צרור הערות 9.2.20

* כביש השִׁדְרָה המזרחית – כאשר סללו את כביש 6, כביש חוצה ישראל, סברתי שהמיקום שלו אינו המיקום הנכון; שיש לסלול אותו בתוואי של כביש 90, ממטולה עד אילת.

הכביש נסלל בתוואי שנסלל, ואנו – תושבי הסְפָר הצפוני והדרומי נהנים ממנו מאוד. אולם הגיעה השעה לכביש חוצה ישראל המזרחי, כביש השִׁדְרָה המזרחית.

היום, כאשר בקעת הירדן שבה ללב הקונצנזוס הלאומי, והיא ניצבת בלב עסקת המאה, עלינו לחשוב כיצד ניתן לגאול אותה משממונה וליישב אותה, כי ריבונות ללא התיישבות, לא תחזיק מים. תשתיות התחבורה בבקעת הירדן מעידות על ארעיות וחוסר רצינות בכוונות המדינה כלפיה. אוטוסטרדה רבתי היא הזדמנות גדולה לשינוי במצב ההתיישבות בבקעת הירדן. כביש כזה עשוי להפיח חיים גם בערבה. הוא עשוי לחסוך חיי אדם רבים, הנספים בתאונות בערבה. כביש כזה לא ייחסם שוב ושוב באזור ים המלח בשל שיטפונות בעקבות כל גשם בהרי ירושלים.

האוכלוסיה הישראלית עשויה להכפיל את עצמה עד 2048, שנת המאה למדינת ישראל. מדינת תל-אביב לא תוכל לתת מענה לאוכלוסיה של 20 מיליון איש. זו העת להוציא מן המגרות ומן הנפטלין את תכנית השִׁדְרָה הכפולה, שהגה פרופ' אברהם וכמן ז"ל כבר בשנות ה-70, של פיתוח מדינת ישראל בשתי שדרות: השדרה המערבית – מישור החוף. השדרה המזרחית – הגליל המזרחי והגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת. כביש השדרה המזרחית הוא הכרח בדרך להגשמת החזון.

* נתניהו הכניס עצמו למלכודת – במחלוקת בין נתניהו לבנט ומועצת יש"ע, בשאלה האם לספח מיד את בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות או להמתין – נתניהו צודק. אני כותב זאת כמי שתומך בסיפוח.

אלמלא ממשל טראמפ היה כה ידידותי ואלמלא הציג תכנית שעל פיה בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות צפויים להיות בריבונות ישראל, היה מקום לשקול סיפוח ללא תמיכת ארה"ב, כפי שנהג בגין בסיפוח הגולן. אז, כזכור, ארה"ב בהנהגת רייגן הובילה החלטת גינוי במועצת הביטחון והטילה סנקציות על ישראל. לעתים, מדינה ריבונית מקבלת החלטות הנכונות לעתידה, תוך סיכון מחושב שלטווח הקצר היא תפגע ביחסי החוץ שלה.

אולם להכניס את ישראל לעימות עם ממשל שקיבל שורה של החלטות פרו ישראליות אדירות, שמעולם לא היו כמותן, על נושא שעקרונית יש הסכמה עליו – זה מעשה בלתי אחראי. גם בנט מבין זאת, ואני בטוח שהוא מציע את ההצעה מטעמים אלקטורליים נטו, מתוך ידיעה שנתניהו ידחה אותה, והוא יוכל ליצור בידול בין המפלגות ולשתות מצביעים ימניים מן הליכוד.

בעימות הזה נתניהו צודק, אך הוא עצמו הכניס את עצמו למלכודת הזאת, בניסיון המגושם לספח את הבקעה כסחריר בחירות מידי. צעדו הפזיז ודברי הרהב שלו, הביאו את ארה"ב להוציא לו כרטיס אדום.

על הממשלה שתקום אחרי הבחירות, ואני מקווה שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, יהיה לקדם מהלך מתואם עם ארה"ב לקביעת גבולות הקבע של ישראל, על בסיס תכנית טראמפ (עם שינויים מסוימים ובעיקר בלי "חילופי שטחים") ולהחיל את הריבונות על השטחים הישראליים. את ההחלטה על גבולות המדינה, יש לקבל במשאל עם.

* מוחקים את מורשת אולמרט – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, היה פעם ראש הממשלה. וכשהוא היה ראש הממשלה, הוא הציע לאבו מאזן את ההצעה הישראלית המופקרת ביותר שהוצעה אי פעם. ויתורים מרחיקי לכת, מטורפים, חסרי תקדים. ואבו מאזן דחה אותם בבוז. כי הם לא סיפקו אותו. הוא אינו מוכן להסכם שלום שכולל בתוכו את קיומה מדינת ישראל. הוא אינו מוכן לוותר על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, במסגרת טענת "זכות" השיבה.

אולמרט הסתיר את הסירוב הפלשתינאי ועד היום הוא מנסה לעמעם אותו, כי הוא סותר את המורשת שהוא רוצה להשאיר, לפיה השלום הנכסף במזה"ת היה בהישג יד, וסוכל רק כיוון שהימין הקיצוני והדיפ-סטייט תפרו לו תיקים והפילו אותו. ולכן, חרף הסרבנות הפלשתינאית, כולל עצם הסירוב לנהל מו"מ עם ישראל, אולמרט מאשים את ישראל בסרבנות שלום.

תכנית טראמפ, שיש בה אמנם מגרעות, אך היא התכנית הטובה ביותר שהוצעה אי פעם לישראל, מוחקת את הדרך המדינית של אהוד ב' ואהוד א' – דרך הנסיגה המלאה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שוליים). ועכשיו, אולמרט רץ לפגוש את אבו מאזן ולחזק את ידיו ואת סרבנותו.

לא יעזור לו. עצם העובדה שכחול לבן והליכוד מאמצות את התכנית, מגלמת הסכמה לאומית רחבה, המנוגדת לדרכו של אולמרט. ההסכמה הזאת תמחק את דרכו של אולמרט ותשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה.

* קיצור תולדות חילופי השטחים – יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר נגד תכנית המאה. לטענתו, התכנית משתמשת במושגים שהופיעו בהצעות הישראליות ובהבנות הבלתי רשמיות בין ישראל והפלשתינאים תוך ריקונם מתוכן. אחד הדוגמאות שהוא נותן, היא "חילופי השטחים": "אבל השטח שישראל אמורה להעביר למדינה הפלשתינאית מתוך ריבונותה קטן בהרבה מזה שאותו היא מספחת מתוך הגדה".

מי שהמציא את הפטנט של "חילופי השטחים" וזרק לבאר את האבן הזאת, הוא יוסי ביילין. שעה שהיה סגן שר החוץ, הוא ניהל מו"מ "תיאורטי" על דעת עצמו, ללא סמכות וללא ידיעת שר החוץ פרס וראש הממשלה רבין, עם אבו מאזן, אז מס' 2 באש"ף.

כך נכתב מסמך ביילין-אבו מאזן. במסמך זה, ויתר סגן שר החוץ על כל עקרונות היסוד שהיו הקווים האדומים של ראש הממשלה. באותם הימים, שבהם רבין אמר בנאומו האחרון בכנסת חודש לפני הרצח, שירושלים השלמה כולל מעלה אדומים וגבעת זאב יהיו בידי ישראל, ביילין הציע לראשונה ויתורים בירושלים. שעה שרבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה, ביילין הציע לראשונה נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. יש לזכור, שכאשר ביילין פרסם בשמחה את תכניתו, כהוכחה שניתן להגיע להסכם, אבו מאזן התכחש להסכם. אבו-מאזן השיג את שלו – ויתור על בקעת הירדן וויתורים בירושלים בידי דמות מרכזית במערכת המדינית הישראלית ובכך שחיקת עמדתה של ישראל, תוך שהוא מתנער מכל הוויתורים שלו. ואכן, לוויתורים שלו לא היה זכר בעמדות הפלשתינאים מאז ועד היום, כולל כל שנות שלטונו. ואילו הוויתורים של ביילין היו נקודת המוצא להמשך הכרסום בהצעות ברק בקמפ-דיוויד.

במו"מ שניהל עם אבו מאזן, העלה ביילין את הרעיון של "חילופי שטחים". כותרת מורשתו המדינית של רבין, אותה הציג בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, היה "לא תהיה נסיגה ישראלית לקווי 67'". תחת הכותרת הזאת הוא מנה את האזורים שמהם לא ניסוג. השטחים הללו הם הפירוט, אבל העיקרון הוא שיש לישראל כל הצידוקים להשאיר בידיה שטחים שכבשה במלחמה מגן צודקת, מלחמת ששת הימים. הרעיון של "חילופי השטחים" מתבסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. כיוון שנוצרו ביהודה ושומרון אזורי התיישבות ישראלית צפופה, שביילין העריך שאין סיכוי להשיג רוב לעקירתה, הוא הציע שתמורת אותם גושים, ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ריבוניים שלה – חולות חלוצה בנגב. זהו רעיון פסול מעיקרו, המבוסס על קבלת העמדה העקרונית השוללת את זכותה של ישראל לכל שטח מעבר לקו הירוק – ניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, כולל הממשלה שבה הוא כיהן שעה שניהל את המו"מ הזה.

ומאז, ההצעה הזאת הפכה לעיקרון מקובל. היא הופיעה בהצעת ברק בקמפ-דיוויד, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט באנאפוליס, בתכנית קרי, ובתכניות כמו "יוזמת ז'נבה" וכד'. יש לציין, שבמסמך בוש, אריק שרון הצליח לעקור את הרעיון, אך לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, אולמרט מחק מיוזמתו את כל הישגי מסמך בוש, בהצעתו לאבו מאזן.

למרבה הצער, העיקרון של "חילופי שטחים" מופיע גם בתכנית טראמפ. יוסי ביילין מלין על כך, שהנסיגה הישראלית משטחים ריבוניים קטנה מדי…

הרעיון הנלוז של "חילופי שטחים" הוא החלק הבעייתי בתכנית טראמפ. על ישראל לקבל את התכנית – אך ללא הסעיף הזה. את רעיון חילופי השטחים יש לדחות.

רעיון נוסף שעלה לראשונה בתכנית ביילין-אבו מאזן, היה קביעת אבו-דיס כבירתה של המדינה הפלשתינאית. וכך התפאר ביילין בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף)… הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. … מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים".

מה שיצא מכך, הוא תחילת הכרסום בעמדת ישראל על ירושלים, בעוד אבו-מאזן והפלשתינאים מעולם זזו מעמדתם המקורית.

לקראת פסגת קמפ-דייויד, יוסי ביילין וחיים רמון החלו לשווק את הרעיון של ויתורים בירושלים. הם הוציאו סיורי עיתונאים ומעצבי דעת הקהל לכפרים שסופחו לירושלים, והציעו לוותר עליהם כי אינם באמת ירושלים. "הורינו לא התפללו לאבו דיס", הם אמרו. הם עצמם הופתעו כאשר ברק עקף אותם והציע חלוקה של העיר עצמה, כולל העיר העתיקה.

כעת, בעסקת המאה, טראמפ חוזר להצעתו המקורית של ביילין – להקים את בירת המדינה הפלשתינאית באבו-דיס. ניתן היה לצפות מביילין לתמוך בכך, להתגאות בכך. אך מה הוא כותב על הרעיון? "הבירה הפלשתינאית אמורה להיות בירושלים המזרחית, ואכן מדובר על שטח שישראל סיפחה ב-1967, והוא חלק משטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מאז נבנתה גדר הביטחון הוא נמצא מעבר לחומה". מדהים! הטענה של ביילין, היא שבהקמת גדר הביטחון ישראל כבר ויתרה על החלקים מירושלים שמעבר לחומה. ולכן, זאת כבר עובדה. כעת, בהסדר הקבע, היא חייבת לוותר על שטחים נוספים. אחרת, מה ירוויחו הפלשתינאים מהמו"מ הזה?

יוסי ביילין קבע פגישה עם רבין, שבה יציג לו את מתווה ביילין-אבו מאזן. הפגישה נקבעה ליום ראשון 5 בנובמבר 1995, יום אחרי הרצח. אילו התקיימה הפגישה, רבין היה זורק את ביילין מכל המדרגות. אגב, אפילו פרס דחה על הסף את תכניתו של ביילין (כפי שביילין עצמו מעיד). אבל היא נשארה והייתה לנקודת המוצא לוויתוריו הבאים של ברק.

יש לא מעט פגמים בתכנית טראמפ, אך גדולתה היא שינוי השיח של "המתווה היחיד ואין בלתו" – חלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס קווי 67'. נקודת המוצא של התכנית היא הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כך שכל נסיגה ישראלית היא ויתור, ולא החזרת גזילה.

ויוסי ביילין, ממעצבי "המתווה היחיד ואין בלתו", אולי מעצבו הראשי, מגיב כילד שנטלו מידיו צעצוע.

* המחיקון של יאיר גולן – הכנסתו של רב המרצחים ערפאת וצבאו לארץ הובילה לגל פיגועים רצחניים נורא. את הצעת השלום מרחיקת הלכת בוויתוריה של אהוד ברק, דחו הפלשתינאים בגל הטרור הרצחני, הקשה והעקוב מדם ביותר בתולדות המדינה. הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף נענתה בפשע מתמשך נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לאוכלוסיה אזרחית.

כולנו זוכרים זאת. איפה היה אז יאיר גולן? הוא היה מפקד ולוחם שנלחם בטרור, והוא מכיר היטב את העובדות. אבל הוא כנראה צריך לאושש את הסטיגמה שפוליטיקאי הוא בהכרח שקרן, ולכן הפעיל מחיקון על חוויות חייו, וכעת הוא מאשים את … הימין באחריות לגל הפיגועים.

כשהוא אומר זאת, למה הוא מתכוון? הרי הימין היה כאן, ככל הזכור לי, גם לפני שבועיים. אז איך הוא אחראי לגל הפיגועים? מן הסתם, יאיר גולן מתכוון לתכנית טראמפ. כלומר, כאשר הפלשתינאים, שסירבו לתכניות ברק ואולמרט בדיוק כפי שהם הם מסרבים לתכנית טראמפ מבצעים פיגועים נגדנו, יאיר גולן מסביר שהסיבה לפיגועים היא שארה"ב הציעה תכנית שתואמת את האינטרס הישראלי.

* זה השותף שלך? – את שרה ב"ק, המועמדת לכנסת מטעם "ימינה", אני מכיר שנים רבות, מעריך ומוקיר אותה ואת פועלה התרבותי והתקשורתי. היא מבטאת מנהיגות נשית-פמיניסטית-אורתודוכסית ועוסקת רבות בקירוב לבבות ויצירת חיבורים בין חלקים שונים בחברה הישראלית. לכן, שמחתי על החלטתה להתמודד לכנסת. אני בטוח שהיא תצטיין כח"כית, לטובת החברה כולה.

אבל נכונותה להשתלב בסיעה משותפת עם איתמר בן גביר הכהניסט, זעזעה אותי. כששמעתי על כך, כתבתי לה על כך מסרון חריף ביותר וקיימנו דין ודברים בנושא. אני שמח שבסופו של דבר רפי פרץ הפר את ההסכם עם בן גביר, הגם שלא מן הסיבות הנכונות. הפרת הסכמים היא דבר רע, אבל כפי שחובה להפר פקודות בלתי חוקיות בעליל, חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, וכזה הוא הסכם המכשיר את החיה הכהניסטית.

שרה ב"ק התראיינה ל"ישראל היום" ונשאלה על נכונותה לרוץ ברשימה אחת עם בן גביר. תשובתה הייתה עלבון לאינטליגנציה. "מי שאישר את בן גביר זה בית משפט, לא אני. אני לא אשים את עצמי במקום בית משפט. מותר לו לרוץ לכנסת". כשנוח, מתחבאים מאחורי בית המשפט. אבל בית המשפט אישר גם את בל"ד. אז מה? האם שרה ב"ק תרוץ עם בל"ד? אם בית המשפט מאשר ריצה של מישהו לכנסת, זה לא הופך אותו לשותף לגיטימי. בית המשפט יכול לאפשר לו לרוץ, אך אינו יכול לטהר את השרץ. אם בית המשפט אישר לו לרוץ לכנסת, שירוץ לכנסת, אבל מי שרץ יחד אתו, רץ יחד עם המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ועם טבח אכזרי בעשרות ערבים בשעת תפילתם. מי שרץ אתו רץ עם קריאות "מוות לערבים". מי שרץ אתו רץ עם ריקודי שמחה בעקבות הטבח בדומה ודקירת תמונת התינוק שחבריהם שרפו, בחתונה – לעיניו של בן גביר. מי שרץ אתו רץ עם תמיכה בעבריינים ובבוגדים שתוקפים באלימות את חיילי צה"ל ועם סדנאות שמלמדות את פרחי הטרור הללו איך לשבש את חקירות המשטרה והשב"כ. מי שרץ אתו רץ עם הצגה בהפגנתיות של הסמל שנתלש ממכונית רוה"מ רבין והכרזה שחצנית שהפעם הגענו לרכב, בפעם הבאה נגיע אליו – מה שלאסוננו אכן קרה. החיה הכהניסטית היא השותפה שלך, שרה ב"ק?

* בן גביר בעד יזבק – איתמר בן גביר אמר בדיון בבית המשפט העליון על פסילת כהונתה של ח"כ יזבק, שיש צורך בדין שוויוני. פירוש הדבר, שבית המשפט שאישר את מועמדותו של תומך הטרור בן גביר המעריץ את המחבל הרוצח גולדשטיין, צריך לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק המעריצה את המחבל הרוצח סמיר קונטאר.

* לכתוב נח בשבעה שקרים – זהבה גלאון השתלחה בבני גנץ, על תמיכת כחול לבן בפסילת ח"כ יזבק מהתמודדות לכנסת. בפשקוויל ב"הארץ" היא מאשימה אותו כמשת"פ של בן גביר ומכריזה "כהנא היה גאה בך", כלומר כל מי שאינו מזדהה עם תומכת הטרור הזאת הוא כהניסט. בנושא הזה היא תקפה גם את מפלגת העבודה, שאף היא הצביעה בעד פסילת יזבק.

בהמשך הפשקוויל, היא מאשימה את גנץ שהוא תומך בטרנספר לערביי ישראל. איך היא הגיעה למסקנה הזאת? מכך שכחול לבן תומכת בתכנית טראמפ, והתכנית הזו כוללת טרנספר של ערביי המשולש. זה כמו לכתוב נח בשבעה שקרים.

ראשית, אין בתכנית טראמפ טרנספר. נהפוך הוא, אחד מעקרונות היסוד של התכנית הוא שאף יהודי ואף פלשתינאי לא ייעקר מביתו. קביעה בהסכמה בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית על שינוי מתווה הגבול וסיפוח בהסכמה של המשולש למדינת הלאום הפלשתינאית, אינה טרנספר. טרנספר הינו עקירת אוכלוסיה מבתיה ומאדמתה על רקע השתייכותה האתנית. כיוון שאיש אינו מציע לגרש את ערביי המשולש – מי שמכנה זאת טרנספר משקר.

שנית, ההצעה לאפשר לצדדים להחליט על העברת קו הגבול בהסכמה, אינה חלק מעסקת המאה, אלא רעיון נלווה אליו. עוד שקר.

שלישית, התכנית שזהבה גלאון דוגלת בה, הכוללת עקירתם של מאות אלפי יהודים מבתיהם ונישולם מאדמתם, היא טרנספר. כאשר תומכת מובהקת בטרנספר, מאשימה את מי שתומכים בצעד שאינו טרנספר בתמיכה בטרנספר – היא צבועה ושקרנית.

רביעית, כחול לבן הודיעה שהיא תומכת בתכנית טראמפ עם הסתייגות – היא נגד הרעיון של חילופי שטחים, הן בנגב והן במשולש. לכן, לא זו בלבד שהטענה שכחול לבן תומכת בטרנספר, כאשר לא מדובר כלל בטרנספר היא שקר – כחול לבן כלל אינה תומכת ברעיון שגלאון מכנה בשקרנות טרנספר. עוד שקר.

טוב, אז לא שבעה שקרים. רק ארבעה.

אני מקווה מאוד שתומכי מפלגת העבודה מבינים מה המשמעות של קבורת החמור של מפלגתם בחיקה של מרצ, ויצביעו לכחול לבן.

* הפרוטוקולים של זקני הלובי היהודי – אחרי שבתחילת השבוע השתלח גדעון לוי בבית הדין בהאג על כך שאינו מעמיד לדין את פושע המלחמה בני גנץ, בהמשך השבוע הוא מצא קורבן אחר, האיחוד האירופי, "נמר של נייר" שרועד מהאימפריה הישראלית והוא משת"פ שלה ולכן הוא אשם באפרטהייד הנהוג בה. מאז שמרבית מדינות אירופה אימצו את הגדרת האנטי ציונות כאנטישמיות, גורמים מן הזן שלו, שעל ראשם בוער הכובע, חשים כאילו נכזבה תוחלתם האחרונה להחרמתה של ישראל והוקעתה ממשפחת העמים. לוי מאשים את ישראל, האשמה אנטישמית מובהקת ברוח הגרועים שבמכחישי השואה, שהיא מנצלת את זכר השואה כסחטנות מאירופה ומהעולם להבליג על פשעיה. אירופה נכנעת, עובדה – היא מצרפת את ישראל לגביע אירופה ולאירוויזיון. "במשך שנים מנסים לרכוש את לב ישראל אך ורק בחנופה, בסיוע, בהבנה, ברגשות אשם ובפחד מפניה, בצירופה לאירוויזיון ולגביע אירופה". הוא מאשים, האשמה אנטישמית בוטה, ש"הלובי הישראלי־יהודי כבר שיתק את אירופה". לוי מאשים את אירופה שנכנעה לסחטנות בכך שהגדירה את האנטי-ציונות אנטישמיות. אבל מי כמוהו מוכיח בכל פשקוויל עד כמה ההגדרה מדויקת.

* אצבע משולשת – מאמר הביכורים שלי, לפני 36 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו הייתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי". הזהרתי אז מפני הרמיה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.

ומוחמד בכרי ממשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים". ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.

23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האויב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעיה מרחוק.

כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.

לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה" ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל.

הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מידי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).

הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.

אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.

לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים שמוחם נשטף מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.

אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין – זו הייתה תגובתו החצופה של בודה עלילת הדם, השבוע, בבית המשפט. יש להילחם במנוולים הללו בכיס. אני מקווה מאוד שבית המשפט יחייב אותו בסכום פיצויים כזה, שירושש אותו מכל נכסיו ויהרוס לו את החיים.

* קונצרטים ודרבוקות – אני אוהב קונצרטים ואני אוהב דרבוקות. ויותר מכל אני אוהב את התרבות הישראלית שמורכבת מהקונצרטים והדרבוקות ומהשילוב התרבותי והמיזוג התרבותי של מי שבאו משבעים גלויות, והביאו עמם את המכנה המשותף היהודי ואת התבלין התרבותי של ארץ המוצא שלהם. מיזוג הגלויות הזה הוא היופי שבתרבות הישראלית.

אין לי ספק שזו גישתו של יועז הנדל. וכאשר בראיון ל"הארץ" הוא דיבר על כך ש"הגיעו לפה אנשים מכל מיני מדינות, חלקם הגיעו עם מנטליות של קונצרט בווינה וחלקם הגיעו עם מנטליות של דרבוקות", הוא לא הציג שום עדיפות של אלה על אלה, אלא אמר את המשפט הבא, שאותו המלעיזים אינם מצטטים, ובכך הם מעוותים במזיד את דבריו: "בסוף חלק להיות במדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת, זה שגם נוצרת תרבות מסוימת. היא לא רק תרבות של מוסיקה, היא תרבות ארגונית, ניהולית, שלטונית, וחייבים להיצמד לתרבות הזאת".

אבל תעשיית השקרים הפנתה את כל החצים נגד הנדל, תוך עיוות דבריו. "ישראל היום" והליכוד פתחו במסע הסתה שקרי ומכוער נגדו. ותעלות הביבים העלו אמירות בזויות כמו זו של אחד המוסתים: "יועז-הגרמני-הנדל, רציתי רק לומר שאתה צודק לגמרי: אין לי תרבות של קונצרטים בווינה, וגם מעולם לא קראתי צ'כוב (תודה לאל על כך), ומי יודע, אולי זו גם הסיבה לכך שאינני נלהב כמוך מתרבות של תקיעת דגלים בתחת (אתה עושה רושם של אחד שניהנה מאוד מהתעסקות בספורט החודרני הנ"ל), ושל ריקוד מושחת עם חוטיני על משאית זימה אשר מצוידת ברמקולים ענקיים שזוחלת באיטיות דביקה מעל הרחובות המתורבתים של מדינת תל אביב האנטישמית. למען האמת, יועזי הגרמני, כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שאתה באמת יותר מתורבת ממני, בכל הרצינות, ואולי זו גם תהיה הסיבה שבגללה גם אתה תתחיל לבצע ניסויים ב'בני אדם' (רצוי יהודים) והעיקר להוכיח את עליונותך התרבותית על כל מי שאינו תכול-עיניים (שהוא בדרך כלל הסימן האנטומי המובהק של סדיסטים אירופאים בני זונות מהמעלה הראשונה), והכול בשביל שתהיה מסוגל להוכיח שניתן בהחלט לשנות את החיווטים הפנימיים של כל בני האדם שנתפסים בעינייך (התכולות) כנחותים ממך ומשכמותך, כי מוכרחים להוכיח אחת ולתמיד שאתה, ורק אתה, באת לעולם הזה (סביר להניח שזה קרה במעבדה תל אביבית מזדיינת) כאשר מטלה גדולה אחת רובצת על גבך החסון – העברת כל המזרחיים, הכושים, המולטים ומלוכסני העיניים מהעולם הזה, כי מוכרחים כבר, פשוט מוכרחים, להפוך את העולם למעוות וסוטה יותר, ויפה תקיעת דגל אחת קודם…". כן, כך כותב עליו ביביסט מוסת.

מכונת השקרים וההסתה רק חיכתה להזדמנות להיטפל ליועז הנדל. כיוון שכאשר היה ראש מערך ההסברה בלשכת נתניהו, הוא חשף את העובדה שהאיש החזק בלשכה, מקורב המקורבים של "הגיברת" ובעלה, המוציא והמביא של נתניהו ונער השליחויות לשליחויות המסריחות ביותר, נתן אשל, הוא מטרידן מינית סדרתי. יועז הנדל שילם בתפקידו, מתוך דבקות בצדק ובאמת, הגנה על עובדות הלשכה מפני נתן אשל ומלחמה בשחיתות. תעשיית השקרים נוקמת.

* הוצאת דברים מהקשרם – בתורה נאמר: לֹא תִרְצָח.
אפשר להוציא במזיד דברים מהקשרם, ולהציג צילום מסך רק של חלק מהדברים: תִרְצָח.
ולכאורה, מי שעשו זאת אינם שקרנים.
הרי מופיעה בטקסט המילה: תִרְצָח.
הוצאת דברים מהקשרם על ידי ציטוט חלקי ומגמתי, היא אמנות השקר.
(אגב, מי שבקיא בדקויות, יודע שבמילה תּרצח כשהיא עומדת בפני עצמה, האות תי"ו דגושה – בגד כפת בראש מילה. ואילו במילים לא-תרצח היא רפויה, אחרי אותיות אהו"י. אבל כמה בקיאים בדקויות)?

* תהליך הבדיחה – תהליך ההדחה של טראמפ, מראשיתו ועד סופו, היה בדיחה. לא היה זה תהליך שיפוטי של חיפוש האמת על סמך ראיות, אלא הליך פוליטי שבו הדמוקרטים ניסו להדיח את הנשיא בלי קשר לראיות והרפובליקאים התנגדו להדחתו בלי קשר לראיות. הסנאטור רומני, רפובליקאי שהצביע בעד הדחה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ההצבעה של הקונגרס בעד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בקונגרס הוא דמוקרטי. ההצבעה של הסנאט נגד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בסנאט הוא רפובליקאי.

בית נבחרים הוא מגרש פוליטי והשחקנים בו הם פוליטיקאים. אין זה מגרש שיפוטי והשחקנים בו אינם שופטים. כאשר פוליטיקאים מנהלים הליך שיפוטי, או "כמו שיפוטי", הם אינם חדלים להיות פוליטיקאים ולא הופכים להיות שופטים, ולכן ההליך הזה, מראשיתו ועד סופו, הוא פוליטי לחלוטין.

כך הדבר בתהליך ההדחה בארה"ב וכך בתהליך בקשת חסינות חברי הכנסת בישראל. אין מקום להליכים כאלה, שאינם אלא בדיחה.

* כך הוקפצה רזיאל נאור לכנסת – ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" התפרסמו כתבות גדולות על הירידה במספר הנשים המכהנות בכנסת. ובהקשר הזה – סיפור מן הכנסת הראשונה. תנועת החרות קיבלה באותן בחירות 14 מנדטים. זו הייתה אכזבה גדולה, ביחס לציפיות (שלא היו מגובות בסקרים, שעוד לא היו נהוגים אז). כל ה-14 היום גברים. האישה הראשונה ברשימה, אסתר רזיאל-נאור (אחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, אמו של פרופ' אריה נאור – מזכיר הממשלה בממשלת בגין וחמותה של נשיאת העליון מרים נאור) הופיעה במקום ה-17 ברשימה. לבגין היה חשוב שאישה תכהן ברשימת חרות בכנסת. הוא ביקש מהח"כ הנבחר אברהם וינשל, ומהמועמדים ה-15 וה-16 להתפטר, ורזיאל נאור נכנסה לכנסת.

בבחירות לכנסת השניה ירדה חרות ל-8 מנדטים בלבד, אך הפעם רזיאל נאור הייתה בשמיניה. היא כיהנה בשבע הכנסות הראשונות, עד שנת 1973, אך הייתה האישה היחידה בסיעת חרות בכל אותן שנים. לאחר פרישתה, בחרה תנועת החרות את גאולה כהן, שהייתה אף היא האישה היחידה מטעמה.

* סדר טו בשבט – כבכל שנה, גם השנה ערכתי והנחיתי סדר טו בשבט באורטל. הפעם היה זה סדר אזורי לצפון הגולן. אירחתי בסדר את חברי הארכיאולוג ערן מאיר מאלוני הבשן. ערן כותב דוקטורט על החקלאות העתיקה בגולן, ולאורך הסדר הוא סיפר על שבעת המינים בגולן. הייתה זו חוויה של שירה, קריאה, לימוד, פירות ויין. גל שוורץ וגיא עמיר נגנו והובילו את השירה. ערב אורטלי וגולני קסום.

* כרך ב' – סעדתי עם יהודה הראל במסעדת "רק חומוס" בקצרין. כדרכנו, פתרנו את כל בעיות המדינה, המזה"ת והעולם. ניגש אלינו אחד הסועדים: "נו, אתם עובדים על כרך ב'?"

* ביד הלשון

דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו – העמותה למורשת משה שרת, ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של ישראל, הוציאה קובץ עב כרס של התבטאויותיו ב-1951, עת כיהן כשר החוץ. שמו של הספר: "דבר דבוּר – דברים שבעל פה בזירות פנים וחוץ, 1951".

מה פירוש דבר דבור? זהו קיצור הביטוי "דבר דבור על אופניו" – הדברים מסודרים באופן שבו עליהם להיות מסודרים. הביטוי לקוח מן התנ"ך: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו" (משלי כה, פסוק יא).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.12.19

* אז מי אשם – מי אשם בכך שמדינת ישראל נגררת למערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה; בחירות שניתן היה למנוע אותן בהקמת ממשלת אחדות לאומית?

לקראת הבחירות פרסם נתניהו מאמר ב"ישראל היום" שכותרתו: "רק לא ממשלת אחדות". שאיפתו הייתה אחת ויחידה – הקמת קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין.

כחול לבן, לעומת זאת, הודיעה בשתי מערכות הבחירות שהעדיפות שלה היא להקמת ממשלת אחדות, ושהטלפון הראשון אם תנצח יהיה לליכוד. עם זאת, כחול לבן הבהירה שלא תשב תחת ראש ממשלה שיוגש נגדו כתב אישום.

