משרת האינטרס הלאומי

ספק אם יש עוד מנהיג ישראלי שהפער בין תדמיתו לדמותו גדול כשל יצחק שמיר, שבימים אלה מלאו שבע שנים למותו. על פי התדמית, מדובר במנהיג אפור, לא כריזמטי ופאסיבי. באשר לכריזמה, שמיר היה מנהיג צנוע, נחבא אל הכלים, חף ממניירות של שררה; לצערנו, אנו נוכחים שהכריזמה הולכת שלובת זרוע עם נרקיסיזם ומגלומניה, שמשחיתים בסופו של דבר את המנהיג ואת המונהגים. זיקוקי הדי-נור של הכריזמה מעוררים בי וברבים אחרים געגוע למנהיגותו הענווה של שמיר.

אבל פאסיבי? אין שחר לכך. את התדמית הזאת יצרו מעצבי דעת קהל בתקשורת ובפוליטיקה, שבעיניהם עשיה מתבטאת רק בנסיגה משטחי א"י. ואכן, בתחום זה שמיר היה פאסיבי. אולם לנוכח תוצאות הפעלתנות, אפשר לומר הרפתקנות, של כמה מיורשיו, ניתן לראות באותה "פאסיביות" ביטוי לאחריות לאומית.

בניגוד לתדמיתו היה שמיר אקטיביסט, שקידם באופן מהפכני את התחומים החשובים בעיניו – הגשמת הציונות באמצעות עליה והתיישבות.

שמיר העלה את העליה והקליטה על ראש שמחתו, וראה בה את אחריותו העליונה כקברניט המדינה. חייו הציבוריים הוקדשו בראש ובראשונה לפתיחת שערי בריה"מ. וכשנוצרה ההזדמנות, הוביל כראש הממשלה מהלך בלתי פופולרי, והביא לנעילת שערי ארה"ב בפני היוצאים מבריה"מ. כאשר קיימת מדינה יהודית, אמר, יהודי אינו יכול להיחשב פליט. במאבק נחוש, כנגד כל הסיכויים, שכנע את ארה"ב לבטל את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ. צעד זה ניתב אותם לישראל.

לא רק לעלייתם הוא דאג, אלא גם לקליטתם. הוא טלטל את כל מערכות המדינה והטריף אותן על נושא אחד – קליטת מיליון יהודים מבריה"מ. אף אחד, כמעט, לא האמין שיעלו מיליון יהודים ולא ביכולת לקלוט מספר כזה. שמיר התעקש, המריץ, דחף ומיליון יהודי חבר העמים עלו לישראל, נקלטו בהצלחה, וזכו לקורת גג. היה זה מאמץ לאומי אדיר, בהובלת שמיר. העליה הגדולה מחבר העמים היא ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל ביובל האחרון, ותוצאותיה המבורכים ניכרים בכל תחומי החיים – במדע, בכלכלה, באקדמיה, ברפואה, בספורט, באמנות, בביטחון וכמובן במאזן הדמוגרפי.

שמיר הנהיג את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה. תחת שרביטו נרתמו צה"ל, המוסד, הסוכנות ומשרד החוץ למשימה. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. שמיר קיבל את ההחלטה, דחף לביצועה, עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.

ממשלת שמיר הובילה מפעל התיישבות אדיר ברחבי ארץ ישראל, שלא היה כמותו מאז שנות החמישים.

גם בתחום המדיני שמיר, בניגוד לתדמיתו, היה פעלתן. הוא חידש את יחסי ישראל עם כשלושים מדינות, ובהן בריה"מ, סין והודו, ובשיתוף עם ארה"ב הביא לביטול החלטת עצרת האו"ם שגינתה את הציונות כגזענות.

שמיר נשא על נס את דגל האחדות, תיעב מחלוקות מיותרות והעמקת שסעים, המסיטים את המדינה מיעדיה. ב-1984 בחר בממשלת אחדות רוטציונית עם פרס, אף שלימין ולדתיים היו 61 ח"כים, כי לא ספר את כהנא. ב-1988 הקים ממשלת אחדות על אף ניצחונו בבחירות, כי סירב להיכנע לדרישות החרדים בתחום הגיור, שעלולות היו להביא לקרע עם יהדות ארה"ב.

שמיר לא עסק מעולם ביח"צנות, אלא ראה עצמו כמשרת האינטרס הלאומי. למרות יחסי הציבור השליליים, יותר ויותר ישראלים מכירים בגדולתו ומתגעגעים לסגנון הנהגתו.

* "ידיעות אחרונות"