* התרגיל המסריח ביותר – היום, 17 בנובמבר 2021, אמורה הייתה להתקיים הרוטציה בין נתניהו לגנץ.
מה היה קורה אלמלא נתניהו הפר את ההסכם וגנב את הרוטציה?
באוגוסט 2020 הכנסת הייתה מאשרת את התקציב הדו-שנתי עד סוף 2021. מדינת ישראל לא הייתה מיטלטלת לסיבוב בחירות רביעי מיותר. המערכת הפוליטית והכלכלית הייתה מתייצבת. הפוליטיקה הישראלית לא הייתה מידרדרת לשפל של התרגיל המסריח ביותר בתולדותיה – גניבת הרוטציה באמצעות מניעת תקציב ממדינת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי, חברתי ורפואי חמור.
אלמלא גנב את הרוטציה, נתניהו היה מכהן כראש הממשלה עד היום. וממחר, הוא היה עוד כמעט שנתיים ראש הממשלה החלופי ושר הביטחון. הוא לא היה נרשם בהיסטוריה כנוכל האולטימטיבי בתולדות הפוליטיקה הישראלי, אלא כמנהיג נורמטיבי שחתם על הסכם וכיבד אותו, והיה מזים את ההשמצות נגדו שיפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. הוא לא היה מידרדר למצב שבו אף מנהיג נורמלי אינו מוכן לחתום אתו על הסכם, כי איש אינו מאמין למילה שלו ואין כל ערך לחתימת ידו.
המעשה השפל והנכלולי של נתניהו הזיק למדינת ישראל וגם לנתניהו עצמו. הייתה זו השגיאה הפוליטית החמורה ביותר בקריירה של נתניהו.
* אילו חזרתי לאותה נקודה – תמכתי בהתלהבות בהקמת ממשלת האחדות של גנץ ונתניהו. הייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שפעלה במרץ רב והפעילה מכבש לחצים על הצדדים, כדי שיקימו ממשלת אחדות. האמנתי, על אף שהיו לי ספקות, שנתניהו לא ירשה לעצמו להפר את ההסכם. שיש לו גבולות.
כמובן שטעיתי ושצדקו כל אלה שהזהירו מההסכם עם נתניהו, כי כל הסכם אתו הוא הונאה. ואף על פי כן, אילו הייתי חוזר לאותה נקודה, הייתי נוהג באותה דרך.
אילו קמה ממשלת המיעוט של גנץ בתמיכת המשותפת, מתוך תרגילים מכוערים של השתלטות על הכנסת, לא הייתה היום ממשלת השינוי. הציבור הישראלי לא היה מקבל תרגילים כאלה בימים הקשים ביותר של הקורונה, במקום כניסה מתחת לאלונקה ושילוב ידיים במאבק נגד הקורונה. והממשלה הזאת לא הייתה מאריכה ימים, להערכתי היא לא הייתה מחזיקה יותר משבועות ספורים, כי הרשימה המשותפת הייתה מפילה אותה ברגע שהייתה מגיבה על ירי רקטות מעזה. מהר מאוד היינו מגיעים לבחירות, שבהן הציבור הישראלי היה מעניש קשות את כל מי שידו הייתה במעל, ונתניהו היה מנצח בגדול, עם קואליציית חסינות שהייתה מחוקקת חוקי מגה-שחיתות להצבתו של נתניהו מעל החוק.
נכון, טעיתי בגדול במעט האמון שהיה לי בנתניהו. ולמרות זאת, אני משוכנע שנכון היה לתת לו צ'אנס, כי זה היה האינטרס הלאומי. כיוון שהוא מעל באמון, הוא איבד את השלטון.
* פוטנציאל אנטי-ממלכתי – אחת מאבני הדרך הראשיות בתהליך הדה-ממלכתיזציה של ישראל, תהליך של התפוררות לאומית, הייתה פרשת אלאור אזריה. איני מתכוון למעשה עצמו. הוא לא החייל הראשון שסרח ולבטח גם לא האחרון. כוונתי למי שהפכו מעשה פלילי של חייל אחד לאירוע פוליטי לאומי, הפכו את אזריה לגיבור לאומי, רצו להפוך את צה"ל לכנופיה והסיתו נגד צה"ל ומפקדיו. היה זה מעשה פוליטי ציני, של מי שבחרו לדוג במים עכורים ולשלהב את היצרים למען רווח פוליטי צר.
