צרור הערות 5.5.21

צרור הערות הקודם לא פורסם ב"חדשות בן עזר" (כי הגיליון הוקדש כולו למאה שנה לרצח ברנר, כולל מאמר שלי בנדון). הצרור הזה מכיל בתוכו את ההערות שהופיעו בצרור הקודם. אם קראתם את הקודם, אתם מוזמנים לקרוא את זה בדילוגים.

* יהיה בסדר – בנאום בטקס סיום מחזור בבית הספר לפיקוד ולמטה בצה"ל ב-1992, נשא ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין את נאום ה"יהיה בסדר", נאום מכונן, שבו אמר, בין השאר: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם; שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עלי', הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה'חפיף' היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא 'בסדר' ".

כל אסון מזכיר לנו עד כמה הוא צדק. כך אסון המכביה, כך אסון נחל צפית וכך אסון הר מירון. הדבר הקשה והזועק ביותר, באסון הר מירון, הוא שכל הכשלים היו ידועים, היו התרעות, היו דו"חות מבקר המדינה ולא נעשה דבר כדי לתקן את הליקויים, כי "יהיה בסדר" ולאסוננו נוכחנו עד כמה לא היה בסדר.

לפני שלוש שנים פרסם אלוף (מיל') יצחק בריק, לשעבר נציב תלונות החיילים, דו"ח קשה ועגום על מצב המוכנות של צה"ל למלחמה. האם הממשלה, מערכת הביטחון וצה"ל התייחסו ברצינות מספקת לדו"ח או הסתפקו ב"יהיה בסדר"? האם הממשלה ומערכת הביטחון התייחסו ברצינות מספקת לדו"חות בדבר מוכנות העורף? או שמא גם כאן – "יהיה בסדר"? שאלות מטרידות.

ולמען הצדק ההיסטורי ראוי לציין, שהסכם אוסלו, עליו חתם רבין עצמו שנה לאחר נאומו, היה אף הוא מקרה קלסי של "יהיה בסדר". הדרגים המקצועיים מודרו לחלוטין מן המהלך ולאחר מכן הדרג המדיני התעלם מן ההערות הקשות של הדרג הצבאי. גם כאן התוצאה נכתבה בדם.

מתי נלמד?

* מנהיגות של נטילת אחריות – התייצבותו של מפקד מחוז הצפון במשטרה ניצב שמעון לביא, מיד לאחר האסון במירון, לאמירה שהוא הנושא באחריות על האירוע, מוכיחה לנו שיש דבר כזה מנהיגות שנוטלת אחריות אישית, ולא מכסת"חת ומוצאת שעירים לעזאזל.

הפעם האחרונה שאני זוכר אמירה כזאת, הייתה של רבין לאחר כישלון ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן. הוא כינס מסיבת עיתונאים, ועוד בטרם הודיע על כישלון המבצע, הוא פתח באמירה: אני אחראי! אני החלטתי על הפעולה ואני נושא באחריות. כל כך הפוך מהתרבות הביביסטית ומתרבות ועדות החקירה.

* ועדה להפקת לקחים – השאלה מי אשם ואת ראשו של מי צריך לערוף מעניינת, אבל אינה הדבר החשוב ביותר. חשוב הרבה יותר ללמוד מה היו הכשלים ולהפיק את הלקחים כדי למנוע כשלים כאלה בעתיד, בהילולת לג בעומר בהר מירון ובאירועים אחרים. הרי אפשר להדיח אנשים ולא לתקן כלום ואפשר לתקן בלי להדיח.

אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה ממלכתיות שיפוטיות. אני בעד ועדת חקירה מקצועית, עם טובי בעלי המקצוע בארץ בתחומי בטיחות, אבטחה, קונסטרוקציה, הפקת אירועים וכו'. אחד מחברי הוועדה צריך להיות שופט, כדי לייצג בה את הפן המשפטי. נכון יותר לומר, שאני בעד שינוי חוק ועדות החקירה ושינוי אופי והרכב הוועדות.

ועדת חקירה ממלכתית, במתכונתה הנוכחית, מעצם טבעה ועל סמך ניסיון העבר, היא ועדה שתפקידה למצוא את האשמים ולמצות אתם את הדין; זו הציפיה הציבורית ממנה, ואם לא תספק את הסחורה הזאת תוגדר כ"וועדת כסת"ח". ועדה כזו לא תספק את מה שדרוש באמת – הפקת לקחים לצורך תיקון.

* כתובת הקורונה על הקיר במירון – המאבקים של ההנהגה הרוחנית והפוליטית של המגזר החרדי, לאפשר פתיחת תלמודי התורה והישיבות בשיא הקורונה, לא לאכוף את ההנחיות, לא להשית קנסות, לאפשר תפילות בבתי הכנסת והלוויות המוניות, לא לבצע את תכנית הרמזור – היו לכאורה מאבקים למען האינטרס המגזרי, גם כשהוא פגע באינטרס הלאומי, אך למעשה פגעו פגיעה קשה קודם כל במגזר עצמו, פגיעה בבריאות ובחיים, שהביאה למותם של חרדים רבים, הרבה יותר מבאסון הר מירון. הכניעה של ראש הממשלה ושרי הממשלה ללחץ המפלגות החרדיות, משיקולים פוליטיים צרים, לכאורה היטיבה עם החרדים, אך למעשה פגעה בהם, בבריאותם ובחייהם.

וזה בדיוק מה שקרה במירון. כאשר אומרים שהכתובת הייתה על הקיר, זה נכון נקודתית במתן האפשרות לעליה של מאות אלפים למירון למרות שאין המקום יכול להכיל אפילו חלק קטן מן ההמון, אך בראייה רחבה, זה אותו דפוס של חוסר מנהיגות, הן אצל החרדים והן אצל הממשלות שנכנעות להם.

הפסוק במשלי "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" עוסק בדיוק בדפוס המנהיגות הזה. מנהיגות שאינה יודעת להתייצב בפני הציבור שלה ולומר "לא"; ולומר דברים קשים ולקרוא להם להשתנות, רק מזיקה להם. ולא בסתם נזק מדובר, אלא בשפיכות דמים ממש. על שפיכות דמים נאמר "ייהרג ובל יעבור" וכאן ההנהגה החרדית עוברת, עוברת בגדול, רק מתוך חולשה וחוסר מנהיגות ופחד לומר לצאן מרעיתה את האמת.

* יום של סולידריות לאומית – האסון במירון הוא אחד האסונות האזרחיים הכבדים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולכן החלטת הממשלה להכריז על יום אבל לאומי בעקבותיו הייתה מוצדקת.

אולם אני רואה חשיבות נוספת ביום האבל הזה – חישוק הסולידריות הלאומית, דווקא כאשר ההרוגים והפצועים הם חרדים. ביטוי ממלכתי וחברתי זה של סולידריות, עשוי לסייע בהנמכת המחיצות בין הזרם החרדי לחברה הישראלית ובעידוד מגמות הישראליזציה בקרב החרדים.

* הציונות מיועדת לכל היהודים – אני סולד מדבריו של ירון לונדון, דברי הניכור מן האבל והכאב על אסון הר מירון, ובעיקר מן האמירה ש"אנחנו לא אותו עם". ולונדון אינו היחיד. קראתי עוד רבים ברוח זו ברשתות החברתיות. ואחת הטענות שקראתי הייתה שכיוון שהם לא ציונים, הם לא מעניינים אותנו.

מי שאמר זאת, אינו מבין את עומקה של הציונות. הציונות לא נועדה לפתור את בעיית הציונים אלא את בעיית היהודים. היא לא נועדה להקים מדינה לציונים אלא מדינה ליהודים. ספרו של הרצל נקרא "מדינת היהודים", לא מדינת הציונים. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל היהודים. גם של הלא ציונים. גם של המנוכרים לציונות.

ברור שאני רוצה שכל היהודים יאמצו את הציונות. ואני מקווה שהחרדים הלא ציונים יחזרו בתשובה. וחלק מייעודה של מדינת ישראל היא לגרום לכך. אך בראש ובראשונה, התנאי לכך, הוא ההכרה בכך שכולנו יהודים, כולנו אחים. והמסר לחרדים צריך להיות המסר של ירמיהו: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים".

ועוד לפני המסר הציוני – יש מסר אנושי. הזדהות עם אסון של בני אדם. הזדהות עם אסון שקרה בישראל. הזדהות עם אסון שקרה לאזרחים ישראלים. הניכור הזה הוא בעיה לאומית שמחייבת תיקון.

* סולידריות לאומית והבלפוריאדה – כשעם ישראל אבל בעקבות אסון לאומי, ניתן היה לצפות מארגוני הבלפוריאדה להתאפק ולא להפגין במוצ"ש. אבל לא, הם הפגינו גם הפגינו. ההפגנה הפכה לפֶטיש. היא כבר לא אמצעי אלא מטרה.

אני מאמין ומקווה שאכן עידן נתניהו עומד להסתיים בשבועות הקרובים. זה לא יהיה בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. והבלפוריאדה סימנה את הדרך לצד השני, שימשיך בדרך זו לאחר חילופי השלטון. לבי לבי עם סבלם של תושבי האזור.

* שיזוז כבר – בסחרחורת הספינים שנתניהו הפציץ אותנו בהם בניסיונו הנואש להיאחז בקרנות השלטון, אחד ההזויים היה ההצעה למין רוטציה שבה הוא יזוז לשנה, בנט יכהן שנה, וכאשר הוא יצבור קצת ניסיון – הופ, הוא יזוז ונתניהו יחזור. נראה לי שאין כלא גרוע יותר מהשנה הזאת שבה בנט יישא בתואר ראש הממשלה ויהיה ילד הכאפות של נתניהו "החליפי" ממשכנו בבלפור.

יש דרך להקמת ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד. שנתניהו יזוז "על מלא". הליכוד יבחר את המנהיג החדש שלו ונתניהו ילך להתעסק בענייניו המשפטיים. כך אין צורך ברוטציה, לא בפריטט, לא ב"חליפי".

ובעוד נתניהו מציע לבנט את ההצעה המגוחכת, בכלל אין לו ממשלה, כי סמוטריץ' מסרב לממשלה עם רע"ם.

* חקיקה כספין פופוליסטי דמגוגי – למה החצים של נתניהו מכוונים כלפי בנט ולא כלפי סמוטריץ'? הרי מי שסיכל את הקמת ממשלתו היה סמוטריץ', שסרב לאפשר ממשלה בתמיכה או השתתפות של רע"ם כפי שנתניהו ניסה, בעוד בנט היה מוכן להצטרף לכל ממשלה של נתניהו והבטיח לו את כל האצבעות של ימינה? כיוון שנתניהו כבר הבין שאינו יכול להקים ממשלה וכל מטרתו היא לסכל הקמת ממשלת שינוי.

זה גם מה שעומד אחרי אוסף החוקים שנער השליחויות שלו מיקי זוהר העלה להצבעת בזק. המהלך נועד לסכל הקמת ממשלת אחדות לאומית, כלומר ליצור מצב שבו ימינה לא תוכל שלא לתמוך בחוקים והעבודה ומרצ לא יוכלו לתמוך בהם. ציפיתי שבנט יגלה מנהיגות ויודיע שימינה תתנגד לכל ההצעות הללו, בלי קשר לתוכנן, ולאחר מכן תפעל על פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות הלאומית. התאכזבתי מכך שתקווה חדשה הצביעה בעד חלק מן החוקים.

כל הצעות החוק הן פופוליסטיות, שלא התקבלו ולא קודמו ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. רבות מהן – שליליות ומסוכנות. חלקן כותרות שאינן אומרות כלום. חלקן עשויות להיות חיוביות אם תיבננה באופן מושכל ולא כספין פוליטי. חקיקה היא דבר רציני, ויש להתייחס אליה ברצינות ולא להיסחף אחרי תרגילי דמגוגיה.

מבין החוקים הללו, יש רק אחד שנתניהו באמת מתכוון אליו והוא חוק הבחירה הישירה, שנועד לגרור את מדינת ישראל לסיבוב בחירות חמישי רק בשל גחמותיו של שליט שאוחז בכל כוחו בקרנות השלטון, וומנסה לחוקק חקיקה פרסונלית של שיטת בחירות שלהערכתו תשרת אותו. אני שמח שרעיון הנפל הזה שבק חיים לכל חי.

החלפתו הדחופה של נתניהו היא יעד לאומי פטריוטי עליון.

* לחץ על הברקס – מה גרם לנתניהו לחזור בו ולמנות את גנץ לשר המשפטים? אני רוצה ללמד עליו סניגוריה, ולא בציניות. הוא זה שדרדר את המצב לתהום של התרסקות, תאונת דרכים קטלנית בין מדינת החוק לבין האינטרס האישי שלו והנאמנות אליו. אך הוא גם זה שבלם ברגע האחרון. אני רוצה להאמין שהוא עשה כן מתוך גילוי אחריות לאומית.

יתכן שהוא תפס ברגע האחרון לאן הוא מוביל ובלם. יתכן שהוא הלך על הסף בתקווה שמדינת החוק תתכופף בפניו וכשהבין שזה לא קרה הוא בלם.

השורה התחתונה והחשובה היא שהוא לחץ על הברקס.

* קפיטול זה כאן – אחרי שהכשיל את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת "ימין" עם האחים המוסלמים, סמוטריץ' צריך להוכיח לביביסטים שהוא יותר ביביסט מביביסט. וכעת הוא מסית למלחמת אזרחים למען נתניהו. וכך הוא מאיים: "אם מנדלבליט יוביל בכוחנות הפיכה שלטונית – הוא יפגוש כוחנות נגדית של העם שייאבק על עצמאותו ועל ריבונותו".

הנה, פשיזם פופוליסטי בהתגלמותו, של דמגוג שמנסה לבצע פוטש ומתיימר להציג את עצמו כ"העם". נתרגם את דבריו מפשיסטית לעברית: אם היועץ המשפטי לממשלה, שבניגוד למפלגת הקיצוניות הדתית – הכהניסטים ועוזריהם, הוא מגלם את פניה היפים של הציונות הדתית, ימלא את תפקידו להגן על מדינת החוק ולהבטיח שהממשלה לא תהיה עבריינית, סמוטריץ' מסית את "העם" למהפכה, למלחמת אזרחים להגנה על נתניהו מפני החוק והמשפט.

בדמדומי שלטונו, נתניהו מנסה לחקות את דמדומי שלטונו של טראמפ; הפריצה לגבעת הקפיטול. ובעצם, זו התכלית של ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק מאז החלו חקירותיו. בדיוק לכך הוא כיוון.

* תלמידו של שמיר – כאשר המכון לחקר הגולן שינה את שמו למכון שמיר למחקר, להנצחתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, האורח המרכזי בטקס השקת השם החדש היה שר המדע באותם ימים אופיר אקוניס.

אקוניס נשא נאום נרגש ויפה על יצחק שמיר והציג את עצמו כתלמידו. הוא דיבר על שמיר כציוני דגול, העלה על נס את תרומתו האדירה לעליה מחבר המדינות ומאתיופיה ולקליטתה, דיבר על תרומתו הגדולה להתיישבות, על עמידתו המדינית האיתנה על שלמות הארץ, על היותו אידיאולוג ואידיאליסט אמתי. והוא דיבר גם על היותו מופת של טוהר מידות, של דבקות באמת, של צניעות אמתית; ענווה של מי שרואה עצמו כל חייו כמשרת של אידיאל, ללא אגו. והוא צדק.

באותו יום התפרסמה תמונה של נתניהו על יאכטה עם טייקון צרפתי שבאותם ימים עמד לדין על עבירות שחיתות. ככל הזכור לי, היה זה עוד טרם החלו חקירותיו של ראש הממשלה, או היו בראשיתן. אני זוכר שהצגתי את התמונה לראש המועצה לשעבר אלי מלכה והסכמנו שאת שמיר אפילו בפוטומונטאז' אי אפשר להדביק לתמונה הזאת.