לאחר הבחירות, כאשר תוחלתו של נתניהו נכזבה ולא הייתה לו קואליציית החסינות (שלשמה הוא פיזר את הכנסת הקודמת), הוא החל לדבר גבוהה גבוהה על הצורך באחדות לאומית, תוך שהוא עושה הכל כדי להכשיל אותה. מטרתו הייתה להביא לסיבוב שלישי, שאולי יצליח לזכות בו בממשלת החסינות, או לחילופין לגרור את ישראל לעוד ועוד סיבובי בחירות ולעמוד בראש ממשלת מעבר נצחית, שאמנם אינה מתפקדת ומשתקת את המדינה, אבל עשויה למלט אותו מאימת הדין.

הפתרון הסביר, פתרון השכל הישר, היה הקמת ממשלת אחדות רוטציונית, שבני גנץ מכהן בה ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטיים, לנסות להוכיח את חפותו בבית המשפט. אם יזוכה – יחליף את גנץ בחלוף שנתיים. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק שיחליף את גנץ.

אולם נתניהו נאחז בקרנות השלטון וסירב בעקשנות לוותר על היותו ראש הממשלה הראשון. הוא הוסיף על כך את "הבלוק". אין חיה כזאת – ממשלת אחדות לאומית עם "בלוק". ממשלת אחדות לאומית קמה מתוך הסכם בין שתי המפלגות הגדולות על קווי היסוד, ומי שמקבל את קווי היסוד מוזמן להצטרף. אי אפשר להקים ממשלת אחדות כאשר צד אחד מסנדל את עצמו עם קואליציה בתוך קואליציה שהוקמה מראש, והצד השני צריך לרצות את סמוטריץ' וליצמן ושאר הקיצונים, כדי להקים ממשלה (ואחרי הסיבוב השלישי, הבלוק עוד עלול לכלול את בן גביר הכהניסט, חלילה). נתניהו הוא פוליטיקאי חכם וערמומי. הוא יודע שכך אי אפשר להקים קואליציה. וזאת בדיוק הסיבה להקמת הבלוק ולעקשנות לא לפרק אותו. הוא לא רצה ממשלה. הוא רצה להכשיל מראש כל סיכוי להקמתה.

לכן, ברור שהוא האשם בבחירות השלישיות ובכל הנזקים הכרוכים בה.

עם זאת, גם כחול לבן עשתה טעויות. איני אומר זאת בדיעבד, אלא אמרתי וכתבתי זאת, הן בפורומים הפנימיים של תל"ם והן בפומבי, בזמן אמת. חשבתי, שעל כחול לבן להיות המבוגר האחראי ולרדת מכמה סולמות, כי הרי ברור שנתניהו לא יהיה המבוגר האחראי. סברתי שעל כחול לבן לאמץ את מתווה ריבלין, אף שהוא בעייתי מאוד מבחינה חוקתית ומעשית, כבסיס למו"מ. לצערי, כחול לבן לא עשתה כן.

מאוחר יותר, כאשר עלה הרעיון של ביצוע הרוטציה אחרי חצי שנה או חמישה חודשים, סברתי שכחול לבן צריכה לקבל זאת, כיוון שזה אורך התקופה שבה בלאו הכי נתניהו יכהן אם תהיינה בחירות חדשות, וכאן יש תאריך תפוגה לשלטונו של נתניהו ומועד לראשית כהונתו של גנץ כראש הממשלה. לצערי, כחול לבן לא נהגה כך.

עם זאת, כאשר טענתי את הטענות הללו, הצגתי גם קווים אדומים שאסור לכחול לבן להתפשר עליהם. א. שנתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות, ושיהיה כתוב בהסכם שבקשת חסינות משמעה התפרקות מיידית של הממשלה. ב. שיהיה ברור שהנבצרות היא מוחלטת, כלומר שרמת מעורבותו של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של אריק שרון בתקופת נבצרותו. ג. שהנבצרות תחל מיד עם הגשת כתב האישום (ובכל זאת, למרות שזה לא קרה, סברתי שיש לקבל עקרונית את הצעת החצי שנה גם אחרי כתב האישום החמור כל כך). ד. שתיק המשפטים יעבור לכחול לבן.

ברור לי, שאילו כחול לבן הייתה בוחרת בדרך שהצעתי, נתניהו היה מסרב לדרישות ההכרחיות הללו, ומכשיל את המו"מ לאחדות, כי הוא לא רצה בה, ובוודאי לא היה מוכן לשלם את מחירהּ.

יתר על כן, נתניהו לא פסח על אף פרובוקציה כדי להפוך את האפשרות להקמת ממשלה אתו לבלתי אפשרית. החל בשיגור נער השליחויות שלו אמיר אוחנה לפרובוקציות חוזרות ונשנות נגד מדינת החוק, להסתה נגד המערכת המשפטית ולהטרדת עד תוך הפרה בוטה במזיד של צו איסור פרסום, ועד נאום ההסתה וההמרדה של אזרחי ישראל נגד מוסדות מדינת ישראל, במו פיו, לאחר פרסום כתב האישום החמור נגדו. גם בכך הוא הוכיח, שלא רק שאינו ראוי ואינו כשיר להנהגה לאומית, אלא שהוא רוצה להכשיל את האפשרות להקמת ממשלת אחדות.

ובסופו של דבר, הסיבה העיקרית לכך שלא קמה ממשלת אחדות, היא אי האמון בנתניהו, בהבטחותיו ובכך שיקיים את ההסכם. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. בוודאי שאין להאשים באי האמון בנתניהו, אלא את נתניהו עצמו.

* היגיון ליברטריאני – נחמיה שטרסלר, הסמן הליברטריאני של העיתונות הישראלית, מרוצה מכך שכבר שנה ולפחות עוד חצי שנה אין ממשלה בישראל, כי כך התקציבים אינם זורמים, אין בזבוז והמשק ניצל מאסון.

לשיטתו, הפתרון הטוב לכלכלה, הוא לפרק את המדינה. כך לא יהיה בזבוז. מי שיש לו ייהנה מחינוך, מבריאות ומחיים סבירים. מי שאין לו – לא יהיה לו, ולא יהיה מעמסה על העשירים שנאלצים לשלם מסים.

* מצפצפים על הציבור – ההעלאה ב-30% – 62 מיליון ש"ח של תקציב מימון המפלגות בבחירות, היא שערוריה. לדמוקרטיה יש מחיר והמדינה צריכה לממן את המפלגות כי אין דמוקרטיה ללא מפלגות, ועליה לממן את הבחירות, אולם צריכה להיות גם מידתיות, צריך גם שכל ישר, צריך מינימום של רגישות ציבורית.

זה למעלה משנה המדינה משותקת. היא תהיה משותקת עוד חצי שנה לפחות. תקציבים אינם עוברים לצרכים החיוניים ביותר של המדינה. ודווקא בזמן כזה, פתאום ניתן להוסיף 30% רק למפלגות? דווקא בבחירות מיותרות שנגרמו בשל חוסר היכולת של המערכת הפוליטית להקים ממשלה? האם הח"כים אינם חשים את רמות המיאוס של הציבור מן המערכת הפוליטית – וכך הם מצפצפים על הציבור?

* סוס טרויאני – עד הרגע האחרון קיוויתי שאיכשהו יימצא מוצא ותקום ממשלת אחדות, שתמנע את הבחירות. היו לכך הרבה סיבות. אחת החשובות והדחופות שבהן, הייתה ההכרח לגרש את הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים ולמנות שר שהמחויבות שלו היא למדינת ישראל ולא לאינטרס של הנאשם. זה לא קרה, ולפחות בחודשים הבאים הוא ימשיך לפעול בכל כוחו להרס מערכת המשפט מבפנים.

* כלי משחק – החלטתה של אורלי בן ארי לוותר על המינוי למ"מ פרקליטת המדינה מוצדקת. היא הבינה שלא הייתה אלא כלי משחק במלחמתו של הסוס הטרויאני למיטוט מערכת המשפט הישראלית; פיון במשחק ציני.

היא הבינה, שעצם העובדה שאוחנה מינה דווקא אותה, פרקליטה זוטרה (יחסית לגודל התפקיד) מאחד המחוזות, דווקא לתפקיד הרם של מ"מ פרקליט המדינה ודווקא מינוי המנוגד לעמדתו של היועמ"ש, אינה נובעת מהעדר שיקול דעת אלא מזדון. אוחנה הוא נער שליחויות של הנאשם, שנשלח למערכת המשפטית כסוס טרויאני, על מנת להרוס אותה מבפנים ולחבל בעבודתה. אין לחשוד באף החלטה שלו, שהיא נובעת משיקול ענייני.

אין בדבריי כל ביקורת אישית על אורלי בן ארי, שעד כה ספק אם שמעתי את שמה. הביקורת היא על הסוס הטרויאני ועל מניעיו. אני מאמין שאילו כיהנה בתפקיד, היא הייתה מאכזבת אותו כפי שמנדלבליט ואלשייך איכזבו את נתניהו, והייתה נאמנה לחוק, לתפקידה ולמדינה ולא לממנה.

* זירה זרה – על אף התנגדותי למינוי אורלי בן ארי למ"מ פרקליט המדינה (ושוב, לא מתוך התנגדות אישית אליה, אלא מתוך הבנה שמניעיו של השר הממנה אפלים, לרעת העניין), התנגדתי לעתירות לבג"צ בנושא. בית המשפט צריך לפסוק אך ורק בשאלת חוקיות ההחלטה, ולמיטב הכרתי ההחלטה הרעה הזאת היא חוקית.

במיוחד התנגדתי לעתירה שהגיש ח"כ ניצן הורביץ. זאת, בשל עצם היותו ח"כ. בעיניי, ח"כים אינם צריכים לעתור לבג"צ. הזירה שלהם היא הכנסת.

* גילוי של ממלכתיות – כל הכבוד ליאיר לפיד, על החלטתו לוותר על הרוטציה. בכך הוא הסיר מעל דרכה של כחול לבן את המשקולת הכבדה ביותר, שפגעה בה קשות בשתי מערכות הבחירות הקודמות.

לפיד הוכיח מנהיגות וממלכתיות. הוא העמיד את הסדר הנכון על כנו: קודם כל טובת המדינה, אח"כ טובת המפלגה ואח"כ טובתו האישית.

ישראל לפני הכל!

* תגובה ילדותית – תגובתו הילדותית של נתניהו על הודעת לפיד שיוותר על הרוטציה מעידה שהוא מ-פ-חד.

* אסור למנדלבליט להתערב – איני חשוד באהדה לבנימין נתניהו. ההיפך הוא הנכון, אני רואה בהמשך שלטונו איום חמור על החברה הישראלית. מאז החל במלחמתו במדינת החוק, לפני כשלוש שנים, הגעתי להכרה שהוא אינו ראוי להנהגה לאומית. ההסתה והדה-לגיטימציה שהוא עושה למדינת החוק ומוסדותיה, מתוך אינטרס אישי של חילוץ עצמו מאימת הדין, היא איום אסטרטגי על החברה הישראלית, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. היאחזותו בקרנות המזבח של השלטון בכל מחיר, היא הגורם למשבר החמור בדמוקרטיה הישראלית ועלולה לגרור אותנו לעוד ועוד מערכות בחירות.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף לכל התערבות משפטית בשאלת יכולתו של נתניהו להתמודד – לא מצד היועמ"ש ולא מצד בית המשפט העליון. אין זה מתפקידם.

התערבות כזו סותרת שני חוקי יסוד. היא סותרת את חוק יסוד: נשיא המדינה, שמותיר בידיו שיקול דעת בלתי מוגבל להטיל על כל ח"כ את הרכבת הממשלה. היא סותרת את חוק יסוד: הממשלה, על פיו ראש הממשלה יכול לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט.

עמדתי, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש הממשלה, היא עמדה פוליטית, ערכית, מוסרית. אין זו עמדה משפטית. והיועמ"ש אינו אמור לפסוק בסוגיות פוליטיות, אלא משפטיות. ומה שמחייב אותו מבחינה משפטית הוא החוק. אנו יכולים לאהוב את החוק או לא, אבל הוא מחייב אותנו. בוודאי – חוק יסוד. בוודאי – שני חוקי יסוד.

מי שטוען כלפי קריאה ציבורית או פוליטית להתפטרותו המיידית של נתניהו, שהיא סותרת, כביכול, את חוק היסוד, מדבר שטויות. הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה. חוק היסוד קובע בסך הכל שראש הממשלה יכול להמשיך לכהן עד פסק דין חלוט. לא שהוא חייב להמשיך לכהן ולא שאסור למערכת הפוליטית להפיל אותו. אולם מי שקורא להתערבות של היועמ"ש או של בית המשפט העליון להפסקת כהונתו של נתניהו בטרם פסק דין חלוט – אף הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה.

התערבות משפטית בסוגיה הרגישה הזאת בתקופה הרגישה הזאת כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. אני מקווה מאוד שהיועמ"ש ושופטי בית המשפט ינהגו בריסון ויימנעו מכל התערבות.

* פריימריז בליכוד – האינטרס של כחול לבן – שנתניהו ינצח. האינטרס של מדינת ישראל – שנתניהו יפסיד. ישראל לפני הכל.

* החשבון האישי – יולי אדלשטיין, ישראל כץ, גלעד ארדן, אבי דיכטר וניר ברקת יודעים היטב את מה שיודע גדעון סער. אז למה הם אינם מצטרפים אליו? כי כל אחד מהם עושה את החשבון האישי שלו. כולם יודעים שתאריך התפוגה של נתניהו קרוב מאוד, והם חושבים על היום שלמחרת. ומבחינת כל אחד מהם, גדעון סער הוא יריב בהתמודדות שתהיה.

אילו טובת המדינה הייתה לנגד עיניהם, היו כולם מתאגדים נגד נתניהו, מחליטים על פי סקר מי בעל הסיכויים הטובים ביותר ומתייצבים יחדיו מאחוריו.

* מטרת דמות – מכונת ההסתה והשקרים ממוקדת בימים אלה במטרת דמות אחת – גדעון סער.

אני משוטט במרחבים הביביסטיים בפייסבוק ואתמצת כמה מהמסרים: גדעון סער הוא עבריין מין, המהדרין יאמרו: אנס, שבפרקליטות מחזיקים תיק כבוי שלו. כך הוא נתון כל העת לסחיטת הפרקליטות והקרן החד"שה להשמדת ישראל, והוא הפך לעושה דברם. הקרן השקיעה הון רב בזיוף הפריימריז הקודמים כדי להכניס את סער כסוס טרויאני בצמרת הליכוד, וכעת הם עוברים לשלב ב' – ההפיכה בליכוד. הם אפילו חיברו לגדעון סער אישה סמולנית, כדי שתפקח עליו בבית. המטרה שלהם היא להעלות אותו לשלטון ואז לאלץ אותו למסור את יהודה ושומרון ולחלק את ירושלים ולהפוך את ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה". וחוץ מזה, הבת שלו מתחתנת עם מחבל מוסלמי.

שום דבר מן המוזכר כאן אינו המצאה שלי. המסרים האלה מחלחלים מגבוה. ולא רק כלפי סער, אלא כלפי כל ח"כ מהליכוד שתומך בו.

אפשר לנוד לסער, ולהזכיר שהוא מילא פיו מים כאשר תעשיית ההסתה עסקה בנשיא ריבלין, באלשייך, בשי ניצן, במנדלבליט, בבוגי יעלון, בבני גנץ, אז עכשיו הוא חש זאת על בשרו. אבל כאזרח ישראלי אני מודאג מאוד מן הרוח הרעה הזאת.

* גושפנקא ממלכתית לשקר – חשבתי שמכונת השקרים וההסתה עסוקה כעת כל כולה בגדעון סער, ובמשך שבועיים ירפו מאחרים, אך טעיתי. השקר המופץ בימים האחרונים בתעלות הביבים הוא שאשתו של בני גנץ נפצעה מכדור גומי בהפגנה בבלעין, וה"דיפ-סטייט" הוציא צו איסור פרסום על כך. המעי הגס של בלופר – יאיר נ' עשה "לייק" לשקר, כ"רומז" שיש גושפנקא ממלכתית לעלילה.

* סוף עגום – סתיו שפיר קוראת למפלגת העבודה ללכת בעקבותיה ולהתבולל במרצ. אם זה יקרה, בדיוק מאה שנה לאחר הקמת אחדות העבודה ההיסטורית, יהיה זה סופה העגום של תנועה מפוארת.

* המסמר האחרון – יאיר לפיד קורא למפלגת העבודה ולמרצ לרוץ יחד בבחירות. הוא צודק. כלומר, מבחינת האינטרס של כחול לבן הוא צודק. אם העבודה תתבולל במרצ, רבים מתומכיה, אולי מרבית תומכיה, יצביעו לכחול לבן. אבל מבחינת מפלגת העבודה, צעד כזה יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה שלה.

* נטל – במרצ הבינו שגם מהמקום העשירי אהוד ברק הוא נטל. וסביר להניח שהם ימצאו את הדרך להיפטר גם מעונשה של סתיו שפיר.

* הפוזיציה – לאחרונה מופץ ברשתות מאמר של יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות" מ-2008, העונה לשם "חקירוקרטיה". הכותרת מעידה על התוכן. במושגים של 2019, ניתן לומר שהתוכן ביביסטי מובהק. היה זה בתקופת חקירות אולמרט, חברו של אביו של לפיד, טומי ז"ל.

באותם ימים נתניהו היה ראש האופוזיציה שניהל מאבק אופוזיציוני תקיף ונחרץ, שקרא להתפטרותו של אולמרט, בשל החקירות נגדו. נתניהו ידע שהחוק אינו דורש זאת מאולמרט, אך הרי מלבד החוק היבש יש גם נורמות ציבוריות, אתיקה, ערכים. ובשמם הוא קרא לאולמרט להתפטר. הוא גם תמך בהצעת חוק על פיה ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום חייב להתפטר.

נתניהו צדק בכל מילה. ואם כך הוא דרש מאולמרט שהיה רק חשוד בתחילת החקירות, והחשדות נגעו לתקופה שקדמה לתפקידו כרוה"מ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשמדובר בנתניהו שכבר הוגשו נגדו שלושה כתבי אישום חמורים, כולל בעבירת שוחד, והכל על מעשים שעשה כראש הממשלה.

יאיר לפיד צודק כשהוא תובע את התפטרותו של נתניהו, והוא טעה בגדול בדבריו בזמן אולמרט. חבל מאוד, שכמו נתניהו וחסידיו, גם אצלו העמדה אינה עקרונית אלא תלויה בפוזיציה. אלא אם כן הוא מבין ששגה בגדול וחוזר בו מטענותיו.

לפיד קרא במאמרו מ-2008 לחוקק את החוק הצרפתי. זהו חוק מגה-שחיתות, שמעמיד את ראש המדינה מעל החוק ורומס את עקרון היסוד של מדינת חוק דמוקרטית – השוויון בפני החוק.

* יצא צדיק – כתבה מצוינת בערוץ 13 – "הקרב האחרון של נתניהו", תיארה כיצד כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא הסתבך בפרשיית מתנות ואף שיצא ממנה בשן ועין (במישור הפלילי) הוא ספג השפלות שהיו חייבות ללמד אותו לקח. אולם מסתבר שגם אדם חכם וחזק כמו נתניהו, אינו חזק דיו להתגבר על ייצרו. בסופו של דבר, האויב הגדול ביותר שלו מאז ומתמיד, היה ייצרו – יצר החמדנות לצד האובססיה החולנית לתקשורת.

מה שקלקל את השורה בכתבה, ולא בפעם הראשונה, היה הזמנתו של אולמרט להתראיין בה ולהטיף מוסר לנתניהו. אולמרט ראוי להיות פרשננו לענייני ליזול, במקרה הטוב. יש לזכור, שבניגוד לנתניהו, שעומדת לזכותו חזקת החפות, הוא עבריין מורשע ואסיר משוחרר. מי הוא שיטיף מוסר לאחרים? אילו חזר בתשובה, התוודה על פשעיו והיכה על חטא – ניחא. אך במקרה כזה הוא לא היה רץ להטיף. חוסר המודעות העצמית שלו היא ברמה בלתי נתפסת. אך גם התקשורת שמראיינת אותו כמי שיצא צדיק, חוטאת חטא גדול. כי בסופו של דבר, הרהביליטציה שהיא מעניקה לו, היא רוח גבית לשחיתות.

* ערימת שקרים חולנית – כמעט עמוד שלם במדור הדעות ב"ישראל היום" הוקדש לפשקוויל של גלית דיסטל אטבריאן, שהכתירה אותו ב"אני מאשים", כי הרי נתניהו הוא דרייפוס אז היא … אמיל זולה.

המסר של הפשקוויל מטורף וחולני. נקודת המוצא, שכמובן אינה דורשת הוכחה, היא שכל מערכת החוק והמשפט של מדינת ישראל קשרה קשר לתפור תיקים בדויים לחלוטין נגד נתניהו. והיא לוקחת זאת צעד נוסף. זה לא נגד נתניהו אישית, אלא נגד מה שהוא מייצג: את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מערכת החוק והמשפט של ישראל תפרה ובדתה את התיקים האלה כדי להילחם במדינה היהודית ולהפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה, מסתנניה ופליטיה הפלשתינאים".

כן כן, מנדלבליט עומד בראש מערכת שלוחמת בכל דרך לביטולה של המדינה היהודית.

טירוף!

איך עיתון מפרסם ערימת שקרים חולנית כזאת, שאינה ראויה לדפוס? לאיזו תת רמה אפשר לרדת? עד לאן השרלטן ידרדר את מדינת ישראל, כדי לחלץ את עורו מאימת הדין? ועד כמה המון יכול להיות שטוף מוח, ולהאמין שניסיונו של מושחת אחד להציל את עורו, זהה לאינטרס "לאומי", כביכול.

טירוף מערכות.

* שותפיו – לא זכור לי שכאשר נתניהו קיבל מקו האספקה סיגרים ושמפניות במאות אלפי ש"ח הוא חילק אותם לאלה, שהיום, לאחר שנתפס בקלקלתו, הוא משייך אותם אליו בטענתו השקרית על המערכת ש"רודפת" "אותנו".

* תואמי שוברים שתיקה – ההסתה עמוסת השקרים והעלילות שנתניהו וחסידיו עורכים למוסדות החוק והמשפט הישראלים, הנם תואמי מה ששוברים שתיקה ובצלם עורכים לצה"ל – על סטרואידים.

* מילון ביביסטי עברי – פעמים אחדות בכל שידור שלו בגל"צ, בשבועות האחרונים, מכנה התועמלן יעקב ברדוגו בבוז את ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע, עיתון "נקודה" והמכון לאסטרטגיה ציונית, הקורא לימין לבחור מנהיג ישר דרך במקום נתניהו: "ראש המחנה הטהרני". ללמדך, שמדובר בגרוע מססססמולן… טהרן, לא עלינו.

הנה, לקט קצר ממילון זיהום השפה; מילון עברי-ביביסטי:
טוהר מידות = טהרנות. צדק = צדקנות. חסד = התחסדות. יושר = יושרנות. מנהיג ישר דרך = בּוֹק.

* ירידת הדורות – הדגל של תנועת החרות היה: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחירות האדם". הדגל של מפלגת ביבי הוא: שוחד, מרמה, הפרת אמונים.

* אחריות מיניסטריאלית – כתבי האישום החמורים בפרשת 3,000 הם ביטוי נוסף לשפל אליו הידרדרה צמרת המדינה. שחיתות, שוחד והלבנות הון בקודש הקודשים של ביטחון ישראל – אין דבר נורא מזה.

גם אם נתניהו אישית אינו נגוע בפלילים בפרשה (וספק אם כך הדבר) – אין ספק שהוא נושא באחריות שילוחית. הוא האיש שהכניס את המושחתים הללו, חלקם אנשים שאין להם כל נגיעה מקצועית לתחומי הביטחון, חלקם מקורביו ובני משפחתו; וכאשר נפלה קלקלה כזו, הוא האחראי. הוא האיש שמידר מן ההחלטות את הגורמים המקצועיים והמוסמכים כמו שר הביטחון והרמטכ"ל ובחר לעבוד מול המושחתים הנ"ל. נתניהו אינו ראוי לאמון. אין הוא ראוי להיות ראש ממשלת ישראל.

* שאלות קשות – השאלה האם הצורך הנכון והראוי מבחינה ביטחונית הוא צוללות נוספות או חלופות אחרות של ביטחון המדינה, היא שאלה מקצועית, שאין לי כלים לגבש עמדה לגביה. האיש העומד בראש המערכת ונושא באחריות העליונה הוא ראש הממשלה, והוא רשאי להחליט בניגוד לעמדת מערכת הביטחון וצה"ל. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שהוא טועה. וגם אם הוא טועה – כל מקבל החלטות עלול לטעות.

אבל כאשר המהלך מזוהם בהדרת שר הביטחון והרמטכ"ל מהחלטות והכנסה לעומק העניינים של אנשים שאינם אמורים להיות שותפים לנושא – הדבר גורם להרמת גבה. וכאשר האנשים הללו מתבררים כמושחתים שזיהמו את המהלך – הדבר אמור להדיר שינה מעיניו של כל אזרח פטריוט. והמציאות הזו מעוררת שאלות קשות ביותר בנוגע לראש הממשלה, שהוביל את המהלך.

* אחריות – קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט התפטר ב-1976 מתפקידו, עקב פרשיית ריגול שנקשר בה עוזרו האישי. לברנדט עצמו לא היה כל קשר לפרשיה ואיש לא חשד שהוא נגוע בה כהוא זה. אבל הוא הבין שעליו לשאת באחריות מיניסטריאלית, והתפטר מתפקידו.

* ביבי.די.אס. – דן פרופר, יו"ר מועצת המנהלים של "אוסם" ולעבר מנכ"ל החברה, הוא תעשיין ותיק, מעמודי התווך של המשק הישראלי ושל התעשיה הישראלית, אדם המעסיק לאורך עשרות שנים אלפי עובדים.

דן פרופר העז לצאת נגד השחיתות השלטונית. במחאה, המון הביביסטים ברשתות החברתיות, ובראשם יאיר נתניהו, יצאו ביוזמה ברוח ביבי.די.אס. של חרם על מוצרי "אוסם".

* תואם BDS – קודם המעי הגס של בלופר, יאיר נתניהו הג'ורה, כתב שללני ריפנשטאהל: הקולנוענית התועמלנית של היטלר, יש עוד מה ללמוד מהתקשורת הישראלית. מאוחר יותר הוא צייץ שבמשפט אייכמן היו פחות עדים מאשר במשפט נתניהו. ועוד קודם לכן הוא הגדיר את משטרת ישראל – גסטאפו. יש לו, לנער התפנוקים הזה, אובססיה חולנית להשוואת מדינת ישראל לנאצים, כמו הגרועים שבאנשי ה-BDS.

אם ניטול מיאיר נתניהו את השנאה וההסתה, מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום ולא היה כלום. הוא שרה נתניהו על סטרואידים.

* אוויר פסגות – במסגרת מחקר, אני קורא חומרים אנטי ישראליים, אנטי ציוניים ובי.די.אסיים בכמות אדירה. נורא. מזל שכאשר אני מרים את הראש אני נושם את אוויר הגולן. איני יודע איך הייתי שורד את הזוועה הזאת באוויר של גוש דן.

* גילוי של נאורות – הפרלמנט הצרפתי קיבל החלטה היסטורית חשובה, על פיה אנטי ציונות היא אנטישמיות. בכך הוא מצטרף לפרלמנט הגרמני שקבע ש-BDS הוא ארגון אנטישמי. מי אמר שצריך להתייאש מאירופה?

ההחלטות הללו הן גילוי של נאורות. יש לקוות ששאר מדינות אירופה והעולם תצטרפנה להחלטות הללו ותנהלנה מלחמת חורמה באנטישמיות על כל גילוייה.

יש לקוות (ולפעול לכך) שהמדינות הללו לא תסתפקנה בהצהרות חגיגיות של הפרלמנט, אלא תנהלנה מלחמה כלכלית ומשפטית נגד ה-BDS.

* אנטישמיות, אנטי-ציונות ושנאת ישראל – ההחלטה ההיסטורית הנאורה של הפרלמנט הצרפתי נגד האנטישמיות, שמגדירה אנטי ציונות כאנטישמיות, מעוררת טרפת בשוקניה. ב-6.12 פשקוויל של קרולינה לנדסמן נגד ההחלטה וכעבור יומיים – של גדעון לוי, התומך כאוטומט בכל אנטישמי (רוג'ר ווטרס, קורבין וכו'). בפשקוויל שלו, הוא מתאר את ההחלטה הזו, המצטרפת להחלטות דומות בארה"ב, גרמניה ובריטניה, כ"מגפה". אגב, מטאפורה אנטישמית קלאסית. הוא כבר מסית נגד היהודים, או בלשונו המכובסת "הממסד היהודי", באותן ארצות, ומעורר את השד האנטישמי, בכותבו שההחלטות "עוד עלולות ללבות אנטישמיות כשיתעוררו השאלות על עוצמת בחישתם". ואיך הוא מגדיר את הציונות? "היא שגירשה אותם [את הפלשתינאים] מארצם, נישלה אותם מאדמותיהם, פגעה בכבודם, החריבה את חייהם, והורגת ומתעללת בהם עד היום". כי הרי הישות הציונית יושבת בארצם של הפלשתינאים, ולכן אין לה זכות קיום.

והן זאת בדיוק הסיבה שאנטי ציונות היא אנטישמיות מובהקת: משמעותה היא שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית זולת העם היהודי.

לוי טוען שצרפת בגדה בערכיה – חופש, שוויון ואחווה. והאמת היא שההחלטה היא התגלמות אותם ערכים. הרי הציונות היא שהעניקה חופש לעם היהודי לאחר אלפיים שנות שיעבוד, העניקה לעם היהודי שוויון בין העמים וההחלטה של הפרלמנט הצרפתי היא ביטוי מובהק של אחווה וסולידריות.

לוי רוצה צרפת אחרת, שערכיה הם אנטישמיות, אנטי ציונות ושנאת ישראל.

* מיהם הרוצחים – בפשקוויל קצר של גדעון לוי בשוקניה, בעקבות סרט תעודה על הסיכול הממוקד של רב המרצחים אבו ג'יהאד, הוא הכניס לא פחות מ-15 פעם, בהטיות שונות, את המילים רצח ורוצחים. ומיהם הרוצחים? לוחמי צה"ל, כמובן.

האיש שתמיד מצדיע למרצחים פלשתינאים שטובחים בנשים וילדים, מצדיק אותם ומציג את מעשי הרצח שלהם כלוחמת גרילה של לוחמי חרות וצדק, מכנה את חיילי צה"ל, שבזכות הקרבתם הוא חי, נושם ויכול לכתוב פשקווילים רוויי שנאה חולנית למדינתו ולעמו – רוצחים.

הוא מזועזע מהחברה שסוגדת ל"רוצחים". לא, אין הכוונה לצד שלו, שבאמת הופך רוצחי נשים וילדים, רוצחי ספורטאים באולימפיאדה וחוטפי מטוסים, לגיבורים לאומיים.

התיאור איך לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקודו של יעלון (שהוא כמובן ה"רוצח" הראשי, שלו גדעון האו האו מקדיש דברי הסתה ממוקדים), פעלו באופן הכירורגי ביותר, ולמעשה סיכנו את חייהם כאשר הקפידו לא לפגוע באשתו ובתו של רב המרצחים, מתוארת בפיו כשליחת "יחידות חיסול לרצוח את אויביהן בשנתם לעיני נשותיהם וילדיהם".

מה הוא לא ראה בכתבה וכמובן לא כתב על כך? את העדויות, כולל הקלטת קולו של רב המרצחים, שאבו ג'יהאד היה בעיצומו של תכנון פיגוע הראווה הגדול ביותר בתולדות המדינה, שבו יחוסלו מאות אזרחים, ללא אבחנה, בלב תל-אביב. פיגוע שסוכל בסיכול הממוקד. אבל זה, הרי, מידע לא חשוב. הוא עוד עלול לערער בעיני הקורא את נראטיב ה"רצח".