ראש וראשון לפוליטיקאים הציניים שעשו כן היה ליברמן. החרה החזיק אחריו נפתלי בנט.
היום הם מובילים ממשלה הפועלת לשיקום הממלכתיות. הם ראויים על כך לשבח ואני תומך בממשלתם. אבל מדי פעם אני מזכיר לעצמי, וכאן אני רואה לנכון להזכיר גם לקוראיי, שקיים בהם פוטנציאל אנטי-ממלכתי, ולכן חשוב להיות ערניים וביקורתיים ביחס אליהם.
* חוק לא פרסונלי – הצעת החוק שמוביל גדעון סער להגבלת כהונת ראש הממשלה אינו חוק פרסונלי. מי שטוענים שזהו חוק נגד נתניהו, טועים ומטעים. החוק כלל אינו חל על נתניהו. הוא יחול על נתניהו רק במקרה שבעוד ארבע שנים הוא ייבחר שוב, יכהן שמונה שנים ובגיל 84 ירצה לרוץ לקדנציה נוספת.
הקשר בין נתניהו לבין החוק אינו נוגע לעתיד אלא לעבר – הוא מבוסס על לקחי תקופת שלטונו. ראינו איך שלטון ממושך הפך למסואב ורקוב וראינו איך שלטון ממושך משחית את ראש הממשלה שמתחיל להאמין בפולחן האישיות של עצמו.
החוק לא נועד לחסום את נתניהו, אלא להגן על המדינה מפני תופעות דומות בעתיד.
הנימוק הנדוש של מתנגדי החוק, הוא שאין בעולם חוק כזה במשטר פרלמנטרי. זה טיעון לא רציני, כיוון שאם הגבלת כהונה קיימת במשטרים שבהם העם בוחר ישירות את המנהיג, כמו ארה"ב וצרפת, קל וחומר שהוא רלוונטי במדינות שבהן העם בוחר מפלגה לפרלמנט. אגב, ההתנגדות להגבלת כהונת ראשי ערים, מנומקת בכך שהם נבחרים בבחירה ישירה בידי הציבור. אני תומך גם בהגבלת כהונה לראשי ערים, אבל במקרה הזה טענת המתנגדים הגיונית ורצינית.
* חוק סורי – נתניהו כינה את הצעת החוק להגבלת קדנציות לראש הממשלה "חוק סורי". הוא צודק. אכן, בסוריה מגבילים את הקדנציה של הנשיא. הנה, חאפז אל-אסד כיהן כנשיא משנת 1969 עד מותו בשנת 2000. נו, שתי קדנציות. וביום מותו, שינה הפרלמנט את החוקה, לפיה הנשיא צריך להיות בן ארבעים ומעלה, כדי לאשר את בחירת בנו ומיד בחרה בבשאר אסד לנשיא. והוא מכהן משנת 2000 ועד היום, ואין תאריך תפוגה. כאמור, שתי קדנציות. צודק נתניהו. מדובר בחוק סורי.
* סתימת פיות ביביריונית – אחת השיטות הביביריוניות הנואלות לסתימת פיות מי שמעז לבקר את אלוהיהם, היא האשמתו ב"גזענות נגד המזרחיים".
כידוע, ההגנה הכי טובה היא התקפה, ולכן במקום להתמודד עניינית עם ביקורת, הם משמיצים את המבקר. אם המבקר אינו מגיב – שתיקה כהודאה. אם הוא מגיב – הוא משחק את המשחק הציני הזה, כאשר הוא מתגונן ומתחיל להצטדק.