איך אקוניס, המגדיר את עצמו תלמידו של שמיר, הסכים להיות בובה בתעלול הציני של נתניהו של "בחירת" שר משפטים? איך? אין לו כבוד עצמי?

* ערך עליון – הרב הגזען שמואל אליהו, ש"אוסר" השכרת בתים לערבים בצפת, חתום על גילוי דעת התומך בממשלת ימין עם רע"ם, כי הנצחת שלטונו המסואב של נתניהו היא ערך עליון.

* רע"ם כבר הייתה בממשלה – אם רע"ם תהיה חלק מהממשלה שתקום, לא יהיה בכך שום תקדים. רע"ם כבר הייתה בקואליציה ובממשלה.

לא, לא רע"ם הנוכחית, הרשימה הערבית המאוחדת המזוהה עם התנועה האסלאמית, אלא רע"ם אחרת, שאף היא ראשי תיבות של הרשימה הערבית המאוחדת.

מקום המדינה ועד ראשית שנות ה-80, השתתפו בבחירות רשימות מיעוטים שהיו מזוהות עם מפא"י / המערך. ב-1977, בשלהי הכנסת השמינית ולקראת הבחירות לכנסת התשיעית, התאחדו שתיים מהן: קדמה ופיתוח ורשימה ערבית לבדואים וכפריים. שמה של המפלגה המאוחדת נקרא רע"ם. היו לה שלושה מנדטים, היא הייתה חלק ממשלת רבין הראשונה  וח"כ הדרוזי ג'אבר מועדי כיהן כסגן שר החקלאות.

בבחירות לכנסת התשיעית קיבלה רע"ם רק מנדט אחד (אחוז החסימה עמד אז על 1%). הוחלט אז על רוטציה בין שלושת ראשי הרשימה: סיף א-דין אל זועבי (שהיה ראש עיריית נצרת וסגן יו"ר הכנסת, פרו-ציוני מובהק שעוד טרם הקמת המדינה התנדב להגנה והוועד הערבי העליון הטיל עליו גזר דין מוות), חמאד אבו-רביעה הבדואי וג'בר מועדי הדרוזי.

סיף א-דין זועבי התפטר לאחר שליש כהונה על מנת לקיים את הרוטציה. בהגיע שעתו של אבו רביעה להתפטר הוא סירב. מועדי עתר לבית המשפט, אך בית המשפט פסק שאין הוא מתערב בהסכמים פנימיים בתוך מפלגות. אז בניו של מועדי רצחו את אבו-רביעה וכך נפתרה הבעיה – הרוטציה קוימה ומועדי כיהן בכנסת.

בבחירות לכנסת העשירית (1981) רע"ם לא עברה את אחוז החסימה.

* רבה אורתודוכסית – בתקשורת אנו נחשפים בעיקר להקצנה בציבור הדתי לאומי, לנאומים מיזוגיניים והומופוביים של רבנים חרד"לים וכו', אבל זו תמונה מאוד חד צדדית. יש תהליכים יפים מאוד של התקדמות ושינוי בציבור הדתי לאומי, לקידום יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

קהילת "שירת התמר", קהילה דתית לאומית באפרת שבגוש עציון, בחרה אישה לתפקיד רב הקהילה. שירה מרילי מירוויס נבחרה למנהיגה ההלכתית והרוחנית של הקהילה, בהגדרה הרשמית. שירה היא הרבה האורתודוכסית הראשונה בישראל. באורתודוכסיה בארה"ב היו חלוצות שקדמו לה.

אני משוכנע ששירה מרילי מירוויס היא סנונית ראשונה ועוד תהיינה רבות כמותה.

לא כל כך מזמן אישה שלומדת גמרא הייתה תופעה מהפכנית, והיום יש תלמידות חכמים לרוב. אני עוד זוכר את הקרבות על אישה חברה במועצה דתית, על נשים לומדות גמרא, על טוענות רבניות, על מניינים שוויוניים. התמורה במעמד האישה הדתית אינה רק בחיי הדת, אלא בכל תחומי החיים. כאשר אנו רואים בתקשורת רבנים מגדפים בנות דתיות המתגייסות לצה"ל ובפרט לשירות קרבי ולועגים לחיילות, עלינו להבין שזו מלחמת מאסף נגד התופעה ההולכת וגדלה של בנות דתיות רבות מאוד שמתנדבות לשירות משמעותי בצה"ל, על אפם ועל חמתם של הקנאים.

התהליכים המבורכים האלה הם ברכה לא רק לציונות הדתית, אלא לחברה הישראלית כולה.

* שקר שקוף – טענתו של אבו מאזן שהוא מבטל את הבחירות ברש"פ, כפי שהוא עושה כבר 15 שנה, כיוון שישראל אינה מאפשרת לפלשתינאים ממזרח ירושלים להשתתף בהן, היא שקר שקוף. ברור שהסיבה היא התפוררות פת"ח לשלוש רשימות יריבות והניצחון הכמעט ודאי של חמאס בבחירות.

מבחינתי, אין בעיה בכך שהפלשתינאים במזרח ירושלים יצביעו. ולמען האמת, ישראל לא אסרה על הצבעתם. אבו-מאזן פנה לישראל בבקשה לאשר את ההצבעה וישראל טרם הגיבה.

להערכתי, הפניה לישראל הייתה בקריצה וישראל ורש"פ מתואמות ביניהן לסיכול ניצחון חמאס ברש"פ.

* על כל פיגוע – על כל פיגוע שיוצא לפועל – עשרות פיגועים מסוכלים. כאשר אתם שומעים את ההתבכיינות על "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" וכו' – תרגמו זאת לידיעה שסוכל פיגוע וניצלו חיי ישראלים.

* יורם לס ההודי – גם להודים יש יורם לס. שמו פרופ' ג'יי בטצ'ריה. הוא השתמש בהילה  המקצועית שלו והטיף להסרת הגבלות ריחוק חברתי ויצירת "חיסון עדר". במאמר בחודש ינואר הוא כתב: "לרוב ההודים יש חסינות טבעית נגד הקורונה. חיסון האוכלוסיה כולה יכול לגרום נזק רב".

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

* הוא לקח את הקורונה – נו, יש כבר תאוריות קונספירציה על הגירושין של ביל גייטס אחרי שייצר והפיץ את הקורונה והרוויח מהחיסונים? היא לקחה קפה, הוא לקח קקאו, היא לקחה דישוושר הוא לקח את הקורונה? משהו כזה. עדכנו.

* צבאה של מדינת הלאום היהודי – דני קושמרו התלווה לטיול הג'יפים השנתי של בוגרי צוות של סיירת שלדג משנת 1982. נאמר שם דבר מעניין. מכל פעילויותיהם מאחורי קווי האויב, כולל מלחמת לבנון, הם רואים כגולת הכותרת שלהם בצה"ל פעולה בסודן לעזרת העולים מאתיופיה במבצע משה. זכור לי ראיון עם העיתונאי גדי סוקניק ששירת בשייטת 13, שבו אמר שגולת הכותרת של שירותו היה במבצעי השייטת להעלאת יהודי אתיופיה.

קראתי לא מכבר את האוטוביוגרפיה של רפי איתן "איש הסוד". מכל שנות פעילותו הרבות בשב"כ, במוסד, כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור וכראש לק"ם, הוא ראה כגולת הכותרת של פועלו את לכידת אייכמן, פעולה שלא הייתה לה שום משמעות לביטחון המדינה, במובן המקובל של המילה.

כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, זה ייעודה, ולכן ייעודו של צה"ל וייעודם של כוחות הביטחון השונים, הם מעבר להגנה על הגבולות ועל ביטחון אזרחי ישראל. ולא בכדי, המשימות האלו הן שנחרטות יותר מכל בתודעתם של הלוחמים, כי עמוק עמוק הם מודעים לייחודה של מדינת ישראל ולמשמעותה.

* מדורות בשטח 9 – ראש העיר גבעתיים התראיין ל"דקל-לוינסון" בנושא מדורות לג בעומר, שמתנהלות בעירו תחת מגבלות, והזכיר שבילדותו היה אזור ענק שנקרא שטח 9 שבו היו מתקיימות המדורות, אבל היום זה אזור של רבי קומות.

אמר, ומיד הצית בי את ניצוצות הנוסטלגיה. אנחנו, בצד הרמת-גני שממזרח לשטח, כינינו אותו "הפרדס", כי פעם היה שם פרדס גדול. ואכן, זה היה אחד מאתרי מדורות לג בעומר החביבים עלינו.

בנושא מדורות לג בעומר איני שותף לעמדה שיש לאסור עליהן בשם האקולוגיה. יום אחד בשנה לא יגרום נזק כה כבד, שהוא לבטח בטל בשישים לעומת הפליטה ממכוניות, מזגנים, תעשיה וכו'. אפשר להגביל את מתחמי המדורות ואת אופיין, לא להתחרות עוד במדורות ענק, אלא ליצור תרבות של מדורות סולידיות. אך לא לבטל את המסורת היפה והמהנה הזאת.

* משתחווה ובוכה – הציונות, שמרדה בפאסיביות היהודית בגלות, הייתה זקוקה בראשיתה לגיבורים; יהודים שלחמו על עצמאות לאומית של העם היהודי במולדתו. המכבים ובר-כוכבא היו לדמויות מופת וחנוכה ולג בעומר היו לחגי הגבורה.

לג בעומר היה חג הגבורה של כל תנועות הנוער הציוניות, מן השומר הצעיר בשמאל ועד בית"ר בימין ובני-עקיבא של הציונות הדתית, הקרויה על שמו של רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של מרד בר-כוכבא.

בלג בעומר תש"א לפני 80 שנה בדיוק, הוקמו שני ארגונים ביטחוניים חשובים. האחד הוא הגדנ"ע – גדודי הנוער של ההגנה ולאחר קום המדינה של צה"ל, שנועדו להכשיר את הנוער היהודי בארץ ישראל להגנה ומלחמה. באותו יום קם הפלמ"ח, פלוגות המחץ של ההגנה, הארגון המגויס הראשון, כלומר היחידה הראשונה שאנשיה היו מגויסים ולא רק מתנדבים מחוץ לשעות עבודתם.

התאריך הלועזי של הקמת הפלמ"ח היה 15 במאי 1941. 7 שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל. לציון 7 שנות הפלמ"ח, ימים אחדים לפני הקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" את השיר הנפלא "מסביב למדורה" (שהוא שם ספרו של מייסד הפלמ"ח יצחק שדה, שיצא לאור ב-1946). השיר מסתיים במילים האלמותיות:

אֲבָל כָּכָה יוּגַד נָא לֵאמֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחֲוָה, וּבוֹכָה – הֲבִינוּהָ.

מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. היא קמה אל תוך המלחמה ולמחרת פלשו צבאות ערב אל המדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מטעמים סמליים, עיכב את ההכרזה הרשמית על הקמת צה"ל עד לג בעומר, 26.5. ביום זה פורסמה הפקודה להקמת צה"ל. בלג בעומר מלאו 73 שנים להקמת צה"ל.  

חמישה ימים לאחר מכן, ב-31.5 פרסם בן גוריון פקודת יום להקמת צבא ההגנה לישראל. בין השאר נכתב בה: "… עכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירות והעצמאות של ישראל בארצנו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על 'צבא הגנה לישראל'. בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת, ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל; ואלה דברי המגילה:

'מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות'.

בלמדו ידיו לקרב, ובמחצו כוחות הרשע והזדון המנסים להרוס קיומנו, גידולנו וחירותנו – יישא צבא ישראל בלבו את חזונם הגדול של נביאינו על הימים, בהם 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ".

הפקודה מסתיימת במילים: "חוסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את 'צבא הגנה לישראל' מבטח־עוז לשלום האומה והמולדת".

* ועוד על מאה שנה למאורעות תרפ"א – האיבה והעוינות של ערביי ארץ ישראל ליהודים החוזרים למולדתם ליוותה את שיבת ציון מראשיתה. האלימות של הערבים כלפי היהודים לא הייתה זקוקה להמרצה מצד גורמים אחרים.

במאמרי בנושא בגיליון המיוחד, תיארתי את העובדות בנוגע לפרוץ המאורעות – ההסתה של הקומוניסטים היהודים לאחר ההתנגשות האלימה בינם לבין החלוצים הציונים בהפגנות האחד במאי בת"א. כמובן שלא התכוונתי לומר שהגורם למאורעות הוא ההסתה של הקומוניסטים היהודים, אלא שהטריגר המידי לפרוץ המאורעות דווקא ביום זה ובמקום זה הייתה אותה הסתה. כמובן שהקרקע הייתה בשלה למאורעות הדמים, כפי שהיו שנה קודם לכן בירושלים, באותה שנה בפ"ת ועוד.

* ושממו עליה אויביכם – אנו קוראים השבוע שתי פרשות: "בהר סיני" ו"בחוקותיי". פרשת "בחוקותיי" (פרשה שיש לי אליה קשר עמוק, כי זו פרשת הבר-מצוה של בני הבכור עמוס), נפתחת בהבטחת שפע ועושר וברכה והצלחה לעם ישראל בארצו "אם בחוקותיי תלכו". ואם לאו? בהמשך הפרשה מוטחת בעם ישראל קללת חורבן וגלות ושממה בארץ ישראל. ודווקא בפסוקים הקשים הללו, מופיע פסוק מעניין: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". השימותי את הארץ – זה ברור. זה מתיישב היטב עם נבואת החורבן והשממה. אך מה משמעות "שממו עליה אויביכם"?

מסביר הרמב"ן: "אין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב [כלומר בעולם כולו] ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידה".

הרמב"ן טוען, שגם כאשר העם היהודי נענש וגולה מארצו, כפי שהוא מגלה לה נאמנות, כך גם היא מגלה לו נאמנות. עובדה – אף עם אחר לא השתרש בה, לא היכה בה שורשים, לא יצר בה בית לאומי, לא יצר בה תרבות לאומית. ארץ ישראל אינה נושאת את כובשיה ורק בניה שהוגלו ממנה יוכלו להחיותהּ ולהם היא מצפה.

הרמב"ן עלה לארץ ישראל מספרד בשנת 1265, ואף ניסה לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הוא גילה ארץ שוממת, חרבה וריקה.

הפירוש של הרמב"ן לכך הוא מיסטי – הארץ דחתה את כובשיה כי היא ממתינה לבניה. אך הוא מתאר מציאות היסטורית עובדתית. הפירוש למציאות הזה אינו רק מיסטי אלא גם היסטורי. אף עם בהיסטוריה לא ראה בארץ ישראל את מולדתו ואכן, היא לא הייתה מולדתו של אף עם. לעומת זאת, כל מהות קיומו של העם היהודי, ומה שהחזיק אותו כעם בכל שנות הגולה הדוויה, היה הזיקה העמוקה למולדתו ההיסטורית, לארץ ישראל. זיקה וקשר עמוק שלא חדלו לרגע, מעולם. ולכן, כאשר העם היהודי החל לחזור למולדתו, הוא מיד הכה בה שורש, יישב אותה, פיתח אותה והקים בה את מדינת הלאום שלו. מי שכופר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, כופר למעשה בעצם קיומו של עם ישראל, כי אין ולא היה עם יהודי ללא הזיקה הזאת. ארץ ישראל כשמה כן היא – ארצו של ישראל, ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

          * ביד הלשון

ערקתא דמסאנא – העיתונאי אבישי בן חיים צייץ: "גם אם הולכים לרוטציה ונתניהו שני, ההסבר להתעקשות להישאר בבלפור נקבע מזמן בהלכה היהודית: בלפור בתפקיד 'ערקתא דמסאני' (להבדיל כמובן)".

