תהלים קן: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ

המזמורים האחרונים בתהלים הם מזמורי הללויה – המזמורים המהללים את האלוהים. ממזמור למזמור, גוברת אקסטזה של התלהבות ותהילה, עד השיא, במזמור ה-150 והאחרון בתהלים, שבסופו ניצב שדר הכדורגל יורם ארבל הזועק בהתלהבות ובגרון ניחר
ה-ל-לו-יה!!!!

מזמור קן הוא מזמור קצר, 6 פסוקים בסך הכל, ובהם 13 הללויות.

הַלְלוּיָהּ – הפתיחה והסיום היא הקוד של תהלים, הַלְלוּיָהּ.

על מה יש להלל את ה'?

הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ
הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ.
הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו
הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ.

יש להלל אותו על קדושתו, על התנשאותו אל רקיעי הרקיעים בשמי השמים, על מעשיו נוראי ההוד והגבורה, על גדולתו.

איך יש להלל אותו? בשמחה, בשירה ובמחול, בכל סוגי כלי הנגינה.

הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר
הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר.
הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל
הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב.
הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע
הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה.

וכשל הכלים נרתמים להלל אל האלוהים, האקסטזה מגיעה אל שיאה, כאשר כל נימי נפשו של האדם מהללים יה.

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ!

הַלְלוּיָהּ. וכי באיזו מילה יסתיים ספר תהלים, אם לא הַלְלוּיָהּ?

****

ב-1989 נערך ערב שירים על ירושלים. לערב זה, כתבו דודו ברק ונחום היימן לשושנה דמארי את אחד משיריה הגדולים ביותר, "שובי בת ירושלים".

בצלו של שיר זה, כמעט נשכח שיר נוסף, שאף אותו כתבו דודו ברק ונחום היימן לשושנה דמארי, ששרה אף אותו באותו ערב, בעיבוד של מתי כספי. שמו של השיר: "הללויה שבת שלום".

השיר הזה נכתב כולו בהשראת מזמור קן בתהלים:

הללו אל בקדשו
במרומיו במקדשו
הללוהו בכינור
בחלילים ובמזמור
הללויה, שבת שלום.

* 929

תהלים קמט: שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ

הרב משה סופר שרייבר (1762-1839), הלא הוא החת"ם סופר, הוא מחולל הזרם האורתודוכסי ביהדות. האורתודוכסיה היא זרם חדש ביהדות, שקם כריאקציה להשכלה ולרפורמה.

סיסמתו של החת"ם סופר, שאותה הציג כאילו הייתה הלכה, הייתה "חדש אסור מן התורה". כביכול, התורה אוסרת כל דבר חדש. זו הגישה החרדית עד היום – התנגדות לכל חידוש, באשר הוא חידוש.

הסיסמה הזאת היא עיוות, או אם נרצה מדרש יצירתי במיוחד, של משפט מן הגמרא, העוסק ב"איסור חדש", האיסור לאכול מן התבואה החדשה לפני הנפת העומר בפסח. אומרת על כך הגמרא, שהאיסור הזה היא מדאורייתא, מן התורה, ובניגוד למרבית המצוות החקלאיות, אין הוא מצווה התלויה בא"י, אלא מתקיים בכל העולם, ובלשון הגמרא: "חדש אסור מן התורה בכל מקום" (מסכת קידושין לח ע"ב).

את האיסור הנקודתי הזה תרגם החת"ם סופר לאיסור מדאורייתא על כל חידוש, כביכול. הפרדוקס הוא, שהאיסור הזה הוא כשלעצמו חידוש גדול, רפורמה של ממש ביהדות, שתמיד התקדמה בחידושי תורה. ומי מודע לכך יותר מן החת"ם סופר, שכינויו ניתן לו על שם ספרו… חידושי תורת משה (חת"ם).

גם משורר תהלים אינו מפחד מחידושים. להיפך, הוא קורא לשיר לה' שיר חדש.

****

ממשיכי דרכו של החת"ם סופר, החרדים, התנגדו לציונות מראשיתה ולחמו בה, הרי "חדש אסור מהתורה", ומה הם מפריעים את מנוחתנו בכל מיני חידושים של עליה בחומה?

