* נדרשת אחריות לאומית – אם תתקיים הידברות שתסתיים ברפורמה על בסיס מתווה הנשיא, תומכי המהפכה ישיגו חלק ניכר משאיפותיהם ויהיה זה שינוי משמעותי לעומת הסדר הנוכחי. השינוי הזה יהיה בהסכמה רחבה, בלי שחלקים רחבים בעם יחושו שעולמם חרב עליהם ובלי המשך ההידרדרות לקרע נורא בעם.
ברפורמה כזו, מתנגדי המהפכה ידעו שסיכלו את החלקים הקשים שבעטיים יצאו למחאה ובראש ובראשונה – מערכת המשפט תישאר עצמאית.
רפורמה בהסכמה רחבה תוכל להתקיים לאורך עשרות שנים קדימה, ולא תבוטל מיד בהתחלף השלטון, על מנת ששוב תוטל כששוב יתחלף השלטון וחוזר חלילה.
מתנגדי ההידברות וההסכמות, בשני הצדדים, אינם מביטים צעד אחד קדימה, ליום שאחרי, ליכולת שלנו להתקיים כעם אחד, כמדינה אחת. הרצון בכל צד להכניע את הצד השני, יביא בהכרח למציאות שבה יהיו רק מפסידים.
נשיא המדינה הציג מתווה של אחריות לאומית. דחיית המתווה היא חוסר אחריות לאומית.
* נאום השקרים וההסתה – אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, או אפילו אם היה לו קורטוב של אחריות לאומית, הוא היה מודיע בנאומו על הקפאת המהפכה המשטרית ואימוץ מתווה הנשיא וקורא לאופוזיציה לשבת מיד להידברות על בסיס מתווה הנשיא.
במקום זאת, כאשר החברה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה, עלה הפירומן הזה לשידור ושפך שמן לבערה, בחוסר אחריות לאומית קיצוני. הוא נשא נאום הסתה ושיסוי רצוף שקרים.
את ההפגנות נגד המהפכה המשטרית הוא השווה לפוגרום של פורעים שהציתו עשרות בתים על יושביהם. לדיכוי ההפגנות, השר הפשיסט הגזען בן גביר, השתלט בניגוד לחוק על חפ"ק המשטרה ושיסה את השוטרים במפגינים תוך הפעלת כוח בלתי סביר, בלתי מידתי בעוד הפוגרום נעשה באין מפריע. כי את הפוגרום עשו חייליו של השר הכהניסט, שמינויו לתפקיד הוא הפשע החמור ביותר של נתניהו נגד עם ישראל.
אח"כ השקרן שיקר באמירה שלו שבמאבק נגד ההתנתקות לא חסמו כבישים. שקרן! חסמו גם חסמו, והרבה. והציתו צמיגים וכו'. וקראו למרי אזרחי. תמכתי במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני תומך במאבק נגד המהפכה המשטרית. התנגדתי להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני מתנגד להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד המהפכה המשטרית. אבל השקרן משקר ומשסה.
והשקר הכי גדול של השקרן, הוא בהציגו את עצמו כאחד מראשי האופוזיציה להתנתקות. איזה שקרן עלוב. אחרי שרון, הוא האחראי העיקרי לחורבן גוש קטיף. הוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה, אך הוא תמך בה בכל ההצבעות בממשלה (שם אין משמעת, כל אחד מצביע על פי מצפונו) ובכנסת. רק אחרי שהכל היה סגור, כאשר הבין ששרון איבד את התמיכה בליכוד, נזכר להתפטר, כי הבין היכן מרוחה כעת החמאה בליכוד.
ובהזדמנות חגיגית שהוא נואם לאומה, ניתן היה לצפות ממנו להוקעה של דברי הבלע הנוראים של הסמוטריץ', שקרא למחוק עיירה. לא שמענו אפילו לא גינוי סמלי קל.
ואפרופו סמוטריץ' – סמוטריץ' טעה כאשר קרא לו "שקרן בן שקרן". בנציון נתניהו לא היה שקרן. אבל ביבי שקרן אבא של שקרן.
* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.
ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.
לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.
ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.
ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.
רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את מועד ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.
תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית פיברקה איזה סרטון שבו רסיסי אמתות, מילה של נתניהו פה או אמירה על נתניהו שם וממנה בדתה נראטיב מופרך לחלוטין על פיו נתניהו התנגד להתנתקות. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.
