צרור הערות 28.3.21

* עצם בגרון – הטענה שהגענו למבוי סתום, לדרך ללא מוצא, פשוט אינה נכונה. יש מוצא. והוא פשוט מאוד, הגיוני מאוד, ממש מתבקש. בארבעה סיבובי בחירות נתניהו לא הצליח להשיג רוב להקמת ממשלה. הדבר היחיד שהוא הצליח הוא למנוע רוב לממשלה חלופית. וכך אנו תקועים סיבוב רביעי ללא פתרון. כל מה שנדרש הוא ממש פשוט. שאבן הנגף בפני יציבות שלטונית, בפני הקמת ממשלה ובפני ממשלה בראשות הליכוד ירפה, ישמוט, ישחרר, יזוז הצדה.

הרי ברור שכל אחד אחר במקומו (אני חושב שאפילו פרס!) היה נוהג כך, מתוך אחריות לאומית, מתוך רגש פטריוטי, וגם מתוך אחריות למפלגתו. זה פתרון כל כך מתבקש, כל כך מובן מאליו, שאין לו שום סיכוי, בשל אישיותו של נתניהו. נתניהו, בשלטונו הממושך ובאגוצנטריות הנרקיסיסטית שלו, באמת מאמין שהמדינה זה הוא ושהליכוד זה הוא, ולכן גורלם חייב להיות קשור בגורלו. ולכן הוא לופת את קרנות השלטון ואינו מרפה. מצדו, נלך לסיבוב חמישי, שישי ועשירי. עד שנקבל שכל ונבחר בו.

פתרון אחר הוא שהליכוד יאמר לו יפה תודה ושלום, סור מדרכנו. הרי ברגע שנתניהו יפנה את מקומו, הליכוד יבחר מנהיג אחר שיוכל בתוך 24 שעות להקים ממשלה רחבה מאוד, וכמובן בלי הכהניסטים ועוזריהם. הסיכוי שחברי הליכוד יאזרו אומץ לעשות כן זהה כמעט לסיכוי שנתניהו עצמו ישחרר.

וכך נתניהו תקוע לנו כמו עצם בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.

לכן, אין מנוס מפתרונות מחוץ לקופסה, כמו הקמת ממשלת שינוי יצירתית, למשל בראשות גנץ / בנט / סער, כך שגם מפלגה חרדית תוכל להצטרף ואולי גם ליברמן ישתכנע שזו לא טריפה. אני כמובן מעדיף ממשלה כזו בראשות סער. ואולי בסיטואציה שאין חלופה של ממשלת נתניהו, בנט יסיר את ההתנגדות ללפיד ויחזור לעמדתו המקורית שהוא אינו מחרים אף אחד. ואולי ניתן להקים באופן יצירתי ממשלת אחדות עוקפת נתניהו.

ואפשר גם לחוקק את החוקים המתבקשים שיאסרו על מי שהוגשו נגדו כתבי אישום לכהן כראש הממשלה והגבלת אורך כהונת רוה"מ לשתי קדנציות. אמנם קיוויתי שהחוקים הללו יעברו אחרי שנתניהו ילך, כדי שלא תהיה ולו מראית עין של חקיקה פרסונלית, אבל יתכן שאין ברירה.

* איך אפשר לצאת מהפלונטר? – משמעות תוצאות הבחירות היא שאין לגוש התומך בנתניהו רוב לקואליציה ואין למתנגדי נתניהו רוב לקואליציה. יש למתנגדי נתניהו רוב לגוש חוסם, אך כדי להקים קואליציה יש צורך בבסיס רעיוני משותף; ביכולת להגיע להסכמות על מה כן, לא רק על מה לא. ואין יכולת כזו.

במצב של תיקו, יש שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות רוטציונית או סיבוב חמישי. מה הבעיה בסיבוב חמישי כולנו יודעים, ואוסיף בעיה נוספת החמורה מכולם: מניסיון ארבעת הסיבובים סביר להניח שגם אחרי הסיבוב החמישי הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לסיבוב שישי. עד מתי?

הבעיה בממשלת אחדות רוטציונית היא שניסינו את זה, אני תמכתי בכך מאוד ופעלתי לכך, ואיך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.

מה עושים? מן הראוי שיש עתיד, כחול לבן, ימינה ותקווה חדשה, ואולי גם ישראל ביתנו אם תסיר את הווטו על החרדים, יתאגדו לבלוק בראשות בני גנץ וילכו לממשלת אחדות רוטציונית עם גוש הליכוד והחרדים ללא הכהניסטים, בתנאי שבני גנץ יהיה הראשון.

למה בני גנץ? הרי הרשימה הגדולה בגוש הזה היא יש עתיד. אבל ימינה אינה מסכימה לשבת תחת לפיד. כחול לבן היא הרשימה השניה בגודלה בגוש ואף מפלגה אינה פוסלת ישיבה תחת גנץ.

למה ראשונים ברוטציה? זה ברור. כי האופציה השניה נוסתה וראינו מה קרה. אם נתניהו יהיה ראשון ברוטציה, אין ספק שלא תהיה רוטציה. אם גנץ יהיה ראשון ברוטציה, אין ספק שתהיה רוטציה.

בשנתיים הראשונות, שבהן גנץ יהיה ראש הממשלה, יתנהל משפט נתניהו. אם הוא יזוכה מכל ההאשמות, הוא יחליף את גנץ בתום השנתיים. אם הוא יורשע, הליכוד יבחר מנהיג אחר שיעמוד בראש הממשלה אחרי הרוטציה.

* בזכות תקווה חדשה – התוצאה של תקווה חדשה בבחירות מאכזבת ומתסכלת, אבל בזכות תקווה חדשה אין רוב לנתניהו.

* מעוז של תקווה – עד כמה שהצלחתי לברר, באורטל קיבלה תקווה חדשה את אחוז התמיכה הגבוה ביותר בארץ (13.6%) אחרי זרזיר (למעלה מ-15%).

* הישראלי המכוער – במשך חודשים הפך התועמלן הבריון ברדוגו את השעה היומית עליה השתלט בתחנה הצבאית לשעת הסתה ממוקדת נגד גדעון סער. עכשיו, בניסיון להציל את משלחו, הוא פרסם מאמר ב"ישראל היום" שבו "קרא" לנתניהו לפתוח את לבו להחזרת גדעון סער "הביתה". איש צבוע.

* מי יאמין לו? – נתניהו הציע לסער הצעה שאי אפשר לסרב לה – סער יצטרף לממשלה וכעבור שנה נתניהו יפרוש.

נעזוב אידיאולוגיה, נעזוב עמדה עקרונית, נעזוב הכל. רק ברמה הפרקטית. נתניהו מבטיח שיפרוש בעוד שנה? והוא חושב שמישהו עוד יאמין לו שהוא יכבד את ההתחייבות?

כמובן שסער דחה על הסף את ההצעה באמירה: "ודרעי יהיה ערב".

* דרך ארץ קדמה לשררה – כיוון שתקווה חדשה קיבלה רק 6 מנדטים, רק חבר אחד מדרך ארץ נכנס לכנסת – יועז הנדל. צביקה האוזר, מועמד מס' 8, נשאר, לצערי הרב, בחוץ.

נתניהו הציע ליועז הנדל, תמורת עריקה לתמיכה בממשלתו, שני שרים – הוא וצביקה האוזר. כמובן שיועז דחה את ההצעה על הסף.

אגב, לפני הקמת ממשלת האחדות ואף לאורך שנת קיומה, נציגי נתניהו + איילת שקד הפעילו לחץ אדיר על יועז וצביקה לחבור לממשלתו עם הצעות מרחיקות לכת של תיקים בכירים לשניהם. הפעם הוא מציע שני תפקידי שר על ח"כ אחד. כפי שדרך ארץ עמדה בפני הלחצים והפיתויים אז (והצעות דומות הוצעו לה אז אם תתמוך בממשלת גנץ + המשותפת) כך היא עומדת בהם היום ובעתיד. דרך ארץ קדמה לשררה.

* ציר הרשע – ציר הרשע שנתניהו מנסה להקים – ממשלה שמצדה האחד האחים המוסלמים (רע"ם), תנועת האחות של חמאס, ומצדה השני הכהניסטים, תמונת הראי של חמאס.

* אין להם דרך – כל הביביסטים שאומרים אמן אחרי החיזור הנמרץ של נתניהו אחרי האחים המוסלמים, בתקווה שיצילו את שלטונו, היו מכנים מעשה כזה של כל מנהיג אחר – בגידה. הם מוכיחים שאין להם אידיאולוגיה, אין להם השקפת עולם, אין להם דרך. יש להם אך ורק פולחן אישיות. ברור לי איפה הם היו עומדים אילו הצליח נתניהו במזימתו למסור את הגולן לאויב הסורי.

* משפט המפתח – אין זה מן הנמנע, שבדיעבד יתברר, שהמשפט המשמעותי במסמך הכניעה בטקס המשפיל של בנט לפני הבחירות, הוא דווקא הזניח; זה שנכתב כדי לצאת ידי חובה – ההתחייבות לא להקים ממשלה בתמיכת האחים המוסלמים (רע"ם).

* רע"ם ביום בהיר – אם רע"ם תכריז באופן רשמי ובלי התחכמויות, שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את טענת "זכות" השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה פרטנר לגיטימי לקואליציה.

תזכורת לכל המפנטזים – כאשר הובאו הסכמי השלום לאישור הכנסת, רע"ם הצביעה נגדם. למה? כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל, מדינה שהיא שוללת את זכות קיומה.

* באיזה צד של הרקטה – לאלה שמנסים לבנות ממשלה חלופית שמסתמכת על הרשימה המשותפת ו/או רע"ם יש שני טיעונים מרכזיים. א. גם נתניהו מנסה להקים ממשלה עם רע"ם. אם הוא כן, למה אנחנו לא? ב. לא מדובר בכך שיהיו בממשלה אלא רק שיתמכו בה מבחוץ.

לגבי הטיעון הראשון: זה לא הדבר הראשון ולא היחיד שנתניהו עושה והוא פסול בעינינו. הוא לא האורים והתומים שלנו, איננו נושאים אליו את עינינו. לא בנושא הזה ולא בנושאים אחרים. עלינו להבחין בין טוב ורע על פי ערכינו ולא על פי האישור מנתניהו.

לגבי הטיעון השני: אם הייתה ממשלת 61 בלעדיהם והם היו תומכים בה מבחוץ, שיתמכו. אבל ממשלת מיעוט שנשענת עליהם, גרועה בעיניי יותר ממשלה שהם חברים בה, כיוון שכאשר תלויים בהם מבחוץ – התלות בהם היא אותה תלות, אבל אין להם שום אחריות. פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה. זאת ממשלה תחת סחיטה מתמדת, של מפלגה אנטי ישראלית.

כל הפנטזיה הזאת של "גוש אנטי ביבי" מימינה ועד המשותפת, שיתלכד לממשלת שינוי, חסרת שחר. כדי להקים גוש חוסם, די בכך שהמכנה המשותף הוא התנגדות למישהו או למשהו. כדי להקים ממשלה, צריך מכנה משותף חיובי, קונסטרוקטיבי. איזה מכנה משותף יש בין סער ובנט לבין עופר כסיף, איימן עודה ומנסור עבאס? אין מכנה כזה. סער ובנט לא יתנו לכך יד, כך שכל הרעיונות הללו הם רעיונות סרק. אבל אין גם שום מכנה משותף חיובי בין לפיד וגנץ לבינם, גם אם הם לא שוללים עקרונית את הרעיון. גם אילו יכלו להקים ממשלה כזו, היא לא הייתה יכולה לתפקד, בשל ניגוד עניינים מובנה, על הבסיס. הסכמה עם היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, זה המינימום שבמינימום שבמינימום להתחיל לחפש מכנה משותף. כאשר רקטה נורית מרצועת עזה לשדרות – באיזה צד של הרקטה נמצאים עופר כסיף, עודה ועבאס? שאלה רטורית. אז איך הם יכולים לשבת בממשלה או בקואליציה ישראלית?

* מאיימים על סמוטריץ' – אני כבר קורא ברשתות את הביביסטים מאיימים על סמוטריץ', שבזכותם נכנס לכנסת, שאם הוא יסכל את הקמת הממשלה עם האחים המוסלמים, הוא לא יעבור את אחוז החסימה.

* מאתרגים את נתניהו – אם נתניהו יקים ממשלה עם האחים המוסלמים, הוא יקבל רהביליטציה מצד חלק מהשמאל הרדיקלי בישראל. סנונית ראשונה של האיתרוג הזה היא קרולינה לנדסמן, מהבולטים בדבוקת שוקן. "גו גו, עבאס" הוא כותרת מאמרה, שבו היא מציגה את החיזור של נתניהו אחרי רע"ם כאירוע היסטורי מהפכני, הדומה להכרה של רבין באש"ף. היא מציעה "לא להיות קטנוניים" –  מילה מכובסת לאיתרוג, ולא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית. היא נפעמת מדוברים בולטים של הימין (ריקלין, ברדוגו, קרולין גליק, צחי הנגבי ודוד ביטן) שביטאו תמיכה במהלך ורואה בכך כמעט התגשמות חזון אחרית הימים. היא קוראת לשמאל להתעלות מעל היצר להצביע על הצביעות והמוסר הכפול הכרוך במהלך, כדי לא להחמיץ מה שהיא מגדירה "מהפכה הפוליטית" שאותה היא משווה, לא פחות, לביטול מוסד העבדות. היא נפעמת מהתמיכה של מעריצי נתניהו במהלך, ולועגת לילדותיות הפוליטית של מי שבזים לתופעה. "מנהיג נמדד ביכולתו להוביל שינויים, גם אם קשים לעיכול, החיוניים לחברה ולמדינה. הנכונות של תומכי נתניהו ללכת אחריו גם כאשר הוא מוביל אותם בדרך שממנה הם פחדו או נרתעו מללכת בה עד כה, מעידה על האמון המלא שלהם בו".

קרולינה קוראת לאתרג את נתניהו ולשים בצד את כל הסיבות להתנגדות לו, אם ילך לצעד הזה, כיוון ש"ריסוק תקרת הדה-לגיטימציה של הייצוג הערבי בממשלה חשוב יותר מכל תהליך אחר שמתרחש לנגד עינינו". זה יהיה התיקון הגדול לחוק הלאום, היא כותבת.

היא קוראת למה שמכונה "מחנה השלום" לגלות יושר "ולהעמיד את החשיבות של שותפות ערבית בכוח הפוליטי מעל האינטרסים המעמדיים של המחנה". בעיניה, העובדה שבממשלה כזו יישבו גם כהניסטים וגם האחים המוסלמים (כן, היא לא מכבסת את המושג) היא בעלת חשיבות מיוחדת בעיניה, כי מה יותר מקדם את השלום ממחזה כזה. ולכן "יש להוריד את הכובע" בפני המהלך.

הצעתה הקונקרטית של לנדסמן, היא שהרשימה המשותפת, מרצ והעבודה "ישקלו באופן רציני אם לתמוך בממשלה כזאת, לפחות מבחוץ".

אני בטוח שנתניהו קרא את המאמר בעניין רב.

* אתרוג כפול – לא רק את נתניהו קרולינה לנדסמן מאתרגת, אם הוא יכניס רשימה ערבית לממשלתו, אלא גם את מחמוד עבאס ההומופוב ומפלגתו ההומופובית. מה שאסור לאבי מעוז מותר לעבאס, כי הוא ערבי. זה סוג של גזענות מתנשאת, המסירה אחריות מערבי כאילו מדובר בילד קטן, ולכן סולחים לו על הכל.

* צעד מבורך וצעד בלתי לגיטימי – נתניהו עשה בשנה האחרונה שני מהלכים בנושא ערביי ישראל. האחד הוא מסע בחירות של הליכוד בקרב האוכלוסיה הערבית וקריאה להם להצביע בעבורו. השני הוא החיזור הנמרץ אחרי האחים המוסלמים. הראשון הוא מבורך ורצוי. נכון שכל המפלגות הישראליות תפנינה לציבור הערבי. נכון היה גם אילו שריינו נציגים ערבים במקום ריאלי. זאת הדרך לשילוב. ונתניהו ראוי לשבח על כך שעשה כן, והעביר לציבור שלו מסר של לגיטימיות לקול הערבי ולאזרחות השווה של ערביי ישראל. השני הוא חמור ביותר. לגיטימציה לאחים המוסלמים ששוללים את קיומה של מדינה יהודית היא חציית הקווים האדומים. השלטון אינו מטרה המקדשת את כל האמצעים.

* חוק מגה-שחיתות – לא אחת אני שומע התבטאויות כמו "לא ניתן ידינו לחוק הצרפתי, כחוק פרסונלי רטרואקטיבי למען נתניהו". מאמירה כזו משתמע שאם החוק לא יהיה רטרואקטיבי ופרסונלי הוא יהיה כשר. אני מתנגד בתוקף לחוק הזה ללא כל קשר לנתניהו. נניח שהחוק ינוסח כך שהוא יכנס לתוקף עשר שנים אחרי תום שלטונו של נתניהו. גם אז הוא יהיה פסול באותה מידה. זהו חוק מגה-שחיתות.

למה חוק מגה-שחיתות ולא סתם חוק מושחת? כיוון שהוא חוק שהופך את השחיתות להליך לגיטימי, כאשר המושחת הוא ראש המדינה, דווקא האיש שצריך לתת דוגמה אישית לציבור; דוגמה של כיבוד החוק, של טוהר מידות וניקיון כפיים. במקום להציב בפני מנהיגי המדינה רף מוסרי הרבה יותר גבוה מכיבוד החוק, מנמיכים בפניו באופן מוחלט את הסף שנדרש מאחרון האזרחים – לשמור על החוק.

יש תפיסה המרדדת את הדמוקרטיה לשיטה לבחירת המנהיג ותו לא. אם המנהיג נבחר, הוא מגלם את רצון העם ולכן כל מה שהוא רוצה הוא רצון העם וכל מה שהוא עושה הוא רצון העם. ומי שחולק עליו, חותר תחת רצון העם. ואם השליט חטא, פשע, עבר על החוק – זה רצון העם. עובדה – הוא נבחר. המנהיג הוא החוק ולכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. זאת הארדואנוקרטיה. החוק הצרפתי אינו זהה לתפיסה הזאת, אבל זה הכיוון שלו. כל עוד האיש הוא המנהיג, מותר לו לעשות מה שהוא רוצה והחוק או המוּסָר אינם מהווים מגבלה בפניו. המגבלה היחידה היא אם לא יבחר. כי אז הוא כבר לא יגלם את רצון העם.

דמוקרטיה אינה רק בחירת ההנהגה, יש בה מרכיבים רבים נוספים, חשובים לא פחות. אחד מהם הוא מדינת חוק. מדינת חוק פירושה, שהממשלה וכל מוסדות המדינה וכל מנהיגי המדינה כפופים לחוק. ואין מדינת החוק בלי שוויון בפני החוק. וכאשר מעמידים את המנהיג מעל החוק, חותרים תחת השוויון בפני החוק, חותרים תחת מדינת החוק, חותרים תחת הדמוקרטיה.

צרפת היא דמוקרטיה, אבל היא דמוקרטיה פגומה. מה הפגם שבה? החוק הצרפתי.

אבל בצרפת חוק מגה-שחיתות הזה מאוזן במידה מסוימת בהגבלת קדנציות. המחשבה על ראש ממשלה או נשיא שאינו מוגבל בקדנציות והוא יכול להיות מעל החוק לאורך עשרות שנים ואסור אפילו לחקור אותו, מנוגדת לכל תפיסה של דמוקרטיה ושלטון החוק. (אני בעד הגבלת קדנציות בלי קשר לחוק הצרפתי, אך זה נושא לרשומה אחרת).

