מה הם רוצים לנתץ?

בשבועות האחרונים עלתה דמותו של יגאל אלון בידי כותבים שונים ב"הזמן הירוק", כשכל אחד האיר את דמותו מזווית אחרת. הראשונה הייתה תמר רז, אחריה אלישע שפירא ולאחר מכן אני. רבים מאתנו כמהים לסוג המנהיגות שהוא מגלם, כאידיאל של הנהגה ציונית.

ולא רק אנו עסקנו ביגאל אלון. גם ב"הארץ" הוא כיכב. גדעון לוי פרסם מאמר שבו הוא קרא לנתץ את האנדרטאות של יגאל אלון, בדומה לניתוץ האנדרטאות של גדולי האומה האמריקאית.

לוי מלין בזעזוע על כך שבתי ספר, רחובות וכבישים נושאים את שמו של אלון. כי מיהו יגאל אלון אליבא דלוי? "גדול המטהרים האתניים ב–1948" ומפעל חייו הוא "מעשי הגירוש ההמוניים" ו"פשעי מלחמה".

ומדוע אני נדרש לדברי הבלע וההבל הללו של גדעון לוי?

כיוון שהאסון הגדול ביותר של השמאל הציוני, הוא הטשטוש בינו לבין השמאל הרדיקלי, האנטי ציוני, האנטי ישראלי, וחלחול הרעל של השמאל הזה לתוך השמאל הציוני. אם בעבר רבצה תהום רבה שורצת כרישים ותנינים בין תנועת העבודה הציונית לבין אויבי הציונות, היום פתאום כולם "מחנה השמאל". בחלוקה בין "אנחנו והם", השמאל האנטי ישראלי הפך לחלק מה"אנחנו" מול ה"הם", יריבים פוליטיים, ולאחרונה גם גנץ ואשכנזי נמנים עמהם.

התופעה הזו מתגלית לנגד עינינו במופעים רבים, שאך לפני שנים אחדות לא היינו מעלים את היתכנותם על דעתנו.

מלחמת הקודש הנזעמת נגד חוק הלאום, שניהל השמאל הישראלי, בביטויים שלקוחים כולם מארסנל הדעות הרדיקליות, ומשמעותן היא הצגת הציונות כגזענות וסתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

אנו רואים זאת במיצג ההופך את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מיום של סולידריות לאומית ערב יום העצמאות, והזדהות עם החללים שנפלו במערכה על תקומת ישראל וקיומה, למישמש קוסמופוליטי פלגני של הזדהות עם עיסה אחת של חללינו וחללי האויב, שהרגו במערכה להשמדת ישראל.

אנו רואים זאת בהפגנות שבהן מתנוססים ברמה דגלי אש"ף, הדגלים שמסמלים את החלום של פלשתין במקום מדינת ישראל.

אנו רואים זאת בקלות הבלתי נסבלת של השוואת מדינת ישראל לנאצים, כמקובל בחוגים האנטישמיים ובקרב מכחישי השואה.

ראינו זאת רק בשבוע שעבר כאשר אלוף בצה"ל וראש השב"כ לשעבר הצטרף לשוברים שתיקה – ארגון עוין המתרוצץ בכל רחבי העולם, מסית נגד ישראל ומעליל עלילות דם נוראיות על צה"ל.

ראינו זאת בניסיון להקים קואליציה עם רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית, שרק בשבוע שעבר מנהיגהּ איימן עודה השתתף במופע האיומים נגד ישראל של ראשי פת"ח וחמאס, שהגדירו את ישראל כאויב היחיד שלהם.

ואח"כ השמאל הציוני מתפלא שהציבור הישראלי מפנה לו עורף ומחק אותו.

מאמרו של גדעון לוי, מהדמויות הבולטות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, מדגים מהי מהותו. הבעיה שלו אינה "הכיבוש" של 1967 אלא של 1948. האנדרטאות שהוא רוצה לנפץ הן של מנהיגי תנועת העבודה. ניפוץ אנדרטאות הן ניפוץ סמל, מתוך רצון להחריב את מה שהוא מסמל. כמו האיראנים ששורפים את דגלי ישראל ורומסים אותו ברגליהם. כאשר הוא מציע לנתץ את אנדרטאות גיבורי תש"ח, הוא מעיד על חלומו – להחריב את תוצאת המלחמה הזאת, מדינת ישראל. ואין שנואה בעיניהם יותר מתנועת העבודה.

הגיע הזמן שנתעורר וננער חוצננו מהתועבה האנטי ציונית, ונחדל להיות האידיוטים השימושיים של רעל התעמולה שלהם.

* "הזמן הירוק"

ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

עוז לתמורה אחרי הפורענות

מפלגת העבודה נחלה מפלה קשה בבחירות; הקשה ביותר בתולדות תנועת העבודה. איך תנהג המפלגה בעקבות התבוסה? על פי המסורת המפלגתית בדור האחרון, את חשבון הנפש תחליף עריפת ראשים. אז גבאי יודח. כמו פרס, ברק, פרס, פואד, מצנע, פרס, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' והרצוג לפניו.