נתניהו נבנה מפילוג לאומי, מִשֶׁסע ושנאה ולכן הוא נותן את ידו לחלחול שנאה עדתית, למהלך אנטי ציוני שמנציח את הגלותיות ומנוגד לאינטרס הציוני העליון של מיזוג גלויות. איך תעשיית השקרים וההסתה הצליחה להפוך ביקורת על האשכנזי הנהנתן מ"ישראל השניה" של קיסריה, שאשתו גזענית אנטי-מזרחית מדופלמת, ל"אנטי מזרחיות", זה בכלל נושא למחקר בפני עצמו. אבל האמת היא שמבחינתו יש רק חלוקה אחת לשתי ישראל. ישראל שמעריצה אותו וישראל שלא מעריצה אותו, שהיא בוגדת ואויבת. השימוש הציני שלו בשד העדתי הגלותי, אינו אלא כלי פוליטי ציני של הפרד-ומשול.
* שונא את ישראל ומעריץ של נתניהו – גדעון לוי שונא את מדינת ישראל ומעריץ את נתניהו. בשנים האחרונות הוא פרסם מספר רב של מאמרי הערצה לנתניהו. בזכותם הוא אפילו זכה לראיון מפנק עם אמנון לורד ב"ישראל היום".
כל עוד נתניהו היה ראש הממשלה, לוי היה בדיסוננס. הוא תיעב את נתניהו בשל היותו ראש הממשלה של המדינה שהוא כה שונא, אך העריץ אותו אישית. כעת, כאשר הוא לא ראש הממשלה, הרבה יותר קל לו להתמודד עם הדיסוננס.
בשבוע שעבר פונק גדעון לוי בהזמנה אקסלוסיבית ליום ההולדת של שרה נתניהו. בעקבות האירוע הוא פרסם מאמר חנופה מביך לנתניהו. הוא קיבל תגובות קשות ומכוערות מאוד ממעריציו בשמאל על המאמר הזה. במאמר נוסף שפרסם כעבור ימים אחדים, הוא סיפר על התגובות, והן בהחלט מכוערות. איך אמר השבוע, בצדק, בני גנץ? ההסתה מצד שמאל אינה פחותה מההסתה מימין, והוא הרי היה קורבן לזו אף לזו (וכמוהו גם יועז הנדל וצביקה האוזר ובוודאי גם אחרים). בין השאר כתבו ללוי שהפגישה שלו עם נתניהו כמוה כפגישה עם היטלר. זו אמירה מזעזעת והוא אכן הזדעזע, אבל כמי שהשווה באלפי מאמרים את ישראל לנאצים – הוא האחרון שיכול להזדעזע מכך. תגובה אחרת שמישהו כתב לו, שאותה הוא דווקא לא ציטט במאמר, הייתה ש"עכשיו ברור למה הוא קיבל את פרס סוקולוב". כלומר איזו קונספירציה הזויה על פיה נתניהו שולט בפרס סוקולוב (של עיריית תל-אביב) ודאג להעניק אותה לגדעון לוי…
איך מסביר גדעון לוי את הדיסוננס של הערצתו למי שדרכו כל כך רחוקה משלו? אין לו בעיה עם זה. הרי לפני הבחירות הוא כתב שאין הבדל אמתי בין בן-גביר וניצן הורביץ כי "שניהם ציונים". במאמרים רבים ובהם המאמר בו הגיב לתוקפים אותו, הוא טען שאין הבדל בין נתניהו ויריביו – כולם מנציחים את הכיבוש, את האפרטהייד ודוגלים ב"עליונות יהודית". ואם כולם אותו דבר, מבחינה אידיאולוגית, הוא מתעלם מן האידיאולוגיה ומעריץ את נתניהו באופן אישי.
המגוחך הוא שהביביסטים מצטטים אותו בחדווה. פתאום התועמלן האנטי-ישראלי הפנאט הוא בעיניהם אורים-ותומים ברגע שהוא מעריץ את אלילם.