מה ההבדל בין מדינה מושחתת למדינה שיש בה שחיתות? מדינה מושחתת היא מדינה שמשלימה עם השחיתות ומקבלת אותה. בישראל, כדמוקרטיה ומדינת חוק, נשיא וראש ממשלה שפשעו ישבו בכלא. וכך, אף שהייתה בה שחיתות בצמרת, היא הוכיחה את חוסנה כדמוקרטיה ומדינת חוק. היום, התמיכה הגורפת בנתניהו והנכונות של למעלה ממיליון איש להתמסר לשטיפת המוח של הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" וכל ערימת השקרים הזאת, מדרדרת אותנו להיות מדינה מושחתת. ואם גם יהיה אצלנו, חלילה, חוק מגה-שחיתות הצרפתי, הוא יהיה החותמת של המגמה החמורה הזו.

* הגנה על הנשק כהגנה על החיים – עם הגשת כתב האישום נגד חוטפי הנשק מלוחם אגוז שניווט בדד, חשוב מאוד לחדד ולהבהיר, שאסור שתוצאת היתקלות כזו תהיה חטיפת הנשק. כל חייל צריך לדעת, שמי שמנסה לחטוף את נשקו עושה זאת כדי לרצוח אותו ואנשים אחרים. לכן, חובתו להגן על נשקו כמו שהוא מגן על חייו. פירוש הדבר, נוהל מעצר חשוד לכל דבר ועניין, כולל ירי על מנת להרוג.

אלו ההוראות, אבל יתכן שהן לא ברורות, ולכן יש להבהיר ולחדד את ההוראות הללו. כל חייל חייב לדעת, שאם חטפו את נשקו כי הוא היסס לירות, הוא עבר על הוראות פתיחה באש והוא יעמוד על כך לדין.

כמו כן, יש לשנות את הפקודות כך שחייל בניווט-בדד ילך עם נשק ב"הכנס".

* ארץ ללא עם – במאמר ב"הארץ" מזכיר שאול אריאלי את אמרתו המפורסמת של המנהיג הציוני ישראל זנגוויל על "עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם", ומקטלג אותו ברשימה של מיתוסים ציוניים שקריים. הוא מזכיר שהיו כאן ערבים ומציג מסמכים המאוששים זאת.

אולם דבריו מבטאים אי הבנה של עומק דבריו של זנגוויל. זנגוויל לא כתב סקירה דמוגרפית אלא ביטא אמירה ערכית. מה פירוש עם ללא ארץ? הרי יש לעם ישראל ארץ – ארץ ישראל. אלא שהוא אינו חי בה אלא בגלות. וזה בדיוק פירוש המושג ארץ בלי עם. יש לארץ ישראל עם – עם ישראל. אלא שהעם בגולה והארץ שוממה מן העם שלה. התיקון הציוני הוא עליית עם ישראל לארץ ישראל, ואז עם ישראל יחיה בארצו וארץ ישראל תיושב בעמה.

מאמרו של אריאלי רצוף במיתוסים חסרי שחר המבוססים על רסיסי אמת מצופים בתעמולה. לטענתו מאז 1988 הפלשתינאים כמהים לפשרה וחלוקת הארץ וישראל דוחה זאת. כן, אפילו את ברק הוא תוקף כמי שסירב לפשרה עם הפלשתינאים. לטענתו רק אולמרט היה מוכן לפשרה ואז נאלץ להתפטר, והוא ממחזר את המיתוס השקרי כאילו אבו-מאזן לא דחה את הצעות אולמרט.

* וגר לא תלחץ – טקסט שכתבתי וקראתי בליל הסדר:

בהגדה של פסח אנו אומרים: "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". הרב קוק תמה. למה בעצם? הרי פרעה היה מתחלף, אומה אחרת הייתה תופסת את מקומה של מצרים. משהו היה קורה. אמר הרב קוק: "כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, לחרות עולם, הרי כל העולם כולו וכל סדר חיי האדם היו נשארים על מקומם בלי השתנות, וכך היה נשאר השעבוד לאותו פרעה במצרים". ומסכם הרב קוק באמירה הנפלאה: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו".

כל מהותו של ליל הסדר הוא "והגדת לבנך" ו"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים היא יום ההולדת של עם ישראל "היום הזה נהיית לעם", וזהו חג של החירות הלאומית של עם ישראל. אבל אני רוצה לעמוד הפעם דווקא על המסר האוניברסלי.

אחד המסרים השכיחים ביותר בתורה הוא היחס הטוב לגר, אהבת הגר, והנימוק הוא ההיסטוריה שלנו כגרים בארץ אחרת. "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". כלומר, מי כמונו יודעים את הקושי של להיות גר בארץ אחרת – הבה נהיה מופת ביחס לגרים החיים בתוכנו. "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם… וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המושג "תלחץ" מופיעה בתורה רק בשני הקשרים. האחד הוא המצווה לא ללחוץ את הגר. וקודם לכן, בסיפור על עבדות ישראל במצרים, בפסוק שאותו אנו קוראים גם בליל הסדר: "וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ". את זכר הלחץ שלחצו אותנו כשהיינו גרים במצרים, עלינו לתרגם ליחס אחר לגמרי לגרים החיים בתוכנו.

ואחרי שהשבוע נבחר לכנסת נציג של זרם קיצוני שהמסר שלו הוא ושנאת את הגר, ו"מצוות עשה" שלו היא ללחוץ את הגר, כדאי לזכור ולהזכיר זאת בליל הסדר ולהגיד לבנינו ולבנותינו שזו אינה דרכו של עם ישראל, לא דרכה של היהדות.

* המופע הבלתי נשכח של זהבה בן – זהבה בן בכותרות, ואספר זיכרון הנוגע אליה. אפתח ואומר שבעיניי היא זמרת נפלאה. אשמח אם תחזור לקדמת הבמה. חבל שזה בזכות תכנית נחותה כמו "האח הגדול" (ואיני צריך לראות אותה, לא צפיתי אפילו בדקה של התכנית הזאת בכל העונות שלה, כדי לדעת שהיא נחותה. די לי בכך שאני יודע מה הפורמט).

הסיפור הוא משנת 1999. הייתי אז המזכיר ורכז התרבות של אורטל. פורום רכזי התרבות של יישובי צפון הגולן יחד עם השלוחה הצפונית של מתנ"ס הגולן בנה סל הופעות ואחת המופיעות הייתה זהבה בן.

ההופעה הייתה באולם הספורט במרום גולן. מוצאי שבת. האולם מלא מפה לפה. אני יודע שזה לא מסתדר עם הדעה הקדומה של חלקכם שקיבוצניקים לא אוהבים זמר מזרחי, אבל הבעיה היא בדעה הקדומה. כל המקומות תפוסים. ומי לא בא? לא טעיתם.

יושבים. ומחכים… ומחכים… וממתינים… ומתעצבנים… מצלצלים ואין עונה. לבסוף מנהל השלוחה תפס את האמרגן, והוא הסביר שזהבה בן שומרת שבת ולכן יצאה רק אחרי צאת השבת, אבל היא כבר מגיעה. חמש דקות.

איזו חוצפה. הרי שעת ההופעה הייתה ידועה מראש, נקבעה מראש, וגם שעת יציאת השבת ידועה. ביקשנו מהקהל שימתין עוד כמה דקות, יש איזה עיכוב וכבר האמנית מגיעה.

ומחכים… וממתינים… ומצפים. כבר איחור של למעלה משעה, ובכל זאת רוב הקהל נשאר והמתין.

והנה היא באה. הנגנים במקומם, וזהבה בן, באותם ימים כוכבת-על פופולרית ביותר, נכנסת בסערה והקהל מריע לה ארוכות. זהבה שרה, והקהל מתמוגג. איזו קול מדהים! איזו שירה!

אחרי עשרים דקות, אולי אחרי השיר הרביעי או החמישי, הקהל מריע וזהבה בן קוראת: תודה רבה! שבוע טוב!

ויוצאת מהאולם בחצי ריצה. הקהל בהלם. אולי היא מחליפה תלבושות. אולי אצלה ההופעה היא החלק הקטן וההדרנים הם גוף המופע. ברור שהיא תחזור. הקהל עומד ומריע כדי שהאמנית תחזור לתת הדרן, אבל היא כבר הייתה במכוניתה, בדרך להופעה הבאה.

אח"כ… מכתבים זועמים… עורכי דין… לא ויתרנו ורוב הכסף ששילמנו הוחזר לנו.

          * ביד הלשון

עוגה – "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לט).

אם הם כל כך מיהרו ולא יכלו להתמהמה, מדוע הם אפו עוגות?

בלשון המקרא עוגה, פרושו – מאפה שמשטחים אותו בצורת עיגול. אבותינו כל כך מיהרו שפשוט לשו את עיסת הבצק בצורה המהירה ביותר, בצורת עיגול.

ומכאן לשיר הילדים של אהרון אשמן "עוגה עוגה עוגה". למה אנחנו שרים עוגה במילעיל? הרי אנחנו אוכלים את העוגה במילרע. והתשובה – השיר כלל אינו מדבר על מאפה. כאן המילה עוגה, במילעיל, היא צורת הציווי הארוכה של הפעל "עג". עוגה = רקוד במעגל. הסתובבה.

* "חדשות בן עזר"

תקווה שנכזבה

פרישת גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה, יצרה הזדמנות לשינוי ומהפך. שלושה סיבובים הסתיימו בתיקו. אמנם לא היה לנתניהו רוב, אבל לא היה רוב ציוני לממשלה חלופית. הקמת תקווה חדשה שינתה את המציאות הזאת.

כדי ליצור ממשלה חלופית, יש צורך בקואליציה של מפלגות שמאל וימין, חילונים ודתיים. גדעון סער הוא האיש שיכול היה ללכד את המפלגות הללו.

לשם כך הוא היה צריך להיות ראש החץ נגד נתניהו. עם הודעתו, תקווה חדשה עמדה על כעשרים מנדטים בסקרים. כצפוי, מיד אחרי הפריצה הראשונית חלה ירידה, אך תקווה חדשה נשארה במקום השני וראש החץ של תקוות השינוי. אילו התייצבה במקום הזה, אט אט הייתה גדלה. זה היה המתכון למהפך ושינוי.

הראשון לזהות זאת היה הפוליטיקאי הממולח, המתוחכם והמנוסה בישראל, בנימין נתניהו. יש להודות ביושר שנתניהו ניהל קמפיין גאוני, גם בקנה מידה שלו – הקמפיינר המוצלח והמנוסה ביותר.

בראשית הקמפיין הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא פשוט ידע שאין ללפיד סיכוי להקים ממשלה ושאם הוא יהיה היריב, רבים מן הקולות שעברו ממנו לסער או התנדנדו, יחזרו אליו. וכך, באופן שיטתי ומתוחכם, הוא הצליח לבנות את לפיד, להעצים אותו, לדחוף אליו את המצביעים שבלאו הכי לא חלמו להצביע לו (לנתניהו).

והוא הצליח. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצליח להעלות את לפיד למקום השני, ובכך הוא היה לראש החץ של מחנה השינוי. היה לכך גורם נוסף. הגל שהעמיד את התנהגות החרדים בקורונה בעין הסערה: ההלוויות והחתונות ההמוניות, פתיחת תלמודי התורה בניגוד לחוק, ההפגנות האלימות והצתת האוטובוס בבני ברק והעדר האכיפה, העביר קולות רבים של הסנטימנט האנטי חרדי למי שמזוהה עם אנטי חרדים – לפיד. ברגע שהוא טיפס למקום השני, בעידודו הבולט של נתניהו, יותר ויותר קולות מתקווה חדשה וימינה עברו אליו וככל שהוא התבסס במקום הזה, כך גברה המגמה הזאת.

לפיד הבין זאת ולכן הוריד פרופיל ולא מיצב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה מול נתניהו. אבל לעומת זאת הוא עשה שגיאה חמורה – הודיע חזור והודע שהוא תומך בממשלה עם הרשימה המשותפת. מעבר לבעיה הערכית שבהכרזה הזו, זו הייתה שגיאה פוליטית חמורה. הוא הרי יודע שאין לו שום סיכוי לקואליציה כזו, אבל בעצם ההכרעה הזו הוא שיחק לידיו של נתניהו. הוא מיצב את עצמו בזהות של קואליציה עם הרשימה המשותפת, ובכך הבריח מצביעים מתקווה חדשה וימינה לנתניהו, והביא את בנט לכתב הכניעה לנתניהו.

אין הכרעה בבחירות ולא ברור איזו ממשלה תקום, אם בכלל. לא ברור האם הסיבוב הרביעי הוא האחרון. כרגע נראה שאין רוב לממשלת בן-גביר נתניהו, אך אין גם רוב לממשלה חלופית. גם לממשלת אחדות לאומית אין היתכנות, אחרי שנתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה עמו ממשלת אחדות לאומית. אבל אפשר בהחלט לקבוע שהתקווה החדשה למהפך שלטוני ולממשלת שינוי – נכזבה.

* "שישי בגולן"

אוטוביוגרפיה אלקטורלית או: קיצור תולדות הזיגזג (בחירות 21)

על פי הסטריאוטיפ המוכר, "הקול הצף", זה שאינו משויך אוטומטית למפלגה או לפחות לגוש מוגדר, הוא מצביע בלתי אידיאולוגי, מצביע אווירה, זגזגן. אני כופר בסטריאוטיפ, ולפחות לגביי הוא חסר שחר. כל מי שקצת מכיר אותי, יודע שאני אדם אידיאולוגי – שחי אידיאולוגיה, נושם אידיאולוגיה, מודרך אידיאולוגיה והאידיאולוגיה מניעה אותי, את בחירותיי בחיים ואת החלטותיי. אני גם אדם פוליטי מאוד, אכפתניק מאוד ודעתן. והנה, אני "קול צף" מובהק, במובן שלאורך רוב שנותיי לא הייתה לי מפלגה, לא היה לי גוש, ועל פניו, מעקב אחרי רצף הצבעותיי מצביע על חוסר קוהרנטיות, כביכול. הסיבה לכך אחת – רוב שנותיי לא הייתה מפלגה ששיקפה וייצגה את האידיאולוגיה שלי.  הייתה כזאת – "אחדות העבודה", אך הפעם האחרונה שבה היא התמודדה בבחירות הייתה שנתיים לפני שנולדתי…

את הבחירה החשובה ביותר בחיי קיבלתי בגיל 17 – לחיות כל חיי בקיבוץ אורטל, שקם באותם הימים. את ההחלטה קיבלתי עוד טרם ביקורי הראשון בקיבוץ. הייתה זאת בחירה בדרך חיים שבה אגשים את האידיאולוגיה שבה אני מאמין; הן האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית, בחיים בקיבוץ והן האידיאולוגיה הציונית בהתיישבות בגולן. מאז ועד היום לא חלף במוחי להרף עין הרהור על דרך חיים אחרת, חרטה או אפילו ספק קל בדרך שבחרתי. לא בחרתי בדרך של מגורים בקיבוץ, אלא של חיים מלאים, אכפתיות עשיה ותרומה. וכל חיי הם מאבק – מאבק לכך שהקיבוץ יהיה קיבוץ שיתופי אמתי, מצליח ומשגשג. מאבק על ההתיישבות בגולן, קיומה ושגשוגה וסיכול כל ניסיון לעוקרה ולמסור את הגולן לאויב הסורי. את כל חיי אני מקדיש למטרות הללו, שהן מטרות קדושות בעבורי.

מפלגה אינה ערך, אינה מטרה, היא אמצעי להגשמת מטרות ודרך. המפלגה היחידה, עד לאחרונה, שבה הייתי חבר, פעיל וחבר בהנהגתה הייתה "הדרך השלישית". עם הקמתה של תל"ם, בראשות יעלון, הצטרפתי אליה, כמפלגה שמייצגת אותי ואני מזדהה אתה ועם מטרותיה. תל"ם הייתה חלק מכחול לבן. הקמת כחול לבן, הייתה החלטה נכונה ותמכתי בה. אך לא הרגשתי שכחול לבן באמת מייצגת אותי, אלא רק תל"ם, שהייתה המפלגה הקטנה בין מרכיבי כחול לבן. כאשר תל"ם נתנה ידה להקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת, פרשתי ממנה. הצטרפתי לדרך ארץ בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, חבריי לתל"ם שפרשו מאותה סיבה. כאשר תל"ם הצטרפה לתקווה חדשה, תמכתי במהלך. בניגוד לכחול לבן, עם תקווה חדשה ההזדהות שלי מלאה. בכל מערכות הבחירות, זולת השתיים בהן "הדרך השלישית" התמודדה, לא בחרתי במפלגה שבה תמכתי ממש, עמה הזדהיתי באמת, אלא בחרתי בחירה פרגמטית שנראתה לי כמשרתת בצורה הטובה ביותר את מדינת ישראל באותה נקודת זמן, על פי השקפתי. גם ההצבעה הפרגמטית הזאת, היא בחירה אידיאולוגית מאוד.

אבי היה בית"רי, איש אצ"ל, חרותניק. כילד מעורה ומעורב פוליטית משחר ילדותי, הושפעתי מן האווירה והדרך שספגתי בביתי. עם זאת, סקרנותי, העניין שלי בהיסטוריה ובפוליטיקה, הביאו אותי מגיל צעיר מאוד להזדהות עם חלוצי תנועת העבודה, אנשי העליה השניה והשלישית, תנועות הנוער החלוציות והפלמ"ח. שתי ההשפעות הללו עיצבו את דרכי – להט ציוני, אהבת ארץ ישראל, גישה ניצית בנושאי חוץ וביטחון והשקפה סוציאל דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה.

בשורות הבאות אסקור את "קיצור תולדות הזיגזג"; הצבעותיי במערכות הבחירות השונות.

1981 – הבחירות לכנסת העשירית

כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, הייתי נער בן 16. הייתי נער פוליטי ודעתן. למרות התרגשותי הרבה בביקור סאדאת, ואף שהאמנתי בכנות רצונו בשלום והייתי נכון לוויתורים עמוקים בסיני, התנגדתי בכל מאודי לנסיגה המוחלטת ובעיקר לעקירת היישובים. בהחלטתו של בגין ראיתי ביטוי לחוסר היחס של הליכוד כלפי ההתיישבות והאחיזה בקרקע, לא בדיבורים אלא בשורשים. פעלתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני. והצטרפתי לנוער התחיה.

הפעילות הראשונה שלי בנוער התחיה עם הצטרפותי, הייתה הפגנה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, לאחר רצח 6 יהודים בחברון. בראשית ההפגנה, החלו המפגינים לצעוק קריאות כמו "ויצמן רוצח יהודים". הבנתי במהרה שמקומי אינו שם, נטשתי את המקום, עליתי על האוטובוס הראשון הביתה, והפסקתי את פעילותי.

כעבור חודשים אחדים שוב התקשרו אליי מנוער התחיה, לשאול מדוע איני פועל. הסברתי. ענה לי איש הקשר, שחל שינוי בגישה. שהקיצונים שפעלו אז עזבו, ומי שפועלים היום הם חבר'ה אחרים לגמרי. חזרתי, ואכן כך היה. וכך, לצד פעילותי כרשג"ד בצופים, פעילותי יום ולילה בשבט הצופים, פעילותי בגרעין לאורטל שכבר פעל, פעלתי גם במסגרת תנועת התחיה.