* הידברות שכזו – אריק שרון: אני קורא להידברות על ההתנתקות. במקביל נמשיך לעקור את היישובים.
* אחריות לאומית ואומץ ציבורי – יולי אדלשטיין ודני דנון הם הראשונים בליכוד שמגלים אחריות לאומית ואומץ ציבורי. רוב עמיתיהם עדין מתקרנפים ומשתפנים. יש לקוות שצעדם ינסוך קצת אומץ אצל אחרים.
מן הראוי שאדלשטיין ודנון ילכו צעד אחד קדימה ויבהירו שלא ייתנו ידם לחקיקת חוקי המהפכה, אם לא תיעשה בהסכמה רחבה.
* מסית לרצח – המעי הגס של "המשפחה", יאיר נתניהו הג'ורה, מכנה את מתנגדי המשטר "טרוריסטים" ומבטיח להעמיד אותם לדין. על מה? על טרור. ומה דינם של טרוריסטים? הנה, הם מציעים לנו עונש מוות למחבלים.
הוא כבר הסית לרצוח את השופטים והפרקליטים של אביו המושחת. עכשיו הוא מסית לרצח המפגינים.
זאת הפעימה הבאה של המהפכה המשטרית?
* הפגנה בעד – כשאני מפגין בקפלן, אני חלק מקהל עצום שאני שותף לו ב"נגד"; בהתנגדות למהפכה המשטרית. אבל ספק עד כמה אנו שותפים ל"בעד", כלומר לאותו חזון. דגל הלאום מאחד אותנו, כלומר כולנו ציונים פטריוטים שאכפת להם מהמדינה וכואבים את האיום על המבנה הדמוקרטי שלה, אך אם ננסה לראות מה אנו מציעים, סביר להניח שהפערים גדולים מאוד.
כשאני משתתף בהפגנות הימין האחראי, אני יודע שמשתתפי ההפגנה אינם שותפים רק ל"נגד" אלא גם ובעיקר ל"בעד"; בנושאים רבים וגם בנושא המשפטי. אנו בעד רפורמה, שלא תפגע בעצמאות מערכת המשפט ובהפרדת הרשויות, אך תשנה את הסדר הקיים, שגם הוא בעייתי ולא מאוזן. אנו בהחלט בעד רפורמה קונסטרוקטיבית שתחולל שינוי שיוכל לגבש סביבו הסכמה לאומית רחבה, ושגם מי שלא יסכימו עם פרטי הרפורמה, יוכלו לחיות אתה. אנו בעד רפורמה בהסכמה על בסיס מתווה הנשיא.
ולמען הסר ספק – אני בעד המחאה בקפלן. אך אני מבכר את ההפגנות בעד מתווה הנשיא.
* פגיעה במחאה – ההתפרעויות, החסימות, האלימות – רק פוגעות במחאה וגורעות מעוצמתה.
* התנהגות אספסופית ואנטי-דמוקרטית – אני נגד כל הפעולות הבלתי חוקיות והאלימות שערכו מתנגדי המהפכה המשטרית במסגרת המחאה. אבל החמור מכל היה המצור על המספרה שבה שרה נתניהו הסתפרה. זו התנהגות אספסופית, אלימה ואנטי דמוקרטית.
אין לי ספק שפעולות כאלו רק מזיקות למאבק הצודק נגד המהפכה, אבל גם אילו הפעולה הזאת הייתה מועילה, אסור היה לעשות אותה. היא הייתה ראויה לגינוי ולהוקעה.
המצב הנוכחי הוא של שתי רכבות דוהרות זו מול זו לעבר תאונת דרכים קטלנית. ממשלת הדי-9 שממשיכה בדהירתה הדורסנית המטורפת, דהרת אמוק של שיכורי כוח תאבי נקם ומולה מחאה דמוקרטית שירדה מהפסים ודוהרת באלימות ברוח נאומיו של ברק, שלא בכדי כבר בשנות ה-90 כונה "תואם ביבי".
הדבר הנחוץ ביותר היום הוא הדבר החסר ביותר – אחריות לאומית.