מה פירוש "ערקתא דמסאני"? אני מכיר את הביטוי כ"ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה? אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא".

כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה; "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבר": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור.

אבישי בן חיים רואה, כנראה, בהחלפת נתניהו ולו לשנה במסגרת רוטציה, גזירת שמד, ולכן עליו להתעקש על הישארות בבלפור, התעקשות שהיא על עניין זוטר, על שרוך נעל. 

נו, נדמה לי שמיותר שאביע את דעתי על הלוגיקה המוזרה של בן חיים. אציין רק, שבעיניי פולחן האישיות של נתניהו, שאבישי בן חיים הוא מנשאיו, הוא עבודה זרה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.5.21

* ועדה להפקת לקחים – השאלה מי אשם ואת ראשו של מי צריך לערוף מעניינת, אבל לא כל כך חשובה. חשוב הרבה יותר ללמוד מה היו הכשלים ולהפיק את הלקחים כדי למנוע כשלים כאלה בעתיד, בהילולת לג בעומר בהר מירון ובאירועים אחרים. הרי אפשר להדיח אנשים ולא לתקן כלום ואפשר לתקן בלי להדיח.

אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית שיפוטית. אני בעד ועדת חקירה מקצועית, עם טובי בעלי המקצוע בארץ בתחומי בטיחות, אבטחה, קונסטרוקציה, הפקת אירועים וכו'. אחד מחברי הוועדה צריך להיות שופט, כדי לייצג בה את הפן המשפטי.

ועדת חקירה ממלכתית, מעצם טבעה ועל סמך ניסיון העבר, היא ועדה שתפקידה למצוא את האשמים ולמצות אתם את הדין; זו הציפיה הציבורית ממנה, ואם לא תספק את הסחורה הזאת תוגדר כ"וועדת כסת"ח". ועדה כזו לא תספק את מה שדרוש באמת – הפקת לקחים לצורך תיקון.

* מנהיגות של נטילת אחריות – התייצבותו של מפקד מחוז הצפון במשטרה ניצב שמעון לביא, מיד לאחר האסון במירון, לאמירה שהוא הנושא באחריות על האירוע, מוכיחה לנו שיש דבר כזה מנהיגות שנוטלת אחריות אישית, ולא מכסת"חת ומוצאת שעירים לעזאזל.

הפעם האחרונה שאני זוכר אמירה כזאת, הייתה של רבין לאחר כישלון ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן. הוא כינס מסיבת עיתונאים, ועוד בטרם הודיע על כישלון המבצע, הוא פתח באמירה – אני אחראי. אני החלטתי על הפעולה ואני נושא באחריות. כל כך הפוך מהתרבות הביביסטית ומתרבות ועדות החקירה.

* יום של סולידריות לאומית – האסון במירון הוא אחד האסונות האזרחיים הכבדים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולכן מוצדקת החלטת הממשלה להכריז על יום אבל לאומי בעקבותיו.

אולם אני רואה חשיבות נוספת להכרזה זו – חישוק הסולידריות הלאומית, דווקא כאשר ההרוגים והפצועים הם חרדים. ביטוי ממלכתי וחברתי זה של סולידריות, עשוי לסייע בהנמכת המחיצת בין הזרם החרדי לחברה הישראלית ובעידוד מגמות הישראליזציה בקרב החרדים.

* סולידריות לאומית והבלפוריאדה – כשעם ישראל אבל בעקבות אסון לאומי, ניתן היה לצפות מארגוני הבלפוריאדה להתאפק ולא להפגין במוצ"ש. אבל לא, הם יפגינו גם יפגינו. ההפגנה הפכה לפֶטיש. היא כבר לא אמצעי אלא מטרה.

אני מאמין ומקווה שאכן עידן נתניהו עומד להסתיים בשבועות הקרובים. זה לא יהיה בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. והבלפוריאדה סימנה את הדרך לצד השני, שימשיך בדרך זו לאחר חילופי השלטון. לבי לבי עם סבלם של תושבי האזור.

* לחץ על הברקס – מה גרם לנתניהו לחזור בו ולמנות את גנץ לשר המשפטים? אני רוצה ללמד עליו סניגוריה, ולא בציניות. הוא זה שדרדר את המצב לתהום של התרסקות, תאונת דרכים קטלנית בין מדינת החוק לבין האינטרס האישי שלו והנאמנות אליו. אך הוא גם זה שבלם ברגע האחרון. אני רוצה להאמין שהוא עשה כן מתוך גילוי אחריות לאומית.

יתכן שהוא תפס ברגע האחרון לאן הוא מוביל ובלם. יתכן שהוא הלך על הסף בתקווה שמדינת החוק תתכופף בפניו וכשהבין שזה לא קרה הוא בלם.

השורה התחתונה והחשובה היא שהוא לחץ על הברקס.

* קפיטול זה כאן – אחרי שהכשיל את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת "ימין" עם האחים המוסלמים, סמוטריץ' צריך להוכיח לביביסטים שהוא יותר ביביסט מביביסט. וכעת הוא מסית למלחמת אזרחים למען נתניהו. וכך הוא מאיים: "אם מנדלבליט יוביל בכוחנות הפיכה שלטונית – הוא יפגוש כוחנות נגדית של העם שייאבק על עצמאותו ועל ריבונותו".

הנה, פשיזם פופוליסטי בהתגלמותו, של דמגוג שמנסה לבצע פוטש ומתיימר להציג את עצמו כ"העם". נתרגם את דבריו מפשיסטית לעברית: אם היועץ המשפטי לממשלה, שבניגוד למפלגת הקיצוניות הדתית – הכהניסטים ועוזריהם, הוא מגלם את פניה היפים של הציונות הדתית, ימלא את תפקידו להגן על מדינת החוק ולהבטיח שהממשלה לא תהיה עבריינית, סמוטריץ' מסית את "העם" למהפכה, למלחמת אזרחים להגנה על נתניהו מפני החוק והמשפט.

בדמדומי שלטונו, נתניהו מנסה לחקות את דמדומי שלטונו של טראמפ; הפריצה לגבעת הקפיטול. ובעצם, זו התכלית של ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק מאז החלו חקירותיו. בדיוק לכך הוא כיוון.

* תלמידו של שמיר – כאשר המכון לחקר הגולן שינה את שמו למכון שמיר למחקר, להנצחתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, האורח המרכזי בטקס השקת השם החדש היה שר המדע באותם ימים אופיר אקוניס.

אקוניס נשא נאום נרגש ויפה על יצחק שמיר והציג את עצמו כתלמידו. הוא דיבר על שמיר כציוני דגול, העלה על נס את תרומתו האדירה לעליה מחבר המדינות ומאתיופיה ולקליטתה, דיבר על תרומתו הגדולה להתיישבות, על עמידתו המדינית האיתנה על שלמות הארץ, על היותו אידיאולוג ואידיאליסט אמתי. והוא דיבר גם על היותו מופת של טוהר מידות, של דבקות באמת, של צניעות אמתית; ענווה של מי שרואה עצמו כל חייו כמשרת של אידיאל, ללא אגו. והוא צדק.

באותו יום התפרסמה תמונה של נתניהו על יאכטה עם טייקון צרפתי שבאותם ימים עמד לדין על עבירות שחיתות. ככל הזכור לי, היה זה עוד טרם החלו חקירותיו של ראש הממשלה, או היו בראשיתן. אני זוכר שהצגתי את התמונה לראש המועצה לשעבר אלי מלכה והסכמנו שאת שמיר אפילו בפוטומונטאז' אי אפשר להדביק לתמונה הזאת.

איך אקוניס, המגדיר את עצמו תלמידו של שמיר, הסכים להיות בובה בתעלול הציני של נתניהו של "בחירת" שר משפטים? איך? אין לו כבוד עצמי?

* רבה אורתודוכסית – בתקשורת אנו נחשפים בעיקר להקצנה בציבור הדתי לאומי, לנאומים מיזוגיניים והומופוביים של רבנים חרד"לים וכו', אבל זו תמונה מאוד חד צדדית. יש תהליכים יפים מאוד של התקדמות ושינוי בציבור הדתי לאומי, לקידום יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

קהילת "שירת התמר", קהילה דתית לאומית באפרת שבגוש עציון, בחרה אישה לתפקיד רב הקהילה. שירה מרילי מירוויס נבחרה למנהיגה ההלכתית והרוחנית של הקהילה, בהגדרה הרשמית. שירה היא הרבה האורתודוכסית הראשונה בישראל. באורתודוכסיה בארה"ב היו חלוצות שקדמו לה.

אני משוכנע ששירה מרילי מירוויס היא סנונית ראשונה ועוד תהיינה רבות כמותה.

לא כל כך מזמן אישה שלומדת גמרא הייתה תופעה מהפכנית, והיום יש תלמידות חכמים לרוב. אני עוד זוכר את הקרבות על אישה חברה במועצה דתית, על נשים לומדות גמרא, על טוענות רבניות, על מניינים שוויוניים. התמורה במעמד האישה הדתית אינה רק בחיי הדת, אלא בכל תחומי החיים. כאשר אנו רואים בתקשורת רבנים מגדפים בנות דתיות המתגייסות לצה"ל ובפרט לשירות קרבי ולועגים לחיילות, עלינו להבין שזו מלחמת מאסף נגד התופעה ההולכת וגדלה של בנות דתיות רבות מאוד שמתנדבות לשירות משמעותי בצה"ל, על אפם ועל חמתם של הקנאים.

התהליכים המבורכים האלה הם ברכה לא רק לציונות הדתית, אלא לחברה הישראלית כולה.

* שקר שקוף – טענתו של אבו מאזן שהוא מבטל את הבחירות ברש"פ, כפי שהוא עושה כבר 15 שנה, כיוון שישראל אינה מאפשרת לפלשתינאים ממזרח ירושלים להשתתף בהן, היא שקר שקוף. ברור שהסיבה היא התפוררות פת"ח לשלוש רשימות יריבות והניצחון הכמעט ודאי של חמאס בבחירות.

מבחינתי, אין בעיה בכך שהפלשתינאים במזרח ירושלים יצביעו. ולמען האמת, ישראל לא אסרה על הצבעתם. אבו-מאזן פנה לישראל בבקשה לאשר את ההצבעה וישראל טרם הגיבה.

להערכתי, הפניה לישראל הייתה בקריצה וישראל ורש"פ מתואמות ביניהן לסיכול ניצחון חמאס ברש"פ.

* צבאה של מדינת הלאום היהודי – דני קושמרו התלווה לטיול הג'יפים השנתי של בוגרי צוות של סיירת שלדג משנת 1982. נאמר שם דבר מעניין. מכל פעילויותיהם מאחורי קווי האויב, כולל מלחמת לבנון, הם רואים כגולת הכותרת שלהם בצה"ל פעולה בסודן לעזרת העולים מאתיופיה במבצע משה. זכור לי ראיון עם העיתונאי גדי סוקניק ששירת בשייטת 13, שבה אמר שגולת הכותרת של שירותו היה במבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה.

קראתי לא מכבר את האוטוביוגרפיה של רפי איתן "איש הסוד". מכל שנות פעילותו הרבות בשב"כ, במוסד, כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור וכראש לק"ם, הוא ראה כגולת הכותרת של פועלו את לכידת אייכמן, פעולה שלא הייתה לה שום משמעות מבחינת ביטחון המדינה, במובן המקובל של המילה.

כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, זה ייעודה, ולכן ייעודו של צה"ל וייעודם של כוחות הביטחון השונים, הם מעבר להגנה על הגבולות ועל ביטחון אזרחי ישראל. ולא בכדי, המשימות האלו הן שנחרטות יותר מכל בתודעתם של הלוחמים, כי עמוק עמוק הם מודעים לייחודה של מדינת ישראל ולמשמעותה.

* יורם לס ההודי – גם להודים יש יורם לס. שמו פרופ' ג'יי בטצ'ריה. הוא השתמש בהילה  המקצועית שלו והטיף להסרת הגבלות ריחוק חברתי ויצירת "חיסון עדר". במאמר בחודש ינואר הוא כתב: "לרוב ההודים יש חסינות טבעית נגד הקורונה. חיסון האוכלוסיה כולה יכול לגרום נזק רב".

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

* מדורות בשטח 9 – ראש העיר גבעתיים התראיין ל"דקל-לוינסון" בנושא מדורות לג בעומר, שמתנהלות בעירו תחת מגבלות, והזכיר שבילדותו היה אזור ענק שנקרא שטח 9 שבו היו מתקיימות המדורות, אבל היום זה אזור של רבי קומות.

אמר, ומיד הצית בי את ניצוצות הנוסטלגיה. אנחנו, בצד הרמת-גני שממזרח לשטח, כינינו אותו "הפרדס", כי פעם היה שם פרדס גדול. ואכן, זה היה אחד מאתרי מדורות לג בעומר החביבים עלינו.

בנושא מדורות לג בעומר איני שותף לעמדה שיש לאסור עליהן בשם האקולוגיה. יום אחד בשנה לא יגרום נזק כה כבד, שהוא לבטח בטל בשישים לעומת הפליטה ממכוניות, מזגנים, תעשיה וכו'. אפשר להגביל את מתחמי המדורות ואת אופיין, לא להתחרות עוד במדורות ענק, אלא ליצור תרבות של מדורות סולידיות. אך לא לבטל את המסורת היפה והמהנה הזאת.

* משתחווה ובוכה – הציונות, שמרדה בפאסיביות היהודית בגלות, הייתה זקוקה לגיבורים; יהודים שלחמו על עצמאות לאומית של העם היהודי במולדתו. המכבים ובר-כוכבא היו לדמויות מופת וחנוכה ולג בעומר היו לחגי הגבורה.

לג בעומר היה חג הגבורה של כל תנועות הנוער הציוניות, מן השומר הצעיר בשמאל ועד בית"ר בימין ובני-עקיבא של הציונות הדתית, הקרויה על שמו של רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של מרד בר-כוכבא.

בלג בעומר תש"א לפני 80 שנה בדיוק, הוקמו שני ארגונים ביטחוניים חשובים. האחד הוא הגדנ"ע – גדודי הנוער של ההגנה ולאחר קום המדינה של צה"ל, שנועדו להכשיר את הנוער היהודי בארץ ישראל להגנה ומלחמה. באותו יום קם הפלמ"ח, פלוגות המחץ של ההגנה, הארגון המגויס הראשון, כלומר היחידה הראשונה שאנשיה היו מגויסים ולא רק מתנדבים מחוץ לשעות עבודתם.

התאריך הלועזי של הקמת הפלמ"ח היה 15 במאי 1941. 7 שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל. לציון 7 שנות הפלמ"ח, ימים אחדים לפני הקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" את השיר הנפלא "מסביב למדורה" (שהוא שם ספרו של מייסד הפלמ"ח יצחק שדה, שיצא לאור ב-1946). השיר מסתיים במילים האלמותיות:

אֲבָל כָּכָה יוּגַד נָא לֵאמֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחֲוָה, וּבוֹכָה – הֲבִינוּהָ.

מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. היא קמה אל תוך המלחמה ולמחרת פלשו צבאות ערב אל המדינה בת יומה כדי להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מטעמים סמליים, עיכב את ההכרזה הרשמית על הקמת צה"ל עד לג בעומר 26.5. ביום זה פורסמה הפקודה להקמת צה"ל. בלג בעומר אנו מציינים 73 שנים להקמת צה"ל. 

חמישה ימים לאחר מכן, ב-31.5 פרסם בן גוריון פקודת יום להקמת צבא ההגנה לישראל. בין השאר נכתב בה: "… עכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירות והעצמאות של ישראל בארצנו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על 'צבא הגנה לישראל'. בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת, ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל; ואלה דברי המגילה:

'מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות'.