ועד היום הם נשארו אנטי ציונים, והם משתמטים משירות מצה"ל. מה להם ערבות הדדית, חידושים כמו "כל ישראל ערבין זה בזה"? מה להם חידוש כמו "האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה?!" מה להם חידוש כמו שהשתתפות במלחמת מצווה מחייבת גם חתן מחופתו?

אבל הציונים לקחו בכל הרצינות את "שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ".

נכון, החדש הזה הוא גם ישן.
שִׁיר שֶׁהוּא עַתִּיק מִיַּיִן
וּמָתוֹק מִדְּבַשׁ
שִׁיר שֶׁהוּא כְּבֶן אַלְפַּיִם
וּבְכָל יוֹם חָדָשׁ.

כך, במילות מזמורה של נעמי שמר "שירו של אבא", המתאר את הדור של אביה, שבנה את הבית השלישי, את ארץ ישראל המתחדשת, את מדינת ישראל.

* 929

תהלים קמח: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה

אנו קרבים והולכים לסוף ספר תהלים, וממזמור למזמור אנו מעפילים לאקסטזה של הודיה, של הללויה.

במזמור קמח קורא המשורר לכל הגורמים ביקום, בשמים ובארץ, להודות ליוצרם. את פסוקי הסיכום אנו שרים בהחזרת ספר התורה אחרי הקריאה:
יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה
כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ.
הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.
וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ
תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו
לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
עַם קְרֹבוֹ.
הַלְלוּיָהּ.

****

מיזם 929 הוציא לאחרונה את הספר "התשמע קולי – תהלים ישן חדש", אנתולוגיה של השירה העברית החדשה המתכתבת עם מזמורי תהלים. ערך – יאיר אסולין.

למזמור קמח צירף אסולין את שירה של אסתר אטינגר "הללי".

הַלְלִי
הַלְלִי
לִפְנַי שֶתִּגָּמְרִי
הַלְלִי
בְּצֵל צְלָלִים.
מִשְכִי אֶת סֶרֶט הַמֶּשִי
הֶחָלָק כְּמִדְרוֹן,
קִרְעִי אֶת הַנְּיָר
מֵאֲרִיזַת הַמַּתָּנָה,
פִּתְחִי,
הַלְלִי.

ואין הללויה, בלי הללויה של ליאונרד כהן, שבעיניי כבר אינו מתכתב עם תהלים, אלא היה לחלק אינגרלי של מזמורי תהלים.

שמעתי שדוד הנעים
אקורד פלאים לאלוהים
ושאתה שונא תווים ידוע.
אקורד עגום ומסתורי,
מינור נופל, מז'ור ממריא,
ומלך מבולבל שר הללויה.
הללויה, הללויה, הללויה, הללויה.

אני זוכר, לפני שנים,
לחשת לי מה קורה בפנים,
אבל עכשיו המעבר מנוע.
ואיך הייתי פעם נע
בתוך תוכך עם היונה,
ואיך נשמנו יחד הללויה.
הללויה, הללויה, הללויה, הללויה.

וגם אם דבר האל צדק,
האהבה עזרה לי רק
לשלוף לפני כל אקדוחן פרוע.
לא שיר תלונה אני לך שר,
לא שיר צליין קדוש מואר,
רק שיר שבור וקר של הללויה.
הללויה, הללויה, הללויה, הללויה.

(עברית – קובי מידן).

* 929

תהלים קמז: הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב

מזמור קמז הוא מזמור תהילה לה'.

על מה מהלל המזמור את האלוהים?

במקרה זה, התהילה היא כוללת כל, ומתחלקת לשלושה מישורים במעין תפזורת הזרועה לאורך פסוקי המזמור.

מישור אחד הוא קוסמי – ניהול איתני הטבע.
כך הוא למשל פסוק ח:
הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים
הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר
הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר.

וכן גם פסוק ד:
מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים
לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא.

מישור שני הוא לאומי, גאולת ישראל והגנתה.
למשל פסוק ב:
בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְהוָה
נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס.