* יאללה בלגן – בשעת לילה מאוחרת ודלילת רייטינג, נערך ראיון רדיו עם ח"כ מהליכוד אתי עטיה. היא חברת כנסת מאז 2019 אך זו הפעם הראשונה שאני שומע את קולה. והתרשמתי מאוד. היא יו"ר ועדת המשנה לעידוד תעסוקה והכשרות מקצועיות והשיחה התמקדה בנושא זה. התרשמתי מהבקיאות שלה, מהרהיטות שלה ובעיקר מהאכפתיות הכנה שלה לנושאים החברתיים שבהם היא עוסקת. חרף היותה חברת כנסת מהאופוזיציה ולמרות היחסים הרעועים בין הקואליציה והאופוזיציה, היא הצליחה להעביר בקריאה טרומית הצעת חוק הנוגעת לפיצויי פרישה. כמו כן, היא עוסקת בנושאי גריאטריה ובנושאים חברתיים נוספים.
אז למה לא שומעים אותה? למה את לה-פמיליה הפרלמנטרית, חוליגנים צווחנים מן הזן של אטבריאן ואמסלם לא מפסיקים לשמוע, ואת חברת סיעתם הרצינית, שמקדישה את זמנה ומרצה לעשיה פרלמנטרית קונסטרוקטיבית, איננו שומעים? גם התקשורת אשמה בכך.
מה האינטרס של התקשורת? רייטינג. התפרעות במליאה מצטלמת טוב יותר ומביאה יותר רייטינג מעבודה פרלמנטרית אמתית. לכן, ילד התפנוקים של התקשורת הוא הפרחח הכהניסט. יאללה בלגן!
* ארדואנוקרטיה – לאלה בתוכנו שעורגים על "דמוקרטיה" פופוליסטית שבית המשפט בה אינו עצמאי והפרקליטות אינה עצמאית, אלא הם "פקידים", שצריכים למלא את רצון המנהיג כי הוא נבחר בידי העם ולכן הוא מבטא את רצון העם – אני מציע לחשוב על בני הזוג אוקנין, העצורים בטורקיה.
השופט שהאריך בעשרים יום את מעצרם והתביעה שהודיעה שתגיש נגדם כתב אישום על ריגול מבינים היטב את מקומם. הם פקידים. והם צריכים למלא את רצונו של ארדואן. בני הזוג ישוחררו רק אם וכאשר ארדואן ירצה בשחרורם.
* פיגוע מיקוח – יש לקרוא לילד בשמו. אירוע מעצר הזוג אוקנין בטורקיה הוא פיגוע מיקוח. בני הזוג הם בני ערובה.
* תקווה חדשה בגולן – ביום א' 28.11 תתכנס הממשלה לישיבה היסטורית בגולן, שבה תחליט על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן, לשם הכפלת ההתיישבות בגולן בשנים הקרובות. התכנית הולכת ונרקמת, והשרים והמנכ"לים עולים בתכיפות רבה לגולן, כדי לקדם את התחומים שבאחריותם. קרוב לוודאי שאחרי קבלת ההחלטה העליה לרגל תתגבר.
סגן ראש הממשלה ושר המשפטים גדעון סער, שר הבינוי והשיכון זאב אלקין וח"כ צביקה האוזר ביקרו אמש בגולן. הביקור החל בפארק קצרין העתיקה ולאחר מכן סיור ברחבי קצרין בהובלת ראש המועצה המקומית דימי אפרצב. במושב רמות נערכה פגישת עבודה עם ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח, מטה המועצה ומנהלי קהילות בגולן. סער ואלקין והצוותים המקצועיים לקחו על עצמם קידום משימות ופתרון בעיות שעלו בישיבה.