בלמדו ידיו לקרב, ובמחצו כוחות הרשע והזדון המנסים להרוס קיומנו, גידולנו וחירותנו – יישא צבא ישראל בלבו את חזונם הגדול של נביאינו על הימים, בהם 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ".

הפקודה מסתיימת במילים: "חוסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את 'צבא הגנה לישראל' מבטח־עוז לשלום האומה והמולדת".

          * ביד הלשון

ערקתא דמסאני – העיתונאי אבישי בן חיים צייץ: "גם אם הולכים לרוטציה ונתניהו שני, ההסבר להתעקשות להישאר בבלפור נקבע מזמן בהלכה היהודית: בלפור בתפקיד 'ערקתא דמסאני' (להבדיל כמובן)".

מה פירוש "ערקתא דמסאני"? אני מכיר את הביטוי כ"ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא".

כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה, "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבר": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור.

אבישי בן חיים רואה, כנראה, בהחלפת נתניהו ולו לשנה במסגרת רוטציה, גזירת שמד, ולכן עליו להתעקש על הישארות בבלפור, התעקשות שהיא על עניין זוטר, על שרוך נעל. 

נו, נדמה לי שמיותר שאביע את דעתי על הלוגיקה המוזרה של בן חיים. אציין רק, שבעיניי פולחן האישיות של נתניהו, שאבישי בן חיים הוא מנשאיו, הוא עבודה זרה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.3.21

* החתן – בב' בניסן, לפני עשרים שנה, בעיצומה של מתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המילניום, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדויקת במצחה של צלף פלשתינאי. בשיר שכתבתי בעקבות הרצח, התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. השורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל". פרסמתי את השיר בגיליון ערב פסח של העיתון "הקיבוץ" (ז"ל).

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראשה של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כשרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל… שלום… זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו… בול!!!

קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל

* תקווה ציונית חדשה – בתכנית הכלכלית של תקווה חדשה נאמר: "נציב יעד של 250,000 עולים ב-5 השנים הקרובות, ונהפוך את ישראל למוקד משיכה למוחות וטאלנטים מרחבי העולם". מאז ימי יצחק שמיר לא היה מנהיג ישראלי שהציב את העליה כיעד לאומי. תקווה ציונית חדשה.

* סגירת מעגל – לפני ארבעים שנה, בבחירות לכנסת העשירית (1981) הצבעתי לראשונה. תמכתי אז בתנועת התחיה, שסימנה היה ת'. חלפו ארבעים שנה, ובבחירות לכנסת ה-24 אתמוך בתקווה חדשה, שסימנה – ת'.

* ביביריונות – איני יודע אם נתניהו אישית שלח את הביביריונים לבצע את המתקפה האלימה נגד משתתפי כנס הבחירות של תקווה חדשה במושב עזריה. אבל אין ספק שהביביריונים פעלו על פי רוח המפקד. הם בסך הכל הוציאו לפועל את מה שהם עשו עד כה ברשתות החברתיות, כי לא היו עדין כנסי בחירות. הפרעות בעזריה הן תוצאה ישירה של תעשיית ההסתה היוצאת מרחוב בלפור.

* ממשלת האחדות: פוסט מורטם – הסיבוב השלישי בבחירות הסתיים ללא הכרעה. לאף צד לא הייתה יכולת להקים ממשלה. בסיטואציה הזו היו שתי אפשרויות. האחת, סיבוב רביעי בשיא הקורונה. השניה, ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית בתנאי תיקו, אינה הצטרפות כחול לבן לממשלת הליכוד, אלא הקמת ממשלה פריטטית רוטציונית. זו הייתה ההסכמה וזה החוזה שנחתם.

אלמלא היה מדובר בנתניהו; אילו היה מדובר בכל מנהיג אחר, די היה בכך שמועד הרוטציה יופיע בהסכם ושני המנהיגים ילחצו יד. כיוון שמדובר בנתניהו, שלאורך שנים הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, נחתם הסכם קואליציוני די דוחה, המבוסס על ההנחה, בעצם על הידיעה, שנתניהו יפר את ההסכם, אם רק יוכל, ולכן יש לסתום כל פרצה שעלולה לאפשר לו זאת. לכן הומצאו כל האבסורדים של "ראש ממשלה חליפי", מועד הרוטציה עוגן בחוק יסוד (!) ונקבעו מסמרות בחוק היסוד של העברה אוטומטית של השלטון לצד השני בכל מקרה של הפלת הממשלה. אלא שנתניהו, שמלכתחילה לא הייתה לו כל כוונה לממש את ההסכם, מצא פרצה בהסכם. שכחו לכתוב בפירוש שאם הממשלה נופלת גם בגין אי העברת תקציב, ראשות הממשלה עוברת אוטומטית לגנץ. ולכן, מרגע הקמת הממשלה מנע נתניהו העברת תקציב. כל בסיס פעולתה של ממשלה הוא התקציב. ממשלה שאינה מעבירה תקציב מאבדת כל לגיטימיות. מדובר בפשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל, בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדות המדינה, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. העברת תקציב לשנה ורבע, עד סוף 2021 הייתה חלק מההסכם הקואליציוני. זו לא הייתה דרישה של כחול לבן שנענתה על ידי הליכוד, אלא הסכמה מלאה של שני הצדדים על המובן מאליו. נתניהו הפר את ההסכם הקואליציוני כדי לאפשר לעצמו להפר את ההסכם ולגנוב את הרוטציה.

מה הלקח? לקח אפשרי אחד הוא שלהבא צריך לבדוק בצורה מקצועית ויסודית יותר את ההסכם, כדי לוודא שאין בו פרצה, כי פרצה קורצת לגנב. נו, וכי אם הוא ירצה לגנוב הוא לא ימצא דרך אחרת? לכן הלקח הנכון, הוא שאין לחתום על הסכמים עם מפר הסכמים, שאין שום ערך לחתימת ידו.

* אין דבר זול יותר – בנט לנתניהו: "לשמוע את המילה 'התחייבות' ממך – זה קצת כמו לשים את יורם לס כפרזנטור נגד קורונה". הוא צודק. אז מה עושים עם זה? המסקנה ברורה. כיוון שאין דבר זול יותר מחתימת ידו של נתניהו, שהיא חסרת כל ערך, ואין שום משמעות להתחייבות שלו, וכל הסכם שהוא חותם נדון מראש להפרה, וכל שותף שלו הופך יעד לעקיצה (ובנט חווה זאת רק 100% מהשותפויות אתו), הרי שהאיש פסול לכל מו"מ קואליציוני ובוודאי לכל הסכם, שבלאו הכי אינו שווה את הנייר עליו ייכתב.

* יד רוחצת יד – יום אחרי שהכהניסט, מעריצו של המחבל הרוצח גולדשטיין, הודיע שיציב תנאי לכניסתו לקואליציה – חקיקה שתביא לביטול משפטו של נתניהו, נתניהו נשא נאום שבו המליץ להצביע לכהניסטים ועוזריהם. מבחינתו, כניסת הכהניסט לכנסת היא עניין קיומי – אף אחד אחר לא מוכן להתבזות בהצבת תנאי כזה, שלא תהיה לנתניהו ברירה אלא "להיאנס" ולהסכים לו.

* ציר הרשע – ציר הרשע המסתמן כממשלת החלומות של נתניהו: מצד אחד האחים המוסלמים, תנועת האחות של חמאס. מצד שני הכהניסטים, תמונת הראי של חמאס.

הגושפנקא שנותן בן גביר לאחים המוסלמים מעידה על העסקה האפלה בין נתניהו לבן גביר. נתניהו יעשה הכל, כולל הכל, כדי להכניס את בן גביר לכנסת. בן גביר יעשה הכל, כולל הכל, כדי להשאיר את נתניהו ראש הממשלה.

* תאוות נקם – שבוע לפני הבחירות הגורליות, מה שמעסיק את לפיד הוא הניסיון לחסל את כחול לבן. אם כחול לבן לא תעבור את אחוז החסימה נתניהו יהיה ראש הממשלה. כנראה שתאוות הנקם של לפיד חזקה יותר מהרצון לחילופי שלטון.

* זובור למרב מיכאלי – עד כניסתה לפוליטיקה, הייתה מרב מיכאלי בשר מבשרה של דבוקת שוקן. אולם השבוע, אחרי שהביעה התנגדות (מסויגת) לחקירת ישראל בידי בית ה"דין" בהאג, חבריה לשעבר לדבוקה הסירו את הכפפות ונוהגים בה כיאה לבוגדת ועריקה. ביום ראשון היה זה גדעון לוי. ושוב הוא הסביר שאין שום הבדל בין הצבעה למפלגת העבודה ולמפלגות הימין, כי אין ביניהן כל הבדל אמתי: "כל המפלגות היהודיות אומרות אותו דבר: כן לציונות, כן להמשך העליונות היהודית, כן להמשך הכיבוש". בבחירות הקודמות הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורביץ לאיתמר בן-גביר ולכל מה שביניהם – כולם ציונים. הפעם יש לו בעיה. מוקד הפשקוויל שלו היה התגובות לחקירה בהאג (הרי ביום שהתקבלה ההחלטה על החקירה, שלה הוא מטיף שנים, הוא פרסם פשקוויל שכותרתו: "האג שמח"). והפעם הוא אינו יכול לצאת נגד מרצ שהביעה תמיכה בחקירה. אז הוא הפטיר: "רק ניצן הורוביץ אמר משהו שונה — לא די שונה".    

* החוק הישראלי – יש כבר בישראל חוק צרפתי – חוק יסוד הנשיא. כך נכתב בו: "נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי כל עוד הוא מכהן כנשיא המדינה". זהו חוק מושחת, המקעקע את העיקרון של השוויון בפני החוק, שהוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת חוק. יש למחוק את הסעיף הזה מספר החוקים. נשיא המדינה צריך להיות דמות מופת ואסור שמוסד הנשיאות יהיה עיר מקלט לעבריינים.

* בדרכו – במלחמת המפרץ תמכתי בפעולה ישראלית בעיראק והתנגדתי להבלגה שבה נקט ראש הממשלה שמיר. עקרונית, זו עמדה נכונה, זו דרכה המוצדקת של ישראל. שמירה על הריבונות ואי הבלגה על תוקפנות היא ערך מרכזי ומרכיב מרכזי במסד הביטחון הלאומי שעליו  מושתתת מדינת ישראל.

אולם בדיעבד, במקרה הספציפי הזה שמיר צדק, גם אם היה להחלטתו מחיר של פגיעה בהרתעה הישראלית. התערבות ישראלית במלחמה הזו; היגררות למלכודת העיראקית, הייתה מפרקת את הקואליציה נגד סדאם חוסיין. בוש (האב) הבהיר לשמיר שאם ישראל תתערב המבצע ייפסק והוא יאשים בכך את ישראל. הדברים אמנם לא נאמרו בפירוש, אך שמיר והמלך חוסיין הסכימו ביניהם על כך עוד טרם המבצע. בשיקול כולל של הביטחון הלאומי של ישראל, מחיר הפעולה מצד אחד לצד הספק על התועלת ממנה, הצדיק את ההחלטה.

במקרה הזה, דווקא האיפוק התאים לדפוס מנהיגותו של שמיר – מנהיג חזק, בלתי לחיץ, בלתי סחיט, בעל עצבי ברזל, דבק בדרכו, יודע מה הוא רוצה ולא נותן לפופוליזם להטות אותו מדרכו.

צפיתי בסרט התיעודי "שמיר, בדרכו". סרט מצוין. אבל הצטערתי שהסרט נפתח במלחמת המפרץ ובמקום המרכזי מדי למלחמה הזו במסכת סיפורו של שמיר. התמקדות דווקא בהחלטה של "שב ואל תעשה" מחזקת את הדימוי המופרך של שמיר כראש ממשלה פאסיבי. התדמית הזאת נבנתה בידי גורמים שבעיניהם אקטיביות היא רק בנסיגות ועקירות. אבל שמיר היה אקטיבי מאוד, בחיזוקה וביצורה של ישראל, בחיזוק מעמדה הבינלאומי ובקשירת קשרים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ, סין והודו, בחיזוק האחדות הלאומית והעדפת ממשלת אחדות גם כאשר היה בידו להקים ממשלות "ימין על מלא", במפעל התיישבות רחב ממדים ומעל הכל בפתיחת שערי בריה"מ לעליה יהודית, בפועלו לביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ ובכך למעשה סגירת שערי ארה"ב בפניהם והטייתם לישראל, בפעולה הנמרצת לקליטת עליה בצורה המוצלחת ביותר אי פעם, ובהעלאת יהדות אתיופיה.

זו גולת הכותרת של עשייתו וזה גם הנושא שהיה חשוב לו מכל. ובכך הוא הוכיח את מנהיגותו החזקה, הדבקה בדרך הציונית, הנחושה לפעול בניגוד לעמדות המקובלות. כמובן שהדברים הופיעו בסרט, אך בעיניי נכון היה להתמקד בעיקר בהם. אך המסר של הסרט בנושא הזה היה מדויק – בלי שמיר לא הייתה העליה הגדולה לישראל. ומכאן נחשוב על התרומה האדירה של העליה הזאת – בדמוגרפיה, בכלכלה, במדע, בהשכלה הגבוהה, בחינוך, ברפואה, באמנות. מדינת ישראל לא הייתה אותה מדינה ללא העליה הזאת. וכל ההישגים הללו לא היו קורים ללא שמיר. לא היה בישראל ראש ממשלה כה צנוע, קטן-אגו, לא פופוליסט ובעל תפיסה היסטורית רחבה שהתייחס לתפקידו כמשימה לאומית לעצב את מדינת ישראל לדורות, בלי שום שיקול זר וללא כל חשיבה על עצמו, על פופולריות ועל מקומו האישי בהיסטוריה, כמו שמיר. ואכן תרומתו לדורות היא אדירה. בעיניי הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן זולת דוד בן גוריון. מול מפעלי ההנצחה האדירים לבגין, פרס, רבין ושרון, בולט מיעוט ההנצחה של שמיר. כאילו הוא הצליח להנכיח ולהנציח את צניעותו. חבל. מן הראוי שמדינת ישראל תתקן את המעוות.

ביקורת נוספת שלי על הסרט, היא על מיעוט קטעים דוקומנטריים של שמיר בקולו. אך למרות פגמיו זה סרט מצוין, מרתק, אין בו שניה שבה המתח של הצופה מתפוגג. יש בו ראיונות מרתקים. מרואיינים ראשי מערכות המודיעין והביטחון של ישראל – ראש המוסד שבתי שביט, ראש השב"כ יעקב פרי וסגן הרמטכ"ל ואח"כ הרמטכ"ל אהוד ברק; כולם מעריצים אותו, את אישיותו, את אופיו, את שמירת הסוד שלו, את עוצמתו. התראיין חברו מהשירות במוסד רפי איתן. התראיינו ותיקי הלח"י שעד יומו האחרון קראו לו בשמו המחתרתי מיכאל, וראו בו את מפקדם הנערץ. התראיינו אנשי צוותו ולשכתו – יוסי בן אהרון, יוסי אחימאיר, אליקים רובינשטיין, אבי פזנר, עזריאל נבו ומרית דנון. התראיינו השרים המקורבים לו דן מרידור, רוני מילוא ואהוד אולמרט. וכן העיתונאים, המתמחים בפרשיות מודיעיניות ומדיניות, רונן ברגמן, שמעון שיפר ושלמה נקדימון. בנוסף אליהם התראיינו ילדיו יאיר שמיר וגלעדה דיאמנט ונכדתו מיכל דיאמנט. נכדו אלעד שמיר שוחח עם הקהל בבית גבריאל לאחר ההקרנה.