* לפח האשפה של ההיסטוריה – ניצחונו המוחץ של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה, הוא בשורה גדולה לאנושות. לא בגלל הברקזיט. לא בזכות אישיותו של ג'ונסון, שהיא בעייתית-משהו. אלא בזכות העובדה שהוא הנחיל תבוסה מוחצת ומשפילה לצורר האנטישמי קורבין, המנהיג האנטישמי הקיצוני ביותר באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה. מפלה כזו עשויה למחוק את הצורר האנטישמי הזה ככוח פוליטי ולהשליך אותו למקום היחיד הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

* כגודל הציפיות – אהוד בן עזר הזכיר, בגיליון הקודם, את השמחה של תנועת העבודה בא"י עם עליית הלייבור לשלטון ב-1945, ולבסוף הייתה זו ממשלה אנטי ציונית ופרו-ערבית קיצונית. זה נכון, בדיעבד, אך השמחה על עליית הלייבור לא הייתה רק של תנועת העבודה אלא של הציונים מכל הזרמים, והיא לא הייתה בשל אחוות סוציאליסטים, אלא בשל המצע הפרו-ציוני של הלייבור. בוועידת הלייבור בדצמבר 1944, אימץ הלייבור מדיניות פרו-ציונית, שכללה את ביטול הספר הלבן, פעולה אקטיבית לעליית המוני יהודים לארץ ישראל, טרנספר של ערביי ארץ ישראל למדינות הסביבה והרחבת גבולות הארץ. יש לזכור שאת הספר הלבן הטילה ממשלה שמרנית, ומדיניות זו נמשכה בכל ימי המלחמה, שבה שלטה בבריטניה ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות הלייבור אך בהנהגת השמרנים. יו"ר הלייבור, אטלי, התנגד לספר הלבן.

לנוכח עובדות אלו, השמחה בקרב היישוב בארץ ובקרב הציונים כולם על ניצחון הלייבור, הייתה מוצדקת לחלוטין. אולם כגודל הציפיות, גודל האכזבות. ממשלת הלייבור הייתה אנטי ציונית קיצונית, המשיכה לנעול את שערי הארץ, רדפה באכזריות את המעפילים, רדתה ביישוב היהודי, תמכה בערבים, התנגדה להקמת מדינה יהודית וסייעה לערבים במלחמת השחרור.

* גנץ מבקר בגולן – יו"ר "כחול לבן" ומועמדה לראשות הממשלה בני גנץ ערך סיור בגולן, בלוויית חברי הכנסת צביקה האוזר, אורלי פורמן, יזהר שי ור'דיר מריח. הסיור נפתח במרכז ההיי-טק והטכנולוגיה בבני יהודה, נמשך בבית הכנסת העתיק עין קשתות. האורחים סעדו עם ראשי המועצות בגולן, חיים רוקח ודימי אפרצב במסעדת הבוקרים במרום גולן. בעמק הבכא מסר גנץ הצהרה לתקשורת. הוא דיבר על חשיבות הגולן, בירך על החלטת טראמפ להכיר בריבונות ישראל על הגולן, הביע דאגה מהקצב האיטי של פיתוח הגולן והתחייב שממשלה בראשותו תאיץ ותקדם את הפיתוח. הסיור הסתיים במפגש בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח, בהשתתפות בכירי המועצה והכפרים הדרוזים בגולן. גנץ דיבר בפגישה על המצב הקשה בסוריה ובירך את הדרוזים בגולן שזכו להיות בצד הנכון, הישראלי, של הגבול. דבריו נענו בהנהונים וקריאות הסכמה מצד המשתתפים. דולאן דיבר על הרצון להשתלב בישראל, אך טען שהממשלה מקפחת את הכפרים הדרוזים בתקציבים והדבר אינו מעודד את התושבים לקבל אזרחות ישראלית (עד כה רק 14% מהתושבים ביקשו וקיבלו אזרחות ישראלית). הוא דיבר נגד חוק הלאום ואמר שהוא פוגע בדרוזים. הוא ביקש מגנץ להבהיר את עמדת כחול לבן באשר לחוק. גנץ הבהיר שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בתיקוני חקיקה שיבטאו את השוויון האזרחי.

* מי יספח את בקעת הירדן – אחד הספינים של נתניהו, היה שהתעקשותו להישאר בתפקידו חצי שנה עד הרוטציה, בממשלת אחדות, לא הייתה קשורה לענייני חסינותו, אלא לרצונו לספח בתקופה זו את בקעת הירדן.

נו, אם כך, לא צריכה להיות בעיה. הרי מדובר בממשלת אחדות לאומית. צעד מדיני כזה מחייב את תמיכת שתי המפלגות הגדולות. אדרבא, יכול היה הליכוד להציג את הנושא הזה בראש תביעותיו במו"מ הקואליציוני. כחול לבן תומכת בסיפוח בקעת הירדן, ולכן לא צריכה להיות מחלוקת בנושא. כך, ממשלת אחדות לאומית בראשות בני גנץ הייתה מחילה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. לשם כך, אין צורך בכך שבראש הממשלה יעמוד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים שמסית וממריד נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

הטענה הזאת נכונה כמו סיפורו של נתניהו כאילו הוא דן עם מזכיר המדינה האמריקאי על בקעת הירדן; טענה שהוכחשה נמרצות בידי פומפאו.

* עזות מצח – ירדן מאיימת לבטל את חוזה השלום עם ישראל, אם ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כך, מכל מקום, נכתב בעיתונים (ומי יודע? אולי יותר משהירדנים מאיימים עלינו, אנו מאיימים על עצמנו?)

איום כזה הוא חוצפה ועזות מצח. ספק רב אם השלטון ההאשמי היה שורד ללא תמיכת ישראל ומערכות הביטחון שלה. הציבור הירדני היה צמא למים, אלמלא ישראל העבירה לירדן מים בכמות כפולה מזו שהתחייבה לה בהסכם השלום. זאת, למרות שהירדנים הפכו שלום חם למלחמה קרה. זאת, למרות שהירדנים דבקו באופן נוקדני באותיות הקטנות של ההסכם אך בניגוד לרוחו, ולא האריכו את ההסדרים המיוחדים בצופר ונהריים, רק מתוך גישה אנטישמית השוללת את זכותם של חקלאים יהודים לעבד את אדמתם בשטח הריבוני של ירדן.

ועכשיו הם מאיימים לבטל הסכם שלום; הסכם בינלאומי שנחתם בחסות ארה"ב ובנוכחות נשיאהּ, בשל התנגדותם לצעד ישראלי שאין בו שמץ של הפרת הסכם השלום.

עד חתימת הסכם השלום נאמר לנו, שבלי נסיגה ישראלית מבקעת הירדן ויהודה ושומרון, לעולם לא ייחתם שלום עם ירדן. האגדה הזאת הופרכה. ומי שטוען שהדבר נעשה מתוך הנחה שתקום מדינה פלשתינאית לאורך הגבול עם ירדן, אינו אלא טועה; המלך חוסיין ידע היטב שרבין לעולם לא יוותר על בקעת הירדן, ושהוא מבטא בכך את הקונצנזוס הלאומי.

אני מאמין שהאיום הזה הוא איום סרק, אך גם אם הוא אמתי, אל לה לישראל להיכנע לסחטנות; אל לה להימנע מביצוע צעד חיוני כל כך לייעודה הלאומי ולאינטרס הביטחוני וההתיישבותי שלה, כמו החלת ריבונותה על בקעת הירדן, בשל האיומים האלה.

אם בכזאת קלות הם מוכנים לבטל הסכם שלום, ניתן להטיל ספק בכנות השלום הזה. הגיע הזמן שאנו ושכנינו לא נתייחס עוד לשלום כאל טובה שהם עושים לנו, אלא כאינטרס של שני הצדדים.

* כתם – החיבור בין הבית היהודי והחיה הכהניסטית והצבת הכהניסט במקום השלישי ברשימה זו, היא כתם על תולדות הציונות הדתית. יש להתפלל בכל לב שהרשימה הנוראה הזאת לא תעבור את אחוז החסימה.

* הכי קרובה לחומייניזם – מי אמר? "הכהניזם הוא דחיית הזר מטעמים דתיים. זו האמת. זוהי התופעה הכי קרובה לחומייניזם… אני לא מוכן לקבל את הפונדמנטליזם הדתי של כהנא. הבסיס שלו הוא דתי קיצוני. אני דוחה מכל וכל את הפתרון שהוא מציע לבעיה היהודית על חשבון הפרט הערבי". אמר זאת ב-1983 אליקים העצני, מראשוני המתיישבים בקריית ארבע, ממנהיגי גוש אמונים ותנועת התחיה. תנועת התחיה הצביעה, יחד עם כל הימין ועם כל 119 הח"כים בעד החוק נגד גזענות, ששלל את האפשרות של "הרב" כהנא שר"י להתמודד לכנסת. בכל פעם שכהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, כל סיעת התחיה, יחד עם כל 119 הח"כים, ובראשם ראש הממשלה שמיר, יצאו בהפגנתיות מן האולם. בעצם – 118 ח"כים, כי היו"ר נאלץ להישאר באולם.

והיום?

* מתביישת כיהודיה – גאולה כהן כיהנה בכנסת מטעם תנועת התחיה, שהייתה המפלגה הימנית ביותר בכנסת, האופוזיציה הימנית לממשלת הליכוד.

אולם היא הייתה בין היוזמים של החוק נגד הגזענות, שבעטיו "הרב" כהנא לא הורשה עוד להתמודד לכנסת.

בנאומה בדיון על החוק היא אמרה, שכיהודיה היא מתביישת שקמה בעמנו התופעה הכהניסטית.

* טובת הכלל – גאולה כהן התנגדה בחריפות לעסקת ג'יבריל, שבה שוחררו 1,150 מחבלים ובהם רוצחים רבים תמורת שלושה חיילי צה"ל. היא נשאלה: "מה היית עושה אילו הבן שלך היה בין השבויים?" גאולה השיבה: "אם זה היה צחי שלי הייתי הופכת עולמות, אבל אם הייתי ראש הממשלה לא הייתי מקשיבה לעצמי". כמו בעסקת שליט, עסקת ג'יבריל גבתה חיי ישראלים רבים.

* אשליה שהתנפצה – אם ניפוח מספרי המתגייסים החרדים בדו"חות של צה"ל היה מכוון – זו שחיתות. אם הניפוח היה בשוגג – זו רשלנות וכישלון.

מצג השווא על עליה במספרי המתגייסים נתן מקום לאופטימיות שתהליכי הישראליזציה של החברה החרדית מגדילים את נתוני הגיוס ומקטינים את שיעורי ההשתמטות, ללא חקיקה וללא כפיה. מצער מאוד להיווכח בהתנפצותה של האשליה.

כאשר אנו מדברים על הסכנות הביטחוניות המאיימות על מדינת ישראל, יש להוקיע את ההשתמטות, ולפעול נגדה.

* בלוק עם ההשתמטות – התמודדות עם סוגיית ההשתמטות מצה"ל יכולה להיעשות רק בממשלת אחדות לאומית, של שתי המפלגות הגדולות, שקיומה אינו מותנה ברצונן הרע של המפלגות החרדיות (ורק ממשלת אחדות לא תהיה תלויה במפלגות הללו). מי שניגש למו"מ על ממשלת אחדות, כשהוא כובל את עצמו ל"בלוק", מתכוון מלכתחילה להכשלת המו"מ ולהכשלת הסיכוי לאחדות.

אין המדובר בהחרמת המפלגות החרדיות. כל מפלגה שתקבל את קווי היסוד, שתנסחנה שתי המפלגות הגדולות מוזמנת להצטרף. אולם קווי היסוד אינם מותנים בהסכמתה ובכוחה של אף מפלגה קטנה. אם המפלגות החרדיות מוכנות להירתם למאמץ לאומי להקטנה הדרגתית של תופעת ההשתמטות – אדרבא. אם לא – שתישארנה באופוזיציה.

אבל נתניהו, שכבל את עצמו לסמוטריץ' (משתמט בפני עצמו) וליצמן, הכשיל את סיכוי האחדות. סביר להניח שאחרי הבחירות השלישיות הוא יכבול את עצמו גם לבן גביר, שצה"ל סירב לגייס, בצדק.

* דפוס ההיתממות – כאשר שר ההגנה האמריקאי מיתמם ומגמגם ש"לא ניתן לקבוע בוודאות שהירי בפלורידה היה מעשה טרור", אף שכל העובדות מצביעות על כך מעל לכל ספק, הוא חוזר לדפוס ההיתממות של אובמה.

* כישרון לארץ ישראל – "אי-כישרון לארץ ישראל" – כך הכתיר אברהם בלבן את טורו השבועי, המדור "רשימות תל אביביות" האהוב עליי, במוסף ספרות ותרבות של "הארץ". הטור הוקדש לסופר דוד פוגל. בלבן השווה אותו לסופר בן דורו אורי ניסן גנסין, שגילה "אי כישרון לארץ ישראל", כותב בלבן, "כאמרתו הידועה של הסופר שלום אש".

האמת היא ש"אמרתו הידועה" של אש לא הייתה ידועה לי עד קריאת מאמרו של בלבן. לעומת זאת, אני מכיר את ספרו של עזריה אלון "כישרון לארץ ישראל" – מקבץ מאמרים פרי עטו.

ומעניין האם עזריה אלון הכיר את המכתם של אש והכתיר את ספרו בהשראתו.

* המרצניק שתמך בגולן – בתחילת המאבק על הגולן, אם איני טועה – ב-1993, התפרסם באחד העיתונים (כמדומני, "הארץ") מאמר מצוין, מנומק היטב, נגד נסיגה מהגולן. המאמר הפתיע אותי מאוד, בשל זהות כותבו – המזרחן פרופ' שוקה פורת. הנ"ל היה חבר מרצ, ומכאן הפתעתי.

יצרתי אתו קשר ונפגשנו בביתו, בירושלים. שוחחנו תחילה בהרחבה על ספרו "שלח ועט בידו", הביוגרפיה המצוינת שכתב על יונתן רטוש. עיקר השיחה נגעה לסוגיית הגולן. הוא נענה לבקשתי להצטרף למאבק, ולהרצות מטעמנו. וכך היה. בהתנדבות, כמובן. בהמשך הדרך הוא גם יצא נגד הסכם אוסלו, על אף תמיכתו העקרונית בנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. לטענתו, הסכם שאין בו ויתור חתום של הפלשתינאים על תביעת "זכות" השיבה, אינו ראוי, כי משמעותו נסיגה ישראלית חד צדדית שלא תוביל לשלום אלא להמשך שפיכות הדמים. וכך היה. מזל שלא ניתנה ההזדמנות להיווכח בהתגשמות תחזיתו הקשה למקרה של נסיגה מהגולן, חלילה.

כשהקמנו את הדרך השלישית, פנינו אליו שיצטרף אלינו, אך הוא סירב. פורת היה אנטי-דתי קיצוני, פעיל בליגה נגד כפיה דתית וקרוב בדעותיו לתנועה הכנענית (ולכן כתב את הביוגרפיה של יונתן רטוש, מייסד התנועה הכנענית, ספרו היחיד שאינו בתחום התמחותו – מזרחנות). הדרך השלישית, לעומת זאת, הייתה מפלגה משותפת לחילונים ודתיים שהטיפה לחיבור בין הזרמים ולגיבוש הסכמה לאומית בענייני דת ומדינה ובאשר לפרהסיה הציבורית בישראל, כמדינה יהודית. המרחק בינו לביננו היה עמוק מאוד, ואי אפשר היה לגשר עליו. למרות זאת, יש לי הרגשה שבבחירות 1996 הוא הצביע לדרך השלישית, אף שהוא לא אמר זאת. עם זאת, הוא תמך בפומבי בנתניהו, בבחירה הישירה לראשות הממשלה, מול פרס.

החודש הלך שוקה פורת לעולמו, בגיל 81. יהי זכרו ברוך!

* הרצאה בעוטף עזה – יהודה הראל ואני הוזמנו ל"פאבלמנט שער הנגב" בקיבוץ גבים, שבעוטף עזה. הרציתי על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", קראתי קטעים נבחרים מתוכו וראיינתי את יהודה. רוב הציבור היה קרוב הרבה יותר למחזור של יהודה, בן ה-85, מאשר למחזור שלי… כאשר סיפרנו על תקופת ההפגזות על יישובי הגולן בשנים 1970-1973, התחושה הייתה שאנו מספרים למארחינו על החיים שלהם. הדילמות שעמהן התמודדו יהודה וחבריו, חלוצי הגולן, היו דומות לאלו שעמן מתמודדים גיבורי הנגב המערבי היום. היה אירוע מרגש ומוצלח, התגובות שקיבלנו היו נלהבות (וגם מכרתי כמה ספרים).

* מתי כספי בן 70 – ההופעה הראשונה של מתי כספי בה צפיתי, הייתה בהיותי בן 16, בקולנוע "שביט" בגבעתיים. מתי כספי שר, ואני אתו – מכיר על פה את כל המילים וקטעי הנגינה. ואז העירה לי שכנתי חמורת הסבר בנימוס: "שילמתי כדי לשמוע את מתי כספי, לא אותך". בלעתי את לשוני נכלם ושתקתי. לא חלפו שתי דקות ומתי כספי רטן לעבר הקהל. "למה אתם לא שרים אתי?" הבטתי במבט של ניצחון על שכנתי חמורת הסבר, ונעניתי בחדווה להפצרת האמן, ששכנתי חמורת הסבר שילמה ממיטב כספה כדי לשמוע אותו ולא אותי.

* דילמה – עוד לא החלטתי איפה אני יותר לא סובל את המותג ההזוי "אסי ורותם" – בנינג'ה הישראלי או בכוכב הבא לאירוויזיון.

* התקבלתי – ב"ישראל היום" התפרסם הנוסח המלא של מבחן הידע הכללי למועמדים לגל"צ. פתרתי נכון מאה מתוך מאה השאלות.

אגב – בתשובות של "ישראל היום" הייתה טעות אחת (אך מן הסתם לא מתוך בורות אלא כהיסח הדעת, כי זו הייתה שאלה קלה מאוד). השאלה הייתה: מי מהישראלים הבאים זכה בפרס נובל: א. ש"י עגנון. ב. עדה יונת. ג. ביאליק. ד. תשובות א' ו-ב' נכונות. כמובן שהתשובה הנכונה היא ד'. בתשובות של העיתון נאמר ש-א'.

היו שאלות בנושאי אקטואליה, היסטוריה פוליטית של ישראל והעולם ושאלות בתחום התרבות הישראלית והעולמית. ומה לא היה? שום דבר בנושאי יהדות, תנ"ך וכו'. אז מצוין שהייתה שאלה על שייקספיר, אבל משהו על ישעיהו או הרמב"ם?

* ביד הלשון

אדמה חרוכה – בראיון לחנוך דאום ב"7 ימים" האשים הרב יובל שרלו את ראש הממשלה, שבהתקפותיו על מערכות החוק והמשפט הוא משאיר אחריו אדמה חרוכה.

"אדמה חרוכה" היא טקטיקה צבאית של נסיגה תוך הרס כל דבר שעשוי להיות שימושי לאויב. למשל – לשרוף יבולים כדי למנוע מהאויב משאבי מזון. הטקטיקה הזאת מוכרת עוד מימי קדם, ובעת החדשה היא מפורסמת כדרך שבה נהג הצבא הרוסי הנסוג מפני צבא נפוליאון וכך נהג גם צבא בריה"מ בעת פלישת הגרמנים לבריה"מ במלה"ע השניה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.12.19

* הכרעה פוליטית – היועמ"ש מנדלבליט צדק בהודעתו שנתניהו אינו חייב להתפטר בעקבות הגשת כתבי האישום נגדו. לדעתי, הוא חייב להתפטר, ויותר בשל נאום ההסתה שלו מאשר בשל כתבי האישום, אך אין זה מעניינו של היועמ"ש.

מנדלבליט החליט לא לפסוק בנוגע לאפשרות שהקמת הממשלה תוטל על נתניהו, כל עוד זה לא אקטואלי. בעיניי יהיה זה אבסורד אם נתניהו ירכיב היום ממשלה, אך גם עניין אינו מעניינו של היועמ"ש כי אין זו סוגיה משפטית.

השאלה הזאת תעלה לבג"צ, ולדעתי גם בית המשפט לא צריך להתערב ואל לו לאסור על הקמת ממשלה בראשות נתניהו. כי זה לא נושא משפטי.

אין זה נושא משפטי, כי החוק בנושא ברור ואינו נתון לפרשנות – ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו כל עוד לא הורשע בפסק דין חלוט. כמובן שהטענה שקריאה להתפטרותו ופעולה פוליטית להתפטרותו מנוגדת לחוק, היא אבסורדית וחסרת שחר. הרי הכנסת והמערכת הפוליטית ומפלגתו של ראש ממשלה רשאיות להחליף ראש ממשלה גם כאשר הוא נקי כפיים וטהור מידות בשל התנגדות למדיניותו, ובוודאי כאשר הוא מעורב בשחיתות וקל וחומר כאשר הוגש נגדו כתב אישום וכשהוא מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה. נתניהו קרא לפרישת אולמרט כאשר רק החלו החקירות נגדו והוא צדק לחלוטין. ואכן, אולמרט נאלץ להתפטר בשל הלחץ הפוליטי של האופוזיציה ושל חבריו לממשלה ולמפלגה. כאז, כן עתה, זו סוגיה פוליטית. אין זה עניין לבית המשפט. את בית המשפט צריך לחייב רק החוק.

האקטיביזם השיפוטי פגע במעמד בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו, ועובדה זו מקלה מאוד על המסיתים נגדו ועל מעלילי תאוריות הקונספירציה המטורללות על מערכת המשפט. התערבות משפטית בסוגיית המשך כהונתו של נתניהו בעת הסוערת הזו, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. הרי התערבות כזו תתפרש כהוכחה לתאוריית הקונספירציה.

תפקידו של היועמ"ש היה להחליט על סמך ראיות על הגשת כתב האישום. תפקידו של בית המשפט לשפוט את נתניהו, וחזקה עליו שישפוט משפט צדק. אין זה מתפקידם להתערב בשאלה הפוליטית של המשך כהונתו.

* מתווה השכל הישר – אדלשטיין צודק. ראוי לעשות עוד מאמץ אחרון למנוע סיבוב בחירות שלישי, המשך שיתוק המדינה ובזבוז עתק. כדאי לנסות להקים ממשלת אחדות.

יש שני מתווים אפשריים לממשלת אחדות רוטציונית. מתווה השכל הישר, הפשוט, ההגון הראוי – בני גנץ הוא ראש הממשלה הראשון, ונתניהו מקדיש בשנתיים אלה את מלוא אונו ומרצו לענייניו המשפטיים, לניסיון להוכיח את חפותו. אם יזוכה, הוא יחליף בעוד שנתיים את גנץ. אם יורשע, הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק תחתיו, שיחליף את גנץ. יש ללוות מתווה זה בהסכמה עם הנהלת בתי המשפט, שמשפטו של נתניהו יהיה משפט בזק, כלומר משפט רצוף, יום אחר יום, לאורך כל היום, כדי שניתן יהיה לסיים אותו עד תום השנתיים הראשונות.

השני הוא מתווה הנשיא. אבל מתווה הנשיא במובן הסביר, לא בפרשנות המעוותת של נתניהו. על פי מתווה זה, נתניהו יהיה הראשון, אך משיוגש נגדו כתב אישום הוא יצא לנבצרות וידיר עצמו לחלוטין מכל עיסוק בענייני הממשלה, גנץ ימלא את מקומו כראש הממשלה בפועל עד הרוטציה וכעבור שנתיים, גנץ ימונה לראש הממשלה גם במובן הפורמלי. יאמר הליכוד – אבל זו לא רוטציה הוגנת, כי למעשה זאת רוטציה בין גנץ לעצמו. ויש הרבה צדק בטענה הזאת.

ולכן, יש לבחור במתווה השכל הישר.

* מחכים לפקודה – צפיתי בזעזוע בכתבות מההפגנה נגד מדינת החוק, מהאלימות הנוראה של האנשים. זה באמת היה מזעזע. ואז עלה נתניהו לשידור, הסתייג בקריצה מ"הקומץ" ובעיקר ניצל את השידור כדי לתקוף את "התקשורת". לא. הבעיה העיקרית אינה "הקומץ". הבעיה העיקרית היא הדברים שנאמרו מעל הבמה, כמו דברי הבלע של שפטל ומירי רגב.

אבל לא הייתה אלימות קשה יותר מנאום ההסתה של נתניהו. כאשר נתניהו מאשים את משטרת ישראל, רשות המסים, פרקליטות המדינה והיועמ"ש ב"הפיכה" כביכול, זו הסתה לאלימות. כאשר מנהיג טוען שיש הפיכה נגדו, הוא למעשה קורא להמון להגן עליו מפני "הקושרים". כאשר מדובר בהליך פוליטי או משפטי, הציבור מתייחס לכך כאל חלק מכללי המשחק, גם אם הוא מאוד מאוכזב. אולם אם מדובר ב"הפיכה" זו קריאה לפעול בכל דרך כדי לסכל אותה. הפיכה אינה לגיטימית, אינה חלק מכללי המשחק, ואין כללים בדרך לסכל אותה. ולכן, נאומו של נתניהו היה נאום אלים של הסתה לאלימות, וכל תוצאה אלימה תהיה באחריותו המלאה ובאשמתו של נתניהו.

אחד המרואיינים בהפגנה, לכתבה המזעזעת בערוץ 12 אמר "ביבי, אנחנו מחכים לפקודה". ומישהו הציג עוגה גדולה שעליה כתוב "מיליון חיילים מחכים ליום פקודה".

פקודה לְמה?

ואח"כ עוד טוענים בחוצפה ובהיתממות, שהצבת השמירה על מנדלבליט, שי ניצן וליאת בן ארי היא "הצגה". ואם חלילה מישהו מהמוסתים יקום יעשה מעשה כדי להגן על נתניהו מפני "הקושרים", מהר מאוד תצוץ "תיאוריה" שזה בעצם השב"כ.

* חילול השם – כיהודי, התביישתי על השתתפותם של רבנים רמי מעלה בהפגנה נגד מדינת החוק. מה כתוב בעשרת הדיברות שלהם? שוחד, מרמה והפרת אמונים?

אם זה לא חילול השם – חילול השם מהו?

* נבל ברשות התורה – את הטיעון ההזוי הזה אני מכיר עוד מימי פרשיות דרעי, והוא צץ שוב כתמיכה בנתניהו או בעיקר כהצדקת תמיכתם של רבנים בנתניהו: בהלכה, האיסור על שוחד נוגע רק לשופטים. מכאן, שאין איסור הלכתי על מנהיגים פוליטיים לשחד או לקחת שוחד.

נכון, הפסוק האוסר על שוחד עוסק בשופטים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט).

הטיעון הזה הוא ראש קטן הלכתי. במקום להתייחס למהות האיסור, שממנה ברור שהשוחד פסול ואסור, ולכן מן האמור על השופטים יש להקיש על כל בעל תפקיד שלטוני, מצמצמים בנוקדנות את האיסור הגורף להקשר המילולי הספציפי.

יש לזכור, שבתקופת התורה לא הייתה הפרדת רשויות. לא הייתה מערכת משפט נפרדת, אלא המנהיגים המדיניים היו גם השופטים. משה שפט את כל בני ישראל לבדו, עד שקיבל את עצת יתרו: "וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת". מדובר בשרים או בשופטים? הכתוב מדבר בפירוש על הקלת העומס על משה כשופט. איך נקראו מנהיגי ישראל לאחר יהושע בן נון ועד כינון המלוכה? שופטים. ע"ע ספר שופטים. אותם שופטים גם שפטו בפועל את עם ישראל וגם היו מנהיגיו המדיניים והצבאיים. ומי היו השופטים בתקופת המלכים? המלכים, כמובן. מה הייתה תפילתו של שלמה בראשית דרכו כמלך? הוא ביקש מאלוהים "לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע". מיד לאחר תפילתו, מספר התנ"ך על משפט שלמה, ולאחריו נכתב: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".

נו, אז שלמה הוא שופט או מלך? מותר או אסור לו לקבל שוחד? או שמא מותר לו כמלך ואסור לו כשופט?

ברור שמדובר בתירוצים עלובים שנועדו לטהר את שרץ השוחד של פוליטיקאים. למנהיגים מסוג זה מכוון הביטוי "נבל ברשות התורה".

* מקור מים חיים – הכתבה שעשתה לי את השבת, הייתה ראיון ב"7 ימים", של חנוך דאום עם מורו ורבו הרב יובל שרלו. אני מכיר את הרב שרלו עוד מימיו בגולן ובהנהגת ועד יישובי הגולן בראשית שנות ה-90. מאז ומתמיד ראיתי בו דמות מופת, איש של יושרה חסרת פשרות, אדם ערכי ומוסרי ממדרגה ראשונה. והיום, כאשר אני רואה רבנים חשובים שעוצמים את העיניים, אוטמים את האוזניים, סותמים את האף, מתקרנפים ומאתרגים את נתניהו ומעשיו, ומצטרפים למלחמתו הצינית להרס מדינת החוק ומוסדותיה, דבריו של הרב שרלו הם מקור מים חיים בעבורי.

הנה מקצת דבריו: "כבר זמן רב שהטענה העיקרית שלי מתמקדת באדמה החרוכה והמסוכנת מאוד. ישנה חשיבות עילאית לבולמי הכוח השלטוני: המשטרה, הפרקליטות, התקשורת החופשית … האופוזיציה ועוד ועוד. בצורה שיטתית ועקבית מתנהלת מערכה נגדם, הגדרתם כלא לגיטימיים, האשמתם כמבצעי מהפכה שלטונית ועוד ועוד. לא זו בלבד שלחלק גדול מהטענות אין אפילו בסיס – צריך להסתכל על התוצאה שלהן, שממוטטת את מעמדם של אלה. מעתה, כל פושע ייאחז בטענות אלה נגד כל העולם. הערעור על כל מוסדות השלטון מסכן אותנו מאוד. כאן אין מחלוקת בעובדות, שכן הן נעשות על ידי ראש הממשלה ושלוחיו בראש כל חוצות… הציונות הדתית אמורה לעמוד כנגד זה. היא חייבת לשאת את הקול המוסרי שנלמד מהתורה והנביאים; היא צריכה לתמוך בממלכתיות ובמוסדות המדינה, ובאיזון הראוי ביניהן. היא חייבת להיאבק על חזקת החפות של ראש הממשלה – אך בשום אופן לא על האדמה החרוכה שהוא מותיר".

* התנשאות דוחה – דברי הבלע של נרי לבנה, על כך של-95% מהמפגינים ברחבת המוזיאון היה זה הביקור הראשון במוזיאון, דוחים, יהירים, מתנשאים ורוויי דעות קדומות.

הרי סביר להניח שהיא לא מכירה אף אחד או כמעט אף אחד מן המפגינים. על סמך מה היא טוענת זאת, מלבד דעה קדומה על ציבור שלם? היא מתנשאת על המפגינים, לכאורה – בשם הנאורות, אך אין דבר חשוך יותר מהכללה כזאת.

בכתבה על ההפגנה הזאת זיהיתי רק מפגין אחד, חבר שלי, שחבל לי מאוד שהוא אימץ ועוד בקיצוניות כזאת את הצד הביביסטי, ועשה דרך ארוכה מאוד מן הדרום הרחוק להפגנה הזאת. מדובר בהחלט באדם שמבקר במוזיאונים. אני יודע שעל הבמה נאמה מפגינה מסוימת שלא קראה את צ'כוב, אך זאת לא כיוון שאיזו נרי זו או אחרת שייכה אותה לציבור כלשהו, אלא כי היא בחרה להתהדר בכך. אגב, החבר שלי שהפגין שם קרא גם קרא צ'כוב.

* סכין בגב – הליכודניקים אוהבים להתהדר בפריימריז, אבל כאשר מישהו מעז להתמודד על ההנהגה, הם מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים אותו על הכביש. הוא בוגד, הוא גיס חמישי, הוא שליח "הקרן", הוא אנס. הם מפיצים עליו עלילות ובדותות. ושפחתו החרופה של הנאשם, שברגע של הומור מינה אותה על ה… תרבות (!!!) מאשימה את המעז להתמודד שהוא תוקע סכין בגב.

* מנהיג הדיסידנטים – בלי קשר לתוצאות הפריימריז בליכוד – עצם העובדה שקם בליכוד מנהיג לדיסידנטים, היא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית ובעיקר לליכוד.