ראשי המועצות העלו על נס את השינוי הדרמטי ביחס הממשלה לגולן לעומת הממשלות שקדמו לה. דימי אפרצב, המכהן שמונה שנים בתפקידו, אמר שהוא מחלק את שנות תפקידו ל-2: 7.5 השנים הראשונות וחצי השנה האחרונה. בתקופה הראשונה הוא התרוצץ במסדרונות הממשלה וניסה לרדוף אחרי השרים בניסיון להשיג משהו. בחצי השנה האחרונה הממשלה על כל שריה פועלת ביוזמתה ובשיתוף פעולה מלא לפיתוח הגולן וקצרין. הוא אמר ששיתוף הפעולה של הממשלה וההתמסרות של השרים היא של הממשלה כולה, מהקצה אל הקצה. לשאלתי, הוא אמר שהדבר כולל בהחלט את שרי מרצ. "כבית"רי אף פעם לא האמנתי שאשב עם שרי מרצ על פיתוח קצרין ואזכה לכזה שיתוף פעולה". דימי הוסיף, שתקווה חדשה היא הגורם המאיץ והדוחף העיקרי לקידום פיתוח הגולן. "מאז הדרך השלישית בשנות ה-90 לא הייתה מפלגה כזו, שהעלתה את הגולן לראש סדר העדיפויות שלה והעמידה את תכנית הפיתוח ותקצובו בראש תביעותיה במו"מ הקואליציוני. הוא שיבח במיוחד את מעורבותו של צביקה האוזר, וסיפר שבכל יום חמישי אחה"צ צביקה מתקשר אליו ומבקש דיווח על ההתקדמות שלו בפיתוח קצרין בשבוע האחרון.
צביקה האוזר הגדיר את יוזמת הפיתוח "קו פרשת המים בפיתוח הגולן… זה לא רק שינוי למען הגולן, אלא שינוי אסטרטגי למדינת ישראל".
* להיות יהודי כמוני – הכהניסט הגיש הצעת חוק אנטי-ציונית, שמנסה לבטל את מהותו של חוק השבות, ולהציע שחוק השבות יחול רק על מי שגויר "כהלכה". משמעות הדבר לא רק לא לאפשר ליהודים שהתגיירו בזרמים הלא אורתודוכסיים לעלות ארצה, אלא גט כריתות של מדינת ישראל ליהדות התפוצות, שרובה אינה אורתודוכסית. הרי אם מדינת ישראל אינה מכירה בגיור של הזרמים הללו, היא למעשה לא מכירה בזרמים עצמם. סטירת לחי כזאת, היא פיגוע קטלני נגד הציונות.
מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לאחרונה הכנסת חוקקה את הקביעה החשובה הזאת בחוק הלאום, שהוא בעיניי חוק היסוד החשוב ביותר בחוקה המתהווה של מדינת ישראל. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי כולו, על כל חלקיו, על כל מגזריו, על כל זרמיו. היא לא מדינת מגזר של החרדים.
היום החרדים הלא ציונים שולטים ברבנות הראשית, והם החסם הראשי מפני גיור בישראל. אפילו את גיוריו של הרב דרוקמן הם פוסלים (אגב, מעשה פסול המנוגד להלכה). הם דורשים ממי שבא להתגייר להתחייב לאמץ אורח חיים דתי אורתודוכסי כתנאי לגיור ואף בולשים אחריו לוודא שזה מה שהוא יעשה. למה אנחנו משלימים עם מצב שבו חרדים, לא ציוניים, שאינם משרתים בצה"ל ובניהם אינם משרתים את המולדת, שבזים לכל דבר ציוני, יהיו שומרי הסף של עם ישראל? למה אני צריך להפקיד את שערי הכניסה לעם ישראל לידי מי שלא יאפשר גיור של מי שרוצים להיות יהודים כמוני. אני יהודי הרבה יותר טוב מכל חרדי לא ציוני, ואני רוצה גיור של כל מי שרוצה להיות יהודי ציוני כמוני.
הכהניסט לא מוכן לאפשר למי שרוצה להיות יהודי כמוני להתגייר. הוא רוצה יהודים כמוהו. אבל יהודים כמוהו, כהניסטים, הם כתם על העם היהודי.
* שמיר לא נכנע – ב-1988 יצחק שמיר ניצח בבחירות. הייתה לו ממשלת ימין-חרדים בכיס. הוא ניהל מו"מ וכבר חתם על הסכמים קואליציוניים עם חלק מן הסיעות. אולם המפלגות החרדיות, שידעו שבלעדיהן אין ממשלה, תבעו ממנו להכריז שישראל תכיר רק בגיור אורתודוכסי.