אני ממליץ בחום על הסרט. אגב, בשיחה שלאחר הסרט סיפר הבמאי יגאל לרנר שהסרט  אמור היה להיות מוקרן בערוץ 8 ערב הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2019, ונפסל לשידור מחשש לתעמולת בחירות. למה? כי התראיין בו אהוד ברק, שהיה מועמד מס' 10 מטעם מרצ לכנסת. איזו החלטה של ראש קטן. מועמד רחוק מאוד ממקום ריאלי, שמדבר על אירועים שהתרחשו לפני שלושים שנה, פוסל הקרנת סרט בטענה של תעמולה אסורה. איזו טיפשות.

          * ביד הלשון

דיבר – מתוך יומנה של רות אלמוג, "הארץ" תרבות וספרות 12.3.21: "אחת מעשרת הדברות מצווה: 'לא תחמוד' ".

מה הבעיה במשפט הזה? "אחת מעשרת". אחת היא נקבה. עשרת הם זכרים (סמיכות של עשרה). הצירוף הזה שגוי מעיקרו, הוא בלתי אפשרי. האפשרויות הן "אחד מעשרת" או "אחת מעשר".

וכיוון שאנו מדברים על עשרת הדיברות, הרי שהדיברות הם זכר. היחיד של דיברות אינו דיברה כי אם דיבר.

אם כן, למה הרבים של דיבר מסתיים בXוֹת, בריבוי של נקבה? כי יש יוצאים מן הכלל; עצמים זכרים שהסיום שלהם הוא Xוֹת. למשל – שולחן ושולחנות, כיסא וכיסאות, קיר וקירות, עיפרון ועפרונות ועוד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.10.20

* מטרילים את המדינה – נניח שההפגנות ישכנעו את נתניהו להתפטר, נלך לבחירות ונתניהו ינצח. מה יעשו אז המפגינים? ימשיכו להפגין בכל יום ולהטריל את המדינה כי מי זה הבוחר הזה שבחר את השלטון הזה? ונניח שבבחירות כאלה נתניהו יפסיד, וראש הממשלה יהיה, נניח לפיד. הם לא מבינים שמעריצי נתניהו ילמדו את שיטותיהם וינהגו בדיוק באותה דרך? יצורו על בלפור ויערערו את המדינה כדי להפיל את השלטון שלא יהיה לגיטימי בעיניהם?

 כאשר אני מדבר עם חברים שמשתתפים בבלפוריאדה, על כל טענה שאני אומר יש להם תשובה ברורה: "אבל נתניהו כך וכך". זה מקדש הכל. קורונה? אבל נתניהו… הטרפת חייהם של השכנים? אבל נתניהו… פריעת חוק וסדר? אבל נתניהו… הם משוכנעים שהם צודקים ולכן מותר להם הכל. אבל כל מי שיוצאים לכל מאבק משוכנעים שהם צודקים. ובכל זאת, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים ואי אפשר להיות כאלה חד-ממדיים בשל הביטחון של אנשים שהם יודעים והם צודקים והכל מותר. חייבים להיות כללי משחק.

היו כאן שלוש מערכות בחירות. באף מערכת בחירות נתניהו לא ניצח, אבל הוא גם לא הפסיד. אף צד לא יכול היה להקים ממשלה. אפשר היה להמשיך להטריל את המדינה בעוד ועוד ועוד מערכות בחירות אינסופיות, שבהן נתניהו מושל במדינה באמצעות ממשלת מעבר לא נבחרת. בסופו של דבר, כדי לסכל את זה, קמה הממשלה היחידה שיכלה לקום, ונבחרה ברוב גדול בכנסת. זאת הדמוקרטיה, כבדו את זה. אני הייתי שותף פעיל במערכות הבחירות בניסיון להביא להחלפתו של נתניהו. אבל כבר למחרת הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית כדי לסכל את הטירוף של סיבוב שלישי. אחרי הסיבוב השלישי גנץ גילה אחריות לאומית וממלכתית והציל את המדינה מסיבוב רביעי. די, צריך לאפשר למדינה ולממשלה להתנהל עד הבחירות הבאות.

הניסיון להחליף את נתניהו באמצעות בית המשפט וכנגד החוק נחל כישלון מהדהד. 11 שופטים הכריעו פה אחד, שבית המשפט אינו עומד מעל החוק ואינו יכול לפעול בניגוד לו.

אז מה אתם רוצים? להביא את נתניהו להתפטר באמצעות הפיכת החיים במדינה לבלתי נסבלים? אתם רק מדרדרים את המדינה לאנרכיה. מה שהיה במוצ"ש בתל-אביב – זו אנרכיה. זו פריעת חוק המונית, זו פריעה המונית של תקנות הקורונה בעיצומה של מגיפה קשה. מה זו הקריאה שלוחת הרסן וחסרת האחריות של עופר שלח לא לשלם קנסות כדי להציף את בתי המשפט ואז "נראה אותם"? זאת קריאה למרי אזרחי. זו הסתה לאנרכיה. זו שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים.

תנו לעצמכם דין וחשבון מה אתם עושים, לאן אתם מדרדרים את החברה הישראלית.

נכון, נתניהו אובססיבי להפגנות. אני כלל לא בטוח אם האובססיה הזאת נועדה להפסיק אותן, או נועדה להעלות אותן לכותרות כדי לשלהב את היצרים. גם המפגינים אובססיביים. לא רק בהטרלה היומיומית של החברה הישראלית, אלא גם בהפיכת ההפגנות מאמצעי למטרה, לפרה קדושה שבשם חופש ההפגנה הכל מותר בה. כאילו אי פעם בתולדות המדינה לא היו הגבלות על הפגנות, לא היו הפגנות בלתי חוקיות, לא היה צורך ברישיון הפגנה, המשטרה איפשרה למפגינים לעשות ככל העולה על רוחם. כאילו באיזושהי דמוקרטיה בעולם ההפגנה עומדת מעל הכל. כאילו במדינות אירופה אין הגבלה על ההפגנות בשל הקורונה.

בסופו של דבר, הביביזם והבלפוריאדה הם שני צדדיו של אותו מטבע – מטבע השנאה, הקרע, השסע, השיסוי, הקנאות, האובססיה המטורפת, חוסר האחריות הלאומית. הביביזם והבלפוריאדה מזינים זה את זה ומעצימים זה את זה. והעוצמה המטורפת של הביביזם והבלפוריאדה מחלישה את מדינת ישראל, מערערת את החברה הישראלית, פוגעת בעתידנו.

מה שדרוש למדינת ישראל היום הוא אחריות, שפיות וממלכתיות. למרבה הצער המדינה מוטרפת בידי שני צדדים שהאחריות, השפיות והממלכתיות מהם והלאה.   

* באוויר הפתוח – צפון איטליה, עם אוכלוסייה כפולה מישראל ועם צפיפות דומה לזו שבמרכז הארץ, נפלה שדודה בעקבות משחק כדורגל שהתקיים בפברואר באיצטדיון פתוח. ביציעים היו 45 אלף צופים. 2,500 מהם היו אוהדי הקבוצה האורחת, ולנסיה, שחזרו הביתה עם הנגיף והציתו את המגפה שגבתה יותר מ–10,000 מתים ברחבי ספרד.

המשחק הזה לא היה באולם סגור אלא באיצטדיון, באוויר הפתוח. התקהלות המונית צפופה, גם באוויר הפתוח, היא סכנה.

בשבוע שעבר כתבתי שצריך להציג תמונות קשות מבתי החולים כדי שאנשים יבינו שהקורונה היא אמתית, היא מסוכנת ויכבדו את הכללים וההנחיות. כנראה שטעיתי. מה לעשות, וגם כאשר אדמו"ר לא זקן, בן 64, האדמו"ר מפיטסבורג, מת מקורונה, אלפי חסידיו לא לומדים לקח ומצטופפים בהלוויה. ההלוויה הזאת הייתה באוויר הפתוח, אבל מה הם חשבו? שהקב"ה מעמיד חומה מימינם ומשמאלם והנגיף, שלא הבחין באדמו"ר שלהם, לא יחצה את החומה?

ומה חושבים מפגיני הבלפוריאדה? שהנגיף פוסח על מי שמפגין נגד נתניהו?

בעת הזאת סדר העדיפויות צריך להיות – בראש ובראשונה ניצחון על הקורונה.

* המדרון לאנרכיה – משטרת ישראל הפכה להיות שק החבטות של החברה הישראלית.

נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילים עליה עלילה בזויה כאילו היא תפרה תיקים לנתניהו. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדו.

הבלפוריאדה מעלילה עליה שהיא משטרה פוליטית בשרות נתניהו, שהיא משטרה אלימה. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדם.

המתפרעים החרדים מאשימים את השוטרים שהם נאצים. טוענים שהם אלימים. וכמובן – מאשימים אותם באכיפה בררנית. נגדם.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. כך נראה המדרון לאנרכיה.

* המדינה נסוגה – כותרת ראשית: "המשטרה נסוגה. ההתקהלות בבני ברק נמשכה עד הלילה".

לא המשטרה נסוגה. המדינה נסוגה.

* אני רק שאלה – לאנשי ה"לך", "לכו אתם" ו"לכו קיבינימט": לאן?

* די לגזענות – אמיר השכל, הדמות הבולטת בהנהגת הבלפוריאדה, צרח על שוטרת יוצאת אתיופיה (או שהוריה עלו מאתיופיה) – "את לא מתביישת? אני העליתי את ההורים שלך".

די עם הגזענות הזאת. הישראלים יוצאי אתיופיה הם ישראלים כמוני וכמוך, המדינה היא שלהם לא פחות משל אף אחד אחר. השוטרים מבצעים את תפקידם נאמנה ויש להתייחס אליהם בכבוד, ובוודאי לא להשפיל אותם על רקע של השתייכות לעדה, מגזר או מגדר.

"הוא תת אלוף" זעקו כותרות בעיתון כשהוא נעצר לראשונה, כאילו הרקורד הצבאי מציב אותו מעל החוק ונותן לו פטור מציות לחוק. כנראה שהוא באמת חושב שהוא מורם מעם, שצריך לומר לו תודה על מי שהוא, ועל כך שהוא העלה את ההורים של השוטרת.

אני מכבד ומעריך מאוד את הרקורד הצבאי שלו, כמו של כל מי שתרם עשרות שנים מחייו למען המדינה. אך הרקורד הזה אינו מציב אותו מעל החוק ואינו נותן לו רישיון להתגזען, לתקוף שוטרים המבצעים את תפקידם ולהרשות לעצמו להתנהג כפי שהוא מתנהג. אגב, נדמה לי שהוא נלחם על שוויון בפני החוק.

* על גמליאל להתפטר – אני מאחל לגילה גמליאל רפואה שלמה והחלמה מהירה. וביום שהיא תחלים, עליה להתפטר.

ומול ההתנהלות המופקרת של יותר ויותר אנשי שלטון, על כל אחד מאתנו, האזרחים, לקחת אחריות במקום הממשלה. לשמור על כל הכללים של הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, הימנעות מוחלטת מהתכנסויות. חוסר המנהיגות וחוסר האחריות של הממשלה אינם מצדיקים גם חוסר אחריות מצדנו. לא ניקח דוגמה אישית מגמליאל, מעוזרי ראש הממשלה שהפרו בידוד, ממיקי לוי (שלפחות התפטר מוועדת הקורונה ובכך סימן את הדרך לגמליאל) וכו', אלא כל אחד מאתנו ייתן דוגמה אישית לילדיו.

* אין ברירת קנס – תשלום קנס אינו תחליף להתפטרות. מדינת ישראל יכולה להסתדר גם בלי ה-500 ש"ח של גמליאל. אבל על גילוי כל כך קיצוני של חוסר דוגמה אישית, של חוסר סולידריות עם הציבור בשעה קשה, של התנהגות הפוכה לזו שהממשלה שהיא חברה בה דורשת מן האזרחים, על שקר בחקירה אפידמיולוגית שנועדה להציל חיים,  אי אפשר לעבור לסדר היום.

אם יש בה טיפת כבוד עצמי, עליה להתפטר. ולא – ראוי שתפוטר.

* הכרח וכישלון – הסגר הוא הכרח, אך הוא גם כישלון. כלומר העובדה שהגענו למצב שבו הסגר הוא הכרח, היא כישלון. בדילמה בין השיקול הבריאותי לשיקול הכלכלי-חברתי-נפשי, יש לראות בסגר נשק יום הדין, המוצא האחרון אחרי שכלו כל הקצין. הסגר הראשון (שהיה מוצדק כטיפול בהלם מול מגפה חדשה ולא מוכרת, כדי לא לתת לה להכות בנו) צריך היה להיות מנוצל להגדלה משמעותית של מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות, באחריות צה"ל ובגיוס מתנדבים ומובטלים, כדי לקטוע את שרשראות ההדבקה. כלומר, המשימה המרכזית בסגר הראשון הייתה צריכה להיות היערכות לגל השני. זה לא קרה.

סוף סוף, באיחור מופקר של חודשים, מונה פרויקטור. לשמחתי, לא היה זה מי שמאמין בסגר ודוחף לסגר (ברבש) אלא מי שהתחייב לעשות הכל כדי למנוע סגר – רוני גמזו. הוא בנה את תכנית הרמזור, של סגר דיפרנציאלי על ערים אדומות וטיפול דיפרנציאלי באזורים שונים על פי רמת התחלואה. במקום להבין שזו שעת חירום ולאשר את הצעתו מיד, הממשלה מרחה את הדיונים על פני חודש תמים, שבו התחלואה עלתה ויצאה מכלל שליטה. כשכבר אישרו את התכנית, היא לא הייתה עוד רלוונטית. הסוסים ברחו מן האורווה. רמת התחלואה ופריסת התחלואה לא הותירו ברירה אחרת וחייבו סגר.

בסיטואציה הזאת, הדרך לקצר את הסגר היא לקיים אותו בלי כל החרגות. זו צריכה להיות אחריות אישית של כל אזרח, אך למרבה הצער מסתבר שזה לא מספיק, ומתחייבת פעולה כמו חקיקה בעייתית מאוד בנושא ההפגנות, אך אין ברירה אלא לקבל אותה, ואכיפה של הסגר ללא פשרות.

היציאה מן הסגר חייבת להיות על פי הרמזור וכך גם הפעולה לאורך זמן אחרי הסגר. לצד הבדיקות והחקירות, שהן הכלי לקטיעת שרשראות ההדבקה, יש להפעיל את הטיפול הדיפרנציאלי על פי אורות הרמזור, כדי לא להידרדר שוב לסגר.

במצב הנוכחי, אין מנוס מן הסגר, אך הסגר הוא פרי באושים של מחדל.

* מודה בטעותי – תמכתי בעמדתו של שר החינוך גלנט בזכות פתיחת בתי הספר. אני מודה שטעיתי. הנתונים העמידו אותי על טעותי. בגולן היה גל של הידבקויות רבות, רובן מבתי הספר. מאות תושבים הוכנסו לבידוד, כיוון שכיתות ומחזורים שלמים הוכנסו לבידוד. כאשר ילד הוא חולה מאומת, כל הכיתה שלו וכל תלמידי בית הספר מן היישוב שלו, שנסעו יחד בהסעה, הוכנסו לבידוד. היום, אחרי שבועיים וחצי של סגר, מספר החולים ירד באופן דרסטי, עקומת ההדבקות כמעט התאפסה וכמעט אין עוד תושבים בבידוד.

* עד כאן – במשבר התקציב באוגוסט, דרך ארץ הצילה את המדינה מבחירות בכך שהציבה לנתניהו סולם. אך יש להודות שהייתה זו פשרה בעייתית. נתניהו הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ופגע בכלכלת המדינה, בכך שלא הביא תקציב עד סוף 2021. הפשרה שהציע צביקה האוזר הייתה פשרה בין הפרת ההסכם לקיומו. והרי נכון היה פשוט לדרוש את קיום ההסכם. מה יותר ברור מזה?