האמנתי ברעיון שלמות הארץ. כעסתי על מפלגת העבודה הדוגלת בפשרה טריטוריאלית. אף שהערכתי מאוד את יגאל אלון – לפני ואחרי מותו, ובמידה רבה ראיתי בו מורה דרך, שללתי את דרך הפשרה הטריטוריאלית שהוא יזם. הזדהיתי עם אנשי תנועת העבודה, חברי קיבוצים ומושבים, שהיו בין מייסדי תנועת התחיה, ובהם בניו של מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין (שכבר לא היה בין החיים) ואחרים. אהבתי את הרעיון של "הולכים ביחד" – חילונים ודתיים, אנשים מן הימין ומתנועת העבודה. הערכתי את הנהגת התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר. הייתי פעיל בבחירות, והצבעתי לתנועת התחיה. הייתי אז בן 18, תלמיד כיתה י"ב.

1984 – הבחירות לכנסת ה-11

בבחירות לכנסת ה-11 הייתי חייל. הצבעתי בעיצומה של הכנת סגל לקראת מחזור חדש של קורס מ"כים שהדרכתי בו.

את מרבית שירותי עשיתי במלחמת לבנון הראשונה. עמדתי הייתה אמביוולנטית. תמכתי במטרותיה המקוריות. ידעתי מההקפצות הרבות שלנו לפני המלחמה, עד כמה חסר שחר השקר על ה"שקט" כביכול ששרר לאורך הגבול בשנה שקדמה למלחמה. אך התנגדתי מאוד להתרחבות המלחמה ליעדים זרים אותם שללתי, להתערבות בפוליטיקה הלבנונית הבוגדנית והמושחתת, וסלדתי ממנהיגותו חסרת המעצורים של שרון, שר הביטחון. לא תמכתי במתנגדי המלחמה, אך גם לא הייתי בין תומכיה. הסכמתי עם חלק מן הביקורת על המלחמה, אך הייתה לי גם ביקורת חריפה על מתנגדיה. הייתה לי גם ביקורת על תנועת התחיה, שהתייצבה באופן אוטומטי כימין, בתמיכה חסרת ביקורתיות בכל צעד ועמדה קיצונים, בנושא לבנון ובכלל.

אהבתי את ההתייצבות של הנהגת התחיה נגד המחתרת היהודית וגילויי הכהניזם, ואף על פי כן, הרגשתי שהיא פחות ופחות מייצגת אותי, היא נמצאת מימין לי. כאשר רפול הקים את צומת, שקלתי לתמוך בו, כיוון שראיתי בתנועה זו גלגול של זרם שלמות הארץ בתנועת העבודה, למרות ביקורתי על מלחמת לבנון. צומת והתחיה התאחדו ורצו יחד. גם בבחירות הללו תמכתי בהם, אם כי בהרבה פחות התלהבות; הצבעה מסויגת מאוד, כאלטרנטיבה שהעדפתי מתוך הקיים, אך לא בהזדהות של ממש.

בליל הבחירות הזדעזעתי מכניסתה של כך לכנסת ובחירתו של "הרב" כהנא. ראיתי בכהניזם סתירה מוחלטת לרוח היהדות ולרוח הציונות, סוג של פשיזם גזעני מאיים. שמחתי שהתחיה, ובעיקר גאולה כהן, היו בין ראשי הנאבקים להוצאתם מחוץ לחוק. אך עצם בחירתם עוררה בי תחושות קשות על ההקצנה בימין, ודי הרחיקה אותי מן המחנה הזה.

1988 – הבחירות לכנסת ה-12

בשנותיי הראשונות לאחר הצבא, חל שינוי בהשקפת עולמי הפוליטית. אף שהמשכתי להאמין בזכותנו על א"י השלמה, כפי שאני מאמין עד היום, הגעתי למסקנה שכדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית. התנגדתי לזרמים היוניים במפלגת העבודה, ללהט הוותרנות שלהם. אך תמכתי בפשרה נוסח תכנית אלון – שבה ישראל מוותרת על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בערבים ומספחת את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים, שבהם ראיתי יעד להגשמת הציונות בהתיישבות וריבונות, ולהבטחת גבולות בני הגנה למדינת ישראל. הצטרפתי לעמותת השידרה הכפולה שנשאה את הדגלים הללו. באותן שנים (עוד טרם שחרורי מצה"ל) התחלתי לכתוב מאמרים לעיתונות, בהם ביטאתי את השקפותיי. על העמדות הללו נאבקתי כחבר פעיל בתנועה הקיבוצית.

לא הייתה מפלגה שנשאה ברמה את הדגל הזה – דגל הגולן, הבקעה וכו', לצד נכונות לוויתורים. אולם באופן כללי, מפלגת העבודה הייתה הקרובה ביותר לדרך זו. הזרם הניצי בתוכה, שנקרא "הזרם המרכזי", נשא את הדגל וחשתי קרבה אליו. כיוון שמפלגת העבודה גם ביטאה במידה רבה את עמדותיי בנושאי חברה וכלכלה, אך טבעי היה שאתמוך בה. בוודאי, אחרי פירוק המערך, פרישת מפ"ם ופרישת יוסי שריד שעבר לר"צ.

הייתה לי ביקורת חריפה על הליכוד ועל שמיר. אך הייתה לי ביקורת חריפה לא פחות על מפלגת העבודה ובמיוחד על פרס. חשתי שהעמדות שלה הולכות ונעשות יוניות יותר ויותר, ושפרס עצמו מוביל את הקו הזה. למי להצביע?

עד הרגע האחרון התלבטתי בין שתי רשימות. האחת הייתה לאו"ר של יעקב חסדאי. האמנתי מאוד בחסדאי האיש, שאותו פגשתי לראשונה בהרצאה בצבא, וקראתי בשקיקה את ספריו "בעט ברזל" ו"אמת בצל המלחמה". הייתה לו ביקורת נוקבת על המערכת הפוליטית, על השיטה, על השחיתות, על חוסר היושרה, על תרבות השקר, על תרבות רדיפת הבצע. הוא היה בעל קו ניצי פרגמטי שהתאים לי. השניה הייתה מימ"ד – המפלגה הדתית המתונה, שנשאה את הדגל של חיבור בין חילונים ודתיים וחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל בדרכי חינוך ושלום והתנגדה לחקיקה דתית וכפיה דתית. גם גישתה המדינית הייתה "יונצית" והתאימה לי.

אולם על פי כל הסקרים שתי הרשימות לא עמדו לעבור את אחוז החסימה ולא רציתי לבזבז את קולי. ממש ברגע האחרון החלטתי לתמוך, בלב כבד, בליכוד. הנושא המרכזי על סדר היום של הבחירות היה הוועידה הבינלאומית. מפלגת העבודה תמכה בה ושמיר התנגד בתוקף. אף שלא תמכתי בעמדותיו המדיניות של שמיר, ב"אף שעל" שהיה קיצוני בעיניי, ראיתי בוועידה הבינלאומית מלכודת שבה מדינת ישראל תבודד בלחץ בינלאומי מאסיבי לנסיגה לקווי 49'. לכך הצטרף חוסר האמון שרחשתי לפרס (לצד הערכתי הרבה לרבין) ואי רצוני שהוא יבחר לראשות הממשלה.

אגב, בבחירות להסתדרות שנערכו זמן קצר לאחר מכן, תמכתי במפ"ם בראשות יאיר צבן, שייצגה את השקפותיי החברתיות.

1992 – הבחירות לכנסת ה-13

לאחר הבחירות קמה ממשלת אחדות לאומית נוספת בראשות שמיר. שמחתי על כך מאוד. בממשלה התייצב ציר מרכזי חזק בראשות שמיר ורבין, ומולו עמד שמעון פרס. בצד השני ניצבו שרי החישוקים של הליכוד, שרון, לוי ומודעי, שאיגפו אותו מימין. לשרי החישוקים לא האמנתי, ראיתי בהם קואליציה של אמביציה לשמה. את שמיר ורבין הערכתי, תמכתי בהם וסמכתי עליהם.

בשנת 90' התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. ראיתי בתרגיל עצמו ובפרס אישית את התגלמות הכיעור שבפוליטיקה; פוליטיקה המבוססת על כזב, כחש, מניפולציות מכוערות, כוחנות ורדיפת שלטון שלוחת רסן.

אולם ביקורתי כלפי ממשלת שמיר הלכה והתגברה. שללתי את עמדתו הקיצונית, עמדת ה"אף שעל" וההתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי. חשתי שעמדתו מסכנת את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא הבנתי איך האינתיפאדה אינה גורמת לו לחשיבה מחדש. התנגדתי לדרכה החברתית כלכלית של הממשלה, לכניעתה לסחטנות החרדים בנושאים שונים. הרגשתי שישראל דורכת במקום.

בדיעבד, שיניתי את דעתי על ממשלת שמיר. שמיר היה בעיניי אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בנושאים המדיניים והביטחוניים הוא היה זהיר מאוד ונמנע משגיאות היסטוריות, אך עיקר מעייניו והנושא שבו עסק יותר מכל, היה העליה מבריה"מ ואתיופיה וקליטתם. בדרכו הנחושה, ללא הכריזמה מן הסוג של מנהיגים כבן גוריון ובגין, הוא הוליך מדיניות שלמעשה סגרה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ כ"פליטים" וניתבה אותם למולדתם. הוא הוביל מהלכים דרסטיים שיצרו קורת גג למיליון עולים בתוך שנים ספורות. מבצע שלמה עליו הוא החליט ועל ביצועו ניצח, לעליית יהדות אתיופיה, היה אחד המבצעים הציוניים החשובים בתולדות המדינה. גם כאשר הדבר כמעט הביא לנפילת שלטונו, הוא עמד מול לחץ החרדים להתנתק מיהדות ארה"ב באמצעות חקיקה השוללת גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. הדברים נעשו ללא רעמים וברקים, בצניעות, ללא פרגון תקשורתי, ובזמן אמתי לא ראיתי את שמיר בגדולתו, כפי שאני רואה אותו בפרספקטיבה של שלושה עשורים.

כאשר רבין ניצח את פרס בפיירמריז, התחלתי לשקול תמיכה במפלגת העבודה. השתתפתי בכמה מפגשים עם רבין והתרשמתי מאוד. שני ביקורים של רבין בגולן בשבועיים שלפני הבחירות, ובהם ביקור באורטל יום לפני הבחירות, בהם נשבע אמונים לגולן ולשמירתו בידי ישראל, והבטיח לפתח את הגולן ולחזקו, שכנעו אותי. בלב כבד הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין.

1996 – הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה

רבין אכזב קשות. מיד אחרי הבחירות החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק נגד הנסיגה. במסגרת המאבק שבתתי רעב בגמלא במשך 19 יום.

תמכתי, על אף חששות רבים והסתייגויות רבות, בהסכם אוסלו. רבין עמד אז על עקרונות הפשרה הטריטוריאלית שבהם דגלתי, אך חשתי בעליית הגורמים היוניים והשתלטותם ההדרגתית על מפלגת העבודה.

שבועות אחדים אחרי הבחירות, התחרטתי על ההצבעה ורציתי בנפילת הממשלה. קיוויתי מאוד שהגורמים הניציים במפלגת העבודה יפרשו ויקימו את תנועת העבודה החדשה, ברוח "אחדות העבודה" של פעם.

הייתי בין מייסדי הדרך השלישית, בין הדוחפים להקמתה ובין התומכים המובהקים בהפיכתה מתנועה חוץ פרלמנטרית למפלגה. הייתי חבר בהנהלתה. התגייסתי כל כולי להצלחתה בבחירות.

היו אלו, לראשונה, בחירות בשני פתקים – פתק לכנסת ופתק לראשות הממשלה. היה לי ברור שאתמוך במועמד שנגד הממשלה.

את רצח רבין לקחתי קשה מאוד, ראיתי בכך ועד היום אני רואה בכך את האסון הלאומי הגדול ביותר שקרה לנו. אך הפרדתי בין הזעזוע מן הרצח ומן ההסתה של הימין הקיצוני, לבין העמדה הפוליטית הלגיטימית לחלוטין של התנגדות לרבין ולממשלתו (כולל של הימין המתנגד לכל ויתורים, שלא ייצג את עמדותיי, אך ניהל מאבק דמוקרטי ראוי. כולל של נתניהו שהעלילו עליו הסתה נגד רבין).

המועמד של הליכוד לראשות הממשלה היה נתניהו. את נתניהו לא הערכתי ומאוד לא רציתי שיבחר לראשות הליכוד. אך היה לי ברור שאצביע בעדו, נגד רבין וכמובן נגד פרס.

נהגתי לומר אז, ש"לעולם לא אסלח לשמעון פרס שבגללו אני נאלץ לתמוך בנתניהו" וש"אילו הסוס של קליגולה היה מתמודד נגד פרס הייתי מצביע לסוס".

בבחירות הצבעתי בעד נתניהו והדרך השלישית. נתניהו הפתיע וניצח והדרך השלישית קיבלה 4 מנדטים.

1999 – הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה

אחרי בחירות 1996 תמכתי בהצטרפות הדרך השלישית לממשלת נתניהו. אולם מהר מאוד חשתי מיאוס מנתניהו ומאופן ניהול המדינה. פרשת בר-און תמורת חברון, הייתה בעיניי מגה-שחיתות, ניסיון להעמיד בראש התביעה נציג של עבריין מושחת – אריה דרעי, תוך שילוב ענייני מדיניות מהותיים בעסקה המושחתת. בדיעבד, למדתי שהוא גם הסכים לנסיגה מהגולן, אך אז עוד לא ידעתי על כך ולא העליתי זאת על דעתי.

נאבקתי, ללא הצלחה, למען פרישת הדרך השלישית מן הממשלה. רציתי בריצה משותפת של הדרך השלישית עם ישראל בעליה (שרנסקי), מימ"ד וגורמי מרכז אידיאולוגיים נוספים (להבדיל מהבלון הנפוח מן הסוג של מפלגת המרכז), אך גם זה לא קרה.

למרות שהייתה לי ביקורת פנימית לא מעטה, תמיכתי בדרך השלישית הייתה יציבה. תמכתי בה בכל מאודי, ופעלתי להצלחתה בבחירות.

אך במי לבחור לראשות הממשלה? לא יכולתי להצביע לנתניהו, שראיתי בו גורם המשחית את החברה הישראלית. התנגדתי בכל מאודי לדרכו החברתית כלכלית, הקפיטליסטית הקיצונית (שלא אפיינה את הליכוד לפניו) המנפצת את מדינת הרווחה, וראיתי בה הרס של מדינת ישראל. אך לא יכולתי להצביע לברק, שהתנגדתי לדרכו המדינית ובמיוחד בנושא הגולן, אם כי לא העליתי על דעתי עד כמה הוא ירחיק לכת, כי הוא נחשב לאיש המחנה הניצי במפלגת העבודה.

בבחירות לראשות הממשלה הטלתי, בפעם היחידה בחיי, פתק ריק, פתק צהוב. לכנסת הצבעתי לדרך השלישית, אך היא הייתה רחוקה מאחוז החסימה והתפרקה.

2001 – בחירות מיוחדות לראשות הממשלה

אהוד ברק ניהל מדיניות הרסנית. יותר מכל ראש ממשלה אחר הוא ניסה בנחישות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. אנו ניהלנו נגדו מאבק נחוש וניצחנו.

לאחר מכן הוא עבר לטפל בסוגיה הפלשתינאית. בקמפ-דיוויד הוא נטש את דרכה של מפלגת העבודה, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, עקף את מרצ משמאל והציע נסיגה מלאה כולל מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים, כולל ירושלים העתיקה, על דעת עצמו, ללא כל דיון בממשלה ובקבינט. ראיתי בו מנהיג מסוכן, יהיר ונמהר, חסר אחריות, מוכה שגעון גדלות, המאמין שבשבועיים הוא יכול לפתור סכסוך של מאה שנה, הבז לכל מי ומה שהיה לפניו ומוליך את מדינת ישראל לאסון.

אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, בגלל "זכות" השיבה, במקום להודיע שכעת הצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לזחול לוויתורים נוספים. הוא דחף את קלינטון להפוך את תכנית ברק ל"מתווה קלינטון" שכלל ויתורים נוספים. מדיניותו הנמהרת הובילה למתקפת הטרור הפלשתינאית שבה נהרגו ונרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים. ותחת אש הוא עוד זחל לטאבה ברגע האחרון לפני הבחירות, בניסיון לחלץ הסכם בוויתורים נוספים.

12 ראשי ממשלה היו לישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

ראיתי בהפלתו משימה לאומית. מולו עמד שרון. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, סלדתי משרון וראיתי בו אדם מסוכן. בתקופת המאבק על הגולן הכרתי אותו אישית, והופתעתי מהפער בין התדמית לבין הדמות שגיליתי.

תמכתי בשרון ואף פעלתי לבחירתו (בין השאר כתבתי לו נאומים). שמחתי מאוד על ניצחונו.

2003 – הבחירות לכנסת ה-16

שרון ביטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ושוב הבחירות היו בפתק אחד. הדרך השלישית כבר לא הייתה קיימת ולא היה לי במי לתמוך.

הערכתי את שרון, בעיקר על מבצע "חומת מגן" ומלחמתו הנחושה בטרור, אך סלדתי מפרשיות השחיתות שנקשרו אליו. בעיקר התנגדתי לדרך הכלכלית של ממשלתו.

למפלגת העבודה שהלכה והתיוננה ואימצה עמדות הרחוקות מאוד מדרכה המסורתית, אפילו לא העליתי על דעתי להצביע.

בחרתי בישראל בעליה, מפלגתו של שרנסקי. שרנסקי היה גיבור לאומי שהערצתי עוד מנעוריי, בזכות מאבקו הנחוש במשטר הסובייטי כמתנגד משטר וכאסיר ציון. כנ"ל מספר 2 שלו – יולי אדלשטיין. לאדלשטיין התקרבתי כאשר הצעתי לו לעמוד בראש לובי הגולן בכנסת, אחרי נפילת הדרך השלישית.

ישראל בעליה נקטה בקו מרכזי, שהיה קרוב למדיי לקו של הדרך השלישית, וכאמור, רציתי באיחוד בין המפלגות. התאכזבתי מתוצאות הבחירות, בהן ישראל בעליה קיבלה רק שני מנדטים. לא אהבתי את ההצטרפות שלה לליכוד מיד אחרי התוצאה המאכזבת, למרות שבהחלט הבנתי את ההחלטה.

2006 – הבחירות לכנסת ה-17

היו אלו הבחירות שאחרי ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות והצבעה לקדימה לא עלתה על דעתי. גם לא הצבעה לליכוד בראשות נתניהו, שתמך בהתנתקות והצביע בעדה בממשלה ובכנסת, אח"כ, כשכבר אי אפשר היה להשפיע, פתאום התנגד להתנתקות ובעיקר – הוביל כשר האוצר מדיניות של הרס מדינת הרווחה, שראיתי בה איום על עתיד החברה הישראלית.

בבחירות תמכתי בתפנית בראשות עוזי דיין. תמכתי בעוזי דיין אידיאולוגית ואישית. אני מאמין באיש ותמכתי בחלק ניכר מעמדותיו (שלא היו ימניות כל כך כמו היום). הוא הקים את כנס שדרות לחברה – הכנס החברתי החשוב ביותר במדינה, והעלה על סדר יומה של המדינה את הסוגיה החברתית, שהייתה מאוד שולית ובלתי פופולרית באותם ימים. שעה שהתקשורת סגדה לעושר ולעשירים והעלתה על נס את הטייקונים, הוא הקים כאנטיתזה לכנס קיסריה הנוצץ את כנס שדרות העממי.