* משל הענבים והשומר – תשע שנים נאבקנו על הגולן, מול ממשלות שניסו לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, להחריב את מפעל חיינו ולמסור את הגולן לאויב הסורי. אין ולא יכול להיות מאבק קיומי יותר מזה. קיומי במובן הפשוט ביותר של המושג – פשוטו כמשמעו.
מעולם לא העלינו על דעתנו לשבש את החיים במדינה.
ראשית, כי זו לא דרכנו.
שנית, כי לא חשבנו שיש לנו זכות לעשות כן.
שלישית, כי ידענו שצעדים כאלה הם חרב פיפיות, שרק יפגעו במאבק.
כדי לעמוד בכך לאורך כל כך הרבה שנים, היה צורך ביכולת איפוק גדולה ובמנהיגות חזקה. הרי הכי קל למנהיגות להתסיס ולשלהב את היצרים. מנהיגות אמת יודעת את סוד האיפוק ואת עוצמת האיפוק.
לנגד עינינו עמד מדי יום ביומו משל הענבים והשומר: מה מטרתנו? לאכול את הענבים או לריב עם השומר?
בכל יום בחרנו מחדש לאכול את הענבים, ובזכות עובדה זו עם ישראל שותה עד היום את יינות הגולן.
מאבק פרוע הוא נשק של לוזרים. מי שאינם מסוגלים להתבטא בפה, מתחילים להתבטא בידיים. מי שאינם יודעים לגייס המונים לאורך זמן, נאלצים להתפרע כדי להישאר בתמונה. אנו ידענו לגייס את ההמונים ולבטא אותם. היה ברור לכל שהעם עם הגולן. ובזכות הדרך הזו ניצחנו.
גם המאבק נגד המהפכה המשטרית יודע לגייס המונים. גיוס מאות אלפי אזרחים לפעילות מחאה אקטיבית לאורך זמן ובנחישות, היא הישג אדיר. זו הדרך היחידה שאתה ניתן לנצח. ברגע שמתחילים להתפרע ולעבור על החוק, מתחילים לאבד את התמיכה ולהפסיד במערכה.
לא בכדי, כאשר המאבק התנהל בסדר מופתי, נתניהו, בן גביר וחבר מרעיהם ניסו להיתלות באיזו תמונה או איזו התבטאות כדי להציג את המאבק בפנים כעורות ואלימות. הם לא טיפשים. הם יודעים שמאבק פרוע ואלים משחק לטובתם. המטרה שלהם היא שהמאבק יהיה כזה. קשה להם להתמודד עם מאות אלפי מפגינים עם דגלי הלאום שמפגינים שבוע אחר שבוע בסדר מופתי. הרבה יותר קל להם להתמודד עם מראות של מהומות ואנרכיה.
אם חלילה המאבק יכשל והמהפכה המשטרית תצליח – מי שהסיטו את המאבק ממסלולו הדמוקרטי הנאות, יהיו אחראים לכישלון.
* זה כן אותו הדבר – אלה שמתקוממים נגד ההשוואה בין המאבק במהפכה המשטרית למאבק נגד הנסיגה מהגולן או נגד עקירת גוש קטיף, כי "זה לא אותו הדבר", מגלים אטימות וגבהות לב. כוונתי הן לאלה שמנסים להקטין את המאבקים נגד העקירה והן לאלה שמנסים להקטין את המאבק נגד המהפכה המשטרית.
* חד-גדיא – אני שומע את האמירות של "מה שעשיתם לנו בהתנתקות אנחנו עכשיו עושים לכם במהפכה המשפטית".
נעזוב את זה שהם נוהים אחרי מנהיג שהיה שותף להתנתקות.
נעזוב את זה שעם מתנגדי המהפכה נמנעים לא מעט מתנגדי ההתנתקות (ובהם הח"מ).
נעזוב את זה שללא מערכת משפט עצמאית, הם מענישים גם את עצמם כאזרחי ישראל.
שאלתי אחרת – מה התוחלת במעגל הקסמים של ילד מוכה שהופך לאבא מכה? האם לא הגיעה השעה להפסיק את ה"חד-גדיא" הזה?
* שור מועד – השר הכהניסט ל"ביטחון" לאומני, עובר על החוק, לוקח סמכויות לא לו, שובר את שרשרת הפיקוד במשטרה, ומחלק הוראות להיכנס בכוח בלתי מידתי במפגינים, שהם יריביו הפוליטיים.