אך יש גם אפשרות אחרת – שמפלגת העבודה תבחן מחדש את דרכה ותנסה להבין מה דחק אותה לשוליים. אציע שתי מילים שיכולות להסביר את הבעיה. חוק הלאום.

לא, איני טוען שאילו תמכה מפלגת העבודה בחוק הלאום, היא הייתה מפלגה מנצחת. אני מציג את ההתנגדות לחוק הלאום כסימפטום לבעיית העומק של השמאל הציוני בכלל ושל מפלגת העבודה בפרט. ויותר משאני מתכוון לעצם ההתנגדות, אני מתכוון לעוצמת ההתנגדות ולשיח סביב החוק.

חוק הלאום נועד לעגן בחוקה את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. התמיכה של כל מפלגה ציונית בחוק הזה, מובנת מאליה, בעיניי. אין בו דבר וחצי דבר, שאמור לגרום לציוני להתנגד לו. אפשר להסתייג. אפשר להציע להוסיף לחוק משפט המעגן גם את השוויון האזרחי לפרט ללא הבדל דת גזע ומין, אם כי בעיניי עדיף להוסיף משפט כזה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כי שם מקומו הטבעי. אפשר גם לחשוב שהחוק מיותר, אין בו צורך ואף להתנגד לו בשל כך.

אבל מלחמת הקודש רושפת האש נגד החוק, הצגתו כחוק גזעני ולאומני כביכול – כמוה כהצגת הציונות כגזענות. כל השיח של ההתנגדות לחוק, העמדת סתירה כביכול בין מדינה יהודית לדמוקרטית, כאילו ככל שהמדינה יהודית יותר היא פחות דמוקרטית ולהיפך, אינה שפה ציונית. אינה שפתם של בן גוריון, של ברל, של יגאל אלון ושל רבין. זו השפה של השמאל הרדיקלי, הפוסט ציוני. וכאשר זו השפה של תנועת העבודה, מה הפלא שהציבור מפנה לה עורף?

תוצאות הבחירות הוכיחו, שרק המרכז יכול להוות אלטרנטיבה לשלטון נתניהו, ולא השמאל. יתר על כן, הסיבה שהמרכז – רשימת כחול לבן, לא ניצחה בבחירות, היא העובדה שלא הצליחה לשכנע את אנשי הימין הממלכתי שהיא מפלגת מרכז. או אם לדייק יותר, שנתניהו הצליח לשכנע אותם, שזאת עוד מפלגת שמאל. מדוע השמאל הישראלי היה למיעוט קטן כל כך?

הסיבה העיקרית לכך, היא תוצאות הסכם אוסלו וההתנתקות, והתגובה הפלשתינאית להצעות השלום של ברק ואולמרט. התברר שנסיגה אינה מובילה לשלום אלא מגבירה את שפיכות הדמים. התברר שהפלשתינאים אינם מעוניינים במדינה לצד ישראל, אלא במקום ישראל. לכן, למשל, אחרי הנסיגה מכל עזה, עד גרגר החול האחרון, ועקירת כל נוכחות התיישבותית וצבאית ישראלית, הם ממשיכים לזנב אחרינו בשם "השיבה", כשישראל שבתוך הקו הירוק, מכונה "הכיבוש".

חוסר הנכונות של מפלגת העבודה לבחון את עצמה ואת דרכה, להתפכח מדבקות בדרך שנוסתה וכשלה, הפכה אותה לבלתי רלוונטית. אם לצטט את בוגי יעלון – זה כמו ללכת לאותו סרט בפעם הרביעית, בתקווה שהפעם הסוף יהיה שונה. מפלגת העבודה פשוט הולכת עם הראש בקיר.

וכשבנוסף לכך, היא מאמצת, בשאלות זהותה של המדינה, עמדות של שמאל רדיקלי, שפה של שמאל רדיקלי, הופכת למגן של גורמים רדיקליים כמו "שוברים שתיקה" ומנהלת מלחמת חורמה בחוק הלאום – זו התוצאה.

מי שהפך למרצ 2 מבחינה אידיאולוגית, אל יתפלא למצוא עצמו כמרצ 2 מבחינה אלקטורלית.

רק שינוי כיוון יכול להציל את מפלגת העבודה. עליה לחזור למיינסטרים הציוני, בנושאי הזהות, כמו חוק הלאום. ועליה לבחון את דרכה המדינית. עליה לחפש פתרונות מדיניים יצירתיים, מחוץ לקופסה, במקום לדבוק במנטרה של "שתי מדינות לשני עמים". עליה לחפש דרכים יצירתיות כיצד להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית ללא שליטה על הפלשתינאים, בלי לוותר על אזורי הביטחון וההתיישבות ועל האינטרסים הלאומיים של ישראל. זאת, לצד רעיונות חדשניים כיצד להפוך את ישראל למופת של חברת רווחה, בעידן של כלכלה חופשית.

החלפת יו"רים כגרביים, אינה הפתרון. רק תמורה רעיונית תוכל לחולל שינוי.

* "הזמן הירוק"