הוא הניף את דגל המלחמה בשחיתות והציג קו מדיני ביטחוני מרכזי עם נטיה ניצית.

לצערי, תפנית לא עברה את אחוז החסימה.

2009 – הבחירות לכנסת ה-18

בבחירות לכנסת ה-18 הצבעתי לבית היהודי, בראשות פרופ' דניאל הרשקוביץ ואורי אורבך. הסיבה העיקרית לכך הייתה שלא הייתה אף מפלגה שבאמת תמכתי בה, ולא נותר לי אלא לבחור ברע במיעוטו.

הבית היהודי, ללא האיחוד הלאומי, הובילה קו מרכזי ומתון, לא מתלהם, שולל כל כיוון גזעני, מקדם דרך של אחדות לאומית ובעיקר מייצג יהדות מתונה ופתוחה. רציתי לחזק את הקו הזה, שראיתי בו אלטרנטיבה להקצנה הדתית. ראיתי בבית היהודי את בני הברית של ההתחדשות היהודית בה אני פעיל ובה אני מאמין ורציתי לחזקה.

היו אלו הבחירות של "ציפי או ביבי". רציתי בניצחון הליכוד, ולו כדי להעניש את "קדימה" שראיתי בה את מפלגת השחיתות, מפלגת המושחתים ואת המפלגה שהציגה את הקו המדיני הוותרני וההרסני ביותר בתולדות המדינה, תוך שהיא מתהדרת בהיותה מפלגת מרכז. אמנם אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל כבר לא עמד בראשה, אך גם לציפי לבני התנגדתי מאוד.

רציתי בהענשת המפלגה הזאת, אך לא רציתי לתמוך ישירות בליכוד ובנתניהו. ברור היה שמפלגת הבית היהודי תלך עם הליכוד, והעדפתי לתמוך בה.

2013 – הבחירות לכנסת ה-19

אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט, הגעתי למסקנה שהוויכוח המדיני הקורע את החברה הישראלית הוא ויכוח עקר. היטיב לנסח זאת אחמד טיבי, שאמר שהמקסימום שישראל יכולה להציע רחוק מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להסכים לו. היה לי ברור וברור לי גם היום, שכל עוד ישראל לא תסכים ל"זכות" השיבה, כלומר לוותר על היותה מדינה יהודית ולהסכים להצפה במיליוני פלשתינאים, אין סיכוי להסכם. ומאחר שברור לי, שגם מרצ, אפילו בראשות זהבה גלאון, מתנגדת לכך, הסוגיה המדינית היא מרכיב חשוב פחות בהחלטתי למי להצביע, לעומת הנושא החברתי כלכלי.

במשך עשרות שנים, החיים הציבוריים בישראל השתעבדו לנושא המדיני. הוא שהגדיר את הימין והשמאל – למשל, נחמיה שטרסלר, נושא דגל הקפיטליזם הדרוויניסטי החזירי, נחשב "שמאל" בשל עמדותיו המדיניות. בנושא החברתי והכלכלי, הגישה הקפיטליסטית הייתה לקונצנזוס, כאשר התקשורת כולה הובילה אותה במרוץ של הערצת העושר והעשירים, ובכך שרתה את קומץ המשפחות שלמעשה השתלטו על כלכלת המדינה ואף על התקשורת (משפחות מוזס, נמרודי, שוקן וכו').

משבר הקפיטליזם ב-2008 בישר את ההתפכחות והשינוי (בכל העולם ובישראל) וביתר שאת – המחאה החברתית ב-2011. תמכתי במחאה והשתתפתי בה (בקריית שמונה ובגולן).

הביטוי הפוליטי של הרוח החדשה היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי העלתה באמת ובתמים, מתוך אמונה אמתית ולא כגימיק בחירות נוסח "הזקנה במסדרון", את הצדק החברתי והערבות ההדדית על ראש שמחתה. זה היה הנושא למענו נכנסה לפוליטיקה, פעלה בו כח"כית, עליו רצה לראשות מפלגתה וכראש המפלגה – לכנסת.

אני רואה בשלי יחימוביץ' מנהיגה אמתית, דבקה באידיאולוגיה החברתית ונחושה להגשים אותה ולא פחות חשוב, מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים.

יחימוביץ' יצאה נגד השיח של שנאת מתנחלים, שהוא שיח אנטי חברתי ואנטי סולידרי, ונגד השקר המאשים את המתנחלים בחוליי החברה והכלכלה הישראלית.

את הנושא המדיני היא הורידה למקום נמוך בסדר העדיפויות. אמנם, עמדותיה המדיניות הן עמדות מפלגת העבודה מאז המהפך האידיאולוגי שחולל בה ברק ("מתווה קלינטון", בלשונה, כי הס מלהזכיר את המילים הגסות ברק ואולמרט), אך מתוך הבנה שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, היא העדיפה להתמקד בנושאים החברתיים.

אחרי מפח הנפש שנחלתי ב-1992, לא האמנתי שאצביע שוב למפלגת העבודה, אך לאחר לבטים קשים, מתוך העדר אלטרנטיבה ובשל הערכתי האישית הרבה לשלי יחימוביץ', בחרתי במפלגת העבודה.

2015 – הבחירות לכנסת ה-20

שלי יחימוביץ' הודחה בפריימריז. הרצוג נבחר תחתיה. חברי מפלגת העבודה העדיפו אדם שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית חמורה (עמותות ברק) ושתק בחדרי החקירות, על פני מנהיגה ישרה, נקיה והגונה. לא בכדי המפלגה הזאת הריצה את פואד לתפקיד נשיא המדינה.

מפלגת העבודה ירדה מן הפרק, מבחינתי. אמנם היא נהגה באחריות במלחמת "צוק איתן", אך הזדעזעתי מכך שאימצה את הקו ה"שמאלני" הרדיקלי, ובראש ובראשונה בנושא חוק הלאום. לצערי, גם שלי יחימוביץ' הייתה בין נושאי הדגל של הקו הזה. חוק הלאום הוא חוק בן גוריוני מובהק, ברוח מגילת העצמאות. בהתנגדות לו, נשמעו מצד מפלגת העבודה מסרים המושפעים מאוד מן הרעל הפוסט ציוני, המציג סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

היה לי קשה לראות כיצד מפלגת העבודה מידרדרת מתמיכה בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון כדי להבטיח את היותה מדינה יהודית ציונית עם רוב יהודי מאסיבי, דרך נכונות לנסיגה מוחלטת ושלום בכל מחיר, דרך אימוץ להג "אקיבוש" (ביטוי שהמצאתי והפך רווח בשיח הישראלי) ולפתע גם כפירה בעיקרי הציונות. צר היה לי לראות איך רוחות של "שמאל" רדיקאלי, לא ציוני, משפיעות עליה.

עם כל התנגדותי, הקפדתי לציין, להבדיל מרבים ממנגחיה מימין, שהמחנ"צ הוא ציוני. איני כופר בפטריוטיות של הרצוג, לבני ורוב חברי מפלגת העבודה. אלה אנשים שמדינת ישראל יקרה להם וחשובה להם לא פחות מכפי שהיא חשובה לי. אבל עשרות שנות שטיפת מוח פוסט ציונית החלו להשפיע עליה ולהחליש את המערכת החיסונית שלה.

שללתי גם את דרכו של הליכוד ונתניהו, בעיקר בתחום החברתי כלכלי, אך גם את אופי התנהלותו האישית, הנהנתנית, הרהבתנית והראוותנית, שאני רואה בה שחיתות מוסרית, העדר דוגמה אישית, גם אם אינה פלילית. בפירוק הממשלה וטלטול מדינת ישראל לבחירות מיותרות ויקרות ראיתי גחמה אישית של מנהיג שאימץ גישה של "המדינה זה אני", ונהג בחוסר אחריות לאומית משווע.

תמכתי בדרך כלל בדרכו של נתניהו בסוגיה האיראנית, כולל נאומו המצוין והחשוב בפני בתי הנבחרים. העמדה של המחנ"צ והשמאל בנושא הזה הייתה חסרת אחריות, והעדיפה אינטרס פוליטי ואלקטורלי צר על פני טובת המדינה.

מערכת הבחירות הזאת העצימה את הצדדים המכוערים בחברה הישראלית, של שנאה, קיטוב ומחנאות. הוליכו זאת בעיקר אנשי "רק לא ביבי" ובראש ובראשונה נוני מוזס ועיתוניו, במערכת הסתה והכפשות חסרת תקדים. אך גם נתניהו והליכוד לא טמנו את ידם בצלחת – בהתערבות הגסה בפרס ישראל ובתעמולה ארסית ומסיתה כלפי יריביהם. ראיתי בקיטוב המעמיק והולך סכנה לאומית גדולה יותר מכל איום ביטחוני וכלכלי.

בבחירות הללו תמכתי בכולנו – כמפלגה ששידרה אהבת ישראל, אחדות ישראל, מתינות ושפיות כנגד כל אותה שנאה וקיטוב הרסניים, המאיימים על החברה הישראלית. תמכתי במסר החברתי שהיא ייצגה, אף שחלקתי עליה בכמה סוגיות יסוד (ובראשם קריאתו להפרטת רשות מקרקעי ישראל, לה אני מתנגד). ראיתי בכחלון את הלוחם הגדול בטייקוניזם, כפי שהוכיח בעבר, והאמנתי ביכולתו לעמוד מול כוחם המערב הון-שלטון-עיתון. האמנתי שהוא נחוש להתמודד עם קרטל הבנקים המסחריים כפי שנהג בנושא הסלולר, מתוך סלידתו מריכוזיות בכלל ומריכוזיות טייקוניסטית פרטית בפרט. כחלון ומפלגתו תומכים במדינת הרווחה ושללו את הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. הקו המדיני ביטחוני של כולנו ניצי.

האמנתי שכולנו תצטרף לכל ממשלה שתבחר, ותהיה גורם שפוי, ממתן ומאזן בתוכה, משקל נגד לכוחות ההרסניים הדוחפים להקצנה ולקרע לאומי.

לכן, בין האלטרנטיבות שעמדו בפניי, בחרתי בכולנו.

אפריל 2019 – הבחירות לכנסת ה-21

תקופת כהונתה של הכנסת ה-21 וממשלתו הרביעית של נתניהו, התאפיינה במלחמת חורמה שנתניהו ניהל נגד מדינת החוק. מרגע שנחשפו פרשיות השחיתות והפלילים שנקשרו אליו, הוא איבד כל רסן, ויצא לשרוף את המועדון – מוסדות מדינת ישראל והחברה הישראלית, כדי להציל את עורו. הוא ניסה בכל דרך לחוקק חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעשה שראיתי בו פוטש שישנה את אופי הדמוקרטיה הישראלית מן הקצה אל הקצה. פולחן האישיות שלו השפיע על המונים, והוא הצליח לחלק את החברה הישראלית לשני שבטים שנגררים אחרי ה"בייס" הקיצוני בתוכם, תוך הסתה פרועה נגד כל מי שאינו חלק מן המחנה. הוא הצליח להנחיל למעריציו תאוריית קונספירציה חולנית ומטורפת על איזו "מדינת עומק", הכוללת את כל מוסדות המדינה, החוק, המשפט וכד', שמונעת בידי גורמים אנטי ישראלים זרים, וכל מטרתה להילחם נגד נתניהו, לתפור לו תיקים כדי להפיל אותו. וההמון מאמין לזה. לצד הערכתי ליכולותיו המדיניות והמנהיגותיות המוכחות ולהישגים בלתי מבוטלים שהוא השיג, בעיקר בתחום המדיני (לצד שגיאות ביטחוניות מסוימות) עמדתי כלפיו הלכה ונעשתה שלילית, עד כדי ראייתי בו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית; בו אישית ובמחנה שהולך אחריו בעיניים עצומות.

לזכותו של משה כחלון יצוין שהוא עמד מספר פעמים איתן וסיכל כמה מיוזמותיו הנוראיות של נתניהו, ובראשן הפיגוע נגד הדמוקרטיה – החוק "הצרפתי" שנועד להציב את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה לגיטימית, וניסיונו של נתניהו להחריב את השידור הציבורי בישראל. אך הוא דבק בממשלה ובנתניהו ובסך הכל איכזב.

ראיתי בכאב את הפילוג בחברה הישראלית, את ההקצנה הן בשמאל והן בימין, כשכל צד נגרר אחרי השוליים. ראיתי בשמאל היגררות אחרי השמאל הרדיקלי, הלא ציוני, במלחמה צדקנית ושקרית נגד חוק הלאום, בהגנה על ארגונים כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שהם חוד החנית של המערכה נגד מדינת ישראל ברחבי העולם, בפרובוקציות נואלות כמו טקסים משותפים לחללי צה"ל ומחבלים שחיללו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובתמיכה בביטויים המשווים את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית.

ובימין, הקצנה מטורפת – לא בתחום המדיני, אלא בתחומים הערכיים, כמו היחס לערבים, למשפט, לחוק, לערכים של טוהר הנשק ומוסר לחימה, לממלכתיות. קו פרשת המים הייתה פרשת אלאור אזריה, שבה כמעט כל הימין, כאיש אחד, התייצב להגנה על חייל שסרח, וירה בקור רוח בראשו של מחבל שבוי, גוסס, שלא היווה כל סכנה. התמיכה באזריה, כללה מתקפה נואלת נגד צה"ל ומפקדיו, שהוצג כחלק מאותה "מדינת עומק" הזויה, שמופעלת בידי "הקרן". ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, הצטרפה להסתה נגד המשטרה והמפכ"ל על שהעזו לבצע את תפקידם ולחקור את השחיתות השלטונית ונגד שאר מוסדות המדינה.

כמהתי להקמתה של דרך שלישית חדשה, מפלגה שתציג חלופה מרכזית לשני המחנות ההולכים ומקצינים, ותשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי.

מי שהצטייר כמגדלור מול התהליך, כמנהיג אמיץ, חזק וישר, שעמד בפרץ מול הגלים העכורים האלה, היה שר הביטחון בוגי יעלון. הוא עמד איתן, למשל בפרשת אזריה, והקרע בינו לבין נתניהו הלך והעמיק. בשלב מסוים, נתניהו החליט להדיח אותו מתפקיד שר הביטחון. יעלון מעריך שהסיבה לכך היא פרשת הצוללות. לדעתי, נתניהו רצה לזרוק את ראשו של יעלון לאספסוף תומכי אזריה, כדי לחפות על כך שכמו יעלון גם הוא, נתניהו, יצא נגד החייל שסרח, אלא שבניגוד ליעלון, עמידתו המנהיגותית החזיקה מעמד 48 שעות והוא נסחף בזרם העכור. בטרם בוצעה בפועל העברתו מתפקיד שר הביטחון ולאחר שהוצע לו לקבל את תיק החוץ, החליט יעלון לפרוש מן הממשלה, מן הכנסת ומן הליכוד והודיע שיקים מפלגה חדשה ויתמודד על הנהגת המדינה.

חברתי ליעלון וככל שהכרתי אותו הערכתי אותו יותר (אף שיש לי עליו ביקורת לא מעטה, שאותה השמעתי באוזניו). סוף סוף, לראשונה מאז הדרך השלישית, הייתה לי מפלגה שמבטאת את השקפת עולמי, שאני חש שהיא מייצגת אותי. הצטרפתי לתל"ם ואף רציתי להתמודד מטעמה לכנסת, אך לצערי לבסוף יעלון העדיף מועמדים אחרים.

כשיעלון פרש, הייתה לו בסקרים תמיכה של למעלה מ-20 מנדטים. במקום למנף זאת להקמת מפלגה ומיצוב עצמו כמחליפו של נתניהו, הוא נאלם דום ונעלם מן השטח לתקופה ארוכה. הוא לא הקים בפועל מפלגה. וכך הלך ודעך בתודעת הציבור, עד שדיבורי עיתונאים על כך שלא יעבור את אחוז החסימה היו לנבואה שהגשימה את עצמה בסקרים. במקום חיבור של מפלגות המרכז, שמתכנסים סביב תל"ם ויעלון עומד בראש, וכולל מפלגות חברתיות ככולנו וגשר, קיבלנו את כחול לבן.

וכחול לבן, אם להודות על האמת היא… לא לנער הזה התפללתי. לא מן הבחינה הפרסונלית ולא מן הבחינה האידיאולוגית. ואם חשבתי שלראשונה מאז הדרך השלישית יש לי מפלגה שאתמוך בה בלב שלם, התבדיתי, לצערי. לצערי, שוב נאלצתי להצביע לברירה בין האפשרויות הנתונות. ובין האפשרויות, נתניהו נתן עוד ועוד סיבות לתמוך במי שיעמוד נגדו, כשהשיא היה פעולתו הנמרצת להצלת התועבה הכהניסטית, כדי להכניס לכנסת את החוליגנים מעריצי ברוך גולדשטיין, כיוון שהוא סומך על תמיכתם בכל חקיקה שלו שתעמיד אותו מעל החוק.

הצבעתי לכחול לבן. למרות כל ההסתייגויות, ההצבעה הייתה ללא היסוס. ראיתי בה הגנה על מדינת החוק מול הניסיון להחריב אותה. וראיתי בה גם תמיכה ברשימה שתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, בעקרונותיה אני מאמין ואני תומך במנהיג שלה – היא חלק ממנה, שתכנס דרכה לכנסת ותהיה הנציגות האמתית שלי.  

ספטמבר 2019 – הבחירות לכנסת ה-22

"כחול לבן" זכתה בהישג נאה בבחירות, 35 מנדטים, אך לא היה בכך די כדי לחולל מהפך. הנשיא הטיל על נתניהו להרכיב את הממשלה. ההישג שלה היה בתל-אביב, בערים המבוססות ובתנועה הקיבוצית. לעומת זאת, היא נחלה כישלון חרוץ בציונות הדתית ובמעוזי הליכוד. בישיבות תל"ם אחרי הבחירות טענתי שהאתגר שלנו הוא באזורים שבהם נכשלנו, ולשם כך יש לנתק את הקשר הגורדי הנקרא שמאל-מרכז, ולחזק את הצבע של תל"ם בתוך כחול לבן. שיש להקים ולבסס ולחזק את תל"ם, הן למקרה שכחול לבן תתפצל והן למקרה הרצוי שהיא תמשיך להתקיים יחד.

תל"ם החלה להתארגן כמפלגה אך מהר מאוד נחתו הבחירות המוקדמות, מועד ב'. ההתארגנות של תל"ם חדלה וכל המעיינים הופנו לבחירות החדשות.

אני סברתי שיש להתמקד בבוחרי כחלון שנטמע בליכוד, לפעול במרץ לחיבור עם אורלי לוי, ובעיקר לחזק את המסר הניצי של כחול לבן, ולבטל את הרוטציה. לצערי כל אלה לא קרו. יתר על כן, כחול לבן, אימצה את המסר הליברמני של האוקסימורון "ממשלת אחדות חילונית". מסר זה מנוגד לערכים שלי, לערכי תל"ם ולדעתי הוא גם נזק אלקטורלי. סברתי שכחול לבן צריכה להציע בבחירות את החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים, ולצערי זה לא קרה. הכעס שלי על כחול לבן והאכזבה שלי ממנה גדולים. שיא האכזבה שלי הייתה כאשר ראשי כחול לבן הופיעו בהפגנה אחת, נגד החסינות לנתניהו, עם איימן עודה. נסעתי בהסעה להפגנה הזאת, וכששמעתי שהוא ינאם, ירדתי בת"א ועליתי מיד על האוטובוס חזרה, כי לא יכולתי לעשות שקר בנפשי.