זאת, שעה שאנשיו מבצעים פוגרום.
מי המופקר שהפקיר את ביטחון הפנים של ישראל בידי השור המועד הזה?
* מחדל – הפוגרום בחווארה הוא מחדל מודיעיני ומבצעי של השב"כ ושל צה"ל.
* א-דאולה מענא – בימי המנדט הבריטי היו הפורעים הערבים, הרוצחים במאורעות תרפ”א ותרפ”ט, יוצאים לשחוט יהודים בקריאות "איטבח אל יאהוד" ו"אללה הוא אכבר" המוכרות עד ימינו. אבל באותם ימים נוספה גם הקריאה "א-דאולה – מענא": "הממשלה אתנו".
הממשלה הייתה ממשלת המנדט הבריטי. הפורעים עודדו את עצמם בקריאות הללו מתוך הבנה שיש להם רוח גבית מהשלטון.
כך חשו גם הפורעים בחווארה. כאשר יש להם נציגים בממשלה, המנהיג שלהם הוא חבר הקבינט והשר ל"ביטחון" לאומני ושר האוצר שהוא גם קצת שר הביטחון קורא למחוק את חווארה, הם חשו ברוח גבית של "א-דאולה-מענא".
* דגל שחור – אילו אזרחים ישראלים היו חודרים על דעת עצמם לשכם ומחסלים את ראשי "גוב האריות", נכון היה להשתמש בביטוי "לא לקחת את החוק בידיים", ולהשאיר לצה"ל לבצע את המלאכה.
לא כן באירוע כמו הפוגרום בחווארה. לא החוק נלקח בידיים, כי אין המדובר במעשה שהגורמים המוסמכים על פי חוק רשאים לעשותו. ההיפך הוא הנכון, מדובר במעשה בלתי חוקי בעליל. מדובר בפשע מלחמה. אילו בצה"ל ניתנה פקודה לחיילים לבצע פוגרום כזה, היה מתנוסס עליה דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לציית לה ומי שמציית לה עובר עבירה פלילית.
* למחוק עיירה – האמירה של סמוטריץ' על מחיקת חווארה, היא חמורה, מזוויעה, אלימה, לא מוסרית ולא יהודית.
הוא הדין במי שמייחל לכך שקריית ארבע תימחק.
ומי שטוען שזה לא אותו דבר – אני מציע לו לצאת מגדרו, לבחון מחדש את עמדתו ולהעמיד אותה במבחן היושרה.
* מלא מלא – השר גלנט מממש את חובתו להילחם בטרור ולמנוע אנרכיה. הוא חתם על מעצר מנהלי לשני מחבלים יהודים, פצצות מתקתקות. השר האנרכיסט הפרחח בן גביר משתלח בו.
יד ימין אינה יודעת מה יד ימין עושה.
* את מי בגין הכניס למעצר מנהלי – בגין התנגד כל חייו למעצרים מנהליים. הוא טען שהם ירושה אנטי דמוקרטית של הקולוניאליזם הבריטי. אבל כשהוא עלה לשלטון, והאחריות על המלחמה בטרור הייתה על כתפיו, הוא הבין שקדושת חיי אדם מחייבת לעתים מעצרים מנהליים. כשעזר ויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון, בגין היה למשך כשנה שר הביטחון. המעצר המנהלי הראשון שעליו חתם, היה של ה"רב" כהנא שר"י, מורם ורבם של בן גביר ופורעי חווארה.
* חמישה כוכבים – "דין מחבל יהודי שמצית בית של ערבי כדינו של מחבל ערבי שמצית בית של יהודי", כתבתי. בין התגובות שקיבלתי היו כמה מתחכמות ברוח של: "אתה מתכוון למלון 5 כוכבים על חשבון משלם המסים?" וכן הלאה.
ובכן, כן. בדיוק לזה אני מתכוון. הם צריכים לקבל בדיוק אותו "מלון חמישה כוכבים" באותם תנאים בדיוק. זה העונש הראוי להם.
* מקור לאופטימיות – בימים של קרע ושל התנגשות קשה כל כך – עצם העובדה שההסתדרות והאוצר הגיעו להסכם היא מקור לאופטימיות.
* הסמינר הרעיוני – בימים חמישי ושישי השתתפתי בסמינר הרעיוני של תנועת הרבעון הרביעי, שעסק בגיבוש דרכה הרעיונית של התנועה.