וכן,הפסוקים יב-יג, המוכרים בזכות לחנו של אביהו מדינה:
שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת יְהוָה
הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן.
כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ
בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ.

מעניין הקשר בין ביטחון ורווחה. חיזוק בריחי השערים, המקנה ביטחון, מאפשר את ברכת הילדים, שאותם ניתן לגדל ולחנך בשובה ונחת.

מישור שלישי הוא אישי, ההשגחה הפרטית של האלוהים על האדם הבודד.
כך פסוק ג:
הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב
וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם.

אני מוצא חיבור בין פסוק זה לשירו של אהוד בנאי "מהרי נא" ("הילד בן שלושים"), ואולי הוא נכתב בהשראתו.

בשירו של אהוד בנאי, פונה המספר לאמו:
מהרי נא והניחי על לִבִּי תחבושת.

היהדות מתייחסת להורים כאל סוג של אלוהים, בהיותם יוצרי האדם. לא בכדי, הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" נמנה על המצוות שבין אדם למקום.

בנאי משתמש במילות התהילה לאלוהים, בציפיה להשגחה פרטית של אמו, בצר לו, גם כאשר הוא כבר בן שלושים.

* 929

תהלים קמו: אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים

המסר של המזמור, הוא שכל הטובה שממנה אנו נהנים, באה ממקור אחד – האלוהים. ובין השאר הוא מתריע: אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים.

האם יש בכך יחס שלילי לנדיבים? לתכונת הנדיבות? וכי רוצה המשורר לעודד את הקמצנות, את קפיצת היד?

לאו דווקא. כנראה שהדגש של הפסוק הוא על האַל תִּבְטְחוּ; כלומר אין בעיה בנדיבים, אלא שעל האדם לבטוח רק באלוהים.

ואולי הכוונה היא שאין לבטוח בעשירים; שהמילה נדיבים מבטאת את מי שיש לו בשפע, בנדיבות. ומוטב שנתייחס בחשדנות בעשירים. וגם אם טייקונים תורמים בנדיבות חלק מכספם, רצוי שנפקח עין ספקנית תורנית. אנו זוכרים את נדיבותם של ארקדי גאידמק, גומא אגייאר נוחי דנקנר ואחרים, ויש לנו סיבות טובות לספקנות עליה ממליץ המזמור.

אל לנו להשלים עם מצב שנדיבותם של בעלי הון תשמש תחליף לאחריות החברה, לאחריות המדינה.

עם זאת, יש לקבל בברכה את הנדיבות, את התרומה. אדרבא, יש כל הסיבות לחברה לצפות מבעלי ההון, להעניק מהונם לטובת הכלל בנדיבות.

הערך המרכזי שעליו ראוי להשתית חברה הוא הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית. ערך זה מחייב את כולם – את הפרט, את הקהילה, את המדינה, את החברה האזרחית ואת המגזר העסקי. מעבר למס הגבוה שבצדק נדרשים החזקים לשלם, מן הראוי שיגלו סולידריות גם בתרומה מכספם לרווחת הכלל. ומן הראוי שהחברה תעריך ותוקיר את אלה שתורמים בנדיבות.

בראשית השבוע השתתפתי בסיור מפעים ומרגש, במיזם חברתי מקסים – כפר נהר הירדן; כפר נופש ייחודי לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות גנטיות או מחלות מסכנות חיים, ולילדים עם צרכים מיוחדים. הכפר מאפשר לילדים המתארחים בו לקחת פסק זמן של מספר ימים משגרת הטיפולים, הכאבים והמגבלות, ליצור קשרים חברתיים חדשים, לחזק את ביטחונם העצמי ולבלות באושר עם גיבוי רפואי מלא – ללא עלות לילד ולמשפחתו.

העלויות של אחזקת הכפר הזה מטורפות – והכל הכל, עד הפרוטה האחרונה, מכספי תרומות. ורובם המכריע של התורמים – ישראלים.

אז נכון, אל לנו לבטוח רק בנדיבים, אך יש להוקיר את הנדיבים באמת, שתרומתם לחברה גדולה ולשם שמים.