ובכל זאת, תמכתי בכחול לבן ללא התלבטות, הן כיוון שהיא כוללת את תל"ם, ובעיקר כיוון שהיא האלטרנטיבה היחידה למה שמייצג נתניהו. כל הרעות החולות שהביאו אותי למאוס בשלטונו של נתניהו ובמה שהוא מייצג רק התחזקו. כל מעייניו – בחסינות, שנועדה להעמיד אותו מעל החוק. הוא שוב פעל ככל יכולתו כדי לחבר את התועבה הכהניסטית לציונות הדתית ולהכניס את תלמידי "הרב" כהנא שר"י לכנסת. הוא המשיך במסע ההסתה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה. הוא משקר בלי למצמץ בסיפורי בדים על כך שגנץ ולפיד תמכו בהסכם הגרעין האיראני או למשל שכחול לבן עומדת להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, (לא העליתי על דעתי שהדבר יתברר כאמת). וההמון התומך בו קונה את השקרים הללו. לפני הבחירות הוביל ספין של הסתה נגד הערבים ש"גונבים את הבחירות" וכמובן נגד היועמ"ש וועדת הבחירות המרכזי שמסייעים להם, אולי כדי להכשיר את הקרקע לסירוב לקבל את התוצאות אם יפסיד. כל התנהגותו היא ההיפך ממנהיגות לאומית, ממלכתית. הוא מפורר את החברה הישראלית וככל ששלטונו מתארך הוא יותר רקוב, מושחת ומשחית. המטרה שלו היא להקים קואליציה צרה שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין, אם באמצעות ניצול לרעה של מוסד החסינות ואם באמצעות חקיקה. ראיתי בהחלפתו משימה לאומית, ושמחתי שהאלטרנטיבה לשלטונו אינה של השמאל היוני, אלא של המרכז הניצי – כחול לבן.

ולכן, למרות הביקורת החריפה שלי על כחול לבן וחרף אכזבתי ממנה, אבחר בכחול לבן.

הבחירות הלו היו הפעם השלישית בלבד שהצבעתי ברציפות לאותה רשימה. רק פעם אחת הצבעתי למפלגת השלטון. אני יודע שיש מי שיראו בביוגרפיה האלקטורלית הזאת "זגזוג".

אבל אני דווקא רואה בה קוהרנטיות רבה – חוט שדרה ציוני פטריוטי, המביא אותי לשקול בכל מערכת בחירות מה הדבר הנכון והטוב באותה נקודת זמן למדינת ישראל, בלי להיות כבול לאף מפלגה ולאף מחנה.

מרץ 2020, הבחירות לכנסת ה-23

גם הסיבוב השני של הבחירות הסתיים ללא הכרעה.

אני סברתי שיש להקים ממשלת אחדות לאומית, על פי מתווה ריבלין, לפיו נתניהו יכהן ראשון ברוטציה וכשיוגש כתב אישום (או עם פתיחת המשפט) הוא ייצא לנבצרות.

הליכוד השיב בחיוב, אך עם פרשנות מקלה מאוד מבחינתו. כחול לבן, לצערי, לא נענתה.

כחול לבן ניהלה פלירט, הגם שלא הבשיל למו"מ, עם הרשימה המשותפת, ואני התנגדתי לכך בתוקף, וראיתי בכך גם שגיאה ערכית-עקרונית וגם טקטית פוליטית.

אף צד לא הצליח להקים ממשלה ונקבע סיבוב שלישי של הבחירות.

במהלך הסיבוב השלישי הוגשו כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד, מרמה והפרת אמונים.

גם בסיבוב הזה פעלתי במסגרת כחול לבן. הביקורת שלי על כחול לבן גדלה, למעשה לא היה בי אמון ב-3/4 מרביעיית הנהגתה (חוץ מיעלון). אך ראיתי בכחול לבן את הדרך הנכונה להחליף את שלטון נתניהו בממשלת מרכז. האמנתי להבטחות כל ראשי כחול לבן שלא יקימו ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת.

ארגנתי סיור של יעלון בגולן, השתתפתי בסיור של גנץ, עמדתי בראש נפת הגולן של תל"ם, הייתי פעיל במטה הבחירות של כחול בגולן וביום הבחירות כיהנתי כמ"מ ועדת הבחירות של מחוז צפת, מטעם כחול לבן. וכמובן שבחרתי בכחול לבן.

מרץ 2021, הבחירות לכנסת ה-24

לאחר הבחירות כחול לבן הפרה את התחייבותה וניסתה להקים ממשלת מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת. זאת, בשיאה של מגפת הקורונה. והחמור מכל, מבחינתי, היה שבוגי יעלון נתן לכך את ידו, בניגוד לכל מה שאמר עד אז, כולל בשיחות אישיות רבות בינינו. ביום שבו יעלון ביצע את סיבוב הפרסה, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי על פרישתי מתל"ם, וכתבתי שלא אני עזבתי את תל"ם אלא תל"ם עזבה אותי (הנוסח שבו יעלון מרבה לספר איך הפסיק לתמוך במפלגת העבודה ב-1996).

תמכתי בכל לבי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שראיתי בה הכרח כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך, כדי למנוע סיבוב רביעי שתוצאותיו יחזירו אותנו לדילמה בין ממשלת אחדות וסיבוב חמישי, ובוודאי כאשר ישראל נקלעה למשבר הקורונה. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שדחפה להקמת ממשלת האחדות.

לאורך התקופה עמדתי בקשר יומיומי עם יועז הנדל וצביקה האוזר, כדי להבטיח שהם לא ישברו בהתנגדותם לממשלת מיעוט ובתמיכתם בממשלת אחדות. כשהם פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם.

ממשלת האחדות אמנם קמה, אך נתניהו עקץ את שותפיו, הפר את ההסכם, פירק את הממשלה והביא לסיבוב חמישי. הבנתי שלא רק חובה לעשות הכל כדי להחליף אותו, אלא שאסור להצטרף לממשלה בראשותו, כיוון שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו.

כאשר גדעון סער פרש מהליכוד והודיע על הקמת תקווה חדשה, דרך ארץ הצטרפה אליו. תמכתי בצעד הזה. גיששתי עם גדעון סער על אפשרות של שיבוצי למקום ריאלי ברשימה, אך סער לא היה מעונין בכך. בכל זאת הסכמתי "לקשט" את הרשימה והוצבתי במקום ה-37. ללא היסוס בחרתי בתקווה חדשה.

המעש שלנו הוא שיקבע

ביום שלישי הקרוב אצביע ת' – תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

אנהג כך משישה טעמים. בראש ובראשונה הצורך להחליף את נתניהו. איני מתעלם ואין זה נכון והגון להתעלם מההישגים הלא מעטים שלו כראש הממשלה. אבל האיש משחית את החברה הישראלית, מערער את יסודותיה, משליט בתוכה תרבות של שקר, של תחמנות, של הפרת הסכמים. הוא מנהיג כאן פולחן אישיות הולך וגדל ופוגע בדמוקרטיה. הוא מנסה למוטט את מדינת החוק ומערכות החוק, המשפט והצדק בניסיון להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. והגרוע ביותר – הקואליציה שהוא מתכוון להקים מסוכנת יותר מכל קודמותיה ומתבססת במידה רבה על הכהניסטים ועוזריהם.

מה שהפך את הפיכת שלטון נתניהו ליעד מעשי, בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים, היה פרישתו של גדעון סער מן הליכוד והקמת תקווה חדשה. ככל שתקווה חדשה תהיה חזקה יותר, כך גדלים הסיכויים למהפך ושינוי.

הטעם השני הוא ההבנה שהדרך לשינוי מחייבת קואליציה רחבה ויציבה שתגשר בין מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, והגורם היחיד שיכול לגשר ולחבר בין הגורמים הוא תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

הטעם השלישי הוא הערכתי את גדעון סער ומנהיגותו – מנהיגות מחברת, מגשרת שעשויה לאחות את הקרעים בחברה הישראלית. איני רואה אף מועמד אחר שיכול להציע היום מנהיגות כזו. וזה בדיוק סוג המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו בימים אלה. אני מאמין בתבונתו המדינית והפוליטית של סער, בכישרונו הביצועי, ביכולת ההנעה שלו ומאמין שהוא האדם המתאים ביותר להנהגה לאומית היום. ואם תקווה חדשה לא תוכל להפוך למפלגת השלטון, חשוב שהיא תהיה חזקה ומשפיעה ככל האפשר ושהדמויות הרציניות כל כך בהנהגתה, ובהם יפעת שאשא ביטון, יועז הנדל, בני בגין, צביקה האוזר ואחרים יהיו במוקדי השפעה והכרעה מרכזיים.

הטעם הרביעי, הוא שאין היום אף מפלגה הנושאת את דגל ההתיישבות, החקלאות ופיתוח אזורי הספר של מדינת ישראל כמו תקווה חדשה, ועל כך כבר כתבתי כאן.

הטעם החמישי, הוא שתקווה חדשה מחויבת למהפך בתחום ביטחון הפנים בכלל ובמימוש הריבונות והמשילות הישראלית בגליל ובנגב בפרט. מלחמת חורמה בטרור החקלאי הוא מחויבות של תקווה חדשה. כידוע, בנושאים האלה ממשלות נתניהו נחלו כישלון מחפיר.

הטעם השישי הוא מחויבותה של תקווה חדשה לגולן. מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך": "בגולן לא נעשה כמעט דבר למעט הצהרות מדיניות. ההתיישבות הישראלית בגולן היא עדיין מאוד מצומצמת. שום דבר לא מנע מנתניהו לקבוע יעד של הכפלת מספר המתיישבים היהודים בגולן תוך מספר שנים. אך בפועל לא קרה כמעט שום דבר, חוץ מקיום טקס ממשלתי שבו נקרא יישוב עתידי על שם הנשיא טראמפ. המסקנה היא שיש חוסר התאמה בין ההכרה האמריקאית בזכויותינו, שהיא כמובן דבר מבורך, לבין המעשה הישראלי בשטח, שהוא לא מרשים בלשון המעטה. הייתי מצפה שישראל תנצל את שנות ממשל טראמפ לשינוי המציאות בשטח, לקביעת עובדות בלתי הפיכות.

מה שהיה נכון בימי ההעפלה וחומה ומגדל, עודנו נכון: קו המחרשה יהיה קו הגבול. המעש שלנו, של מדינת ישראל, הוא שיקבע את עתידנו כאן, יותר מהצהרות מדיניות וטקסים, חשובים ככל שיהיו".

אני מאמין שהצבעה למען תקווה חדשה היא המעשה הנכון למען מדינת ישראל, למען ההתיישבות העובדת ולמען הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 10.3.21

* מסית ומדיח – נתניהו ביצע פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, כאשר מנע מן האוצר הכנת תקציב מדינה, כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה. זאת, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים ביותר בתולדות המדינה.

כעת, הוא מנסה לאלתר טלאים טלאים כדי להתמודד עם נזקי הפשע. כזו למשל הצעה למענק לעידוד חזרת עובדים מחל"ת. הטלאי אולתר ביום חמישי שעבר והועבר מן האוצר לבחינת משפטית במשרד המשפטים.

במהלך סיור בחירות בבית קפה בירושלים הסביר נתניהו, שדרכו משכבר היא למצוא שעירים לעזאזל לכל כישלונותיו, שהסיבה שאין מענק כזה היא ש"הגנצים והיועצים המשפטיים למיניהם" מונעים "בחוצפתם" את העברת המענק, והסית והדיח את בעלי העסקים להפגין במשרד המשפטים ברח' צלאח הדין.

ראש ממשלה בישראל, שמסית את הציבור נגד משרדי ממשלתו. איש קטן.

כפטריוט ישראלי אני מייחל בכל לבי שבעוד שבועיים זה יגמר.

* אגדת השנאה – אהוד בן עזר וישראל בר-ניר מאשימים אותי בשנאה לנתניהו. זו האשמה חסרת שחר. אין בי שמץ של שנאה לנתניהו. אני אזרח שמותח עליו ביקורת עניינית שכולה אמת לאמתה.

מנין באה אגדת ה"שנאה"? מפולחן האישיות לנתניהו. אם הוא אלוהים, הרי הוא מושלם. מי שמותח עליו ביקורת כופר באלוהותו ובמושלמותו. כיוון שהוא מושלם, ברור שמי שכופר בכך אינו עושה זאת מתוך תובנה הגיונית, כי אם מרגש בלתי רציונלי. שנאה.

כמה שהטענה הזאת מגוחכת. מה שיותר מגוחך, הוא שמעריצים של נתניהו (!) מדברים בלי בושה על… שקרים.

* ממשלה אוטואימונית – יאיר לפיד מקפיד לדבר בכל הזדמנות בזכות ממשלה עם הרשימה המשותפת (או בלשונו עד לאחרונה "הזועביז") או בתמיכתה מבחוץ. לאמירה הזאת אתייחס הן במישור העקרוני-אידיאולוגי, והן במישור האסטרטגי-פוליטי.

במישור העקרוני מדובר במתן לגיטימציה לארגון עוין המתנגד לעצם קיומה של ישראל, תומך באויביה, תומך בטרור נגד אזרחיה. כפי שראינו רק בשנה האחרונה, תמיכתו באויבי ישראל מסתיימת ביום שהם חותמים עמה על שלום. לא בכדי הם הצביעו נגד הסכמי השלום – הם נגד שלום עם ישראל. הם מעולם לא יצאו נגד מדינות ערב כאשר נלחמו בישראל או נגד ארגוני הטרור כאשר פיגעו באזרחי ישראל. ממשלה עם ארגון כזה בתוכה היא ממשלה אוטואימונית, התוקפת את עצמה ומשמידה את עצמה. זו ממשלה שעצם הרכבה הוא ניגוד עניינים מובהק – ממשלה שתפקידה לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים שלה ולהגן על ביטחונה עם מפלגה השוללת את קיומה של ישראל, רוצה לפגוע בה, והאינטרסים שלה הם הדבר שנגדו היא נלחמת. ממשלה כזו אינה לגיטימית ואין לה יכולת קיום. היא לא תוכל לשרוד יותר ממספר שבועות. ומה שגרוע יותר מאשר ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא ממשלה שתלויה ברצונה הרע של אותה רשימה מבחוץ. במקרה כזה, מדובר בממשלת מיעוט חסרת יכולת שלטון, שעל כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות כאלו בשבוע, תנהל מו"מ קואליציוני סחטני עם ארגון עוין. ומן הראוי לציין שהרשימה המשותפת, ברובה, היא גם מפלגה הומופובית מובהקת.

במישור הפוליטי קשה להבין מה דוחף את לפיד לתועבה הזאת. הרי הוא יודע שאין לו שום סיכוי להקים ממשלה כזו. הרי הוא יודע שתקווה חדשה וימינה לעולם לא תתנה יד לממשלה כזו. להערכתי, גם ישראל ביתנו לא. גם על פי התחזית האופטימית ביותר של יש עתיד – עם מפלגת מרב מיכאלי (מפלגת העבודה לשעבר) ומרצ (אם במקרה תעבור את אחוז החסימה) הוא רחוק מלהרכיב ממשלה.

אז מה דוחף אותו לומר את השטות הזאת? לא ברור. אולי הוא רוצה להצדיק בדיעבד את הרפתקת הניסיון להקים ממשלת פיגולים כזאת אחרי הסיבוב השלישי. אולי זה ניסיון למשוך את פליטי מרצ שאינם רוצים לבזבז את קולם על מפלגה שכנראה לא תעבור את אחוז החסימה. מה שבטוח – זה לא מקרב אותו לשלטון.

ועכשיו הוא הוסיף חטא על פשע, כאשר אמר שהוא יודע שתקווה חדשה וימינה "יתיישרו" ויסכימו לממשלה שנתמכת ברשימה האנטי ישראלית. הוא הרי יודע שהוא משקר. הוא אומר זאת כדי לפגוע בשתי המפלגות הללו, על מנת לבסס את מעמד יש עתיד כשניה בסקרים, לקראת הבחירות. אבל אם הוא יבריח קולות מיש תקווה ומימינה, הוא יבריח אותם לנתניהו. באמירות הללו הוא עוד עלול להביא לניצחונו של נתניהו.

אחת הטענות של תומכי המהלך היא "אבל גם ביבי מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם)". זה נכון. אבל זה לא הדבר היחיד שנתניהו עושה ואיני חושב שנכון לחקות אותו. בעבורי, נתניהו ממש לא המודל לחיקוי. המטרה אינה רק להחליף את נתניהו האיש, אלא להחליף את הביביזם כתרבות שלטון.

האם יש מצב שבו הרשימה המשותפת תהיה שותפה לגיטימית בממשלה? כן, בהחלט. ביום שהיא תצהיר שהיא בעד ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, נגד "זכות" ה"שיבה", בעד מלחמה נחרצת בטרור ובעד שלום בין ישראל למדינות ערב, היא תהיה בהחלט פרטנר ראוי.

(אגב, באותה מידה אראה באיתמר בן גביר שותף ראוי ביום שבו יוקיע את הכהניזם הגזעני, יתמוך בשוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין, יתמוך במלחמת חורמה בטרור הגזעני המכנה את עצמו "תג מחיר" ויקרא לשוויון זכויות ללהט"ב).

* לידי ביזיון – בנט צריך להתפלל בכל בוקר בכוונה עצומה "אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". שחס וחלילה ימינה לא תהיה מסוגלת לתת לנתניהו את המנדט ה-61. אין לי ספק שבנט מבין את החשיבות הלאומית בהחלפת שלטון נתניהו. אין לי ספק שהוא רוצה לכהן בממשלה שתחולל שינוי. כמובן שיעדיף לעמוד בראשה, אבל ישמח גם לכהן כשר בכיר בממשלה כזאת, בוודאי בראשות סער אך גם בראשות לפיד. אלא שהוא מפחד מהבייס, וספק אם ירשה לעצמו להיות זה שימנע ממשלת "ימין על מלא" כלומר ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. אם יחד עם ימינה יהיה לגוש בן-גביר נתניהו רוב של 61, קשה לי להאמין שהוא יעמוד בפרץ, שהוא יעמוד בניסיון. סביר להניח שייגרר לביזיון.

* מי יקים את אוניברסיטת הגליל – יו"ר תקווה חדשה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח"כ ד"ר יפעת שאשא ביטון, המועמדת לתפקיד שרת החינוך, ערכו סיור בגליל המזרחי. במסגרתו הם ביקרו במכללה האקדמית תל-חי, שם גם אני השתתפתי במפגש. סער נשא הצהרה על תכנית הצפון שלו. במרכזה – הקמת אוניברסיטת הגליל. סער הזכיר שכשר החינוך הוא הקים את אוניברסיטת השומרון באריאל, האוניברסיטה היחידה שקמה בישראל לאחר 40 שנה, על אף כל ההתנגדויות, בעיקר של ועד האוניברסיטאות האינטרסנטי. יש הכרח בגידול האקדמיה בישראל לנוכח הגידול באוכלוסיה לאורך השנים. אוניברסיטת הגליל היא העוגן החשוב ביותר לפיתוח הגליל. "אני יודע איך להקים אוניברסיטה בישראל ואני מתחייב להקים את אוניברסיטת הגליל". המרכיבים הנוספים בתכנית הצפון של סער הם העלאת מקומות תעסוקה איכותיים לגליל, באמצעות תמריצים ממשלתיים למשקיעים ישראליים וזרים ופיתוח התיירות בגליל. "זמן קצר אחרי הקמת הממשלה נציג את תכנית הגליל, שתגשר על עשר השנים האבודות של הצפון". יפעת שאשא ביטון חזרה אף היא על ההתחייבות להקים אוניברסיטה בגליל והצהירה: "זו משימת חיי!"