המחלוקת על המהפכה המשטרית מרחפת מעל הכל, אבל היא אינה נושא מרכזי בדיונים. בראש ובראשונה אנו עוסקים בגיבוש הברית הישראלית; לנסות לבנות את היסודות לגיבוש הקונצנזוס בין הפלגים, שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל בואכה שנת המאה.
זה אתגר לא פשוט כלל וכלל. המחלוקות גדולות וכבדות, ואם כך בין אנשים שהצורך בהסכמות בוער בקרבם, שלקחו יומיים חופשה מהעבודה כדי לעסוק בכך, איך ניתן יהיה להסכים בקרב כלל הציבור, במיוחד בתקופה שהגורמים הצנטריפוגליים המפרקים את החברה וקורעים אותה לגזרים הם הדומיננטיים?
עם זאת, עצם היכולת לשבת ימים שלמים, לדון בכבוד הדדי בסוגיות שבמחלוקת עמוקה כל כך ואף להגיע להסכמות חלקיות, בהחלט מעודדת.
אני בחרתי להשתתף בקבוצה המנסחת את היסוד הציוני של המדינה. הניסוח הבסיסי (כמובן לא היחיד) שהצעתי ועמדתי עליו, כיוון שבעיניי הוא העיקר, הוא המהות, הוא ליבת זכות קיומה של מדינת ישראל, הוא "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי". אתנו בקבוצה היה אדם חרדי, שבשום פנים ואופן אינו מוכן לקבל זאת. מבחינתו, עצם התייחסות לעם היהודי כאל לאום, היא כפירה בעיקר. לא זו בלבד שלא הגענו להסכמה – לא התקרבנו במילימטר זה אל זה.
אין מצב שאתפשר על ההגדרה הזאת, אך גם אין מצב שאוותר על הניסיון לגבש הסכמות גם עם יריבים אידיאולוגיים.
הציבור השותף בסמינר איכותי מאוד ואני בהחלט רואה חשיבות עצומה במהלך הזה, ושמח על היותי חלק ממנו, מתוך רצוני להשפיע על מדינת ישראל ועל עתידה.
* בייס חלופי – תנועת הרבעון הרביעי מפגישה ישראלים מכל קשת הדעות, האמונות והעדות לשיח שהוא הרבה יותר ממפגשי הידברות (החשובים מאוד בפני עצמם), אלא ניסיון משותף לעצב יחד מחדש את הברית הישראלית, מתוך מטרה להבטיח את עתידה של החברה הישראלית כחברה מלוכדת, המבוססת על אמון הדדי ויש לה סיפור משותף (גם אם לא כל חלקיה שותפים לו במלואו). מטרת התנועה להיות תנועת המונים שתשפיע על השיח הישראלי ותשנה אותו.
בימים אלה של קרע ופילוג ודהרה להתנגשות קטלנית, מאות אנשים שותפים ליצירת שיח אחר המבוסס על היחד הישראלי. שעה ש"בייסים" קיצוניים מפעילים כוחות צנטריפוגליים המפוררים את החברה הישראלית ומסנדלים את המערכת הפוליטית אל הקצוות, אנו מנסים לבנות "בייס" חלופי, שיהיה לתנועת המונים, שההנהגה לא תוכל להתעלם ממנו – בייס של אחדות לאומית ואהבת ישראל; בייס של יצירת הסכמה לאומית רחבה בסוגיות שעל סדר יומה של מדינת ישראל.
* הסיפור הישראלי שלי – לקראת הסמינר הרעיוני של הרבעון הרביעי, התבקש כל משתתף לשלוח תמונה שמגלמת בעבורו את הסיפור הישראלי, התבקש לתת לה כותרת ולהסביר בכמה מילים את בחירתו.
אני בחרתי את תמונת הצנחנים בכותל. וזה ההסבר שלי: תמונה זו מספרת את הסיפור הישראלי – החיבור בין היהדות והישראליות. את החיבור העמוק למורשת ישראל של הישראליות החדשה שאחד מביטוייה הוא צה"ל. היא מספרת גם את סיפורו של הכותל כנכס לאומי, השייך לכל העם היהודי, על כל זרמיו, להבדיל ממי שמנסים להפוך אותו לשטיבל חרדי.