* כ"ט שמח – למה הפלשתינאים ירו דווקא בערב שבת? לציון כ"ט בנובמבר. כך הם נהגו גם ביום הצהרת בלפור (2 בנובמבר).

* ההשוואה לאפרטהייד על שום מה? – ההשוואה של ישראל לאפרטהייד מסוכנת יותר מן ההשוואה לנאצים. את ההשוואה לנאצים אף אחד כמעט אינו קונה והיא נתפסת כפרובוקציה. לעומת זאת ההשוואה המופרכת לאפרטהייד מצליחה לשכנע רבים. באוניברסיטאות במערב מתקיים מדי שנה "שבוע האפרטהייד הישראלי". ובשוקניה השקר הזה חוגג.

ההשוואה הזאת היא החביבה על התועמלנים האנטישמים וכל הבידיאסים למיניהם. למה דווקא ההשוואה הזאת? הרי הם מכנים את ישראל גם קולוניאליסטית, לאומנית, גזענית, פשיסטית. אבל אין "שבוע הקולוניאליזם הישראלי". מה הסיבה לכך?

המדינות הקולוניאליסטיות לשעבר חיות וקיימות – בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה וכו'. גם ההשוואה של המתנחלים הציונים שהתנחלו בפלשתין למתנחלים הלבנים שהתנחלו באמריקה ובאוסטרליה וביצעו שם טיהור אתני חביב עליהם, אך גם הוא אינו עומד בראש טבלת השנאה. למה? כי ארה"ב ואוסטרליה קיימות.

ההשוואה לאפרטהייד בדרום אפריקה נועדה ליצור קשר תודעתי בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הלבנה, שאינה קיימת עוד. המטרה היא להציג את ישראל כמדינה זמנית, שניתן לחסל אותה. איך? באותם האמצעים שחוסלה דרא"פ הלבנה, ובראשם חרם. זאת האסטרטגיה שנקבעה בוועידת האנטישמיות והגזענות בדרבן ב-2001, והיא מיושמת באדיקות עד היום. הם מציגים את המדינה הציונית כמדינת אפרטהייד, ומנסים להפיל אותה כך שבמקום ישראל תקום מדינת פלשתין "הילידית" המקבילה, כביכול, לדרא"פ של היום.

בניגוד להשוואה לנאצים, שעליה לדעתי אין להתווכח, כי עצם הניסיון להוכיח את מופרכותה נותן לה לגיטימציה, אני חושב שחובה עלינו להתייחס לטענת האפרטהייד ולהפריך אותה, כי היא חסרת שחר וניתן להוכיח זאת בקלות, ומצד שני היא פופולרית ויש לה קונים רבים.

* מראית עין – טועה מי שחושב שהמתנגדים החריפים ביותר של בית המשפט העליון בישראל הם מן הימין הקיצוני. אני חוקר כעת את תופעת BDS ומגלה שהביקורת החריפה עוד יותר היא מצד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בישראל ובמערב. טוענים נגד בית המשפט העליון שהוא מכשיר את האפרטהייד שנעוץ בעצם קיומה של מדינה יהודית (שככזו היא לא יכולה להיות דמוקרטית אלא "אתנוקרטית") ואת ה"שקר" של המושג "יהודית-דמוקרטית". בית המשפט מכשיר את העליונות הגזענית של היהודים. בית המשפט מכשיר את "אקיבוש" וההתנחלות ועוד ועוד. ואיך הם מציגים, למשל, את העובדה ששוב ושוב בית המשפט העליון מאפשר לרשימות אנטי ציוניות לרוץ לכנסת ומבטל את החלטות ועדת הבחירות המרכזית לאסור את השתתפותן?

ג'ונתן קוק, עיתונאי ובלוגר בריטי המתגורר בנצרת, כותב על "הטריקים שהומצאו סביב הגדרתה הבלתי אפשרית של המדינה כ'יהודית דמוקרטית' ". תחת הכותרת "שוויון למראית עין כגניבת דעת" הוא סוקר קודם כל את עמדותיו של בית המשפט העליון שעד כה מנע את כל הניסיונות לפסול רשימות לא-ציוניות מהבחירות לכנסת, כתרומה לאותה "מראית עין" חשובה של שוויון בפני החוק.

* חובב האנטישמים – מאז מלחמת העולם השניה לא היה באירופה מנהיג אנטישמי כמו קורבין, מנהיג הלייבור, שמאיים להיבחר, חס ושלום, לראשות ממשלת בריטניה. באופן מסורתי יהודי בריטניה היו מזוהים עם הלייבור והלייבור היה מזוהה אתם. אבל היום, אחוז היהודים שיתמכו בצורר הוא בערך 0%. על פי הסקרים, כמעט 100% מיהודי בריטניה מגדירים את קורבין כאנטישמי. כ-50% מהם מצהירים שישקלו לעזוב את בריטניה אם הוא יבחר.

וגדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הערצה ותמיכה ללא גבול במנהיג האנטישמי. לא למרות האנטישמיות שלו, אלא בגלל האנטישמיות שלו. לוי הנ"ל פשוט חובב אנטישמים, דוגמת ווטרס וקורבין.

טוב, לוי לא טען שהוא מעריץ את קורבין בשל האנטישמיות. הוא בכלל מכחיש את עובדת האנטישמיות של קורבין ומגדיר אותו "רק" אנטי ישראלי, שזה בכלל דבר שגדעון לוי מעריץ. הוא מביע תקווה שקורבין יבחר, לא בשל עמדותיו בסוגיות בריטיות או אירופיות, אלא בשל היותו אנטי ישראלי; "רק" אנטי ישראלי. או בלשונו: "הוא המדינאי היכול לשנות את השיח הבינלאומי כלפי הכיבוש ואת המאבק בו. הוא שמץ התקווה לעולם אחר וישראל אחרת — ומה נבקש עוד". כלומר לוי רוצה מנהיג ברוח BDS שיוביל לחרם ומצור כלכלי על המדינה שהוא שונא כל כך. בשל האנטישמיות ושנאת ישראל שלו, מגדיר לוי את קורבין "לוחם צדק".

דבר חיובי אחד אני יכול לומר על גדעון לוי. הוא יודע להבחין בין טוב ורע. הבעיה היא שהוא בוחר תמיד ברע ונלחם בטוב. לכן הוא מעריץ את הצורר האנטישמי, ותוקף בשצף קצף את הרב הראשי של יהדות בריטניה, הרב מירווס, שקרא לא להצביע למנהיג האנטישמי. הרב מירווס נולד בדרא"פ, ולוי טוען שבתור שכזה היה עליו להילחם ב"מדינת האפרטהייד", כפי שהאנטישמים הקיצונים מכנים בבורות ושנאה את ישראל.

גדעון לוי טוען שקורבין אינו אנטישמי, אך הוא עצמו כותב על יהדות בריטניה בארסיות אנטישמית שלא הייתה מביישת את מי שאני מעדיף לא להשוות אליהם. "כמחצית מיהודי בריטניה שוקלים לברוח, אם קורבין ייבחר. שיברחו. הסקר שהראה זאת עלול דווקא לעודד אנטישמיות: האם יהודי בריטניה הם בריטים על תנאי? למי נתונה נאמנותם?" בנצי גופשטיין ביום עכור במיוחד יכול לכתוב כך על ערביי ישראל.

* מלחמת הגופות – החלטת בנט להפסיק להחזיר גופות מחבלים עד החזרת גופות חללי צה"ל מוצדקת. יש להוסיף עליה אמירה, שעם החזרת גופות חללי צה"ל יוחזרו מיד כל גופות המחבלים שבידינו.

במסגרת ההסדרה עם חמאס יש לחתור להסכמה הומניטרית של הפסקת "מלחמת הגופות", והחזרה מיידית של כל גופה, משני הצדדים.

* מיתוג – הגיג ששמעתי: עיריית נצרת שוקלת לשנות את שמה של העיר לנוף הגליל תחתית.

* שווארצע פרייטאג – גם אני חלק מהעדריות. בשווארצע פרייטאג עשיתי שופינג. קניתי את עיתוני השבת.

* ביד הלשון

אלוני יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר ועל משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג. והיום – על אלוני יצחק.

אלוני יצחק הוא כפר נוער, בין כפר גליקסון לגבעת עדה. הוא קרוי על שמו של יצחק גרינבוים – מהמנהיגים הבולטים של התנועה הציונית בפולין, חבר בסיים הפולני, מראשי הציונים הכלליים ושר הפנים הראשון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.11.19

* שבועת אמונים – גדעון סער מבין ששבועתו לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה מחייבת יותר מהצהרת הנאמנות לנאשם. כיוון שיש סתירה ברורה ומוחלטת בין השניים, הוא בחר כראוי. יש לקוות שבעקבותיו ילכו שאר ראשי הליכוד, אחרי שנים של התקרנפות.

* פגישתי עם סער – לפני שנים אחדות, פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר בענייני חינוך. למחרת קיבלתי שיחת טלפון מלשכת שר החינוך, בה נאמר לי שהשר קרא את מאמרי והתרשם מאוד והוא מעוניין להיפגש אתי.

שמחתי מאוד. כפובליציסט אין דבר שחשוב לי יותר מלהשפיע, הן על דעת הקהל והן על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. ואם מאמר שלי גרם לשר להזמין אותי לשיחה על תוכנו, הדבר משמח אותי מאוד. לקחתי ברצינות את השיחה, התכוננתי אליה, כדי שבשיחה אוכל להרחיב מעבר למה שניתן להכניס למאמר בן 500 מילה.

ביום שקבענו הגעתי ללשכת השר, גדעון סער. הוא היה לבבי מאוד, לא הזכיר את המאמר ולא אמר מילה בענייני חינוך. הוא הזמין אותי כדי להציע לי להיות כותב הנאומים שלו (בשכר, כמובן). דחיתי את ההצעה בנימוס. הייתה זו הפעם היחידה שבה פגשתי את סער.

היום אשמח לכתוב לו, (בהתנדבות, כמובן) את נאום הניצחון בפריימריז.

* והרי התחזית – לפני שבועות אחדים התפרסמו דברי הג'ורה יאיר נתניהו שגדעון סער הוא אנס. כעת, משסער הודיע על התמודדותו, הטענה הזו תופץ בענק, והיא תהיה "הוכחה" ל"אכיפה בררנית" ול"לא ביבי לא חוקרים", במיוחד כשמדובר בססססמולן שהתחתן עם התשקורת העוינת.

* מועמד הקרן החדשה – אז מה חדש ברשת? מנדלבליט יכול לנוח מעט. יש אויב חדש – גדעון סער. ההמון המוסת, מדקלמי דפי המסרים, עסוקים יותר באיום החדש. כיצד מוגדר גדעון סער? "מועמד הקרן החדשה". כן. ויש כבר תיאוריה איך הקרן החדשה טיפחה אותו והכינה אותו לרגע הזה של ניסיון ההפיכה, שמשתלב בהפיכה של היועמ"ש והפרקליטות. וההוכחה? הקרן החדשה הפעילה אותו במינוי עוכר ישראל רובי ריבלין לנשיאות. יש הוכחה טובה מזאת?

ציטוטים (ואני נשבע שאני לא ממציא את הטירלול הזה): "איש הקרן החדשה גדעון סער מממש את תכנית הקרן החדשה והמועצה לשלום ובטחון ממומנת הקרן החדשה להדחת נתניהו באמצע הקדנציה… כבר בינואר 2019 התוכנית בידינו לאחר שאיתרנו אותה במרתפי המכון למחקרי בטחון לאומי / המועצה לשלום ובטחון ממומנת הקרן החדשה… חיכינו לראות מתי גדעון סער יופעל. עכשיו זה קורה לאחר שרביב דרוקר איש הקרן החדשה העלה את התוכנית המסודרת בעיתון הארץ. זה קורה…" לא נגענו. כן, טירוף טירוף, אבל יש שיטה בטירוף הזה. ויש מפעיל לטירוף הזה.

ועוד כרזה: דיוקנו של סער ועליה נכתב: "בוגד! מעיפים מהליכוד!"

* מי יהיה השני? – גלעד ארדן הוביל רפורמה בהסכמה בשידור הציבורי, מתוך כוונה להציל ולהעצים אותו. בא נתניהו והחריב אותה, בניסיונו (שסוכל בידי כחלון, כשעוד היה ימין שפוי, בטרם התקרנף) לחסל את השידור הציבורי.

גלעד ארדן הוביל רפורמה בבזק, שתגדיל את התחרות בענף, תוזיל את המחירים ותשרת את האזרחים. נתניהו הדיח אותו מהתפקיד ומינה את עצמו לשר התקשורת, כדי שלא יפריע לקשר המושחת בינו לבין הטייקון אלוביץ', נגד טובת המשק והאזרחים.

גלעד ארדן הוא השר לביטחון פנים הממונה על משטרת ישראל. הוא עד למתקפה שלוחת הרסן שמנהל נתניהו נגד משטרת ישראל מעל שלוש שנים. הוא מינה, יחד עם נתניהו, את המפכ"ל רוני אלשייך. הוא ראה איזה מסע הסתה, הכפשה וביוש (שיימינג) ניהל נגדו נתניהו, כדי לפגוע בו ובחקירה.

נתניהו הבטיח לגלעד ארדן את תיק החוץ ולא קיים.

האם גלעד ארדן ילך בעקבותיו של גדעון סער ויהיה השני שייצא מארון הקרנפים?

שניהם, סער וארדן, היו נאמני הנאמנים, לקקני הלקקנים לנתניהו, והוא זרק אותם לכלבים ברגע שהוא ראה שהם מתחזקים והחל לחשוש מהם. האם הם ישלבו ידיים במאבק להחזיר את הליכוד למסילה?

* סכנה – כאשר ראש ממשלת ישראל משלהב את היצרים ומוציא המונים לרחובות להפגין נגד מדינת החוק ובעד השחיתות, ומציג הליך יסודי ורציני שהוביל לכתבי אישום נגדו כ"הפיכה" – הוא עלול לדרדר את אומת ההיי-טק למדינת עולם שלישי.

כאשר היועמ"ש, פרקליט המדינה וליאת בן-ארי נדרשים לאבטחה כבדה ויסודית, בעקבות ההסתה הפרועה של ראש הממשלה הנאשם והחשש שיהיו מי שיתרגמו את התרת הדם למצוות עשה – אפשר לומר בבירור שנתניהו הוא אדם מסוכן. הוא סכנה לחברה הישראלית.

* מצביעים ברגליים – רוב השרים והח"כים מהליכוד דאגו לסדר לעצמם חתונות ובר מצוות ביום שני בערב, כדי להימנע מהשתתפות בהפגנה נגד מדינת החוק ובעד השחיתות. הם יודעים היטב למה. הם אמנם לא יאמרו זאת בע"פ, אבל את דעתם האמתית על כתבי האישום ועל המלחמה שאוסר נתניהו על מדינת החוק הם הביעו ברגלים. הם לא רוצים שבעוד עשר שנים מישהו ישלוף את תמונתם באירוע המביש.

* לשפוט את השופטים – סיסמת הדה-לגיטימציה "לחקור את החוקרים" תתיישן ביום שבו תוחלף בסיסמת דה-לגיטימציה אקטואלית יותר: לשפוט את השופטים.

* כולם שפיטים – כתב לי ב': "יש פה תהליך פוליטיזציה ושחיתות בפרקליטות שנחשפת ולא רק מול נתניהו. 'הכל שפיט' זה פשע, רק אין מי שיבקר את הפרקליטות. הם שופטים לפי האג'נדה הפוליטית שלהם. גוף ללא ביקורת הופך למפלצת. כבר רבין אמר 'ללא בג"ץ ללא חמס'. בעקבות אחד המעשים הפושעים של אבי השחיתות אהרון ברק".

אני מביא את דבריו של ב' ואת תגובתי בתפוצה רחבה, כי הטענה הזאת נשמעת רבות, כהצדקה לתאוריות הקונספירציה של הנאשם, העושה דה לגיטימציה לכל מערכת החוק והמשפט בישראל, כדי למלט את עצמו מאימת הדין.

ב' עושה סלט ומערבב מין בשאינו מינו. רבין לא אמר "בלי בג"ץ ובלי חמאס", אלא "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הוא לא אמר זאת בתגובה לפסק דין של בג"ץ, אלא כטיעון להצדקת הסכם אוסלו. מול הטענות שהטרור יכה בנו, הוא אמר שלהיפך, ערפאת ידכא את הטרור ללא מעצורים, כי השלטון שלו הוא שלטון רודני, דיקטטורי, שלא כפוף לכל חוק, לכל ביקורת שיפוטית ולא יהיו ארגונים שיתנגדו לו. הוא יוכל להוציא להורג בלי משפט, לירות באזרחים באופן חופשי, לענות, להעלים אנשים וכו'. הדברים נאמרו בראיון לערוץ הראשון ב-1 במרץ 1994. הציטוט המלא: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה". עד כמה הוא צדק כולנו יודעים ויש יותר מאלף משפחות שכולות ועוד אלפי פצועים שיכולים להעיד על כך. אבל רבין לבטח לא התכוון לומר שהוא רוצה שישראל תהיה דמוקרטית כמו הרשות הפלשתינאית וכמו מדינות ערב. אני רוצה לקוות שגם ב' אינו רוצה זאת. אני, מכל מקום, לבטח לא רוצה בכך.

סוגיה אחרת היא סוגית "הכל שפיט". הביטוי האומלל של אהרון ברק, "הכל שפיט", הוא האמירה הקיצונית ביותר של רעיון האקטיביזם השיפוטי. בכל העולם המערבי יש מחלוקת בין מה שקרוי שמרנים ומה שקרוי אקטיביסטים. השאלה היא מהם גבולות המעורבות של הרשות השופטת בתחומי הרשות המחוקקת, ובמידה מסוימת גם בתחומי הרשות המבצעת. בסוגיה הזאת, אני דוגל בגישה השמרנית. הרבה לפני שסוגיית האקטיביזם השיפוטי הייתה נושא נפוץ בשיח הציבורי, כבר לפני 25 שנה, יצאתי נגד האקטיביזם השיפוטי. לאורך השנים כתבתי על כך עשרות מאמרים. יצאתי נגד האקטיביזם השיפוטי גם כאשר מבחינה פוליטית הוא פסק כעמדתי. אתן שתי דוגמאות.

התנגדתי לחוק טל, בנושא גיוס בחורי ישיבות, אבל התנגדתי לפסיקת בג"ץ שפסל את החוק. בג"ץ צריך להתערב בחקיקה רק במקרים של פגיעה ברורה ומשמעותית בזכויות האזרח. במקרה זה, אין פגיעה כזאת, ולכן ההתערבות אינה מוצדקת. חשבתי שאת המאבק בחוק טל יש לבצע בדרכים פוליטיות, ציבוריות, תקשורתיות וכו' ואין זה מעניינו של בית המשפט.

התנגדתי לכל עסקאות שחרור מחבלים הן תמורת שבויים ישראלים ובוודאי כמחוות. עם זאת, התנגדתי לעתירות לבג"ץ נגד העסקאות הללו, כי אני סבור שהממשלה מוסמכת לבצע אותן ואין זה עניינו של בית המשפט. אמנם בית המשפט דחה את העתירות הללו, אך לדעתי היה עליו לפסול אותן על הסף, בטענה שהן אינן שפיטות. גם את ההתנגדות לעסקאות הללו יש לנהל בכנסת, בעיתונות, בהפגנות וכד'.

לא הכל שפיט, אבל מצד שני אי אפשר לטעון ששום דבר אינו שפיט. אם שום דבר אינו שפיט, יש לבטל את בתי המשפט. והרי אין מדינה, בוודאי מדינה דמוקרטית, בוודאי מדינת חוק, שאין בה רשות שופטת.

המחלוקת על גבולות ההתערבות של בית המשפט העליון, נוגעת להתערבות בסוגיות ציבוריות. בוודאי שאינה קשורה לסוגיות פליליות. גם השמרנים הקיצוניים ביותר אינם טוענים שסוגיות פליליות אינן שפיטות. ברור שכל חשד בפלילים צריך להיבדק ולהיחקר ואם החקירה מולידה כתב אישום, הוא יתברר בבית המשפט.

לא הכל שפיט, אבל כולם שפיטים. אין אדם הנמצא מעל החוק ומותר לו לעבור על החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא נשיא בית המשפט העליון, לא שרים, לא שופטים, לא ח"כים, לא פרקליטים ולא שוטרים. לכן, אין שום קשר בין הנושאים. מי שעושה קשר ביניהם, מנצל את הבורות של הציבור כדי להסית אותו נגד מערכת החוק וליצור לה דה-לגיטימציה.

הטענה שאף אחד אינו מבקר את הפרקליטות גם היא ספין חסר שחר. יש בישראל גוף שנקרא נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, הפועל על פי חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, התשע"ו-2016. נציבות זו החליפה את נתב"ם – נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות. את החוק החדש יזמה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, כדי לתת לנציבות יותר שיניים. בראש הנציבות עומד השופט דוד רוזן, מי ששפט את אולמרט, אדם שאיש אינו מפקפק ביושרו, בענייניותו ובמקצועיותו. בנציבות מועסקים 24 חוקרים.

מפיצי תאוריית הקונספירציה על "מדינת העומק", טוענים שגם הנציבות היא חלק ממדינת העומק כפי שמח"ש היא חלק מ"מדינת העומק". אבל גם אם תקום מח"מ – מחלקה לחקירת מח"ש וגם נציבות לביקורת על הנציבות לביקורת על הפרקליטות, גם הם יוקעו כחלק מאותה קונספירציה. וכנ"ל אם יקימו עוד גופי ביקורת על ביקורת על ביקורת. כי בסופו של דבר, הטענה של בודי התאוריה היא שיש אמת אחת. נתניהו זכאי לחלוטין ותופרים לו תיקים. וכל מוסד שלא יתיישר על פי הטענה, מוכיח בכך, לדידם, שהוא חלק מאותה קונספירציה.

נתניהו נחקר על חשדות כבדים בפלילים. מאות אנשים היו מעורבים בחקירה – אנשי רשות המסים, שוטרים, פרקליטים והיועץ המשפטי. היועץ עצמו, איש ימין דתי, בן ללוחמי אצ"ל, יד ימינו ואיש אמונו של נתניהו שכיהן כמזכיר הממשלה שלו ומונה על ידיו לתפקיד, הוא התגלמות בית הלל. זהיר שבזהירים. הוא דחה את המלצות המשטרה והפרקליטות להאשים את נתניהו בשוחד בתיקי 1,000 ו-2,000. כל אלה, כל מי שעסקו בנושא ולמדו את הראיות, הגיעו למסקנה שנתניהו עבר עבירות שחיתות פליליות.

הדה-לגיטימציה למשטרה ולפרקליטות, היא חמורה ביותר. וחמורה עוד יותר הדה-לגיטימציה שנעשית מראש לבית המשפט, עוד לפני המשפט.

נתניהו מערער את יסודות קיומה של מדינת ישראל, כאשר הוא מסית את אזרחי המדינה נגד מערכות החוק והמשפט, והוא עושה זאת אך ורק מאינטרס אישי, של נאשם שרוצה לחלץ את עורו.

אחזור לנושא האקטיביזם השיפוטי. כמי שמתנגד לאקטיביזם, וכמי שיצא נגדו פעמים רבות, מעולם לא פקפקתי ביושרת השופטים שהתערבו היכן שלדעתי אין מקום להתערבות והיכן שהתנגדתי לפסיקותיהם. בוודאי ובוודאי שהניסיון לתאר אותם כמי שמשתמשים בבית המשפט כדי לתפור תיקים לצורך הפיכה שלטונית, הוא ניסיון מושחת של עבריין לגונן על עצמו באמצעות תקיפת המערכת. נתניהו אינו נוהג באחריות לאומית ובאופן ממלכתי, כראוי למנהיג לאומי, אלא כאחרון הפושעים והעבריינים. הוא מוכן להצית הכל כדי להציל את עצמו.

וחבל שהמוני חסידים הולכים אחריו בעיניים עצומות. אין לו עכבות, ולא אכפת לו להוליך שולל את תומכיו, כדי שיהיו החיילים במאבקו האישי. לא זכור לי שהוא התחלק עמם בסיגרים ובשמפניות שסופקו לו בקווי האספקה המושחתים. אבל כאשר הוא נפל, הוא רוצה אותם אתו. ובעזרתם הוא מנסה להפיל את מדינת ישראל ואת מוסדותיה.

* בין מאבק לגיטימי לבלתי לגיטימי – יום חמישי בערב היה יום עצוב בתולדות מדינת ישראל. לראשונה בתולדות המדינה, הוגשו כתבי אישום חמורים ביותר נגד ראש ממשלה מכהן, על עבירות שעשה כראש הממשלה, כולל עבירת השוחד. אך מה שהיה חמור לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום היה נאום ההסתה וההדחה שלו. היה זה רגע שֶׁפל שלא היה כדוגמתו בתולדות מדינת ישראל.

עומד ראש ממשלה, נאשם בפלילים, ומסית את ההמון נגד המדינה ומוסדותיה בנאום מתלהם, אלים, מסית, מדיח, ממריד, מתיר דם, מתקרבן, מתבכיין. כאזרח מדינת ישראל חשתי בושה לנוכח הטירוף.

כעבור יומיים, נשא בני גנץ נאום, שהעמיד אותו כאלטרנטיבה של מנהיגות אחרת; מנהיגות אחראית, ממלכתית, מכבדת, מכובדת, מפייסת, חותרת לאחדות לאומית ולאיחוי הקרעים. זאת המנהיגות שמדינת ישראל ראויה לה.

ודווקא לכן, אני רואה לנכון להעיר על משפט אחד בנאומו של גנץ, שאכזב מאוד. היה זה המשפט שהטיל על נתניהו את האחריות על ההסתה שקדמה לרצח רבין. אכן, הייתה הסתה, אך נתניהו אינו נגוע בה. הוא היה ראש האופוזיציה והוביל מאבק תקיף ונחרץ אך לגיטימי נגד מדיניות הממשלה. הוא לא נטל חלק בהסתה ואף יצא נגדה, בשיחות סגורות ובגלוי.

בחכמה שלאחר מעשה ניתן לומר, בצדק, שהוא לא עשה מספיק נגד ההסתה. אך באותה חכמת בדיעבד אפשר להאשים את רבין שסירב ללבוש את אפוד המגן. איש לא העלה על דעתו רצח פוליטי. אך האשמתו של נתניהו בהסתה היא פשוט שקר.

ערבוב בין מאבק לגיטימי לבלתי לגיטימי פסול משתי סיבות. מצד אחד הוא יוצר דה-לגיטימציה למאבק דמוקרטי לגיטימי. מצד שני הוא יוצר לגיטימציה למאבק אלים ולא לגיטימי. מן הראוי שנקפיד להבחין בין השניים.

ראש האופוזיציה נתניהו ניהל מאבק לגיטימי נגד מדיניות אוסלו. ראש הממשלה נתניהו מנהל מאבק בלתי לגיטימי נגד מדינת החוק, בעד הצבתו מעל החוק ולהימלטותו מאימת הדין. כאשר ראש הממשלה פועל ללא גבולות, ללא עכבות, כאילו אין מחר, כשהכל מותר והמטרה מקדשת את האמצעים, הוא אדם מסוכן.

* היועמ"ש הבא – אהוד בן עזר קורא ליועץ המשפטי להתפטר, כדי שימונה מי שאינו קשור לתיקים ה"הזויים". יש לזכור, שמנדלבליט הוא איש ימין, מקורבו, יד ימינו ואיש סודו של נתניהו. נתניהו מינה אותו למזכיר הממשלה ולאחר מכן לתפקיד היועמ"ש. מנדלבליט הוא האדם האחרון שירצה לפגוע בנתניהו.

אבל מה לעשות, ויש ראיות. והראיות הן ראיות חותכות. ומנדלבליט הוא אדם בעל יושרה, ממלכתי, נאמן לתפקידו ולאחריותו. הוא לא יכול לנהוג אחרת, בלי למעול בתפקידו.

אז את מי אהוד מציע למנות לתפקיד? את איתמר בן גביר?

יחד עם זאת, אני דבק בעמדתי שאני מטיף לה כבר שנים רבות, שיש להפריד בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* המתארגים בע"מ – במשך עשרות שנים איתרגה הציונות הדתית את אריק שרון, עד שהוא התהפך עליה, אך הם לא למדו את הלקח, ונוהגים כך כלפי נתניהו. טוב שיש בין רבניה מי שאינם מוכים בסנוורים ומסרבים להתקרנף; רבנים כמו הרב יגאל אריאל, הרב שרלו והרב שי פירון. וכמובן, אין לשכוח דמויות מופת שצמחו בערוגות הציונות הדתית והן בשרה מבשרה, כמו רוני אלשייך ואביחי מנדלבליט.

* גרוע מקואליציה – אני שומע את הקולות לפיהם "בגלל יועז הנדל וצביקה האוזר גנץ לא ראש ממשלה", בשל פועלם נגד הרעיון ההזוי של ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אם זה נכון, הם ראויים לצל"ש. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

אבל יש לדעת, שיועז וצביקה אינם אנשים פרטיים. מדובר בתל"ם. תל"ם כולה, ובוגי יעלון בראשה, לא הייתה נותנת לזה לקרות. והאמת היא שמלכתחילה היה מדובר בספין. לא נוהל שום מו"מ עם הרשימה המשותפת. כל הדיבור על "שום רעיון לא יורד מהשולחן", היה טקטיקה. בעיניי, טקטיקה טיפשית שגרמה נזק. אבל זה לא היה יותר מזה. עם זאת, היו ביש עתיד מי שרצו בכך, מתוך פנטזיה שברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכוד ידיח אותו ויצטרף לממשלה. כמובן שזאת הזיה.

כאשר הנושא היה "על השולחן" כתבתי על כך הרבה. אני רוצה להתייחס עוד לאחד הטיעונים של תומכי הרעיון. "לא מדובר בהכנסת הרשימה המשותפת לקואליציה", הם אמרו, "אלא רק בתמיכה מבחוץ".

ואני טוען, שממשלת מיעוט שתלויה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת, גרועה יותר ובעייתית יותר מאשר צירוף הרשימה המשותפת לקואליציה. זו תלות במפלגה שאין לה שום מחויבות ואחריות קואליציונית, ולכן על כל הצבעה, על כל חוק, כל יום, יתנהל אתה מחדש מו"מ קואליציוני, וכוח הסחיטה שלה יהיה אדיר. כמובן שממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

* גם בזה ישראל אשמה – אני חוקר לאחרונה את תופעת BDS בתקווה שהמחקר יניב ספר. אני נתקל בתופעות מדהימות. דוגמית? "מחקר" על פיו התופעה של רצח נשים על "חילול כבוד המשפחה" (פמיסייד) במגזר הערבי, הוא תופעה אופיינית לחברות תחת משטר אפרטהייד. "לאליטות בעלות הפריווילגיות נוח לקבל אותה כגזירה משמיים, או אף לעודד אותה בעצימת עין. אליטת האפרטהייד יכולה להצביע על פרקטיקת הפמיסייד כהוכחה ניצחת לפיגור של החברה הילידית המצדיקה את נישולה והאיסורים על התקרבות אליה. ואם לא די בכך, פמיסייד ילידי הוא נכס לכל אסטרטגיה של הפרד ומשול: כל כך הרבה אנרגיות של זעם, יצרים, תוקפנות ואלימות – כולל אלימות קטלנית – מתועלות לנושאים 'משפחתיים פנימיים' במקום להציק לשלטונות" ועוד כהנה וכהנה. ומיליונים רבים קונים את הזבל הזה.

אגב, קראתי דברים של פרופסור אוטואנטישמי מנוול בבריטניה, אלון בן דור, שיוצא נגד ההשוואה בין האפרטהייד הציוני לאפרטהייד הדרום אפריקאי, כי ההשוואה הזאת עושה עוול לדרא"פ. הנ"ל תוקף יהודים אנטי-ציונים, שמתכחשים לעובדה שהיהדות עצמה היא גזענית והאפרטהייד טבוע בה. הגזענות המובנית ביהדות היא הגורם לאנטישמיות, לטענתו.

* קו-קלוקס-קלאן הישראלי – טחנות הצדק טוחנות לאט. חמש שנים לקח עד שסוף סוף הוגשו כתבי האישום נגד מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי גיפשטיין. אבל מוטב מאוחר מבכלל לא.