ועוד הערה הנוגעת לכפר נהר הירדן – היוזם והרוח החיה של המיזם הוא השחקן חיים טופול. זהו מפעל חייו. כידוע, עמדותיו הפוליטיות של טופול ימניות, אפילו ימניות קיצוניות – הוא היה מתומכי מפלגתו של רחבעם זאבי.

והנה, אחד הדגלים של הכפר, הוא השוויון והשיתוף של כל המגזרים בחברה, ללא כל הבדל ואפליה. הכפר נותן שירות שוויוני ליהודים, ערבים ודרוזים, לחילונים, דתיים וחרדים, למוסלמים ונוצרים ואף לילדי הרשות הפלשתינאית. זהו כפר של שלום, המגשים בחיים עצמם שלום אמת, ומעניין כמה מחרחרי שלום מקצוענים, אנשי "מחנה השלום", מתקרבים לקידום השלום במפעלו של טופול.

****

המזמור מציע לא לבטוח באדם, אלא בקב"ה.
עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים
נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים
יְהוָה מַתִּיר אֲסוּרִים.
יְהוָה פֹּקֵחַ עִוְרִים
יְהוָה זֹקֵף כְּפוּפִים
יְהוָה אֹהֵב צַדִּיקִים.
יְהוָה שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים
יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד
וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת.

אך מה לעשות, והמציאות אינה מאוששת את ההבטחה הגלומה במזמור. יש בעולם רעב, עושק, רשע ועוולות חברתיים. ורק בני האדם, רק הקהילה והמדינה, ברגע שהם נרתמים לתיקון עוול – הוא מתוקן. שום טובה לא תצמח מציפיה לכך שאלוהים יפתור את מצוקות החברה.

המסר היהודי הוא אחר; העולם נברא מקולקל, כדי שאנו, בני האדם, נתקן אותו. תיקון עולם – זאת הבשורה הגדולה של היהדות לעולם. תיקון עולם בידי אדם.

* 929

תהלים קמה: בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ

מזמור קמה הוא מזמור הודיה לאלוהים, מזמור תשבחות, על כל מעשיו בעולם. המזמור כתוב לפי הא"ב, למעט האות נו"ן. למה אין פסוק בנו"ן? כנראה שהפסוק נשמט.

על פי תרגום השבעים, הפסוק החסר הוא: "נאמן ה' בדבריו וחסיד בכל מעשיו". במגילות קומרן מופיע המזמור עם הפסוק החסר: "נאמן אלוהים בדבריו וחסיד בכל מעשיו". כנראה שבתרגום ליוונית הוחלפה המילה "אלוהים" ביהוה.

יש חוקרים הסבורים שהתוספת בקומרן ובתרגום השבעים אינה אותנטית, אלא השלמה מאוחרת לאקרוסטיכון, שנועדה להשלים את החסר, והם מנמקים זאת בשוני סגנוני בין הפסוק הזה לשאר הפרק.

חז"ל לא ניסו להשלים את האקרוסטיכון והתייחסו לחסרון כמכוון. במה נענשה האות נו"ן? אמר רבי יוחנן: "מפני מה לא נאמר נו"ן באַשְׁרֵי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב 'נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל' ". המפלה היא דווקא של בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וכאשר ר' יוחנן אומר "מפלתן של שונאי ישראל", דבריו הם בלשון סגי-נהור.

ולמה שאלתו של רבי יוחנן היא "מפני מה לא נאמר נו"ן באַשְׁרֵי"? מה הקשר ל"אַשְׁרֵי"? הרי המזמור נפתח ב"תְּהִלָּה לְדָוִד"?

הסיבה לכך, היא שהמזמור כולו נכנס לכל התפילות, שלוש פעמים ביום. אולם נוספו אליו שני פסוקים בתחילתו ואחד בסיומו. הפסוק הפותח את התפילה, הוא מתוך המזמור הקודם, מזמור קמד: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ, עוֹד יְהַלְלוּךָ, סֶּלָה". התפילה מכונה "אַשְׁרֵי".