* יצחק שמיר צדק – זו כותרת למאמר חשוב של המשורר מירון איזקסון ב"וויינט", שבו הוא מעלה על נס את יצחק שמיר שהעדיף ממשלות אחדות לאומיות על פני ממשלות ימין "מלא מלא", מתוך הבנה לנזק שבקיום ממשלה התלויה בקיצונים ונגררת אחריהם, להבדיל ממשלה מאוזנת, שגורמיה מאזנים זה את זה ובכך נמנעת הקצנה מסוכנת.
אני מסכים מאוד עם המאמר. בעיניי, יצחק שמיר הוא אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן. אני רוצה קצת לדייק ולהרחיב. בבחירות 1984 היה תיקו, ולכן הממשלה הייתה רוטציונית. אמנם על הנייר היו לשמיר 61, אם סופרים את אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. אלא שלא רק שמיר כי אם כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, כולל התחיה-צומת ומורשה (של הרב דרוקמן) לא העלו על דעתם לספור אותו. גם הנשיא חיים הרצוג לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כלל לא היה על כך דיון. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס. עד כמה הם צדקו אנחנו רואים היום. כאשר ממשיך דרכו ותלמידו המובהק הוא השר ל"ביטחון" לאומני, חייליו חשים בטוחים דיים לצאת לפוגרום בחווארה. ב-1988 היה רוב חד משמעי לימין. שמיר ניסה להקים ממשלת ימין-חרדים מלא מלא. הוא אף הספיק לחתום על הסכמים קואליציוניים עם המפד"ל ועם התחיה. אבל במו"מ עם החרדים הם דרשו לחוקק חוק האוסר הכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. שמיר, שכל מעייניו היו להגשמת הציונות, לא היה מוכן להסכים שבמשמרת שלו מדינת ישראל תפנה עורף ליהדות הגולה ותקרע את העם היהודי, ניהל מו"מ בזק עם המערך והקים את ממשלת האחדות הלאומית. כאשר הממשלה הזאת נפלה כעבור שנתיים, בשל החתרנות של פרס בתרגיל המסריח, שמיר הקים ממשלת ימין-חרדים. הוא הלך רחוק בוויתוריו לחרדים בנושאים השונים, אבל את נושא הגיור הם לא העזו להעלות שוב, כי ידעו שהוא יעדיף בחירות ואובדן השלטון מאשר להיענות לדרישתם. שמיר היה ראש ממשלה מצוין, והיה ממוקד בעיקר במהפכה הציונית הגדולה של העליה הגדולה מחבר העמים. בצעד מאוד לא פופולרי הוא שכנע את ארה"ב לבטל את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודי אינו פליט. וכך הוא ניתב את ההגירה מבריה"מ לעליה הברוכה לישראל. הוא הוביל את המהלך הלאומי הגדול של קליטת מיליון עולים. הוא הוביל את המהלך הציוני הדרמטי של מבצע שלמה לעליית יהודי אתיופיה לישראל. אני מאמין שאילו נשאר בתפקידו עוד שנים אחדות, הוא היה מוביל מהלך לפתרון בעיית העולים מבריה"מ, שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. ברור שהיום הוא לא היה נכנע לתביעות כמו ביטול מתווה הכותל או ההתנקשות בחוק השבות (סעיף הנכד). אגב, ממשלותיו היו המיישבות המאסיביות ביותר של יהודה ושומרון, למרות שמפלגת העבודה השתתפה ברובן.
* שאילתה לשרות המטאורולוגי – מה נסגר אתכם? שבועיים חורף? זה כל מה שיכולתם לפרגן לנו?
* ביד הלשון
כאשר אבדתי אבדתי – משמעות הביטוי היא שאין מה להפסיד, כיוון שבלאו הכי כל האפשרויות הניצבות בפניי מסוכנות. ביטוי של השלמה עם הגורל לפני עשיית מעשה מסוכן, כמו, "יהיה מה שיהיה".
המושג לקוח מתוך מגילת אסתר. כאשר אסתר משתכנעת להסתכן ולפעול להצלת עמה, באמצעות הליכה אל המלך מבלי שהוזמנה, כלומר בניגוד לחוק ("אשר לא כדת"), מה שעלול להביא להוצאתה להורג, היא אומרת: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם; גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן. וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי". (אסתר ד טז).
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 