צלצולי
פעמונים / אהובה עוזרי
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 20.12.16
בשבוע שעבר הלכה לעולמה אהובה עוזרי, אחת היוצרות והזמרות הישראליות
המשפיעות והחשובות ביותר מאז ראשית שנות ה-70. הדגש שלי במשפט זה הוא על הגדרתה
כיוצרת וזמרת ישראלית, כיוון שבמרבית ההספדים עליה היא הוגדרה כאמנית מזרחית או ים
תיכונית. לא זכור לי שכאשר אריק איינשטיין נפטר, הוא הוגדר כאמן מערבי או אשכנזי,
אלא כאמן ישראלי.
כמוהו, גם היא אמנית ישראלית. התרבות הישראלית מורכבת מאוד, כיוון
שבאנו לכאן משבעים גלויות. אין ישראליות אחידה. הישראליות מאחדת בתוכה שיח בין
השפעות שונות, בין מוצאים שונים, והזרם המזרחי או הים תיכוני הוא אחד החשובים
שבהם. ומעטים האמנים שהטביעו בתרבות הישראלית חותם בעל גוון מזרחי כמו אהובה
עוזרי, שניה אולי רק לאביהו מדינה.
לפני חודשים אחדים הקדשנו את הפינה לאהובה עוזרי, עם זכייתה בפרס
אקו"ם על מפעל חייה. אז השמעתי את השיר שבאמצעותו היא פרצה לתודעה הציבורית,
לאחר מלחמת יום הכיפורים – "היכן החייל", אותו כתבה על חלל צה"ל
עדי שורק, שכן שלה משכונת כרם התימנים, שנפל במלחמה. את השיר היא כתבה בתקופה שבה
הוא עוד נעדר, והיא זעקה בו את הקול של האמא, שאינה יודעת מה גורל בנה. השיר שביטא
תחושות של רבים בציבור, נגע ללבם של רבים, זכה להצלחה גדולה והיה לשיר הנושא של תקליטה
הראשון.
את הקריירה שלה החלה אהובה עוזרי כילדה קטנה, בעלת קול ענק וכישרון
בלתי רגיל, שהתבלטה כמקוננת בהלוויות. שירת הקינה לא הייתה בבית הקברות, אלא בבית
הנפטר, בטרם צאת מסע ההלוויה, אליו היא לא הצטרפה, בשל גילה. כך זכתה כבר בגיל זה
להכרה בקהילה, בשכונת כרם התימנים. וכשקצת גדלה התחילו להזמין אותה לשיר בשמחות
משפחתיות וכבר כנערה החלה להתפרנס מהופעות, אך את השכר העניקה לפרנסת המשפחה.
לתודעה הציבורית היא פרצה עם
"היכן החייל" ב-1974. מאז, לאורך למעלה מארבעה עשורים היא אמנית מובילה
ונערצת – בעבר על ציבור מאזיני הקסטות, בשנים שבהן הסוגה המזרחית בזמר הישראלית
נדחקה אל מחוץ למיינסטרים התקשורתי, אך בהדרגה מעגלי ההערצה אליה הלכו והתרחבו,
והיא כבשה חלקים רחבים יותר הן בקהל המאזינים והן בקרב האמנים, והיא קיבלה מקום
מרכזי במיינסטרים של המוסיקה הישראלית.
הסמל המסחרי של אהובה עוזרי הוא כלי
הנגינה ההודי עליו היא ניגנה כל השנים – "בולבול טרנג", שאותו למדה מן
המאסטר ההודי שנקר, והיא הייתה בין הבודדים בישראל שניגנו עליו.
הקריירה שלה כללה הפסקות ארוכות,
כתוצאה ממשברים, כמו פטירת קרוביה, אך תמיד היא חזרה ליצור. לצד יצירתה והופעתה,
היא בלטה גם כמורה לשירה ולפיתוח קול; ה-מורה בה"א הידיעה של רבים מכוכבי
הזמר המזרחי, ובראשם זוהר ארגוב, שאותו לימדה את תורת השירה.
ב-1999 הקליטה אהובה עוזרי את תקליטה
המצליח ביותר, "צלצולי פעמונים", שלצד הצלחתו המסחרית זכה להערכה רבה
בקרב עולם המוסיקה בזכות איכותו. ואז, בשיא הצלחתה, קרה לה אסון. בשנת 2000 היא חלתה
במחלה הנוראה ביותר שיכולה לפקוד זמר – סרטן במיתרי הקול. מיתרי הקול שלה נעקרו,
ומאז היא לא יכלה עוד לשיר, אך היא המשיכה בגדול לכתוב וליצור, ולהופיע כנגנית
מלווה של זמרים אחרים השרים משיריה. גבורתה ודבקותה במקצוע, הפכו אותה לאגדה
בחייה, ואך העצימו את ההערכה וההערצה אליה.
בעשרים השנים האחרונות אהובה עוזרי מקובלת
על כל עולם האמנות בישראל. היא הופיעה עם יהודית רביץ ועם "הדג נחש"
ובתקליט מחווה משיריה, במסגרת מיזם "עבודה עברית" – עוד ביטוי להערכה
הרבה שהיא זוכה לו, שרו בין השאר חוה אלברשטיין, ברי סחרוף, רונה קינן, דנה ברגר,
אהוד בנאי וקובי אפללו.
השיר שנשמע היום הוא שיר הנושא של תקליטה הטוב והמצליח מכולם, תקליטה
העשירי – "צלצולי פעמונים", שאותו הוציאה ב-1999, והיה תקליט הקמבק שלה
לאחר הפסקה ממושכת של הקריירה שלה כזמרת מבצעת.
את מילות השיר כתבה עוזרי יחד עם יאיר מדינה והלחן הוא שלה. ברבות
השנים זכה השיר לגרסאות כיסוי רבות, ולאחרונה – של דקלון וסגיב כהן, בליווי נגינתה
של עוזרי עצמה.
דומני שהשיר יכול להסביר לנו מה משמעות המושג "זמרת נשמה" –
במילים, בלחן ובאופן הביצוע. זהו שיר געגוע לאהוב מן העבר, המבטא את ההתרגשות
הרבה, הלב ההומה ומתרגש, לקראת פגישה אפשרית, אקראית, על אם הדרך, עם האיש שדמותו
הולכת ומתרחקת. אותו הריגוש מכונה בפיה "צלצולי פעמונים" – הצלצולים שמהדהדים
בתוך לבה. היא נזכרת באהבת הבוסר של זוג צעיר, תמים, קצת ביישן, קצת שובב. אך
הגעגוע אינו גורם לה לדיכאון, אלא עיניה זולגות דמעות של אושר.
נאזין לצלצולי פעמוניה של אהובה עוזרי.
יהי זכרה ברוך!
צלצולי פעמונים
בתוך ליבי מהדהדים
על אם הדרך בי פוגש
ליבי הומה ומתרגש
עודני כאן למענך
דמותך הולכת ומתרחקת
כאן אני אל מול ביתך
עיני זלגו דמעות של אושר
חיי היו ימים של בוסר
היינו יחד זוג תמימים
קצת שובבים, מעט שונים
חיוך, גומה, בוער בי אש
מלטף קצת, מתבייש
הולך הדם, הזמן חולף
הבלוג של אורי הייטנר 