* רשמי סיור בכביש החוף – אני נוהג לנסוע לת"א דרך כביש 6, אבל אני נהג ממושמע. אם הווייז שולח אותי לדרך אחרת, אני לא מתווכח. הבוקר הוא שלח אותי לכביש החוף. וכך, נחשפתי לראשונה לנתיב +. ואלה רשמיי: א. אכן, כשהתנועה בשאר הנתיבים מזדחלת, בנתיב + היא זורמת. ב. רבות מהמכוניות בנתיב זה, אולי רובן, היו עם… נהג אחד!

מכך אני מסיק מספר מסקנות: 1. יש הרבה עבריינים על הכביש שמצפצפים על החוק. 2. הרוב הגדול של הנהגים מכבדים את החוק, ולכן מזדחלים כשלידם נתיב זורם. 3. אם הנתיב זורם כאשר כל כך הרבה מכוניות חד-נהגיות נוסעות בו, כנראה שיש מעט מאוד נסיעות שיתופיות.

ולסיכום – עקרונית אני בעד הניסיון של נתיב +, אך כדאי להגביל אותו בזמן ולקבל החלטה אם להפוך אותו להסדר קבע על פי התוצאות.

* תיקון טעות – במאמרי "בכוח הזכות" ביקרתי את הממשלה על כך שלא אימצה את דו"ח אדמונד לוי, על הזכות המשפטית של ישראל ביו"ש. נסמכתי בכך, בעיקר על הביקורת של הנהגת מועצת יש"ע על הממשלה בנדון.

בוגי יעלון העיר לי שלא דייקתי. אמנם הדו"ח בכללותו לא אומץ, בשל התנגדותו של אהוד ברק, אבל בישיבה שהתקיימה ב-29 בנובמבר 2012 הממשלה אימצה את ליבת הדו"ח – ההגדרה של שטחי יהודה ושומרון כ"שטח במחלוקת" ולא כ"שטח כבוש". עם מינויו של יעלון לשר הביטחון, הוא החל ליישם בהדרגה, בתוקף סמכותו, סעיפים רבים מן הדו"ח, אך הספיק פחות מכפי שתכנן. לא היה לכך, למרבה הצער, המשך בתקופתם של ליברמן ונתניהו כשרי הביטחון.

* ביד הלשון

משואות יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין ועל תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר. והיום – על משואות יצחק.

המושב השיתופי הדתי משואות יצחק נקרא על שמו של הרב הראשי לארץ ישראל והרב הראשי הראשון למדינת ישראל, יצחק אייזיק הרצוג, אביו של הנשיא השישי חיים הרצוג וסבו של יצחק בוז'י הרצוג. משואות יצחק קם ב-1945 כקיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי לגוש עציון. הקיבוץ נפל בתש"ח, בנפילת הגוש כולו. חברי הקיבוץ שנותרו בחיים, נפלו בשבי הירדנים, שבו הם ישבו 9 חודשים. בשובם, באוקטובר 1949, הם עלו מחדש לקרקע בשטח המועצה האזורית שפיר, בקרבת אשקלון. כעבור שלוש שנים הם החליטו להפוך למושב שיתופי.

על יצחקים נוספים – בקרוב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.11.19

* היום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות – ב-9 בנובמבר 1938 בוצע ליל הבדולח – הפוגרום הגדול ביהודי גרמניה, בהובלת המשטר הנאצי.

ב-9 בנובמבר 1975, קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה האנטישמית ביותר בתולדותיה, שגינתה את הציונות והגדירה אותה כגזענות.

תלמידיהם של מבצעי ליל הבדולח ושל מובילי החלטת האו"ם ממשיכים לפעול גם היום באותה רוח.

מן הראוי להגדיר את 9 בנובמבר כיום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות; להעלות ביום זה על סדר היום העולמי את האנטישמיות לסוגיה, הישירה והמוסווית, ולהוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה באנטישמיות.

* הכישורים של ג'ונסון – אני מייחל בכל לבי לניצחונו של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה ורואה בהפסד שלו סכנה גדולה.

הכישורים שלו, שבעטיים אני כל כך רוצה בניצחונו, הם זהותו של היריב שלו – הצורר האנטישמי קורבין.

* החלטה אחראית – החלטת בית המשפט העליון להותיר על כנה את ההחלטה לגרש את עומר שאקיר, פעיל טרור ה-BDS האנטישמי, היא ביטוי לאחריות הלאומית של הרשות השופטת בישראל.

המלחמה בטרור כרוכה בהחלטות שפוגעות בזכויותיהם של תושבים או אזרחים, ולכן יש מקום לביקורת שיפוטית על ההחלטות. אי אפשר להשאיר החלטות כאלו בידי הרשות המבצעת. זו המשמעות של הפרדת רשויות.

אולם חובתו של בית המשפט העליון לראיה כוללת, שאינה בוחנת רק את השאלה אם נפגעה זכותו של הפרט, אלא האם הפגיעה היא מידתית לנוכח השיקולים הביטחוניים והלאומיים. בית המשפט מחויב לראות את התמונה הכוללת ולקבל החלטה מאוזנת ואחראית. כך נהג בית המשפט במקרה הזה והוא ראוי על כך לברכה.

ברור שהחלטה זו תעורר מתקפה נגד בית המשפט. סביר להניח שהשוקניה תצא מגדרה כדי להשמיץ את בית המשפט. שעה קלה לאחר ההחלטה כבר נשלחה אלי הודעת דובר הסניף הישראלי של אמנסטי המשתלח בבית המשפט. בפשקוויל החצוף נאמר, בין השאר: "ההחלטה הזו היא צעד פחדני שמאפשר את מעמדה של ישראל כמדינה דכאנית שבכוונתה להשתיק בכל מחיר ארגוני זכויות אדם עצמאיים" וכו' וכו' וכו'. פשקוויל מעורר שאט נפש.

העולם הנאור מכיר בהדרגה בכך ש-BDS היא תנועה אנטישמית. ברור שמדינת היהודים מחויבת למלחמה באנטישמיות. טוב עשה בית המשפט ששקל נכון וקיבל החלטה אחראית.

* עלילת הדם – 24 שנים לרצח רבין, הם גם 24 שנים לעלילת הדם הנוראה נגד השב"כ. כפי שכבר סיפרתי לא אחת, שלושה ימים אחרי הרצח, כבר הוצגה לעיניי טיוטה של עלילת הדם (מנוסחת כ"שאלות" ו"ספקות"). הגיע הזמן שהשב"כ יתבע לדין על הוצאת דיבה כמה מרוקמי העלילה, נשאיה ומפיציה. צריך להכות בהם בכיס.

* מבוכה – השופט בדימוס שלי טימן, משופטיו של הרוצח יגאל עמיר, הרצה בקצרין על רצח רבין. האמת היא שלאורך השנים קראתי אוקיינוסים של חומר על הרצח, על הרוצח (כולל תיאוריות הקונספירציה המטורפות). מה כבר אפשר לחדש לי? אך בכל זאת, חשבתי בלבי, מדובר באיש ששפט את יגאל עמיר. אם ממנו לא אשמע תובנות מעניינות, מידע חדש – ממי אשמע?

ההרצאה הייתה מאכזבת בצורה בלתי רגילה. לא זו בלבד שלא היה בה דבר חדש – היא הייתה תת-רמה. ההרצאה הייתה תת-רמה והמרצה היה תת-רמה. איזו שטחיות, איזו רדידות, איזו בורות. התחושה שליוותה אותי לאורך ההרצאה הייתה פשוט של מבוכה. ואחרי ההרצאה התברר לי שלא הייתי היחיד שחש כך.

ובכל זאת, אביא תובנה מעניינת אחת מן ההרצאה, שגם היא לא חדשה לי, אך חשוב שתישמע. השופט אמר שיגאל עמיר לא הונע מהסתה. לא שלא הייתה הסתה. הייתה גם הייתה. אבל יגאל עמיר לא היה זקוק לה ולא הושפע ממנה. תובנת הרצח באה מתוכו והרצח תוכנן זמן רב מראש. אין זה מקרה מסוגו של יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג, שפעל כתוצאה מהסתה. יגאל עמיר "אָרַז" לבד.

* קין – איזו אבן כואבת יותר – כזו שמושלכת בידי מחבלים ערבים או בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות? חד וחלק – בידי מחבלים יהודים. חייל או לוחם מג"ב שיוצא ליהודה ושומרון כדי להגן על ביטחון מדינת ישראל ועל חייהם ושלומם של אזרחי ישראל היהודים החיים שם, יודע מי האויב שלו. אין לו ציפיות מהאויב, שיהיה אוהב, שיהיה אח. הוא יודע שאנו במלחמה ולוקח בחשבון שבמלחמה האויב נלחם בנו, וכחייל – שהאויב נלחם גם בו אישית, והוא נכון לשלם את המחיר.

גיס חמישי, של כנופיית מחבלים בוגדים, בני עמנו שבחרו בטרור, אינו חלק מן המשחק. אותם בוגדים הם יהודים, הם ישראלים. הוא נותן את מיטב שנותיו ומוכן לתת את חייו כדי להגן עליהם. וכאשר קין הזה, אחים בוגדים, הופכים את נשקם נגדו ולוחמים בו, זה בלתי נסבל.

ומה שעוד בלתי נסבל, הוא הסלחנות והיד הרכה כלפי אותם פורעים בוגדים. הגיע הזמן שממשלת ישראל תורה לשב"כ, לצה"ל ולמשטרת ישראל להדביר את התופעה, ללא כפפות, באפס סובלנות.

* תפיסה עקרונית בנוגע לגופות מחבלים – התפיסה העקרונית שלי בנדון:
א. החזרת גופה למשפחתה היא עניין הומניטרי, שאינו צריך להיות חלק מהמלחמה.
ב. אין לישראל כל עניין בהחזקת גופות מחבלים בידיה. מחבל שנהרג וגופתו נמצאת בידי ישראל – גופתו תוחזר מיד לידי האויב.
ג. כאשר האויב מחזיק בגופה של חייל צה"ל, סעיפים א' ו-ב' אינם תקפים, ואף גופה של מחבל לא תוחזר לידי האויב, עד החזרת גופת חייל צה"ל לידי ישראל.

עלינו לנסות להגיע להסכמה עם האויב על סעיף א'. אבל כל עוד האויב סוחר בברבריות בגופות חיילי צה"ל וברגשות משפחותיהם – על ישראל לפעול בהתאם.

יש לעגן את העקרונות הללו בחקיקה.

* המקל בשני קצותיו – הנהגת ערביי ישראל צודקת בתביעתה מהממשלה ומהמשטרה להילחם בפשיעה במגזר הערבי ובנשק הבלתי חוקי הנפוץ בו. זו תביעה מוצדקת של אזרחים הדורשים ממדינתם לספק להם הגנה וביטחון.

אך התביעה הזאת נגועה בהעדר מודעות עצמית במקרה הטוב ובצביעות במקרה הרע. הרי מי אם לא מנהיגי המחאה, הח"כים של הרשימה המשותפת וועדת המעקב, הם העומדים בראש המסיתים לאלימות נגד המשטרה, כל אימת שהיא נכנסת לכפרים ערביים לאכוף את החוק. הם משלהבים את הרוחות ומסיתים את הציבור לראות במשטרת ישראל כובש זר.

אני מקווה שבהידברות של הממשלה והמשטרה אתם, יגיעו שני הצדדים להסכמה על שיתוף פעולה במאבק בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי; שהנהגת הציבור הערבי תשנה את דרכה ותקרא לציבור לשתף פעולה עם המשטרה, לדווח ולהלשין על אנשים שמחזיקים בנשק בלתי חוקי, לגבות באהדה את המשטרה שנכנסת לכפר להתמודד עם הפשע.

על הנהגת הציבור הערבי לדעת, שאין היא יכולה לאחוז במקל בשני קצותיו והיא חייבת לתפוס צד – יחד עם המדינה ומוסדותיה ונגד הפשע והנשק הבלתי חוקי. והיא חייבת להבין שהמלחמה בפשע אינה ניתנת לחלוקה, והיא כוללת מאבק בעבריינות הבניה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי. גם במלחמה בסוגי הפשיעה האלה, על הנהגת הציבור הערבי לשתף פעולה עם המשטרה.

* מובלעות של עולם שלישי – הטענות על שיטור-חסר במגזר הערבי נכונות. הנראטיב על פיו מדובר באפליה – שגוי. אני מפרש זאת כרתיעה. הדבר קורה גם במקומות אחרים בעולם; יש רובע שאליו גם השוטרים מפחדים להיכנס. כך, למרבה הצער, קורה גם אצלנו. המשטרה יודעת מה צפוי לכוח משטרה שיכנס לכפר ערבי, ומעדיפה להימנע מכך. איני כותב זאת כדי להצדיק את התופעה, אלא להיפך, כדי לבקר אותה.

מי שנפגעים מכך הם בראש ובראשונה האזרחים השלווים במגזר הערבי. הם אזרחי המדינה והמדינה חייבת להגן עליהם ולספק להם ביטחון. מדינת חוק מודרנית אינה יכולה להשלים עם כיסי פשיעה בתוכה, שהיא נמנעת מלאכוף בהם את החוק; מעין מובלעות אקס-טריטוריאליות של עולם שלישי. הממשלה חייבת להחליט על שינוי מדיניות, על אכיפת החוק הישראלי במגזר הערבי, על מלחמה בפשיעה לסוגיה ובנשק הבלתי חוקי. יש לפעול ככל שניתן בשיתוף פעולה עם המנהיגות המקומית ועם מערכות החינוך והרווחה במגזר הערבי.

פעולה כזו לא תהיה במתכונת של "זבנג וגמרנו". היא תארך שנים. אך זו חובתה של המדינה.

* יש סיכוי לממשלת נתניהו? – האם יש אפשרות שנתניהו יקים ממשלה צרה? כיוון שאין לי אמון בליברמן, אני לא שולל לחלוטין את האפשרות הזאת (אך לא נותן לה סיכוי גדול).

* עשרים שנה לפני חוק הלאום – בעיזבונו של אבי, מצאתי גזיר עיתון (כנראה "מקור ראשון") ובו מאמר שלי מ-12.6.98, כעשרים שנה לפני חקיקת חוק הלאום. כותרת המאמר: "חוקת העל של המדינה". הנה פסקת הסיום של המאמר: "על מדינת ישראל לחוקק חוקת-על קשיחה, ששינויה יכול להיעשות רק ברוב של 80% לפחות; חוקת יהדותה של המדינה. על החוקה להגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, לעגן את חוק השבות, את העליה כמשימה הלאומית הראשונה במעלה וכו'. כמדינה דמוקרטית, על ישראל להמשיך ולהעניק לכל אזרחיה שאינם יהודים את זכויות האדם והאזרח. אזרחי ישראל יוכלו להמשיך לבחור ולהיבחר, אך לא יוכלו לקעקע את יהדותה של המדינה. לא יהיה מצב בו ניתן, למשל, לבטל את חוק השבות, כחלק מהסכם קואליציוני עם חד"ש או מד"ע. הכנסת לא תוכל לנצל סיטואציה פוליטית רגעית, כדי לחוקק חוק הסותר את חוקת-העל.

חקיקת חוקת-העל הציונית, תבהיר סופית לעזמי בשארה ולמי שהוא מייצג, שהם יכולים ליהנות מכל הזכויות כאזרחי מדינת ישראל, אך נגזר עליהם להשלים עם העובדה הבלתי הפיכה, שהינם אזרחי מדינת העם היהודי".

* סוגר מעגל – יואב קוטנר נחשב לסמל של העורכים המוסיקליים שחסמו את המוסיקה המזרחית בגלי האתר, בשנות השבעים והשמונים. השבוע הוא הרצה במרכז הקהילתי גולן על השתלבות המוסיקה הערבית/מזרחית במוסיקה הישראלית.

הוא סקר סקירה היסטורית שהחלה עוד טרם הקמת המדינה. אין זו מן ההרצאות שהוא רץ איתן באופן קבוע, כמו על אריק איינשטיין או על הביטלס, והוא טעה בתזמון. בהרצאה בת שעתיים הוא הספיק רק חצי ממה שתכנן; הגיע עד שלהי שנות ה-80.

קוטנר הרשים מאוד בבקיאות ובידענות בסוגה המוסיקלית הזו שהייתה כה זרה לו בעבר, וגם באהבה שלו למוסיקה הזאת, וגם קצת הכה על חטא. ואני רואה בהרצאה הזו סגירת מעגל שלו.

ההרצאה לוותה לכל אורכה בצילומים וקליפים, רבים מהם מעוררי זיכרונות ונוסטלגיה, חלקם נדירים.

הרצאה יפה, מרתקת ומעשירה.

* ביד הלשון

בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה – התועמלן יעקב ברדוגו תיאר בגל"צ את הפלונטר הפוליטי במילים: בוקה ומבולקה. הביטוי השלם הוא: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה. פירושו – תוהו ובוהו, כאוס מוחלט.

הביטוי הוא מקראי, לקוח מספר נחום, ואף אחת מן המילים המרכיבות אותו אינה מוזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך. לא ידוע פירושה של אף אחת משלוש המילים. הפסוק השלם: ”בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם“ (נחום ב, יא).

אני אוהב את הביטוי הזה בזכות הצליל היפה שלו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.10.19

* ויתורים למען האחדות – צו השעה הוא ממשלת אחדות לאומית. ממשלה שתגשר על פני הקרעים והשסעים בעם ותביא לפיוס לאומי, שתגבש הסכמה לאומית רחבה בסוגיות שעל סדר יומה של המדינה ושתיטיב לעמוד באתגרים הביטחוניים הקשים העומדים לפתחנו.

כדי להגיע לאחדות לאומית, שתי המפלגות הגדולות חייבות להתפשר ולא לדבוק בעמדות הפתיחה שלהן.

הצעד הראשון כבר נעשה כאשר הליכוד ששלל ממשלת אחדות מסכים לה וכחול לבן שפסלה את נתניהו, בשל מצבו המשפטי והמסע שלו נגד מדינת החוק, מוכנה להקים אתו ממשלה משותפת. אולם אין בכך די.

שתי נקודות המחלוקת העיקריות הן השאלה מי יהיה ראשון ברוטציה והתעקשות נתניהו לדבר בשם "הבלוק" מול סירוב כחול לבן לנהל מו"מ עם בלוק. לדעתי, ניתן לפתור את הפלונטר הזה.

כל אחת משתי המפלגות תוותר על עמדתה באחד משני הנושאים.

הליכוד יוותר על ה"בלוק", שהוא אבן נגף בדרך לאחדות, וכחול לבן תודיע שאינה פוסלת את המפלגות החרדיות, ואם הן תקבלנה את קווי היסוד המשותפים בין הליכוד וכחול לבן, הן תהיינה שותפות רצויות בממשלה.

כחול לבן תוותר על דרישתה הצודקת להיות הראשונה ברוטציה ותקבל את מתווה הנשיא. החשש המוצדק של כחול לבן הוא שנתניהו לא יכבד את המתווה. את אי האמון בו, נתניהו הרוויח בחוסר יושר. את הבעיה הזו יש לפתור בהבהרות חד-משמעיות ומעוגנות בהסכם הקואליציוני, על פיהן הנבצרות תחל ביום שבו יוגש כתב אישום נגד נתניהו, ומשמעות הנבצרות היא שמעורבות נתניהו בענייני הממשלה בתקופת הנבצרות תהיה זהה לרמת המעורבות של אריק שרון בתקופת הנבצרות שלו ושנתניהו יתחייב לא לבקש חסינות.

בנושאי חוץ וביטחון יוכלו הליכוד וכחול לבן להגיע להסכמות בתוך חמש דקות, כיוון שבנושא זה הפערים ביניהם זניחים.

* ספין החרם – הכותרת הראשית ב"ישראל היום", לקראת פגישת גנץ ונתניהו: "נתניהו יגיד לגנץ: תפסיקו עם החרמות" (אגב, בעברית יש לכתוב: "הפסיקו", ולא "תפסיקו").

כל סיפור החרם אינו אלא ספין תעמולתי של נתניהו. כחול לבן אינה מחרימה את החרדים. לפני הבחירות תקפתי את כחול לבן על השימוש בסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חילונית", שלדעתי פוגעת קודם כל בדתיים ובמסורתיים בתוך כחול לבן, ובחברה הישראלית כולה. אך אפילו בימים שראשי כחול לבן השתמשו בסיסמה הזאת, כל מנהיגיה, כולל אנשי "יש עתיד", הקפידו להבהיר שאינם מחרימים את החרדים. קל וחומר היום, חודש אחרי שאותה סיסמת שווא התנדפה לבלי שוב וכאשר רק השבוע בני גנץ התקשר אישית לכל מנהיגי המפלגות החרדיות והזמין אותם למו"מ קואליציוני. דווקא הם סירבו לכך. יתר על כן, בניגוד לכחול לבן, שלא מחרימה ולא החרימה את המפלגות החרדיות, דווקא המפלגות החרדיות הודיעו לפני הבחירות ואחריהן שהן מחרימות את כחול לבן כיוון שהן פוסלות את יאיר לפיד. כך שכל סיפור החרמות של כחול לבן הוא ספין אחד גדול.

לְמה כחול לבן מתנגדים? לנהל מו"מ עם בלוק. איני תומך בכל עמדותיה של כחול לבן ואיני מסתיר את התנגדותי לחלק מהן, אך בנושא הזה כחול לבן צודקת לחלוטין. אף מפלגה לא תנהל מו"מ על ממשלה עם "בלוק". הרי ברור שנתניהו, בצדק, לא היה מוכן אפילו להיפגש עם "בלוק", אילו הוצב מולו. מה פירוש בלוק? משמעותו היא שנתניהו כבר הקים קואליציה עם מספר מפלגות, וההסכמים בין הליכוד לכל המפלגות הן הבסיס למו"מ על ממשלת אחדות. כלומר, מכחול לבן נדרש לנהל מו"מ – לא עם הליכוד, אלא עם הליכוד שכבל את עצמו לעמדותיהם של סמוטריץ' וליצמן. מי שניגש כך למו"מ – ברור שכל כוונתו להכשיל אותו.

ממשלת אחדות היא ממשלה שבמרכזה נמצאות שתי המפלגות הגדולות והיריבות, כלומר כחול לבן והליכוד. הן מגיעות ביניהן להסכם, ומי שמוכן לקבל על עצמו את קווי היסוד – יכול להצטרף. ממשלת אחדות אמורה לבטא את ההסכמות בין שתי המפלגות שקיבלו את מירב קולות הציבור, ולנטרל את כוחן של מפלגות קטנות וקיצוניות לכפות את עמדותיהן על הממשלה שקיומה תלוי בהן. מה הטעם בממשלת אחדות, אם כוח הווטו – יש מכנים זאת כוח הסחיטה – של חסידות גור ושל סמוטריץ', נותר בה כמו בממשלה צרה שתלויה בהן? אין בכך כל היגיון. כל עוד נתניהו דבק בבלוק, הוא מעיד על עצמו שמטרתו היא לגרור את המדינה לבחירות שלישיות ומיותרות, תוך הטלת האשמה על כחול לבן.

* מי מכשיל את האחדות – הן לפני בחירות אפריל והן לפני בחירות ספטמבר, הודיעה כחול לבן שהטלפון הראשון לאחר שתנצח יהיה לליכוד. כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות. לעומת זאת, נתניהו הבהיר לאורך מערכת הבחירות שהוא מתנגד בתוקף לממשלת אחדות ואף כתב מאמר חריף נגד רעיון ממשלת האחדות ב"ישראל היום". הוא התחייב להקים ממשלת ימין-חרדים צרה, כלומר ממשלת חסינות.

היום, כאשר העם לא נתן רוב לממשלת החסינות הוא מדבר על אחדות, מגייס את המצב הביטחוני, שלא הפריע לו לטלטל את המדינה לבחירות חוזרות, כטיעון בעד ההכרח באחדות, אך מכשיל את האחדות כאשר הוא אינו מוכן להתפשר על דרישתו להיות ראשון ברוטציה ובעיקר בדבקותו ב"בלוק".

* משחקי ביבי – הגרסה של נתניהו לפרשת 2000, שאינו יכול להכחישה, כיוון שהשיחות הרבות עם נוני מוזס הוקלטו (בידי נתניהו), היא שכל השיחות היו תרגיל סרק, ושהוא מרח את מוזס כדי למשוך זמן. יתכן שזה נכון. הוא גם טוען, שכאשר הציע את הגולן לאויב הסורי, הן בקדנציה הראשונה לאסד האב והן בקדנציה השניה לאסד הבן, הוא לא התכוון לכך באמת, אלא היה מדובר בתרגיל שנועד למנוע לחץ על ישראל ולהעביר את הלחץ לאסד. עוד הוא טוען, שבנכונותו לסגת מיהודה ושומרון ומבקעת הירדן במו"מ שניהל יחד עם ציפי לבני על תכנית קרי, הוא לא התכוון לכך באמת, אלא היה זה משחק האשמות, שבו רצה לגרום לכך שאבו-מאזן יהיה האיש שידחה את ההצעה ויכשיל את המו"מ, מה שאכן קרה.

ודומני, שזה בדיוק התרגיל שלו במו"מ על ממשלת אחדות. כל כוונתו היא ללכת לבחירות שלישיות תוך הטלת האשמה על כחול לבן.

* המופת של רבי אמנון – חילי טרופר הוא הח"כ המקורב ביותר לבני גנץ ואחד המנהיגים המשפיעים והבולטים בכחול לבן. בראיון לקלמן/ליברמן ברשת ב' הבהיר חילי טרופר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שכחול לבן לא תקים ממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה המשותפת. הוא הזכיר שכחול לבן התחייבה להקים ממשלה רק עם מפלגות שתומכות בהיותה מדינה יהודית דמוקרטית. לשאלת המראיינים, הוא הבהיר שהעיקרון תקף גם לתמיכה בממשלה מבחוץ. שמחתי מאוד מאוד לשמוע על כך.

אולם אם כך הדבר, ואני מאמין שכך הדבר, למה גנץ התקשר למנהיגי הרשימה המשותפת ואף הזמין אותם לפגישה? אם כמנהיג לאומי הוא רוצה לשוחח עם הנציגים הנבחרים של המגזר הערבי על בעיות המגזר, שיעשה זאת כראש ממשלה. ואם הוא עושה זאת כבר היום, שיבהיר שאין כל מו"מ אתם על תמיכה בקואליציה. אם הוא נועד אתם כתרגיל, כדי שיהיה לו מנוף במו"מ עם נתניהו – יתרון של מי שיכול להקים ממשלה חלופית על מי שאינו יכול להקים ממשלה חלופית, הוא עושה שגיאה חמורה. אין דבר שנתניהו רוצה יותר מאשר ללכת לבחירות כשהקלף המנצח שלו הוא הנכונות של כחול לבן לממשלה עם הרשימה המשותפת. מו"מ של כחול לבן עם הרשימה המשותפת הוא המתנה היפה ביותר שנתניהו יכול לקבל ליום הולדתו השבעים.

רבי אמנון ממגנצא, האיש שמיוחסת לו, על פי האגדה, תפילת "ונתנה תוקף", ביקש מההגמון שדרש ממנו להתנצר, שלושה ימים כדי לחשוב. הכוונה שלו הייתה להסיר מעצמו את הלחץ הקשה והאלים. ככתוב: " 'חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים'. וכדי לדחותם מעליו אמר כן". מיד לאחר שאמר את הדברים הוא התחרט על שעלתה על דל שפתיו האפשרות שישקול את דרישת ההגמון. "ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוהים חיים". הוא התייסר על כך: "ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות, ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם". בחלוף שלושה ימים הוא לא חזר להגמון. ההגמון שלח אנשים שיביאו אליו את אמנון בכוח. בעומדו בפני ההגמון ביקש אמנון להעניש אותו בקיצוץ לשונו. "כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך – דינה לחתכה". מה היה הכזב? כאילו הוא מתכוון להתייעץ, בעוד לרגע לא היה מוכן לחשוב על המרת דתו. ומבחינה מהותית, הוא רצה לחתוך את הלשון שאמרה אמירה שמבחינת אומרה היא כפירה.

ומה המשל לענייננו? יש דברים שאין לאומרם גם כתרגיל, כדחייה, כהתחמקות, כמשחק האשמות. כפי שאיני מקבל את ההצדקה של נתניהו לכך שהציע את הגולן לאסד, שהיה מדובר במשיכת זמן והעברת הכדור אליו בלי שהתכוון לכך באמת. כשמדובר בעקרונות חיים, אין לשחק בהם.

וכך, גם אם הפגישה של גנץ עם ראשי הרשימה המשותפת היא תרגיל סרק, ואני מאמין שהיא תרגיל סרק, היא פסולה מכל וכל, כי היא נותנת לגיטימציה לעצם הרעיון, שמי ששוללים את קיומה של ישראל ותומכים באויביה יכולים להיות פרטנרים לקואליציה.

* הרשימה הבידיאסית המשותפת – אחמד טיבי הוא אוהד כדורגל מושבע ומעריץ של מסי. הוא נוסע לראות משחקים שלו באירופה. אך בראיון לגל"צ הוא הבהיר שיחרים את המשחק שלו בת"א. למה? מטעמי BDS, כמובן.

מדינות באירופה ובראשון גרמניה כבר הגדירו את BDS כאנטישמיות. ואכן, זו אנטישמיות גרידא. טיבי וחבר מרעיו אינם תומכי BDS אלא הם BDS בעצמם.

כל ממשלה שתקום תנהל מלחמה חורמה ב-BDS. ברור שאנשי BDS פסולים מכל וכל לקואליציה ישראלית כלשהי, גם לא בתמיכה מבחוץ. הם פסולים גם למו"מ דמה כתרגיל טקטי (שגם הוא עצמו גול עצמי).

* בכל קונסטלציה – אם תקום ממשלת אחדות לאומית, בכל קונסטלציה שהיא ובכל סדר של הרוטציה, כחול לבן חייבת לעמוד על כך שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידה.

* בושה – אמיר אוחנה הוא נער השליחויות של נתניהו. הסיבה היחידה שהוא נבחר לתפקידו, הייתה נאמנותו האישית לנתניהו. אין הוא פועל לקידום התחום שעליו הוא מופקד, המערכת המשפטית בישראל, כי הוא לא נאמן לתפקידו ולאחריותו אלא לבוס. וכאשר יש סתירה מוחלטת בין טובת המדינה לטובתו האישית של מי שעל ראשו מרחפים שלושה כתבי אישום חמורים מאוד, כולל באשמת שוחד – הוא פועל למען טובתו האישית של הבוס. וכאשר האינטרס הפרטי של נתניהו הוא למוטט את מערכת המשפט הישראלית, שר המשפטים מחויב למסע הזה. לכן, המעשה הראשון שעשה בתפקידו, היה להצהיר שלא חייבים לציית להחלטות בתי המשפט.

היום הוא נשלח למופע האימים שבו הסית נגד הפרקליטות, כולל הסתה אישית נגד בכירי הפרקליטות. הוא לא בחל בשום שקר מתעשיית השקרים של בלופר, ומכל רכילות שמופצת ברשתות, בהציגו אותם בחותמת של שר המשפטים. המטרה היחידה של מופע האימים אליו נשלח, הוא להלך אימים על היועמ"ש והפרקליטות ערב החלטתם על כתב האישום. אני בטוח ביושרו, במקצועיותו, בהגינותו ובאומץ לבו של מנדלבליט ובטוח שנתניהו ונער השליחויות שלו לא יצליחו להלך עליו אימים, והוא יקבל החלטה עניינית, על פי הראיות שלפניו.

בושה למדינת ישראל שהאיש הקטן הזה הוא שר המשפטים שלה. כשישראל תחזור למסילה, אדם מסוגו לא יחלום על כהונה כזו.

* תרבות של מאפיה – התכנית להגנה על עדי מדינה, נועדה להגן עליהם מפני ארגוני פשע. מי היה מאמין שיהיה צורך להגן על עדים מפני "סביבת" ראש הממשלה? מנסים להשתיק את העדים.

* הפרקליטות מתבזה – יש להעמיד את איתן כבל לדין על העסקה המושחתת שרקח עם נוני מוזס – הגשת החוק האנטי דמוקרטי לסתימת הפה ל"ישראל היום", תמורת סיקור מפנק.