מרגע שהוחלט לדחות את הדד-ליין של התקציב עד סוף דצמבר, לא הייתה כל סיבה להמתין לדצמבר, אלא להפשיל שרוולים כדי לבנות תקציב ולאשר אותו בהקדם האפשרי. חלפו חודש וחצי, ונתניהו אוסר על האוצר להתחיל לבנות תקציב. בכך הוא פוגע במזיד בכלכלת המדינה, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים בתולדות המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו לגנוב את הרוטציה בתרגיל הפוליטי הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפעם יועז הנדל הודיע לו פומבית: עד כאן! או תקציב או בחירות. הפעם הוא לא יקבל שום סולם. נכון, סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של הקורונה הוא הרה אסון. אבל אי העברת תקציב ופגיעה מכוונת בכלכלת המדינה כדי לגנוב את הרוטציה היא אסון גדול אף יותר.

* מוליך שולל – יאיר לפיד מוליך שולל את הציבור, בעוד תרגיל שנועד להפעיל לחץ על כחול לבן לפרוש מן הקואליציה. במודעות שהוא מפרסם, הוא מספר שב-12 באוקטובר, עם פתיחת מושב הכנסת, יש עתיד תציג הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבי ואם כחול לבן תצטרף, תקום אוטומטית ממשלה חלופית, ללא צורך בבחירות. לפיד מסלף את משמעות הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. הוא טוען בהסברו, שכמו בכל שבוע תוצג הצעת אי אמון. בכל שבוע כל האופוזיציה מצביעה בעדה – בסך הכל 48 ח"כים. אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו אתם, יש ממשלה חדשה.

זה לא מדויק, בשפה עדינה. הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית, שהיא היחידה שעמה אפשר להחליף את הממשלה, היא כזאת שבה 61 ח"כים מצביעים בעד ראש ממשלה אחר. כלומר, על לפיד להציג הצעה כזו, שבה הוא גם מוסיף את שמו כראש הממשלה. האם במקרה זה "ימינה", שאכן כמפלגת אופוזיציה מצביע בכל שבוע אי אמון בממשלה, תתמוך בו לראשות הממשלה? היא תלך לבחירות על תקן מי שהפילה את שלטון הימין? ודאי שלא. לכן, זו אחיזת עיניים. בלי ימינה, כל העסק הזה לא יקרה. בלי ימינה האפשרות היא רק לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת. ברור שכחול לבן לא תפרק את ממשלת האחדות למען ממשלת פיגולים כזאת, בראשות לפיד, שתתפורר ותיבול בתוך שבועות. אז זה בסדר, בתור אופוזיציה, להציע הצעות אי אמון ולנסות להפיל את השלטון. זה תפקידה של אופוזיציה. אבל בלי לסנוור את הציבור במקסמי שווא חסרי שחר וחסרי סיכוי.

* הגנרל התורן – אני רחוק מאוד מדעותיו הפוליטיות של רון חולדאי והסיכוי שאצביע בעד מפלגה בראשותו הוא אפס. עם זאת, בתגובות על הודעתו שיתמודד בבחירות הארציות הקרובות, נשמעה נימה מכוערת. "עוד גנרל", "הגנרל התורן" וכו'. כאילו העובדה שאדם שרת שנים רבות בצה"ל עומדת לגנותו ולא לזכותו.

מיהו גנרל? אלוף הוא שלנו (במקרה הזה תא"ל), גנרל הוא שלהם. כלומר, גנרל הוא קצין בכיר במפלגה היריבה.

במקרה של חולדאי ההגדרה הזאת מכעיסה שבעתיים. אני יכול להבין ביקורת על אדם שהשתחרר מהצבא, עוד אין לו כל ניסיון אזרחי ופוליטי והוא רץ לראשות הממשלה. יש הגיון באמירה – לאט לאט. תהיה קודם שר, תשתפשף בחיים הפוליטיים, תצבור ניסיון. יש היגיון בקריאה הזאת. אבל הרקורד המרכזי של חולדאי, שאתו הוא מציב את עצמו לבחירה, הוא רקורד של מנהיגות אזרחית, פוליטית, של 22 שנים כראש העיר תל-אביב. יתר על כן, גם בריצה לראשות העיר, הוא הציג בעיקר את הרקורד האזרחי שלו כמנהל גימנסיה הרצליה במשך 6 שנים. כאשר מטיחים כלפיו את ה"גנרל", כאילו אומרים שאדם ששירת שנים רבות בצה"ל פסול למנהיגות לכל חייו. טענה כזאת, במדינת ישראל, שהביטחון הוא מרכזי כל כך בהווייתה, היא אבסורדית.

* הישראלי המכוער – הישראלי המכוער (יאיר נתניהו) שיתף ציוץ בנושא "מפגן הצוללות הגדול" וכתב: "להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה! בפוסט ששותף נכתב שהקיבוצים חזק בתמונה: אחרי יטבתה מגיעה נציגות מהזורע. בין היתר תחנת הדלק דור אלון וחנות אלונית שסמוך לקיבוץ". הישראלי המכוער מנהל זה לא מכבר מסע הסתה והשמצות נגד הקיבוצים, כלומר גם נגד הקיבוצים. בעבר כתבתי שצריך לתבוע אותו, כי זו השפה שמנוולים מן הזן הנחות שלו מבינים, אך הסבירו לי שכמעט אין סיכוי לתביעת דיבה קולקטיבית.  כנראה שהסבירו זאת גם לישראלי המכוער, ולכן הוא ממשיך בדרכו הנלוזה ללא חשש.

כיוון שהמון מוסתי נתניהו מתייחסים לישראלי המכוער כאל צינור, כלומר הם רואים בדבריו דברי אלוהים חיים, הם מיד מינפו זאת להסתה וקריאה להחרמה. זו השיטה של בי.די.אס.ים מן הסוג הזה. רבים קראו להחרים את רשת "שמרת הזורע" ששייכת לקומוניסטים הארורים מקיבוץ הזורע. אלא שאין שום קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע. הישראלי המכוער קיבל מכתב אזהרה לפני תביעה מ"שמרת הזורע" ואז הוא צייץ הבהרה שאין קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע, כלומר – תמשיכו לקרוא לחרם על הקיבוצים, אבל הניחו ל"שמרת הזורע".

אלא שלא כל מי שנחשף לציוץ ההסתה של הישראלי המכוער שהופץ בכל תעלות הביבים, נחשף גם להבהרה. והפגיעה ב"שמרת הזורע" נמשכת. כותב בא כוח החברה עו"ד קובי בן סימון: "גם היום אנו עסוקים בשליחת מכתבי התראה לגולשים שקוראים לחרם על שמרת הזורע. על אף מכתב התראה ופרסום ההבהרה מצד נתניהו, הקריאות ממשיכות לעשות את שלהן ויש בהן חשש לגרימת נזק גדול מאוד לחברתנו".

לכן, כיוון שמדובר בעסק ספציפי שנפגע באופן ספציפי מקריאת החרם, מן הראוי שיתבעו בסכום גבוה מאוד את הישראלי המכוער. מן הראוי שגם עסקים קיבוציים אחרים שנפגעו מן ההסתה והקריאה הבי.די.אס.ית של הישראלי המכוער, ויכולים להוכיח זאת, יתבעו אותו בסכומים אסטרונומיים. רק את השפה הזאת הוא יבין.

* כוחות צנטריפטליים – השתתפתי בשיחת זום של כמה אנשי חינוך מובילים בארץ, שנבעה מדאגה חמורה לנוכח מה שקורה היום בחברה הישראלית – הקרע, השנאה, ההקצנה, השבטיות, סכנת ההידרדרות לאנרכיה. שיחה שלא נועדה לקוטראי, אלא לאקטיביזם, לחולל שינוי בחברה הישראלית. אני שייך לכמה פורומים שזה סדר היום שלהם, ואני מוזמן ליטול חלק במספר יוזמות כאלו.

העובדה שמול התהליכים המפרקים והמפרידים האלה, מול הכוחות הצנטריפוגליים (ובעברית – כוחות סירכוזיים) האלה יש התארגנויות רבות שנועדו להחזיר את השפיות לחברה ואת החברה לשפיות, כוחות צנטריפטליים, שואפים אל המרכז, מעודדת וממלאת אותי תקווה. כי אני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* היו הנדלים – אחרי תקיעה של עשור, יועז הנדל משחרר את הפקקים בכל תחומי התקשורת כמו גם בתשתיות האינטרנט המהיר, למען אזרחי ישראל. העשיה שלו בחצי השנה האחרונה אדירה. אם כל שרי ישראל ינהלו את משרדיהם כמו יועז הנדל, ישראל תזנק ותפרח בכל תחומי החיים. היו הנדלים!

* אושפיזום – לאורך חג הסוכות, עורך צביקה האוזר מפגשי "אושפיזום" – אושפיזין בזום, שבהם הוא מארח בסוכה הווירטואלית מדי ערב אישיות מסוימת. האושפיז הראשון היה יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג, לשיחה על ישראל והעם היהודי. ועוד לפני שהחלה השיחה, אהבתי את עצם העובדה שצביקה בחר לפתוח את הסדרה בנושא שאינו "סקסי" ואינו מושך רייטינג, אך חשיבותו לייעודה של מדינת ישראל ולעתידה חשוב יותר מכל נושא אחר.

המפגש היה מרתק וברמה גבוהה מאוד. הוא היה שונה מהשיח הפוליטי הן בעומקו וברמתו ובוודאי בתרבות הדיון שהייתה בו; הנגאטיב המוחלט של תרבות "אופירה וברקו" ושכמותם.

ניכרה ההיכרות ארוכת השנים בין שניהם, החיבה וההערכה ההדדית שהם רוחשים זה לזה, ובעיקר העניין המשותף שלהם בנושא הדיון. הדיון עסק ביחסי ישראל והתפוצות, במחויבות של מדינת ישראל לעתיד העם היהודי, ההתבוללות, העליה, האנטישמיות.

שאלה אחת ניקרה במוחי לאורך המפגש – איך זה שבוז'י הרצוג הצביע נגד חוק הלאום? הרי כל מילה שאמר בדיון הייתה חוק הלאום. כשהרצוג היה עצמו הוא נשמע כל כך שונה מהזיוף, כאשר אינטרסים פוליטיים זרים גרמו לו לפעול נגד כל מה שהוא מאמין בו, כל מה שאביו וסבו האמינו בהם, נגד כל מה שתנועת העבודה האמינה בו והגשימה אותו.

* רובינשטיין על שמיר – אושפיז מס' 2 ב"אושפיזום" בסוכתו הווירטואלית של צביקה האוזר היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא אישיות משכמו ומעלה. אחד האנשים החכמים והמשכילים שאני מכיר. וכמי שבמשך חמישים שנה ניצב ברבים מצמתי ההכרעה המדינית והמשפטית של ישראל, הוא אוצר בלום של זיכרון היסטורי, מה גם שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השיחה נסובה גם סביב הסוגיות המשפטיות האקטואליות, אך בעיקר בסיפורי העבר, מהיותו עוזרו המשפטי של דיין בוועדת אגרנט, דרך ועידת קמפ-דיוויד והשלום עם מצרים, פרשת פולארד, השלום עם ירדן ועוד. לאורך שנותיו בשירות הציבורי הוא עבד לצד אישים כדיין, שמיר, רבין ואחרים. וכיוון שהוא יודע לספר סיפור, והוא בעל חוש הומור טוב, תענוג להאזין לו.

אתעכב כאן על נושא אחד. קוראיי יודעים זה מכבר, שאני רואה ביצחק שמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, אולי שני רק לבן גוריון. תרומתו האדירה כראש הממשלה היא התשתית להרבה דברים שאנו נהנים מהם היום ונהנה מהם גם עוד עשרות שנים. הוא האיש שהיטיב לזהות את הפוטנציאל האדיר של עליה גדולה מבריה"מ כשרק החלה בה הפרסטרויקה. הוא זה שכנגד דעת הכל וכנגד כל הסיכויים הצליח לשכנע את הנשיא רייגן לבטל את מעמד הפליט ליהודים היוצאים מבריה"מ, כיוון שכאשר יש מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, אלא יש לו בית. פתיחת שערי בריה"מ מצד אחד וסגירת שערי ארה"ב בפניהם, ניתבו אותם למדינת ישראל. שמיר הטריף את כל משרדי הממשלה ואת כל מוסדות המדינה להיערכות לקליטת מיליון עולים בתוך שנים ספורות, כאשר לכולם הייתה קורת גג, והם נקלטו וקודמו בעבודה, רבים מהם במקצועותיהם והביאו למהפכה מדעית וטכנולוגית שהקפיצה את ישראל, הפכה את ישראל לאומת סטארט-אפ וקידמה את ישראל בכל תחום מתחומי החיים. הוא זה שהחליט וביצע את מבצע שלמה שהעלה ארצה את יהדות אתיופיה. הוא חתר לממשלות אחדות והקים ממשלות אחדות, גם כשהשותפות עם פרס הייתה לו קשה (להבדיל משיתוף הפעולה המצוין והכימיה הטובה עם רבין) מתוך אמונה בחשיבות האחדות הלאומית, וכדי לא להיכנע לדרישות החרדים בנושאי הגיור, שהיו מביאים לנתק בין ישראל ליהדות ארה"ב. הוא הביא לכינון היחסים הדיפלומטיים עם בריה"מ, סין, הודו ועוד עשרות מדינות. רובינשטיין סיפר איך לפני ועידת השלום במדריד, הוא התנה את השתתפותן של מעצמות בוועידה בכינון יחסים דיפלומטיים מלאים ישראל ולא היה נכון לכל פשרה בנדון, וכך בריה"מ סין וכו' כוננו את היחסים. במהלך דיפלומטי מזהיר, יחד עם דוד לוי, שר החוץ, הוא הוביל להישג הגדול של ביטול החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות. הוא תרם תרומה אדירה להתיישבות ביהודה ושומרון. ולא פחות חשוב – הוא נמנע מהרפתקאות מדיניות וביטחוניות, כלומר לשורת ההישגים האדירים לא מתלווה שורה של שגיאות וכישלונות גדולים.

רובינשטיין סיפר על חלק מן הדברים האלה, והוסיף גם מהיכרותו האישית אתו. הוא אמר שמעולם לא פגש אדם עם אגו קטן כל כך. "לכולנו יש אגו. לי יש אגו, לך יש אגו. בטח שלפוליטיקאים יש אגו גדול. לשמיר לא היה אגו. כולו היה קודש לנושא, למילוי התפקיד, לשרות". כמו כן הוא דיבר על העצבים החזקים מאוד שלו וכושר העמידה שלו שמעוררים קנאה.

אחד הדברים שרובינשטיין ציין, הוא ששמיר טיפח וקידם דור שלם של מנהיגים צעירים. זה נכון. חבל שגם אולמרט ונתניהו נמנים עם בני טיפוחיו, כך שלא הייתי רואה דווקא בכך את תרומתו הגדולה.

צביקה ורובינשטיין דיברו בצער על הפער בין מעשיו ותרומתו של שמיר לבין תדמיתו. אני חייב לציין שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים, בעיקר כאלה שזכו לעבוד אתו (כולל יריבים אידיאולוגיים כאהוד ברק) מדברים עליו בהערכה הולכת וגוברת. כך, למשל, גם עמוס גלעד, שעבד עם מנהיגים רבים, שהעלה אותו על נס בספר "המתריע" ועוד. אני מאמין ששמיר, שמקומו בהיסטוריה לא כל כך העסיק אותו, יזכה להכרה בגדולתו כראש הממשלה. בדיוק כפי שאשכול, שהיה מושא לבדיחות, מוכר היום כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן.  