בפסוק ב במזמור, אומר דוד:
בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ
וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד.

כנראה שלא במקרה, דווקא מזמור זה, שכולו ברכות והלל, נאמר בְּכָל יוֹם.

* 929

תהלים קמד: הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב, אֶצְבְּעוֹתַי – לַמִּלְחָמָה

דוד מודה לאלוהים:
הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב,
אֶצְבְּעוֹתַי – לַמִּלְחָמָה.

כאשר אדם מברך "המוציא לחם מן הארץ", אין כוונתו שהוא יושב ולומד, ופתאום אלוהים קוצר לחם מן השדה הסמוך אליו ומגישו לצלחתו. הכוונה היא שהוא עיבד את האדמה, זרע, קצר, עיבד את החיטה לקמח ואת הקמח לבצק ואפה את הלחם. כלומר, ביגיע כפיו הוא אכל לחם. הברכה היא על כך שעל פי תפיסתו הוא עשה הכל בברכת האל.

הוא הדין בברכתו של דוד.
אלוהים לא ילחם במקומו ובמקום עמו. הוא גם לא יאמן אותו. האחריות להכשרה, לאימון, לציוד, לחימוש ולכל ההכנות למלחמה היא עלינו בני אדם. ההודיה לאלוהים היא על כך שבברכתו היטבנו לעשות כן.

את זה לא מבינים, כנראה, אותם "הממיתים עצמם באוהלה של תורה". הם פתורים מללמד ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה. הם יכולים לחיות כטפילים על גב אחיהם המחרפים נפשם על קיום המדינה, שמאפשרת את השתמטותם.

****

דוד מתפלל לאלוהים שיגן עליו ועל עמו במלחמה נגד האויב, וכאן נוספים פסוקים מוזרים.
פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי …
מִיַּד בְּנֵי נֵכָר.
אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא
וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר.

לפתע הסכנה מפני האויב שונה. לא סכנה מפני האיום הצבאי שהם מהווים, אלא מפני דיבוריהם, שקריהם.

הכוונה היא לאויב שמשתמש בטקטיקה של שלום, כביכול, כדי להרדים אותנו וכדי להשיג בדברי חלקות ונכלולים תנאים שיקדמו אותו במלחמה נגדנו.

דוד ניבא את הסכמי אוסלו.

****

בחלקו השני של המזמור, דוד מתאר את השירה שישיר לכבוד האלוהים.

אֱלֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ
בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ.

מילים אלו ממזמור קמד, היוו השראה למזמורים שונים של נעמי שמר.

במזמור "המנגן":

וְיִפְרַח וְיַמְרִיא הַמִּזְמוֹר
בְּעוּגָב וּבְנֵבֶל עָשׂוֹר
בֶּחָלִיל וּבְגִיטָרָה גַּּם כֵּן
כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן.

במזמור "אל תשאלו אותי":

רַק הַשְּתִיקָה שׁוֹטֶפֶת כְּנָהָר
וּמִסַּלְעֵי הַחוֹף הַהֵד קוֹרֵא לִי
וְשִׁיר חָדָשׁ
אוּלַי
אָשִׁיר מָחָר.

* 929

תהלים קמג: אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ

דוד שרוי במצוקה קשה, ובצר לו הוא כותב מזמור תפילה ותחנונים לאלוהים.
יְהוָה, שְׁמַע תְּפִלָּתִי
הַאֲזִינָה אֶל תַּחֲנוּנַי בֶּאֱמֻנָתְךָ
עֲנֵנִי בְּצִדְקָתֶךָ.
בהיותך נאמן לי, האזן לתחנוניי. ומה פירוש עֲנֵנִי בְּצִדְקָתֶךָ?
מן הסתם, מאמין דוד בצדקתו, ומכאן שאם האל יאזין לו, הוא ייענה לו, כי האל מחויב לצדק.