מבחינה מוסרית וערכית אין הבדל בין מעשיו של כבל למעשיו של נתניהו, על פי כתב החשדות בתיק 2000. אמנם מבחינה ציבורית, כאשר מדובר בראש ממשלה, העבירה חמורה יותר מכאשר מדובר בח"כ מן השורה, אבל מבחינה משפטית ומוסרית אין הבדל.

הבעיה של הפרקליטות, שבעטיה החליטה לסגור את התיק, היא שאין בתיק הזה ראיות חותכות כמו בתיק 2000, המבוסס על הקלטות (של נתניהו עצמו). ואף על פי כן, המשמעות הציבורית של העבירות והראיות הקיימות, מצדיקות העמדה לדין.

החשש של הפרקליטות מפני זיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק אינו מצדיק את החלטתה. הפרקליטות אינה בית חרושת להרשעות, ותפקידה להגן על האינטרס הציבורי. אם תגיש כתב אישום נגד איתן כבל והוא יזוכה, היא לא תתבזה. לעומת זאת, כאשר היא מפחדת מכישלון במשפט ולכן מתרשלת בהגנה על האינטרס הציבורי – היא מתבזה.

* להחזיר את אמריקה לגדולתה – דונאלד טראמפ רץ לנשיאות תחת שתי סיסמאות מנוגדות זו לזו: "אמריקה תחילה" ו"להחזיר את אמריקה לגדולתה". הסיסמה הראשונה היא סיסמת הבדלנים משכבר, כולל מתנגדי הצטרפותה של ארה"ב למלחמה בהיטלר. הסיסמה השניה מבטאת את ההיפך הגמור – החזרה לעוצמתה וגדולתה של ארה"ב כמעצמת-על.

בחודש אחד באו לידי ביטוי שתי הסיסמאות ההפוכות הללו במזה"ת. מדיניות "אמריקה תחילה" באה לידי ביטוי בנטישתם והפקרתם של הכורדים בצפון סוריה, מדיניות הפייסנות כלפי הרודן האנטישמי, האיסלמיסט הקנאי ארדואן וההבלגה על מתקפת טילי השיוט האיראניים על מתקני הנפט של סעודיה ועל התוקפנות האיראנית כלפי כלי שיט של המערב במפרץ.

והשבוע פעלה מדיניות "להחזיר את אמריקה לגדולתה" בפעולה האמריקאית נגד דאעש וחיסולו של מנהיג הארגון אל-בגדדי. ארה"ב ראויה לשבח על הפעולה החשובה הזאת ולגנאי – על הפקרת הכורדים וההבלגה על התוקפנות האיראנית.

* חוצפתו של הסנדרס – הסנטור ברני סנדרס, השמאלן הרדיקלי, הוא התגלמות המושג… טוב. לא אשתמש בביטוי המדויק. נקרא לזה… יהודי קטן.

בנאום בוועידת ג'יי-סטריט הוא איים שאם יבחר לנשיאות הוא יתנה את הסיוע לישראל בשינוי המדיניות כלפי עזה. האוטו-אנטישמי החצוף הזה, הוא בור ועם הארץ בכל הקשור לישראל ולמזה"ת. לפני שנים אחדות הוא העליל על מדינת ישראל עלילת דם, כאילו הרגה ברצועת עזה 10,000 (!) "חפים מפשע". לא אתפלא אם הוא יטען שישראל גם השתמשה בדם של נערים פלשתינאים לאפיית מצות לפסח.

כדאי לזכור מהי המדיניות הישראלית כלפי עזה. ישראל ביצעה ברצועת עזה את מה שסנדרס תובע ממנה לעשות ביהודה ושומרון. היא נסוגה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה כל שריד של יהודי, חי או מת, מן השטח. הנסיגה הזאת נענתה בטרור מתמשך נגד אזרחי ישראל ובירי רקטות לאורך שנים על אוכלוסיה אזרחית בישראל. סנדרס מאיים על ישראל בהפסקת הסיוע, אם תמשיך להגן על אזרחיה. אגב, הוא אומר זאת גם כאשר מדיניות ישראל היא של הבלגה והכלה של הטרור מרצועת עזה.

ישראל נהנתה עד לא מכבר מתמיכה דו-מפלגתית, הן של המפלגה הדמוקרטית והן של המפלגה הרפובליקאית, אבל עיקר האהדה אליה הייתה מן המפלגה הדמוקרטית. בשנים האחרונות חל שיבוש חמור במפלגה הדמוקרטית, כאשר זרם רדיקלי עכור, שזר לה, להיסטוריה שלה ולערכיה, הולך וצובר תאוצה בתוכה (אף שהוא עדין מיעוט). חובתה של ישראל וחובתם של יהודי ארה"ב לחדש ולהדק את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית כדי לחזק את תמיכתה בה ולבודד את הסנדרסים המנוולים למיניהם.

* לחזק את העצמאות – האם יש סכנה לתרחיש שבו סנדרס או שכמותו ייבחר לנשיאות ארה"ב? למען שלום העולם אני מקווה שלא יקרה אסון כזה. אבל זה עלול לקרות ביום מן הימים. עלול לעלות נשיא אנטי ישראלי שיפגע במזיד בישראל. ישראל צריכה להיערך לתרחיש אסוני כזה.

בראש ובראשונה על ישראל לצמצם בהדרגה את התלות הביטחונית בארה"ב ולחזק את התעשיות הביטחוניות שלנו. ליצור בהדרגה עצמאות בתחום הזה. יש לנו יכולות כאלו. חייבים לחשוב קדימה.

* חלוקה בלתי צודקת – צפיתי בתכנית "המרדף" בהשתתפות אבנר נתניהו. ראיתי בחור משכיל, ידען, חריף מאוד, חביב, בעל חוש הומור, משלב ביטחון עצמי עם צניעות-במידה, ובעל כריזמה כובשת. דומני שיש חלוקה בלתי צודקת של התכונות האנושיות בין שני האחים ההפכים.

* האובססיה המטורללת של נעמן כהן לביטוי "הטרור החקלאי" – קל יותר להוציא קוץ מהתחת עם כפפת אגרוף, מאשר למצוא רציונליות בהגיגיו של נעמן כהן.

* ביד הלשון

יִשָּׂשכָר – איך יש לבטא את שם משפחתה של נעמה יששכר? רוב השדרים והכתבים מבטאים אותו כך ששני השי"נים השמאליים נשמעים. ISASCHAR. אחדים ביטאו אותו כך שרק שי"ן אחת נשמעת – ISACHAR. איני יודע איך המשפחה מבטאת את שמה, אולם מקור השם, יששכר בן יעקב אבינו, נקרא ISACHAR. השי"ן השניה, שאינה מנוקדת – אינה נשמעת.

יששכר הוא בנו התשיעי של יעקב והבן החמישי של לאה. מדרש השם מופיע במקרא עצמו: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. וַתֹּאמֶר לֵאָה: נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.10.19

* הפייסן – תמורת הפסקת אש של 120 שעות, ארה"ב לא תטיל סנקציות על הרודן הטורקי, וקיבלה כ"הפסקת אש" את כל תביעות ארדואן.

מדיניות הפייסנות של טראמפ מעצימה ובונה את הדיקטטור האנטישמי ארדואן.

* מידה כנגד מידה – בשבת הקרובה, ב-26 באוקטובר, ימלאו 25 שנים להסכם השלום עם ירדן. שבועיים לאחר מכן, יפקע תוקף המסמך הנלווה ובו ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים בצופר ובנהרים לעבד את אדמותיהם, אף שהם באזור שבריבונות ירדנית. כן, לכל מי שאוהבים להשתעשע בהסכמים הדוחים את הבעיות בעשרות שנים – כדאי לזכור שהזמן אינו עומד מלכת.

סביר להניח, שמי שחתמו על הנספח הזה, ראו לנגד עיניהם שתי מדינות שכנות שמנהלות יחסי שלום ושכנות טובה, והיה להם ברור שבחלוף 25 שנה ההסכם יוארך אוטומטית. הרי איזה איום יש על הריבונות הירדנית מכך שעל כמה דונמים, יהודים יעבדו את אדמתם?

אבל השלום עם ירדן הוא יותר מלחמה קרה מאשר שלום חם. עבדאללה הולך בדרכי מובארק, ולא בדרכי אביו וסאדאת. וכעת הוא דבק בדקויות ההסכם ומתכוון לגרש את החקלאים המעבדים את אדמתם בשתי המובלעות.

על פי דקויות ההסכם, זו זכותו. אך אין זו רוח ההסכם.

יש מה לעשות. אסור לנו להשלים עם ההחלטה הזו כגזירת גורל. מה לעשות? לנהוג בהדדיות. על פי הסכם השלום עם ירדן, על ישראל לספק לה כמויות מסוימות של מים. בפועל, ישראל מספקת לירדן כמות כפולה. אם הם דבקים בדקויות ההסכם, גם עלינו לדבוק בהן. עלינו להודיע, שאם יופסק ההסדר המיוחד באדמות נהריים וצופר, ישראל תעביר לירדנים מים בכמות הכתובה בהסכם, ולא מ"ק אחד יותר.

כך נוהגת מדינה ריבונית גאה.

* בייביסיטר – כאשר הליכוד והימין מפיצים שמועות על הקמת ממשלת מיעוט של כחול לבן בתמיכת הרשימה המשותפת, האינטרס שלהם ברור. כאשר ניצן הורביץ ועיתונאים מאזור החיוג שלו קוראים להקמת ממשלה כזאת, גם האינטרס שלהם ברור. וכאשר התקשורת עוסקת באופציה הזאת – אנחנו יודעים שהתקשורת אוהבת את משחקי התרחישים.

אבל כאשר עופר שלח נשאל על כך בראיון טלוויזיוני, ואומר שהוא לא מסיר אף אופציה מהשולחן, הוא משחק באש. צריך להיות ברור – ניסיון להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, הוא יום התפרקותה של כחול לבן. אם מישהו חולם שתל"ם תיתן ידה למהלך כזה, כולל למהלך טקטי כזה, שנועד ללחוץ על נתניהו – הוא חולם חלומות בהקיץ. אבל למה לדבר על תל"ם? מי ששלל מכל וכל את "הזועביז", כלשונו, לא היה איש תל"ם, אלא מנהיג מפלגתו של עופר שלח, יאיר לפיד.

ניסיון לנהל מו"מ עם הרשימה המשותפת תהיה בגידה בבוחרי כחול לבן. ולא רק כיוון שלאורך הבחירות גנץ הבהיר שלא תקום קואליציה עם גורמים אנטי ציוניים, אלא קודם כל כיוון ששמה של כחול לבן מעיד על זהותה ועל מהותה. כחול לבן, צבעי דגל הלאום, צבעי הציונות; זו אמירה ברורה שכל מצביע של כחול לבן מודע לה – זו הצבעה ציונית, למפלגה ציונית, שתקים קואליציה ציונית, כדי ליישם מדיניות ציונית.

אז אם עופר שלח רוצה בהתפרקותה של כחול לבן, שימשיך עם התעלולים שלו. אם הוא רוצה לשחק בטקטיקה כדי להפעיל לחץ על נתניהו, שיבין שהטקטיקה המוזרה הזאת יכולה לפגוע אך ורק בכחול לבן, והיא רק תשרת את נתניהו. לפעמים נדמה לי שצריך להצמיד לעופר שלח בייביסיטר 24/7.

* בין ביקורת לעלילה – לא אחת שואלים אותי, מדוע אני, שפעמים רבות מתחתי ביקורת על מערכת המשפט והחוק, יוצא נגד נתניהו וחסידיו כאשר הם מבקרים את המערכת.

יש הבדל של יום ולילה בין ביקורת עניינית על החלטה שגויה בעיניי, או על מדיניות האקטיביזם שאני שולל וכו', שבאה מתוך כבוד למערכת ואמון בטוהר כוונותיה, לבין טענת הזדון שבלב תאוריית קונספירציה על כל מערכות החוק והמשפט, כאילו מדובר בכנופיית פושעים צינית, שקשרה קשר להפיל ראש ממשלה באמצעות תפירת תיקים. הטענה הזאת היא עלילת דם בזויה.

מי שמשווים בין העלילה הזאת לבין ביקורת עניינית, הם אנשי השחור לבן. אלה שאינם מבינים שלא מדובר במערכת מושלמת וחפה מטעויות, מעצם היותה מערכת אנושית, אך אין המדובר בכנופיה קרימינלית שכל כולה פשע ותפירת תיקים. מדובר באנשים שפולחן האישיות של נתניהו מחק את תודעתם עד שאינם מסוגלים שלא לראות בו אל מושלם. הם משליכים מהבעיה שלהם לאחרים, ומעריכים שמי שאינם רואים במערכת המשפט מכשיר לתפירת תיקים ולהפלת ראש הממשלה, הם לבטח עובדי אלילים וחסידים שוטים של אותה מערכת. כמובן שזה מגוחך.

עלילת "תפירת התיקים" היא בדיוק אותו סוג של תאוריית קונספירציה חולנית, כמו הטענה שהשב"כ רצח את רבין.

* איזונים ובלמים – אני בעד פסקת התגברות. אני נגד פסקת התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי, שמשמעותה היא ביטול טוטלי של הביקורת השיפוטית. כמובן שאני נגד הרעיון ההזוי, שאינו קיים באף מדינה דמוקרטית בעולם, של ביטול הביקורת השיפוטית גם על החלטות ממשלה.

אני בעד חוק יסוד החקיקה, שיקבע שבית המשפט העליון יכול לבטל חוקים רק ברוב של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות, ושהכנסת יכולה להתגבר על פסילת החוק ברוב של 75 ח"כים.

אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, ומאז שנות ה-90 כתבתי על כך עשרות ואולי מאות מאמרים. אני בעד הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. יצאתי נגד פגיעה באיזון הזה באמצעות האקטיביזם השיפוטי (שלא בא לידי ביטוי רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון על חוקים והדיון בסוגיות פוליטיות מובהקות, גם כאשר, כפי שקורה ברוב המוחלט של המקרים, החוקים אינם נפסלים). ההתנגדות שלי ל"הכל שליט"; לניסיון של מנהיג אחד להעמיד את עצמו מעל החוק, להכפיף את בתי המשפט ואת בחירת השופטים לכנסת, כאשר למעשה הכנסת (לפחות עד הבחירות האחרונות) הייתה כפופה אליו לחלוטין, באה מאותו מקום שאני נגד "הכל שפיט" – האקטיביזם השיפוטי. התנגדותי ל"הכל שפיט" ול"הכל משיל" נובעת מתמיכתי ברעיון האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון, והתנגדותי לכוח עודף לאחת הרשויות.

אני נגד התערבות של המערכת המשפטית בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים כאשר אין בהם פגיעה מוחשית בזכויות האזרח. יצאתי נגד ההתערבות הזו גם במקרים שבהם החלטת בית המשפט ביטאה את השקפתי הפוליטית, כמו, למשל, בביטול חוק טל. חשבתי שהכנסת צריכה להכריע בנושא, גם כשהיא הכריעה נגד דעתי, ושההתנגדות לחוק היא עניין למערכת הציבורית והפוליטית ולא לבית המשפט.

היום, האיום של "הכל שליט" מיידי וברור יותר מהאיום של "הכל שפיט". האיום של "מלוא כל הארץ משפט" היה איום חמור, אך "מלוא כל הארץ רצונו של שליט אחד, כי הוא מבטא את 'רצון העם' ומי הם הפקידונצ'יקים המושחתים של בית המשפט שאף אחד לא בחר"… וכו' וכו', גדול לאין ערוך.

יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה, כחוק מאוזן, המבוסס על עקרון הפרדת הרשויות עם איזונים ובלמים. אגב, הבעיה העיקרית במערכת השלטונית בישראל, שקיימת מאז קום המדינה אך הועצמה באופן קיצוני בעשור של שלטון נתניהו, היא חולשתה של הכנסת מול הרשות המבצעת, לא מול הרשות השופטת. את חוק יסוד החקיקה יש לקבל מתוך הידברות בונה בין ראשי שלוש רשויות השלטון, מתוך כבוד הדדי. אני בטוח שניתן יהיה להגיע להסכמות מאוזנות וטובות.

ברור שאי אפשר לבצע את המהלך הזה, כאשר בראש הרשות המבצעת עומד אדם השקוע מעל צוואר בחשדות לפלילים, ועניינו עומד להידון בבית המשפט. את המהלך הזה ניתן יהיה לבצע לאחר עידן נתניהו.

מותר ואף רצוי לבקר את בית המשפט ופסיקות של בית המשפט. אין אף רשות חסינה מביקורת. אגב, אפילו הרשות הנקראת בנימין נתניהו! אולם יש הבדל תהומי בין ביקורת עניינית על מערכת המשפט, לבין הטלת דופי ביושרה ובאמינותה, והצגתה ככנופיית פשע ביריונית שקושרת קשר להפלת ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים. תיאוריית הקונספירציה המטורללת של תעשיית השקרים לבית בלופר, על אותה "מדינת עומק" בדויה, נועדה למחוק את היכולת של החברה הישראלית לבקר את השלטון, להיאבק נגד השחיתות, ולתת הכשר לשחיתות שלטונית. הניסיון למחוק את כוחם של רשויות החוק והמשפט להגן על החברה מפני כוח מופרז של שליט אחד ולבטל את היכולת של אותן רשויות להיאבק בשחיתות, היא סכנה מוחשית לדמוקרטיה.

* הסיפור החולני התורן – הסיפור החולני התורן שרץ ברשתות, הוא שליברמן הוא שתול של פוטין, וכעת הוא עומד להקים בישראל ממשלת בובות שתנוהל בידי פוטין בתמיכת הפלשתינאים… כן, כן.

במקרה הזה, מעבר לחולניות של הקונספירציות המטורללות הרגילות, מדובר ממש באנטישמיות כלפי ליברמן, בשל היותו יוצא חבר העמים. זו עלילה על חוסר נאמנות של העולים מחבר העמים לישראל, אלא למדינת מוצאם. מסוג העלילות האנטישמיות הבזויות ביותר בהיסטוריה של עמנו. כל מי שמפיץ את הבדיה האנטישמית הזאת, הוא באמת חלאת המין האנושי.

* בעגלא ובזמן קריב – כששמעתי שאמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי אמרו בשידור קדיש על נתניהו, הזדעזעתי. לומר קדיש על אדם חי, זה כמו לייחל למותו. זה כמו שבעולם הפשע מפרסמים מודעת אבל על מישהו, כדי לרמוז לו שהוא מסומן. לייחל למותו של יריב פוליטי, זה פשע שנאה נגד הדמוקרטיה. וכאשר עושים זאת אנשי תקשורת, שאינם אמורים להיות יריבים פוליטיים, על אחת כמה וכמה. ואני מודה שהשתוממתי בעיקר על עודד בן עמי, הממלכתי כל כך.

… עד שצפיתי בסרטון של השידור. לא קדיש, לא בטיח ולא נעליים. כל הטענה השקרית הזו אינה אלא עוד ספין מתבכיין אופייני.

* עוגיה – הקריקטורה של עודד בן עמי ב"ארץ נהדרת" – מדויקת. הוא מוצג בדמות של עוגיה, מדושן עונג, פרצוף זורח והוא מתפוצץ מ"גאווה ישראלית" פטריוטית. כל קריקטורה היא הגזמה – בואך הגחכה, אך היא מבוססת על דמותו האמתית של האיש. עודד בן עמי הוא השריד האחרון בטלוויזיה הישראלית, אולי זולת יעקב אחימאיר, של העיתונאות של פעם (לטוב ולרע). הוא פטריוט, ממלכתי, בלתי מוטה, חף מסרקזם. לדבר עליו בהקשר של "אמירת קדיש על נתניהו" וייחול למותו… זה הקשר חולני.

לעומתו, אמנון אברמוביץ', עוד מימיו ב"מעריב", הוא ממייסדי הניו-ז'ורנליזם הישראלי ומהבולטים בו לאורך שנים. אין אצלו כמעט הפרדה בין דעה לידיעה. ההגדרה "פרשן" שניתנת לו אינה מדויקת. למעשה, הוא פובליציסט בע"פ. הפרשנות שלו, הגם שלעתים היא מכילה מידע מעניין ואף סקופים בלעדיים, אינה אלא טור דעה. הוא דעתן, איש שמאל ציוני מובהק, מנצל עד תום את הבמה שניתנת לו כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו. הוא ציני, סרקסטי, מתנסח בשנינות ובחדות, אך לעתים הוא כל כך מאוהב בהברקות שלו, עד שנדמה שהוא יוצר אייטמים מלאכותיים כדי לשרת את הפאנצ'ליין המילולי. ביקורתו על הימין, בעיקר על המתנחלים וגם ביקורתו האישית על נתניהו, היא לא אחת מרושעת. אך גם הוא לעולם לא יחצה את הגבול של ייחול למותו של נתניהו, חלילה, או אמירת קדיש עליו. במקרה הזה, ה"בעגלא ובזמן קריב" בא בכלל מבן עמי וניכר שלא היה מתוכנן, להבדיל ממשחקי הלשון הרגילים של אברמוביץ'.

דווקא האייטם המדובר, כלל לא ביטא את עמדתו על נתניהו או הבעת תקווה שלו לקץ שלטונו, אלא תיאור בצורה אירונית של הציפיה קצרת הרוח של בכירי הליכוד לסוף עידן הנהגתו של נתניהו, מתוך תקווה לרשת אותו. דו-שיח כזה, עם ה"בעגלא ובזמן קריב" ועם ה"ואמרו אמן", יכול היה להתקיים בקלות ובטבעיות בין אברמוביץ' ועמית סגל.

נתניהו קפץ על הדיאלוג כמוצא שלל רב בספין התבכיינות אופייני, ורבים ממעריציו אמרו "אמן, יהא שמיה נתניהו מבורך לעולם ולעולמי עלמיא". אבל אני חייב לציין שבמקרה זה קראתי לא מעט מחסידיו ומדקלמי דפי המסרים, שאמרו הפעם בפירוש, שבכל סיפור ה"קדיש" – אין כלום כי לא היה כלום.

* תתבגרו – העיתונאית מיקה אלמוג פוטרה מ"ידיעות אחרונות" לאחר שנים אחדות שבהן פרסמה טור שבועי ב"7 ימים". בימים האחרונים מוצפות הרשתות בסיפור שהיא פוטרה כיוון שהרבתה לכתוב נגד נתניהו.

איני מודע לשיקולי פיטוריה. העורך כתב בתגובה שזה חלק ממהלך של ריענון רשימת הכותבים. אבל ברור לי שהיא לא פוטרה כיוון שכתבה נגד נתניהו, ולא בשל עמדותיה ה"שמאלניות" ובטח לא כיוון שהיא נכדה של פרס (כן, גם את השטות הזאת אומרים). הרי אי אפשר לחשוד ב"ידיעות אחרונות" כבעל קו של הגנה על נתניהו. במשך שנים העיתון הוביל קו אנטי נתניהו קיצוני, אפילו בלתי הוגן, שהגיע לשיאו בבחירות 2015. היום העיתון מאוזן הרבה יותר, וטוב שכך. אך עדין רבים מכותביו הם מבקרים חריפים של נתניהו. ע"ע נחום ברנע וסימה קדמון, שהטורים שלהם פותחים את מוסף השבת.

וגם אני, שהתחלתי לכתוב ב"ידיעות אחרונות" לפני חודשים אחדים, איני בדיוק מחסידיו של נתניהו.

אז יאללה, הגיע הזמן להפסיק עם ההתבכיינות המחנאית הזאת, ברמה של ההתבכיינות על פיטורי אלי ציפורי מ"גלובס", כביכול כיוון שכתב בעד נתניהו.

* הטריקולור האנטישמי – הדיכוטומיה של "שמאל" ו"ימין" בישראל, מביאה אתה רעות חולות רבות, שהן ממש איום על החברה הישראלית. כזו היא ההיגררות של כל מחנה אחרי השוליים הקנאים והפנאטים המטורפים שבשוליו (הכהניסטים מזה וארגונים כמו שוברים שתיקה מזה, שהמחנות קופצים לגונן עליהם). תופעה שבולטת בימין – התיישרות אוטומטית מאחורי המנהיג, תוך נכונות לקבל כל שחיתות שלו וכל קונספירציה היוצאת מתעשיית השקרים שלו. ועוד, בשני המחנות – המרת הסולידריות הלאומית בסולידריות גלובלית עם הימין או השמאל הגלובלי. במחנה השמאל חשים השתייכות והזדהות עם השמאל באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם הימין הישראלי. במחנה הימין חשים השתייכות והזדהות עם הימין באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם השמאל ואפילו עם המרכז הישראלי. והסולידריות הזאת מביאה כל מחנה לגונן אפילו על האנטישמים הקיימים במחנה הגלובלי שאליו הם משתייכים. בשמאל מגוננים על האנטישמיות השמאלנית, נוסח BDS וכו', שהעולם הנאור הולך ומגדיר אותם רשמית כאנטישמים, ומתרצים את פעולתם כ"התנגדות לגיטימית לאקיבוש" – ע"ע "הארץ". ובימין מגוננים על האנטישמיות הגזענית של הימין הרדיקלי באירופה ובאמריקה, תומכים בגזענות שלהם כשהיא מופנית נגד מוסלמים, ממציאים להם שמות חיבה ("הימין העמוק" להבדיל מ"הימין הרדיקלי") ותומכים במפלצות אנטישמיות וגזעניות מן הזן של לה-פן ושכמותה, אפילו בגרמניה. וכאשר איש ימין רדיקלי מבצע פיגוע אנטישמי, מכחישים את הקשר שלו ל"ימין העמוק".

חשוב שנחזור ונדגיש – יש כיום גל עכור של עליה באנטישמיות בעולם. האנטישמיות היא "טריקולור" – שחור, אדום, ירוק. שחור – האנטישמיות של הימין הרדיקלי, הפשיסטי והניאו-נאצי. אדום – האנטישמיות של השמאל הרדיקלי הבי.די.אסי שלכאורה הוא "רק" אנטי ישראלי, אך הוא אנטישמי לעילא ולעילא, אנטישמי אובססיבי, שמעליל עלילות אנטישמיות ופועל נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. ירוק – האנטישמיות של הקנאות האיסלמיסטית, שהיא הרצחנית ביותר. האנטישמיות הירוקה, הטרוריסטית הרצחנית, זוכה לגיבוי ולתמיכה מהאנטישמיות האדומה.

יש להילחם באנטישמיות על כל גווניה, ועל כולנו לשתף פעולה במאבק באנטישמיות. וכמובן שהתשובה הטובה ביותר לאנטישמיות היא הציונות. על ישראל לקרוא ליהודי העולם לבוא הביתה, לארץ ישראל, למדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון

בן ברית / בעל ברית – מפעם בפעם אני מציג בפינה זו שגיאה שנכתבה או נאמרה באופן ציבורי; לא כדי לבייש, חלילה, את הטועה, אלא כהזדמנות ללמוד מן השגיאה. הפעם תפסתי בשגיאה את… עצמי.

מתוך היסח הדעת חטאתי בשגיאה נפוצה. במאמר שפרסמתי ב"ידיעות אחרונות", כיניתי את העם הכורדי "בן בריתה" של ישראל. צריך הייתי לכתוב שהוא "בעל בריתה" של ישראל (כפי שאכן תיקנתי בגרסה שפרסמתי ב"חדשות בן עזר").

מה ההבדל בין בן ברית לבעל ברית?

בן ברית משמעותו – יהודי. כלומר, מי שבא בבריתו של אברהם אבינו (וכמובן גם נשים יהודיות, אף שאין להן טקס מקביל). המושג בני ברית כביטוי ליהודים מופיע פעמים רבות במקורותינו. רק לאחרונה, בימים הנוראים, התפללנו "וכתוֹב לחיים טובים את כל בני בריתך", כלומר את כל עם ישראל.

בעל ברית, הוא מי שחתם על ברית, רמה גבוהה של חוזה, עם רעהו. זה יכול להיות אדם בודד, קבוצה או מדינה. ישראל לא חתמה על ברית פורמלית עם הכורדים, אך לאורך עשרות שנים מערכת היחסים בין שני העמים הייתה כשל בעלי ברית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.8.19

* אומדן נזק – אני נוטה להסכים עם ההחלטה למנוע את כניסתן של חברות הקונגרס האנטישמיות לישראל, אך יש להודות שזו דילמה לא פשוטה. יש כאן מילכוד. הנזק שהן תעשינה אם תיכנסנה הוא תדמיתי. גם האיסור להכניסן וההון ההסברתי שהן תעשינה מההחלטה הזו, יגרום לנזק תדמיתי. השאלה היא באיזה מקרה הנזק גדול יותר. אין לי תשובה חד משמעית לשאלה.

* אנטי ישראליות – אם יש צורך בהוכחה לעומק השנאה והעוינות של שתי חברות הקונגרס לישראל, זו העובדה שהן שיבחו את מנכ"ל שוברים שתיקה.

* הבריז לה – לאחר קבלת ההחלטה למנוע את ביקורן ב"פלשתין" של חברות הקונגרס, פנתה ראשידה טאליב, חברת הקונגרס האנטישמית המנוולת, לשר דרעי, במכתב שבו ביקשה ממנו להיעתר לבקשתה ההומניטרית לבקר את סבתה בת ה-90, והתחייבה לא לקדם בביקור את אג'נדת ה-BDS האנטישמית. דרעי נענה לבקשה, ואז היא הודיעה שלא תבוא, כי אינה מוכנה לקבל את התנאים של הביקור.

אם היא אינה מוכנה לקבל את התנאים, מדוע פנתה לדרעי בבקשה, שבה התחייבה לקבל את התנאים? אם היא התחייבה לקבל את התנאים, למה ברגע שהתקבלה בקשתה, לפתע היא אינה מוכנה לקבל את הכללים?

מן הסתם, היא פנתה לדרעי כדי שישיב בשלילה, ואז היא תספר על מדינת האפרטהייד הגזענית שאינה מוכנה לאפשר לה אפילו להיפרד מסבתהּ בת ה-90. אבל דרעי הבריז לה, בתבונה.

מה שמלמד על כך שבדילמות מן הסוג הזה, אין פתרון חד-ערכי, ויש לשקול בכל מקרה לגופו אם הנזק של הביקור גדול מן הנזק של הסירוב או להיפך.

* אבירי הזיקפה החדשים – טענה עיקרית המופנית נגד ההחלטה שלא לאפשר לשתי חברות הקונגרס המנוולות להיכנס לישראל, היא ביקורת על הכניעה לטראמפ, בניגוד לאינטרס הישראלי.

כפי שכבר כתבתי, ישראל נקלעה למילכוד, שבו היה עליה לבחור בין רע לרע יותר, ולא ברור איזו החלטה מזיקה יותר. יש סיבות טובות להחלטה לאשר את הביקור ויש סיבות טובות להחלטה לא לאשר את הביקור. אולם עמדתו הנחרצת של טראמפ היא בפירוש אחת הסיבות המצדיקות את ההחלטה שהתקבלה.

בין הסיבות בעד אישור הכניסה, ניתן לציין את התלכדות הצמרת הדמוקרטית להגנת שתי המנוולות, בעוד האינטרס הישראלי הוא לבודד אותן במפלגתן ולחזק את הקשר בינינו לבין המפלגה הדמוקרטיות. אולם בין הסיבות בעד איסור הכניסה, ניתן לציין את עמדתו של טראמפ.

אין לישראל לעולם אינטרס לריב עם נשיא ארה"ב ולסרב לבקשותיו. יש מקרים, שבהם עימות כזה הכרחי, כאשר מדובר באמת באינטרס ישראלי מובהק, כמו ההתנגדות להסכם מינכן ב', המוכר בשם החיבה המכובס "הסכם הגרעין האיראני". גם בעבר ראשי ממשלות ישראליים התעמתו עם נשיאים אמריקאיים, למשל בנושא הכור בדימונה, דרישות של נשיאים לנסיגה ישראלית מהשטחים (למשל, תכנית רייגן), הפצצת הכור העיראקי או החלת הריבונות הישראלית על הגולן. במקרים האלה, ישראל התעמתה עם נשיאי ארה"ב על נושאים שבנפשנו.

האם נכון שישראל תתעמת עם נשיא ארה"ב על נושא כמו אירוח מנוולות אנטישמיות בישראל? אני לא באמת בטוח שביקורן של השתיים הוא ממש סלע קיומנו.