יום קודם לכן גם נתניהו הבטיח להקים את אוניברסיטת הגליל. יש להזכיר שנתניהו ראש הממשלה 12 שנה, ובאותן 12 שנים לא הקים את האוניברסיטה, עליה החליטה הממשלה ב-2005. מי פתי ויאמין שמי שלא עשה זאת ב-12 שנים, יעשה זאת פתאום עכשיו?

* להם מותר – אני רק שאלה. אילו ליברמן או לפיד היו מפרסמים בדיוק אותן תמונות של כלבים עם טלית, תפילין וכיפה – במה החרדים היו מאשימים אותם?

התשובה היא במילה אחת.

* רוח גבית – ההחלטה הצבועה של בית ה"דין" בהאג על חקירה נגד ישראל, היא החלטה פרו-טרוריסטית מובהקת. התמיכה של מרצ בחקירה הזאת היא פרו-פרו-טרוריסטית מובהקת.

* מספר 3 – ניצן הורביץ הביע תמיכה בחקירת ישראל בבית ה"דין" בהאג. הוא מבין, בוודאי, שאחד מראשי הנחקרים הוא מועמד מס' 3 ברשימתו – יאיר גולן. שמא הוא רוצה להיפטר ממנו?

* מהתלים בנו – איני מאמין שהסורים אינם יודעים היכן קבור אלי כהן. כל ה"חיפושים" הם חרטא. הם מהתלים בנו.

* גבול לכל תעלול – אם "הצעירה" תנסה שוב לחצות את הגבול לארץ אויב – יש להניח לה לנפשה. יעשו לה מה שיעשו לה. ירצו להחזיר אותה ללא תמורה, שיחזירו. יש גבול לאחריות חד צדדית של המדינה לאזרחית סוררת.

* תירוץ לכל צ'יקמוק – אוהדיו של החייל שסרח, אלאור אזריה, שירה בדם קר בראשו של מחבל גוסס אחרי שנפל בידינו (מי שמצדיק זאת לא יוכל שלא להצדיק סוהר שיכנס לתאו של מחבל אסיר ויירה בראשו), משתמשים בסיפורו כתירוץ לכל צ'יקמוק. חייל גולני לא יורה במחבל שמיידה בקבוק תבערה על העמדה שלו? זה בגלל שהוא מפחד ממשפט אלאור אזריה. לוחם שנשקו נחטף אינו יורה במי שתקפו אותו וחטפו את נשקו? זאת תסמונת אלאור אזריה. כל חייל שלא יבצע את תפקידו יוכל להיתלות בתירוץ הנבוב הזה, יש לו אליבי. ומיד יפוצו זרזירי מקלדת עם ההאשמה חסרת השחר על "הוראות פתיחה באש", על "החיילים שמפחדים מהפצ"ר" ושאר הבלים וקשקושים ריקים.

כל חייל בצה"ל לתולדותיו יודע שמעשהו של אלאור אזריה הוא מעשה פלילי אסור, ושהוא יצא בזול במשפטו. כל חייל בצה"ל יודע שכאשר מיידים בו בקבוק תבערה עליו לירות במחבל. וכל חייל בצה"ל יודע שכאשר מנסים לחטוף את נשקו עליו לירות בחוטפים, כי עם הנשק הזה הם עלולים להרוג אותו ורבים אחרים.

מי שרוצים להפוך את צה"ל לכנופיה, מגבים חיילים שלא מבצעים את תפקידם מסיבה זו או אחרת, בתירוצי אזריה. אותו חייל גולני שלא ירה במחבל, לא תירץ את מעשהו בשקר הזה. הוא אמר בכנות, שהפקודות ברורות וחד משמעיות, שהוא יודע שהיה עליו לירות, אך הוא היה בהלם, קפא במקומו ולא הגיב. והוא הושעה מתפקיד לוחם.

אני יודע מכל שנותיי בסדיר ובמילואים שהוראות הפתיחה באש מחייבות ירי במי שמנסה לחטוף את הנשק. אבל השתחררתי מהמילואים לפני 15 שנים. אולי משהו השתנה? שאלתי את בניי ותשובתם הייתה חד-משמעית: אלה ההוראות, הן ברורות וכל חייל יודע אותן.

* אתגר ציוני מול מסר של יאוש – מדינות אירופה ועמי אירופה מתמודדים עם סכנה ממשית לעתידם; איום דמוגרפי חמור, ילודה נמוכה שאינה מדביקה את קצב התמותה, משפחות קטנטנות. הם נאלצים לייבא המוני מהגרים רק כדי לקיים את המדינה, אך בכך הם מאבדים את זהותם ותרבותם.

האם בכך מתקנא שר החקלאות אלון שוסטר, כאשר הוא מציב אתגר של צמצום הילודה בישראל, בשל הצפיפות הרבה בתוכה? האם באמת זה מה שנחוץ לעם היהודי ולמדינה היהודית? האם זה האתגר הציוני?

העם היהודי בכל רחבי העולם טרם הדביק את הפער הדמוגרפי שיצרה השואה, והוא נמצא בזליגת התבוללות בגולה. לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון איש והיום – 15 מיליון. הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי מצליחים לבלום ולהאט בצורה מרשימה את הזליגה החוצה, אך למרות זאת זהו שטף גדול ומסוכן. בראיה אחראית של עתיד העם היהודי, יש לראות בעליה ובילודה אתגר חשוב וחיובי.

שוסטר מזהיר אותנו מפני צפיפות האוכלוסיה בישראל. אילו היה אומר זאת אדם המתגורר בגוש דן, הייתי חושד בו שהוא לא חצה את גבולות חדרה וגדרה. העובדה שאיש שער הנגב אומר זאת מוזרה. הרי הוא יודע שמרחבי הנגב ריקים ומשוועים להתיישבות יהודית גדולה, כדי לשוב ולממש את הריבונות הישראלית באזור שריבונותנו בו מתערערת. בקעת הירדן ריקה ומשוועת להתיישבות. הגליל משווע להתיישבות ציונית. הגולן משווע להתיישבות.

מדינת מישור החוף צפופה, אך מדינת ישראל אינה רק מישור החוף. במקום להציב "אתגר" של צמצום הילודה, מן הראוי שהנהגה ציונית תציב אתגר של התיישבות ענפה ופיזור האוכלוסיה. צמצום הילודה הוא "אתגר" של ייאוש. אתגר של התיישבות הוא אתגר של משימה, של יצירה, של התחדשות ציונית.

* הרדופים – מדי שבוע מתארח בתכנית קלמן-ליברמן ב"כאן" ב' ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספריה הלאומית, ומספר את סיפורו של שיר ישראלי. זו פינה חביבה עליי במיוחד, שעוסקת בנושא שגם אני מרבה לעסוק בו – חקר הזמר העברי.

השבוע הוקדשה הפינה לשירו של נתן יונתן בלחנו וביצועו של שלמה ארצי, "הרדופים". חזי סיפר שיונתן כתב את השיר בשנות השלושים לחייו, בפרספקטיבה של זקנתו העתידית, שבה יביט אחורה אל חייו ויתענג על ימי פריחתו בתקופת הפלמ"ח, מתוך תובנה ש"לא יפרח כבר פעמיים", כלומר אי אפשר לשחזר תקופה יפה כל כך.

עמיאור תהה מה הפך את השיר לשיר זיכרון ואבל. סיבה אחת היא היותו של נתן יונתן אב שכול – הוא שכל את בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים. סיבה שניה היא שהלחן של שלמה ארצי נוגה. הסיבה השלישית היא שהשיר התפרסם בתקופת מלחמת שלום הגליל (הסינגל נשלח לרדיו ביום פרוץ המלחמה, אך שלמה ארצי ביקש לעצור ושיחרר אותו כעבור כחודשיים), בימים שבהם נהרגו מאות חיילים, והפך למעין שיר המזוהה עם זכרם.

עמיאור העלה השערה, ולטענתו אימת אותה עם עשרות לוחמים ומפקדים, לפיה הקוד "הרדוף" להרוג בשפת הקשר הצה"לי נובע מהשיר הזה. לטענתו, לא מצא מישהו שסיפר על שימוש בקוד הזה לפני המלחמה. הקוד הקודם להרוג, הוא סיפר, היה "שחור".

הוא הציג זאת כהשערה ואף הזמין מי שהכיר מוקדם יותר את הקוד לספר על כך.

אני התגייסתי חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל. וכבר בטירונות, לפני המלחמה, כאשר למדנו נדב"ר (נוהל דיבור ברשת) למדנו שהרוג = הרדוף, פצוע = פרח וכביש = שחור.

          * ביד הלשון

מהר שלל חש בז – שמעתם פעם על אדם ששמו שלל?

אני שמעתי ונדהמתי. איזה מין שם זה? מה, הוא נלקח שלל?

והתגובה המידית שלי הייתה "מהר שלל חש בז".

מהר שלל חש בז הוא השם שהנביא ישעיהו נצטווה לקרוא לבנו, "כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר". כלומר, האומלל יישא כל חייו את השם הנורא הזה, רק כדי שבינקותו, בטרם יאמר אבא ואמא, יעביר לעם מסר, באמצעות שמו, על כך שאשור יכבוש את ארם ואת ישראל.

נחזור אל שלל הנ"ל. מה מתברר? מדובר בעולה מאתיופיה, שהשם שלל הוא שם חיבה, או קיצור. שמו המלא… ניחשתם נכון.

* "חדשות בן עזר"

יש תקווה (חלק ב')

בחלקו הראשון של המאמר, תיארתי את השינוי הדרמטי במערכת הפוליטית שחוללה פרישתו של גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה. צעד זה יצר לראשונה, אחרי שלוש מערכות בחירות עקרות, הזדמנות להקמת ממשלה חלופית לנתניהו, על טהרת מפלגות ציוניות ופטריוטיות, ללא תלות הרסנית ברשימה המשותפת. הבעתי את הערכתי שגדעון סער הוא היחיד שיכול להקים ממשלה חלופית כזו, שתוכל ללכד מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, ולתמרן בין המפלגות הללו, כדי להקים ממשלה יציבה שתסיים את שלטון נתניהו. אולם לשם כך, על תקווה חדשה להיות המפלגה השניה בגודלה, אחרי הליכוד.

גם נתניהו מבין זאת. לא בכדי הוא מקפיד להציג את יאיר לפיד כיריבו האמתי, להאדיר ולנפח אותו כיריב. נוח לו שלפיד יהיה המועמד המוביל מולו, כי מציאות כזו תנציח את שלטונו. לכן, מי שחפץ באמת בהחלפת השלטון ובהקמת אלטרנטיבה שפויה שתוביל את מהלך הדה-ביביזציה של ישראל – מן הראוי שיתמוך בתקווה חדשה.

****

בחלקו השני של המאמר, ברצוני להציג את תקווה חדשה כבית האמתי של ההתיישבות העובדת, של המגזר הכפרי, של תושבי הספר, של המאמינים ברעיון ההתיישבותי.

הגעתי לתקווה חדש ממפלגת דרך ארץ, שמיום הקמתה נשאה את דגל ההתיישבות. בתפקידו כשר התקשורת, יועז הנדל הציב בראש מעייניו את פיתוח תשתיות התקשורת והאינטרנט המהיר באזורי הספר וביישובים הכפריים. צביקה האוזר נשא את דגל הגולן, נושא שבנפשו עוד מאז היה סטודנט פעיל במאבק על הגולן, ומי שהקים את היחדה למען הגולן ועמד בראשה עד בחירתו לכנסת.

עם הקמת תקווה חדשה, הדגלים הללו הם דגליה. הוקם מטה ההתיישבות, החקלאות והמגזר הכפרי ויועז הנדל עומד בראשו. רכז המטה הוא משה הר ציון מאחוזת שושנה, בנו של מאיר הר ציון, לוחם היחידה ה-101.

תכנית תקווה חדשה לחקלאות ולהתיישבות מורכבת משש נקודות:

1. נחוקק את חוק החקלאות – חוק שנועד להסדיר את היחסים בין המדינה לחקלאים, לחזק את החקלאות ולעגן את מעמדה בחוק.

2. נחזק את החדשנות החקלאית.

3. נילחם מלחמת חורמה בפשיעה החקלאית.

4. נחזק את ההתיישבות והתשתיות בגבולות המדינה.

5. נסמן את תוצרת הארץ.

6. נתמוך בחקלאים ונאפשר להם תנאי פתיחה הוגנים.

באירוע פתיחת מטה ההתיישבות, בטו בשבט, אמר יועז הנדל, ראש המטה: "מה שנעשה כאן הוא דבר שלא נעשה כבר שנים רבות בישראל, והוא הובלה ומנהיגות בנושא ההתיישבות והחקלאות. תקווה חדשה, לא מן השפה אל החוץ, מתכוונת, רוצה ותהיה הבית של החקלאים, הבית של ההתיישבות, כל התיישבות בכל מקום בארץ, כל חקלאי של המרחב הכפרי, של המועצות האזוריות. יותר מדי שנים לא היה בית כזה. בית הוא מקום שבו אתה מרגיש שאתה עם האנשים שרוצים בטובתך ומסתכלים על המשימות הלאומיות ברמה הממלכתית. מהי המשימה הלאומית? היא לא השתנתה מאז הקמת המדינה ואף לפני כן – צומוד. להיצמד לקרקע, לעבד את הקרקע, להחזיק את הקרקע, לפתח את מדינת ישראל. אין מישהו שמבטא זאת טוב יותר מגדעון סער בהנהגה שלו, ברצון ובחזון שלו. אנחנו יושבים על כל נושא ודנים בו ויורדים לדקויות, כדי להפוך את החזון הזה למימוש. המצע של תקווה חדשה נועד לחזק את ההתיישבות, קודם כל בגבולות, בשטחים הפזורים ובעתודות הקרקע. במרכז הארץ יש מספיק תושבים. חזון בן גוריון הוא לפזר את האוכלוסיה ברחבי הארץ ובשטחים הפתוחים, גם מתוך שמירה על הראות הירוקות וגם מתוך שמירה על הגבולות. מרבית אזרחי ישראל מרוכזים במרכז ומעט מאוד בקצוות. כדי לעשות זאת, צריך מעֵבר לאידיאולוגיה לתת את התנאים, את התשתיות – חינוך, בריאות, תחבורה, תקשורת. נקודה חשובה נוספת היא סימון תוצרת כחול לבן, כדי לעודד צריכה של מוצרים שגדלים בארץ וליצור גאוות יחידה. להיות חקלאי בישראל, להיות תושב במרחב הכפרי, זה לצערנו בשנים האחרונות אובדן הביטחון, בשל הפשיעה החקלאית שהלכה וגדלה כתוצאה מחוסר הרצון להתמודד על הביטחון בארץ. תקווה חדשה יצרה תכנית להגברת המשילות והריבונות, על ידי הגברת האכיפה והחמרת הענישה. ריבונות בארץ ישראל מתחילה באחיזה בקרקע, עוברת לעבודת אדמה ומסתיימת בתשתיות ובתשתיות חוק וסדר, כדי שאנשים ישבו תחת גפנם ותאנתם בצורה בטוחה ושלמה. אנחנו לא נהיה רק בית של ההתיישבות העובדת, אלא ביתה הבטוח… יש צימאון גדול לייצוג אמתי לקיבוצים, למושבים, להתיישבות העובדת, לרעיון שקו המחרשה הוא קו הגבול, הוא המקום שבו צומחת ההתיישבות. את הייצוג הזה אנחנו נותנים בתקווה חדשה".

גדעון סער אמר במעמד זה: "אנחנו רציניים בנושא ההתיישבות והחקלאות. אנחנו מאמינים ביסודות של התנועה הציונית – עליה והתיישבות. שני הנושאים האלה נזנחו, הם היום בשוליים, גם בשולי השיח. הציונות קמה והתקדמה על שני היסודות הללו. לכן אנו רציניים ברצוננו להחזיר את הנושאים הללו למרכז סדר היום הלאומי. אנו רואים את החקלאות כערכיות של חזרת העם היהודי לאדמתו, שמירת אדמת המולדת, עיבודה, הנושא של ביטחון תזונתי; אנחנו רואים את הערכים שבתוך החקלאות, את הערכים של ההתיישבות. על הערכים האלה אנחנו רוצים להגן. לתת להם מענים. אני מאמין שלא צריך להציב את היכולת של החקלאות להתחרות גם בשווקים בעולם בהתנגשות עם יוקר המחיה. אפשר למצוא את האיזון שמשרת את שני הערכים האלה וזה מה שנעשֶׂה. … אין בית טבעי אחר, קודם כל בבסיס הערכי, להתיישבות ולחקלאות, זולת תקווה חדשה. אנחנו ניקח את הנושא הזה בכל הרצינות".  

איזה מנהיג זולת סער ואיזו מפלגה זולת תקווה חדשה נושאים את הדגלים הללו? בטח לא מפלגת העבודה ובוודאי לא בגרסת מרב מיכאלי. בטח לא נתניהו ולא לפיד. לנו, מי שמגשימים בחיינו ובאורח חיינו את הערכים הללו, לא הייתה כבר שנות דור מפלגה שמדברת את השפה שלנו. היום יש מפלגה כזו, יש תקווה כזו – תקווה חדשה. תקווה חדשה יוצרת תקווה לחילופי שלטון, לחזרה למנהיגות שרואה עצמה משרתת את האינטרס הלאומי ולא מכפיפה אותו לאינטרס האישי, כפי שהתרגלנו בעידן נתניהו. ערכי ההתיישבות, החלוציות, החקלאות, הציונות המעשית מתנוססים על דגלה של תקווה חדשה. אין ראויה ממנה לתמיכתנו בבחירות הקרובות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 17.2.21

 

* החיסון והצו הקטגורי – הצו הקטגורי של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט (1724-1804) קובע: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". כלומר, כאשר אתה עושה מעשה, התייחס אליו כאילו כולם היו נוהגים באותה דרך, ובחן מה המשמעות של המעשה הזה על הכלל.

בשיחה שקיימתי עם סרבנית התחסנות, היא אמרה שאינה רוצה להזיק לעצמה וכו' והיא מעדיפה להמתין 20 שנה לראות התוצאות לטווח רחוק של החיסון. ואם כולם ינהגו כמוה? אם כולם ימתינו עשרים שנה? המגפה תמשיך לעשות שמות באנושות, מיליונים רבים ימותו, הכלכלות ייהרסו.

אדם מוסרי צריך לראות עצמו כאילו עתיד העולם תלוי בו ובמעשה שיעשה עכשיו. מי שמסרב להתחסן בונה על כך שאחרים יתחסנו בעבורו ויהיה בסדר. הירידה המדאיגה בהתחסנות בשבועות האחרונים, מונעת את ההתגברות על המגפה. אנו כבר יודעים היום, על סמך כשלושה מיליון מתחסנים בישראל וכמאה מיליון מתחסנים בעולם, שזו הצלחה החורגת מכל דמיון. מעולם לא היה חיסון שהוכיח את עצמו כמו החיסון הזה. זהו חיסון שבאופיו אין סכנה לתופעות לוואי ארוכות טווח, וכפי שנוכחנו – תופעות הלוואי של השעות והימים הראשונים חולפות במהרה. אין שום סיבה שלא להתחסן. מי שמתחסן מגן על עצמו, על משפחתו, על קהילתו, על מקום עבודתו, על חבריו ותורם תרומה להתגברות של האנושות כולה על המגפה. מי שמשתמט מכך פועל באופן בלתי מוסרי.

