינה, בדרך
כלל הוא לא דיבר על האירוע כהקמת מדינת ישראל, אלא כ"חידוש מדינת
ישראל". בתודעתו ההיסטורית העמוקה, ראה ב"ג בהקמת מדינת ישראל את
קוממיות עם ישראל בארצו, לאחר אפלת הגלות הממושכת.
גם חידושה של מדינת ישראל הייתה כרוכה במלחמה קשה, מלחמה בעם עצום
ורב, שפלש למדינת ישראל ביום הקמתה מחמש מדינות, במטרה להטביעהּ בדם ולהשמיד את
היישוב היהודי בארץ, 3 שנים אחרי השואה.
ובמלחמה הקשה הזאת, היו הרבה לילות חניה, לפני קרבות קשים. על אחד מהם
כתב אלתרמן בשירו "ליל חניה", מתוך מחזור השירים "עיר היונה",
האפוס הגדול של התקומה, שפרסם ב-1957. "עיר היונה" לא התקבל במאור פנים
בידי הביקורת והמיליה הספרותי, אולם היום, בפרספקטיבה של ששה עשורים, אני רואה בו
את פסגת יצירתו של גדול משוררינו. ב"עיר היונה" ניסה אלתרמן לעצב את רוחה של האומה ולשרטט את קווי המתאר של
הפיכת עם של פליטים שחווה את השואה הנוראה, לעם חי הבונה מדינת מופת. שיריו הם גם ביטוי
פואטי למלחמה ולדור הלוחמים שהקימו את המדינה, אותם כינה ב"טור השביעי"
"מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים".
בתש"ח היה אלתרמן בן 38, ולא חלה עליו
חובת גיוס, אולם הוא התעקש להתגייס וממש אנס את רעו יצחק שדה לקבל אותו לשורות יחידתו,
בה לחם לצד אנשים הצעירים ממנו בעשרים שנה. אלתרמן החייל התאפיין במוטיבציה גבוהה,
אך היה "חייל דמיקולו"… כנראה שהוא לא ממש נועד לחיילוּת. הוא השתתף בקרב
אחד, הקרב הכושל על גבעה 105 באזור נגבה. תפקידו היה – מגיש תחמושת לרגם. יצחק שדה
הבין שתרומתו של אלתרמן כמשורר קצת יותר גדולה מאשר כמגיש פצצות מרגמה, ובעיקר חש שאינו
יכול להתמודד עם האחריות על חייו של אלתרמן, ואילץ אותו לעזוב.
הקרב בו השתתף נערך ב-2.6.48. את
"ליל חניה" כתב אלתרמן ב-3.6.48. זהו שיר של לוחם, אם כי לא ברור האם הוא
תיאר את ליל החניה ערב הקרב כפי שהיה, או כפי שראוי היה להיות.
השיר מתאר את הלילה שלפני הקרב ובעיקר את
נאומו של המפקד המשוחח עם החיילים. אלתרמן המשורר קובע שבשיחת מוטיבציה כזאת, אין מקום
למילים הגדולות של המשורר, אלא לדיבור ישיר בגובה העיניים, לדיבור הפשוט. אין זה הזמן
ל"שירה צרופה" אלא "לזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא",
ואי אפשר שלא להבחין באירוניה; הרי כוונתו היא שבלילה כזה, דווקא הדיבור הפשוט הוא
דבר ערך ושכיית חמדה. הוא גם מבהיר, שאין להתבייש בשיחה כזאת במליצה ובסיסמאות, שכוחן
חשוב בהחדרת המוטיבציה ללוחמים. יש מקום לומר את הדברים "בקול גדול, בלי מורך
לב ובלי חשש מפני הזול". יש דברים שנשמעים זולים בסיטואציות אחרות, אך בליל החניה
ערב הקרב, הם הדברים שנכון שיאמרו.
על מה מדבר המפקד עם לוחמיו? "על אהבה
הוא מדבר (בה הוא פותח), ועל חובה וקרב ועול". עול המלחמה הוא כבד. כל לוחם יודע
שרבים הסיכויים שלא יחזור מן הקרב ואם יחזור – הוא יודע בוודאות שיאבד חלק מחבריו.
הנכונות להקרבה, אינה יכולה לבוא בפקודה, אלא רק מתוך אהבה.
לכאורה, אין סתירה גדולה יותר מזו שבין
מלחמה ואהבה. מלחמה היא מוות, היא הרג, מה לה ולאהבה? ניתן להבין זאת, אולי, מן השורה
החשובה ביותר בשיר, לטעמי: "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגִנו".
בביטוי "שופך דם האדם" רומז אלתרמן לאיסור הרצח שאלוהים מטיל על בני האדם
אחרי המבול, ובאמירה שהעונש על רצח, כל רצח, הוא עונש מוות: "שופך דם האדם, באדם
דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". מאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, אסור להרוג
אותו. והנה, הלוחמים יצאו למחרת בבוקר להרוג.
כאן מסביר אלתרמן, שהאילוץ של המחנה לשפוך
את דם האויב הוא הכרח, נגזר דינו לשפוך דם, מתוך ההכרח להיות מגן האדם. אולם גם בצאתו
לקרב שאין צודק ממנו, עליו לזכור שרק ההגנה על חיי אדם מצדיקה את ההרג. זהו ביטוי אלתרמני
מובהק.