מוזר, שאלה הנוהגים ללעוג ל"זיקפה הלאומית" כלשונם, כאשר מנהיגים ישראליים מתעמתים עם נשיאים אמריקאיים, הם לפתע אבירי אותה "זיקפה".

ובאשר ליחסים עם המפלגה הדמוקרטית – חובתה של ישראל לפעול ככל יכולתה לשימור התמיכה הדו-מפלגתית בה. אין ספק, שהזהות בין נתניהו וטראמפ פוגעת ביחסים הללו. אולם אי אפשר להתכחש לתמיכתו חסרת התקדים של טראמפ בישראל. האם עלינו לדחות את התמיכה הזאת כדי לשמר את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית? כמובן שלא. יש לפעול במקביל, במרץ, לשיפור היחסים עם הדמוקרטים, להשקיע בכך הרבה מאמץ, כולל של ההנהגה הישראלית הבכירה ביותר, כדי להבהיר שישראל אינה מתערבת בענייני הפוליטיקה הפנימית של ארה"ב, אך בכל הקשור לנושאים הנוגעים לה (הכרה בירושלים כבירת ישראל, הכרה בריבונותנו על הגולן, היציאה מהסכם הגרעין האיראני, הפסקת התמיכה בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת – אונר"א ועוד), היא מחזקת את מי שתומך בה, ותשמח מאוד לעמדות דומות של המפלגה הדמוקרטית.

יש לציין שתי התפתחויות חיוביות בתחום התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. האחת היא הצבעה ברוב מוחץ, דו מפלגתי, בעד החלטה המגנה את ה-BDS האנטישמי, בקונגרס האמריקאי, לפני שבועות אחדים. השניה היא ביקור של 70 (!) חברי קונגרס משתי המפלגות בישראל, בשבוע שעבר, שבו הם למדו היטב את צדקתה של ישראל והביעו בה תמיכה משמעותית.

אין ספק שההחלטה לאסור על כניסת המנוולות הזיקה לקשר עם הדמוקרטים. דווקא בשל כך, על ישראל להגביר את מאמציה לחזק את הקשר הזה, למרות המחלוקת.

* המשת"פים – המפגינים נגד היועמ"ש הם המשת"פים של נתניהו וחסידיו, במלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה. היועמ"ש הוא מצביא המערכה נגד השחיתות ובעד מדינת החוק וטוהר המידות. הוא הנחה את המערכה כולה; חקירות המשטרה, עבודת הפרקליטות וגיבוש כתב החשדות. כמובן שהוא אינו חסין מפני ביקורת; איש אינו חסין מפני ביקורת. גם אני לא שלם עם כל החלטותיו (למשל, ההחלטה לא לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות). אבל אין לי ספק שמניעיו ענייניים וטהורים. המפגינים נגד היועמ"ש פוגעים בו ובמעמדו, מחלישים אותו, פוגעים באמון הציבור בו, ובכך מעניקים תחמושת לנתניהו וחסידיו. לא בכדי, נתניהו וחסידיו מציגים שוב ושוב את החלטות היועמ"ש כמושפעות מן ההפגנות וכתוצאה של ההפגנות.

גם הצווחות של המפגינים "נתניהו למעשיהו" הן היפוכה של מדינת חוק. במדינת חוק, השופטים פוסקים את דינו של נאשם וגוזרים את עונשו, על פי הראיות, במשפט שבו נשמעות בכל הרצינות טענות הנאשם ופרקליטיו. מקום שבו הרחוב פוסק דין וגם גוזר דין – אינו מדינת חוק אלא חברת אספסוף ואנרכיה.

יש מקום להפגין נגד ניסיונותיו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק, אם באמצעות חוקי מגה-שחיתות או ניצול לרעה של מוסד החסינות. חשוב מאוד להפגין נגד החסינות, נגד ניסיונות ההימלטות של נתניהו מאימת הדין. אך באותה מידה, יש לדרוש משפט צדק, ולגנות מפגינים שמעמידים את עצמם גם כתובעים, גם כשופטים וגם כתליינים.

יש מקום להפגין נגד ההסתה של נתניהו נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש מקום להפגין נגד תאוריות הקונספירציה שהוא מפיץ בקרב הציבור על איזו מדינת עומק שבדה מליבו, שכביכול תופרת לו תיקים כדי להדיח אותו. יש מקום להפגין נגד ההשחתה הציבורית שבמעשים אלה. אבל בכל הקשור לחשדות נגד נתניהו, ואולי בעתיד הקרוב אישומים נגד נתניהו, יש לזכור שעומדת לזכותו חזקת החפות, כל עוד לא הורשע. יש מקום להפגין נגד מצב שבו אדם שמסובך בחשדות ואולי בקרוב בכתבי אישום בעבירות חמורות כמו שוחד, מרמה והפרת אמונים יכהן כראש הממשלה, אבל אין מקום להורות לשופטים מה צריכה להיות הכרעתם בדין.

כל כך חשוב לעמוד על ההפרדה בין הנושאים. ומי שמדינת החוק חשובה לו, צריך לגנות את כל הפועלים נגדה, גם כשלכאורה הם משני צדי המתרס.

* שאלות קשות – מועמד מס' 10 במרצ שהשתתף בהפגנה האנרכיסטית נגד היועמ"ש (ובעצם נגד שלטון החוק), עוד לא נתן תשובות לשאלות קשות מאוד שהוא מקפיד להתחמק ממתן תשובה עליהן.

* שידרוג – מס' 12 (מתוך 12) בדירוג ראשי הממשלה בישראל שודרג למקום 10 בדירוג מועמדי מרצ.

* רצה להיות ראש לאריות ומצא עצמו כזנב לשועלים – התסריט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. אהוד ברק פורץ בהרפתקה פנטזיונרית, שמסתיימת בפארסה שממנה הוא חוזר כשהזנב מקופל בין רגליו.

הוא האיש שיביא את השלום עם סוריה. ראינו. הוא האיש שבשבוע בקמפ-דיוויד יסיים סכסוך בין מאה שנים עם הפלשתינאים; לשם כך נעקוף את מרצ ושלום עכשיו ונציע לפלשתינאים מה שלא חלמו. ראינו. לשלום ההרפתקה שלו לא הביאה, אלא לנהרות של דם.

אותו דפוס של ברק המדינאי חוזר על עצמו בדמות ברק הפוליטיקאי. במשך שנתיים-שלוש הפציץ אותנו בציוצים וראיונות בטלוויזיה, בקול תקיף, בסגנון מתלהם, בתנועות ידיים חדות וחותכות. הוא לבד האופוזיציה היחידה הממשית לשלטון. הוא אפילו גידל זקן, כדי לשוות לעצמו דמות – לא של עוד איזה צייצן, אלא של נביא זעם. והוא ישב על פסגת המגדלים, בציפיה שיקראו לו לשוב מן הגלות ולהוביל את המהפכה הגדולה. ומסתבר שישראל לא מחכה לו. אף אחד לא קרא לו. אז הוא קרא לעצמו.

ושוב, עם תכנית פנזטיונרית, שאפתנית, שהוא היה כל כך משוכנע בהצלחתה. הוא יודיע על כניסתו למרוץ הפוליטי, בראש מפלגת מדף קטנה, ויבהיר שמטרתו היא ללכד את מחנה ה"שמאל-מרכז". מפלגת העבודה ומרצ יפלו שדודים לרגליו, ויעמידו אותו בראשן. במערכת הבחירות הוא ילך בכל הכוח על הראש של כחול-לבן. ילעג לממלכתיות שלהם, לעומת הלוחמנות שלו, עם הרצח בעיניים והסכין בין השיניים. בבחירות מפלגתו תקבל מנדט אחד יותר מכחול-לבן, לנתניהו יהיו פחות מ-61 ממליצים, והנשיא יטיל עליו להקים את הממשלה החדשה, וכראש הממשלה יחזור לנקודה שבה נכשל והפעם יצליח, כבמטה קסם, לפתור בתוך שבוע את הסכסוך הישראלי ערבי.

וגם הפנטזיה הזאת… איך לומר בעדינות? לא ממש ממש התממשה. משיח בא, אבל אפעס, איש לא מטלפן.

מהר מאוד הוא מצא את עצמו בסקרים עומד בראש מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה ומידרדרת מסקר לסקר. כדי להציל את כבודו, נותר לברק עוד כדור אחד במחסנית. הכוח שלו היה היכולת שלו, באמצעות ריצה לכנסת שבה הוא לא יעבור את אחוז החסימה, להביא לאובדן 2-3 מנדטים ולהשאיר את השלטון בידי נתניהו. עם נשק יום הדין הזה, הוא האמין, אחת המפלגות תקבל אותו ותחלץ אותו מן הביזיון. כחול לבן לא הנידה עפעף – היא ידעה שמדובר בנטל אלקטורלי. כך גם העבודה-גשר. כדי לקבל מקום ברשימת מרצ, היה עליו להשפיל את עצמו בהתנצלות המביכה בפני ערביי ישראל, על כך שכראש ממשלה עצר את המרד הערבי בשנת 2000. בתמורה, הוא הצליח להתברג במקום העשירי במרצ, ולהכניס את מספר 2 שלו, יאיר ("תהליכים") גולן, למקום השלישי במרצ.

בסקר הראשון מרצ הגיעה למספר דו-ספרתי שהיה מכניס אותו לכנסת, אך מאז היא הולכת ונשחקת, וסביר להניח שגם בבחירות הללו היא תיאבק על אחוז החסימה.

לא רחוק היום, אולי הוא כבר הגיע, שראשי מרצ יבינו שגם מן המקום העשירי, ברק הוא רחיים על צווארם.

* פרובוקציה – צפיתי בשידור המופע של סתיו שפיר בוועדת הבחירות, וממה שראיתי, ומן העובדה שכבר צפיתי במופעים דומים שלה בוועדת הכספים של הכנסת, אין לי ספק שהפרובוקציה הייתה מתוכננת מראש, מתוך מטרה שתסולק מן הישיבה. את שלה היא השיגה – עובדה, אין תחנת רדיו או טלוויזיה שלא שידרה את הפרובוקציה.

אני קורא את האוהדים: "סתיו שפיר לא נתנה לכהניסטים לסתום לה את הפה". ואללה? ה"כהניסט" שכביכול ניסה לסתום לה את הפה, הוא שופט בית המשפט העליון חנן מלצר. והפרובוקציה שלה פגעה בכבוד הכנסת, בכבוד ועדת הבחירות ובכבוד השופט.

העיקר שהיא יצאה גיבורה.

* בחזרה לחיקו של עם ישראל – את הסיפור הבא סיפר לי ידידי מאיר אינדור, ראש ארגון "אלמגור". כאשר שר השיכון דוד לוי הגיע להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה ליישוב ביתר עילית בגוש עציון, מפגיני שמאל כלאו אותו שעה ארוכה בקרוואן, בהפגנה אלימה, כשהם צועקים "כסף לשכונות, לא להתנחלויות". בראש המפגינים עמד עמיר פרץ. עכשיו הוא כרת ברית עם בתו של דוד לוי, אורלי לוי אבוקסיס.

מכאן אפשר לצאת למקומות שונים, אם אנו רוצים לשוות לסיפור ממד אקטואלי. אפשר לנוד לאורלי לוי שהולכת אחרי מי שנהג כך כלפי אביה. אפשר ללעוג לפרץ על שהוא "מתקרנף" והמיר את המזג המהפכני שלו בפזילה לימין. אבל אני לוקח זאת למקום אחר.

אני מעריך מאוד את המהלך שפרץ עשה. מהלך כפול – הסירוב להתמזג עם מרצ, וההליכה עם אורלי לוי ו"גשר". זהו מהלך חשוב, בכיוון הנכון, שלהערכתי לא יניב הישג אלקטורלי משמעותי בטווח הקצר, אך לטווח הארוך עשוי להציל את תנועת העבודה ממחיקה ולהחזיר אותה למעמד מרכזי בחברה הישראלית. זהו מהלך של הפסקת ההיגררות אחרי השמאל הקיצוני, וחזרה לחיקו של עם ישראל.

פרץ יכול היה לעמוד בראש מרצ רבתי, כשהזנב (היום מקום 10 במרצ) מכשכש בכלב. הוא בחר בתבונה בדרך אחרת.

איני תומך בפרץ ובמפלגתו. השקפותיו המדיניות של פרץ רחוקות ממני ת"ק פרסה. לעמדותיו החברתיות אני דווקא קרוב. אבל אני מאחל למפלגת העבודה–גשר הצלחה בבחירות. אני רוצה לראות אותה שותפה בממשלת אחדות.

עם זאת, הצעד של פרץ מחייב השלמה. ללא חישוב מסלול מדיני מחדש, לא תהיה תקומה למפלגת העבודה.

* יש לו מפלגה – הרוצח יגאל עמיר רוצה להקים מפלגה חדשה. אבל בשביל מה הוא צריך מפלגה, כשיש לו את עוצמה כהניסטית?

* המצפן התקלקל – על פי "המצפן של 'מאקו' " המפלגה המתאימה לי היא "ישראל ביתנו". מצפן קלוקל. אני דבק במצפן שלי, שלעולם לא יגרום לי לתמוך בשרלטן.

* איני זקוק להטפות – כשבתי הגיעה למצוות היא עלתה לתורה, הפליאה לקרוא בטעמי המקרא בפרשה ובהפטרה. בטקסי המצוות שלה ושל הבנים שלי, הנשים והגברים ישבו, כמובן, יחד והנשים היו שותפות מלאות בטקס. אשתי עלתה לתורה, ולא הסתפקה בתפקידה המסורתי של האם, להציץ מאחורי הפרגוד ולרגום את הילד בסוכריות. זה אורח חיי, זאת תפיסתי את היהדות ואני מייחל לכך שכל חלקי היהדות יאמצו את הגישה הזאת.

אבל כשיצאתי נגד פסיקה המנסה לכפות על החרדים חברה מעורבת ולהדיר אותם, למעשה, מן המרחב הציבורי, קיבלתי בתגובה הטפות והסברים כמה רעה הפרדה וכמה טובה חברה מעורבת. ובכן, איני זקוק להטפות ולא להסברים. ובכלל, הדיון אינו על שאלת ההפרדה, אלא על שאלת זכותו של מיעוט שאורח חייו שונה, להיות חלק מן המרחב הציבורי.

בתור ליברל, אני מתנגד לכפיה אנטי דתית ולהדרת החרדים מן המרחב הציבורי, ששייך להם כפי שהוא שייך לי.

* החלטה פרוצדורלית – הצהלה של תומכי הדרת החרדים מן המרחב הציבורי, בעקבות החלטת בג"ץ לפסול את החלטת שופט בית המשפט המחוזי בנצרת עאטף עילבוני, מוקדמת. בג"ץ לא החליט בעד הדרת החרדים, אלא כלל לא נכנס לסוגיה. החלטתו עסקה אך ורק בשאלה הפרוצדורלית – סמכותו של שופט מחוזי אחד לפסול פסיקה של שופט מחוזי אחר. האמת היא שגם אני, שתומך בפסיקתו של עילבוני, לא הבנתי מאין שאב את הסמכות.

אין לי מושג מה היה מחליט בית המשפט העליון אילו דן בסוגיה העקרונית. סביר להניח שהסוגיה עוד תגיע לפתחו, ורק אז נדע זאת.

אין זה מקרה שדווקא שופט ערבי קיבל את ההחלטה הליברלית הראויה. אך טבעי שמי ששייך למיעוט יהיה רגיש לרמיסת מיעוט אחר וזכויותיו בידי הרוב.

* תרומה בעקבות הרצח – אחרי שקמתי מן השבעה על מות אבי, העליתי רשומה שבה סיפרתי על קבלה שמצאתי, בין מאות קבלות בתא של אבי בבית הכנסת שבו התפלל, על תרומה לישיבת הגולן ב-1976. לרשומה צירפתי את תמונת הקבלה. הרשומה ריגשה את רבני הישיבה. ראש הישיבה הרב מנוביץ' הזמין אותי לביקור בישיבה ולקח אותי לפינה היסטורית בספריית הישיבה, המתעדת את תולדותיה. הוא יודע שאני פריק של תעודות היסטוריות ומוצגים ארכיוניים בכלל ושל תעודות על תולדות ההתיישבות בגולן בפרט, וידע היטב לאיזו קורת רוח יגרום לי. וכך היה.

הביקור עורר בי את התובנה המעניינת הבאה. התרומה של אבי הייתה בינואר 1976. חודש קודם לכן, חדרה חוליית מחבלים מסוריה לישיבת הגולן, רצחה שלושה תלמידים ופצעה תלמיד נוסף. כנראה שאבי תרם לישיבה, כדי לחזקה, לאחר הטבח.

* ביד הלשון

העיניים של המדינה – יואב קרן העלה על נס, במאמר ל"ידיעות אחרונות", את תרומתן של התצפיתניות בצה"ל, שבזכותן סוכל, לא בפעם הראשונה, פיגוע קשה בגבול עזה. כותרת המאמר: "העיניים של המדינה".

הביטוי המקורי "העיניים של המדינה" מתייחס לחרמון. טבע אותו לוחם בגד' 51 של גולני, טוראי בני מסס מטבריה, שהשתתף והצטיין כמאגיסט בקרב העקוב מדם לשחרור החרמון במלחמת יום הכיפורים.

בכתבת טלוויזיה על לוחמי גולני בחרמון, הסביר מסס לכתב הטלוויזיה מיכה לימור את המוטיבציה של חבריו ושלו: "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה".

ניסוחו המדויק נטמע במהירות בשפה העברית, כהגדרה לחרמון. בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שזכיתי להיות ממוביליו, הרבינו להשתמש במטבע הלשון הזה לא רק בהקשר של החרמון, אלא של הגולן כולו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.8.19

* למרות מבחן התוצאה – במבחן התוצאה, הציונות הדתית לא תוכתם בבחירות הקרובות בזוהמה הכהניסטית. סוף טוב. הכל טוב? ממש לא. הכהניסטים לא נכנסו לרשימה בשל מחלוקות כיסאולוגיות, ולא כיוון שהם מצורעים ומוקצים מחמת מיאוס. עובדה זו היא חרפת הציונות הדתית.

האם שקד ובנט תמרנו את המהלך כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ? יתכן. אני מקווה. אבל מנהיגות אינה נבחנת בכושר תמרון, אלא ביכולת להנהיג בגאון בדרך הנכונה, כלומר באמירה ברורה שכהניסטים מחוץ לתחום. בכך שקד נכשלה.

* כתם – העובדה שראש ממשלת ישראל, ממשלת המדינה היהודית, עשה לילות כימים באובססיה חולנית, כדי להבטיח שהתועבה הכהניסטית תכנס לכנסת, אינה רק כתם על נתניהו, אלא על מדינת ישראל.

איני חושד, חלילה, בנתניהו, שיש לו סימפטיה לחיה הכהניסטית. אני משוכנע שהוא סולד מהכהניסטים לא פחות ממני. אבל הוא רוצה אותם בפנים, כי הוא סומך עליהם ב-100% שיתמכו ללא סייג בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. והמטרה הזאת מקדשת את כל האמצעים, מטהרת את כל השרצים, מכשירה כל טומאה.

מי שניסה לדחוף את בן גביר החלאה לכנסת, אינו ראוי עוד להנהגה לאומית.

* את מי נתניהו מריץ – חודש לפני רצח רבין, נופף הכהניסט הארור איתמר בן גביר בסמל שחבריו הבריונים והוא תלשו מרכבו של רבין בפני מצלמות הטלוויזיה, ואיים שבפעם הבאה הם יגיעו לרבין עצמו. ולאסוננו, אכן הם הגיעו, כעבור חודש, לרבין עצמו. את החלאה הזאת מנסה ראש ממשלת ישראל להכניס לכנסת.

* האם הכהניסטים כהניסטים? – איך חסידים שוטים של נתניהו מיישבים את הדיסוננס בין סלידתם מהחיה הכהניסטית לבין החובה הדתית להצדיק כל מה שעושה נתניהו, כולל ניסיונו האובססיבי להכניס את הכהניסטים לכנסת? הם מדקלמים דף מסרים כלשהו על פיו הכהניסטים אינם כהניסטים. כן, כן, הם מדקלמים שבן גביר וחבריו אינם כהניסטים. וח"כ ביטן בלי בושה אפילו חזר על המסר בראיון רדיו.

אז חשוב לזכור, עוצמה כהניסטית (אני מתקשה להדביק את המילה "יהודית" למה שמריח כהניזם) היא הגרעין הקשה, של הגרעין הקשה, של הגרעין הקשה של החיה הכהניסטית. מנהיגי הכהניזם בימינו, תלמידיהם וממשיכי דרכם של כהנא וגולדשטיין, הם ראשי "עוצמה …" – בן גביר, בן ארי, ברוך מרזל ומנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין.

אגב, בין המדקלמים את השקר, יש כאלה שכבר מאמינים לו.

* בלוק טכני – הרב דרוקמן התראיין ל"קול ישראל" והביע תמיכה בהצטרפות עוצמה כהניסטית לרשימת הימין המאוחד. שאלה אותו המראיינת אם נראה לו הגיוני ששקד ובנט יישבו באותה מפלגה עם הכהניסטים. השיב הרב דרוקמן, שהם לא באותה מפלגה. "זה רק בלוק טכני. רק עד הבחירות. אח"כ הם יהיו באותה כנסת. כפי שאנו באותה כנסת עם מרצ ועם הרשימה המשותפת". ואללה. על פי אותו עיקרון יכול הימין המאוחד להקים "בלוק טכני" עם חנין זועבי.

אגב, ראוי לציין שכאשר אבי אבות הטומאה הכהניסטית היה ח"כ, סיעת "מורשה" בהנהגת הרב דרוקמן הצביעה בעד החוק הפוסל את השתתפותם בבחירות וכאשר "הרב" עלה לנבוח מהדוכן, הוא קם ועזב את המליאה יחד עם שאר 119 הח"כים.

* סממן של אחריות – לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לשער כיצד סמוטריץ' היה משתלח בהחלטת הקבינט לאשר בניית מאות יח"ד לפלשתינאים בשטח C, אלמלא היה בעצמו חבר בקבינט, שהצביע בעד ההחלטה. אני דווקא שמח לגלות בו לפתע סממנים של אחריות.

* סקסיזם דוחה – פוסט המופץ ברשתות החברתיות, עליו חתום גלעד סושרד (איני יודע מי הנ"ל), מציג את התמונה המשותפת של איילת שקד, הרב רפי פרץ, סמוטריץ' ובנט, והכיתוב: "עוד פעם שלושה בחורים עם כיפות על בחורה אחת. לא לומדים כלום מאיה נאפה".

ה"דחקה" הזאת היא התגלמות המיזוגיניות. זהו סקסיזם דוחה; התייחסות מגעילה כלפי אישה מנהיגה. הרי אישה יפה צריכה להיות פוסטר בלוח מודעות במוסך. לא מנהיגה פוליטית.

* משילות – כאשר נתניהו וליברמן רקחו, לפני שנים אחדות, את העלאת אחוז החסימה, הם תירצו זאת בפֶּטִיש ה"משילות". ומרוב משילות, נגררנו למערכת בחירות חוזרות, ואנו עוד עלולים להיגרר למערכה שלישית.

* למה אורלי לוי נמנעה? – בראיון לרדיו אמר עמיר פרץ שבהצבעה על חוק הלאום בני בגין ואורלי לוי אבוקסיס הם היחידים מן הקואליציה שנמנעו. בניגוד לטענתו, אורלי לוי אבוקסיס לא הייתה ח"כית בקואליציה אלא באופוזיציה. הוא רצה לשדר ל"בייס" שאורלי לוי התנגדה לחוק בחריפות, עד כדי הפרת המשמעת הקואליציונית. כלומר, ההימנעות היא בעצם הצבעה נגד. אבל הפירוש האמתי של הצבעתה הפוך – בהצבעה שהתפרשה והוצגה כמבחן כוח של הקואליציה, היא לא התנגדה אלא נמנעה, חרף שבתה באופוזיציה. מכאן אני מסיק שהיא תמכה בחוק, אבל כיוון שהיא באופוזיציה היא נמנעה.

* יוצרים מחדש את ההסכמה הלאומית – בפסגת קמפ-דיוויד (2000) שבר אהוד ברק את בסיס ההסכמה הלאומית הישראלית, בקבלו את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), בהציעו לחלק את ירושלים ובהצעתו לסגת מבקעת הירדן. מאז, המאפיין הרעיוני של ה"שמאל" המדיני בישראל, מ"קדימה" לשעבר והיום ממפלגת העבודה ומטה, הוא דבקות ברעיון הזה, למרות שהפלשתינאים דחו אותו ולמרות קציר הדמים שהדרך הזאת המיטה עלינו.

הצהרת הנאמנות של כחול לבן לבקעת הירדן, בביקורם בבקעה של גנץ ויעלון, חשובה מאוד והיא נדבך מרכזי בקימומה ושיקומה של ההסכמה הלאומית בישראל, שבעיניי היא אחד האתגרים הלאומיים החשובים ביותר של כחול לבן כמפלגת מרכז.

דבריהם של מנהיגי כחול לבן חשובים ביותר. הם דיברו על חידוש ההתיישבות הרחבה בבקעת הירדן, הם דיברו על תיקון מחדלי הממשלה שמזניחה את הבקעה, יעלון הביע מחויבות להגדרתו של רבין על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג" (כלומר כולל המעלות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה).

זו אמירה חשובה מאוד. אני הייתי מוסיף עליה התחייבות להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

* שלום שלום – שר הדתות הירדני החליט לסגור את מתחם קבר אהרון הכהן, בשל אירוע חמור במיוחד שקרה בו, המסכן את שלום הממלכה. יהודים התפללו בו, רחמנא לצלן.

חופש הדת, מסתבר, אינו חל על יהודים, במדינה עמה אנו חתומים על הסכם שלום, ואנו משקים אותה בכמויות מים כפולות מאלו שאנו נדרשים בהסכם השלום. שלום עאלק.

* המטרידן הבריון – עוכר הדין ברק כהן הוא בריון, פרחח, אלים; הנושא את שם ה"אקטיביזם החברתי" לשווא, כהגדרה מכובסת לתאוות הפרסום והביריונות שלו. ההטרדות החוזרות ונשנות של הגורמים שהוא מסמן כאויבים (שרובם, אגב, לא בדיוק אהודים עליי) הן בלתי נסבלות, שמדינת חוק אינה יכולה להשלים אתם.

הפעם הוא הגדיש את הסאה, בהטרדת בנו של ראש הממשלה אבנר נתניהו. אבנר נתניהו הוא אדם פרטי, השומר על פרטיותו, ולכן בניגוד לאחיו, אין ולא יכולה להיות כל הצדקה לכל התקפה עליו, ובוודאי לא להטרדה. הטרדות אינן לגיטימיות גם כאשר מדובר באישי ציבור, ובוודאי כאשר מדובר באדם פרטי שכל "חטאו" הוא העובדה שהוא בנם של הוריו.

על החברה להוקיע את המטרידן הביריון.

* מה לזה ולהדתה? – ככותב ותיק, אני מודע לכלל, שכאשר אני כותב משהו באירוניה, עליי לקחת בחשבון שיש קוראים שלא יבינו את האירוניה. כך קרה עם אביבה קם בדברים שכתבתי על ה"הדתה". אבהיר את כוונתי. כל סיפור ה"הדתה" בחינוך הוא המצאה. אין הדתה ואין שמדתה. מאיימים עלינו בדחליל. להיפך, יש במערכת החינוך התרחקות מן המסורת. כך שללא האירוניה, ברור שתשובתי לשאלתה של קם "מה לזה ולהדתה", היא שבין הסיפור שסיפרתי לבין הדתה אין ולא כלום.

* הרכלן – ירון דקל ואריה גולן (להלן – הרכלן) יושבים באולפן "כאן ב'", ופתאום שואל הרכלן את דקל, בשידור, מול מיקרופון פתוח: "אתה יודע שאשתו של הרב פרץ היא גיורת הולנדית?" דקל הופתע, "לא, לא שמעתי על זה". אחרי דקות ספורות התברר שלא גיורת, לא הולנדית, סתם מישהו אמר משהו למישהו, אולי בכלל הרכלן שמע משהו על מישהו אחר, ורץ לספר לחבר'ה בשידור חי. ואחרי שהתברר שאין לכך שחר, הרכלן אמר שזאת הייתה טעות והמשיך הלאה, כאילו נפנף איזה זבוב טורדני. איזה חוסר מקצועיות.

(אגב, ואם היא אכן גיורת הולנדית – אז מה? יש בכך איזו בעיה? בוודאי שלא בעיניי, ואני משוכנע שגם לא בעיני הרכלן. אבל הוא שמע רכילות, ולא ירכל?)

* על ירידת הדורות ואוטו-אנטישמיות – לפני כ-25 שנים למדתי בתכנית ללימודי השואה במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית. המרצה הראשי בתכנית היה ראש המכון, חוקר השואה הדגול, פרופסור יהודה באואר, בכיר חוקרי השואה בעולם, לימים חתן פרס ישראל. באואר הוא חוקר דגול, מרצה מחונן, למדתי ממנו המון.

עמדותיו הפוליטיות של באואר רחוקות מאוד מעמדותיי. הוא איש מפ"ם (המ"ם של מרצ), בעל עמדות מדיניות יוניות מובהקות. וכשהוא כותב מאמרים פוליטיים, איני מסכים עם אף מילה. אך זו מחלוקת בתוך המשפחה; משפחת הציונות. באואר הוא ציוני בלב ובנפש. והוא בין הראשונים שהגדירו את "האנטישמיות החדשה", המוסווה כאנטי ציונות או אנטי ישראליות, והוא נלחם נגד "היפוך השואה", הצגת קורבנות השואה, העם היהודי, כמחוללי שואה. בנושא זה הוא התעמת קשות עם פרופ' ליבוביץ' שכינה את צה"ל "צבא יודו-נאצי" ואת מי שעד היום נוקטים בדרך זו.

בשבועות האחרונים מתנהל מעל דפי "הארץ" קרב קשה ביותר בין פרופ' באואר לבין מי שיושב היום על כיסאו כראש המכון ליהדות בת זמננו – דניאל בלטמן. זה לא שנעליו של פרופ' באואר גדולות על בלטמן. בלטמן אינו ראוי ללקק את סוליות נעליו של פרופ' באואר. מאמר חז"ל "אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים", כאילו נכתב על הסיטואציה שבה בלטמן הוא יורשו של פרופ' באואר. בלטמן הוא פוסט-היסטוריון אנטי ציוני, אנטי ישראלי, אלוף בהיפוך השואה; מפעל חייו האנטי-אינטלקטואלי הוא הצגת ישראל כנאצית. הוא לוחם בכל מאודו נגד הגדרת האנטישמיות של אייר"א, הברית הבינלאומית לזיכרון השואה, שכללה את האנטישמיות המוסווית, המופנית נגד מדינת היהודים, שכביכול אינה אנטישמיות. והוא לוחם בכל כוחו נגד החלטת הבונדסטג להגדיר את BDS כארגון אנטישמי. הוא פועל בעיקר בגרמניה נגד ההכרזה הזאת.

פרופ' יהודה באואר בן ה-93, יצא לקרב נגד המנוול הזה. פרופ' באואר, אחד המומחים הגדולים לחקר האנטישמיות, הגדיר את בלטמן בפירוש, ללא כחל ושרק, כמי שמציג עמדות אנטישמיות. בלטמן פרסם ביום שישי ב"הארץ" פשקוויל נגד פרופ' באואר. לכאורה הוא שומר על כבודו, אך למעשה משתלח בו בארסיות. הוא הגדיר את דבריו של באואר כ"לקוחים מעולמם האפל של טוקבקיסטים של הימין הקיצוני", וכמובן האשים את גישתו לחקר השואה בשמות הגנאי המקובלים על הפוסט-היסטוריונים האנטי ישראליים, כמו "פרספקטיבה יודוצנטרית". הרי איך אפשר להתייחס לשואה מנקודת מבט יהודית? מה הקשר בין השואה ליהודים?