* סגר בפורים – באופן כללי אני חושב שמדיניות הסגרים מיצתה את עצמה. אבל אני בעד סגר נקודתי לארבעה ימים בפורים, כיוון שהחג מהווה סכנה לקרחנת הידבקות המונית, בכל המגזרים – כל מגזר והאופן שבו הוא חוגג את פורים, ולשבש את המגמה החיובית שבה אנו נמצאים בימים האחרונים. הלוואי שניתן היה להסתפק בקריאה לציבור להימנע מהתקהלויות בפורים.  

* כבדת ימים – מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בין נתניהו לבני גנץ בנוגע למועד פתיחת חדרי כושר למחוסנים. האם לפתוח ביום ראשון או ביום שלישי. מחלוקת כבדת ימים. כבדת דמים. יש לי רעיון גאוני. תפתחו ביום שני.

* ההישג של הקורונה – אחד ההישגים הגדולים של הקורונה, הוא שהיא גרמה לילדים ואפילו לנוער להתגעגע לבית הספר.

* לשם מה קיים מחנה הפליטים דהיישה? – בפשקווילו "מחאת הטורטלים" לועג גדעון לוי לכמה מעמיתיו ב"הארץ" שכתבו מאמרים על הנזק שנגרם לילדי ישראל בשנה האחרונה. איזו חוצפה יש לישראלים האלה, הטורטלים האלה, להתבכיין על הילדים שלהם, שעה שבאשמתנו כבר דור אחר דור אין ילדות לילדים במחנה ה"פליטים" דהיישה. "הישראלים היו צריכים לספור עד עשר לפני שהם מעיזים לקונן על סגר, על ילדים בלא עתיד, על נערים כבשר תותחים ועל דור בלי אופק, שבעבורו הסגר הוא נצחי. מעט מידתיות, קצת בושה, קורטוב של רגשות אשם ומעל לכל טיפה של מודעות עצמית לא היו מזיקים כאן". לא צריך דמיון מפותח כדי לראות לנגד עינינו איך מתעוותות פניו משנאה יוקדת כאשר הוא מפליט את המילה "הישראלים". "בדהיישה הילדים יכולים רק לחלום על מציאות הסגר הישראלית. יש שם ילדים שלא ראו מעודם את הים, למרות שהם מתגוררים במרחק כשעה נסיעה ממנו; ילדים שלא ראו פיסת דשא בחייהם, שלא היו ולא יהיו לעולם בארץ אחרת; ילדים שרואים את הוריהם ואחיהם נחטפים ממיטותיהם באישון ליל… כאלו הם הילדים של דהיישה".

למה קיים מחנה הפליטים דהיישה? ב-29.11.47 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה, שכללה הקמת מדינה יהודית בא"י והקמת מדינה ערבית בא"י. לא זו בלבד שהאזור של מחנה דהיישה כמו שאר שטחי יהודה, שומרון ועזה היו חלק מן המדינה הערבית. היא כללה גם את הגליל המערבי, חלקים נרחבים בנגב, לוד, רמלה ואפילו יפו. היישוב היהודי יצא לחגוג ברחובות את ההחלטה הזו. היישוב הערבי התנפל למחרת על היישוב היהודי כדי להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. התוקפנות לא הצליחה לסכל את הקמת המדינה, שהוכרזה ב-14 במאי 1948. למחרת פלשו צבאות ערב למדינה בת יומה כדי להטביעה בדם. אחוז מהיישוב היהודי בארץ ישראל נהרגו במלחמה הקשה הזאת. במונחים של ימינו מדובר על כ-80,000 הרוגים. ישראל ניצחה במלחמה הקשה הזאת. התוקפן ספג מפלה קשה. במלחמה הזו, שאין מדויקת יותר מהגדרתה "לחיים או למוות" בעבורנו, נעקרו רבים מערביי ארץ ישראל מבתיהם; רובם ברחו, מיעוטם גורשו. 100% מהאחריות לתוצאות המלחמה היא על התוקפן. הם האשמים היחידים והבלעדיים לפליטות הזאת. מאז חלפו 73 שנים. בכל השנים הללו ניתן היה כבר מזמן לשקם את הפליטים. כל העולם עמד בתור לאורך שנים ברצון להשקיע את הסכומים הנדרשים לכך. הערבים דחו זאת וממשיכים לדחות זאת וממשיכים להנציח באופן מלאכותי את הבעיה הזאת, באמצעות השארת הדור הרביעי והחמישי של הפליטים במחנות פליטים, כפצצה מתקתקת להזנת השנאה והנצחת הסכסוך הישראלי ערבי. כל קיומה של אונר"א הוא למטרה הזאת – להנציח את הפליטות, לסכל כל פתרון, כדי למנוע שלום. במקום להשתקם, הם המציאו את "זכות" ה"שיבה" כלומר את הזכות להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מחנה דהיישה נמצא סמוך לבית לחם. בית לחם היא חלק בלתי נפרד מפלשתין. הם לא עקורים מחוץ לפלשתין, בארץ זרה. מדוע, אם כן, הם נחשבים "פליטים"? כי השאיפה היא להחזירם לבתים שבהם חיו אבותיהם, כלומר לעקור את ההתיישבות הישראלית בגליל ובנגב, בחיפה וביפו. כדי להשמיד את ישראל. זאת הסיבה היחידה לכך שמחנה דהיישה, כמו שאר המחנות, עוד קיים. לישראל אין אפילו אחוז אחד של אחריות על כך. המחנה הוא בשטח הרשות הפלשתינאית. למה היא לא משקמת אותו? למה היא לא הופכת את דהיישה לעיר ואם בפלשתין? כדי להנציח את הסכסוך.

אז למה מחנה הפליטים דהיישה עוד קיים? בדיוק כדי לספק רעל לגדעון לוי להעליל עלילות על המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה היא שואה בעבורו.

וכרגיל, הוא חוזר על המנטרה השקרית שלו על הילדים שרואים את הוריהם ואחיהם נחטפים בלילה ממיטותיהם. שקרן בזוי. הוא מתגעגע לימים הטובים שבהם הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה, וכאן אזרחים פחדו לעלות על אוטובוסים ולהיכנס למסעדות כי כמעט כל יום מחבל פוצץ את עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים. הוא מתגעגע, הו כמה הוא מתגעגע, לימים הנפלאים של קו 405, של הדולפינריום, של מסעדת "סבארו", של מלון פארק. אחרי למעלה מאלף נרצחים ישראליים, צה"ל יצא ל"חומת מגן" והחזיר לעצמו את השליטה הביטחונית על יו"ש. "חטיפת הילדים", כפי שמעליל על ישראל לוי, היא הגעה למחבל בביתו לפני שהוא יגיע לבתינו. לוי, כדרכו, כתועמלן אנטי ישראלי ואוטו-אנטישמי משנן את דברי מורם ורבם של התועמלנים האנטישמים, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת.

הפשקוויל הרעיל של גדעון לוי יתורגם מיד לאנגלית ויופץ בקרב האליטות המשכילות במערב במהדורה האנגלית של "הארץ", ויתורגם לערבית ויופץ כחומר הסתה בקרב הפלשתינאים וערביי ישראל במהדורה הערבית.

* בניגוד לליכודניקים – בניגוד לליכודניקים אני אצביע למנהיג שהתנגד לעקירת גוש קטיף.

* השלכה – כתב לי ביביסט מצוי. היית בתל"ם היום אתה בתקווה חדשה. "ממשיח למשיח אתה קופץ". בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הביביסט חושב שכולם משיחיסטים כמוהו. שכולם מתייחסים למנהיג כמו אל משיח. שכולם מתייחסים למנהיג כמו פעוטות לאבא, שחושבים שהוא תמיד צודק, שכאשר הוא משקר השקר שלו הוא האמת, שיתמכו בו בלי מחשבה, בלי הרהור, לא חשוב מה יעשה. הם אינם מסוגלים להעלות על דעתם שיש אנשים שאינם עובדי אלילים כמותם. שיש אנשים שחושבים ולא מדקלמים דפי מסרים.

היחס שלי למפלגה הוא אינסטרומנטלי. אני בוחן לפני בחירות איזו מפלגה מבטאת יותר מאחרות את דעותיי באשר לטובתה של מדינת ישראל ואני תומך בה. תמכתי בתל"ם ובבוגי יעלון, אבל ברגע שהוא סטה מהדרך – בו ביום אמרתי יפה שלום והמשכתי בדרך, בלי המפלגה (על אף הערכתי הרבה אליו). אני תומך היום בתקווה חדשה ובגדעון סער, אבל הגישה שלי אל סער, כמו אל כל מנהיג פוליטי, היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אחרי הבחירות, בין אם ינצח ובין אם לאו, אתמוך בכל צעד שלו שיתאים להשקפת עולמי ואתנגד לכל צעד שלו שלא יתאים להשקפת עולמי. ואם אחשוב שהוא לא בכיוון הנכון, לא אמשיך לתמוך בו.

בתקופת המאבק על הגולן, היו בתוכנו מי שנשארו במפלגת העבודה שהובילה את עקירתנו. היו להם כל מיני הסברים, כמו "להשפיע מבפנים" או "הליכוד הוא הראשון שיעקור אותנו כמו שעקר את היישובים בסיני" וכו'. ואני נהגתי לרדת עליהם באמירה שהם אינם עוזבים את המפלגה שרוצה לעקור אותם מביתם, כי "בית לא עוזבים". גם הם היו סוג של ביביסטים.

* הפתק השני – אילו יכולתי להצביע בשני הפתקים, הפתק השני, אחרי הצבעתי לתקווה חדשה, היה לכחול לבן. אני מעריך מאוד את בני גנץ; מנהיג ענייני, פטריוט אמתי, מי שבאמת ובתמים מעמיד את ישראל לפני הכל. אני מעריך מאוד את הצטרפותו לממשלת האחדות בראשית הקורונה. אחרי שלושה סבבים הוא הבין מה המשמעות של סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. והוא עשה את מה שטוב למדינת ישראל במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. הוא ידע עם איזה פרטנר יש לו עסק, הוא ידע איך המחנה שלו יפגע בו, אך הוא העדיף את טובת המדינה על אזור הנוחות הפוליטי שלו. הוא נשכב על הרימון, למען טובת המדינה.

הייתה זו הכרעה של צל"ש או טר"ש, כאשר מי שיקבע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש אינו הוא אלא נתניהו. ונתניהו עקץ אותו, רימה אותו; ההסכם הקואליציוני היה מלכתחילה הונאה, שלא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו ובטח את רוחו אפילו יום אחד, בערך כפי שערפאת התייחס להסכם אוסלו.

אחת הרעות החולות שהביביזם החדיר לתרבות הישראלית היא תרבות השקר והנכלולים; הערצה לפוליטיקאי נוכל, לא למרות שהוא נוכל אלא כיוון שהוא נוכל. מנהיג ישר דרך כמו גנץ הוא מנהיג נלעג, כי הוא "לא מבין פוליטיקה". אני מעדיף מנהיגים שלא מבינים פוליטיקה, אם פוליטיקה פירושה ביביזם.

אני מקווה מאוד שגנץ יישאר במערכת הפוליטית ומקווה מאוד לראות אותו שר בכיר בממשלה בראשות גדעון סער. ואני רוצה מאוד לראות בכנסת דמויות כחילי טרופר, מיכאל ביטון, תמנה שטה ואלון שוסטר.

* על מצפונך – לחברי שמתכוון להצביע לימינה – דע שאולי הפתק שלך יהיה זה שייתן לנתניהו את המנדט ה-61 להקמת ממשלת בן גביר. על מצפונך.

* ממי הוא מפחד – נתניהו לא טיפש. הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה, כאשר הוא מדגיש בכל משפט שני בראיון בערוץ 12, שיאיר לפיד הוא היריב שלו. הוא יודע למה טוב לו שלפיד יהיה היריב שלו. הוא יודע טוב מאוד מאיזה יריב הוא מפחד ולמה. הוא יודע טוב מאוד למה הוא בורח מהיריב שממנו הוא מפחד ליריב שהוא רוצה. אני מקווה מאוד שגם הציבור שרוצה בחילופי שלטון יבין זאת.

* ולחרפת מדינת ישראל – בראיון ליונית לוי בערוץ 12 נתניהו הבהיר שלא ימנה את בן גביר לשר ולא לתפקיד בכנסת. אני בטוח שהוא לא רוצה את בן גביר בממשלה ולא בתפקיד בכנסת. אני בטוח שהוא חושב על בן גביר בדיוק מה שאני חושב עליו ובדיוק מה שחשב יצחק שמיר על כהנא כשהיה ח"כ. אבל הוא הקדיש שבועות, באובססיה מטורפת, להכנסתו לכנסת. למה? כי הוא בוטח באצבע שלו בכל הצבעה על תעלול שיעמיד אותו מעל החוק ויאפשר לו להימלט מאימת הדין. ומהסיבה הזאת, אם הוא יזדקק לו, הוא ימנה אותו גם לשר בממשלה. ולחרפת מדינת ישראל.

* נה נה נה נה – יום יבוא, ובמדינת ישראל יהיה ראש ממשלה, שבעבורו ביקורת על מחדלי השלטון, עיתונות חופשית, אופוזיציה, לא יהיו נה נה נה נה נהההההה.

* קואליציית החלומות – האם נתניהו יקים קואליציה עם האחים המוסלמים (התנועה האחות של חמאס) ועם המוטציה הכהניסטית (תמונת הראי של חמאס)?

* גאווה שכזו – נעמן כהן סקרן אותי. הוא הזכיר את קיומו של תא גאה בעוצמה כהניסטית. נו, זה כבר באמת אדם נשך כלב. הרי הכהניסטים הם הומופובים אלימים ותיקים. מיהרתי להתייעץ עם גוגל ידידי, והוא הפנה אותי לדף הפייסבוק של התא. מסתבר שהגימיק הזה קיים כבר מ-2012. עלעלתי שם, ומה שמצאתי זה ביב שופכין גזעני פשיסטי. דוגמית אופיינית, בעקבות פגישה של נתניהו עם מרקל: "ראש ממשלת ישראל בנימין פלסתניהו הופך כל יום ביומו לשמאל קיצונאצי יותר ויותר. במיוחד היום כשהיא נפגשה עם הרייך הרביעי!"

איזו גאווה.

* אגודת המייסדים – בשעה טובה ומוצלחת הוקמה ביום ראשון אגודת המייסדים של היישוב החדש רמת טראמפ בצפון הגולן. זו האגודה של היישוב עד ששלושים המשפחות הראשונות תגורנה בבתי הקבע שלהן ביישוב. אז תתפרק אגודת המייסדים ותקום האגודה הקהילתית של היישוב. בחודשים הקרובים תעלינה עשרים המשפחות הראשונות למגורונים במחנה הזמני.

חברי אגודת המייסדים הם אנשי המועצה האזורית והחטיבה להתיישבות העוסקים במלאכה, ושני נציגי ציבור. אני שותף באגודה כמו בכל צוותי ההקמה של היישוב החדש.

          * ביד הלשון

* להפריח או להפריך – קרן נויבך השתבחה בתכניתה "סדר יום" בכך שהיא מקדישה זמן רב בתכניתה כדי להפריח את הפייק ניוז נגד החיסונים.

מן הסתם היא התכוונה לומר "להפריך", כלומר להוכיח שהפייק ניוז אינו נכון. לעומת זאת, "להפריח" פירושו לפזר באוויר. להפריח שמועות, להפריח פייק ניוז, הוא להפיץ את הפייק ניוז לציבור הרחב, כלומר בדיוק ההיפך מכוונתה.

תבורך קרן על הפרכת הפייק-ניוז. זהו שירות חברתי חשוב. אבל העברית… מה יהיה אתה?

* "חדשות בן עזר"

יש תקווה (חלק א')

בעוד מעט יותר מחודש, נלך שוב לקלפיות, בפעם הרביעית בתוך שנתיים.

אני מאמין שיש שוני בין הסיבוב הרביעי לשלושת קודמיו. הפעם יש סיכוי למהפך.

שלושת הסיבובים הראשונים הסתיימו ללא הכרעה. לא היה לנתניהו רוב להקמת ממשלה בראשותו, אך גם לא היה רוב נגדי, לא הייתה אלטרנטיבה. לא הייתה אלטרנטיבה כי לא היו 61 ח"כים ממפלגות ציוניות שתמכו בממשלה אחרת.

רעיון הסרק להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת לא היה ישים. היה זה רעיון נפל. ממשלה כזו, אילו קמה, חלילה, לא הייתה מסוגלת למשול. לא הייתה לה לגיטימציה ציבורית. היא הייתה נגועה בניגוד עניינים מוחלט, בין ממשלה ישראלית שהאינטרס שלה הוא טובתה של ישראל, לבין מפלגה אנטי ישראלית שהאינטרס שלה הוא רעתה של ישראל. ברגע שחמאס היו יורים רקטות על יישובים ישראליים והממשלה הייתה שולחת את צה"ל להגיב, השותפות הזאת הייתה קורסת. הצבעתה השל הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, נבעה מכך שהיא נגד שלום עם ישראל. היא תמיד בעד מדינות ערב כאשר הן נלחמות בישראל והיא בעד ארגוני הטרור שפועלים נגד ישראל. ברגע שמדינה ערבית חותמת על הסכם שלום עם ישראל, הרשימה המשותפת מתייחסת אליה כאל בוגדת.

באין אלטרנטיבה נגררנו מסיבוב בחירות אחד לשני. פעמיים לא הוקמה ממשלה. בפעם השלישית הוקמה ממשלת אחדות לאומית, אך נתניהו עקץ את שותפיו, בתרגיל הפוליטי הנכלולי ביותר בתולדות המדינה, וגרר אותנו לסיבוב רביעי.

הפעם יש אלטרנטיבה – יש סיכוי להקמת ממשלה ציונית רחבה, חלופית לממשלת נתניהו.

מה שיצר את האלטרנטיבה היה צעדו של גדעון סער – פרישתו מהליכוד והקמת תקווה חדשה.

****

הקמת תקווה חדשה יצרה מציאות פוליטית חדשה. כעת, סיכוייו של נתניהו להרכיב ממשלה – נמוכים. הוא מנסה בכל דרך להכניס את הכהניסטים לכנסת, שזו כשלעצמה חרפה לאומית, ואף לשלב אותם בממשלתו. במקביל הוא מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם). הוא מתנהג כאדם נואש. עד כה, באף סקר אין לנתניהו 61 מנדטים, גם עם ימינה בראשות בנט.

בזכות תקווה חדשה, נוצר סיכוי שימינה תצטרף לממשלה חלופית לנתניהו. לא בכדי, היא לא חתמה הפעם על הסכם נאמנות. אין יותר "בלוק נתניהו" כמו במערכות הקודמות. וכך, נוצרה מציאות חדשה, שעשויה לפטור אותנו מעונשו של נתניהו ובכך לפתור את המשבר הפוליטי המתמשך.

מבין המתמודדים נגד נתניהו, קרוב לוודאי שגדעון סער הוא היחיד שיכול להרכיב קואליציה. הוא היחיד שמסוגל ללכד גורמים מן הימין, המרכז והשמאל, חילונים ודתיים. יש לו יכולת לתמרן בין הרכבים קואליציוניים שונים ולכן הוא יהיה הרבה פחות סחיט מכל אחד אחר. אבל כדי שזה יקרה, על תקווה חדשה להיות המפלגה השניה בגודלה ובראש המחנה של אלטרנטיבה לנתניהו. כדי להגיע לכך, נחוצה הצבעה רחבה בעד תקווה חדשה וגדעון סער.