השיר מסתיים בתיאור של הקרב, הכרוך במחיר
דמים: "איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל".
ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף,
בהמולת מלאכות הוא קם. הנה הנו.
כמו פני עיר-נבנית פניו של שדה הקטל
בהתפרשֹ המחנה אשר דינו
להיות שופך דם האדם ומָגִנו.
פני עיר-נבנית בחשכתה והבהוביה,
בעיסוקה האץ חופז מתג אל תג.
ליל חניה. פני נפחיה ואופיה
ועגלוניה של חברה בטרם גג.
פני הכוכב הקם והמרחב העג.
פני הגברים המטליאים עלֵי ברכים
חולצה ונעל. פני הלץ. פני הַטַּבָּח.
פני הבדיחה בצוהב בַּהֲרוֹת הקַּיִץ,
שמושבה על הארגז או על הפח
וּלְקָדְקֳדָהּ אגן רקיע מהופך.
מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע,
היה נשקף פתאום מראה המלחמה
כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל,
בו חירותם של מסעות וחירומם,
בו הכלים והחוקות בעירומם.
בו חישופה הפתאומי והפרוע
של הבדידות בין הרבים והזרים.
בו הרעות ידי אדם בצר בְּרָאוּהָ,
להיות שומרה בין איש ואיש את הקשרים,
בהישרף גשרי שכירות ומסחרים.
בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק
שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו -,
ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר-ערך
ולא שכיית-חמדה הוא, יִשָּׂאֵן במלוא
צווחת צבעיו החריפים על חלילו.
על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)
ועל חובה וקרב ועול. הכל בכל.
אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה
של השירה, אבל אומר בקול גדול
בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.
ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע,
ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן
הַדְּוָדִים
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה, ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים.
עת מלחמה. גם צלם הדברים האלה
היה צלמהּ. לקול זמרת-פזמון תועה
עוד ימשכו המה, כמו נימה מחלב,
נפשו של דור, גם בשדה זרועה
לזכור, לא רק לרע, ימי רעה.
גם זה נשלב במלחמה. כל זה גם יחד
כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל
ומשחרים. כל זה מתל ומגדות נחל
יהיה עולה ביעף ושב נקטע בילל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל.
****
ובחזרה לליל החניה של בני ישראל, ערב חצייתם את הירדן, ולנאומו של
משה, מצביאם.
משה מתאר את נדודי עמו במדבר – היסטוריה
רצופת חטאים. למה הוא חייב להזכיר להם זאת ולנזוף בהם בשעת רצון זו? יתכן, שלקראת ההצלחה
הצפויה להם בכיבוש הארץ, משה רוצה להזהיר את בני ישראל מפני היוהרה. יציאת מצרים, קריעת
ים סוף ומעמד הר סיני היו נקודת שיא בהיסטוריה של העם, אך הוא בעט וחטא, עד שאלוהים
רצה להשמידו ולבסוף התפשר על עונש של ארבעים שנות נדודים במדבר. משה מזכיר לעם את ההיסטוריה,
כדי שלא יחזור עליה.
וּבִשְׁלֹחַ יְהוָה אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ
לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם, וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי יְהוָה
אֱלֹהֵיכֶם, וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ. משה מזכיר לעם את חטא המרגלים, ומציין שהחטא הזה כמעט עלה לעם
בהשמדה, אלמלא הוא, משה, כמו בפעמים נוספות, הצליח להעביר את רוע הגזירה. אך החטא
הזה עלה לעם ישראל בארבעים שנות נדודים. אם שוב יפחדו בני ישראל מהמלחמה ומכיבוש
הארץ, רומז להם משה, הוא כבר לא יהיה שם כדי להציל אותם.
****
פירוט היסטוריית החטאים של בני ישראל, נועד להעביר להם את המסר, שלמען
האמת לא כל כך מגיעה להם ארץ ישראל והם לא כל כך ראויים לניצחון הצפוי להם: לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא
לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם.
כדי לדרוש את הפסוק ולהתאימו לימינו,
אוציא אותו מהקשרו, ואתייחס למילים "לא בצדקתך" כפשוטן. חידוש מדינת
ישראל נעשה בצדקתנו – צדקתה של הציונות, צדקתו של עם השב למולדתו, צדקתו של עם
נרדף בגלויות החוזר קוממיות לארצו, צדקתו של עם שאויב – עם גדול ורם ניסה להכריתו
ביום הקמת מדינתו. וביום הקמת המדינה, התחייב העם בהכרזת מדינתו להשתית אותה על
יסודות השלום, הצדק והחירות, לאור חזונם של נביאי ישראל. ההתחייבות הזאת היא האתגר
הגדול שלנו. וגם השבוע, בשבוע הקשה הזה, שבו בני עוולה שיצאו מתוך עמנו ביצעו
פשעים נוראים, עלינו לדבוק באתגר ולא לתת לכוחות הרשע הללו להכתים את דגלנו.
* 929
הבלוג של אורי הייטנר 