בלטמן, לכאורה, שומר על כבודו של באואר, לכן במקום לכתוב את הגידופים ישירות, הוא אומר שמפאת כבודו הוא לא יכתוב עליו כך וכך. הנה דוגמה, לא יחידה: "קשה לי, רגשית, להסכין עם הרעיון כי זקנתו של באואר מביישת את בחרותו" (מתאים לאנטישמי להתבטא בגילנות). ולמעשה הוא מאשים את באואר שהוא פשוט מקנא בו (ומנסח זאת "בעדינות" שהוא "מצר על כי נשכח מבאואר הכלל 'בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו' "). לא. באואר לא מקנא בתלמידו. באואר מתבייש בכך שאת הכיסא שעליו הוא ישב בעבר מאייש היום אוטו-אנטישמי.

כך מגדיר בלטמן את הפיכת המכון ליהדות בת זמננו, למכון לאינדוקטרינציה אנטי ישראלית ואוטו-אנטישמית: "אנחנו מלמדים את ההיסטוריה של השואה במשולב עם תולדות הג'נוסייד, את ההיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל במשולב עם התייחסות לנכבה ולגישות ביקורתיות כלפי הרעיון הציוני ואת תולדות האנטישמיות במשולב עם תולדות הגזענות לצורותיה". אתרגם את הג'יבריש המכובס הזה לשפת בני אדם: "השואה היא בסך הכל פשע נוסף בשרשרת פשעים שאחד מהם הוא ה'נכבה', שעשו הציונים, והציונות היא גזענות וכמוה כאנטישמיות".

עם הרעל הזה שוטפים את מוחם של סטודנטים במדינת ישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים, במכון ליהדות בת זמננו, שבה זכיתי ללמוד ממורה דגול כפרופ' באואר, והיום היא נשלטת בידי נמושה אינטלקטואלית, תועמלן אנטי ישראלי נחות, השרלטן מכחיש השואה בלטמן.

* רקב אנטי אינטלקטואלי – בפשקוויל שפרסם דניאל בלטמן לפני שבועות אחדים, הוא תקף בחריפות את גרמניה, על החלטתה לקרוא לילד בשמו ולהגדיר את BDS תנועה אנטישמית. הכותרת והתוכן היו המסר ש"מסתבר שאין גרמניה אחרת". כלומר, העובדה שגרמניה נלחמת באנטישמיות, מעידה שזו אותה גרמניה הנאצית.

זה מחריד. אבל מה שמחריד יותר, הוא שבפשקוויל האחרון שלו, שכוון נגד פרופ' יהודה באואר, בלטמן הבהיר בפירוש שזו לא רק דעה שהוא כותב כפובליציסט, אלא שזה התוכן והמסר הנלמד במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית, שהוא עומד בראשה. וזה כבר רקב אנטי אינטלקטואלי. מכון ללימודי שקר ועלילת דם אנטישמית, במוסד שבטקס הפתיחה שלו הגדיר אותו ביאליק: "היתד הראשונה לבניין ירושלים של מעלה".

* שבעה – קמתי מהשבעה על מות אבי. כדי לא להטריח את חבריי הצפוניים, ביום שובי הביתה ולמחרת, בשעות אחה"צ והערב, קיבלנו מנחמים בחצר ביתי. ואכן, באו רבים מאורטל, מן הגולן, הגליל והעמקים.

השבעה היא חוויה מיוחדת במינה. קודם כל, השהות המשותפת במשך שבוע שלם עם האחים, לאחר שנים רבות כל כך. ושנית, ההוויה הזאת של ישיבה בצוותא עם המנחמים שהבית המה מהם מבוקר על לילה. סביב האלבומים, הזיכרונות, הטקסטים של ההספדים ושל ראיון מקיף שערכתי עם אבי על סיפור חייו. מדברים, מספרים, נזכרים, שומעים עוד ועוד בשבחו. וגם גולשים לשיחות חולין, לצחוקים. נפגשים עם אנשים מתחנות החיים השונות – חברי ילדות, חברי הגרעין, חניכים, חברים מן המילואים, חברים ושותפים מן הפעילות הציבורית לאורך השנים. השבעה היא חוויה עצומה ומעצימה, שכעת אני רק מתחיל לעבד אותה.

השבעה משדרת לאבלים שהם אינם לבד. הם חלק ממשפחה גדולה, מחברים, מקהילה. הם חלק מקולקטיב גדול. האורחים אינם רק מנחמים, אלא משתתפים בצער. הם שותפים. וקל יותר לשאת את הצער, בידיעה של היות חלק מציבור רחב שהוא שותף.

חשבתי על דברי הניחומים המסורתיים "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". מה הקשר לשאר האבלים? הרי אנו נושאים אבל כל כך פרטי. אבל הראיה הרחבה הזאת, שאנו חלק מעם, שכל אחד חווה ויחווה בו אבל וצער, אך הוא קיים וממשיך להתקיים וימשיך להתקיים נותנת משמעות וכוח. ומעשיו הטובים של הנפטר, ותרומתו לכלל, ופעולתו למען הזולת, אינם מתים אתו, אלא נשארים אתנו, נשארים בעולם, נשארים באומה, והם חלק מבניינה. והם נשארים אתנו ומדריכים אותנו ומחייבים אותנו לבנות עולם טוב ומתוקן יותר.

* שתדעו שמחה – "שלא תדעו עוד צער", מאחלים לאבל. ולי יש קושי עם האיחול הזה. כי יש בחיים צער ומכאוב, קשיים ואבל. לא לחוות אותם, פירושו לא לחיות. לא בכדי, כשאנו מדברים על "עולם שכולו טוב", הכוונה היא למוות. כי החיים אינם רק טוב. במקום "שלא תדעו עוד צער", אני מעדיף לאחל "שתדעו שמחה".

* בבניין הגולן – בתא של אבא שלי בבית הכנסת שבו התפלל, מצאנו ערימה ענקית, מסודרת מאוד, של קבלות, מאמצע שנות השבעים ואילך, על תרומות (רבות מאוד) לבית הכנסת, לצדקה, לקופות גמ"ח, לקמחא דפסחא וכד'. מצאנו גם קבלה על הקידוש בבר המצווה של אחי (1979). וקבלה אחת קרובה ללבי במיוחד – קבלה על תרומה בסך 50 ל"י לישיבת הגולן, מכ"ח בשבט תשל"ו 30.1.76. הנה, שמונה שנים בטרם עליתי לגולן, ארבע שנים בטרם הצטרפתי לגרעין להתיישבות בגולן, אבי הקדים ותרם לחיזוק ההתיישבות בגולן. בבניין הגולן ננוחם!

* כאוויר לנשימה – שואלים אותי חברים, איך זה שגם בזמן שישבתי שבעה המשכתי לכתוב, להגיב… ואני תמה על השאלה. בזמן השבעה אכלתי? נשמתי? קל וחומר שכתבתי.

          * ביד הלשון

אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר – העיתונאית נרי לבנה אמרה בשידור ברדיו שעל פי התורה מותר לחיילים לאנוס את נשות האויב והזכירה את שם הקוד "אשת יפת-תואר". המראיינים ירון דקל ואריה גולן לא התייחסו לאמירה, ודומה שאינם מכירים את הביטוי והתייחסו לפרשנותה כאל "אחת שיודעת". אולם היא ממש לא מדייקת.

כך נאמר: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים. וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".

מקומם. התייחסות לאישה כאל שלל. "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" בלי לבחון אפילו את האפשרות האם היא חפצה בך. נורא ואיום.

יחד עם זאת, אני מציע לא לקרוא זאת קריאה אנכרוניסטית, אלא על רקע הנורמות של התקופה. כן, באותה תקופה האישה נחשבה, בכל העולם, רכוש של הגבר. ו"בימים ההם" (ויש חברות שגם בזמן הזה), במלחמה, אונס נשות האויב היה נורמה מקובלת, מובנת מאליה, חוק טבע. ואישה שנאנסה – אסורה לכל חייה. חוק הטבע הזה הוא נקודת המוצא של המצווה האמורה. למעשה, באה התורה להטיל מגבלות חמורות על חוק הטבע הזה.

היא אינה מתירה אונס, אלא נשיאת האישה היפה לאישה. כבר המגבלה הזאת, תצמצם מאוד את מקרי האונס, למינימום. ובאשר לאותה אישה – הלוחם החושק בה מצווה לאפשר לה להתאבל במשך חודש, בטרם יורשה לקיים אתה יחסי מין. יש בכך מסר של התחשבות בה וברגשותיה כאדם וכאישה. זאת, בתקווה שבמשך הזמן, לאחר שוך הקרבות, לאחר שחזר לביתו, לאשתו, למשפחתו ולשגרה, יחזור בו מרצונו ומכוונתו. ואם אכן יחזור בו, בניגוד מוחלט ל"חוק הטבע" של עידן העבדות, אסור לו למכור אותה לשפחה או לזנות, אלא עליו לשחרר אותה. בנורמות של התקופה, זהו חוק הומאני מאוד.

בנורמות של ימינו, זה חוק מזעזע, נורא ואיום. דבקות פונדמנטליסטית בחוק הזה היא אפשרות בלתי נסבלת. רוח החוק הזה, היא התביעה מעצמנו להיות תמיד יותר אנושיים, יותר מוסריים, ביחס שלנו לאויב, מן הנורמות של הסביבה ושל התקופה. (ואנו אכן כאלה, למרות שיש כאלה שמנסים להתאים את עצמנו לנורמות הסביבה).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.7.19

* המדרון לאנרכיה – חסימת כבישים אינה מחאה לגיטימית. ראשית, כי זו הפרת חוק. שנית, כי זו פגיעה בציבור הרחב ופגיעה בחופש התנועה שלו.

עם זאת, בשם זכות המחאה וזכות הצעקה, ניתן לאפשר לעתים, בצורה מבוקרת ולזמן מוגבל, לאפשר למפגינים לרדת לכביש ולחסום אותו לכמה דקות.

האופן שבו נהגה המשטרה במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה היה בלתי נסבל. אסור היה להכיל את חסימת הצירים המרכזיים ברחבי המדינה למשך שעות רבות, תוך גרימת סבל לרבבות אזרחים, כפי שקרה. תפקידה של המשטרה לקיים את הסדר הציבורי – לשם כך היא קיימת. אנו משלמים מסים כדי לקבל ממנה את השירות הזה.

אני מבין את הרצון לתת פורקן לזעם, וגם את הקושי של המשטרה במקרה הספציפי הזה, שבו המחאה היא בעיקר נגד אלימות המשטרה, אך אי אפשר להצדיק זאת.

המחשבה שהכלה תגרום לכך שהמפגינים יוציאו קיטור והסערה תשכך הוכחה כטעות. קרה ההיפך, ההפגנה הלכה והסלימה, הלכה והקצינה, השליטה בשטח עברה לידי קומץ קיצונים אלימים, שנקטו אלימות קשה נגד שוטרים ואזרחים, כולל הצתת מכוניות, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה ועוד. מה שקרה ביום שלישי בערב, היה המדרון שעלול להוביל מדינה לאנרכיה.

חופש ההפגנה והמחאה הוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה, אך אנרכיה היא היפוכה של דמוקרטיה.

* פוגעים במאבק – למה במקום להתייחס לטענות שלנו אתם כל הזמן עוסקים באלימות? שאל פעיל במאבק של הישראלים יוצאי אתיופיה בשידור רדיו. שאלה טובה, שאותה עליו להפנות לחבריו ולעצמו (הוא הצדיק פגיעה ברכוש, להבדיל מפגיעה בנפש). מי שנוקט באלימות ופוגע באזרחים, פוגע קודם כל במאבקו. הוא מסיט את הדיון מטענותיו אל אלימותו, הוא פוגע בהזדהות של דעת הקהל אתו ובלי הזדהות הציבור – כל מאבק נדון לכישלון.

איני מדבר דברים בעלמא, אלא מתוך ניסיון המאבק על הגולן בשנות ה-90, שהייתי ממנהיגיו. הזעם שלנו היה אדיר. במשך 9 שנים, ממשלות ישראליות ניסו להחריב את מפעל חיינו, לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, לרסק את כל עולם הערכים שעליו התחנכנו, אותו הגשמנו ועליו אנו מחנכים את ילדינו, וכל זאת למען אשליה שידענו שאם תמומש תמיט אסון לאומי על מדינת ישראל.

וניהלנו מאבק נחוש, אך כולו במסגרת החוק, חף מאלימות, נקי מקיצוניות, מסביר פנים, מתחבר לעם ישראל על כל חלקיו, וגורם לכך שאכן יהיה "העם עם הגולן". הצעד הקיצוני ביותר שערכנו היה שביתת רעב בת 19 יום, כלומר פגיעה אך ורק בעצמנו, ברוח המאבק הבלתי אלים של גנדי. הפעולה המרכזית במאבק הייתה הפצת סטיקרים ושלטי מרפסות כדי לצבוע את הארץ בגולן ולגייס את תמיכת ההמונים. במשך 9 שנים, שלוש פעמים בלבד חסמנו כביש, בתוך הגולן, בתיאום עם המשטרה ולזמן קצר.

זכרנו כל הזמן שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. לא לבטא את הזעם והעלבון, אלא לשמור על הגולן בידינו. זאת, כיוון שאנחנו, כמנהיגות, לקחנו אחריות, לא נתנו לקיצונים לשלהב את היצרים, ניהלנו מאבק אחראי וממלכתי – והצלחנו. לא היה סקר אחד שתמך בנסיגה מהגולן, וניצחנו במאבק.

מאז אני ממליץ תמיד, לכל גוף שמנהל מאבק, ללכת בדרך בה הלכנו.

* בזכות המנהיגות – ההבדל הגדול בין אופן המחאה ביום שלישי וביום רביעי, אינו נובע מכך שהמפגינים התעייפו, אלא מכך שמנהיגות העדה לקחה אחריות, הרגיעה את הרוחות, ניתבה את המחאה לערוצים קונסטרוקטיביים. ההנהגה ראויה לשבח על כך.

אני רוצה לציין בעיקר את ח"כ גדי יברקן, שנטל חלק משמעותי ביותר במהלך המנהיגותי הזה. מן הסתם הוא לא היה לבד, אבל אחרי פעולותיו עקבתי ולבטח היו גם אחרים. הרבה יותר קל למנהיג להתסיס ולשלהב את הציבור, אך מנהיגות כזאת היא מנהיגות שקר, מנהיגות שלילית. בשעת משבר, מנהיגות אמת היא מנהיגות של אחריות וממלכתיות. מנהיגות כזו תוכל להוביל להצלחות ולהישגים.

* האשם תמיד – זה התחיל ביום שלישי כזרזיף של בלוני ניסוי ועכשיו זה קמפיין מתוזמר, משומן ומאורגן היטב – הימננים ברשתות החברתיות מפיצים תיאוריית קונספירציה על כך שהקרן החדשה, ובאופן ספציפי טליה ששון, עומדים מאחורי האלימות במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה, שלחו לשם גם אריתראים לשלהב את היצרים, מימנו את ההפגנות, כחלק מניסיון לגרום לאנרכיה ברחובות ישראל, כשלב בדרך להשמדת ישראל (כלומר להחלפתו של נתניהו). אני נותן לא יותר מ-48 שעות עד שתיאוריית הקונספירציה כבר תהיה בנויה לתלפיות, עם תרשימי זרימה, "הוכחות" חותכות וכו', בשלה לספר או סרט באורך מלא, וכמובן לקריאות במקרה הטוב להכניס את טליה ששון וחבריה מאחורי סורג ובריח. ולא אתפלא אם נשמע שהשב"כ (שהוא כידוע חלק מ"מדינת העומק" המדומיינת) ירה בסלמון טקה, כדי להצית את הלהבות כאשר האנרכיה כבר הייתה בשלה לביצוע.

* דמיון מצמרר – השבוע מלאו 60 שנה בדיוק למאורעות ואדי סאליב, המהומות הקשות של רבים מעולי צפון אפריקה ב-1959. האות לפרוץ האירועים היה דומה מאוד למה שהצית השבוע את מחאת יוצאי אתיופיה – ירי של שוטר באזרח, בעת שהוא ניסה להשתלט על מריבה. אז האזרח נפצע, אך הופצה שמועה שהוא מת מפצעיו והיא הציתה את המהומות.

ביום שני, למחרת מותו של סלמון טקה ויום לפני המהומות ברחבי הארץ, הקדשתי את פינתי השבועית ברדיו אורנים לזכרו של טקה ולציון שישים שנה לאירועי ואדי סאליב. בפינה, השמעתי את חוה אלברשטיין בשיר "רקמה אנושית אחת", שנכתב על מאורעות ואדי סליב, שאותן מחבר השיר מוטי המר חווה כילד חיפאי.

אף שהפינה שודרה יום לפני המהומות, דיברתי על דמיון מצמרר בין המקרים, ולא ידעתי עד כמה צדקתי.

דמיון נוסף הוא תגובת הממסד. אחרי מאורעות ואדי סאליב מפא"י האשימה את בגין ותנועת החרות שהם עמדו מאחורי המהומות. והשבוע בכירים בליכוד והמוני כותבים ברשתות האשימו את הקרן החדשה. אותו סוג של בריחה, מריחה והכחשה, באמצעות מציאת שעיר לעזאזל.

* דרישה מוצדקת – עליית יהדות אתיופיה לישראל היא אחד המפעלים הנפלאים בתולדות הציונות. ומצער מאוד, שאחרי כל כך הרבה שנים, עדין חשה עדת יוצאי אתיופיה, ברובה, ניכור ותחושות של אפליה וקיפוח. גם אותם אנשים בתוך העדה שהצליחו ועשו חיל שותפים לתחושה הזאת.

דרישתם לוועדת חקירה ממלכתית שתבחן את טענות הקיפוח מצד מוסדות המדינה בכלל והמשטרה בפרט, היא דרישה מוצדקת ויש להיענות לה. היא חשובה לא רק למענם, אלא כדי ללמוד ולהפיק לקחים, כיוון שהעליה היא נשמת אפה של הציונות ושל ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* מחלוקת על שני חוקים שונים – השתתפתי ביום רביעי ברב שיח בנושא חוק הלאום, בכנס "לא בשמים" במכללה האקדמית תל-חי. עמיתיי לפאנל היו פרופ' דני גוטווין, ד"ר שוקי פרידמן, עלי סלאלחה וד"ר עמנואל נבון. נבון ואני תמכנו בחוק. גוטווין וסלאלחה התנגדו. פרידמן נקט בעמדת אמצע (מסתייג מן החוק, חושב שמלכתחילה הוא היה מיותר, אך אינו רואה בו איום על הדמוקרטיה ומתנגד למה שמלבישים עליו מתנגדיו). המנחה, אמנון לורד, תומך אף הוא בחוק.

אציג בקצרה את תמצית טיעוניי:
– החוק, במקורו, נועד לגשר על השסעים בין השמאל הציוני והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית, סביב סוגיות הגבולות, השטחים, שלמות הארץ, ההתנחלויות, השלום וכו', באמצעות הסכמה רחבה על התשתית הציונית המשותפת לכולנו – זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. (על כך העדתי כמי שניהל באותם ימים, לפני עשור, תכנית למנהיגות צעירה במכון לאסטרטגיה ציונית, הגוף שיזם את חוק הלאום).
– כל חוקה נפתחת במבוא המבטא את הזהות והייעוד הלאומי של המדינה. כך גם חוק יסוד ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, מכניס לחוקה הישראלית את מהותה כמדינה יהודית, את הסמלים הלאומיים, השפה הלאומית וכו'.
– החוק עוסק בזהותה הקולקטיבית של המדינה ולא בזכויות הפרט, וכיוון שאין בו כל התייחסות לסוגיה זו, ברי שאין בו כל פגיעה בזכויות אלו.
– החוק מבטא את רוח מגילת העצמאות ואת ניסוחי מגילת העצמאות.
– חוק הלאום אינו החוקה בשלמותה, אלא נדבך אחד בה, ולכן אין צורך להכניס לתוכו נושאים שאינם קשורים אליו.
– אני מציע לחוקק חוק יסוד שיעגן את השוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין, ברוח מגילת העצמאות. חוק זה אינו סותר את חוק הלאום ואינו מאזן את חוק הלאום, כי אין צורך באיזונו, אלא מוסיף עוד נדבך חשוב לחוקה.

עיקר הוויכוח היה בין ד"ר גוטווין לביני. גילוי נאות – גוטווין היה מורה שלי בלימודי התואר הראשון בתחילת שנות ה-90 (גם אז מרבית השיעורים היו ויכוח בינו לביני, כששאר התלמידים היו הקהל). אך היה זה ויכוח מוזר. אנחנו דיברנו על שני חוקים שונים לחלוטין. אני דיברתי בעד חוק הלאום, והוא דיבר נגד איזה חוק לאום שלא קיים, שהוא בדה מלבו, חוק שמפלה לרעה את המיעוטים, חוק שיוצר דירוג בין יהודים, חוק שיגרום לאפליית חיפה, כי היא עיר מעורבת, לעומת ערים יהודיות, חוק שנועד לתת כסות משפטית לפגיעה במי שאינם יהודים, חלק ממזימה לשורה של חוקי נאמנות שנועדו לפגוע במיעוטים וכו' וכו' וכו'. גם אני מתנגד לחוק שעליו דיבר גוטווין. אלא שאין חוק כזה.

מוטב היה לשנות את מתכונת האירוע, ללימוד של חוק הלאום. לחלק לכל הקהל את נוסח החוק, ולעבור עליו משפט משפט, סעיף סעיף. בדרך זו, מי שרוצה לצאת נגד החוק היה צריך למצוא טיעונים קצת יותר רציניים וקצת פחות דמגוגיים.

* החוק הראוי לעם היהודי – "האם זה נכון שהעם היהודי, אחרי כל הרדיפות שעבר ואחרי השואה, יחוקק חוק שמפלה מיעוטים כפי שהפלו את היהודים, ושהוא דומה לחקיקה הנאצית?" שאל גאון מן הקהל. השבתי: "אסור למדינת העם היהודי אחרי כל הרדיפות ואחרי השואה לחוקק חוק שמפלה מיעוטים. בשום אופן. אילו היה חוק כזה, הייתי מתנגד לו בתוקף. אני שמח שאין חוק כזה. אבל נכון שמדינת העם היהודי, אחרי כל הרדיפות ואחרי השואה, יחוקק חוק שמעגן את זכותו של הטבעית של העם היהודי, כמו כל עם ועם, להיות עם חופשי במדינה ריבונית במולדתו".

* בגלל ביבי – לאחר הרב-שיח, ניגש אליי מישהו מהקהל, ואמר לי שעקרונית הוא מסכים עם מה שאני אומר, אבל חייבים להתנגד לחוק בגלל ביבי. בגלל שביבי מושחת. בגלל שכל מה שמעניין את ביבי זה להיחלץ מהמשפט. בגלל שהסיבה היחידה שביבי העביר את החוק היא להסיט את הדיון מחקירותיו. בגלל שביבי ככה ובגלל שביבי ככה. "קודם כל צריך להעיף את ביבי ואח"כ אולי נכון לחוקק את חוק הלאום".

יש מי שאוהבים ללעוג לכל מי שמותחים ביקורת על נתניהו ולהגדיר אותם (אותנו) אנשי "רק לא ביבי" והמהדרין יאמרו "רקלוביבי". הטענה הזאת נועדה, כמובן, לעשות דה-לגיטימציה לביקורת ולהציגה כבלתי עניינית, אלא כנובעת משנאה אישית. אז הנה, יש כאלה שבאמת האידיאולוגיה שלהם היא "רקלוביבי". הם תמונת הראי של אנשי אידיאולוגיית "רק ביבי".

איני חשוד באהדה לנתניהו ובתמיכה בו, אך אני גם מכיר ומוקיר את הישגיו בתחומים השונים. אחת הנקודות לזכותו היא בתחום של קידום המיעוטים בישראל וצמצום אי השוויון. בעניין זה, ייאמר לזכותו, הוא וממשלתו עשו יותר מכל ממשלה אחרת בתולדות ישראל.

נכון, במקביל הוא גם נתן לגיטימציה ממלכתית לגזענות הכהניסטית ופועל ככל יכולתו כדי להכניס לכנסת את הגזענים הכהניסטים. איך השניות הזאת מסתדרת? את זה צריך לשאול אותו. אך ההגינות מחייבת לראות את התמונה במלואה. להוקיע את מיסטר ביבי שנותן גושפנקא לגזענות ולשבח את ד"ר נתניהו שפועל לקידום המגזר הערבי.

* זנחו את המגל – אחד האירועים ב"לא בשמים", היה הרצאה מצוינת של ידידי ד"ר אלון גן. כותרתה הייתה בין "חרב היונה" ל"חד-נס". בהרצאתו, הוא הציג, באמצעות מקורות רבים – פובליציסטיקה, שירה, זמר ואמנות פלסטית, שלוש גישות יסוד בתולדות הציונות. הגישה של ברית שלום – זרם פצפיסטי, שטען שיש להגשים את הציונות רק בהסכמת הערבים. הגישה של התנועה הרוויזיוניסטית ובעיקר של ברית הבריונים – "רק כך", צבאיות, ארץ נרכשת רק בדם, לעג למעדר ולעוד דונם ועוד עז. הגישה של תנועת העבודה – שילוב של מגל וחרב, רובה ומעדר, "להגנה, לעבודה ולשלום", הצבא כרע הכרחי כדי להגן על מפעל ההתיישבות, אך הבנה שהוא הכרח. בסוף הרצאתו והצגת הדברים, הציג אלון את עמדתו האישית, המאמינה במורכבות, ב"גם וגם" ברוח תנועת העבודה. הוא העמיד זה מול זה שני ציטוטים כמעט זהים ממאמר של ז'בוטינסקי משנות השלושים וממאמר של גדעון לוי לפני חודשים אחדים; שניהם אומרים שיש סתירה מוחלטת בין ציונות לבין שמאל וחייבים לבחור באחד ולפסול את השני. כמובן שהבחירה שלהם הפוכה. אלון גן יצא נגד הדיכוטומיה הזאת.

ההרצאה הייתה טובה והמסר נכון, אם כי היא הייתה דיכוטומית מדי, שכן גם העמדות של התנועות השונות הרבה יותר מורכבות (ונתתי כמה דוגמאות לכך).

לאורך כל ההרצאה, ניקרה במוחי מחשבה אחת (עדיין בצל הוויכוח ברב שיח על חוק הלאום באותו בוקר). מפלגת העבודה והשמאל הציוני בימינו, דבקים בחרב, מבינים את ההכרח בכוח צבאי חזק, מחנכים את הדור הצעיר לשירות קרבי משמעותי בצה"ל, להליכה לקצונה וכו'. לא פחות מן הימין. אבל הם זנחו את המגל, את המחרשה, את המעדר והבית, את הדונם והעז, את האפיון ההיסטורי המרכזי שלהם. ולא בכדי, פרופ' דני גוטווין, שהוא גם חוקר תנועת העבודה וגם מזוהה עם תנועת העבודה, חטף את עיקר הג'ננה מחוק הלאום, מעצם המושג "התיישבות יהודית". ומהי תנועת העבודה הציונית אם לא, בראש ובראשונה, תנועה של התיישבות יהודית?

* מלחמת מאסף – דבריו של הרב אבינר על כך שאין מקום לנשים בפוליטיקה מבטאים קנאות פנטית ופרימיטיביות. אך למרות שהדברים מזעזעים, אני מסרב להזדעזע. מדוע? כי אני רואה את התמונה השלמה.

אבינר לא אמר דברים בעלמא. דבריו הם ריאקציה לכוונה להעמיד את איילת שקד בראש רשימה משותפת של הציונות הדתית; כוונה ששותפים לה רבים מן הזרם החרד"לי, כיוון ששקד נחשבת למנהיג הפופולרי ביותר בציונות הדתית.

זאת מהפכה של ממש. כדי להבין את גודל המהפכה, כדאי לחזור 64 שנים אחורה. ב-1955, מפא"י ניסתה לכבוש יעד קשה ואטרקטיבי, את השלטון בעיריית ת"א, שלאורך שנים היה של הציונים הכלליים (לימים המפלגה הליברלית שהתמזגה בליכוד). לשם כך, היא גייסה את שרת העבודה הכריזמטית והפופולרית גולדה מאיר, והציבה אותה בראש רשימת מפא"י בבחירות לעירייה, וכמועמדת לראשות העיר (אז עוד לא הייתה בחירה ישירה לראשות הערים). מפא"י בראשות גולדה ניצחה, אך גולדה לא הייתה ראש העיר. היא לא הצליחה להרכיב קואליציה. הסיבה לכך הייתה התנגדותה העקרונית של המפד"ל לכך שאישה תהיה ראש עיר.

מדובר במפד"ל שרבים עורגים אליה בגעגוע; המפד"ל המתונה, המתקדמת, בהנהגת משה שפירא ויוסף בורג. מפא"י בשיאה של הברית ההיסטורית עם מפא"י. בעיריית ת"א המפד"ל הפרה את הברית וחברה לציונים הכלליים, כדי לסכל את מינויה של אישה לראשות העיר.
14 שנים מאוחר יותר המפד"ל ישבה בממשלה בראשות גולדה. והיום, הציונות הדתית שוקלת ברצינות העמדה של אישה חילונית (!) בראשה. זאת מהפכה רבתי.

דבריו של הרב אבינר הם מלחמת מאסף נגד המהפכה במעמד האישה בציונות הדתית. מלחמת המאסף הזאת היא מלחמה אבודה. אי אפשר לעצור את המהפכה הזאת.

* הזן הנחות ביותר – גרמניה מתעוררת למאבק באנטישמיות המרימה ראש בגרמניה ובאירופה בכלל. ממשלת גרמניה מינתה ממונה למאבק באנטישמיות. המאבק הוא נגד האנטישמיות על כל גווניה. החידוש הוא שהמאבק אינו רק באנטישמיות הגלויה, הניאו-נאצית, אלא גם באנטישמיות המוסווית, המתנערת בגלוי מן האנטישמיות, ואת האנטישמיות שלה היא מכבסת בביטויים כמו "אנטי ציונות", "אנטי ישראליות", ולפעמים במכבסת טורבו "התנגדות למדיניות ישראל". אבל הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות, וכנראה שחוש הריח שלהם יודע לזהות אותה גם תחת ריח אבקת הכביסה. וכך, הבונדסטג, הפרלמנט הגרמני, החליט בהסכמה רחבה מאוד, משמאל ומימין, להגדיר את BDS תנועה אנטישמית. עיריית מינכן קיבלה החלטה האוסרת העמדת אולמות במוסדות עירוניים לרשות אירועים שתומכים בתנועת ה-BDS ועוד.

ומי עומדים בראש ההתנגדות להחלטות הללו ובתמיכה באנטישמיות? יהודים וישראלים, כמובן. הפוסט-היסטוריון דניאל בלטמן, שתוכן חייו הוא הניסיון לצייר את ישראל כנאצית, בפשקווילים שהוא מפרסם ב"הארץ" ובעולם, פרסם בשבוע שעבר ב"הארץ" פשקוויל שכותרתו "ואולי אין גרמניה אחרת". בהפוך-על-הפוך הוא ניסה לצייר את מאבקה של גרמניה באנטישמיות כ…המשך דרכה הנאצית. הרי היא תומכת בישראל הנאצית. והשבוע פרסמה העבריינית הסדרתית, מבריחת השב"חים אילנה המרמן, פשקוויל אנטי גרמני נוסף, שכותרתו "רוח רפאים חדשה מהלכת בגרמניה". ומהי רוח הרפאים? לא האנטישמיות המרימה ראש, אלא המאבק באנטישמיות.

הזן הנחות ביותר של אנטישמיות הוא האוטו-אנטישמיות.

* ביד הלשון

ישראלים יוצאי אתיופיה – מדוע אני משתמש, במאמריי, במושג המסורבל "ישראלים יוצאי אתיופיה"? כי לא מצאתי ניסוח טוב יותר. "אתיופים" – הם לא אתיופים. הם יהודים, הם ישראלים. "יוצאי אתיופיה" – זה ביטוי ששם את הדגש על המקום שממנו הם יצאו, ולא על המקום שאליו הם ערגו ואליו הם עלו. "עולים מאתיופיה" – רבים מהם, אולי כבר רובם, אינם עולים אלא צברים. אז עד שאמצא ביטוי טוב יותר, אני נוקט בביטוי המסורבל "ישראלים יוצאי אתיופיה".

* "חדשות בן עזר"