* אנטישמיות נגד המדע – אני מקבל כמעט מדי יום הודעה של דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" אדם קלר. בדרך כלל הודעותיו מצטיירות כהודעות של אדם נרגן וממורמר. והנה – שישו ושמחו. הודעה ובה פרץ של שמחה. לפתע האיש מר הנפש הזה – שמח וטוב לב. שמא לכבוד חג הסוכות?

לא. הוא חגג את שמחת הניצחון. ניצחון קטן של BDS. "מולקולות", בטאון מדעי בינלאומי העוסק בכימיה, ביטל פרסום מחקר של ד"ר מינדי לוין, חוקרת מאוניברסיטת אריאל. הבטאון התכוון להקדיש בגיליון ינואר 2021 מקום נרחב לתוצאות מחקר של ד"ר לוין – חוקרת שעלתה לארץ מארה"ב, שם הרצתה בכמה אוניברסיטאות, וכעת היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת השומרון באריאל. אולם מאמרה נפסל, מתוך כניעת המערכת ללחצים ברוטליים לא לפרסם את המאמר, כיוון שהחוקרת מלמדת באוניברסיטת אריאל. הם אפילו לא הסתירו, מפאת הבושה, את סיבת הפסילה.

לשמחה, מה זה עושה? אז היה איזה ניצחון לבני החושך, לאנטישמים. אבל יותר משזה ניצחון על ישראל ועל היהודים – זה ניצחון על המדע. בני החושך נלחמים בנאורות, במדע, בקדמה. אז היה זה ניצחון הברבריות על הנאורות.

איני מכיר את מינדי לוין, אין לי מושג בכימיה, לצערי, ובוודאי שלא קראתי את המחקר. אבל נניח שזהו מחקר פורץ דרך בעולם הכימיה. מי ניזוק מהפסילה הפוליטית הזאת? העולם. המדע.

העובדה שכתב עת אקדמי פוסל מחקר מדעי מתוך פחד ובשל כניעה לארגון אנטישמי, היא הזניית האקדמיה.

* אנטישמיות נגד הבריאות – אם ישראלים ימציאו את החיסון נגד קורונה, אני מניח שגדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס והארגונים האנטישמים שלו יקראו לעולם להחרים את החיסון.

* יצאת אמיץ – צפיתי בתכנית יצאת צדיק" בערוץ 12. התכנית חשפה, כבר בפעם השלישית, את יריב בוהדנא; נוכל, חשמלאי שתחת שם בדוי עוקץ קשישים, עולים מחבר העמים, באלפי ₪, ברמאות בוטה וקשה. כאשר חיים אתגר הפתיע אותו בדירת פיתיון שבה עקץ שוב, הוא החל לברוח. אתגר רדף אחריו ו"ראיין" אותו תוך כדי ריצה. כאן הנוכל עצר, שבר את המצלמה והכה את אתגר נמרצות, פתח את ראשו, עד שהובהל באמבולנס לבית חולים. עוד בטרם הוזמן האוטובוס, מוכה ופצוע, אתגר המשיך לרדוף אחרי הנוכל ולהפנות אליו את השאלות הקשות.

חיים אתגר הפגין מופת של עיתונאות. נחישות, דבקות במשימה, אומץ, מקצועיות, אכפתיות אדירה. הוא דיבר על המחיר ששילם, ואמר שהוא שלם עם המחיר, למען השליחות החברתית שלו, להגן על הקורבנות מפני הנוכל. ניכרים דברי אמת.

* חלוקת קשב – בכל ישיבת זום, ויש לי כאלו בכל יום, אני יושב מול המסך בשיחה, ובמקביל אני בנייד – ווטסאפ, מיילים, פייסבוק וכו'. מה שלא הייתי מעלה על דעתי לעשות בישיבה פנים אל פנים, ולו בשל הנימוס והכבוד לעמיתיי.

מצד אחד, זה יעיל מאוד ומנצל היטב את היקר במשאבים – הזמן. מצד שני, הרי אני לא באמת בשיחה, כפי שראוי שאהיה בה. דילמה.

* ביד הלשון

* אדמו"ר – דני קושמרו הגדיר פעמיים את הרב חיים קנייבסקי – אדמו"ר. זאת טעות. אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו) הוא הכינוי למנהיג חצר חסידית. הרב קנייבסקי הוא מנהיג הזרם הליטאי, שהוא אנטי חסידי. הליטאים הם ה"מתנגדים" (או בהברה אשכנזית "מסנגדים". במלעיל, כמובן), כלומר המתנגדים לחסידות.

בזרם הליטאי מוגדר הרב קנייבסקי: "מרן שר התורה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.6.20  

* האלטרנטיבה לממשלת האחדות – הפגנת דגלי אש"ף בכיכר מבהירה לנו היטב מה משמעותה של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* הפגנת דגלי אש"ף – בתום הפגנת דגלי אש"ף בכיכר רבין, חסמו חלק ממשתתפיה את רחוב אבן גבירול והחלו להתפרע. האם בהפגנה הבאה הם יתחילו לבזוז חנויות?

* מאז 1948 – בהפגנת דגלי אש"ף נגד הריבונות, בהובלת חברי הכנסת ניצן הורביץ, מרב מיכאלי ואיימן עודה, תועדה כרזת ענק:

We cant breath since 1948

אנחנו לא יכולים לנשום מאז 1948.

יש כאן כמובן ניצול ציני, שקרי ודמגוגי של הרצח הנתעב של ג'ורג' פלויד וניסיון לקשר אותו למאבקם. אבל על מה הם נאבקים? על כך שיוכלו לנשום. הרי הם אינם יכולים לנשום מאז 1948, כלומר מאז הקמת מדינת ישראל. הם אינם יכולים לנשום כאשר מדינת ישראל קיימת. ולכן, כדי שהם יוכלו לנשום, על מדינת ישראל לחדול להתקיים. חיסולה של מדינת ישראל נחוץ להם כאוויר לנשימה.

* מיהו גזען? – גזען הוא מי שמתנגד להפגנה בישראל עם דגלי אש"ף; דגלים שהמסר שלהם הוא השמדת ישראל. כך לפחות טוענת מ.ג. שכינתה אותי "גזען" בעקבות רשומה בפייסבוק שבה גיניתי את הפגנת דגלי אש"ף.

וכשחבר הביע תמיכה בדבריי, היא הגיבה לדבריו: "אתה, שהגעת לכאן לפני 5 דקות ורוצה ללמד את הוותיקים ציונות".

הנ"ל הוא יליד הארץ, בעשור השביעי לחייו. אבל כיוון ששם משפחתו חדד, הוא כאן 5 דקות, ומיהו שילמד את ה"וותיקים" (כלומר האשכנזים) ציונות?

מסתבר שמ.ג. שונאת גזענות ומזרחים.

* גבולות בני הגנה – השבוע לפני 53 שנים נערכה מלחמת ששת הימים. קדמו למלחמה שלושה שבועות של תקופת "ההמתנה". בתקופה זו גילה ראש הממשלה ועד הימים האחרונים לפני המלחמה גם שר הביטחון לוי אשכול מנהיגות מופתית ומדינאות גאונית, וניצל את הזמן להיערכות מיטבית של צה"ל, לגיבוש האומה, להשגת הבנות עם ארה"ב ולהכנת העורף. וברגע הנכון הורה על מכה מקדימה שהביאה לניצחון האדיר של צה"ל.

מדינות ערב הפיקו את הלקח. הלקח שלהן היה למנוע עוד תקופת "המתנה", אלא להפתיע את ישראל. תקופת ההמתנה לפני ששת הימים החלה בהזרמת כוחות צבא מצרים לסיני תוך הפרת הפירוז שנקבע לאחר מלחמת סיני לצד הצהרות רהב לוחמניות של נאצר על השלכת היהודים לים, ונמשכה בגירוש כוח האו"ם מסיני, בחסימת מֵצרי טיראן ובחתימה פומבית של ברית התקפה בין מצרים, סוריה וירדן.

ערב מלחמת יום הכיפורים לא היה זכר לפעולות מסוג זה. נהפוך הוא, המצרים והסורים הרדימו את ישראל ותקפו אותה בהפתעה.

ננסה לשער מה היה קורה אילו ישראל הותקפה ב-1967 בידי מצרים, סוריה וירדן בהפתעה כמו במלחמת יום הכיפורים, כאשר סוריה ישבה על הגולן וירדן גבלה עם גוש דן ובחלק מן האזורים רוחב המדינה היה 15 ק"מ בלבד. הרי בתוך פחות משעה ניתן היה לחצות את ישראל ולהגיע לים במספר צירים ולחלק את ישראל לגזרים. והסורים היו כובשים בתוך שעות את טבריה וצפת, ולא צריך הרבה דמיון כדי לשער את הטבח ומעשי האונס שהיו עושים באזורים אלה. די שנראה כיצד הם נוהגים בבני עמם במלחמת האזרחים.

הלקח של מלחמת ששת הימים הוא ההכרח בגבולות בני הגנה המקנים לה עומק אסטרטגי – הגולן ובקעת הירדן בידי ישראל. יצחק רבין נהג לומר שהוא היה רמטכ"ל במלחמת ששת הימים והוא לעולם לא יאפשר חזרה לקווי 67' ועד נשמת אפו האחרונה הוא התחייב שבקעת הירדן "במובן הרחב של המונח" תהיה ישראלית.

כדי להבטיח זאת יש לפעול בדרכי הציונות המעשית – התיישבות ענפה ובדרכי הציונות המדינית – החלת הריבונות. הציונות המדינית השכילה תמיד לנצל שעות כושר כדי להשיג הישגים מדיניים. היכולת להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב היא שעת כושר שאסור לישראל להחמיץ.

* דרך אלון – ביוני 1967, בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה, הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות הישראלית גם על בקעת הירדן והר חברון. ביולי 1967 אלון קרא לראשונה להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא חזר על ההצעה בנאום שנשא בנובמבר 1967. ב-1968 הוא הציע זאת רשמית וביקש להעלות את ההצעה בישיבת הממשלה. ב-1979, כאשר ועד יישובי הגולן יצא במאבק למען החלת ריבונות ישראל על הגולן, אלון היה שותף למאבק. "עצומת המיליון" בקריאה להחלת הריבונות על הגולן, שהייתה לב המאבק, נוסחה בישיבה של ראשי הוועד (יהודה הראל, שמעון שבס ואורי טבנקין) עם יגאל אלון, במרפסת חדרו הקיבוצי בגינוסר.

אלון נפטר במפתיע ב-1980, בעיצומה של ההתמודדות עם פרס על הנהגת מפלגת העבודה. ריבונות ישראל הוחלה על הגולן שנה לאחר מכן, ב-1981. אלון לא זכה להיות שותף לרגע ולראות בהתגשמו חזונו. אך דרכו צלחה וניצחה.

הדבקים בדרך אלון שותפים עכשיו לדרישה ולציפיה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי.

* אגדת לונדון – במאמר ב"ישראל היום" כתב יוסי ביילין: "נשאתי במשך שנים ארוכות את הדגל שהרימה מפלגת העבודה: מדינה ירדנית־פלשתינית. לא לגמרי במקרה כתוב 'הסכם לונדון' מ־1987, שעשוי היה להוביל לכך, בכתב ידי. מי שדחה את האופציה הירדנית בתואנות אבסורדיות של פרוצדורה היו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר וחברי מפלגתו בקבינט המדיני. הסירוב הזה הוביל להחלטת המלך חוסיין לוותר על הגדה המערבית לטובת הפלשתינאים, ואחרי הודעתו הודיע אש"ף על הכרתו בהחלטת האו"ם 242. מאותו רגע ברור היה לי כי האופציה היחידה לגבול שיבטיח את אופייה המיוחד של ישראל, הוא מדינה פלשתינאית".

הנראטיב הזה מופרך. אתחיל עם ה"תואנות אבסורדיות של פרוצדורה". שמעון פרס, שר החוץ, ועוזרו יוסי ביילין, פעלו מאחוריה גבו של ראש הממשלה ומאחורי גבה של הממשלה, כדי לקדם מדיניות המנוגדת לדרכו של ראש הממשלה ולדרכה של הממשלה. הם רקחו הסכם שהם ידעו שרוה"מ מתנגד לו. וכאשר המסמך היה כתוב, פרס נפגש עם שמיר, סיפר לו באופן כללי מה יש בהסכם אבל סירב להשאיר בידיו את הטיוטה, בתואנה שהיא סודית והוא חושש מהדלפות… בפרשת הצוללות למצרים ראש הממשלה הסתיר את פעולותיו משר הביטחון והרמטכ"ל בטענה אבסורדית של "סודיות". כאן האבסורד חמור אף יותר – שר החוץ מסתיר הסכם מדיני מראש הממשלה! וחמור יותר, לאחר מכן פרס התקשר למזכיר המדינה האמריקאי שולץ, דיווח לו על ההסכם, שלח לו אותו (פתאום הוא כבר לא סודי) ושיקר במצח נחושה כאשר סיפר שהוא דיווח לשמיר ושמיר מוכן להסכם. זאת, בתקווה שהמהלך יתקדם ושמיר יעמוד בפני עובדה מוגמרת. אלא ששמיר לא מטומטם. הוא שיגר את השר משה ארנס לארה"ב והבהיר לממשל שההסכם אינו מקובל עליו ומנוגד למדיניות הממשלה ובכך גנז את המזימה החתרנית. יש לציין, שלא היה מעולם בישראל מדינאי שומר סוד כמו שמיר. כששמיר כיהן כראש הממשלה ושר החוץ, נאמר עליו שהוא ממדר אפילו את שר החוץ… ואילו פרס ידוע כמדליפן סדרתי, עוד מאז היה מנכ"ל משרד הביטחון, ולא בכדי אורי אבנרי הדביק לו את הכינוי "יונייטד פֶּרֶס" (פרפרזה על סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס").

שר חוץ שמנהל מדיניות חוץ עצמאית מאחורי גבו של ראש הממשלה, כמוהו כשר ביטחון שמוציא את צה"ל למלחמה ללא ידיעתו ומאחורי גבו של ראש הממשלה. אבסורד? בהחלט. בדיוק אותו אבסורד כמו הסכם מדיני מאחורי גבו של רוה"מ.

ובאשר לתוכן. בהסכם לונדון כלל לא מדובר על שלום ועל תנאי השלום, אלא על ועידה בינלאומית. ישראל התנגדה תמיד לוועידה בינלאומית, שבה היא תהיה מבודדת וייכפה עליה הסדר שאינו מקובל עליה ואם היה תסרב היא תבודד ותואשם בהכשלת השלום. ישראל דרשה תמיד מו"מ ישיר. בסוף שנות השמונים פרס תמך בוועידה ובנושא הזה התמקדה המחלוקת בינו לבין שמיר (שר הביטחון רבין צידד בעמדת שמיר). פרס, מאחורי גבו של שמיר ובניגוד למדיניות הממשלה, ניהל מו"מ חתרני עם חוסיין שנועד לכפות על הממשלה ועידה בינלאומית.

גם הטענה שאש"ף לא היה משתתף בוועידה אינה נכונה. ראשית, לא בכדי לא נכתב בהסכם שלוועידה הבינלאומית תוזמנה מדינות, אלא "יוזמנו הצדדים". היה זה פתח לאש"ף. מה שנכתב, הוא שיוזמנו הצדדים שיקבלו את החלטות מועה"ב 242 ו-338, כלומר הייתה כאן הבהרה לאש"ף איזו הצהרה עליו להצהיר כדי שניתן יהיה להזמינו. וכפי שביילין כותב בעצמו, זמן קצר לאחר מכן אש"ף הצהיר על כך, ומן הסתם היה ברור שכך יעשה גם כשנחתם הסכם לונדון.