שמיר היה מחויב בראש ובראשונה לציונות. הוא לא העלה על דעתו להיכנע לתביעה אנטי ציונית, שמנוגדת למהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ותנתק את מדינת ישראל מן העם היהודי בגולה. הוא שמע, ניתק מגע והקים ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת העבודה. כאשר יו"ר תנועת התחיה יובל נאמן שאל אותו מה הוא מצפה שיעשה עם ההסכם הקואליציוני שהוא חתם עליו, השיב לו שמיר, שהוא יכול, למשל, למסגר אותו ולתלות אותו על הקיר.
כעבור שנתיים, פרס פירק את האחדות בתרגיל המסריח. שמיר הקים ממשלת ימין-חרדים. החרדים העלו תביעות רבות ושמיר נענה להן. אבל הם לא העזו לחזור על דרישתם בנושא הגיור, כי הם ידעו ששמיר ילך לבחירות אך לא ייכנע לדרישה אנטי ציונית.
* שליטה וכסף – שמואל אליהו, רב העיר צפת, הודיע על חרם נגד עסקים שיקבלו תעודת כשרות מרבני "צהר". כידוע, רבני "צהר" הם רבנים אורתודוכסים לעילא ולעילא, שסמיכתם לרבנות נעשתה על פי דין ברבנות האורתודוכסית, והם מחויבים לכשרות בדיוק כמו אליהו ודומיו. מה שמעיד, שהמלחמה של אליהו ודומיו אינה על הכשרות בישראל אלא על כוח, שליטה וכסף.
* באיחור אופנתי של 72 שנה – 72 שנים אחרי שירושלים נקבעה כבירת ישראל, ושהוחלט שהממשלה תעבור לירושלים, נדרשת הממשלה להשתמש בעיצומים כדי שהמשרדים שעדיין יושבים בת"א יעשו את המובן מאליו ויעלו לבירה. מצער שהגענו לכך, אבל ההחלטה מתבקשת ונכונה.
* מתחילים לראות שינוי – מלחמת הכנופיות ליד בית-חולים סורוקה ממחישה לנו את משמעות אובדן הריבונות הישראלית בנגב.
אבל אחרי העשור האבוד, מתחילים לראות שינוי. הנה שורה של שינויים רק מהשבוע. א. צה"ל שינה את הוראות הפתיחה באש וכעת על החיילים לירות בגנבי אמל"ח בבסיסי צה"ל ושטחי האש. אמנם מדובר רק על ירי לכיוון הרגליים או הגלגלים, בעוד בעיניי מדובר בפיגוע טרור ויש לירות במחבלים על מנת להרוג, אבל זה שינוי דרמטי לעומת המצב הנוכחי, שבו הסמכות של חיילי צה"ל הייתה לבקש יפה מהמחבלים לא לגנוב תחמושת, או לכל היותר לומר להם "הא לך אויב אכזר". ב. ועדת החוקה של הכנסת אישרה את נוסח החוק, שאותו יזמו שר המשפטים גדעון סער וח"כ שרן השכל, המחייב הטלת עונשי מינימום על עברייני נשק. ג. בפעם השניה בשבועות האחרונים המשטרה לכדה מחבלים שחיבלו בחקלאות היהודית. לפני כשבועיים המשטרה לכדה במרדף מחבלים שהציתו מתבן גדול של קיבוץ שניר, במרדף שכלל ירי לעבר המחבלים. וביום שני נעצרה חוליית מחבלים שעקרה מטע מנגו במושב מעלה גמלא, שלושה ימים לאחר הפיגוע. יש להבין, שהחקלאים הפסיקו להגיש תלונות למשטרה, כי איבדו את האמון. המשטרה טענה שאין לה מה לעשות ואי אפשר לתפוס אותם. הנה, כאשר רוצים – אפשר. ד. פורסמו הנתונים על תפיסת נשק בחודשים האחרונים – עליה משמעותית לעומת התקופה המקבילה אשתקד.