אלא שבפסוק הבא, דוד מפתיע בבקשה מיוחדת:
אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ.
מוזר. הרי משפט ה' הוא משפט צדק ואמת. אם דוד מאמין בצדקתו, אדרבא, עליו לדרוש משפט צדק.
כנראה שדוד אינו בוטח בצדקתו. הוא עצמו מעיד על כך:
כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי.
למעשה, דוד יודע מראש שבמשפט הצדק, אין לו סיכוי. עם זאת, אין לו סיכוי, לא כיוון שהוא אדם רע, אלא כיוון שהוא אדם. הצדק האלוהי, המוחלט, הוא למעלה מיכולתו של בשר ודם. במשפט כזה, אי אפשר לצאת זכאי; כָּל חָי, באשר הוא בשר ודם ולא אלוהים, לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ, כלומר לא יוכל לעמוד באמות המידה האלוהיות.

ולכן, לא צדק מבקש דוד אלא חסד. אם כן, למה הוא מתכוון באומרו: עֲנֵנִי בְּצִדְקָתֶךָ? ובהמשך המזמור – תְּחַיֵּנִי בְּצִדְקָתְךָ?

כנראה שהחסד האלוהי כלפי בשר ודם, מתוך הכרה בחולשותיו, הוא חלק מן הצדק האלוהי.

ומכאן גם הלקח האנושי – מידת החסד, הרחמים, היא מרכיב משמעותי בעשיית צדק, לצד מידת הדין. דין ללא חסד, עלול להמיט אסון על החברה. ואסון כזה כבר קרה פעם.
"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה… שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין".
(בבלי בבא מציעא ל, ע"ב).

* 929

תהלים קמא: אַל תַּט לִבִּי לְדָבָר רָע

בדומה למזמורים רבים בתהלים, גם במזמור קמא מתאר דוד את עצמו כמי שמאוים בידי רשעים, והוא מתחנן לאלוהים שיחלץ אותו מן הסכנה.

הייחודי למזמור זה, הוא שהסכנה ממנה חושש דוד אינה הפגיעה הפיזית של אויביו בו, אלא הסכנה שהוא יתפתה ללכת בדרכם הרעה. מכאן שהאויב המאיים על דוד, על פי מזמור זה, הוא יצר הרע שבתוכו, המפתה אותו לדרכי רֶשע.

"אַל תַּט לִבִּי לְדָבָר רָע" הוא מבקש מאלוהים, כלומר חזק אותי, כדי שלבי לא יטה לדבר רע.
"וּבַל אֶלְחַם בְּמַנְעַמֵּיהֶם" – אֶלְחַם = אוֹכל. מן המילה לחם. המשורר רואה את מנעמי הנהנתנות של הרשעים, את ארוחות השחיתות שלהם, הוא מבקש מאלוהים לשמור עליו, לבל יתפתה להצטרף אליהם וללכת בדרכם.

* 929

תהלים קמ: חַלְּצֵנִי יְהוָה מֵאָדָם רָע

"חַלְּצֵנִי יְהוָה מֵאָדָם רָע", מתפלל דוד.
מיהו אָדָם רָע? יש בכלל אָדָם רָע? מותר לומר על אדם שהוא רע?

אין ילד רע, יש ילד שרע לו.
כולנו מכירים את הקלישאה הזאת.
אני מאמין שזו גישה חינוכית נכונה, כיוון שהיא נותנת תקווה לתיקון, למעשה חינוכי.

אבל הילד בן שלושים, והוא ילד של כולנו, ובשלב מסוים יש להסיר את הפוליטיקלי קורקט, ולהצביע על בעיה חברתית אמתית בתוכנו – יש אנשים רעים.

די בשיטוט קליל ברשתות החברתיות, כדי להיתקל בתועפות של רוע, רשעות, שנאה, הסתה, בוז ושיימינג. המקור של התופעה הוא בשולי השמאלימין הקיצוני, אך השוליים הולכים ומתרחבים והשפעתם הרעה הולכת וגדלה. ומזיקה.

יש טוב ורע. מוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. בתופעת הרוע הזאת יש להילחם, כדי לנצח אותה, להדביר אותה. הרוב הדומם חייב להציב סכר בפני ההקצנה האוכלת כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

את הרע צריך לראות כדי להילחם בו
על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו. (נתן אלתרמן, "סיום").

* 929