כזכור, שלוש שנים לאחר מכן פירק פרס את ממשלת האחדות ב"תרגיל המסריח" החתרני. ודווקא ממשלתו הצרה של שמיר הלכה לוועידת השלום במדריד, שבניגוד להסכם לונדון נאמר בה בפירוש שהוועידה היא טקסית בלבד, והמו"מ בעקבותיה יהיה מו"מ בילטרלי ישיר ללא תנאים מוקדמים בין ישראל לכל אחת מאויבותיה.

כחלק ממסך ההטעיה החתרני, פרס מכר לחוסיין את האשליה ששמיר בטוח יסכים להסכם, ואם לא – פרס מיד יפרק על רקע זה את ממשלת האחדות. זאת הייתה כמובן הבטחה חסרת שחר. שמיר התנגד ופרס לא פירק את הממשלה. חוסיין חש מרומה ונבגד ומאז סלד סלידה עמוקה מפרס. חוסיין נפגש עם שמיר ונוצרו ביניהם יחסי אמון מיוחדים, שהביאו להבנות חשובות במלחמת המפרץ. וכאשר רבין ניהל עם ירדן מו"מ על חוזה השלום, הוא מידר ממנו לחלוטין את שר החוץ פרס. המו"מ הזה הבשיל להסכם שלום.

* מבחן הדם של יוסי ביילין – בהסכם אוסלו חזרו ביילין ופרס לדפוסי החתרנות שלהם. שעה שהתנהל מו"מ לשלום בין ישראל למשלחת ירדנית פלשתינאית (אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת הישראלית, בשליחותו של ראש הממשלה רבין), ניהלו יוסי ביילין וחבריו מו"מ חשאי עם אש"ף מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. כשחלה התקדמות, הם שיתפו את פרס שנתן להם גיבוי מלא, ועדיין מידרו את רבין. ובסופו של דבר במידה רבה העמידו את רבין בפני עובדה מוגמרת.

ומה הייתה תוצאת המהלך, תוצאת הסכם אוסלו?

מי שהציב את הפרמטרים להערכת הסכם אוסלו היה יוסי ביילין עצמו. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, אמר ביילין:

"תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: "כלומר?"

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

עד כאן הראיון של ביילין. מה הייתה תוצאת מבחן הדם אנו זוכרים היטב. זוכרות זאת היטב במיוחד משפחות יותר מאלף "קורבנות השלום" בעקבות ההסכם.

* חתרנות סימן שלוש – תוצאות "מבחן הדם" של הסכם אוסלו לא הוביל את ביילין לנהוג כפי שהבטיח בראיון, אלא להיפך. הוא החל לנהל מאחורי גבם של רוה"מ ושר הביטחון רבין ושר החוץ פרס מו"מ עם אבו-מאזן על טיוטת הסכם קבע, בתקווה שכמו בהסכם אוסלו המוצר המוגמר ייכפה על רבין. במו"מ הזה, הגיע ביילין להסכמות המנוגדות בתכלית להשקפת עולמו של רבין. בין השאר דובר על מדינה פלשתינאית עצמאית בעוד רבין דגל ב"ישות שהיא פחות ממדינה" כלומר סוג של אוטונומיה. ודובר שם על נסיגה מבקעת הירדן, בעוד רבין, עד נשמת אפו האחרונה, עמד על מחויבותו לכך שבקעת הירדן במובנו הרחב ביותר של המושג, יהיה ישראלי. דובר שם על כך שההסכם יתבסס על קווי 4.6.67 ולכן, תמורת שני גושי ההתיישבות הגדולים, שכבר אז ביילין הבין שאי אפשר יהיה לעקור אותם, הוא הציע לראשונה את הטירוף של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראל מאזור חלוצה שבנגב. זאת, בניגוד לתפיסתו של רבין שהכותרת שלה הייתה: "לא נסוג לקווי 4.6.67", וכמובן ללא שום פיצוי מן הסוג הזה.

המו"מ עם אבו מאזן הסתיים ימים אחדים לפני רצח רבין. הוא לא הספיק להציג את הטיוטה לרבין. הוא הציג אותו לרוה"מ שהחליף אותו, שמעון פרס. ואפילו פרס גילגל אותו מכל המדרגות. ולאחר ש"ההסכם" התפרסם, אבו מאזן התכחש לו… אבל הוויתורים של ביילין היו הבסיס להצעות המופקרות של ברק ואולמרט, שאנו יודעים לאיזה שלום הם הביאו.

* ירדן או פלשתין – השאלה המרכזית בנוגע לגבולה המזרחי של ישראל אינה אם השכנה תהיה ירדן או פלשתין, אלא מה יהיו גבולותיה של ישראל. הסכם עם ירדן על נסיגה מלאה והצרת רוחבה של ישראל שוב ל-15 ק"מ, לגבול שאינו בר הגנה, מסוכן יותר מהסכם על מדינה פלשתינאית עצמאית, אם בקעת הירדן תהיה בידי ישראל.

אני תומך בהסכם עם מדינה ירדנית פלשתינאית המבוסס על פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, תכנית הדרך השלישית, מורשת יצחק רבין ותכנית טראמפ. מדינה פלשתינאית, גם על כל השטח, תהיה קטנה וחלשה ולא בת קיימא, לא תוכל לקיים את עצמה, תציף את עצמה במיליוני "פליטים" שלא תוכל לקלוט ולכלכל אותם והכל יתפוצץ עלינו, בתנאים הקשים ביותר. מדינה פלשתינאית עצמאית בתנאי פשרה טריטוריאלית תהיה קטנה אף יותר ועוד פחות בת קיימא, אם כי סכנתה לישראל פחותה לאין ערוך. הפתרון אינו יכול להיות בתוך הקופסה שבין הים והנהר, ויש לצאת מן הקופסה. הפתרון חייב לכלול את ירדן. בהסכם כזה, השטחים שמהם ישראל תיסוג ביו"ש – האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, ששליטתנו עליהם עלולה לסכן את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, יהיו טריטוריה ירדנית מפורזת.

* האם זה ספין? – בוגי יעלון טוען שכל נושא הריבונות אינו אלא ספין של נתניהו להסיח את הדעת מהמצוקות הכלכליות וממשפטו. האם הוא צודק? זאת נדע בחודש יולי. ואם יתברר שאכן, לא מדובר בספין אלא בהצעה אמתית – מה יעשה אז יעלון? יצביע על פי השקפת עולמו, או שוב ייגרר אחרי עופר שלח?

* וכך מסתיים הדיון – וכשנגמרים כל טיעוניהם, הם מיד שולפים את ה"קולוניאליזם" ו"אפרטהייד".

* סתימת פיות – ג'יימס בנט, עורך מדור הדעות של "ניו-יורק טיימס" הודח מתפקידו כיוון שפרסם מאמר של סנטור רפובליקאי, שצידד בהפעלת צבא נגד גל הביזה לצד ההפגנות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד. ודוק – הסנטור קוטון הקפיד לכתוב שהצעתו אינה נוגעת להפגנות אלא רק לביזה.

מאמרו של קוטון מנוגד לקו של העיתון. אך עיתון ליברלי, או המתהדר בליברליות, יציג מגוון דעות, גם מנוגדות לקו של העיתון. אלא שהיום, בשם הליברליות, ננקטת גישה אנטי ליברלית של סתימת פיות. וכאשר עורך המדור נקט בגישה פלורליסטית וליברלית ופרסם מאמר עם דעה אחרת, הוא הודח.

לכל העיתונים בישראל יש קו פוליטי, מובהק יותר או פחות, אך הם נותנים במה גם לדעות מנוגדות, ואף במה קבועה, כדוגמת הטור של ישראל הראל ב"הארץ" והטור של יוסי ביילין ב"ישראל היום". הבעיה היא שיש לנו נטיה לחקות את האמריקאים, וחוששני שהתקשורת הישראלית תחקה גם את הקנאות וסתימת הפיות בארה"ב.

* מפגע בודד – מתחת לרדאר הציבורי והתקשורתי, נעשה לאחרונה פיגוע חבלני עוין, של יהודי נגד יהודים – פיגוע של פיצוץ והצתה בו זמנית של מועצות דתיות במספר מקומות במרכז הארץ. למה? מתוך שנאת דת ושנאת דתיים ומתוך אידיאולוגיה של הפרדת הדת והמדינה. עצם המעשה הזה – נורא. וחמורה לא פחות השתיקה שבה הוא התקבל; נדחק לשולי החדשות ורוב אזרחי ישראל לא שמעו עליו.

המחבל הוא ציון כהן חבר קיבוץ בגולן. כך שלי, כחבר קיבוץ (אחר) בגולן, זה כואב במיוחד. תאמרו, מה אתה מתנדב לקחת עליו אחריות? זה ילדותי. אז לא, איני לוקח אחריות. האחריות – כולה על המחבל. במקרה הזה אפילו אי אפשר לומר שמדובר במיעוט, במיעוט קטן, במיעוט שולי. מדובר באמת במעשה של מפגע בודד. לא כקלישאה. ובכל זאת, כתושב הגולן כואב לי שמשורותינו יצא מחבל כזה.

* אמפתיה למחבל – במאמר ב"הארץ" רוני בר לא תמכה בפשע השנאה הטרוריסטי של ציון כהן, שהצית מוסדות דת יהודיים. היא רק הביעה הבנה. דוגמית: "כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע זמן ומאמצים רבים כל כך בפעולה, שסיכויי הצלחתה — להפריד בין דת למדינה — אפסיים, ולעומת זאת הסבירות שתביא להעמדתו לדין כמעט ודאית? ייתכן שהוא לוקה בנפשו. לחלופין, ייתכן שכהן הבין משהו בסיסי בקשר לדיון על מעמד הדת בישראל של 2020: רק מעשה קיצוני עשוי למשוך בדל תשומת לב לסוגיה". כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע מאמצים וגו' לכל פעולת טרור. הרי בדיוק אותו דבר ניתן לומר על יגאל עמיר, שסביר להניח שהעריך שהוא לא יצא חי מהרצח, על ברוך גולדשטיין שביצע פיגוע התאבדות, על עמי פופר ועל כל מחבל אחר, מכל עם ומכל דת. האם רוני בר הייתה מגלה כזאת אמפתיה למחבל הרוצח ארור גולדשטיין? או למחבל הרוצח בן אוליאל? ואילו חלילה היו קורבנות נפש בפיגועי הטרור של ציון כהן, גם אז היא הייתה כה אמפתית לתסכול, לזעם ולייאוש שלו?

* ביד הלשון

* הילולה – המשוררת אלקס ריף, מייסדת קבוצת "הבריגדה התרבותית", סיפרה בפינתה בתכנית ערב שבת של קובי אוז ב"כאן ב'" על נסיעה לארה"ב, שהתקיימה אחרי נישואיה, ואמרה: "אני לא קוראת לזה חתונה, אני קוראת לזה הילולה".

איני יודע למה היא התכוונה בכך שאינה משתמשת במושג חתונה, ומעניין אם היא יודעת שהילולה היא בעצם… חתונה.

המילה הילולה היא מילה ארמית שמשמעותה המילולית משתה, והשימוש בה בתלמוד הוא בעיקר למשתה של חתונה. היום השימוש במילה הילולה הוא בעיקר בהקשר של אירוע ביום השנה למותו של צדיק, ובראש ובראשונה לזכרו ר' שמעון בר יוחאי. מה פתאום חוגגים מוות? על פי הקבלה, ביום פטירתו של צדיק נשמתו נכנסת לחופת הקב"ה. ההילולה חוגגת את נצחיות נשמתו של הצדיק, גם כאשר גופו מת.

* "חדשות בן עזר"

משרת האינטרס הלאומי

ספק אם יש עוד מנהיג ישראלי שהפער בין תדמיתו לדמותו גדול כשל יצחק שמיר, שבימים אלה מלאו שבע שנים למותו. על פי התדמית, מדובר במנהיג אפור, לא כריזמטי ופאסיבי. באשר לכריזמה, שמיר היה מנהיג צנוע, נחבא אל הכלים, חף ממניירות של שררה; לצערנו, אנו נוכחים שהכריזמה הולכת שלובת זרוע עם נרקיסיזם ומגלומניה, שמשחיתים בסופו של דבר את המנהיג ואת המונהגים. זיקוקי הדי-נור של הכריזמה מעוררים בי וברבים אחרים געגוע למנהיגותו הענווה של שמיר.

אבל פאסיבי? אין שחר לכך. את התדמית הזאת יצרו מעצבי דעת קהל בתקשורת ובפוליטיקה, שבעיניהם עשיה מתבטאת רק בנסיגה משטחי א"י. ואכן, בתחום זה שמיר היה פאסיבי. אולם לנוכח תוצאות הפעלתנות, אפשר לומר הרפתקנות, של כמה מיורשיו, ניתן לראות באותה "פאסיביות" ביטוי לאחריות לאומית.

בניגוד לתדמיתו היה שמיר אקטיביסט, שקידם באופן מהפכני את התחומים החשובים בעיניו – הגשמת הציונות באמצעות עליה והתיישבות.

שמיר העלה את העליה והקליטה על ראש שמחתו, וראה בה את אחריותו העליונה כקברניט המדינה. חייו הציבוריים הוקדשו בראש ובראשונה לפתיחת שערי בריה"מ. וכשנוצרה ההזדמנות, הוביל כראש הממשלה מהלך בלתי פופולרי, והביא לנעילת שערי ארה"ב בפני היוצאים מבריה"מ. כאשר קיימת מדינה יהודית, אמר, יהודי אינו יכול להיחשב פליט. במאבק נחוש, כנגד כל הסיכויים, שכנע את ארה"ב לבטל את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ. צעד זה ניתב אותם לישראל.

לא רק לעלייתם הוא דאג, אלא גם לקליטתם. הוא טלטל את כל מערכות המדינה והטריף אותן על נושא אחד – קליטת מיליון יהודים מבריה"מ. אף אחד, כמעט, לא האמין שיעלו מיליון יהודים ולא ביכולת לקלוט מספר כזה. שמיר התעקש, המריץ, דחף ומיליון יהודי חבר העמים עלו לישראל, נקלטו בהצלחה, וזכו לקורת גג. היה זה מאמץ לאומי אדיר, בהובלת שמיר. העליה הגדולה מחבר העמים היא ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל ביובל האחרון, ותוצאותיה המבורכים ניכרים בכל תחומי החיים – במדע, בכלכלה, באקדמיה, ברפואה, בספורט, באמנות, בביטחון וכמובן במאזן הדמוגרפי.

שמיר הנהיג את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה. תחת שרביטו נרתמו צה"ל, המוסד, הסוכנות ומשרד החוץ למשימה. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. שמיר קיבל את ההחלטה, דחף לביצועה, עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.

ממשלת שמיר הובילה מפעל התיישבות אדיר ברחבי ארץ ישראל, שלא היה כמותו מאז שנות החמישים.

גם בתחום המדיני שמיר, בניגוד לתדמיתו, היה פעלתן. הוא חידש את יחסי ישראל עם כשלושים מדינות, ובהן בריה"מ, סין והודו, ובשיתוף עם ארה"ב הביא לביטול החלטת עצרת האו"ם שגינתה את הציונות כגזענות.

שמיר נשא על נס את דגל האחדות, תיעב מחלוקות מיותרות והעמקת שסעים, המסיטים את המדינה מיעדיה. ב-1984 בחר בממשלת אחדות רוטציונית עם פרס, אף שלימין ולדתיים היו 61 ח"כים, כי לא ספר את כהנא. ב-1988 הקים ממשלת אחדות על אף ניצחונו בבחירות, כי סירב להיכנע לדרישות החרדים בתחום הגיור, שעלולות היו להביא לקרע עם יהדות ארה"ב.

שמיר לא עסק מעולם ביח"צנות, אלא ראה עצמו כמשרת האינטרס הלאומי. למרות יחסי הציבור השליליים, יותר ויותר ישראלים מכירים בגדולתו ומתגעגעים לסגנון הנהגתו.

* "ידיעות אחרונות"