חוששני שאם גדעון סער ותקווה חדשה לא יהיו המובילים במחנה ההתנגדות לנתניהו, לא תקום ממשלה חלופית לנתניהו וניגרר לסיבוב חמישי.

****

תמיכתי בתקווה חדשה אינה רק בזכות התקווה להחלפת שלטון נתניהו, אלא גם בזכות מה שהיא. אני רואה בגדעון סער דמות של מנהיג מאחד ומלכד, ניגודו המוחלט של נתניהו, המנהיג המפלג והמשסע.

אני רואה בתקווה חדשה מפלגה שעשויה לתת מענה לאיומים הכרוכים בהמשך שלטון נתניהו. בנקודות אותן אציג להלן, רק תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער עשויה להוות חלופת אמת לנתניהו.

לכידות לאומית – הקרע בעם הוא נורא, הוא האיום הקיומי האמתי על מדינת ישראל ועל הביטחון הלאומי שלנו. נתניהו פלגן ומסית ושלטונו קורע את החברה. יש צורך בשלטון שילכד את העם, שיוביל לפיוס לאומי, שיראה זאת כמטרתו המרכזית, כיעד לאומי. יש צורך בשלטון שיבטא את הרוב הדומם ולא את הקצוות ההרסניים. יש צורך בשלטון של מתינות מול ההקצנה ההולכת וגוברת של השמאל והימין. יש צורך בשלטון המבין שהחוסן הלאומי שלנו מבוסס על לכידות לאומית, על אחווה בין חלקי העם.

ממלכתיות – מול ההתנהלות הבלתי ממלכתית של נתניהו שבאה לידי ביטוי בהעמדת האינטרס האישי-משפטי שלו מעל האינטרס הלאומי, יש צורך בראש ממשלה שיראה עצמו כמשרת הציבור, שיעמיד את האינטרס הלאומי מעל כל אינטרס כיתתי ואישי. בימים אלה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי, מן הראוי שינהיג את מדינת ישראל אדם שהשיקול היחיד המנחה אותו הוא האינטרס הלאומי. שהחלטותיו לא תהיינה נגועות בשיקולים מן הסוג של הימנעות מאכיפה במגזר החרדי, כי הם השותפים הטבעיים שלו שיתמכו בכל דרך שבה ינסה להתחמק מאימת הדין.

שינוי תרבותי – יש להחליף את תרבות השקר, המרמה, הפרת האמונים והשחיתות של נתניהו בתרבות של אמת, טוהר מידות, ניקיון כפיים. את תרבות פולחן האישיות יש להמיר בתרבות של ענווה.

כבוד למוסדות המדינה – אף אדם ואף גוף אינם חסינים בפני ביקורת ומותר לבקר את כל מוסדות המדינה, כולל מערכת המשפט. יש מקום לרפורמות כדי לשפר את המערכת ולתקן את הטעון תיקון בה. אך הכל מתוך כבוד והערכה למערכת המשפט והצדק המפוארת של ישראל. הגנה עליה מפני מי שרוצים למוטט אותה. הגנה עליה מפני המסיתים נגדה והמפיצים תאוריות קונספירציה מופרכות, הזויות ומטורללות המציגות אותה ככנופיית פשע מושחתת שתופרת תיקים לראש הממשלה כדי לבצע הפיכה שלטונית ולהפיל את הימין.

ישראל והתפוצות – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זו זהותה, זו הצדקת קיומה. לאחרונה, באיחור של שבעים שנה, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עוגנה בחוק יסוד. מדינת הלאום של העם היהודי אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. עליה להיות הבית ומשאת הנפש של כל שבטי ישראל; של כל הזרמים ביהדות. בשנים האחרונות ישראל מפנה עורף למרבית העם היהודי בעולם, באי מימוש מתווה הכותל ובניסיונות לחוקק את חוק הגיור הכיתתי, המדיר והמפלה. יש לשנות כיוון ולאמץ דרך ציונית המושיטה יד אחים לכל העם היהודי באשר הוא.

בכל הפרמטרים האלה אני רואה בגדעון סער את התקווה החדשה למדינת ישראל. הוא היפוכו של נתניהו. אני רואה בו מנהיג שמסוגל להוביל תהליך של ריפוי החברה הישראלית מחוליי הביביזם.

בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא, אסביר מדוע תקווה חדשה היא הבית של ההתיישבות העובדת בכלל, וההתיישבות בגולן בפרט, ומדוע ראוי שמי שמאמין בערכים אלה – יתמוך בה.

* גילוי נאות – אני מועמד מס' 37 ברשימת תקווה חדשה. זה לא מקום ריאלי, אך יש בכך ביטוי להשתייכותי לתקווה חדשה, להזדהותי עמה ולאמונתי בה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

הבחירה הטבעית של איש המרכז

השמאל והימין הם מושגים אנכרוניסטיים, שמזמן אבד עליהם כלח. את דעתי זו הצגתי ונימקתי פעמים רבות בעבר, ולא אתעמק בכך הפעם. אני, מכל מקום, מוצא את עצמי במקרים שונים ובנושאים שונים מזדהה עם עמדות המוגדרות "שמאל" ובמקרים ונושאים אחרים עם עמדות המוגדרות "ימין". על פי התגובות שאני מקבל על הדברים שאני כותב – בעבור הימנים אני שמאלן ובעבור השמאלנים אני ימני.

אם אין משמעות אמתית לשמאל ולימין, המשתמע מכך מבחינה לוגית, הוא שאין גם מרכז. אבל כיוון שהחברה הישראלית מחולקת למחנות, אני רואה עצמי, כמי שאינו שייך לאף מחנה – איש מרכז.

תרבות המחנאוּת בישראל היא הביטוי של הקרע בחברה. ברגע שאנשים מגדירים עצמם על פי המחנות, ה"אנחנו" שלהם אינו עוד עם ישראל, אלא "המחנה". לעתים ה"אנחנו" – לא זו בלבד שאינו עם ישראל, אלא הוא המחנה הגלובלי של הימין / שמאל בעולם. ההשתייכות למחנה מעמעמת את החשיבה העצמית והביקורתית. אם אני שייך למחנה הימין או השמאל, ברור מה צריכה להיות דעתי בכל נושא. וכך, די אם תשמע מה דעתי בנושא אחד, אתה צריך להבין מה דעתי בכל הנושאים. ובמשטר המחנאות ההולך ומתהדק, כל מחנה מתיישר אחרי הקיצונים בשוליו, שנותנים בו את הטון. הם הבייס של הבייס של הימין והשמאל. וכך הולך ונפער הקרע.

בשנים האחרונות, לב ההגדרה של השמאל והימין היא העמדה כלפי נתניהו. אם בוגי יעלון, ליברמן, גדעון סער ויועז הנדל אינם סוגדים לנתניהו, הם סססמולנים. אם אנשי ימין מובהקים כמו רוני אלשייך ומנדלבליט מבצעים את תפקידם ללא משוא פנים, באופן מקצועי ונאמנותם היא למדינה ולחוק ולא לנתניהו, הם בוגדים. בוגדים במחנה, כמובן, כי ה"אנחנו" הוא המחנה. כאשר אני כותב נגד השחיתות של נתניהו, נגד תרבות השקר, נגד הפרת ההסכמים, נגד פולחן האישיות, נגד מלחמת החורמה במוסדות החוק והמשפט שהוא מנהל, נגד ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, אני מקבל תגובות בנוסח "אתם הסמולנים", "אתם האנרכיסטים מפיצי המחלות מבלפור". וכאשר אני משבח את נתניהו על הסכמי השלום, על החיסונים או על העמידה האיתנה בנושא האיראני, או כשאני מבקר גילויים אנרכיסטיים והפרות חוק וסדר במחאת בלפור, אני מקבל תגובות בנוסח "אתם הביביסטים". אני כבר רגיל לזה. כשאני מגנה את המעשה של אלאור אזריה ומשבח את התגובה הערכית והמנהיגותית של שר הביטחון והרמטכ"ל אני "אתם הססמולנים" וכאשר אני מגנה את דברי הבלע של סגן הרמטכ"ל שהשווה את ישראל לגרמניה הנאצית, אני עצמי מגלם את "התהליכים בגרמניה לפני 70-80-90 שנה". גם לזה אני רגיל.

אני איש מרכז ואיני שייך לאף מחנה. וערב בחירות אני בוחן מהי הבחירה הנכונה, המייצגת את השקפת עולמי המרכזית. אלה השיקולים המנחים אותי:

א. אחדות ישראל – הקרע בעם הוא נורא, הוא האיום הקיומי האמתי. ראש הממשלה פלגן ומסית ושלטונו קורע את החברה. אירועי הדמים בוושינגטון וההסתערות על גבעת הקפיטול  חייבים להוות תמרור אזהרה בעבורנו. המשך הקרע עלול לדרדר אותנו למראות הללו. יש צורך בשלטון שילכד את העם, שיוביל לפיוס לאומי, שיראה זאת כמטרתו המרכזית, כיעד לאומי. יש צורך בשלטון שיבטא את הרוב הדומם ולא את הקצוות ההרסניים. יש צורך בשלטון של מתינות מול ההקצנה ההולכת וגוברת של השמאל והימין.

ב. ממלכתיות – מול ההתנהלות הבלתי ממלכתית של נתניהו, העמדת האינטרס האישי-משפטי שלו מעל האינטרס הלאומי, יש צורך בראש ממשלה שיראה עצמו כמשרת הציבור, שיעמיד את האינטרס הלאומי מעל כל אינטרס כיתתי ואישי. בימים אלה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי, מן הראוי שינהיג את מדינת ישראל אדם שהשיקול היחיד המנחה אותו הוא האינטרס הלאומי. שהחלטותיו לא תהיינה נגועות בשיקולים מן הסוג של הימנעות מאכיפה במגזר החרדי, כי הם השותפים הטבעיים שלו שיתמכו בכל דרך שבה ינסה להתחמק מאימת הדין.

ג. שינוי תרבותי – יש להחליף את תרבות השקר, המרמה, הפרת האמונים והשחיתות של נתניהו בתרבות של אמת, טוהר מידות, ניקיון כפיים. את תרבות פולחן האישיות יש להמיר בתרבות של ענווה.

ד. כבוד למוסדות המדינה – אף אדם ואף גוף אינם חסינים בפני ביקורת ומותר לבקר את כל מוסדות המדינה, כולל מערכת המשפט. יש מקום לרפורמות כדי לשפר את המערכת ולתקן את הטעון תיקון בה. אך הכל מתוך כבוד והערכה למערכת המשפט והצדק המפוארת של ישראל. הגנה עליה מפני מי שרוצים למוטט אותה. הגנה עליה מפני המסיתים נגדה והמפיצים תאוריות קונספירציה מופרכות, הזויות ומטורללות המציגות אותה ככנופיית פשע מושחתת שתופרת תקים לראש הממשלה כדי לבצע הפיכה שלטונית ולהפיל את הימין.

ה. ישראל והתפוצות – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זו זהותה, זו הצדקת קיומה. לאחרונה, באיחור של שבעים שנה, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עוגנה בחוק יסוד. מדינת הלאום של העם היהודי אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. עליה להיות הבית ומשאת הנפש של כל שבטי ישראל; של כל הזרמים ביהדות. בשנים האחרונות ישראל מפנה עורף למרבית העם היהודי בעולם, באי מימוש מתווה הכותל ובניסיונות לחוקק את חוק הגיור הכיתתי, המדיר והמפלה. יש לשנות כיוון ולאמץ דרך ציונית המושיטה יד אחים לכל העם היהודי באשר הוא.

****

דרך המרכז היא חיפוש שביל הזהב בין הקצוות במגוון הנושאים שעל הפרק.

חוץ וביטחון – שתי העמדות הקיצוניות, זו הדורשת מימוש מוחלט של זכותנו על ארץ ישראל באמצעות סיפוח יהודה ושומרון וזו הדורשת נסיגה לקווי 4.6.67 והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית על כל השטח תוך עקירה המונית של מתיישבים יהודים, הן בלתי ריאליות וכל ניסיון ליישם אותן ימיט אסון על מדינת ישראל. סיפוח מלא פירושו מתן אזרחות למיליוני פלשתינאים ובכך לסכן את הרוב היהודי שהוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה יהודית. כמובן שאין מקום לרעיונות עוועים כמו סיפוח ללא אזרחות, שמשמעותו אפרטהייד או של טרנספר לערבים שהוא רעיון זוועה הנוגד את אמות המוסר האנושיות והיהודיות. מצד שני, נסיגה משטחי מולדת, שאין נשקפת מהם סכנה דמוגרפית והם חיוניים לביטחון ישראל, מסכנת את ביטחונה של ישראל. נסיגה מיהודה ושומרון, שתהפוך את גוש דן ואת ירושלים לעוטף יו"ש, בדומה לעוטף עזה אחרי ההתנתקות, היא צעד הרה אסון. יש לפעול בשביל הזהב, של ריבונות ישראלית על בקעת הירדן במובנה הרחב ועל גושי ההתיישבות וירושלים רבתי והיפרדות מן השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. יש לחתור לפתרונות מחוץ לקופסה שיעצבו מציאות כזו (ברוח תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשת רבין, תכנית טראמפ בניכוי חילופי השטחים וכד'), ועד שניתן יהיה להגשים חזון כזה, ונכון לעכשיו אין לנו פרטנר לשלום בכל תנאי – לנהל את הסכסוך בשום שכל ובאחריות.

חברה וכלכלה – הדרך של כלכלה מודרכת ומתוכננת שחונקת את היוזמה הפרטית והשוק החופשי, והדרך של שוק פרוע ואכזרי שמנוהל על ידי "היד הנעלמה" ובעצם מכפיף את החברה לתאגידי ענק של טייקונים, פשטו את הרגל. יש לעצב דרך המשלבת כלכלה חופשית עם מדינת רווחה. משבר הקורונה הוכיח את החשיבות הרבה של מדינת הרווחה; של אחריות לאומית על תחומי הבריאות, הרווחה והחינוך. המדינה חייבת לתקן כשלי שוק כמו תמיכה באזורים מרוחקים ומיעוטי אוכלוסין, שלא משתלם לשוק החופשי להשקיע בהם, כדוגמת רפורמת הסיבים האופטימיים שהוביל יועז הנדל כדי להבטיח אינטרנט מהיר גם באזורי הספר.

משפט – התפיסות הקיצוניות של "הכל שפיט" ו"שום דבר אינו שפיט" מסוכנות ומאיימות על הדמוקרטיה. יש להגיע בהידברות להסכמות בין שלוש רשויות השלטון, לחזק את הכנסת מול הממשלה ומול הרשות השופטת, ולעצב את חוק יסוד חקיקה באופן מאוזן, לא אקטיביסטי מדי אך לא מסרס את הביקורת השיפוטית. יש מקום לרפורמות במערכת המשפט, שמטרתן תיקון ולא חורבן. יש להגן על מערכת המשפט מפני המתנכלים לה ולסכל חוקי מגה-שחיתות כמו החוק "הצרפתי". אי אפשר לבצע רפורמות במערכת המשפט במציאות של ניגוד עניינים בין ראש הממשלה שנאשם בפלילים ורודף את המערכת לבין החוק והמשפט. עם החלפת נתניהו, ניתן יהיה לבצע רפורמות ראויות.

דת ומדינה – ישראל היא מדינה יהודית ועליה לחזק את זהותה היהודית בדרכי חינוך ותרבות, אך להימנע לחלוטין מחקיקה דתית ומכפיה דתית, ומצד שני מכפיה אנטי-דתית. יש לטפח זהות יהודית-ישראלית פלורליסטית ומתחדשת, הנותנת ביטוי לשבעים הפנים של היהדות. אין להיגרר אחרי סיסמאות ההפחדה מפני דחליל ה"הדתה", אך יש להבטיח שהחינוך היהודי יהיה מאוזן ופלורליסטי. יש להגיע להסדרה והסכמה בין חילונים ודתיים ולעצב שביל זהב ברוח אמנת גביזון-מדן.

המרכז הוא החתירה לעיצוב הסכמה לאומית רחבה בשיח מכבד ולנסות להגיע לעמק השווה בתחומי החיים השונים. ואת המחלוקות – לנהל בכבוד וללא שנאה, הסתה ודה-לגיטימציה.

יש להוביל לרפורמת הדה-ביביזציה של החברה הישראלית, בחקיקה כמו הגבלת קדנציות של ראש הממשלה, נבצרות של ראש ממשלה הנאשם בפלילים, חובת מינוי ממלא-מקום ראש הממשלה, צמצום חסינות חברי הכנסת לחסינות מהותית בלבד, איסור על שימוש כלשהו בכספי ציבור לביתו הפרטי של ראש הממשלה (זולת אבטחה) ועוד.

****

כאיש מרכז, הבחירה שלי היא במפלגה המקדמת את הדרכים הללו. איני משלה את עצמי שיש או שתהיה אי פעם מפלגה שתאמץ את השקפת עולמי במלואה. אני מחפש תמיד את המפלגה שהכיוון שלה הוא הכיוון הזה.

בבחירות הללו, הבחירה הטבעית שלי כאיש מרכז היא "תקווה חדשה" בהנהגת גדעון סער. זו המפלגה הקרובה יותר מכל מפלגה אחרת לתפיסה שהצגתי. "תקווה חדשה" היא מפלגת מרכז-ימין. אני בוחר בה כאיש מרכז.

אל מול הקרע בעם, אין מסוכן יותר מהפנטזיה שנתניהו מבטיח של "ממשלת ימין על מלא", שמשימתה העיקרית היא ניסיון להשתלט על הרשות השופטת ולסרס אותה, למען ענייניו  האישיים. פנטזיה של "ממשלת שמאל על מלא" אינה נשמעת כעת כי אינה ריאלית, אך אילו הייתה אפשרות כזאת, גם היא הייתה מסוכנת מאוד. כאיש מרכז, איני יכול לתת יד למי שינסו לקדם קואליציות מסוג זה. אין מקום לשום קואליציה עם גורמים רדיקליים החותרים תחת מהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כדוגמת הרשימה המשותפת ועוצמה יהודית. כאיש מרכז, איני יכול לתת את קולי למי שמעלה על דעתו להקים קואליציה כזאת. פרשתי מתל"ם ומכחול לבן מהסיבה הזאת. הקמת ממשלה שתהיה תלויה בקצוות המטורפים הללו, היא הנפת יד על הדמוקרטיה הישראלית.

אני מאמין בממשלת אחדות. הייתי שותף ל"יוזמת ממשלת אחדות" לאומית, ולמרות אי האמון שלי בנתניהו פעלתי להקמת ממשלת אחדות רוטציונית. למרבה הצער, נתניהו הקים את הממשלה כתרגיל הונאה, חתר תחתיה מיומה הראשון ועקץ את שותפיו. ברור שהוא לא יכול להקים ממשלה כזו.

אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שתאחד את המפלגות הקונסטרוקטיביות מבנט וימינה ועד חולדאי והישראלים. רק ממשלה בהנהגת גדעון סער ותקווה לישראל מסוגלת לאחד את הגורמים הללו לקואליציה אחת. ממשלה כזו תהיה ממשלת אחדות לאומית, שתאפשר לליכוד לשקם את עצמו באופוזיציה ולבחור מנהיג נורמטיבי.

הבחירה שלי בבחירות 2021 היא תקווה חדשה.

* "חדשות בן עזר"