כאשר הממשלה לא נלחמת במשטרה אלא מטילה על המשטרה להילחם בפשע – אלה התוצאות.
* שדרוג – מישהו כתב על היעילות של הבדואים שנלחמו סמוך לבית החולים. פינוי מיידי של הפצועים. למחרת ראינו שדרוג של היעילות – רצח בבית הקברות.
* חזרה הבושה – מאיר שטרית החליט להתפטר מהוועדה לבחירת היועמ"ש בעקבות הביקורת הציבורית. גיסתו של יאיר לפיד התפטרה מדירקטוריון קק"ל בעקבות הביקורת הציבורית.
סוף סוף אנו רואים שהבושה מתחילה לחזור. גם זה שינוי מרענן.
* חוסמת קשב – השרה מרב מיכאלי התראיינה ארוכות ב"כאן 11". בכלל לא משנה מה היא אומרת. צורת הדיבור הטרחנית שלה חוסמת את הצופה והצופה והמאזינה והמאזין מקשב לדבריה.
* הצורה הסתמית – אני קורא כעת את ספרו המונומנטלי עב-הכרס של אורי יזהר "חלוץ ללא מחנה – תולדות הקיבוץ המאוחד בשנות המדינה (1948-1980)". ברוח התקופה, לא יכול יזהר להימנע מהתייחסות לסוגיית הכיתוב בלשון זכר או נקבה. בפתח הספר, הוא כתב בפשטות את האמת של העברית, של כותבי העברית וקוראיה: "כידוע, צורת הזכר בעברית היא הצורה הסתמית הלא מסומנת (למשל, הציווי המקראי 'כבד את אביך ואת אמך' – חל גם על נשים). וכל ניסיון להבחין בין פנייה לגברים ובין פנייה לנשים מסרבל ועלול להקשות על הקריאה. על כן השימוש בלשון זכר מכוון בספר גם לנקבה, ככל שזה מתבקש".
יפה מאוד. הספר הוא בן כ-800 עמ'. אילו נכתב במיכאלית, היה מגיע לכ-1,200 עמ'.
* כתב הזכויות של קאליש – בהפגנה האנטישמית הפרועה שנערכה השבוע בעיר הפולנית קאליש שבפולין, שבה הקהל צרח קריאות "מוות ליהודים", הציתו המפגינים עותק של כתב הזכויות של קאליש. מדובר בכתב הגנה על יהודי העיר שנחתם ב-10 בספטמבר 1264, שלימים שימשה בסיס להגנה על זכויות יהודים בפולין בכללה, במשך מאות שנים. המסמך לא מדבר על שוויון זכויות ליהודים ולא על אזרחות. היהודים מוגדרים בו "משרתי השליט", אך השליט מחויב לספק להם הגנה. אחד הסעיפים החשובים במסמך אוסר על עלילות דם נגד היהודים.
הקהילה היהודית בפולין מונה היום כ-10,000 יהודים בלבד (ומעריכים שיש עוד כמה רבבות שאינם מזדהים כיהודים), במדינה המונה 38 מיליון איש. אולם ממתי יש צורך ביהודים כדי שתהיה אנטישמיות?
* ביד הלשון
גיתה – יישוב בחדשות. למרבה הצער – בחדשות הרעות. היישוב שחלק מתושביו פונו בשל שריפה שאיימה להעלות את בתיהם באש. למרבה המזל האש נבלמה והדבר לא קרה.
גיתה הוא יישוב קהילתי במועצה האזורית מעלה יוסף שבגליל המערבי. היישוב עלה לקרקע ב-1980, במסגרת תכנית המצפים בגליל, אך ננטש ויושב מחדש ב-1993 בידי עולים מחבר המדינות.
שמו של היישוב ניתן לו בשל קרבתו לנחל גיתה. שמו של הנחל ניתן לו בשל קרבתו לכפר הדרוזי ג'ת, שהנו חלק מן המועצה המקומית הדרוזית ג'ת-יאנוח, המורכבת משמות שני הכפרים הללו.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 